א    🔗

לראות ביושר ולספר בכשרון הן שתי משימות, שאינן בהכרח כרוכות זו בזו, אלא שכשהן מכונסות לתוך מרכאות משותפות כססמה, כהוראה וכעצה, תתגלינה כמאוחדות אורגנית במבצע ז’ורנליסטי מקצועי. עלי להודות, כי אין הן פרי מחשבתי שלי. ז’ול זארוויין, עתונאי צרפתי, הוא אבי ההגדרה הכפולה.

ז’ול זארוויין קנה לו מוניטין כאחד ממלכי הרפורטז’ה הגדולה, זו שהיתה מאוד מקובלת בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. הצרפתית שלו היתה רהוטה ועשירת צבע והוא היה, ללא ספק, ראוי ליצג בעולם את הרפורטז’ה הקרויה גדולה. לא הייתי, כקורא, חסיד שלו במיוחד, דהינו, לא הייתי יוצא לחפש אותו, אך כשהייתי מוצא, מגלה מאמר שלו, הייתי קוראו עד תום, ובהנאה.

באותו מאמר בו נתגלו לי שתי הדיברות אכן הגיש זארוויין מעין עשרה צוים לצורך עשיית עתונאות טובה. היושר לראות והכשרון לספר קסמו לי מיד וזה היה מעין הסכם לבבי וחשאי, הסכם ממבט ראשון. מאז ייחדתי לי את האִמרה ואיני מחטיא שום הזדמנות כדי לחזור ולִתן לה משנה ביטוי באזני עמיתים, חברים, ובעיקר כשהם צעירים ובראשית דרכם העתונאית, כשהם מוכנים עדיין להטות אוזן לעצה.

כשאני מבקש להדגים את צידוקה ויעילותה של ססמה זו על יושר ועל כשרון בקשר לעתונאות אני מעלה, מתוך הפרקטיקה העתונאית שלי, את האפיזודה דלהלן: הייתי מפרסם ב“מעריב”, סדרה שבועית תחת הכותרת הכללית “בכבישי היום ואתמול”. הייתי מסייר בכל פינות הארץ, סר לישובים ותיקים ופחות ותיקים כדי לאסוף רשמים לצורך הכתיבה. יום אחד הגעתי לסג’רה ונכנסתי לאותו בית היסטורי בו עבד לפנים, במשק, דוד בן־גוריון. המארחים שלי קיבלוני בחמימות, העלו בפני זכרונות כאוַת־נפשי, כיבדוני בכוס קפה – ולא הניחו לי לסיים את הביקור, אלא שהשעה החלה מתאחרת. דרך־אגב, הייתי תמה על שאיש מן המארחים שלי לא קם להדליק את החשמל. ואז שאלתי: “מדוע אינכם מעלים אור?” וכאן הביטו המארחים איש ברעהו והחליפו מבטי נצחון. “בשביל זה עיכבנו אותך, מר קיסרי”, אמר בעל־הבית, “כדי שתראה בעיניך ותכתוב מה שראית, דהינו, כי בסג’רה עד היום אין חשמל…”

הרבה יותר קל לראות ביושר מאשר לספר בכשרון… ואין בחוַת־דעת זו שום גרגיר ציני. כי להיות ישר ולהשקיף על אנשים ומעשים מתוך יושר הרי זה מעשה לא רק ישר, אלא ישיר, דהינו, הנובע מאצל משמעת נפשית חמורה, עקרון המצמיד אותך למשהו השרוי בתוכך. אך שונה היא המשימה “לספר בכשרון”. כאן עליך להתמודד עם האמנות, עם הזריזות, עם החכמה ויתר התבלינים, המהווים את הכשרון. מתוך ענוה שאין בה העמדת־פנים נהגתי לומר, כי אני בוטח בראיית היושר שלי, ואילו באשר לכשרון בו אספר – אנא, יתן לי הקורא אשראי כלשהו.

 

ב    🔗

בראשית שנות ה־20 הייתי, כמובן, רחוק מחכמת־חיים זו ומההשראה שביושר ובכשרון. פלשתינה, או, כפי שכבר קראנו לה, ארץ־ישראל, המירה את המטבע העותומני במטבע אנגלי והחליפה אקלים באקלים, קיסרות בקיסרות. התורכים הלכו… האנגלים הגיעו. אנשים הזהירו איש את רעהו, כי העתים נשתנו ויש להקפיד בחוק ובמשטר. לא פעם שמענו את בני־דודנו, הערבים, אומרים: “פקח עין… היום אין הלצות… ה’חוּכּוּמֶה' בריטית”. היו, מסתבר, אשליות.

זו היתה התקופה בה החליט אבי לשים, סוף־סוף, קץ לחיי הבטלה שלי. הוא הציע לי לצאת לאוניברסיטה של מדינה אירופית שתיטב בעיני. אלא שאני הייתי סרבן פקולטות עקשן ואף קיצוני בהתיחסותי לגבי מגע עם המערב הקוסם. מסתבר, שנעם לי באותו אקלים של המזרח התיכון, בו נתגבשו אצלי הטעמים והיצרים. וכך היה לי נוח להתעלם מן ההכרה, שאחרי ככלות הכל אין תכלית בדרך חיים זו. אבי נאות להתפשר, הסמיכני לפקידות בנקאית והעבירני לעמיתיו בתל־אביב.

ברם גם בהיותי איש תל־אביב, צופה אל תרבותה ואוירתה של הקריה העברית העצמאית, לא ניתקתי לחלוטין את הקשר עם אזור הכרמל, וזאת גם משום שבני־משפחתי עוד שכנו שם. כך הייתי קופץ מפעם בפעם וחוזר ובא במגע עם הליוַנטיניזם שלרגלי הכרמל, הליוַנטיניזם אשר אהבתי.

זכורה לי במיוחד שבת אחת שעשיתי בחיפה, אמוּר לחזור למחרת בהשכמת הבוקר לעבודה, לתל־אביב. היה זה יום ראשון בשבוע, האחד במאי 1921. איש מן הקוראים, אני מניח, אינו תמה על כוחו של הזכרון המדויק שלי במקרה זה. הן זה היה האחד במאי המפורסם, זה שעלה לנו בדמיהם של יוסף חיים ברנר ושל עשרות יהודים טובים אחרים. עבדתי, כאמור, בבנק אפ"ק ביפו. צהרים הייתי נוהג לסעוד בנוה־שלום, במסעדה מזרחית, ופונה אחר־כך לתל־אביב. יש, כנראה, עין פקוחה על מעשינו… אותו יום, בקרבת הצהרים, שעה שעמדתי לרדת כמנהגי לנוה־שלום לאותה מסעדה מזרחית, נעורה בי, לפתע, ללא כל סיבה, סלידה מן התבלינים החריפים של המטבח המזרחי וביקשתי, משום־מה, לשתות בקבוק קפיר קר, למרוח פִּתי בחמאה טריה ולטעום מן השמנת. הכתובת היתה ידועה לכולנו: אצל בורשטיין הטוב בסמטת סוסקין שבמורד רחוב הרצל. יצאתי איפוא לדרך ולא עלה על דעתי, כי אותה שעה מסתדרת תהלוכה רבתי של “מופסים” (כך קראנו לקומוניסטים דאז) לאורך רחובות מנשיה.

כבר ישבתי לשולחן אצל בורשטיין ונהניתי מן המטעמים הצמחוניים והמרעננים כשמן החוץ בקעו צעקות, יריות בודדות שהלכו ונתרבו וקריאות חרדה. מכל הבתים החלו יוצאים אנשים. היהודים החלו נמלטים מיפו ומנוה־שלום. המסעדה המזרחית? סועדיה היהודים, אותו יום, סעדו את סעודתם האחרונה. החילותי מאמין במזלי וברכתי ברכת הגומל.

וכששקטו הרוחות החלו הענינים להסתדר, החיים חזרו למסלולם ואפילו התבהרו.

 

ג    🔗

חזרתי וקפצתי, בסוף שבוע סתמי, לחיפה. עוד היו לי שם “קשרים” רבים, שלא בנקל ניתן היה לנתקם ואולי גם לא רציתי לנתקם. כשעברתי ליד מעגן הנמל נתקלתי באחים פיקאלוגה, אטורי הבכור וטוליו הצעיר. כפי שמעיד עליהם שמם, הם היו איטלקים. לא היינו מיודדים במיוחד, אלא שהיינו שייכים כמעט לאותה חבורה של רודפי קדים. הם דיברו איטלקית מתנגנת שלא שמעתיה כל עיקר, אך גם הערבית והצרפתית שלהם היו רהוטות, מדוברות במבטא איטלקי המתובל בניגון ערבי. שכן עם כל היותם איטלקים ובני איטלקים, שהתישבו באזור לפני עשרות שנים, הנה היו הם, הבנים, ילידי המקום והערבית היתה על לשונם מלידה. משפחות כאלה מרובות בארצות הליוַנט. ויקטור ג’רמן בחיפה היה צרפתי במאה אחוז, אך גם לו וגם לבניו היה קיום דו־לשוני, ומנהגים דו־לשוניים, נוסח צרפת מזה ונוסח ערב מזה. גם סוּס, הגרמני מן הטמפלרים, חי חייו כערבי, אך לא בייש את חייו כגרמני. כפילות זו היתה מרובה, ולא בחיפה לבדה.

האחים פיקאלוגה ניהלו את סוכנות הנסיעות האיטלקית “מריטימה איטליַנה”, אם אני מיטיב לזכור, שנמל הבית שלה היה ג’נובה ואניותיה מפליגות היו בין עיר נמל זו לנפולי, לאלכסנדריה, לביירות ולחיפה. בחיפה עדיין לא היה קיים נמל באותה תקופה ורק מעגן המפרץ העתיק, עוד מימי התורכים, תיווך בין היבשה לגלי הים.

ככל סוכני חברות הנסיעות היו גם האיטלקים שלנו מיצגים את החברה במשרדם, שם מכרו כרטיסי הפלגה והוציאוּ למשלוח סחורות יצוא. אחת לשבועים או שלושה היה מתפקידם לרדת אל הסירה המקושטת בדגלי איטליה ובסמלי החברה ולהפליג לאניה. זהו נוהג מימים ימימה בערי החוף של הליוַנט וגם סוכנים יהודים ביפו לאחר זמן (מאיר אריסון, יצחק סגל ואחרים) נהגו לפיו. עולים לאניה, חותמים על הקונוסמנטים, מתישבים בטרקלין רב־החובל, שותים בירה צוננת, מעשנים סיגר משובח, מקיימים שיחות נימוסין ועסקות כאחד וחוזרים, דרך מעגן הסירות, לחוף. כשהים שקט, זוהי הנאה מתקבלת על הדעת. כשהים סוער, זוהי כמעט העזה. אלא שהספנים הערבים, במכנסיהם הרחבים ובחולצות הצמר הצבעוניות והרקומות, הצמודות לעורם, היו כאילו ששים לקראת התמודדות עם הגלים המזדקפים.

השמש כבר החלה לשקוע אותו יום כשנתקלתי באחים פיקאלוגה. הם עמדו לפנות אל סמטת מעגן הסירות. לאחר ברכת שלום ומילי נימוסין הציע לי טוליו להצטרף אליהם, “אם אין לך תכנית אחרת”. לא היתה לי. השתוממתי על שהאחים בגפם, ללא פקידיהם ומשרתיהם, כרגיל. “קורה”, אמר אטורי, “שבעל־הבית חרוץ יותר מן המשרת”. קיצורו של דבר, לא היה צורך לפתות אותי. ירדתי עמם.

שעה שהספנים חתרו במשוטיהם סיפרו לי האחים, כי “סיציליה”, הספינה שעגנה מאחורי שובר הגלים, היא ספינה חדישה, שהחברה, זה מקרוב הוציאה אותה הימה והיא טורחת לפרסם אותה ברבים וחפצה ביקרהּ. לאחר כעשרים דקות של שיט ישבנו בלשכתו של רב־החובל. הוא נתגלה איש חברה מקסים. נפוליטני, שהיגר לארצות־הברית וחזר, משוחח צרפתית רהוטה נוסף על האנגלית, פורט על פסנתר ואיש שיחה מענין. כשירדתי מהספינה בלויית האחים, היתה לי הרגשה טובה כי הערב לא הלך לאיבוד.

כשנפרדנו זה מזה אמר לי טוליו – וניכר היה, שלקח דברים בענין עם אחיו ונועץ בו – “מה היית אומר על טיול קטן לאיטליה על ‘סיציליה?’ אנו עורכים בעוד כחודש מסע פרסומת. נסדר לך מחיר של מה־בכך”.

בשלהי 1925 יצאנו לאירופה.

 

ד    🔗

“סיציליה” פנתה תחילה צפונה, לביירות, ומשם הדרימה ישר לאלכסנדריה. כאן הטילה עוגן ופרקה והטעינה סחורות במשך למעלה משתי יממות. המים הירוקים, או הירקרקים, של נמל זה היו מעופשים מן הזוהמה הבין־לאומית, הקולקטיבית והקוסמופוליטית של ספינות מניפות דגלי העולם, שעגנו כאן בטרם תמשכנה בנדודיהן. אותה שנה – 1925 – טרם השתלט המטוס על התחבורה בעולם, והנסיעה מיבשת ליבשת ומארץ לארץ עוד היתה ענינן של ספינות.

מאוחר בלילה, כמעט בהשכמת השחר, נדדה שנתי. ער לחלוטין קמתי, התלבשתי ויצאתי אל הסיפון, שהיה עדיין רדום. אלכסנדריה השקיפה הימה מאצל אורות כבויים למחצה, כשצמרמורת מוזרה משתלטת על עצמותי. התרחש בי, כנראה, בפעם הראשונה האירוע, שעליו, מסתבר, בנויה העתונאות: חמשת ה“מֵמִים”, דהינו: מקום, מי, מתי, מה ומדוע, כל חמשת הגורמים הללו, שהיו נעלמים מתודעתי ומחוץ למידע שלי, כאילו ניגשו אלי עכשיו מקרוב. כל חמשת הגורמים הללו, שעליהם משתיתים התיאורטיקנים של העתונאות את המקצוע, התנגנו לפתע בקרבי בתזמור, אמנם מגשש עדיין, אבל כנראה לאורך ימים. ישבתי בבַּר, שבינתים פתח אותו הבּרמן, שתיתי קפה והעברתי את עטי על־פני הנייר… וכך הגעתי לאותו מצב, לאותה חויה, שכל איש צעיר הנמצא עדיין מחוץ לתחום הכתיבה, קורא לו “השראה”. זהו מצב מיוחד, ולא היושר ולא הכשרון אינם מסוגלים לתאר אותו. “השראה”? אני הייתי קורא לזה “חידה”.

כך כתבתי את רשימתי הראשונה, זו שראתה אור רק 14 חודש לאחר־מכן… אבל זהו כבר “סיפור בפני עצמו”.

לאחר שעה קלה ירדתי ליבשה ושילשלתי לתוך תיבת־הדואר את המעטפה, שהכילה את רשימתי זו הראשונה, אשר נשאה שם מאוד שקט ואפור: “פגישות”. על המעטפה רשמתי את הכתובת: “מערכת ‘הארץ’, תל־אביב”.

הייתי רגוע, שקט. לא עברתי מדורי מבוכה, חרדה, ציפיה, ככל סופר צעיר, ששלח כתב־יד לעתון ומחכה לגזר־הדין. האניה, שהסיעה אותי על גלי ים התיכון, היתה כברבור, אבל לא שחור, לא טרגי, והייתי מאושר עתה לחתור אל הגדה, שכה השתוקקתי, כנראה, אליה מראשיתי. לאחר זמן ירדתי לחוף נפולי, עליתי לרכבת עד רומא, פירנצה ומילנו, חניתי בז’נבה והגעתי לבסוף לפריס. כאן כבר חיכתה לי חבילת העתונים הראשונה מן הארץ, שמשפחתי, נאמנה להסדר, שיגרה אלי. פרקתי את החבילה וחיפשתי את הרשימה – רשימתי… אבל לא היה לה זכר.

נרשמתי בפקולטה למשפטים, למדתי בפקולטה של החיים, וחיכיתי, בשקט, להופעת רשימתי.

חיכיתי ארבעה חדשים. ואז ישבתי לכתוב את רשימתי השניה, שהיתה סוציאלית וכמעט פוליטית: “פשיסטים, קומוניסטים וסתם רויאליסטים”, ושלחתיה למערכת “דבר”.

בראשית מאי 1926 הגיעו אלי גליונות עתונה של הסתדרות העובדים. באחד מהם, מתחת לקו, השתרע הפליטון שלי. ההתרגשות, המבוכה והחרדה, שלא היתה להן אחיזה בלבי לנוכח אי־הדפסת מאמרי הקודם, השתלטו עלי דוקא עכשיו. זו היתה הרגשה נפלאה!

 

ה    🔗

זמן קצר לאחר שנדפסה רשימתי ב“דבר” הגיע אלי מכתבו הראשון של העורך. באותו מכתב ראשון כתב אלי ברל כצנלסון: “שמחתי לקבל את רשימתך ואת מכתבך. כתיבתך העברית אינה מעידה, כי שבוי אתה בין הגויים. רשימתך נדפסה בגליון רע”ד. את העתון תתחיל לקבל מיד. השתתפותך רצויה. אני רואה את כתיבתך קלה. על אפיָה ותכנה אוכל לעמוד רק לאחר שאוסיף לקבל ממך.

“…לשכר סופרים לא שאלת. האומנם אינך זקוק? אנו נלחמים מלחמת קיום קשה, ואף־על־פי־כן שוקדים אנו לשלם לכל אלה הקיימים על עבודתם”.

בשורות קצרות וקצובות אלו טמונים כוחות רבים. מי שרגיל אצל פענוח אותיות ויודע לסובב במפתח הסתרים של מכתבי אנוש, יבין ללבי בהגידי, שמכתב ראשון זה הדליק בנפשי את כל התנורים. הכותב מתגלה כאן כאיש גלוי־לב עד למערומיו, הצועד בלא היסוס, בלא שמץ הסתייגות לקראת הזר והבלתי־נודע. הוא מושיט לו את ידו. את כתב־היד קיבל מאיזה בחור אלמוני, ללא שם ויוחסין, ברנש שאין לתהות על קנקנו. ברם הוא אינו מהסס ליתן לו מקום בעתונו.

הנה כרטיס הביקור, שמקבל נער אלמוני מעורכו של עתון בעל השקפת־עולם. זהו הרושם הראשון. אמנם הוא כאילו יפוג אחר־כך, אבל טעמו יהא עומד ונשמר. אם לא בחך, הרי בקיפולי הלב, עמוק.

לשורות הללו היתה השפעה רבה עלי. אני נתקשרתי בכותב. עכשיו היו המאמרים שהייתי שולח לו – תפל בעיני… כתיבתי נעשתה דבר שני במעלה. העיקר היתה לי חליפת המכתבים.

כתבתי לו, כמובן. הוא השיב לי והקשר נתהדק והלך.

בשמונה ביוני הוא כותב לי:

“בבת־אחת הביא הדואר את שלוש רשימותיך: הלטרגיה, אנרי ברנשטיין וישה חפץ. למרות כל אי־אקטואליותן בשביל קוראינו אמצא חפץ בשתים האחרונות. הראשונה לא תסכון לי למרות הנושא שלה, החשוב לנו. הסיבה: התיחסת לנושא חמור בקלות יתרה. שאלת גורל הסוציאליזם במערב־אירופה בימינו היא איומה מדי, שאפשר יהיה לעבור עליה בגרציוזיות כזאת. באשר לשתי האחרונות – הן קלות למקרא, קלות ביותר, תכנן אינו נוגע לקוראינו, אלא שהן נקראות בנעימות ויש בהן כדי לגוון לפרקים את תוכן עתוננו, שהוא על־פי רוב כבד”.

ובסמוך לאותן השורות הכלליות הוא מוסיף: “אפשר, שכשם שנהנית ממכתבי הראשון, כך תתאכזב ממכתבי השני, אולם דרכי לדבר גלויות. והיות שעבודתך רצויה לי, הריני רואה צורך להעמידך על צרכי העתון”.

לא. טעות טעה. מכתבו השני לא איכזב אותי. אני כבר הייתי קנוי על־ידיו ודבריו – שבח או תוכחה – היו לי ברוכים.

כנראה העמדתיו על כך במכתבי, תוך כדי בקשת הסבר לשורותיו בנידון לרשימותי “הקלות ביותר למקרא”, כי בסוף יולי הוא כותב לי: "טוב שאתה יודע לקבל את ההערות כראוי. לפיכך, אם־כי הזמן קצר והטרדות מרובות, אוסיף מפעם בפעם.

“קלות הכתיבה אינה גנאי. אדרבה. הלואי שיצליח כל אחד מאתנו בקלות ובפשטות. לכך יש לשאוף. וקלות הצורה אין פירושה קלישות התוכן. יש גם ענינים, שלגבי דידם אפילו התוכן הקל אינו לגריעותא”.

הוא עוד יכתוב לי מכתב רביעי – אחרון – בסוף נובמבר. זהו מכתב ארוך, משתרע על ארבעה עמודים, במכונת־כתיבה. הרבה תוכחה בו, מעט מאוד עידוד, הרבה מרירות, הרבה נשמה. ניכר, שזה שביקש לעצב פני דור אינו חס לא על זמן ולא על עמל כשהוא מוצא נפשות שנתקשרו בו…

“בהתרגזך ובהצטערך אולי צדקת” – הוא אומר – "כי ימים רבים לא קיבלת תגובה. העתונים פיגרו לבוא, וכשבאו, לא שלמים באו. ברשימותיו חלו מחיקות, מהן שלא נתפרסמו כלל, וגם שכר סופרים שמגיע לך – איננו. כל זה – טבעי שיעורר רוגז. ואף־על־פי־כן מיהרת להתחיל בטינה, בחשדנות, הסברת לך את הלך הענינים בקלות יתרה, יצרת היפותיזות, הסקת מסקנות. ומשום שאני מחשיב את עזרתך ואת יחסך החברי לעתוננו הריני רוצה שתדע ותכיר, כי לא מתוך זדון ולא מתוך זלזול אירע כל זה.

"דברי יהיו גלויים, במקצת גם קשים, אולם בלי שמץ של טינה. הסכת ושמע:

“זמן רב לא הייתי במערכת. כידוע לך איני עוסק בספרות בלבד, והימים ימי משבר קשה, ימי התיעצויות, ועידות הכנה למה שהוא. העתון שלנו דל, מזכירות אין לנו, מכתבים לעשרות קורספונדנטים אני כותב בעצמי, וכשאני נאלץ לפנות לעבודה אחרת, נפסקת חליפת־מכתבים, זו התלויה בי. אם איני טועה, גם הודעתיך מראש, כי אין לקוות ממני לחליפת־מכתבים תכופה. אפשר להתרעם, כמובן, שאנשים דלי אמצעים, מעוטי ‘ידים’ ומרובי טרדות קיבלו על עצמם ענין כה אחראי כעתון, אולם אין כל צורך לראות בזה זלזול כלשהו והקלת־ראש באדם. כי רחוקים אנו מזה יכולת לראות ממכתבי המעטים שקיבלת”.

מכאן ואילך הוא טוען טענותיו כנגדי בעניני עריכה, טוען בלשון קטיגורית יותר מאשר בלשון סניגוריה, מצביע על תקלות ושגיאות שלי ומסיים בשורות דלקמן, הזכורות ושמורות עמי תמיד:

“ראה” – הוא כותב – “יושב אני בשעה שתים בלילה, אחרי יום עבודה שתחילתו בשמונה בבוקר, ועמל לכתוב אליך דברים, שאני משער מראש, כי לא יהיו לפי רוחך. תבין, כי לא מתוך הקלת־ראש ולא לשם קנטור אני מבזבז על זה את זמני ואת עיני, כי־אם מתוך רצון להועיל. אם באמת היה כדאי הטורח – תדון אתה”.

כן. היה כדאי. בלי ספק היה כדאי.

ועכשיו, זָר למליצה שתוכן אין בה, רחוק מג’סטה שידה ריקה, הוא זוכר, בקרבת מקום לרוח, את החומר, ומוסיף בפשטות: “ואשר לכסף – הרי מן האמור למעלה אתה רואה את המצב, שאני נמנע מתאר אותו, ותבין, שגם כאן לא ברשלנות וברוע־עין הסיבה. ולמרות כל המשבר, שבו נתון עתון הפועלים יחד עם חותמיו, הריני מבטיחך נאמנה, כי אעשה את כל אשר ביכולתי, שתקבל מדי פעם את הכסף המגיע לך, ואולי עוד השבוע הזה”. והוא בא על החתום.

בפעם הראשונה, בצאתו מגדר השִׁגרה, בחרגו מן “דרישת־השלום” וה“ברכה” שבמקובל, הוא שולח לי למרחקים, מעל לחתימת שמו – שכל אות ואות משלה עומדת כאן לבדה, כאילו על נפשה – לאמור: “בשלום רב וברצון כי תשתף את מיטב כוחותיך במפעל”.

איני זוכר אם ניתנה לי שהות להשיב על מכתבו זה. כמה ימים לאחר הגיעו אלי חשך עולמי. אחות צעירה, שלומית, פסנתרנית בת 20, שהגיעה לפריס להשתלם בנגינה, חלתה ב“שפעת ספרדית” ומקץ 48 שעות נשרפה ומתה. פניתי גב לכל – ללימודים, לעבודה, לתכניות – וחזרתי לארץ. זה היה בדצמבר 1927. ובימים הראשונים של ינואר 1928, בבוקר מעונן ונוגה, הלכתי לרחוב יבנה לראות את פני העורך שלי. ברחוב יבנה התאכסנו אז משרדי המערכת וההנהלה של עתון פועלי ארץ־ישראל.

 

ו    🔗

איני סבור, שהרושם שעשיתי עליו לראשונה היה משובח. מוטב לומר, שהופעתי טרפה במקצת את קלפיו. הכתובים שבין שני בני־אדם זרים זרועים תמיד מוקשי אשליה… אני הגעתי אז ישר מפריס והכנסתי למסדרונות שברחוב יבנה ריח עור, אריגים ולבד, ריחו של כרך, שהלבוש לו מדים ולא יותר, מדים וכסות, ולא כמו באגמי הפרובינציה – תעודת זהות ומהות. יש לזכור את התקופה: 1927… כעבור זמן רב, אפילו בן־גוריון יהיה מתעטף בפראק, שרתוק (שרת) יענוד צוארון נוקשה והרצפלד יבריק את נעליו, עוד יהיו מתגרים אנשי תנועת הפועלים ביריביהם לא בכינוי אידיאולוגי של בורגני או אריסטוקרט, אלא בזה של “דג מלוח”, אשר בדמותו ובצלמו נראתה להם העניבה האומללה שלנו… עכשיו צא וחשוב, מה היו פני הדברים של הלבוש המעמדי לפני למעלה מארבע עשרות שנים!

כשנכנסתי אצלו לא ידע לכסות על תנועה שבמופתע. דמה הדבר לאקלים זר שמזגתי לאקלימו, לאויר ממרחקים שהבאתי אל מזג־אוירו שלו. את אדרתי עטר צוארון פרוה רחב מידות וארוך, שנראה כאן, בין ה“קוֹסוֹבוֹרוֹדקוֹת” הרוסיות, כמשהו המשתייך לרכושה של להקה תיאטרלית… לא רק העורך, אלא אף עוזריו החשובים ביותר, משה שרתוק, דוד זכאי, ואפילו ביילינסון – האירופי שבחבורה – היו לבושים חולצות פרוליטריות בנוסח הרוסי. אין פלא, שהייתי מאושר ממש, לאחר שבוע ימים, כשגיליתי כאן, במערכת זו, צוארון פרוה שני… שוב לא הייתי ה“מצורע” היחיד… אח לצרה לי! צוארון הפרוה השני עטף את אדרתו של… אורי צבי גרינברג. כן, כך בהחלט! וכל כמה שייראו הדברים תמוהים היום, הנה אין בהם מן הכזב ולא מן הדמיון. באותה תקופה היה המשורר נמנה עם סופרי “דבר”.

עכשיו הייתי בא אצלו תדיר. הוא היה מתפנה כמעט תמיד ויושב עמי ומספר ליד השולחן העירום בחדר, שכתליו היו משוועים לקצת אינטימיות. היו כאן, דומני, עוד שני שולחנות, אבל כשברל כצנלסון היה יושב לעבוד או להשיח עם מאן דהוא, היו השולחנות הנותרים משחררים את הסמוכים עליהם. כך הייתי יושב עמו כמעט תמיד ביחידות.

הוא היה מדבר במהירות גועשת. קשה לומר, שהיתה התלהבות בקולו, אבל כל מלה היתה ספוגה רגש. הוא ידע לדבר ישר אל הלב, אל הלב שלך, וכוחו היה טמון, דומני, בסודו זה, ליתן לכל אחד ואחד את האשליה, כאילו למענו לבדו הוא מדבר. על מה דיבר? לא, לא על האדם. תמיד על היהודי, על הגולה והארץ, על העמל ולבטיו. כל השאר היה לו בחינת מותרות. כן, עוד משהו היה קרוב ללבו והיה מרחיב עליו את הדיבור: הנוער. היתה לו מין “חולשה” לאנשים צעירים. ייתכן, שמשום כך הִטה לי אז את חסדו. כזאת או אחרת, אני הייתי, בשעת הפגישות ההן, מקשיב, מאזין ורק לעתים רחוקות פוצה פה. הדבר לא ישר בעיניו. הוא לא ביקש לעשות עלי רושם. כוונתו היתה לרדת לסוף דעתי, לתהות על קנקני, לעמוד על מה שיש בי או שאין בי.

בינתים החילותי מפרסם רשימות גם ב“הארץ” של הדוקטור גליקסון. במערכת “דבר” לא הביטו על כך בעין טובה. לא היה עדיין תקדים לכך, באגם שלנו, שדבריו של עתונאי יתפרסמו בשתי במות כאחד. אבל העורך הגן עלי. הוא אמר לי בפירוש, שאין אני צריך ל“התירא”. הוא ידע, שאין לי “עובר ושב” בבנקים ושאיני בגפי, איש בוהימה מאושר, שאין כרוכים על צוארו. הוא המשיך, בעצם, להיות באקלים מכתביו אלי לפריס… ויום אחד, בשעה שהיינו יוצאים מן המערכת, קרא לי ללוותו הביתה ודרך־אגב אמר לי, כמחשיב מאוד את הדברים: “קראתי ב’הארץ' את סיפורך ‘המשומד מנפולי’… מכל מה שקראתי משלך עד היום השאיר עלי סיפור זה את הרושם החזק ביותר”. אני עדיין זוכר את צבעם וצלצולם של דבריו! כאן לא היה רצון גרידא לגרום לי נחת־רוח, לחלוק מחמאה. זה היה צורך למענו, ולא למעני, לגלות את רגשותיו. הוא שאלני: “הנכון הדבר? האומנם זה מעשה שהיה?” בסיפור הנידון סופר על יהודי משומד, בנפולי של איטליה, שהפך נזיר מאונס. יסוריו מתוארים בנובלה הקצרה בריאליזם עירום, ומובילים את הקורא אל התרת הטרגדיה, שהיא התאבדותו, גאולתו של המומר. עניתי לכצנלסון בחיוב. “כן. זהו פרק חיים”. לנגד עיני היבהב עכשיו עורך “דבר”, העורך שלי, בדומה לנר, נר־תמיד בבית־מדרש יהודי. עשרות רשימות שלי, שנשלחו אליו, שנדפסו אצלו, שעל־פיהן ובכוחן כתב אלי והדגיש באזני את השתתפותי הרצויה, לא היו שוות בעיניו כפרשה של אותו יהודי משומד, המתיסר במוסר־כליותיו. אז לא הבינותי, אז הרגשתי – כיום אני מבין – שברל כצנלסון לא היה מעולם זולתי יהודי… לפני הכל ואחרי הכל: יהודי. יהודי בהמשכים… בלי סוף. ראיתי בעיניו את הגלות, הגלות המפוארה… ונדמה לי, שהמכתבים אשר כתב לי לפריס והרחמים שנצטברו עכשיו באישוניו לגבי המומר מנפולי – ממעיָן אחד נבעו.

כך הגענו סמוך לביתו, ברובע שהיה קרוי “לב תל־אביב”. הוא לא הציע לי להיכנס, אך גם לא מיהר להושיט לי את ידו לפרידה. הוא שאל במפתיע, בלא כל הכנה הגיונית: “מדוע אינך תר במקצת את המושבים? את הנקודות?” מסתבר שחייכתי, הואיל וברצינות קנאית העיר לי: “איני חומד לצון…” אחר־כך דיבר בנימה של מיסיונר, שלבו כואב עליו: “דומני, שחלפו כבר שלושה חדשים מאז חזרת לארץ. כלום ביקרת פעם באיזו ועידה? באיזו אסיפה? האם שמעת איזו הרצאה משלנו?” אמרתי: “ניסיתי… אבל הועידות מיגעות אותי. איני אוהב את האויר של האולמות המלאים על גדותיהם…” הוא הביט בי מתוך סקרנות וענין: “וכי מה אתה אוהב?” אמרתי: “לשמוע דברים מפי אדם נבון, חכם, רגיש… אני אוהב ספר טוב… מנגינה עצובה… אשה שכולה תכלת… זריחת חמה חגיגית… ואת נשמתי…” הוא המיר את גון עיניו: “אבל אתה צעיר… עליך עוד ללמוד הרבה… לא ייתכן לטייל בתוכנו בשויון־נפש, בקלילות של תייר או הולך־בטל. כשנהיה עַם על אדמתו, אז, אולי, יהיה מקום בקרבנו גם לכאלה שפרפרים וציפרים קרובים ללבם יותר, יותר” – הוא חיפש ביטוי הולם – “יותר מבעיות העמל העברי”…

לא עניתי לו מיד. קולו רטט בתוים כה עמוקים, כה ענוגים, עד כי קשה היה להעז ולשבור את החרסינה היקרה הזו. אך לבסוף: “ומה אתה מציע לי?” “ללמוד”, השיב קצרות. “אני מוכן” – השיבותי מיד – “מוכן ללמוד מפיך. דבר! אני מקשיב… אבל אַל תשלחני אל האולמות והמטבחים, מקום שם מרפק במרפק נוגע וקערה נשפכת אל קערה…” הוא הסתכל בי כמבוהל: “אין אני פילוסוף של יוָן העתיקה. אני לוחם של ארץ־ישראל החדשה”, אמר, ולפתע אורו פניו והוא הביט בי ארוכות ועמוקות בעינים מלאות חום.

 

ז    🔗

אבל תכלת השמים, שהיו פרושים מעל לראשי, נטרפה יום אחד. ריחי נבאש בעיניו של עורכי. ואליבא דאמת, לא הייתי אשם בכך. עד היום איני מצליח למצוא בנבכי נשמתי צידוק כלשהו לאותו מפנה, שחל בלבו לגבי דידי. ייתכן, כי נהגתי בקלות־דעת. אין לשכוח, שהייתי עול ימים, שיכור הצלחה מהירה, יתר על המידה מהירה, אצל הקוראים. הוא עצמו אמר לי, כי קוראי העתון נתחלקו לשני מחנות: המחייבים את השתתפותי והשוללים אותה. “על־כל־פנים”, אמר, “איש אינו אדיש לגביך…” הצלחה זו העבירתני, כנראה, על דעתי. בינתים –

אותם ימים הייתי מרבה לעלות במדרגות של “כתובים”, השבועון המרדני, שיסדו שטיינמן ושלונסקי. שלונסקי היה כבר אז חד ומושחז עד לסכנת קרבה. הברקות הלשון, גצי הפרדוקסים, מעשי הלולינות של להטוטן־שפה זה היו ממלאים את החדר הריק למחצה של מערכת “כתובים” שבשדרות רוטשילד. ולעומתו ישב שטיינמן, צמוק וסחוט כנזיר בתענית, חוט דק של עצבות מתמשך ויורד לו מאצל עיניו הקטנות, הדולקות, אל פיו המואס, הבז, וכל כמה שחברו לעריכה ממריא בגובה זיקוקי צבעונין מתנפצות, כן הוא, העוזר כנגדו, יורד וצולל, כאמודאי זה, וממעמקים מעלה מחשבות, הגיגים, כולם מקור ודפוס ראשון, שהיו מתאבדים הולכים כאן בבזבוז של עתיר נכסים בין הכתלים הבלתי־מסוידים של מערכת בלא תקציב זו.

פירסמתי ב“כתובים” כמה רשימות ואחת מהן, שדנה בעניני תיאטרון, הכילה, בנידון ל“נשפי פרץ” של “אוהל”, פסקה “אוַנגרדית” כזו, בערך: “משה הלוי העלה נובילות קצרות של י. ל. פרץ לחויה תיאטרלית ממדרגה ראשונה” ומסתבר – באירוניה מסוימת – שהתלהבותי לתיאטרונם של פועלי ארץ־ישראל לא היתה קטורת באפם של הפטרונים אשר לעתון פועלי ארץ־ישראל. על־כל־פנים באפו של אחד מהם. זה היה דוד זכאי, שכבר אז היה מפרסם ב“דבר” את הקצרות שלו, בחתימת ז. דוד. הוא הקדיש לי אפוא בטורו כמה שורות, לא ביותר אבהיות, שאת מקום הנימוק וההסבר נטל בהן הלגלוג. הוא שם אותי – או ביקש לשים – ללעג ולקלס. הוא יצא, כביכול, לריב את ריבו של י. ל. פרץ. בדיעבד היתה זו רשימה, שהתיאטרון, העתונות, כבודו של יצחק לייבוש פרץ וערכו של דוד זכאי לא היו נגרעים כמלוא נימה אילו נגנזה בסל המערכת.

למחרתו נכנסתי אצל העורך והושטתי לו פליטון קצר. כצנלסון נטל לידיו את רשימתי, וכדרכו, שם אותה במכתבה. ידעתי – הוא אמר לי זאת במו פיו – שאין הוא נוהג לקרוא כתבי־יד בנוכחות מחברם. אבל הפעם הפצרתי בו, שיחרוג מהרגלו ויתן לי דעתו… הוא זקף עלי את עיניו, העלה את רשימתי, ולמקרא השורות הראשונות בלבד הושיטה לי בחזרה ואמר לקונית: “לא”.

נטלתי כיסא וישבתי.

הייתי בטוח בצדקתי, ובעקשנות הקשיתי: “לא תתיר לי להשיב על דברי הלעג?” הוא חזר בשניה: “לא”. שאלתי: “האומנם עלי למחול על כבודי?” הוא משך בכתפיו. “אני מצטער” – אמר – “שגם רשימתו שלו הופיעה”. “כלום לא ראית אותה לפני שנדפסה?” שאלתי. הוא נמנע מתשובה ישירה. אז, אני: “דומה הדבר, כאילו בעטו בי תחת קורת־ביתך, ואתה קושר אותי בחבלים ואינך מניח לי אף להגן על עצמי…” הוא הירהר תוך כדי דקה: “אתה יכול לפרסם את טענותיך בצורת מכתב למערכת… אדפיס”. לחיי בערה כאילו סטרו לי עליה. “מכתב למערכת?” – חזרתי בלי להבליג – “לא, על זאת אני מוחל”.

יצאתי מאצלו ובאתי אצל “כתובים”. שטיינמן הקשיב לדברי כרופא מומחה. “הבה וראינו”, אמר והושיט את ידו. הוא קרא את רשימתי, נטל עפרון, מחק, הגיה, הוסיף, גרע. “נדפיס”, אמר בקול מרגיע.

עודנו יושבים ושלונסקי נכנס. עמדתו לא היתה נוחה ביותר. לעורך “כתובים” זה היה שולחן במערכת “דבר”… ייתכן, כי ביום מן הימים יועבר שולחן זה למוזיאון, אבל באותה תקופה לא הביטו עליו שם בחיבה יתרה. אלא ששלונסקי לא היה מעולם מוג־לב, המתירא בפני סיבוכים. והוא נתן את הסכמתו לפרסום.

גליון “כתובים” הופיע. וכשבאתי אצל כצנלסון לאחר השבת, לא היה פנוי לראותני. חזרתי בערב – טרם נתפנה. הוא לא נתפנה גם למחרת. עכשיו לא היה כל ספק בעיני: העורך אינו מרוצה ממני למרות שלא פסק, בעצם הימים האלה, להדפיס את רשימותי.

על ספסל ב“שדרות”, ששימש מעין סניף למערכת “כתובים”, סיפרתי לשלונסקי את השתלשלות הקורות. לבעל “אבני בוהו” היו בגולגלתו כבר אז חיוכים מן הרפטואר של מיקי מהו… חיוך מסוג זה נשתפך אז על פניו, והוא הוסיף: “כל זמן שפירסמת ב’כתובים' רשימות על כך ומה בכך, מילא! אבל להתפלמס עם סופר של ‘דבר’ מעל עמודי ‘כתובים’?!” ובעקיפין: “ברל אמר לי פעם, שהוא מחבב רק אנשים, שבלבם בוערת אהבה לאשה אחת בלבד… ומכיון שאין הוא מטיל ספק בדבר, שאת מיטב האהבה שלי אני נותן ל’כתובים'…” ברל לא סיים, כנראה, באזני שלונסקי, שלונסקי לא סיים באזני שלי. ברם חלקו השני של המשפט מיותר. הוא מחוּור כל צרכו.

מובן אפוא, שהיחסים נתמתחו. משהו נסדק ועמד להישבר. עורכי היה נמנע מפגישה עמי והוא חסר לי. משהו נתיתם בי. בלא־יודעים התגעגעתי עליו, על דברו, על עיניו, שרק לפני זמן קצר היו מביטות בי בתוגתן המיוחדת, החרישית והטובה, ומניחות לי שאדלה מתוכן כוח ותקוה.

בינתים היה עלי להיאבק. להיאבק ולהתגונן. ויום רדף יום כשאני מוסר רשימה לגליון יום ששי ושנים־שלושה פליטונים קצרים לימות השבוע בטורי, שכיניתיו “עם הזרם”. אלא שכנראה נתעורר בי הרצון, או הצורך, להרחיב את גבולות התקשורת שלי. כתבתי אפוא רשימה נוספת, כביכול “פוליטית”, על היחסים שבין מדינות האזור, דהינו, מצרים, סוריה והלבנון, ופלשתינה (ארץ־ישראל) שלנו.

ויום אחד נתפקקו עצבי, יצאו מנרתיקיהם ואני כתבתי לעורך שלי. זה היה מכתבי האחרון אליו. זו היתה, בעצם, גם האחרית. זה היה מכתב קצר, מעליב, מעליב מאוד. אף היום, למעלה מ־40 שנה לאחר שנכתב, עודני מתחרט על שדברים אלה הועלו על פיסת נייר. מוּסרהּ של חרטה זו לא נולד בכליותי תמול־שלשום. לידתו היתה חמש דקות לאחר שהמכתב נשלח, והוא – מוסר־כליות זה – לא הרפה ממני במשך כל השנים הללו. אמנם כתבתיו בשעת רתחה, ואף־על־פי־כן לא אסלח לעצמי זאת לעולם. כן, הייתי צעיר, צעיר מאוד… גיל קפריזי, הלך־רוח רגיש, ועל כל אלה כאמור שיכור מן ההצלחה הפתאומית, המהירה, הפופולריוּת שבאה עלי כבזק והעבירתני על דעתי. אין בדברי אלה צידוק הדין ולא לשם סניגוריה על עצמי אני אומר זאת. לא להצטדק אני מנסה, אלא להסביר…

דוד הכהן נרתע, כשקרא את הדברים שכתבתי. הוא אמר לי: “כפוי־טובה! איש לא זכה אצל ברל ליחס כפי שזכית אתה… אפילו כשכתבת רשימה על רודולף ולנטינו הריקא, הדפיס את הרשימה. מה רצית עוד?”

אני לא סלחתי לעצמי ולא לסליחת עצמי הייתי זקוק… אבל הוא, מנהיג, מורה, רב ומדריך – כלום לא היה חייב למחול על כבודו. להציף את הטינה שבלבו בגל של הבנה ולסלוח? ברם הוא השקה את הטינה שבלב ונטר…

וישראל גלילי, לאחר שנים, יאמר לי: “הוא היה נוטר טינה מושבע. הוא לא ידע לסלוח”.

הוא לא סלח.

 

ח    🔗

כך איבדתי את עולמי בשעה אחת.

הגורל מוליך תדיר את הנסיבות כמוג־לב מביש. סוף הקריירה שלי ב“דבר” הורידה את מניותי גם ב“הארץ”, שעניניו, באותה תקופה, יגעים ושכר סופרים נראה שם אז כמותרות, שיש להימנע מהם בכל מחיר. בעצם ימי הדכאון האלה סר אצלי שליחו של “דואר היום”, שהיה מופיע אז בירושלים. השליח בא בשמו של איתמר בן־אבי, שחזר אז מאמריקה ומצא את עתונו היומי במצב של עזובה קשה. הוא ביקש להרים את קרנו, למשוך כוחות צעירים, לארגן מחדש את המערכת וכיוצא באלה.

אין זה ענין לכאן, כיצד וכמה ארכו הדברים עד שקשרתי את עטי עם החבורה הירושלמית. אבל יש לציין, שלשליחו של בן־אבי היו תשעה קבין של סבלנות, עקביות והתמדה. אני הייתי דוחה אותו והוא היה חוזר ובא. הצעותיו היו מעשיות מאוד, מסולאות בפז. איני מתרברב בבואי לרשום היום, שהיתה זו גבורה רבה מצדי לדחות ולשוב ולדחות את ההצעות הלטפניות הללו. אמנם קשה היה, קשה מאוד להמיר את העתונים שהייתי סמוך אליהם בעתון שהציעו לפני. “דואר היום”, באותה תקופה, הגיע למקסימום של המינימום שלו, אם אפשר להתבטא בצורה כה פרדוקסלית. שוב לא היה זה העתון הער, הזריז, שזכה לכל־כך הרבה מתנגדים. עתה לא היו לו אפילו מתנגדים. עוקצו ניטל ממנו. ואף־על־פי שלא הגיע עדיין לגסיסה, כבר ניכרו בו כל סימני השיתוק.

לא, אני לא יכולתי אז לנטות אהלי באכסניה זו. ייתכן, שבמעמקי נפשי קיוויתי, האמנתי, כי עורכי הראשון לא פוצץ עדיין את הגשרים מאחורי… בהיסח הדעת חיכיתי לשעת כושר. לא קל היה הדבר. הדיו בקסתי יבשה והלכה, ולמרות שהייתי זכאי – לפי כל חוקי דמוקרטיה הוגנת – להרויח את לחמי, הנה היה עלי להסתכל בדאבה בימים שרדפו ימים בלי שתבוא גאולה לרוחי ופתרון מעשי, חמרי לאותה בעיה, שבכל הלשונות, בכל הדורות ובכל האקלימים קוראים לה בני־אדם: תקציב.

יום אחד – דומני שהיה הדבר בשבת – בשעה שברל כצנלסון ודוד בן־גוריון היו הולכים במכונית לבן־שמן, או חזרה מבן־שמן – אירעה תאונת דרכים ומכוניתם התהפכה. ברל כצנלסון נפצע והיה מוטל כמה חדשים בביתו, חש ברגלו.

הגיוני נסתייע ברגשותי, ובכוח שניהם עליתי אליו למלא מצוַת ביקור חולים. לא הסתרתי מעצמי, שאני תולה בביקור זה תקוות רבות.

הוא התגורר אז – אם זכרוני אינו מטעני – ברחוב אלנבי, בקרבת מקום לגאולה או ליונה הנביא. בשעות אחר־הצהרים סרתי אל ביתו והוא היה עמי לבדו, פנים אל פנים. אך מה בצע בפנים המביטות בפנים, אם הלב מסתיר עצמו מן הלב!

פניו היו חיוורים ובתוך האפלה למחצה ששכנה בחדר היה לחוָרוֹן עצב כפול. הרגשתי בכאבו. כל האהבה הטהורה שהיתה בי, כל החיבה ששמרתי לו עוד מימי “הרובע הלטיני” בפריס, נדלקה בי עכשיו. אמרתי לו: “איזה אושר, איזה מזל שנשארת בחיים!” משהו נזדעזע על שטח מצחו. אך הממדים לא היו גדולים, כנראה, הואיל והרקה הכסופה נרגעה והוא אמר בקול פשטני וחותך: “מקרה…” אבל הוא לא הצליח להוציאני מן החרטה, מן הנוחם, שהובילני אליו, ואני חזרתי ואמרתי, מכל הלב: “אני מבקשך לסלוח לי… באתי כדי להקל על מצפוני… אני יודע, כי העלבתיך… איני מבין איזו רוח שטות, רוח גסה של שטות, נכנסה בי אז, בכתבי לך את אשר כתבתי… אני מאמין, אני מקווה, שתסלח לי…” הוא ישב בשפתים קמוצות, הדוקות. הוא היה חיוור מאוד, עייף. תוך כדי דקה הירהרתי, שהרגל מכאיבה לו, מכאיבה מאוד.

הוא לא השיב. שתק. בעצם היה עלי להבין, שהפסדתי במערכה. תבוסה מוחלטת. הוא לא סלח לי. אבל אני לא יכולתי לסגת. יצאתי לדרך, איש כואב, מאוכזב, והיה עלי להגיע עד תומה. עכשיו אמרתי בגמגום־מה: " ‘דואר היום’ מציע לי עבודה…" עיניו היו מכוסות ערפל, ערפל יוקד. “בן־אבי” – אמרתי שנית – “מפציר בי שאיכנס ל’דואר היום'”. הוא לא שיסע אותי. “איני צריך לומר לך” – לא הרפיתי – “שאין זה לפי רוחי… אני יודע, כי בקבלי את הצעתו, שוב לא תהיה לי כל דרך לחזור…” לא אמרתי “אליכם”, אבל הדבר היה כה מובן. “אלא” – המשכתי אנוכי במונולוג שלי – “מצבי אינו מרשה לי להאריך בחיבוק־ידים זה… מה אתה אומר?” הוא לא אמר דבר. שפתיו היו הדוקות. אז לחצתיו אל הקיר: “אין לך מה לומר לי?” כן, עכשיו היה לו… והוא אמר. הוא השמיע באזני את מליו, את מליו הגורליות: “אתה ירקת” – אמר – “לתוך בור ששתית ממימיו…” עכשיו היתה דממה, דממה כבדה. עכשיו פסק השופט, בסמכות של דן יחיד, את פסק־דינו. גם העונש היה ברור… למרות שלא נקבהו ואני לא שאלתי עליו. משהו הסתחרר לנגד עיני. הרגשתי כיצד עולמי מחשיך והולך. קמתי, וכמו בהיכנסי כן גם בלכתי הושטתי לו את ידי. הוא לחץ אותה, אבל הלחיצה היתה מדולדלת, קרה ומתנכרת. פניתי גב, עברתי מסדרון. על הסף נעצרתי משום־מה ושביב אחרון, גץ קלוש של תקוה, החזירני אליו. קרבתי מרחק צעד ממנו ואמרתי לו, עינים בתוך עינים: “ובכן… למען כפר על היריקה עלי לקשור אבן כבדה לצוארי ולהטביע את עצמי במעמקי המים של הבור?” שום דבר לא נדלק בעיניו. הבינותי, שעל הספינה יהיה לרדת למצולות… האיש לא יציל את נפשי.

 

ט    🔗

לאחר ארבע שנים ויותר פגשתיו יום אחד בבזל, במסדרונות הקונגרס הציוני ה־17, אליו נשלחתי מפריס, שישבתי בה אותה תקופה ישיבת קבע. הייתי מטייל הלוך ושוב במסדרון ה“מוּסטרמֶהסה” עם שלום שוַרצבארד. מחסלו של פטליורה ביקשני לזמנו עם “היהודים הגדולים מארץ־ישראל” והייתי עוצר בהם, דרך הילוכם, וכל אחד מהם, כדרכו, היה משיח עם נוקם נקמת דמנו השפוך.

כשעמדו, זה מול זה, ברל כצנלסון ושלום שורצבארד, נצטלמו שניהם בעיני בתמונה מאלפת. הם היו, שניהם, קטני־קומה, ולמרות שהאחד היה שחום והשני בהיר, בהיר מאוד, הנה היה משהו משותף בצלמם. כשאמרתי: “הרשה לי, מר כצנלסון, להציג לפניך את שלום שורצבארד”, ראיתי את פניו של העורך משתלהבים במטמורפוזה רבתי. דומה היה, כאילו יש קרבה נפשית ביניהם, וזו נשקפה מעיניו של כצנלסון. דימיתי לראות גשר, גשר של דם וגזע, בין זה לזה. הנחתי להם לנפשם ונתרחקתי. כשחזרתי לאחר שעה קלה ברי היה לי, שאמצא את שורצבארד ממתין לי. ברם הוכנה לי הפתעה. את כצנלסון מצאתי.

“שורצבארד דיבר עליך טובות” – אמר – “כלום אתם נפגשים בקביעות בפריס?”

“לאו דוקא בקביעות” – השיבותי – “אבל תדיר.”

“ומה שלומך?” פתח שנית.

“תודה, טוב”, עניתי, בלא שאהיה משוכנע בכך.

הוא שתק ואני אמרתי משום־מה:

“אתה זוכר את המאמר שפירסמתי ב’דבר' על מעשה הנקם של שורצבארד? זה היה… זה היה…”

“ב־25 במאי 1926”, סייע לי.

“כן” – אמרתי – “ישבתי אז בפריס. אתה כתבת לי מכתבים יפים, חמים, מעודדים”.

“ואתה לא ידעת להעריכם כראוי”, הגיד.

היה עליו להרים את ידו, להגביהה למען תִּתהּ על כתפי. הוא עשה זאת, ובקול שקט שאל:

“אינך מאושר?”

“לא”, השיבותי בקול עצור.

“להתראות בארץ־ישראל”, פטרו שפתיו כשהושיט לי את ידו.

עיני ליוו אותו בהתרחקו מעלי. מוזר: אהבתיו כמו לפני חמש שנים, כשהגיע אלי מכתבו הראשון לפריס.

ובפעם האחרונה, ב־1943, באוטובוס מספר 5, ליד קולנוע “שדרות” בתל־אביב, ראיתיו עולה. כל הספסלים היו תפוסים, וכתלמיד בפני רבו קמתי וּויתרתי לו על מקומי. שוב לא היה אמנם רבי שלי, אך אני הרגשתי, שתמיד ובכל מקום אקום בפניו.

הוא הודה לי בשפה רפה ונתישב. עמדתי לידו. הוא לא שאל דבר. בפינת שיינקין ירדתי.