לנכדַי יואב, אבשלום, אהרן ויאיר

א

ספר זה לא יהיה אוטוביוגרפיה ואף לא ביוגרפיה כלשהי. אף־על־פי־כן, החולש כאן על הכתוב יהא יסוד הזכרונות האישיים, זכרונות מימי שלשום, מימי אתמול, זכרונות ברקע וזכרונות כמפרעה.

שאלתי את עצמי וניסיתי להשיב לעצמי: למה, בעצם, ישבתי לנער מעל נפשי את העבר? שחזוּר זה למי נחוץ? מה ממריץ, שאלתי, אדם, שהאביב מאחורי גבו והסתיו כבר לכד אותו, מה ממריץ אדם המסיים ומשלים את העשׂוֹר השביעי של חייו, להסב ולתת עדותו?

קל לשאול. קשה להשיב.

הגורמים שייכים לתת־מוּדע, והניחוש לבדו סביר. ייתכן, כי הזמן אץ לו, לכותב, והוא מבקש, הוא זקוק להעמיד עצמו במבחן, כדי להזים את מי שאמר כי “יושב אדם להעלות זכרונות, כששוב אין לו כוח־זכרון”. וייתכן, כי ריח האביב המשומר, האביב המאסף, זה הנועל את תהלוכת האביבים, מנחש עתה את בוא השריפה האחרונה ומעלה את הבושם החרוך של האש הפורצת במבואות החורף ומאיימת להכחיד, והוא מבקש למהר ולהציל מתוך הדליקה ומלשונות האש – כפי שאמר קוקטו – את ה…אש.

אינני מכה על חטא, על־כן אין זה וידוי. אינני בא לאַלף ולהורות, על־כן אין זו צוָאה. את החיים חייתי תוך כדי כתיבה, וכתבתי – תוך כדי חיים שחייתי. חייתי אותם במזומן, לא בהקפה. איש לא העניק לי אשראי וכך כתבתי תוך כדי נשימה, לעתים תוך כדי הנשמה, מפה אל פה, כשהלב מתכרסם והולך.

שארל בודלר אמר בשעתו: “יש לי זכרונות כאילו חייתי 1000 שנים”. אהבתי פיסקה זו והפקעתי אותה לעצמי.

במבוא זה רוצה אני להבהיר, כי הזכרונות שבכאן הם שלי ורק שלי, אך אין הם בשום שעה ובשום שנה זכרונות סודיים, זכרונות שהלב להם מעין כספת נעולה. הם אישיים, אך לא פרטיים. חויות, תאוות, תשוקות ואכזבות, רק במרומז.

ב

העלאת זכרונות הרי זה שחזוּר העבר. מתוך 24 שעות ההווה – ההווה, שימי חייו שניה חולפת בטרם ייהפך לעבר טרי – נוטל האדם שעה קלה ומפליג בה אל עברו. זהו מסע אל העבר. מעין עליה לרגל.

כשאני מצליח להציץ לתוך נפשי שלי, אני מתפתה לומר כי חיי שלי התפשטו והתכווצו חליפות. הם נשמו במזרח. הם נשמו במערב. הם חלמו על צפון ודרום. אילו יכולתי לבחור לעצמי תקופה ומקום לחיות אותם ובהם – במה הייתי בוחר?

זוהי שיגרה נפסדת לומר “הייתי בוחר בעבר”. הנוסטלגיה הסיטונית כלפי השנים ההן כמוה כהתרפקות נבובה שאינה מוליכה לשום מקום. אף־על־פי־כן אני צמוד אליה והיא קוסמת לי מאצל השנים היפות ההן.

העולם היה אז קטן, צר, עולם של מיעוטים ואיכוּיוֹת. הירח היה נחלתם של משוררים, לא של מדענים. יערות וגנים כיסו את האדמות. זה לא היה הגן הזואולוגי העצום של ימינו, המאוכלס נמרים, שועלים ובעיקר צבועים וקופים, ולוּ גם מתורבתים ומאולפים. כך נאחזתי בעבר, כשאני עבד להוֹוה. ונעימה לי הזיה זו של אתמול. אני חולם אחורנית…

ג

בדרך־כלל אין הזכרונות מהווים מעשי היסטוריה. הם אולי ההיסטוריה הקטנה. ההיסטוריה השוטפת, הבסיסית, היא ענין להיסטוריונים, לסוציולוגים. היסטוריה קטנה זה משהו אחר, שונה. היא מסופרת יותר משהיא נכתבת. כשמה כן היא, קטנה, היא נדלית מאצל הלב והמוח הנזכרים בה, אך אינם זוכרים אותה.

זה אינו פרדוכס מלוּלי. לזכור הרי זה דבר אחד. דבר אחר, שונה, הוא להיזכר. אנו זוכרים עוּבדוֹת שרירות. אנו נזכרים בערפלים, בתאריכים שבערבוביה, כשקב של מציאות וקב של דמיון משמשים בהם בערבוביה.

אדם חכם, שאהב להאזין לקולו, להקשיב לדברי עצמו, אמר פעם: גברים, מטבע בריאתם, נזכרים, רק נזכרים. ואילו הנשים זוכרות תמיד. מי שזוכר נבדל ממי שנזכר בכך, שזה, הזוכר, בניגוד לנזכר, נושא את הזכרונות עמו יומם ולילה, שנה אחרי שנה ולכל אורך הימים והשנים.

הוא היה פמיניסט מושבע, אותו אדם חכם. הוא סיפר לי, יום אחד, את פרשתו של יהודי צעיר יחסית, שנכנס – ליתר דיוק פלש – בימי מלחמת־העולם השניה לביתה של אשה צרפתיה, לא יהודיה, בפאריס הכבושה.

"היא היתה לבדה בבית, בודדה בעיר ובחיים. הימים היו ימי המצוד הגדול והאשה הסתירה את האיש הצעיר. הדברים התפתחו כפי שהיו עשויים להתפתח. חדר־המיטות היה, מאז ומתמיד, אתר רחום. האשה ידעה כנראה, לאהוב, וכנראה ידעה גם להסתיר. כך חמק היהודי מעינם הרעה של הגרמנים וזכה לראות, עם השחרור, את אור החמה שנגזל ממנו במשך כמעט ארבע שנים. באחד הבקרים של החירות שהוחזרה לו אמר לאשה: ‘אני יורד למטה, לקנות סיגריות…’ היא הביטה בו עצובות ואמרה: ‘רעיון טוב… רד וקנה… כבר אין גרמנים ברחוב.’

הוא ירד, ולעולם לא חזר. שוב לא ראתהו האשה לעולם."

ידידי אהב להסיק מסיפוריו את המסקנה שבמוסר־השכל, וכך אמר: “זו תהיה הגזמה לומר, שהוא שכח אותה לחלוטין. מסתבר, שמפעם לפעם, הוא נזכר בה… אבל היא, האשה, בודאי שהיא זוכרת אותו ללא הפוגה. היא חיה עם זכרו.”

זה, כנראה, כוחם האפקטיבי של הזכרונות, שזוכרים אותם, ולא נזכרים בהם בלבד.

ד

כשעל סף המאה העשרים הוציאה אותי אמי לאויר העולם באותו “מלון קמיניץ” שברחוב בוסטרוס של יפו, התחלנו שנינו, המאה ואני, בספירת 1901. רק לאחר זמן הבינותי, כי אם אני הייתי תינוק בחיתוליו, הנה המאה ה־20 לא היתה, למעשה, מאה חדשה. זו עדיין לא היתה המאה ה־20, על צבעיה וסגנונה, אלא המשכה הישיר, הלוֹגי והאוירתי, של מאה שקדמה לה. אם נקח, דרך־משל, את צרפת, הנה נוכל לומר, כי המאה החדשה המשיכה להתרפק, אותה שעה, על ה“בֶּל־אֶפּוֹק”, היא “התקופה היפה”, להתרפק על קודמתה המאה ה־19, כש־1899 מוסרת ל־1901, על־פני הגשר הקושר ומאחד את שתי השנים ושתי המאות, את רוח הסגנון והאוירה של המאה ה־19.

רק 14 שנה לאחר־מכן נסחפת אירופה בראשית אוגוסט 1914 למלחמת־עולם. רק אז מתחולל שינוי־הערכין. רק אז, ולא לפני זה, מתחילה ופותחת המאה ה־20 אקלים משלה, שיהיה מעתה אקלימה הספציפי. “מי מאתנו עוד זוכר את האידיליה ששררה בעולם לפני מלחמת־העולם הראשונה? בשבילנו הוא חלום שנגנז, עבר שאיננו. הספירה שלנו מתחילה ב־1 באוגוסט 1914 ועדיין נתונים אנו באותו כור היתוך שהחל לערבל את חיינו בתאריך הפטלי ההוא”.

דברים ברורים. מכאן, שנקודת־האחיזה שלי במבטי אחורנית מצויה באוגוסט 1914, או במלים אחרות בפרוץ מלחמת־העולם הראשונה, או ליתר דיוק בהצטרף תורכיה, שתחת חסותה חיינו בארץ־ישראל, למעצמות המרכז ובהכריזה מלחמה על מעצמות ההסכמה (אנגליה, צרפת, רוסיה). הדבר היה בשמונה בספטמבר 1914.

אולי ישאל מי שישאל: ועד אז, עד לאותו תאריך, לא צברת חויות ולא גיבשת זכרונות? כלום בארבע־עשרה שנות חייך הראשונות היית מאובן? שאלה כזאת תביך אותי. הייתי נער שהקדים, שנחפז להתבגר, לפקוח עינים ולהקיץ. הייתי כבר רעב לצבעים וצמא למנגינות, לא ידעתי עדיין באיזו משתי המאות הללו אבחר, או איזו משתיהן תבחר בי.

וכך, בשילוב עם כוח־הזכרון, התחיל פועל כוח־הדמיון.

ה

המלחמה נתפשטה ופרצה גבולות. בחלל עמד ריח הדם. אך באחד הימים עלה באפינו גם ריח הכסף. היינו מפונקים עד אז בבשׂמוֹ של המטבע. זה היה זהב טהור, כסף ללא סיגים. אבל כשנצטרפו התורכים אל הגרמנים, הועם צלצול הזהב והוא ירד למחתרת. השוק השחור כמושג החל מקבל צורה.

עכשיו פרץ גם הרעב. המטבע, שהיה לנייר, לא פתר את בעיית הרעבים. שנה לאחר־מכן כבר ניזונו אנשים מקליפות תפוחי־זהב והיו גוֹועים כזבובים בחוצות ירושלים.

הכסף האפקטיבי היה כסף מזומן, כסף מצלצל ולא נייר מצויר ומודפס. היה זה תענוג להחזיק בו! זו היתה הכמות הקטנה בעלת האיכות הרבה. הזהובים היו בכל עת נקיים, לא כבנקנוט המזדהם ממגע ידים… המדינות הטביעו בהם את פרצופי המלכים. היה זהוב אוסטרי עם דמותה של מריה טרזה, היה צרפתי עם פרצופו של נפוליון ה־3, היה זהוב אנגלי, לירה סטרלינג, עם תמונתו של אדוארד ה־7, והיו גם לירות תורכיות, זהב טהור, שפרצוף השׂוּלטן טבוע בו.

זכורה לי עד היום שיחתם של אבי ואמי, אותו ערב רחוק של סוף שנת 1914. אבי, שעמד בראש מוסד פיננסי, העלה מן המגרה כמה חפיסות עגולות ומעוגלות והוציא מתוכן מטבעות־זהב. הוא אמר לאמי, כי יש למַתן את הוצאות המשק, ומוטב לא להפגין בשוק את הזהב אלא את תחליפיו הנייריים. כן, היא החלה, המאה ה־20, ומכאן החילותי חי את “הזכרונות ליום מחר”.

כן, ימי־ילדותי הם העולים לנגד עיני על רקע זה של זהב. אמי היתה יורדת לשוק כשבארנקה זהוב שאפשר לקנות בו עולם ומלואו. היה צורך שיאבדו לנו הזהובים הללו, שייעלמו מן השוק, כדי שנעמוד על ריחם. וכשאבדו לנו, אבדו לנו גם דברים רבים אחרים. אבד לנו הכושר לדבר בזהב ולשתוק בזהב. הניבים פשטו צלצול ולבשו צלצול. כי צדק אותו כלכלן שקבע, כי הזהב הוא מתכת פיוטית, ועד כמה שלא יישמעו הדברים פרדוכסליים, הנה היה הזהב מקור לערכים של רוח. ואילו כשפינה מקומו לנייר הצבעוני והמקומט, הגיעה גם שעת התחליפים, שעת הכמות הגואה על חשבון האיכות. בשלהי 1918, עם תום המלחמה, נתגלה לנגד עינינו עולם עייף, רצוץ, מלקק פצעיו. שוב לא היה זה העולם שאל אוירו ואוירתו יצאנו, כעשרים שנה לפני־כן. זהבו דלל. והוא היה נתון בחגורה מהדקת, חונקת, של דרכונים, אשרות, תעודות וכלבים בולשים. וצדק אותו סופר צרפתי, פול בורג’ה, שב־11 בנובמבר 1918, בעצם יום שביתת־הנשק של מלחמת־העולם הראשונה, אמר: “רק עכשיו מתחילה השואה…” וזו היתה נבואה שנזרקה מפיו.

ו

הגושפנקה, שבאה לתת תוקף לכל תעודה שהוציא השלטון לצורך הנחית זרזירי־השמירה שלו בתחנות ההסעה והתעבורה, היתה האות, כי אין האנשים חפשים מעתה להלך כבני־חורין על־פני האדמה עליה נולדו. המנגנונים שהוקמו ניגשו במרץ להפיץ ברבים את צו הזמנים החדשים. וכמו הזהב, שירד למחתרת, כן גם הדרכון, שהשתלט על העולם, שניהם הכריזו באזני והטביעו בעיני את העוּבדה, כי זהו סוף תקופה וראשית תקופה. תדיר אנו בוששים להיטיב ולהעריך עוּבדוֹת ומעשים. וכך קרה, כי רק ב־1972, בקראי את מאמרו של פרופסור זילברג, קמה לנגד עיני דמותה של 1914 הפותחת דלת לשנים המשתרכות אחריה. כששאל הפרופסור: “מי מאתנו עוד זוכר את האידיליה ששררה בעולם לפני מלחמת־העולם הראשונה,” הצבעתי וקמתי ואמרתי: “אני, אדוני הפרופסור…”

מתכת יקרה, “מתכת פיוטית” וקרויה זהב, שפתחה עמנו בשלהי 1914 במשחקי־מחבואים, ודרכון חף למראה שטמן בחובו, למעשה, אתגרים ומלכודות בדמותן של אשרות, הנה שני האבזרים שעוררו, בנפשי, זכרונות ראשונים, ואשר להם, יש להניח, גם להם, התכוון הפרופסור מירושלים כשדיבר על “אידיליה ששררה בעולם לפני מלחמת־העולם הראשונה והנה היא כיום חלום שנגנז, עבר שאיננו”.

א

ב־1932, אולי 1933, ישבתי בירושלים, ברחוב הסולל. במקצת יומרה אפשר לומר, כי זה היה, כבר אז, “פליט סטריט” – רחוב העתונות המפורסם של הסיטי בלונדון – שלנו. אלא שהסולל לא היה רחוב בלבד – הוא היה גם אגודה וגם מוציא לאור; ואותו משרד, ששימש לי מקום־עבודה, היה למעשה בית המערכת של אחד העתונים היומיים וה“גדולים”, שהופיעו באותה תקופה בפלשתינה (ארץ־ישראל). היה זה עתון הבוקר היומי “דואר היום”.

הנופים הללו – אבן, אדם והגיגים – ממריצים אותי לגולל, לפחות מעט שבמעט, את פרשת “דואר היום”. לא בהרחבה בהקשר זה, אלא בתמציתיות בלבד, וזאת משום שעוד נחזור, במרוצת הדברים, לתקופה ולאנשיה. אם אני בכל־זאת מתעכב כאן, ולו גם בקיצור, אצל הימים ההם, הרי זה רק משום שהם דרושים לי כרקע למסופר כאן מבחינת חלקו של האופי במבנהו ובמתכונתו של עתון.

באותן שנים שימשתי מזכיר המערכת, ושמי היה מופיע בראש עמוד א', בסמוך לשמותיהם של “איתמר בן־אבי, העורך הראשי, וי. בר־דרורא, העורך הקבוע”. לא היה מנוס מכך, בנסיבות אלה, שאהיה מתיהר לפחות בפני עצמי בעמדה זו שלי. לאחר שש שנים בסך־הכל של עבודה עתונאית לשמש “מספר שלוש” בעתונו של בן־אבי היה זה, אף־על־פי־כן, הישג. אלא שמשהו הפריע לי בתוך־תוכי. לא הייתי שלם עם עצמי. כנראה הפעלתי בקרבי, בהיסח הדעת, מנגנון של התגוננות נפשית, שמפעיל כל אדם בתוכו, כשעדיין הוא מאמין, כי החיוב עדיף מהשלילה, ובני־האדם אינם בהכרח שקרנים. אני לא הצלחתי כנראה, להשתחרר מן האוירה של עתון יומי אחר, אחר ושונה, “דבר” של ברל כצנלסון, שידעתיו ונמניתי עם סופריו בשנים 1926–1927. “דבר” היה בעל אופי נוקשה. “דואר היום” היה בעל אופי גמיש, דליל. אפשר גם לומר, בלשון העם: היה לו אופי טוב, וזוהי צורה עדינה לומר, כי היה מחוסר אופי.

ובכן, ישבתי בחדרי ושוחחתי עם אברהם ריבלין, מן הריבלינים המפורסמים של ירושלים, בחור צעיר וחביב, נבון וחרוץ, חיובי מכל הבחינות, תמיד מוכן לשרת ולגמול שהיה מועסק כאן בתרגומי מברקים, עד כמה שזכור לי. לפתע, ללא נקישה, פתח מישהו מן החוץ את הדלת ונכנס. ריבלין קם ועזב את החדר ואילו האורח נתישב מולי. הסתכלתי בו. היו לו עינים גלויות ושיער בלונדי גזוז קצר ועל פניו חיוך מן המוכן. הוא היה דק בלי להיות רזה, בעל קומה מעל לממוצע. לא ידעתיו. אך כשקרא בשמו, שמחתי לקראתו. היה זה מנחם קפליוק, שכבר קנה לו שם כפרשן לענינים ערביים. ידעתי שהוא סופר “דבר” ונמניתי עם קוראיו, ועד היום אני סבור, כי הוא אחד הרציניים בשטח זה. יש להניח, כי קפליוק הבן, עודד, היה עדיין תינוק באותה תקופה, אם אמנם כבר יצא לאויר־העולם.

שאלתי את אורחי, על דרך השִׁגרה, מה אני יכול לעשות למענו, והוא, ללא כרכורי לשון, הביע גלויות את חפצו ליטול לידיו את פרשנות הבעיות הערביות. הוא אמר כי חפצו להרחיב את הכנסותיו, ומכיון שהוא נוכח, כי אין בעתוננו פרשנות קבועה לעניני ארצות ערב, הוא מציע את שירותו. הוא התעלם – וביקש שאתעלם גם אני – מניגודי ה“צבע” בין העתון עמו היה קשור לבין “דואר היום”, שהיה – בעיני איש לא היה זה בחזקת סוד – עתון שמרני, בועזי, ובעל השקפות ימניות. מבחינת הפוליטיקה הערבית, אמר, מִמצאיה ובעיותיה אין לנו שמאל וימין, או כמעט. כולנו חזית משותפת ולכן לא יפריע לו, ולא לזולתו, אם יגיש פרשנות לקוראי שני הצדדים.

הוא דיבר, חייך ודיבר, ואני הייתי מסתכל בו. הוא היה אהוד בעיני. ומכיון שאהדתי את הופעת קפליוק, נבוכותי כשנתבקשתי לנקוט עמדה לגבי בקשתו־הצעתו. יכולתי, כמובן, לומר לו דברים של מה בכך, של התחמקות ודחיה, אלא שזו לא היתה מעולם דרכי. אהדה מחייבת ראשית־כל כנות. כך שירטטתי לנגד עיני, במהירות, קלסתרון של סופר מן הגדה שממול, גדת “דבר”, כיצד הוא משתבץ ומשתלב בגוב השועלים הזה, שבמלכודתו הייתי נתון. היה ברור בעיני יותר ויותר, כי אחד כקפליוק לא יאריך ימים בשום הסדר, שייעשה עם העתון הירושלמי.

יש להדגיש, כי באותן שנים כבר לא היה העתון הירושלמי מה שהיה בראשית שנות ה־20 ואילך. מיסדיו נתפזרו, או עייפו. מספר אחד של העתון, איתמר בן־אבי, בנו המבריק והמוכשר של מחייה הלשון העברית, בן־אבי בעל הסגולות הז’ורנליסטיות והקסם שקשה לעמוד בפניו, לא היה מסוגל לעבודה סדירה ולגישה רצינית ומתמשכת, ואפשר לומר, כי מה שקסם לו בעתונאות היה העמוד הראשון בלבד, הכותרת המפוצצת למאמרו שלו, הראשי, שדמה יותר למניפסט של מנהיג פוליטי (מה שלא היה) מאשר לאֶדיטוֹריאַל רציני בעתון רציני.

אלכסנדר אהרנסון, אשר ספיר, א. י. עבאדי, פרץ דגן־קורנפלד ואברהם אלמאליח פנו לעניניהם ועיסוקיהם השונים. עתון שואב רעיונות וצריך לאמונה. אך עתון הוא גם עסק. הוא גם משק. לאט־לאט החל הולך לאיבוד כל הפוטנציאל של הכסף הרב, מכונות ההדפסה המשוכללות, שהעניק ל“דואר היום” בן־אבי, שידע לכבוש בקסמו ובקסמיו את המולטימיליונר היהודי־האנגלי ממוצא רוסי בן־ציון רובינשטיין.

זהו סיפור המצלצל כאגדה. בן־אבי חוזר מאחד ממסעיו הרבים לארצות־הברית ועל הספינה, השטה לאירופה, הוא נפגש באקראי עם סוחר העצים העשיר. בנו של אליעזר בן־יהודה ראה עצמו, בכל עת, טריבון שנולד כדי להשמיע באזני המונים, בהתלהבות מדביקה, נאומים חוצבי להבות־אש. לא, הם לא היו נבובים. האיש היה נואם בחסד עליון והיה טעם בדבריו. אף־על־פי־כן היתה אוחזת בך מעין מבוכה מסוימת לאחר שהיה מסיים דבריו.

והנה, על גלי האטלנטי, בדרך לאירופה, דיבר ו“נאם” בעצבות של מנוצח כשסיפר לבן רובינשטיין, כי לאחר שהקים דבר גדול בירושלים, ממש מפעל, לאחר שגייס מוחות מבריקים וייסד שלושה עתונים (גם שבועון אנגלי, “פלשתיין ויקלי”, וגם עתון יומי בערבית, “באריד אל יום”. א. ק.) קיים חשש שהכל הלך, או הולך, לטמיון. ומסתבר, כי המולטימיליונר הבריטי היה אחד מאותם אנשים עשירים, שמחשיבים את הכסף כשהוא עבד, לא כשהוא אדון… הוא היה אדם אופטימי מיסודו, רגיש, שהחיוב, ולא השלילה, משמש לו בסיס, גבר, שהיה מאוהב עד האזנים בקונצ’יטה, היא הפרטנרית שלו למסע, זמרת ספרדיה יפהפיה, מקסימה ומצודדת, מפורסמת על במות לונדון, שנשא אותה לאחר זמן לאשה. הוא היה מאוהב בה בקונצ’יטה, בכל נימיו, וכשהרתה לו ומתה בהריונה לא האריך ימים אחריה. היה זה אדם, שהיה מסוגל להסיק מסקנות של ריאליזם נועז מעובדה של מה־בכך, סתמית ומקרית, לפיה שמו הפרטי שלו ושמו הפרטי של בן־אבי זהים ושניהם, מהיולדם, קרויים “בן־ציון”… כך, כתום הנאום־ההרצאה של העילוי מירושלים שאל בן רובינשטיין, כמשולח של הגורל, כשליחה של האנושות הטובה:

“מה אני יכול לעשות בשבילך, אדוני?”

אינסטינקטיבית לא חיכה בן־אבי, אלא לפסוק הלא־ארוך הזה. ובן־אבי הבין, לא בפעם הראשונה בחייו, כי האלים אוהבים אותו. זו היתה התשובה לאתגר. וכשירד בן־אבי בחוף חיפה מקץ שבוע ויותר, יכול היה לבשר ל“מוסקטרים” שלו את הבשורה הגדולה. יש כסף, יש מכונות, יש הכל, יש בן רובינשטיין. 

בעליל לא נותר מכל הממון הגורלי אלא מעט מאוד. בראשית שנות ה־30, כאמור, ועוד לפני־כן, נתפרדה החבילה. בן־אבי – במקום המזומנים החל חותם על שטרות לכאן ולכאן, ואילו מכונות הדפוס, דהינו השמן של כל עתון מבחינת הבישול הטכני, עברו לרשותו של זלמן וייט, בן למשפחת וייט הירושלמית, אדם ממולח, פיקח, זריז וחרוץ, שהיה חברם של האידיאולוגים, הסופרים, אך שעה שהם עסקו בכתיבת מאמרים ובפלפוליסטיקה, ידע הוא לרכז את המשק ולנהל מה שעוד ניתן לנהל ולהציל. הלשונות הרעים סיפרו, שוייט יצא מן הענין ברכוש גדול. על־אף ידידות טובה, שטחית אך טובה, ששררה בינו לביני, איני יכול להעיד מטוב ועד רע במישורים אלה.

עכשיו, בהשיבי את הקורא אל השיחה שקיימתי עם מנחם קפליוק באותו בוקר, עלי לומר כי לתקופה הורודה של בן רובינשטיין ו“שותפיו” לא היה כבר, באותו בוקר, זכר. בן־אבי מצבו היה בכי רע, חותם על שטרות ומסתבך בחובות. רוַח והצלה עמדו לו מידי חברו עובד בן־עמי וחבריו של חברו זה, האחים גד ומשה מכנס. היתה זו קבוצה קטנה של חקלאים ופרדסנים, פרדסנים יותר מחקלאים, שייסדו והקימו את “חברת הנוטע”. המצע המסחרי של “הנוטע” היה למכור אדמה בתולה לנטיעת פרדסים, או פרדסים שכבר ניטעו על האדמה, שבחלקה הגדול השתרעה בסביבות נתניה, שזה עתה הוקמה ביזמתם ובמרצם של חברי “הנוטע”.

כיצד נתגלגלו נוטעי פרדסים אלה אל עסקי עתונות? עובד בן־עמי היה מיטיב ממני לספר על כך.

בן־אבי, כמובן, נשתעבד ל“הנוטע”, ולא תמיד לשמחת לבה של אשתו, לאה לבית אבושדיד היפה, שהיתה נמלאת חרדה כשהשטרות, בחתימתו של בעלה, היו נערמים ומגיעים לפרעון. הפובליציסט הסוער היה טוען, בלי שיהיה משוכנע במיוחד, כי לא זכור לו כלל שחתם על שטרות אלה. למרבה הצרה היתה חתימתו אוטנטית והוא גם לא ניסה להתכחש לה, אחרת משבפליטת־פה. אכן הוא היה רגיל לחתום בקלות־ראש גרציוזית, מתוך נכונות שבטוב־לב לסייע ולעזור, על שטרות כשם שהיה חותם, באותה קלות־ראש עצמה, על מאמרי המזג הסוער שלו. מאידך גיסא היו גד ומשה מכנס, שרי הכספים של “הנוטע”, דואגים כמעט תמיד, שקופת העתון לא תהא ריקה ושהתקציב השוטף יוכל להחזיק מעמד.

זהו הרקע, ששימש תפאורה לביקורו אצלי של מנחם קפליוק באותו בוקר. היה ידוע לי, כי העובדים לא קיבלו שכרם זה כבר החודש השלישי. הלכתי אפוא סחור־סחור ושאלתיו מה העתון בעיניו. תשובתו זכורה לי עד היום. הוא אמר: “העתון חי, זריז ויש לו מקורות אינפורמציה טובים. חסר לו משהו אחר”. כאן עצר בדיבורו, גישש בלשונו, חיפש את הביטוי הדרוש לו ולבסוף אמר: “לא הייתי אומר, כי אין לו פרצוף. יש לו. אך זהו פרצוף ללא אופי”. מעולם אין אנו יודעים עד כמה פסוק מקרי משמש לנו הגדרת מפתח.

נדהמתי לנוכח הכשרון הדיאגנוזי של אורחי. זה היה בדיוק מה שהרתיע אותי בעבודתי, דחה אותי ועירער בתפקידי. היתה דממה, ושוב לא דיבר איש מאתנו. אמרתי לבסוף לקפליוק, שמחר ימצא במערכת את העורך, בר־דרורא, ורצוי שיקח עמו דברים. דומני, כי לא חזר למחר, ולצערי, לא זכורה לי מה היתה התפתחות הענינים.

כשיצא, ואני קמתי אחריו וליוויתיו אל המסדרון, ניגשה אלי נערה צעירה, נמוכת־קומה, עינים כהות, כמעט אפלות, ושביס לשערה. היה בה משהו משל “מאה שערים”, אולי באמנציפציה מסוימת. צלצול שמה היה רוסי או פולני. היום הוא “מעובר” ואחיה מקובל כאחד האישים ש“מדברים עליהם השבוע”, כפי שנהג לומר, בשעותיו הטובות, יוסף לפיד.

הנערה באה להציע לי רשימות והקדימה לומר, כי בבית־הספר היתה כותבת חיבורים, שזכו תמיד לציון “טוב מאוד”. היא הביאה אחד מהם. זכרתי מה אמר לי פעם ברל כצנלסון לנוכח רשימה שלי שהבאתי לו וביקשתיו לקרוא ולחוות דעתו באזני: “איני נוהג לקרוא רשימת סופר בנוכחותו”. אִמרה נבונה, ואפילו חריפה זו, הנאמרת מתוך יושר ורצון שלא לסלף דעה בהשפעת נוכחות, שירתה אותי לא פעם כדי להשתחרר מטרדנים. השתמשתי בה גם הפעם, אבל הנערה כאילו נפגעה ואמרה: “חבל שאינך מוכן לקרוא. ברשימות שלי יש בדיוק מה שאין בעתון שלכם”. מה? שאלתי. והיא, כאילו האזינה לפני כמה דקות מאחורי הדלת להגדרתו של קפליוק, אמרה: “אצלי יש אופי. העתון שלכם מחוסר אופי”.

נדמה לי, שלא הגיבותי. זה היה ההלם השני שקיבלתי בתוך פחות משעה. זה היה לקח כפול. היא קמה והלכה, הנערה, אך לא חלף זמן רב והיא החלה שולחת לעתון רשימות – ובחיי, לא רעות – וגם כשעזבתי את “דואר היום”, לאחר שנים, עוד השתתפה בו. איני יודע מה מעשיה היום. כנראה, ויתרה על הפרסומת לטובת אחיה הבכיר וחזק המרפקים ממנה. כזאת או אחרת: אני רוצה להאמין, כי שמרה על אפיָה.

ב

השנים הללו, בראשית ה־30 ואילך, תחכינה לנו, אני מניח, עד כי נשוב אליהן. בינתים עלינו לנוע אחורנית, לסגת אל אותו מבוע של חיפה, מאצלו באנו בפרוץ מלחמת־העולם הראשונה. אילו היתה זו היסטוריה, ההיסטוריה הגדולה והמדויקת, גדושת התאריכים ומראי־המקומות, כי אז היינו מתקשים להלך בכבישי המלך ואף בסמטאות. אלא שבתחומנו זה, בו הרגשות אינם נכנסים לספרי הטאַבּוֹ והרשומות, מוטב למעוד, לפסוח, להעמיד מאוחר בטרם מוקדם, ובלבד שלא נבגוד באקלימים, בניחוחים, בנשמות ובעינים אשר אהבנו.

עכשיו, שאני מחפש את האופי, האופי שהיה, האופי שהלך או שהוצנע, עכשיו, שאני פורש לנגד עיני עתונים של היום, שריחם – דיו טריה ובסמוך להם עתונים של שלשום שהצהיבו וכמעט כמשו, מנקר בי יתוש שאינו מרפה ממני ושואל את עצמי: איך, בעצם, היית לעתונאי? אל תאמר לי, כי נולדת עתונאי, וכי זוהי מלאכה, ועוד, השראה, שאדם נולד יחד עמה, כאילו היה זה הטבור המותקן בבטן הורתו. כדי להסביר, ולו רק לעצמי, כיצד הייתי לעתונאי, עלי לבדוק לאו דוקא בתעודות הלידה והזהות שלי, אלא בקירות ביתו של אבא, בפינותיו, במגרותיו, בארון הספרים, בעריסות שעמדו בבית. בקיצור: להשיב על השאלה היכן, בעצם, נולדתי. כי מלון “קמיניץ” של יפו היה המקום החמרי, המעשי והממשי. זו היתה האבן. אבל הרוח שנשבה והשיבה השראה על אמי שהוציאתני ועלי שיצאתי, רוח זו – מה היה טיבה?

למען האמת, דבר לא ניבא בין כתלי ביתנו את דבר הולדתו של עתונאי לעתיד לבוא. קשה היה לנחש זאת. איש במשפחה, אפילו בנסיגה אל דורות קודמים, לא כתב, לא חיבר שירים או פרוזה, לא היה סופר או בן סופר. לא ידוע לי גם על נואמים נמרצים, הנושאים דבריהם והם אנשי עט מוּסוים, סופרים בעל־פה. לא, ביתנו לא היה בית של מלל. יותר נכון יהיה לומר, כי היה זה בית של צלילים. לא מלים – צלילים. לא אותיות, כי־אם תוים. כאן עמד הפסנתר של אמי; אמי, שהיתה פסנתרנית, מורה לפסנתר, המורה הראשונה לפסנתר בארץ־ישראל. מנשה רבינא המנוח, כשערך לפני שנים תערוכה מוסיקלית־היסטורית בתל־אביב, העמיד לה ציון. וכשביקרתי בתערוכה וניצבתי מסתכל בתמונתה באותן שנים, דימיתי והנה אני קולט באזני את צלילי האֶטיוּדים של טשרני, שאמא ואחת מתלמידותיה – אולי רחל בריל היפה – מנגנות בארבע ידים. 

אולם עתונים? חלילה. לא זכור לי כי היו כאלה. בעצם, כן, היו. אבא היה מנוי, כאינטליגנט הסמוך על הלשון והתרבות הרוסית, על שבועון רוסי ספרותי ומצויר בשם “ניווא”, אם זכרוני אינו מטעני. שבועון זה היה מעניק למנוייו אוטומטית ספרים ממיטב הספרות הרוסית המקורית והקלסית. כאן יש לציין, כי לשון־האם שלי היתה רוסית. זו היתה לשון הבית ובבית ניצב מיחם, אותו סמובר,¹ שהיתה המשפחה שותה מתוכו את התה. הוא היה רותח בעזרת פחמים – גחלים לוחשות – שהיו נדלקים בתוך הסמובר ומעיפים גצים וניצוצות אל החלל. אהב את האמת והודה; אמי לא קראה עברית ואין צורך לומר לא כתבה. אמי היתה מרבה לקרוא, רק רוסית, והשפה המדוברת בבית היתה רוסית, ואני הקדמתי ללמוד את הלשון, וכך, בגיל מוקדם, קראתי את טולסטוי, דוסטויבסקי, טורגנייב ואחרים במקור. רק לגבי פושקין חיכיתי ששלונסקי יתרגם אותו כדי לקרוא אותו… וכן לרמונטוב. הייתי רגיש לגורלות הגיבורים, אך לא פעם חשקתי ללכת בדרכי הסופר ולכתוב, במקום לקרוא.

העתון העברי היחיד, שעליו נתגבשה “השקפת־עולמי” המוקדמת ודרכו נוצרו הקשרים שלי עם המלה הנדפסת והמחשבה הנמסרת היה השבועון או הדו־שבועון, של יוסף אהרונוביץ, “הפועל הצעיר”. אינני מתימר לטעון, כי האידיאולוגיה הכתובה קסמה לי, על־כל־פנים לא במודע. אך היה בעתון זה אותו משהו – אולי אופי? – המושך קוראים וקושר אותם אליו.

כיצד הגיע אלי, “הפועל הצעיר”, אם אבא ואמא משכו ידיהם מן הלשון? כאן מופיעה דמותו של סבא, אבי אמי, אברהם דב קרוגליקוב, שעלי לנסות ולשרטט כמה קוים מדמותו הקסומה.

ג

סבא, אביה של אמא, היה אחד מאותם “חובבי ציון” של אמצע המאה שעברה וסופה באודיסה, שבראשה עמד משה לייב לילינבלום. לילינבלום היה רעו בנפש של סבא, וכשלילינבלום הטיף לעז המפורסמת שלו, האמין סבא בתום־לב, כי הוא או צאצאיו ישתו ביום מן הימים מן החלב של אותה עז. אך לא רק העז הלילינבלומית קסמה לאברהם דב. עם ידידיו נמנו גם רבניצקי, לוינסקי וציונים וסופרים אחרים, שכל מה שנותר מהם היום הוא רחוב אבן ואספלט. סבא לא היה רק “חובב ציון” במרכאות. חיבת ציון שלו היתה תורה, שלמד ושינן בכרכי “השחר” של סמולנסקין, בדפי “השלח” של אחד העם, לאחר זמן של קלויזנר, בספרית “אחיאסף” וכן הלאה. סוחר עצים ובעל חוילות להשכרה, היה סבא אדם אמיד, אם לא עשיר, ומקום מגוריו היה אודיסה, או חרסון הסמוכה. אך עיניו היו נשואות בכל עת למרחוק, אל ארץ־ישראל. הוא חיכה תמיד לשוב הציפור…

מתריסר ילדיו, נולדו לו תשעה בנים ושלוש בנות, כל הבנים מתו עליו בילדותם או בנעוריהם. אחד מהם הלך לעולמו בימי נעוריו, ומספר על כך חברו, שלימים כתב בספר את זכרונותיו, והוא ליאון ברונשטיין, הידוע יותר כלייב טרוצקי.²

בהיות סבי נלהב לתנועת התחיה הציונית היה מנוי וחתום על כל כתבי־העת, שהיו מופיעים אז באודיסה ובוַרשה. זכור לי אפילו שבועון מצויר לנוער, “השחר”, שהיה מופיע בוַרשה בעריכתו של בן־אביגדור (?) ושסבא היה משגרו אלינו כסדר. כן הגיענו גם “הבוקר” המחודש של דוד פרישמן, שסבא הדביק אותי, בלא יודעין, בהערצתו אותו.

ערב אחד שיגר י. ח. רבניצקי אל בית סבא באודיסה את העלם המבויש, שהגיע העירה כשהוא מחבר שירים בשפת הקודש. שמו היה חיים נחמן ביאליק. הוא התגורר בבית סבא, אכל ושתה והיה ניצב שעות לנוכח החלון הנשקף אל הים, שקוע בהרהורים, אולי בחלומות. כעדותה, לאחר שנים רבות של אמי.

יום אחד אמר המשורר, כי קצה נפשו בלחם חסד ובמגורי צדקה. ומכיון שכסף לא היה לו, החל אורז את חפציו. סבא הרגיע אותו. תמורת האש"ל (!) ילמד עברית את מרים, הבת הבכירה. הצדדים באו לידי הסכם. ואם־כי אמי לא ידעה את הלשון ידיעה של ממש עד לשנותיה האחרונות, כשבעמק־יזרעאל נולדו הנכדים, העובדה היא עובדה: המורה שלה לעברית היה המשורר הלאומי של האומה.

בכך לא נסתיימה פרשת הוראת השפות בבית – לבני סבי היה חבר, גימנזיסט גם הוא. בבקרו בבית הורי חבריו ראו עיניו את מרים הקטנה, שהיתה צעירה ממנו בעשר שנים. כנראה קסמה לו. בתום לימודיו יצא לציריך ולדרזדן ולמד שם כימיה ואגרונומיה, וכשחזר היו באמתחתו שתי דיפלומות, אחת מן הפולטכניקום של ציריך ואחת מהפקולטה של אוניברסיטת דרזדן. זה היה בדיוק שעה שביאליק שקד על העברית של מרים. האגרונום הטרי ביקש את ידה של מרים אשר אהב. היא היתה בת י"ז שנים. סבא נעתר. הוא רק ביקש, משום מה, מאת החתן הצעיר שיתן שיעורים בגרמנית למשורר ביאליק. זה עשה זאת ברצון. עדיין לא אמרתי, כי זה היה נתן קייזרמן, אבי המנוח. בביוגרפיות שנכתבו על ביאליק, ובעיקר בזו שנכתבה על־ידי קלויזנר, מסופרת פרשה זו, של החליפין בשיעורי העברית והגרמנית.

סבא, החובב ציון, הציוני החם, החל רואה את משאת־נפשו קרבה ובאה. ומנוי וגמור היה עמו לחסל עסקיו ולעלות לארץ. לפי שעה ראה בזוג הצעיר, באמי ובעלה, את חלוצי העליה הפרטית שלו. כבר נולדה להם דבורה, הבת הבכירה, כבר נולד יוסף, אחי הבכור, ובקרבת סוף המאה עלו לארץ. כמו בכל ההיסטוריות מגיעה שעה, בה האידיאל מתקפל והכלכלה מגלה שִׁניה. אבא בשתי הדיפלומות שלו, אגרונום מוסמך וכימאי מוסמך, היה מחוסר יכולת להרויח לחמו ולפרנס את משפחתו. אך סבא עמד על המשמר… הוא לא רצה ב“יורדים” במשפחתו. והדואר מאודיסה היה מביא את התמיכה הנדרשת מדי חודש בחדשו. אלא שאבא היה אדם לא רק בעל כבוד – הוא היה גם בעל שכל ישר. והוא קבע, שלא לשם היותו נתמך וחי על חשבון חותנו למד תורה ארבע שנים רצופות. בינתים חלתה דבורה במחלת גרון חמורה והלכה לעולמה. אבא נטל את האשה ואת הבן והמשפחה הקטנה חזרה לאודיסה.

מסע זה, בין אודיסה ליפו, יחזור על עצמו שבע פעמים. סבא לא יוַתר. הוא ידבר על לב אבא לעלות שוב, יטיף באזניו שינסה שוב. סבא הבטיח, הוא התחייב לדאוג לכל צרכי המשפחה. אבא לא נטה לקבל חסד זה, אך היה מוכן לנסות ולהרויח לחמו בכבוד בארץ, אשר נשבע לה חותנו. אבא מנסה משלחי־יד שונים, ואפילו סוכן לבירה הפילזנרית הידועה שימש האגרונום המוסמך, וגם אדמיניסטרטור של המושבות ביהודה מטעם “חובבי ציון” או “הועד האודיסאי”, והיה עובר ברכיבה ממושבה למושבה, משגיח, בודק – ונאלץ שוב לחזור לאודיסה. כך נסענו הלוך ושוב, בין ים התיכון לים השחור וחזרה, שבע פעמים רצופות.

עד שיום אחד לא היה לאן לחזור, כי סבא חיסל את עסקיו ועלה לארץ־ישראל. ודומה, שזה היה המוצא. כמו במקרה הזמין זלמן דוד ליבונטין את אבא לכהן ב“בנק אנגלו־פלשתינה”, גלגולו הראשון של “בנק לאומי”, והדבר שם קץ לבעיית הפרנסה: לליבונטין היתה חולשה אורגנית לשולטים בלשונות רבות וזרות ואבא ידע על בורין לפחות ארבע לשונות. היה לו אופי טוב, מזג נוח, היה ישר והוגן. הוא נכנס לסניף היפוֹאי וזמן קצר לאחר־כך הועבר לחיפה וחנך כמנהל את הסניף במקום. הוא יהיה אחד מבוני חיפה העברית ועסקניה המהוללים.

לשבחה של אמא עלי לציין, כי בשנות המחסור, בשנות ההיסוסים בין אודיסה ליפו, החלה אמא, כנאמר כבר לעיל, לתת שיעורי נגינה בפסנתר… הפסנתר הובא הביתה על גבם של שני גמלים ואזני הילד שלי גילו עולם חדש, עולם הלשון ללא מלים. כך אני קרב אל פסנתרה של אמא, אל האנטיתיזה, אולי, של העט הנובע של העתונאי, כשהגורל מתבקש לקבוע מה אני מיועד להיות: כמו אמא, מוסיקאי, במקרה זה כנר, או עתונאי – לא, לא כמו אבא, לא כמו איש במשפחה, אלא בעקיפין, אולי, ברוחו ובהשפעתו האינטואיטיבית של סבא.

אני סבור, כי זו היתה התקופה, בה נתגלו הבקיעים הראשונים בנפשי. סדקים קטנים, שהיו עשויים, או עלולים, להתרחב. בלא־יודעים הלכה הנשמה החצויה שלי – והיא היתה, כנראה, חצויה – לתת את סימניה. לאחר שנים אהבתי לומר בהזדמנויות שונות, כי מכל האמונות הקיימות אני מאמין רק באמונות התפלות… הברקה זו נעמה לי מאוד. אלא שבשעות רחמים, ולא רק בין השמשות, עשה עמי מישהו, מישהו נעלם, עשה חסד וגילה לי, כי הן אינן תפלות כלל ועיקר, האמונות שאני נאחז תדיר ברשתן.

ועד היום אני מאמין בכוחות האוקולטיים ולא פעם הפקרתי עצמי לאשר הייתי בטוח, או כמעט בטוח, כי זה מאצלם ומתוכם. האמנתי בכוחה של האינטואיציה ואין צורך לומר פירשתי תופעות רבות, שגבלו בנסים או כמעט בפלא בלתי־מוגדר – פירשתי ככוח־טלפתיה עז ומוליך גורלות.

מכאן תסתבר, אולי, הרגשתי, כמעט הכרתי, כי דבר היותי לעתונאי נובע מאותם כוחות נסתרים, המובילים עד אברהם דב, סבי היקר. שכן מה אם לא כוחות נסתרים יסבירו את נטיותיהם וכישוריהם, כשרונותיהם וניצוצות הגניוס של ילדינו? מדוע האחד נולד להיות מנוחין או חפץ, והשני – איינשטיין או ברגסון? מדוע מרים כהן ברנשטיין לומדת במשך שבע שנים ומסיימת פקולטה לרפואה ופונה, באחד הימים, ל… במה? יש דוגמאות רבות כאלה. אם תסתכלו ותעקבו אחרי דרכם של נערים ואחר־כך צעירים, לא נקל יהיה לכם להסביר את נטיותיהם של האחים ידין, יגאל ויוסי, שכן האחד פונה אל המדע המדויק והשני אל האיפור האשליתי והקומדיאנטי.

הכוח הזה, הכוח המוביל הזה, הוא כוח נסתר, לדעתי. כשפלוני מקדש לו אשה, אין זה דבק בין גבר ואשה בלבד. כאן מתחתנות, בעצם, שתי משפחות זרות, מתלכדים שני נופים שונים, מתמזגים שני אקלימים, שני סוגי בשר, עור ועצבים. וכשהילד המשותף נולד, מופיע, ייתכן כי הוא נושא בו, אוצר בקרבו גרגיר אחד, שריד אחד, עצב אחד משל סבא רחוק, או משל דוד רחוק, אחיָן מעורפל, שמימיו לא ראהו איש, אלא שהוא שידר, בלא־יודעים, מן המרחק את תרומתו האוקולטית לעיצוב הביולוגי והפסיכולוגי של הרך הנולד.

אני מהרהר תדיר, כי העתונאי שצמח בי ומתוכי היה פרי קונספירציה סודית ביני לבין סבי. הנשמות, בטרם נכנסו לגופן, נקשרו ביניהן. הסבר זה היה יאה לי, טוב ואהוב עלי. אני רוצה בו ולא אחפש אחרים.

ד

חיפה בשנותיה האחרונות של מלחמת־העולם הראשונה היתה עיירה קטנה. חנה כאן צבא תורכי, התהלכו קצינים גרמנים ואוסטרים, מצוחצחים כגיבורי אופרטות של ליהאר וקלמן. היו בחיפה ערבים, מוסלמים ונוצרים, והיתה עדה של יהדות ספרד עם קומץ יהודים רוסים או גרמנים.

היה ה“נמל”, כביכול, עם המפרץ היפה, היו סמטאות שבעיר העתיקה, התחתית, היתה מושבה גרמנית, בנויה למופת ברוב טעם כמו על פיסת־היד, טובעת בירק מכל עבריה, כשבאבן המשקוף, בכניסה, חקוק פסוק מן התורה. היו, על צלעות הכרמל, בתיהם של עשירי העיר, והיה הכרמל עצמו, מיוער, אך כמעט בלתי־מיושב.

היו לי חיים כפולים. בבית הייתי אינטליגנט צעיר קורא רוסית. בבית־הספר הריאלי, לאחר דוקטור בירם, הייתי נתון למרותו של איש־האשכולות עוזרקובסקי. הייתי נמשך אל קסמו של פנחס כהן, דמות כמעט מיתוסית, ואילו ברחוב היה החלק החצוי שלי מושכני אל הליוַנט. אני אהבתי את הליוַנט. ואפילו השנים היפות שעשיתי בפריס לא הצליחו לרחוץ ולשטוף מעל רוחי אהבה זו לליוַנט. התחיל הדבר לגבי דידי בנמלי יפו וחיפה, ונמשך דרך נמלי אלכסנדריה, ביירות ואולי גם הלאה והלאה. עד מרסיי ונפולי.

אותם ימים, זכור לי, לא גיליתי ברבים כי יש לי, כיצד לומר, קשרים של ידידות טובה עם יהודים ספרדים, ערבים, מוסלמים ונוצרים, ארמנים וערב־רב אחר של תפקידים ליוַנטיניים.

חיפה זו היוותה רקע אידיאלי, תפאורה רבתי לחיים הללו שמשכו אותי, שקרצו לי על־אף הבית חמור הפנים, על־אף הספרות הרוסית, על־אף הספרים הצרפתיים שכבר החילותי קורא, על־אף היינריך פון קלייסט, שהיינו קוראים בכיתה בניהולו של דניאל אוסטר, מורי לגרמנית, שבשנים המאוחרות יכהן כראש העיר ירושלים.

נאבקתי עם עצמי, אך לא התגברתי על עצמי. חוש הביקורת שלי לא נתקהה ואני ידעתי, כי החברה הליוַנטינית שלי אינה מוליכה לשום מקום, אלא אם־כן אל הליוַנט המטמטם על־אף קסמו ותענוגותיו.

היינו מטיילים במושבה הגרמנית, בגני מאדר הגרמני, עוברים בשרשרת ארוכה של בחורים, כשאצבע היד של האחד אוחזת באצבע היד של אחר וכשבלולאות הדש של בגדינו תקועים יסמינים ופרחי לובן משכרים אחרים. היינו יושבים בבתי־הקפה, משחקים בשש־בש ומעשנים נרגילה, היינו נהנים (!) מריקודי הבטן של הרקדניות מדמשק, שמנות, בשרניות ועל־פי רוב יהודיות, והיינו מפליגים בחבורה לביירות, לקזינו של עין־סופר, לחוילות של ברומאנה ופולשים אל “אלפונס” ו“קיט־קט” שברובע העינוגים של ביירות.

אמא, כמו כל אם, חשה משהו, ניחשה ולא היתה מאושרת. זה לא היה לטעמה. ברק רב מדי, צחצוח וגנדרנות שלא תאמו את רוחה. וסבא, הסב שלי, עשה עצמו כלא רואה, כלא מבין, ורק פעם אמר לי, כי הוא מקווה כי אתאושש.

באותה תקופה כבר החל להיבנות הדר־הכרמל. בית פה, בית שם, אבל רוב הצלעות היו עדיין מכוסות עצי זית ועצי תאנה. בתאנים הייתי מאוהב. התאנה היא פרי גלילי. ביהודה, בדרום לא ידענו טעמן. היינו מרבים לפלוש אל הגנים, שהיו כמעט בחזקת הפקר. היינו קוטפים את הפרי ומעלים על לשוננו פיתויים אל עבר הפלחיות נוטרות הכרם.

ותדיר, לנוכח דומם־חי זה של תאנים על העץ, אני מהרהר, כי רק עוד פרי אחד, יחיד ולא אחיד מסוגל להתמודד עמן בצורה זו של בשר מגובש עם פטמה, הפושטת את התאנה מקליפתה. זהו השד הקטן, הזוגי, של הנערה בבתוליה, זו שהקיצה במיטת העץ והנה לא קטף אותה עדיין איש.

ה

באותן שנים, באותה חיפה הקיץ בי לפתע חיידק הסיפור. גיליתי בקרבי משיכה, פיתוי עם כושר מסוים לספר סיפורים. עדיין לא היה לזה כל קשר עם העתון, עם העתונות, שכפי שהסברתי לעיל לא היה לה מקום בביתנו ובחיינו.

אותה תקופה הגיע אבי לכלל מסקנה, שנותר לרשותי זמן רב מדי לצורך ביטול עבודה, והוא החליט, כי יש להעסיק אותי, נוסף לעיסוקים של בית־הספר הריאלי, שהייתי אויבו הפוטנציאלי בגלל המתמטיקה והטריגונומטריה על כל נספחיהן. הוא שכר לי אפוא מורים פרטיים ללשונות אנגלית, צרפתית, גרמנית. מורי לאנגלית היה כומר פרוטסטנטי, ערבי לפי מוצאו, שעד היום איני מצליח לעקור מלשוני את המבטא הליוַנטיני, ששתל המורה על לשוני השקספירית. אשר לגרמנית, שהיתה לשון השכלתו של אבא והיתה לו “חולשה” מיוחדת אליה – לא הסתפק בשיעורי בית־הספר מפיו של דניאל אוסטר והוא ניצל את הזדמנות מגוריו של ר' בנימין, הוא רדלר פלדמן, שהשתקע זמנית בחיפה, ושלחני אליו שלוש פעמים בשבוע. איש פיקח ובעל אֶרוֹדיציה מופלא זה, חברו של עגנון, ולאחר זמן, אם איני טועה, של דב סדן, היה ר' בנימין נציג התרבות הטובה בחיי באותה תקופה. פרשנותו ל“פעמון” של שילר או ל“שודדים” שלו היא מן הדליקטסים, שכאילו נעלמו היום מתורת הוראת הספרות. בצאתי משיעוריו היתה קלות־הדעת שאחזה בי מסמיקה והייתי חוזר, לפחות לשעה קלה, אל מקומי בבית אבא.

אלא שאבי כאילו הרגיש בלא־נוחות להלעיטני בלשונות לועזיות בלבד ושכר לי, בעת־ובעונה אחת, גם מורה ל… עברית. היה זה קדיש יהודה סילמן, סופר, משורר ובלשן עברי, הומוריסטן עממי ומחבר שירי עם של התקופה, שמהם זכור לי “שם שועלים יש”, מעין המנון סנטימנטלי של השומרים ו“ילדה ילדתי, יפה יפתי”, ששאל: “מה הוא ים שאין לו חול?” והשיב: “ים דמעותינו אין לו חול…”

ייתכן, שאבא היה מודאג מהסתירה המשונה שבלטה בציון העברית שבתעודתי. היה לי “טוב מאוד” בספרות ו“מספיק בקושי” בדקדוק. בעיניו של כימאי, של אגרונום כאבא, היה זה רבב. כוונתו היתה אפוא, שסילמן יתקן לי את הציון בחכמת הדקדוק. אלא דומה, שמשימה זו שיעממה לא רק את התלמיד – גם את המורה… וכשהייתי מביא לו לקריאה ולשיקול את הנובלות והסיפורים שהחילותי כותב באותם ימים, דומה שהיה שבע־רצון. עלי לומר, כי הניתוחים שלו היו של מבקר שנון וחריף. עד שיום אחד אמר לי: “סיפורך האחרון מפתה אותי לשלוח אותו לפיכמן. נשמע את דעתו”. פיכמן כבר היה באותה תקופה מורם ורבם של סופרים לרוב. כמשורר היה ידוע בזיקתו לנופים ולאידיליה, כמבקר ומסאי היה איסטניסן ובעל תרבות מן המיטב. הסיפור, שסילמן ביקש עליו את דעתו או את גושפנקתו של פיכמן, היה “מעשה פשוט”. זה היה שמו, אך זה לא היה פשוט כלל ועיקר. יש להניח, כי כבר גמלה בי אותה שעה הגדרתו של אותו עתונאי־רפורטר מובהק, שאמר, כי להיות עתונאי הרי זה “לראות ביושר ולספר בכשרון”. הגדרה זו, בהיסח הדעת, אמצתיה לי כבר אז. ב“סיפור הפשוט” היה באמת צורך, ראשית כל, לראות ביושר. היה זה באחד מטיולי בגליל העליון. בראש־פינה חליתי במלריה, ככל צבר גזעי, והועברתי אל בית־החולים של צפת, שבאותה תקופה טרם שימש בית־חולים לחולי ריאות. הגברים שוכנו באולם בעל י"ב מיטות, הנשים – באולם שני בעל אותו מספר של מיטות. הרופא הראשי היה הדוקטור יעקב נורמן, יהודי אמריקני, שזה עתה פשט את מדי הצבא שלו. הוא היה אדם נוח, חביב, אינטליגנט, סופר ועתונאי, ורופא טוב. לאחר זמן קצר הייתי בפורמה של מבריא וכבר עמדתי לצאת. הצטערתי, משום שבאותה תקופה שכב עמי באולם אדם קסום, יהודי מפורסם, ששמו היה מיכל הלפרין. כן, זה היה אחד הגיבורים המקופחים ביותר – בידי הגורל והציונות – שבישוב. עוד נחזור אליו. בינתים הייתי כבר ארוז, מוכן למחרת להפליג לחופש, והנה, בחצות, נכנסים שלושה בדוים רמי קומה, הנושאים על שכמם, כך ממש, בדוי רביעי, שותת דם ופצוע לעמקו ולרחבו, דקור ומדוקר שתי וערב. אינני משחזר עכשיו את סיפורי. אגיד רק בתמצית את העיקר: הוא הושכב, סביב מטתו הוצב פרגוד והרופא והאחיות החלו מטפלים בו. בינתים נקראה המשטרה, אלא שבהגיעה כבר לא היה זכר במקום לבדוים הבריאים. היה ברור, כי פרצה אי־שם בהרים או בעמקים מלחמת רובים וסכינים, ואין הבדואים מוכנים לגלות לרשות את אשר אירע. החוקרים־השוטרים הציגו שאלות לפצוע והוא לא היה דברן יותר מחבריו. תשובותיו היו קצרות ובלתי־מאלפות, ואף־כי התהפך במכאוביו לא אמר יתר מאשר “הם הכו אותי”, “הם פצעו אותי” או “הכל מיד שמים”. היום, יותר מ־40 שנה לאחר המעשה, זוכרני, כי הדיאלוג הזה היה מלאכת־מחשבת, אם מותר לי לשבח את עצמי, וסילמן לא חדל מלומר ולחזור ולומר: “מצוין… מצוין…”

מורי שלח את הרשימה לידי פיכמן, שערך, בין היתר, באותה תקופה ירחון לספרות יפה בשם “מעברות”, אם איני טועה. ולא עברו ימים רבים והוא קיבל את תשובתו של פיכמן. וזו לשון התשובה:

"סילמן יקירי,

"סיפורו של קייזרמן (שמי המקורי. א. ק.) נכתב בכשרון. יש עין מסתכלת ויש הבנה של אמן. עדיין לא ידוע לי אם אדפיסנו בירחוני או שאעביר אותו לי. ח. ברנר ל’האדמה' שלו. על־כל־פנים יש לאמץ ולעודד את ידיו של הצעיר. הוא מספר, והללו מעטים אצלנו.

"שלך

יעקב פיכמן"

אפשר לשער את עליצותי אותו יום. שום זיקוקין די־נור של ביירות, שום בַּקלאווה ליוַנטינית לא יכלו למכתב עדות זה, כן ורציני. אך למען האמת לא ראה הסיפור אור לא אצל פיכמן ולא אצל ברנר, שזמן קצר לאחר מכן נרצח ביפו ולא עמד לי אומץ־רוחי לבקש מיורשיו שיפשפשו בניירותיו. ואילו עותק שני לא היה לי.

בתוך נסיונות כתיבה ובילוי ניצבתי, ערב אחד, לנוכח אדם שעד היום נדמה לי תדיר כי אני שומע את קולו. כשאני משחיל כאן היום זכרונות ומחשבות על חודו של האופי, אופי הבמה הציבורית הקרויה עתון, קרבה אלי דמות זו וטופחת על שכמי. זו איננה דמות עתונאית, אך גם כאן מצוי משהו נסתר ואולי מסתורי.

היה זה לא פחות מאשר עבאס אפנדי, המורה הדגול והנביא של בני הדת הבהאית, שנוסדה, לערך, ב־1850. “חפש את האשה”, ואפילו בנקיקי הדת. אשה זו במקרה שלי נערה יהודיה בשם רבקה ר., שהתגוררה בשכנות עם משפחת בנו של אל־באב. לעבאס אפנדי³ היתה נכדה והנכדה היתה מתיידדת עם רבקה ר., שעמה הייתי מיודד אנוכי. לעבאס אפנדי היה גן לתפארת ובו ורדים מכל צבעי הקשת, אדום של דם, אדום של אש, לבן של שלג ולבן של תום. יום־יום היה הגנן מביא, במצוות הנביא, ורדים לביתה של הנערה היהודיה. כשנוכחה רבקה שמשהו מעסיק אותי בתחום שיגורי הורדים, מעסיק זמן רב יותר מזמן חייהם של הורדים, סיפרה עלי לחברתה, הנכדה. יום אחד נסע עבאס אפנדי, הוא ונכדתו, לעכו. הוא הזמין גם את רבקה ומכיוון שזו היתה נערה נועזת, אמרה לי כי אם “אתגלה” לפתע בקרבת מקום, בעכו, תנסה לצרף אותי לחבורה.

התכנית נכשלה. אך יום אחר נקלעתי לביתם של ערבים שבין אורחיו היה גם שוקי ביי כבאני, מיוצאי חלציו של מייסד הדת. כבר היה ידוע בציבור, שבמותו של עבאס אפנדי, שוקי יהיה היורש. בשיחה עמו, אותו ערב, התפלא לראותני כה נמשך אחרי קסמי הדת הזרה לי. הוא הציע להסביר לי, לנתח, ולהבהיר. אך איך יכולתי, ולי עצמי לא היה נהיר מה הדבר שאני רוצה שיסבירו לי. כדי לצאת מן המבוך, שאלתיו אם יתכן לשוחח עם המנהיג. כנראה לא עשיתי עליו רושם מעודד, שכן אף כי עבאס אפנדי לא היה מסתתר מפני אנשים הנה לא השיב ישרות. רק כמחצית השעה לאחר מכן, כשקם ללכת, אמר לי: בשעת בוקר מוקדמת מאוד הוא יורד אל הגן. הוא מרבה לשבת בסוכת היסמינים. תנסה לעבור על פניו. אולי…"

בעזרת קונספירציה של רבקה היהודיה עברנו בבוקר מוקדם שנינו, היא ואני, על פני הסוכה. גל הניחוח היסמיני נשב וחזר ונשב בפני, ודמותו הבלתי נשכחת של הנביא חייכה אלינו מן הסוכה. אחר כך, משזיהה את ידידת נכדתו, קרא לה, ובאצבעו רמז גם לי לגשת. יסמינים היו מאז ומתמיד טריטוריה קסומה לגבי נפשי, בכל אזור המזרח והדרום. ניגשתי. הוא ליטף את שערה של רבקה, ומבלי להושיט לי ידו אמר: ברוך תהיה.

ואז שאל אותי את השאלה הגורלית שבגללה, או בכוחה, רואות שורות אלה מקום בפרק על אופיו של עתון. הוא שאל: “מה מעשיך בחיים, איש צעיר?” מה יכולתי לומר לו! “אני לומד” – ואותו כוח אינטואיטיבי שמצוי בי הוסיף: “אני כותב. אני רוצה לכתוב.” הוא לא שאל מה ועל מה והסתפק בהגידו: “משימה חשובה, קשה וחשובה, ומלאת אחריות. זכור: כדי לכתוב דרוש אומץ לב ועוד יותר מזה: אופי.” אכן, האופי רדף אחרי.

ו

נשוב אל האופי ששמר על מקומו בכל תהפוכת הנושאים שהעסיקונו מראשית הפרק.

ב־1951 או 1952 הגעתי לקאן כשליחו של “הארץ” לפסטיבל הסרטים. בראש ועדת השופטים ישב הפעם הסופר הצרפתי אנדרה מורואה. אנדרה מורואה, לשעבר אנדרה הרצוג, לשעבר יהודי, היה אדם, שמעטים כמותו חביבים וענוֵי־רוח. יום אחד, לאחר הקרנת אחרי־הצהרים, ראיתיו בטרקלין “קרלטון” וקשרתי עמו שיחה. באותה תקופה סיפרו העתונים, כי מורואה עומד לגשת לכתיבת רומן היסטורי. לאחר שהשבתי על שאלתו כי אני ישראלי אמרתי לו: מדוע לא תקדיש את הרומן שלך להיסטוריה הישראלית?

הוא הכחיש כי בתכניתו לכתוב רומן היסטורי. מימיו לא כתב רומנים היסטוריים. הוא כתב רומנים או ביוגרפיות גדולות ומקיפות. תוך כדי דקה שקע בהרהורים והמשיך: “אשר לרומן היסטורי על ישראל… מה אגיד לך? זוהי משימה קשה ואחראית, שכן זו היסטוריה תוך כדי עשיה ואין לדעת מתי תגיע העשיה לקִצה. לזה יש צורך לא רק בכשרון. יש צורך באופי. גם באופי. בעיקר באופי. ייתכן” – אמר בלא ענוה – “כי מידת הכשרון שלי מספיקה למשימה זו, אך לצורך האופי שישווה אופי לרומן, להיסטוריה, דרוש אחד בלזק, או, בצד השני, אחד רומן רולן”.

דברים כדרבנות. ועוד באותו לילה, לאחר חצות, כשנתקלתי בו שוב, הפעם באותו בית־קפה כחול ודחוס שליד כניסת ארמון הפסטיבל, זיהה אותי בין הנדחקים, משך אותי להסב לשולחנו ואמר, כבהמשך לשיחת אחרי־הצהרים: “בעצם, אתם העתונאים, ולא אנחנו כותבים את ההיסטוריה. אתם הנכם ההיסטוריונים המובהקים! כי מאז הפעיל גוטנברג את מכונות הדפוס שלו, שוב אין זו היסטוריה, אלא עתונאות… כי מהו, אחרי ככלות הכל, ההיסטוריון, אם לא עתונאי המפגר לראות ומפגר לספר…”

א

לראות ביושר ולספר בכשרון הן שתי משימות, שאינן בהכרח כרוכות זו בזו, אלא שכשהן מכונסות לתוך מרכאות משותפות כססמה, כהוראה וכעצה, תתגלינה כמאוחדות אורגנית במבצע ז’ורנליסטי מקצועי. עלי להודות, כי אין הן פרי מחשבתי שלי. ז’ול זארוויין, עתונאי צרפתי, הוא אבי ההגדרה הכפולה.

ז’ול זארוויין קנה לו מוניטין כאחד ממלכי הרפורטז’ה הגדולה, זו שהיתה מאוד מקובלת בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. הצרפתית שלו היתה רהוטה ועשירת צבע והוא היה, ללא ספק, ראוי ליצג בעולם את הרפורטז’ה הקרויה גדולה. לא הייתי, כקורא, חסיד שלו במיוחד, דהינו, לא הייתי יוצא לחפש אותו, אך כשהייתי מוצא, מגלה מאמר שלו, הייתי קוראו עד תום, ובהנאה.

באותו מאמר בו נתגלו לי שתי הדיברות אכן הגיש זארוויין מעין עשרה צוים לצורך עשיית עתונאות טובה. היושר לראות והכשרון לספר קסמו לי מיד וזה היה מעין הסכם לבבי וחשאי, הסכם ממבט ראשון. מאז ייחדתי לי את האִמרה ואיני מחטיא שום הזדמנות כדי לחזור ולִתן לה משנה ביטוי באזני עמיתים, חברים, ובעיקר כשהם צעירים ובראשית דרכם העתונאית, כשהם מוכנים עדיין להטות אוזן לעצה.

כשאני מבקש להדגים את צידוקה ויעילותה של ססמה זו על יושר ועל כשרון בקשר לעתונאות אני מעלה, מתוך הפרקטיקה העתונאית שלי, את האפיזודה דלהלן: הייתי מפרסם ב“מעריב”, סדרה שבועית תחת הכותרת הכללית “בכבישי היום ואתמול”. הייתי מסייר בכל פינות הארץ, סר לישובים ותיקים ופחות ותיקים כדי לאסוף רשמים לצורך הכתיבה. יום אחד הגעתי לסג’רה ונכנסתי לאותו בית היסטורי בו עבד לפנים, במשק, דוד בן־גוריון. המארחים שלי קיבלוני בחמימות, העלו בפני זכרונות כאוַת־נפשי, כיבדוני בכוס קפה – ולא הניחו לי לסיים את הביקור, אלא שהשעה החלה מתאחרת. דרך־אגב, הייתי תמה על שאיש מן המארחים שלי לא קם להדליק את החשמל. ואז שאלתי: “מדוע אינכם מעלים אור?” וכאן הביטו המארחים איש ברעהו והחליפו מבטי נצחון. “בשביל זה עיכבנו אותך, מר קיסרי”, אמר בעל־הבית, “כדי שתראה בעיניך ותכתוב מה שראית, דהינו, כי בסג’רה עד היום אין חשמל…”

הרבה יותר קל לראות ביושר מאשר לספר בכשרון… ואין בחוַת־דעת זו שום גרגיר ציני. כי להיות ישר ולהשקיף על אנשים ומעשים מתוך יושר הרי זה מעשה לא רק ישר, אלא ישיר, דהינו, הנובע מאצל משמעת נפשית חמורה, עקרון המצמיד אותך למשהו השרוי בתוכך. אך שונה היא המשימה “לספר בכשרון”. כאן עליך להתמודד עם האמנות, עם הזריזות, עם החכמה ויתר התבלינים, המהווים את הכשרון. מתוך ענוה שאין בה העמדת־פנים נהגתי לומר, כי אני בוטח בראיית היושר שלי, ואילו באשר לכשרון בו אספר – אנא, יתן לי הקורא אשראי כלשהו.

ב

בראשית שנות ה־20 הייתי, כמובן, רחוק מחכמת־חיים זו ומההשראה שביושר ובכשרון. פלשתינה, או, כפי שכבר קראנו לה, ארץ־ישראל, המירה את המטבע העותומני במטבע אנגלי והחליפה אקלים באקלים, קיסרות בקיסרות. התורכים הלכו… האנגלים הגיעו. אנשים הזהירו איש את רעהו, כי העתים נשתנו ויש להקפיד בחוק ובמשטר. לא פעם שמענו את בני־דודנו, הערבים, אומרים: “פקח עין… היום אין הלצות… ה’חוּכּוּמֶה' בריטית”. היו, מסתבר, אשליות.

זו היתה התקופה בה החליט אבי לשים, סוף־סוף, קץ לחיי הבטלה שלי. הוא הציע לי לצאת לאוניברסיטה של מדינה אירופית שתיטב בעיני. אלא שאני הייתי סרבן פקולטות עקשן ואף קיצוני בהתיחסותי לגבי מגע עם המערב הקוסם. מסתבר, שנעם לי באותו אקלים של המזרח התיכון, בו נתגבשו אצלי הטעמים והיצרים. וכך היה לי נוח להתעלם מן ההכרה, שאחרי ככלות הכל אין תכלית בדרך חיים זו. אבי נאות להתפשר, הסמיכני לפקידות בנקאית והעבירני לעמיתיו בתל־אביב.

ברם גם בהיותי איש תל־אביב, צופה אל תרבותה ואוירתה של הקריה העברית העצמאית, לא ניתקתי לחלוטין את הקשר עם אזור הכרמל, וזאת גם משום שבני־משפחתי עוד שכנו שם. כך הייתי קופץ מפעם בפעם וחוזר ובא במגע עם הליוַנטיניזם שלרגלי הכרמל, הליוַנטיניזם אשר אהבתי.

זכורה לי במיוחד שבת אחת שעשיתי בחיפה, אמוּר לחזור למחרת בהשכמת הבוקר לעבודה, לתל־אביב. היה זה יום ראשון בשבוע, האחד במאי 1921. איש מן הקוראים, אני מניח, אינו תמה על כוחו של הזכרון המדויק שלי במקרה זה. הן זה היה האחד במאי המפורסם, זה שעלה לנו בדמיהם של יוסף חיים ברנר ושל עשרות יהודים טובים אחרים. עבדתי, כאמור, בבנק אפ"ק ביפו. צהרים הייתי נוהג לסעוד בנוה־שלום, במסעדה מזרחית, ופונה אחר־כך לתל־אביב. יש, כנראה, עין פקוחה על מעשינו… אותו יום, בקרבת הצהרים, שעה שעמדתי לרדת כמנהגי לנוה־שלום לאותה מסעדה מזרחית, נעורה בי, לפתע, ללא כל סיבה, סלידה מן התבלינים החריפים של המטבח המזרחי וביקשתי, משום־מה, לשתות בקבוק קפיר קר, למרוח פִּתי בחמאה טריה ולטעום מן השמנת. הכתובת היתה ידועה לכולנו: אצל בורשטיין הטוב בסמטת סוסקין שבמורד רחוב הרצל. יצאתי איפוא לדרך ולא עלה על דעתי, כי אותה שעה מסתדרת תהלוכה רבתי של “מופסים” (כך קראנו לקומוניסטים דאז) לאורך רחובות מנשיה.

כבר ישבתי לשולחן אצל בורשטיין ונהניתי מן המטעמים הצמחוניים והמרעננים כשמן החוץ בקעו צעקות, יריות בודדות שהלכו ונתרבו וקריאות חרדה. מכל הבתים החלו יוצאים אנשים. היהודים החלו נמלטים מיפו ומנוה־שלום. המסעדה המזרחית? סועדיה היהודים, אותו יום, סעדו את סעודתם האחרונה. החילותי מאמין במזלי וברכתי ברכת הגומל.

וכששקטו הרוחות החלו הענינים להסתדר, החיים חזרו למסלולם ואפילו התבהרו.

ג

חזרתי וקפצתי, בסוף שבוע סתמי, לחיפה. עוד היו לי שם “קשרים” רבים, שלא בנקל ניתן היה לנתקם ואולי גם לא רציתי לנתקם. כשעברתי ליד מעגן הנמל נתקלתי באחים פיקאלוגה, אטורי הבכור וטוליו הצעיר. כפי שמעיד עליהם שמם, הם היו איטלקים. לא היינו מיודדים במיוחד, אלא שהיינו שייכים כמעט לאותה חבורה של רודפי קדים. הם דיברו איטלקית מתנגנת שלא שמעתיה כל עיקר, אך גם הערבית והצרפתית שלהם היו רהוטות, מדוברות במבטא איטלקי המתובל בניגון ערבי. שכן עם כל היותם איטלקים ובני איטלקים, שהתישבו באזור לפני עשרות שנים, הנה היו הם, הבנים, ילידי המקום והערבית היתה על לשונם מלידה. משפחות כאלה מרובות בארצות הליוַנט. ויקטור ג’רמן בחיפה היה צרפתי במאה אחוז, אך גם לו וגם לבניו היה קיום דו־לשוני, ומנהגים דו־לשוניים, נוסח צרפת מזה ונוסח ערב מזה. גם סוּס, הגרמני מן הטמפלרים, חי חייו כערבי, אך לא בייש את חייו כגרמני. כפילות זו היתה מרובה, ולא בחיפה לבדה.

האחים פיקאלוגה ניהלו את סוכנות הנסיעות האיטלקית “מריטימה איטליַנה”, אם אני מיטיב לזכור, שנמל הבית שלה היה ג’נובה ואניותיה מפליגות היו בין עיר נמל זו לנפולי, לאלכסנדריה, לביירות ולחיפה. בחיפה עדיין לא היה קיים נמל באותה תקופה ורק מעגן המפרץ העתיק, עוד מימי התורכים, תיווך בין היבשה לגלי הים.

ככל סוכני חברות הנסיעות היו גם האיטלקים שלנו מיצגים את החברה במשרדם, שם מכרו כרטיסי הפלגה והוציאוּ למשלוח סחורות יצוא. אחת לשבועים או שלושה היה מתפקידם לרדת אל הסירה המקושטת בדגלי איטליה ובסמלי החברה ולהפליג לאניה. זהו נוהג מימים ימימה בערי החוף של הליוַנט וגם סוכנים יהודים ביפו לאחר זמן (מאיר אריסון, יצחק סגל ואחרים) נהגו לפיו. עולים לאניה, חותמים על הקונוסמנטים, מתישבים בטרקלין רב־החובל, שותים בירה צוננת, מעשנים סיגר משובח, מקיימים שיחות נימוסין ועסקות כאחד וחוזרים, דרך מעגן הסירות, לחוף. כשהים שקט, זוהי הנאה מתקבלת על הדעת. כשהים סוער, זוהי כמעט העזה. אלא שהספנים הערבים, במכנסיהם הרחבים ובחולצות הצמר הצבעוניות והרקומות, הצמודות לעורם, היו כאילו ששים לקראת התמודדות עם הגלים המזדקפים.

השמש כבר החלה לשקוע אותו יום כשנתקלתי באחים פיקאלוגה. הם עמדו לפנות אל סמטת מעגן הסירות. לאחר ברכת שלום ומילי נימוסין הציע לי טוליו להצטרף אליהם, “אם אין לך תכנית אחרת”. לא היתה לי. השתוממתי על שהאחים בגפם, ללא פקידיהם ומשרתיהם, כרגיל. “קורה”, אמר אטורי, “שבעל־הבית חרוץ יותר מן המשרת”. קיצורו של דבר, לא היה צורך לפתות אותי. ירדתי עמם.

שעה שהספנים חתרו במשוטיהם סיפרו לי האחים, כי “סיציליה”, הספינה שעגנה מאחורי שובר הגלים, היא ספינה חדישה, שהחברה, זה מקרוב הוציאה אותה הימה והיא טורחת לפרסם אותה ברבים וחפצה ביקרהּ. לאחר כעשרים דקות של שיט ישבנו בלשכתו של רב־החובל. הוא נתגלה איש חברה מקסים. נפוליטני, שהיגר לארצות־הברית וחזר, משוחח צרפתית רהוטה נוסף על האנגלית, פורט על פסנתר ואיש שיחה מענין. כשירדתי מהספינה בלויית האחים, היתה לי הרגשה טובה כי הערב לא הלך לאיבוד.

כשנפרדנו זה מזה אמר לי טוליו – וניכר היה, שלקח דברים בענין עם אחיו ונועץ בו – “מה היית אומר על טיול קטן לאיטליה על ‘סיציליה?’ אנו עורכים בעוד כחודש מסע פרסומת. נסדר לך מחיר של מה־בכך”.

בשלהי 1925 יצאנו לאירופה.

ד

“סיציליה” פנתה תחילה צפונה, לביירות, ומשם הדרימה ישר לאלכסנדריה. כאן הטילה עוגן ופרקה והטעינה סחורות במשך למעלה משתי יממות. המים הירוקים, או הירקרקים, של נמל זה היו מעופשים מן הזוהמה הבין־לאומית, הקולקטיבית והקוסמופוליטית של ספינות מניפות דגלי העולם, שעגנו כאן בטרם תמשכנה בנדודיהן. אותה שנה – 1925 – טרם השתלט המטוס על התחבורה בעולם, והנסיעה מיבשת ליבשת ומארץ לארץ עוד היתה ענינן של ספינות.

מאוחר בלילה, כמעט בהשכמת השחר, נדדה שנתי. ער לחלוטין קמתי, התלבשתי ויצאתי אל הסיפון, שהיה עדיין רדום. אלכסנדריה השקיפה הימה מאצל אורות כבויים למחצה, כשצמרמורת מוזרה משתלטת על עצמותי. התרחש בי, כנראה, בפעם הראשונה האירוע, שעליו, מסתבר, בנויה העתונאות: חמשת ה“מֵמִים”, דהינו: מקום, מי, מתי, מה ומדוע, כל חמשת הגורמים הללו, שהיו נעלמים מתודעתי ומחוץ למידע שלי, כאילו ניגשו אלי עכשיו מקרוב. כל חמשת הגורמים הללו, שעליהם משתיתים התיאורטיקנים של העתונאות את המקצוע, התנגנו לפתע בקרבי בתזמור, אמנם מגשש עדיין, אבל כנראה לאורך ימים. ישבתי בבַּר, שבינתים פתח אותו הבּרמן, שתיתי קפה והעברתי את עטי על־פני הנייר… וכך הגעתי לאותו מצב, לאותה חויה, שכל איש צעיר הנמצא עדיין מחוץ לתחום הכתיבה, קורא לו “השראה”. זהו מצב מיוחד, ולא היושר ולא הכשרון אינם מסוגלים לתאר אותו. “השראה”? אני הייתי קורא לזה “חידה”.

כך כתבתי את רשימתי הראשונה, זו שראתה אור רק 14 חודש לאחר־מכן… אבל זהו כבר “סיפור בפני עצמו”.

לאחר שעה קלה ירדתי ליבשה ושילשלתי לתוך תיבת־הדואר את המעטפה, שהכילה את רשימתי זו הראשונה, אשר נשאה שם מאוד שקט ואפור: “פגישות”. על המעטפה רשמתי את הכתובת: “מערכת ‘הארץ’, תל־אביב”.

הייתי רגוע, שקט. לא עברתי מדורי מבוכה, חרדה, ציפיה, ככל סופר צעיר, ששלח כתב־יד לעתון ומחכה לגזר־הדין. האניה, שהסיעה אותי על גלי ים התיכון, היתה כברבור, אבל לא שחור, לא טרגי, והייתי מאושר עתה לחתור אל הגדה, שכה השתוקקתי, כנראה, אליה מראשיתי. לאחר זמן ירדתי לחוף נפולי, עליתי לרכבת עד רומא, פירנצה ומילנו, חניתי בז’נבה והגעתי לבסוף לפריס. כאן כבר חיכתה לי חבילת העתונים הראשונה מן הארץ, שמשפחתי, נאמנה להסדר, שיגרה אלי. פרקתי את החבילה וחיפשתי את הרשימה – רשימתי… אבל לא היה לה זכר.

נרשמתי בפקולטה למשפטים, למדתי בפקולטה של החיים, וחיכיתי, בשקט, להופעת רשימתי.

חיכיתי ארבעה חדשים. ואז ישבתי לכתוב את רשימתי השניה, שהיתה סוציאלית וכמעט פוליטית: “פשיסטים, קומוניסטים וסתם רויאליסטים”, ושלחתיה למערכת “דבר”.

בראשית מאי 1926 הגיעו אלי גליונות עתונה של הסתדרות העובדים. באחד מהם, מתחת לקו, השתרע הפליטון שלי. ההתרגשות, המבוכה והחרדה, שלא היתה להן אחיזה בלבי לנוכח אי־הדפסת מאמרי הקודם, השתלטו עלי דוקא עכשיו. זו היתה הרגשה נפלאה!

ה

זמן קצר לאחר שנדפסה רשימתי ב“דבר” הגיע אלי מכתבו הראשון של העורך. באותו מכתב ראשון כתב אלי ברל כצנלסון: “שמחתי לקבל את רשימתך ואת מכתבך. כתיבתך העברית אינה מעידה, כי שבוי אתה בין הגויים. רשימתך נדפסה בגליון רע”ד. את העתון תתחיל לקבל מיד. השתתפותך רצויה. אני רואה את כתיבתך קלה. על אפיָה ותכנה אוכל לעמוד רק לאחר שאוסיף לקבל ממך.

“…לשכר סופרים לא שאלת. האומנם אינך זקוק? אנו נלחמים מלחמת קיום קשה, ואף־על־פי־כן שוקדים אנו לשלם לכל אלה הקיימים על עבודתם”.

בשורות קצרות וקצובות אלו טמונים כוחות רבים. מי שרגיל אצל פענוח אותיות ויודע לסובב במפתח הסתרים של מכתבי אנוש, יבין ללבי בהגידי, שמכתב ראשון זה הדליק בנפשי את כל התנורים. הכותב מתגלה כאן כאיש גלוי־לב עד למערומיו, הצועד בלא היסוס, בלא שמץ הסתייגות לקראת הזר והבלתי־נודע. הוא מושיט לו את ידו. את כתב־היד קיבל מאיזה בחור אלמוני, ללא שם ויוחסין, ברנש שאין לתהות על קנקנו. ברם הוא אינו מהסס ליתן לו מקום בעתונו.

הנה כרטיס הביקור, שמקבל נער אלמוני מעורכו של עתון בעל השקפת־עולם. זהו הרושם הראשון. אמנם הוא כאילו יפוג אחר־כך, אבל טעמו יהא עומד ונשמר. אם לא בחך, הרי בקיפולי הלב, עמוק.

לשורות הללו היתה השפעה רבה עלי. אני נתקשרתי בכותב. עכשיו היו המאמרים שהייתי שולח לו – תפל בעיני… כתיבתי נעשתה דבר שני במעלה. העיקר היתה לי חליפת המכתבים.

כתבתי לו, כמובן. הוא השיב לי והקשר נתהדק והלך.

בשמונה ביוני הוא כותב לי:

“בבת־אחת הביא הדואר את שלוש רשימותיך: הלטרגיה, אנרי ברנשטיין וישה חפץ. למרות כל אי־אקטואליותן בשביל קוראינו אמצא חפץ בשתים האחרונות. הראשונה לא תסכון לי למרות הנושא שלה, החשוב לנו. הסיבה: התיחסת לנושא חמור בקלות יתרה. שאלת גורל הסוציאליזם במערב־אירופה בימינו היא איומה מדי, שאפשר יהיה לעבור עליה בגרציוזיות כזאת. באשר לשתי האחרונות – הן קלות למקרא, קלות ביותר, תכנן אינו נוגע לקוראינו, אלא שהן נקראות בנעימות ויש בהן כדי לגוון לפרקים את תוכן עתוננו, שהוא על־פי רוב כבד”.

ובסמוך לאותן השורות הכלליות הוא מוסיף: “אפשר, שכשם שנהנית ממכתבי הראשון, כך תתאכזב ממכתבי השני, אולם דרכי לדבר גלויות. והיות שעבודתך רצויה לי, הריני רואה צורך להעמידך על צרכי העתון”.

לא. טעות טעה. מכתבו השני לא איכזב אותי. אני כבר הייתי קנוי על־ידיו ודבריו – שבח או תוכחה – היו לי ברוכים.

כנראה העמדתיו על כך במכתבי, תוך כדי בקשת הסבר לשורותיו בנידון לרשימותי “הקלות ביותר למקרא”, כי בסוף יולי הוא כותב לי: "טוב שאתה יודע לקבל את ההערות כראוי. לפיכך, אם־כי הזמן קצר והטרדות מרובות, אוסיף מפעם בפעם.

“קלות הכתיבה אינה גנאי. אדרבה. הלואי שיצליח כל אחד מאתנו בקלות ובפשטות. לכך יש לשאוף. וקלות הצורה אין פירושה קלישות התוכן. יש גם ענינים, שלגבי דידם אפילו התוכן הקל אינו לגריעותא”.

הוא עוד יכתוב לי מכתב רביעי – אחרון – בסוף נובמבר. זהו מכתב ארוך, משתרע על ארבעה עמודים, במכונת־כתיבה. הרבה תוכחה בו, מעט מאוד עידוד, הרבה מרירות, הרבה נשמה. ניכר, שזה שביקש לעצב פני דור אינו חס לא על זמן ולא על עמל כשהוא מוצא נפשות שנתקשרו בו…

“בהתרגזך ובהצטערך אולי צדקת” – הוא אומר – "כי ימים רבים לא קיבלת תגובה. העתונים פיגרו לבוא, וכשבאו, לא שלמים באו. ברשימותיו חלו מחיקות, מהן שלא נתפרסמו כלל, וגם שכר סופרים שמגיע לך – איננו. כל זה – טבעי שיעורר רוגז. ואף־על־פי־כן מיהרת להתחיל בטינה, בחשדנות, הסברת לך את הלך הענינים בקלות יתרה, יצרת היפותיזות, הסקת מסקנות. ומשום שאני מחשיב את עזרתך ואת יחסך החברי לעתוננו הריני רוצה שתדע ותכיר, כי לא מתוך זדון ולא מתוך זלזול אירע כל זה.

"דברי יהיו גלויים, במקצת גם קשים, אולם בלי שמץ של טינה. הסכת ושמע:

“זמן רב לא הייתי במערכת. כידוע לך איני עוסק בספרות בלבד, והימים ימי משבר קשה, ימי התיעצויות, ועידות הכנה למה שהוא. העתון שלנו דל, מזכירות אין לנו, מכתבים לעשרות קורספונדנטים אני כותב בעצמי, וכשאני נאלץ לפנות לעבודה אחרת, נפסקת חליפת־מכתבים, זו התלויה בי. אם איני טועה, גם הודעתיך מראש, כי אין לקוות ממני לחליפת־מכתבים תכופה. אפשר להתרעם, כמובן, שאנשים דלי אמצעים, מעוטי ‘ידים’ ומרובי טרדות קיבלו על עצמם ענין כה אחראי כעתון, אולם אין כל צורך לראות בזה זלזול כלשהו והקלת־ראש באדם. כי רחוקים אנו מזה יכולת לראות ממכתבי המעטים שקיבלת”.

מכאן ואילך הוא טוען טענותיו כנגדי בעניני עריכה, טוען בלשון קטיגורית יותר מאשר בלשון סניגוריה, מצביע על תקלות ושגיאות שלי ומסיים בשורות דלקמן, הזכורות ושמורות עמי תמיד:

“ראה” – הוא כותב – “יושב אני בשעה שתים בלילה, אחרי יום עבודה שתחילתו בשמונה בבוקר, ועמל לכתוב אליך דברים, שאני משער מראש, כי לא יהיו לפי רוחך. תבין, כי לא מתוך הקלת־ראש ולא לשם קנטור אני מבזבז על זה את זמני ואת עיני, כי־אם מתוך רצון להועיל. אם באמת היה כדאי הטורח – תדון אתה”.

כן. היה כדאי. בלי ספק היה כדאי.

ועכשיו, זָר למליצה שתוכן אין בה, רחוק מג’סטה שידה ריקה, הוא זוכר, בקרבת מקום לרוח, את החומר, ומוסיף בפשטות: “ואשר לכסף – הרי מן האמור למעלה אתה רואה את המצב, שאני נמנע מתאר אותו, ותבין, שגם כאן לא ברשלנות וברוע־עין הסיבה. ולמרות כל המשבר, שבו נתון עתון הפועלים יחד עם חותמיו, הריני מבטיחך נאמנה, כי אעשה את כל אשר ביכולתי, שתקבל מדי פעם את הכסף המגיע לך, ואולי עוד השבוע הזה”. והוא בא על החתום.

בפעם הראשונה, בצאתו מגדר השִׁגרה, בחרגו מן “דרישת־השלום” וה“ברכה” שבמקובל, הוא שולח לי למרחקים, מעל לחתימת שמו – שכל אות ואות משלה עומדת כאן לבדה, כאילו על נפשה – לאמור: “בשלום רב וברצון כי תשתף את מיטב כוחותיך במפעל”.

איני זוכר אם ניתנה לי שהות להשיב על מכתבו זה. כמה ימים לאחר הגיעו אלי חשך עולמי. אחות צעירה, שלומית, פסנתרנית בת 20, שהגיעה לפריס להשתלם בנגינה, חלתה ב“שפעת ספרדית” ומקץ 48 שעות נשרפה ומתה. פניתי גב לכל – ללימודים, לעבודה, לתכניות – וחזרתי לארץ. זה היה בדצמבר 1927. ובימים הראשונים של ינואר 1928, בבוקר מעונן ונוגה, הלכתי לרחוב יבנה לראות את פני העורך שלי. ברחוב יבנה התאכסנו אז משרדי המערכת וההנהלה של עתון פועלי ארץ־ישראל.

ו

איני סבור, שהרושם שעשיתי עליו לראשונה היה משובח. מוטב לומר, שהופעתי טרפה במקצת את קלפיו. הכתובים שבין שני בני־אדם זרים זרועים תמיד מוקשי אשליה… אני הגעתי אז ישר מפריס והכנסתי למסדרונות שברחוב יבנה ריח עור, אריגים ולבד, ריחו של כרך, שהלבוש לו מדים ולא יותר, מדים וכסות, ולא כמו באגמי הפרובינציה – תעודת זהות ומהות. יש לזכור את התקופה: 1927… כעבור זמן רב, אפילו בן־גוריון יהיה מתעטף בפראק, שרתוק (שרת) יענוד צוארון נוקשה והרצפלד יבריק את נעליו, עוד יהיו מתגרים אנשי תנועת הפועלים ביריביהם לא בכינוי אידיאולוגי של בורגני או אריסטוקרט, אלא בזה של “דג מלוח”, אשר בדמותו ובצלמו נראתה להם העניבה האומללה שלנו… עכשיו צא וחשוב, מה היו פני הדברים של הלבוש המעמדי לפני למעלה מארבע עשרות שנים!

כשנכנסתי אצלו לא ידע לכסות על תנועה שבמופתע. דמה הדבר לאקלים זר שמזגתי לאקלימו, לאויר ממרחקים שהבאתי אל מזג־אוירו שלו. את אדרתי עטר צוארון פרוה רחב מידות וארוך, שנראה כאן, בין ה“קוֹסוֹבוֹרוֹדקוֹת” הרוסיות, כמשהו המשתייך לרכושה של להקה תיאטרלית… לא רק העורך, אלא אף עוזריו החשובים ביותר, משה שרתוק, דוד זכאי, ואפילו ביילינסון – האירופי שבחבורה – היו לבושים חולצות פרוליטריות בנוסח הרוסי. אין פלא, שהייתי מאושר ממש, לאחר שבוע ימים, כשגיליתי כאן, במערכת זו, צוארון פרוה שני… שוב לא הייתי ה“מצורע” היחיד… אח לצרה לי! צוארון הפרוה השני עטף את אדרתו של… אורי צבי גרינברג. כן, כך בהחלט! וכל כמה שייראו הדברים תמוהים היום, הנה אין בהם מן הכזב ולא מן הדמיון. באותה תקופה היה המשורר נמנה עם סופרי “דבר”.

עכשיו הייתי בא אצלו תדיר. הוא היה מתפנה כמעט תמיד ויושב עמי ומספר ליד השולחן העירום בחדר, שכתליו היו משוועים לקצת אינטימיות. היו כאן, דומני, עוד שני שולחנות, אבל כשברל כצנלסון היה יושב לעבוד או להשיח עם מאן דהוא, היו השולחנות הנותרים משחררים את הסמוכים עליהם. כך הייתי יושב עמו כמעט תמיד ביחידות.

הוא היה מדבר במהירות גועשת. קשה לומר, שהיתה התלהבות בקולו, אבל כל מלה היתה ספוגה רגש. הוא ידע לדבר ישר אל הלב, אל הלב שלך, וכוחו היה טמון, דומני, בסודו זה, ליתן לכל אחד ואחד את האשליה, כאילו למענו לבדו הוא מדבר. על מה דיבר? לא, לא על האדם. תמיד על היהודי, על הגולה והארץ, על העמל ולבטיו. כל השאר היה לו בחינת מותרות. כן, עוד משהו היה קרוב ללבו והיה מרחיב עליו את הדיבור: הנוער. היתה לו מין “חולשה” לאנשים צעירים. ייתכן, שמשום כך הִטה לי אז את חסדו. כזאת או אחרת, אני הייתי, בשעת הפגישות ההן, מקשיב, מאזין ורק לעתים רחוקות פוצה פה. הדבר לא ישר בעיניו. הוא לא ביקש לעשות עלי רושם. כוונתו היתה לרדת לסוף דעתי, לתהות על קנקני, לעמוד על מה שיש בי או שאין בי.

בינתים החילותי מפרסם רשימות גם ב“הארץ” של הדוקטור גליקסון. במערכת “דבר” לא הביטו על כך בעין טובה. לא היה עדיין תקדים לכך, באגם שלנו, שדבריו של עתונאי יתפרסמו בשתי במות כאחד. אבל העורך הגן עלי. הוא אמר לי בפירוש, שאין אני צריך ל“התירא”. הוא ידע, שאין לי “עובר ושב” בבנקים ושאיני בגפי, איש בוהימה מאושר, שאין כרוכים על צוארו. הוא המשיך, בעצם, להיות באקלים מכתביו אלי לפריס… ויום אחד, בשעה שהיינו יוצאים מן המערכת, קרא לי ללוותו הביתה ודרך־אגב אמר לי, כמחשיב מאוד את הדברים: “קראתי ב’הארץ' את סיפורך ‘המשומד מנפולי’… מכל מה שקראתי משלך עד היום השאיר עלי סיפור זה את הרושם החזק ביותר”. אני עדיין זוכר את צבעם וצלצולם של דבריו! כאן לא היה רצון גרידא לגרום לי נחת־רוח, לחלוק מחמאה. זה היה צורך למענו, ולא למעני, לגלות את רגשותיו. הוא שאלני: “הנכון הדבר? האומנם זה מעשה שהיה?” בסיפור הנידון סופר על יהודי משומד, בנפולי של איטליה, שהפך נזיר מאונס. יסוריו מתוארים בנובלה הקצרה בריאליזם עירום, ומובילים את הקורא אל התרת הטרגדיה, שהיא התאבדותו, גאולתו של המומר. עניתי לכצנלסון בחיוב. “כן. זהו פרק חיים”. לנגד עיני היבהב עכשיו עורך “דבר”, העורך שלי, בדומה לנר, נר־תמיד בבית־מדרש יהודי. עשרות רשימות שלי, שנשלחו אליו, שנדפסו אצלו, שעל־פיהן ובכוחן כתב אלי והדגיש באזני את השתתפותי הרצויה, לא היו שוות בעיניו כפרשה של אותו יהודי משומד, המתיסר במוסר־כליותיו. אז לא הבינותי, אז הרגשתי – כיום אני מבין – שברל כצנלסון לא היה מעולם זולתי יהודי… לפני הכל ואחרי הכל: יהודי. יהודי בהמשכים… בלי סוף. ראיתי בעיניו את הגלות, הגלות המפוארה… ונדמה לי, שהמכתבים אשר כתב לי לפריס והרחמים שנצטברו עכשיו באישוניו לגבי המומר מנפולי – ממעיָן אחד נבעו.

כך הגענו סמוך לביתו, ברובע שהיה קרוי “לב תל־אביב”. הוא לא הציע לי להיכנס, אך גם לא מיהר להושיט לי את ידו לפרידה. הוא שאל במפתיע, בלא כל הכנה הגיונית: “מדוע אינך תר במקצת את המושבים? את הנקודות?” מסתבר שחייכתי, הואיל וברצינות קנאית העיר לי: “איני חומד לצון…” אחר־כך דיבר בנימה של מיסיונר, שלבו כואב עליו: “דומני, שחלפו כבר שלושה חדשים מאז חזרת לארץ. כלום ביקרת פעם באיזו ועידה? באיזו אסיפה? האם שמעת איזו הרצאה משלנו?” אמרתי: “ניסיתי… אבל הועידות מיגעות אותי. איני אוהב את האויר של האולמות המלאים על גדותיהם…” הוא הביט בי מתוך סקרנות וענין: “וכי מה אתה אוהב?” אמרתי: “לשמוע דברים מפי אדם נבון, חכם, רגיש… אני אוהב ספר טוב… מנגינה עצובה… אשה שכולה תכלת… זריחת חמה חגיגית… ואת נשמתי…” הוא המיר את גון עיניו: “אבל אתה צעיר… עליך עוד ללמוד הרבה… לא ייתכן לטייל בתוכנו בשויון־נפש, בקלילות של תייר או הולך־בטל. כשנהיה עַם על אדמתו, אז, אולי, יהיה מקום בקרבנו גם לכאלה שפרפרים וציפרים קרובים ללבם יותר, יותר” – הוא חיפש ביטוי הולם – “יותר מבעיות העמל העברי”…

לא עניתי לו מיד. קולו רטט בתוים כה עמוקים, כה ענוגים, עד כי קשה היה להעז ולשבור את החרסינה היקרה הזו. אך לבסוף: “ומה אתה מציע לי?” “ללמוד”, השיב קצרות. “אני מוכן” – השיבותי מיד – “מוכן ללמוד מפיך. דבר! אני מקשיב… אבל אַל תשלחני אל האולמות והמטבחים, מקום שם מרפק במרפק נוגע וקערה נשפכת אל קערה…” הוא הסתכל בי כמבוהל: “אין אני פילוסוף של יוָן העתיקה. אני לוחם של ארץ־ישראל החדשה”, אמר, ולפתע אורו פניו והוא הביט בי ארוכות ועמוקות בעינים מלאות חום.

ז

אבל תכלת השמים, שהיו פרושים מעל לראשי, נטרפה יום אחד. ריחי נבאש בעיניו של עורכי. ואליבא דאמת, לא הייתי אשם בכך. עד היום איני מצליח למצוא בנבכי נשמתי צידוק כלשהו לאותו מפנה, שחל בלבו לגבי דידי. ייתכן, כי נהגתי בקלות־דעת. אין לשכוח, שהייתי עול ימים, שיכור הצלחה מהירה, יתר על המידה מהירה, אצל הקוראים. הוא עצמו אמר לי, כי קוראי העתון נתחלקו לשני מחנות: המחייבים את השתתפותי והשוללים אותה. “על־כל־פנים”, אמר, “איש אינו אדיש לגביך…” הצלחה זו העבירתני, כנראה, על דעתי. בינתים –

אותם ימים הייתי מרבה לעלות במדרגות של “כתובים”, השבועון המרדני, שיסדו שטיינמן ושלונסקי. שלונסקי היה כבר אז חד ומושחז עד לסכנת קרבה. הברקות הלשון, גצי הפרדוקסים, מעשי הלולינות של להטוטן־שפה זה היו ממלאים את החדר הריק למחצה של מערכת “כתובים” שבשדרות רוטשילד. ולעומתו ישב שטיינמן, צמוק וסחוט כנזיר בתענית, חוט דק של עצבות מתמשך ויורד לו מאצל עיניו הקטנות, הדולקות, אל פיו המואס, הבז, וכל כמה שחברו לעריכה ממריא בגובה זיקוקי צבעונין מתנפצות, כן הוא, העוזר כנגדו, יורד וצולל, כאמודאי זה, וממעמקים מעלה מחשבות, הגיגים, כולם מקור ודפוס ראשון, שהיו מתאבדים הולכים כאן בבזבוז של עתיר נכסים בין הכתלים הבלתי־מסוידים של מערכת בלא תקציב זו.

פירסמתי ב“כתובים” כמה רשימות ואחת מהן, שדנה בעניני תיאטרון, הכילה, בנידון ל“נשפי פרץ” של “אוהל”, פסקה “אוַנגרדית” כזו, בערך: “משה הלוי העלה נובילות קצרות של י. ל. פרץ לחויה תיאטרלית ממדרגה ראשונה” ומסתבר – באירוניה מסוימת – שהתלהבותי לתיאטרונם של פועלי ארץ־ישראל לא היתה קטורת באפם של הפטרונים אשר לעתון פועלי ארץ־ישראל. על־כל־פנים באפו של אחד מהם. זה היה דוד זכאי, שכבר אז היה מפרסם ב“דבר” את הקצרות שלו, בחתימת ז. דוד. הוא הקדיש לי אפוא בטורו כמה שורות, לא ביותר אבהיות, שאת מקום הנימוק וההסבר נטל בהן הלגלוג. הוא שם אותי – או ביקש לשים – ללעג ולקלס. הוא יצא, כביכול, לריב את ריבו של י. ל. פרץ. בדיעבד היתה זו רשימה, שהתיאטרון, העתונות, כבודו של יצחק לייבוש פרץ וערכו של דוד זכאי לא היו נגרעים כמלוא נימה אילו נגנזה בסל המערכת.

למחרתו נכנסתי אצל העורך והושטתי לו פליטון קצר. כצנלסון נטל לידיו את רשימתי, וכדרכו, שם אותה במכתבה. ידעתי – הוא אמר לי זאת במו פיו – שאין הוא נוהג לקרוא כתבי־יד בנוכחות מחברם. אבל הפעם הפצרתי בו, שיחרוג מהרגלו ויתן לי דעתו… הוא זקף עלי את עיניו, העלה את רשימתי, ולמקרא השורות הראשונות בלבד הושיטה לי בחזרה ואמר לקונית: “לא”.

נטלתי כיסא וישבתי.

הייתי בטוח בצדקתי, ובעקשנות הקשיתי: “לא תתיר לי להשיב על דברי הלעג?” הוא חזר בשניה: “לא”. שאלתי: “האומנם עלי למחול על כבודי?” הוא משך בכתפיו. “אני מצטער” – אמר – “שגם רשימתו שלו הופיעה”. “כלום לא ראית אותה לפני שנדפסה?” שאלתי. הוא נמנע מתשובה ישירה. אז, אני: “דומה הדבר, כאילו בעטו בי תחת קורת־ביתך, ואתה קושר אותי בחבלים ואינך מניח לי אף להגן על עצמי…” הוא הירהר תוך כדי דקה: “אתה יכול לפרסם את טענותיך בצורת מכתב למערכת… אדפיס”. לחיי בערה כאילו סטרו לי עליה. “מכתב למערכת?” – חזרתי בלי להבליג – “לא, על זאת אני מוחל”.

יצאתי מאצלו ובאתי אצל “כתובים”. שטיינמן הקשיב לדברי כרופא מומחה. “הבה וראינו”, אמר והושיט את ידו. הוא קרא את רשימתי, נטל עפרון, מחק, הגיה, הוסיף, גרע. “נדפיס”, אמר בקול מרגיע.

עודנו יושבים ושלונסקי נכנס. עמדתו לא היתה נוחה ביותר. לעורך “כתובים” זה היה שולחן במערכת “דבר”… ייתכן, כי ביום מן הימים יועבר שולחן זה למוזיאון, אבל באותה תקופה לא הביטו עליו שם בחיבה יתרה. אלא ששלונסקי לא היה מעולם מוג־לב, המתירא בפני סיבוכים. והוא נתן את הסכמתו לפרסום.

גליון “כתובים” הופיע. וכשבאתי אצל כצנלסון לאחר השבת, לא היה פנוי לראותני. חזרתי בערב – טרם נתפנה. הוא לא נתפנה גם למחרת. עכשיו לא היה כל ספק בעיני: העורך אינו מרוצה ממני למרות שלא פסק, בעצם הימים האלה, להדפיס את רשימותי.

על ספסל ב“שדרות”, ששימש מעין סניף למערכת “כתובים”, סיפרתי לשלונסקי את השתלשלות הקורות. לבעל “אבני בוהו” היו בגולגלתו כבר אז חיוכים מן הרפטואר של מיקי מהו… חיוך מסוג זה נשתפך אז על פניו, והוא הוסיף: “כל זמן שפירסמת ב’כתובים' רשימות על כך ומה בכך, מילא! אבל להתפלמס עם סופר של ‘דבר’ מעל עמודי ‘כתובים’?!” ובעקיפין: “ברל אמר לי פעם, שהוא מחבב רק אנשים, שבלבם בוערת אהבה לאשה אחת בלבד… ומכיון שאין הוא מטיל ספק בדבר, שאת מיטב האהבה שלי אני נותן ל’כתובים'…” ברל לא סיים, כנראה, באזני שלונסקי, שלונסקי לא סיים באזני שלי. ברם חלקו השני של המשפט מיותר. הוא מחוּור כל צרכו.

מובן אפוא, שהיחסים נתמתחו. משהו נסדק ועמד להישבר. עורכי היה נמנע מפגישה עמי והוא חסר לי. משהו נתיתם בי. בלא־יודעים התגעגעתי עליו, על דברו, על עיניו, שרק לפני זמן קצר היו מביטות בי בתוגתן המיוחדת, החרישית והטובה, ומניחות לי שאדלה מתוכן כוח ותקוה.

בינתים היה עלי להיאבק. להיאבק ולהתגונן. ויום רדף יום כשאני מוסר רשימה לגליון יום ששי ושנים־שלושה פליטונים קצרים לימות השבוע בטורי, שכיניתיו “עם הזרם”. אלא שכנראה נתעורר בי הרצון, או הצורך, להרחיב את גבולות התקשורת שלי. כתבתי אפוא רשימה נוספת, כביכול “פוליטית”, על היחסים שבין מדינות האזור, דהינו, מצרים, סוריה והלבנון, ופלשתינה (ארץ־ישראל) שלנו.

ויום אחד נתפקקו עצבי, יצאו מנרתיקיהם ואני כתבתי לעורך שלי. זה היה מכתבי האחרון אליו. זו היתה, בעצם, גם האחרית. זה היה מכתב קצר, מעליב, מעליב מאוד. אף היום, למעלה מ־40 שנה לאחר שנכתב, עודני מתחרט על שדברים אלה הועלו על פיסת נייר. מוּסרהּ של חרטה זו לא נולד בכליותי תמול־שלשום. לידתו היתה חמש דקות לאחר שהמכתב נשלח, והוא – מוסר־כליות זה – לא הרפה ממני במשך כל השנים הללו. אמנם כתבתיו בשעת רתחה, ואף־על־פי־כן לא אסלח לעצמי זאת לעולם. כן, הייתי צעיר, צעיר מאוד… גיל קפריזי, הלך־רוח רגיש, ועל כל אלה כאמור שיכור מן ההצלחה הפתאומית, המהירה, הפופולריוּת שבאה עלי כבזק והעבירתני על דעתי. אין בדברי אלה צידוק הדין ולא לשם סניגוריה על עצמי אני אומר זאת. לא להצטדק אני מנסה, אלא להסביר…

דוד הכהן נרתע, כשקרא את הדברים שכתבתי. הוא אמר לי: “כפוי־טובה! איש לא זכה אצל ברל ליחס כפי שזכית אתה… אפילו כשכתבת רשימה על רודולף ולנטינו הריקא, הדפיס את הרשימה. מה רצית עוד?”

אני לא סלחתי לעצמי ולא לסליחת עצמי הייתי זקוק… אבל הוא, מנהיג, מורה, רב ומדריך – כלום לא היה חייב למחול על כבודו. להציף את הטינה שבלבו בגל של הבנה ולסלוח? ברם הוא השקה את הטינה שבלב ונטר…

וישראל גלילי, לאחר שנים, יאמר לי: “הוא היה נוטר טינה מושבע. הוא לא ידע לסלוח”.

הוא לא סלח.

ח

כך איבדתי את עולמי בשעה אחת.

הגורל מוליך תדיר את הנסיבות כמוג־לב מביש. סוף הקריירה שלי ב“דבר” הורידה את מניותי גם ב“הארץ”, שעניניו, באותה תקופה, יגעים ושכר סופרים נראה שם אז כמותרות, שיש להימנע מהם בכל מחיר. בעצם ימי הדכאון האלה סר אצלי שליחו של “דואר היום”, שהיה מופיע אז בירושלים. השליח בא בשמו של איתמר בן־אבי, שחזר אז מאמריקה ומצא את עתונו היומי במצב של עזובה קשה. הוא ביקש להרים את קרנו, למשוך כוחות צעירים, לארגן מחדש את המערכת וכיוצא באלה.

אין זה ענין לכאן, כיצד וכמה ארכו הדברים עד שקשרתי את עטי עם החבורה הירושלמית. אבל יש לציין, שלשליחו של בן־אבי היו תשעה קבין של סבלנות, עקביות והתמדה. אני הייתי דוחה אותו והוא היה חוזר ובא. הצעותיו היו מעשיות מאוד, מסולאות בפז. איני מתרברב בבואי לרשום היום, שהיתה זו גבורה רבה מצדי לדחות ולשוב ולדחות את ההצעות הלטפניות הללו. אמנם קשה היה, קשה מאוד להמיר את העתונים שהייתי סמוך אליהם בעתון שהציעו לפני. “דואר היום”, באותה תקופה, הגיע למקסימום של המינימום שלו, אם אפשר להתבטא בצורה כה פרדוקסלית. שוב לא היה זה העתון הער, הזריז, שזכה לכל־כך הרבה מתנגדים. עתה לא היו לו אפילו מתנגדים. עוקצו ניטל ממנו. ואף־על־פי שלא הגיע עדיין לגסיסה, כבר ניכרו בו כל סימני השיתוק.

לא, אני לא יכולתי אז לנטות אהלי באכסניה זו. ייתכן, שבמעמקי נפשי קיוויתי, האמנתי, כי עורכי הראשון לא פוצץ עדיין את הגשרים מאחורי… בהיסח הדעת חיכיתי לשעת כושר. לא קל היה הדבר. הדיו בקסתי יבשה והלכה, ולמרות שהייתי זכאי – לפי כל חוקי דמוקרטיה הוגנת – להרויח את לחמי, הנה היה עלי להסתכל בדאבה בימים שרדפו ימים בלי שתבוא גאולה לרוחי ופתרון מעשי, חמרי לאותה בעיה, שבכל הלשונות, בכל הדורות ובכל האקלימים קוראים לה בני־אדם: תקציב.

יום אחד – דומני שהיה הדבר בשבת – בשעה שברל כצנלסון ודוד בן־גוריון היו הולכים במכונית לבן־שמן, או חזרה מבן־שמן – אירעה תאונת דרכים ומכוניתם התהפכה. ברל כצנלסון נפצע והיה מוטל כמה חדשים בביתו, חש ברגלו.

הגיוני נסתייע ברגשותי, ובכוח שניהם עליתי אליו למלא מצוַת ביקור חולים. לא הסתרתי מעצמי, שאני תולה בביקור זה תקוות רבות.

הוא התגורר אז – אם זכרוני אינו מטעני – ברחוב אלנבי, בקרבת מקום לגאולה או ליונה הנביא. בשעות אחר־הצהרים סרתי אל ביתו והוא היה עמי לבדו, פנים אל פנים. אך מה בצע בפנים המביטות בפנים, אם הלב מסתיר עצמו מן הלב!

פניו היו חיוורים ובתוך האפלה למחצה ששכנה בחדר היה לחוָרוֹן עצב כפול. הרגשתי בכאבו. כל האהבה הטהורה שהיתה בי, כל החיבה ששמרתי לו עוד מימי “הרובע הלטיני” בפריס, נדלקה בי עכשיו. אמרתי לו: “איזה אושר, איזה מזל שנשארת בחיים!” משהו נזדעזע על שטח מצחו. אך הממדים לא היו גדולים, כנראה, הואיל והרקה הכסופה נרגעה והוא אמר בקול פשטני וחותך: “מקרה…” אבל הוא לא הצליח להוציאני מן החרטה, מן הנוחם, שהובילני אליו, ואני חזרתי ואמרתי, מכל הלב: “אני מבקשך לסלוח לי… באתי כדי להקל על מצפוני… אני יודע, כי העלבתיך… איני מבין איזו רוח שטות, רוח גסה של שטות, נכנסה בי אז, בכתבי לך את אשר כתבתי… אני מאמין, אני מקווה, שתסלח לי…” הוא ישב בשפתים קמוצות, הדוקות. הוא היה חיוור מאוד, עייף. תוך כדי דקה הירהרתי, שהרגל מכאיבה לו, מכאיבה מאוד.

הוא לא השיב. שתק. בעצם היה עלי להבין, שהפסדתי במערכה. תבוסה מוחלטת. הוא לא סלח לי. אבל אני לא יכולתי לסגת. יצאתי לדרך, איש כואב, מאוכזב, והיה עלי להגיע עד תומה. עכשיו אמרתי בגמגום־מה: " ‘דואר היום’ מציע לי עבודה…" עיניו היו מכוסות ערפל, ערפל יוקד. “בן־אבי” – אמרתי שנית – “מפציר בי שאיכנס ל’דואר היום'”. הוא לא שיסע אותי. “איני צריך לומר לך” – לא הרפיתי – “שאין זה לפי רוחי… אני יודע, כי בקבלי את הצעתו, שוב לא תהיה לי כל דרך לחזור…” לא אמרתי “אליכם”, אבל הדבר היה כה מובן. “אלא” – המשכתי אנוכי במונולוג שלי – “מצבי אינו מרשה לי להאריך בחיבוק־ידים זה… מה אתה אומר?” הוא לא אמר דבר. שפתיו היו הדוקות. אז לחצתיו אל הקיר: “אין לך מה לומר לי?” כן, עכשיו היה לו… והוא אמר. הוא השמיע באזני את מליו, את מליו הגורליות: “אתה ירקת” – אמר – “לתוך בור ששתית ממימיו…” עכשיו היתה דממה, דממה כבדה. עכשיו פסק השופט, בסמכות של דן יחיד, את פסק־דינו. גם העונש היה ברור… למרות שלא נקבהו ואני לא שאלתי עליו. משהו הסתחרר לנגד עיני. הרגשתי כיצד עולמי מחשיך והולך. קמתי, וכמו בהיכנסי כן גם בלכתי הושטתי לו את ידי. הוא לחץ אותה, אבל הלחיצה היתה מדולדלת, קרה ומתנכרת. פניתי גב, עברתי מסדרון. על הסף נעצרתי משום־מה ושביב אחרון, גץ קלוש של תקוה, החזירני אליו. קרבתי מרחק צעד ממנו ואמרתי לו, עינים בתוך עינים: “ובכן… למען כפר על היריקה עלי לקשור אבן כבדה לצוארי ולהטביע את עצמי במעמקי המים של הבור?” שום דבר לא נדלק בעיניו. הבינותי, שעל הספינה יהיה לרדת למצולות… האיש לא יציל את נפשי.

ט

לאחר ארבע שנים ויותר פגשתיו יום אחד בבזל, במסדרונות הקונגרס הציוני ה־17, אליו נשלחתי מפריס, שישבתי בה אותה תקופה ישיבת קבע. הייתי מטייל הלוך ושוב במסדרון ה“מוּסטרמֶהסה” עם שלום שוַרצבארד. מחסלו של פטליורה ביקשני לזמנו עם “היהודים הגדולים מארץ־ישראל” והייתי עוצר בהם, דרך הילוכם, וכל אחד מהם, כדרכו, היה משיח עם נוקם נקמת דמנו השפוך.

כשעמדו, זה מול זה, ברל כצנלסון ושלום שורצבארד, נצטלמו שניהם בעיני בתמונה מאלפת. הם היו, שניהם, קטני־קומה, ולמרות שהאחד היה שחום והשני בהיר, בהיר מאוד, הנה היה משהו משותף בצלמם. כשאמרתי: “הרשה לי, מר כצנלסון, להציג לפניך את שלום שורצבארד”, ראיתי את פניו של העורך משתלהבים במטמורפוזה רבתי. דומה היה, כאילו יש קרבה נפשית ביניהם, וזו נשקפה מעיניו של כצנלסון. דימיתי לראות גשר, גשר של דם וגזע, בין זה לזה. הנחתי להם לנפשם ונתרחקתי. כשחזרתי לאחר שעה קלה ברי היה לי, שאמצא את שורצבארד ממתין לי. ברם הוכנה לי הפתעה. את כצנלסון מצאתי.

“שורצבארד דיבר עליך טובות” – אמר – “כלום אתם נפגשים בקביעות בפריס?”

“לאו דוקא בקביעות” – השיבותי – “אבל תדיר.”

“ומה שלומך?” פתח שנית.

“תודה, טוב”, עניתי, בלא שאהיה משוכנע בכך.

הוא שתק ואני אמרתי משום־מה:

“אתה זוכר את המאמר שפירסמתי ב’דבר' על מעשה הנקם של שורצבארד? זה היה… זה היה…”

“ב־25 במאי 1926”, סייע לי.

“כן” – אמרתי – “ישבתי אז בפריס. אתה כתבת לי מכתבים יפים, חמים, מעודדים”.

“ואתה לא ידעת להעריכם כראוי”, הגיד.

היה עליו להרים את ידו, להגביהה למען תִּתהּ על כתפי. הוא עשה זאת, ובקול שקט שאל:

“אינך מאושר?”

“לא”, השיבותי בקול עצור.

“להתראות בארץ־ישראל”, פטרו שפתיו כשהושיט לי את ידו.

עיני ליוו אותו בהתרחקו מעלי. מוזר: אהבתיו כמו לפני חמש שנים, כשהגיע אלי מכתבו הראשון לפריס.

ובפעם האחרונה, ב־1943, באוטובוס מספר 5, ליד קולנוע “שדרות” בתל־אביב, ראיתיו עולה. כל הספסלים היו תפוסים, וכתלמיד בפני רבו קמתי וּויתרתי לו על מקומי. שוב לא היה אמנם רבי שלי, אך אני הרגשתי, שתמיד ובכל מקום אקום בפניו.

הוא הודה לי בשפה רפה ונתישב. עמדתי לידו. הוא לא שאל דבר. בפינת שיינקין ירדתי.

א

ובכן, עמדה שנת 1928 ואני חניתי ברחוב יבנה.

מאושר לא הייתי. אף־על־פי ששררה מעין הפוגה ביחסים, שהלכו ונתחדדו, הלכו ונשתבשו בין העורך וביני.

יום אחד סר למערכת יוסף אהרונוביץ, עורכו של השבועון “הפועל הצעיר” וממנהיגי תנועת הפועלים. הוא בירכני על רשימה שלי, שהופיעה באותו יום ב“דבר”. אותו בוקר, זמן־מה לפני־כן, בירכני על הרשימה יצחק בן־דור, ששימש אז רפורטר ראשי של העתון. עם בן־דור אעשה דרך במשותף בשנים יבואו. אני אהבתי את רצינותו, ישרו היסודי, את מתינותו וסגולתו לריסון ואת סבלנותו לגבי בני־אדם, דבריהם הנאמרים והנכתבים. הוא היה באמת הגיבור שכבש את יצרו. כישוריו המקצועיים היו תמיד מותנים ומשולבים ביסודותיו האנושיים. במשך שנים רבות כיהן בן־דור כחבר בועד אגודת העתונאים, גם כסגן יושב־ראש, ודומני, כי בזמנים מסוימים כיהנתי גם אני בועד בצוותא עמו. כשמצא את מותו במלחמת העצמאות, במצור על ירושלים, זמן קצר לאחר שנפל במלחמה בנו, חיים, ספדו כל החברים לאב ולבן. אכן היה זה צער שבלב.

אותו בוקר שאלני בן־דור מה היה הגורם הריאלי, הממשי של אותה רשימה, ששמה היה “לחם” ושתיארה כמה מומנטים הקשורים בלחם, או – ליתר דיוק – בחוסר הלחם. השאלה היתה אפיָנית לבן־דור, כעתונאי המחפש בכל הנכתב את המומנט של האמת, של המציאות. סיפקתי לו את האינפורמציה. כשנכנס לחדר יוסף אהרונוביץ, עוד הספיק לקלוט את שבחי בן־דור, ונצטרף ואמר: “אכן ‘לחם’ היא רשימה מצוינת והעתון יכול להתברך בה”.

הרשימה עוררה ענין גם בקרב חברי המערכת, ובעיקר את סקרנותו של משה ביילינסון, שיחד עם זלמן רובשוב (שז"ר) שימש כותב המאמרים הראשיים, שבראשם התנוססו ראשי התיבות מ. ד., זאת־אומרת, מערכת “דבר”. ביילינסון, רוסי לפי מוצאו ורופא במקצועו, ישב שנים לא מעטות באיטליה והאיטלקית היתה רהוטה בפיו ואף ידע לכתוב ולהתבטא בה. היו אף שאמרו, כי מאמריו ב“דבר” נכתבים איטלקית ועוברים תרגום…

באותה רשימה שלי תיארתי הפגנה שהייתי עד ראיה לה בנפולי, כשהגעתי שמה בדצמבר 1925. הימים היו ימי טרוֹם־הפשיזם בשלטון, או – ליתר דיוק – כבר ראשית שלטונו. אלא שמנהיגיו היו עדיין מסוכסכים ביניהם. הסכסוך החריף ביותר נתגלע בין מוסוליני לבין פארינאצ’י, ואותו יום הפגינו והפגינו נגד חסידי שני הפלגים. לבסוף הגיעו ה“קאראבינרי” על סוסיהם ופיזרו את המפגינים, לאחר שהצליחו הללו לבוז ולשדוד חנויות לרוב. ניתן לי “לכסות” את התמונה לאחר שהיתה לי עמדת תצפית טובה, מעקה בית־המלון בו התאכסנתי. עכשיו נתפזרו המפגינים וגם השוטרים הרוכבים הסתלקו מן המקום, כשהרחוב זרוע שברי בקבוקים, קופסאות ויתר אביזרים. אותה שעה נתגלה לעיני בפתח אחד הבתים פעוט כבן ארבע ואולי אף פחות, שהסתכל לכאן ולכאן כאילו בחן את המקום אם כבר חלפה הסכנה מצד השוטרים או המפגינים. לבסוף הסתכן, קפץ לרחוב, רץ בכיוון מסוים ואז נתברר לי, שהוא תופש כיכר לחם ועוד כיכר וחוזר לפתח הבית מאצלו זינק הרחובה. את עיניו של הנפוליטני הקטן הזה שמרתי במלאי ההתרשמויות שלי במשך שנים רבות. גם כיום קשה לי לשכוח את המבט הזה, מבט של אש ערמומית מחוממת על נדיבות ועל משהו נוסף, שקשה להגדירו. אני סבור כי ה“גאברוש” המקורי, זה שמתאר ויקטור הוגו ב“עלובי החיים” שלו, אותו “שובב של פריס, פיקח, אמיץ ונדיב”, היה במקורו אותו נפוליטני, שראו עיני. אך הוא, כמובן, לא היה צרפתי. הוא היה איטלקי. ליתר דיוק: הוא היה נפוליטני.

חזרתי והחייתי את תמונת הרחוב ותמונת השובב הרעב וסיפרתי, כי כשירדתי לרחוב נתקלתי באחד הקבצנים, שתפש גם הוא בכיכר לחם. כששאלתיו חסידו של מיהו, של מוסוליני או של פארינאצ’י, השיב לי בהצביעו על הלחם שבידו, כאומר: “אני חסידו של הלחם”. זה היה הגרעין שהוליד, שהצמיח את הרשימה כולה.

המעשה עורר, כאמור, ענין רב בלב ביילינסון. הוא הוסיף לשאול אותי שאלות על מסעי באיטליה וכן על החסידים או העוינים של הפשיזם בצרפת.

לא זכור לי אם נהג ביילינסון לשבת בחדרו של ברל או בחדר הסמוך, עם זלמן רובשוב ודוד זכאי. כלל לא זכור לי, אם נהג לכתוב מאמריו במערכת.

לביילינסון היה מבט חריג. לא אגיד כי היתה פזילה בעיניו, שהיו יפות להפליא במבען, אך משהו יוצא־דופן היה בהן ללא ספק. שׂערו שהכסיף ברובו, היה תמיד מסופר למשעי והוא היה מהלך בחוצות העיר גלוי ראש, על־פי־רוב לבוש חולצה שחורה. קשה היה לבוא עמו במגע עמוק. דומני, שהוא היה האנטיתיזה של ברל מבחינת ה“בזבוז” בשיחות חולין. ברל היה נדיב ומבחינה זו מוכן תמיד לשוחח עם הזולת. ביילינסון היה נעול וכאילו שומר על המלאי שלו. בעתון היה כותב יום־יום, אף־על־פי־כן נשמר בי רושם, שביילינסון נפטר לעולמו בלא שמיצה עד תום את שלהבתו. זו היתה אישיות כלל־עולמית, אדם שגדולתו היתה קיימת בלא שתהא זקוקה לרקע, שאצלו בא להסתופף, רקע ארץ־ישראל העובדת. אלא שייתכן, כי התרשמותי זו אינה מבטאת את האמת. על־כל־פנים מר היה לי לשמוע במקרה, באוטובוס, תשובתה של נערה על השאלה מי היה ביילינסון: “זה היה מנהל בית־החולים שליד פתח־תקוה”.

והיה במערכת דוד זכאי, שלא ייתכן שיסופרו קורות “דבר” בלי לדבר בו. איני שוכח, שבעצם הוא היה המניע, שהניע, בעקיפין, את הריב שפרץ ביני לבין עורכי, עורכי הראשון, שהוא, בעצם, עורך לצמיתות. אך אין זה צריך להעיב על חשיבותו של דוד זכאי ב“דבר”. במת הפועלים יכולה וצריכה להיות גאה בהשקפותיו והטפותיו של ז. דוד, שבמשך כל השנים הארוכות שלו עמד על משמרתו נאמן וצנוע, שופע אמת ופשטות; אומר עמוקות, ולא גבוהות, “קצרות”, ולא ארוכות.

והיה עורך נוסף ב“דבר” של אותם ימים. היה זה משה שרתוק, לאחר זמן משה שרת. את שרתוק ידעתי עוד מימי “הרצליה”, הגימנסיה. ידעתי מרחוק, כך, בדיסטנץ, שכן הוא היה בשמינית שעה שאני הייתי ברביעית. בכיתה שלי למדה אחותו, עדה, שתינשא כעבור זמן לאליהו גולומב. כולנו חפצנו ביקרהּ על היותה תמימת־דרך וטובה. בשטח המוסיקה, שהיה לי בו כינור משלי, היה לי קשר עם האחות הבכירה, רבקה, שהיו לה עינים תקיפות וחולמות כאחת, ושהיתה פורטת על הפסנתר עצבות, כאילו גונב אליה דבר מן האחרית הנוגה שהכין לה הגורל. אבל משה היה רחוק, דהינו, הוא שמר על המרחקים. פניו האפלים היו אמנם מתחייכים בטוב־לב אלינו, אבל היה זה מאצל עולם רחוק ועשיר, שחיכה לו.

תכופות לא הייתי רואה את משה במערכת. הוא היה ממונה על מדור עניני חוץ: טלגרמות, סקירות, מאמרים, כל מה שקרוי היום פרשנות. דובר אנגלית וכותב אותה ברהיטות, היה הוא שר החוץ – כבר אז – של העתון.

משה שרתוק היה מופיע במערכת בשעות הערב, בין חמש לשש, לעתים אף מאוחר יותר, ויורד מיד אל הדפוס, שהיה ממול למערכת, בבנין שדמה יותר לצריף מאשר לבית. וכשהייתי נתקל בו בשעות אלה בשטח ההפקר שבין המערכת לדפוס וידיו עמוסות פיסות נייר, קטעי עתונים, היה על־פי־רוב נעצר ומחליף עמי מלים. הוא היה מאוד אדיב. כבר היה בו, אז, אותו מנייריזם מיוחד, אותה אדיבות של אריסטוקרט העוברת בירושה, ששום דמוקרטיה שבעולם אינה יכולה לה…

ערב אחד עמדה החמה לשקוע כשהעלני בחכתו על אבני הרחוב ואמר לי: “אני מבקש אחריך… ברל ביקשני להחזיר לך את רשימתך…”

נטלתי את הרשימה וטמנתיה בכיסי. זה היה מאמר ספק מדיני ספק רפורטז’י על בעיית סוריה. לא התרסתי. קיבלתי עלי את הדין. אבל הוא, שגרירו של העורך, כאילו הרגיש צורך להסביר, אולי לאלף: “מבין אתה… כוחך שלך הוא בהתרשמות, בהתרשמות ישירה. כאן, ברשימה זו, אתה דש בנודעות, בדברים שנאמרו ושנכתבו, ולא פעם… אסור עליך לכתוב בדיו זו”.

זה היה הלקח החשוב ביותר שקיבלתי במשך כל השנים בעתונאות. שנים רבות לאחר־כך, במסיבות אחרות ובצורה אחרת, יאמר לי אותו דבר עזריאל קרליבך. אלא שבימי קרליבך היו טיבי ואפיי כתובים בכל פינה, ואילו על שרת היה לנחש אותי כדי להאיר לי את דרכי, להתוות את דרכי.

אני עוד איפגש עם שרתוק־שרת לעתים קרובות וחוזרות במשך השנים שתבואנה, ולאו דוקא ברחוב יבנה. בחייו היתה יבנה זו רק תחנה בדרך, והעתונות – “ראש־גשר”, כפי שאומרים היום. בעצם, נתקיים בו פסוקו של ז’ול ז’אנן הצרפתי, שאמר, כי “בכוח העתונות להוליך אותך לכל מקום, בתנאי מוקדם שתפרוש ממנה…”

ועוד דמות זכורה לי בתוך הבית הזה. זה היה המנהל, שלא חתם על מאמרים, אלא על חשבונות. שמו היה משה ישייביץ, שלאחר שנים יניף כדוקטור משה ישי, שגריר, את דגל ישראל על גג השגרירות שלנו בבלגרד, ואחר־כך ברומא. הוא יסתכסך משום־מה עם משרד החוץ בירושלים, יחבר ויפרסם ספר פיקנטי על האקספרימנט שלו ויהיה לאחד הפרקליטים המצליחים מאוד במדינת ישראל. באותן שנים רחוקות, ברחוב יבנה, היה מחייך ואומר לסופרי העתון, שחשבונם היה תמיד חייב, ולא זכאי: “אם אתה רוצה מקדמה, בבקשה… אני מוכן לתת לך”.

לא בכל יום מזדמן לקרוא מאמרים כאלה.

אשר לרובשוב (שזר) – הוא היה מתגורר באותה תקופה במעלה רחוב הירקון ויום אחד השתהיתי ואיחרתי במסירת רשימה והיה עלי להרחיק לכת מרחוב יבנה עד רחוב הירקון, כברת דרך, שכבר אז היתה ארוכה למדי. אך המאמץ היה כדאי. בבואי, כבר היה הנמען מוכן לצאת ויצאנו בצותא. איני יודע מי ליווה את מי, אך שוחחנו ועלי לומר, כי איש־שיחה, ונעים שיחה, כזה אינו מזדמן בכל יום. כמובן, לא היה בדבריו שום סממן פתטי ונרגש, המצוי בנאומיו המפורסמים של זלמן שזר, נשיא מדינת ישראל. להפך, היו בפסוקיו ממיטב ההומור המרוסן, הכמוס, ומאותה פיקחות של עילוי, השולט בלשונו ובמחשבתו. הוא שאל אותי, בין היתר, מדוע הופיעו רשימותי הראשונות ב“דבר” תחת השם “אוריאל קיסרוב”. לא תמהתי, שרובשוב שואל על קיסרוב… וגיליתי באזניו, כי זה רק תרגום שם אבא, שהוא “קייזרמן”, כשהקייזר הגרמני הופך לקיסר עברי. אשר ל“רוב” – באמת יקשה עלי לומר מדוע “ריססתי”, זאת־אומרת, מדוע צירפתי את הצלצול הרוסי. לא הסתרתי מפניו, כי ברל הוא שהעיר לי לראשונה על כך באחד ממכתביו וטען, שאין לזה מקום לאור “ארץ־ישראליותי” ויעץ לי להיקרא בשם “קיסרי”. הוא חייך וניכר היה בו, שהוא תמים־דעים עם גישת ברל. אף־על־פי־כן חלפו שנים רבות עד שהמיר גם הוא את “רובשוב”, הכל־כך רוסי, בשזר בעל הצלצול העברי היפה. וכשסרתי אליו לירושלים בהיבחרו לנשיא המדינה בראש משלחת עתונאים לברכו על המשרה הרמה, נזכר בפרטי אותה שיחה, שהחלה ברחוב הירקון.

ב

בינתים, ובתל־אביב הקטנה של הימים ההם כבר התהלך ונשם את אוירה, כידר בלהטי לשון וסיתת אבני גזית ומרגליות יקרות אברהם שלונסקי. מאצל חדר קר, כמעט מיותם אביזרים, חדר שבקומה שניה של בנין בשדרות רוטשילד, יצא הגליון הראשון של “כתובים”. בימי מלכותו של ביאליק היה זה, ללא ספק, קול התגר הראשון שקרא הנוֹן־קוֹנפוֹרמיזם של הספרות העברית. סביב שלונסקי ואליעזר שטיינמן הילכו ישראל זמורה, דוקטור יעקב הורוביץ, יצחק למדן, יצחק נורמן ומנשה לוין. הם לא היו היחידים, אבל ממרחק הזמן דוקא הם נראים לי וזכורים לי ומדריכים את מנוחתי, כשאני רוצה ומבקש שידריכו אותה. בעצם אפשר לומר, כי אליעזר שטיינמן היה בעל מניות כמספר המניות שהחזיק בהן שלונסקי. שניהם היו המורדים ומקימי הבמה, על־כל־פנים כך נראה לי הדבר כשהגעתי, הססן ומלא הדרת כבוד, בפעם הראשונה אל הבית. אלא שאת שלונסקי עצמו טרם ראו עיני.

ג

יום אחד, כשעברתי בחברת מישהו בפינת יבנה־נחמני, נתקע בי מרפקו של מישהו והוא לחש לתוך אזני: “הנה שלונסקי!”

הפניתי ראשי וראיתי גוף גמיש, שהיה עשוי להיות גופו של ניז’ינסקי הרקדן ויער של תלתלים על גולגולת גועשת. הוא חמק, עבר.

אותו רגע חולף לא ידעתי עדיין, שנכונו לי עוד פגישות רבות עם אברהם שלונסקי, ולא פעם אחת בלבד עוד אראה את האיש ואשמע אותו, כשהוא מפגין את חריש הלשון והמחשבה העמוק והמבריק שלו, לא במתכוון, אלא כך, כאילו באקראי, כאילו בלי לתת כלל את דעתו על מה שהוא עושה. ואולם עם השָׁנים שנערמו בינו לביני הלכה ונתגבשה, לא לנגד עיני, אלא בתוכי פנימה, הערצה לדמותו של זה, שהיה משורר מן היסוד והיה סופר מלידה והיה איסטניס בטעמו והיה עוד דברים רבים, אלא שעל כולם סככה השראה ממזגת ומכלילה, שאני מתקשה למצוא לה הגדרה ושאולי אפשר לקרוא לה: המבחן הנאמן של האנושיות הטובה.

באותם ימים היה משהו מן התורה המעמיקה של אנשים, שביקשו לרקום חיים חדשים באותו בית אבנים ברחוב יבנה בו שכנה מערכת “דבר”. שלונסקי היה אחד מהם, והוא היה נכנס אצל ברל כצנלסון ויושב לשולחן וכותב.

בעצם תדיר הירהרתי, ואני מהרהר גם היום, כי שלונסקי היה ונשאר רוסי, ממש כשמו, ואולי אין זה מקרה עיקש, שלא עיבר את שמו והוא אחז בו עד יום מותו. אולם השירים, שהיה כותב שלונסקי הרוסי על שולחן העץ הרעוע של 1926, היו שירים קוסמיים, אנושיים וללא כל גיאוגרפיה לאומית מיוחדת, ורק אנושיותם היתה מרמזת על המקרה והיעוד גם יחד, שהם נכתבים בלשון עברית, ואיזו עברית!

היה לו, לשלונסקי, באחד משני חדרי המערכת שולחן, וכמובן גם כיסא. אבל הכיסא בער תחתיו ודומה, שהוא לא יכול היה לשבת עליו והיה פורץ החוצה, כאילו לבקש רוח פרצים. אלא שהיום אפשר לקבוע, כי רוח הפרצים היתה בקרבו פנימה, ולא היה לו צורך לצאת הרחובה כדי לנשום אותה לתוכו.

יום אחד מרד האציל הפרוליטרי בזרם המסורתי של רחוב יבנה וגילינו אותו במרחק־מה, בשדרות רוטשילד. כאן, בין ארבעה קירות הקים שלונסקי את מערכת “כתובים”. הוא לא עשה זאת לבדו, ולא על דעת עצמו, אלא בשיתוף עם אליעזר שטיינמן. מענין היה – ומענין עד היום – כיצד שני אנשים שונים בתכלית זה מזה, גם בדרך התרשמותם וגם בדרך התבטאותם, שונים אפילו – וזאת אני אומר על דרך ההנחה – באפיקי השראתם – כיצד התאחדו שני אלה כדי לחולל מהפכה, שהיתה רעיונית עוד יותר משהיתה ממשית.

כך התחילה פרשת “כתובים”. שטיינמן היה משהו מעין הכהן הגדול, שהזעם שלו זועם והקצף שלו קוצף, אלא שהליכתו בנחת והוא משרה עליך רוח של נזיר בודהיסטי. אולי היה בו יותר מבודהא מאשר מן הנזיר. וכמובן, בודהא יהודי, מאוד יהודי. ואילו שלונסקי היה ה“אֶנפן טֶריבּל”, ולא רק של “כתובים”, אלא, כבר אז, של כל העדה הצעירה שהעזה להכריז, בטרם תעז להיות, על הנון־קונפורמיזם שלה. והוא שנתן עירויי דם מורידיו העשירים והצבעוניים לפרובינציה החיוורת שלנו אז.

כשאני רואה את דרכו של שלונסקי מאז, כשהוא מסיים את פרשת “כתובים” ומשתהה בתחנת “הארץ”, ברחוב מונטפיורי, ואחר־כך בתחנת “על המשמר”, ברחוב השחר, וכן הלאה וכן הלאה, איני יכול שלא להרהר – ואולי זה הרהור שבטעות, אלא שאין לפני מנוס מטעות זו, שכבר נשתלטה עלי – כי אישיותו של שלונסקי לא היתה מגיעה לשלמותה כיום אלמלא פרשת “כתובים” זו.

אני רואה אותו ברחוב מונטפיורי על רקע “הארץ” של דוקטור גליקסון המנוח, רואה כיצד הנער החצוף, הנועז והקוסם הזה מגלגל לתוך אבק המערכת את הקוסמוס. ישבו שם באותה מערכת סופרים נכבדים, חשובים, בעלי משקל, אבל “ילד הפלא”, הלהטוטן בהברות ובניבים שירטט לעצמו מעצמו ובעצמו את הסילואט יוצא־הדופן שלו.

אני רואה אותו אחר־כך ברחוב השחר, כשמאצל הבמה השמאלנית ביותר, או הכמעט ביותר, אשר במכלול עתונותנו, הוא מקים על הרגלים את הצעירים שבמחנה, משוררים בעיקר, שרבים מהם, לאחר שנשבעו לו אמונים ושתו מיינו ואכלו מפתו, יכפרו בו וינערו חצנם ממנו.

ד

אני זוכר את השנה בה חגג המשורר את יום הולדתו ה־50. עודני מעלה זכר הדברים והרהור חולף בי, ששלונסקי הוא בנה הטיפוסי של המאה, שכן נולד על מפתנה. ושעה שזרח ופרץ אל זירת השירה שלנו היה מרדן, והדביקו לו תוים של מודרניסטן ואיש האוַנגרד. ואולם היום הוא שייך כבר לקלסי, אלא שהמענין שבדבר הוא, כי אפילו בהיותו אזרח הקלסי עוד ניכרים בו חרצני האוַנגרד. איני בטוח, שהמודרניסטנים שלנו מוכנים היו עתה להסב עמו אל השולחן ולערבב את יינם ביינו. אבל מה זה משנה? הם יבואו אל התבונה ביום שיבואו, ואז יודו, מי בשמחה ומי בחריקת שִׁנים, כי הוא היה מורם ורבם.

וכשכפו עלינו חגיגת יובלו היה ברי לכולנו, כי אם הוא אילן פרי או אילן נוי – סרק לא ידע. והוא המשיך גם עכשיו להציב את צעדיו החרישיים כשהוא נושא את גופו הגמיש, את גולגלתו ואת עיניו הצועניות, משהו מתערובת של אחד פושקין ואחד ניז’ינסקי.

אין זה סוד, שזיהו אותו ומזהים אותו עד היום עם “תרבות מתקדמת”. כשרוצים לכלות בו חצים, משלחים בו “תרבות מתקדמת”. האם זו התגרות? האם זה תגר? אם כך ואם אחרת מסתבר, שגחלת הדרור מעבירה על דעתם את השאננים שעל־פני השטח. לא פעם יוצקים לתוך התוכחה הזאת טיפה פוליטית. שלונסקי מושך בכתפיו. אצלו הפלטפורמה והאידיאל הם הינו־הך. בשעתו סתת אבנים על הכביש ושר שירי עמל. שירי חלוץ. הוא ערף גולגלתה של לשון עתיקה, עייפה במקצת, רפת דם, והזרים לה און וברק והעלה אוצרות, שהיו רדומים במעמקיה. הוא בחש בלשונות זרות והלביש ליצירות המופת שלהן עברית שבפלא ובנס, עברית, שהיתה שגורה בפיו של שלמה בן־דוד כאשר גם בפי הנער מפרברי תל־אביב וחיפה.

אם תסס ומרד – גם בו בעצמו מרד. כי לא במעוף ציפור כבש את אשר כבש, וילדיו נולדו לו בעצב הגדול של רחם הלשון והרגש. ואותו רחם עצמו ילד את “רכבת”, את “דוָי”, את “לאבא אמא”, את “ייבגני אונגין” ו“המלט”, את “טיל אולנשפיגל” ואת “קולא בריניון”.

שלונסקי האמודאי, שלונסקי הרוצה לתקן עולם והמאמין באדם, מקיים, ביום־יום שלו, את הכמיהה לאותו עולם מתוקן. הוא חי את חייו בתוך החיים, ולא בשוליהם. הוא המפעיל והפועל כאחד, המטיף והמקיים. לא פעם מתחו עליו ביקורת על שלא נרתע מהצביע עם אידיאולוגיה של מיעוט, על שנראה אוטופי בעקשנותו להעדיף הלכה על־פני מעשה. ייתכן, שכמו גיבורו של איבסן גם הוא אומר: “מעולם אין הצדק עם הרוב”.

על מדף הספרים שלי, בפאת המזרח, ניצבים השירים שלו, כשבשער הכרך הראשון רשומה הקדשה, כה אפיָנית לשלונסקי שבעל־פה: “הנה כאן מן הסמדר ועד האסיף – שלושים שנה, שגם אתה היית עד להם”. ועכשיו מוסר שלונסקי שבעל־פה את העט לשלונסקי שבכתב, והמשורר מצטט את עצמו: “וכך הייתי לאחר, אבל תמיד מה שהייתי”.

ה

הפרק שבכתיבתו אני שקוע בשעה זו הוא האפילוג של “שעות בין־ערבים” עם אברהם שלונסקי. בין מה שסיפרתי עד כאן לבין מה שאני מצרף בנעילה נתרחשו דברים רבים. הזמן פשט צורה ולבש צורות. עונות ואנשים מתו – וחזרו ונולדו אחרים. ואילו הנצח קיים ועומד ומחזיק גם בשלונסקי וגם בשותפו שטיינמן, שגם הוא הסתלק לעולמו.

את פגישתי האחרונה קיימתי עם אברהם שלונסקי זמן קצר מאוד לפני פטירתו. הלכתי אליו לאחר שבמשך תקופה ארוכה למדי לא התראינו. לאותו ביקור אצלו היתה מטרה מוגדרת: טיפלתי בהתקנת מסגרת דפוסית לכתב־היד הנכחי. ורציתי לחזור על מנהגי. בכל פעם שהייתי זקוק לעצה בעניני כתיבה הייתי פונה לשני אנשים: לנתן אלתרמן ולאברהם שלונסקי.

הוא שאל כמה שאלות ונתעכב לנוכח רשימת שמות הפרקים. היו שהעלו חיוך על שפתיו. על הכותרת של הפרק האחרון “מחר יעטו העורבים” הגיב: “יפה… יפה מאוד!” על פניו עלתה עצבות וכיסתה את חיוכו האפיָני. היה זה החיוך שמעולם לא נדלק מחדש, כיון שמעולם לא כבה. דומה היה, שהוא רואה את הגולגולת השחורה של העורבים.

כאן עלי לציין, כי תכנון הפרקים נשתנה בינתים.

זו היתה פגישתי האחרונה עמו. מרים כבר לא היתה בחיים. והדירה נראתה גדולה ורחבה מדי לאינטימיותו של המשורר. שוחחנו. גם על מרים. וגם על לוסיה, אשתו הראשונה, השחקנית, עם מחלפות הפשתן הזהובות, ששמה קץ לחייה לפני שנים רבות. והוא קרא באזני שיר שכתב לזכרה. בטרם אטול ממנו את ברכת הפרידה, הסופית, הירהרתי משום־מה, שרחובות מגוריו היו בכל עת רחובות על שמם של משוררים: פרוג, ועכשיו גורדון… אכן, השירה צעדה לפניו.

 

א

…ימי “דבר” האחרונים שלי הסתכמו ברשימה לגליון יום ו' ושתי רשימות קצרות בימי השבוע. זה היה טור אישי, שכותרתו החוזרת: “עם הזרם”. למרות האוירה של ערב ניתוק יחסים לא חיזרתי עדיין על פתחי אכסניות אחרות. כמסופר לעיל, שלחתי ל“הארץ” לפני כשנה רשימה בדואר אלכסנדריה וכל תגובה לא הגיעה לאזני. אולם יום אחד, כבר בתל־אביב, כשפרשתי לפני את עתונו של הדוקטור גליקסון, זיהיתי מתחת לקו את רשימתי, שנשלחה לפני כשנה. הבינותי, כי מניותי עלו עכשיו גם בעיני הבוס שברחוב מונטפיורי. “הארץ” לא שעה אלי שעה שהייתי אלמוני, בן־בלי־שם, אולם לא היסס לתת לי מקום מכובד בעתון לאחר שאיכסן אותי עתון מתחרה.

סקרנות אישית ומקצועית לא סייעו לי, גם לאחר שנים, לברר מה בדיוק פעל כאן. אם אני חוזר אל הסיפור עשרות שנים לאחר מכן, בשעת עשיית המאזן העתונאי שלי, הרי זה משום שפרשה זאת אפיָנית לקשייהם של אנשים צעירים, עתונאים ירוקים, בקליטתם בעתונות. לאחר שנים, כשניתן לי להיות הפוסק לקלוט או לדחות מאמציהם של צעירים אלה המִדפקים על הדלת, דאגתי לכך, שדלת זו תהיה בביתו של הלל, ולא של שמאי.

השתתפותי ב“הארץ” בשלב זה לא ארכה ימים רבים. אמצעיו החמריים של העתון היו דלים. העורך, הדוקטור משה גליקסון, אם־כי בעל נפש אצילית, סגור היה לגבי סוג אנשים שעמם, כנראה, הייתי נמנה. עוזריו הקרובים ביותר, אם זכרוני אינו מטעני, היו המשורר יהודה קרני, א. ליטאי ופסח גינזבורג – כולם בעולם האמת – וייבדל לחיים ארוכים א. ז. בן־ישי, שפרישתו מן העתונות היוותה, כבר אז, פרדוקס עד אבסורד!

עם הדוקטור גליקסון, אישית, היו לי כמה שיחות, אך לא הגענו בשום מקרה לאקלים משותף. זכור לי דו־שיח קצר שנתקיים בינינו יום אחד, שעה שהבאתי לו רשימה, לא ארוכה, מוקדשת לסופר עברי שישב בארץ, אך שלא חגג יובל, לא הוציא ספר חדש לאור, ולא הלך לעולמו. דוקטור גליקסון נטל את כתב־היד לידיו, הגביה את משקפיו מעל חטמו אל מצחו ושאלני: “מה פתאום?”

“כלום אין זה מענין?” שאלתי.

“כן. ייתכן שמענין. אבל מה הבהלה? אפשר לחכות להזדמנות טובה, מתאימה”, אמר הוא.

“למשל, מה?” שאלתי.

הוא הירהר רגע, ואחר־כך:

“המ… יובל… או שיגיע לגבורות…”

“…או שיסתלק לעולמו, לא כן?” אמרתי.

כמובן, לא ראתה הרשימה אור. וכשאני רואה היום בעתונינו רשימות המופיעות מדי יום ביומו על אישים ואנשים, על ברנשים ועל אישאישים, אני נזכר באותה שיחה, שהתקיימה לפני שנים רבות ברחוב מונטפיורי. אין להכחיש: צעדנו צעדי ענק לקראת המסקנה, שאחת המשימות של העתון היא לספר לאנשים על אנשים.

בעצם ימי הדכאון האלה – נפשי וחמרי – סר אצלי, כפי שכבר סיפרתי לעיל, כשליח מטעם “דואר היום”, שהיה מופיע אז בירושלים, ידידי יהודה חיותמן. הוא בא בשמו של איתמר בן־אבי, שביקש למשוך כוחות צעירים ל“דואר היום”. אם אני מעלה את הדברים בפרק זה, הרי זה משום כוונתי להגיע לסירובו של הדוקטור גליקסון לאכסן אותי מחדש ב“הארץ” לאחר שחטאתי בשיתוף־פעולה עם “דואר היום”, שהיה אז יריבו הגדול של “הארץ”.

באותה תקופה ישב במערכת “הארץ” ישעיהו קלינוב, ששימש מזכיר המערכת של העתון ולמעשה יד־ימינו של העורך. קלינוב, אשר הכרתיו מאז פגישתנו בקונגרס הציוני ה־17 בבזל, היה השילוב המוצלח, המיזוג המושלם שבין העתונאי האירופי לבין הליברל היהודי. המקצועיות שלו לא היתה מעולם יבשה ולא מושתתת על מלחמת מרפקים, מוגבלת וצרת־עין. היה לו חוש אבחנה נדיר, בלתי־רגיל לגבי מה שרע, מה שטוב, מה שנראה רע ולמעשה אינו כה רע ומה שנראה טוב, אבל לא תמיד הוא כה טוב בעליל. על כל אלה היה קלינוב חבר, אינטליגנט עד לשרשי שערותיו, והיתה בו כנות שלא היתה זקוקה להכריז על עצמה ואישיותו לא חיבלה מעולם באנושיותו.

יום אחד אמרתי לו על כוס קפה ב“סן־רמו”, שיש בדעתי להפסיק סוף־סוף את הקשר עם “דואר היום” ולשוב ולכתוב ב“הארץ”.

“טוב”, אמר קלינוב, “אדבר עם גליקסון”. וכשהביא לי את תשובת העורך נתחוור לי, שעלי להתאוורר תחילה מ“דואר היום”. כששאלתי, כמה צריך תהליך זה של התאווררות לארוך, הוגד לי, כי זה ענין של שנתים, אולי שלוש.

קלינוב קרא על פני את הפתעתי והבטיח לי לשוב ולנסות לרכך את עקרונותיו הנוקשים של הדוקטור גליקסון. ודומה שהצליח. “הארץ” חזר ופירסם, לאחר התערבותו של קלינוב, פעם בפעם רשימות שלי, אך נתחוור לי, כי איני רצוי בבית.

רק ב־1941, כשכבר השתוללה המלחמה העולמית ואני חזרתי מאירופה, חידשתי את השתתפותי ב“הארץ”.

ב

ההגינות – ולא המקצועית לבדה – מחייבת לנסות לשרטט בכמה קוים את אישיותו של הדוקטור משה גליקסון. נכון הדבר, שמשימתי אינה כתיבת היסטוריה, אלא העלאת תיאורם של אנשים והעלאת סיפורים על רגעים, ואולי שעות, שהיסטוריה זו הצמיחה. הדוקטור גליקסון היה, ללא ספק, אחד האנשים שחיברו את סיפורי התקופה. מזלו לא שפר ותנאי הזמן, בהם היה עליו לעמוד, לא היו מעודדים. עתונאי התקופה היו רחוקים מן התנאים הסוציאליים, שזוכים להם אחיהם הצעירים כיום. סולם המשכורות לא היה גבוה וגם כשטיפסת עליו והגעת לצמרתו, היתה מחכה לך אכזבה: הקופה היתה ריקה. אלא שדוקטור גליקסון – ואחרים כמותו – ראו עצמם, ובצדק, לא שכירי עט, עתונאים בלבד, אלא עסקניה של הציונות ומנהיגיהן של מפלגות והסתדרויות, בהן לא הכסף יענה על הכל. דוקטור גליקסון היה אדם צנוע, עניו, וישר עד למוח העצמות. השכלתו, תרבותו היו רחבות ועשירות, אף־כי ללא אפקים שמחוץ למקצועיותו. אלא שקוראי “הארץ” ומנוייו כל מה שרצו, מה שביקשו, היה לקרוא עתון עשיר באינפורמציה, עתון מדווח ומיעץ, ולא שמו להם למטרה לבחון את ידיעותיו הרחבות של העורך.

כאן מתבקשת הערה, כי מאמריו הראשיים של העורך לא היו בעלי סגולת הבהרה. להפך, היה בהם משהו אפיָני לפלפוליסטיקה של תלמידי ישיבה, הנארגת ומתמצית בעזרתו של הבוהן. גליקסון, מטבע בריאתו, היה פשרן, ותרן, כאילו מתווך ומאחה קצוות, ותפקידו, כך האמין, הוא לגשר בין שני המחנות. דרכו זו זיכתה אותו בהערות לגלגניות על שמעולם אינו אומר, כי “הצדק עם השמאל” או כי “הצדק עם הימין”, ומבכר עמדה לפיה שני הצדדים כאחד צודקים. התהלכה הלצה על ה“אף־על־פי־כן… בכל־זאת… ואולם…” של עורך “הארץ”. והמסקנה היתה מוכנה בפי קוראים שאינם מתעמקים, כי גליקסון אינו שייך, בעצם, לשום סיעה, לשום אגף, לשום צבע ולשום דגל. הוא מצדו לא ניסה לנער מעל עצמו “האשמה” זו. הוא, שנמנה עם הציונים הכלליים, אמר פעם, כי “אם יש צורך בגוש זה, הרי שעליו לשמש שביל העובר באמצע בין כל האידיאוֹלוגיות”. גליקסון ידע על ההלצות המתהלכות בציבור על “הארץ” ועל עורכו, אלא שהוא היה פילוסוף והשקיף על המתלוצצים מגבוה.

ג

“הארץ” פתח את הקריירה שלו בירושלים, לאחר שהיה קצרה על אדמת מצרים. זה היה בון־טון, בימים ההם, לצאת לאור בירושלים. המדינה עדיין לא קמה. אך בירתה כבר היתה קיימת בתחום הפרסטיז’ה שבלב. אך “הארץ” עבר אל השפלה, לתל־אביב.

כשנולד העתון, בשנת 1919, אם אני קולע לתאריך הנכון, היה הציוני היקר יצחק לייב גולדברג משקיע בו כספים לרוב. הוא לא יהיה האחרון. לאחר תקופה ממושכת למדי של שלטון קואופרטיבי מופיעים נציגי משפחת כהן. משפחה זו, אפילו אנו חורגים משהו מן הנושא העיקרי שלנו, ראויה שנספר בה. האנושות מכירה משפחות כאלה מדי פעם. אלפרד נובל עסק בדינמיט ויסד את פרס נובל ל…שלום. משפחת כהן סחרה בנפט ואילו הספר העברי, העתון העברי, האות העברית היו יקרים לה. זהו סיפור משפחתי, ידידותי, תמים ו…מיושן. סיפורים דומים לו מעטים כיום.

ובכן, דוד כהן, אחד האחים מן הדור השני של הכהנים ודודו של אהרן כהן־מינץ, המצוי עמנו כיום בתל־אביב, הגיע מרוסיה, מפלך גרודנו, לגרמניה כדי לקנות השכלה. באוניברסיטה דהתם הוא מתידד עם סטודנט יהודי אחר, ושמו של זה משה גליקסון. נתגבשה שם חבורה, שהצעיר שבה היה אותו דוד כהן, והמבוגר שבה – משה גליקסון. כשפרצה מלחמת־העולם הראשונה היה דוד כהן הצעיר מקדיש מזמנו ומכספו להוצאה לאור, והוציא לאור עתון יומי בלשון אידיש בפטרבורג. אין צורך לומר, שזו היתה משפחה עשירה, עתירת נכסים ונפט. אך כל זה נתערער ונתמוטט משקמו הבולשביקים וניגשו לתקן את העולם.

בינתים נתרחש משהו גם בארץ־ישראל. יצחק לייב גולדברג עייף מתמיכתו בחבורת “הארץ” וכך הוקם הקואופרטיב של העתון, שהרוח החיה שבו היה אותו פועל דפוס, ואחר־כך מנהל הדפוס, נפתלי לור, או לאהר, בן צפת, שבעורקיו זרמו, יחד עם הדם, גם כמה גרמים של כספית נמרצת. אמרתי, כי אינני היסטוריון וכך אני פטור מלהקפיד בתאריכים מדוקדקים, אבל העיקר הוא, שהדוקטור גליקסון הגיע באחד הימים גם הוא לארץ־ישראל ונצטרף לחבורת הקואופרטיב כעורך ראשי. צריך לציין, שגם בשלב זה הוכיח גליקסון את טהרת רגשותיו ואת כושר ההקרבה שלו. אין ספק, שאילו הסכים להשכיר, בצורה זו או אחרת, את עטו, יכלו חייו להיות קלים יותר, אלא שהוא הלך יד ביד עם סופרי העתון ועם הנערים, הם פועלי הדפוס.

אותה תקופה – שנת 1924, אם נכונה הכרונולוגיה שלי – עלה גם דוד כהן לארץ. ידידות טובה – כמוה כזהב: אין היא משחירה. וכהן בא לראות את ידידו הסטודנט משה גליקסון. ולא ארכו הימים וברחוב מונטיפיורי בתל־אביב הופיעו פיגומים ונודע, כי דוד כהן מקים, על חשבונו, זאת־אומרת, בכספו, בנין לצרכי “הארץ”, הדפוס והמערכת.

אלא שעסקי העתון לא נשתפרו. היהודים בארץ־ישראל טרם למדו, כנראה, לקנות עתון והמפרסמים לא האמינו עדיין בגורם הקרוי מודעות. מכאן לכאן, התפרק הקואופרטיב, ומשפחת כהן נטלה על עצמה את חובותיו והיתה לבעלת העסק. הדבר היה, דומני, ב־1933. נתארגנה הנהלה, ואהרן כהן מינץ, בן אחיו של דוד, היה המיצג את המשפחה בהנהלה. אלא שבינתים חלה ירידה בעסקיה של המשפחה בחוץ־לארץ והיא הפסידה כספים רבים ונאלצה לחשוב על השתחררות מנטל ההוצאה לאור.

במקביל להתרחשויות הללו עלתה לארץ מגרמניה בראשית 1934 משפחת שוקן. אבי השושלת, זלמן, שכבר הקים הוצאה לאור בגרמניה והיתה לו זיקה שרשית לאות העברית, הגיע לירושלים והעביר אליה את ספריתו הגדולה ובנה את ביתו. שוקן וכהן היו אמורים, כנראה, לדבר בלשון משותפת. ובקיץ 1935 עובר “הארץ” מידי כהן לידי שוקן.

דוקטור גליקסון ימשיך לערוך את “הארץ” ולעמוד בראש המערכת. גרשם שוקן יעשה את הסטז' שלו ליד גליקסון, וכשב־1939 נהרג הדוקטור גליקסון בתאונת דרכים בקרבת פרדס־חנה, עוברת עריכת העתון לידיו של שוקן הצעיר.

פרשה זו, שהתהפוכות הכספיות שלה אינן פחותות בחשיבותן מהבעיות הרוחניות, הרעיוניות של העתון, מעידות גם על כך, שיש והכסף היהודי מצוי בידים טובות, וכשהוא מתגלגל, הוא עובר שוב לידים טובות. בני משפחת כהן שנותרו בחיים המשיכו להיות נאמנים לדמותו של אבי המשפחה חיים כהן, שנפטר לעולמו בשנת 1916. דוד, בן־הזקונים שלו, הלך לעולמו בשנת 1959. ואולם השרשים הצמיחו ענפים טובים, נכדים ונינים. המושגים של הסבא, השקפת־עולמו ועקרונותיו נשמרים בחום על־ידי יורשיו. לא רק מתן צדקה היה לו לקו. כל גישתו לחיים היתה גישה של איש־רוח מובהק ונאמן.

אהרן כהן־מינץ יושב כיום בישראל. הוא איש עניו־רוח ויתכן, כי הרחוב הישראלי אינו ממהר לזהות אותו. לעומת זה מריעים הישראלים לבנו. הן הוא תנחום כהן־מינץ, אליל הכדורסל של ספורטאינו. חטרים אחרים של הסבא הגדול ר' חיים הם משה אטר, עתונאי וסופר כלכלה, ואבינועם חיימי, סופר ארכיאולוג. אם אין טעות בידי, זהו ה“כהן” האחרון שנותר כיום במשפחת “הארץ”.

ד

העולם לא הספיק עדיין ללקק עד תום את פצעי מלחמת־העולם הראשונה, וכבר נכנס לשניה.

השנה היתה, דומני, 1941. יום אחד הפתיע אותי בביתי בתל־אביב בחור נאה, אלגנטי ושופע פקחות, שהציג עצמו כיוסף בס, ארדיכל, שסיים זה מקרוב את הטכניון בחיפה. אלא שלא לשם הקמת בית סר אלי. מטרת ביקורו היתה קשורה בספר הקריקטורות שלו – הראשון, דומני, הספר שנשא שם כה ריאליסטי: “על ימין ועל שמאל”, שבס בא להביא לי את הטיוטה בטרם יצא לשוק, שכן הייתי אמור לכתוב הקדמה לספר. במשך השנים שתבואנה נתידדנו אני ובס, אך אותו יום לא ידעתי עליו דבר זולת מה שסיפרה דמותו המתוארת לעיל. לא היתה כל סיבה שאסרב לבקשתו של עמיתי זה. הוא כבר היה מפרסם באותם ימים קריקטורות בעתונים, ואף הוציא לאור, בשיתוף עם יעקב רזניק המנוח, שבועון סטירי בשם “סיכות”.

הבטחתי לו את ההקדמה המבוקשת, ומשהופיע הספר כתב חיים גמזו בביקרתו, כי “בעצם, הרי המאמר היפה ביותר על בס יכלה להיות הקדמתו הנאה של אורי קיסרי, המשמשת פתח לגלרית הדמויות והסצינות של החיים, שעוצבו ביד זריזה ומחוננת”.

וערב אחד, בעוד אנו מסובים, בס ואני, לשולחן בבית־קפה, שואל אותי לפתע חברי: “בעצם הפסקת לכתוב. מדוע?” נכון, באותה תקופה לא השתתפתי בשום עתון יומי. כבר הייתי בעליו ועורכו של השבועון “תשע בערב”, אך המגע, הקשר עם קהל הקוראים הגדול והכולל נפסק. ובטרם אספיק להשיב לחברי הוסיף ושאל: “למה לא תכתוב ב’הארץ'?” סיפרתי לו את האפיזודה של החרם, שהטיל עלי גליקסון כדי לטהר את עצמי מחיידקי “דואר היום”. צחקנו והוא אמר: “שטויות! שוקן אינו דוגל בדרכים כאלה”. לאחר יום טילפן אלי בס. “עקרונית”, אמר, “שוקן מסכים. רצוי שתיפגשו ותשוחחו על הפרטים. שוקן מבקש, שתביא עמך כמה מרשימותיך האחרונות”. טילפנתי אל שוקן וקבענו שיחה ב“קפה שדרות”. הבאתי עמי כמה גליונות של “תשע בערב”. כתבתי בו כמעט בכל שבוע רשימה וזה היה מדור על “אנשים ונשים”, שהלשונות המושחזים טענו, כי האנשים מקופחים כאן מאוד לטובת הנשים.

אמרתי לשוקן, שלצערי זה כל מה שיש לי ברגע זה. הוא אמר, כי בדרך־כלל הוא מכיר את דרך כתיבתי והחל מעלעל בדפים וקורא קריאה חטופה, בעוד אני משקיף על רחוב אלנבי שרבץ לרגלינו. לבסוף אמר: “טוב. תכתוב רשימה או שתים בשבוע. אחר־כך נראה. כמובן, שבשביל ‘הארץ’ יש לכתוב אחרת…” הרגעתיו, אף־על־פי שלפי עניות דעתי מעולם אין עליך “לכתוב אחרת”…

שוב התחלתי לכתוב. שם המאמר הראשון של תקופת השתתפותי המחודשת ב“הארץ”, שנמשכה, עקרונית, כמעט עד היום, בהן ארבע שנים ששימשתי שליחו המיוחד בפריס, היה “ביער עבות”.

ה

משה מדזיני היה מאז ומתמיד איש מצניע לכת. לא אמרתי צנוע, ולא אמרתי, אפילו, עניו. אני סבור, שהיה בו יותר מקב אחד של גאוה. לא אמרתי יוהרה, ואני רואה בזה את אחד ההישגים של האדם התרבותי, אחד הכיבושים שהאדם מבצע על עצמו, כשהוא יודע להיות גאה – בלי להיות יהיר. להיות בעל יצרים – ולכבוש אותם.

קוריקולום־ויטאה קצר ותמציתי יספר לנו, כי מאז שנת 1921 מתגורר משה מדזיני, עקרונית, בירושלים. עקרונית, משום שלמעשה הרבה האיש במשך השנים לנוע ולנוד. הוא נמנה עם העליה הסיביריאקית, זו שתפארתה על האיכות, לא על הכמות, זו שנתנה לישוב, בין היתר, את משה נובומייסקי, מיסד מפעל ים־המלח, ובמישור שונה – את יבזרוב (עזר). מדזיני הגיע לארץ לאחר שברח מרוסיה ולאחר ששירת כקצין בצבא הרוסי בימי מלחמת־העולם הראשונה. הבולשביקים לא היו לרוחו והוא הסתלק, השתהה בסין וביפן והגיע ב־1919 לפלשתינה. התחנה הראשונה היא חיפה, והוא עובד כפקיד מנדטורי ברכבת. כשהוא עולה לירושלים הוא מזדמן עם לייב יפה. באותה תקופה היה ללייב יפה מה לומר בארץ, כולל ב“הארץ”, והוא שותל את האיש הצעיר במערכת ככתב מדיני. עכשיו תתחיל שורה ארוכה של תפקידים, ביניהם סופר העתון בלונדון. בלונדון, כמו בירושלים, הוא מתבלט בכוח עבודתו, באישיותו המאופקת בעלת האחריות והדיוק, המחוננת בחוש אנליטי מובהק, במשמעת עבודה ומשטר חמור לגבי הכפופים לו, אך בראש־וראשונה לגבי עצמו. ב־1937 הוא פותח בפרשנות שבועית ברדיו ירושלים. פרשנות זו עשתה היסטוריה. היא החלה, כאמור, שנתים לפני מלחמת־העולם השניה ונתנה כיסוי לכל שנות המלחמה ונפסקה רק ב־1946. במלים אחרות, היו אלה תשע שנים של פרשנות מדינית משודרת, 15 דקות מדי מוצאי־שבת.

כשהיא מגיעה לקצה ב־1946, דומה הדבר שהמאזינים, בכל פינה בארץ, עודם יושבים ליד המכשירים וממתינים לקול המוכר. האומנם נאלם ולא יבקע שוב? קשישים, ילדים, גברים ונשים, הכל – כולם האזינו לקולו המשכנע, הכביכול אוביקטיבי, של הפרשן.

אני מעז לומר היום, לאחר יותר מ־25 שנים, כי אותו פרשן סמוי לא היה רק פרשן מדיני. הוא היה גם רופא, מרפא לנפשות החרדות ומביא להן קרני תקוה ועידוד.

לבסוף בקע שוב האור. בין השנים 1959־1947 יוצא מדזיני ל“ארגון האומות המאוחדות” כנציג “הארץ” וככתב “קול ישראל”. בשנים האחרונות יושב מדזיני בירושלים ועוסק בכתיבה.

ו

הדבר היה במושב האו“מ, 1951 או 1952, בפריס. שימשתי שליחו של “הארץ” בבירת צרפת וידעתי, כי באו”מ מיצג את “הארץ” משה מדזיני. אף־על־פי־כן הייתי סר מפעם לפעם אל דיוני הארגון, יותר מתוך סקרנות “פרטית” מאשר מתוך צרכי “כיסוי” עתונאי.

המושב נתקיים בבנין ה“טרוֹקאדֶרוֹ” ובשטח האגפים והגנים שמסביבו. בעזרת עשרות אדריכלים ומהנדסי בנין הפך כל זה למשכן המרשים והמכוער של האו"מ.

יום אחד, בצהרי הקיץ, גילו עיני את משה מדזיני. זיהיתיו מרחוק באולם הישיבות של האמפיתיאטרון, כשלאזניו, כמו לאזני, אפרכסות. לא הייתי זקוק לתרגום הסימולטני, אלא השתמשתי באפרכסת כדי לחזק ולהבהיר את הקול הנואם. אני מניח, כי זו היתה הסיבה שהמריצה גם את עמיתי להשתמש בה. אותה שעה נאם אחד מחשובי הרוקחים את הפוליטיקה העולמית, שימשיך בעשייתה לפחות עוד חמש או שש שנים – אנתוני אידן.

אותו יום, במעמד נכבד של מושב האו"מ, לא חסרה גם אפיזודה משעשעת. אנתוני היפה, המדינאי שכּוּנה בפי כל “הגבר האלגנטי מספר אחד של עולם הדיפלומטיה”, כבר היה ניצב על הדוכן ומשמיע דבריו, כשבלולאת דש הבגד חסר הפעם, כנראה בגלל חומרת השעה, הציפורן האדום והנצחי, כשלהפתעת הכל הופיע בפתח הבמה חתול, חתול־ביבין פרוזאי וכחוש, ובצעדים מתונים, שקולים כאילו כדי להדגיש, שכל מה שמתרחש כאן סביבו, כולל הטקס והתכונה, אינו עושה עליו כל רושם.

באולם פרץ רעם של צחוק והנואם נדם. אך הוא לא איבד את זחיחות־דעתו, חייך במיטב החיוך והמתין עד שהחתול יצא. אידן חייך פעם נוספת וחזר לדון ולדוש בעניני העולם. עם תום הישיבה של המושב ניגשתי אל מדזיני. היתה שעת הצהרים. הצעתי לו, שנסב לשולחן במסעדה הגדולה של הבנין, אך הוא היה מקורי יותר והציע, כי מוטב שנצא החוצה ונסעד באחת המסעדות הצרפתיות והקטנות, בהן התבשילים טעימים יותר.

זמנו היה בידיו וכן גם זמני, והלכנו לבחור מסעדה, כשאנו מטיילים משוטטים בלי היחפז לאורך שדרות קלבר הרחבות.

לאחר שהתבדחנו על תקרית הדיפלומט והחתול ודברים שנשמעו במושב או"מ עברנו, כמובן, לדון בעניניה של ישראל, כיאות לשני ישראלים ותיקים. הסתבר לשנינו, כי יום שובנו לבסיס, לישראל, אינו קרוב.

ז

בשעה מאוחרת של אותו לילה רחוק שלא נשכח, ליויתי את מדזיני לבית־מלונו. כששאלתיו מה הן תכניותיו המיָדיות, העלה חיוך ולאור פנסי הגז הפריסאי: “אנחנו עתונאים…” אמר, “ועתונאי חייב תמיד לצפות לבלתי־צפוי”.

כשב־1947 יצא משה מדזיני לאו"מ בשליחות “הארץ”, נכנס במקומו משה קרמר או, בשמו העברי, קרן. שמו העברי ניתן לו במשרד החוץ, שעה שכיהן כיועץ השגרירות בוושינגטון. ודומה, ששתי הפונקציות הללו, זו של הפובליציסט בעתון הבוקר, מחבר המאמר הראשי הממצה את בעיות השעה, ובמקביל זו של יועץ שגרירות באחד ממרכזי המוקד של העולם, הן שאיפשרו לאישיותו להתפענח ולהתבלט בשנות חייו הקצרים.

אלא שדוקטור קרן, או, ליתר דיוק, קרמר באותה תקופה, זכור לי מאצל שלב קודם של חייו. נכנסתי יום אחד אל לברטוב, שלמה לברטוב, מנהל התזמורת הפילהרמונית שלנו, כשזו עמדה בתחילת דרכה. המשרד הראשון שכן אי־שם בתחילת רחוב בן־יהודה בתל־אביב. לא הכרתי את לברטוב. לא הכרתי איש. נכנסתי. היו שם שלושה אנשים, שאחר כך נודעו לי בשמם: לברטוב, דוקטור זלומון ודוקטור קרמר. הרפלקס הראשון שלי – התנועה הפרימיטיבית, זו שבחוש – שאינו מרמה מעולם, הפנה אותי ישר אליו, אל קרמר, דוקא אל הזר הזה מתוך שלושת הזרים. מסתבר, שבני־אדם, בדומה לכלבים, מצוידים תדיר בחוש מוסתר, המכוון אותם אל היסוד המיוחד, שכלבים כה עורגים אליו: הנאמנות. זוכרני, כשהוגד לי כי לא הוא האיש, שהוא רק מנהל כאן חשבונות ודומה שאף העברית אינה שגורה בפיו, נמלאתי בתת־הכרתי אכזבה. אחר־כך עברו שנים, דומני שבע, וערב אחד, באולם “אוהל”, בשעת הפסקה של קונצרט התזמורת, משך את עיני קפטן בריטי במדים, שניצב ליד אחד הכתלים. זה היה שוב קרמר. כך, מתוך אלף יחידות האדם שהיו כאן, תרו עיני דוקא אחריו ונצמדו דוקא אליו. ייתכן, כי הבאתי גם אני משהו עמי, מאצל מיכל הביקושים שלי, לגלות נשמות מאחורי הדיוקנים. אבל הנה פעם שניה, בתוך המון, משך את עיני. שאלתי מיהו, וכשהוגד לי שמו, כאילו ניחשתי בו את אשר הוא עתיד להיות, את האדם המורם מזולתו, את משה קרן, פובליציסטן, יועץ שגרירות, אדם חריג. זהו סימנה של אישיות. אישיות הנשקפת במבט.

מותו של עתונאי, עתונאי שהוא בעל טור, שבכל יום, או כמעט בכל יום, הוא מדבר אל הקורא מאצל המלים שכתב למענו, מוות כזה אוצר בקרבו עצבות מיוחדת, עצבות שמחוץ לאינפורמציה היבשה, שבתוך מסגרת האבל המקובלת. אתה פרשת את העתון, חיפשת את הפרשן שלך, את דבריו, והנה, תחת רשימה שלו, אתה מוצא ידיעה עליו. וכך, תוך כדי ציפיה לקול המדבר אתה למד, כי כל זה, הפרשנות היומית, הבקרית, ההסבר של המאורעות, העצה החברתית – כל זה חלף, עבר ונעלם.

כך היה גם במות משה קרן. הרבו לדבר על מאמריו של האיש. הוזכרו במיוחד רשימותיו בפרשת קסטנר. לפתע כאילו שמעתי את קולו של קרן מדבר, ראיתי את אותיותיו, את מלותיו מסתדרות ויוצרות משפטים, פסוקים… עכשיו, לפתע, נתחוור לי הכל. זו היתה רשימה מסוימת שכתב, רשימה של איסטניסן, של איש שנפשו מתגברת על שכלו, של אדם שנשמתו היא הדובר של אישיותו, לא שכלו.

המאמר נכתב בינואר 1949. מצאתיו מונח בארכיון. קרן חתם עליו עדיין בשמו הקודם: משה קרמר. ומדובר היה שם על ספרים, על הצמאון לקרוא, על הערגה לדעת, על הסקרנות הברוכה להרחיב את המחשבה, ועל הזמן, הזמן הקצר, הכל־כך קצר ויותר מדי קצר, העומד לרשותנו. שם המאמר היה “מבול הדיו”. יש ענין בדברים אפילו היום, אולי בעיקר היום, שכן יש בהם גם מעין אזהרה לימינו.

מבול הדיו שהטריד את קרן לא היה כי־אם מטפורה לצורך יבול הספרים בעולם. קרן פתח דבריו בנעשה בארצות־הברית, בה יצאו לאור במשך שנת 1948 לא פחות מ־9,000 ספר! קרן, שצורת כתיבתו תמיד היתה ישירה וגלויה, אמר: “קראתי ונזדעזעתי”. והוא מתאר את הזעזוע ומגלה לקוראיו את חשבונו המיאש: אם יקרא ספר בשבוע – וזו אינה קריאה משובחת, ומאידך גיסא מעטים האנשים המצליחים לקרוא ספר בשבוע – יגיע, בסוף השנה, לסך־הכל של כ־50 ספר… טיפה בים! אבל קרן מבקש לעקוף את הקשיים והוא חותר אל החוף, כשהוא ממשיך, דרך הילוכו, בחישוביו: ובכן, אם יתמיד בטמפו של קריאת 50 ספר בשנה, וזאת במשך 50 שנה – יגיע לקציר נאה של 2,500 ספר. ריבונו של עולם, רק עכשיו ייכנס היאוש אל לבו. כי אם לאחר 50 שנות קריאה מאומצת של ספר לשבוע לא יצליח לרשום באקטיב שלו יותר מ־2,500 ספר, שהם קצת יותר מרבע מספר הספרים המופיעים באמריקה לבדה במשך שנה אחת בלבד – מה העלה?! לא־כלום.

והמחבר המשיך להרהר באפיקי הפילוסופיה העצובה של ערגת האדם והישגיו.

הוא ניסה לצאת מן הסבך וקבע, שאחרי ככלות הכל אין להתעלם מכך, שאין אדם מחויב לקרוא את כל מה שמופיע באמריקה, אבל אפילו אחוז אחד (!), זאת־אומרת, 90 ספר מתוך היבול הכללי של 9,000 – לא יעלה בידו לספוג אל עיניו, מוחו, לבו ומערכת עצביו.

קרן היה אופטימיסט ביסודו. אופטימיסט רגיש, אמוציוני, דהינו, שהאופטימיזם שלו עלה מן הלב, ולא מן ההגיון שבמוח. מתוך כך ביקש למצוא, בכל־זאת, מוצא והיה מוכן לויתורים. ואז אמר: נניח שיקרה נס ומספר הספרים שיצאו לאור בשנה אחת, ובכל הארצות כולן, לא יעלה יחד על 250. אבל אכזריות הזמן סגרה עליו כבטבעת גם כאן, וכלאה אותו. לכל הרוחות, גם במקרה זה יהא זקוק הקורא – השקדן! – לחמש שנים ארוכות לשם קריאתם של 250 הספרים ובינתים הן נוספו עוד ארבע פעמים 250 ספר… אכן מעגל קסמים!

העלינו להאמין, כי הגורל הדריך את מנוחתו, ומתוך הערפל ראה את קצו? על־כל־פנים, לא נוכל היום, ב־1974, לקרוא בלי רטט את הפִּסקה שנכתבה לפני כ־24 שנים באלגנציה קלילה: “יש וחשבתי, כי כל הבעיה היא רק ענין של אריכות־ימים. אילו היה מתרחש נס והייתי חי מאות שנים אחדות, היה מוחי סופג כל מה שכדאי לדעת”.

הנס לא התרחש. השורות הללו נכתבו ב־1949 וקרן נפטר ב־1955. למעשה לא בספרים לבדם דוּבּר כאן. כאן נגולה לעיני הכותב כל הבעיה הטרגית של האדם, בעיית התהום הפעורה בין התפוקה הרוחנית לבין אפשרות קליטתה, המאבק שבין מה שהאדם תאב לדעת לבין מה שניתן לו לדעת.

טוב שביער העבות הזה, בו אנו משוטטים ומגששים, טוב כי היה בו גם אחד קרן כזה. אקדמאי מוסמך מגרמניה, איש ספוג תרבות, נאה ובעל קסם בסיטונות. הוא הגיע למולדת החדשה, ומכיון שלא ניגן בכינור ולא ידע להתקין חלונות ראוה, מסרו לו מנהלי הפילהרמונית לעשות תרגילי חיבור וחיסור בפנקסי החשבונות של המפעל. אחר־כך, כשפורצת המלחמה, הוא מתגייס, לובש מדי קפטן ומנסה לתקן את ההיסטוריה של אירופה. אחר־כך פובליציסטיקה, הסברה, ייעוץ במשרד החוץ…

ואחר־כך באה האחרית וקטפה אותו, לנוכח הספרים הנערמים ומחכים לשוא, שיושיט זרועו ויפתח אותם.

ח

עד לפני זמן קצר, וזאת במשך למעלה מ־30 שנה, הייתי פונה, בלכתי בשדרות רוטשילד בואכה שיינקין, אל רחוב מזא"ה. הרחוב מוּדע לי ואני מודע לרחוב. כשאני מגיע לבית מספר 56, אני עולה במדרגות. יש כאן קבוצת בתים המאוגדים ומאוחדים בשירותים של אינפורמציה ותקשורת. במלים אחרות: זהו בית “הארץ”. כאן מתבשלים הגליונות, בשר ועופרת, רוח ודיו, מחשבה ותפוצה.

למעלה מ־30, פחות מ־40, זהו פרק זמן. אך מעולם לא היתה לי, בממלכה זו, אַמה של אדמה, גם אחת, משלי. לא היה לי חדר ב“הארץ”, לא היה לי שולחן, ואפילו כיסא משלי לא היה לי. אך עלי להיות ישר ולקבוע, כי מעולם לא סירבו לי, אם־כי לא הציעו לי. האמת היא, כי לא דרשתי. למעשה, יד על לב: כך היה נוח לי וטוב לי. אהבתי להגיע לבנין כאורח, להסב לשולחן זה או אחר, לשוחח, למסור את המאמר, לבדוק את תיבת המכתבים – שהיתה תמיד גדושה – ולהסתלק כבן־חורין ללא עול של מחוגי שעון. התחנה היחידה במערכת, שאהבתי להשתהות בה, היתה פינת הארכיון. כי זהו הקשר עם האתמול הארוך. העתון הוא כרגע חולף, והארכיון הוא הרגעים השרירים והקיימים, המתמשכים והקיימים.

אני חוזר לומר, כי יזמה זו של היותי כאורח היא יזמתי שלי ואני הוא שהעדפתי להיות, אם אפשר לומר, לא בעל פינה או שולחן, אפילו בתת־הכרה. כי אני בוחל בכל אביזר מערכת, שריחו ותדמיתו משרד. לבוא, לתרום מנוכחותך וללכת – זה כן. עתונאי – חלילה לו פן תהא צורתו צורת פקיד. הפקידות היא ראשיתו של כל ממסד. ועל העתונאי לשמור נפשו מהתחייבות, שכפו עליו מגבוה. על העתונאי להתרחק מן הכבלים, אפילו הם מנותקים לכאורה. כל פקיד נקשר בחבל. אין פקידים שניתקו את חבליהם. לא כל החבלים בעלי אורך שוה, ומכאן האשליה שמטפחים פלוני ואלמוני, כאילו שוחררו מן החבל… טעות! האמת היא אחרת: החבל שלהם ארוך יותר, גמיש יותר, אך הוא שריר וקיים תמיד!

ט

כשהרכיב שוקן את התזמורת שלו – שכּן מערכת עתון היא תמיד תזמורת, אם טובה ואם רעה – היטיב להרכיב אותה. היו בה כל הכלים, או כמעט כל הכלים. ואילו נגנים – לאט־לאט נמצאו גם הם. ואם לא נמצאו כולם מיד, הצטיידו החיים בסבלנות והדור השני, החדש, מילא מה שהחסיר הקודם.

עכשיו, שהעליתי טעמם של כלים בתזמורת, אני מתפתה לספר אפיזודה קטנה על שיחה שקיימתי – לאחר שנים – עם הבוס. זה היה נושא, ששנינו לא אהבנו אותו, אם־כי לא בגלל מניעים דומים. באתי לומר לו, כי רצוי שיוסיף לי על שכרי. הדגשתי, כי אכסניות אחרות להן אני תורם מפרי עטי משלמות לי בנדיבות רבה יותר, ואז משך את תשומת־לבי לכך, כי גם “טיימס” הלונדוני משלם לסופריו פחות משמשלמים ה“דיילי” השונים האחרים. היה עלי להבין, כי שוקן מפעיל את ההומור שלו, ועלי להיות מרוצה, שאינו מציע לי, שאשלם אני ל“הארץ” על שאני מתפרסם על־ידיו… כך התפלמסנו בצורה ידידותית, בדעה זחוחה, עד שאמרתי ברגע מסוים, כי המניות שלי בשוק העתונות הן בעליה. “מניותיהם של כל הסופרים שלי”, השיב, “הן בעליה”. עברתי למישור אחר ואמרתי: “אבל אני כינור ראשון”. אמר: “כל הסופרים שלי הם כינורות ראשונים”. לא ויתרתי ונאחזתי בארגומנט שונה, כשאני מחליף את הכלי: “אבל הם כינורות. וכינורות יש בתזמורת 30 או 40 ויותר. ואילו אני חליל… אני נושף בפה, בריאות, בנשימה – לא בידים. וחלילים כמה יש לך?” הוא יודע להעריך הברקות. אותו יום הכה החליל את הכינורות וזכה באשר ביקש.

העורך לא אהב צנזורה, ואפילו המדובר לא בצנזורה בטחונית או פוליטית. אף־על־פי־כן יש שקיבל על עצמו את מרותה.

יום אחד, במותו של הסופר היהודי האמריקני לודויג לואיסון, הקדשתי לו רשימה. הכרתיו אישית כששנינו התגוררנו בפריס ואני הלכתי לשוחח עמו בדירה המסקרנת שברחוב קמפאן פרמייר 14 במונפארנאס. מרשימתי זו, שהופיעה ב“הארץ” לרגל מותו, הוצא הקטע המסיים, המשלים. וזה הקטע:

"לודויג לואיסון קם.

"שאלה אחרונה, מר לואיסון, וסלח על הסקרנות: מיהי, לדעתך, האישיות היהודית הגדולה ביותר?

“אנא” – הוא אומר – “אל נקבע מסמרות. אך אני מוכן לומר לך, כי אני מלא הערצה לגבי מרטין בובר. הוא נתן באמצעות היופי, אינטרפרטציה חדשה לרוחה של היהדות הנצחית. בובר, שאחרי תומס מן הוא בעל הסגנון הגרמני הגדול מכולם, כותב דבריו רק על נושאים יהודיים. כלום אין כאן תופעה נפלאה?”

ובכן, כל הקטע הזה הוצא מן הרשימה. בעצם, לא היתה זו צנזורה על לואיסון, או עלי… זו היתה צנזורה על מרטין בובר.

אינני יודע אם היתה זו טביעת־אצבע של העורך הראשי. אולי הפּחת בא בעטיו של אחד השועלים הקטנים, השועלים והמחבלים המצויים בכל כרם… ובכל מערכת.

י

והנה פרשה נוספת על תלות וחוסר תלות. הפעם מדובר בי עצמי. והפעם כופה העורך אישית תלות קטיגורית על הסופר וגוזר את זכות הדיבור שלו. עמדנו ב־1955 והיינו שרויים כולנו בקלחת הבחירות. היה חודש יולי, וככל יולי גם זה היה תמוז, וככל תמוז היה גם זה חם, ממש בוער. יצאתי להרי שומרון ונפשתי בזכרון־יעקב. אבל עתונאי אינו יכול לשבות והוא חייב לכתוב ואני שלחתי לעורך רשימה, ששמה מעיד על תכנה ומוכיח, כי תהיה מה שתהיה, רשימת תעמולה לבחירות בודאי אין היא. שם הרשימה היה: “היסוסיו האפיקורסיים של בוחר”. כאן מתבקש מאמר מוסגר. גם העורך וגם אני עצמי נמנינו, באותה תקופה, עם המפלגה הפרוגרסיבית, הקרויה כיום, כידוע, “ליברלית עצמאית”. לא ידוע לי אם שוקן עדיין חבר בה. אני השתחררתי מהתענוג הזה.

להבהרת התמונה: למפלגה הפרוגרסיבית הכניס אותי מר שוקן עצמו, עוד ב־1948. זה היה עשרים וארבע שעות בטרם תלך מדינת ישראל, בפעם הראשונה, לקלפי. נתקלנו זה בזה בכניסה ל“הארץ” והוא שאל אותי, בקלילות, אם כבר ידוע לי למי אתן מחר את קולי. אלה היו הבחירות הראשונות לכנסת הראשונה במדינה ועניתי בכנות וללא מבוכה, כי עדיין לא. ואז אמר לי, כי לפי דעתו עלי לבחור בפרוגרסיבים. הוא חילק לי אז מחמאה שהחמיאה לי מאוד. הוא אמר: “אתה הנך הפרוגרסיבי בהא הידיעה, ליברל דוגמת פון אוסצקי ואנשי ה’טגבוך' שלו”. דרך־אגב: המפלגה לא עשתה הון מהצטרפותי. הייתי חבר במשך שנים רבות, אך לא בחרתי מעולם ברשימה שלי. בבחירות האחרונות הצבעתי בעד רפ“י, ואילו בכל השנים הקודמות שילשלתי “אלף” לקלפי, אף־כי לא הייתי מעולם חבר מפא”י. גם לי עצמי קשה להבין מה קרה כאן בדיוק. ברגע האחרון טרפתי, כנראה, את הקלפי. אני יודע, כי מכאן מוכח, שאין על מי לסמוך, אם ביום הקלפי מביאים אותי בחשבון.

נשוב למאמר. שלחתיו לעורך, והוא משיב לי:

“…אינני רואה אפשרות לפרסם מאמרך ומצטער על השתלשלות בלתי־מוצלחת זאת. לא העליתי על הדעת, שדוקא אתה תכתוב לנו מאמר תעמולה לבחירות. אנו החלטנו לא לפרסם שום מאמרי בחירות הפעם, ואין לנו כל אפשרות לעשות, במקרה זה, יוצא מן הכלל, ודוקא משום שאני מופיע כמועמד של הפרוגרסיבים. אני מקנא בך, שאתה יכול לבלות ימים חמים אלה באוירהּ הצח של זכרון־יעקב. אני, לצערי, נתון בקלחת הבחירות (הוא היה אז מועמד ואמנם נבחר. א. ק.) ואיני יכול, לפי שעה, לחשוב על חופש”.

בתשובה כתבתי לו:

“…כל מה שאני מתעשר בשנים כן מצטמקת והולכת מידת החירות הניתנת לי בעתונך לבחור לי נושאים כלבבי. באמת מוזר! אני תמה על שהגדרת את מאמרי כמאמר תעמולה לבחירות. איני חושב שאפשר לכנות כך מאמר, המסתיים בנימה ‘נואשת’, המביעה צער על שאין הכותב מצוי, גם הפעם, מעבר לים, אזור בו לא יחכה לו קלפי… והן השם אומר בפירוש: ‘היסוסיו האפיקורסיים של בוחר’. מבעד לחלון נשקפים אלי עכשיו עצים ירוקים ורעפי גג אדומים. אני שואל את עצמי, אם לא זהו הנושא, שעלי להקדיש לו את מאמרי הבא בעתונך…”

ואולם עלי להודות, כי במשך כל 30 או 40 השנים לא גנז לי העורך יותר מחמשה או אולי ששה מאמרים בסך־הכל.

שוקן ידע להבחין בסגולותיהם של אנשים ולרכוש לו אותם. אך הוא ידע גם לאבד אותם. אריה גלבלום, למשל, עתונאי־כוכב, רפורטר בממדים בין־לאומיים, שהרפורטז’ות הגדולות שלו על מעברות העולים בנתניה ועל רשת הנציגויות של משרד החוץ שלנו באירופה וכו' היווּ סקופים סנסציוניים בעתונות הרדומה של הימים ההם – מדוע הפסיק עבודתו? ואריה זיו? בתחום אחר הפסיד שוקן את מידד שיף, עילוי צעיר, שלאחר השקעה הדדית, מכאן ומכאן, במשך 17 שנה – קם והלך. מידד שיף לא כליל נעקר מן העתונות ואילו אריה גלבלום – נאלם קולו בעתונים. היכן אפשר לקרוא היום את רשימותיו האישיות המצוינות של סופר “הארץ” בארצות־הברית ובאו"מ אריה גלבלום?

יא

את שמו של ידידי, בו אדבר עכשיו, אצניע. גם את סימניו לא אתן. גם לא את ראשי־התיבות שלו. הוא חריף שכל, אך להסתבך אינו אוהב. וכך אירע, כשיום אחד אמר לי: “שוקן אינו אוהב את עתונו… לא את סופריו, לא את קוראיו… הוא מביט על כל זה ועל כל אלה מגבוה. לא, לא בבוז, חלילה, אבל מגבוה. הוא היה רוצה בקהל אחר, שונה… ואז היה מזכה אותו בעתון אחר, שונה… כך הוא מאמין. עתון, שגם הוא עצמו היה קורא אותו בוקר־בוקר, קורא בו – ולא בודק בעיני המבחן המקצועני…” אמרתי לידידי, כי הוא הוזה הזיות ורואה מחזות דמיוניים.

אינני יודע מדוע וכיצד הוליכתני קריאת הדברים הללו אל מה שטען ידידי הכופר, זה שפסק, כי עורך “הארץ” אינו אוהב את עתונו. כאן נולדה וקמה אסוציאציה חדה עם העובדה, שגרשום שוקן, לאחר שכיהן כחבר כנסת ובלט בכמה אינטרבנציות מובהקות ומרשימות, משך את ידו מן הפוליטיקה וכל הכרוך בה. הוא לא אהב, כנראה, גם את הכנסת.

יום אחד כאילו שכח העורך הראשי את השִׁגרה העתונאית והִקצה עמוד שלם לאביו, מר זלמן שוקן המנוח. השנה היתה 1967 ואותה שנה מלאו 90 שנה להולדתו של שלמה זלמן שוקן. על־פני כל שטחו של העמוד השתרעו הדברים. אין לדעת, מעולם אין לדעת, מתי, באיזה יום, באיזו שעה, באיזה הקשר קמים הבנים להתפלל לזכר נשמת אביהם. כל בן עושה זאת בדרכו שלו. כל הדרכים נכבדות.

קראתי, ולאט־לאט הפכו המלים לתחושות. סוּפּר כאן על אדם, שפרשת חייו, מעשיו מציגים אותו כאילו היה רציונליסט. אך נחשף היה בו מלאי עצום של אינטואיציה, וזו חשובה בעיניו ורמה מן ההגיון. וכשהשחזור ההיסטורי עובר מבית־מסחר ה“כל־בו” הגדול של גרמניה אל הספריה הגדולה בירושלים, מתבהרת כאילו דמותו של האיש, ששתל כסף והרכיב אנשים כדי להתגלות לבסוף כאדם יחיד, אם־כי לא בודד, עצמאי, עצמאי ויחיד במינו, שלא החומר ולא החברה קובעים את מהלכיו, אלא הנפש והרוח בכוחו של תהליך אישי, אינדיבידואלי.

כשהגעתי לסוף הפרשה, כשבאיפוק מג’יסטראלי מספר המחבר כיצד הלכו שניהם, האב והבן, להר המנוחות בירושלים, שכן ביקש האב לבדוק את אפי המצבות וטיבן, כנראה לצורך התקנת עצמו ליום הדין, בו יעקור למשכן הנצח – כשהגעתי לכאן וקראתי: “לאטו הלך בין המצבות, בצעדים מדודים, לבוש בקפידה. לפעמים התכופף כדי לבדוק את טיב האבן ואת חריטת האותיות או בליטתן ונגע בהן בידו החמה” – כשהגעתי לכאן עברה בי צמרמורת, בדומה לאותן צמרמורות הלופתות אותך בכוח מלים פשוטות החותכות עמוקות בבשרך. ואז פנו עיני בנתירה חדה מן הפסוק האחרון שדיבר על “ידו החמה” אל הפסוק הפותח את המסה, בראש הגליון, האומר: “ידיו של אבי היו חמות תמיד”.

יב

במרוצת שנת 1953 פירסם “הארץ” רשימה שלי על “נצרת וטבריה”. כשבוע ימים לאחר הופעתה שיגר אלי העורך הראשי את הפתק דלהלן: “למר אורי קיסרי מאת ג. שוקן. ר”ב מכתבו של קורא, שבודאי ישמח את לבך". ועל החתום: ג. ש. במכתבו של הקורא נאמרו הדברים דלהלן:

לכבוד מר ג. שוקן, שלום!

“א. נ.! למקרא הפרק החמוד של נצרת וטבריה לאורי קיסרי בגליון יו”ט האחרון של חג הנה נתעוררתי לכתוב כמה מלים למר: האם לא ראוי היה לצרור צרור רשימות של אורי קיסרי בחיבור (מאלה שענינם הישוב שעבר והמתרקם). כמה רעננות וידיעת ענינים ועניני־ענינים מרפרפים בין השטין. ומובטחני, כי לא רק שוחרי הספר הקל, כי־אם דורשי רשומות העבר הקרוב היו מכירים תודה על חיבור זה.

בכבוד ובברכה

מרדכי שניר".

מרדכי שניר, ששמו לא היה ידוע לי באותה תקופה וששוקן מכנהו בענוה רבה “קורא”, לא היה קטלא קניא. היה זה לא אחר, אלא מרדכי קושניר, אחיו של שמעון. מרדכי, שבינתים הלך לעולמו, היה סופר ועורך ומסאי מעמיק ומבריק. אין ספק, שדעתו של שניר על אותה רשימה, וכן גם על רשימות אחרות שלי, הן מחמאה רבה לגבי דידי. ואילו נכונותו של העורך לשגר אלי מיד אותו מכתב גם הוא מעשה נאה, שאינו רגיל בין עמיתים תופשי עט.

אשר לעצה, שמשיא שניר המנוח לעורך “הארץ” בדבר צרור הרשימות שלי, הנה עובר עליה שוקן בדומית תהילה. דומני, כי הוצאת “שוקן” כבר היתה קיימת באותה תקופה.

שוב אסוציאציה על מה שאנו אוהבים ואיך אנו אוהבים. על־כל־פנים, לא ניסיתי להזכיר זאת לשוקן וגם הוא לא הזכיר לי, במשך 29 ויותר השנים שחלפו מאז, כי מישהו, שהיה יותר ממישהו, יזם משהו, שהיה, כנראה, פחות ממשהו…

יג

את מרדכי שניר פגשתי לאחר זמן בעת הפסקה בהצגת בכורה, שנתקיימה באולם “הבימה”. הוא היה נדיב לגבי כמה רשימות שלי שהופיעו באותה תקופה והדגיש במיוחד: “אבל רשימה שלך שלא אשכח מימי היא הדברים שפירסמת בשעתו ב’דבר' על ברל כצנלסון”.

תמהתי על שלא שכח עד היום, לאחר שנים, רשימה זו. הוא אף אמר לי, כי משונה היה, שבספר שהופיע על ברל בהוצאת “עיינות” נפקדה רשימתי זו. הודיתי לו.

את הוצאת “עיינות” ניהל באותה תקופה המנוח משה כצנלסון, בן אחיו של ברל. הייתי סר מפעם לפעם למערכת ההוצאה, שבפינת יהודה הלוי ונחלת־בנימין. משה היה אחד האנשים המיוחדים והיחידים במינם אשר הכרתי. היו בו כל המידות היפות של הכצנלסונים, כולל רבקה. אהבתי לשוחח אתו. אינטליגנציה מקורית ואנושיות ספוגה טוב־לב היו ממידותיו. מה צר, שהתיסר בחלי לב והלך לעולמו בגיל צעיר יחסית.

יום אחד, כשביקרתי אצלו, הושיט לי משה את הכרך לזכר ברל שהופיע באותם ימים ואמר ללא הסתייגות: “מכל מה שמופיע כאן, רשימתך היא הטובה מכל!” אמרתי: “תודה, איני ראוי. מה־גם שטעות בידך. רשימתי כלל איננה מופיעה”. הוא עמד על שלו. כנראה, היה עמוס עבודה באותם ימים ועירבב רשימות שראה עם רשימות שלא ראה.

אמרתי לו: “רוצה אתה, משה? הבה נתערב”.

הוא רק העלה חיוך, נטל את הכרך ועילעל בו. הוא לא ביטא את המחשבה שחלפה בראשו.

ואילו אני אמרתי לעצמי: “אם לא בגיני, בגין ברל צריך היה לתת לה מקום”.

יד

היער פסק מלהיות עבות. האם עברו כאן חוטבי עצים? עייפו עיני מלהסתכל בכל הזאבים הללו, אשר בתוך היער, בתוך הג’ונגל, טרפו זאב את הזאב, עתונאי את העתונאי.

הבהרתי בפתיחת הדברים, כי לא אכתוב ביוגרפיות, לא ליחיד ולא בסיטונות. לא של זולתי ולא של עצמי. לא אדווח בשלמות ולא אהיה כמרצה הרצאות ופרקי היסטוריה. רק זכרונות – זה קנה־המידה והבוחַן. זכרונות שקסמו לי, זכרונות שהטיפו מור או שמשחו בחרדל, בלי סדר, בלי תור, בערבוביה. ואם אני נשמע כמצטדק מלכתחילה, אין זה מרתיע אותי. לא כל דמות שבגלריה, שביער, שברחוב ושבאקדמיה תעלה על לשוני. הנה מביטה עלי מאצל גבעה נישאה שבלב היער דמותו של רוברט וולטש. מה הייתי נותן כדי שכל עתונאי האזור, ואני בתוכם, נכתוב בדיו בה הוא כותב, במוחו הכירורגי, בבינתו ובתבונתו, בערכי תרבותו. אלא שזה כל מה שאני יכול לומר עליו, על אריה זה, המיטיב כל־כך לשאוג. כי מגע אישי וקרוב בינו לביני לא קם. וזכרונות לא נקלטו ולא קרמו עור. במשך שנים ארוכות דבקתי בו לקריאה. אך שיח ושיג לא קמו בינינו. מפעם בפעם היה מסב, בסורו בחתף לישראל, לשולחנו של ישראל פינקלשטיין המנוח. “ידידֵי ידידינו הם ידידינו”, אומר פתגם חלוד, ובכל זאת מהימן. בהתגוררי באירופה שוחחנו פעם טלפונית בין פריס ולונדון. וזה היה הכל. לא נפלה לידי זכות לזכרונות על רוברט וולטש, כשבראשית הנאציזם ערך את “יוּדישע רונדשאו” ועודד את היהודים אובדי העצות, ואשר קרא להם בראשית הימים הנוראים: “שאוהו בגאון, את הכתם הצהוב!”

ישעיהו קלינוב והרמן (לאחר זמן גרשון) סוויט מופיעים בזכרוני צמודים זה לזה, כאותם שנים בקרקס, שיוצאים לזירה במשותף. קלינוב הוא מרים המשקולות הכבדים, סוויט הוא האקרובט הקליל, זה שמהלך, בצודו את שיווּי־המשקל, על חבל דק. ייתכן, שנתאחדו בזכרוני משום שנפגשתי עמם בעת־ובעונה אחת, בקונגרס הציוני בבזל.

קלינוב היה דמות ייצוגית, ולא רק בכתב. היה זה אדם בעל אופי, בעל אקלים, שידע תמיד להכניע בקרבו את מצבי־הרוח האישיים. כתיבתו היתה רציונלית והוא לא ניסה לאחֵז את הקורא ברגישותו. שונה ממנו היה סוויט. גם הוא היה יהודי ממוצא רוסי, וגם הוא, כקלינוב, עשה את הסטז' העתונאי שלו בברלין שלמחרת מלחמת־העולם הראשונה. אלא שסוויט היה בין־לאומי יותר. הוא היה אופטימיסטן, איש חברה, והייתי אומר, שכתב עם סימני־שאלה. תכונה שלא נתברך בה: אומץ־לב. אמיץ לא היה.

כשהיה קלינוב מופיע באולם הקונגרס, או בכל אספת עם, היו הכל מבחינים בו ומאות עינים היו נזקפות לעברו. היתה לו הופעה נאה, זקופה, גאה במקצת. סוויט היה כאילו נכנס בדלת צדדית, או אחורית, כשעל פניו חיוכו המיוחד השובה לב. הוא נראה תמיד עליז, עם הסתייגותן המפורשת של העינים, שהיו תמיד עצובות, רכות, טובות.

היה נעים לבלות בחברת סוויט, היו לו שעות, בהן נראה כנער משתעשע. בתקופת שבתי בפריס נהגתי ואהבתי להתהדר בתעודות המקצועיות השונות, מטענו של כל עתונאי. היתה לי, כמובן, התעודה הבסיסית ובצדה תעודה לכניסה שנתית לישיבות הפרלמנט, תעודה לתיאטרון – האדומה – לקונצרטים ולמחול – הכחולה – לקולנוע – הירוקה. אפילו לתצוגות אפנה היתה לי תעודה מיוחדת, שפתחה בפני את כל הכניסות, מאצל דיור ופאת ועד למולינה ולנינה ריצ’י. יום אחד, בשבתנו על “קפה קרם” במארינאן, מוכיח לי סוויט, שהוא מכה אותי בתעודה נוספת, שיש לו ושאין לי. האומנם? אדרבה, הבה נראה! ואז הוא שולף תעודה מרשימה, שניתנת, בניגוד לקודמות, על־ידי משטרת פריס. זהו ה“קופ־פיל” המפורסם, חותך החוט, או החוטים, שבזכותו אתה פטור, ומכוניתך אתך, מתורים מיותרים, וניצל מהופעה בתחנות המשטרה במקרים של התקהלויות וכדומה.

ובכן, היה לו קופ־פיל… ולי לא היה. כמובן, שכבר למחרת ביקרתי אצל הפטרון שלנו, מסיֶה פאוואר הטוב. ובסוף החודש יכולתי גם אני לנופף בקופ־פיל. אך מכיון שסטינו, הבה נסטה עד הסוף, כי הסיפור משעשע למדי, ואולי משמש לקח להתפארותם של כמה עתונאים.

הענין הוא, שהייתי מאוכזב במקצת מההישג האחרון שלי. שכן אם עכשיו היה לי קופ־פיל, הנה מכונית – לא היתה לי… וכך לא נזדמן לי להשתמש בתעודה הכל־יכולה! עד שיום אחד פותחת משטרת פריס בהכנות למסיבת העתונאים עם הנשיא אייזנהאואר, שטרם היה נשיא, אך כבר היה גנרל. המסיבה עמדה להיערך במלון “אַסטוריה” לשעבר. כוחות המשטרה עמדו הכן, אך גם הקומוניסטים התכוננו להפגנה רבתי בשאנס ד’אליזה, בכתובות בנוסח הידוע: “אייק, לך הביתה!”

והשדרות, עוד בטרם תתמלאנה מפגינים, נתמלאו שוטרים. ה“פליקים” הפריסאים הידועים נראו כזאבים רעבים… ואני אמרתי למי שאמרתי: היום תעמוד התעודה שלי במבחן. ואכן בדיקת הניירות אותו יום היתה קפדנית, כשכל שני שוטרים, מכאן ומכאן, תובעים הגשת תעודות. כך צעדתי, כשלפני ומאחורי ארחי־פרחי מפוקפקים. כשהגעתי אל בין שני השוטרים שבתור תחבתי ידי לתוך מעילי כדי לשלוף את התעודה, אלא שאותו רגע נתחוור לי, כי השוטרים מצדיעים לי באהדה ו“מבקשים” אותי להשתמש בחירותי ולהמשיך בדרכי בלי להציג שום תעודות. כך לא נזדמן לי אפילו לאוורר את תעודתי! כנראה חסר לי פרצוף של מתקן־עולם.

טו

דוקטור גרוס, שלמה גרוס הידוע לקוראי “הארץ” בכינויו “פולס”, זכור לי מן התקופה הפרוגרסיבית שבראשות פנחס רוזן, שהיה נקרא עדיין פליכּס רוזנבליט. היה לי הכבוד להשתתף בכמה ישיבות מצומצמות, שגם גרוס נכח בהן. אם איני טועה, הוטל עליו תפקיד הקשר ויחסי־הציבור. הופיע אז עלון פנימי וגרוס היה עורכו והמשתתף העיקרי בו. היו אלה ימים יפים. היינו פרוגרסיבים ולא יראנו מן העובדה, שבעולם הגדול כבר החלו לזהות דוקטרינות פרוגרסיביות עם גוון שמאלני קיצוני. לא הפכנו ליברלים מתוך חיקוי ולא קראנו לעצמנו “עצמאים” מתוך תסביך. יזהר הררי היה עדיין בפנים. קול היה עדיין רחוק, ואילו האוזנר היה בחור צעיר וכבר בעל קסם אישי רב, שירש אותו מאביו, שכיהן כקונסול פולין. לעתים היה דוקטור גרוס מופיע לישיבה במדיו הצבאיים, שכן הוא היה סגן במילואים. פעם ושתים ראיתיו במכנסי רכיבה ושוט בידו. הם הלמו אותו. סיפרו, שכבר בוינה היה ידוע כפרש בשעות הפנאי שלו. בדרך־כלל היה זה גבר לבוש בקפידה, בעל פרופיל חד, שהשׂיבה הקלה שברקותיו היתה מרככת אותו ומחמיאה לאריג “הנסיך מולס”, אותו העדיף במיוחד.

גרוס היה מומחה ומקור ידיעות מובהק לכל הנוגע לציונות בגרמניה ובאירופה בכלל. כשהיה מפליג בשיחה על פייבל, על הנטקה, על רופין ועל ליכטהיים נדמה היה, שהאיש ניצב על קתדרה באוניברסיטה. לאחר זמן, כשנתאקלם בארץ־ישראל, היה מסוגל לדבר באותה בקיאות עצמה גם על הבעיות שהטרידו את אליהו גולומב, ברל כצנלסון וחיים וייצמן.

כשהחל מפרסם ב“הארץ” את מאמריו, היו הקוראים מקבלים תמונה בהירה וברורה מן המצב. הם היו רשאים להסכים או שלא להסכים לדעותיו של גרוס, אבל התמונה היתה תמיד ברורה והתיאוריה שלו תמיד חשופה. בשנים האחרונות פרו ורבו פרשני העתון וקורה לא פעם, ששוב אין הקוראים יודעים למי עליהם להאמין… שמעתי קוראים רבים אומרים, כי הם מטושטשים ואינם יודעים מיהו החרטום, שאפשר לסמוך עליו בעניני מדיניות הפנים של ישראל.

יאיר קוטלר הוא האנטיתיזה של דוקטור גרוס. קוטלר הוא נציגה המובהק של העתונות המודרנית. הוא חולל מהפכה בעתון והזריק לו – בוריד – דם חדש. הוא חניך האמריקנים, אך הוא אינו מחקה אותם לפי שיטה עיוורת, שכן ישראליותו היא בסיסית, אורגנית. יש בו מזיגה של עתונאי עורך, עתונאי רפורטר ועתונאי מראין. המראינים הפכו מכת מדינה בישראל, אלא שאצל קוטלר הראיון הוא רק מסגרת ובעיקר מתבלט הכתוב כפרופיל נאמן של האיש עמו משוחח קוטלר. זו מלאכת־מחשבת, כשהשראה ומלאכה משמשות את צייד הסקופים.

אני מודה, כי אני משוחד לגביו, כאילו השקעתי בעליל במניות שלו. לפני כ־20 שנה, קצת יותר, אם אני מיטיב לזכור, פנה אלי אביו המנוח. הכרתיו כסוחר בעל אמצעים, איש ישר והוגן. הוא ניגש אלי למערכת השבועון “9 בערב”, אותו ערכתי באותה תקופה, ושאלני גלויות: מה, לדעתי, סיכוייו של בנו בעולם העתונות? מה, בעצם, טיבה של קריירה עתונאית? לא הכרתי את יאיר וכל השאלה נראתה לי סתמית מדי. ואז הסביר לי, כי בנו בכורו מבקש לצאת לארצות־הברית ללמוד עתונאות ולהשתלם בה. היססתי במתן התשובה. מימי לא קבעתי, כי עתונאות מצריכה השכלה אקדמית. ואילו את הבחור לא הכרתי מקרוב. אמרתי לאבא, שישלח אלי את בנו לשיחה.

יאיר בא. שוחחנו, ואני מודה, כי היתה לי הרגשה, תחושה, שאני משוחח עם טמפרמנט עתונאי מובהק, סוער ועצור כאחד. למחרת טילפנתי אל האב ואמרתי לו: “אתה יכול לשלוח אותו. זו תהיה השקעה טובה”.

והוא נסע. לאחר זמן שלח לשבועון שלי רשימה וזו היתה ראשיתו הבתולית בעתונות. כשטילפן אלי אביו לומר לי, כי קרא את הרשימה, בירכתיו: “זכית!” ואז תיקן לי קוטלר האב והגיה: “זכינו, לשון רבים!”

עד כמה שידוע לי, נכנס לאוניברסיטה של מיאמי, פלורידה, ל“ברוקלין קולג' יוניברסיטי” והשתלם שם בפקולטה לעתונאות שבמסגרת הקולג' למדעי הרוח. הוא למד במשך ארבע שנים וסיים בתואר בי. אי. לעתונאות, כשהמקצוע המשני הוא היסטוריה ויחסים בין־לאומיים.

נעים לי במיוחד לדבר על נתן דונביץ. נתן דונביץ, בן למשפחה מכובדת וכמעט ותיקה, נטה לראשונה אהלו באותו שבועון שלי עצמו. אמנם רשימה אחת שלו הקדימה להופיע ב“הגלגל”, שבועון מנדטורי שהיה מוקדש לעניני שידור ותקשורת, אך את הרפורטז’ה הראשונה שלו, גדולה וראשונה, הדפיס ב“9 בערב”. במשך תקופה מסוימת נע בין סוג אחד של עתונות לסוג שני, כאילו מחפש את דרכו. מי אינו זוכר את ההומור המקורי שלו ברשימותיו על הכרך, על תל־אביב שלו, כשהוא נותן “כיסוי” מבריק, חריף, אכזרי, נשכני, ליפהפיות המהמרות על כתר היופי ולכל פסטיבל אחר של בידור ושעשועים. הוא גם שימש עורך ראשון למגזין השבועי של “הארץ”, ואם־כי התאוננו עליו על כי הוא נוקשה ביחסו לעמיתיו העתונאים, הנה עשה מגזין מלא חיים בטרם ימסרנו לידיו הספרותיות והמקפידות של אברהם רימון. אך זו עקה: דומה שיום אחד מאס דונביץ בשררה שבידיו, הגיש כאילו כתב התפטרות מכל כישוריו ועיסוקיו והקדיש עצמו, את חילו ועטו, לבעיות החברה הישראלית. נתן דונביץ מטפל רק בבעיה הנראית לו, ובצדק מסוים, כבעיה העיקרית והראשית של החברה הישראלית: אלימות, או אפשר לקרוא לזה גם בריונות. גישתו לבעיה היא, כמובן, חברתית, אלא שלשם שלמותה אין הוא מזניח את הצד המשפטי, המשטרתי והחינוכי. אני מדגיש את התופעה הזאת, שכן אני רואה אותה כהוכחה חותכת לכך, שעתונאים יודעים גם לוַתר על תהילתם ופופולריותם ולהעדיף על־פני תרועת ההמונים את הבראתה והחלמתה של החברה. נקיטת עמדה זו מצד עתונאי־כוכב, העושה זאת לפי יזמת היחיד שלו, היא תרומה חשובה לאין ערוך לאותו נכס, שאנו קוראים לו אתיקה עתונאית, שהיא חלק מן האתיקה של החברה.

הסבתי לו, יום אחד, רחוק, כאב ראש, או היה זה הוא שהסב לי את כאב הראש. הזמן היה 49־48, בעיצומם של הקרבות, כשהצנזור היה פרסונה גראטה ואסור היה לזלזל בו ולהתבדח על חשבונו. נתן כתב רפורטז’ה נועזת ומפורטת, שפרשה כמו על כף־היד את המצב באזור של גשרים וחפירות הגנה. כרגיל היה החומר נשלח אל הצנזור, אלא שמאמר מפורט זה הלך ל…דפוס בלי שיתן עליו הצנזור הקפדן דעתו, שבפעם זו צדק, ללא ספק, בהביעו את מורת־רוחו על שפסחו על החלטתו.

אני, כעורך ראשי, לא נהגתי לקרוא את כל כתבי־היד, מה־גם שבפרשיות צבאיות לא היה כוחי רב. העורך בפועל היה חברי, המשורר שלמה טנאי. ומסתבר, שקרה מה שקרה ושלמה פשוט שכח, או הזניח ולא הגיש את החומר. הוא יטען אמנם אחר־כך, כי אכן שלח את החומר, אלא שהממונה על קריאת כתבי־היד בצנזורה, המשורר אמיר גלבוע, לא יכול לאשר זאת כעובדה. קיצורו של דבר, משרד הבטחון הגיש תביעה נגד שלשתנו: נתן דונביץ, שלמה טנאי ואנוכי. המשפט נתקיים בבית־הדין המחוזי שברחוב יהודה הלוי. השופט היה פ. שוַרצמן. טרח ובא, בכבודו ובעצמו, מויש פרלמן הפופולרי, סופר, היסטוריון וקצין בשירות, ואילו כסניגור־ידיד הופיע בהתנדבות ישראל פינקלשטיין, מזכיר מערכת “הארץ”. פסק־הדין לא הטיל ענשי מאסר. נתן דונביץ נידון לקנס של 15 לירות ואילו שני העורכים, טנאי ואנוכי, ללירה אחת כל אחד. להבהרת התמונה יש בכל־זאת לדייק ולהעיר, כי באותה תקופה היתה הלירה לירה.

גבוה, זקוף, בהיר עד ג’ינג’י, בעל נימוסים ויחד עם זה קורטוב לגלוג על לשונו, כזה נראה לי חביב כנען. אינני יודע אם ינק מתורת הכנענים, אך עובדה היא, כי הסטודנט־העולה קרומהולץ, מלבוב, אימץ לו את אחד השמות היפים ביותר במישור העתונות הישראלית. “חביב כנען” מהווה צליל פונטי משכנע, עברי מאוד הן בגיאוגרפיה והן בפילולוגיה.

כאמור, הגיע לארץ כדי ללמוד באוניברסיטה, אף כי היה, מסתבר, בוגר בית הספר הגבוה לעתונאות בוַרשה. אלא שבאותה תקופה – עמדנו ב־1936 – יצאה פניית המוסדות המוסמכים לגיוס מלא וכנען נתגייס למשטרה בה ישרת, בירושלים, כסרג’נט, במשך למעלה משמונה שנים. ב־1944 הוא פושט את המדים ונכנס למערכת “הארץ”. במשך שנות עבודתו הוא ממלא תפקידים שונים: כתב לענינים פליליים, מהומות, בתי משפט, טירור אנטי בריטי, מחתרות. ב־1948, כשקמה המדינה, הוא מתגייס לצה"ל. צו הממשלה הזמנית לשוטרים־לשעבר אומר, כי עליהם לארגן ולתגבר את כוחות המשטרה הצעירה של המדינה וכנען ישרת בתפקיד קצין העתונות ודובר. הוא אחד מעשרת הקצינים הראשונים של משטרת המדינה.

בשובו, לאחר זמן קצר, ל“הארץ” הוא מקדיש את מיטב כישוריו ל“ענינים מיוחדים”. כאן הוא מגלה יזמה רבה, חוש לתיכנון פעולה מובהקת במסגרת של מה שקרוי “רפורטז’ות גדולות”, אלה הקשורות במחקר קפדני בטרם תועלנה על הנייר.

לפני עשר שנים, ב־1964, גרם לי חביב כנען הפתעה נעימה. בשוק הספרים הופיע ספרו של הסופר, איש האשכולות, ג. קרסל: “תולדות העתונות העברית בא”י“. קרסל אינו רק היסטוריון בעל מוניטין בעולם המחקרים התרבותיים שלנו. הוא גם עתונאי קריא מאוד המהנה את קוראיו, בסקירותיו השונות המשתרעות על פני מישורים רבים. כשבשעתו הקדיש מונוגרפיה ל”נדיב הידוע", היתה זו מסה ששיקפה את הדמות החשובה של אדמונד דה רוטשילד. אולם בבואו לספר את תולדות העתונות העברית־ישראלית, לא הקפיד בשמירה על עיקרון הפרט במסכת הכלל. קרסל אינו היחיד ואינו הראשון. מרבים אצלנו לכתוב את ההיסטוריה החדשה לאחר שמחקו את ההיסטוריה הישנה, זו שקדמה לה…

אני מודה, כי חיפשתי בגירסתו ההיסטורית של קרסל את עצמי, את שמי, בין משרתיה של העתונות העברית שלנו. אבל קרסל שכח אותי, כנראה… לא הייתי רשאי למחות, שכן ברל, הפטמן, קרליבך, שזכו לכמה מלים אישיות, שוב אינם, לצערנו, בחיים, ואולי היה זה המטבע שקבע המחבר… מבחינה זו, דומה הדבר שקרסל סייע לי להישאר בחיים ואני חב לו תודה.

זלזול היא מידה אנושית, וגם סופרים לוקים בה. הפעם, במחקרו של קרסל, הייתי מצוי, אחרי ככלות הכל, בחברה טובה: פסח גינזבורג, ישעיה קלינוב, י. לופבן ואחרים. גם הם נגנזו. ומכאן שהופתעתי כשמצאתי את עצמי, בשמי המלא, בין שורות מאמר הבקורת שהקדיש למחקר הנידון חביב כנען. ואני רוצה להאמין, כי עמיתי מר קרסל לא יתרעם אם אצטט כאן את דברי כנען כלשונם, בבואו לדבר על ההשמטה הסיטונית הזאת: “…עתונאים שמסמלים את התפתחות עתונותנו, שהעלו תרומות חשובות לעיצובה, שהנהיגו סגנון כתיבה מיוחד, מן הראוי היה שיוזכרו לפחות בקצרה… כיצד יכול היה להשמט אורי קיסרי, העתונאי שצעד עם ‘דבר’ ו’דואר היום‘, ‘הארץ’ ו’מעריב’, הוציא שבועונים משלו והנהיג בעתונות שלנו את הפיליטון האירופי?”

טז

כיום שורצות מערכות העתונים פרשנים. הפרשנים הסתננו למקום אחד־אחד, במשך ימים רבים, עד כי השתלטו על כל המבואות. כך נוכח העורך, באחד הבקרים, כי הם לגיון. לפנים ידעה המערכת את כותב המאמר הראשי, את כותב הסקירה המדינית, את הפובליציסטים הוגי־הדעות. התפקידים היו מחוּלקים, ברורים ומדויקים. עד שנוצר המושג פרשן. תחילה המושג, בכוח של כל מיני השפעות, בהשראתם של כל מיני חיקויים. ואז פלשו לבית, כאמור, הפרשנים.

הפרשן שלנו, מטבע בריאתו, אינו מקצועי. הוא חובב, דילטנט. סימן ההיכר שלו מטושטש ובלתי־ברור מלכתחילה. יש מצרפים לו את סימן ההיכר “מדיני” או “כלכלי”, וכן הלאה וכן הלאה, כולל פרשן למסעדות.

דומני, כי הקוראים היו מוכנים להסתפק בפרשן אחד, יחיד, עמו היו כורתים מעין הדדיות של אמון, אלא שהמערכת מעניקה לקורא כמה וכמה ביום, ואילו גליון ערב־שבת הוא מחנה שלם של פרשנים ופרשני פרשנים.

מכת מדינה אחרת היא זו של המראינים. לפנים היתה זו מלאכה מובחרת ונבחרת. לא כל מחזיק עט היה מראין, ולא כל אזרח היה מתראין… כיום פותח כל טירון את הקריירה שלו במלאכת הראיונות. הוא אינו חייב לדעת לכתוב. הגבולות בין הצגת שאלות בראיון לבין חקירה משטרתית הם מטושטשים מאוד. המראין המקובל כיום צריך לדעת להתחצף, להציג שאלות מביכות – והראיון מתבשל במהירות, וקוראים לזה ראיון… אך ברור, כי אין לזה קשר עם עתונות כלל ועיקר.

בולמוס הראיונות בא להוכיח עד כמה נתרוקנו ערכי העתונאי מסגולותיו. לפנים היה דרוש שהעתונאי, הכותב מאמר, יהיה לו מה לומר – והוא היה אומר. כיום אין הוא חייב לומר ואין הכרח שיהיה לו מה לומר. די שיושיט את המיקרופון למרואין שלו, וזה, “שותפו” ליצירה, ידבר במקומו.

לעומת הפרשנים והמראינים, אשר פרו ורבו, נתמעטו הרפורטרים.

עבודתו של הרפורטר לשעבר לא התחילה ליד שולחן המערכת, בכתיבה. לפני הידים הכותבות נכנסו לפעולה הרגלים המתרוצצות. היה על הרפורטר לרוץ – לרוץ בכל הכיוונים – כדי להשיג ידיעה, אינפורמציה, נימוקים, הבהרות וכו'. והידיעה היתה תמיד אפויה זה מקרוב, מבושלת ומוכנה.

אנו ידענו כאלה בכל עתון. רפורטר כזה היה יצחק בן־דור ב“דבר”, שמצא מותו במצור על ירושלים. רפורטר כזה היה הרצל חיותמן בתקופת “דואר היום”, ורפורטר כזה, כאילו מלידה, היה שמעון סאמט, איש “הארץ”, שהפך את הרפורטז’ות שלו למזיגה של אינפורמציה וחוַת־דעת, מזיגה שהצטיינה תמיד בראשוניות, המבוססת על קשרים מקוריים. סאמט היה הרפורטר, שהסמטה שבשכונת שבזי והשדרות הראשיות במוסקבה או בניו־יורק היו זוכות אצלו לטיפול זהה. הוא היה כאן והוא היה שם. עם שמעון סאמט עברתי כברת דרך כשהקדשנו שנינו מחילנו לשבועון “9 בערב”. עוד אחזור לספר על שמעון.

“הארץ” ידע בזמנו את אשר לַזַר, רפורטר העתון בירושלים, שמיהר לקנות לבבות, לרכוש אמון ולהיהפך פופולרי בין הקולגים שלו מזה לבין הקוראים שלו מזה. היו לו קשרים טובים ושירותי מודיעין משלו. דומה היה, שחתם על חוזה סודי עם סקוּפּים והיה מזהה אותם, אורב להם ומשיג אותם לפני כל עתונאי אחר. בליל הכרזת המדינה, ב־29 בנובמבר או למחרתו, כשפרצו ערבים מפגינים למרכז המסחרי היהודי, הציתו חנויות, בזזו ופגעו ביהודים, לא הסתפק לזר בכך שישקיף מאצל החלון, אלא ירד לרחוב, רחוב הנסיכה מרי, דומני. ההמון זיהה אותו והוא נפצע קשות בפגיונות הפורעים. הוא נלקח אל שולחן הניתוחים ואז כתבו על “קרבן המקצוע”… ואכן הוא נפצע תוך כדי מילוי חובתו המקצועית.

לזר שכב זמן ממושך בבית־החולים עד שהחלים. לאחר זמן קצר פרש מן “הארץ” ויצא לארצות־הברית. אני שומע, כי הוא עוסק במסחר.

גם שמעון סאמט, המוזכר לעיל, נפצע בהפגנה שנערכה ביפו במאורעות 1933. הוא אושפז ושכב ב“הדסה” שלושה שבועות. העתונות ציינה את הדבר בלשון זו: “…הרפורטר, גם לאחר שנפצע, המשיך בעבודתו, ורק לכשהגיעה העזרה הראשונה, נתפנה לפצעיו”.

עתונאים נפגעים במילוי חובתם ואף נופלים ונהרגים עד עצם היום הזה. הם נפגעים בקוריג’ידור, בויֶטנאם, באפריקה ובאסיה, בים התיכון… וטוב שהקורא ידע, כי שום ידיעה בעתון אינה מתבשלת כתפוח־אדמה מקולף.

יז

עכשיו ניצב ונעצר מול עיני יעקב הורוביץ. למען הדיוק עלי לקבוע: מי מהם? איזה יעקב הורוביץ: העורך, המשורר, המספר, המחזאי? שכן הורוביץ הוא קלסתר, הוא פרופיל, דמות שתהפוך בקרב הזמן לתדמית. ואין לשכוח את הורוביץ, שצמח על רקע הקורפוס הדיפלומטי, ולעומתו את הורוביץ יושב־ראש מועדון “מילוא”. ורשימה זו, עם כל היותה ארוכה ומגוּונת, איננה שלמה, שכן עלינו להוסיף עליה את הורוביץ הבוהמיאן, לא בוהמיאן של ימינו, המזדהה, פחות או יותר, עם ההיפיס, ששערם פרוע ולבושם מהוה, אלא בוהמיאן מקורי מימי מורג’ה ופוצ’יני. אפשר גם להעלות ולזכור את הורוביץ, דוקטור הורוביץ, חבר עשרות ועדים, ועדות, מועצות, שהתרבות ענינן והאמנות עיסוקן. מי מאתנו אינו זוכר את האינטרבנציות שלו, שתמיד היו תקיפות, תוקפניות, אגרסיביות, מבריקות, עקשניות, ויחד עם זה מפגינות את התרבות – משקל ושרשים – שהיווּ רקע לאקלימו של האיש.

דוקטור יעקב הורוביץ לא היה, בעצם, עתונאי, אף־על־פי שאחת בכמה שנים היה ניגש אל הקלפי המוצב ב“בית סוקולוב” ומשתתף בבחירות לועד אגודת העתונאים. אינני יודע מה היה הסטטוס המקצועי שלו באגודה זו שלנו, שכן למעשה שימש, במשך שנים ארוכות, עורך המוסף הספרותי של “הארץ”, זה הקרוי “תרבות וספרות”. כשיצא לגמלאות ובאו אחריו בנימין תמוז תחילה ואחר־כך אברהם יבין, מצאו השנים שדה חרוש, מטופח, נותן פרי. אמנם מיהרו השנים, כל אחד לפי דרכו וסגנונו, לחדש את אוירת הבית, אך עד היום מורגש שם אותו משהו משל אציל גזעי, המושך אחריו, באֶלגנציה מרושלת, את מקטורן הבוהמיאנים באשר הם, אותו משהו משל הוינאי בעל ההליכות והנימוסין, שאם תגרד בכסותו תגלה את הגליצאי, אחד מרבים, זה השבט האינטליגנטי ביותר שבעדה היהודית, שבגזע היהודי, כולל הישראלים, זה שנתן לנו את שי עגנון, את דב סדן ואת מרדכי בנטוב, את מאיר יערי ואת אחיו, הדוקטור משה יערי (ולד), הצנוע והמסוגל לשרוק באזניך “אין אקסטנסו” את כל תשע הסימפוניות של בטהובן בעל־פה, בעל לב ובעל טעם.

עכשיו קמים לנגד עיני ומתנערים מאבק הזמן והזמנים עשרות לילות־שבת שבכיכר דיזנגוף, כשהורוביץ מנצח על אותה אוירה של המועדון, מועדון “מילוא”, שנולד בסימן המפלגה, אך הפך במהרה לחברותא טובה של שוחרי תרבות וציידי אמוציות. לא היה זה סוד, כי המועדון הוא נכס מנכסיה של מפלגת פועלי ארץ־ישראל, אלא שאיש מחברי המועדון ומבאיו לא נשאל מעולם להוכיח להדסה אגמון אשר על הבית, כי הוא מצביע בעד מפא"י.

עכשיו אולי יובן, בעקיפין, כיצד המטען העשיר והכבד של הורוביץ – הדוקטור לספרות ולכימיה מן האוניברסיטה של וינה – נראה כאילו היה משקל נוצה. לי אישית, מתוך כל החסדים הללו יקר בעיקר המסַפֵּר שבו, זה שכתב את סיפוריו בדיו מודרנית ושמר עליה שלא תהיה, חלילה, מודרניסטית. אה, כן! המודרניסטים של ימינו עוד היו שקועים במטבחיו של קלמן שולמן כשהורוביץ כבר כתב את סיפורו על חתולותיו הקטנות, או היקרות, או גם קטנות וגם יקרות. אני מיעץ לכם לגשת אל מדף הספרים ולקרוא מחדש את הסיפור, שכוחו הנרטיבי של הורוביץ כה מדובב בו וכה מלטף וכה מזעזע.

כשחזר הורוביץ משטוקהולם, שם עשה כשלוש שנים, ואולי יותר, כנספח לעניני תרבות ליד שגרירות ישראל בשבדיה, הרצה על אקספרימנט חדש זה שלו. אך הוא גם סיפר לא אחת דברים בשולי ההרצאה הרשמית והחברתית. זכורות לי שיחותיו אלו בקומה השלישית של המערכת. יש אנשים, שכמותם כספר, כספר טוב, שהטוב שלו ושבו מתחיל כבר בכריכה המהודרת, המצוחצחת והנאה.

בעצם, זכור לי הורוביץ עוד מלפני כל אלה. זה היה בימים היפים של שלונסקי ושטיינמן, ימי חבורת “כתובים”. הוא היה מופיע בשדרות רוטשילד ומשקיף בנו בעיניו היפות, הדולקות כפכי שמן מן המהדרין, עינים עצובות כלשהו, לגלגניות כלשהו. כמוהו כאותו רכב מירוצי סוסים, המניח ליריביו־מתחריו לעבור ולרוץ קדימה־קדימה, ואילו ברגע האחרון הוא ממלא ריאותיו נשימה ארוכה, מדהיר את עצמו ומגיע ראשון; כאותו רכב, אמרתי. גם הוא היה מניח לנו לומר את אשר אנו יודעים וסבורים, ואילו הוא היה שותק… עד שהיה מפסיק לשתוק. ואז היה מתחיל, מתחיל ואינו גומר. יש והיינו כבר מוכנים ללכת, קמים מספסלי העץ שבגן רוטשילד, הספסלים שכאילו היו שייכים למערכת ולאביזרים שבבנין המשקיף עליך. אך משהתחיל הורוביץ מדבר, היינו חוזרים ומתישבים ומקשיבים לדבריו. היה לו תמיד מה לומר, תמיד מה לטעון. האומנם האמין, כי עולמו יתקן את העולמות?

יח

הייתי נער, עלם כשקראתי את “ויקטוריה” של קנוט המסון. בכיתי. מי לא בכה? בכינו כשבלענו את הבסט סלר הזה של הרומניסטן הנורבגי, שהיהודי היקר שטיבל העניק לנו בעברית בעשור השני של המאה, עם מבחר גדול של הספרות הלועזית שפרסם בעברית.

עברו שנים, כעשר, ויום אחד נתגלגל אלי הספר שנית. ושוב קראתיו. הפעם לא בכיתי. אולי משום שבינתים ראיתי את הויקטוריות מקרוב והן הניחו את ראשן בחיקי… ומכיון שלא בכיתי, הייתי מחזיק את הספר בידי ובודק אותו. כך משך את עיני לראשונה שמו של המתרגם, שתירגם את הרומן ישירות מנורבגית, לשון לא שגורה, במיוחד על לשונם של סופרינו.

שמו היה פסח גינזבורג. מי זוכר אותו היום? הלב מתכווץ כשהוא לוחש לעצמו: איש אינו זוכר אותו. הוא מת פעמיִם. מיתה ראשונה – ביולוגית. מיתה שניה – בלבותיהם של כפויי־טובה.

פסח גינזבורג בא אלינו מארצות־הברית. צר לי, כי חסרים לי פרטים על מוצאו. יש להניח, כי המקור היה רוסי או פולני, אך המשפחה היגרה, כנראה, לארצות־הברית ומשם, לאחר זמן, עלו לארץ־ישראל הבנים, פסח ואחיו המשורר שמעון. את פסח הכרתי בבית הדפוס של “הארץ”, כשהוא עורך ומעמד את העמוד הראשון. יש עתונאים כאלה, שעיקרם, עיקר חילם, הוא העמוד הראשון, החזית של העתון. היו לנו כמה כאלה: בן־אבי ב“דואר היום”, אריה דיסנצ’יק וכן גם יצחק זיו־אב ב“הבוקר” ואולי עוד כמה. כאן יש להסביר, שבאותן שנים לא היה העמוד הראשון מה שהוא היום. על עורכיו, אלה שהזכרתי ואחרים שכמותם, היה להילחם על כל כותרת… שכן ראשוני העתונים לא הכירו בזכויותיה של הכותרת, לא הראשית, השמנה והמרשימה, ולא אפילו זו של כותרות המשנה. בראש העמוד היתה מופיעה כותרת יחידה, כוללת, בת מלה אחת: “מברקים”, או “טלגרמות”, או “חדשות העיר”, ושם היה נדחס החומר שהגיע אותו יום.

פסח גינזבורג היה האב־טיפוס של בונה חזית העתון. דומה, שהתמחה בתחום זה. הוא סירב לעשות כל עבודה אחרת. הוא היה אך ורק “עורך העמוד הראשון”. הוא היה מגיע למערכת בשעות הערב, עובר ביעף על “המזון” שתאכל היום העופרת ויורד לדפוס. בתוך רבע שעה היה התכנון מוכן. הוא עבד במהירות בלתי־רגילה. היה שקט, שקט עד לחרדה, קר־רוח, בעל מזג טוב. ולמחרת היתה החזית נראית כמלאכת־מחשבת.

ייתכן, שחסרה לו התנופה של בן־אבי, ההלם האינפורמטיבי של דיסנצ’יק, אבל היה בו משהו מיוחד: דרך־ארץ אקדמית ממש לנוכח ה“ניוּז”, לנוכח העקרון של החדשות המגיעות מארבעת קצווי העולם. הוא אהב את מלאכתו והוא ידע אותה.

מעולם לא יצא מכליו, מעולם לא נזף ומעולם לא התנשא וניסה ללמד את חברו. כשהיה מעיר הערות, היה מעמיד פנים כאילו הוא שואל משום שאינו יודע…

לימים, כשחלו שינויים ב“דואר היום”, נתפתה גינזבורג לעבור אל העתון הירושלמי, כששותפו לעריכה הוא דוקטור ש. פרלמן. גם כאן שמר פסח לעצמו את העמוד הראשון. אך השידוך עם “דואר היום” לא האריך ימים והוא חזר ל“הארץ”. שוקן אינו אוהב שיזנחו אותו ואינו נוהג לקבל בחזרה את מי שנטש אותו, אבל פסח גינזבורג נתקבל בחזרה ללא כל היסוסים. והחזית חזרה להיות חזית.

בין העשור השני לשלישי ביקש גינזבורג ליסד עתון משלו. איני יודע אם עמד מי מאחוריו, ואם היה זה סעדיה שושני. על־כל־פנים כסף לא היה לו, ובודאי לא כסף רב. העתון, שקרא לו “הזמן”, נדפס בדפוס שושני, בית־דפוס שלא היה מצויד במיוחד לצרכי עתון יומי, ומה־גם עם חזית כאשר אהב פסח. הוא האמין, כנראה, בעתון הקטן, שיש לו חסידים לרוב, קוראים נאמנים, אלא שמסתבר, שהללו לא באו לראיון…

גינזבורג הרכיב את המערכת שלו בענוה ובחסכון. הוא עצמו יערוך כמובן, את העמודים החיצוניים. לצורך המאמרים הראשיים הזמין את ל. ח. חריפאי (אביה של זהרירה חריפאי), פובליציסטן מבריק, קנאי לדעותיו, מקורי בכתיבתו, שהשתתף גם בשבועונה של “התאחדות האיכרים”, “הבוסתנאי”, בעריכתו של משה סמילנסקי. על הכרוניקה הפקיד עתונאי צעיר וזריז, בעל קשרים טובים וחוש ציבורי מובהק, אריה תורג’מן, בן למשפחה הספרדית המפורסמת. גם אותי צירף למערכת והייתי כותב יום־יום פליטון על כל נושא הטוב בעיני.

מכירת העתון צלעה. רק במשך שבוע ימים, הודות לסקופים של תורג’מן, זכינו לתפוצה אדירה. היה זה בימי משפטו של שמחה חינקיס, השוטר היהודי בשירות המנדט, שנאשם ברצח משפחה ערבית ביפו בימי מהומות אב תרפ"ט. העתון, שהיה עתון צהרים, היה יוצא לרחוב עם תום ישיבות בית־הדין, ותורג’מן היה נותן כיסוי מדוקדק ועשיר מישיבות המשפט בראשותו של השופט הבריטי שרוויל. כך לא היה צורך לקורא לחכות עד מחר לעתוני הבוקר כדי לקבל את האינפורמציה.

חינקיס נידון למיתה, אלא שענשו הוחלף, אחר־כך למאסר של 15 שנה. זכור לי כיצד ניגש אלי בחוצות ירושלים יום אחד, כשהוא מלווה משמר בריטי, שהוליכו לאן־שהוא. “אני שִׂמחה חינקיס”, אמר לי במעמד המשמר, שהיתה לו דרך־ארץ בפניו. זה היה בחור יקר, אחד מראשוני ההגנה, במרכאות ובלא מרכאות, אחד מראשוני הנקם והדבקות בזכותם של היהודים לחיות. נפגשתי עמו פעם ושתים לאחר שיצא לחפשי. הקדשתי לו רשימה, ואולי יותר מאחת. אחר־כך גדלה העיר, גדל הישוב וגדלה ההתנכרות ולמדנו לשכוח… כך נעלם מעיני. נאמר לי, שהוא שייך למנגנונה של עירית תל־אביב.

“הזמן” לא האריך ימים. לאחר שנים הופיע עתון אחר, חדש, בשם “הזמן”. עתונו של גינזבורג היה בלתי־מפלגתי. “הזמן” החדש היה עתונם של הפרוגרסיבים, או מי שהיו עתידים להיות הפרוגרסיבים. העורכים היו מ. אינדלמן, עורכו לשעבר של “היינט” הורשאי, ליברל, בעל תרבות וטעם אירופי, ועל ידיו עזרו – הזכורים לי – אידוב כהן וגדליהו זקיף המנוח. הבוס הגדול של העתון היה יצחק גרינבוים. פירסמתי בו שנים־שלושה פליטונים קטנים בימות השבוע, וסיפור בגליון ערב־שבת. בסקירתו על הסיפור העברי שיבח, בין היתר, המבקר רפאל פטאי את “סיפוריו של אורי קיסרי”. לאחר זמן דרש ממני שוקן, שהשתתפתי באותה תקופה בעתונו, שאפסיק ב“הזמן”, או שאכתוב שם בפסבדונים.

כך הלכו הזמנים עם “הזמן”, עד שיום אחד נגזל מאתנו, ממשפחתו, מאשתו דבורה, משוררת בזכות עצמה, ומבתו, נגזל באכזריות ללא פשר, חברנו פסח גינזבורג.

הוא מת על שולחן הניתוחים, לאחר התקף באזור המעי העיוור. הידיעה על מותו הופיעה בעמוד הראשון, אך לא הוא הטביע אותה בתוך העופרת. אני רואה אותו תדיר לנגד עיני כשאני חוזר אל הנוסטלגיה של העתים ההם, העתונים ההם והאנשים ההם. נמוך־קומה, מרכיב משקפים, לחיים אדומות כשל נערה נכלמת, וחיוך טוב, חיוך שכאילו מבקש לומר: “לחיות, ולתת לזולתך לחיות”.

יט

סיפורם של שבתי טבת ועמום אילון, כל אחד לעצמו ושניהם במשותף, הוא סיפור בסימן של הצלחה.

מה שמאפין אותם – ושוב: כל אחד לבדו ושניהם במשותף – הרי זה כי הם יכולים להיחשב, ללא ספק, כילדיו המפונקים של העורך. עובדה היא, כי שוקן טיפח אותם, השקיע בהם וגידל אותם, הימר עליהם כעל סייחים מבטיחים והאמין בהם. שוקן האמין בצעירים, העניק להם אשראי ועשה רבות כדי להצעידם לקראת עצמאותם. ואכן הם השיגו אותה. בסופו של דבר, שכחו את אולפנם ויצאו לחפש את האושר בשדות הספרות. הם כאילו דבקו באמרתו המפורסמת של ז’אנון: “העתונאות מוליכה לכל מקום, בתנאי שתשתחרר ממנה”, או, לפי נוסחה אחרת: “… בתנאי שלא תשתהה אצלה יתר על המידה”. והם לא השתהו.

כ

בשלהי קיץ 1965 החלטתי לצאת לתקופת זמן לאירופה. פניתי ליטול ברכת פרידה מכמה מידידי, וכך הגעתי גם לישראל פינקלשטיין, מזכיר מערכת “הארץ”. ניגשתי אליו לבנין, וביקשתיו לרשום לפניו, כי אספקת המאמרים שלי תופסק זמנית. שאלתיו אם הוא מעונין במשהו, שאוכל להביא לו מן הקונטיננט, וכן אם זכורה לו כתבתו של בית־מלון באמסטרדם, שכן היה ידוע לי, כי רק לפני זמן קצר עשה בה. “אם תוכל” אמר, “תביא לי כמה סיגרים”, ורשם על גבה של תיבת הסיגרים המבוקשת, הריקה, את שם המלון המומלץ. אמרתי לו, כי עוד אסור אליו שנית למחרת. אך כשסרתי למחרת נאמר לי, כי נאחז בהתקף לב חריף והועבר בדחיפות ל“איכילוב”. מצבו היה חמור. ב“איכילוב” אף לא הרשו לי לגשת אליו. והוא ביקש מרעייתו, שתאחל לי נסיעה טובה. “אני אראה אותו בשובו”, אמר לה.

אני המראתי לדרכי. בו ביום השיב את נשמתו לבוראה.

כא

“הכלל והפרט”, במרכאות, הוא שם מדור ב“הארץ”, מדור קטן, באותיות נונפרל, המצטופפות בצנעה בתוך פינה צרה. קרן־זוית זו היתה חביבה במיוחד על מזכיר המערכת פינקלשטיין המנוח. אין זה מקרה. טיבנו ואָפינו ייקבעו תדיר לא בחזית הראוָתית – ניאון וחצוצרה – אלא באפלוליתן של פינות. מזכיר המערכת של “הארץ” היה מסוגל לגייס את מיטב מרצו על סף הפינה החברתית הזאת והוא נהג בה תדיר כאילו מדור צנוע זה הוא כרטיס־הביקור של זקן העתונים המכובד של הישוב.

עתונות היא עסק. עתונאות היא אמנות. ושתיהן – כל אחת לפי דרכה – אכסהיביציוניסטיות. כולנו, העתונאים, עובדים החוצה, לא פנימה. כולנו מעמידים עצמנו לראוה, שמבלעדיה יישמט מתחת לרגלינו דגש המציאות.

מבחינה זו נגיע לפרדוקס, למסקנה האבסורדית, שלפיה לא היה ישראל פינקלשטיין עתונאי כלל. אילו היו כל אנשי “הארץ” כמותו, כי אז מסופקני אם היה העתון קרוי עתון. אלא שפינקלשטיין היה אחד ויחיד, בודד. יוצא־דופן בסוגו ובדרכו. וכך שימש, במידה רבה, שאור בעיסה.

העברית שלו היתה שרשית – עוד בבית אביו, באוקראינה, דיבר עברית – וכשכתב, היתה לשונו קלה, עסיסית. כשיצא בשליחות העתון – אם לאיסטנבול, אם לקהיר (למשפטם של רוצחי לורד מוין), אם לאיטליה (אל חזית הבריגדה העברית) – היו הכתבות שלו מיטב הרפורטז’ה הבהירה, ההגיונית, המשוחררת ממליצה, מיומרה ומהצטעצעות. אבל קיימים, כנראה, כוחות נסתרים המכוונים אותנו; לא רק אל יעודנו, אלא גם אל אקלימנו הנפשי. ולא מקרה הוא, שישראל פינקלשטיין לא המשיך בכתיבה והעדיף לעמוד, במשך עשרים ושש שנים ארוכות, גדושות, בתפקיד מזכיר המערכת, האיש החייב לזכור ולהזכיר, לרכז ולברור, לבחור, להשהות או לזרז את הידיעה, את המאמר, את המלה הנכתבת, שיש להפוך אותה למלה נדפסת – ולא להופיע באור הזרקורים. אינני יודע, אם היה ענותן. להפך, דומני, כי היו בו כמה סימני יוהרה, חיצונית לפחות. למסיבות עתונאים היה מגיע, כאילו בכוונה, באיחור כדי שלא יתקעוהו בכיסאות כבוד, והיה מתישב לו מן הצד, כמשקיף. כך נתמזגה אישיותו ביעודו. והוא היה מזכיר מערכת אידיאלי, זה שאינו מפרסם מאמרים משלו ואינו מתפרסם בעתון, זה ששמו מופיע – אם הוא מופיע – באותיות כמעט מוסתרות בירכתי הגליון.

אם זכרוני אינו מטעני, נפגשתי לראשונה בישראל פינקלשטיין בשנות העשרים וחמש של המאה בתל־אביב. היינו צעירים וצעירה היתה גם העיר. ישראל כבר עבד ב“הארץ”, אבל טרם מונה למזכיר המערכת. במערכת ישבו סופרים – לא בהכרח עתונאים – ואפשר לומר, כי פינקלשטיין נזרק לתוך גוב אריות, שאיימו לטרוף אותו. אבל לא עברה עת מרובה והוא עלה מתוך הגוב – בכוחות עצמו – והחל יוצק מים על ידיו של גליקסון. גליקסון אהב אותו, העריך אותו, והאיש הצעיר שמר לפובליציסטן של העבר הוקרה עמוקה.

אותה תקופה ניצבה ברחוב רמב“ם דירתו של יצחק כץ. בית זה שימש מרכז לבוהמה בחיתוליה, לשם היו נועדים ראובן, אגדתי, אביגדור המאירי, נחום גוטמן, ציונה תג’ר, משה הלוי, ויסלחו לי הנותרים אם שמם פרח מזכרוני. לבעל־הבית, יצחק כץ, היה אז תחביב: ביקורת אמנותית, והוא היה מסור לתחביבו זה. ציונה, ראובן וגוטמן ציירו, כמובן. אגדתי ערך רסיטלים של ריקוד, והחל כבר לארגן את בחירת “אסתר המלכה” ואת פרשת הקרנבלים המפורסמים שלו. בבית היו בכל עת משקאות צוננים וחמימים, תבשיל לנגוס בו, וחיוך טוב, מסביר־פנים של עקרת־הבית, בת־שבע, הבת הבכירה של משפחת חרל”פ הנודעת מרחובות. כשמצב־הרוח היה מתרומם ולילות הקיץ היו מכוכבים, עם ירח בטבורם, היתה החבריה יורדת אל אלנבי שבקרבת שיינקין, שם מלך על לשון, חך וקיבות אלטשולר הנודע. אלטשולר היה משאיר את המסעדה שלו – שהיום היו קוראים לה, בודאי, “מועדון לילה”, אם־כי ללא בידור תצוגתי – פתוחה עד לשלוש לאחר חצות. ולעתים גם עד לפנות בוקר. דגים ממולאים, תרנגולות צלויות, בירה צוננת ואשראי למחוסרי הפרוטה היו מסימניו המובהקים של אלטשולר ההיסטורי.

זה היה הרקע להכרותי עם מי שעתיד היה, במשך 26 שנים, לחרוש בשדה העתונות. 

היה זה בחור צנום, תמיר, חייכן ושקט, שאהב לדבר וידע לדבר, אשר – לא כדרכו בשנים מאוחרות – לא יצא מכליו ושמר על אותו שקט אצילי של אנשים, האוהבים את החיים ויודעים לשתף באהבתם גם את זולתם. הוא זכור לי, משום־מה, בחליפתו הלבנה. היינו נוהגים אז ללבוש, בימי הקיץ, חליפות לבנות, עם כותונת ועניבה. סבורני, שהיתה זו השפעה לוקלית של השכנים, שכן הערבים המיוחסים, ה“אירופים”, התהדרו בקיץ בלבן. אין זו משימה קלה להיות אלגנטי בארץ חמה בחליפה לבנה, הנוטה להתקמט ולהתלכלך. פינקלשטיין הקיצי היה ממש מתמיה: חליפתו היתה תמיד מגוהצת, ללא רבב כלשהו. פעם שאלתיו, כיצד הוא מצליח להיות כה לבן בלבן, וכמה חליפות לבנות יש לו. זו היתה, בעצם, שאלה ריטורית, שכן כולנו ידענו, כי כולנו דלפונים. אבל חברי לא הגיב. הוא רק העלה חיוך, אחד מחיוכיו, שאם התקהו כלשהו במרוצת הזמן, הנה שמרו על הסֵבֶר המיוחד שלהם.

השנים, שעשה בירושלים כסופר “הארץ”, היו לו שנים ברוכות. באותה תקופה גם יסד, יחד עם המנוח גרשון אגרון, את “אגודת העתונאים” בבירה. אני סבור, כי ירושלים היתה הרקע שלו, האקלים שלו. אוירת ירושלים המנדטורית, ספוגת הניחוח הבין־לאומי, היתה אוירתו האורגנית, שכן השפעת לונדון היתה גדולה עליו. צדק ג. שוקן כשכתב, כי פינקלשטיין היה ליברל. אלא שאני לא הייתי מדביק לו את התוספת: ליברל רוסי. היו בו, ללא ספק, בנקודת המוצא שלו זרעים של ליברליזם רוסי, אלא שבמרוצת הזמן נתחלף הרוסי באנגלי, והוא היה ליברל – אפילו שמרן – ברוח הבריטית.

כאן פעלה תכונה של יראת־כבוד בפני גדולים ממנו, מנוסים וכבדי־משקל. לא מקרה הוא, שידידות אמיצה וארוכה קשרה אותו דוקא אל וולטש ואל מדזיני. הוא אהב תמיד את המעולה. את התוית של סוג א'. כשבא לבקר בפריס, בימים בהם עשיתי בה כשליח “הארץ”, סר אל ג’לו שברחבת וַנדום לקנות לו דוקא אצלו מגבעת לראשו. עניבות, גרס, צריך שתהיינה מתוצרת סולקא, קוניאק יש לשתות משל קורבואזיה, שמפניה משל האלמנה קליקו, ואם יין, מוטב שיהא זה יין מוטון־רוטשילד. גישה זו הובילה, כמובן, אל “טיימס” הלונדוני כעתון, שיש לחתור תמיד אל דמותו המושלמת.

כשהועבר לתל־אביב לכהן כמזכיר המערכת התחיל לדאוג, יחד עם ישעיהו קלינוב, לארגון ציבור העתונאים בעיר החוף הגדולה. 

כשהוקמה לאחר זמן “ועדת התגובה” (כך נקראה בימי הבריטים “ועדת העורכים” של היום) היה ישראל פינקלשטיין פעיל בה מאוד.

עם הקמת המדינה היה הוא יוזם ההסדר עם שלטונות הצבא בענין הצנזורה הבטחונית בעתונות הישראלית ושימש יושב־ראש ועדת הצנזורה עד יומו האחרון.

פינקלשטיין היה קפדן עד לטירוף. לעתים נראה לי כקלגס, היושב לפתחו של שער ושומר על הבנין. ראינוהו לא פעם מתעקש ונלחם על קוצו של יוד, ולא פעם אמרו לו: “חדל לנדנד”, אבל הוא לא חדל, כי האמין שהמוַתר – חוטא. מבחינה זו היה אדם קשה, לא גמיש. ישר עד לאדיקות. ישראל היה אתיקן מלידה. מושלם. אלא שבצדו של האתיקן שכן גם האסתטיקן. ולזה היה חוש הומור חרישי וענוג, טוב־לב, רגישות ועידון החך הנפשי. יחד עם זה לא חיבלו תכונות רגשיות אלה בשכל הישר של המשפטן החבוי בו, ושצפויה היתה לו קריירה מזהירה כפרקליט אילולא נפל בשבי העתונות.

מזכיר המערכת פינקלשטיין היה חי את חיי העתון גם מחוץ לשעות העבודה. לא פעם, בחצות, לאחר הצגה או קונצרט, הייתי מציע לו להיכנס לבית־קפה. אבל בסופו של דבר היה הוא משכנע אותי להיכנס ל…דפוס. “תמיד יש משהו הדורש פיקוח”, היה אומר, “ידיעה החייבת להיכנס ולא נכנסה, או ידיעה שנכנסה ולא היתה צריכה להיכנס”. משהיה עובר על העמודים בטרם ייכנסו למכונה, שוב לא היה זוכר, שמחוגי השעון לא נעצרו.

הוא היה עבד נאמן לעתונו, עבד מאהבה, שאילו שילחוהו לדרור היה מסרב לצאת ואומר: “אהבתי את אדוני”. כשהיה יוצא מכליו – והוא היה מרבה לצאת מכליו – שוב לא היה זה האיש היסודי שבקרבו. אך הוא היה ממהר להירגע, ואז היה חוזר אליו מבטו הרציני, הבוחן, הלא־מרוצה כמעט, שחיוך אצילי היה מרכך אותו ומפעיל עליו מטמורפוזה.

במשך 26 שנים היה ישראל פינקלשטיין האיש מאחורי העופרת. מעטים מקוראי העתון הכירו את שמו וידעו את טיבו. הוא פירסם עשרות ומאות סופרים ועתונאים, מאות ואלפי תצלומים, רבבות של כותרות – ואילו הוא עצמו ישב מאחורי הקלעים וטוה את יריעת החולין הזאת של האינפורמציה. אני מודה, כי לא יכולתי להבליג על חיוך, מריר במקצת, כשראיתי, אחרי מותו את תמונתו, בעמוד הראשון של “הארץ”… אילו היה חי, היה בודאי מתרתח כנגד מעמדי העתון ואומר לאפרים, או לפנחס: “השתגעת? בעמוד הראשון? מהר והעבר לי את הגלופה לעמודים הפנימיים…”

באמשטרדם, בקור של מתחת לאפס, באתי ל“הוטל טריאנון” שחברי המליץ לי עליו. ייחודם של בתי־מלון הוא בזה, כי האנשים חולפים בתוכם ועוברים, נושמים ונרדמים ומקיצים, ואילו החדרים והכתלים קיימים ועומדים, כשהם שומרים על המגע האוקולטי של עוברי־האורח הזרים זה לזה שנטו ללון – והלכו, לבלי שוב. בעצם, בתי־המלון הם תחנות של “לילות להשכיר”, והם מסמלים את חיינו.

בחוץ ירד השלג, ואני הירהרתי, כי אין מנוס מן העובדה, כי שלושים וחמש השנים המשותפות שידעתי עם ישראל פינקלשטיין הגיעו לסיומן.

א

סיפורו של “דואר היום” הוא סיפורה של כתונת פסים. נוסח אחר: זה סיפורו של סולן, סולן מלידה. כי “דואר היום” – עתון ותקופה – יש לו רק משמעות אחת: איתמר בן־אבי. ואיתמר בן־אבי הוא הילד, הנער, הגבר, שהתהלך בתוכנו כסולן גזעי, כשלבשרו כתונת הפסים שתפר לו אביו, סטודנט מן הסורבונה של פריס, אליעזר פרלמן, שייכנס להיסטוריה כאליעזר בן־יהודה, מחיֵה הלשון העברית.

בכתונת הפסים יש משהו מן הסמל. כי זו אינה מליצה ציורית בלבד, אם בכלל. ואם סמל – מותר, אולי, ואולי צריך לשרבבו לתוך קורות האנשים שהכותונת דבקה לבשרם.

מה משמעותה, בעצם, של כתונת הפסים? מה היא באה ללמד?

הספרות המקראית אינה נדיבה בדבריה על כתונת הפסים הראשונה והיחידה בדברי־הימים, זו שתפר יעקב בן יצחק לבן־הזקונים שלו, ליוסף בן רחל, אשר אהבו מכל בניו. זהו כל המידע שספר “בראשית” מוריש לנו. ידוע לנו, כי היה יוסף בן י"ז שנים בצאתו לדותן וכותונת הפסים לבשרו. אחר־כך יסופר לנו הסיפור הדרמתי על שנאת האחים, על טבילת הכותונת בדם ועל זעקת הקשיש, כי אכן כותונת בנו היא וכי “טרף טורף יוסף”… אך גם פרטים אלה אינם מאפשרים לנו לתהות על קנקנה הספציפי של כותונת פסים זו ולפענח את יִחודהּ. מה באים ללמד הפסים בתוך האריג? האם סימן הם למזל, מעין קמע השומר על “בן פורת יוסף”, אם אפשר לומר? ואכן, על־אף שנאת האחים, על־אף מכירת יוסף לאורחת הישמעאלים, על־אף הבוֹר שלתוכו הושלך, הנה בסופה של הדרך לא יאבד הנער ויוסף יהיה למשנה למלך מצרים. האם כותונת הפסים היא ששמרה על בעל החלומות?

הנער, הילד נולד בשנת 1885 לאמו דבורה ולאביו אליעזר, ושם קוֹרא לו – בן־ציון. טרם היתה לו כותונת פסים, אף־כי היתה שמורה לו אי־שם. וכשם שגורל ומסתורין מכתיבים לנו את דרכנו ואת מעשינו, כך יצא הנער, כשגדל ונתפכח, לקראת הבאות, פשט מעליו את בן־ציון ולבש את איתמר. וכך לבש את הכותונת.

הוא נולד בשכונת החבשים של ירושלים הקדושה. היא היתה קדושה בעיני אנשים רבים, ירושלים. אך אליעזר ודבורה לא הועידו את ילדם לתשמישי־קדושה. הם האמינו, כי לא בקדושתו ולא בקדושתה יחיה עם ותחיה ארץ, אלא בחילוניותם דוקא, חילוניותם הפשוטה, הבריאה והמתמשכת. כך גם הדריכו את ילדם והטילו עליו יעוד, שליחות: לדבר עברית. זו היתה העזה, חוצפה, מהתלה. ורפי הלב נדו לילד, הנאלץ לגמגם מלים של לשון חנוטה.

אך הפלא נתגבש והיה. הילד גימגם עברית… עד שלבסוף דיבר בה והנה היא חיה ושוטפת. כך נולד, כאמור, איתמר. הוא נשא כדגל את גאוָתוֹ על אביו בכנותו את עצמו בן־אבי, דהינו, ראשי־תיבות של אליעזר בן־יהודה, שהם גם אתגר לעולם: אני, בנו של אבי. ומי היה אביו כבר ידעה החברה הישראלית, שהחלה, כבר אז, להשחיז את הסכינים ולבשל את ההשמצות. דיברו בשפתם, שפת האב והבן, והשמיצו את שניהם. תחילה השמיצו החרדים, ואחר־כך השמיצו המתקדמים, בני הישוב החדש.

ששים שנה לאחר לידתו שוב לא יהלום הלב ולא תנשומנה הריאות של הבן־יקיר. הדבר יתרחש ב־1943, בעיצומה של מלחמת־העולם השניה, בארצות־הברית. היה זה ב־18 לחודש אפריל, בצאתה של שבת שלוה, הרבה אחרי חצות־הלילה. המשפחה הקטנה, הרעיה ושתי הבנות, שיצאו עם האב מירושלים לגולה הרחוקה, הקיצה לקול שיעול טורדני ושם מחנק וראתה כיצד מת הסולן. היתה זו מיתת פתע שאין עמה יסורים.

ב

כך נראים לי הדברים היום, לאחר שנים ארוכות ובפרספקטיבה, כשהעצבות מכתיבה לי לא רק את המלים, אלא גם את המסקנות.

אבל שונים היו פני הדברים בשנת 1928.

היה לי אז ותק של כמעט שלוש שנים בעתונות. היו לי הישגים. אולם ממדיה של העתונות הפרובינציאלית, זו שעמדה לקלוט אותי, טעמה לא היה משובח לגבי דידי. האנשים, שלמענם יכולתי להאמין, כי אני כותב כדי שיקראוני, לא עוררו בי אמון. לא הייתי נואש, אך הספקות רחשו בקרבי וכירסמו בבשרי. לא יכולתי לשכוח את אסכולתי הראשונה, את עורכי הראשון. ברל כצנלסון ליווה אותי לכל מקום אליו הלכתי. וכשהייתי מלמד את עצמי לכתוב בעבור הקהל החדש, כשהייתי מתאים את עצמי לטעמו של זה, לא יכולתי לשכוח, כי הנערץ הגדול שלי נצטמק ונסוג כשעמד בפני מבחן הגדול שבסגולות, הגדולה שבמידות: המחילה. הוא לא סלח לי וכך אילץ אותי לפנות לדרך שלא חפצתי בה. הייתי משוכנע, כי אני צודק, כי הצדק עמי ושלי, והכרה כזו נותנת לך כוח ומתַּגברת את רגשותיך. אך אני לא חפצתי בצדק. לא הצדק היה דרוש לי. אני חפצתי בעורך שלי, חפצתי את כצנלסון.

אלא שהחיים האפורים הקהו בי אפילו את העצבות, את התוגה שבנפש. אמרתי לעצמי: התעודד! וכך נרתמתי, לחרוש זמן־מה בעתון פלוני, בעתון פלמוני, נדדתי מאחד לאחר ושאלתי את עצמי למי אני עמל. ותוך כדי הרהורים ניסיתי לשאול את עצמי מהו, בעצם, עתון: מטרה בפני עצמה, או אמצעי להשגת המטרה, שלא בהכרח יש לה קשר לעתון.

“דואר היום”, אי־המבטחים החדש שלי, לא היה המקום האידיאלי למתן תשובה על השאלה.

ג

לקראת סוף שנות ה־20 – ליתר דיוק: בסוף 1928 או תחילת 1929 – הגיעני מכתב מאת יהודה חיותמן. הכותב שימש מנהל מחלקת המודעות והפרסומים של העתון הירושלמי ועמד בראש הסניף היפואי של העתון. זה היה גבר צעיר וחרוץ, חריף שכל, עשיר יזמה, נבון ובעל גישה עניָנית לכל מקרה. הוא היה אחד מחמשת בניו של יצחק חיותמן, ממקימי מטולה, ממיסדי תל־אביב, שהקדים לפעולתו זו השתרשות חלוצית בצפון הגליל העליון.

המכתב היה קצר. חיותמן כתב לי: “אבקשך לסור הבוקר אל משרד ‘דואר היום’ שברחוב בוסטרוס. בן־אבי חזר אמש מסיורו באירופה ומבקש לשוחח עמך. נא לדייק ואל תאחר, כי בשעות אחרי־הצהרים יש בדעתו של העורך לעלות ירושלימה”.

היה ברור, כי חיותמן הקדים וסיפר לבן־אבי על נסיונותיו המרובים “לפתותני” ולרכוש אותי לעתונו וכן על עמידתי בסירובי. ויש להבין, כי בן־אבי החליט לנסות ישירות, אישית את כוח שכנועו.

לא איחרתי, וכבר בשעות הצהרים המוקדמות הייתי במשרד, שמדרגות עץ הובילו אליו, ושהיה מעין קומה שניה, פנימית בחנות שבקומת הקרקע. היתה הרגשה, שאנו מצויים ברחוב, ברחוב ממש, רחובו של בוסטרוס, באותה יפו של הימים ההם, עם מוכרי הכעכים הססגוניים וכן מוכר ה“סוס” המנגן בצלחות מצלצלות, עם מרביצי המים בחוצות הלוהטים ועם הדרגשים הנמוכים שבפתחי בתי־הקפה ועם ספלי הקהוָה שאין להם סוף.

בלורית הכסף של בן־אבי היתה סימן ההיכר המובהק ביותר של אותה שיחה עתונאית. הבלורית כאילו חייכה, כשבעליה מתהלך אנה ואנה ומעיד על מתיחות עצבנית, שאינה מניחה לו לשבת במקום. לעומתו ישב, שקוע בכורסת העור העמוקה, בזחיחות־דעת מירבית שותפו. של בן־אבי, מנהל דפוס “הסולל” זלמן וייט, ה“ינקי” של ירושלים, אלגנטי בחליפה שבקפידה. משום־מה נראו לי פניו מכוסי דאגה.

בן־אבי דיבר. דיברתי גם אנוכי. שנינו דיברנו. וייט וחיותמן הקשיבו ולא השתתפו בשיחה. שנינו ידענו מראש, כי לא קיימת כאן בעית אידיאולוגיה אפילו במרכאות. עמדה רק שאלת התמורה, שהעתון יהיה מוכן לתן לי כשכר השתתפותי. בסופו של דבר קבענו לא רק את גובה השכר, אלא גם תנאי מפורש, שבשבועות הקרובים אצא לפריס כסופרו של “דואר היום” באירופה. בן־אבי הושיט לי פתק, שעליו הספיק לרשום את שמות האישים שיהיה עלי לראין. הצצה חטופה הוכיחה לי, כי העורך מעריך מאוד, אולי יתר על המידה, את כשרי לדובב אישים חשובים אלה… הוא אמר לי עוד, כי לכשיתקיים באירופה קונגרס חשוב, ולא רק ציוני, יהיה עלי ליצג שם את העתון.

אלא דומה היה, כי כל השאלות הללו הן משניות וזוטות בעיניו, וכי אץ לו הזמן להעלות משהו אחר הלוחץ עליו, משהו שכאילו בוער על לשונו.

ואז ראיתיו נעצר מצעידתו, מתישב, מרכיב רגל על־גבי רגל, מדליק סיגריה ששלף מתיבת “מטוסיאן” ומצהיר: “החל באחד בחודש יימכר ‘דואר היום’ בכל גבולות ארצנו במחצית הגרוש…”

וכאילו חשש, שמא לא ארד לסוף דעתו, הוסיף: “בחמשה מילים בלבד…”

פניו היו שלוים. ואולם אני קמתי מעל מושבי ואז נתחוורה לי הדאגה שעל פניו של וייט: “אתה מהתל בי!” אמרתי.

שמעתי את וייט אומר, כאילו משלים את מחשבתי:

“אמרתי לו, שזו תהיה התאבדות. אלא שהוא אינו רוצה לשמוע!”

בן־אבי לא נרתע. הוא הצהיר מחדש: “מן האחד בחודש יימכר ‘דואר היום’ בחצי גרוש הגליון, לא בגרוש שלם!”

לחצתי את ידו, איחלתי לו הצלחה ויצאתי מעל פניו.

ואכן בראשית החודש ניתן היה להשיג את “דואר היום” בכל ערי ארץ־ישראל ומושבותיה בחמשה מילים.

יש לזכור, כי עד לאותה שנה ולאותו תאריך היה מחיר העתון – כל עתון, כולל “הארץ” ו“דבר” – גרוש עגול, גרוש ממש. כשהעז בן־אבי לחולל את המהפכה הכלכלית־פסיכולוגית־משקית שלו, לא נצטרפו אליו “דבר” ו“הארץ”. הם ינסו להיות שמרנים ובמשך שלוש שנים וחצי עוד יתגוננו, ייאבקו, לא יותרו, עד שלבסוף ייאלצו להניח נשקם מידם. מכאן ואילך נפתח פרק חדש בדברי ימי העתונות שלנו. קוראי העתון שמחו על הפיכה זו והכירו תודה לבן־אבי, ה“אֶנפן טֶריבּל” של חיי התקשורת בארץ־ישראל. ואילו ברחובות הידהד קולם של מוכרי העתונים שאירגן חיותמן ושהכריזו: “דואר היום! רק חצי גרוש!”

ההדים לא נדמו. הבריות המשיכו להשתומם, להתוכח, להסתייג, לראות שחורות ולהתנבא. בכל יום נולדה קַסַנדרָה חדשה. ויום אחד אמר לי ישייביץ, (כיום דוקטור ישי), מנהל “דבר”, כי צעדו של בן־אבי מסוכן הוא והוא חופר לעתונו קבר. “על־כל־פנים”, אמר, “אנחנו, ב’דבר', לא נעשה זאת לעולם”. ההתחייבות של המנהל לא ארכה יותר משנתים או שלוש. ואילו ברחוב מונטפיורי, בבנין “הארץ”, התלוצצו והתבדחו. הם הקשו: “ומתי ימכור בן־אבי את עתונו ברבע של גרוש?” וכשהלצה זו נתישנה, אמרו והקשו: “…ומתי תשלמו לקורא כדי שיקרא את העתון חינם אין כַּסף?”

בן־אבי לא נתרשם מדברי הביקורת והלעג. הוא אמר, כי אין הופכים בנקל סדרי עולם וזה דינה של כל מהפכה. בינתים הפסיקו העתונים השמרניים ללעוג והחלו דנים ברצינות על אשר יש לעשות כנגד התחרות, שמאסה בגרוש והעמידה את מחיר העתון על מחציתו. הם שאלו את עצמם ואת כל מי שהיה מוכן להשיב להם: כיצד ייתכן להוציא לאור עתון בתנאים כאלה? אנו, המקבלים עשרה מילים, ולא חמשה, – בקושי אנו מצליחים לאזן את התקציב. כיצד עושה זאת אפוא בן־אבי במחירים החדשים שהציב לעצמו?

היום אנו יודעים, כי “דואר היום” לא נפסק, ועל־כל־פנים לא בגלל מחירו. ואילו כשהגיע העתון לימיו האחרונים, היו כבר גם “דבר” וגם “הארץ” נמכרים, דוגמתו עצמו, במחצית הגרוש. ובמשך כל התקופה, מאז מהפכת חצי הגרוש, לא זז ולא נסוג העתון הירושלמי מעמדתו. “בטאון יהודה העצמאית” – זה היה השלט, הססמה שהתנוססו בראש העמוד – נראה בריא ושלם ופרשת עתון בחצי הגרוש הפכה בסיס בחישוביה של העתונות העברית בארץ ובשער החליפין שלה.

מה שהקדים בן־אבי להבין, מה שניחש, הבינו והכירו מתחריו, העורכים והמנהלים של “דבר” ו“הארץ”, רק שנתים לאחריו.

ובן־אבי שיפשף ידיו בנחת. הוא כבר תיכנן את המהפכה הבאה שלו. 

ד

בינתים הוחלט, שאני יוצא לפריס. בפנקסי היו רשומות כמה מן המשימות, שרצה בהן בן־אבי. ביחס לנותר היה עלי להוכיח את יזמתי. ואני יצאתי “פריסה”, כלשונו של העורך.

יום אחד, בפריס, הופתעתי בביקורו. הוא יצא באחת מהפלגותיו המרובות לאמריקה, ובדרכו סר ליבשת הישנה וחנה בבירה הצרפתית. בימים ובאוקינוסים שלטו עדיין הספינות, כי המטוסים טרם תפשו בחרטומיהם את ההגמוניה.

ישבנו ב“נפוליטן” שעל־פני הבולברים, שאבנו לתוכנו את הסיטרוֹנאדה – העסיס שלהם – והוא שאל אותי אם זכור לי אותו יום בו דאג וייט, בו הסתייגתי אנוכי ובו היה חיותמן פסימי יותר מאופטימי.

“אתה מתכוון ליום בו פרצה המהפכה?”

הוא צחק.

אמרתי לו: “ועל מה אתה חולם עכשיו?”

הוא התחמק מתשובה ישירה: “אין מחסור ביעדים”, אמר.

ניסיתי לעקור מפיו משהו:

“הכתב הלטיני? שיטת הקנטונים?”

והוא: “סבלנות… סופך להיוכח”.

לאחר שהיה קצרה הפליג בן־אבי בחזרה לארץ. “אל תשכח את הפתק שלי!” קרא אלי בלוותי אותו אל בית־הנתיבות שברחבת סן־לאזאר. אני לא שכחתי. בפתק רשם לי שני שמות בצירוף הצו: בכל מחיר לראין את השנים! לי נראו הוראות אלה כתרגיל לוגריתמים מסובך וקשה. השם האחד היה אנרי דה ז’וּבּנל, או, כפי שרשם העורך: “ידידי אנרי דה־ז’ובנל”. והוא היה אמנם ידידו, מסתבר, שכן כשכתבתי אליו כדי לקבוע מועד, והוא היה נופש ומבלה פגרה קצרה באחוזתו שבחבל קוראז, רחוק מן הסינט ומיתר תפקידיו, מיהר להשיב לי ולשאול על מעשיו כיום של “בן־אבי הטוב הזה”. לא כן היה הדבר לגבי האישיות השניה, שהיה עלי לראין “בכל מחיר”, כפי שהורה לי עורכי. בן־אבי רצה שאראין – לא פחות ולא יותר – את… אלפרד דרייפוס. זה היה אתגר, אלא שלא היה צורך להיות פסימיסט דוקא או ספקן כדי לקבוע מראש, כי הסיכויים לכך הם אפסיים. ואילו בן־אבי עוד יאיץ בי בשובו לירושלים בהריצו אלי פתקים, עליהם משתרע כתב־ידו הגדול והפורץ: “את דרייפוס בכל מחיר!”

גם את דה ז’ובנל לא ניתן היה להשיג בנקל. האיש, לשעבר עורכו הראשי של “לה־מאטן”, אחד מעתוני הבוקר החשובים ביותר בשעתו בצרפת ובאירופה, נחשב בתקופה בה עומד סיפורי לאחד הנבונים והאינטליגנטים בין מדינאי צרפת. במשך שנים שימש נציב עליון של צרפת בסוריה ובלבנון, וכנראה, זה היה הטעם לרצונו של העורך הראשי שאראין אותו. דה־ז’ובנל היה גם חבר הסינט הצרפתי, היה נציג צרפת בחבר הלאומים בז’נבה, ולאחר זמן יכהן כשגרירה של צרפת בותיקן. הוא היה גם סופר בחסד וערך את ה“רויוּ דה־ויואן”, “כתב־העת של האנשים החיים”, אם זה התרגום הקולע. כתבתי אליו והוא השיב לי באדיבות צרפתית מן הימים ההם, הטובים, ואף הזמינני לביתו אשר ברחוב פארו, ברובע הששי, בקרבת גן לוקסנבורג. הייתי שיכור נצחון וכה בטוח, שהראיון כבר בכיסי, עד כי הברקתי לבן־אבי, שישמור לי מקום בגליון הקרוב. אלא שהמציאות היתה שונה במקצת. דה־ז’ובנל אמנם קיבלני בחביבות לטינית מובהקת ונתגלה בר־שיחה מלא קסם, אולם שום שאלה שלי – ומדובר בשאלות עניניות – לא הביאתני על סיפוקי. כששאלתיו מה היו רשמיו כנציב עליון בסוריה מביקורו בארץ־ישראל המנדטורית, השיב: “יש לכם כבישים מצוינים”. כששאלתיו אם הזדהה מבחינה פוליטית בימי שבתו בדמשק או בביירות עם הפוליטיקה של נציבי בריטניה בפלשתינה (א"י), שאל אותי בתמימות מעושה: “כלום היתה להם פוליטיקה?” ודאי, היה “אספרי” רב בהתבדחות זו, אבל לא היה בה משום הבעת דעה, שאפשר להביא אותה בפני הקוראים. כששאלתיו מה למד במשך שנות שבתו במזרח התיכון על הבעיה של העצמאות הערבית, השיב לי: “זאת אספר בזכרונותי”. ולבסוף אמר לי בגילוי־לב רב: “גם אני עתונאי… ובאמת אל תמשוך אותי בלשון… איני יכול לומר לך יותר משאמרתי לך…” זכור לי, כי ניסיתי להעלות אותו בחכת העקיפין ובהשתוממות מסוימת שאלתיו, אם אמנם לא התענין לראות את ארץ־ישראל היהודית מקרוב, וכאן השקיף עלי באלכסון והשיב בגילוי־לב מסוים: “אל תשכח, שהייתי באותה תקופה נציבה של סוריה ואורחו של הנציב העליון הבריטי שישב בירושלים…” בקשתי האחרונה היתה, כי יאמר לי דעתו על וייצמן, צ’נסלור ופספילד, וכאן חייך ואמר, כי הוא מעדיף לומר לי דעתו על ויקטור הוגו, גיתה ולורד ביירון…

ראיונות, ובעיקר ראיונות הקשורים עם אישי פוליטיקה ואקטואליות, נידפים תדיר עם הזמן וכל מה שמשתמר מהם הן הנסיבות, הרקע של הסביבה. הבית, מוטב לומר הארמון, העטור גן, אליו הלכתי, זכור לי עד היום כפינת חמד שלוה, שהייתי נותן רבות כדי להשתכן בתוכה. הבית ניצב בקרבת “כנסית סולפיס הקדוש”, כשברקע משתרע גן לוקסנבורג. המשרת שפתח את השער לא נראה קדוש כל עיקר, אלא חגיגי בלבד בפראק הירוק שלו, שכפתורי זהב תפורים לו. להשלמת התפאורה היו לו כסיות לבנות על ידיו. נדמה לי, כי אנו – הוא ואני – משתתפים בסרט מן המאה ה־18… בחדר ההמתנה ניצב פסנתר ומיד עלתה בלבי דמותה של אשתו לשעבר, אשתו הראשונה של אדון הבית, הסופרת הכל־כך נשית ורומנטית, קולט. הירהרתי, כי ייתכן שדה־ז’ובנל החריף, שהביס זה מקרוב בסינט את ראש הממשלה טארדייה, הפיג את מתיחותו בפריטת אחד הוַלסים של שופן על מנענעי הפסנתר הייצוגי הזה.

טרקלין ההמתנה טבע בפרחים. הם היו בכל פינה. בעיקר שושנים והללו הפיצו בשפע צבע ובושם. כשנכנסתי לבסוף אל לשכתו עמדתי על השוני שבסגנון הריהוט והאוירה. כאן לא היה פרח, גם אחד, ולעומת הפרחים החסרים ניצבו ארונות גדושי ספרים. ז’ובנל נתגלה רם־קומה, רחב כתפים, זקוף, בעל סבר פנים מיוחד. גם כשתשובתו היתה צוננת, האיר פנים. כשדיברנו על הצלחתה המבוקשת של הציונות, אמר לי, כי כדי להצליח צריך שיהא לציונות די – והוא החל מונה על אצבעות ידו האחת – די אנשים, די כסף ודי אדמה. קשה לומר, כי הניסוח היה רע.

אחר־כך, כשבכל־זאת דובבתי אותו איך שהוא על “הספר הלבן” של פספילד, על מקדונלד איש הלייבור, על המרוניטים בעימות עם המוסלמים שבלבנון, נתעורר כאילו ונחשף בהבעת דעותיו. וכאן שאלתיו מה דעתו על תכנית הקנטונים של בן־אבי, שכבר החלו מרמזים עליה. הוא אמר: “תכנית מענינת מאוד. אך השאלה היא, מה יאמרו עליה הערבים?”

הראיון השביע, כנראה, את רצונו של בן־אבי. הוא התקין לו כותרת על חמשה טורים, בעמוד הראשון, כשהכותרת אומרת, בריאליזם נאמן למדי: " ‘דואר היום’ אצל מדינאי מזהיר" – כותרת משנה; ואילו הכותרת הראשית: “מה אמר ומה לא אמר אנרי דה־ז’ובנל…”

חמש או שש שנים לאחר־מכן נפטר לעולמו המדינאי הצרפתי, שבהיסח הדעת שמר, כאילו, נאמנות לניב הדמוקרטי של שנת 1789. בן 59 היה במותו ואחד ממספידיו ציין, כי “אלים ונשים אהבוהו”. אחרים סיפרו, כי טיפח תכנית לישב יהודים באחד מחבלי סוריה… עכשיו נזכרו גם, כי הוצע לו להעמיד מועמדותו בבחירות לנשיאות הרפובליקה ב־1931, אך הוא סירב: “אני צעיר מדי כדי להיות חנוט בארמון”.

מעולם אין אנו יודעים מתי, בדיעבד, אנו צעירים מדי…

ה

הזמן לא עמד מלכת. תאריך רדף תאריך, יום בלע יום, ואיתמר בן־אבי לא שכח, כנראה, את השם השני, שרשם על אותו פתק מגרה של יעדים. כדי לפייסו ולהשביע רצונו ריאינתי לו, בימים הבאים, את הסופר האמריקני־יהודי לודויג לואיסון, את השחקן הרוסי – רוסי לבן – איבן מז’וּכין, את המנהיג הערבי חסן צדקי דג’אני ששהה בפאריס… אבל הוא ידע מה הוא רוצה, העורך שלי. הוא רצה את אלפרד דרייפוס, לא פחות ולא יותר מאשר את דרייפוס!

לא היתה לי אפוא ברירה והתחלתי לתכנן את הראיון הקשה ביותר, הבלתי־ניתן ביותר. שכן לא היה זה סוד, כי לכששוחרר הקפיטן המפורסם והוחזר ממקום גלותו באי השדים אל חיק משפחתו כשהוא נקי מכל אשמה, הבטיח דרייפוס לבני־המשפחה, שנגרמה לה, כמובן, עגמת־נפש רבה, כי לעולם־לעולם לא יכתוב זכרונות, לעולם לא ימסור הצהרות, לעולם לא יתראין ובכלל – לא יופיע בפני העתונות. הייתי משוכנע אפוא, כי זוהי משימה אבודה מראש. אולם אי־שם בתוכי קסם לי הסקוּפּ הזה, סקוּפּ עולמי, בין־לאומי, שהרה עורכי, ואני החלטתי לנסות את כוחי ויהי מה. ידעתי, כי דרייפוס מתגורר בפריס כשהוא מסתגר בדירתו וכמעט אינו מוציא חטמו החוצה. החילותי אפוא חוקר אחרי תנאי חייו, מנהגיו היומיומיים, וכך הגעתי למידע על שעות צאתו ובואו. וכך, בוקר סגרירי אחד, כשדרייפוס ההיסטורי יצא מביתו במיטב הפרוזה והאלמוניות כדי לשאוף אויר צח ולטייל את טיולו השגרתי, נטפלתי אליו באמתלה רגילה. שאלתיו למקומו של רחוב מסוים, שהיה ידוע לי, כי כדי להגיע אליו די לצעוד בעקבותיו של דרייפוס, המטייל במסלול ישר וארוך. הייתי משוכנע, כי באדיבות המקובלת על הפריסאים יציע לי הנשאל להתלוות אליו, שכן “אני פונה במילא לאותו כיוון”. ואמנם נכון היה החישוב שלי בשלב זה, וכך אירע הדבר בדיוק. אבל זה היה השלב היחיד! כי אם עשיתי עמו במשותף כברת דרך ושוחחתי עמו על “הגשם ומזג־האויר הנאה”, הנה לא היה בדברים הללו שום ענין ראוי להגישו לקוראים, המבקשים לשמוע משהו חשוב מפי האסיר לשעבר של אי השדים. בינתים היה עלי למהר ולדובבו בטרם אגיע לפרשת־הדרכים ולרחוב עליו שאלתי. ואז אמרתי כמי שקופץ באין מוצא למים או לאש – אמרתי, ללא כל קשר עם מה שנאמר תחילה: “אני בא מפלשתינה… אדוני יודע, ארצם של היהודים…” ראשו של דרייפוס נזדקר אחורנית.

“אתה יודע, אדוני”, הוספתי ואמרתי, “הציונות היא תנועה של חוזרים למולדת…” אלא שלדרייפוס לא היתה, כנראה, שום זיקה להאזין לדיסרטציה על הציונות והוא הפסיק אותי בהשמיעו: “אני מצטער, אדוני…” אני עוד הספקתי לומר: “מאוד היינו רוצים לדעת, בפלשתינה, את דעתך…” אבל האיש שלי כבר חדל מלהקשיב לדברי, אפילו מתוך נימוס. הוא הושיט את זרועו, הצביע על הרחוב המבוקש, ואמר: “הנה… זה שם!”

זה היה הכל. וזה לא היה הרבה! אך בן־אבי הצליח בכל־זאת לבשל גם מן המעט הזה משהו שבמשהו. מענין, ששבועות מספר לאחר־מכן, כשנפגשתי עם גרשון אגרון, אמר לי עורך “ג’רוסלם פוסט”,¹ שהיה לא רק עורך דגול, אלא גם קורא בעל חוש דק ומסקנתי: “הראיון שלך עם דרייפוס היה מצוין!” מחיתי ואמרתי: “אבל לא היה בו שום ראיון, לצערי”. והוא הניע בראשו, כמורה באזני תלמידו: “וזה המיוחד והטוב שבמאמר!”

ארבע או חמש שנים לאחר־מכן הלך דרייפוס לעולמו, ובהקדישו נקרולוג למותו הזכיר “דבר”, כי “כתב צעיר, שביקש להשיח את המעונֵה הגדול לצורך עתון ארץ־ישראלי, נתקל בחומה של סירוב”. “הכתב הצעיר”, שמשום־מה לא פירש “דבר” בשמו, הייתי אני.

לכל הפרשה הזאת, שנתרקמה מסביב לתיאבונו של בן־אבי לסקופים, היתה התפתחות פיקנטית למדי מבחינה עתונאית: כ־35 שנים לאחר מכן, ליתר דיוק בשנת 1965, כשבינתים הספיקה לפרוץ מלחמת עולם שניה ואף להסתיים, הופיע בשוק הספרים, בצרפת, אצל המו"ל המכובד פלאמאריון, ספר על היהודים בשם הפשטני והיומרני: “היהודים”. מחברו היה הסופר המפורסם, אלוף רבי המכר, רוג’ה פיירפיט. ככל ספריו של פיירפיט, היה גם זה מבריק וחריף כאחד, אלא שמשהו חסר היה לו כדי להעיד על עצמו כי הוא רציני, גם בכוונותיו וגם בגישתו ובביצועו. קשה לומר בדיוק, מה בא ללמד ספר מחקר, כביכול, זה על עולם היהודים או על היהודים בעולם, אלא אם כן נסיק את המסקנה הקלה ביותר, כי היהודים מכסים את עין השמש וכי, בעצם, כל העולם מאוכלס יהודים ולא קיים כמעט גוי גם אחד, שלא יהיה בדיעבד יהודי, או לפחות ממוצא יהודי.

בשולי הדיסרטציה היומרנית הזאת טרח המחבר להוכיח עוד כמה דוקטרינות אחרות וביניהן זו שלפיה אין היהודים של צרפת מעונינים כלל ועיקר בישראל, בציונות, ובכל המסתעף מזה. וזאת על רקע הויכוח על השאלה, אם יתכן שתהיינה ליהודי שתי מולדות ולא אחת, שתי אזרחויות ולא אחת. לחיזוק דעתו זו מסתמך המחבר על הראיון שסירב אלפרד דרייפוס להעניק לקיסרי. כי לפי הנוסח של פיירפיט, כשביקש אורי קיסרי “עתונאי ישראלי ותיק וידיד של צרפת”, לראיין את דרייפוס ולזה נודע כי העתונאי בא מארץ־ישראל, סירב דרייפוס קטיגורית ודחה את קיסרי. והנה הדברים במילואם כפי שהם מופיעים בעמוד 461, בתחתית העמוד, מפיו של פראנק שמסרם לפיירפיט: “עתונאי ציוני ותיק, קיסרי, ידידה של צרפת, סיפר לי שלפנים ביקש לראין את הקפיטן דרייפוס וזה, משנודע לו כי העתונאי הוא ארצישראלי, דחה אותו”.

ו

באותה עת הגיעני מכתב מירושלים ובו פורש העורך בהרחבה ובאריכות את ענין הלטיניזציה של הלשון העברית. אני מודה, כי חשתי דחיה עזה, אורגנית לכל התכונה הזאת. הדוגמה התורכית לא שיכנעה אותי, והעובדה, כי בענין זה של הפיכת האותיות העבריות לאותיות לטיניות אפילו ז’בוטינסקי שותף לבן־אבי, לא עירערה את התנגדותי. אלא שבן־אבי הלך ממהפכה למהפכה ובינתים, בדרכו, הסתפק בהפיכות זוטא. רק לאחר שנים יתחיל לערוך ולהוציא לאור, בירושלים, את השבועון “דרור”, שהיה כתב־עת בלשון, שצלצולה עברי לאוזן ולטיני לעין.

בשולי המכתב שהגיעני היה מצוי רמז דק למתרחש ובא, והפעם היה מדובר במהפכה בעלת ממדים רחבים יותר. הרמז אמר: “יש בדעתי לסור בקרוב לפריס. מסור נא לקמחי, כי ידאג להתפנות בשבילי. אהיה זקוק לו. אתה זוכר את חילופי דברינו על הקנטוניזציה?”

כן, זכרתי. בעצם, לא היה זה סוד לגבי איש. הכל, או כמעט הכל, ידעו, כי הקנטונים של שוייץ, או – ליתר דיוק – שיטת (או גרסת) הקנטונים השוייציים, שבחיק שלוש מדינות שוייץ, מדירים שינה מעיניו של בן־אבי. היו אנשים, רבים למדי, שהצהירו גלויות, כי הם חסידי השיטה או התורה הזאת. בעצם, זה היה הגרעין של חלוקת הארץ, לפחות להלכה. ואפילו כשקמה המדינה על רקע של ויתור על ארץ־ישראל הגדולה, התנ"כית, הבסיסית אפשר היה למצוא בה, במפה החדשה, כמה סימוכין לרעיונו, ליזמתו של בן־אבי.

טילפנתי אפוא לעובדיה קמחי ומסרתי לו את הוראות הבוס. קמחי, יליד ירושלים, בן העדה הספרדית, ישב זה שנים רבות בפריס. אינני יודע בדיוק מה היו מקורות פרנסתו. זכור לי במעורפל, כי ערך את “המנורה”, השבועון הציוני בלשון הצרפתית, שהוציא לאור, בימים ההם, בפריס העסקן הציוני, האיש היקר, היהודי הנדיב זלמן מאירוֹב. קמחי – אין לו כל שייכות וקשר עם דייב קמחי או ג’ון קמחי – היה ידען מעמיק של הלשון העברית ותירגם את שירי ביאליק לצרפתית.

ז

עובדיה קמחי שכן ב“מלון מודרן”, שנשקף אל “רחבת הרפובליקה” בקרבת מקום לבסטיליה.

“מלון מודרן”, שבעליו היו יהודים, היה, סבורני, מלון סוג ג', שחדריו קטנים וצרים, שירותיו בינוניים, ואף־על־פי־כן לא תמיד היה עולה בידך להשיג בו חדר פנוי, וזאת משום שניצב במקום מרכזי.

הארץ־ישראלים היו בין לקוחותיו הנאמנים של “מלון מודרן”. גם דיזנגוף, כשלא היה מתארח אצל ידידו שגל באוֹטיי, היה מבאי “מודרן” ואיתמר בן־אבי היה נאמן כל השנים למלון זה.

שני הרעים היו מסתגרים בקומה הששית, בחדרו של קמחי, ומשתפים פעולה בכתיבה. קמחי עישן סיגריות בשרשרת ובן־אבי הריק כוסיות קוניאק בשרשרת. הוא היה כאילו מצטדק ואומר, כי זה פיוס על הברנדי הארץ־ישראלי המתקרא קוניאק, מה שאיננו… “כאן”, היה אומר, “הקוניאק הוא קוניאק”. אמר וצדק.

בשעות הערב המאוחרות היו שני הרעים מניחים מידיהם את העטים ואז אפשר היה להפליג בשיחה ואף לנסות לפתוח בפולמוס.

היה קר. הקור דקר בבשר ובן־אבי היה מהלך לכאן ולכאן וגומע וחוזר וגומע מקנקן הקוניאק, סורק באצבעותיו את בלוריתו הכסופה ומדבר על “ציון, זו האחת…” אין לשכוח, שלא קראנו לה עדיין “ישראל”.

ושמענו מפיו על ה“קנטונים”.

ח

בינתים הוא נסע “אמריקתה”.

בדרכו חזרה לארץ התעכב שוב בפריס. יהודה חיותמן – שהיה נאמן לו בכל השנים – הודיעני במברק מתל־אביב לראות את ה“בוס”.

אותו יום, כשבאתי לפגשו בקפה המפורסם של רחוב דה־לה־פה, מצאתיו בחברת זלמן וייט, שלא היה עדיין איש הנכסים של השנים הבאות, אבל כבר הרגיש, כנראה, בחובו, שבטפסו על כתפיו של בן־אבי יגיע ביום מן הימים אל הצמרת. אין ספק, שאותה שעה לא היה ברור לו עדיין, מה יהא טיבה של אותה צמרת. אבל לא שטות כזו תטריד אנשים מרחיקי ראות!

הם ישבו שניהם, ובן־אבי אמר לי, סמוך להיכנסי:

“אנו מחכים כאן לז’בוטינסקי”.

הייתי מוכן להסתלק. אבל בנו בכורו של אליעזר בן־יהודה, שאהב מאז ומעולם את הפמליה בכל דרכיו, רמז לי להישאר.

בדיוק למופת, בשעה הקבועה, הופיע. וכשהציגני לפניו בן־אבי ואמר: “מר קיסרי”, זקף עלי ז’בוטינסקי את גבותיו התיאטרליות וקרא: “אורי?” זו היתה המלה הראשונה, האישית, ששמעתי מפיו של אבי הרביזיוניזם.

שתינו קפה שחור, “טבעי”, כפי שהם קוראים לו בצרפת, ולאחר שהחליפו האדונים כמה מלים בנידון גורלו של “דואר היום”, ששימש אז, כידוע, מכשיר לג’סטות אביריות בין שני העורכים, אמר ז’בוטינסקי לבן־אבי:

“מה מקנא אני באדוני, שאדוני חוזר לארץ!”

זו היתה הזמנה אידיאלית לילד העברי הראשון לקפוץ על האוכף… והוא קפץ, ופתח בדיסרטציה ארוכה, שהפתוס והניתוח הפוליטי נשתלבו בה בברק מלולי נשגב ובחוסר כל עקביות שבהגיון.

וכמובן, הגיעו הדברים אל הקנטונים שלו.

בנימוסו האגדי הקשיב ולדימיר־זאב לדברי מארחו. אילו היה עליו להשיב עכשיו בכתב, כי אז היה, בודאי, משסע לגזרים את הבגידה הלאומית של הבן הקליל של מחיה הלשון. ברם ז’בוטינסקי היה איש הקונטיננט, איש היבשת העתיקה על כל שריון נימוסיה. והוא הסתפק בחיוך קל ואמר:

“אבל, מר בן־אבי… מר בודאי רק חומד לו לצון!”

ט

לא אזכור כמה ירחים חלפו, ובינתים התקדמנו, כמו באקספרס, לקראת חודש יוני של 1931, כשהכל כבר יודעים, כי הקונגרס הציוני ה־17 יתקיים על גדות הרהיין, בבזל. בן־אבי עצמו לא תיכנן נוכחות בקונגרס, אך הוא טיפל בהרכבת משלחת רבתי, שתיצג בכבוד את “דואר היום”, שאין לשכוח, כי כבכל השנים כן גם עתה היה “בטאון יהודה העצמאית”.

ויום אחד העביר אלי חיותמן לאישור את נוסח ההודעה, שערך וסיגנן בן־אבי עצמו, הודעה על הרכב המשלחת העתונאית של העתון הירושלמי. חיותמן כתב לי: “בן־אבי רוצה לשמוע את דעתך על טיב ההודעה הפומבית. ואם יש לך משהו לגרוע או להוסיף, ואולי לשנות, מהר וכתוב לו על כך”.

והנה הנוסח הנידון:

“דואר היום” בכנסיה הי"ז

לרגל חשיבותה של הכנסיה הי"ז לתנועה הציונית העולמית, והמלחמה הקשה, אשר תתנהל בה בין הזרמים השונים מסביב להנהלה העתידה, החליט עתוננו לשלוח לבזל מלאכוּת מיוחדה של סופרים ועתונאים, אשר יעקבו את כל המתרחש בה יום־יום, גם ימסרוהו לקוראינו בהרצאות מפורטות ורבות־הגוונים.

מלאכות זאת מורכבת כדלקמן:

אורי קיסרי, הסופר הארץ־ישראלי הנוצץ, שהתחבב על קהל קוראינו בציוריו, רשימותיו ומאמריו הנפלאים.

א. חרמוני, סגנו של סוקולוב במערכת “העולם” הברליני, ואחד הסופרים החריפים ביותר מצד הביקורת הבריאה והנימוק הבסיסי.

עובדיה קמחי, עורכה של “המנורה” בפריס, מתרגמו של ביאליק לצרפתית, שהיה פעמים רבות בא־כוחנו המיוחד בכנסיות הקודמות.

אריה נבון, המחדד התל־אביבי הצעיר, שתחדידיו הכשרוניים כבשו לו שם רב גם בעתוני חוץ־לארץ. הוא ישלח ל“דואר היום” את קלסתרי הפרצופים היותר מענינים בתנועה הציונית העולמית.

ש. זלצמן, שהיה מנהל “הארץ” בתקופתו הירושלמית, ושימסור לקוראים את רשמיו האישיים על כל תופעות הכנסיה.

הודעה או מודעה זו אינה צריכה דברי פרשנות. היא גם אינה עומדת בפני הביקורת של הטעם הטוב. היא צעקנית ברוחה ורברבנית בהבטחותיה. לא זכור לי היום, ארבעים שנה לאחר מעשה, אם כל ההבטחות שניתנו לקוראים אמנם קוימו. בן־אבי, שכנראה לא עיכל את השימוש במונח “קריקטוריסט”, מצא כאן הזדמנות לתַּעֵשׂ מלה עברית חדשה והציע לאריה נבון, שהיה חבר המשלחת – או ה“מלאכוּת”, בלשון העורך – כי יהא מחדד, שכן המודעה מחרימה את הקריקטוריסט… אינני מוכן לערוב, כי כל חברי המשלחת אמנם תרמו ושלחו ידיעות וכתבות. אני, בכל הענוה, מבקש להעיד על עצמי, כי הייתי רתום ממש למאורעות ונתתי כיסוי מלא – ואני מאמין כי טוב – לימי הקונגרס, שהיו גם לילות הקונגרס. ואולם, אף־על־פי שבן־אבי חילק לי כבוד בהעמידו אותי בראש “מלאכותו” זו ופיאר אותי בדברי חלקות והערכה מקסימליים, עלי לומר, כי הרגשתי לא נוח, אותה אי־נוחות המטרידה אותנו לנוכח הפרזה והגזמה. כל הסגנון הזה היה לי לזרא! כתבתי על כך מיד לחיותמן ואף ישירות לבן־אבי. בהזדמנות זו העברתי לתשומת־לבם הודעה אחרת, שהופיעה ב“הצפירה”, העתון העברי היומי היחיד שהופיע בגולה. עתון זה פנה אלי לאחר שנודע לו, כי אשהה בבזל בתקופת הקונגרס, ושאל אם אסכים לשגר לקוראיו רשימות. נתתי את הסכמתי ואז הופיעה בו ההודעה דלקמן:

“סופרנו המיוחד בקונגרס הי”ז בבזל הוא סופרנו מוינה מ. אונגרפלד. מלבדו ישלחו לנו רשימות ותיאורים מעבודת הקונגרס הסופרים ה“ה אורי קיסרי ומ. לייזרוביץ”.

המצאתי נוסח זה לירושלים וחיוויתי דעתי, כי המתינות ושיקול־הדעת שבכאן מועדפים בעיני על ההתלהבות וההפרזה שבהודעת “דואר היום”. אלא שבן־אבי וחיותמן לא שעו להסתייגותי וההודעה המפוצצת הופיעה בראשו של העמוד הראשון.

י

היתה זו לי הפעם הראשונה להיות נוכח בקונגרס ציוני. זה היה, מבחינה היסטורית, הקונגרס ה־17, אך לגבי דידי היה זה הראשון. גם האחרון. רצוני להדגיש, כי הקונגרס ה־17 חולל בי תחושות רבות ועמוקות, ואני חייתי את הדרמה הזו, דרמה במערכות רבות.

זה התחיל לגבי בהיסטוריה כשהיא משולבת בגיאוגרפיה. זה התחיל באותו תצלום מפורסם, שהיה תלוי בבית אבא כבכל בית יהודי, בכל בית ציוני בשנים האחרונות של המאה ה־19 והראשונות של המאה ה־20. אני מתכוון לתצלומו של תיאודור הרצל נשען אל הגשר בהשקיפו על נהר הרהיין. עכשיו לא הייתי זקוק לתצלום. הרהיין זורם בתוך העיר ובכל שפניתי בדרכי אל המסעדה הייתי נעצר על־פני הגשר ומביט במים הירוקים, ורואה בפינה כמוסה את העתונאי שעשה היסטוריה, את תיאודור הרצל.

בבזל היה גם הקזינו המפורסם, בו נערך הקונגרס הציוני הראשון…

פניתי שמה, ניסיתי למסוך לתוכי את האוירה דאז, ולגשר למען עצמי בין העבר הרחוק למדי לבין ההווה שאני חי בו. בעתיד לא נגעתי… הייתי ירא מפני הבאות.

הקונגרס ה־17 לא נתקיים, כמו הראשון, בקזינו. הוא התקיים ב“מוּסטֶרמסה”, “יריד הדוגמאות”, בנין רב אגפים ואולמות, שאיכסן את הקונגרס שלנו כשהוא עטור ומקושט בדגלינו. כצלין היה לי עוד אתר, שעולים אליו לרגל. זה היה המלון המפורסם, מלון “שלושת המלכים”, שתיאודור הרצל היה מתאכסן בו מדי קיום קונגרס ציוני בבזל. כאן חזרה אלי אותה הרגשה, אותה תחושה המשתלטת עלי מדי הרהרי בכוחן של האבנים לשמור בנקבוביותיהן משהו מן הרחשים של הנשמות, הנשמות שחיו בין הכתלים, בין האבנים בטרם נשתתקו ונפטרו לעולמן. הלכו הנשמות ונותרו האבנים! והלכתי למלון. הקפתי אותו, שתיתי בבאר שלו, נכנסתי בשיחה עם השוערים ואף עם המנהל כדי לשמוע משהו על אותו מלך, מלך רביעי, שלפני עשרות שנים בא להסתופף בצלם של שלושת המלכים שלהם. השוייצים מנומסים, והם לא צחקו לתוך פני. הם רק חייכו באדיבות והביעו באזני ספק, אם אפשר לגלות אי־שם במלון שריד מאותה תקופה רחוקה.

ובינתים היה עלי להשחיר נייר ולשגר כתבות. ראשית דבר זכרתי את אדוני ואת הקנטונים שלו, מה־גם, שבכל מברק שלו לא חסרה ההמרצה המחודשת: “ראין אישים בענין הקנטונים”. עשיתי אפוא כמיטב יכולתי. שאלתי, בקהוה של המוסטרמסה, את אוסישקין והוא כמעט הרים עלי את מקלו… בקרון הטרמוויי העליתי את הרב ברלין והוא השיב לי בסגנון תנ"כי מובהק: “הבלים ורעות־רוח…” משה שרתוק (שרת) טפח על שכמי וחייך מאחורי דממה מאלפת. את ז’בוטינסקי, כמובן, לא הטרדתי… את דעתו הן כבר שמענו, גם אני גם בן־אבי, באותו קפה מפורסם של פריס…

האולם היה כמעט תמיד מלא, ואפילו היציעים, בעיקר כשדיבר וייצמן או ז’בוטינסקי. אך הללו לא היו הסולנים היחידים. היה גם סוקולוב, שכבר חיכה מאחורי הקלעים כדי להתישב בכיסא הנשיאות כשיתפנה עם לכתו של וייצמן; היה רוברט שטריקר, שנאם בגרמנית וינאית ובלהט יהודי מובהק; היה חיים ארלוזורוב, שמזיגה נדירה של רגש ואינטלקט היתה בהופעתו, משהו מאישיותו של מנהיג, עילוי של מנהיגים בכל נוכחותו; היה ברל לוקר, היה מאיר גרוסמן והיו אחרים, שלצערי נשחקו בגלגלי הזמן במרחב הזכרונות שלי.

שעות גדולות היו שעות נאומו של וייצמן. היה כוח מגנטי, ממש מכשף, עם כל היותו מדכא בהופעתו של וייצמן. קומתו הגבוהה, התמירה לא כרעה, ולהפך – כאילו נזדקפה כדי לומר לעמו את הדברים הקשים שנערמו בקרבו. באותה תקופה כבר החל סובל בעיניו, אך הוא החזיק אותן פקוחות בהוליכו אותן על־פני מאות הגולגלות היהודיות, שהיו מופנות אליו. ומתוך עיניו הפקוחות והמביטות נשקפה תוגה, תוגה עמוקה, נצחית, יהודית, שהרבה מאחוריה ומעט מלפניה. זכור לי, כי את המאמר ששלחתי לירושלים, ובו תיארתי את הופעתו של וייצמן, קראתי “התוגה הוייצמנית”.

כשהחל מדבר, נשמע בקושי קולו. הוא בז לכל חוקי הריטוריקה ולא הרים את קולו ולא נזקק להרמת טון ולהדגשות. לאט, בשלוה כביכול, אמר את דבריו. הוא דיבר כמיסר, אך מיסר שהעצבות היא הטון שלו. הוא הרים במקצת את קולו רק כשהשיב על דברי הביקורת, שהושמעו עליו ועל הממשלה הבריטית באשר לעליה היהודית. הוא אמר: “למה אתם באים בטענות לאנגלים, שהם נועלים את שערי הארץ? היכן הייתם כולכם בטרם ינעלו האנגלים את השערים? במשך כל השנים הראשונות מאז המנדט היה המפתח, מפתח הזהב של שערי הארץ, בכיסכם, בכיסה של היהדות העולמית. היכן היתה? היכן היו היהודים? מדוע לא עלו?”

והיתה, לבסוף, הופעתו של ז’בוטינסקי. זה היה ללא ספק המומנט המסעיר ביותר. זו היתה חויה, שזמן רב לאחריה קשה היה לקבוע מה הם סימני ההיכר העמוקים והמכריעים שבאיש המדבר: האמונה העמוקה בשליחותו האסתטית, היוצרת והבוראת, או להט אהבתו לאדם כשהאדם הוא יהודי.

זו היתה הופעתו האחרונה של ז’בוטינסקי בפני ההסתדרות הציונית. כידוע, פרש באותו נאום לילי מן ההסתדרות, כשלעיני כל, ובדרמתיות המיוחדת לו, קרע לגזרים את כרטיס חבר ההסתדרות הציונית, וזמן קצר לאחר מכן הקים, יחד עם נאמניו, את ההסתדרות הציונית החדשה, שתהיה מעכשיו מעוזו.

אני מניח, כי הנאום הוקלט ותמהני, שבמסגרת האירועים ההיסטוריים שלנו – בשירותי השידור המשחזרים את העבר – אין משמיעים את נאומו זה. היום, לאחר עשרות שנים, אני מצטער, שאין באפשרותי לבטא גם משפט אחד, פסוק אחד מהדברים שנאמרו. אבל האוירה, התמונה של הקהל שכאילו הפסיק לנשום, והקול, והג’סטה של האיש – אלה חיים עדיין בקרבי.

כפי שאמרתי, היתה זו ישיבת לילה, וכשקם ז’בוטינסקי לנאום כבר חלפה שעת חצות. וכשהגיע לשיאם של הדברים, במסגרת הזמן ובמסגרת הלהט, כשהלך וקרב למומנט, בו, לעיני כל, לעיני הקהל המכושף קרע את התעודה, כבר היתה השעה הרבה אחרי חצות והרקע לדברים ולג’סטה היה השחר שהחל מפציע, שחר חיוור, לבן, כאילו ניטל מתוכו דמו הסמוק.

כמה ימים לפני־כן זימנה לי מסגרת הקונגרס פגישה עם שלום שוַרצבארד, היהודי שנקם את נקמת הרוגי אוקראינה מידי רוצחם, ההטמן פטליורה. הייתי מיודד עם שורצבארד והיינו נפגשים בפריס ואף ביקרתי אצלו בכפר הקטן, שם מצא מסתור מפני נקמה אפשרית של האוקראינים. אותה נקמת־דם שנקם שורצבארד אירעה בצהרי ה־26 ביוני של שנת 1926, בבולבאר סן מישל פינת רחוב ראסין. דקה או שתים לאחר היריות כבר הייתי במקום ואפשר לומר, כי הייתי עד ראיה להתקהלות הרבה, שנוצרה מיד לאחר התקרית. שימשתי באותה עת סופרו של “דבר” בפריס וזה היה סקופ של ממש ששיגרתי ל“דבר”.

כאמור, נתידדתי עם שורצבארד לאחר שהועמד למשפט וזוכה. והנה אני פוגש אותו בקונגרס בבזל! שמחנו איש לקראת רעהו ושורצבארד, שכבר חיפש דרכים לעלות לארץ־ישראל על־אף סירוב הבריטים, בא להשיח לבו באזני “אישים נכבדים”, כפי שהתבטא. הוא גם ביקש ממני, שאקשר אותו עם כמה מהם. עשיתי זאת, ובין היתר הפגשתי אותו עם ברל כצנלסון, שהיה נרגש עד מאוד. גם אני הייתי נרגש להיפגש עם העורך הראשון שלי. חלפו ארבע שנים מאז התהווה הקרע ביני לבינו, והכאב היה עדיין טרי והפצע לא נגלד. וסיפרתי על פגישה זו לעיל.

אחר־כך ננעל הקונגרס. בשעות ערב מאוחרות הגעתי לפריס. חיכה לי אורח בבית. בימי עשותי בבזל נולד בני הצעיר, גיל. כארבעים שנה לאחר מכן ישמש שליחו של “מעריב” בבירה הצרפתית… מתבקשת, אולי, מסקנה, שעתונות עשויה להיפסק, אך לא עתונאות. אנשים מתחלפים, שנתונים מפנים מקום לשנתונים, עתונים – לעתונים… ואילו העתונאות נמשכת, שרירה וקיימת.

יא

בשבוע הראשון לשובי פריסה הגיעני מברק מירושלים: “העורך זקוק לך כאן, במערכת”, אמר המברק והוסיף: “הבא בחשבון שהות ארוכה”.

ארזתי ויצאתי לירושלים. זו היתה ירושלים של ראשית שנות ה־30, ירושלים המנדטורית, האקזוטית וגם – אל תידו בי אבן – האצולתית.

דומה היה, שאפילו נכסי האבן שלה תקועים ושרויים בה בתוך הרוח והשפעת הרוח. גם היום מצטלצלים פעמוני הכנסיות, ממריאים ונשלחים, נזרקים לכל עבר, אלא שבימים ההם נדמה היה, כי הענבלים מספרים ומדובבים פרשות עתיקות, מופלאות ומסתוריות על דוד בן ישי, על ריצ’רד לב־הארי ועל צלאח א־דין. מי שיודע להאזין, להקשיב, לקלוט – ואני, העני ממעש, ידעתי זאת – קלט לא פעם בהמראתם מאצל הכנסיות בחשכת הליל סיפורים על אנשים ועמים משכבר הימים.

על רקע הענבלים המצלצלים בתזמורת הבדולח הייתי פוסע עקב בצד אגודל, מגשש ופוסע, גם אחרי קריאותיהם של המוּאזינים, כשמואזין למואזין מפיל תחינתו ותפילתו. אינני יודע, אם האיסלאם הוא שדיבר ושר מתוך גרונותיהם, אך יודע אני, כי לא פעם ביקשתי לומר לעצמי: האם ייתכן, האומנם ייתכן, כי המתפלל בזוך אשר כזה, בערגה אשר כזו, יהא רשע, שונא ושנוא? כי זו היתה, אולי, גדולתה של ירושלים, שהפיצה ושיגרה בלילותיה המכוכבים אהבה לכל מה שמדובב, לכל מה שנושם על רקעה ובתוכה.

מי שיודע להאזין ולחוש, היה מאזין וקולט גם את תפילת היהודים, שבחצות־הליל היו קמים לסליחות… איזו מלה נדירה, רוגשת ורגישה: סליחות! לא סליחה, לשון יחיד, אלא סליחות, רבות ומרובות. ואילו גובשנו על דרך המחשבה הטובה, כלום לא היינו גם אנו, אנשים חדשים דחוסי יומרות, קמים באישון לילה לבקש סליחותינו זה מזה?

הלילה הירושלמי של הימים ההם היה לילה רגוע ורוגע, שקט; בתל־אביב ההומה קראו לו: משעמם. קונצרטים והצגות היו מגיעות מן השפלה המתבדרת רק לעתים רחוקות, ומשהגיעו היו אולמותיהם ריקים למחצה. היינו אומרים, כי בתל־אביב חיים מחוץ לבית, ואילו בירושלים החיים מתנהלים בבית פנימה. בבתים – זאת־אומרת, במשפחות. וכך היו כבים האורות בשעה סבירה, הוגנת – אורותיהן של שכונות שלמות. כיבוי האורות האחרון, הנועז ביותר, הסמוך ביותר לאשמורת הבקרים, היה זה של רחביה, זו שכונת המתקדמים, העשירים, המלומדים, בני המערב הטריים, מקרוב באו. כאן הקימו את בתיהם חוילות של ממש, מוקפות עצים ופרחים האריסטוקרטים שבבני הארץ, כולל הספרדים בעלי היחוס, השרשים הטובים, הגזע. אחר־כך באו מן המערב האנגלו־סקסים, האמריקנים וכן גם היֶקים. הרבה לפני־כן, בבוא הלילה, היו כבים אורותיהן של שכונות שלמות, שהקדימו להיבנות ולהיות, מנחלת־שבעה ובית־הכרם ועד לקריית־משה, מקור־ברוך ושכונת־הבוכרים וכן אחרות ושונות. היתה גם תלפיות עם ש"י עגנון, עם יוסף קלויזנר; ימין־משה עם טחנת־הרוח, שעוררה געגועים בלב כל נודד ונוָד, שנפשו יצאה לרומנטיקה, והוא לא ידע, כי טחנה זו – אפילו הקמח שלה הוא רוח, פיוט…

גם ב“מושבה הגרמנית”, במרכאות, גם בטלביה האריסטוקרטית ובקטמון המיוחסת חל כיבוי אורות טוטלי בהשכמת הלילה, כשיושבי הבתים חיים את חייהם מאחורי וילונות קטיפה עבים, סמיכים ורומזי סודות ליד שולחנות פוקר מרופדים ירוק ושושלות של מלכויות של נייר־קלפים צבעוני. כאן היו ספונים בני ה“אנטוניוס”, ה“אבקריוס”, יוסף אלבינה, המולטי־מיליונר, שהקים שותפות לקבלנות עם היהודים דוניה וקטינקא. והיה ז’ן סאלמה, שעד היום קרויה כיכר על שמו. זה היה ג’נטלמן ללא רבב כלשהו. הוא היה ידיד היהודים, אך לא רצה לחיות תחת שלטונם ועזב, עם פרוץ המלחמה, לביירות, שם נפטר. כאן היו גם החאלדים, הדג’אנים, החוסיינים; כאן או בקרבת מקום, ואולי אף בריחוק מקום – כל עשירי הדתות, שידעו את סוד המרקחת, סוד המזיגה של האמונה והמסחר; האנגלים, שלא מבני־עמנו, נציגי המנדט והמנדטים. גבריאל צפרוני היטיב לספר זאת בעתונו ממני.

במרחק־מה חיתה ונשמה, מכונסת בתוך עצמה וממאנת להתבולל ולהיטמע, שכונת מאה שערים, ולצדה בתי אונגרן, עם האנשים העקשנים, שלא ויתרו על ריבון העולמים וזכו לכינוי, שהכל בו גם הוקרה, גם משטמה: נטורי קרתא.

מכאן כמה צעדים בלבד לעיר העתיקה, שהיהודים בסמטאותיה קנו ומכרו, אך חלמו, בנבכי נפשותיהם, בהיסח הדעת וכמעט בלא־יודעין, על בואו של המשיח, שאיש לא יראה אותו בבואו, לא אותו ולא את חמורו.

תקופה זו, שקראנו לה המנדטורית, נעה, בעצם, מלפני ראשית שנות השלושים ונתמשכה הרבה אחריהן. מדינת ישראל היתה חלום. וזו היתה מעין תקופת מעבר בין מנדט למנדט, בין מנדט בריטי למנדט יהודי. אולי מוטב לומר, כי זו היתה מפרעה נוסטלגית למשהו שרצינו בו. כי לחלום קל יותר, ישר ונקי יותר מאשר לבנות, להקים ולבצע.

היה לה, לירושלים זו של שנות ה־30, סגנון מיוחד, אוירה מיוחדת וניחוח מיוחד. היתה זו תערובת של יינות נסך יהודיים עם פרחי “אוֹלד לאבנדר” מיובאים מן הצפון האנגלי. בעצם, היא לא היתה אולי טובה יותר משהיא היום, ירושלים אשר ידענו, אבל היא היתה שונה. היו בה פחות אוטובוסים והם היו פחות דחוסים. ואם היו הכמויות של האנשים דלות יותר, הנה פיצו האיכויות את הכמויות. באותה ירשלים² הרבו האנשים ללכת ברגל, להרגיש את האדמה מתחת לרגליהם. ובכל קרן רחוב היית נתקל בנערים שזופי פנים, מקופלי שרוולים, רמטכ"לים ואלופים לעתיד לבוא.

האנשים עישנו טבק אנגלי, עם ניחוח של תאנים כבושות. לעתים הרגשנו, כי אנו לא אדונים לעצמנו, אבל בינינו לבין עצמנו היינו שוים… יהודי לא התנשא על היהודי… זו היתה מלאכתו של האנגלי. והוא היה זקוף, גאה, שורר ולא בביתו, האנגלי הזה. לא שכחנו, כי לא לשם כך שרנו “להיות עם חפשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים”…

לא רק יהודים ואנגלים היו בסירה. היה גם שלישי, שטען שהוא ראשון: הערבים. היה קיים מעין חוזה בינם לבינינו, חוזה, שהגורל ביצע אותו פרקים־פרקים, לשיעורין. איש לא זכר, איש לא רצה לזכור, כי בעצם אנחנו והערבים בני־דודים, אחיָנים. איש לא דיבר אצלנו על דודה ושמה הגר ובבית הגר לא דיבר איש על דודה ושמה שרה… באוניברסיטאות עדיין לא היו קמפוסים, אך על הר הצופים שכן מעין נביא ושמו מגנס והוא השקיף על המתרחש לבוא…

יב

זו היתה ירושלים, אשר אליה שלחני בן־אבי ביולי 1931, אם אינני טורף את לוח הזמנים.

כך הגעתי למרתף המפורסם שברחוב הסולל ולילה־לילה נאבקתי עם פועליו של זלמן וייט על כותרות ורצון טוב. אני נלחמתי על עתון טוב יותר ומברקים טריים יותר, ואילו הם ביקשו למהר ולחסל את יום העבודה שלהם עד כמה שאפשר מהר יותר, אפילו יהיה הביצוע רשלני ופגום. אך הם היו פועלים טובים, מיומנים ואנשים שהקשר עמם היה מזחיח את הדעת. בשמותיהם זכורים לי בוימגרטן ורוסו, שלא עמדו בנסיון, נטשו את ירושלים ועברו לתל־אביב הרעשנית והתכליתית. זכור לי גם נחמה – שם־משפחה – המרכיב משקפים ומוכן בכל עת להתוכח עם המאמר הראשי, וזכור לי כמו־כן אטינגר, הממונה על מכונות ההדפסה בפועל, שנראה כמתגושש בר־כוח, המפעיל את זרועותיו החזקות כדי לנצח על היציקה ועל ההדפסה. והיו שלושת המעַמדים: משה הבוכרי, רבינוביץ האשכנזי וזיסקינד הפולני. היכן אתם היום, חייליו הנאמנים של עתון הבוקר האחרון של ירושלים בתקופה שלפני השתקתו והיעלמו?

מאצל מרתף הדפוס הובילו מדרגות חיצוניות אל הקומה השניה שבבנין, שהכילה שלושה־ארבעה חדרים. כאן שכנה המערכת. כאן ישב בר־דרורא, שהיה מדביק לשפתו התחתונה את הסיגריה הנצחית שלו, אשר – כאילו מעשה לולינים – לא היתה נשמטת בשום מקרה מעמדת התצפית שלה.

“בן־אבי מאמין בקנטונים”, אמרתי לו בסמוך לבואי בויכוח הראשון שנתגלע בינינו, “ומה דעתך אתה?”

“דעתי?” והוא סיפר אנקדוטה וַרשאית גסה ורחוקה מצנזורה שבתרבות. “הנה, זו דעתי”, אמר, “ואני לא מתכונן לנקוט את הקו שלו”.

יג

ישיבתי בירושלים היתה ארעית. משפחתי שהתה עדיין בפריס ולא היה ברור מה יהא גורלי בתכניותיו הבאות של העורך. אולי משום כך כה מטושטשת לנגד עיני תמונת האנשים וזכר האירועים דאז. הייתי עושה את מלאכתי, מלאכת הריכוז, לעתים העריכה, שכל מזכיר מערכת ממונה עליהם. שלושה לילות בשבוע הייתי עורך את העמודים החיצוניים, לעתים גם את הפנימיים, ופליטונים הייתי כותב כמעט יום־יום. בשארית הזמן, שהשתרע משעות הצהרים ועד לחצות, הייתי מנסה לשכנע את עצמי, כי יפים החיים בעיר־דוד.

הייתי כבן־בית ב“קפה וינה”. מי לא היה? קליין ההונגרי ואדלר הוינאי ניהלו אותו כאילו היה זה טרקלין פרטי שלהם, מועדון של בני־טובים והקפידו באוירת הכנסת־האורחים. והאורחים היו מרובים, שונים ואפילו צבעוניים. בשעות התה, לקראת ערב, היתה תזמורת בת שלושה כלים משחזרת אגדות מוסיקליות מהיער הוינאי. בימי ראשון וחג – ירושלים היתה קוסמופוליטית – היתה ה“תזמורת” מנגנת גם בשעת הצהרים, כשאר ירקות ותוספת לסטייקים ולצ’יפס, שהיו זוכים לטיגון מגרה במטבח ששכן בחצר, בשכנות עם בית־השימוש הפרימיטיבי, ששום פקח של משרד הבריאות לא פסל אותו מיעודו. וכיצד יעשה זאת, וקציניו והממונים עליו היו מסובים אותה שעה בפנים הבית וסועדים לבם על גבי מפה צחורה כשלג!

ל“תזמורת” הקטנה סיפור משלה. היא היתה מורכבת מגבר שניגן בצ’לו, אשה שניגנה בכינור ואשה שניה שפרטה על הפסנתר. זו היתה משפחה קטנה בשירות הנגינה. הצ’לו והכינור היו נשואים, ואילו הפסנתר היה גיסתו הצעירה של הצ’לן, אחות הכינור. שמן של היפהפיות פרח מזכרוני אבל אין זה משנה מן העובדה, כי אכן היו יפהפיות. האחת תמירה, כמו נפסלה באצבעות אמן, עינים חולמניות וכולה כאילו שטה בתוך חלום נע. זו הנשואה. ואילו הצעירה היתה היפוכה הגמור. אשה־חתולה, חתלתולונת, מבט שובב שהיה סוקר אותך וקורץ על ימין ועל שמאל, פפריקה הונגרית מן המשובח. אשר לסולידיות – זו נתרכזה בגבר. הוא לא נראה בשום אופן כנגן במועדוני־לילה או בבתי־קפה. תמיר, אציל, רגוע ושקט. אחר־כך נסתבר לנו, שאלמלי יקיצתו של המטורף שיקלגרובר, כי אז לא היתה מגיעה מעולם משפחה יהודית קטנה זו מבודפשט לארץ הקדושה. צ’לן זה היה עורך־דין מצליח בבודפשט וזיקתו למוסיקה נתבטאה באותם ימים בפעילות של מאזין, לא של משמיע. אני מודה, כי לא פעם אני שואל את עצמי מה היה גורלם של עולים ממין זה לאחר זמן וכיצד נקלטו, אם נקלטו, על־ידי היהודים לאחר שנקלטו על־ידי האנגלים. סיפרו, כי הצעירה נישאה לאחד הבנים המזהירים של השושלת הספרדית בירושלים, בחור נאה, ספורטיבי, שׂחיָן, נאה כפי שהיתה נאה היא, כאשה. ילדיהם בודאי יפים כאבא וכאמא, עם עיני החתולה של אמא, עם שרירי השחין של אבא.

לא ייתכן לדבר על “קפה וינה” בלי לפרוע זכרונות אהדה לחבורת המלצרים, ששירתו מאות לקוחות על קיבותיהם וגביעי הבירה שלהם. רב־המלצרים היה ברוך. גם הוא היה הונגרי, גזע, שהיה מאוד פופולרי אצלנו בשנים ההן. סיפרו על ברוך כי בשעתו, לפנים, מזג יין אל גביעו של מסריק. עזרו לידו יצחק ומשה, שברוך רדה בהם ולא הרשה להם ללבוש פראק לצורך השירות כפי שהיה עושה הוא, ושומר זכות בלעדית זו לעצמו. ואמנם הוא נראה בבגד הייצוג הזה כמוצר של יבוא מובהק ומשובח. לימים, כאילו ניחש ברוך, שקפה וינה, לאחר שעשה את שלו, יתמוטט ויתחסל, והוא פתח לו בית־קפה־מסעדה משלו. בתי־קפה חייבים לשמור על האורינטציה הגיאוגרפית שלהם – גם הגיאוגרפיה – ומן הרגע שקפה וינה חדל להיות מה שהיה – פג הטעם ונתפזרו האנשים, כולל האורחים מזה והשרתים מזה.

הייתי יכול להעביר עכשיו לנגד עיני הקורא גלריה ארוכה, צבעונית ומגוונת של אורחים, שהיו פוקדים, תוך מסורת שבהרגל, את המקום. אך מישהו הטיל עין־הרע בכוח הזכרון שלי וכך ירדו לטמיון שמות ופרצופים, כשזכורים לי או הפרצופים ונשמט שמם, או שזכור לי שמם ושוב איני יודע לאיזה פרצוף יש להדביק את השם…

עבאדי, יצחק עבאדי, פרץ דגן קורנפלד, סמוליאר מ“י.ט.א.”, ישראל גוט בעל קולנוע “ציון” וג’ק סיימון, סופר “יונייטד פרס” (“יו. פי.”), היו מבאיו הנאמנים של הקפה ואפשר לומר, כי היו מנויי הבית. 

אני נעשה נרגש כשאני מעלה את זכרו של ידידי ג’ק סיימון. מאמרים רבים שלו לא קראתי ומסופקני אם ראיתי אי־פעם שורה כתובה אחת מפרי עטו. אף־על־פי־כן היה זה עתונאי משובח, כמו מגזע טוב ומסורת טובה. הוא היה שייך לסוג העתונאים, שסגולתם אינה נמדדת בכתיבה, אלא באיסוף ובגילוי של ידיעות. במזרח התיכון הזה, בכל אגן ים תיכון זה שלנו, הם מרובים, העתונאים מסוג זה. המפואר שבהם היה ג’ו מ. ליווי, שבעברית מדויקת היה יוסף מ. לוי, סופרו של “ניו יורק טיימס” בכל המזרח התיכון, שכלל באותה תקופה את מצרים, עיראק, סוריה, פרס, לבנון, פלשתינה… על ג’ו אפשר לכתוב ספר, מאז היותו פקיד בארמון הממשלה, אצל המושל סטורס, כשיום אחד מגיע לארץ אדולף אוקס הגדול מ“ניו יורק טיימס”. ביקש המושל להיטיב עם העורך הדגול וצירף לו, לביקורו בעיר הקדושה, את מזכירו הצעיר כמורה־דרך ובהוראה ל“הראות לאורח את הכל”. ידע סטורס מהו עושה ובמי הוא בוחר. לא היה ירושלמי מסוגל טוב מג’ו שלנו להראות הכל. ובסופו של אותו יום, בערב, כשישבו שני הגברים, אוקס וליווי, עייפים – זה מלראות וזה מלהראות – כשישבו לסעוד לבם, אמר האמריקני לארץ־ישראלי: “אם אתה מוכן, יש לך מקום אצלי, ב’טיימס' שלי. תבוא לניו יורק?”

לא היה צורך לחזור שנית על ההצעה. בודאי שיבוא. וכאן התחילה אחת הקריירות המבריקות ביותר של הארץ הזו. מין סיפור אלף לילה ועוד לילה, ועוד יותר מלילה, על המזרח. במשך עשרות שנים היה ליווי לא רק שליחו ונציגו של גדול העתונים – הוא גם שיחק תפקיד נכבד בעיצוב הקשרים שבין מדינה למדינה, ועשרות ומאות של יהודים תושבי ארצות ערב חייבים לו את הצלתם ממוות בטוח, כשהפעיל את קשריו.

בשנותיו האחרונות ראיתיו רק לעתים רחוקות. פעם בפריס, לאחר שייצג באו"מ את האינטרסים של צרפת – ופעם במלון “דן” בתל־אביב. עכשיו שוב לא היה נציגו של השַׁרם הגברי, בעל שיאים של פלפל וחרדל. עתה היה עייף במקצת ומאוכזב יותר משבמקצת. זה גורלם של אנשים, שמילאו תפקידים מבריקים, אולי מזהירים, ולפתע בא משהו ומחבל בדרכם.

לא פעם נזדמן לי לשוחח ארוכות על ג’ו ליווי, הוא יוסף לוי, יליד ירושלים, אבן מאבניה ועפר מעפרה, לשוחח עם שלמה בן־ישראל, ידידו וידידי. גם עובד בן־עמי הכיר אותו בכל השנים הטובות, כשהיו טובות לא רק לעובד – גם ליוסף, בעיקר ליוסף.

ליווי היה מיודד עם בן־אבי. אלה היו אנשים הנמנים עם חיילי גדוד זהה, חיילים בלגיון מומלץ ונבחר, אנשים שהדביקו להם תו של ליוַנטינים. מה הרעש? בטרם תחלופנה חמשים שנה וכל המדינה הזאת תהיה מאוכלסת ליוַנטינים.

הנה עלה שמו של ג’ו על שפתי ואני נכנסתי לטרנס של כאב ואהבה. זה הדין בזכרונות, כשאנו מעלים אותם לאחר אביב, בבוא הסתיו. אתה יודע מתי אתה יוצא לדרך ומהיכן, אך אין אתה יודע מתי אתה חוזר – ולאן. בעצם, הן דיברתי בראשית על ג’ק סיימון, איש “יוּ. פּי.”, ולא חשבתי, כי אגיע אל “ניו יורק טיימס”. גם ג’ק, כפי שאמרתי, היה נמנה עם אותו סוג מיוחד של עתונאים שביבשות אסיה, אולי אפריקה, והשייכים לפלורה מיוחדת. כמובן, ג’ק לא יכול היה להתמודד עם ג’ו. זה היה אריג אחר, חוטי משי אחרים. אך בשום מקרה לא היו אלה חוטי דיוֹלן, או אפילו ניילון, חוטים של תחליפים מסנוורים וכוזבים. לג’ק היה שרם בסיטונות, והוא פיזר אותו לכל עבר. העקרון שלו היה, כי בעתונות יש לחרוש חרישים מוקדמים, והכתיבה אחר־כך אינה, אלא מעשה של מה־בכך. הוא טען עוד, כי בעתונות יש תמיד להיות מוכן, מוכן מדי שעה, דקה ושניה, מוכן לקפוץ על העגלה ואפילו היא רתומה לחמור צולע. וג’ק היה אמנם תמיד מוכן. הוא היה מוכן גם כששימש מתורגמן ראשי בקונסוליה האמריקנית, שעה שב־1929, בטבח בחברון, נרצחו בחורי־ישיבה, שהיו בעלי דרכון אמריקני. כנציג אמריקני נכנס ראשון למקום ואז העביר את הסקופ הזה לסוכנות “יו. פי.”. זו היתה הצלחה כבירה, עולמית. בעזרתו של ידידו אבקריוס ביי, הפרקליט הארמני המעורב עם היהודים – אשה יהודיה, לקוחות יהודים – נתמנה לסופרה הבלעדי של “יונייטד פרס” בירושלים. ווב מילר, העתונאי העולמי, מחבר הספר רב־המכר “לא מצאתי מנוח”, הִרבּה לשתף פעולה עם ג’ק. ג’ק אף נצטרף אליו בנסיעתו לעבר־הירדן, הפגיש אותו עם המלך עבדאללה, וכשחיבר והפיץ מילר את ספרו הנ"ל, הקדיש כמה דפים לעמיתו הישראלי.

גם לג’ק, כמו לג’ו, לא שיחק המזל. בג’ק פגע הגורל המתעתע בגיל צעיר. לילה אחד, ביפו, כשאירח ג’ק כמה עתונאים אמריקנים, חברים שסיירו במזרח, ירדו האנשים לרחוץ בימה של יפו. ג’ק היה שחיָן מובהק, זריז, אלא שכשצלל לתוך המים בקפיצה מגובה רב, פגע בראשו באחד הסלעים. הוא הוצא מתוך הגלים מת. נהרג במקום. וגם מוות זה היה חלק מרפורטז’ה, מסקופ סנסציוני, אשר ווב מילר היה מקדיש לו דברים… “היה”, משום שגם הוא, כמו ג’ו וכמו ג’ק, שוב לא היה בחיים. שכן עתונאים תדיר מאוד לא רק מדווחים על הנעשה ומתרחש, אלא ממלאים הם עצמם את התפקיד הראשי של הסיפור המתרחש.

בין המבקרים הנאמנים של אותו “קפה וינה” בשנות המנדט אין לפסוח על האחים נחמיאס. יוסף, הצעיר, יעשה מכאן דרך ארוכה. הוא היה ועודנו, בעל חוש מצוין להמר על הסוס הנכון, על הרגע הנכון ועל המפלגה הנכונה. כשעמד בראש המשטרה של מדינת ישראל עשה עבודח למופת, ראויה לשבחים, ועוד כיום מורגשת ידו הברוכה במבנה שלה.

גם אחיו, אלברט, היה מבאי “וינה”, אולם עליו לא הרבו לדבר. על־כל־פנים לא בעתונים ולא בחיי הציבור. אלברט היה תמיד האנטיתיזה המובהקת של כל מה שהוא ציבורי. כשפרצה המלחמה, ב־1939, הוא המתגייס מספר אחד; יחד עם אדי כהנוב, בן למשפחת כהנוב הנכבדה והזכורה לטוב בתולדות הישוב, אדי האהוד על כל, שמוסדות חשובים ואנשים נכבדים נחשפו כפויי־טובה כלפיו עד היום… המתגייס האחר בשלישיה זו היה ליאופולד (“לולק” בפי האינטימיים) רפפורט, מהנדס, המנהל כיום את שדה־התעופה בעטרות. שלשתם יוצאים לאנגליה, עוברים קורס, לובשים מדי קצין בדרגת ליטננט־שני ונשלחים לחזית הצרפתית. דומני, כי אלה הם הקצינים הראשונים של ארץ־ישראל בחזית נגד היטלר.

כשיחזור אלברט מן החזית הוא ימשיך בשירות עד לשחרורו. ספרדי בלונדי זה הוא נציג מובהק של השנים הטובות, כשאנשים אהבו לחיות יותר משאהבו לצבור כסף. אלברט לא הלך אחרי העסקונה, אם חברתית, אם ציבורית ואם מפלגתית. היו לו חברים כלבבו ועמם היה משיק את הויסקי המשובח של “קפה וינה”. אדלר ידע: כשנחמיאס שותה – והמדובר היה באלברט – התזמורת יכולה לנוח. המוסיקה, אותה שעה, היא בכוס…

תדיר, לאחר שהייתי מסיים את העימוד בדפוס והעתון היה כבר “סגור”, הייתי קופץ עוד ל“וינה”. אותה שעה כבר לא היו כאן אורחים רבים. ברוך היה מגיש לי ברנדי של חצות, ובפעם האלף היה מספר לי את הסיפור על מסריק. לאחר זמן, כשיחזור בן־אבי, יצטרף גם הוא לבאי הקפה. כשהיה שוהה בירושלים היה מופיע ב“וינה” כשהוא נראה עייף וידיו בכיסיו. ברנדי אחרי ברנדי היה מוזג לתוכו ורק כך היה מסוגל לחמם את עצמו בירושלים זו, שבה ניצבה עריסתו, עריסת הילד הראשון שנולד בארץ זו כשהדם שבעורקיו והמלים על לשונו הם עבריים.

לעתים היינו מתכנסים, אנשי “דואר היום”, בקפה הסמוך, “אירופה”, שכן היה עלינו לדון בענינים מסובכים, שאוירת “וינה” לא היתה יפה להם. היו כאן אז גם הפטרונים, הבוסים של העסק, גד מכנס ועובד בן־עמי, שאותה תקופה ינקו ממכרות היהלומים מזה ומאסכולתו של גואל לאדמות, יהושע חנקין, מזה. כשהיה בן־אבי חוזר ומעלה את הקנטונים שלו על לשונו, היה גד, ציניקן מטבעו, צוחק במלוא פיו ומהרהר, כמעט כקול רם, בטיולים לאור הירח על גב סוסות ערב אצילות, ואילו בן־עמי – פיקח וזהיר – היה שותק. כנראה, ראה את העתיד. של כולנו. ושל עצמו.

יד

יששכר דב פרייר, שעיבר את שמו הלועזי וקרא לעצמו י. ד. דרורי, היה אחד האנשים הפיקחים וחריפי השכל ביותר, שנזדמן לי לפגוש בימים ההם. באותה תקופה שימש עורכו של “דואר היום”, אלא שמכיון שבראש הגליון התנוסס שמו של בן־אבי כעורך ראשי, הופיע דרורי כ“עורך הקבוע”. בעצם, היו אלה משחקי מלים והם לא חייבו איש. השם השלישי שבפינה זו שבראש העמוד היה שמי. הייתי מזכיר המערכת, ובהן־צדק, שתפקיד זה לא היה דבר של מה־בכך, שכן היה עלי להזכיר דברים רבים מאוד לעורך הקבוע, שעם כל פקחותו וחריפותו היה אמן השכחה והדחיה, אלוף ההבטחות הניתנות ולעולם, או כמעט לעולם, אינן מקוימות. שולחן העבודה שלו, שולחן רחב ממדים, היה מלא עד אפס מקום, וכאן התגוללו כתבי־יד, ספרים, גליונות נייר, כשהמאפרות הגדושות זנבות סיגריות מעידות על כמות העשן, שספג אל קרבו העורך הקבוע במשך היממה. הוא הסב לבדו בחדרו, כשממולו ניצב שולחנו של העורך הראשי – בן־אבי – שהיה בתורת מי שנמצא בחופשה מתמדת.

הייתי נכנס אל בר־דרורא לא פעם, אלא פעמים רבות, כדי להודיע, לשאול, להתיעץ וכו'. ולא פעם אירע לי להיות עד שמיעה לשיחות טלפוניות שקיים העורך, כשבקצה החוט, מסתבר, מדבר סופר פלוני, לא אלמוני כלל, השואל מה גורלו של כתב־היד ש“מסרתי לך לפני שבועים והבטחת לי, שהוא מופיע בגליון הקרוב…” שמעתי את דרורי משיב לשואל: “רשימתך כבר בעימוד. בשעה זו שאנו מדברים היא כבר נדפסת…” בתום השיחה הייתי מבחין בה, ברשימה המדוברת, כשהיא מונחת, קמוטה ועזובה, על שולחן העורך. פעם הערתי לו: “מחר בבוקר יופיע העתון והסופר ייוכח, כי גם היום אינו מופיע…” לעורך היתה תשובה מוכנה: “יהיה בסדר…” והיה מדליק סיגריה מחודשת.

טו

הוא היה מקורי בכל מעשיו, יששכר דב דרורי. כבר שמו מרמז על כך… אתם הכרתם יהודים רבים ששמם “יששכר”?

הוא הגיע מורשה, שם כתב ב“היינט” וב“מומנט”, וסיפרו, שיצק מים על ידיו של סוקולוב. כאן היה שמו: י. בר־דרורא. וכך היה חותם, אם על מאמריו היסודיים ואם על האדיטוריאל הקצר, שעל־פי־רוב הכיל מקסימום של עשר שורות, כשמתחתן ראשי־תיבות: ב. ד.

ז. ד. ליבונטין קיבל אותו לעבודה ב“א. פ. ק.” (הבנק הלאומי) ובשעותיו הפנויות המשיך לכתוב מכאן לעתוני ורשה. הוא היה אמן הצמצום והקיצור. שלום אש, שהיה ידידו הקרוב עוד בורשה, לפני עלות דרורי לארץ, אהב לשאול אותו כיצד הוא מצליח להתגבר על משפטים ופסוקים, שאין הוא מכניס למאמרו ומוַתר עליהם. לימים, כבר בארץ־ישראל, הביע אחד העם לא פעם התפעלות מכתיבתו התמציתית של בר־דרורא. “המאריכים”, כאילו אמר אחד העם, “כל מה שהם עושים, הרי הם נוטלים את הכפית הקטנה של בר־דרורא ושופכים עליה ליטר של מים… ומקבלים את מאמרם הארוך”.

הוא היה בעל שיחה מבריק ובסגנונו התמציתי ידע לקלוע למטרה. בשולי יעודו ומלאכתו כעתונאי היה זה גבר בעל עקרונות, שהראשון שבהם קבע, שמוטב לותר על עקרונות, המכבידים על החיים… אלא שהוא ידע לשמור על צו האסתטיקה בכתיבה ובחויה.

אם איני טורף זמנים ותאריכים, הרי שבר־דרורא הגיע לעתון היומי מאצל “הישוב”, שבועונה של “התאחדות האיכרים” בטרם תקים את “בוסתנאי”.

“הישוב”, בעריכתו של בר־דרורא, היה שבועון יפה מראה, מדבר ללבם של אינטליגנטים. אחר־כך החלה תקופת חילופי האישים בעתון הירושלמי, ויוסף הפטמן, שהגיע שוב לארץ, נתמנה לעורכו, וזאת לאחר שגם הרביזיוניסטים החזיקו בו זמן מסוים.

הגבר רם־הקומה, נעים הסבר והמבריק בלשונו החל מרגיש בעקת ערירותו. בוקר אחד, כשסרה אליו העוזרת, כמנהגה בכל בוקר, מצאה אותו מוטל במיטתו. עיניו היו פקוחות ומזרות כאב. העוזרת נגעה במצחו. הוא היה קר. האיש מת.

טז

כשהגעתי לירושלים ונכנסתי לתפקידי, הרי הדבר הראשון שהיה עלי לבצע הוא לכתוב מכתב לנציבות המחוז כדי להודיע על חילופי־הגברי במערכת. המכתב נכתב אנגלית בצירוף הערה, כי “המקור הוא בעברית”, ואכן היה מצורף למכתבי זה הטקסט העברי. אלא שמושל מחוז ירושלים חתם לא על הטופס העברי, אלא על האנגלי ואישר, כי רשם לפניו שמר אלמליח חדל להיות העורך האחראי של “דואר היום” ומר י. דרורי ממלא את מקומו.

ואולם אלמליח המשיך לפקוד את בנין “הסולל” בביקוריו. לא היה איכפת לו, בעצם, להיות עורך אחראי או עורך בכלל. הוא היה פיגורה מכובדת בישוב הארץ־ישראלי, הירושלמי של הימים ההם, וללא ספק היה הספרדי בעל הקשרים הטובים ביותר עם הממסד ה“אשכנזי”. במשך שנים ארוכות היה חבר הועד הלאומי, הנציגות הגבוהה של הישוב, כשהפרטנר שלו הוא יצחק בן־צבי.

זכורה לי שיחה ממצה ומענינת, שקיימתי עם אלמליח במרתף הדפוס ההיסטורי של “הסולל”. היה דצמבר ירושלמי קר וטחוב ואילו אנו ניצבנו, קרוב לשעתים, ושוחחנו. אני עמדתי לסיים את גליון המחר ורעש המכונות, ריח הדיו משך, כנראה, לכאן את העתונאי החרוץ. הוא הסתכל בי כיצד אני עושה מה שעשה הוא לא פעם וייתכן כי הירהר במאזן, בסך־הכל של “הסולל”, במרכאות ובלי מרכאות. בן־אבי עוד היה בחיים, אבל אי־שם באמריקה. בר־דרורא עוד היה בחיים, אבל למעשה בתל־אביב, ומעט מאוד בירושלים. זלמן וייט טיפס ועלה זה מכבר מתוך המרתף… ואלמליח היה מספר לי בלשונו העסיסית, בעברית הצחה שלו על ימי התפארת, כשכתף אל כתף עמלה והקימה קבוצת הששה הראשונים – אלמליח, בן־אבי, אלכסנדר אהרונסון, פרץ דגן, אשר ספיר, ז’ק קלמי – את “הסולל”… מה נותר מזה? שאל אלמליח. והוא השיב: פנס חיוור המאיר את הרחוב הבודד…

הוא הושיט לי את ידו וכברכת פרידה אמר: “היו ימים… סטורס, גנרל ומושל, היה סר אלינו… המופתי וראש עירית ירושלים היו סרים אלינו… אנו לא רק מכרנו עתונים… אנו עיצבנו את דעת־הקהל… אנו השפענו על השולטים בקהל…”

היה במערכת גם אהרן אבן חן, הידוע כיום לקוראי העתונות הישראלית בשמו ג. שרוני. הוא היה אז בראשית דרכו וצעד את צעדיו הראשונים. אבן חן (פיינשטיין) יליד ראש פינה זה, נתברך בכל האספקטים האופיינים לבני הגליל העליון. אלא שהיה לו ייחוד משלו, וזה שמור עמו עד היום. אבן חן הוא סופר בחסד עליון השומר לא רק על כשרונו לספר, אלא גם על נאמנותו, ממש דבקותו, בנושאי סיפוריו. כל ספריו שהוציא עד היום מוסבים על סיפורה של ארץ ישראל, של האדמה הזאת ואנשי האדמה הזאת. חלילה לטעות ולהבין כאילו אלה הם סיפורי תעמולה, פולקלור. אלא שהמחבר הוא ישראלי אורגנית, וכשם שהלשון שלו ספוגה ישראליות, כן גם נושאי סיפוריו ספוגים בה. ונושאים אינם חסרים לו בסך הכל המתרחש יום יום ושנה שנה בישוב הזה אתמול, במדינה הזאת היום. אילו לא כתב אלא על קורות משפחתו, על האודיסיאה המופלאה של אביו, שהרפתקה והשראה משולבות בה – כבר זכה להיות תורם נדיר לסיפור הטוב של הסופר הטוב.

יז

היו ל“דואר היום” גם משתתפים מן החוץ. הם לא ישבו במערכת, אם־כי היו קבועים במכסת מאמריהם ובמספרם. סופר כזה היה שלום שוַרץ, בן אודיסה שנמנה עם החוגים של הציונים הכלליים, שהיוו את הענף הימני או המרכזי שבתנועה. באודיסה היה שלום שורץ נאמנו וחברו של ז’בוטינסקי. בארץ־ישראל קבע מושבו מיד בירושלים ונהג לומר: “ארץ־ישראל מובנה ירושלים!” הוא עמד בראשה של סוכנות ידיעות; יט“א או סט”א, אם זכור לי אל נכון. זה היה פובליציסטן בעל שכל ישר, בעל הגיון ושפתו היתה כמו מחשבותיו, ברורה ושקופה. בתקופה מסוימת, נדמה לי, ערך שבועון פוליטי. לא תמיד חתם בשמו. תדיר השתמש בפסבדונים בן־ברוך, אך קשה היה לו לכסות על הגושפנקה האישית שלו. היה זה יהודי טוב, הוגן ונאמן להשקפותיו. על פניו היבהבה בכל עת בת־צחוק טובה. איני סבור, שבעלי העתון היו זקוקים למאמריו, אלא שהשתתפותו קירבה לעתון חוגים, שיש להם מה לפרסם בחלק המודעות…

משתתף אחר היה אברהם שבדרון. בניגוד לשורץ נמנה שבדרון עם השמאל, אלא שהוא היה מה שאפשר לכנותו “שמאלי בלתי־תלוי”. שבדרון, שהיה פולמוסן חריף, לא ויתר על זכותו להיות, בכל מקרה, בעל דעה משלו. על־אף מיקומו המכובד ב“דבר”, לא מאס לפרסם גם ב“דואר היום”, כשמישהו או משהו בעתון עורר את תאבונו הפולמוסי. הוא טען, שהוא בלתי־מפלגתי ואכן לא השתייך לשום מפלגה, אך לא היה ספק, שהשורש והצמרת שלו כאחד היו מגוון ההסתדרות ומפלגותיה.

יום אחד שאל אותי, אם ניתן מקום לדבריו, הנוגדים את עמדת העתון. התשובה היתה, כמובן, חיובית. היה לי, באותה תקופה, פליטון יומי קטן בשם “עם הזרם”. שבדרון קרא לדבריו “נגד הזרם” וכלל בתוכו שני ענינים ושניהם היו תגר על דברים שכתבתי אני בענין כינוס נוער מחוגי “הפועל”, ממנו נעדרו דגלי כחול־לבן ותמונותיו של הרצל. מסתבר, שכתבתי “מן הציונות אל הקומוניזם אין תחנות בדרך”. שבדרון הרס לחלוטין, על־כל־פנים ביקש להרוס, את הדוקטרינה שלי בנידון, אף־כי בהשקפתו שלו, שנמסרה בסמוך, לא קשה היה למצוא הרבה נקודות משותפות עם שלי. בקטע השני שלי, שהדריך את מנוחתו של שבדרון, אמרתי, כי “בעורקיהן של בנות הפרדסנים שלנו נוזל מיץ אשכוליות”. איני יודע אם היתה זו מחמאה, אך אני מוכן היום להכריז בסיטונות, שגם המטפורה וגם הרעיון הם מטבע השטות המוחלטת. אילו שקד עורך העתון על החומר המוגש לו, היה פשוט פוסל אותו. אלא שהוא לא עשה זאת, ושבדרון קפץ על הדברים, אף־על־פי שהודה, כי הוא מבין, ש“זהו רק ציור פיוטי קל, תמונת לשון של מחמאת נועם”. אלא שלא נטרתי לו, חלילה, איבה, שכן הוא נמנה עם אותם אנשים, שהם רשאים לומר הכל, מאחר שנוכחותם בחברה שלך מוסיפה לחברה כבוד ויקר.

השתתפו בעתון, דרך קבע, גם שני האחים סלושץ, פרופסור נחום סלושץ ואחיו הצעיר משה כרמון. משה היה מפרסם מפעם לפעם מסות ספרותיות או דברי הגות. הוא היה מורה לספרות בגימנסיה והיה בקי במיוחד במכמני הלשון הצרפתית. מסותיו היו יצירות מופת בפני עצמן ומותו, בגיל צעיר יחסית, היתה אבידה לעתונותנו ולספרותנו. אפילו שיחת חולין שלו היתה מהנה את היודע להאזין. כתפיו הרחבות, גופו הכבד, אך לא המגושם, פניו המודגשים בתוים בולטים ועיניו החכמות – חסרונם משרה עכשיו יתמות על הנוף הירושלמי. ירושלים חסרה אותו.

מפעם בפעם הופיעה גם רשימה של אביגדור המאירי והיא שיכנה בבשרה את חותמו, את הגושפנקה הלירית־פולמוסית של אחד החריפים והמקוריים במשוררינו, שלא מאסו מעולם בפובליציסטיקה. קשה לזכור, מה היה בימים ההם צבעו הפוליטי של אביגדור. כידוע, אהב לקפץ ולדלג ממפלגה למפלגה, או, מה שגרוע יותר, מהשקפת־עולם להשקפת־עולם, וכך היו לו ימים “רביזיוניסטיים”, בהם פיאר את ז’בוטינסקי, והיו לו ימים “סוציאליסטיים”, בהם כינה את אלילו מיום אתמול בשמות גנאי, בהם בוש למחרת והצטער עליהם.

בתוספות הספרותיות של ימי חג היה מופיע אורח נכבד: היה זה הנובליסטן דב קמחי. היה תמיד נעים לקרוא אותו. הוא היה גם מיטיב לתרגם מכּתבי סופרי אירופה המרכזית. אבל בעיקר היה זה אסתטיקן, מאהב היופי הפלסטי והאחר. פעם אמרתי לו: “יפה מצדך שאתה משתתף בעתוננו”. היה לו חיוך, שכאילו חייך פנימה, אל תוכו, לא החוצה כשעיניו ממצמצות וכאילו נחבאות: “תאמין לי”, אמר, “זה לא בגלל העתון. אלא אני בן ירושלים, ובתור שכזה אני משתתף בעתון. העתון ירושלמי”. הוא היה גלוי־לב.

יח

בינתים חזר בן־אבי. הוא הופיע באחד הערבים בלי שחיכה לו איש. בעצם, חזר עוד ביום אתמול, אלא שהשתהה בתל־אביב, שם שכנה, באותה תקופה, משפחתו.

אותו ערב הייתי התורן לעימוד של העמוד הראשון. ישבתי בחדרי וחיכיתי להודעת המעמדים, שכל החומר כבר סוּדר ואף עבר הגהה ואני יכול לרדת. מכיון שהייתי באמצעיתה של שיחה, אמרתי, כי ארד בעוד חמש דקות והוספתי להתוכח עם האורח. זה היה אורח מיוחד במינו, שהיה מעין בן־בית אצלנו. היה זה יהודי חרד, שהמקל לא היה סר מידו וכמובן שכובע, ולא רק כיפה, היה מכסה על ראשו. שמו היה שולמן, והיה תלמיד בישיבה של הרב קוק. הוא היה נכנס לבנין בכל שעה שנראתה לו. היתה לו חולשה מיוחדת אלי ובהיכנסו היה נעמד בפינת החדר, אינו מתישב, קורא עתון או מעלעל בכתב־יד כלשהו. הוא היה קורא לי “אפיקורוס”; לא בזעם, אלא בבת־צחוק מאיימת כלשהו, מזהירה כלשהו וסלחנית. אהבתי לשוחח עמו. ואני מודה, כי הרביתי ללמוד ממנו לא רק על הנעשה בשטחי הרחובות שבטי ישראל והנביאים, אלא גם מדוע נעשה שם מה שנעשה. הוא תיאר לעיני את מאה שערים בואכה מוצררה, את בתי אונגרן, ואם כבר היתה קיימת “כיכר השבת”, בודאי גם עליה נסבו דבריו.

עודני משוחח עם שולמן, ובן־אבי נכנס. בירכתיו ברכת ברוך הבא והוא אמר לי, כי הערב הוא יעמד ואני חפשי לצאת ולבלות. ידעתי, כי טורח זה אהוב עליו ולא מחיתי בידו. וגם הפועלים אהבו כשהוא, ולא אחר, מנצח על המלאכה. ראשית־כל היה תמיד נחפז “לסגור” את העתון. וכך היו הפועלים מקדימים לסיים ולקצר את שעות עבודתם. שנית, לעתים רחוקות ירד לדפוס בנייר או פתקים בידיו. על־פי־רוב היה מרוכז הכל בראשו, וכאילו באצבעותיו. הוא היה מחבר את הכותרות על המקום, כשהוא מכתיב לפועל מלה אחרי מלה, אות אחרי אות. אני חושב, כי יש משהו מן ההשראה בצורת עבודה כזו.

הודיתי אפוא לבן־אבי והשארתי לו את שולמן, שהחל מטיף לו ודורש דרשה על נצח ישראל.

כשירדתי לרחוב היתה לי הרגשה מוזרה: לא ידעתי מה אעשה, לאן אפנה. מכיון שבתכניתי היתה הלילה עבודה, לא דאגתי לשום פרטנר חברתי.

עודני מתכנן תכנית ומאיזו פינה צצו שני ידידים, שהציעו לי להצטרף אליהם. הצטרפתי והחילונו משוטטים והולכים בכיוון אל שכונת החבשים, במקום שם היא מתמזגת כמעט עם מאה שערים.

יט

…ולפתע –

ממקום נסתר עלתה פתאום שירה, שהיתה ספק יבבה, ספק גיל שבנפש.

האם זו חתונה? חגיגה?

ואנחנו התקדמנו אל המקום, אשר ממנו עלתה השירה.

זה היה בית בעל שתי קומות וחדרים רבים. אולם רק אחד החדרים שבקומה התחתונה מואר היה. החלונות היו נעולים, אך לא התריסים. הם היו פתוחים. גם הדלת היתה נעולה. נגשנו והצצנו מבעד לחלונות.

היו כאן כשלושה מניני גברים. וכך עמדתי לפתע, בלי כל הכנה, בפני המחזה הנדיר הזה, מחזה קיבוץ נפשות לצורך שירה, ריקוד וגיל.

שלושה מנינים של גברים, אמרתי. חסידים, כך אמר לי רעי. הם היו חבושים באותן המגבעות המכוערות הקרויות מזנבות, לרגליהם היו נעולים מגפים גבוהים וכבדים, הבגדים והאדרות, שהיו מכסים את גופותיהם הכחושים והמסורבלים כאחד, נראו כמחוסרי אויר ושמש, וכל־כולם דמו לצל בודד שנתלש מספר אגדה, למגילה שנשחקה במשך דורות ודורות, בלי שיוכלו לה הדורות לחלוטין.

כן… אולם הם רקדו ושרו, האנשים האלה. וריקודיהם היו פשוטים. יד ביד, צעד קדימה וצעד אחורנית, נענוע גופות בצורת לולבים, ומעגל אחד, מעגל אמיץ וקשור של זקנים, אברכים, נערים וילדים.

הם גם שרו. ואם הלך לבי שולל אחריהם בגעגועים ללא פשר אותו לילה, הרי היה זה בגלל שירתם.

ארבע מלים, לא יותר מארבע מלים, שהלכו וחזרו ונשנו בפיהם פעם, שתים, שלוש, ארבע, וכך עד בלי די.

“וטהר לבנו לעבדך באמת”… והמלים האלו, שהיו נדמות לי בבוקר מן הבקרים או בערב מן הערבים של פרשת חיי הכופרת כמלים נדושות, קרות ונעדרות נשמה, נראו לי לפתע אותו לילה, בפי האנשים האלה, מתוך גרונות האנשים האלה, כשירת־השירות של החיים הטהורים והגדולים, אלה המצויים מעל לגבולות, מעל לדורות ומעל לנִגלות…

דימיתי בנפשי לשמיעת שירתם, כי הם מתמרקים ומִטהרים בכל מלה ומלה המזנקת מחזותיהם, כשהיא מסורבלה כאב ואנחת אנוש. ודימיתי בנפשי, כי גם אני הולך ונסחף עמם לתוך כור הסיגופים של חייהם, סיגופים בדעת ומתוך אהבה, ללא שמש וללא עוון, ללא הנאה וללא בצע, ורק עבור דבר־מה מופשט, שאינו קיים, אולי, אפילו במופשט, ובכל־זאת דבר־מה נאצל וגדול פי שבעה מגודל העולם: חיי עולם, שאין אנו יודעים אותו, זה הקרוי: עולם הבא…

רעי אמר לי, כי “חסידים” הם האנשים האלה… ומה מני יהלוך, אם חסידים הם או מתנגדים. הם נראו לי כאנשים הדבקים בדבר־מה עליון הקרוי אמונה. וכך כבשו אותי האנשים האלה והעירו בתוך הנפש הנרדמת דבר־מה, שהיה, אולי, כבר מת כמעט בתוכה, דבר־מה מוזר, משונה, מכאיב וטוב, געגועים ללא פשר וללא תכלית, כאילו שיבה לכמה וכמה דורות אחורנית, כשאבי אביו של אבי אביו של אבי היה, אולי, גם הוא לבוש כמותם, חי כמותם, רוקד כמותם ושר כמותם, מתפלל ומאמין כמותם: “וטהר לבנו לעבדך באמת…”

כ

עכשיו החילותי רואה את בן־אבי לעתים קרובות יותר. הוא היה עולה, כמעט יום־יום, לירושלים על־מנת לחזור ולרדת עם חשיכה לתל־אביב, אל משפחתו, אך יש והיה לן בירושלים כדי להשכים ולהיכנס לענינים למחרתו, עם תחילת הבוקר. עכשיו נשתבץ בנוף, אם אני יכול לומר. עכשיו ניכר בו, כי הוא מחויב המציאות בנוף זה, בעיר זו, במערכת זו. שוב לא היה זה בן־אבי, המרקיע שחקים ורוכב על סוסי דמיונו. היה זה אדם, שקשר עצמו ברצינות מתחייבת, שהתחייב להשתייך לכל מה שהיה מצוי כאן, לידו, מולו, בתוכו. הוא חשף את השתייכותו.

ולפתע חשתי בקרבי רגש מהול בסקרנות ובחיבה לאיש זה, שהיה שונה מזולתו. בכל עת היתה פעילותו מקהה את אישיותו והנה עכשיו אישיותו היא שהקהתה את פעילותו… בפעם האלף שאלתי את עצמי אותה שאלה, שהיתה שגורה בנפשי ועל לשוני תמיד לנוכח יוצאי־דופן המדברים ללב: איש זה, שאלתי את עצמי, הוא מאושר? מה שהוא חושף לנגד עינינו, מה שהוא מוכן לחשוף, לגלות – האם כל זה הוא הכל, או קיימות פינות סמויות ואת אלו אינו מראה לנו?

שאלות מסוג זה אתה שואל לאו דוקא כדי שמישהו ישיב לך עליהן. ואילו אני חשתי מראש, כי בן־אבי ישמור על סודו עד הסוף.

ערב אחד, שנינו בדפוס, מחכים למעטפת “רויטרס” שאיחרה להגיע, שאלני שאלות על בני־משפחתי. הבינותי, שיש לו צורך להשיח לבו במישור המשפחתי, שלו. ויצאתי לקראתו…

הוא דיבר. במשפחת בן־יהודה – אם זה איתמר, אם זו ימימה, אם זה אהוד, אם זו עדה או דולה – אין שיחה על המשפחה, שאינה שיחה על ההיסטוריה. דבורה, חמדה קמות מקברן וקורמות עור וכאילו שבות לתחיה. דברי־ימי אנשים ודברי־ימי אבנים, דברי־ימי משפחות ודברי־ימי ערים, ארצות – כאן הכל קשור ורתוק ומחובר בצמידה. מאז אותו יום רחוק בו נפגש, במקרה, הסטודנט היהודי השחפן, אליעזר פרלמן, על ספסל בגן של פריס עם רוזן פולני, קתולי, צ’אצ’אניקוב, והשנים העלו את שאלת פלשתינה, שעדיין לא היתה ישראל, אך היתה ציון – מאז אותו יום רחוק החלה נכתבת, כביד נעלמה, מסתורית ומגנטית, ההיסטוריה של משפחת אליעזר פרלמן, שייהפך ביד קסומה לאליעזר בן־יהודה, שיתיר חרצובותיה של לשון חנוטה ויהפכנה ללשון חיה, בה אנשים אוהבים, לוחמים, רוצחים, משמיצים ומקדשים… וכך גם נמשכה ההיסטוריה של הבן הבכור, של בן־ציון, הוא איתמר. ולא אתחייב בנפשי לומר, כי לא יקום, ביום מן הימים, נכדו של איתמר, או אחיָנו, או בן־דודו, או שאר־בשרו הקרוב, או הרחוק, וימשיך לכתוב על־פני אותו דף, שנפסק בשנת 1943, כשבמדינת ניו ג’רסי של ארצות־הברית צנח העט מידיו של בנם של אליעזר ודבורה. כך מת בן האשכולות, הגבר הקסום, היהודי, שרצה, קודם־לכל, להיות עברי. אלא עכשיו, זאת־אומרת, אז, זאת־אומרת, שתים־עשרה שנים לפני־כן, זאת־אומרת, באותו ערב, בו היינו שרויים שנינו בדפוס “הסולל”, לא יכולנו, באותו ערב, לא הוא ולא אני, לקרוא עתידות, לקרוא בתוי כף־היד ולגנוב מידע על העתיד להתרחש. ואני אמרתי לו פשוטות: “בן־אבי… אתה מדבר על הכל ועל כולם… מדוע אינך מדבר על עצמך?”

איני יודע, אם אותה שעה הייתי ידיד שלו, מעריץ שלו, חבר שלו, או עתונאי רפורטר, המכין עצמו לראין אדם נדיר בצלמוֹ ובדמותו. הוא תקע כי את עיניו. היתה בהן תהיה. דומה, שמעטים, מעטים מאוד, אולי אפילו לא איש, לא פנו אליו ולא שאלו, כי ידבר על עצמו. הן זה היה בדיוק סימן ההיכר הפרטי, האישי שלו. לדבר על עצמו? לספר על עצמו? מה כבר יש כאן לדבר ולספר? הוא הן לא נטע פרדס לעצמו, לא הקים בית קומות לעצמו, לא רשם כספות בבנקים על שמו. ואז ראיתי כיצד פושטות עיניו מבטן ולובשות מבט אחר, שונה. הוא הביט בי כאילו הייתי עמוד מעמודי העתון, אולי הראשון, על כל תשעת טוריו לרוחב, העמוד המועדף בעיניו, והוא אמר: “יום יבוא, כשכל הבעיות תבואנה על פתרונן, כשהכל יהיה כאן שלנו. הים והאויר, ולא רק האדמות שקנינו. רק אז, אולי, אשב לכתוב את סיפור חיי שלי… אך לעת־עתה – –”

הוא לא השלים את הפסוק. מבטו נתקע אי־שם בנקודה שבחלל, ואז שמעתי שוב את קולו כמי שמספר דברים שבלב: “שתי בנות לי”, אמר, “דרור ורינה. שתיהן יקרות לי, שתיהן מושלמות ואהובות עלי. המסכנות… לא תדיר הן רואות את אביהן בבית. הוא, אבא, מצוי תמיד, כמעט תמיד, בנסיעות. אם למען ‘דואר היום’, אם למען נתניה, אבן־יהודה, אם למען כיבוש הים… בפעם האחרונה, בערב צאתי לדרך, בבואי לטול את ברכת הפרידה ממשפחתי, נשקתי ללאה רעייתי ולשתי בנותי. רינה כרכה זרועותיה על צוארי ואחר־כך כרכה זרועותיה על צוארי דרור, הבכירה, והיא שאלה: ‘אבא… מתי תחזור הביתה?’”

הקול המדבר נדם. הוא נעתק לרגע אל מקום רחוק. אולי לניו ג’רסי…

כא

האם היה קיים כבר, באותה שנה רחוקה, המעמד, המושג, הכינוי של “נטורי קרתא”? לא אדע. אך מה שאינו מוטל בספק הוא, כי הרוח כבר היתה קיימת. העדה החרדית, שבראשה עמד משה בלוי המנוח, אחיו הבכור של עמרם בלוי, היתה פופולרית ברחוב היהודי. משה בלוי לחם בעוז בהרב קוק, שרחק מכל פעולה של קנאות. אם איני טועה, נולדו וקמו נטורי הקרתא מפילוג, מקרע, שנתהווה בין העדה החרדית ל“אגודת ישראל”.

בינתים וידידי החרד, ר' שולמן על מקלו, תלמידו של הרה"ג קוק, היה ממשיך לסור למערכת. כבר אמרתי, שהיה בו כוח מושך לגבי דידי. אהבתי את סיפוריו, פחות מזה את השקפותיו, אבל לכל־כולו היתה השפעה עלי. הוא המשיך לכנותני “אפיקורוס”, אך כשסיפרתי לו על טיולי הלילי בסמטאות מאה שערים ועל האקסטזה של רוקדי “טהר לבנו לעבדך באמת”, אקסטזה שכמעט דבקה גם בי עצמי, סקר אותי בסקרנות טובה, אך זהירה, ואמר: “כל הגויים רגישים לאקזוטיקה…”

אותה תקופה ידעה ירושלים את יוסף חיים זוננפלד, רבה הראשי של העדה החרדית. הרב זוננפלד היה ממוצא הונגרי. הוא התגורר בעיר העתיקה ויום אחד, מתוך מניעים שיקשה עלי לזהותם, החלטתי לתהות על קנקנו. שולמן הטוב סייע בידי לבצע את המשימה, שמקורה היה, כנראה, מזיגה של דחיפה מקצועית מזה ומשיכה נפשית מזה. אין ספק, שאם־כי החילוניות השוטפת של חיי שטפה בקרבי את ליל “טהר לבנו”, הנה אף־על־פי־כן עוד רטט שם משהו. מאידך גיסא לא הפסיק שולמן את ביקוריו והוא ידע לדבר אלי…

יום אחד, בשעות לפני־הצהרים, עליתי לביתו של הרב. היו כאן כמה ילדים, נקיים, מטופלים ושקטים. היתה אשה, שנמנעתי מלהסתכל בנשיותה, והיה הוא, הרב, שלבסוף הגעתי אליו. ידעתי עליו, כי הוא קיצוני, קנאי מאוד־מאוד. באותה תקופה שררה מחלוקת קשה בין חרדים לחפשים בענין משחקי הכדורגל בירושלים בשבת. הרב זוננפלד היה מראשי השוללים והלוחמים בספורט זה, ש“שחקניו דורסים ברגליהם את קדושת השבת והיהדות”.

הרב זוננפלד היה יהודי שקומתו כפופה. אלא דומה, שהיא היתה זקופה, מאוד. אולי משום עיניו, עינים נפלאות, שעד כמה שלא אדגיש כי הן היו נפלאות, לא אצליח לבטא את הפלא הזה, את העצמה, את הקסם, את הלמות הרגש, שהיו אצורים בעינים הללו.

מבחינה עתונאית, מבחינת ה“ניוז”, לא אמר לי הרבה ראיון זה. יש להניח, כי גם הקוראים לא באו על סיפוקם. אלא שהעורך היה מרוצה מעצם ההתענינות שהפגין “דואר היום” לגבי הציבור החרדי. באופן אישי עלי להודות, כי לא הייתי מרוצה מעצמי. היה, אולי, מקום להעמיק שיחה, לתהות על קנקנה של האישיות מכל הבחינות, להביך, בשיטת המראינים של ימינו, אלא ששיטה זו היתה, ועודנה, מאוסה עלי, שכן היא תואמת בלשים חוקרים, ולא עתונאים הוגי־דעות. ייתכן, כמו־כן, כי חסרו לי הכלים הדרושים לשרטוט קלסתר, דיוקן של אישיות מסורתית כהרב זוננפלד. אני מרשה לעצמי לשער, כי היום הייתי מיטיב לעשות את המלאכה. הוכחה נוספת לכך, שלא התפעלתי מדרך עשיית הראיון, אפשר לראות בעובדה, כי לא שמרתי על הגליון בו הופיע מאמרי זה. לשוא חיפשתי ובדקתי בארכיוני – הוא נעלם. וכך איני יכול לציין היום מה שאלתיו לפני ארבעים שנה, את רבה הראשי של ירושלים החרדית, ובעיקר מה השיב לי הוא.

כב

רשמי הרפורטז’ה דלהלן מפעפעים בי עד היום ואינם שוקעים. אין כאן סנסציה ובודאי שלא היה כאן סקופ. אבל יִחודה בכך, שהיתה זו שעה שבין שני זמנים, חבל־ארץ שבין שני עולמות, שני נופים שונים, אקלימים נוגדים.

אני הגעתי ליעד מאצל עולם השפויים… ונכנסתי אל עולם הבלתי־שפויים. מוזר, אולי תמוה, שממלכות ומוסדות, המרבים כל־כך במסמכים ובחומות כדי להפריד בין ארץ לארץ ובין מדינה למדינה, כאן, על הגבול שבין השפוי לבלתי־שפוי, אין, בעצם, כל קו, שיכריז על עולם אחר, על תחושה אחרת, על ממלכה שונה, יבשת של מוחות ולבבות אחרים ושונים, כשעולם האנשים שדעתם צלולה מזה ועולם האנשים הלקויים, החולים מזה. והנה הכניסה חפשית, כמעט חפשית! בעצם, זוהי כניסה “על תנאי”. והתנאי הוא: הזכות לצאת. לצאת ולחזור אל האשליה.

אותו בוקר היה בוקר של דצמבר. ירושלים היתה קרה עד לחרדה. שמיה היו קודרים ונמוכים. נמוכים עד לאבסורד. נדמה היה, שאם תושיט זרוע כלפי מעלה, תגע בהם.

במערכת צילצל הטלפון. דיברו בשמה של הגברת איטה ילין, אשתו של דוד ילין, האיש והמורה היקר דוד ילין. איטה ילין היתה אחת מן העסקניות (איזו מלה לא־הולמת. אשה רחומה זו לא עסקה בשום עסק. היא רק חילקה מצווֹת למי שסייע בידה לעשות צדקה). היא עמדה בין היתר בראש “עזרת נשים”, אגודה למעשי צדקה וחסד. אגודה זו דאגה בכל שנה לבטח ולשרין את תקציבו של בית־החולים לחשוכי מרפא, דהינו, לחולי־נפש, הניצב בכניסה לירושלים מימין הדרך העולה מתל־אביב.

“אנחנו מתכננים”, אמר הקול, “גם השנה, כבכל שנה, לערוך נשף ריקודים מפואר באולמי ‘המלך דוד’, שהכנסתו – קודש לטובת בית־החולים לחשוכי המרפא. כרטיסי הכניסה יהיו במחירים אסטרונומיים. חברותינו הסכימו לסייר בין רבי־היכולת, מוסדות ופרטיים, ולמכור כרטיסים מן היד אל היד. מסתבר, כי למען יהיו לחולים ספלי חלב, צריך להגיש לבריאים גביעי שמפניה. כל ציבור והמשקה שלו. אנו סומכות עליך, שתסייע בידינו בתעמולה על־ידי כתיבת מאמר חם, עצוב ומלהיב. הדוקטור היינריך הרמן, מנהל המוסד הרפואי, עומד לרשותך ויהא מוכן להילוות אליך בביקורך אצל החולים. זוהי בקשה אישית של איטה ילין”.

נתתי את הסכמתי המלאה. אמרתי “הן”. תחילה אמרתי – אחר־כך חשבתי. סדר הפוך. ואני מודה, כי לא הייתי שלם עם עצמי. אינני יודע מדוע. אולי משום שאני פשוט ירא מן החולים שלקו בנפשם. זהו פחד פסיכו־אמוציונלי. איני יכול להביט לתוך עיניהם. איני מסוגל להיות נייטרלי כשקולם מגיע אל אזני. נדמה לי כי הם, החולים הללו, פורעים חוב של כולנו, כל המהלכים חפשים לנפשם.

אבל הסכמתי ניתנה. ולמחרת נכנסה שיירה קטנה, מצומצמת לשערי המוסד. גברת איטה ילין, הדוקטור הרמן והעתונאי שהבטיח לעצמו, כהסואה להתרגשותו, רפורטז’ה מענינת.

עצים סבוכים וגבוהים קיבלו את פנינו. הם היו עבותים. הפעם לא הסתירו העצים את היער. יער המסתורין.

ביקרנו בכל הביתנים. היינו במחלקת הגברים, במחלקת הנשים. היינו אצל הרעשנים, אצל אוהבי המדנים, הבועטים, והיינו אצל האפתיים, המשקיפים מגבוה על כל מראה וכל דבר באדישות מהולה בתוגה. היינו אצל שוי־הנפש, המלנכוליים והיינו אצל המסוכנים, אלה ש“מוטב”, כפי שאמרו לנו, “לשמור על מרחקים בינם לבינינו”. זכור לי, שכשעברנו את סף מחלקת הנשים, עלתה מכאן מקהלה של צעקות וצריחות, מקהלה פרועה. הרופא אמר לי: “המטורפת־האשה אלימה ומסוכנת יותר מהמטורף־הגבר”. זו היתה שעת הצהרים והנשים שבחבורה, שלא היו מכורבלות בפינותיהן, הלמו במזלגות העץ שלהן בצלחותיהן (גם הן מעץ) והשמיעו צעקות שגבלו ביללות.

לפתע נרתעתי. היום, אחרי ארבעים שנה ויותר, זכורה לי אותה תמונה ואותו קול, אותו טירוף, אותו צבע של הטירוף. בתוך קבוצת נשים שקרבה אלינו ניצבה נערה צעירה, אולי בת 17 לכל היותר. היא התקדמה ויצאה מתוך קבוצתה ואני חשתי את עיניה על בשרי. אלמלא הייתי מודע למצב ולמקום, הייתי אומר לה: “אלמונית נפלאה… לבי מתפלש בקפלי עיניך… בואי אלי… הילוי אלי…”

אך אני שתקתי. קולי נמוג. וגם היא לא דיברה. היא נתקעה ברגליה למולי ועיניה לא הרפו מעיני. באתי במבוכה, או – ליתר דיוק – המבוכה נשתלטה עלי. נדמה לי, כי ביקשתי לסגת, להיאחז בעוגן הצלה. הבטתי ברופא. אך הרופא הסתכל בה, לא בי, ממש לא גרע עין ממנה. האם שמר עליה? האם בער למענה?

לפתע שלחה ידה ואחזה בידי.

“מה אתה כותב?” אמרה, בראותה אותי רושם.

“מכתב. מכתב אליך”, ניסיתי לומר, כאילו היינו בטרקלין של סנובים.

היא צחקה. תשעה קבין אסון היו בצחוקה.

הגברת ילין רמזה לרופא ואנו יצאנו מן המקום.

“אתה יודע מיהי נערה יפהפיה ואומללה זו?” והיא ביטאה שמה של משפחה מפורסמת, ותיקה ונכבדה בירושלים גם כיום, ובישראל. משפחה שעשתה היסטוריה.

מסתבר, שהטירוף בגיל צעיר קשה יותר מבכל גיל אחר. קשה לריפוי. זהו הגיל של חשוכי המרפא האמיתיים… ונערה זו, שלמדה לנגן בפסנתר והוכיחה כשרון, נשלחה על־ידי הוריה להשתלם בז’נבה של שוייץ. לאחר שנה הכירה שם עלם מבני המקום. היא התאהבה בו. הוא התאהב בה. הגורל הפעיל את אכזריותו. היינו בארבעים שנה לפני המתירנות… והמשפחה, שהיתה מסורתית ושומרת מצוות, נבהלה. היא מיהרה להחזיר את הבת האובדת הביתה. והבת יצאה למסע הארוך שאין חוזרים ממנו.

כג

בחוץ החל מטפטף גשם. דוקטור הרמן כאילו נטל את הדופק שלנו והרגיש בהלם שהשתלט עלינו, עלי. אמרתי לו, כי “עיניה רודפות אחרי”. הוא היה אדם רגיש והשיב: “אני רואה אותה יום־יום…” שאלתי אם יש לה סיכויים להבריא, “לחזור למוטב”. גבותיו זזו כלפי מעלה ואחר־כך עצם את עיניו.

“נסור אל השקטים”, אמר, “יש לי פה בחור נחמד. הוא אוהב לצייר”.

בדרך פקדנו עוד נכאים. אחד טען שהוא נפוליון, שני – שהוא ז’בוטינסקי, ואילו הצייר היה נער שקט, נוגה, אפילו יפה. הוא סיים זה עתה לצייר נוף.

הוא פנה לרופא: “אתה רואה?”

בתמונה נראו שמים של תכלת, נוף אביבי מובהק.

אמר הרופא: “אבל השמים קודרים. אינך רואה שהם שחורים? חורף בירושלים!”

הצייר היה שקט, אבל עקשן. הוא לא ויתר על תכלת השמים שלו.

“דוקטור”, אמר, “אתה טועה. האביב שורה בכל. השמים כחולים. כה טוב לי. הכל פורח”.

“לא כן?” פנה אל הגברת ילין.

הטירוף תקף הפעם אופי מאושר, שראה את העולם כטלית שכולה תכלת.

בצאתנו נתחוורה לי זהותו של ה“צייר”. אחיו הבכור היה ידיד שלי. זו היתה משפחה פתח־תקוָתית. אחיו נפל באחת ההתקפות של השכנים על המושבה בראשית שנות ה־20. איני יודע מה היה בסופו של הצייר. אם החלים. אם חזר ל…מוטב.

לאחר שנים נערכה בירושלים תערוכת תמונות של חולי־נפש. לא הלכתי. יראתי מן העימות עם תכלת השמים של חודש דצמבר. אך את העימות האחר, העימות עם הנערה שניגנה בפסנתר ואהבה עלם זר על גדות האגם, אני ממשיך לקיים. עד היום. עיניה נשתלו בלבי. בפינה סמויה של בבת־העין אני רואה אותה. מי יאמר לי אם היא בחיים? בעצם, לאיזה צורך! יש והבריאים לחלוטין, הבריאים השלמים, הם המתים…

כד

עינו של בן־אבי לא היתה צרה באיש, מעולם. נדמה לי, שלא הכרתי אדם שני, שיהא כה נדיב וכה רחב־יד באיחוליו לרעהו, והפופולריות שלי רק נעמה לו.

באותה תקופה הנצחתי לראשונה בטרמינולוגיה השוטפת את הביטוי “בת 18 אביבים”, או “באביב ה־18 שלה”. נכון, כי אין בזה, אלא צירוף מלים רגילות… אך מישהו היה צריך לעשות זאת ולהקדיש מחשבה; אם לא לאביב, הרי לנערה. דומני, שכיום, כשהאביב איווה לו למושב את השטח שמעל לברך, מתרוקן הביטוי מטעמו, שכן האביב קבוע וקיים לכל הפחות כבר בשנה ה־16, או אפילו ה־15. אלא שבימים ההם היינו סבילים יותר ואותות האביב, של עצמנו ושל זולתנו, היו איך שהוא, בצורה זו או אחרת, קשורים בעונה ברוכה זו של האביב ה־18. כשהתחלתי להדביק לנערותינו את תו הקשר בין העונה לבין הגיל, החרו־החזיקו אחרי כמה מן העמיתים של העתונות, מי מתוך לגלוג ומי מתוך הסכם, הסכם שבלב. כיום, כאמור, ניטל מן הביטוי טעמו. רק האביב תקיף, שריר וקיים. מה טוב!

בתחום אחר הוצאתי לראשונה אל השוק את ה“צבר” כתו היכר, כסימן לילידי הארץ. ייתכן, כי כיום יתפלמסו עמי מועמדים אחרים ויטענו, כי הם אבות הכינוי הלשוני הזה. מה שזכור לי הוא, כי בסביבות שנות ה־30 המוקדמות פירסמתי מאמר ב“דואר היום” בשם “אנחנו, עלי הצבר!” ענינו של המאמר היה הקיפוח שמקפחים המוסדות (טרם קראנו להם מִמסד) את בני הארץ, את ילידי הארץ, הם הצברים, ומעדיפים עליהם את המוסקובים (הרוסים), את היקים (הגרמנים) וכן את כל ה“שיכנזים” למיניהם, אלה שאינם ספרדים. מכאן, שהפנתרים לא חידשו דבר!

אני דיברתי במאמרי הנ"ל על עלי צבר ואילו הכרוניקה של החיים פסלה את העלים ומאז הועמדו הצברים על עצמם, על מתיקותם ומחטי קוציהם. דרך־אגב: כלום יש לפרי הצבר עלים? מסופקני.

כה

כבר היה ברור: “דואר היום” לא יאריך ימים. אפשר היה עוד לקוות, לנסות, לשנות, לתכנן ולחכות… כמו במקרהו של חולה אנוש, בשר־ודם, שהרופאים, העומדים עליו וסועדים אותו בחליו, אינם אומרים נואש על־אף תחזיתם הבלתי־מעודדת, כן גם כאן, לנוכח העתון הפופולרי, לא העלה איש על שפתיו את הסיכויים הרופפים להבראתו, אלא שהאמיצים שבקרב הבעלים אמרו “די לצרה בשעתה…” ואילו האחרים שתקו.

בן־אבי הפסיק לדבר. דומה, כי לא ראה באופק שום מהפכה אפשרית, נוספת, שתוכל להעמיד על הרגלים את יציר־כפיו. חסל סדר הפיכות ומהפכות, והוא היה מתהלך בחדרי המערכת כארי בסוגר. מימיו לא היה יהיר. אך היתה בו גאוה ראשונית, טבעית, וזו לא הניחה לו להתמוטט. ואפילו כשלנגד עיניו הולכת הספינה למצולות, אם לא היום הרי מחרתים, והוא נשך בשרו בשִׁניו, ושתק.

יש להניח, כי הִרבּה להרהר אותה תקופה. עכשיו הוקיר כמעט רגליו מהספות של “קפה וינה” והיה משתדל לחסל במהירות – גדולה יותר מכמנהגו – את עימוד עמודו הראשון. יש להניח, כי לא פעם שיחזר לעצמו את סיפור עתונו, זה “בטאון יהודה העצמאית”, שמצא עצמו לפתע, או לא לפתע, ללא קוראים חסידים ונאמנים. יש להניח, כי חזר על שאלתו של אותו בעל הכרם ההיסטורי, שביקש לעשות ענבים ויעש באושים… מה יעשה לכרמו ולא עשה לו? אכן השאלה היתה קיימת. היוגב־העתונאי השקיע בעתון את מרצו, את כשרונו, את הטמפרמנט שלו, את בריאותו ואת כספו ולא משנה אם היה זה כספו שלו או של ידידו בן רובינשטיין. גם כשמשקיעי הכספים הנוספים והבאים היו אנשים חדשים, אנשי “הנוטע”, שביקשו, או האמינו, או גם ביקשו וגם האמינו לשתף עתונות עם פרדסים – גם אז נודעה חשיבות למניותיו האישיות של בן־אבי, מניותיו הפרטיות, שאולי בבורסה לא היתה להן תמורה, אבל היתה והיתה להן בהיסטוריה של הישוב, של העם, של המדינה, שכבר החלה להסתמן באופק הרחוק בשנים ההן. ומניות אלה נוצלו לטובת העתון, שהכל חפצו ביקרו ובהתאוששותו.

ברגע מסוים, כדי להציל את העתון, כדי להקל על המשבר המשקי־חמרי, ויתר בן־אבי על בעלותו, על חלקו הוא, והסכים לפרוש מעריכתו. רק מי שהיה פעם בעל עתון, עורך עתון, יכול להבין מה משמעות רגשותיו של אדם, שלפתע נותר בידים ריקות, ללא עתונו, ללא הבמה, ללא האפשרות לדבר אל העם מן הבמה הזאת. אך בן־אבי התגבר על הרגשת המחדלים האלה ומסר, עוד בשעתו, את עתונו לידי ז’בוטינסקי, זאת־אומרת, לידי הרביזיוניסטים. הללו לא הפיקו ממנו רבות והעתון לא התאושש.

כו

בהקדישי מלים לראשונים שנעו לקריאתו של בן־אבי ושיחד עמו הקימו בירושלים, בשלהי מלחמת־העולם הראשונה, את “דואר היום” בגלגולו הראשון, העליתי בין היתר גם את שמו של אשר ספיר. ספיר, בנה של משפחה גדולה הקשורה ביחוס ה“אבן־ספיר”, משפחה שמקורה בירושלים ואחר־כך בפתח־תקוה, זכורה לכל מי ששקד, בצורה זו או אחרת, על ערכי הישוב הזה והארץ הזאת. אליהו ספיר, בכיר השושלת, מיזג באישיותו סופר וחכם מזה ופיננסיסטן מזה, ואין תֵמהּ, שבעשור השני של המאה יפקיד בידיו זלמן דוד ליבונטין, מנהל כללי של אפ"ק (הבנק הלאומי), את הנהלת הענינים של המוסד הכספי היהודי החשוב ביותר באותה תקופה בארץ־ישראל. אליהו ספיר התישב ביפו לרגל משימתו החדשה, אך בנו, יוסף ספיר, המשיך לגור בפתח־תקוה. גם שנים רבות לאחר מזה, בעשור הששי והשביעי של המאה ועל רקע מדינת ישראל, כשיוסף ספיר יכהן בשתי קדנציות כשר בממשלת ישראל ויעמוד לא פעם בראש מוסדותיה, לא ינטוש את המושבה בה נולד ובה נקברו אבותיו וימשיך לחיות את חייו בפתח־תקוה. אין ספק, שהנואם המזהיר של הציונים הכלליים, ואחר־כך של הליברלים, היה אדם בעל חוש מדינאי מובהק, שחברתו היתה נעימה ומקובלת בכל הנסיבות.

אשר ספיר, שאר־בשרם של אליהו ושל יוסף, עשה דרך שונה במקצת. הוא יצא מן הארץ בשנים מוקדמות, למד משפטים בקושטא, השתלם בפריס ותוך זמן קצר קנה לו שם, באותה תקופה, כמוח חריף בעל יזמה וכושר תכנון. אינני יודע אם קיים חברות מתמדת עם בן־אבי או עם מישהו אחר מחבורת הששה. מה שידוע לי – ועתוני התקופה הרבו לספר על כך – כי ב־1912, אם מדויקת האינפורמציה שלי, ישב ספיר בקושטא, וזאת כעתונאי, שנשלח מפריס לחזית הבלקנית, מכיון שחלק זה של העולם עמד אז במלחמה – קצרה, אך אכזרית למדי – שניטשה בין תורכיה לבולגריה.

מכאן ואילך מצלצלים הדברים כאגדה, אלא שהמענין שבדבר הוא, כי בכל־זאת אין זו אגדה כלל ועיקר, אלא מציאות טוטלית. בשבתו בקושטא התידד העתונאי הצעיר עם אנשים מחוגי השלטון התורכי. בעל יזמה היה בכל עת, והוא הציע את עצמו ל…נהל משא־ומתן עם הבולגרים כדי לשים קץ למלחמה המאוסה, האכזרית והמיותרת.

התוצאות היו מדהימות. האיש הצעיר הצליח. השלום נכרת וספיר הפך לפרסונה גראטה ואף הוענק לו תואר כבוד, אות הצטיינות, שהוא ישא אותו עוד במשך שנים ארוכות צמוד לדשו, בצירוף אותות כבוד אחרים, שגם בהם ידע לזכות בהזדמנויות שונות.

פרצה מלחמת־העולם הראשונה. ספיר עבר לפריס ומי שזכורה לו האוירה הנציונליסטית־צרפתית ששררה בימים ההם יבין, כי לא איש כספיר ישב בביתו. הוא התנדב, התגייס לצבא הצרפתי. כשב־11 לנובמבר 1918 הוכרזה שביתת־הנשק, היה מצוי עם חיל המשלוח הצרפתי, בין סלוניקי לדרדנלים. וכשכובש הגנרל אלנבי את ירושלים ויורד מעל סוסו כדי להיכנס לעיר הקדושה ברגל, נכנם עמו גדוד מגוּון של קצינים, נציגים מכל חילות המדינות, שלחמו בגרמניה במלחמת־העולם הראשונה. לקורא כבר ברור, שעם הקצינים הצועדים בטקס חד־פעמי זה צועד גם יליד פתח־תקוה, אשר ספיר, במדי ליטננט צרפתי, כשחזו עטור בכמה אותות הצטיינות, שאחד מהם – הראשון – עבור כריתת ברית השלום בין שני עמים לוחמים עוד ב־1912.

זה היה, יש להניח, הרקע ההיסטורי והדקורטיבי, שהכין את אשר ספיר להצטרף אל בן־אבי ורעיו. כל המסופר כאן סופר באזני, ואני חייב להסיר מעלי אחריות מלאה בעבור הדיוק של הפרטים ופרטי־הפרטים. כבר ציינתי לא פעם, כי איני כותב היסטוריה. אפילו לא ביוגרפיות. אלה הם זכרונות… וככל זכרונות, הם משירים מעליהם דברים ומדביקים לעצמם דברים אחרים.

יום אחד, לאחר שנים, לשם דיוק באוגוסט 1937, אני מוצא על שולחן המערכת (לא “דואר היום”) חוברת ושמה “אחדות או חלוקה”. זה היה נושא מאוד אקטואלי בימים ההם. לחוברת, שלשונה היתה עברית, היו מצורפים דוקומנטים שונים, ותכנה היה סקירה היסטורית על המשא־ומתן בין היהודים והערבים בענין הכרת זכויותיהם של היהודים בארץ־ישראל.

לחוברת הקדים פרופסור דוד ילין מבוא חם, בו הציג בפני הקורא העברי את המחבר. שמו היה אשר ספיר. הבלגתי על חיוך ללא טינה ואמרתי לעצמי: חזר לחיים הפוליטיים…

כז

יום אחד, בראשית שנות ה־40, ואני יושב בכורסתו של גלב, שבאותה מספרה מפורסמת של תל־אביב, “מספרת לינצקי”, והנה אני שומע קול מוכר של אדם, המשוחח בקול רם ומטיח דברים. הקול היה מוכר לי. הפניתי בסיכון חודו של התער ועיני הבחינה בשני ג’נטלמנים. האחד היה זכאי שלוש, ואילו השני – אשר ספיר, רחב כתף ופניו מבטאים אופי מקנטר. השנים היו ידידים קרובים, זאת ידעתי, ולא תמהתי כששמעתי, שהאורח מטיח דברי ביקורת חריפים באזני בן הבית.

עכשו משנפגשנו שוב, הייתי נועד עמו בתל־אביב לעתים די תדירות. ויום אחד, כשאנו יושבים בקפה “סן רמו” – היה דבר כזה ברציף סמואל – שאל אותי ספיר אם אוכל להפגיש אותו עם עורך “הארץ”, כי יש בדעתו למסור לעתון מאמר פוליטי. אמרתי לו, כי אפגישנו עם קלינוב, וכך היה. הוא פירסם, דומני, מאמר או שנים. וניכר היה בו, כי ליחו של המדינאי שבו לא נס.

אחר־כך פסקנו לראותו. כאילו נעלם מן האופק. ולאחר זמן קצר סיפרו, כי הצליח להגיע ללונדון ונצטרף ללוחמי צרפת החפשית במחלקת התעמולה של דה־גול.

שם חלה, נפל למשכב והלך לעולמו.

בכל פעם שזכרו עולה לנגד עיני, מֵצר אני עליו. האור שבקרבו היה מרובה וחבל שפלשה אליו שחצנות שבקלות־דעת.

כח

ציבור העתונאים איננו הציבור הנוח ביותר. משהו במקצועו מפתה אותו להתנשא וגם התנשאות זו, ככל התנשאות, אם היא מגביהה את חטמו הנה היא משפילה את ערכיו הנפשיים. זולת זה אין לשכוח, שלא כל מי שפועל במישור העתונות, עתונאי הוא. לא פעם ימשוך את העין בתוך הפורום הגדול של העתונאים דוקא מישהו שאיננו נמנה עמם, זאת־אומרת, שהעט הנובע שלו אינו מנצל את הדיו כדי לדבר אל קהל הקוראים וללמדו בינה והלכות עולם. אחד כזה יאמר לך בקורטוב הומור, כי “אני לא חותם על מאמרים. אני חותם על המחאות”. ואני רוצה לומר, כי דוקא ה“סופרים” האלמונים הללו ראויים לעתים שייראו בעינינו כאנשים, המגדילים עשות למען שיפור העתון וחיזוק מצבו ברבים.

גם “דואר היום” הכיר אנשים כאלה ועכשיו, שאני מתקדם לקראת סיכום הפרשה, דומני, שעוול אעשה לפחות לאחד מאלה, אם לא ארשום גם את שמו בין שמות האנשים, שהסתופפו בצלו וחיזקו את בדק־ביתו.

יהודה חיותמן, אחד הבנים של יצחק חיותמן, ממתישבי מטולה הראשונים וממיסדיה של תל־אביב, יכול היה לשמש סמל לאותו סוג אנשים, שקשרו את יעודם עם יעודו של העתון ושמרו לו אמונים במשך שנים ארוכות. קהל הקוראים לא שמע עליו, או מעט מאוד. אבל במשך 12 או 13 השנים, בהן עבד את בן־אבי ואת יורשיו, החל בשנת 1920 ועד ל־1933, עמד חיותמן בראש שתי המחלקות החשובות ביותר בתעשית הויטמינים המזינים את ההופעה: הפרסום וההפצה. חיותמן לא היה פקיד, ולא שכיר. הוא עבד תמורת אחוזים… אך מעולם לא היה לאחוזים אלה פרצוף קרוב לקרן. בימים שלו, תל־אביב וכל הדרום היו כפופים לקביעתו ולהחלטתו והוא לא נסוג מעולם מלהשקיע ולהשקיע באדמה הזיבורית הזאת, בלי להטיל ספק בפירות, שבסופו של דבר יניב הנייר המודפס הזה.

הקשר בו נקשר חיותמן ל“דואר היום” היה יותר מקשר מסחרי ועסקי. משהגיעה שעתו של “דואר היום” לסיים את פרשת הופעתו, משך גם הסוכן הכללי את ידו מן העסק, שהיה לגביו למעין יעוד. במשך שנים רבות לאחר־מכן, כששום הסכם וחוזה לא קשר אותו כבר לעתון, עוד היה מוכן להשיא עצותיו ולהדריך עמיתים צעירים בתחום זה, שרעיונות וחשבונות כרוכים בו אלה באלה.

היזהרו בבעלי חשבונות! תדיר מאוד צמודים החשבונות למחשבות, וזאת לא רק משום שיש כאן לשון נופל על לשון.

חיותמן זכור לי גם בעטיָה של אפיזודה מסוימת.

אותה תקופה כבר היוותה תל־אביב תחום קוראים שאין לזלזל בו. “דואר היום” התעקש להופיע בירושלים. אחת הסיבות היתה נעוצה בכך, שאין לנטוש את ירושלים, אפילו מבחינה מסחרית גרידא, בלי להשמיט ממסגרת העתון את קוראיו הנאמנים הקשורים בעיר הבירה. מאידך גיסא צריך לעשות הכל כדי לחזר אחרי הציבור התל־אביבי ולעמוד בתחרות עם יתר העתונים המופיעים בתל־אביב.

איני זוכר מי היה העורך באותה תקופה: בר־דרורא, שחזר למערכת, או יוסף הפטמן, שהגיע לארץ ונתקבל בחמימות על־ידי ציבור העתונאים, ואולי פסח גינזבורג, שכדרכו שימש עורך חדשות וישב בירושלים. ואז הוחלט להטיל עלי לערוך עמוד שלם, שיהא מוקדש לעניני תל־אביב. הייתי לא רק עורכו של העמוד, אלא גם הכותב והמבצע. קראתי לעמוד “כאן תל־אביב” והוא השתרע על שטחו של עמוד שלם מעמודי העתון, שהיה כשטחו של עמוד “הארץ” כיום. יום־יום הייתי ממלא עמוד כזה, כשהוא מחוּלק לששה מדורים: “כך חיים אצלנו” – מדור ראשי, בטבורו של העמוד ובו רפורטז’ה על החיים בתל־אביב. חתמתי עליו בשמי. היה מדור שני: “אישים דיומא”, שהעביר באספקלריה את בעלי הדיוקן של השעה, איש ליום, איש ליום. מדור שלישי: “עשרה רגעים עם…” וזה היה ראיון אקספרס עם אישיות קובעת, מדור רביעי היה כרוניקה פלילית מבתי־המשפט ושמו “החטא וענשו”, בחתימת “תיק 777”. מדור חמישי – משאל עם בשאלה המטרידה את ציבור הקוראים ושעליה אפשר להשיב ב“כן” או ב“לא”; ומדור ששי, מדור הבידור, שנשא שם מרמז ומבטיח: “9 בערב”.

איני צריך להסביר, שהשקעתי בעמוד הזה עבודה רבה מאוד. לא רק לכתוב היה עלי… גם לרוץ, לשחזר, לשאול, לראין ועשרות משימות שונות שאין לחזותן מראש. ומתברר, שהיתה הצלחה רבתי לעמוד ולמדוריו, והכל, כולל חברי המערכת, בירכוני והחמיאו לי. לאחר כשלושה חדשים של הצלחה בא אצלי חיותמן ואמר לי: “למה נכנסת לקומבינציה הזאת? עתון בתוך עתון אינו מועיל – הוא מזיק”. דבריו אלה היו לי כהפתעה. דרשתי כי יסביר לי, אלא הוא לא רצה או לא יכול לעשות זאת. הוא רק אמר: “יש בשיטה זו ריכוז מיותר של אדם ופיזור מיותר של כוחות, של אנשים רבים אחרים, שהולכים לטייל שעה שהאדם האחד מבזבז את עצמו וממאיס את עצמו על הקוראים – אכול דבש הרבה לא טוב…”

ומה היה הסוף? שמונה חדשים משכתי בעול. ובראשית החודש התשיעי הרגשתי שאני תשוש, שאפסו כוחותי. לא יכולתי לראות עתון, להחזיק בעט ולהביט כיצד עמוד נייר לבן משחיר והולך.

היה עלי לטול חופשה מן העתונות, שארכה קרוב לשנה.

לא הגזמתי בסיפור זה, והוא מוקדש לכל המנוצלים והמנצלים שבמישור שלנו.

כט

כשאתה יוצא לדרך ארוכה, אתה גם אורז אריזה ארוכה. אתה דוחס לתוך מזודותיך מטען רב, כבד, עשיר ומגוון. עכשיו הכל מוכן. הן ארוזות וקשורות, המזודות. אתה נעצר על סף החדר בטרם תיפרד ממנו, ופעם אחרונה, בטרם תצא את הבית, אתה סוקר את המקום: האם לא שכחת משהו?

כאורז זה חש אני את עצמי עכשיו. האם סיפרתי הכל על בן־אבי? האם לא שכחתי בחדריו אביזר, ולו גם אחד ויחיד, מאביזרי נשמתו?

דומני, שמתבקש עתה, לסיום, סיכום הקורות. רוחו של האיש תובעת ונתבעת.

ל

אני ראיתיו בהשכמת הבוקר ומאוחר בחצות־לילה. חוגג וספוג תקוה ואמונה בדומה לפרי עסיסי, ומאידך גיסא, מהלך בלאט בצדי הרחוב, מכסה על מרירות ועל כשלון ומוכן לבכות לולא גברה גאוָתו על דמעתו. אני אהבתיו, כאשר אהבוהו כמעט כל רואיו ויודעיו, אבל לא השלמתי לא עם לשונו ולא עם סגנונו, אפילו לא עם דמותו כדמות, כאישיות, שעם כל הזוהר והברק שזרחו ממנה, היתה תלושה, תלויה באויר, ספק לכאן וספק לכאן. כדג נדיר שסנפיריו זהב, כך שט – עם הזרם… כשאפיקו – אפיק ההישגים הקלים והבשלים מלכתחילה. ואולי כאן מונח הפרדוקס הקרוי “בן־אבי”, שיוליך אותנו אל הטרגיזם החוזר ונשנה בכל פרשת חיים של כל מי שעומד ראשון בשורה. הפרדוקס הוא שכאילו שחה נגד הזרם, בעוד שאין זאת אלא אחיזת־עינים, ולמעשה, הזרם הוא שהוליכו למקום שחפץ להוליכו.

כשהגיעה בשעתו השמועה על מותו בנכר, הספיד אותו חברו, תלמידו ובעל־חובו הרוחני, המוסרי והציבורי, עובד בן־עמי, לאמור: “בשבילנו, ילידי הארץ, היה איתמר בן־אבי מנהיג ומורה רוחני. עכשיו נהפכת פרשת חייו לאגדה מפוארת, אשר תחיה אתנו ועם בנינו אחרינו”. נניח למשאלות הלב. אם “נוה איתמר”, המושב בקרבת נתניה, מסמל את האגדה המפוארת, אם הרחובות הנושאים עליהם את שמו מסמלים זאת, אם עתונו, ששוב אינו קיים וזכרו נמחה מלב רבבות הקוראים הבקריים – אם כל זה מסמל את חיוניותה של “האגדה המפוארת”, יבושם להם, לחבריו ולתלמידיו. אבל חוטא ראש העיר נתניה למסקנתיות ההגיונית של העובדות אם הוא טוען, כי בן־אבי היה “מנהיג ומורה רוחני”. הוא לא היה מנהיג, משום שאף בגופו שלו לא נהג ולא הוליך את עצמו לשום מקום. הוא הפיח מכשרונו המזהיר על אותיות והברות ויצר מלים כבמטה־קסמים ומלוא הפנים זרקן לעם. אבל כל זה לא היה, אלא לבוש. ניבים יפים, שאמנם השתרשו, מושגים נועזים, אבל לא היה באלה לא גוף ולא בשר. הוא היה עושה נפלאות, להטוטר־וירטואוז, אבל מורה רוחני לא היה. כי הוא לא ידע את הדממה הדקה.

הרבה יותר קרוב לאמת הוא ההספד שנדפס למחרת מותו בעתונות, בלא חתימה. “מת אדם”, נאמר שם, “שקורותיו וכשרונותיו הטבעיים צריכים היו להבטיח לו חיי הגשמה ויצירה וסיפוק פנימי הרבה יותר גדולים מאלה שנפלו בגורלו של ילד־הפלאים הראשון, שחונך וגדל כשלשונו היא הלשון העברית החיה. ילד־פלאים היה וילד־פלאים נשאר עד יומו האחרון, סוער ברוחו, מבקש ואינו מוצא. הוא, שהחל בתקוות מזהירות כל־כך ובתנופה כה גדולה, יישאר בדברי־ימי עתונותנו כדמות מלאת ענין אישי מיוחד, מבריקה בכשרונותיה וב’הבטחה' שהיתה גנוזה בה”.

הוא היה הראשון שהחל להוציא עתון בוקר דוקא. עדיו היו העתונים בארץ מופיעים אחרי הצהרים. הוא אמר: “עם הקפה בבוקר על הקורא לקבל גם את החדשות”. הוא היה העתונאי הראשון שהטיף לתקומת הימאות העברית וחזה אותה. הוא חלם על כיבוש הים בתקופה שבה נראה הדבר כאוטופי. עוד לפני מלחמת העולם הראשונה פירסם שורה של מאמרים “הים־ימנו!” כמובן, צחקו לו. אבל לא עברו ארבעים שנה ואניות הצי המסחרי הישראלי מהלכות באוקיאנוסים.

בחידושי מלים עשה נפלאות. אין אנו משיגים כמה אנו אוכלים, יום־יום, לחם־חוקנו, מידו. שלו הן כל המלים דלהלן, שכולנו משתמשים בהן כיום: תקרית, מברק, ראינוע, מכונית, אופנוע, אלחוט, אכזבה, חדיש, טיילת, ייעור, כנות, מרפאה, מפקדה, מאהב, מדינאי, משורין, מעילה, מטריה, נבזות, סיפון, עצמאות, עתונאי, רכושני, רגיש, שביר, תקדים, תרשים, תבוסנות, כייסים, בטאון. בקשר למלה אחרונה זו יסופר בבת־צחוק, כי בשעתה עוררה לעג על שפתי כל סופרי ישראל. אבל בסופו של דבר קראת בשערי “מאזנים”, כי זהו “בטאון אגודת הסופרים”.

יש תאריכים גורליים. בחייו של בן־אבי היה תאריך כזה יום ה־30 ליולי 1933. אם תשימו לב, היה זה עשר שנים – כמעט בדיוק – לפני מותו. ואני מבקש לומר, כי להלכה מת איתמר בן־אבי כבר אז. כי אותו יום הרגיש והבין, כי נקטעה זרועו, או – בלשון פחות ציורית – כי שכל את עתונו.

זוהי, למעשה, כל הפרשה כולה, או – ליתר דיוק – תמציתה של הפרשה. סיכומה. אלה הם קורותיו של האדם, שבקלסתר פניו ובנפשו היה יפה־תואר, מחוטב, זקוף ואציל, תמים, בעל נימוסין, טוב־לב ומושיט ידו. זו היתה נפש עדינה, איש יקר, בעל מזג טוב וחדור אהבה.

למעשה, הילך בדרכי החיים בלא שיבין, בדיעבד, כיצד נלחמים להם. חבריו ידעו כיצד מחתימים אותו על שטר. אבל הוא לא ידע מעולם כיצד אין פורעים את השטר. הוא חתם בהאמינו, כי שטר זהו משהו כמו “מכתב אל הקוראים”. אבל הוא פרע בטבין ותקילין. וכשלא היה לו, מכר את פרדסו. וכששוב לא היה לו, מכר את כותנתו, ואפילו היתה זו כתונת הפסים. וכשבאת אליו וביקשת מקדמה, והוא כבר משכן את כותנתו, הלך וחתם על שטר חדש, ואתה קיבלת את מקדמתך. עד שיום אחד היה צורך לשלם, והוא – כבר לא היה לו דבר, ואז מכרו את עתונו. והמוכרים היו “תלמידיו”, שעשה אותם, שקידם אותם… הוא לא מת בנכר, בעיירה האמריקנית. הוא מת במולדת, בין ירושלים לתל־אביב, שאביו הלביש להן את הגיגן העברי.

“הוא נולד בלי כוכב, שלא בזמנו ושלא במקומו”, אמר עליו מכס נורדאו. דומה, שההגדרה קולעת, אך רק בחלקה השני. כי לוא נולד וגדל הנער בתקופה אחרת ובנקודה גיאוגרפית אחרת, כי אז היה, ללא ספק, עילוי מזהיר במחשבה ובלשון. אבל “בלי כוכב”? דומני, שההפך הוא האמת. היו לו כוכבים רבים – אולי רבים מדי – שליווהו בדרכו וטרפו את מחשבותיו. הוא היה ראשון. יותר מדי פעמים ראשון.

כי הוא היה הילד העברי הראשון, נטע מוזר, שלאחר הפסקה ארוכה של 2,000 שנה דיבר עברית. ומאז, כאילו דחפו הגורל בכל פעם להיות יוצא־דופן, להיות ראשון, ולספוג את האבנים, שהן מנת־חלקם של ראשונים.

נסתיימה העלילה. עצמותיו של הילד בן ה־60 הועלו ארצה. דגל ציוני עטף את הארון. הלויה עברה מחיפה לנתניה, מנתניה לתל־אביב, ומתל־אביב לירושלים. אבל עתון שוב לא היה לבן־אבי, ואיש לא ירש את בטאון יהודה העצמאית.

הראשונים מפסידים בכל מקום ובכל תקופה. הם טרגיקונים.

כן, אני רואה אותם – וכולכם רואים אותם – את האחרים, כשהם מתקשטים בנוצותיו של בן־אבי, הראשון. עתוני בוקר ועתוני ערב, עם תפוצה של כמה רבבות, עם מברקים, “מאת שליחינו המיוחדים”, עם כותרות, עם תמונות – כלום אין כל זה מצבה חיה ורבת־משמעות, מפוארת וטרגית לרוחו של איתמר בן־אבי?

כי הוא קצר בדמעה את אשר זרע – וזרה – לכל רוח ברננה. הוא הפך את הסדר… נאמן לעצמו, הפך את הסדר.

זוהי הטרגדיה שלו וזוהי גדולתו ההיסטורית.

“סימפונית הגורל” (“החמישית”) בדו מינור

א

שלוש הנקישות המפורסמות ביותר בדברי־ימי העולם הן שלוש הנקישות המסמנות את הגורל המִדפק על הדלת, כפי שכתב שינדלר, ידידו של לודויג ון בטהובן. ואמנם נשמעת בבירור במוסיקה של הפרק הראשון עצמת המאבק של האדם עם הגורל.

בטהובן עצמו אמר על הסימפוניה החמשית שלו, האוצרת בקרבה את הסימון של שלוש הנקישות: “כך נוקש הגורל על הדלת”…

ב

זכרונות הם סיפורי תקופה רחוקה, שדהתה כלשהו ושנמוגה על רקע רחב ממדים של פרספקטיבה. הנה מלת הקסם של הזכרונות! בלעדיה אני סומא ומהלך בחושך. “מעריב” הוא, אולי, נכס עשיר ויקר, אך פרספקטיבה חסרה לו, כי הוא צעיר לימים ומבחינה זו הריהו כמעט דף לבן. זכרונות הם גם מהדורות של “ראשומון”, כשלכל אחד ואחד מאתנו נוסחאות נבדלות, נפרדות. אמרתי לעצמי: “שחרר עצמך מזולתך… ושחרר זולתך מעצמך. ספר את סיפורך”… רק כך תהיה נאמן למשימה של “זכרונות”, כותרת המובילה אל המרחקים, מרחקי הזמן והמקום. כמובן, לא תהיה זו ההיסטוריה של “מעריב”. הרבה אירועים והרבה אנשים יחסרו כאן. ואפילו לא היסטוריה מקוטעת, בודאי לא תהיה אוביקטיבית. אלו הם מעשי “מעריב” ואנשיו באספקלריה הפרטית שלי.

ג

“מעריב” הוא גלגולו של עתון ערב שקדם לו: “ידיעות אחרונות”. היהודי שהקים, ייסד וניהל את “ידיעות אחרונות” הוא יהודי, שהיה מרבה להתפלל יותר משהיה עוסק בכתיבת מאמרים. אינני יודע אם היה חרד, אם היה דתי. אך בטוחני, שהיה דבק במסורת, יהודי טוב, ישר־דרך ונאמן.

שמו היה יהודה מוזס וכל רשומות על העתונות הישראלית לא תהיינה שלמות ומלאות אם יחסר בהן שמו. אמנם הדברים נרמזו פה ושם, אך אין חשש פן נגזים במישור זה.

כמו איתמר בן־אבי בשנות ה־20 ואילך, כן גם עזריאל קרליבך, בראשית שנות ה־30 והלאה מזה, ביצע גם הוא כניסה מרשימה אל תחום העתונות בישראל. אלא שמזלו של עזריאל היה משובח ממזלו של איתמר… בן־אבי הלך לעולמו בידים ריקות, ללא עתון. עזריאל הותיר מלוכה ליורשיו. אשר לי עצמי, אף־כי נמניתי עם מיסדי העתון והייתי בעל מנית יסוד ושימשתי חבר המערכת, הנה לא הייתי צמוד במיוחד לכתלי הבית. אל־נא יפצירו בי לחפש תירוצים לעצמי ונימוקים לזולתי. זה לא ישנה את התמונה. “מעריב”, לגבי דידי, אינו היסטוריה. זוהי כרקטריסטיקה. ולכן גם איני קורא לפרשה “כל מעשי קרליבך” ולא “כל אנשי קרליבך”, אלא פרשת “שלוש הנקישות”…

מיסדי “מעריב” חוללו ראשית דבר הפיכה. מחוללי ההפיכה הזאת, שהשתלטו על עתון ונתנו לו פרצוף חדש, היו שנים: עזריאל קרליבך ואריה דיסנצ’יק. זהו, בעצם, הסיפור שיש לספרו. אבל כפי שציינתי, היושר מחייב להעלות בפינו את שמו של אותו יהודה מוזס, שייסד והקים את הגלגול הראשון של “מעריב” וכך אפשר לומר, כי, בעקיפין ובעל־כרחו, סייע ליורשים שלו לכתוב את סיפור ההצלחה הגדולה. ואמר פעם מי שאמר – והוא לא היה מעורה כנראה בהיסטוריה העובדתית של העתון, כי את פרס פוליצר של העתונות שלנו יש, לדעתו, לתת לא לקרליבך ולא לדיסנצ’יק, אלא לאותו יהודי צנום, שהקפיד במצוות וקיים יחסים הוגנים עם הקדוש־ברוך־הוא, יהודה מוזס. שכן תכנון המבצע, שנקרא הקמת “מעריב”, הכיל פעולת מיקוש להריסת “ידיעות אחרונות”. כולנו האמנו, שבתוך 24 השעות שבהן ימות עתון וייולד עתון, יוַתר ר' יהודה מוזס על האמביציה שלו ויחזור לעיסוקיו. אבל בערב הראשון שקדם למחרת לא היו מוכרי “מעריב”, שפשטו בחוצות, היחידים, שהציעו חדשות לעוברים־ושבים… היו כאן גם מוכריו של מוזס, כי הוא לא כרע במערכה. הוא המשיך, ועד כמה שהאינפורמציה שלי מבוססת, יכול היה, בבוא העת, להוריש את עתונו לבניו.

עם זאת מענינת תמונת הרקע, כפי שרקע זה מתגלה מזכרונותיו של שלום רוזנפלד, כיום עורך ראשי של “מעריב” ובשנים ההן מן המהפכנים, שנועדו להקים את הצמרת. אמר בין היתר שלום רוזנפלד בשעת ראיון:

"ב־1948 חידש דוקטור קרליבך חידוש מהפכני: הוא הבריק מברקים מלייק סקסס, ותיאר בכשרון גדול את הדיונים על חלוקת ארץ־ישראל והקמת המדינה.

“זאת היתה ‘קפיצת־דרך’ לגבי העתונות הארץ־ישראלית של הימים ההם. הכל היו מקבלים ידיעות קצרות במברקים. מאמרים מטולגרפים – זה היה דבר ללא תקדים. גם רישומם על קהל הקוראים היה ללא תקדים. שעות אחדות אחר תום הדיונים על עתיד הארץ במרכז האו”מ של אז אפשר היה לקרוא ב“ידיעות אחרונות” תיאור חי, טרי, רוטט של המעמד, של מלחמת המלים, של גיוס התמיכה, של התנכלות האויבים בסגנונו היִחודי של קרליבך, שמצא נתיבים אל לב הקורא יותר מכל עתונאי אחר בכל הזמנים. המברקים היו נכתבים באנגלית, ותפקידי היה לתרגמם ולשחזר ככל האפשר את הסגנון המקורי. אני משער שהצלחתי בכך – כל מי שקרא את הדברים היה משוכנע שנכתבו במקורם עברית, ועברית ‘קרליבכית’.

“היו ימים, שבהם איחרה המברקה להביא את הכתבות האלה למערכת, וזה היה גורם מפח־נפש לכל, ויותר מכל – למי שעשה לילות כימים כדי לספק את השירות הזה לעתונות. כדי למנוע את התקלה הזאת החל דוקטור קרליבך לשלוח את מברקיו בדחיפות, בתעריף שהיה כפול מן הרגיל. לפי חשובים שעשינו אז, עלה מאמר מטולגרף רגיל 40־30 לירות ארץ־ישראליות, ומברק דחוף עלה אם־כן 80־60 לא”י; סכום עצום אף לעתון מצליח.

"החידוש הכספי הזה הניע את המוציא לאור, ר' יהודה מוזס, להריץ מברק לדוקטור קרליבך בזו הלשון: ‘חדל לטלגרף בדחיפות’. לאדם שמסר את נפשו על עבודתו וסיפק לעתונו ‘כיסוי’ עתונאי, שעדיין לא היה כמותו, זה היה יותר מעלבון. זה היה ספר־כריתות.

"אני משוכנע עד היום, שאותו מברק בן שלוש המלים הוא שהוליד, בסופו של דבר את ‘מעריב’. הוא הבהיר לקרליבך בצורה דרסטית, ש’ידיעות אחרונות' בהנהלתו של הימים ההם איננו גזור לפי מידותיו ואיננו יכול להיות הכלי, שבאמצעותו הוא יכול למלא את שליחותו העתונאית.

"אני מוכרח להתודות כי בכל הקבוצה שלנו הייתי היחיד, שהיססתי והכבדתי בכך לא־מעט על החברים. היססתי קשות. היו לכך כמה סיבות.

"אלף, ואני יכול לומר זאת גם היום, בפרספקטיבה של 25 שנה, לא נראתה לי הדרך שבחרנו לביצוע הפרישה. אילו היו באים ואומרים לי: “אנחנו ניכנס למוזס ונאמר לו: מר מוזס, קח לך שבועים ואחרי השבועים אנחנו לא רוצים יותר שום עסקים אתך ונוציא עתון משלנו”, הייתי, אולי, מהסס פחות. אך משהו הפריע לי בצורה שבה נעשה הדבר.

"אולי נבע הדבר מכך, שהייתי מותיקי העובדים ב’ידיעות אחרונות'. מכל הקבוצה שלנו רק גלעדי היה ותיק ממני.

“בית, היה לי יחס אישי חיובי למשפחת מוזס, ההפיכה שתיכננו היתה אחרי שני מאסרים שלי על־ידי הבריטים. נאסרתי פעם ב־1944 ואחר־כך פעם נוספת בשנת 1947 ובמשך שבתי בלטרון היה היחס של משפחת מוזס, גם למשפחתי וגם אלי, מאוד קורקטי ולמעלה מזה. כנראה, שגם עובדה זו השפיעה איכשהו על עמדתי. – – – אבל בסופו של דבר, אחרי כמה וכמה שיחות עם קרליבך ועם צ’יק, ואחרי דיונים אינסופיים במשפחה, הענין איכשהו הסתדר. וכשנתתי את האו. קיי. הסופי, היתה ‘החזית’ המהפכנית שלמה”.

כדי שהסיפור יהיה שלם כאן המקום, אולי, להזכיר, שמוזס תבע אותנו למשפט ועלי הוטל, מטעם החברים, להיות העד הראשי נגד מוזס. ולא נותר לי טעם משובח מאותה עדות שלי… הפרקליט הֶק הגן בחריפות על התיזה של מוזס לקוחו ופסק־הדין של השופט קנת היה מעשי ובר הגיון: "השם “ידיעות אחרונות”, שביקשנו להשתמש בו כגשר על־פני המעבר מעתון לעתון, לא ניתן לנו. על־אף תביעתו המזהירה של פרקליטנו ברוכשטיין קבע השופט, כי העתון יישאר קניָנו של בעליו, ואילו אנחנו המשכנו להיות סופריו ובעליו של “ידיעות מעריב”. החיים עושים את שלהם וכך “מעריב” עד היום הוא “מעריב”.

ברם כל זה אינו צריך לטשטש את פני המציאות הבסיסית, שבאותה תקופה היא, ורק היא, גרמה לכך, שהמיסד אירגן את החברים ל“מרד” משום שהשקפת־עולמם והגישה שלהם לעתון היתה יותר מדי שונה מגישתו של מוזס לעתון.

בינתים והחיים עשו את שלהם בפעם השניה. כשהלך יהודה מוזס לעולמו, פנה אלי נח, הבן והעורך, וביקשני, על סמך יחסים הוגנים ששררו בכל־זאת בין המנוח לביני, שאקדיש לו מאמר הערכה. הייתי מוכן עקרונית לפרוע חוב כבוד זה לזכרו הטוב של האיש, אבל רק שלוש או ארבע שנים לאחר־כך הופיעה רשימתי.

למען יהיה הסיפור שלם עלי להוסיף, כי באותה תקופה קראה העיר תל־אביב רחוב על שמו של מיסד “ידיעות אחרונות”, ומכיון שכיהנתי אותה תקופה כיושב־ראש אגודת העתונאים, חנכתי, מטעם העיריה, את קריאת הרחוב וישבתי־ראש באותו טקס. אני מודה, כי הפעם היתה לי הרגשה טובה.

ד

שני האנשים ששתל הגורל באנטומיה של “מעריב” היו אם־כן עזריאל קרליבך ואריה דיסנצ’יק. הם נשתלו תקופה ארוכה בטרם עת. כשעזריאל עוד למד בישיבת הרב הגאון אברהם יצחק הכהן קוק בירושלים ונודע כעילוי, כבר נשא את תו “מעריב” חקוק בבשרו. וכשארז אריה דיסנצ’יק את מזודתו בראשית שנות השלושים ויצא מריגה בדרכו לארץ־ישראל, כבר ידע הגורל מה שלא ידע דיסנצ’יק – שקרליבך מחכה לו. על נקודת המפגש טרם דובר ועל זמן המפגש יקבלו השנים הודעה מוקדמת… בבוא הזמן.

שני המיסדים היו לחבורה, החבורה נתרחבה ובעזרת המזל הצליחה המשימה.

הגרסה המתבקשת – והפופולרית – היא הגרסה, לפיה עזריאל קרליבך הוא המיסד, המקים, “העורך הראשון”, כפי שיום־יום, צהרים־צהרים, “מעריב” אחרי “מעריב” מכריז על כך הגליון. ואם תהיה זו הנוסחה המקובלת, הרי היה זה הוא שקרא לדיסנצ’יק – המכונה צ’יק – ומאז עלו שניהם על הדרך המשותפת. אך דומני, שייתכן להציע גם את הגרסה השניה, האחרת: ממרום שבתו, מגבהי המגדל שלו לא תמיד ראה עזריאל בן הרב אפרים קרליבך, חניך ומוסמך חריף שכל של ישיבת הגאון הרה"ג אברהם יצחק הכהן קוק בירושלים, ומוסמך, מאידך גיסא, לפילוסופיה מאוניברסיטת לייפציג – לא תמיד נתפנה לראות את כל הסיבוכים ואת כל המוקשים, את כל הבעיות וכל המחדלים הארציים, הקיימים והאפשריים. לשם כך היה לו צורך בעזר יוצא־דופן, בפרטנר חרוץ.

לפני 25 שנים נולד “מעריב”.

העובדה שהוקם העתון – זה הימורו של קרליבך. העובדה, שהעתון החזיק מעמד, המשיך להתקיים וממשיך בדרך השיאים – זה הישגם של דיסנצ’יק וחבריו.

ה

כשעלה דיסנצ’יק לארץ היה בחור תמיר, זקוף, זריז, ממולח ובעל יזמה. לאחר שהִיה ב“הירדן” וב“הבוקר” הוא מיסד את “עגל הזהב”, שבועון סטירי שהוא גם עורכו. צורת השבועון היתה נאה וסגנונו רהוט, אך אף־על־פי־כן אינו מופיע יותר מבמשך כחמשה חדשים. לאחר תקופה מסוימת דומה, כי דיסנצ’יק פורש מעסקי עתונות. אני פוגשו לפעמים במוצאי־שבתות על רצפת “סן רמו”, מפגש הבילוי והריקודים של תל־אביב דאז, שכבר החלה לאהוב את ההנאות וההתבדרות, ושמור עמי הרושם, כי דיסנצ’יק הצעיר אהב קצב, ואולי מוטב לומר ריתמוס, דהינו, ריתמוס של מחול. ערפלים מכסים על אירועי הזמן ההוא ולא ברור בעיני אם כבר אז, או מאוחר יותר, נכנם דיסנצ’יק לעבודה סדירה ב“הבוקר”, עתונם של האזרחים והאיכרים. ובוקר־בוקר היה מציג עמוד ראשון נמרץ עם כותרות למופת. קרליבך יספר, לאחר שנים, כי התרשם מאוד מכושר העריכה והעימוד של דיסנצ’יק לגבי עמוד א' של “הבוקר”.

זוהי גם התקופה, בה מופיע על עמודי “הבוקר” עתונאי שני, שנון ואמיץ בדעותיו, מרוסן ומתון באמביציות שלו. שמו הרצל רוזנבלום והוא חותם תדיר בשם נ. ורדי. כשתתחולל ב“מעריב” הפיכת “התורכים הצעירים” יקרא יהודה מוזס לדוקטור רוזנבלום וימנה אותו עורך ראשי. הוא יוכיח את עצמו בכתיבה ובעריכה כאחד ויוליך את העתון להצלחתו הידועה. לאחר זמן יופיע דב יודקובסקי, חניך האסכולה הצרפתית, וכסגן לדוקטור רוזנבלום הוא מפגין את מיטב התפישה של עתון, שהקוראים נקשרים אליו יותר ויותר.

דרמתית היתה פגישת הבכורה שלי עם עזריאל קרליבך. היתה זו תקופה, כשעמדנו כבר עד לברכים במלחמת העולם השניה. ואז ראיתי ושמעתי לראשונה את עזריאל קרליבך. היה זה במסיבת עתונאים, שנערכה על גגו של קפה “גדנסקי”. יש לציין, כי “אגודת העתונאים” רק החלה אז להתארגן ומסופקני, אם כבר בחש משה דנציגרקרון, הוא רון של ימינו, באקטיביזם של העתונות. ואולם זכור לי, כי בועד הראשון של האגודה היו חברים זולתי אני גם קלינוב, אשר שוַרץ מסט"א, ברוך קרופניק, י. ל. ואהלמן וכמובן, שמעון סאמט, ואולי גם אחרים. מכיון שבעונה זו כבר היו הלילות חמים, היו נערכות המסיבות על גג הבית, וכמובן, היינו כולנו משוכנעים, כי “יפים הלילות בכנען”.

ערב אחד הודיעו לנו מראש, כי בשעות אחרי הארוחה יסור אלינו אורח חשוב, עזריאל קרליבך. אף־כי לא ידענוהו עדיין, ורק זה מקרוב הגיע לארץ, עורר בנו שמו סקרנות רבה. קרליבך זה היה משתתף באותה תקופה ב“מאמענט” או ב“היינט”, ואולי בשניהם כאחד. עתונים אלה היו מופיעים בורשה בלשון האידית והוא, מסתבר, כתב אידיש דשנה וססגונית, אף־על־פי שלשון־האם שלו היתה גרמנית, ולא זכור לי, אם כבר פירסם בעברית. אלא שבקרבת זמן יתחיל לכתוב גם בלשוננו ולא ישתהה הזמן והוא יפרסם בקביעות ב“הצופה”, ב“הארץ” ובעתון הערב שלו שהיה קרוי לפרקים “יום־יום” ולפרקים “השעה”.

קרליבך הִכה מיד גלים, עשה נפשות לתנופתו, דמיון ולשון. יחד עם זה הרבו לספר עליו סיפורים, שהאדירו את יכלתו המקצועית. זו לא נאמדה בקולמוסו בלבד, אלא גם במעלליו ובהעזתו ההרפתקנית. למשל, אותה פרשה, שלפי המסופר יצא מגרמניה הנאצית ממש ברגע האחרון, כשעמדו לאסרו, וכשהוא לבוש מדי ס. ס. נאציים ועל בלוריתו, הכהה מאוד, פאה נכרית בצבע בלונדי־ארי טהור. פרשה זו, וכן גם רבות אחרות, סללו לפניו מוניטין, שכבר לא ירפה ממנו עד לאחר מותו ועד היום הזה.

היינו מתוחים לקראת אורח זה, שהעלה ניחוח של מטרופולין. הצגנו לפניו שאלות, שהיו רב יותר מאשר שאלות שבסקרנות. הוא השיב בקלות, בנכונות, ברוח טובה, כשלא פעם הוא “מחליף את מקומו” וחוזר להיות עתונאי, העתונאי השואל… הוא סיפר וסיפר, עם הרבה קוֹלוֹריט, כמי שלשונו היא מכחול. אף־על־פי־כן אינני סבור, שהיה מיטיב להרצות כפי שהיטיב לכתוב. אלא הוא ידע את סוד השיחה. באותה פגישה ראשונה, אותה שהיה ראשונה במחיצתו, עמדתי על מזיגה מוזרה במקצת שבקרבו. דומה היה, שלעג, סַטירה משובחת מעורבים כאן בפתוס עמוק, נרגש, פתוס יהודי, בראשיתי…

נפרדנו מעליו בשעה מאוחרת, כשגם הלבנה כאילו באה על סיפוקה ויצאה ללוות, אל טבור השמים והגג, את הגבר הדק והתמיר, הזקוף, האלגנטי, שחליפתו כאילו נגזרה בהצגת בכורה על גוף שופע הקסם הזה.

אחר־כך חדלנו לראותו. עד כמה שזכור לי הוא יוצא פעם נוספת, דרך שוייץ הנייטרלית, למערב אירופה לפני שהיטלר ישטוף אותה. הוא לא ישתהה שם זמן ממושך וימהר לחזור על־מנת להכות שורש מעמיק במקום שאירש לו לחיות בו ולמות בו.

כשבשנה השמינית של “מעריב”, לאחר פטירתו של עזריאל קרליבך, הוכר אריה דיסנצ’יק כעורכו הראשי של העתון, לא היתה זו פעולת מינוי, שבאה מן החוץ והורכבה מלמעלה. דיסנצ’יק היה בפנים, בתווך. הוא לא היה עדיין עורכו של “העתון הנפוץ ביותר במדינה”, אך היה כבר המיועד, סגן עורך ראשי והאיש שהכין את העתון לקראת היותו עתון. יש עורכים היודעים לספר כמה גליונות, במשך כמה שבועות, הכינו בדגמים רק כדי לראות “איך זה נראה”, ולאחר שהעמידום במבחן – השמידו אותם וחזרו, לעת ערב, להרכיב עוד אכספרימנט בדרך לעתון המושלם. 

חברי המערכת, שבימים ההם לא נתקשטו עדיין בנוצות ה“צמרת”, כבר היו הצמרת. הם לא היו מרובים. פחות ממנין. אבל בכל אחד מהם, אף בצעירים ביותר, כבר הסתמנה האישיות, זו שתתרום לעתון הערב את המיטב האישי, שייהפך למיטב הקולקטיבי.

עכשיו, שקרליבך נפטר, היתה לדיסנצ’יק הרגשה, שהחוליה הראשית בעמוד־השדרה נשמטה. הוא ידע, כי החוליות האחרות, הסמוכות והצמודות שותפות במאמץ שהוטל עליו. הוא הבין מן היום הראשון, כי כל אחד מן החבורה ידע איך וכיצד להחיות ולהפעיל את צוָאתו העתונאית של העורך שנסתלק. הוא הבין, כי סוד הצלחתו יהיה הצוֶת, רוח הצות.

במשך לילות ארוכים, בשעות שלאחר הופעת העתון, היה יושב רכון בחדרו, לבדו, מהרהר, חרד בפני הבאות.

הוא שאל את עצמו: מדוע אני? מדוע, מבין החברים הבכירים, דוקא אני? תשובה מעשית, הנמקה ריאלית – אלה לא חסרו. אך הוא ביקש למעלה מזה.

והוא התחיל בודק את הרשימה, רשימת חברי הצמרת. הוא הודה באזני עצמו, כי כל אחד מהם, או כמעט כל אחד, מסוגל היה לשבת בכיסאו של קרליבך עכשיו, שכבר איננו. במיוחד לא יכול היה להתעלם מדוד לאזאר, סופר ועתונאי שהתרבות הולכת לפניו.

ו

עזריאל קרליבך נולד בשנת 1908, בחודש נובמבר, בלייפציג של גרמניה. הוא נפטר בשנת 1956, בחודש פברואר, בתל־אביב. בין שני התאריכים הללו מוטלות 48 שנים, בהן ידע קרליבך את מיטב הטעם והתהילה, ידע את ההשראה ואת התקופה של האיש היוצר. אך גם יסורים וחולי לא מנע ממנו הגורל, אף־כי גבר עליהם בחכמת־החיים שלו ובכוח הרצון שפעם בקרבו.

מוצאה של משפחתו הוא מליבק שבגרמניה הצפונית. אביו, הרב אפרים, למד בנעוריו בבית־ספר תיכון, כששכנו לספסל הוא תומס מן. שני הנערים יתידדו ויקיימו קשרים עד שיצאו מן האולפן וכל אחד יפנה אל דרך התהילה המיוחדת לו.

אביו של עזריאל, אפרים, שימש רב בבית־המדרש לרבנים של הרב עזריאל הילדסהיימר, ועל שמו של זה ניתן שמו של הבן. הרב אפרים קרליבך כיהן כרבה של לייפציג וניהל שם בית־ספר תיכון בלשון העברית.

עזריאל סיים את לימודיו באוניברסיטת ברלין כמוסמך לפילוסופיה וקיבל את תואר הדוקטור שלו. בשנת 1926 נשלח על־ידי הוריו לירושלים, אל ישיבת הרה"ג קוק, למד שם במשך שנתים וקיבל סמיכות לרבנות. השתהה בפולין והחל עוסק בעתונאות.

ב־1934 נועדו בני־המשפחה ועלו לארץ־ישראל. זמן קצר לאחר־מכן עלה לארץ גם עזריאל עצמו, והמשפחה תתגורר ברמת־גן.

הנער עזריאל, ואחר־כך העלם שנתבגר, העריץ את הוריו והיה קשור אליהם בעבותות לב ומחשבה. אביו היה מחונן בכושר עילאי של נואם, ממש חוצב להבות־אש בדבריו. לעזריאל היה קשר אינטלקטואלי חם ועז לאביו. הוא היה לא רק אביו – הוא היה רבו ומורו; וזהו שנאמר: “אבי מורי”. אמו היתה אשה בעלת אינטליגנציה גבוהה, שהיתה נערצת עליו מעל לכל. הוא נשא אותה על כפים ודיבר אליה כאל הסמכות העליונה עלי אדמות. לאחר זמן ישא לאשה את חוה לבית גולדריי ולאויר העולם תצא תקומה, בתו היחידה, אשר אהבתו לה היתה יחידה במינה, בדומה לאהבה הכתובה בספרים, אהבה שכמוה כאגדה.

ז

העולם קרב אל שנות המלחמה. עזריאל מגביר את עיסוקיו העתונאיים, בארץ־ישראל ומחוצה לה. בורשה הוא כותב ב“היינט” או ב“מאמענט”, מלונדון הוא מריץ מאמרים ל“הצופה” שבתל־אביב וקופץ, מפעם לפעם, לבירות העולם.

קרליבך שתל בתוך אישיותו מחשבה חריפה ונשא בצמוד לה השראה של יוצר. בסמוך, פיעפע בו גל שבהרפתקה ברוכה, נועזת ומקורית וחוש של אמן ספוג אומץ־לב, זה של אדם ויהודי. כשנודע לו, שאחותו עומדת להינשא בברלין, הוא מחליט להיות נוכח בחתונה כדי לברך אותה אישית. אלא שבאותה תקופה כבר נתפרסמו בעתוני אירופה כמה ממאמרי הביקורת החריפים שלו על הנאציזם הגרמני ונשקפה לו סכנה בתחומי המשטר הגרמני. אבל הוא אינו מן המוַתרים ומן הנסוגים… וכך הוא מופיע בחתונה כשהוא מחופש במדי קצין ס. ס. ועל ראשו, בעל השיער הכהה כל־כך, פיאה בלונדית מסנוורת בצבעה. הסיפור הזה עובר את הגבול ומגביר את הפרסומת, שיצאה אז לסדרת מאמריו.

בין המתרשמים הישירים מהרפורטז’ות הללו היה, באותן שנים, גם אריה דיסנצ’יק, שערך עתון בריגה, כשהוא מקורב לתנועה הרביזיוניסטית ולאחר זמן – נציגו של ז’בוטינסקי בפריס. דיסנצ’יק מתרשם מסגולותיו של קרליבך ואת השאר יעשה הגורל. הוא ידאג לשיתוף־פעולה הדוק בין השנים, עד סוף שנת 1956, השנה בה עוצם קרליבך עיניו לנצח.

פגישתם הראשונה של שני האנשים, ששיתוף־הפעולה ביניהם מהווה תאריך בחייה של העתונות הישראלית, מתקיימת בריגה, בשנת 1934. כאמור, עורך שם דיסנצ’יק עתון באידיש. הוא נתקל ברפורטז’ות המבריקות של קרליבך על גרמניה. כעתונים רבים באירופה קונה גם דיסנצ’יק לעתונו את הזכות לפרסומן.

במקביל למאמריו הוא גם מרצה הרצאות. בריגה מתקיימת ההרצאה בקפה “רוקוקו”, אתר מקובל על אנשי־הרוח. זו נקודת ההיכרות בין השנים. כאמור, הם מתידדים ויוצאים לדרך, שתהיה ארוכה. בסוף אותה שנה יעלה גם דיסנצ’יק לארץ. ויום אחד, כשדיסנצ’יק יושב בקפה “גינתי” בתל־אביב, הוא רואה, קרב אליו, גבר אלגנטי, מקל בידו, והוא עצמו – מקל… כי קרליבך היה דק גזרה, כמעט רזה, אף־על־פי שיצר האכילה שלו היה בלתי־מסויג. תדיר אמרו לו ידידיו, כי הוא מרבה לבזבז כספו על תענוגות האכילה, שרבים מהם קראו לה “הזלילה”.

ח

בראשית 1948 הוציאו שני העורכים את החוזר הראשון, הנושא את התאריך 12.2.48, התאריך המעורר, ללא ספק, תחושה מיוחדת בלב כל “חלוצי” “מעריב”. שכן היה זה שלושה ימים לפני הופעת הגליון הראשון.

למי נשלח החוזר? טוב לעתים לא להשמיד פתקים שהצהיבו. וכך מצאתי אצלי פתק ועליו רשומים שמותיהם של ראשוני המהפכנים, בהם אנשי המערכת, אנשי ההנהלה ואנשי הדפוס: ברלה קורלניק, אקשטיין, חיים אפלויג, מרדכי פסקר, אסתר לוי גרצ’ניק, יוסף גשר, שלום טביב, אביעזר גולן, גרשון הנדל, אורי קיסרי, מנחם רבי, דב רוזנברג, נתן גלבוע, אריה דיסנצ’יק, דוד טופל ובניו משה, ישראל ומרדכי, שנהרג בהפצצת המצרים במלחמת השחרור, חיים קוכמן, שלום רוזנפלד, דוד גלעדי, דוקטור דוד לאזאר ושמואל שניצר.

פתק היסטורי זה מעיד, כי מעולם אין היסטוריה נכתבת “על נקי”, אלא עוברת כמה וכמה גלגולים, טיוטות, מחיקות ותוספות. כך נשרו כמה שמות ולא תמיד היו אלה מעשי ידיו של המוות דוקא… חוזר זה מהווה דיסרטציה של איש־רוח, שהוא גם איש מעש, כלכלן ומשפטן ממדרגה ראשונה. הוא מהווה גם הסבר וצידוק למעשה ה“שלילי” שעשינו, כשלא נרתענו להכות את יריבנו כדי להגיע למטרתנו: הקמת עתון טוב יותר.

ט

יקשה עלי לטעון, כי שררה ידידות קרובה בין קרליבך לביני. כמובן, היו היחסים יותר מאשר תקינים. אלא שמחברי מונוגרפיות על קרליבך יתקשו, בדיעבד, בנקודה זו. כיצד להגדיר, מבחינה כללית, את מניעיו של האיש לבחור לו אנשים כידידים? כי מה, בעצם, יוצר קרבת ידידות בין איש לרעהו? אין ספק, כי קרליבך ודיסנצ’יק – הם היו ידידים קרובים, ואינני מטיל ספק בדבר, כי דיסנצ’יק אהב אהבת אמת את חברו ושותפו, שגמל לו גם הוא במיטב הרגשות. כמובן, אין לשכוח, שהמגע ההדדי והיומיומי בין שני אנשים, האינטרס המשותף והענין הרוחני והחמרי כאחד, שקם ונוצר בין השנים באמצעות העתון, לא יכולים היו שלא לגשר ולא לטפח בין שני אנשים בעלי אינטליגנציה ואפינאציות ממין זה קשר עז ומקורי. אולם מי, זולת דיסנצ’יק בתוככי “מעריב”, עורר בקרליבך ענין אישי עד כדי לעוררו שישיב לו רחשי ידידות? אולי יוסטוס, עד כמה שידוע לי, אך לא יותר מזה, לכל אורך השנים. מכאן, שגם לגבי לא חשף קרליבך נטיה לקרבה אישית מיוחדת. קרליבך ידע להיות ג’נטלמן… מאידך גיסא, אני מאמין, כי גם אני הייתי ג’נטלמן ויש שמידה זו יכולה לתפוס מקומה של ידידות, אם זו איננה קיימת.

קרליבך היה די מסובך, מושך ומסקרן – והדברים נאמרים באהדה רבה. עם זה היה בו משהו מרוסן, לאו דוקא מתוך התנשאות וגאוה, ובכל־זאת משהו, שדמה להכרת ערך עצמית, שמגבוה משקיף היה מתוכה על זולתו. הוא היה בכל עת חביב, ידידותי, כאמור, לגבי חברי המערכת שלו, אך ניכר היה בדיבורו, בפעולתו, שבלי לזלזל בך, חלילה, אין הוא שוכח את הרמה עליה הוא ניצב וכל מה שחייב לו המעמד, כל מעמד. הוא ידע את ערכו, אפילו את מחירו, שלכל הדעות היה גבוה.

י

קרליבך היה כותב יום־יום את היומן וזה היה מופיע, בחתימתו, בעמוד האחרון. למאמר הראשי של יום ששי היה מקדיש תשומת־לב מיוחדת. זה, בהשואה עם היומן היומי, היה ארוך יותר. גם הצורה בה נכתב היתה שונה, ובה בשעה שהיומן היומי היה פובליציסטי, היו רשימות יום ששי יותר פליטוניות. כאן שלט, בעיקר, “איפכא מסתברא”.

קרליבך כתב את מאמריו במכונת־כתיבה וכל אנשי המערכת – וכל אנשי הבית – ידעו וזכרו, כי “קרליבך כותב” ואסור בהחלט להפריע לו ובשום צורה ואופן להפסיקו ולהיכנס אליו. גם דיסנצ’יק, כשאין הוא נע ונד בעולם, ממשיך לכתוב את היומן ורואה בכך את חובתו. אלא שדיסנצ’יק, בניגוד לדרכו של קרליבך, אינו בא על החתום, אף־כי הכל יודעים, כי זו משימתו שלו.

קרליבך אהב לשוחח עם חבריו הקרובים במיוחד, שבמשך הזמן יתגבשו למה שקרוי עד היום “הצמרת”. דומה היה, שזה היה החמצן, שאיש המקצוע זקוק לו בטרם יצלול אל מכמני המחשבה והיצירה. אך על־פי־רוב היתה שעה זו משמשת לו לצורך הפרחת אפוריזמים שבסיוף מחשבתי, כשקרליבך משמיע את הפרדוקסים המפורסמים. בהזדמנויות אלה היה מבטא לא פעם את ה“אני מאמין” שלו, וזאת בכל שטחי החיים כולם. כך אמר פעם, ש“העסק שלנו הוא סופרמרקט של ידיעות”. אולם כשנשאל: “ומה בענין הדעות?” לא מיהר להשיב וניתן להבין, שהוא מבכר להשתהות בהגדרות באשר לדעתו ולדעת עתונו.

פעם הוכיח אותו פובליציסט מן האסכולה הישנה על שתדיר מבליע “מעריב” את החובה להסיק באזני הקורא את דעתו של העתון עצמו, המתבקשת מידיעה מסוימת. קרליבך חייך ואמר: “המקום בעתון, שאנו קובעים לידיעה, מבטא את דעתנו”.

יום אחד, כשמישהו ניסה לשכנע, כי אנו חיים בישראל בדיקטטורה, חייך קרליבך מבעד למשקפיו ואמר: “כן… אבל זוהי דיקטטורה עם חופש דעות!” בהזדמנות אחרת שמעתיו קובע, כי “כדי שעתון פוליטי יהיה בר השפעה, צריך שיהיו לו קוראים רבים”, אמר, “וכדי שיהיו לו קוראים רבים צריך שלא ידובר בו, בעתון, יתר על המידה על פוליטיקה”. הוא פזל אל עברי שלי, שעה שביטא אפוריזם זה, המוגש בחיוך שובב. “אכן”, אמרתי, “זהו אפוריזם נפלא”. הוא העמיק את צחוקו ואמר: “ידעתי שזה ימצא חן בעיניך. אך עלי להיות ישר ולומר אותו בשם אומרו: בונה המטוסים הצרפתי ובעל כמה עתונים, מרסל דסו, הוא אבי הפרדוקס המבריק הזה”.

הוא אהב לדבר על העתון וניכר היה, שהוא אוהב אותו, אם לאו דוקא כאשה, הרי כפי שאוהבים את הילד המוצלח. כשמישהו גרס פעם, כי בעצם על “מעריב” להופיע גם כעתון בוקר, השיב: “אל תכניס פרוזה לשירה. עתון בוקר הוא מצרך. עתון ערב הוא הרגל רע”. וצחק בהנאה. היו שלא הבינו, כנראה. ואז, העורך: “ציידי החיים ורודפי ההנאות ישנים כשמופיע עתון הבוקר… ואילו עתון הערב מצוי בידיהם בשעות הטובות של ראשית הלילה”.

יא

קרליבך לא רק שהיה בעל סמיכות לרבנות, תלמיד־חכם, ממש עילוי בכל סוגיותיה של התורה וספרי הקודש האחרים – הוא היה גם, כזכור, מוסמך לפילוסופיה. אלא שאין להסיק מזה, שהיה כפות לרוח, כאילו מרוחק וזר לענינים שבחומר. להפך, הוא התמצא בעולם המעשי, הארצי, החמרי לא פחות משבעניני המחשבה. כאן, כמובן, נעזר בהחלט על־ידי הפרטנר, שהיה בקי במיוחד בהלכות העולם הזה, מנייר ומכונה ועד פרטי הטרנסקציות המסחריות. מענין כי קרליבך אהב את ניהולם המעשי של הענינים והחומר קסם לו כמעט במידה שוה כפי שקסם לו הרוח. לא פעם דלק האור מאוחר בלילה במשך שעה ארוכה בחדר ההנהלה, שם ישבו, אותה שעה, שני האנשים ותיכננו תכניות, עישנו בשרשרת, התוכחו ואירגנו את חיי המערכת ומהלכיה.

אפשר אפילו לומר, כי פעילות זו שיעשעה את קרליבך, ואולי לא רבים יודעים, כי “המודעות הקטנות”, שכיום ידועות לכל משק עתונאי ומהוות סעיף מכובד של הכנסה, הן פרי אמצאתו של קרליבך. אינני סבור, ש“ידיעות אחרונות” ו“הארץ”, כשהם מכריזים על “הלוח הכפול” שלהם במישור המודעות הקצרות, הקטנות, זוכרים, כי זוהי אמצאה קרליבכית טהורה במאה אחוז. אבל אם תשאל את שלמה קור או את אלחנן פן, החולשים על עולם הפרסומת של “מעריב”, ידעו לספר, כי קרליבך הוא אבי התכנית להציע למפרסמים מודעות קטנות וזולות, השוות לכל נפש. כך יכול היה עתון הערב, במקביל לתפוצתו הגבוהה, להיות בעל ההכנסה הגדולה ביותר ממחלקת המודעות, החל בנמדדות באינטשים על־פני עמודים וחצאי עמודים וכלה בשטחים המשתרעים על־פני קרוב לששה, שמונה, עשרה ויותר עמודי המודעה הקטנה, שכל־כולה כמה שורות צפופות ודחוסות. הישג זה עורר את תאבונם של העתונים המתחרים. לכל ידועה, כאמור, פעילותם של “ידיעות אחרונות” ו“הארץ”. שבראו את הססמה “הלוח הכפול של המודעה הקטנה”.

כאן יש, אולי, מקום לספר סיפור מן החוץ, מן העולם הגדול, שמשווה ענין רב לסוג זה של פרסומת. הדבר היה בפריס, בטרום מלחמת־העולם השניה, בראשית שנות ה־20, ואולי ה־30. לא היו קיימים עדיין “פרנס סואר” או “פארי־סואר”, אבל לעומתם היה קיים “ל’אנטרנסיג’אן” (הבלתי־ותרן, או הבלתי־פשרן), עתון ערב פוליטי, ציבורי, ספרותי ואמנותי בעריכתו של ליאון באלבי, שהיה כותב יום־יום את האדיטוריאל שלו וזה היה מתפרסם בעמוד הראשון. באלבי זה החל את פעילותו העתונאית במכירת עתונים, לפי האפנה האמריקנית, אבל היה זה נער אמביציוזי ולא רק מוכשר, והוא אגר כוחות וכסף ובסופו של דבר יצא מוסמך מן הפקולטה למשפטים. יום אחד הפך לבעלים של אחד מן הטובים, הנקראים ועשירי הפרסומת שבעתוני פריס. כשהיה מופיע העתון – ב־12 בצהרים – היית רואה מאות של צעירים וצעירות, וגם פחות צעירים, כשהם בודקים את המודעות הקטנות ומיד יוצאים לדרך לצוד לפי המודעה עבודה המתאימה להם.

באחד הימים סיפר באלבי, כי כשנישאה בתו היחידה לאיש, הגיש לה, כנדוניה, שי שאין לזלזל בו. הוזמן נוטריון, שהכין חוזה, המחייב את האב לזכות את חשבון בתו, לצמיתות, בכל ההכנסות של “המודעות הקטנות”…

יב

מצאתי בכתובים השונים שקיבצתי וריכזתי לצורך עיצובה והשלמתה של דמותו של עזריאל כמה קטעים, שהקדיש לו חבר המערכת ואיש “הצמרת” ה. יוסטוס. איני זוכר בדיוק מתי נכתבו והיכן הופיעו. אין ספק, כי זוהי פנינה של כושר ראיה וכושר מבע. קרליבך היה, ללא ספק, טופח לו על שכמו, ליוסטוס, ולא, חלילה, משום שמדובר בשבחים מופלגים עליו עצמו. מכאן ואילך יהא זה ציטוט מדברי יוסטוס.

"זכורני, לפני כ־20 שנה, בעת ביקורו הראשון של בן־גוריון בניו יורק לאחר קום המדינה, כשרחובות הכרך הוצפו בגלי ההתלהבות היהודית: השעה היתה שעת לילה מאוחרת. מהחדר הסמוך במלון עלה תקתוקה של מכונת־כתיבה… והנה נפתחת הדלת: קרליבך ‘צנח’ לתוך כורסה: ‘שער בנפשך’, אמר, ‘אילו אפשר היה לראות מה עבר במוחו של היהודי הזקן העבדקן הזה, שעמד הבוקר בין הרבבות, צופה בתהלוכה זו של ראש ממשלה יהודית בחוצות ניו יורק! איך אפשר למסור זאת? איך אפשר למסור זאת במלים?’

“אבל קרליבך חיפש את המלים. שעות ארוכות ישב על גבי מכונת־הכתיבה. ישב ולא הרפה ולא ויתר ולא נכנע ותר אחרי המלה, שתעלה את המיתר החבוי בלבו של אותו יהודי עבדקן ברחוב הניו יורקי, המיתר הנמשך ממנו על־פני דורות, אל לבו של הקורא”.

יוסטוס ידע לראות. הוא ידע גם להסיק ולהביע. וכשהמשיך וכתב, כי “קרליבך מעולם לא צילם”, הציב את אצבעו על הדיאגנוזה הנכונה, הריאליסטית והפיוטית כאחד. כי קרליבך לא היה צלם בעל נגטיב ופוזיטיב… הוא היה אמן, צייר, שחסד עליון משרה עליו את ברכתו. “ובזאת הגיע אל לבו של הקורא”.

יג

במשך תקופה ארוכה למדי קיימתי פגישות די תכופות עם קרליבך שבעל־פה. הדבר התחיל, בעצם, כשנולד בי הרעיון לכתוב בספר את זכרונותי העתונאיים. הייתי בדירתו, במעלה יהודה הלוי, כשסיפרתי לו על תכנית הספר שלי. הוא העלה חיוך. “איש מאתנו, עתונאים, לא חמק מן החלום הזה”, אמר. “כולנו חולמים על הספר שנכתוב, כולנו שוגים בחלום זה, עד שאנו מותרים עליו. היום־יום מכרסם אותנו, אוכל אותנו… להיות עתונאי הרי זה לטאטא את הנצח”. ואז סיפר לי, כי חלומו הוא לכתוב ספר, שיהיה נכתב מראש בעבור תקומה, בתו היחידה, שאהבה נפשו. היא היתה נפלאה, הילדה הזאת! כיום היא כבר אם. וכשהיה מדבר אליה, או עליה, דומה היה, שכאן משיחים ביניהם לא אב ובתו, אלא מאהב ואהובתו!

הוא סיפר לי, באותה תקופה, לאחר שגיליתי לו לראשונה את תכניתי בדבר ספר הזכרונות ולאחר שהשמיע באזני, כי עתונאים חולמים על ספר, אך לעולם, או כמעט לעולם, אינם כותבים אותו, הוא הצהיר, כי ספר זה שלו יהיה השיא, מכיון שהוא נועד עבור תקומה.

וכמובן, גם הוא, גם אני לא כתבנו את הספרים שלנו. בינתים הייתי סר אליו, כאמור, והיינו משוחחים, כשאני רושם רשימות לפי סיפוריו. בהקשר זה כתבתי לו מפריס, אליה נשלחתי בינתים ובסמוך על־ידי גרשום שוקן לשמש סופרו של עתונו. הפעם שאלתיו לדעתו על הדפסת פרקי הזכרונות בעתון גופו, בהמשכים.

השנה היתה 1951 ובמכתב מראשית פברואר, על־אף היותו “רתום, כדרכי, לערש דוַי”, הוא כותב: “סבורני, שאמנם יש ויש מקום לזכרונות מסוג זה ב’מעריב', אולם כשאני אומר ‘מקום’, הכוונה היא לשטח הרוחני והעתונאי המובהק. מקום ממש, מקום על הנייר, ספק אם יהיה, לפי שעה: כפי שודאי נודע לך, ירדנו שוב לשני עמודים ואין יודע מה צפוי לנו. ופרסומו של ספר כזה אינו דורש רק את המקום המיועד לו. הוא דורש מסגרת מסוימת, שאם לא כן יתקבל הרושם, שמתוך ענין אישי או צדדי אנו מוסרים מקום נרחב כזה. וזאת ודאי גם אתה לא היית רוצה”.

בינתים לא עמד הזמן. הוא זרם, וכשהסינה משתפת עמו פעולה, מתחת לגשרים של העיר היפה ביותר בעולם, היה מושך עמו הנהר ושוטף עמו סחף רב של חויות ושל זמן. ובאפריל של אותה שנה כבר שיניתי דעתי. הייתי בעורו של ארתור קסטלר, המספר בזכרונותיו, כי כשהיה עליו לחרוץ את דין הספרים שהשתוקק לכתוב ולהחליט אם יקדיש זמנו לכתוב או ל…חיות אותם, בדיעבד, החליט, בסופו של דבר, לחיות. “אמרתי לעצמי”, מגלה קסטלר, “כי אם הרומנים יהיו טובים איני בטוח… אבל החיים עצמם – הם בהחלט טובים, ואסור להחמיץ אותם. ובכן, לחיות בפריס זוהי מתת משמים. להתגורר אפשר בכל עיר. לחיות – רק בפריס. כך האמנתי, ואכן כך היה; על־כל־פנים, בפריס של השנים ההן”.

כשכתבתי זאת לקרליבך, לא היה קשה לשכנעו ובמחצית אפריל של אותה שנה הוא כותב לי: “עד כמה שאני רואה, שוב אין מקום לתשובה – כי־אם לתגובה. אני מצטער מאוד, שכנראה אתה גנזת לפי שעה את תכנית כתיבת ספר הזכרונות. סימן הוא, שההווה שלך ער ותוסס במידה המכבידה צלילה לתוך העבר, ואם־כי, כאמור, חבל מאוד, אני מסיק, שהפסדך יוצא בשכרך. ושמח אני אתך על כך”.

יד

הסיבה העיקרית לתפוצתו של “מעריב” היתה באישיותו של הסולן קרליבך. העם לא קרא אותו… הוא נשם אותו, שתה אותו. אם נזכור את החזון במאמרו “הנה הוא בא”, על ארונו של הרצל, אם נזכור את ההצלפה והתוכחה בה חשף חרפת “צמר־הגפן”, או את העוז להודות בחולשת השלטון לנוכח עקורי איקרית וברעם, אם נזכור את זעקתו של עמלק בענין השילומים מגרמניה, יהיה עלינו להודות, כי בשנים ההן היה קרליבך המוכיח בשער.

יום אחד, זוכרני, נתגלגל לידיו גליון של “הבוקר” מן התקופה, בה שימש חברנו דיסנצ’יק עורך הלילה של כלי המבטא של “הציונים הכלליים”. זה לא היה סוד, שדיסנצ’יק היה, אולי, המעמד הטוב ביותר, שידע לעמד ולהגיש עמוד א' גדוש כותרות מרשימות. קרליבך היה רתוק לעמוד, מסתכל, בוחן, מסתכל שוב, קורא. עד שאמרתי לו: “מה יש? אתה מחפש משהו?” הוא השיב ברצינות של מורה: “אדרבה! בוא ותראה גם אתה. איזו מלאכת־מחשבת השקיע האיש בעבודה זו. הן זו אמנות של ממש!”

פעם שאלוהו מהו עתון: מטרה או אמצעי? הוא השיב ללא היסוס: אמצעי כדי להשיג את המטרה.

כשאני מעלה עכשיו את דמותו, על קוי האופי שלו, חלילה לי שלא לציין, כי הוא היה גאה. לא גאותן, אך גאה. הוא ידע לא רק את ערכו. “מעריב” הזכיר לו יום־יום גם את מחירו. ולכן, כשהיה בז למאן דהוא היה עושה זאת מגבוה. והוא היה מסוגל לשסע בשניו את מי שלא היה טוב בעיניו. אבל הוא היה מסוגל ללטף, לחבק ולנשק. וכאן, אולי המקום לומר, כי לחברת נשים היה רגיש. אף־על־פי־כן לא בירך תדיר בשלום את הנשים, אפילו גבירות שהכיר. אמרו, שזהו “טכסיס” מוכר במסכת נשים. אבל רק מי שגאותו קרובה ללבו מסוגל להשתמש בטכסיס זה.

טו

קשה לסכם. אפילו נפריד בין הגבר לבין האיש, בין העורך לבין הסופר הרגיש, יקשה לסכם. כמובן, שבתור עורך היה בעל דמות משלו, מיוחדת לו ומותאמת בתת־הכרתו לאישיותו. הוא לא היה שייך לעדת העורכים המכבידים עליך בנוכחותם, המטרידים ומקפידים בכל תג שלך. חופש הביטוי היה נר לרגליו והוא חילק אותו חלק כחלק עם כל חבריו. והוא לא הפסיק אף לשעה קלה את גישתו ושיטתו בעריכה. כי אם היה פולמוסן כפובליציסט, הנה היה כזה גם כעורך. פסוקיו היו משוחים בגפרית, טבולים אש צולבת. לא הכרתי כמעט אדם אחר, שיהא שלם כמותו, ולא הכרתי כמעט אדם אחר, שיהא מפוצל כמותו. הוכיחוהו על הסתירות, שעלו לא פעם על לשונו. אבל הוא נשא אותן כדגל… נופף בהן. הוא ידע את סוד ההזדהות עם הקורא, הזדהות תפורה בחוטי מוח ולב, הגיון ואמוציה. אל מול סגולות אלה היתה קמה בקרבו ההתגרות. להתגרות בזולתו. להתגרות בעצמו. דומני, שלכל אורך חייו לא הרפתה ממנו ההתגרות הזאת, כשאיפכא מסתברא מתגרה בקרליבך וקרליבך מתגרה באיפכא מסתברא. אכן הוא היה איש האתגר. הרופאים ניתחו והוציאו מגופו כליה אחת. הרופאים גזרו עליו טיפול קפדני בגלל לבו שחלה, שנחלש – הוא בשלו, כאומר: אני קורא תגר על החיים.

טז

ב־1953, לאחר שלוש שנות מגורים ועבודה בפריס כשליחו המיוחד של “הארץ”, אני חוזר לישראל. אותה שעה הפרידו בינינו שלוש שנות היעדרות. כשעליתי אליו לברכו לשלום, שאלתיו במה, לדעתו, עלי לפתוח בשובי לבוא לפני קהל הקוראים. שלוש שנים ויותר בעולם הגדול, אפילו אתה שוקד על המגע עם קהל קוראים שבארץ, מרחיקות אותך בעליל. לכתוב מן החוץ ולכתוב מבפנים – אין זה הינו־הך, ובמידה ידועה חשתי עצמי תלוש. יליד הארץ, כשהוא שוהה תקופת־זמן ארוכה בחוץ – ובעיקר על אדמה ברוכה, שהיה לו עמה קשר נפשי מאז ומתמיד – ממהר להתבולל באוניברסליזם, אם לא בקוסמופוליטיזם. ופשוט הרגשתי, כי אבד לי הקשר, המגע עם הקוראים שלי, שמן המרחק לא היטיבתי להחזיק בדופק שלהם כפי שניתן לי לעשות כשהייתי בקרבת מקום אליהם.

כל זאת אמרתי לקרליבך בין כתלי משרדו, ברחוב מזא"ה, שהיה מרופד שטיחים, מרבדים, תמונות, ספרים ואוירה של מוזיאון ומקום התיחדות. הוא חייך מאחורי משקפיו, פתח את הספר בעל הכריכה עתיקת השנים, שהיה מונח על שולחנו ושבפנים לא היו דפים כלל, אלא סיגריות. “הנח לי כמה ימים”, אמר בתשובה לטענותי. “אני אהרהר בדבר!”

אבל 24 שעות לאחר־מכן כבר בא השליח להזמינני אליו. אנו היינו רגילים להפתעות מצדו. ברם הפעם הפתיע אותי הפתעה כפולה: ראשית, אני אחזיק טור ב“ספרא וסייפא” ואמסור מדי שבוע בשבוע רשמים על ספרים שקראתי. שם הטור יהיה: “כדאי, או לא כדאי לקרוא”. וכך אפתח, מאידך גיסא, בשורה של רשימות על מושבות וכפרים בישראל. היה לו כבר שם מן המוכן: “בכבישי היום ואתמול”. תפקידי יהיה לבקר בכל מקום שייראה לי, ממטולה ועד קסטינה, ולשלב את העבר בהווה, את הרשמים הטריים בזכרונות הדהוהים והמחוקים, את ההיסטוריה החמה, הבוערת של הרגע בדברי־הימים של ילדותי, במגילות השנים שנערמו מאז זו על גבי זו.

אמרתי שהופתעתי. כן, הופתעתי, ולנוכח שתי ההצעות. “למה אכתוב ביקורת ספרים ולא עשיתי זאת מימי?” שאלתי. “כי אתה תהיה מבוטח כנגד השגרה”, ענני. אבל הוא לא שיכנע אותי. כדאי לקרוא, או לא כדאי לקרוא – הרי זו פסקנות שלא לפי רוחי ושלא יכולתי לעמוד בה. אמרתי לו זאת. “מה שלא כדאי לקרוא בעיני עשוי להיות כדאי בעיני פלוני”. הוא ויתר. עכשיו נשארה ההצעה השניה. אמרתי לו: “אתה מפתיע אותי. אמרתי לך, שאני זקוק להתאקלמות מחדש, שנתלשתי, ואתה מכניס אותי לעיצומה של עשיית ההיסטוריה?” השיב לי: “דוקא!” והוא הפליג בהסברה ארוכה, שהיה בה משהו מן האיפכא מסתברא, ואולם קשה היה שלא להסתנוור מכוח הארגומנטציה שבה. “דוקא”, אמר, “אתה תיגש בעינים חדשות, עינים שרוחצו מן האבק שבכאן. אתה תיגש מתוך ‘טַבּוּלה ראזא’ ואתה תספוג רשמים של ‘תייר’, של תייר שהגיע זה מקרוב, אלא שלאט־לאט יתעורר בך בן המקום ויפכו ממעמקיך הזכרונות הנובעים מנשמותינו, שעה שנשמותינו מחיות היום את אשר חיו אתמול, וחויות של אתמול הופכות על לשונך לרשמים של היום. שמע לעצתי: נסה”.

שמעתי וניסיתי. זו לא היתה עבודה קלה. תחת לשבת בחדרי וליצר מאמרים מתוך פרשנות והרהורים משומרים, היה עלי לטלטל את עצמי, מדי שבוע בשבוע, בדרכי ל“הארץ”, לרשום בפנקס עשרים דף, ולחזור ולהסב לשולחן, להוציא מתוך העשרים רק עשרה, ואחר־כך, מתוך העשרה להשמיט שוב משהו. והייתי מהרהר, עד כמה קרליבך אינו רק פובליציסט מזהיר ואיש עתונות מובהק, אלא עד כמה היה אינקרנציה מושלמת של עורך, מושג זה, שעד היום אין מבינים אותו כראוי במקומנו. כי עורך אינו האיש המתקן את סגנונך, המחליף את גזרת הפועל, המציב נקודה או פסיק שנשמטו והפוסל אותך או מטלפן לך, כי מאמרך מצוין – עורך הוא האדם המנצח על העתון כשם שמאסטרו מנצח על תזמורת. וכשם שבתזמורת מצויים כל מיני כלים וכל מיני פרטיטורות, כן גם בעתון יש לשמור על החלוקה, על המזיגה, על הסוגים, הכלים, הסגנונות והאנשים.

כמה שבועות לאחר שהחילותי בפרשת הכבישים של היום ואתמול הזמינני אליו שוב. ושוב נפתח הספר העתיק יתום הדפים ומלא הסיגריות. עכשיו מזג בעל־הבית לתוך כוסיות, משקה שהיה שמור בבאַר הקטן, והוא אמר לי: “הסיפור על פתח־תקוה לא היה טוב!” זקפתי עליו עינים, עינים של מי ש־25 שנות עתונאות מאחורי גבו: “הא כיצד?” והוא אמר לי פשוטות: “אתה סיפרת לנו, באותה רשימה, על פגישתך עם סגן ראש העיר, שהעביר לנגד עיניך את כל בעיות המושבה, החל במים וכלה במסי רכוש. אבל לא לשם כך הפקדתי אותך על ‘כבישי היום ואתמול’. לא חסרים לי רפורטרים במערכת. אילו בזאת רציתי, הייתי שולח אחד מהם, ולא אותך. אני רוצה רשמים. התרשמות, זכרונות מכלי ראשון. אני רוצה לא את טבצ’ניק בפתח־תקוה, אלא את פתח־תקוה בקיסרי…”

כזה היה העורך שלנו. כי הוא היה עורך. עורך בתכנון, עורך בביצוע. הוא היה אדריכל העריכה. מכאן ההסבר להשתבצותו המפליאה של עתונו – גם לאחר מותו.

שבועים לפני מותו, אולי גם פחות, אני קורא מאמר שלו ומתרגש. ואני כותב לו, כשם שנוהגים לכתוב הקוראים אל הסופרים. אני מביע לו את התפעלותי ומודה לו. ואני מקבל תשובה – זה מכתבו האחרון אלי – בה הוא אומר לי, בין היתר: “מאוד־מאוד עודדתני בשורותיך. נער הייתי וגם זקנתי, אך עדיין איני יודע מה להשיב למחמאות. אשה יכולה להסמיק… אני אף את הכשרון הזה איבדתי במקצוע חסר הבושה שלנו!”

יז

ב־1952 מלאו ארבע שנים ל“מעריב” וממקום שבתי בפריס אני משגר ברכה. הוא משיב לי: “קיבלתי בתודה רבה את מברק הברכה שלך ליום־הולדתנו הרביעי והוא הוקרא ברוב עם בחגיגה וזכה לתשואות כנות של כל יודעי חן”.

בינתים, וה“יום־יום” בעתון מתפתח כרגיל עם כל בעיות החברים, חברי המערכת והסופרים. ידוע, כרגיל, כי לכל סופר יש בעתון שכנים. לעתים רחוקות זוכה סופר, שיעמוד לרשותו עמוד שלם, אבסולוטי, ולכן שכנים לך מימין, שכנים משמאל ולעתים אף יותר מזה. קרליבך, יחד עם זה, לא היה שמרן בחלוקת המקומות ותדיר הכניס תמורות בתבנית העמודים. יום אחד, כשבחש בעמוד המאמרים, הזיז אותי והיה סבור שאיפגע. אבל מכתבי אליו הרגיע אותו והניח דעתו. אז כתב לי והודה לי: “אכן מכתבים כאלה כפי שזכיתי לקבל ממך היום – הם־הם בעיני ההשתתפות החשובה ביותר של ה’משתתפים' בעתון. כי הרי זאת היא ‘השתתפות’ במלוא מובן המלה: השתתפות בעול, בדאגה, בהערכה ובעבודה של הזולת”.

בינתים חלפה שנה וב“ארמון שאַיוֹ” של פריס מתעתדת להתקיים עצרת או“מ, מושב שהעדיף הפעם את הבירה הצרפתית על לייק סקסס. קרליבך מתכנן יציאה לפריס, וכמובן – למושב האו”מ, אך בינתים מגיעה אליו הזמנה ממשרד החוץ האנגלי לסיור באנגליה והוא לא יחמיץ אותה, ואילו למושב או"מ יצא משה ז’ק, שכבר אז הפך לדמות הפרשן המדיני המובהק של העתון.

התעלמתי לעיל מחברי מערכת רבים, ותיקים וצעירים, כי אמרתי לעצמי, שלא ייתכן לדבר על כולם בספר, שממדיו מוגבלים. וכך צימצמתי יותר ויותר את רשימת העתונאים הנדונים. אך שיטה זו מובילה אל האבסורד, אם משה ז’ק הוא פרשן מדיני ותו לא, ואפילו מובהק. 25 שנות עבודה במשותף, יחסי חברות טובה – כל זה איננו משהו סתמי. משה ז’ק היה בעיני בכל עת – וכך הוא עד היום – הכוח הדומיננטי ב“מעריב”. רבים דיברו בין כתלי “מעריב”… ז’ק עבד. תמיד עבד. הוא חשב, הוא כתב, הוא ערך, הוא יזם, הוא זכר. היטיב לזכור!

ומה בענין שמואל שניצר, עורך, מספר וכותב אֶדיטוריאלים? האם ייתכן, כי אין שניצר ב“מעריב”? כי הן דיברתי על כל אנשי הצמרת, על דיסנצ’יק, על שלום רוזנפלד, הפותח היום בתפקידו החדש כעורך ראשי, שלגביו זה אינו רק תפקיד – זוהי שליחות, ושאישיותו המופלאה מוזכרת לא פעם בפרקי הספר ובשורותיו. ולא ייתכן שלא לציין את האפוריזמים שלו, שהם הרבה יותר מאפוריזמים. זהו הלקוניזם הפובליציסטי, האוצר בקרבו, בעת־ובעונה אחת, גם תופעה ספרותית בעלת עומק וחכמה. ועל יוסטוס, על דוד לאזאר ספוג התרבות והדקות – אז היכן שניצר? אלא שעלי לציין, כי שניצר מימיו לא סייע בידי לשרטט לעצמי את הסילוּאֶט שלו. פעם אמרתי לו: “אתה לגבי דידי חידה, צלוחית נאה, אך סתומה וחתומה. מי אתה, שמואל שניצר?” והוא חייך בחיוכו הספינקסי והשיב: “הצלוחית החתומה היא חלק ממני, כנראה…”

גם דוד גלעדי לא נכנס עד כה לזכרונות הללו. זה עוול. גלעדי זכור לי, הוא, מהמערכת הראשונה שלנו, ברחוב שיינקין. עדיין לא היה “מעריב”, אך היה כבר קרליבך והיו כמה מאתנו. קרליבך נשלח ל“הדסה”, לטיפול בכליה, ונח מוזס בא לבקשני, בשם אביו, כי אטול לזמן־מה את עריכת הידיעות. יום־יום הייתי מסב לשולחן רעוע למדי, עירום ברחוב שיינקין, כשגלעדי משמש רפורטר. כמובן, הוא כבר ידע לכתוב ומאז עבר דרך ארוכה והפך מסאי ממדרגה ראשונה, מבקר אמנות רגיש ודק, שטרקלינים דיפלומטיים של משרדי חוץ מזה ובקתות וצריפים של אמנים מזה מולידים בו השראה למופת.

והיה המנוח היקר, שגם הוא לא נזכר כאן, אהרל’ה, הוא אהרן קלאוס, שהיה הרב־אמן של העמודים החיצוניים, שכמו לוליָן היה מכדר בכותרות ובאותיות ומצרף אות לאות, מלה למלה, כותרת לכותרת. צעיר יחסית הלך לעולמו איש יהודי זה, בן־אנוש זה, שאהב את האדם, את היהודי, הקרוב והרחוק. זוכרני כיצד חזר דיסנצ’יק מביקור אצלו בבית־החולים, כשכבר היה ברור, שהאיש לא יחיה. דיסנצ’יק מחה את הדמעה השמורה והמוכנה בזוית־העין שלו לצורך כל המתים על־פני כדור־הארץ, ואמר: דימיתי לשמוע את קולו השבור של אהרל’ה כשהוא שואל: מי יתן את הכותרת על מותי?

מתוך גל המכתבים שהצהיבו, הנערמים עכשיו על־פני השולחן, שאליו הוצאתי את זכרונות העבר, מציץ אלי מכתב קצר, ללא תאריך, שהעורך שיגר אלי כתנחומים על מות אמי. הוא ראוי שיהא מצוטט, שכן יש בו ענין לכל יתומי אמותיהם.

"קיסרי יקירי,

"בצער רב שמעתי על אבידתך. אם־כי לא זכיתי להכיר אישית את המנוחה – הרי אותך אני מכיר. ויודע עד מה חלקה של דמות האם הולך ומתבלט בנו דוקא ככל שאנו מזדקנים ומתבגרים מעל לתקופת ה’תחרות' התת־הכרתית עם דמות האב. ומה עוד – אצלך, שהפכת את הקשר עם העבר האישי לאמנות (ואוּמנות במובן הנעלה) שלך…

בלחיצת יד כנה, קרליבך

יח

הדפים הללו, ההולכים ונערמים, לא פעם עברתי על־פניהם, זוהי פינה מיוחדת, הפינה של הנשמה החצויה, או זו של כפילות הנפש, ואולי, ליתר דיוק, שתיהן כאחת.

שכן נושא אני בקרבי נשמה חצויה, המסתופפת בעשרות נקיקים של המחשבה והלב. זאת כבר אמרתי לא פעם. עוד בראשית נעורי נשתלה בי הרגשה זו, שעם השנים הלכה ונשתרשה יותר ויותר עמוק. ואחר־כך קיבלו הדברים פנים שונות, ואולי היו הדברים עצמם אחרים. עכשיו הירהרתי בכפילות הנפש ואני החילותי עושה מעשי לולין, אקרובט כדי להסביר לעצמי מה מתרחש, בעצם, במחשכיה ובלבטיה של נפשי.

חדלתי זה מכבר להציג לעצמי את השאלה “מי אתה, מה אתה ומה טיבך?” ובעודני מגשש, מתלבט לחשוב, שמעתי יום אחד כיצד זלמן לוינברג, איש ההנהלה של העתון, אומר תוך חיוכו הפיקח: “יש שני קיסרי… האחד של ‘מעריב’ והשני של ‘הארץ’”.

עמדתי על כוונתו, כי שמועות ברוח זו כבר הגיעו אלי מפי כמה מאנשי “מעריב”. הללו לא השלימו, כנראה, עם השתתפותי המקבילה בעתון הבוקר של שוקן. והם החלו להפיץ ידיעות, לפיהן קיסרי הכותב ב“מעריב” איננו הקיסרי הכותב ב“הארץ”. כך הוא נותן זיבורית ל“מעריב”, ואילו את העדית, את מאמריו הטובים הוא מגיש ל“הארץ”. קרליבך לא נתפש מעולם לצרות־עין כזו! אך יום אחד, לאחר שנים – ליתר דיוק, בשנת 1958 – עזריאל כבר לא היה בחיים, ודיסנצ’יק, כעורך ראשי, שלט בכל הענינים, החלפתי עמו כמה מלים בנידון. דיסנצ’יק מימיו לא סבל מתסביכי נחיתות. וכך כתב לי: “אינני נמנה עם האנשים החוזרים והטוענים: למה כותב קיסרי דברים יפים ב’הארץ' ומפרסם ב’מעריב' חומר שונה לגמרי, הנופל בערכו מזה המתפרסם ב’הארץ‘! לא תמיד יש לי זמן לקרוא את שני המאמרים ולהשוות. אני קורא בעיקר מה שמתפרסם ב’מעריב’ ודי לי בזה”. ובכן, תוכחתו של העורך הראשי, עם כל הטקט בו נאמרה, הוציאה מן הכלים את שני הקיסרי ושניהם מיחו בחריפות נגד המסקנה הבלתי־נכונה. אם יש “שני קיסרי”, השבתי, "הרי שהדבר נראה כך משום שיש שני עתונים, האחד ‘מעריב’ והאחד ‘הארץ’, ולכל אחד מהם רקע אחר, נוף אחר, וכל מאמר שהוא, בהשתבצו בשני נופים, על שני רקעים שונים, ייראה שונה.

ועל רקע זה ובמקביל למסופר דיללתי עד כמה שאפשר את זכרונותי מאזור “מעריב”, משום שהם כה מרובים, עד־כי אילו רציתי לספר על הכל ועל כולם הייתי זקוק לכרכים־כרכים. כך מתקבל, אולי, הרושם, שבאשר ל“מעריב” – רק זכרו היקר של עזריאל קרליבך קבע מה וכמה ייכתב.

אולם שתי אפיזודות, אחת מהן עצובה והשניה משעשעת, חבל שתלכנה לטמיון. האתיקה העתונאית והעקרונות המקצועיים מורים לי לספר אותן לקורא.

סיפור ראשון הוא הסיפור בפרס בין־לאומי בתחרות על הסיפור הקצר, שהעניק “ניו יורק הארולד טריביון”. כדי לא להאריך בפרטים אומר רק, שהייתי אחד הזוכים. היה זה פרס שלישי ובאמת, ולא מתוך הצטנעות, עלי לומר, כי כבר היו פרסים בעלי משקל רב יותר בעולם. ערכו של הסיפור (“דמדומים על ירושלים”) בכך שזכה בפרס בתחרות, שהשתתפו בה לפחות רבבה של סופרים, ובשלב הראשון של התחרות נבחרו 52 סיפורים זוכים והם נדפסו בעשרות עתונים ב־18 לשונות.

ובכן זכיתי בפרס שלישי. כשנתפרסם הדבר נשלחו הודעות לכל הארצות, כולל ישראל. מי שטיפל בענין דאג לכך, שההודעה תופיע בכל עתוני יום ששי שלנו. וההודעה הופיעה. מ“דבר” ו“הארץ” ועד ל“הצופה” וכו'. רק בעתון אחד לא הופיעה כל ידיעה. לקוראי “מעריב” לא ניתנה האפשרות לדעת, שאחד מסופריהם, שהם קוראים אותו שלוש פעמים בשבוע, זכה בפרס בין־לאומי.

כשהפכתי את “מעריב” של אותו יום ששי פנים ואחור וגייסתי זכוכית מגדלת וחיפשתי בכל הנקיקים ונוכחתי, כי אין זכר לידיעה, פניתי לעורך הראשי וגם הוא נדהם.

קיצורו של דבר, העורך האחראי על הידיעה, או – ליתר דיוק – על חסרון הידיעה, טען, כי הוא קיבל את ההודעה במאוחר. טענתו לא היתה האמת. והא ראיה, כי כשהוצע לו על־ידי העורך הראשי לִתן אותה בגליון יום ששי הבא או באחד מימות השבוע, סירב בטענו מיני טעונים, שאינם מתקבלים על הדעת.

התעלמתי מהפרשה, וכשפגשתי לאחר מזאת את העמית, שלא יכול לעכל את הפרס הבין־לאומי שלי, הקדמתי לו שלום.

הסיפור השני יהיה משעשע, על־כל־פנים יותר משעשע ופחות “אכזרי”.

בין הידידים שלי אותה שנה היה גבר צעיר, משכיל ומאוד אינטליגנט. בן למשפחה בעלת נכסים, שולט בלשונות רבות, אלגנטי ובעל הליכות ונימוסין שימש האיש הצעיר בקורפוס הדיפלומטי כמזכיר באחת השגרירויות הזרות. אני נבוך להודות עד כמה היה הבחור כרוך אחרי. הוא היה חסיד המאמרים שלי ומדי סורו לתל־אביב היה בא לראותני ועלי לומר, כי שיחה עמו היתה תענוג נרחב.

הוא היה נשוי לאשה בלונדית, עיני תכלת גדולות ושיער פשתה מצבע הזהב, תמירה ואלגנטית. האשה היתה מרבה לקרוא ובאחד הימים נתברר לי, כי היא גם כותבת, לאו דוקא ספרות יפה, אלא – מוטב לומר – רפורטז’ות עתונאיות ומסות על עניני החברה. ומסתבר, כי הגבר היה מאוד מאוהב באשתו וביקש להוכיח לה אהבה בכל הדרכים. כשדרך האבנים היקרות נתישנה, בא אצלי לספר על רעיונו המקורי: “אני רוצה להעניק לאשתי עתון. כן, עתון. שבועון או אפילו עתון יומי קטן. זה יהיה רכושה. היא תנהל אותו ותהיה העורכת הראשית”. אמרתי לו, כי הרעיון מקורי מאוד ואם־כי אני רואה קשיים כרוכים בכך, הנה הרעיון בכללו קוסם. אלא שלדעתי מוטב תחילה לבחון את כשרהּ בכתיבה ובחיבור.

קבענו אפוא, שהיא תכתוב רשימה או שתים ואני אבדוק אותן. כך הגיע ידידי ביום מן הימים ובכיסו שתי רשימות. קראתי אותן וחייכתי.

מדוע אתה מחייך? שאל.

היא כותבת בצורה מלבבת, אך תסלח לי אם אגיד, שהיא, כנראה, מרבה לקרוא אותי…

הוא פרץ בצחוק ואמר: תיארתי לעצמי. אבל עקרונית, מה רע בכך?

החזרתי אפוא את הרשימות ושנינו הסכמנו, שלאור הדמיון לרשימותי שלי מוטב לוַתר על כל מעורבות שלי מכאן ואילך והחלטנו, שהיא תמסור אותן לאחד העורכים, אחד מאנשי הצמרת.

וכך היה. הוא – ושוב איני מגלה את השם, שרבים יגלוהו – קרא ובסיימו לקרוא אמר לגברת הצעירה שהסמיקה: “נחמד מאוד. אבל לנו ב’מעריב' די בקיסרי אחד”…

אמרתי, סיפור משעשע.

יט

חודש פברואר 1956 לא היה שונה מן הפברוארים שקדמו לו. חוקת העונות שלטת בלוח השנה והירחים מצייתים למסורת בהכנעה תורשתית, תוך דבקות במזג המטאורולוגי והנפשי. כך היה אפוא גם בפברואר זה, שעמדנו בו בשנה השמינית לקום המדינה: גשום, טחוב, לח וקר, כשעננים נמוכים ואדישים מזליגים בהיסח הדעת לאדמה דמעות כרוניות, טיפות מים דלוחות ונרפות.

תל־אביב נראתה רגועה. היתה שבת, והתנועה הוקפאה פחות או יותר כבכל שבת וכאילו מתוך תכנון מחושב מראש. בפקעת הרחובות הקטנים והמקבילים, שהשתרעו והשתבצו ברובע האריסטוקרטי כלשהו, נראה היה, שהדיירים טרם הקיצו ממנוחת השבת ואיש לא נראה בחזית הבתים, כשהכל ממתינים לקרבת הערב, לחולין שיצא ויפיג את קדושת היום.

כך התקדמו מחוגי השעון, כשמאחוריהם, ברקע הזמן והמקום, מתקדמים גם מחוגי ההוֹרוֹסקוֹפים, הגורלות והנשמות. מחוג השעות, אטי ומתון, כאילו אדיש, נע בין שמונה לתשע ואילו מחוג הדקות רק התחיל את תזוזתו אל מאחורי התמרור של השעה השמינית. במלים אחרות: השבת כבר יצאה.

כרגיל וכמקובל בחורף, ארוכים הלילות ומקדימים להשתלט על בתים ואנשים. בטרקלין המטופח קיבלו בעלי־הבית כמה אורחים. ביניהם היה גם הדוקטור עזריאל קרליבך, שהגיע זה עתה, אורח מכובד, ורצוי בכל בית.

האורחים התישבו. עקרת־הבית הגישה כיבוד קל והחלה מפעילה את התקליטיה. הדוקטור קרליבך שאל, אם אפשר להאזין ל“חמשית” של בטהובן, “הגורל”. ברצון. מדוע לא?

משנשמעו שלוש הנקישות המפורסמות, הסמליות לנצחון, שלוש ההקשות של הגורל, כאילו צנח הדוקטור קרליבך ושקע לתוך הכורסה, כמו הכין עצמו לקלוט בהשראה טוטלית את מנגינת החיים המנצחים. מבוכה נפרשה בטרקלין ומישהו ביטא בחרדה שקטה: “נדמה לי, כי הדוקטור מת”.

אכן הדוקטור קרליבך פסק לחיות.

השעה היתה תשע בערב. היום: 11 לפברואר 1956. לדוקטור קרליבך טרם מלאו 48 שנה.

כ

הפרוצדורה ידועה. כשאדם, שרק לפני דקות מספר היה חי והנה הוא גופה נטולת חיים, מבהילים רופא. זו האפשרות היחידה, וגם בה אין יעילות.

הגופה הושכבה על הרצפה. צוארונו של המת הורחב. חגורתו הותרה. מכיסיו נשלפו תעודות, ניירות, כסף. מישהו אמר, נרגש: “זו היתה מיתת נשיקה”. רק עכשיו הבחינו האורחים, כי בטהובן ממשיך לנגן, שכן איש לא נתן לבו עד כה להפסיק את התקליט. הרופא אמר וחזר ואמר: “התקף לב. לא הראשון”. היתה דממה. הרופא לא יכול כאילו להסתיר על מבוכה שנשתלטה עליו והוא לא ידע כיצד לצאת מן התמונה, עכשיו, שלא היה בו חפץ עוד. הוא אמר: “היה איש ידוע חולי. כליה אחת הורחקה מגופו. השניה היתה פגועה. לבו לא היה תקין. אך הוא החזיק מעמד ואף אִתגֵר… חבל עליו. היה גאון!”

כמה שעות לאחר מכן, לאחר חצות, ישב שלום רוזנפלד בדירתו שבירושלים ושוחח עם רעייתו.

הטלפון צילצל.

שלום רוזנפלד הושיט את ידו לאפרכסת.

הוא אמר:

“יש לי הרגשה רעה… לבי אומר לי, כי משהו קרה לקרליבך…”

ואכן מן הצד השני דיבר דיסנצ’יק. והוא אמר:

“קרליבך נפטר”.

בחוטים נשתררה דממה.

“לא טעיתי”, לחש שלום, “האינטואיציה היתה נכונה!”

כא

הרופא צילצל לבית אריה דיסנצ’יק. הוא כבר היה במיטה. קול במבטא יקי מודגש, אמר:

“אדוני… יש לי בשבילך בשורה מאוד מצערת… העורך הראשי של ‘מעריב’ וידידך הטוב איננו בחיים”.

נפלה דממה כבדה. הרופא, שכאילו דימה, שדבריו לא היו ברורים למדי, הוסיף: “דוקטור קרליבך מת”.

תגובתו של אריה דיסנצ’יק היתה קצרה, ברוטלית:

“אדוני… אתה שקרן!”

בתת־הכרתו האמין, קיווה, רצה לקוות, שזו התנכלות, אולי מלכודת מצד עתון זה או אחר. אולי “העולם הזה”, שכן באותה תקופה היו שני העתונים – “מעריב” ו“העולם הזה” – מתנגחים זה בזה.

לתוך השפופרת שאל: “היכן הוא?”

הרופא השיב: “ב’הדסה', בחדר המתים”.

דיסנצ’יק טילפן לבית־החולים. מרחוב בלפור השיבו: “טעות. אין אצלנו דוקטור קרליבך”.

דיסנצ’יק יצא לברר. כל רגע התמשך כשעה.

בינתים טילפן אחד מאורחי הבית לבית דיסנצ’יק. לא היתה תשובה. ניסה אצל זלמן לוינברג, חבר ההנהלה של “מעריב”. הוא טילפן אל גוטמן רבינוביץ, גם הוא מנהל העתון. שני המנהלים נדברו ביניהם, ונרגשים ודואגים יצאו אל דיסנצ’יק.

לוינברג סיפר, כי הרופא הוא שצילצל אליו, כשלא קיבל מענה מבית דיסנצ’יק. בינתים טילפנה גם המארחת, שאמרה בקול עמוק וכואב, בלי להיות דרמתי: “זה קרה בביתי. כן… הוא מת בביתי. עכשיו הוא כבר נמצא ב’הדסה', בחדר המתים”.

השעה היתה שתים לאחר חצות כשכל השלושה – דיסנצ’יק, לוינברג ורבינוביץ – פנו אל מקום האסון. בעלת־הבית חזרה על הסיפור. היא מסרה כל מה שהוצא מכיסיו, וכן את העניבה, המטפחת, המעיל. אז יצאה השיירה העצובה לתחנה השניה, בית אחותה של אשת המנוח, גיסתו, הגברת חנה גורארי, במעונה ברחוב אדם הכהן.

הגברת גורארי מיהרה להתלבש והם נסעו עכשיו אל האלמנה, חוה קרליבך. היא קיבלה הלם. אותו ערב יצא עזריאל בלי שיאמר לאן הוא הולך, ולא מתי יחזור… האשה היתה מודאגת. במיטתה, בחום, שכבה תקומה, הבת, ושהה כאן רופא הבית, הדוקטור שכטר. הוא אמר לדיסנצ’יק: “יש הכרח, כי תראה האשה את פניו מת… שאם לא כן לא תאמין, ברבות הימים, כי אכן מת”.

דיסנצ’יק נתלווה אליה והם נסעו לחדר המתים. בפינה ישב יהודי וקרא תהלים. “היפרדי מעזריאל”, אמר דיסנצ’יק לחוה, “אין מה להשיב”.

זה כבר היה לאחר הטהרה. עזריאל נראה כאילו מעודד. מי הטהרה החמים כאילו החזירו לפניו את הדם… את לחץ הדם… את מירוץ הדם…

הוחלט להציב את הארון באולם “אגודת העתונאים”, שבאותן שנים שכנה עדיין בשדרות רוטשילד. למחרת נדחס לקטע אלנבי ושדרות רוטשילד קהל, שנאמד בלמעלה מעשרים אלף, שבאו לחלוק את הכבוד האחרון לאיש, שאותו קראו ואותו העריכו.

כב

בישיבת הממשלה, שנתקיימה במוצאי־שבת, הפסיק ראש הממשלה, משה שרת, את הישיבה והודיע על צער השרים על אבידת דמות הסופר והעתונאי הדגול. קרה, כי בגליון “דבר” שהופיע בבוקר יום המחר, נתפרסם מאמר בחתימת חיים שורר, העורך, שהכיל התקפה עזה על עזריאל קרליבך, מאמר שהודפס בשעות שבהן תמו חייו. שעות אחדות לאחר־מכן, בעמודו הראשון של “מעריב”, במסגרת, הופיע ההספד הראשון על האבידה הכבדה.

לאחר ימי ה“שבעה” הביעה האלמנה את רצונה להכיר את בעלת־הבית, שבין כתליו חי בעלה את שעותיו האחרונות. היא רוצה – אמרה – להכיר את המקום, ואת האשה שאירחה אותו. דיסנצ’יק וחנה, האחות, נלוו אליה. האלמנה טרם נשתחררה לחלוטין מן ההלם שהלם בה.

האשה סיפרה בשקט ובקול עצור את הפרטים. היא אמרה לאלמנה: “הקדוש־ברוך־הוא עשה לך עוול. היית זכאית, שבעלך ימות בזרועותיך. נחמתי שלי היא בזה, שאלמלא סר אלינו, כי אז היה מת ברחוב, על המדרכה, מתגלגל על מדרגות הבית. אבל הוא מת לקול צלילי מוסיקה שאהב… הוא מת מיתת נשיקה”.

כג

ערב אחד, זמן קצר לפני הסוף, באתי בגפי להצגת בכורה של “הקאמרי”. הסתפקתי אפוא במושב אחד. גם קרליבך בא בגפו. קרליבך חזר רק לפני ימים מספר מחופשה ממושכת בחיפה לאחר התקפת־לב, שלא היתה ראשונה בחייו. מכיון שמקומותינו היו סמוכים, נתישבנו בשכנות.

זה היה מחזה אמריקני – “הלב הנמהר” – שביים היי קילוס. כל התפקידים היו תפקידי גבר. חיילים בבית־חולים צבאי. רק תפקיד נשי יחיד – האחות הרחמניה, אותו גילמה ברגש רב זהבה הס, רעייתו של קילוס.

“הלב הנמהר” היה מעשה בחייל, היודע, כי לבו חולה והוא נידון למוות קרוב. שכנותו של העורך הפכה לי הפעם לחויה קשה. ותוך זמן ההצגה נראה לי, כאילו נמתח גשר בין גיבור המחזה לבין שכני. ברגע מסוים, כשאומר הגיבור: “האנושות היתה בריאה יותר אילו היו בעולם יותר חולים”, לא יכולתי שלא להבליע דמעה בגרוני. אחר־כך ירד המסך ושעת ההפסקה הגיעה. קרליבך אמר: “מחזה טוב, אבל מוגזם במקצת”. כך נתגלה מאוד בריא, מאוד בלתי־אישי בשיפוטו על הנושא, שהיה, בעצם, קרוב לו. אמרתי: "איזה פסוק עמוק ונפלא: ‘האנושות היתה בריאה יותר אילו היו בעולם יותר חולים’ ". הוא הסיר את משקפיו וחיוך נבון ודק השתרע על פניו הנוקשים והחדים. הוא טפח על שכמי: “ידעתי, שפסוק זה ימצא חן בעיניך!”

כד

לאחרונה ראיתי את קרליבך שבוע לפני מותו. זה היה מעמד דרמתי ומסתבר, שכאן כבר ארז שר ההימורים את כליו ועמד להסתלק, מכיון שלמעשה הפסיד אל מול אמיצי ההסתכנות. והוא הבין, שר ההימור, כי תפקידו הגיע לקצו. סיפור ההימורים הגיע לשלב העמל. ואחר־כך צעדנו עם עזריאל אל בית־העלמין הישן של העיר, ברחוב טרומפלדור, שם נטמנה, אותה שעה, אמו הורתו. אז ראיתיו ניצב אל פי קברה. הוא אמר “קדיש” וזה היה, בעת־ובעונה אחת, גם מאמרו הראשי, האחרון. לא, הוא לא בכה. הוא כבר יצא, כנראה, לדרך, בעקבות אמו, הדרך אל הדממה הגדולה.

שבוע ימים לאחר מות אמו מת גם הוא, “הבן האובד”, כפי שכינה את עצמו באחד ממכתביו אלי. הבן האובד? טמונה אכזריות שבמזוכיזם בהגדרה עצמית זו. אף־על־פי־כן אולי צדק… גאונים – תדיר הם בנים אובדים.

ואחר־כך רגעו הימים. הכל נרגע. החיים תבעו את בכורת היזמה… והמוות כאילו נכלם, נסוג ונכנס להפוגה.

מסתבר, שדיסנצ’יק הבחין, באחד הימים, בטפסים של ספר־המסעות של עזריאל להודו, שהובאו, עוד בחייו, מבית־הדפוס… אלא שהמחבר לא הספיק להמציאם לחבריו הקרובים. ואז קיבלתי את מכתבו הראשון של העורך הראשי החדש, מכתב שהיה רצוף אליו ספר־המסעות:

"אורי היקר,

לוּט כאן ספרו של עזריאל המנוח.

לדאבון־לבי, חסרה בו ההקדשה".

א

בבואי לגולל את זכרונות העת והעט, שהייתי עד ראיה, שמיעה וחויה להם, האמנתי, כי יותן לי לפסוח על תקופת “9 בערב” ומה שהתקרא אחר־כך “העולם הזה”. אלא שעורך ההוצאה, גרשון ריבלין, שדרכו בהקפדה העיר לי, כי לא ייתכן, שבזכרונותיו של מי שייסד והקים וערך את שני השבועונים הללו במשך כ־14 שנה, יעבור המספר דוקא עליהם בשתיקה.

וכך השתכנעתי. קוראים רבים יהיו, אולי, סקרנים לדעת, מדוע ביקשתי לחמוק מתרומה זו להיסטוריה של העתונות הפריודית. אגיב בקצרה, אפילו בברוטליות. לא אהבתי את “9 בערב”, לא אהבתי את “העולם הזה”. אני יודע, כי תשובה זו אינה מניחה את הדעת. איש אינו שואל אותי את מה אהבתי או לא אהבתי. כל מה שחפץ הקורא הוא לדעת. אך היום לא איכנס לחשיפות נפשיות כדי לנסות ולהסביר תופעה זו. עניתי עד כמה שיכולתי, נפשית, לענות.

ב

“9 בערב”, שבועון שכותרת המשנה שלו הכריזה על “הבמות והחיים, דעה חפשית, דופק הזמן, הומור וסַטירה, השעשועים והלחם”, נוסד בשנת 1937. ליתר דיוק, השבועון, שהמליץ על עצמו כ“שבועון המענין לכל”, החל להופיע באחד מימי חמשי לשבוע, ה־11 לחודש מרס של אותה שנת 1937. מודעות בחוצות, על לוחות הפרסום העירוניים, וכן מודעות בעתונים הכריזו על הופעת השבועון החדש.

המודעה פירטה כמו־כן וקראה בשם המשתתפים הראשונים, או הקבועים. הובטחו: נתן אלתרמן, מנשה לוין, אריה נבון, ש. סאמט, י. סערוני, אלכסנדר פן, אורי קיסרי, צבי קרול, יעקב רזניק, ורדינה שלונסקי, אדם שליין. אכן סיכת יהלומים מן המובחר ואני יכול להעיד, כי חוץ מאחד שהובטח ולא ניתן, השתתפו בבמה כל הסופרים והאמנים שהמודעה נקבה בשמם.

לגבי הצד ההיסטורי־כרונולוגי של ייסוּד השבועון עלי להרחיב דברי כלשהו. לא היה בדעתי לשמש מוציא לאור. שום חלום ושום סיוט לא ניבא לי גורל של מוציא לאור. הייתי עתונאי, וזאת היתה משימתי. עמדנו בראשית שנות ה־30, ואני כבר הייתי, באותה תקופה, פופולרי, בעל מוניטין, שחוג רחב של קוראים שומר לו אמונים ומקיים עמו קשר מכתבים ופנים־אל־פנים, והוא מבוקש למדי. אולי מביך הדבר לשבח בסיטונות את עצמך, אבל עניווּת יתר תהיה גם היא התרברבות. בעצם, נראות לי זכויותי כסבירות לחלוטין, הואיל וכבר היה עמי מטען שאין לזלזל בו, מטען של נסיון עתונאי והשתתפות פעילה בעתונות הישראלית היומית (“דבר”, “הארץ”, “דואר היום” ואחרים).

זו היתה התקופה, בה החלו הענינים להתדרדר בגרמניה, ורוח המשטמה שנשבה מאירופה המערבית לא הבטיחה שלוַת נפש. העליה מגרמניה לא היתה עדיין מסיבית, אך בכל־זאת כבר החלו היהודים שם לחשוב על יציאה ועליה. עד כמה שזכור לי, כבר נפתחו בתל־אביב המשרדים רחבי הידים של ה“העברה”. כך החילונו חשים בסגנון שונה, חדש, שהובא אלינו. ה“יֶקים” – כך קראו להם אז – כאילו גרמו למהפכה זוטא בחברה היהודית של ארץ־ישראל הקטנה, הקטנה מאוד. הם החדירו לתודעה של הרחוב את תרבות חלונות הראוה, הריהוט הנאה, תרבות המשטר והסדר, לימדו את הקונדיטורים הישראלים למשוח את עוגותיהם בקצפת מתוקה, ושום אינטליגנט לא היה מוכן מעתה לשאוב אל קרבו ספל קפה ללא נוכחות הקצפת. מאידך גיסא, לא מאסו היקים גם בפתיחת בנקים, שיעשו היסטוריה. “פויכטוַנגר”, “יפת”, “אלרן”, “קולנשר” ואולי עוד כמה. בזה האחרון יפעיל חברי גרשום קומרוב הישראלי, שנכון לו תפקיד במסופר כאן, את ידיעותיו בהנהלת־חשבונות, בה השתלם והתמחה בימי שהותו בפריס. וכשהוא חוזר מפריס עם אשתו הנאה ומתחיל לעבוד ב“בנק קולנשר”, מתעורר בו לפתע ה“ג’וּק” של העתונות.

וכך בא אצלי, באחד הבקרים, גרשום קומרוב זה, עמו קיימתי יחסי חברות טובים עוד מימי האבות, חברות תורשתית של דור שני, אם אפשר לומר, והציע לי עסקה במישור העתונות. הוא מצדו כבר התבסס כמוציא לאור של שבועון לעניני הסרט, שיקיים אותו במשך 24 שנים.

העסקה המוצעת היתה פרימיטיבית למדי: בשותפות שוה נקים שבועון מוקדש לחיי הבידור, לחיי הלילה. נשקיע בו חלק כחלק ואילו אני אהיה עורכו וקומרוב יעסוק בעניני ההנהלה. כנראה, קסמה לי ההצעה, אך הייתי זהיר לגביה לאור המספר הרב של המגזינים, שלא הוציאו את שנתם. מכיון שגרשום ביקשני, על סמך ההיכרות הנושנה, למתן את התנאים שלי, הגעתי למגוחך כשהסתפקתי, תמורת עריכה, כתיבה וייצוג ב…6 לירות לחודש. אותה לירה היתה הרבה יותר דשנה משהיא היום.

לפי התנאי המפורש שהתניתי, היה על קומרוב להתחייב, כי יחזיק מעמד גם במקרה שנהיה מפסידים וידאג להון החוזר של ההדפסה וההופעה במשך ששה חדשים לפחות, דהינו, לצורך 24 גליונות. הסברתי ונימקתי דרישה זו בכך, שאני שם לי למטרה להוציא לאור שבועון, ששום קורא ושום סופר לא יתבייש להחזיקו בידיו. לשם כך אשתף בעתון אישים מזהירים, סופרים בעלי אישיות וחלילה לי לגרום לאנשים נבחרים אלה בושת־פנים על שהושיטו ידם לעתון, שלא הוציא את שנתו או את חצי שנתו. קומרוב אמר, שנקודת־מבטי נראית לו ואנו באנו לידי הסכמה מלאה. שם השבועון נקבע, לפי עצתי, ל“9 בערב”, שכן רצונו של שותפי היה ליחד את תכנו לשעות הלילה, שעות הבידור והשעשועים. תחילה נטיתי לקרוא לשבועון “חצות”, אך שותפי טען, כי בחצות כבר מנמנמים בתל־אביב מי שאמורים להיות קוני העתון וקוראיו.

והגליון הראשון הופיע בחודש מרס 1937. הוא נמכר ב־4,000 טפסים, שיא בימים ההם! אך לאחר שבוע ועוד שבוע חלה דלילות במכירה והיה עלינו לשנס מתנינו. קומרוב מיהר לבוא אצלי, ועל־אף התחייבויותיו והבטחותיו, נסתלק מן העסק, כשהוא מעביר את הרשיון, שהיה על שמו, על שמי שלי.

כך נתחסלה השותפות עם קומרוב עוד בטרם תוכיח את עצמה.

לא היתה לי אפוא ברירה. נקלעתי למבוך שביקשתי להימנע ממנו. באין ברירה פניתי אל הקפיטליסט שבמשפחה. זה היה אחי, העורך־דין יוסף קיסרי המנוח, איש חיפה, לשעבר ציר ישראל במקסיקו. בראותו בעניי סידר לי אשראי בנקאי, שהייתי פורע בתשלומים חדשיים. כך “סובבתי” את העסק ובמשך שנתים, עד לפרוץ המלחמה, נשא השבועון את עצמו. הקוראים אהבו את העתון. המפרסמים העריכוהו כאמצעי וכמכשיר לפרסומת. כעורך אחראי העסקתי את שמואל וייצנר, סטודנט למשפטים מלבוב, לימים פקידו ואחר־כך שותפו של הפרקליט נ. רפאלקס־ניר, סגן יושב־ראש הכנסת. אולי מתוך נאמנות למורו ורבו, לשותפו שמר, כנראה, וייצנר בפרקטיקה הפרטית שלו על אהדה לקו שמאלי למדי והגן בהצלחה על חברי מק“י או רק”ח, או שניהם. מדוע לא? רפאלקס־ניר לא התנגד. ואף אני לא.

למנגנון העתון היו מרכיבים פנימיים נוספים שאין לזלזל בהם. היתה הפרסומת, וזו היתה נתונה בידיו של ישראל ליפשיץ, ג’ינג’י¹ חד־לשון ואחד הזריזים, הממולחים והמסורים שבענף זה. היו לו תמיד פרויֶקטים, לליפשיץ זה, ושעה שכל הברומטרים היו בשפל, אצל ליפשיץ היתה גאות. הוא היה בעל יזמה, או, מוטב לומר, יזמות. תמיד התרוצצו במוחו לפחות חצי תריסר פרויקטים.

ליפשיץ זה זכור לי, הייתי אומר, בעיקר בגלל נאמנותו לעתון ואמונו בו. היו לו שיטות עבודה משלו. הוא היה פיקח וידע להסתדר, שגם הזולת ידע שהוא פיקח, וזאת בלי שיפגין בצורה “גסה” את סגולותיו. מכיון שהאמין בעתון, השתדל להפיח אמונה זו בלב כל מי שפנה אליו בהצעה להקציב לו תקציב כולל בעתונים. למנהל הפרסום שלי היתה חולשה מיוחדת לשכנע דוקא אנשים רציניים, כי קפה “עטרה” הוא באמת האידיאלי גם כמשקה וגם כבית־קפה, וכי כוס בירה אפשר למצוא מן המשובחות רק אצל “המוזג”. ואולם כשהיה נכנס ליפשיץ זה אל מנהל “בנק לאומי”, היה זה ליפשיץ אחר, ולאחר רבע שעה היה גם מנהל “בנק לאומי” אחר. ליפשיץ ידע לקשור את נותן המודעה להזמנה בעלת ממדים וליותר ממודעה אחת.

בשלב זה היה מופיע אצלי ובעיניו השובבות היה נדלק אור של הישג ונצחון… הוא היה פורש לנגד עיני על השולחן את חוזה הפרסומת שהצליח לרכוש וכאן, עד כמה שהיה ג’ינג’י מטבעו, היו פניו מסמיקים ומתוך מבוכה מסוימת היה אומר: “אבל הבטחתי לו משהו”. בפעם הראשונה ששמעתי רפליקה זו הייתי מופתע. מה כבר הבטיח מנהל הפרסומת שלי ל“המוזג” או ל“סמדר” או ל“עטרה”, שמלכו באותה תקופה על חיי הלילה של תל־אביב?

עד שיום אחד, נבוך ומסמיק, גילה לי ליפשיץ את הסעיף הסודי שבחוזה. היה לנו בעתון מדור “אורות הכרך” ושם, מחוץ לכל חשבונות וחישובים של אינטשים, היינו מקדישים מימרה או בדיחה או חרוז, שבעקיפין היו מפרסמים את בעל המודעה, אבל בהסוָאה כה מוצלחת, עד כי הקורא האינטליגנט ביותר היה מעכל אותה כחלק מהחומר הרציני והמזון הספרותי, אם אפשר לומר, של העתון.

כשמזדמן לי היום להיתקל בשר הפרסומת שלי לשעבר, הוא מפתיע אותי שוב… הג’ינג’י נעלם, והבלורית היא עכשיו צחה ולבנה כשלג. כשנתגלה לי כזה, אמרתי לו: “ואיפה הג’ינג’י שבך?”

“הוא ישנו”, השיב. “כי ג’נג’י הוא לא צבע… הוא אופי!” אכן אִמרה זו אינה מקורית שלו, אך גם לצטט צריך איש פרסום לדעת.

כמובן, אין לשכוח שהיתה, בנוסף על כל אלה, גם ההפצה. מי אינו יודע מה חשובה זרוע זו! כאן אי־אפשר שלא לציין ולהדגיש את פעלם של הטופולים, או, ליתר דיוק, בני משפחת טופול. אבא, אמא, ישראל, משה. היה גם צעיר הבנים, מרדכי, שההורים שמו בו תקוָתם ורצו שיזכה באשר לא זכו, אולי, האחרים: השכלה גבוהה. מרדכי כבר הכין את דרכונו לצאת לארצות־הברית, שם שהה דוד שלו, שיוכל לדאוג לו. אין לשכוח, שהמשפחה היתה עדיין בראשית דרכה. אבל אין מנוס מן הגורל. הדבר היה ביום הכרזת המדינה, ב־1948. המצרים הפציצו את תל־אביב ובשדה־דב נהרג מרדכי הצעיר.

זוהי משפחה היכולה לשמש עד היום דוגמה של חריצות. אבא, שכבר לא היה צעיר, לא נסוג מעולם מלשאת על כתפו חבילות כבדות של עתונים. אמא – אשה נאה, בעלת הדרת־פנים – היתה מכובדת על בני־המשפחה והם התהלכו עמה כעם מלכת החצר. היא, כמובן, לא הרימה מימיה חבילה, אפילו כשהצטופפו בקיוסק צר ולא במיוחד נוח. ישראל ומשה דאגו להורים כמו הורים – לבניהם. אינני יודע אם הרבּו הבנים לנוע באזור רמת־אביב, אך אם התשובה היא “כן”, הרי שעשו זאת בגלל הנאות שבסטודנטיות, ולא בגלל הפרופסורים שבפקולטות. כנראה, זה לא היה דרוש להם. פעם אמר לי ישראל, חציו רציני, חציו מלגלג: “העתונות זה בסדר. אך למה לכתוב? כותבים הטיפשים. החכמים מפיצים”. השקפת עולם זו הוכיחה את עצמה.

מודעת ההופעה שלנו התנוססה כבר על לוח הפרסומת, במקום שם הדביק אותה פקיד העיריה, כשאנו – כמה מחברי המערכת – אורבים בקרבת מקום כדי לבחון את הרושם שעושים שני הצבעים, השחור והאדום, על העוברים והשבים. הוא היה אדיש מאוד לסקרנותנו, מדביק מודעות זה, שפנה ללכת כמעט באדישות בדלי הדבק והמברשות שבידו. הייתי, כמובן, נרגש אותה שעה רחוקה וכישורי המקצועיים השהו את רטט ההרהור, כי למעשה הופעת עתון תלויה באנשים רבים, כולל מדביקי מודעות… לאחר דקה של שהות אמרתי לעצמי, כי כל הסצינה הזאת מהווה תמונה חיה מהנוף המוניציפלי של העיר. עודני מהרהר והנה הופיע מפינת הרחוב עובד עירוני שני, כשהוא מנופף מטאטא גדול ורחב על־פני המדרכה ומקים תמרות אבק, שהבריחו את הסקרנים, שפיענחו עדיין את המודעה שלי.

לבסוף שקטה האוירה ואנו פנינו ל“קפה אררט” לשתות אצל ליוּבָּה הזכורה לטוב קפה הפוך בטרם נפנה הביתה לתנומה ולמנוחה, שהיינו ראויים לה.

עבר חודש מרס, עבר גם אפריל ואנו התקדמנו לתוך הזמן, רחוק לתוך הזמן, כשפנינו לקראת יציבות התקציב. עכשיו כבר היה ברור לי, שכדי להחזיק מעמד ללא הפסדים אני זקוק לתפוצה של 3,000 טפסים. דהינו, לפי התפישה של העסקות בעתונות עלי למכור 3,000 גליונות בשבוע כדי לחיות, זאת־אומרת, כדי לכסות את ההוצאות כולן. לשם כך עלי להדפיס לא שלושת אלפים ולא ארבעת אלפים טפסים, שכן יש להביא בחשבון אחוז מכובד של עתקים מוחזרים וכיוצא בזה.

המכירה התנהלה לאטה, אך במרץ. היה גליון, שמכירתו היתה משובחת יותר או גרועה פחות, אך בדרך־כלל נמכרו הגליונות בתנופה מסוימת וקבעו עצמם מסביב לאותם שלושת האלפים של התנופה הראשונה. כמובן, שהיו כאן גם הכנסות הפרסומת והללו סייעו ללא ספק למשק השבועון, אם אפשר לקרוא לו כך.

היום, עם הריחוק והשנים, אני מהרהר תדיר, אולי בהגזמה כלשהי, אך בכנות מלאה, כי שכרי בכל האכספרימנט של “9 בערב” היה בעיקר באנשים, שהלכתי עמם את כברת־הדרך, אם כסופרים ואם כקוראים. היו בהם שקסמו לי ונתקשרתי בהם. אחרי ככלות הכל מה יש לנו בחיים אם לא הביקוש לאנשים והרעות עם האנשים!

היה לי פייבוש, משה פייבוש, שברבות השנים קראנו לו דגן. במשך כל השנים, כל־עוד העתון בידי, היה פייבוש חבר המערכת, סופר שהיה כותב בשם “רמקול” את המדור של ההדים והשיחות: “אל תגידו בגת”. הוא עשה זאת בהרבה הומור, בהרבה אֶספּרי, טובל עטו בפלפל משובח ומעולם אינו מעלה גסות על לשונו. הוא היה בן למשפחה שעלתה מבוקרשט, משפחת רופאים, סופרים ודומני, גם אמנים. הרומנים היו בכל עת אנשי הגות ומחשבה. משפחת פייבוש, עם אביו ודודיו השונים של משה, היתה מזיגה של אינטליגנציה של אופי ואינטליגנציה של הגות.

דגן היה איש בוהימה. לא בבלוריתו, שלא היתה פרועה, ולא בלבושו, שלא היה מהוּהַ. דק גזרה ותמיר, היה דגן איש בוהימה בקונצפציות שלו. השעון לא היה ידידו הקרוב… והמושג דיוק היה מוחרם בנפשו. במשך שנים היה דגן נוהג להביא לי ביום שני, עד הצהרים, את החומר שלו, את “אל תגידו בגת”. ואולם כך היה הדבר רק תיאורטית. כי למעשה הייתי מרוצה אם החומר היה בדפוס ביום רביעי, יום הדפסת העתון. את דגן לא היה צורך לערוך (דרך־אגב: כמו את כל סופרי השבועון, זולת אחד ויחיד…) וכך היה דגן מוסר את החומר ישר למכונה, אבל ביום רביעי, לא קודם. ולא פעם היה מנהל הדפוס תולש את שערותיו: פייבוש טרם הביא את חלקו… עד שבסופו של דבר היה מופיע נושם ונושף ועל שפתיו פסוק שכולו חן ושהיית נאלץ לבלוע אותו בדומיה.

פייבוש עבד, ככולנו, בעתונות היומית. הוא היה שמאלי מובהק ומשוכנע, לא פורמלי ולא מופגן, אלא איש שמאל מסורתי, ואין תֵמהּ, כי במשך שנים ארוכות היה חבר מערכת “על המשמר” בימים הטובים של מרדכי בנטוב. אבל הוא עבד בתקופות־זמן גם ב“הבוקר” ואחר־כך ב“הארץ”.

הוא הלך לעולמו זה מקרוב וכולנו כאבנו על שהלך.

והיה לי מנשה לוין. זה מכבר נעלם מנשה מעיני וזולת פעם או שתים, במועדים נדירים ומסוימים, שוב איני נפגש עמו. בפעמים נדירות אלה הוא מתגלה לפתע ברחובות המקבילים, לא בסואנים ובמפורסמים, הוא ומַשה שלו עמו, היא רעייתו. מנשה ידע לבחור אותה כשהיא כאילו יורדת אליו לכאן מאצל אחד הדפים הנמלצים של אלזה טריולה או של לואי ארגון, שכה היטיב להעתיק אותם לעברית. במשך שנים ארוכות היה מנשה בודד בחייו, כשרק גיבורי הרומנים הקלסיים שתירגם, מתרועעים עמו. מנשה לוין עצמו, סופר שסיפר בלשון שמית עתיקה סיפורי נשמות אנושיות מיבשת אירופה, היה אציל מלידה, מעין נסיך בעל הליכות ונימוסים, ששוב אין רואים כמוהו בחוצותינו. בראשית הופעת העתון היה מספק לי נובלות קצרות. היה להן שם כללי: “מאה לילות ביפו העתיקה”. הנובלות היו במקצת “מופאסניות” ובמקצת… מקוריות, מנשה־לויניות. אחר־כך הוציא לאור גם ספר, שהכיל את הנובלות שלו. ומוזר, שלא היתה לו הצלחת מכירה מיוחדת, כי הנובלות של לוין היו פנינים של לשון, של קצב, של חן ושל כושר ראיית החיים והאנשים. הוא היה ללא ספק, אחד האוַנגרדיסטים בתחום הסיפורת, ולא רק העברית. הוא היה מתקבל, בודאי, בכבוד גם על־ידי רוב־גרייה, על־ידי מישל ביטור וקלוד מוריאק אילו כתב משמאל לימין, ולא מימין לשמאל.

זכויות אחרות של לוין היו התרגומים שלו. לוין לא היה מתרגם רק בשביל “9 בערב” או, אחר־כך, “העולם הזה”. אני מניח, שמעטים מלקוחות ההוצאות המעולות שלנו (“עם עובד”, “ספרית הפועלים” ו“הוצאת הקיבוץ המאוחד”) יודעים או זוכרים, כי את פלובר, את מופסן, את מַלרו, את מוריס מרטן די־גאר ועוד אחרים מאלופי הלשון הצרפתית תירגם לוין. הוא לא רק ידע את הלשון הצרפתית – הוא חש אותה. היא לא באה אליו מן החוץ, כלבוש, אלא מתוך־תוכו, כאילו בשר מבשרו, עצם מעצמו. אני מודה, כי מוזר היה לדעת, שהאיש הזה, אינטליגנט ואינטלקטואל ממדרגה ראשונה, לא יצא מימיו לצרפת… הייתי, מפעם לפעם, נוזף בו, בצורה חברית, ואומר לו, כי זה עוול וכי עליו לגשת לראותה מקרוב, את הצרפתית… אך הוא היה מעלה את אחד מחיוכיו המעודנים ואומר: “השנה אצא”. חששתי לשטוח בפניו אתגר ולא שאלתיו, אם בינתים יצא. לעומת זה נטלתי פעם את היזמה בידי, ומכיון שהיו לי קשרים עם השגרירים השונים של צרפת, שוחחתי, יום אחד, עם ידיד ישראל פיאר אוג’ין ז’ילבר. רציתי, כי מתוך עשרות הזוכים במִלגות יזכה גם הוא, לוין, אם לא בגין מתנת העברית, הרי בגין מתנת הצרפתית. אבל למה יעשה זאת השגריר הצרפתי, אם איש במדינת ישראל, כולל שר החוץ, מר אבא אבן, היודע טעמה של לשון תרבות, לא נתן דעתו על כך.

והיה, באותו גליון ראשון ובגליונות שאחריו, נבון, אריה נבון, בקומת הגרנדיר שלו, גרנדיר שפשט את המדים, אך לא את המבט החודר והחייכני כאחד.

אריה נבון היה אמור לצייר את השערים כך, שכל ידידי השבועון ישאלו את עצמם מדי יום חמישי: מה מספרת הקריקטורה של נבון השבוע? והיא היתה מספרת את המומנט האקטואלי, את ההוַי של השעה, אם לא של הרגע.

נבון, תלמיד “בצלאל”, הגיע אלי לאחר שכבר היה שתול בחזקה ב“דבר”. בעצם, הרבה יותר מזה: הוא היה הצייר, אמן העט, העפרון והמכחול של ההסתדרות על כל אגפיה. גם היא, לא רק הוא, עשתה עסק טוב. אין תֵמה, שעד היום שתול נבון במקומו, מחזיק מעמד, ואם יש גם ציירים אחרים המספקים רישום, או שרטוט משפחתי, הרי זה רק משום שנבון – נסיך נדיב – אינו מפריע לצעירים להתקדם ולטפס. גם לביקורות התיאטרון והבידור הוא רושם ומשרטט – כל זמן שהוא מעונין. וכשעשה את מלאכתו ואתה מסתכל בה, הוא מסתכל בך ונהנה מהנאתך. קשה לקבוע מהי סגולתו העיקרית בין סגולותיו השונות: הרעיון, העוקץ שבקריקטורה, או הקו הרחב שלו, שהוא כאילו מצליף בו על היצירה, שהיא תמיד יצור חי ותוסס.

איני זוכר כבר כמה שנים ארך שיתוף־הפעולה בינינו. יש לי רושם, שהוא צייר כל זמן שהיה מעונין בשערים שלי. על־כל־פנים, השער הראשון של הגליון היה שלו. וזו היתה סנוקרת ביקרתית על תל־אביב, המוכרת את עצמה, כבר אז, בגלל מגרשים ותמורתם… יום אחד הוא מחולל סנסציה. הוברמן עורך קונצרט ונבון מצייר בשער העתון פנינה הקרויה “אכסטזה”. אכן, אכסטזה.

אף־כי היו לו, לנבון, קפריזות של פרימדונה, הנה היתה בו גם מידה של ענוה, ענוַת אריסטוקרטים. הוא ביקש בכל ראשית שבוע לשבת עמי כדי שנדון בצותא על נושא השער. אני אהבתי לשבת עמו במרפסת ביתו שברחוב קורדובה, אך התחמקתי מהתערבות בדעתו ובציורו. כי זו היתה דרכי תמיד: תן לאיש, לאמן להיות עצמאי. ובסוֹפו של חשבון לא איכזבו אותי הסַפּקים שלי.

כבר בשנה הראשונה קצר נבון סיפוק רב, ממש תהילה, כששני עתונים גדולים, “מנצ’סטר גרדיאן” האנגלי והירחון הניו יורקי “קרנט היסטורי”, הדפיסו קריקטורה של נבון, שהופיעה ב־“9 בערב”. היתה זו על אנגליה, שהלכה למינכן להזכיר להיטלר, שאינו מכבד את שחתם עליו, ואילו צ’מברליין האנגלי עצמו רומס ברגליו את הצהרת בלפור. זה היה שיא! הגניוס הקוי והרעיוני של דוש ושל זאב יחכה 20 שנה ויותר עד ש“יצוטט” על־ידי העולם הגדול. הקריקטורה שמדובר בה כאן הופיעה ב־“9 בערב” באוגוסט 1939, כשנתים לאחר קום העתון.

אוריגינל אחר שקירב כתפו למשימה עמנו היה י. סערוני. הוא הִרבה לכתוב וזה היה מזלנו! במעורפל ידוע לי, כי הוא עלה מרוסיה, אבל מאין בדיוק, מתי בדיוק ועוד פרטים, שבעזרתם אפשר לכונן קוריקולום ויטה, חסרים לי. גבוה, דק וצנום כאחד, שמר סערוני בחיצוניותו במשך כל השנים על קו של נזיר, הנשמר מאכילה גסה. בהליכותיו ובדיבורו היה שקט ולא יצא מכליו. איני זוכר מי שידך בינינו. על־כל־פנים הוא סיקרן אותי תמיד ואני הוקרתי את אישיותו ואהבתי את כתיבתו, שהיתה בה חכמה, ולא התחכמות. הוא פירסם רשימה כבר בגליון הראשון, על נשפי פורים. באותו גליון ראשון יפרסם שמעון סאמט, מסופרי השבועון הנאמנים במשך כל השנים, רשימה על הוַי בתי־הדין. במשך כל הזמנים יהיה העתון פתוח לשניהם ובשניהם התקשרו הקוראים. רשימה מסוימת של סערוני זכורה לי עד היום. הוא הקדיש אותה לשאלה, אם יש או אין לנו כאן ספרות צעירה. וכך התוכח עם עצמו בבעיה… אבל צריך היה להסתכל מקרוב איך עשה זאת.

אומרים לי, שהקדיש מסה גם ל“סמליו הפיוטיים של נתן אלתרמן”, אך כנראה חמד אותה בעל טעם ללא מוסר, וסחב אותה לעצמו מתוך האוסף שעמי. עוד יש גם גנבים אינטליגנטים!

מי היה הבשר־ודם הראשון, אנוש ראשון בהוגים, ששידר לעולם, לחברה את המשימה והיעוד להביט אחורה? צירוף זה של מלים, שהכיל צו, סוגסטיה של פעולה והכוָנתה – כיצד נעשה לראשונה? האם נמנית סוגסטיה זו עם ההיבטים כשהם לעצמם, מבט עינים וניד ראש, או תחנת השיגור שלו, של האדם, הרבה יותר רחבה ועמוקה אל מה שהיה ושוב איננו, אל העבר שנגוז ונמחה?

על־כל־פנים, שאלה זו מטרידה אותי. אני מסרב לקבל את מצב הדברים כפי שהוא. הייתי רוצה לחיות בהווה, עם ההווה ובתוכו, ואילו העבר אינו חדל לפתותני כי אלך, כי אשוב אליו, שכן רק שם, עם העבר הזה ייטב לי. ובבואי עכשיו להפנות ראשי ולהביט אחורה, בלי זעם ובאהבה, בגעגועים וביושר, נוכח אני לפתע, כי לא עמד לי כוח הזכרון, שכן הבקבוקים נותרו, אלא שריחם, הבושם שלהם, כמעט נִדף. ואני שואל את עצמי כיצד אצעד בנתיבי 1937 וכן הלאה, ואני נושם ב־1974!

ניסיתי. פניתי אל בית־העלמין, לא זה החקוק באבן, אלא הכתוב עלי נייר: אל הארכיון. העליתי אור במנורה הקטנה המפיצה חום והחילותי מעלה, תופש, תולש, מקרב אל עיני את הכתובים עלי זמן, רחוק מן הזמן, רחוק בתוך הזמן…

כך קמה ושבה לתחיה 1937 ואחר־כך 38, ו־39, ושנה אחרי שנה קמה והתיצבה, ונתוספה כאותה חוליה, כאותו חרוז צבעוני, שהנערה משחילה על החוט ואת החוט־על ערגת בשרה.

ליקטתי דפים, פתקים, חוברות, גליונות, עמודים, טורים. ריח נייר שכמש? לאו דוקא. ריח אדם שחזר ושב לתחיה, וקמו ורטטו אנשים ושבו והיו מעטים. “9 בערב”. שם מוזר, כותרת יומרנית, הנדבקת אל שעה שאינה יום ואינה לילה, ששני בחורים נדבקו אליה כשהאחד נושר בשבוע השלישי והשני מתעקש להחזיק מעמד במשך 14 שנה!

יום אחד מתבהרים השמים והתגבורת מגיעה. אל אלתרמן ומנשה לוין מצטרפים ישראל זמורה במסותיו, פרידריך לוּבה בזכרונותיו התיאטרליים וירדנה כהן באנליזה של שלוחות שוקיה בכוריאוגרפיה. יום אחד יכתוב גם מנפרד גייס בשמו הגרמני, אך כבר בעברית על התיאטרון בישראל. ואחר־כך האב והבן, דב ויגאל קמחי – שניהם יגישו נובלות ססגוניות, המגבירות את האשראי הניתן לשבועון החותר לחיים. אחר־כך יֵרד זרובבל, המנהיג של “פועלי ציון”, ממרום התיאוריה וכאילו יאמר לפועלי ציון במרכאות ובלי מרכאות: “אין דבר. אל תראוני שנצטרפתי לפרחחים… סופם שיעלו על דרך הטוב”.

קלינוב יכתוב שוב, אלתרמן יכתוב עוד פעמיִם. שמעון סאמט יכתוב על העיר ועל “הבית האדום”, ובבוא הזמן יצא לורשה, ממנה ישגר אלינו. ברוך קרופניק יכתוב על הספרות, י. זמורה – על שלונסקי, י. סערוני יכתוב ויבטא געגועים על פרד, ועמנואל הרוסי – סקיצה על ה“גליצאים”. מרים ברנשטיין־כהן כותבת על תיאטרון. יצחק יצחק כותב על הוַי העמק. תענוג לקרוא גם לאחר עשרות שנים! גם ניומה מיראי כותב, מן ההוי הקיבוצי.

עכשיו כותב אביגדור המאירי על התיאטרון בארץ. הוא כותב כדרכו, בחריפות, על רובינה ועל אהבה והתאהבות. הוא גם פותח בטור של קטעים קטנים תחת השם הכללי “פרחי הטוב”. כמוטו לטור הוא משבץ את דברי פטיופי, משורר הונגרי, שכתב: “האוהב את הפרחים לא יוכל להיות איש רע”. מסכים! ולאחר זמן יפתח המאירי בשורה של זכרונות “בלי טינה על ידידי ושונאי”. ידידיו הפעם (או שונאיו) הם ארתור רופין, שאול טשרניחובסקי ודוד פרישמן. יש בכתיבתו זו של המאירי מניתוח “המחר”, אותו ירחון שייסד המשורר בהגיעו לארץ ושסיסמתו היתה “רשות הדיבור היא זכות, ולא חובה”. כמו תמיד הוא מעורר בלב הקוראים הד חזק לא רק בשל הסגנון המלוטש ורוח ההומור, אלא גם בצורת הארתו את התקופות והאישים. התכונה הראשית של רשימות אלה היא גילוי־לבן. גם יוסף אריכא כותב נובלות ואילו ורדינה שלונסקי סוקרת בגליון השנה את המוסיקה בארץ ויצחק פרנקל – את פעילות הציירים.

בינואר (1938) מופיעה רשימה שלישית של נתן אלתרמן. שמה “הקזינו” והיא מופיעה בכותרת מצודדת: “בתים ומבטים”. זוהי פנינה המדביקה אופי לבתים, ולא רק לקזינו. אלתרמן מסיים את רשימתו: “כי יש בתים העולים באש והוא יעלה במים”. זוהי סַטירה חייכנית ברוח טובה עם געגועים כמוסים על תל־אביב הקטנה, ההולכת ונעלמת.

השבועון מתעשר ביהודה האזרחי, המיטיב כל־כך לרדת לעומקהּ של ירושלים, ואילו אליעזר צופרפין, פועל בנין ואינטלקטואל דק תפישה, מרבה לכתוב על הוַי פועלים.

מן העמק יוזם איש קיבוץ, זאב בן־יעקב, מדור חדש: גרפולוגיה. והקוראים שולחים כתב־ידם ולפיו מנתח עורך המדור את אפיָם. מדור זה מעורר ענין רב.

והנה כתב־ידו של רפאל מנשה, נער יפה־תואר, שירד למחתרת לח"י, בתקופה מסוימת היה כותב מדי שבוע בשבוע. לילה אחד לא חזר. הוא נהרג בפעולה. המחתרת מסוכנת יותר מהעתונות.

בדומה לזרימת הנהר על גליו כן זרמו עכשיו הכותבים והגיעו ובאו – מי אישית, במיטב החיוך, ומי בתוך מעטפה חתומה ומבוילת. גם הנשים החלו לכתוב… הן החלו לכתוב ונשאו בארנקן, בסמוך לנרתיק הקוסמטיקה הריחנית, את ניחוח כתב־היד שלהן, אותו הרו על משכבן בלילות. כשכמה שנים אחר־כך יוענק לי פרס סוקולוב לעתונאות, תציין התעודה, שחור על גבי לבן, שאחת הזכויות של קיסרי היא, כי הוא שלימד, שאילף ושאימן את האשה הישראלית, שלא קראה עד אותו יום עתון, לקרוא מעתה את העתון. מחיאות־כפיִם וחיוכים רבי־משמעות הידהדו באולם, כששר הטקס הכריז ברבים על כך, אבל אני מבקש, כי לא ייאמר עלי, כי אני הוא שדחפתי אותן לכתוב. אל אלוהים גדולים, מדוע הן מרבות כל־כך לכתוב? האומנם אינן מאושרות? מה כואב להן, כפי ששואל יעקב העליון, האומנם הן כל־כך אומללות? בדור שלי קראו הנשים… לא כתבו. והן קראו במיוחד מכתבים, את המכתבים שכתבנו להן אנחנו. כנראה, הפסקנו לכתוב אליהן. וגם כאן האשמה אפוא בנו.

אבל נשים־נא קץ להקנטה הזאת. הרי אסור להיות כפוי־טובה. אי־שם, באיזה מקום הן היטיבו עמנו, ואל לנו להלבין את פניהן.

אני חושב, שזו גם היתה התקופה, בה נצמד אלינו הדוקטור אמיל פוירשטיין ופתח במדורו “המזודה הדיפלומטית”. זה היה שופרא דשופרא של מדור. כל סודות הדיפלומטיה והפוליטיקה השתקפו בו, וכשהחלטנו לפתוח בשורת הדיוקנאות של אישינו ומנהיגינו וקראנו לו בשם הפיקנטי “אנשים על הסוס”, גם כאן היה דוקטור אמיל הרכּב הראשי, ה“ג’וקיי” והממונה על האורווֹת. את מי לא הרכיב כאן? מי לא היה סוס בחסדיו ובגושפנקתו של אמיל?

ללא קשר הגיעה אלי יום אחד נובלה, שריחה עומד בנחירי עד היום. שמה היה “דרך גבר” ומחברה היה אמנם גבר בעמיו. הוא חתם בשם דָר וכתב לי, שזה פרי ביכורים שלו, אבל את זהותו לא גילה. בכל קרן פסוק, בכל פינת תיאור, בכל צעידה של חוַת־דעת ניכר, כי עם כל היותו צעיר, טרי, רענן, הרי זה סופר בּשל היודע על מה הוא מדבר, עתונאי בעל אופי משלו, סגנון משלו ואישיות קסומה שמעטות כמותה. כשיתגלה הסוד ואנו נהיה למדים, כי מדובר במידד שיף, שוב לא יהיה מקום לתהיה.

אני אעשה עמו דרך ארוכה על דרך־המלך ובצותא גם בסמטאות העקלתון. בנו הצעיר של המורה מאיר שיף ז“ל, מורה למופת, אחיו הצעיר של ישורון שיף המנוח, ממפקדי ה”הגנה", בנה של חסיה שיף היפה והתמירה, כמעט עד יום מותה, מבית הגינזבורגים של פתח־תקוה – מי מסוגל לשטוח מגילת־יוחסין רבה ועשירה יותר?

כשכתב מידד בשבועון מדי שבוע בשבוע את מדורו “מה שהאיר הפנס”, נכנסה רוח חדשה, תזזית, למערכת. יום אחד נעלם ושוב לא ידעתי היכן הוא.

גם בפרובינציה (חיפה) קראו את השבועון, וגם כתבו. כך החלו להגיע אלינו קטעים־קטעים בשם הכולל “בעיני ראיתי!” טעמם הסוציאלי והספרותי היה טוב. הכותב היה לא אחר אלא יצחק נימצוביץ, וחיי שהוא ידע לראות וידע לכתוב. בימים ההם החלה כותבת, אחרי ותק ארוך ב“מעריב”, גם שלגיה קורן; רשימות הקרויות “רסיסים”, תפורות כאילו בחוטי שמש וזוהר. שלגיה קורן אינה אלא תקוה וינשטוק, רעייתו של המשורר ירוחם לוריא, מעורכי “עם עובד”. אהבתי מאוד את כתיבתה ועודדתי אותה. איני מסופק, שיש לזקוף אהדה זו לזכותה בלבד, ואולם היושר מחייב להודות, כי אביה המנוח, דוקטור לרפואה, נפתלי כהן, יליד פתח־תקוה, בנו של רופא גם הוא, היה ידידי עוד מימי שבתנו בפריס.

ב־1943 מופיע בפעם הראשונה ראובן ינואר, חייל במדים בריטיים בחזית איטליה או במדבר המערבי. כתיבתו קלה, הרבה רגש בה ועדנה. ברבות הימים יתפרסם כראובן ינאי, עורכו הראשון של “מעריב לנוער”. פעם אמר לי, כי, בעצם, אני שהכנסתיו לעתונות. אולי. הוא לא היה היחיד. על־כל־פנים תמיד שמחתי, כשבסורו לחופשה היה בא לשוחח עמי. לא אדע מה מעשיו כיום.

ועוד חייל. שמו משה מייזלס ואני מניח, כי היום זה שם פופולרי ועולה תדיר על שפתות רבים. לראשונה שלח לי רשימות מן החזית, חזית המדבר המערבי, שהתארכה מטוברוק ועד מרסה מטרוך. זכורה לי עד היום רשימתו הראשונה: “קרונות בלילה”. דימיתי לשמוע, לקלוט מתוך המעטפה את הקול הסוגסטיבי והחוזר של שלשלאות הקרונית, ההולמות זו בזו. הדפסתי אותו בהנאה. מייזלס היה חייל, אך הוא היה ראשית דבר משורר. חיידק הפייטנים היה נעוץ עמוק בבשרו והייתי צוחק על מי שהיה בא לומר לי אז, כי עורכי עתונו יטילו עליו, ביום מן הימים, לפרק ולבשל את העצמות המפלגתיות של המטבח הישראלי…

כשחזר מן החזית בא לערוך לי ביקור. הוא היה עדיין במדים. אותה שעה הוא מביא לי את אחת הרשימות הראשונות והסנטימנטליות שלו: “חופים נפרדים”. הוא גם הביא לי, אותו יום, חוברת שירים שלו, בגרמנית, שהספיק להוציא לאור בוינה. כשנודע לי, כאמור, כי עורכי “מעריב” פיתו אותו לספר על המפלגות והצליחו להפוך אותו לממונה חרוץ ופוזיטיבי של בעיות המפלגות בישוב, חשכו עיני. שומו שמים, הצטעק בי קול שבנפש, הם השתיקו את הנער כשם שישתיקו, עשרים שנה אחר־כך, עורכיו של רפאל בשן, בסחטם ממנו, מדי שבוע בשבוע, ראיון על בעיות השעה, ובהתעלמם מסגולותיו לפענח נפש אנוש!

ועוד חייל… אכן כל העם היה צבא. היה זה עזריה רפפורט, נער עם הנערים בבריגדה. יפה־תואר, תמיר ושלו, שקולו – קטיפה מתנגנת. כשישתחרר וייכנס אל רשות השידור, יישמע קולו בלילות רבים ובשעות רבות, וזהו כאילו “הקול של ארץ־ישראל”, חגיגי וגובל בטכס תפילה. עזריה רפפורט, שהפך את הסדר והיה חותם ר. עזריה, שלח לי רשימות לכל אורך החזית. הוא היה עם כולם, עם הפרטיזנים ועם הבריגדירים, ובאשר הלכו – הלך. ובאשר הלך זכר אותי ושלח לי רשימות.

אבל כיצד שכחתי להעלות את שמה של אורה זוננשיין, היא אורה שם אור! הן זה היה אחד הביקורים הראשונים של סופרינו במערכת. משכננו היה אז ברחוב שינקין, בשכנות עם מרקביץ הטוב, נסיך הבוהימה המובהק. נכנסה נערה צעירה, כהת עור ועין, יפה ומלבבת והביאה את רשימתה, הראשונה. שם הרשימה היה יומרני מאוד: “לא אלך לעבודה!” כך החלו השביתות… וזו היתה אורה שם אור, העתונאית הפופולרית של “ידיעות אחרונות”. היא עשתה את כל הדרך מחיפה לתל־אביב (!) ובאה במיוחד להגיש את רשימתה. כך התחילה הקריירה שלה, קריירה של הצלחה, הנמשכת היום בירושה על־ידי פעילותה של בתה, עתונאית מבטיחה.

באותה תקופה הסכים אבא אחימאיר, לפי בקשתי, לספק לנו פרופילים, דיוקנאות של אישים פוליטיים בעולם וסקירות פוליטיות־היסטוריות. היו לי בכל השנים קשרי ידידות עם אבא אחימאיר על־אף ניגודים יסודיים שהיו בינינו. אישיותו היתה מרשימה ומלבבת כאחד. פעם פירסמתי ב“דואר היום” – בתקופה בה שנינו היינו מסופרי העתון – רשימה בשם “דם ושושנים”. אבא שאלני מה כוונתי. עניתיו: “לך הדם… לי השושנים”. אך היום חלפו הניסוחים הללו!

במשך כל השנים הערכתי את אישיותו של שלום רוזנפלד, שהתבטאה בכתיבתו, האפיָנית רק לו. לא חיקוי ולא “בעקבות”. שלום הוא המקורי ביותר לא רק ב“מעריב”, אלא בכל מרחב דוברי העברית וכותביה ושומעיה. פניתי אליו וביקשתיו, שיעניק גם לנו מהמרגליות שבפיו. הוא נענה, וטורו “הציץ ופגע” יכול להיחשב עד היום למיטב החומר.

בינתים והעולם, כולל ארץ־ישראל, נכנסו בעננים והדכאון גבר. חשנו זאת בבשרנו גם בגלל המחסור בנייר. הממשלה הקטינה את מכסת הנייר לעתונים בכלל וחלקנו לא שפר. כך נאלצנו, החל באוקטובר 1941, לקצץ בפורמט של הגליון והוא היה מופיע מוקטן והיה ממילא מצומק.

מנורת השולחן הקטנה עודנה מאהילה על האור הגנוז בתוכה וכשאני מעלעל באצבעותי ומחליק על הכרכים, כרך אחרי כרך, דומה, כי השנה, שנה אחרי שנה, הן מחליקות כולן כמו מראש הר, מחליקות בין האצבעות ואחר־כך פורשות, נמוגות ומשיבות את נפשן… י"ד שנים, למעלה מ־650 גליונות – דרך ארוכה שעשיתי.

וכל זה הייתי אני?

האומנם אני?

היום אין זה סוד. אבל בשנים ההן, בראשית שנות ה־40 ואילך, היה הטור שהופיע בשולי השער של השבועון, הטור שנתקרא “בגן המחשבות”, לא רק בחזקת סוד, אלא ממש פרשה שבמסתורין. הכל קראו אותו והכל צרו על החידה הזאת: מיהו מחבר הפיוט המקורי הזה, השרוי בין חכמת החיים וההגות מזה לבין ההשראה של השירה מאידך גיסא? כותרת המשנה ציינה: “מפנקסו של מסתכל” והיה בזה מדרכם של אנשי האתמול והשלשום, שהיו מרבים להסתכל ומרבים לחשוב… וכך הכילו הטורים הללו פילוסופיה שירית, אפוריזמים, אולי מיושנים במקצת, על כל מראות החיים, כשכל האספקטים השונים של בעיות האדם החל בהתקדשות ויראת ה' וכלה בספורט ובאפנה – היו משתקפים בהם.

כשנפסק הטור הופיע “בגן המחשבות” בשוק הספרים בהוצאת “אחיאסף” והיה לרב־מכר, שזכה לשלוש מהדורות. אז החלו הבריות לפענח את חידתו של מחבר הספר, שעד עתה היה מופיע באות X ולידה שלושה כוכבים (* * *), והאצטגנינים פירשו שמדובר בקפטן אלכס אהרונסון, אחיהם של אהרן ושרה.

קפטן אהרונסון היה מתגורר בחברת אחותו הצעירה ממנו, רבקה, בבית ההורים, בית אהרן ושרה ז"ל, בית נילי, שבמושבה זכרון־יעקב.

מאז היה עיסוקי עתונאות, שקדתי על הקשר עם הקורא. דומה הדבר, שאוירת התקשורת היתה האוירה שקסמה לי. בכל עת הייתי אנוכי לבדי איש יחסי־הציבור של עצמי, אם בעל־פה ואם בכתב. שכן חליפת־המכתבים בין הקוראים לביני היתה בכל זמן ערה, גדושה וענפה ועל־פי־רוב גם רבת־ענין.

זכורה לי יפה התקופה בה עמדנו. השנים היו 43־42, בעיצומה של מלחמת־העולם. יום אחד הגיעה אלי בדואר, בין היתר, מעטפה שהעידה, כי נשלחה מאזור פורט סעיד והיה רשום עליה, כי המכתב כתוב עברית, כפי שנהגה לדרוש הצנזורה בימים ההם. פתחתי. המכתב היה, כאמור כתוב עברית והכותב היה מלח בצי המלחמה הבריטי. הוא התנדב ושירת במימי פורט סעיד על גבי אחת האניות. היום שמו דן בן־אמוץ.

מה הכיל המכתב? מה כתב לי המלח המסתורי? כתב־יד עילג שהוכיח, כי לא לימדו את בעליו “כתיבה תמה”, כתב, ששגיאות זרועות בו כמעט בכל שורה, סיפר לי סיפור פנטסטי. הוא סיפר כיצד באולם “אוהל שם” ניגנה התזמורת הפילהרמונית את “הפתיטית” של צ’ייקובסקי, כשבאחת השורות הראשונות ישב, מתברר, העתונאי אורי קיסרי. שעון בגבו אל אחד הכתלים שמן הצד, במדים, האזין למוסיקה מלח צעיר בשירות הוד־מלכותו. זה היה הוא. מתברר, שלאחר הקונצרט הוא חוזר במכונית צבאית ימית אל הבסיס ולמחרת הוא כותב אל עורך השבועון ואומר לו: “כשהמאסטרו והנגנים ניגנו את ‘הפתיטית’ הייתי מסתכל בך ועוקב אחרי ניע תוי פניך. התרגשתי לנוכח תגובותיך. ואמרתי לעצמי: לו, אליו עליך לכתוב. אדם המאזין ומגיב כך לצ’ייקובסקי, יבין אותי. הוא יטה אוזן לרחשים שלי. ואז אני מעלה את אחת מרשימותי, הקרויה ‘הידיד’, ושולח לו אותה ומספר לו, לאיש הזר, מדוע ואיך נתגלגלו הענינים”.

כפי שציינתי, הייתי חם ורגיש לגבי הנערים שיצאו לקראתי, אם בעל־פה ואם בכתב. תמיד אהבתי את הצעירים וחיפשתי אפשרויות לשרת אותם. השיבותי לו. הזמנתיו אלי והוא בא. כפי שאתם מכירים אותו, כך נתגלה לי. אבל, כמובן, צעיר יותר, שכן כל זה קרה לפני למעלה מ־30 שנה. “הידיד ששלחני אליך”, אמר, “הוא הים. אני חושב, כי ירדת אל גליו ועמדת על המיית לבו. הדפס אותי אם תמצא לנכון. וענה, בבקשה, על מכתבים שלי, שכן רוצני לשוב ולכתוב לך”.

הדפסתי. לאחר עריכה, מכיון שהעברית באמת התחננה לניקוי כללי. ואולם בין השורות כבר רטטו נימים, המעידות על כשרונו של הסופר, שעוד יוכיח את עצמו. קשת הצבעים של אישיותו היתה נטויה על־פני שורותיו, וכשהיה מבקר אצלי היה שקט, בוטח בעצמו ונרגש. לאחר שבועים כבר שלח לי רשימה שניה בשם “הסוד”. הדפסתי גם אותה.

לאט־לאט החלה, כנראה, אהבת הקהל להתעייף. הגליון הכיל עכשיו 16 עמודים של פורמט מוקטן. גם מחירו הוקטן בהכרח, והחילונו לצמצם עד כמה שאפשר את הוצאותינו. ההתלהבות פגה. לא אהבתי את האביון הזה, את כל המרץ והאפשרויות שתבע ממני, שאילץ אותי ללבוש לא מסכה אחת, אלא מסכות על מסכות, מסכות לכל שעה, מסכות לכל איש ואפילו מסכה לכל מסכה. אילו יכולתי להיות הפסיכיאטר של עצמי, כי אז, אולי, קבעתי, כי בשנאתי את עתוני שנאתי משהו שהיה בעצם בי עצמי. תודה לאל, זה לא הייתי אני כולי.

מי אמר, כי בעל עתון הוא אדון לעצמו, לנפשו? אם הוא מדמה, בתקופות מסוימות, כי הוא מלך, טוב שידע, כי על המלך להיות מוכן תדיר להתנקשות בחייו, זאת־אומרת, באישיותו. זהו מלך ההופך עבד.

בסוף אוגוסט 1946 הודיעה הנהלת “9 בערב”: “קוראים וקוראות, מתוך אמונה בשבועונכם שמרתם לנו ידידות כנה במשך שנות המלחמה הקשות. עכשיו אתם באים על שכרכם בבואנו לפרוע לכם את חובנו! החל בחודש אוקטובר 1946 יפנה ‘9 בערב’ את מקומו ל’העולם הזה', שמו החדש של שבועוננו”. אני גיליתי לקוראים, כי השם החדש קיבל את האו קיי של שלונסקי, אלתרמן, שאתם התיעצתי. שניהם מצאו את השם – שהוא רעיון שלי – טוב, סביר ומלא ביטוי. שלונסקי היה סבור, שמבחינה גרפית יש להציג את השם בצורה כזו, שהקורא לא יקרא “העולם הזה” אלא בניב הדיבורי, האידי, עם המשקל האידי: “העוילאם הזה”, במלרע. אלתרמן היה בדעה נוגדת: פשוט לקרוא לו “העולם הזה”.

ל־“9 בערב” היתה סיסמה, אם־כי לא תמיד הודגשה בשערי העתון: “ריתמוס החיים, דופק הזמן”. מעכשיו היתה הסיסמה מובלטת יותר בראש הגליון, אלא שהעורך הוסיף לה גם מעין מוטו: “הללו קשרו לו כתרים והללו יידו בו אבנים… ברם הוא לעג לכסילים ובז לרשעים, כי נחפז לצחוק על כל דבר, פן ייאלץ להזיל עליו דמעתו”. דרך־אגב, הפסוק הוא של בּוּמַרשֶׁה, מחבר “פיגארו”. ואמרה זו מופיעה בכל גליון של העתון היומי הצרפתי המפורסם “לה פיגארו”.

לעתון חזרו עתה רוב המשתתפים ונוספו עליהם חדשים. אריה נבון חזר, וחזר לצייר והחל לכתוב, מאידך גיסא, בכל שבועים, גם מכּס ברוד, הסופר בעל המשקל והיוקרה. המדור שלו “לפי דעתי” חוזר תדיר לנושא האהוב עליו: האגדה מסביב לפרנץ קאפקא.

הצלחנו כמו־כן (לפחות לתקופה לא־ארוכה) לרכוש, כאמור, את שלום רוזנפלד², שהיה אותה עת מעורכי “המשקיף”, עתונם של הרביזיוניסטים. רוזנפלד קנה מוניטין במישור של האפוריזמים הפוליטיים והציבוריים. אלה הם פסוקים קצרים, אבל כל שהם קצרים, כן הם חדים וקולעים. שם מדורו היה “הציץ – ופגע…” במשך תקופת־מה ישב רוזנפלד במאסר הבריטי בלטרון בגלל חלקו במחתרת. משיצא לחפשי ממאסרו חידש את מדורו והפסוק הראשון שלו מוקדש למאסרו. הוא כתב: “הלילות בעמק איילון הם ארוכים מאוד ונפלאים מאוד”.

היינו למדינה ובמדור “הישוב הזה” הרבינו לעסוק במתרחש באותה תקופה ב“קריה”, שייצגה אז את ההתרחשויות הבטחוניות על הדלפותיהן וכו'. כמנהל משרד הבטחון בימים ההם כיהן אליעזר פרי (פרלסון). לאמתו של דבר לא היה פרי־פרלסון פנים חדשות בקריה ולא במשרד הבטחון. כבר לפני חצי שנה, כשנתמנה מפקח על המזון, התחיל את עבודתו בביקור במשרד הבטחון, או, כפי שנקרא אז, במפקדה של ה“הגנה”, שהיתה נתונה עדיין באוירת המחתרת. היו אלה עדיין ימי הסטן. האנגלים ארזו את המזודות והשאירו אחריהם חוק של תוהו־ובוהו. דברים רבים לא הסתדרו כפי שהיינו רוצים שיסתדרו. אז היו בחורים בסטן, שנהגו לקחת מכל הבא ליד, ושיטה זו היתה מכשול רציני ביותר על דרך הסדרת מצב האספקה. פרלסון הלך אפוא לדבר עם בן־גוריון. הוא גם פנה במסיבת עתונאים אל החיילים וביקש מהם לנהוג סדר ומשמעת, אבל אז טרם היה מנהל במשרד הבטחון, שיסדיר גם ענינים מסוג זה. עבר זמן־מה עד שהכל הסתדר.

אליעזר פרי איננו איש צבא. אבל הכל הסכימו, כי הוא האיש ההולם את הצרכים והממזג בתוכו נסיון של קופת חולים, של פיקוח על המזונות, ובכלל, הרי זה יהודי טוב, חם־לב, נאמן ומסור.

ומן העתונות אל משרד הבטחון עבר, בימים אלה, גם אחד העתונאים המעולים שבישוב: יצחק זיו־אב, ששימש כמזכיר המערכת של “הבוקר”, ובמשך 14 שנה היה קשור לעתון זה, עד שהועלה למשרד הבטחון ונתמנה לראש אגף להסברה וליחסי־ציבור.

לעתוננו נתוספו בינתים כוחות חדשים: יעקב גל, מבקר המוסיקה, יעקב גרומן, אליהו טמקין, משה מייזלס, י. שפי וש. שריה, שאולי טרם הוזכר שמו.

דוקטור דוד לאזאר נעתר שוב להשתתף בשבועון. הרשימה ששלח היתה רגישה מאוד, בצורת מכתב אל העתונאי איש ירושלים אשר לאזאר, לאחר שנפצע ואושפז על־ידי פורעים ערבים בהפגנה, שהלך “לכסות” אותה לצורך הקוראים.

זרובבל לא נטש אותנו, ועם העידוד לעתון כתב על בר ברוכוב במלאות 30 שנה למותו. ש. שריה פתח מדור חדש: “שבעה ימים, שבעה לילות”. ואנו פרענו חוב של כבוד למשפחת טובנהויז מצפת, משפחת מדענים, שהוסיפה כבוד לארץ־ישראל ולעם היהודי, בפרסמנו רשימה ביוגרפית עם תצלומים.

והנה מכתב שנשלח אלינו והודפס באחד הגליונות:

"אני רוצה לציין, בתור קורא קבוע של השבועון ‘העולם הזה’, כי עתון זה נותן ביטוי לחיינו בכל צורותיהם. הוכחה לכך, שהישוב מצא בו ענין רב ומרבה בקריאתו.

"בהזדמנות זו הנני לציין חלק מדבריו של בחור ארץ־ישראלי, השוהה כרגע בחוץ־לארץ בשליחות:

‘"דודו! אין לך מושג, כמה נפלא הוא הדבר מצדך, שאתה שולח לנו את שבועונו של אורי קיסרי. אינני מכנה זאת בשם ‘העולם הזה’, משום שלדעתי אין זה בדיוק כך. אולם על־אף הכל, הוא נותן ביטוי לצורך החיים בארץ, שאנחנו נכספים אליה, ומרגישים זאת היטב רק ארץ־ישראלים בנכר! נדמה לי תמיד, שהשבועון הזה מקדמני ארצה בשעות ובקילומטרים. בשעה שיושב אני ו’שותה’ כמים בצמא את הכתוב בו, אני מרגיש כאילו נמצא אני בארץ ויודע הכל. שכחתי לחלוטין לספר לך, שאנו מכנים את ‘העולם הזה’ בשם ‘משיח’, ולא אחת מתפרץ אני לחדר, שבו מתקבצים כל השליחים: ‘המשיח בא, חבריא!!!’ מיותר להזכיר את שמחתו של כל אחד מאתנו.

"'שום עתון אחר אינו משביע או מספק בצורה כזו את כיסופנו ארצה.

"‘דודו! אודה ולא אבוש: יקר הוא לי העתון ממכתביך. עשה חסד ושלח לנו אותו’.

"באלפי תודות והערצה

6.1.1949 דודו (עמק בית־שאן)"

 

…והשנים זחלו, עם סינקופות מסוימות של קפיצה פה וקפיצה שם.

כך אני מגיע עם הקוראים שלי אל סופר אחר, שנתמזל לעתון, באמת נתמזל. איני זוכר כבר כיצד נשתדכנו זה אל זה, אבל אני זוכר, כי כשנתגלה לי לראשונה דב בר מלכין, פשוט שבה את נפשי. אינני יודע אם היה טמון קסמו בעיניו הרגועות והיפות, בזקנו הצרפתי, בהליכתו ובהליכותיו, או באותן רשימות שלו, שהייתי קורא ב“על המשמר”. כשנדברנו, כי ישתתף מלכין בעתון, אחת לשבוע, קבע לו כותרת למדור: “בימים ההם ובזמן הזה”. עם כל היות הכותרת עתונאית מובהקת, היתה בה פילוסופיה מיוחדת של קונצפציה, הקונצפציה של החיים. כנראה, גם הוא אהב, כמוני, את ניחוח הימים ההם במסגרת הזמן הזה.

את מלכין הייתי מרבה לפגוש בהצגות בכורה, שכן גם הוא, כמוני, עסק בכתיבת ביקורות. הרצנזיות שלו היו כתובות בהקפדה… בקפדנות, אך יחד עם זה תוך רגש אהבה לנושא, לבימוי, לביצוע.

מלכין זכור לי אן־בלוק, כוונתי כמשפחה, זאת־אומרת, משפחה קטנה ומאוחדת, כאילו צמודה בתוכה על חלקיה כולם. היתה הגברת מלכין, שהיתה מלווה את בעלה בעיני חיבה עמוקה, והיה הבן, הבן היחיד, יעקב, שעד שעבר לחיפה לעמוד שם כראש “בית רוטשילד”, היה נלוה תדיר אל הוריו ללילות תל־אביב השונים.

מלכין לא היה רק כותב – הוא היה גם מרצה, ואולי מוטב לומר: היה בעיקר מרצה! צורת דיבורו – תוכן וצורה – היתה יחידה במינה. במשך שנים היה מטלטל עצמו מנקודה לנקודה על מפת ישראל ומרצה בה, כשלא היה מרצה ב“בית לייסין”. הוא היה, נדמה לי, איש מפ"ם, איש “על המשמר”, אך אילו דיברו בימיו על “חטיבות”, היה מעיד על עצמו, כי הוא נמנה עם חטיבה סוציאליסטית וכי הוא מוכן לדבר על כל במה, כי ידע, כי תוכן דבריו נאמן לו והוא נאמן לתוכן דבריו.

עם מלכין ישבתי גם בכמה ועדים, הנהלות ומועצות. היה נעים לשבת עמו גם כשהיה מתפתח ויכוח, בו ידע האיש לעמוד על שלו ולתמרן תוך ג’סטות, המצדיקות את עצמן. כשהיו האב והבן מזדמנים יחד לויכוח כזה במועצה לתרבות פלונית, זו או אחרת, היה זה דו־קרב, שיש ללמוד ממנו. כי הוא היה הגותי, ולא מלולי. הבן נמנה עם בית שמאי… האב, לעומת זה, היה כולו מבית הלל.

מלכין היה איש ערכים וכל ערכיו היו עדית. הוא היה יפה־רוח. בהרצאותיו ובמאמריו היה יפה־רוח. הוא זכור לי לראשונה מימי ראשית “על המשמר”. איני יודע אם היה חבר המערכת, אך הייתי מוצא אותו בקביעות באותה תקופה בעתונו של “השומר הצעיר”. כך הכרתי כתיבתו בטרם אכיר אותו עצמו. כך הגעתי אל האדם מבעד לסגנונו – והן זה האדם. פסוקיו היו מצוחצחים, אך ניכר בצחצוחם, כי לא יד מברישה התקינה אותם, אלא כך צמחו מן הלב ועלו אל הלשון. המחשבות שהיה מביע היו בכל שעה נועזות, מקוריות, חורגות מן השׁגרה. אך מעולם לא פגעו, לא העליבו.

מאמריו של מלכין נספגו בי ואני רציתי בהם. עכשיו קיימנו קשר מתמיד. כתב־ידו היה מגיע למערכת בדיוק נמרץ, דיוק שהיה אחר מדיוק טכני, משהו מן האחריות והיחס לדבר. הוא כתב מאמריו ביד, והיה זה כתב־יד איסטניסי בלבושו לא פחות מאשר בהגותו. הדפים היו צרים, ארוכים, כאילו נגזרו לפי מידה של אלוף חייטים. ולא פעם אמרתי לעצמי, כי צר על כי לא ייתכן להגיש כך את המחשבות לקורא, ולא להפקיר דיו ואותיות ישירות אלה ללוע³ הדוחס ורומס של מכונות הדפוס.

אותה תקופה הייתי מרבה לפגוש אותו בשעות היום ב“תמר”, או בשעות הערב ב“מילוא”. אני מרשה לעצמי לומר, כי אהב את המועדון הזה. את הבית הזה. זכורה לי תקופת שיפוט, שקיימתי עמו, עם אברהם חלפי כשותף, כדי להעניק פרס תיאטרון מטעם הבית. הוא עמד על טעמו, על גישתו, אך לא היה קנאי לטעמו, לא היה עקשן. הוא לא היה ותרן… אך היה פשרן. בהבדל הדק הזה תלויה, לעתים, ההידברות בין בני־אדם.

ההיפך מהתנשאות היה בצורת דיבורו של אדם זה, שהיה אנציקלופדיה חיה של ידע על כל הקשור בתרבות ובאמנות. כשהיה מעמיד אותך על טעותך, היה כמעט נבוך, שכן לא אהב להדגיש, כי הוא עולה על מישהו בידיעותיו, בהבנתו, בסגולת המסקנות המתבקשות לא מן השכל הישר, אלא פשוט מן ההתמדה בצבירת ידע וידע.

פעילותנו המשותפת בצות הביקורת התיאטרונית של “קול ישראל”, בהנהלתה של לאה פורת ולאחר־כך של בלה ברעם, היא פרשה בפני עצמה. חייתי את החויה הנדירה לשמש מבקר בהנחיתו של דב בר מלכין בצות מבקרי־התיאטרון הראשון של “קול ישראל”. מלכין היה המנחה ואילו יצחק אברהמי המנוח, יעקב מלכין ואנוכי היינו חברי הצות. בלי לגרוע מערכם של חברי הצותים שבאו לאחר־מכן, אני מרשה לעצמי לומר, כי צות זה היה נועז ומקורי ויחיד במינו, ואין תֵמה, שתגובות המאזינים הגיעו מכל פינות הארץ. אני סבור, כי הסיבה היסודית לכך היתה נעוצה במפגש הויכוח – דעה, הסברה וביקורת – שבין שני דורות המלכינים. האב דב בר והבן יעקב לא תמיד דיברו בלשון זהה ולא תמיד היו גישותיהם דומות, אבל משהו מאותה תרבות עידית, שכולנו כה חפצים ביקרהּ ורואים בדעיכתה במקום הזה, היתה כאבן־יסוד במפגש הזה.

השארתי לאחרונה, או כמעט לאחרונה, את פרשת האיש, שהכינויים נצמדים אליו כאילו מאליהם, הולמים אותו ומתבקשים להסתופף בצלו. אפשר לכנותו “ילד שעשועים”, אפשר לכנותו “הילד הנורא”, אפשר לכנותו “בן סורר ומורה” ואפילו “הבן האובד” ואפשר לקרוא לו בשמו, שיש בו כיסוי לכל הכינויים והתיאורים דלעיל: בנימין גלאי.

כידוע, אין בנימין מבשל “קפה הפוך” בלבד ואין הוא רב־אמן בלבד בתחומי הפליטון או השיר או הסקיצה הנשכנית. בנימין הוא גם, ואולי במיוחד, מחזאי בחסד עליון, או בחסד שאינו מסתפק בשכבות עליונות, אלא יורד לעמקי הלשון, שדרמתיותה ניכרת לא רק בפעילות הסצינית, אלא לכל אורך הרחשים האינטואיטיביים השונים, שכתבלינים משובחים הם מזנקים מן המבוע של מעין הטלפתיה הכמוסה, ועל־כן לא ארבה להגדיר את בנימין. מוטב שאספר את קורות הפרולוג, שהקדים את מה שהייתי קורא לו “המחזאי, שתפקידו העצמי שלו הוא הטוב שבכל התפקידים שכתב וחילק לשחקניו”.

ובכן, היתה שעה שלפני־הצהרים ובחדר המערכת שלי שברחוב לילינבלום שהו כמה סופרים, כשמישהו הקיש בדלת. פתחתי. ראיתי אינקרנציה של חידת תשבץ בצורת עלם צעיר, כמעט נער, פנים עגולות, עינים חייכניות, לגלוג מוצנע, כתפים כמעט רחבות עם נטיה לעגל כרס. הוא קרב אל אזור האוזן האינטימית וכמעט לחש, בחיוך רציני: “באתי למכור את נשמתי לשטן”. עניתי מיד, כאילו היתה תשובתי חלק מן הטכסט שלי בתשובה על הטכסט שלו, רפליקה מול רפליקה: “אינני כה עשיר כדי לספק את השטן, שהוא יקרן בדרך־כלל”.

האמת היא, כי לא ידעתי על מה ועל מי אני מדבר. ואז הציג את עצמו. עכשיו הסתבר לי, כי הוא מצעירי האסכולה הפיוטית הצעירה שלנו, אחד מנושאי כליו – כליו המובחרים – של ידידי ונערצי אברהם שלונסקי.

הוא כתב באותה תקופה ב“על המשמר”, דומני, וכנראה, היה זקוק לרחמי “9 בערב”, שנראה לו, משום־מה, בדמות השטן העשיר. “9 בערב” היה, כמובן, פחות מכובד – פחות מ“על המשמר” – אבל שילם בנדיבות רבה יותר. כך על־כל־פנים ניתן היה להסיק מן העסקה, כשבא להציע את שעותיו לבא־כוחו של השטן.

ומכאן ואילך נשתרכו והלכו שיירות ארוכות של יחסים, שהיו נפסקות לזמן־מה וחוזרות ונשנות. רחשתי לו תמיד חיבה ותמיד הוקרה לכשרונו ולכוח היוצר שלו. עמדנו בקשר מתמיד. הוא לא יִטוֹר לי איבה היום – ששוב איני פעיל בשטחי ההמלצות וההשפלות – אם אספר, כי לא פעם פנה אלי וביקש זאת או זאת. תמיד יצאתי לקראתו והושטתי לו יותר משתי ידים. מדוע? נכון, משום כשרונו. אך בזאת לא היה די. לדעתי, היה בנימין “נרדף”, על־ידי הגורל או על־ידי האנשים, והוא לא זכה לאשר היה ראוי לו.

אילו הניחו לו החולשים על התקציבים לכתוב את מחזותיו, את סיפוריו (לילות אפריקה!), כשהוא שולף ממגבעת רב־האשפים שלו ארנבות מופלאות!

ספריו ניצבים אצלי בספריתי על מיטב המדפים. הקדשה מסוימת שלו ספוגה עד היום בהומור, בסַטירה, בסרקזם הנפשי כשהוא חותם: “מתלמידך המקולקל”.

מכיון שציטטתי הקדשת עניווּת וגאוה זו, הנה הקדשה אחרת, שהיא בעיני יותר מכל פרסי סוקולוב ו“הרלד טריביון”, שזכיתי להם ובהם. מדובר בהקדשה שכתב לי המלך, נתן אלתרמן המנוח, בשער “חגיגת קיץ”: “העתונות לא תמיד מלכה היא, אך אתה לה תמיד אביר לבלי חת ובלי רבב”. אך נשוב אל בנימין. אני מקווה, כי לא יכחיש, כי בדרכו ל“מעריב” יש לי חלק. למען הדיוק, הכנסתי אותו אל שלום רוזנפלד ושלום רוזנפלד הכניס אותו אל קרליבך. וכך יש ל“מעריב” מדי יום ו' ביום ו' קפה משובח, למרות שהוא קרוי “הפוך”, וזאת גם כשהארוחה, על הבשר והמרקים השונים, אינה תמיד טעימה במיוחד.

משהו מגרה אותי להוסיף עוד סיפור קטן, שהוא, למעשה, לא על בנימין, אלא על רחל, רעייתו היפה, הנאה והקסומה של בנימין. ככל שרחל בקוטר ראייתי, היא מתגלית לי בשחורים, שכן אשה יפה יודעת מה שידעו ויודעות בכל עת הצרפתיות: אין כשחור, כאריג השחור, הולם את האשה. אותו יום רחוק עליו מסופר היתה תל־אביב מתוחה. הדגל של היוניון ג’ק עוד התנופף על המגדלים, אבל באויר עמד כבר ריח של ערב “ההצגה הגדולה”, כשהמדינה על צבאותיה המנומרים, ה“הגנה” מזה ואצ“ל ולח”י מזה, דרוכים ואוחזים בנשקם. אבל תל־אביב לא היתה מוכנה לוַתר, גם במומנטים גורליים אלה וכאלה, על מה שקרוי בידור ודרמה. ובאולם “ישה חפץ” הקטן המשיכו השחקנים לשחק את המשחק. לא אזכור מי בדיוק ומה בדיוק שיחקו, אבל אחת השחקניות איחרה להגיע מצפון העיר אל רחוב אלנבי, כשהמקום הומה ורותח. כשהגיעה סוף־סוף לפינת מוגרבי־אלנבי, היה המקום חסום, כשקבוצות יריבות מתמקמות כאן וכאן. ואם־כי עדיין לא היו יריות, הנה כבר הפעילו מלחמת אגרופים. התמונה התחממה. ואז קפצה רחל גלאי מתוך תפקידה ועלתה על מדרגות “מוגרבי”, וכאן סירסה את הטכסט של התפקיד ועשתה אימפרוביזציה משלה, כשהיא פונה אל הבחורים, שעדיין לא היו במדים, אבל, כנראה, כבר בתפקיד. אינני ערב לדיוק הטכסט של ההצלפה, שבה פנתה אליהם, אך הוא לא יהיה רחוק מן הדברים: “מטורפים! חברים מטורפים! כלום אינכם רואים מה שאתם הולכים לעשות? בשעות אלה, בהן עלינו להיות דרוכים לקראת האויב, אתם פותחים במלחמת אחים? אל לכם! אני משביעה אתכם להניח ידכם מן ההדק!”

כך, באותה שנה רחוקה, גנבה רחל גלאי את ההצגה מבעלה בנימין.

לא ידעתי, כשעשיתי היכרות ראשונה עם אורי אבנרי, כי הוא האיש העשוי – או העלול – לרשת אותי. אני בטוח, כי גם הוא לא ידע זאת. הדבר היה לפחות שנתים לפני שנתבצע. יום אחד, כשישבתי נינוח ב“דפוס שוהם”, שם נדפס השבועון באותה תקופה, ראיתי את שרה ארנשטיין, שרה, שהיתה מצורפת למערכת כמתרגמת, מגיהה ולעתים גם מחברת סקיצות, נכנסת בלויית גבר צעיר, בהיר ואהוד, שסימני הנעורים טרם נמחו מפניו. היא הציגה אותו ואמרה, כי הוא עוזר לה מרצונו הטוב בעבודת ההגהה. ואמנם הוא ניגש לשולחן שכן, פרש גליונות ופתח בהגהה.

הוא לא האריך. בחלוף רבע שעה נוכחתי, שהוא נעלם. שרה עדיין ישבה וכששאלתיה פרטים על הבחור שסיקרן אותי – כי היו לו נתונים, שלא יכלו שלא לסקרן – לא השיבה לי ישירות, אלא העלתה מארנקה הגדול גליון של “הבוקר”, הצביעה על מאמר, בעצם על פליטון, שהשתרע מתחת לקו, ואמרה: “זאת כתב הבחור”. הכותרת על המאמר בעתון אמרה: “איך נפל אחי?” “מאת יוסף אוסטרמן”. “זה שמו?” שאלתי. “כן”, השיבה, “אבל היום שינה את שמו. קוראים לו אורי אבנרי”.

אמרתי לה, כי אשמח לקרוא. היא ויתרה לי מרצון על הגליון. הוא שמור אתי גם בשעה זו. תאריך הדפסתו היה ה־30 בספטמבר 1947. ואמנם קראתי, ללא שהיות, את קורות נפילתו באפריקה כאיש הקומנדו, שהיה במצור על קרן. נתרשמתי מכושר הכתיבה והתרגשתי מהסיטואציה של ימי המלחמה. בשני המקרים קנה יוסף אוסטרמן בלבי את עולמו של אורי אבנרי.

דומני, שהזמנים טרפו את עצמם ונתערבבו. בסיפורי עכשיו מאוד ייתכן, כי אני מזיז את המאוחר ומציב אותו לפני המוקדם. כך או אחרת, נדמה לי, כי חלפה תקופה ארוכה למדי, בה לא פגשתי לא את שרה, שנישאה והמריאה לפריס, ולא את אוסטרמן־אבנרי. הוא יתגלה שוב בתקופה, בה התחלתי להוקיר רגלי הן מן הדפוס והן מן המערכת. כנראה, כבר תיכננתי את הצעדים הבאים שלי לקראת השתחררותי מן העתון. בעצם, מסרתי כבר את עריכתו, אם־כי המשכתי להיות הבעלים של הנכס. שום הודעה על חילופי עורכים לא ניתנה, ושמי הוסיף להופיע בגוף העתון כעורך הבמה, אבל למעשה הייתי מוסר, כאילו בקבלנות ולזמנים קבועים ובמעין תורנות, את העריכה לעמיתים שלי.

כך חלפו הימים, עד שישראל יצאה לחזית ואבנרי נלחם בשדות פלשת, נפצע וכתב את ספרו “בשדות פלשת”. זה היה רב־מכר, ובעיתוי הנכון. חברו לנשק ולפלוגה שלום כהן תרם את חלקו ובכסף השותפות והידידות קנו את השבועון.

תקופה זו של חילוף המשמרות ליד הגה העריכה היה בה ענין מבחינות רבות. נשאלת שאלה: האם הנטל, שעכשיו נשתחררתי ממנו, עורר בי חרטה וגעגועים חוזרים לעתון שהשמטתי מידי? התשובה היא “לא”, כי אין לשכוח, שעתון אינו אשה, שתדיר עליך לאבד אותה כדי לחמוד אותה. מאידך גיסא עלי לציין, כי אבנרי – ושותפו בעל הנימוסים שלום – נהגו בי בצורה מאוד נאה ונתנו לי, או ביקשו לתת לי, הרגשה, כי בעצם הם בנים צעירים שלי, המעריכים את אשר עשיתי בשבילם… האמת היתה, כי שום דבר לא נעשה מתוך מחשבה תחילה או כוונות טובות. ואם לדבר על “משפחה”, כפי שעשו ודיברו הם, הרי שהיו אלה בנים בלתי־חוקיים של עצמי ובשרי.

והיתה נקודה אחרת, שלא דיברו עליה או כמעט לא דיברו עליה. אני מתכוון לעובדה, שלא מיהרו להחליף את שמו של השבועון ושמרו דוקא על הצורך, על הרצון, שלא למחוק כל זכר למיסדו ולבעליו הקודם. בחברה דיברו על כך, כשהציניקנים טוענים, כי הדבר נעשה מתוך חישוב מעשי, מסחרי. ואילו אני האמנתי להם כשסיפרו, שחור על גבי לבן, כי המערכת הנכחית החליטה, כי הקנקן הישן של קיסרי מתאים ליין החדש של היורשים. הם קבעו, כי “העתון, שחולל את המהפכה הראשונה” – זאת־אומרת, עתוני שלי – “מן הראוי, שיחולל גם את המהפכה השניה”. כך בדיוק כתב אבנרי ששה חדשים לאחר חילוף המשמרות. אני מודה, כי הדברים גרמו לי הרגשה טובה. הם מרחיקים לכת וטוענים, כי “רבים מהאוהדים שאלונו מדוע אין אנו מוחקים את העבר. תשובתנו היא, כי כאן הכריעה הנקודה הסנטימנטלית”. הם מודים שלא שכחו, כיצד בנעוריהם היו קוראים באהבה, בבית־הספר העממי, מתחת לספסל, את גליונות העתון של קיסרי.

באוקטובר 1950 כבר הייתי בתפקיד סופרו של שוקן, בפריס, כשמגיע אלי גליון 676 . כשאני פותחו ופורש אותו אני מוצא בעמוד השלישי, תצלום מול תצלום, את אורי קיסרי ואורי אבנרי מביטים זה בזה. אבנרי הגיש את התצלומים בכוונה חגיגית, מתחת לכותרת “מקץ חצי שנה”. אך הפיקנטי הוא בכותרות המשנה, שהעורך הצעיר מציב אותן מתחת לתצלום. מתחת לשמי קראתי: “במקום ביאליק – עתון”. מתחת לשמו של אבנרי: “במקום ציונות – עובדות”. אילו שאל אותי היום תלמידי הסורר והצעיר, כיצד בעיני הכנת שיעורי העתונאי, הייתי משיב לו: גרועה. כי מה הבלבול הזה של הציונות, העובדות, ביאליק והעתון? אני מבין, כי הכוונה היתה לומר, כי עד היום היה פתוס ציוני, ומהיום, הודות למערכת החדשה, יהיו עובדות. צר לי, אך איני מבין מדוע יש לותר על אחד משני ההישגים. אשר לעתון, הבא במקום ביאליק – אני מוחה. אני חושב, כי ביאליק תרם לעתונות העברית בכל אתר ובכל זמן יותר מקיסרי ואבנרי גם יחד.

באותו מאמר קובע אבנרי, כי “אורי קיסרי חולל בשעתו מהפכה בעתונות העברית ואיש לא יכחיש את זכותו ההיסטורית. הוא היה הראשון שכתב עברית. לא שפת התנ”ך, לא שפת ימי־הבינים – כי־אם שפת אנשים חיים. קשה היה להאמין, שקריאת עתון עברי יכולה להיות תענוג. אורי קיסרי שיכנע".

כן, זה מחמיא לי, בעיקר שלא בכל יום אתה מוצא בעתוני ישראל ובין עתונאי ישראל מי שמוכנים לגרום עונג לחברם.

הוכחה? בבקשה. יום אחד, רק לפני שנים מספר, אני למד, כי לשדה־בוקר יצאה שיירה קטנה של עורכי “דבר” לערוך ביקור עבודה אצל בן־גוריון. בין אנשיה: חנה זמר, חיים איזאק, אוהד זמורה ואחרים. לאחר שחזרה החבורה מהביקור אני פוגש את זמורה הצעיר והוא אומר לי: “מה אתה יודע כיצד בן־גוריון מדבר עליך! עילא דעילא, שופרא דשופרא! אתה היחיד בין העתונאים, שאינו מחמיץ שום מאמר שלך!” אני עונה לו: “אני דוקא יודע. הוא כבר הצהיר זאת באזני ב’בית סוקולוב' במעמד מאות חברים. ואכן באותו יום קמו לי מאות שונאים… אבל למה הלכתם אל בי ג’י?” אני שואלו. וזמורה משיב: “אנו מכינים רשימה על השיחה עמו”. “כך”, אני אומר בפנים חתומות. “נו, תספר לקוראים מה דעתו של בן־גוריון על עמיתך?” וזמורה הצעיר: “מה אתה אומר? הלא אין לזה שום קשר ולא לשם כך נסענו!”

אך נשוב לאבנרי. באותו מאמר הוא מוסיף ואומר: “ועוד זכות עמדה לאורי קיסרי, נדירה ומהפכנית. ‘העולם הזה’ היה עתון בלתי־תלוי. עתון חפשי באמת, שלא החליף שררה של מפלגה בשררה של עורך דיקטטור. אם הוחרם אדם בעתונות בשל דעותיו – היה שער ‘העולם הזה’ פתוח לפניו. לא רבים הם הכוכבים הצעירים בעתונות העברית. אך אלה שישנם, צעדו כמעט כולם את צעדיהם הראשונים על עמודי עתון זה” . (ההדגשה שלי, כמובן… א. ק.).

אני נהנה מן המחמאה הזאת עוד יותר מאשר מן הקודמת. כי עזרתי לצעירים, כי קידמתי פניהם – אכן זו זכות. וכשאני קורא היום בעתון – או שומע היום ברדיו – את נתן דונביץ, את יאיר קוטלר, את שבתי טבת ועמוס אילון – ושמות רבים פורחים מזכרוני בגלל עקת השנים המשכיחות – אני גאה.

אך כל זה הוא נחלת העבר. “האידיליה” לא יכלה, כנראה, להאריך ימים והיא נפסקה כשהענינים נתקלקלו.

הענינים נתקלקלו כשאבנרי החל להשתמש במרגמות כבדות כדי לפגוע בממסד. הביטוי אולי עדיין לא היה קיים, אבל היה כבר קיים המושג. ואז כתבתי לערך כך: אפילו מי ששפך דמו בימי המלחמה בשדה־הקרב בעד המולדת, אינו רשאי בימי שלום להקיז את דם המולדת בדקרו אותה שבוע־שבוע במחטים של רעל ושנאה".

ציטטתי לפי הזכרון. אך זה מה שהבין אבנרי ואני מודה, כי לא טעה.

ועכשיו חדלנו לשתות קפה בצותא, כשחתולים שחורים עוברים בינינו. אחד מהם הוא החתול הזכור מן הריב בין קרליבך לאבנרי. אני מוכן לקבוע, שגם המנוח היקר לא נהג כפי שחייב היה לנהוג עתונאי בעל ותק ואישיות בחברו הצעיר והמוכשר. בכל המהלכים, בכל האפיזודות שבחיי אבנרי אי־אפשר למחוק את העובדה, שהוא היה ועודנו עתונאי מוכשר, סופר מבריק, ובכלל – עתיר סגולות. אבל העלבון שהעליב את קרליבך לא יסולח! ואני לא יכולתי לסלוח לו את עלבון קרליבך! התקפלתי והחילותי להסתייג ממנו.

העתון ממשיך להיות עשוי בכשרון – שוב, אם זה וכזה העתון שהקונה רוצה לקרוא, והעורך רוצה למכור. אבל עתון חייב לשמור לא רק על קוראיו, אלא גם על סופריו, שכן דמות הסופרים היא דמות העתון. וכשרן כסלו, סילבי קשת ואחרים, טמפרמנט מובהק של עתונאות, נושרים, ניכר הדבר בעתון עצמו. זו הזדמנות לומר, כי נשירתו של שלום כהן לא הוסיפה לדמות “העולם הזה”, למרות הספר הבלתי־משכנע שהוציא לשוק.

מענין, שבשיחה שקיימתי לפני שנים עם שוקן, שאל לדעתי על כתיבתו של אבנרי בעתון הערב של “הארץ” (הדבר היה ב־1949, דומני, ו“הארץ” פירסם את “השעה”, עתון ערב). היללתי ושיבחתי את כתיבתו ואמרתי: “זהו פליטוניסטן ממדרגה ראשונה”. ראיתי את שוקן בלתי־נלהב. “לא הייתי אומר”, השיב. “זהו אֶדיטוֹריאליסט ויש בדעתי למסור לו כתיבת מאמרים ראשיים”. אני שואל את עצמי, אם לא בתקופה זו גמל באורי אבנרי הרעיון ללכת לכנסת…

יום אחד אמר לי שוקן, שיש בדעתו לשלוח את אבנרי לבירות אירופה להתגבש ולהתבשל שם. ראיתי בהחלטת שוקן הישג רב ומיהרתי לבשר זאת לאבנרי. אבל אבנרי הביט בי בעינים קרות. “לא מענין אותי”. אמר. “יש לי תכניות משלי”.

אכן היו לו.

דומני, שהגענו לסוף המסע.

פעם סיפר מאיר עמית, כי כשעליו לעלות למונית או לאוטובוס ואילו התור ארוך ודחוס והוא נדרש להידחף, להתעקש ולהפעיל מרפקים, הוא מוַתר על הנסיעה. עמית קנה את עולמו בעיני בגלותו פריט זה מפילוסופית החיים שלו. גם אני, במסע הארוך שלי, שאל קצו הגעתי עתה, ויתרתי לא פעם. כי בלי מרפקים – זה הסוד!

רק סיסמה זו תפטור את החברה הישראלית מעקשוּתה האלימה.

כעתון, היה “העולם הזה” של זולתי עתון טוב. אל נשכח, שאם אנו באים לשקול ולהוציא משפט על דרך עשייתו של עתון, עלינו לשאול את עצמנו תחילה איזה עתון, איזה סוג של עתון מבקשים העורכים להוציא מתחת לידם. ובכן, אבנרי וכהן קבעו להם, שזה וכזה יהיה סגנון העתון וצורתו, ומה שקבעו לעצמם הפיקו וביצעו על הצד היותר טוב. שבועון מצויר אחר היה, במשך תקופה ארוכה, סמל של שעמום. שמו היה “דבר השבוע”. אבל אני אמרתי בכל הזדמנות, שבן־אלול, העורך, עשה עתון טוב, משום שרק זה יכול היה להיות השבועון, שהוטל עליו להוציא לצרכי ההסתדרות, שרצתה בו כזה, ורק כזה. אבנרי וכהן הצליחו במשימתם. הם מכרו לציבור הקוראים שגדל והלך שני עתונים, בעצם: אחד, שנמכר מעל לשולחן, על המפה הנוצצת, והשני – מתחת לשולחן, וזה היה נושא העירום הפורנוגרפי. ישראל לא היתה המדינה או הארץ היחידה בעולם, בה היה קיים עתון, שמדעי המדינה היו רשומים בו על־פני עכוזי הנשים, שהעורך חפץ ביקרן. ובכל־זאת!

כך הציף אבנרי את העתונות תחילה, את הציבור אחר־כך, בסיפורי האלימות על כל מרכיביה, שהם כל פשעי המוסר ואין צורך לפרט. אך בעוד גולדה מאיר הנערצת פתרה את הבעיה בכך שהכריזה, כי היא אינה נוגעת ב“שבועון המסוים” – הלך ורב מספר הנוגעים בו.

אולם עלי לומר ליורשִׁי בעריכת “העולם הזה”, כי הוא חטא כשראה בעתון אמצעי, ולא מטרה. הוא ביקש להיות חבר הכנסת. זו היתה זכותו. אך להשתמש בעתונאות כאמצעי לכך – זו דרך נפסדת.

למען “השלמוּת ההיסטורית” עלי עוד להוסיף בענין “העולם הזה”.

בתחילה היו שני מועמדים לקניית העתון. היה עזריאל קרליבך. הוא היה אז בכל עצמתו ואני הייתי משוכנע, כי הוא האיש, שיוכל להרים את קרנו. היה בו, כמו־כן, מה שלא היה בי: האתגר. כפי שאמרתי זה עתה: אני הייתי נמנה עם הנמנעים… הוא – על הששים אלי קרב והתמודדות. הוא אהב להיאבק וידע להיאבק. לא אני. והעתון היה זקוק לאתגר זה.

זכור לי “טיול” קטן, שערכנו קרליבך ואני. שוטטנו בשדרות רוטשילד ואני מדבר עמו דברים גלויים. אמרתי לו, כי קצתי ב“העולם הזה” ואני רוצה למכור אותו, לו. בכל התנאים, הדגשתי. אם הוא רוצה לקנות – יקנה. אם הוא רוצה לחכור – יחכור. את החובות שצבר העתון נקפיא בצורה זו או אחרת. אשר לעריכתו של השבועון – גם כאן ההחלטה בידיו. אם ירצה בי – אמשיך לכתוב מן המרחקים, מכיון שאני עומד לצאת לחוץ־לארץ. אם הוא סבור, שדי ראו וקראו אותי בשבועון ויש לאוורר אותו ממני – אני מקבל עלי את הדין.

אינני חושב, שאפשר באיזה משא־ומתן שהוא להציע תנאים טובים יותר, וקרליבך השיב, כי יהרהר בדבר.

התשובה ניתנה לי רק לאחר ימים, ולא קרליבך, אלא דיסנצ’יק הביא לי אותה. הוא לא הסתיר ממני, כי קרליבך ממש חומד את העתון, אלא הוא, דיסנצ’יק, מונע זאת ממנו. ובסגנונו האימז’יסטי אמר לי צ’יק: “אני מנעתי זאת ממנו כדי לא לאבד אותו ל’מעריב'. תבין, כי קרליבך, בדם הכובש והקוסם שלו, יתאהב בסוכריה הזאת וישקיע בה את כל מרצו, וכך יזניח את ‘מעריב’”.

כמו תמיד, גם הפעם היתה לו, לצ’יק, השפעה על קרליבך, וכך נעלמה הסוכריה.

הלכתי למועמד השני, האחרון, או שהייתי סבור כי הוא האחרון. היה זה גרשום שוקן. הוא חיזר אחרי מכבר, ישירות ובאמצעות המנהל שלו, י. זימברג. אמנם ב“הארץ” הופיעה שורה, כי “מר אורי קיסרי, עורך ‘העולם הזה’, מכחיש את הידיעה, שנתפרסמה אתמול ב’דבר', לפיה עבר השבועון לידי ‘הארץ’”. שנינו אמרנו “עדיין לא!” כי שנינו, בדיעבד, רצינו להגיע לידי הסכם.

עם שוקן לא היו בעיות מה יהא תפקידי, כי אני הזכרתי לו שכבר קבענו, כי אני יוצא בשליחותו לפריס והשבועון עובר להיות נכס שלו וייעשה בו כרצונו. הוא אף קבע לו שם חדש: “פנים”. אלא שהיתה לו תכנית מיוחדת להדפסה, שלשם כך היתה דרושה לו מכונה מיוחדת, שאמנם הזמין, אבל זו איחרה לבוא.

הוא הציע לי על־כן שאמתין, ואם לא יקנה את העתון עד התאריך שנקבע, הוא משלם לי פיצוי גבוה. לצערי, לא יכולתי להסכים. חייב הייתי להביא את הדברים לכלל גמר. ואז הופיעו באופק אורי ושלום, שחזרו משדות פלשת כשפירות הנצחון בכיסם. חתמתי על מכתבים לבעלי החובות (הפצה, דפוס, צינקוגרפיה וכן אחרים), בהם אני מיַפּה את כוחם לקבל מאבנרי ומכהן את התמורה, וכך עבר העתון לידי הקונים.

מוזר ואולי אפילו משונה, אך האמת היא, כי לא זכור לי, 24 שנים לאחר מעשה, בכמה קנו היורשים שלי את “העולם הזה”…

אנשי רוסיה, בצאתם לדרך, נוהגים לקיים כמה דקות של דממה, של התיחדות עם הזמן, אולי עם הנצח. בני־המשפחה, בין היוצאים ובין הנשארים במקום, ניצבים בבתי־הנתיבות, או על רציפי הרכבת, או הספינה, אולי אפילו, היום, אל מול חרטום המטוס המודרני – ניצבים ודוממים. לא מלה, לא תנועה.

איני יודע, אם גם בשובם מדרך מסעם נוהגים הרוסים לקיים את השתיקה, שהיא שתיקת הנשמות. אני, על־כל־פנים, חש עכשיו כאילו חזרתי ממסע ארוך־ארוך, שיצאתי אליו בתשע בערב, הקפתי את העולם, שבינתים קראתי לו “הזה”…

עייפתי. עכשיו אשתרע ואשכב לנוח. אלי הטוב! אנא, הראה לי בחלומי עולם טוב יותר!

שלושה הם

שלכל אורך השנים והעתים

עודדוני להעלות ולכתוב בספר את

הזכרונות ליום מחר.

כך נתונה תודתי

לישעיה אברך

לחיים תורן

לרפאל בשן

א.ק.