רקע
אורי קיסרי
לאחר אביב, לפני הסתיו

 

א    🔗

ספר זה לא יהיה אוטוביוגרפיה ואף לא ביוגרפיה כלשהי. אף־על־פי־כן, החולש כאן על הכתוב יהא יסוד הזכרונות האישיים, זכרונות מימי שלשום, מימי אתמול, זכרונות ברקע וזכרונות כמפרעה.

שאלתי את עצמי וניסיתי להשיב לעצמי: למה, בעצם, ישבתי לנער מעל נפשי את העבר? שחזוּר זה למי נחוץ? מה ממריץ, שאלתי, אדם, שהאביב מאחורי גבו והסתיו כבר לכד אותו, מה ממריץ אדם המסיים ומשלים את העשׂוֹר השביעי של חייו, להסב ולתת עדותו?

קל לשאול. קשה להשיב.

הגורמים שייכים לתת־מוּדע, והניחוש לבדו סביר. ייתכן, כי הזמן אץ לו, לכותב, והוא מבקש, הוא זקוק להעמיד עצמו במבחן, כדי להזים את מי שאמר כי “יושב אדם להעלות זכרונות, כששוב אין לו כוח־זכרון”. וייתכן, כי ריח האביב המשומר, האביב המאסף, זה הנועל את תהלוכת האביבים, מנחש עתה את בוא השריפה האחרונה ומעלה את הבושם החרוך של האש הפורצת במבואות החורף ומאיימת להכחיד, והוא מבקש למהר ולהציל מתוך הדליקה ומלשונות האש – כפי שאמר קוקטו – את ה…אש.

אינני מכה על חטא, על־כן אין זה וידוי. אינני בא לאַלף ולהורות, על־כן אין זו צוָאה. את החיים חייתי תוך כדי כתיבה, וכתבתי – תוך כדי חיים שחייתי. חייתי אותם במזומן, לא בהקפה. איש לא העניק לי אשראי וכך כתבתי תוך כדי נשימה, לעתים תוך כדי הנשמה, מפה אל פה, כשהלב מתכרסם והולך.

שארל בודלר אמר בשעתו: “יש לי זכרונות כאילו חייתי 1000 שנים”. אהבתי פיסקה זו והפקעתי אותה לעצמי.

במבוא זה רוצה אני להבהיר, כי הזכרונות שבכאן הם שלי ורק שלי, אך אין הם בשום שעה ובשום שנה זכרונות סודיים, זכרונות שהלב להם מעין כספת נעולה. הם אישיים, אך לא פרטיים. חויות, תאוות, תשוקות ואכזבות, רק במרומז.


 

ב    🔗

העלאת זכרונות הרי זה שחזוּר העבר. מתוך 24 שעות ההווה – ההווה, שימי חייו שניה חולפת בטרם ייהפך לעבר טרי – נוטל האדם שעה קלה ומפליג בה אל עברו. זהו מסע אל העבר. מעין עליה לרגל.

כשאני מצליח להציץ לתוך נפשי שלי, אני מתפתה לומר כי חיי שלי התפשטו והתכווצו חליפות. הם נשמו במזרח. הם נשמו במערב. הם חלמו על צפון ודרום. אילו יכולתי לבחור לעצמי תקופה ומקום לחיות אותם ובהם – במה הייתי בוחר?

זוהי שיגרה נפסדת לומר “הייתי בוחר בעבר”. הנוסטלגיה הסיטונית כלפי השנים ההן כמוה כהתרפקות נבובה שאינה מוליכה לשום מקום. אף־על־פי־כן אני צמוד אליה והיא קוסמת לי מאצל השנים היפות ההן.

העולם היה אז קטן, צר, עולם של מיעוטים ואיכוּיוֹת. הירח היה נחלתם של משוררים, לא של מדענים. יערות וגנים כיסו את האדמות. זה לא היה הגן הזואולוגי העצום של ימינו, המאוכלס נמרים, שועלים ובעיקר צבועים וקופים, ולוּ גם מתורבתים ומאולפים. כך נאחזתי בעבר, כשאני עבד להוֹוה. ונעימה לי הזיה זו של אתמול. אני חולם אחורנית


 

ג    🔗

בדרך־כלל אין הזכרונות מהווים מעשי היסטוריה. הם אולי ההיסטוריה הקטנה. ההיסטוריה השוטפת, הבסיסית, היא ענין להיסטוריונים, לסוציולוגים. היסטוריה קטנה זה משהו אחר, שונה. היא מסופרת יותר משהיא נכתבת. כשמה כן היא, קטנה, היא נדלית מאצל הלב והמוח הנזכרים בה, אך אינם זוכרים אותה.

זה אינו פרדוכס מלוּלי. לזכור הרי זה דבר אחד. דבר אחר, שונה, הוא להיזכר. אנו זוכרים עוּבדוֹת שרירות. אנו נזכרים בערפלים, בתאריכים שבערבוביה, כשקב של מציאות וקב של דמיון משמשים בהם בערבוביה.

אדם חכם, שאהב להאזין לקולו, להקשיב לדברי עצמו, אמר פעם: גברים, מטבע בריאתם, נזכרים, רק נזכרים. ואילו הנשים זוכרות תמיד. מי שזוכר נבדל ממי שנזכר בכך, שזה, הזוכר, בניגוד לנזכר, נושא את הזכרונות עמו יומם ולילה, שנה אחרי שנה ולכל אורך הימים והשנים.

הוא היה פמיניסט מושבע, אותו אדם חכם. הוא סיפר לי, יום אחד, את פרשתו של יהודי צעיר יחסית, שנכנס – ליתר דיוק פלש – בימי מלחמת־העולם השניה לביתה של אשה צרפתיה, לא יהודיה, בפאריס הכבושה.

"היא היתה לבדה בבית, בודדה בעיר ובחיים. הימים היו ימי המצוד הגדול והאשה הסתירה את האיש הצעיר. הדברים התפתחו כפי שהיו עשויים להתפתח. חדר־המיטות היה, מאז ומתמיד, אתר רחום. האשה ידעה כנראה, לאהוב, וכנראה ידעה גם להסתיר. כך חמק היהודי מעינם הרעה של הגרמנים וזכה לראות, עם השחרור, את אור החמה שנגזל ממנו במשך כמעט ארבע שנים. באחד הבקרים של החירות שהוחזרה לו אמר לאשה: ‘אני יורד למטה, לקנות סיגריות…’ היא הביטה בו עצובות ואמרה: ‘רעיון טוב… רד וקנה… כבר אין גרמנים ברחוב.’

הוא ירד, ולעולם לא חזר. שוב לא ראתהו האשה לעולם."

ידידי אהב להסיק מסיפוריו את המסקנה שבמוסר־השכל, וכך אמר: “זו תהיה הגזמה לומר, שהוא שכח אותה לחלוטין. מסתבר, שמפעם לפעם, הוא נזכר בה… אבל היא, האשה, בודאי שהיא זוכרת אותו ללא הפוגה. היא חיה עם זכרו.”

זה, כנראה, כוחם האפקטיבי של הזכרונות, שזוכרים אותם, ולא נזכרים בהם בלבד.


 

ד    🔗

כשעל סף המאה העשרים הוציאה אותי אמי לאויר העולם באותו “מלון קמיניץ” שברחוב בוסטרוס של יפו, התחלנו שנינו, המאה ואני, בספירת 1901. רק לאחר זמן הבינותי, כי אם אני הייתי תינוק בחיתוליו, הנה המאה ה־20 לא היתה, למעשה, מאה חדשה. זו עדיין לא היתה המאה ה־20, על צבעיה וסגנונה, אלא המשכה הישיר, הלוֹגי והאוירתי, של מאה שקדמה לה. אם נקח, דרך־משל, את צרפת, הנה נוכל לומר, כי המאה החדשה המשיכה להתרפק, אותה שעה, על ה“בֶּל־אֶפּוֹק”, היא “התקופה היפה”, להתרפק על קודמתה המאה ה־19, כש־1899 מוסרת ל־1901, על־פני הגשר הקושר ומאחד את שתי השנים ושתי המאות, את רוח הסגנון והאוירה של המאה ה־19.

רק 14 שנה לאחר־מכן נסחפת אירופה בראשית אוגוסט 1914 למלחמת־עולם. רק אז מתחולל שינוי־הערכין. רק אז, ולא לפני זה, מתחילה ופותחת המאה ה־20 אקלים משלה, שיהיה מעתה אקלימה הספציפי. “מי מאתנו עוד זוכר את האידיליה ששררה בעולם לפני מלחמת־העולם הראשונה? בשבילנו הוא חלום שנגנז, עבר שאיננו. הספירה שלנו מתחילה ב־1 באוגוסט 1914 ועדיין נתונים אנו באותו כור היתוך שהחל לערבל את חיינו בתאריך הפטלי ההוא”.

דברים ברורים. מכאן, שנקודת־האחיזה שלי במבטי אחורנית מצויה באוגוסט 1914, או במלים אחרות בפרוץ מלחמת־העולם הראשונה, או ליתר דיוק בהצטרף תורכיה, שתחת חסותה חיינו בארץ־ישראל, למעצמות המרכז ובהכריזה מלחמה על מעצמות ההסכמה (אנגליה, צרפת, רוסיה). הדבר היה בשמונה בספטמבר 1914.

אולי ישאל מי שישאל: ועד אז, עד לאותו תאריך, לא צברת חויות ולא גיבשת זכרונות? כלום בארבע־עשרה שנות חייך הראשונות היית מאובן? שאלה כזאת תביך אותי. הייתי נער שהקדים, שנחפז להתבגר, לפקוח עינים ולהקיץ. הייתי כבר רעב לצבעים וצמא למנגינות, לא ידעתי עדיין באיזו משתי המאות הללו אבחר, או איזו משתיהן תבחר בי.

וכך, בשילוב עם כוח־הזכרון, התחיל פועל כוח־הדמיון.


 

ה    🔗

המלחמה נתפשטה ופרצה גבולות. בחלל עמד ריח הדם. אך באחד הימים עלה באפינו גם ריח הכסף. היינו מפונקים עד אז בבשׂמוֹ של המטבע. זה היה זהב טהור, כסף ללא סיגים. אבל כשנצטרפו התורכים אל הגרמנים, הועם צלצול הזהב והוא ירד למחתרת. השוק השחור כמושג החל מקבל צורה.

עכשיו פרץ גם הרעב. המטבע, שהיה לנייר, לא פתר את בעיית הרעבים. שנה לאחר־מכן כבר ניזונו אנשים מקליפות תפוחי־זהב והיו גוֹועים כזבובים בחוצות ירושלים.

הכסף האפקטיבי היה כסף מזומן, כסף מצלצל ולא נייר מצויר ומודפס. היה זה תענוג להחזיק בו! זו היתה הכמות הקטנה בעלת האיכות הרבה. הזהובים היו בכל עת נקיים, לא כבנקנוט המזדהם ממגע ידים… המדינות הטביעו בהם את פרצופי המלכים. היה זהוב אוסטרי עם דמותה של מריה טרזה, היה צרפתי עם פרצופו של נפוליון ה־3, היה זהוב אנגלי, לירה סטרלינג, עם תמונתו של אדוארד ה־7, והיו גם לירות תורכיות, זהב טהור, שפרצוף השׂוּלטן טבוע בו.

זכורה לי עד היום שיחתם של אבי ואמי, אותו ערב רחוק של סוף שנת 1914. אבי, שעמד בראש מוסד פיננסי, העלה מן המגרה כמה חפיסות עגולות ומעוגלות והוציא מתוכן מטבעות־זהב. הוא אמר לאמי, כי יש למַתן את הוצאות המשק, ומוטב לא להפגין בשוק את הזהב אלא את תחליפיו הנייריים. כן, היא החלה, המאה ה־20, ומכאן החילותי חי את “הזכרונות ליום מחר”.

כן, ימי־ילדותי הם העולים לנגד עיני על רקע זה של זהב. אמי היתה יורדת לשוק כשבארנקה זהוב שאפשר לקנות בו עולם ומלואו. היה צורך שיאבדו לנו הזהובים הללו, שייעלמו מן השוק, כדי שנעמוד על ריחם. וכשאבדו לנו, אבדו לנו גם דברים רבים אחרים. אבד לנו הכושר לדבר בזהב ולשתוק בזהב. הניבים פשטו צלצול ולבשו צלצול. כי צדק אותו כלכלן שקבע, כי הזהב הוא מתכת פיוטית, ועד כמה שלא יישמעו הדברים פרדוכסליים, הנה היה הזהב מקור לערכים של רוח. ואילו כשפינה מקומו לנייר הצבעוני והמקומט, הגיעה גם שעת התחליפים, שעת הכמות הגואה על חשבון האיכות. בשלהי 1918, עם תום המלחמה, נתגלה לנגד עינינו עולם עייף, רצוץ, מלקק פצעיו. שוב לא היה זה העולם שאל אוירו ואוירתו יצאנו, כעשרים שנה לפני־כן. זהבו דלל. והוא היה נתון בחגורה מהדקת, חונקת, של דרכונים, אשרות, תעודות וכלבים בולשים. וצדק אותו סופר צרפתי, פול בורג’ה, שב־11 בנובמבר 1918, בעצם יום שביתת־הנשק של מלחמת־העולם הראשונה, אמר: “רק עכשיו מתחילה השואה…” וזו היתה נבואה שנזרקה מפיו.


 

ו    🔗

הגושפנקה, שבאה לתת תוקף לכל תעודה שהוציא השלטון לצורך הנחית זרזירי־השמירה שלו בתחנות ההסעה והתעבורה, היתה האות, כי אין האנשים חפשים מעתה להלך כבני־חורין על־פני האדמה עליה נולדו. המנגנונים שהוקמו ניגשו במרץ להפיץ ברבים את צו הזמנים החדשים. וכמו הזהב, שירד למחתרת, כן גם הדרכון, שהשתלט על העולם, שניהם הכריזו באזני והטביעו בעיני את העוּבדה, כי זהו סוף תקופה וראשית תקופה. תדיר אנו בוששים להיטיב ולהעריך עוּבדוֹת ומעשים. וכך קרה, כי רק ב־1972, בקראי את מאמרו של פרופסור זילברג, קמה לנגד עיני דמותה של 1914 הפותחת דלת לשנים המשתרכות אחריה. כששאל הפרופסור: “מי מאתנו עוד זוכר את האידיליה ששררה בעולם לפני מלחמת־העולם הראשונה,” הצבעתי וקמתי ואמרתי: “אני, אדוני הפרופסור…”


מתכת יקרה, “מתכת פיוטית” וקרויה זהב, שפתחה עמנו בשלהי 1914 במשחקי־מחבואים, ודרכון חף למראה שטמן בחובו, למעשה, אתגרים ומלכודות בדמותן של אשרות, הנה שני האבזרים שעוררו, בנפשי, זכרונות ראשונים, ואשר להם, יש להניח, גם להם, התכוון הפרופסור מירושלים כשדיבר על “אידיליה ששררה בעולם לפני מלחמת־העולם הראשונה והנה היא כיום חלום שנגנז, עבר שאיננו”.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

שונאים פרסומות?

גם אנחנו! ולכן אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר יותר מ־34382 יצירות מאת כ־1696 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם למעלה מ־10731 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!