א    🔗

סיפורו של “דואר היום” הוא סיפורה של כתונת פסים. נוסח אחר: זה סיפורו של סולן, סולן מלידה. כי “דואר היום” – עתון ותקופה – יש לו רק משמעות אחת: איתמר בן־אבי. ואיתמר בן־אבי הוא הילד, הנער, הגבר, שהתהלך בתוכנו כסולן גזעי, כשלבשרו כתונת הפסים שתפר לו אביו, סטודנט מן הסורבונה של פריס, אליעזר פרלמן, שייכנס להיסטוריה כאליעזר בן־יהודה, מחיֵה הלשון העברית.

בכתונת הפסים יש משהו מן הסמל. כי זו אינה מליצה ציורית בלבד, אם בכלל. ואם סמל – מותר, אולי, ואולי צריך לשרבבו לתוך קורות האנשים שהכותונת דבקה לבשרם.

מה משמעותה, בעצם, של כתונת הפסים? מה היא באה ללמד?

הספרות המקראית אינה נדיבה בדבריה על כתונת הפסים הראשונה והיחידה בדברי־הימים, זו שתפר יעקב בן יצחק לבן־הזקונים שלו, ליוסף בן רחל, אשר אהבו מכל בניו. זהו כל המידע שספר “בראשית” מוריש לנו. ידוע לנו, כי היה יוסף בן י"ז שנים בצאתו לדותן וכותונת הפסים לבשרו. אחר־כך יסופר לנו הסיפור הדרמתי על שנאת האחים, על טבילת הכותונת בדם ועל זעקת הקשיש, כי אכן כותונת בנו היא וכי “טרף טורף יוסף”… אך גם פרטים אלה אינם מאפשרים לנו לתהות על קנקנה הספציפי של כותונת פסים זו ולפענח את יִחודהּ. מה באים ללמד הפסים בתוך האריג? האם סימן הם למזל, מעין קמע השומר על “בן פורת יוסף”, אם אפשר לומר? ואכן, על־אף שנאת האחים, על־אף מכירת יוסף לאורחת הישמעאלים, על־אף הבוֹר שלתוכו הושלך, הנה בסופה של הדרך לא יאבד הנער ויוסף יהיה למשנה למלך מצרים. האם כותונת הפסים היא ששמרה על בעל החלומות?

הנער, הילד נולד בשנת 1885 לאמו דבורה ולאביו אליעזר, ושם קוֹרא לו – בן־ציון. טרם היתה לו כותונת פסים, אף־כי היתה שמורה לו אי־שם. וכשם שגורל ומסתורין מכתיבים לנו את דרכנו ואת מעשינו, כך יצא הנער, כשגדל ונתפכח, לקראת הבאות, פשט מעליו את בן־ציון ולבש את איתמר. וכך לבש את הכותונת.

הוא נולד בשכונת החבשים של ירושלים הקדושה. היא היתה קדושה בעיני אנשים רבים, ירושלים. אך אליעזר ודבורה לא הועידו את ילדם לתשמישי־קדושה. הם האמינו, כי לא בקדושתו ולא בקדושתה יחיה עם ותחיה ארץ, אלא בחילוניותם דוקא, חילוניותם הפשוטה, הבריאה והמתמשכת. כך גם הדריכו את ילדם והטילו עליו יעוד, שליחות: לדבר עברית. זו היתה העזה, חוצפה, מהתלה. ורפי הלב נדו לילד, הנאלץ לגמגם מלים של לשון חנוטה.

אך הפלא נתגבש והיה. הילד גימגם עברית… עד שלבסוף דיבר בה והנה היא חיה ושוטפת. כך נולד, כאמור, איתמר. הוא נשא כדגל את גאוָתוֹ על אביו בכנותו את עצמו בן־אבי, דהינו, ראשי־תיבות של אליעזר בן־יהודה, שהם גם אתגר לעולם: אני, בנו של אבי. ומי היה אביו כבר ידעה החברה הישראלית, שהחלה, כבר אז, להשחיז את הסכינים ולבשל את ההשמצות. דיברו בשפתם, שפת האב והבן, והשמיצו את שניהם. תחילה השמיצו החרדים, ואחר־כך השמיצו המתקדמים, בני הישוב החדש.

ששים שנה לאחר לידתו שוב לא יהלום הלב ולא תנשומנה הריאות של הבן־יקיר. הדבר יתרחש ב־1943, בעיצומה של מלחמת־העולם השניה, בארצות־הברית. היה זה ב־18 לחודש אפריל, בצאתה של שבת שלוה, הרבה אחרי חצות־הלילה. המשפחה הקטנה, הרעיה ושתי הבנות, שיצאו עם האב מירושלים לגולה הרחוקה, הקיצה לקול שיעול טורדני ושם מחנק וראתה כיצד מת הסולן. היתה זו מיתת פתע שאין עמה יסורים.

 

ב    🔗

כך נראים לי הדברים היום, לאחר שנים ארוכות ובפרספקטיבה, כשהעצבות מכתיבה לי לא רק את המלים, אלא גם את המסקנות.

אבל שונים היו פני הדברים בשנת 1928.

היה לי אז ותק של כמעט שלוש שנים בעתונות. היו לי הישגים. אולם ממדיה של העתונות הפרובינציאלית, זו שעמדה לקלוט אותי, טעמה לא היה משובח לגבי דידי. האנשים, שלמענם יכולתי להאמין, כי אני כותב כדי שיקראוני, לא עוררו בי אמון. לא הייתי נואש, אך הספקות רחשו בקרבי וכירסמו בבשרי. לא יכולתי לשכוח את אסכולתי הראשונה, את עורכי הראשון. ברל כצנלסון ליווה אותי לכל מקום אליו הלכתי. וכשהייתי מלמד את עצמי לכתוב בעבור הקהל החדש, כשהייתי מתאים את עצמי לטעמו של זה, לא יכולתי לשכוח, כי הנערץ הגדול שלי נצטמק ונסוג כשעמד בפני מבחן הגדול שבסגולות, הגדולה שבמידות: המחילה. הוא לא סלח לי וכך אילץ אותי לפנות לדרך שלא חפצתי בה. הייתי משוכנע, כי אני צודק, כי הצדק עמי ושלי, והכרה כזו נותנת לך כוח ומתַּגברת את רגשותיך. אך אני לא חפצתי בצדק. לא הצדק היה דרוש לי. אני חפצתי בעורך שלי, חפצתי את כצנלסון.

אלא שהחיים האפורים הקהו בי אפילו את העצבות, את התוגה שבנפש. אמרתי לעצמי: התעודד! וכך נרתמתי, לחרוש זמן־מה בעתון פלוני, בעתון פלמוני, נדדתי מאחד לאחר ושאלתי את עצמי למי אני עמל. ותוך כדי הרהורים ניסיתי לשאול את עצמי מהו, בעצם, עתון: מטרה בפני עצמה, או אמצעי להשגת המטרה, שלא בהכרח יש לה קשר לעתון.

“דואר היום”, אי־המבטחים החדש שלי, לא היה המקום האידיאלי למתן תשובה על השאלה.

 

ג    🔗

לקראת סוף שנות ה־20 – ליתר דיוק: בסוף 1928 או תחילת 1929 – הגיעני מכתב מאת יהודה חיותמן. הכותב שימש מנהל מחלקת המודעות והפרסומים של העתון הירושלמי ועמד בראש הסניף היפואי של העתון. זה היה גבר צעיר וחרוץ, חריף שכל, עשיר יזמה, נבון ובעל גישה עניָנית לכל מקרה. הוא היה אחד מחמשת בניו של יצחק חיותמן, ממקימי מטולה, ממיסדי תל־אביב, שהקדים לפעולתו זו השתרשות חלוצית בצפון הגליל העליון.

המכתב היה קצר. חיותמן כתב לי: “אבקשך לסור הבוקר אל משרד ‘דואר היום’ שברחוב בוסטרוס. בן־אבי חזר אמש מסיורו באירופה ומבקש לשוחח עמך. נא לדייק ואל תאחר, כי בשעות אחרי־הצהרים יש בדעתו של העורך לעלות ירושלימה”.

היה ברור, כי חיותמן הקדים וסיפר לבן־אבי על נסיונותיו המרובים “לפתותני” ולרכוש אותי לעתונו וכן על עמידתי בסירובי. ויש להבין, כי בן־אבי החליט לנסות ישירות, אישית את כוח שכנועו.

לא איחרתי, וכבר בשעות הצהרים המוקדמות הייתי במשרד, שמדרגות עץ הובילו אליו, ושהיה מעין קומה שניה, פנימית בחנות שבקומת הקרקע. היתה הרגשה, שאנו מצויים ברחוב, ברחוב ממש, רחובו של בוסטרוס, באותה יפו של הימים ההם, עם מוכרי הכעכים הססגוניים וכן מוכר ה“סוס” המנגן בצלחות מצלצלות, עם מרביצי המים בחוצות הלוהטים ועם הדרגשים הנמוכים שבפתחי בתי־הקפה ועם ספלי הקהוָה שאין להם סוף.

בלורית הכסף של בן־אבי היתה סימן ההיכר המובהק ביותר של אותה שיחה עתונאית. הבלורית כאילו חייכה, כשבעליה מתהלך אנה ואנה ומעיד על מתיחות עצבנית, שאינה מניחה לו לשבת במקום. לעומתו ישב, שקוע בכורסת העור העמוקה, בזחיחות־דעת מירבית שותפו. של בן־אבי, מנהל דפוס “הסולל” זלמן וייט, ה“ינקי” של ירושלים, אלגנטי בחליפה שבקפידה. משום־מה נראו לי פניו מכוסי דאגה.

בן־אבי דיבר. דיברתי גם אנוכי. שנינו דיברנו. וייט וחיותמן הקשיבו ולא השתתפו בשיחה. שנינו ידענו מראש, כי לא קיימת כאן בעית אידיאולוגיה אפילו במרכאות. עמדה רק שאלת התמורה, שהעתון יהיה מוכן לתן לי כשכר השתתפותי. בסופו של דבר קבענו לא רק את גובה השכר, אלא גם תנאי מפורש, שבשבועות הקרובים אצא לפריס כסופרו של “דואר היום” באירופה. בן־אבי הושיט לי פתק, שעליו הספיק לרשום את שמות האישים שיהיה עלי לראין. הצצה חטופה הוכיחה לי, כי העורך מעריך מאוד, אולי יתר על המידה, את כשרי לדובב אישים חשובים אלה… הוא אמר לי עוד, כי לכשיתקיים באירופה קונגרס חשוב, ולא רק ציוני, יהיה עלי ליצג שם את העתון.

אלא דומה היה, כי כל השאלות הללו הן משניות וזוטות בעיניו, וכי אץ לו הזמן להעלות משהו אחר הלוחץ עליו, משהו שכאילו בוער על לשונו.

ואז ראיתיו נעצר מצעידתו, מתישב, מרכיב רגל על־גבי רגל, מדליק סיגריה ששלף מתיבת “מטוסיאן” ומצהיר: “החל באחד בחודש יימכר ‘דואר היום’ בכל גבולות ארצנו במחצית הגרוש…”

וכאילו חשש, שמא לא ארד לסוף דעתו, הוסיף: “בחמשה מילים בלבד…”

פניו היו שלוים. ואולם אני קמתי מעל מושבי ואז נתחוורה לי הדאגה שעל פניו של וייט: “אתה מהתל בי!” אמרתי.

שמעתי את וייט אומר, כאילו משלים את מחשבתי:

“אמרתי לו, שזו תהיה התאבדות. אלא שהוא אינו רוצה לשמוע!”

בן־אבי לא נרתע. הוא הצהיר מחדש: “מן האחד בחודש יימכר ‘דואר היום’ בחצי גרוש הגליון, לא בגרוש שלם!”

לחצתי את ידו, איחלתי לו הצלחה ויצאתי מעל פניו.

ואכן בראשית החודש ניתן היה להשיג את “דואר היום” בכל ערי ארץ־ישראל ומושבותיה בחמשה מילים.

יש לזכור, כי עד לאותה שנה ולאותו תאריך היה מחיר העתון – כל עתון, כולל “הארץ” ו“דבר” – גרוש עגול, גרוש ממש. כשהעז בן־אבי לחולל את המהפכה הכלכלית־פסיכולוגית־משקית שלו, לא נצטרפו אליו “דבר” ו“הארץ”. הם ינסו להיות שמרנים ובמשך שלוש שנים וחצי עוד יתגוננו, ייאבקו, לא יותרו, עד שלבסוף ייאלצו להניח נשקם מידם. מכאן ואילך נפתח פרק חדש בדברי ימי העתונות שלנו. קוראי העתון שמחו על הפיכה זו והכירו תודה לבן־אבי, ה“אֶנפן טֶריבּל” של חיי התקשורת בארץ־ישראל. ואילו ברחובות הידהד קולם של מוכרי העתונים שאירגן חיותמן ושהכריזו: “דואר היום! רק חצי גרוש!”

ההדים לא נדמו. הבריות המשיכו להשתומם, להתוכח, להסתייג, לראות שחורות ולהתנבא. בכל יום נולדה קַסַנדרָה חדשה. ויום אחד אמר לי ישייביץ, (כיום דוקטור ישי), מנהל “דבר”, כי צעדו של בן־אבי מסוכן הוא והוא חופר לעתונו קבר. “על־כל־פנים”, אמר, “אנחנו, ב’דבר', לא נעשה זאת לעולם”. ההתחייבות של המנהל לא ארכה יותר משנתים או שלוש. ואילו ברחוב מונטפיורי, בבנין “הארץ”, התלוצצו והתבדחו. הם הקשו: “ומתי ימכור בן־אבי את עתונו ברבע של גרוש?” וכשהלצה זו נתישנה, אמרו והקשו: “…ומתי תשלמו לקורא כדי שיקרא את העתון חינם אין כַּסף?”

בן־אבי לא נתרשם מדברי הביקורת והלעג. הוא אמר, כי אין הופכים בנקל סדרי עולם וזה דינה של כל מהפכה. בינתים הפסיקו העתונים השמרניים ללעוג והחלו דנים ברצינות על אשר יש לעשות כנגד התחרות, שמאסה בגרוש והעמידה את מחיר העתון על מחציתו. הם שאלו את עצמם ואת כל מי שהיה מוכן להשיב להם: כיצד ייתכן להוציא לאור עתון בתנאים כאלה? אנו, המקבלים עשרה מילים, ולא חמשה, – בקושי אנו מצליחים לאזן את התקציב. כיצד עושה זאת אפוא בן־אבי במחירים החדשים שהציב לעצמו?

היום אנו יודעים, כי “דואר היום” לא נפסק, ועל־כל־פנים לא בגלל מחירו. ואילו כשהגיע העתון לימיו האחרונים, היו כבר גם “דבר” וגם “הארץ” נמכרים, דוגמתו עצמו, במחצית הגרוש. ובמשך כל התקופה, מאז מהפכת חצי הגרוש, לא זז ולא נסוג העתון הירושלמי מעמדתו. “בטאון יהודה העצמאית” – זה היה השלט, הססמה שהתנוססו בראש העמוד – נראה בריא ושלם ופרשת עתון בחצי הגרוש הפכה בסיס בחישוביה של העתונות העברית בארץ ובשער החליפין שלה.

מה שהקדים בן־אבי להבין, מה שניחש, הבינו והכירו מתחריו, העורכים והמנהלים של “דבר” ו“הארץ”, רק שנתים לאחריו.

ובן־אבי שיפשף ידיו בנחת. הוא כבר תיכנן את המהפכה הבאה שלו. 

 

ד    🔗

בינתים הוחלט, שאני יוצא לפריס. בפנקסי היו רשומות כמה מן המשימות, שרצה בהן בן־אבי. ביחס לנותר היה עלי להוכיח את יזמתי. ואני יצאתי “פריסה”, כלשונו של העורך.

יום אחד, בפריס, הופתעתי בביקורו. הוא יצא באחת מהפלגותיו המרובות לאמריקה, ובדרכו סר ליבשת הישנה וחנה בבירה הצרפתית. בימים ובאוקינוסים שלטו עדיין הספינות, כי המטוסים טרם תפשו בחרטומיהם את ההגמוניה.

ישבנו ב“נפוליטן” שעל־פני הבולברים, שאבנו לתוכנו את הסיטרוֹנאדה – העסיס שלהם – והוא שאל אותי אם זכור לי אותו יום בו דאג וייט, בו הסתייגתי אנוכי ובו היה חיותמן פסימי יותר מאופטימי.

“אתה מתכוון ליום בו פרצה המהפכה?”

הוא צחק.

אמרתי לו: “ועל מה אתה חולם עכשיו?”

הוא התחמק מתשובה ישירה: “אין מחסור ביעדים”, אמר.

ניסיתי לעקור מפיו משהו:

“הכתב הלטיני? שיטת הקנטונים?”

והוא: “סבלנות… סופך להיוכח”.

לאחר שהיה קצרה הפליג בן־אבי בחזרה לארץ. “אל תשכח את הפתק שלי!” קרא אלי בלוותי אותו אל בית־הנתיבות שברחבת סן־לאזאר. אני לא שכחתי. בפתק רשם לי שני שמות בצירוף הצו: בכל מחיר לראין את השנים! לי נראו הוראות אלה כתרגיל לוגריתמים מסובך וקשה. השם האחד היה אנרי דה ז’וּבּנל, או, כפי שרשם העורך: “ידידי אנרי דה־ז’ובנל”. והוא היה אמנם ידידו, מסתבר, שכן כשכתבתי אליו כדי לקבוע מועד, והוא היה נופש ומבלה פגרה קצרה באחוזתו שבחבל קוראז, רחוק מן הסינט ומיתר תפקידיו, מיהר להשיב לי ולשאול על מעשיו כיום של “בן־אבי הטוב הזה”. לא כן היה הדבר לגבי האישיות השניה, שהיה עלי לראין “בכל מחיר”, כפי שהורה לי עורכי. בן־אבי רצה שאראין – לא פחות ולא יותר – את… אלפרד דרייפוס. זה היה אתגר, אלא שלא היה צורך להיות פסימיסט דוקא או ספקן כדי לקבוע מראש, כי הסיכויים לכך הם אפסיים. ואילו בן־אבי עוד יאיץ בי בשובו לירושלים בהריצו אלי פתקים, עליהם משתרע כתב־ידו הגדול והפורץ: “את דרייפוס בכל מחיר!”

גם את דה ז’ובנל לא ניתן היה להשיג בנקל. האיש, לשעבר עורכו הראשי של “לה־מאטן”, אחד מעתוני הבוקר החשובים ביותר בשעתו בצרפת ובאירופה, נחשב בתקופה בה עומד סיפורי לאחד הנבונים והאינטליגנטים בין מדינאי צרפת. במשך שנים שימש נציב עליון של צרפת בסוריה ובלבנון, וכנראה, זה היה הטעם לרצונו של העורך הראשי שאראין אותו. דה־ז’ובנל היה גם חבר הסינט הצרפתי, היה נציג צרפת בחבר הלאומים בז’נבה, ולאחר זמן יכהן כשגרירה של צרפת בותיקן. הוא היה גם סופר בחסד וערך את ה“רויוּ דה־ויואן”, “כתב־העת של האנשים החיים”, אם זה התרגום הקולע. כתבתי אליו והוא השיב לי באדיבות צרפתית מן הימים ההם, הטובים, ואף הזמינני לביתו אשר ברחוב פארו, ברובע הששי, בקרבת גן לוקסנבורג. הייתי שיכור נצחון וכה בטוח, שהראיון כבר בכיסי, עד כי הברקתי לבן־אבי, שישמור לי מקום בגליון הקרוב. אלא שהמציאות היתה שונה במקצת. דה־ז’ובנל אמנם קיבלני בחביבות לטינית מובהקת ונתגלה בר־שיחה מלא קסם, אולם שום שאלה שלי – ומדובר בשאלות עניניות – לא הביאתני על סיפוקי. כששאלתיו מה היו רשמיו כנציב עליון בסוריה מביקורו בארץ־ישראל המנדטורית, השיב: “יש לכם כבישים מצוינים”. כששאלתיו אם הזדהה מבחינה פוליטית בימי שבתו בדמשק או בביירות עם הפוליטיקה של נציבי בריטניה בפלשתינה (א"י), שאל אותי בתמימות מעושה: “כלום היתה להם פוליטיקה?” ודאי, היה “אספרי” רב בהתבדחות זו, אבל לא היה בה משום הבעת דעה, שאפשר להביא אותה בפני הקוראים. כששאלתיו מה למד במשך שנות שבתו במזרח התיכון על הבעיה של העצמאות הערבית, השיב לי: “זאת אספר בזכרונותי”. ולבסוף אמר לי בגילוי־לב רב: “גם אני עתונאי… ובאמת אל תמשוך אותי בלשון… איני יכול לומר לך יותר משאמרתי לך…” זכור לי, כי ניסיתי להעלות אותו בחכת העקיפין ובהשתוממות מסוימת שאלתיו, אם אמנם לא התענין לראות את ארץ־ישראל היהודית מקרוב, וכאן השקיף עלי באלכסון והשיב בגילוי־לב מסוים: “אל תשכח, שהייתי באותה תקופה נציבה של סוריה ואורחו של הנציב העליון הבריטי שישב בירושלים…” בקשתי האחרונה היתה, כי יאמר לי דעתו על וייצמן, צ’נסלור ופספילד, וכאן חייך ואמר, כי הוא מעדיף לומר לי דעתו על ויקטור הוגו, גיתה ולורד ביירון…

ראיונות, ובעיקר ראיונות הקשורים עם אישי פוליטיקה ואקטואליות, נידפים תדיר עם הזמן וכל מה שמשתמר מהם הן הנסיבות, הרקע של הסביבה. הבית, מוטב לומר הארמון, העטור גן, אליו הלכתי, זכור לי עד היום כפינת חמד שלוה, שהייתי נותן רבות כדי להשתכן בתוכה. הבית ניצב בקרבת “כנסית סולפיס הקדוש”, כשברקע משתרע גן לוקסנבורג. המשרת שפתח את השער לא נראה קדוש כל עיקר, אלא חגיגי בלבד בפראק הירוק שלו, שכפתורי זהב תפורים לו. להשלמת התפאורה היו לו כסיות לבנות על ידיו. נדמה לי, כי אנו – הוא ואני – משתתפים בסרט מן המאה ה־18… בחדר ההמתנה ניצב פסנתר ומיד עלתה בלבי דמותה של אשתו לשעבר, אשתו הראשונה של אדון הבית, הסופרת הכל־כך נשית ורומנטית, קולט. הירהרתי, כי ייתכן שדה־ז’ובנל החריף, שהביס זה מקרוב בסינט את ראש הממשלה טארדייה, הפיג את מתיחותו בפריטת אחד הוַלסים של שופן על מנענעי הפסנתר הייצוגי הזה.

טרקלין ההמתנה טבע בפרחים. הם היו בכל פינה. בעיקר שושנים והללו הפיצו בשפע צבע ובושם. כשנכנסתי לבסוף אל לשכתו עמדתי על השוני שבסגנון הריהוט והאוירה. כאן לא היה פרח, גם אחד, ולעומת הפרחים החסרים ניצבו ארונות גדושי ספרים. ז’ובנל נתגלה רם־קומה, רחב כתפים, זקוף, בעל סבר פנים מיוחד. גם כשתשובתו היתה צוננת, האיר פנים. כשדיברנו על הצלחתה המבוקשת של הציונות, אמר לי, כי כדי להצליח צריך שיהא לציונות די – והוא החל מונה על אצבעות ידו האחת – די אנשים, די כסף ודי אדמה. קשה לומר, כי הניסוח היה רע.

אחר־כך, כשבכל־זאת דובבתי אותו איך שהוא על “הספר הלבן” של פספילד, על מקדונלד איש הלייבור, על המרוניטים בעימות עם המוסלמים שבלבנון, נתעורר כאילו ונחשף בהבעת דעותיו. וכאן שאלתיו מה דעתו על תכנית הקנטונים של בן־אבי, שכבר החלו מרמזים עליה. הוא אמר: “תכנית מענינת מאוד. אך השאלה היא, מה יאמרו עליה הערבים?”

הראיון השביע, כנראה, את רצונו של בן־אבי. הוא התקין לו כותרת על חמשה טורים, בעמוד הראשון, כשהכותרת אומרת, בריאליזם נאמן למדי: " ‘דואר היום’ אצל מדינאי מזהיר" – כותרת משנה; ואילו הכותרת הראשית: “מה אמר ומה לא אמר אנרי דה־ז’ובנל…”

חמש או שש שנים לאחר־מכן נפטר לעולמו המדינאי הצרפתי, שבהיסח הדעת שמר, כאילו, נאמנות לניב הדמוקרטי של שנת 1789. בן 59 היה במותו ואחד ממספידיו ציין, כי “אלים ונשים אהבוהו”. אחרים סיפרו, כי טיפח תכנית לישב יהודים באחד מחבלי סוריה… עכשיו נזכרו גם, כי הוצע לו להעמיד מועמדותו בבחירות לנשיאות הרפובליקה ב־1931, אך הוא סירב: “אני צעיר מדי כדי להיות חנוט בארמון”.

מעולם אין אנו יודעים מתי, בדיעבד, אנו צעירים מדי…

 

ה    🔗

הזמן לא עמד מלכת. תאריך רדף תאריך, יום בלע יום, ואיתמר בן־אבי לא שכח, כנראה, את השם השני, שרשם על אותו פתק מגרה של יעדים. כדי לפייסו ולהשביע רצונו ריאינתי לו, בימים הבאים, את הסופר האמריקני־יהודי לודויג לואיסון, את השחקן הרוסי – רוסי לבן – איבן מז’וּכין, את המנהיג הערבי חסן צדקי דג’אני ששהה בפאריס… אבל הוא ידע מה הוא רוצה, העורך שלי. הוא רצה את אלפרד דרייפוס, לא פחות ולא יותר מאשר את דרייפוס!

לא היתה לי אפוא ברירה והתחלתי לתכנן את הראיון הקשה ביותר, הבלתי־ניתן ביותר. שכן לא היה זה סוד, כי לכששוחרר הקפיטן המפורסם והוחזר ממקום גלותו באי השדים אל חיק משפחתו כשהוא נקי מכל אשמה, הבטיח דרייפוס לבני־המשפחה, שנגרמה לה, כמובן, עגמת־נפש רבה, כי לעולם־לעולם לא יכתוב זכרונות, לעולם לא ימסור הצהרות, לעולם לא יתראין ובכלל – לא יופיע בפני העתונות. הייתי משוכנע אפוא, כי זוהי משימה אבודה מראש. אולם אי־שם בתוכי קסם לי הסקוּפּ הזה, סקוּפּ עולמי, בין־לאומי, שהרה עורכי, ואני החלטתי לנסות את כוחי ויהי מה. ידעתי, כי דרייפוס מתגורר בפריס כשהוא מסתגר בדירתו וכמעט אינו מוציא חטמו החוצה. החילותי אפוא חוקר אחרי תנאי חייו, מנהגיו היומיומיים, וכך הגעתי למידע על שעות צאתו ובואו. וכך, בוקר סגרירי אחד, כשדרייפוס ההיסטורי יצא מביתו במיטב הפרוזה והאלמוניות כדי לשאוף אויר צח ולטייל את טיולו השגרתי, נטפלתי אליו באמתלה רגילה. שאלתיו למקומו של רחוב מסוים, שהיה ידוע לי, כי כדי להגיע אליו די לצעוד בעקבותיו של דרייפוס, המטייל במסלול ישר וארוך. הייתי משוכנע, כי באדיבות המקובלת על הפריסאים יציע לי הנשאל להתלוות אליו, שכן “אני פונה במילא לאותו כיוון”. ואמנם נכון היה החישוב שלי בשלב זה, וכך אירע הדבר בדיוק. אבל זה היה השלב היחיד! כי אם עשיתי עמו במשותף כברת דרך ושוחחתי עמו על “הגשם ומזג־האויר הנאה”, הנה לא היה בדברים הללו שום ענין ראוי להגישו לקוראים, המבקשים לשמוע משהו חשוב מפי האסיר לשעבר של אי השדים. בינתים היה עלי למהר ולדובבו בטרם אגיע לפרשת־הדרכים ולרחוב עליו שאלתי. ואז אמרתי כמי שקופץ באין מוצא למים או לאש – אמרתי, ללא כל קשר עם מה שנאמר תחילה: “אני בא מפלשתינה… אדוני יודע, ארצם של היהודים…” ראשו של דרייפוס נזדקר אחורנית.

“אתה יודע, אדוני”, הוספתי ואמרתי, “הציונות היא תנועה של חוזרים למולדת…” אלא שלדרייפוס לא היתה, כנראה, שום זיקה להאזין לדיסרטציה על הציונות והוא הפסיק אותי בהשמיעו: “אני מצטער, אדוני…” אני עוד הספקתי לומר: “מאוד היינו רוצים לדעת, בפלשתינה, את דעתך…” אבל האיש שלי כבר חדל מלהקשיב לדברי, אפילו מתוך נימוס. הוא הושיט את זרועו, הצביע על הרחוב המבוקש, ואמר: “הנה… זה שם!”

זה היה הכל. וזה לא היה הרבה! אך בן־אבי הצליח בכל־זאת לבשל גם מן המעט הזה משהו שבמשהו. מענין, ששבועות מספר לאחר־מכן, כשנפגשתי עם גרשון אגרון, אמר לי עורך “ג’רוסלם פוסט”,¹ שהיה לא רק עורך דגול, אלא גם קורא בעל חוש דק ומסקנתי: “הראיון שלך עם דרייפוס היה מצוין!” מחיתי ואמרתי: “אבל לא היה בו שום ראיון, לצערי”. והוא הניע בראשו, כמורה באזני תלמידו: “וזה המיוחד והטוב שבמאמר!”

ארבע או חמש שנים לאחר־מכן הלך דרייפוס לעולמו, ובהקדישו נקרולוג למותו הזכיר “דבר”, כי “כתב צעיר, שביקש להשיח את המעונֵה הגדול לצורך עתון ארץ־ישראלי, נתקל בחומה של סירוב”. “הכתב הצעיר”, שמשום־מה לא פירש “דבר” בשמו, הייתי אני.

לכל הפרשה הזאת, שנתרקמה מסביב לתיאבונו של בן־אבי לסקופים, היתה התפתחות פיקנטית למדי מבחינה עתונאית: כ־35 שנים לאחר מכן, ליתר דיוק בשנת 1965, כשבינתים הספיקה לפרוץ מלחמת עולם שניה ואף להסתיים, הופיע בשוק הספרים, בצרפת, אצל המו"ל המכובד פלאמאריון, ספר על היהודים בשם הפשטני והיומרני: “היהודים”. מחברו היה הסופר המפורסם, אלוף רבי המכר, רוג’ה פיירפיט. ככל ספריו של פיירפיט, היה גם זה מבריק וחריף כאחד, אלא שמשהו חסר היה לו כדי להעיד על עצמו כי הוא רציני, גם בכוונותיו וגם בגישתו ובביצועו. קשה לומר בדיוק, מה בא ללמד ספר מחקר, כביכול, זה על עולם היהודים או על היהודים בעולם, אלא אם כן נסיק את המסקנה הקלה ביותר, כי היהודים מכסים את עין השמש וכי, בעצם, כל העולם מאוכלס יהודים ולא קיים כמעט גוי גם אחד, שלא יהיה בדיעבד יהודי, או לפחות ממוצא יהודי.

בשולי הדיסרטציה היומרנית הזאת טרח המחבר להוכיח עוד כמה דוקטרינות אחרות וביניהן זו שלפיה אין היהודים של צרפת מעונינים כלל ועיקר בישראל, בציונות, ובכל המסתעף מזה. וזאת על רקע הויכוח על השאלה, אם יתכן שתהיינה ליהודי שתי מולדות ולא אחת, שתי אזרחויות ולא אחת. לחיזוק דעתו זו מסתמך המחבר על הראיון שסירב אלפרד דרייפוס להעניק לקיסרי. כי לפי הנוסח של פיירפיט, כשביקש אורי קיסרי “עתונאי ישראלי ותיק וידיד של צרפת”, לראיין את דרייפוס ולזה נודע כי העתונאי בא מארץ־ישראל, סירב דרייפוס קטיגורית ודחה את קיסרי. והנה הדברים במילואם כפי שהם מופיעים בעמוד 461, בתחתית העמוד, מפיו של פראנק שמסרם לפיירפיט: “עתונאי ציוני ותיק, קיסרי, ידידה של צרפת, סיפר לי שלפנים ביקש לראין את הקפיטן דרייפוס וזה, משנודע לו כי העתונאי הוא ארצישראלי, דחה אותו”.

 

ו    🔗

באותה עת הגיעני מכתב מירושלים ובו פורש העורך בהרחבה ובאריכות את ענין הלטיניזציה של הלשון העברית. אני מודה, כי חשתי דחיה עזה, אורגנית לכל התכונה הזאת. הדוגמה התורכית לא שיכנעה אותי, והעובדה, כי בענין זה של הפיכת האותיות העבריות לאותיות לטיניות אפילו ז’בוטינסקי שותף לבן־אבי, לא עירערה את התנגדותי. אלא שבן־אבי הלך ממהפכה למהפכה ובינתים, בדרכו, הסתפק בהפיכות זוטא. רק לאחר שנים יתחיל לערוך ולהוציא לאור, בירושלים, את השבועון “דרור”, שהיה כתב־עת בלשון, שצלצולה עברי לאוזן ולטיני לעין.

בשולי המכתב שהגיעני היה מצוי רמז דק למתרחש ובא, והפעם היה מדובר במהפכה בעלת ממדים רחבים יותר. הרמז אמר: “יש בדעתי לסור בקרוב לפריס. מסור נא לקמחי, כי ידאג להתפנות בשבילי. אהיה זקוק לו. אתה זוכר את חילופי דברינו על הקנטוניזציה?”

כן, זכרתי. בעצם, לא היה זה סוד לגבי איש. הכל, או כמעט הכל, ידעו, כי הקנטונים של שוייץ, או – ליתר דיוק – שיטת (או גרסת) הקנטונים השוייציים, שבחיק שלוש מדינות שוייץ, מדירים שינה מעיניו של בן־אבי. היו אנשים, רבים למדי, שהצהירו גלויות, כי הם חסידי השיטה או התורה הזאת. בעצם, זה היה הגרעין של חלוקת הארץ, לפחות להלכה. ואפילו כשקמה המדינה על רקע של ויתור על ארץ־ישראל הגדולה, התנ"כית, הבסיסית אפשר היה למצוא בה, במפה החדשה, כמה סימוכין לרעיונו, ליזמתו של בן־אבי.

טילפנתי אפוא לעובדיה קמחי ומסרתי לו את הוראות הבוס. קמחי, יליד ירושלים, בן העדה הספרדית, ישב זה שנים רבות בפריס. אינני יודע בדיוק מה היו מקורות פרנסתו. זכור לי במעורפל, כי ערך את “המנורה”, השבועון הציוני בלשון הצרפתית, שהוציא לאור, בימים ההם, בפריס העסקן הציוני, האיש היקר, היהודי הנדיב זלמן מאירוֹב. קמחי – אין לו כל שייכות וקשר עם דייב קמחי או ג’ון קמחי – היה ידען מעמיק של הלשון העברית ותירגם את שירי ביאליק לצרפתית.

 

ז    🔗

עובדיה קמחי שכן ב“מלון מודרן”, שנשקף אל “רחבת הרפובליקה” בקרבת מקום לבסטיליה.

“מלון מודרן”, שבעליו היו יהודים, היה, סבורני, מלון סוג ג', שחדריו קטנים וצרים, שירותיו בינוניים, ואף־על־פי־כן לא תמיד היה עולה בידך להשיג בו חדר פנוי, וזאת משום שניצב במקום מרכזי.

הארץ־ישראלים היו בין לקוחותיו הנאמנים של “מלון מודרן”. גם דיזנגוף, כשלא היה מתארח אצל ידידו שגל באוֹטיי, היה מבאי “מודרן” ואיתמר בן־אבי היה נאמן כל השנים למלון זה.

שני הרעים היו מסתגרים בקומה הששית, בחדרו של קמחי, ומשתפים פעולה בכתיבה. קמחי עישן סיגריות בשרשרת ובן־אבי הריק כוסיות קוניאק בשרשרת. הוא היה כאילו מצטדק ואומר, כי זה פיוס על הברנדי הארץ־ישראלי המתקרא קוניאק, מה שאיננו… “כאן”, היה אומר, “הקוניאק הוא קוניאק”. אמר וצדק.

בשעות הערב המאוחרות היו שני הרעים מניחים מידיהם את העטים ואז אפשר היה להפליג בשיחה ואף לנסות לפתוח בפולמוס.

היה קר. הקור דקר בבשר ובן־אבי היה מהלך לכאן ולכאן וגומע וחוזר וגומע מקנקן הקוניאק, סורק באצבעותיו את בלוריתו הכסופה ומדבר על “ציון, זו האחת…” אין לשכוח, שלא קראנו לה עדיין “ישראל”.

ושמענו מפיו על ה“קנטונים”.

 

ח    🔗

בינתים הוא נסע “אמריקתה”.

בדרכו חזרה לארץ התעכב שוב בפריס. יהודה חיותמן – שהיה נאמן לו בכל השנים – הודיעני במברק מתל־אביב לראות את ה“בוס”.

אותו יום, כשבאתי לפגשו בקפה המפורסם של רחוב דה־לה־פה, מצאתיו בחברת זלמן וייט, שלא היה עדיין איש הנכסים של השנים הבאות, אבל כבר הרגיש, כנראה, בחובו, שבטפסו על כתפיו של בן־אבי יגיע ביום מן הימים אל הצמרת. אין ספק, שאותה שעה לא היה ברור לו עדיין, מה יהא טיבה של אותה צמרת. אבל לא שטות כזו תטריד אנשים מרחיקי ראות!

הם ישבו שניהם, ובן־אבי אמר לי, סמוך להיכנסי:

“אנו מחכים כאן לז’בוטינסקי”.

הייתי מוכן להסתלק. אבל בנו בכורו של אליעזר בן־יהודה, שאהב מאז ומעולם את הפמליה בכל דרכיו, רמז לי להישאר.

בדיוק למופת, בשעה הקבועה, הופיע. וכשהציגני לפניו בן־אבי ואמר: “מר קיסרי”, זקף עלי ז’בוטינסקי את גבותיו התיאטרליות וקרא: “אורי?” זו היתה המלה הראשונה, האישית, ששמעתי מפיו של אבי הרביזיוניזם.

שתינו קפה שחור, “טבעי”, כפי שהם קוראים לו בצרפת, ולאחר שהחליפו האדונים כמה מלים בנידון גורלו של “דואר היום”, ששימש אז, כידוע, מכשיר לג’סטות אביריות בין שני העורכים, אמר ז’בוטינסקי לבן־אבי:

“מה מקנא אני באדוני, שאדוני חוזר לארץ!”

זו היתה הזמנה אידיאלית לילד העברי הראשון לקפוץ על האוכף… והוא קפץ, ופתח בדיסרטציה ארוכה, שהפתוס והניתוח הפוליטי נשתלבו בה בברק מלולי נשגב ובחוסר כל עקביות שבהגיון.

וכמובן, הגיעו הדברים אל הקנטונים שלו.

בנימוסו האגדי הקשיב ולדימיר־זאב לדברי מארחו. אילו היה עליו להשיב עכשיו בכתב, כי אז היה, בודאי, משסע לגזרים את הבגידה הלאומית של הבן הקליל של מחיה הלשון. ברם ז’בוטינסקי היה איש הקונטיננט, איש היבשת העתיקה על כל שריון נימוסיה. והוא הסתפק בחיוך קל ואמר:

“אבל, מר בן־אבי… מר בודאי רק חומד לו לצון!”

 

ט    🔗

לא אזכור כמה ירחים חלפו, ובינתים התקדמנו, כמו באקספרס, לקראת חודש יוני של 1931, כשהכל כבר יודעים, כי הקונגרס הציוני ה־17 יתקיים על גדות הרהיין, בבזל. בן־אבי עצמו לא תיכנן נוכחות בקונגרס, אך הוא טיפל בהרכבת משלחת רבתי, שתיצג בכבוד את “דואר היום”, שאין לשכוח, כי כבכל השנים כן גם עתה היה “בטאון יהודה העצמאית”.

ויום אחד העביר אלי חיותמן לאישור את נוסח ההודעה, שערך וסיגנן בן־אבי עצמו, הודעה על הרכב המשלחת העתונאית של העתון הירושלמי. חיותמן כתב לי: “בן־אבי רוצה לשמוע את דעתך על טיב ההודעה הפומבית. ואם יש לך משהו לגרוע או להוסיף, ואולי לשנות, מהר וכתוב לו על כך”.

והנה הנוסח הנידון:

“דואר היום” בכנסיה הי"ז

לרגל חשיבותה של הכנסיה הי"ז לתנועה הציונית העולמית, והמלחמה הקשה, אשר תתנהל בה בין הזרמים השונים מסביב להנהלה העתידה, החליט עתוננו לשלוח לבזל מלאכוּת מיוחדה של סופרים ועתונאים, אשר יעקבו את כל המתרחש בה יום־יום, גם ימסרוהו לקוראינו בהרצאות מפורטות ורבות־הגוונים.

מלאכות זאת מורכבת כדלקמן:

אורי קיסרי, הסופר הארץ־ישראלי הנוצץ, שהתחבב על קהל קוראינו בציוריו, רשימותיו ומאמריו הנפלאים.

א. חרמוני, סגנו של סוקולוב במערכת “העולם” הברליני, ואחד הסופרים החריפים ביותר מצד הביקורת הבריאה והנימוק הבסיסי.

עובדיה קמחי, עורכה של “המנורה” בפריס, מתרגמו של ביאליק לצרפתית, שהיה פעמים רבות בא־כוחנו המיוחד בכנסיות הקודמות.

אריה נבון, המחדד התל־אביבי הצעיר, שתחדידיו הכשרוניים כבשו לו שם רב גם בעתוני חוץ־לארץ. הוא ישלח ל“דואר היום” את קלסתרי הפרצופים היותר מענינים בתנועה הציונית העולמית.

ש. זלצמן, שהיה מנהל “הארץ” בתקופתו הירושלמית, ושימסור לקוראים את רשמיו האישיים על כל תופעות הכנסיה.

הודעה או מודעה זו אינה צריכה דברי פרשנות. היא גם אינה עומדת בפני הביקורת של הטעם הטוב. היא צעקנית ברוחה ורברבנית בהבטחותיה. לא זכור לי היום, ארבעים שנה לאחר מעשה, אם כל ההבטחות שניתנו לקוראים אמנם קוימו. בן־אבי, שכנראה לא עיכל את השימוש במונח “קריקטוריסט”, מצא כאן הזדמנות לתַּעֵשׂ מלה עברית חדשה והציע לאריה נבון, שהיה חבר המשלחת – או ה“מלאכוּת”, בלשון העורך – כי יהא מחדד, שכן המודעה מחרימה את הקריקטוריסט… אינני מוכן לערוב, כי כל חברי המשלחת אמנם תרמו ושלחו ידיעות וכתבות. אני, בכל הענוה, מבקש להעיד על עצמי, כי הייתי רתום ממש למאורעות ונתתי כיסוי מלא – ואני מאמין כי טוב – לימי הקונגרס, שהיו גם לילות הקונגרס. ואולם, אף־על־פי שבן־אבי חילק לי כבוד בהעמידו אותי בראש “מלאכותו” זו ופיאר אותי בדברי חלקות והערכה מקסימליים, עלי לומר, כי הרגשתי לא נוח, אותה אי־נוחות המטרידה אותנו לנוכח הפרזה והגזמה. כל הסגנון הזה היה לי לזרא! כתבתי על כך מיד לחיותמן ואף ישירות לבן־אבי. בהזדמנות זו העברתי לתשומת־לבם הודעה אחרת, שהופיעה ב“הצפירה”, העתון העברי היומי היחיד שהופיע בגולה. עתון זה פנה אלי לאחר שנודע לו, כי אשהה בבזל בתקופת הקונגרס, ושאל אם אסכים לשגר לקוראיו רשימות. נתתי את הסכמתי ואז הופיעה בו ההודעה דלקמן:

“סופרנו המיוחד בקונגרס הי”ז בבזל הוא סופרנו מוינה מ. אונגרפלד. מלבדו ישלחו לנו רשימות ותיאורים מעבודת הקונגרס הסופרים ה“ה אורי קיסרי ומ. לייזרוביץ”.

המצאתי נוסח זה לירושלים וחיוויתי דעתי, כי המתינות ושיקול־הדעת שבכאן מועדפים בעיני על ההתלהבות וההפרזה שבהודעת “דואר היום”. אלא שבן־אבי וחיותמן לא שעו להסתייגותי וההודעה המפוצצת הופיעה בראשו של העמוד הראשון.

 

י    🔗

היתה זו לי הפעם הראשונה להיות נוכח בקונגרס ציוני. זה היה, מבחינה היסטורית, הקונגרס ה־17, אך לגבי דידי היה זה הראשון. גם האחרון. רצוני להדגיש, כי הקונגרס ה־17 חולל בי תחושות רבות ועמוקות, ואני חייתי את הדרמה הזו, דרמה במערכות רבות.

זה התחיל לגבי בהיסטוריה כשהיא משולבת בגיאוגרפיה. זה התחיל באותו תצלום מפורסם, שהיה תלוי בבית אבא כבכל בית יהודי, בכל בית ציוני בשנים האחרונות של המאה ה־19 והראשונות של המאה ה־20. אני מתכוון לתצלומו של תיאודור הרצל נשען אל הגשר בהשקיפו על נהר הרהיין. עכשיו לא הייתי זקוק לתצלום. הרהיין זורם בתוך העיר ובכל שפניתי בדרכי אל המסעדה הייתי נעצר על־פני הגשר ומביט במים הירוקים, ורואה בפינה כמוסה את העתונאי שעשה היסטוריה, את תיאודור הרצל.

בבזל היה גם הקזינו המפורסם, בו נערך הקונגרס הציוני הראשון…

פניתי שמה, ניסיתי למסוך לתוכי את האוירה דאז, ולגשר למען עצמי בין העבר הרחוק למדי לבין ההווה שאני חי בו. בעתיד לא נגעתי… הייתי ירא מפני הבאות.

הקונגרס ה־17 לא נתקיים, כמו הראשון, בקזינו. הוא התקיים ב“מוּסטֶרמסה”, “יריד הדוגמאות”, בנין רב אגפים ואולמות, שאיכסן את הקונגרס שלנו כשהוא עטור ומקושט בדגלינו. כצלין היה לי עוד אתר, שעולים אליו לרגל. זה היה המלון המפורסם, מלון “שלושת המלכים”, שתיאודור הרצל היה מתאכסן בו מדי קיום קונגרס ציוני בבזל. כאן חזרה אלי אותה הרגשה, אותה תחושה המשתלטת עלי מדי הרהרי בכוחן של האבנים לשמור בנקבוביותיהן משהו מן הרחשים של הנשמות, הנשמות שחיו בין הכתלים, בין האבנים בטרם נשתתקו ונפטרו לעולמן. הלכו הנשמות ונותרו האבנים! והלכתי למלון. הקפתי אותו, שתיתי בבאר שלו, נכנסתי בשיחה עם השוערים ואף עם המנהל כדי לשמוע משהו על אותו מלך, מלך רביעי, שלפני עשרות שנים בא להסתופף בצלם של שלושת המלכים שלהם. השוייצים מנומסים, והם לא צחקו לתוך פני. הם רק חייכו באדיבות והביעו באזני ספק, אם אפשר לגלות אי־שם במלון שריד מאותה תקופה רחוקה.

ובינתים היה עלי להשחיר נייר ולשגר כתבות. ראשית דבר זכרתי את אדוני ואת הקנטונים שלו, מה־גם, שבכל מברק שלו לא חסרה ההמרצה המחודשת: “ראין אישים בענין הקנטונים”. עשיתי אפוא כמיטב יכולתי. שאלתי, בקהוה של המוסטרמסה, את אוסישקין והוא כמעט הרים עלי את מקלו… בקרון הטרמוויי העליתי את הרב ברלין והוא השיב לי בסגנון תנ"כי מובהק: “הבלים ורעות־רוח…” משה שרתוק (שרת) טפח על שכמי וחייך מאחורי דממה מאלפת. את ז’בוטינסקי, כמובן, לא הטרדתי… את דעתו הן כבר שמענו, גם אני גם בן־אבי, באותו קפה מפורסם של פריס…

האולם היה כמעט תמיד מלא, ואפילו היציעים, בעיקר כשדיבר וייצמן או ז’בוטינסקי. אך הללו לא היו הסולנים היחידים. היה גם סוקולוב, שכבר חיכה מאחורי הקלעים כדי להתישב בכיסא הנשיאות כשיתפנה עם לכתו של וייצמן; היה רוברט שטריקר, שנאם בגרמנית וינאית ובלהט יהודי מובהק; היה חיים ארלוזורוב, שמזיגה נדירה של רגש ואינטלקט היתה בהופעתו, משהו מאישיותו של מנהיג, עילוי של מנהיגים בכל נוכחותו; היה ברל לוקר, היה מאיר גרוסמן והיו אחרים, שלצערי נשחקו בגלגלי הזמן במרחב הזכרונות שלי.

שעות גדולות היו שעות נאומו של וייצמן. היה כוח מגנטי, ממש מכשף, עם כל היותו מדכא בהופעתו של וייצמן. קומתו הגבוהה, התמירה לא כרעה, ולהפך – כאילו נזדקפה כדי לומר לעמו את הדברים הקשים שנערמו בקרבו. באותה תקופה כבר החל סובל בעיניו, אך הוא החזיק אותן פקוחות בהוליכו אותן על־פני מאות הגולגלות היהודיות, שהיו מופנות אליו. ומתוך עיניו הפקוחות והמביטות נשקפה תוגה, תוגה עמוקה, נצחית, יהודית, שהרבה מאחוריה ומעט מלפניה. זכור לי, כי את המאמר ששלחתי לירושלים, ובו תיארתי את הופעתו של וייצמן, קראתי “התוגה הוייצמנית”.

כשהחל מדבר, נשמע בקושי קולו. הוא בז לכל חוקי הריטוריקה ולא הרים את קולו ולא נזקק להרמת טון ולהדגשות. לאט, בשלוה כביכול, אמר את דבריו. הוא דיבר כמיסר, אך מיסר שהעצבות היא הטון שלו. הוא הרים במקצת את קולו רק כשהשיב על דברי הביקורת, שהושמעו עליו ועל הממשלה הבריטית באשר לעליה היהודית. הוא אמר: “למה אתם באים בטענות לאנגלים, שהם נועלים את שערי הארץ? היכן הייתם כולכם בטרם ינעלו האנגלים את השערים? במשך כל השנים הראשונות מאז המנדט היה המפתח, מפתח הזהב של שערי הארץ, בכיסכם, בכיסה של היהדות העולמית. היכן היתה? היכן היו היהודים? מדוע לא עלו?”

והיתה, לבסוף, הופעתו של ז’בוטינסקי. זה היה ללא ספק המומנט המסעיר ביותר. זו היתה חויה, שזמן רב לאחריה קשה היה לקבוע מה הם סימני ההיכר העמוקים והמכריעים שבאיש המדבר: האמונה העמוקה בשליחותו האסתטית, היוצרת והבוראת, או להט אהבתו לאדם כשהאדם הוא יהודי.

זו היתה הופעתו האחרונה של ז’בוטינסקי בפני ההסתדרות הציונית. כידוע, פרש באותו נאום לילי מן ההסתדרות, כשלעיני כל, ובדרמתיות המיוחדת לו, קרע לגזרים את כרטיס חבר ההסתדרות הציונית, וזמן קצר לאחר מכן הקים, יחד עם נאמניו, את ההסתדרות הציונית החדשה, שתהיה מעכשיו מעוזו.

אני מניח, כי הנאום הוקלט ותמהני, שבמסגרת האירועים ההיסטוריים שלנו – בשירותי השידור המשחזרים את העבר – אין משמיעים את נאומו זה. היום, לאחר עשרות שנים, אני מצטער, שאין באפשרותי לבטא גם משפט אחד, פסוק אחד מהדברים שנאמרו. אבל האוירה, התמונה של הקהל שכאילו הפסיק לנשום, והקול, והג’סטה של האיש – אלה חיים עדיין בקרבי.

כפי שאמרתי, היתה זו ישיבת לילה, וכשקם ז’בוטינסקי לנאום כבר חלפה שעת חצות. וכשהגיע לשיאם של הדברים, במסגרת הזמן ובמסגרת הלהט, כשהלך וקרב למומנט, בו, לעיני כל, לעיני הקהל המכושף קרע את התעודה, כבר היתה השעה הרבה אחרי חצות והרקע לדברים ולג’סטה היה השחר שהחל מפציע, שחר חיוור, לבן, כאילו ניטל מתוכו דמו הסמוק.

כמה ימים לפני־כן זימנה לי מסגרת הקונגרס פגישה עם שלום שוַרצבארד, היהודי שנקם את נקמת הרוגי אוקראינה מידי רוצחם, ההטמן פטליורה. הייתי מיודד עם שורצבארד והיינו נפגשים בפריס ואף ביקרתי אצלו בכפר הקטן, שם מצא מסתור מפני נקמה אפשרית של האוקראינים. אותה נקמת־דם שנקם שורצבארד אירעה בצהרי ה־26 ביוני של שנת 1926, בבולבאר סן מישל פינת רחוב ראסין. דקה או שתים לאחר היריות כבר הייתי במקום ואפשר לומר, כי הייתי עד ראיה להתקהלות הרבה, שנוצרה מיד לאחר התקרית. שימשתי באותה עת סופרו של “דבר” בפריס וזה היה סקופ של ממש ששיגרתי ל“דבר”.

כאמור, נתידדתי עם שורצבארד לאחר שהועמד למשפט וזוכה. והנה אני פוגש אותו בקונגרס בבזל! שמחנו איש לקראת רעהו ושורצבארד, שכבר חיפש דרכים לעלות לארץ־ישראל על־אף סירוב הבריטים, בא להשיח לבו באזני “אישים נכבדים”, כפי שהתבטא. הוא גם ביקש ממני, שאקשר אותו עם כמה מהם. עשיתי זאת, ובין היתר הפגשתי אותו עם ברל כצנלסון, שהיה נרגש עד מאוד. גם אני הייתי נרגש להיפגש עם העורך הראשון שלי. חלפו ארבע שנים מאז התהווה הקרע ביני לבינו, והכאב היה עדיין טרי והפצע לא נגלד. וסיפרתי על פגישה זו לעיל.

אחר־כך ננעל הקונגרס. בשעות ערב מאוחרות הגעתי לפריס. חיכה לי אורח בבית. בימי עשותי בבזל נולד בני הצעיר, גיל. כארבעים שנה לאחר מכן ישמש שליחו של “מעריב” בבירה הצרפתית… מתבקשת, אולי, מסקנה, שעתונות עשויה להיפסק, אך לא עתונאות. אנשים מתחלפים, שנתונים מפנים מקום לשנתונים, עתונים – לעתונים… ואילו העתונאות נמשכת, שרירה וקיימת.

 

יא    🔗

בשבוע הראשון לשובי פריסה הגיעני מברק מירושלים: “העורך זקוק לך כאן, במערכת”, אמר המברק והוסיף: “הבא בחשבון שהות ארוכה”.

ארזתי ויצאתי לירושלים. זו היתה ירושלים של ראשית שנות ה־30, ירושלים המנדטורית, האקזוטית וגם – אל תידו בי אבן – האצולתית.

דומה היה, שאפילו נכסי האבן שלה תקועים ושרויים בה בתוך הרוח והשפעת הרוח. גם היום מצטלצלים פעמוני הכנסיות, ממריאים ונשלחים, נזרקים לכל עבר, אלא שבימים ההם נדמה היה, כי הענבלים מספרים ומדובבים פרשות עתיקות, מופלאות ומסתוריות על דוד בן ישי, על ריצ’רד לב־הארי ועל צלאח א־דין. מי שיודע להאזין, להקשיב, לקלוט – ואני, העני ממעש, ידעתי זאת – קלט לא פעם בהמראתם מאצל הכנסיות בחשכת הליל סיפורים על אנשים ועמים משכבר הימים.

על רקע הענבלים המצלצלים בתזמורת הבדולח הייתי פוסע עקב בצד אגודל, מגשש ופוסע, גם אחרי קריאותיהם של המוּאזינים, כשמואזין למואזין מפיל תחינתו ותפילתו. אינני יודע, אם האיסלאם הוא שדיבר ושר מתוך גרונותיהם, אך יודע אני, כי לא פעם ביקשתי לומר לעצמי: האם ייתכן, האומנם ייתכן, כי המתפלל בזוך אשר כזה, בערגה אשר כזו, יהא רשע, שונא ושנוא? כי זו היתה, אולי, גדולתה של ירושלים, שהפיצה ושיגרה בלילותיה המכוכבים אהבה לכל מה שמדובב, לכל מה שנושם על רקעה ובתוכה.

מי שיודע להאזין ולחוש, היה מאזין וקולט גם את תפילת היהודים, שבחצות־הליל היו קמים לסליחות… איזו מלה נדירה, רוגשת ורגישה: סליחות! לא סליחה, לשון יחיד, אלא סליחות, רבות ומרובות. ואילו גובשנו על דרך המחשבה הטובה, כלום לא היינו גם אנו, אנשים חדשים דחוסי יומרות, קמים באישון לילה לבקש סליחותינו זה מזה?

הלילה הירושלמי של הימים ההם היה לילה רגוע ורוגע, שקט; בתל־אביב ההומה קראו לו: משעמם. קונצרטים והצגות היו מגיעות מן השפלה המתבדרת רק לעתים רחוקות, ומשהגיעו היו אולמותיהם ריקים למחצה. היינו אומרים, כי בתל־אביב חיים מחוץ לבית, ואילו בירושלים החיים מתנהלים בבית פנימה. בבתים – זאת־אומרת, במשפחות. וכך היו כבים האורות בשעה סבירה, הוגנת – אורותיהן של שכונות שלמות. כיבוי האורות האחרון, הנועז ביותר, הסמוך ביותר לאשמורת הבקרים, היה זה של רחביה, זו שכונת המתקדמים, העשירים, המלומדים, בני המערב הטריים, מקרוב באו. כאן הקימו את בתיהם חוילות של ממש, מוקפות עצים ופרחים האריסטוקרטים שבבני הארץ, כולל הספרדים בעלי היחוס, השרשים הטובים, הגזע. אחר־כך באו מן המערב האנגלו־סקסים, האמריקנים וכן גם היֶקים. הרבה לפני־כן, בבוא הלילה, היו כבים אורותיהן של שכונות שלמות, שהקדימו להיבנות ולהיות, מנחלת־שבעה ובית־הכרם ועד לקריית־משה, מקור־ברוך ושכונת־הבוכרים וכן אחרות ושונות. היתה גם תלפיות עם ש"י עגנון, עם יוסף קלויזנר; ימין־משה עם טחנת־הרוח, שעוררה געגועים בלב כל נודד ונוָד, שנפשו יצאה לרומנטיקה, והוא לא ידע, כי טחנה זו – אפילו הקמח שלה הוא רוח, פיוט…

גם ב“מושבה הגרמנית”, במרכאות, גם בטלביה האריסטוקרטית ובקטמון המיוחסת חל כיבוי אורות טוטלי בהשכמת הלילה, כשיושבי הבתים חיים את חייהם מאחורי וילונות קטיפה עבים, סמיכים ורומזי סודות ליד שולחנות פוקר מרופדים ירוק ושושלות של מלכויות של נייר־קלפים צבעוני. כאן היו ספונים בני ה“אנטוניוס”, ה“אבקריוס”, יוסף אלבינה, המולטי־מיליונר, שהקים שותפות לקבלנות עם היהודים דוניה וקטינקא. והיה ז’ן סאלמה, שעד היום קרויה כיכר על שמו. זה היה ג’נטלמן ללא רבב כלשהו. הוא היה ידיד היהודים, אך לא רצה לחיות תחת שלטונם ועזב, עם פרוץ המלחמה, לביירות, שם נפטר. כאן היו גם החאלדים, הדג’אנים, החוסיינים; כאן או בקרבת מקום, ואולי אף בריחוק מקום – כל עשירי הדתות, שידעו את סוד המרקחת, סוד המזיגה של האמונה והמסחר; האנגלים, שלא מבני־עמנו, נציגי המנדט והמנדטים. גבריאל צפרוני היטיב לספר זאת בעתונו ממני.

במרחק־מה חיתה ונשמה, מכונסת בתוך עצמה וממאנת להתבולל ולהיטמע, שכונת מאה שערים, ולצדה בתי אונגרן, עם האנשים העקשנים, שלא ויתרו על ריבון העולמים וזכו לכינוי, שהכל בו גם הוקרה, גם משטמה: נטורי קרתא.

מכאן כמה צעדים בלבד לעיר העתיקה, שהיהודים בסמטאותיה קנו ומכרו, אך חלמו, בנבכי נפשותיהם, בהיסח הדעת וכמעט בלא־יודעין, על בואו של המשיח, שאיש לא יראה אותו בבואו, לא אותו ולא את חמורו.

תקופה זו, שקראנו לה המנדטורית, נעה, בעצם, מלפני ראשית שנות השלושים ונתמשכה הרבה אחריהן. מדינת ישראל היתה חלום. וזו היתה מעין תקופת מעבר בין מנדט למנדט, בין מנדט בריטי למנדט יהודי. אולי מוטב לומר, כי זו היתה מפרעה נוסטלגית למשהו שרצינו בו. כי לחלום קל יותר, ישר ונקי יותר מאשר לבנות, להקים ולבצע.

היה לה, לירושלים זו של שנות ה־30, סגנון מיוחד, אוירה מיוחדת וניחוח מיוחד. היתה זו תערובת של יינות נסך יהודיים עם פרחי “אוֹלד לאבנדר” מיובאים מן הצפון האנגלי. בעצם, היא לא היתה אולי טובה יותר משהיא היום, ירושלים אשר ידענו, אבל היא היתה שונה. היו בה פחות אוטובוסים והם היו פחות דחוסים. ואם היו הכמויות של האנשים דלות יותר, הנה פיצו האיכויות את הכמויות. באותה ירשלים² הרבו האנשים ללכת ברגל, להרגיש את האדמה מתחת לרגליהם. ובכל קרן רחוב היית נתקל בנערים שזופי פנים, מקופלי שרוולים, רמטכ"לים ואלופים לעתיד לבוא.

האנשים עישנו טבק אנגלי, עם ניחוח של תאנים כבושות. לעתים הרגשנו, כי אנו לא אדונים לעצמנו, אבל בינינו לבין עצמנו היינו שוים… יהודי לא התנשא על היהודי… זו היתה מלאכתו של האנגלי. והוא היה זקוף, גאה, שורר ולא בביתו, האנגלי הזה. לא שכחנו, כי לא לשם כך שרנו “להיות עם חפשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים”…

לא רק יהודים ואנגלים היו בסירה. היה גם שלישי, שטען שהוא ראשון: הערבים. היה קיים מעין חוזה בינם לבינינו, חוזה, שהגורל ביצע אותו פרקים־פרקים, לשיעורין. איש לא זכר, איש לא רצה לזכור, כי בעצם אנחנו והערבים בני־דודים, אחיָנים. איש לא דיבר אצלנו על דודה ושמה הגר ובבית הגר לא דיבר איש על דודה ושמה שרה… באוניברסיטאות עדיין לא היו קמפוסים, אך על הר הצופים שכן מעין נביא ושמו מגנס והוא השקיף על המתרחש לבוא…

 

יב    🔗

זו היתה ירושלים, אשר אליה שלחני בן־אבי ביולי 1931, אם אינני טורף את לוח הזמנים.

כך הגעתי למרתף המפורסם שברחוב הסולל ולילה־לילה נאבקתי עם פועליו של זלמן וייט על כותרות ורצון טוב. אני נלחמתי על עתון טוב יותר ומברקים טריים יותר, ואילו הם ביקשו למהר ולחסל את יום העבודה שלהם עד כמה שאפשר מהר יותר, אפילו יהיה הביצוע רשלני ופגום. אך הם היו פועלים טובים, מיומנים ואנשים שהקשר עמם היה מזחיח את הדעת. בשמותיהם זכורים לי בוימגרטן ורוסו, שלא עמדו בנסיון, נטשו את ירושלים ועברו לתל־אביב הרעשנית והתכליתית. זכור לי גם נחמה – שם־משפחה – המרכיב משקפים ומוכן בכל עת להתוכח עם המאמר הראשי, וזכור לי כמו־כן אטינגר, הממונה על מכונות ההדפסה בפועל, שנראה כמתגושש בר־כוח, המפעיל את זרועותיו החזקות כדי לנצח על היציקה ועל ההדפסה. והיו שלושת המעַמדים: משה הבוכרי, רבינוביץ האשכנזי וזיסקינד הפולני. היכן אתם היום, חייליו הנאמנים של עתון הבוקר האחרון של ירושלים בתקופה שלפני השתקתו והיעלמו?

מאצל מרתף הדפוס הובילו מדרגות חיצוניות אל הקומה השניה שבבנין, שהכילה שלושה־ארבעה חדרים. כאן שכנה המערכת. כאן ישב בר־דרורא, שהיה מדביק לשפתו התחתונה את הסיגריה הנצחית שלו, אשר – כאילו מעשה לולינים – לא היתה נשמטת בשום מקרה מעמדת התצפית שלה.

“בן־אבי מאמין בקנטונים”, אמרתי לו בסמוך לבואי בויכוח הראשון שנתגלע בינינו, “ומה דעתך אתה?”

“דעתי?” והוא סיפר אנקדוטה וַרשאית גסה ורחוקה מצנזורה שבתרבות. “הנה, זו דעתי”, אמר, “ואני לא מתכונן לנקוט את הקו שלו”.

 

יג    🔗

ישיבתי בירושלים היתה ארעית. משפחתי שהתה עדיין בפריס ולא היה ברור מה יהא גורלי בתכניותיו הבאות של העורך. אולי משום כך כה מטושטשת לנגד עיני תמונת האנשים וזכר האירועים דאז. הייתי עושה את מלאכתי, מלאכת הריכוז, לעתים העריכה, שכל מזכיר מערכת ממונה עליהם. שלושה לילות בשבוע הייתי עורך את העמודים החיצוניים, לעתים גם את הפנימיים, ופליטונים הייתי כותב כמעט יום־יום. בשארית הזמן, שהשתרע משעות הצהרים ועד לחצות, הייתי מנסה לשכנע את עצמי, כי יפים החיים בעיר־דוד.

הייתי כבן־בית ב“קפה וינה”. מי לא היה? קליין ההונגרי ואדלר הוינאי ניהלו אותו כאילו היה זה טרקלין פרטי שלהם, מועדון של בני־טובים והקפידו באוירת הכנסת־האורחים. והאורחים היו מרובים, שונים ואפילו צבעוניים. בשעות התה, לקראת ערב, היתה תזמורת בת שלושה כלים משחזרת אגדות מוסיקליות מהיער הוינאי. בימי ראשון וחג – ירושלים היתה קוסמופוליטית – היתה ה“תזמורת” מנגנת גם בשעת הצהרים, כשאר ירקות ותוספת לסטייקים ולצ’יפס, שהיו זוכים לטיגון מגרה במטבח ששכן בחצר, בשכנות עם בית־השימוש הפרימיטיבי, ששום פקח של משרד הבריאות לא פסל אותו מיעודו. וכיצד יעשה זאת, וקציניו והממונים עליו היו מסובים אותה שעה בפנים הבית וסועדים לבם על גבי מפה צחורה כשלג!

ל“תזמורת” הקטנה סיפור משלה. היא היתה מורכבת מגבר שניגן בצ’לו, אשה שניגנה בכינור ואשה שניה שפרטה על הפסנתר. זו היתה משפחה קטנה בשירות הנגינה. הצ’לו והכינור היו נשואים, ואילו הפסנתר היה גיסתו הצעירה של הצ’לן, אחות הכינור. שמן של היפהפיות פרח מזכרוני אבל אין זה משנה מן העובדה, כי אכן היו יפהפיות. האחת תמירה, כמו נפסלה באצבעות אמן, עינים חולמניות וכולה כאילו שטה בתוך חלום נע. זו הנשואה. ואילו הצעירה היתה היפוכה הגמור. אשה־חתולה, חתלתולונת, מבט שובב שהיה סוקר אותך וקורץ על ימין ועל שמאל, פפריקה הונגרית מן המשובח. אשר לסולידיות – זו נתרכזה בגבר. הוא לא נראה בשום אופן כנגן במועדוני־לילה או בבתי־קפה. תמיר, אציל, רגוע ושקט. אחר־כך נסתבר לנו, שאלמלי יקיצתו של המטורף שיקלגרובר, כי אז לא היתה מגיעה מעולם משפחה יהודית קטנה זו מבודפשט לארץ הקדושה. צ’לן זה היה עורך־דין מצליח בבודפשט וזיקתו למוסיקה נתבטאה באותם ימים בפעילות של מאזין, לא של משמיע. אני מודה, כי לא פעם אני שואל את עצמי מה היה גורלם של עולים ממין זה לאחר זמן וכיצד נקלטו, אם נקלטו, על־ידי היהודים לאחר שנקלטו על־ידי האנגלים. סיפרו, כי הצעירה נישאה לאחד הבנים המזהירים של השושלת הספרדית בירושלים, בחור נאה, ספורטיבי, שׂחיָן, נאה כפי שהיתה נאה היא, כאשה. ילדיהם בודאי יפים כאבא וכאמא, עם עיני החתולה של אמא, עם שרירי השחין של אבא.

לא ייתכן לדבר על “קפה וינה” בלי לפרוע זכרונות אהדה לחבורת המלצרים, ששירתו מאות לקוחות על קיבותיהם וגביעי הבירה שלהם. רב־המלצרים היה ברוך. גם הוא היה הונגרי, גזע, שהיה מאוד פופולרי אצלנו בשנים ההן. סיפרו על ברוך כי בשעתו, לפנים, מזג יין אל גביעו של מסריק. עזרו לידו יצחק ומשה, שברוך רדה בהם ולא הרשה להם ללבוש פראק לצורך השירות כפי שהיה עושה הוא, ושומר זכות בלעדית זו לעצמו. ואמנם הוא נראה בבגד הייצוג הזה כמוצר של יבוא מובהק ומשובח. לימים, כאילו ניחש ברוך, שקפה וינה, לאחר שעשה את שלו, יתמוטט ויתחסל, והוא פתח לו בית־קפה־מסעדה משלו. בתי־קפה חייבים לשמור על האורינטציה הגיאוגרפית שלהם – גם הגיאוגרפיה – ומן הרגע שקפה וינה חדל להיות מה שהיה – פג הטעם ונתפזרו האנשים, כולל האורחים מזה והשרתים מזה.

הייתי יכול להעביר עכשיו לנגד עיני הקורא גלריה ארוכה, צבעונית ומגוונת של אורחים, שהיו פוקדים, תוך מסורת שבהרגל, את המקום. אך מישהו הטיל עין־הרע בכוח הזכרון שלי וכך ירדו לטמיון שמות ופרצופים, כשזכורים לי או הפרצופים ונשמט שמם, או שזכור לי שמם ושוב איני יודע לאיזה פרצוף יש להדביק את השם…

עבאדי, יצחק עבאדי, פרץ דגן קורנפלד, סמוליאר מ“י.ט.א.”, ישראל גוט בעל קולנוע “ציון” וג’ק סיימון, סופר “יונייטד פרס” (“יו. פי.”), היו מבאיו הנאמנים של הקפה ואפשר לומר, כי היו מנויי הבית. 

אני נעשה נרגש כשאני מעלה את זכרו של ידידי ג’ק סיימון. מאמרים רבים שלו לא קראתי ומסופקני אם ראיתי אי־פעם שורה כתובה אחת מפרי עטו. אף־על־פי־כן היה זה עתונאי משובח, כמו מגזע טוב ומסורת טובה. הוא היה שייך לסוג העתונאים, שסגולתם אינה נמדדת בכתיבה, אלא באיסוף ובגילוי של ידיעות. במזרח התיכון הזה, בכל אגן ים תיכון זה שלנו, הם מרובים, העתונאים מסוג זה. המפואר שבהם היה ג’ו מ. ליווי, שבעברית מדויקת היה יוסף מ. לוי, סופרו של “ניו יורק טיימס” בכל המזרח התיכון, שכלל באותה תקופה את מצרים, עיראק, סוריה, פרס, לבנון, פלשתינה… על ג’ו אפשר לכתוב ספר, מאז היותו פקיד בארמון הממשלה, אצל המושל סטורס, כשיום אחד מגיע לארץ אדולף אוקס הגדול מ“ניו יורק טיימס”. ביקש המושל להיטיב עם העורך הדגול וצירף לו, לביקורו בעיר הקדושה, את מזכירו הצעיר כמורה־דרך ובהוראה ל“הראות לאורח את הכל”. ידע סטורס מהו עושה ובמי הוא בוחר. לא היה ירושלמי מסוגל טוב מג’ו שלנו להראות הכל. ובסופו של אותו יום, בערב, כשישבו שני הגברים, אוקס וליווי, עייפים – זה מלראות וזה מלהראות – כשישבו לסעוד לבם, אמר האמריקני לארץ־ישראלי: “אם אתה מוכן, יש לך מקום אצלי, ב’טיימס' שלי. תבוא לניו יורק?”

לא היה צורך לחזור שנית על ההצעה. בודאי שיבוא. וכאן התחילה אחת הקריירות המבריקות ביותר של הארץ הזו. מין סיפור אלף לילה ועוד לילה, ועוד יותר מלילה, על המזרח. במשך עשרות שנים היה ליווי לא רק שליחו ונציגו של גדול העתונים – הוא גם שיחק תפקיד נכבד בעיצוב הקשרים שבין מדינה למדינה, ועשרות ומאות של יהודים תושבי ארצות ערב חייבים לו את הצלתם ממוות בטוח, כשהפעיל את קשריו.

בשנותיו האחרונות ראיתיו רק לעתים רחוקות. פעם בפריס, לאחר שייצג באו"מ את האינטרסים של צרפת – ופעם במלון “דן” בתל־אביב. עכשיו שוב לא היה נציגו של השַׁרם הגברי, בעל שיאים של פלפל וחרדל. עתה היה עייף במקצת ומאוכזב יותר משבמקצת. זה גורלם של אנשים, שמילאו תפקידים מבריקים, אולי מזהירים, ולפתע בא משהו ומחבל בדרכם.

לא פעם נזדמן לי לשוחח ארוכות על ג’ו ליווי, הוא יוסף לוי, יליד ירושלים, אבן מאבניה ועפר מעפרה, לשוחח עם שלמה בן־ישראל, ידידו וידידי. גם עובד בן־עמי הכיר אותו בכל השנים הטובות, כשהיו טובות לא רק לעובד – גם ליוסף, בעיקר ליוסף.

ליווי היה מיודד עם בן־אבי. אלה היו אנשים הנמנים עם חיילי גדוד זהה, חיילים בלגיון מומלץ ונבחר, אנשים שהדביקו להם תו של ליוַנטינים. מה הרעש? בטרם תחלופנה חמשים שנה וכל המדינה הזאת תהיה מאוכלסת ליוַנטינים.

הנה עלה שמו של ג’ו על שפתי ואני נכנסתי לטרנס של כאב ואהבה. זה הדין בזכרונות, כשאנו מעלים אותם לאחר אביב, בבוא הסתיו. אתה יודע מתי אתה יוצא לדרך ומהיכן, אך אין אתה יודע מתי אתה חוזר – ולאן. בעצם, הן דיברתי בראשית על ג’ק סיימון, איש “יוּ. פּי.”, ולא חשבתי, כי אגיע אל “ניו יורק טיימס”. גם ג’ק, כפי שאמרתי, היה נמנה עם אותו סוג מיוחד של עתונאים שביבשות אסיה, אולי אפריקה, והשייכים לפלורה מיוחדת. כמובן, ג’ק לא יכול היה להתמודד עם ג’ו. זה היה אריג אחר, חוטי משי אחרים. אך בשום מקרה לא היו אלה חוטי דיוֹלן, או אפילו ניילון, חוטים של תחליפים מסנוורים וכוזבים. לג’ק היה שרם בסיטונות, והוא פיזר אותו לכל עבר. העקרון שלו היה, כי בעתונות יש לחרוש חרישים מוקדמים, והכתיבה אחר־כך אינה, אלא מעשה של מה־בכך. הוא טען עוד, כי בעתונות יש תמיד להיות מוכן, מוכן מדי שעה, דקה ושניה, מוכן לקפוץ על העגלה ואפילו היא רתומה לחמור צולע. וג’ק היה אמנם תמיד מוכן. הוא היה מוכן גם כששימש מתורגמן ראשי בקונסוליה האמריקנית, שעה שב־1929, בטבח בחברון, נרצחו בחורי־ישיבה, שהיו בעלי דרכון אמריקני. כנציג אמריקני נכנס ראשון למקום ואז העביר את הסקופ הזה לסוכנות “יו. פי.”. זו היתה הצלחה כבירה, עולמית. בעזרתו של ידידו אבקריוס ביי, הפרקליט הארמני המעורב עם היהודים – אשה יהודיה, לקוחות יהודים – נתמנה לסופרה הבלעדי של “יונייטד פרס” בירושלים. ווב מילר, העתונאי העולמי, מחבר הספר רב־המכר “לא מצאתי מנוח”, הִרבּה לשתף פעולה עם ג’ק. ג’ק אף נצטרף אליו בנסיעתו לעבר־הירדן, הפגיש אותו עם המלך עבדאללה, וכשחיבר והפיץ מילר את ספרו הנ"ל, הקדיש כמה דפים לעמיתו הישראלי.

גם לג’ק, כמו לג’ו, לא שיחק המזל. בג’ק פגע הגורל המתעתע בגיל צעיר. לילה אחד, ביפו, כשאירח ג’ק כמה עתונאים אמריקנים, חברים שסיירו במזרח, ירדו האנשים לרחוץ בימה של יפו. ג’ק היה שחיָן מובהק, זריז, אלא שכשצלל לתוך המים בקפיצה מגובה רב, פגע בראשו באחד הסלעים. הוא הוצא מתוך הגלים מת. נהרג במקום. וגם מוות זה היה חלק מרפורטז’ה, מסקופ סנסציוני, אשר ווב מילר היה מקדיש לו דברים… “היה”, משום שגם הוא, כמו ג’ו וכמו ג’ק, שוב לא היה בחיים. שכן עתונאים תדיר מאוד לא רק מדווחים על הנעשה ומתרחש, אלא ממלאים הם עצמם את התפקיד הראשי של הסיפור המתרחש.

בין המבקרים הנאמנים של אותו “קפה וינה” בשנות המנדט אין לפסוח על האחים נחמיאס. יוסף, הצעיר, יעשה מכאן דרך ארוכה. הוא היה ועודנו, בעל חוש מצוין להמר על הסוס הנכון, על הרגע הנכון ועל המפלגה הנכונה. כשעמד בראש המשטרה של מדינת ישראל עשה עבודח למופת, ראויה לשבחים, ועוד כיום מורגשת ידו הברוכה במבנה שלה.

גם אחיו, אלברט, היה מבאי “וינה”, אולם עליו לא הרבו לדבר. על־כל־פנים לא בעתונים ולא בחיי הציבור. אלברט היה תמיד האנטיתיזה המובהקת של כל מה שהוא ציבורי. כשפרצה המלחמה, ב־1939, הוא המתגייס מספר אחד; יחד עם אדי כהנוב, בן למשפחת כהנוב הנכבדה והזכורה לטוב בתולדות הישוב, אדי האהוד על כל, שמוסדות חשובים ואנשים נכבדים נחשפו כפויי־טובה כלפיו עד היום… המתגייס האחר בשלישיה זו היה ליאופולד (“לולק” בפי האינטימיים) רפפורט, מהנדס, המנהל כיום את שדה־התעופה בעטרות. שלשתם יוצאים לאנגליה, עוברים קורס, לובשים מדי קצין בדרגת ליטננט־שני ונשלחים לחזית הצרפתית. דומני, כי אלה הם הקצינים הראשונים של ארץ־ישראל בחזית נגד היטלר.

כשיחזור אלברט מן החזית הוא ימשיך בשירות עד לשחרורו. ספרדי בלונדי זה הוא נציג מובהק של השנים הטובות, כשאנשים אהבו לחיות יותר משאהבו לצבור כסף. אלברט לא הלך אחרי העסקונה, אם חברתית, אם ציבורית ואם מפלגתית. היו לו חברים כלבבו ועמם היה משיק את הויסקי המשובח של “קפה וינה”. אדלר ידע: כשנחמיאס שותה – והמדובר היה באלברט – התזמורת יכולה לנוח. המוסיקה, אותה שעה, היא בכוס…

תדיר, לאחר שהייתי מסיים את העימוד בדפוס והעתון היה כבר “סגור”, הייתי קופץ עוד ל“וינה”. אותה שעה כבר לא היו כאן אורחים רבים. ברוך היה מגיש לי ברנדי של חצות, ובפעם האלף היה מספר לי את הסיפור על מסריק. לאחר זמן, כשיחזור בן־אבי, יצטרף גם הוא לבאי הקפה. כשהיה שוהה בירושלים היה מופיע ב“וינה” כשהוא נראה עייף וידיו בכיסיו. ברנדי אחרי ברנדי היה מוזג לתוכו ורק כך היה מסוגל לחמם את עצמו בירושלים זו, שבה ניצבה עריסתו, עריסת הילד הראשון שנולד בארץ זו כשהדם שבעורקיו והמלים על לשונו הם עבריים.

לעתים היינו מתכנסים, אנשי “דואר היום”, בקפה הסמוך, “אירופה”, שכן היה עלינו לדון בענינים מסובכים, שאוירת “וינה” לא היתה יפה להם. היו כאן אז גם הפטרונים, הבוסים של העסק, גד מכנס ועובד בן־עמי, שאותה תקופה ינקו ממכרות היהלומים מזה ומאסכולתו של גואל לאדמות, יהושע חנקין, מזה. כשהיה בן־אבי חוזר ומעלה את הקנטונים שלו על לשונו, היה גד, ציניקן מטבעו, צוחק במלוא פיו ומהרהר, כמעט כקול רם, בטיולים לאור הירח על גב סוסות ערב אצילות, ואילו בן־עמי – פיקח וזהיר – היה שותק. כנראה, ראה את העתיד. של כולנו. ושל עצמו.

 

יד    🔗

יששכר דב פרייר, שעיבר את שמו הלועזי וקרא לעצמו י. ד. דרורי, היה אחד האנשים הפיקחים וחריפי השכל ביותר, שנזדמן לי לפגוש בימים ההם. באותה תקופה שימש עורכו של “דואר היום”, אלא שמכיון שבראש הגליון התנוסס שמו של בן־אבי כעורך ראשי, הופיע דרורי כ“עורך הקבוע”. בעצם, היו אלה משחקי מלים והם לא חייבו איש. השם השלישי שבפינה זו שבראש העמוד היה שמי. הייתי מזכיר המערכת, ובהן־צדק, שתפקיד זה לא היה דבר של מה־בכך, שכן היה עלי להזכיר דברים רבים מאוד לעורך הקבוע, שעם כל פקחותו וחריפותו היה אמן השכחה והדחיה, אלוף ההבטחות הניתנות ולעולם, או כמעט לעולם, אינן מקוימות. שולחן העבודה שלו, שולחן רחב ממדים, היה מלא עד אפס מקום, וכאן התגוללו כתבי־יד, ספרים, גליונות נייר, כשהמאפרות הגדושות זנבות סיגריות מעידות על כמות העשן, שספג אל קרבו העורך הקבוע במשך היממה. הוא הסב לבדו בחדרו, כשממולו ניצב שולחנו של העורך הראשי – בן־אבי – שהיה בתורת מי שנמצא בחופשה מתמדת.

הייתי נכנס אל בר־דרורא לא פעם, אלא פעמים רבות, כדי להודיע, לשאול, להתיעץ וכו'. ולא פעם אירע לי להיות עד שמיעה לשיחות טלפוניות שקיים העורך, כשבקצה החוט, מסתבר, מדבר סופר פלוני, לא אלמוני כלל, השואל מה גורלו של כתב־היד ש“מסרתי לך לפני שבועים והבטחת לי, שהוא מופיע בגליון הקרוב…” שמעתי את דרורי משיב לשואל: “רשימתך כבר בעימוד. בשעה זו שאנו מדברים היא כבר נדפסת…” בתום השיחה הייתי מבחין בה, ברשימה המדוברת, כשהיא מונחת, קמוטה ועזובה, על שולחן העורך. פעם הערתי לו: “מחר בבוקר יופיע העתון והסופר ייוכח, כי גם היום אינו מופיע…” לעורך היתה תשובה מוכנה: “יהיה בסדר…” והיה מדליק סיגריה מחודשת.

 

טו    🔗

הוא היה מקורי בכל מעשיו, יששכר דב דרורי. כבר שמו מרמז על כך… אתם הכרתם יהודים רבים ששמם “יששכר”?

הוא הגיע מורשה, שם כתב ב“היינט” וב“מומנט”, וסיפרו, שיצק מים על ידיו של סוקולוב. כאן היה שמו: י. בר־דרורא. וכך היה חותם, אם על מאמריו היסודיים ואם על האדיטוריאל הקצר, שעל־פי־רוב הכיל מקסימום של עשר שורות, כשמתחתן ראשי־תיבות: ב. ד.

ז. ד. ליבונטין קיבל אותו לעבודה ב“א. פ. ק.” (הבנק הלאומי) ובשעותיו הפנויות המשיך לכתוב מכאן לעתוני ורשה. הוא היה אמן הצמצום והקיצור. שלום אש, שהיה ידידו הקרוב עוד בורשה, לפני עלות דרורי לארץ, אהב לשאול אותו כיצד הוא מצליח להתגבר על משפטים ופסוקים, שאין הוא מכניס למאמרו ומוַתר עליהם. לימים, כבר בארץ־ישראל, הביע אחד העם לא פעם התפעלות מכתיבתו התמציתית של בר־דרורא. “המאריכים”, כאילו אמר אחד העם, “כל מה שהם עושים, הרי הם נוטלים את הכפית הקטנה של בר־דרורא ושופכים עליה ליטר של מים… ומקבלים את מאמרם הארוך”.

הוא היה בעל שיחה מבריק ובסגנונו התמציתי ידע לקלוע למטרה. בשולי יעודו ומלאכתו כעתונאי היה זה גבר בעל עקרונות, שהראשון שבהם קבע, שמוטב לותר על עקרונות, המכבידים על החיים… אלא שהוא ידע לשמור על צו האסתטיקה בכתיבה ובחויה.

אם איני טורף זמנים ותאריכים, הרי שבר־דרורא הגיע לעתון היומי מאצל “הישוב”, שבועונה של “התאחדות האיכרים” בטרם תקים את “בוסתנאי”.

“הישוב”, בעריכתו של בר־דרורא, היה שבועון יפה מראה, מדבר ללבם של אינטליגנטים. אחר־כך החלה תקופת חילופי האישים בעתון הירושלמי, ויוסף הפטמן, שהגיע שוב לארץ, נתמנה לעורכו, וזאת לאחר שגם הרביזיוניסטים החזיקו בו זמן מסוים.

הגבר רם־הקומה, נעים הסבר והמבריק בלשונו החל מרגיש בעקת ערירותו. בוקר אחד, כשסרה אליו העוזרת, כמנהגה בכל בוקר, מצאה אותו מוטל במיטתו. עיניו היו פקוחות ומזרות כאב. העוזרת נגעה במצחו. הוא היה קר. האיש מת.

 

טז    🔗

כשהגעתי לירושלים ונכנסתי לתפקידי, הרי הדבר הראשון שהיה עלי לבצע הוא לכתוב מכתב לנציבות המחוז כדי להודיע על חילופי־הגברי במערכת. המכתב נכתב אנגלית בצירוף הערה, כי “המקור הוא בעברית”, ואכן היה מצורף למכתבי זה הטקסט העברי. אלא שמושל מחוז ירושלים חתם לא על הטופס העברי, אלא על האנגלי ואישר, כי רשם לפניו שמר אלמליח חדל להיות העורך האחראי של “דואר היום” ומר י. דרורי ממלא את מקומו.

ואולם אלמליח המשיך לפקוד את בנין “הסולל” בביקוריו. לא היה איכפת לו, בעצם, להיות עורך אחראי או עורך בכלל. הוא היה פיגורה מכובדת בישוב הארץ־ישראלי, הירושלמי של הימים ההם, וללא ספק היה הספרדי בעל הקשרים הטובים ביותר עם הממסד ה“אשכנזי”. במשך שנים ארוכות היה חבר הועד הלאומי, הנציגות הגבוהה של הישוב, כשהפרטנר שלו הוא יצחק בן־צבי.

זכורה לי שיחה ממצה ומענינת, שקיימתי עם אלמליח במרתף הדפוס ההיסטורי של “הסולל”. היה דצמבר ירושלמי קר וטחוב ואילו אנו ניצבנו, קרוב לשעתים, ושוחחנו. אני עמדתי לסיים את גליון המחר ורעש המכונות, ריח הדיו משך, כנראה, לכאן את העתונאי החרוץ. הוא הסתכל בי כיצד אני עושה מה שעשה הוא לא פעם וייתכן כי הירהר במאזן, בסך־הכל של “הסולל”, במרכאות ובלי מרכאות. בן־אבי עוד היה בחיים, אבל אי־שם באמריקה. בר־דרורא עוד היה בחיים, אבל למעשה בתל־אביב, ומעט מאוד בירושלים. זלמן וייט טיפס ועלה זה מכבר מתוך המרתף… ואלמליח היה מספר לי בלשונו העסיסית, בעברית הצחה שלו על ימי התפארת, כשכתף אל כתף עמלה והקימה קבוצת הששה הראשונים – אלמליח, בן־אבי, אלכסנדר אהרונסון, פרץ דגן, אשר ספיר, ז’ק קלמי – את “הסולל”… מה נותר מזה? שאל אלמליח. והוא השיב: פנס חיוור המאיר את הרחוב הבודד…

הוא הושיט לי את ידו וכברכת פרידה אמר: “היו ימים… סטורס, גנרל ומושל, היה סר אלינו… המופתי וראש עירית ירושלים היו סרים אלינו… אנו לא רק מכרנו עתונים… אנו עיצבנו את דעת־הקהל… אנו השפענו על השולטים בקהל…”

היה במערכת גם אהרן אבן חן, הידוע כיום לקוראי העתונות הישראלית בשמו ג. שרוני. הוא היה אז בראשית דרכו וצעד את צעדיו הראשונים. אבן חן (פיינשטיין) יליד ראש פינה זה, נתברך בכל האספקטים האופיינים לבני הגליל העליון. אלא שהיה לו ייחוד משלו, וזה שמור עמו עד היום. אבן חן הוא סופר בחסד עליון השומר לא רק על כשרונו לספר, אלא גם על נאמנותו, ממש דבקותו, בנושאי סיפוריו. כל ספריו שהוציא עד היום מוסבים על סיפורה של ארץ ישראל, של האדמה הזאת ואנשי האדמה הזאת. חלילה לטעות ולהבין כאילו אלה הם סיפורי תעמולה, פולקלור. אלא שהמחבר הוא ישראלי אורגנית, וכשם שהלשון שלו ספוגה ישראליות, כן גם נושאי סיפוריו ספוגים בה. ונושאים אינם חסרים לו בסך הכל המתרחש יום יום ושנה שנה בישוב הזה אתמול, במדינה הזאת היום. אילו לא כתב אלא על קורות משפחתו, על האודיסיאה המופלאה של אביו, שהרפתקה והשראה משולבות בה – כבר זכה להיות תורם נדיר לסיפור הטוב של הסופר הטוב.

 

יז    🔗

היו ל“דואר היום” גם משתתפים מן החוץ. הם לא ישבו במערכת, אם־כי היו קבועים במכסת מאמריהם ובמספרם. סופר כזה היה שלום שוַרץ, בן אודיסה שנמנה עם החוגים של הציונים הכלליים, שהיוו את הענף הימני או המרכזי שבתנועה. באודיסה היה שלום שורץ נאמנו וחברו של ז’בוטינסקי. בארץ־ישראל קבע מושבו מיד בירושלים ונהג לומר: “ארץ־ישראל מובנה ירושלים!” הוא עמד בראשה של סוכנות ידיעות; יט“א או סט”א, אם זכור לי אל נכון. זה היה פובליציסטן בעל שכל ישר, בעל הגיון ושפתו היתה כמו מחשבותיו, ברורה ושקופה. בתקופה מסוימת, נדמה לי, ערך שבועון פוליטי. לא תמיד חתם בשמו. תדיר השתמש בפסבדונים בן־ברוך, אך קשה היה לו לכסות על הגושפנקה האישית שלו. היה זה יהודי טוב, הוגן ונאמן להשקפותיו. על פניו היבהבה בכל עת בת־צחוק טובה. איני סבור, שבעלי העתון היו זקוקים למאמריו, אלא שהשתתפותו קירבה לעתון חוגים, שיש להם מה לפרסם בחלק המודעות…

משתתף אחר היה אברהם שבדרון. בניגוד לשורץ נמנה שבדרון עם השמאל, אלא שהוא היה מה שאפשר לכנותו “שמאלי בלתי־תלוי”. שבדרון, שהיה פולמוסן חריף, לא ויתר על זכותו להיות, בכל מקרה, בעל דעה משלו. על־אף מיקומו המכובד ב“דבר”, לא מאס לפרסם גם ב“דואר היום”, כשמישהו או משהו בעתון עורר את תאבונו הפולמוסי. הוא טען, שהוא בלתי־מפלגתי ואכן לא השתייך לשום מפלגה, אך לא היה ספק, שהשורש והצמרת שלו כאחד היו מגוון ההסתדרות ומפלגותיה.

יום אחד שאל אותי, אם ניתן מקום לדבריו, הנוגדים את עמדת העתון. התשובה היתה, כמובן, חיובית. היה לי, באותה תקופה, פליטון יומי קטן בשם “עם הזרם”. שבדרון קרא לדבריו “נגד הזרם” וכלל בתוכו שני ענינים ושניהם היו תגר על דברים שכתבתי אני בענין כינוס נוער מחוגי “הפועל”, ממנו נעדרו דגלי כחול־לבן ותמונותיו של הרצל. מסתבר, שכתבתי “מן הציונות אל הקומוניזם אין תחנות בדרך”. שבדרון הרס לחלוטין, על־כל־פנים ביקש להרוס, את הדוקטרינה שלי בנידון, אף־כי בהשקפתו שלו, שנמסרה בסמוך, לא קשה היה למצוא הרבה נקודות משותפות עם שלי. בקטע השני שלי, שהדריך את מנוחתו של שבדרון, אמרתי, כי “בעורקיהן של בנות הפרדסנים שלנו נוזל מיץ אשכוליות”. איני יודע אם היתה זו מחמאה, אך אני מוכן היום להכריז בסיטונות, שגם המטפורה וגם הרעיון הם מטבע השטות המוחלטת. אילו שקד עורך העתון על החומר המוגש לו, היה פשוט פוסל אותו. אלא שהוא לא עשה זאת, ושבדרון קפץ על הדברים, אף־על־פי שהודה, כי הוא מבין, ש“זהו רק ציור פיוטי קל, תמונת לשון של מחמאת נועם”. אלא שלא נטרתי לו, חלילה, איבה, שכן הוא נמנה עם אותם אנשים, שהם רשאים לומר הכל, מאחר שנוכחותם בחברה שלך מוסיפה לחברה כבוד ויקר.

השתתפו בעתון, דרך קבע, גם שני האחים סלושץ, פרופסור נחום סלושץ ואחיו הצעיר משה כרמון. משה היה מפרסם מפעם לפעם מסות ספרותיות או דברי הגות. הוא היה מורה לספרות בגימנסיה והיה בקי במיוחד במכמני הלשון הצרפתית. מסותיו היו יצירות מופת בפני עצמן ומותו, בגיל צעיר יחסית, היתה אבידה לעתונותנו ולספרותנו. אפילו שיחת חולין שלו היתה מהנה את היודע להאזין. כתפיו הרחבות, גופו הכבד, אך לא המגושם, פניו המודגשים בתוים בולטים ועיניו החכמות – חסרונם משרה עכשיו יתמות על הנוף הירושלמי. ירושלים חסרה אותו.

מפעם בפעם הופיעה גם רשימה של אביגדור המאירי והיא שיכנה בבשרה את חותמו, את הגושפנקה הלירית־פולמוסית של אחד החריפים והמקוריים במשוררינו, שלא מאסו מעולם בפובליציסטיקה. קשה לזכור, מה היה בימים ההם צבעו הפוליטי של אביגדור. כידוע, אהב לקפץ ולדלג ממפלגה למפלגה, או, מה שגרוע יותר, מהשקפת־עולם להשקפת־עולם, וכך היו לו ימים “רביזיוניסטיים”, בהם פיאר את ז’בוטינסקי, והיו לו ימים “סוציאליסטיים”, בהם כינה את אלילו מיום אתמול בשמות גנאי, בהם בוש למחרת והצטער עליהם.

בתוספות הספרותיות של ימי חג היה מופיע אורח נכבד: היה זה הנובליסטן דב קמחי. היה תמיד נעים לקרוא אותו. הוא היה גם מיטיב לתרגם מכּתבי סופרי אירופה המרכזית. אבל בעיקר היה זה אסתטיקן, מאהב היופי הפלסטי והאחר. פעם אמרתי לו: “יפה מצדך שאתה משתתף בעתוננו”. היה לו חיוך, שכאילו חייך פנימה, אל תוכו, לא החוצה כשעיניו ממצמצות וכאילו נחבאות: “תאמין לי”, אמר, “זה לא בגלל העתון. אלא אני בן ירושלים, ובתור שכזה אני משתתף בעתון. העתון ירושלמי”. הוא היה גלוי־לב.

 

יח    🔗

בינתים חזר בן־אבי. הוא הופיע באחד הערבים בלי שחיכה לו איש. בעצם, חזר עוד ביום אתמול, אלא שהשתהה בתל־אביב, שם שכנה, באותה תקופה, משפחתו.

אותו ערב הייתי התורן לעימוד של העמוד הראשון. ישבתי בחדרי וחיכיתי להודעת המעמדים, שכל החומר כבר סוּדר ואף עבר הגהה ואני יכול לרדת. מכיון שהייתי באמצעיתה של שיחה, אמרתי, כי ארד בעוד חמש דקות והוספתי להתוכח עם האורח. זה היה אורח מיוחד במינו, שהיה מעין בן־בית אצלנו. היה זה יהודי חרד, שהמקל לא היה סר מידו וכמובן שכובע, ולא רק כיפה, היה מכסה על ראשו. שמו היה שולמן, והיה תלמיד בישיבה של הרב קוק. הוא היה נכנס לבנין בכל שעה שנראתה לו. היתה לו חולשה מיוחדת אלי ובהיכנסו היה נעמד בפינת החדר, אינו מתישב, קורא עתון או מעלעל בכתב־יד כלשהו. הוא היה קורא לי “אפיקורוס”; לא בזעם, אלא בבת־צחוק מאיימת כלשהו, מזהירה כלשהו וסלחנית. אהבתי לשוחח עמו. ואני מודה, כי הרביתי ללמוד ממנו לא רק על הנעשה בשטחי הרחובות שבטי ישראל והנביאים, אלא גם מדוע נעשה שם מה שנעשה. הוא תיאר לעיני את מאה שערים בואכה מוצררה, את בתי אונגרן, ואם כבר היתה קיימת “כיכר השבת”, בודאי גם עליה נסבו דבריו.

עודני משוחח עם שולמן, ובן־אבי נכנס. בירכתיו ברכת ברוך הבא והוא אמר לי, כי הערב הוא יעמד ואני חפשי לצאת ולבלות. ידעתי, כי טורח זה אהוב עליו ולא מחיתי בידו. וגם הפועלים אהבו כשהוא, ולא אחר, מנצח על המלאכה. ראשית־כל היה תמיד נחפז “לסגור” את העתון. וכך היו הפועלים מקדימים לסיים ולקצר את שעות עבודתם. שנית, לעתים רחוקות ירד לדפוס בנייר או פתקים בידיו. על־פי־רוב היה מרוכז הכל בראשו, וכאילו באצבעותיו. הוא היה מחבר את הכותרות על המקום, כשהוא מכתיב לפועל מלה אחרי מלה, אות אחרי אות. אני חושב, כי יש משהו מן ההשראה בצורת עבודה כזו.

הודיתי אפוא לבן־אבי והשארתי לו את שולמן, שהחל מטיף לו ודורש דרשה על נצח ישראל.

כשירדתי לרחוב היתה לי הרגשה מוזרה: לא ידעתי מה אעשה, לאן אפנה. מכיון שבתכניתי היתה הלילה עבודה, לא דאגתי לשום פרטנר חברתי.

עודני מתכנן תכנית ומאיזו פינה צצו שני ידידים, שהציעו לי להצטרף אליהם. הצטרפתי והחילונו משוטטים והולכים בכיוון אל שכונת החבשים, במקום שם היא מתמזגת כמעט עם מאה שערים.

 

יט    🔗

…ולפתע –

ממקום נסתר עלתה פתאום שירה, שהיתה ספק יבבה, ספק גיל שבנפש.

האם זו חתונה? חגיגה?

ואנחנו התקדמנו אל המקום, אשר ממנו עלתה השירה.

זה היה בית בעל שתי קומות וחדרים רבים. אולם רק אחד החדרים שבקומה התחתונה מואר היה. החלונות היו נעולים, אך לא התריסים. הם היו פתוחים. גם הדלת היתה נעולה. נגשנו והצצנו מבעד לחלונות.

היו כאן כשלושה מניני גברים. וכך עמדתי לפתע, בלי כל הכנה, בפני המחזה הנדיר הזה, מחזה קיבוץ נפשות לצורך שירה, ריקוד וגיל.

שלושה מנינים של גברים, אמרתי. חסידים, כך אמר לי רעי. הם היו חבושים באותן המגבעות המכוערות הקרויות מזנבות, לרגליהם היו נעולים מגפים גבוהים וכבדים, הבגדים והאדרות, שהיו מכסים את גופותיהם הכחושים והמסורבלים כאחד, נראו כמחוסרי אויר ושמש, וכל־כולם דמו לצל בודד שנתלש מספר אגדה, למגילה שנשחקה במשך דורות ודורות, בלי שיוכלו לה הדורות לחלוטין.

כן… אולם הם רקדו ושרו, האנשים האלה. וריקודיהם היו פשוטים. יד ביד, צעד קדימה וצעד אחורנית, נענוע גופות בצורת לולבים, ומעגל אחד, מעגל אמיץ וקשור של זקנים, אברכים, נערים וילדים.

הם גם שרו. ואם הלך לבי שולל אחריהם בגעגועים ללא פשר אותו לילה, הרי היה זה בגלל שירתם.

ארבע מלים, לא יותר מארבע מלים, שהלכו וחזרו ונשנו בפיהם פעם, שתים, שלוש, ארבע, וכך עד בלי די.

“וטהר לבנו לעבדך באמת”… והמלים האלו, שהיו נדמות לי בבוקר מן הבקרים או בערב מן הערבים של פרשת חיי הכופרת כמלים נדושות, קרות ונעדרות נשמה, נראו לי לפתע אותו לילה, בפי האנשים האלה, מתוך גרונות האנשים האלה, כשירת־השירות של החיים הטהורים והגדולים, אלה המצויים מעל לגבולות, מעל לדורות ומעל לנִגלות…

דימיתי בנפשי לשמיעת שירתם, כי הם מתמרקים ומִטהרים בכל מלה ומלה המזנקת מחזותיהם, כשהיא מסורבלה כאב ואנחת אנוש. ודימיתי בנפשי, כי גם אני הולך ונסחף עמם לתוך כור הסיגופים של חייהם, סיגופים בדעת ומתוך אהבה, ללא שמש וללא עוון, ללא הנאה וללא בצע, ורק עבור דבר־מה מופשט, שאינו קיים, אולי, אפילו במופשט, ובכל־זאת דבר־מה נאצל וגדול פי שבעה מגודל העולם: חיי עולם, שאין אנו יודעים אותו, זה הקרוי: עולם הבא…

רעי אמר לי, כי “חסידים” הם האנשים האלה… ומה מני יהלוך, אם חסידים הם או מתנגדים. הם נראו לי כאנשים הדבקים בדבר־מה עליון הקרוי אמונה. וכך כבשו אותי האנשים האלה והעירו בתוך הנפש הנרדמת דבר־מה, שהיה, אולי, כבר מת כמעט בתוכה, דבר־מה מוזר, משונה, מכאיב וטוב, געגועים ללא פשר וללא תכלית, כאילו שיבה לכמה וכמה דורות אחורנית, כשאבי אביו של אבי אביו של אבי היה, אולי, גם הוא לבוש כמותם, חי כמותם, רוקד כמותם ושר כמותם, מתפלל ומאמין כמותם: “וטהר לבנו לעבדך באמת…”

 

כ    🔗

עכשיו החילותי רואה את בן־אבי לעתים קרובות יותר. הוא היה עולה, כמעט יום־יום, לירושלים על־מנת לחזור ולרדת עם חשיכה לתל־אביב, אל משפחתו, אך יש והיה לן בירושלים כדי להשכים ולהיכנס לענינים למחרתו, עם תחילת הבוקר. עכשיו נשתבץ בנוף, אם אני יכול לומר. עכשיו ניכר בו, כי הוא מחויב המציאות בנוף זה, בעיר זו, במערכת זו. שוב לא היה זה בן־אבי, המרקיע שחקים ורוכב על סוסי דמיונו. היה זה אדם, שקשר עצמו ברצינות מתחייבת, שהתחייב להשתייך לכל מה שהיה מצוי כאן, לידו, מולו, בתוכו. הוא חשף את השתייכותו.

ולפתע חשתי בקרבי רגש מהול בסקרנות ובחיבה לאיש זה, שהיה שונה מזולתו. בכל עת היתה פעילותו מקהה את אישיותו והנה עכשיו אישיותו היא שהקהתה את פעילותו… בפעם האלף שאלתי את עצמי אותה שאלה, שהיתה שגורה בנפשי ועל לשוני תמיד לנוכח יוצאי־דופן המדברים ללב: איש זה, שאלתי את עצמי, הוא מאושר? מה שהוא חושף לנגד עינינו, מה שהוא מוכן לחשוף, לגלות – האם כל זה הוא הכל, או קיימות פינות סמויות ואת אלו אינו מראה לנו?

שאלות מסוג זה אתה שואל לאו דוקא כדי שמישהו ישיב לך עליהן. ואילו אני חשתי מראש, כי בן־אבי ישמור על סודו עד הסוף.

ערב אחד, שנינו בדפוס, מחכים למעטפת “רויטרס” שאיחרה להגיע, שאלני שאלות על בני־משפחתי. הבינותי, שיש לו צורך להשיח לבו במישור המשפחתי, שלו. ויצאתי לקראתו…

הוא דיבר. במשפחת בן־יהודה – אם זה איתמר, אם זו ימימה, אם זה אהוד, אם זו עדה או דולה – אין שיחה על המשפחה, שאינה שיחה על ההיסטוריה. דבורה, חמדה קמות מקברן וקורמות עור וכאילו שבות לתחיה. דברי־ימי אנשים ודברי־ימי אבנים, דברי־ימי משפחות ודברי־ימי ערים, ארצות – כאן הכל קשור ורתוק ומחובר בצמידה. מאז אותו יום רחוק בו נפגש, במקרה, הסטודנט היהודי השחפן, אליעזר פרלמן, על ספסל בגן של פריס עם רוזן פולני, קתולי, צ’אצ’אניקוב, והשנים העלו את שאלת פלשתינה, שעדיין לא היתה ישראל, אך היתה ציון – מאז אותו יום רחוק החלה נכתבת, כביד נעלמה, מסתורית ומגנטית, ההיסטוריה של משפחת אליעזר פרלמן, שייהפך ביד קסומה לאליעזר בן־יהודה, שיתיר חרצובותיה של לשון חנוטה ויהפכנה ללשון חיה, בה אנשים אוהבים, לוחמים, רוצחים, משמיצים ומקדשים… וכך גם נמשכה ההיסטוריה של הבן הבכור, של בן־ציון, הוא איתמר. ולא אתחייב בנפשי לומר, כי לא יקום, ביום מן הימים, נכדו של איתמר, או אחיָנו, או בן־דודו, או שאר־בשרו הקרוב, או הרחוק, וימשיך לכתוב על־פני אותו דף, שנפסק בשנת 1943, כשבמדינת ניו ג’רסי של ארצות־הברית צנח העט מידיו של בנם של אליעזר ודבורה. כך מת בן האשכולות, הגבר הקסום, היהודי, שרצה, קודם־לכל, להיות עברי. אלא עכשיו, זאת־אומרת, אז, זאת־אומרת, שתים־עשרה שנים לפני־כן, זאת־אומרת, באותו ערב, בו היינו שרויים שנינו בדפוס “הסולל”, לא יכולנו, באותו ערב, לא הוא ולא אני, לקרוא עתידות, לקרוא בתוי כף־היד ולגנוב מידע על העתיד להתרחש. ואני אמרתי לו פשוטות: “בן־אבי… אתה מדבר על הכל ועל כולם… מדוע אינך מדבר על עצמך?”

איני יודע, אם אותה שעה הייתי ידיד שלו, מעריץ שלו, חבר שלו, או עתונאי רפורטר, המכין עצמו לראין אדם נדיר בצלמוֹ ובדמותו. הוא תקע כי את עיניו. היתה בהן תהיה. דומה, שמעטים, מעטים מאוד, אולי אפילו לא איש, לא פנו אליו ולא שאלו, כי ידבר על עצמו. הן זה היה בדיוק סימן ההיכר הפרטי, האישי שלו. לדבר על עצמו? לספר על עצמו? מה כבר יש כאן לדבר ולספר? הוא הן לא נטע פרדס לעצמו, לא הקים בית קומות לעצמו, לא רשם כספות בבנקים על שמו. ואז ראיתי כיצד פושטות עיניו מבטן ולובשות מבט אחר, שונה. הוא הביט בי כאילו הייתי עמוד מעמודי העתון, אולי הראשון, על כל תשעת טוריו לרוחב, העמוד המועדף בעיניו, והוא אמר: “יום יבוא, כשכל הבעיות תבואנה על פתרונן, כשהכל יהיה כאן שלנו. הים והאויר, ולא רק האדמות שקנינו. רק אז, אולי, אשב לכתוב את סיפור חיי שלי… אך לעת־עתה – –”

הוא לא השלים את הפסוק. מבטו נתקע אי־שם בנקודה שבחלל, ואז שמעתי שוב את קולו כמי שמספר דברים שבלב: “שתי בנות לי”, אמר, “דרור ורינה. שתיהן יקרות לי, שתיהן מושלמות ואהובות עלי. המסכנות… לא תדיר הן רואות את אביהן בבית. הוא, אבא, מצוי תמיד, כמעט תמיד, בנסיעות. אם למען ‘דואר היום’, אם למען נתניה, אבן־יהודה, אם למען כיבוש הים… בפעם האחרונה, בערב צאתי לדרך, בבואי לטול את ברכת הפרידה ממשפחתי, נשקתי ללאה רעייתי ולשתי בנותי. רינה כרכה זרועותיה על צוארי ואחר־כך כרכה זרועותיה על צוארי דרור, הבכירה, והיא שאלה: ‘אבא… מתי תחזור הביתה?’”

הקול המדבר נדם. הוא נעתק לרגע אל מקום רחוק. אולי לניו ג’רסי…

 

כא    🔗

האם היה קיים כבר, באותה שנה רחוקה, המעמד, המושג, הכינוי של “נטורי קרתא”? לא אדע. אך מה שאינו מוטל בספק הוא, כי הרוח כבר היתה קיימת. העדה החרדית, שבראשה עמד משה בלוי המנוח, אחיו הבכור של עמרם בלוי, היתה פופולרית ברחוב היהודי. משה בלוי לחם בעוז בהרב קוק, שרחק מכל פעולה של קנאות. אם איני טועה, נולדו וקמו נטורי הקרתא מפילוג, מקרע, שנתהווה בין העדה החרדית ל“אגודת ישראל”.

בינתים וידידי החרד, ר' שולמן על מקלו, תלמידו של הרה"ג קוק, היה ממשיך לסור למערכת. כבר אמרתי, שהיה בו כוח מושך לגבי דידי. אהבתי את סיפוריו, פחות מזה את השקפותיו, אבל לכל־כולו היתה השפעה עלי. הוא המשיך לכנותני “אפיקורוס”, אך כשסיפרתי לו על טיולי הלילי בסמטאות מאה שערים ועל האקסטזה של רוקדי “טהר לבנו לעבדך באמת”, אקסטזה שכמעט דבקה גם בי עצמי, סקר אותי בסקרנות טובה, אך זהירה, ואמר: “כל הגויים רגישים לאקזוטיקה…”

אותה תקופה ידעה ירושלים את יוסף חיים זוננפלד, רבה הראשי של העדה החרדית. הרב זוננפלד היה ממוצא הונגרי. הוא התגורר בעיר העתיקה ויום אחד, מתוך מניעים שיקשה עלי לזהותם, החלטתי לתהות על קנקנו. שולמן הטוב סייע בידי לבצע את המשימה, שמקורה היה, כנראה, מזיגה של דחיפה מקצועית מזה ומשיכה נפשית מזה. אין ספק, שאם־כי החילוניות השוטפת של חיי שטפה בקרבי את ליל “טהר לבנו”, הנה אף־על־פי־כן עוד רטט שם משהו. מאידך גיסא לא הפסיק שולמן את ביקוריו והוא ידע לדבר אלי…

יום אחד, בשעות לפני־הצהרים, עליתי לביתו של הרב. היו כאן כמה ילדים, נקיים, מטופלים ושקטים. היתה אשה, שנמנעתי מלהסתכל בנשיותה, והיה הוא, הרב, שלבסוף הגעתי אליו. ידעתי עליו, כי הוא קיצוני, קנאי מאוד־מאוד. באותה תקופה שררה מחלוקת קשה בין חרדים לחפשים בענין משחקי הכדורגל בירושלים בשבת. הרב זוננפלד היה מראשי השוללים והלוחמים בספורט זה, ש“שחקניו דורסים ברגליהם את קדושת השבת והיהדות”.

הרב זוננפלד היה יהודי שקומתו כפופה. אלא דומה, שהיא היתה זקופה, מאוד. אולי משום עיניו, עינים נפלאות, שעד כמה שלא אדגיש כי הן היו נפלאות, לא אצליח לבטא את הפלא הזה, את העצמה, את הקסם, את הלמות הרגש, שהיו אצורים בעינים הללו.

מבחינה עתונאית, מבחינת ה“ניוז”, לא אמר לי הרבה ראיון זה. יש להניח, כי גם הקוראים לא באו על סיפוקם. אלא שהעורך היה מרוצה מעצם ההתענינות שהפגין “דואר היום” לגבי הציבור החרדי. באופן אישי עלי להודות, כי לא הייתי מרוצה מעצמי. היה, אולי, מקום להעמיק שיחה, לתהות על קנקנה של האישיות מכל הבחינות, להביך, בשיטת המראינים של ימינו, אלא ששיטה זו היתה, ועודנה, מאוסה עלי, שכן היא תואמת בלשים חוקרים, ולא עתונאים הוגי־דעות. ייתכן, כמו־כן, כי חסרו לי הכלים הדרושים לשרטוט קלסתר, דיוקן של אישיות מסורתית כהרב זוננפלד. אני מרשה לעצמי לשער, כי היום הייתי מיטיב לעשות את המלאכה. הוכחה נוספת לכך, שלא התפעלתי מדרך עשיית הראיון, אפשר לראות בעובדה, כי לא שמרתי על הגליון בו הופיע מאמרי זה. לשוא חיפשתי ובדקתי בארכיוני – הוא נעלם. וכך איני יכול לציין היום מה שאלתיו לפני ארבעים שנה, את רבה הראשי של ירושלים החרדית, ובעיקר מה השיב לי הוא.

 

כב    🔗

רשמי הרפורטז’ה דלהלן מפעפעים בי עד היום ואינם שוקעים. אין כאן סנסציה ובודאי שלא היה כאן סקופ. אבל יִחודה בכך, שהיתה זו שעה שבין שני זמנים, חבל־ארץ שבין שני עולמות, שני נופים שונים, אקלימים נוגדים.

אני הגעתי ליעד מאצל עולם השפויים… ונכנסתי אל עולם הבלתי־שפויים. מוזר, אולי תמוה, שממלכות ומוסדות, המרבים כל־כך במסמכים ובחומות כדי להפריד בין ארץ לארץ ובין מדינה למדינה, כאן, על הגבול שבין השפוי לבלתי־שפוי, אין, בעצם, כל קו, שיכריז על עולם אחר, על תחושה אחרת, על ממלכה שונה, יבשת של מוחות ולבבות אחרים ושונים, כשעולם האנשים שדעתם צלולה מזה ועולם האנשים הלקויים, החולים מזה. והנה הכניסה חפשית, כמעט חפשית! בעצם, זוהי כניסה “על תנאי”. והתנאי הוא: הזכות לצאת. לצאת ולחזור אל האשליה.

אותו בוקר היה בוקר של דצמבר. ירושלים היתה קרה עד לחרדה. שמיה היו קודרים ונמוכים. נמוכים עד לאבסורד. נדמה היה, שאם תושיט זרוע כלפי מעלה, תגע בהם.

במערכת צילצל הטלפון. דיברו בשמה של הגברת איטה ילין, אשתו של דוד ילין, האיש והמורה היקר דוד ילין. איטה ילין היתה אחת מן העסקניות (איזו מלה לא־הולמת. אשה רחומה זו לא עסקה בשום עסק. היא רק חילקה מצווֹת למי שסייע בידה לעשות צדקה). היא עמדה בין היתר בראש “עזרת נשים”, אגודה למעשי צדקה וחסד. אגודה זו דאגה בכל שנה לבטח ולשרין את תקציבו של בית־החולים לחשוכי מרפא, דהינו, לחולי־נפש, הניצב בכניסה לירושלים מימין הדרך העולה מתל־אביב.

“אנחנו מתכננים”, אמר הקול, “גם השנה, כבכל שנה, לערוך נשף ריקודים מפואר באולמי ‘המלך דוד’, שהכנסתו – קודש לטובת בית־החולים לחשוכי המרפא. כרטיסי הכניסה יהיו במחירים אסטרונומיים. חברותינו הסכימו לסייר בין רבי־היכולת, מוסדות ופרטיים, ולמכור כרטיסים מן היד אל היד. מסתבר, כי למען יהיו לחולים ספלי חלב, צריך להגיש לבריאים גביעי שמפניה. כל ציבור והמשקה שלו. אנו סומכות עליך, שתסייע בידינו בתעמולה על־ידי כתיבת מאמר חם, עצוב ומלהיב. הדוקטור היינריך הרמן, מנהל המוסד הרפואי, עומד לרשותך ויהא מוכן להילוות אליך בביקורך אצל החולים. זוהי בקשה אישית של איטה ילין”.

נתתי את הסכמתי המלאה. אמרתי “הן”. תחילה אמרתי – אחר־כך חשבתי. סדר הפוך. ואני מודה, כי לא הייתי שלם עם עצמי. אינני יודע מדוע. אולי משום שאני פשוט ירא מן החולים שלקו בנפשם. זהו פחד פסיכו־אמוציונלי. איני יכול להביט לתוך עיניהם. איני מסוגל להיות נייטרלי כשקולם מגיע אל אזני. נדמה לי כי הם, החולים הללו, פורעים חוב של כולנו, כל המהלכים חפשים לנפשם.

אבל הסכמתי ניתנה. ולמחרת נכנסה שיירה קטנה, מצומצמת לשערי המוסד. גברת איטה ילין, הדוקטור הרמן והעתונאי שהבטיח לעצמו, כהסואה להתרגשותו, רפורטז’ה מענינת.

עצים סבוכים וגבוהים קיבלו את פנינו. הם היו עבותים. הפעם לא הסתירו העצים את היער. יער המסתורין.

ביקרנו בכל הביתנים. היינו במחלקת הגברים, במחלקת הנשים. היינו אצל הרעשנים, אצל אוהבי המדנים, הבועטים, והיינו אצל האפתיים, המשקיפים מגבוה על כל מראה וכל דבר באדישות מהולה בתוגה. היינו אצל שוי־הנפש, המלנכוליים והיינו אצל המסוכנים, אלה ש“מוטב”, כפי שאמרו לנו, “לשמור על מרחקים בינם לבינינו”. זכור לי, שכשעברנו את סף מחלקת הנשים, עלתה מכאן מקהלה של צעקות וצריחות, מקהלה פרועה. הרופא אמר לי: “המטורפת־האשה אלימה ומסוכנת יותר מהמטורף־הגבר”. זו היתה שעת הצהרים והנשים שבחבורה, שלא היו מכורבלות בפינותיהן, הלמו במזלגות העץ שלהן בצלחותיהן (גם הן מעץ) והשמיעו צעקות שגבלו ביללות.

לפתע נרתעתי. היום, אחרי ארבעים שנה ויותר, זכורה לי אותה תמונה ואותו קול, אותו טירוף, אותו צבע של הטירוף. בתוך קבוצת נשים שקרבה אלינו ניצבה נערה צעירה, אולי בת 17 לכל היותר. היא התקדמה ויצאה מתוך קבוצתה ואני חשתי את עיניה על בשרי. אלמלא הייתי מודע למצב ולמקום, הייתי אומר לה: “אלמונית נפלאה… לבי מתפלש בקפלי עיניך… בואי אלי… הילוי אלי…”

אך אני שתקתי. קולי נמוג. וגם היא לא דיברה. היא נתקעה ברגליה למולי ועיניה לא הרפו מעיני. באתי במבוכה, או – ליתר דיוק – המבוכה נשתלטה עלי. נדמה לי, כי ביקשתי לסגת, להיאחז בעוגן הצלה. הבטתי ברופא. אך הרופא הסתכל בה, לא בי, ממש לא גרע עין ממנה. האם שמר עליה? האם בער למענה?

לפתע שלחה ידה ואחזה בידי.

“מה אתה כותב?” אמרה, בראותה אותי רושם.

“מכתב. מכתב אליך”, ניסיתי לומר, כאילו היינו בטרקלין של סנובים.

היא צחקה. תשעה קבין אסון היו בצחוקה.

הגברת ילין רמזה לרופא ואנו יצאנו מן המקום.

“אתה יודע מיהי נערה יפהפיה ואומללה זו?” והיא ביטאה שמה של משפחה מפורסמת, ותיקה ונכבדה בירושלים גם כיום, ובישראל. משפחה שעשתה היסטוריה.

מסתבר, שהטירוף בגיל צעיר קשה יותר מבכל גיל אחר. קשה לריפוי. זהו הגיל של חשוכי המרפא האמיתיים… ונערה זו, שלמדה לנגן בפסנתר והוכיחה כשרון, נשלחה על־ידי הוריה להשתלם בז’נבה של שוייץ. לאחר שנה הכירה שם עלם מבני המקום. היא התאהבה בו. הוא התאהב בה. הגורל הפעיל את אכזריותו. היינו בארבעים שנה לפני המתירנות… והמשפחה, שהיתה מסורתית ושומרת מצוות, נבהלה. היא מיהרה להחזיר את הבת האובדת הביתה. והבת יצאה למסע הארוך שאין חוזרים ממנו.

 

כג    🔗

בחוץ החל מטפטף גשם. דוקטור הרמן כאילו נטל את הדופק שלנו והרגיש בהלם שהשתלט עלינו, עלי. אמרתי לו, כי “עיניה רודפות אחרי”. הוא היה אדם רגיש והשיב: “אני רואה אותה יום־יום…” שאלתי אם יש לה סיכויים להבריא, “לחזור למוטב”. גבותיו זזו כלפי מעלה ואחר־כך עצם את עיניו.

“נסור אל השקטים”, אמר, “יש לי פה בחור נחמד. הוא אוהב לצייר”.

בדרך פקדנו עוד נכאים. אחד טען שהוא נפוליון, שני – שהוא ז’בוטינסקי, ואילו הצייר היה נער שקט, נוגה, אפילו יפה. הוא סיים זה עתה לצייר נוף.

הוא פנה לרופא: “אתה רואה?”

בתמונה נראו שמים של תכלת, נוף אביבי מובהק.

אמר הרופא: “אבל השמים קודרים. אינך רואה שהם שחורים? חורף בירושלים!”

הצייר היה שקט, אבל עקשן. הוא לא ויתר על תכלת השמים שלו.

“דוקטור”, אמר, “אתה טועה. האביב שורה בכל. השמים כחולים. כה טוב לי. הכל פורח”.

“לא כן?” פנה אל הגברת ילין.

הטירוף תקף הפעם אופי מאושר, שראה את העולם כטלית שכולה תכלת.

בצאתנו נתחוורה לי זהותו של ה“צייר”. אחיו הבכור היה ידיד שלי. זו היתה משפחה פתח־תקוָתית. אחיו נפל באחת ההתקפות של השכנים על המושבה בראשית שנות ה־20. איני יודע מה היה בסופו של הצייר. אם החלים. אם חזר ל…מוטב.

לאחר שנים נערכה בירושלים תערוכת תמונות של חולי־נפש. לא הלכתי. יראתי מן העימות עם תכלת השמים של חודש דצמבר. אך את העימות האחר, העימות עם הנערה שניגנה בפסנתר ואהבה עלם זר על גדות האגם, אני ממשיך לקיים. עד היום. עיניה נשתלו בלבי. בפינה סמויה של בבת־העין אני רואה אותה. מי יאמר לי אם היא בחיים? בעצם, לאיזה צורך! יש והבריאים לחלוטין, הבריאים השלמים, הם המתים…

 

כד    🔗

עינו של בן־אבי לא היתה צרה באיש, מעולם. נדמה לי, שלא הכרתי אדם שני, שיהא כה נדיב וכה רחב־יד באיחוליו לרעהו, והפופולריות שלי רק נעמה לו.

באותה תקופה הנצחתי לראשונה בטרמינולוגיה השוטפת את הביטוי “בת 18 אביבים”, או “באביב ה־18 שלה”. נכון, כי אין בזה, אלא צירוף מלים רגילות… אך מישהו היה צריך לעשות זאת ולהקדיש מחשבה; אם לא לאביב, הרי לנערה. דומני, שכיום, כשהאביב איווה לו למושב את השטח שמעל לברך, מתרוקן הביטוי מטעמו, שכן האביב קבוע וקיים לכל הפחות כבר בשנה ה־16, או אפילו ה־15. אלא שבימים ההם היינו סבילים יותר ואותות האביב, של עצמנו ושל זולתנו, היו איך שהוא, בצורה זו או אחרת, קשורים בעונה ברוכה זו של האביב ה־18. כשהתחלתי להדביק לנערותינו את תו הקשר בין העונה לבין הגיל, החרו־החזיקו אחרי כמה מן העמיתים של העתונות, מי מתוך לגלוג ומי מתוך הסכם, הסכם שבלב. כיום, כאמור, ניטל מן הביטוי טעמו. רק האביב תקיף, שריר וקיים. מה טוב!

בתחום אחר הוצאתי לראשונה אל השוק את ה“צבר” כתו היכר, כסימן לילידי הארץ. ייתכן, כי כיום יתפלמסו עמי מועמדים אחרים ויטענו, כי הם אבות הכינוי הלשוני הזה. מה שזכור לי הוא, כי בסביבות שנות ה־30 המוקדמות פירסמתי מאמר ב“דואר היום” בשם “אנחנו, עלי הצבר!” ענינו של המאמר היה הקיפוח שמקפחים המוסדות (טרם קראנו להם מִמסד) את בני הארץ, את ילידי הארץ, הם הצברים, ומעדיפים עליהם את המוסקובים (הרוסים), את היקים (הגרמנים) וכן את כל ה“שיכנזים” למיניהם, אלה שאינם ספרדים. מכאן, שהפנתרים לא חידשו דבר!

אני דיברתי במאמרי הנ"ל על עלי צבר ואילו הכרוניקה של החיים פסלה את העלים ומאז הועמדו הצברים על עצמם, על מתיקותם ומחטי קוציהם. דרך־אגב: כלום יש לפרי הצבר עלים? מסופקני.

 

כה    🔗

כבר היה ברור: “דואר היום” לא יאריך ימים. אפשר היה עוד לקוות, לנסות, לשנות, לתכנן ולחכות… כמו במקרהו של חולה אנוש, בשר־ודם, שהרופאים, העומדים עליו וסועדים אותו בחליו, אינם אומרים נואש על־אף תחזיתם הבלתי־מעודדת, כן גם כאן, לנוכח העתון הפופולרי, לא העלה איש על שפתיו את הסיכויים הרופפים להבראתו, אלא שהאמיצים שבקרב הבעלים אמרו “די לצרה בשעתה…” ואילו האחרים שתקו.

בן־אבי הפסיק לדבר. דומה, כי לא ראה באופק שום מהפכה אפשרית, נוספת, שתוכל להעמיד על הרגלים את יציר־כפיו. חסל סדר הפיכות ומהפכות, והוא היה מתהלך בחדרי המערכת כארי בסוגר. מימיו לא היה יהיר. אך היתה בו גאוה ראשונית, טבעית, וזו לא הניחה לו להתמוטט. ואפילו כשלנגד עיניו הולכת הספינה למצולות, אם לא היום הרי מחרתים, והוא נשך בשרו בשִׁניו, ושתק.

יש להניח, כי הִרבּה להרהר אותה תקופה. עכשיו הוקיר כמעט רגליו מהספות של “קפה וינה” והיה משתדל לחסל במהירות – גדולה יותר מכמנהגו – את עימוד עמודו הראשון. יש להניח, כי לא פעם שיחזר לעצמו את סיפור עתונו, זה “בטאון יהודה העצמאית”, שמצא עצמו לפתע, או לא לפתע, ללא קוראים חסידים ונאמנים. יש להניח, כי חזר על שאלתו של אותו בעל הכרם ההיסטורי, שביקש לעשות ענבים ויעש באושים… מה יעשה לכרמו ולא עשה לו? אכן השאלה היתה קיימת. היוגב־העתונאי השקיע בעתון את מרצו, את כשרונו, את הטמפרמנט שלו, את בריאותו ואת כספו ולא משנה אם היה זה כספו שלו או של ידידו בן רובינשטיין. גם כשמשקיעי הכספים הנוספים והבאים היו אנשים חדשים, אנשי “הנוטע”, שביקשו, או האמינו, או גם ביקשו וגם האמינו לשתף עתונות עם פרדסים – גם אז נודעה חשיבות למניותיו האישיות של בן־אבי, מניותיו הפרטיות, שאולי בבורסה לא היתה להן תמורה, אבל היתה והיתה להן בהיסטוריה של הישוב, של העם, של המדינה, שכבר החלה להסתמן באופק הרחוק בשנים ההן. ומניות אלה נוצלו לטובת העתון, שהכל חפצו ביקרו ובהתאוששותו.

ברגע מסוים, כדי להציל את העתון, כדי להקל על המשבר המשקי־חמרי, ויתר בן־אבי על בעלותו, על חלקו הוא, והסכים לפרוש מעריכתו. רק מי שהיה פעם בעל עתון, עורך עתון, יכול להבין מה משמעות רגשותיו של אדם, שלפתע נותר בידים ריקות, ללא עתונו, ללא הבמה, ללא האפשרות לדבר אל העם מן הבמה הזאת. אך בן־אבי התגבר על הרגשת המחדלים האלה ומסר, עוד בשעתו, את עתונו לידי ז’בוטינסקי, זאת־אומרת, לידי הרביזיוניסטים. הללו לא הפיקו ממנו רבות והעתון לא התאושש.

 

כו    🔗

בהקדישי מלים לראשונים שנעו לקריאתו של בן־אבי ושיחד עמו הקימו בירושלים, בשלהי מלחמת־העולם הראשונה, את “דואר היום” בגלגולו הראשון, העליתי בין היתר גם את שמו של אשר ספיר. ספיר, בנה של משפחה גדולה הקשורה ביחוס ה“אבן־ספיר”, משפחה שמקורה בירושלים ואחר־כך בפתח־תקוה, זכורה לכל מי ששקד, בצורה זו או אחרת, על ערכי הישוב הזה והארץ הזאת. אליהו ספיר, בכיר השושלת, מיזג באישיותו סופר וחכם מזה ופיננסיסטן מזה, ואין תֵמהּ, שבעשור השני של המאה יפקיד בידיו זלמן דוד ליבונטין, מנהל כללי של אפ"ק (הבנק הלאומי), את הנהלת הענינים של המוסד הכספי היהודי החשוב ביותר באותה תקופה בארץ־ישראל. אליהו ספיר התישב ביפו לרגל משימתו החדשה, אך בנו, יוסף ספיר, המשיך לגור בפתח־תקוה. גם שנים רבות לאחר מזה, בעשור הששי והשביעי של המאה ועל רקע מדינת ישראל, כשיוסף ספיר יכהן בשתי קדנציות כשר בממשלת ישראל ויעמוד לא פעם בראש מוסדותיה, לא ינטוש את המושבה בה נולד ובה נקברו אבותיו וימשיך לחיות את חייו בפתח־תקוה. אין ספק, שהנואם המזהיר של הציונים הכלליים, ואחר־כך של הליברלים, היה אדם בעל חוש מדינאי מובהק, שחברתו היתה נעימה ומקובלת בכל הנסיבות.

אשר ספיר, שאר־בשרם של אליהו ושל יוסף, עשה דרך שונה במקצת. הוא יצא מן הארץ בשנים מוקדמות, למד משפטים בקושטא, השתלם בפריס ותוך זמן קצר קנה לו שם, באותה תקופה, כמוח חריף בעל יזמה וכושר תכנון. אינני יודע אם קיים חברות מתמדת עם בן־אבי או עם מישהו אחר מחבורת הששה. מה שידוע לי – ועתוני התקופה הרבו לספר על כך – כי ב־1912, אם מדויקת האינפורמציה שלי, ישב ספיר בקושטא, וזאת כעתונאי, שנשלח מפריס לחזית הבלקנית, מכיון שחלק זה של העולם עמד אז במלחמה – קצרה, אך אכזרית למדי – שניטשה בין תורכיה לבולגריה.

מכאן ואילך מצלצלים הדברים כאגדה, אלא שהמענין שבדבר הוא, כי בכל־זאת אין זו אגדה כלל ועיקר, אלא מציאות טוטלית. בשבתו בקושטא התידד העתונאי הצעיר עם אנשים מחוגי השלטון התורכי. בעל יזמה היה בכל עת, והוא הציע את עצמו ל…נהל משא־ומתן עם הבולגרים כדי לשים קץ למלחמה המאוסה, האכזרית והמיותרת.

התוצאות היו מדהימות. האיש הצעיר הצליח. השלום נכרת וספיר הפך לפרסונה גראטה ואף הוענק לו תואר כבוד, אות הצטיינות, שהוא ישא אותו עוד במשך שנים ארוכות צמוד לדשו, בצירוף אותות כבוד אחרים, שגם בהם ידע לזכות בהזדמנויות שונות.

פרצה מלחמת־העולם הראשונה. ספיר עבר לפריס ומי שזכורה לו האוירה הנציונליסטית־צרפתית ששררה בימים ההם יבין, כי לא איש כספיר ישב בביתו. הוא התנדב, התגייס לצבא הצרפתי. כשב־11 לנובמבר 1918 הוכרזה שביתת־הנשק, היה מצוי עם חיל המשלוח הצרפתי, בין סלוניקי לדרדנלים. וכשכובש הגנרל אלנבי את ירושלים ויורד מעל סוסו כדי להיכנס לעיר הקדושה ברגל, נכנם עמו גדוד מגוּון של קצינים, נציגים מכל חילות המדינות, שלחמו בגרמניה במלחמת־העולם הראשונה. לקורא כבר ברור, שעם הקצינים הצועדים בטקס חד־פעמי זה צועד גם יליד פתח־תקוה, אשר ספיר, במדי ליטננט צרפתי, כשחזו עטור בכמה אותות הצטיינות, שאחד מהם – הראשון – עבור כריתת ברית השלום בין שני עמים לוחמים עוד ב־1912.

זה היה, יש להניח, הרקע ההיסטורי והדקורטיבי, שהכין את אשר ספיר להצטרף אל בן־אבי ורעיו. כל המסופר כאן סופר באזני, ואני חייב להסיר מעלי אחריות מלאה בעבור הדיוק של הפרטים ופרטי־הפרטים. כבר ציינתי לא פעם, כי איני כותב היסטוריה. אפילו לא ביוגרפיות. אלה הם זכרונות… וככל זכרונות, הם משירים מעליהם דברים ומדביקים לעצמם דברים אחרים.

יום אחד, לאחר שנים, לשם דיוק באוגוסט 1937, אני מוצא על שולחן המערכת (לא “דואר היום”) חוברת ושמה “אחדות או חלוקה”. זה היה נושא מאוד אקטואלי בימים ההם. לחוברת, שלשונה היתה עברית, היו מצורפים דוקומנטים שונים, ותכנה היה סקירה היסטורית על המשא־ומתן בין היהודים והערבים בענין הכרת זכויותיהם של היהודים בארץ־ישראל.

לחוברת הקדים פרופסור דוד ילין מבוא חם, בו הציג בפני הקורא העברי את המחבר. שמו היה אשר ספיר. הבלגתי על חיוך ללא טינה ואמרתי לעצמי: חזר לחיים הפוליטיים…

 

כז    🔗

יום אחד, בראשית שנות ה־40, ואני יושב בכורסתו של גלב, שבאותה מספרה מפורסמת של תל־אביב, “מספרת לינצקי”, והנה אני שומע קול מוכר של אדם, המשוחח בקול רם ומטיח דברים. הקול היה מוכר לי. הפניתי בסיכון חודו של התער ועיני הבחינה בשני ג’נטלמנים. האחד היה זכאי שלוש, ואילו השני – אשר ספיר, רחב כתף ופניו מבטאים אופי מקנטר. השנים היו ידידים קרובים, זאת ידעתי, ולא תמהתי כששמעתי, שהאורח מטיח דברי ביקורת חריפים באזני בן הבית.

עכשו משנפגשנו שוב, הייתי נועד עמו בתל־אביב לעתים די תדירות. ויום אחד, כשאנו יושבים בקפה “סן רמו” – היה דבר כזה ברציף סמואל – שאל אותי ספיר אם אוכל להפגיש אותו עם עורך “הארץ”, כי יש בדעתו למסור לעתון מאמר פוליטי. אמרתי לו, כי אפגישנו עם קלינוב, וכך היה. הוא פירסם, דומני, מאמר או שנים. וניכר היה בו, כי ליחו של המדינאי שבו לא נס.

אחר־כך פסקנו לראותו. כאילו נעלם מן האופק. ולאחר זמן קצר סיפרו, כי הצליח להגיע ללונדון ונצטרף ללוחמי צרפת החפשית במחלקת התעמולה של דה־גול.

שם חלה, נפל למשכב והלך לעולמו.

בכל פעם שזכרו עולה לנגד עיני, מֵצר אני עליו. האור שבקרבו היה מרובה וחבל שפלשה אליו שחצנות שבקלות־דעת.

 

כח    🔗

ציבור העתונאים איננו הציבור הנוח ביותר. משהו במקצועו מפתה אותו להתנשא וגם התנשאות זו, ככל התנשאות, אם היא מגביהה את חטמו הנה היא משפילה את ערכיו הנפשיים. זולת זה אין לשכוח, שלא כל מי שפועל במישור העתונות, עתונאי הוא. לא פעם ימשוך את העין בתוך הפורום הגדול של העתונאים דוקא מישהו שאיננו נמנה עמם, זאת־אומרת, שהעט הנובע שלו אינו מנצל את הדיו כדי לדבר אל קהל הקוראים וללמדו בינה והלכות עולם. אחד כזה יאמר לך בקורטוב הומור, כי “אני לא חותם על מאמרים. אני חותם על המחאות”. ואני רוצה לומר, כי דוקא ה“סופרים” האלמונים הללו ראויים לעתים שייראו בעינינו כאנשים, המגדילים עשות למען שיפור העתון וחיזוק מצבו ברבים.

גם “דואר היום” הכיר אנשים כאלה ועכשיו, שאני מתקדם לקראת סיכום הפרשה, דומני, שעוול אעשה לפחות לאחד מאלה, אם לא ארשום גם את שמו בין שמות האנשים, שהסתופפו בצלו וחיזקו את בדק־ביתו.

יהודה חיותמן, אחד הבנים של יצחק חיותמן, ממתישבי מטולה הראשונים וממיסדיה של תל־אביב, יכול היה לשמש סמל לאותו סוג אנשים, שקשרו את יעודם עם יעודו של העתון ושמרו לו אמונים במשך שנים ארוכות. קהל הקוראים לא שמע עליו, או מעט מאוד. אבל במשך 12 או 13 השנים, בהן עבד את בן־אבי ואת יורשיו, החל בשנת 1920 ועד ל־1933, עמד חיותמן בראש שתי המחלקות החשובות ביותר בתעשית הויטמינים המזינים את ההופעה: הפרסום וההפצה. חיותמן לא היה פקיד, ולא שכיר. הוא עבד תמורת אחוזים… אך מעולם לא היה לאחוזים אלה פרצוף קרוב לקרן. בימים שלו, תל־אביב וכל הדרום היו כפופים לקביעתו ולהחלטתו והוא לא נסוג מעולם מלהשקיע ולהשקיע באדמה הזיבורית הזאת, בלי להטיל ספק בפירות, שבסופו של דבר יניב הנייר המודפס הזה.

הקשר בו נקשר חיותמן ל“דואר היום” היה יותר מקשר מסחרי ועסקי. משהגיעה שעתו של “דואר היום” לסיים את פרשת הופעתו, משך גם הסוכן הכללי את ידו מן העסק, שהיה לגביו למעין יעוד. במשך שנים רבות לאחר־מכן, כששום הסכם וחוזה לא קשר אותו כבר לעתון, עוד היה מוכן להשיא עצותיו ולהדריך עמיתים צעירים בתחום זה, שרעיונות וחשבונות כרוכים בו אלה באלה.

היזהרו בבעלי חשבונות! תדיר מאוד צמודים החשבונות למחשבות, וזאת לא רק משום שיש כאן לשון נופל על לשון.

חיותמן זכור לי גם בעטיָה של אפיזודה מסוימת.

אותה תקופה כבר היוותה תל־אביב תחום קוראים שאין לזלזל בו. “דואר היום” התעקש להופיע בירושלים. אחת הסיבות היתה נעוצה בכך, שאין לנטוש את ירושלים, אפילו מבחינה מסחרית גרידא, בלי להשמיט ממסגרת העתון את קוראיו הנאמנים הקשורים בעיר הבירה. מאידך גיסא צריך לעשות הכל כדי לחזר אחרי הציבור התל־אביבי ולעמוד בתחרות עם יתר העתונים המופיעים בתל־אביב.

איני זוכר מי היה העורך באותה תקופה: בר־דרורא, שחזר למערכת, או יוסף הפטמן, שהגיע לארץ ונתקבל בחמימות על־ידי ציבור העתונאים, ואולי פסח גינזבורג, שכדרכו שימש עורך חדשות וישב בירושלים. ואז הוחלט להטיל עלי לערוך עמוד שלם, שיהא מוקדש לעניני תל־אביב. הייתי לא רק עורכו של העמוד, אלא גם הכותב והמבצע. קראתי לעמוד “כאן תל־אביב” והוא השתרע על שטחו של עמוד שלם מעמודי העתון, שהיה כשטחו של עמוד “הארץ” כיום. יום־יום הייתי ממלא עמוד כזה, כשהוא מחוּלק לששה מדורים: “כך חיים אצלנו” – מדור ראשי, בטבורו של העמוד ובו רפורטז’ה על החיים בתל־אביב. חתמתי עליו בשמי. היה מדור שני: “אישים דיומא”, שהעביר באספקלריה את בעלי הדיוקן של השעה, איש ליום, איש ליום. מדור שלישי: “עשרה רגעים עם…” וזה היה ראיון אקספרס עם אישיות קובעת, מדור רביעי היה כרוניקה פלילית מבתי־המשפט ושמו “החטא וענשו”, בחתימת “תיק 777”. מדור חמישי – משאל עם בשאלה המטרידה את ציבור הקוראים ושעליה אפשר להשיב ב“כן” או ב“לא”; ומדור ששי, מדור הבידור, שנשא שם מרמז ומבטיח: “9 בערב”.

איני צריך להסביר, שהשקעתי בעמוד הזה עבודה רבה מאוד. לא רק לכתוב היה עלי… גם לרוץ, לשחזר, לשאול, לראין ועשרות משימות שונות שאין לחזותן מראש. ומתברר, שהיתה הצלחה רבתי לעמוד ולמדוריו, והכל, כולל חברי המערכת, בירכוני והחמיאו לי. לאחר כשלושה חדשים של הצלחה בא אצלי חיותמן ואמר לי: “למה נכנסת לקומבינציה הזאת? עתון בתוך עתון אינו מועיל – הוא מזיק”. דבריו אלה היו לי כהפתעה. דרשתי כי יסביר לי, אלא הוא לא רצה או לא יכול לעשות זאת. הוא רק אמר: “יש בשיטה זו ריכוז מיותר של אדם ופיזור מיותר של כוחות, של אנשים רבים אחרים, שהולכים לטייל שעה שהאדם האחד מבזבז את עצמו וממאיס את עצמו על הקוראים – אכול דבש הרבה לא טוב…”

ומה היה הסוף? שמונה חדשים משכתי בעול. ובראשית החודש התשיעי הרגשתי שאני תשוש, שאפסו כוחותי. לא יכולתי לראות עתון, להחזיק בעט ולהביט כיצד עמוד נייר לבן משחיר והולך.

היה עלי לטול חופשה מן העתונות, שארכה קרוב לשנה.

לא הגזמתי בסיפור זה, והוא מוקדש לכל המנוצלים והמנצלים שבמישור שלנו.

 

כט    🔗

כשאתה יוצא לדרך ארוכה, אתה גם אורז אריזה ארוכה. אתה דוחס לתוך מזודותיך מטען רב, כבד, עשיר ומגוון. עכשיו הכל מוכן. הן ארוזות וקשורות, המזודות. אתה נעצר על סף החדר בטרם תיפרד ממנו, ופעם אחרונה, בטרם תצא את הבית, אתה סוקר את המקום: האם לא שכחת משהו?

כאורז זה חש אני את עצמי עכשיו. האם סיפרתי הכל על בן־אבי? האם לא שכחתי בחדריו אביזר, ולו גם אחד ויחיד, מאביזרי נשמתו?

דומני, שמתבקש עתה, לסיום, סיכום הקורות. רוחו של האיש תובעת ונתבעת.

 

ל    🔗

אני ראיתיו בהשכמת הבוקר ומאוחר בחצות־לילה. חוגג וספוג תקוה ואמונה בדומה לפרי עסיסי, ומאידך גיסא, מהלך בלאט בצדי הרחוב, מכסה על מרירות ועל כשלון ומוכן לבכות לולא גברה גאוָתו על דמעתו. אני אהבתיו, כאשר אהבוהו כמעט כל רואיו ויודעיו, אבל לא השלמתי לא עם לשונו ולא עם סגנונו, אפילו לא עם דמותו כדמות, כאישיות, שעם כל הזוהר והברק שזרחו ממנה, היתה תלושה, תלויה באויר, ספק לכאן וספק לכאן. כדג נדיר שסנפיריו זהב, כך שט – עם הזרם… כשאפיקו – אפיק ההישגים הקלים והבשלים מלכתחילה. ואולי כאן מונח הפרדוקס הקרוי “בן־אבי”, שיוליך אותנו אל הטרגיזם החוזר ונשנה בכל פרשת חיים של כל מי שעומד ראשון בשורה. הפרדוקס הוא שכאילו שחה נגד הזרם, בעוד שאין זאת אלא אחיזת־עינים, ולמעשה, הזרם הוא שהוליכו למקום שחפץ להוליכו.

כשהגיעה בשעתו השמועה על מותו בנכר, הספיד אותו חברו, תלמידו ובעל־חובו הרוחני, המוסרי והציבורי, עובד בן־עמי, לאמור: “בשבילנו, ילידי הארץ, היה איתמר בן־אבי מנהיג ומורה רוחני. עכשיו נהפכת פרשת חייו לאגדה מפוארת, אשר תחיה אתנו ועם בנינו אחרינו”. נניח למשאלות הלב. אם “נוה איתמר”, המושב בקרבת נתניה, מסמל את האגדה המפוארת, אם הרחובות הנושאים עליהם את שמו מסמלים זאת, אם עתונו, ששוב אינו קיים וזכרו נמחה מלב רבבות הקוראים הבקריים – אם כל זה מסמל את חיוניותה של “האגדה המפוארת”, יבושם להם, לחבריו ולתלמידיו. אבל חוטא ראש העיר נתניה למסקנתיות ההגיונית של העובדות אם הוא טוען, כי בן־אבי היה “מנהיג ומורה רוחני”. הוא לא היה מנהיג, משום שאף בגופו שלו לא נהג ולא הוליך את עצמו לשום מקום. הוא הפיח מכשרונו המזהיר על אותיות והברות ויצר מלים כבמטה־קסמים ומלוא הפנים זרקן לעם. אבל כל זה לא היה, אלא לבוש. ניבים יפים, שאמנם השתרשו, מושגים נועזים, אבל לא היה באלה לא גוף ולא בשר. הוא היה עושה נפלאות, להטוטר־וירטואוז, אבל מורה רוחני לא היה. כי הוא לא ידע את הדממה הדקה.

הרבה יותר קרוב לאמת הוא ההספד שנדפס למחרת מותו בעתונות, בלא חתימה. “מת אדם”, נאמר שם, “שקורותיו וכשרונותיו הטבעיים צריכים היו להבטיח לו חיי הגשמה ויצירה וסיפוק פנימי הרבה יותר גדולים מאלה שנפלו בגורלו של ילד־הפלאים הראשון, שחונך וגדל כשלשונו היא הלשון העברית החיה. ילד־פלאים היה וילד־פלאים נשאר עד יומו האחרון, סוער ברוחו, מבקש ואינו מוצא. הוא, שהחל בתקוות מזהירות כל־כך ובתנופה כה גדולה, יישאר בדברי־ימי עתונותנו כדמות מלאת ענין אישי מיוחד, מבריקה בכשרונותיה וב’הבטחה' שהיתה גנוזה בה”.

הוא היה הראשון שהחל להוציא עתון בוקר דוקא. עדיו היו העתונים בארץ מופיעים אחרי הצהרים. הוא אמר: “עם הקפה בבוקר על הקורא לקבל גם את החדשות”. הוא היה העתונאי הראשון שהטיף לתקומת הימאות העברית וחזה אותה. הוא חלם על כיבוש הים בתקופה שבה נראה הדבר כאוטופי. עוד לפני מלחמת העולם הראשונה פירסם שורה של מאמרים “הים־ימנו!” כמובן, צחקו לו. אבל לא עברו ארבעים שנה ואניות הצי המסחרי הישראלי מהלכות באוקיאנוסים.

בחידושי מלים עשה נפלאות. אין אנו משיגים כמה אנו אוכלים, יום־יום, לחם־חוקנו, מידו. שלו הן כל המלים דלהלן, שכולנו משתמשים בהן כיום: תקרית, מברק, ראינוע, מכונית, אופנוע, אלחוט, אכזבה, חדיש, טיילת, ייעור, כנות, מרפאה, מפקדה, מאהב, מדינאי, משורין, מעילה, מטריה, נבזות, סיפון, עצמאות, עתונאי, רכושני, רגיש, שביר, תקדים, תרשים, תבוסנות, כייסים, בטאון. בקשר למלה אחרונה זו יסופר בבת־צחוק, כי בשעתה עוררה לעג על שפתי כל סופרי ישראל. אבל בסופו של דבר קראת בשערי “מאזנים”, כי זהו “בטאון אגודת הסופרים”.

יש תאריכים גורליים. בחייו של בן־אבי היה תאריך כזה יום ה־30 ליולי 1933. אם תשימו לב, היה זה עשר שנים – כמעט בדיוק – לפני מותו. ואני מבקש לומר, כי להלכה מת איתמר בן־אבי כבר אז. כי אותו יום הרגיש והבין, כי נקטעה זרועו, או – בלשון פחות ציורית – כי שכל את עתונו.

זוהי, למעשה, כל הפרשה כולה, או – ליתר דיוק – תמציתה של הפרשה. סיכומה. אלה הם קורותיו של האדם, שבקלסתר פניו ובנפשו היה יפה־תואר, מחוטב, זקוף ואציל, תמים, בעל נימוסין, טוב־לב ומושיט ידו. זו היתה נפש עדינה, איש יקר, בעל מזג טוב וחדור אהבה.

למעשה, הילך בדרכי החיים בלא שיבין, בדיעבד, כיצד נלחמים להם. חבריו ידעו כיצד מחתימים אותו על שטר. אבל הוא לא ידע מעולם כיצד אין פורעים את השטר. הוא חתם בהאמינו, כי שטר זהו משהו כמו “מכתב אל הקוראים”. אבל הוא פרע בטבין ותקילין. וכשלא היה לו, מכר את פרדסו. וכששוב לא היה לו, מכר את כותנתו, ואפילו היתה זו כתונת הפסים. וכשבאת אליו וביקשת מקדמה, והוא כבר משכן את כותנתו, הלך וחתם על שטר חדש, ואתה קיבלת את מקדמתך. עד שיום אחד היה צורך לשלם, והוא – כבר לא היה לו דבר, ואז מכרו את עתונו. והמוכרים היו “תלמידיו”, שעשה אותם, שקידם אותם… הוא לא מת בנכר, בעיירה האמריקנית. הוא מת במולדת, בין ירושלים לתל־אביב, שאביו הלביש להן את הגיגן העברי.

“הוא נולד בלי כוכב, שלא בזמנו ושלא במקומו”, אמר עליו מכס נורדאו. דומה, שההגדרה קולעת, אך רק בחלקה השני. כי לוא נולד וגדל הנער בתקופה אחרת ובנקודה גיאוגרפית אחרת, כי אז היה, ללא ספק, עילוי מזהיר במחשבה ובלשון. אבל “בלי כוכב”? דומני, שההפך הוא האמת. היו לו כוכבים רבים – אולי רבים מדי – שליווהו בדרכו וטרפו את מחשבותיו. הוא היה ראשון. יותר מדי פעמים ראשון.

כי הוא היה הילד העברי הראשון, נטע מוזר, שלאחר הפסקה ארוכה של 2,000 שנה דיבר עברית. ומאז, כאילו דחפו הגורל בכל פעם להיות יוצא־דופן, להיות ראשון, ולספוג את האבנים, שהן מנת־חלקם של ראשונים.

נסתיימה העלילה. עצמותיו של הילד בן ה־60 הועלו ארצה. דגל ציוני עטף את הארון. הלויה עברה מחיפה לנתניה, מנתניה לתל־אביב, ומתל־אביב לירושלים. אבל עתון שוב לא היה לבן־אבי, ואיש לא ירש את בטאון יהודה העצמאית.

הראשונים מפסידים בכל מקום ובכל תקופה. הם טרגיקונים.

כן, אני רואה אותם – וכולכם רואים אותם – את האחרים, כשהם מתקשטים בנוצותיו של בן־אבי, הראשון. עתוני בוקר ועתוני ערב, עם תפוצה של כמה רבבות, עם מברקים, “מאת שליחינו המיוחדים”, עם כותרות, עם תמונות – כלום אין כל זה מצבה חיה ורבת־משמעות, מפוארת וטרגית לרוחו של איתמר בן־אבי?

כי הוא קצר בדמעה את אשר זרע – וזרה – לכל רוח ברננה. הוא הפך את הסדר… נאמן לעצמו, הפך את הסדר.

זוהי הטרגדיה שלו וזוהי גדולתו ההיסטורית.