(מִשִּׁירַת בּוֹדְלֵר – פואימות בפרוזה)
לָאַחֲרוֹנָה, הִנֵּה נִשְׁאַרְתִּי לְנַפְשִׁי! מֵהָרְחוֹב בּוֹא יָבוֹא אֶל אָזְנַי קוֹל מַשַּׁק הַמֶּרְכָּבוֹת הַמְאֻחָרוֹת. הִנְנִי וְאֶהְיֶה בּוֹדֵד לְנַפְשִׁי שָׁעוֹת אֲחָדוֹת רְצוּפוֹת וְנַפְשִׁי תְּהִי נִזּוֹנִית מֵהַדְּמָמָה – אִם לֹא מֵהַמְּנוּחָה וְהַשַּׁלְוָה. לָאַחֲרוֹנָה, הִנֵּה חָדוֹל יֶחְדַּל מֵהָצִיק לִי וּלְנַפְשִׁי מַרְאֵה פְּנֵי הָאָדָם, וְאִם אָמְנָם יִסּוּרֵי נַפְשִׁי חָדוֹל לֹא יֶחְדְּלוּ, אֲבָל הָיֹה יִהְיוּ הַיִּסּוּרִים הָאֵלֶה יִסּוּרַי שֶׁלִּי וְיִסּוּרֵי נַפְשִׁי שֶׁלִּי. לָאַחֲרוֹנָה, הִנֵּה מָצֹא אֶמְצָא לִי אֶת מְנוּחַת נַפְשִׁי, בִּהְיוֹתָהּ צוֹלֶלֶת בְּגַלֵּי הָאֲפֵלָה.
לָרֹאשׁ וְרִאשׁוֹנָה הָבָה נָא וְאֶסְגֹּר אֶת הַדֶּלֶת בְּמַפְתֵּחַ אַחַת וּשְׁתַּיִם; הַרְגֵּשׁ אַרְגִּישׁ בְּקִרְבִּי, כִּי יֵשׁ בַּדָּבָר הַזֶּה בִּכְדֵי לְהַגְדִּיל אֶת בְּדִידוּתִי וּבִכְדֵי לְבַצֵּר אֶת כָּל אֵלּוּ הַגְּדֵרוֹת וְהַמְּחִיצוֹת, הַחוֹצוֹת בֵּינִי וְכָל אֲשֶׁר מִסָּבִיב לִי.
אֵלֶּה הַחַיִּים הַנּוֹרָאִים! זֹאת הַקִּרְיָה הָאֲיֻמָּה ! יָבוֹא נָא לְפָנַי זֵכֶר הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר הָיוּ אִתִּי בְּיוֹם זֶה שֶׁגָּז. נִפְגֹּשׁ נִפְגַּשְׁתִּי אֶת אֲחָדִים מֵאֵלֶּה הַמּוֹשְׁכִים בְּשֵׁבֶט סוֹפֵר וְהָאֶחָד מֵהֶם גַּם שָׁאוֹל שְׁאֵלַנִי, אִם יֵשׁ, אֲשֶׁר אֶפְשָׁר לָבוֹא אֶל גְּבוּלוֹת רוּסְיָה גַם בַּיַּבָּשָׁה (כַּנִּרְאֶה, הוּא חוֹשֵׁב אֶת כָּל אַדְמַת רוּסְיָה לְאִי אֲשֶׁר בַּיָּם); אַחַר הִתְוַכַּחְתִּי בְּרוּחַ נִמְרָצָה אֶת אַחַד הַמְנַהֲלִים, הַמְנַהֵל אֶת אַחַת הַ“הַשְׁקָפוֹת”, וְכָל הוֹכָחוֹתַי לֹא מָצְאוּ בְּפִיו אֶלָּא תְּשׁוּבָה רַק אַחַת: “הַשְׁקָפָתֵנוּ – הִיא מְשַׁמֶּשֶׁת כְּלִי מִבְטָא לַאֲנָשִׁים יְשָׁרִים”, וַיְהִי הַדּוֹבֵר כְּרוֹמֵז, לֵאמֹר: אֲבָל לַאֲפוּקֵי כָּל אוֹתָם הַזּ’וּרְנָלִים הָאֲחֵרִים; שֶׁכָּל אוֹתָם הַזּ’וּרְנָלִים הָאֲחֵרִים – הַמְנַהֲלִים שֶׁלָּהֶם אֵינָם אֶלָּא נוֹכְלִים וְרַמָּאִים; בֵּרַכְתִּי לְשָׁלוֹם כִּשְׁנֵי מִנְיָנִים שֶׁל בְּנֵי-אָדָם, אֲשֶׁר מִלְּבַד כַּחֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים מֵהֶם, לֹא זְכַרְתִּים וְלֹא פְּקַדְתִּים מִיָּמַי בְּלִבִּי; גַּם יָדַיִם לָחַצְתִּי כַּמִּסְפָּר הַזֶּה, מִבְּלִי אֲשֶׁר הָיוּ עֵינַי בְּרֹאשִׁי לְהַקְדִּים וְלִקְנוֹת לִי בָּתִּים לְיָדַי אֲנִי; בִּהְיוֹת הַגֶּשֶׁם הַגָּדוֹל, סַרְתִּי מִפְּנֵי הַבַּטָּלָה אֶל בֵּית אַחַת הַמְחוֹלְלוֹת, אֲשֶׁר בִּקְשָׁה מִמֶּנִּי בַּקָּשָׁה נִמְרָצָה לִרְשֹׁם לָהּ אֶת צִיּוּר תִּלְבָּשְׁתָּהּ שֶׁל וֶנוּס; זָחַלְתִּי גַם זָחוֹל וָאֶתְרַפֵּס לִפְנֵי אֶחָד הַמְנַהֵל אֶת אֶחָד מִבָּתֵּי הַתֵּיאַטְרָאוֹת, וְהוּא אָמַר לִי, בְּהִפָּרְדוֹ מִמֶּנִּי:
– טוֹב הָיָה, לוּ פָּנָה אֲדוֹנִי בְּדָבָר זֶה אֶל מַר צ., כִּי הִנֵּה מַר צ. הוּא הָאָדָם הַיּוֹתֵר מְכֻבָּד וְהַיּוֹתֵר נוֹאָל וְהַיּוֹתֵר מְפֻרְסָם אֲשֶׁר בַּמְחַבְּרִים שֶׁלִּי; וְהָיָה אִם יָקוּם הוּא לִימִינוֹ, וְהִצְלִיחַ אוּלַי הַדָּבָר לַאדוֹנִי. יִתְרָאֶה נָא, אֵפוֹא, אֲדוֹנִי אֶת הָאִישׁ הַזֶּה וְאָז נִרְאֶה.
אַחַר זֶה הִתְפָּאַרְתִּי (וּלְשֵׁם מָה הִתְפָּאַרְתִּי?) בְּדִבְרֵי נְבָלָה מְזֻהָמִים אֲחָדִים שֶׁמִּיָּמַי לֹא יָצְאוּ מִתַּחַת יָדַי, וְכַחֵשׁ כִּחַשְׁתִּי בְּפַחְדָּנוּת נְמִבְזָה שֶׁבַּלֵּב דְּבָרִים אֲחֵרִים, אֲשֶׁר יָדִי אָמְנָם חוֹלְלָה אוֹתָם וּבַהֲנָאַת נֶפֶשׁ גְּמוּרָה – זֹאת הַהִתְפָּאֲרוּת לַשָּׁוְא, אֲשֶׁר בִּפְלִילִים תּוּבָא, וְרָמוֹס בָּרַגְלַיִם כָּל דְּבַר גֹּבַהּ אֲשֶׁר בָּאָדָם! – הֲשִׁיבוֹתִי רֵיקָם אֶת פְּנֵי אֶחָד מִידִידַי הַטּוֹבִים, אֲשֶׁר בִּקֵּשׁ מִמֶּנִּי טוֹבַת הֲנָאָה אַחַת, שֶׁלֹא הָיְתָה לִי חֲשׁוּבָה כְּלָל וּכְלָל, וְנָתַתִּי מִכְתַּב מְלִיצָה לִידֵי אֶחָד נוֹכֵל וְאִישׁ מִרְמָה. פוּ! כִּמְדֻמֶּה לִי, שֶׁזֶּה הָיָה הַגְּמָר!
קְשֵׁה רוּחַ אָנֹכִי וְגַם בָּחֹל אֶבְחַל בַּחַיִּים אֲשֶׁר מִסָּבִיב לִי וַאֲשֶׁר בְּנַפְשִׁי אֲנִי. וְרוּחִי הַנְּכֵאָה הִנֵּה הִיא בּוֹכָה וּמִתְלַבְּטָה וְדוֹרְשָׁה לָהּ אֶת תִּקּוּנָהּ בִּבְדִידוּתִי זֹאת, אֲשֶׁר בְּדֻמִיַּת הַלַּיְלָה שֶׁמִּסָּבִיב. אַתֵּנָה, נַפְשׁוֹת אֵלֶּה הָאֲנָשִׁים, אֲשֶׁר אָהוֹב אֲהַבְתִּים וְגַם אֶת שִׁירַי שׁוֹרַרְתִּי לָהֶם, סַמְּכוּנִי נָא, אוֹשְׁשׁוּנִי וְגָרְשׁוּ נָא מִמֶּנִּי אֶת צֵל זֶה הַשֶּׁקֶר, הוּא פְּרִי הַחַיִּים הַנִּפְסָדִים יַחַד אֶת בְּנֵי אִישׁ, וְאַתָּה, אֵלִי הַטּוֹב, תְּנָה לִי וַאֲחַבֵּר נָא שְׁנַיִם שְׁלֹשָׁה שִׁירִים יָפִים, אֲשֶׁר הוֹכֵחַ יוֹכִיחוּ לִי אֲנִי, כִּי לֹא הַפָּחוּת אֲשֶׁר בִּבְנֵי הָאָדָם אָנֹכִי, וְכִי לֹא שָׁפָל וְנִבְזֶה אֲנִי מִכָּל אֵלֶּה, אֲשֶׁר שָׂנֹא אֶשְׂנָא אוֹתָם בְּלִבִּי.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.