האופק מאחורי השדות המשופעים, מקופחי החמה, עגמומי קצת. הקיץ בעצם אכזריותו. בעצלתים מקנחות הנערות התורניות, חשוּפות השוֹקים, את השולחנות בחדר־האוכל.

פה ושם טורחים החברים לתקן את ההריסות, שהקרבות השאירו אחריהם, וביניהן גם את אלה של המרפאה, שממלאת כאן תפקיד ראשי.

כל המחלקות ישנן בה, במרפאה קטנה זו, אם כי בזעיר אנפין, אבל ישנן, והרופא הצעיר בחלוּקוֹ הלבן, הזריז, הגמיש, עם הרבה זוהר בעיניו, רודה ברשותו כפרופסור בבית־חולים גדול בכרך, ועוד עולה הוא עליו בזה שמומחה הוא לכל: אינטרניסט הוא וגם מנתח, הוא המיילד והוא גם.. המוהל. ברעננותו, בעליצות ובחיתוך־דיבורו השוטף הוא מעודד לא רק את החולים, אלא גם את הבריאים, שיש ואלה זקוקים לעידוד אף הם.

הנה יושבים בחדר־ההמתנה הצר שלושה, והם: נשוך־הנחש, נגוע־הפוֹרוּנקלים ופצוע־המלחמה. ובסמוך להם – “מנין” הורים ישישים מסביב לשולחן ערוך מיני מתיקה, גביעי יין. ובעוד אתה תוהה: מה זה?.. כבר נשמעה מחדר קבלת־החולים צריחת הנימול הרך, זו הצריחה הנצחית, שנעימה אחת לה מקדמת דנה ועד היום ואשר כולנו מקשיחים לבנו כלפיה, כולנו, כולנו, לרבות האם – –

רציני, בניגוד לארשת־פניו הרגילה, יצא הרופא אחר־כך אל קרואי ה“ברית”.

רציני רק רגע – ושב לאיתנו.