א    🔗

בבואי לגולל את זכרונות העת והעט, שהייתי עד ראיה, שמיעה וחויה להם, האמנתי, כי יותן לי לפסוח על תקופת “9 בערב” ומה שהתקרא אחר־כך “העולם הזה”. אלא שעורך ההוצאה, גרשון ריבלין, שדרכו בהקפדה העיר לי, כי לא ייתכן, שבזכרונותיו של מי שייסד והקים וערך את שני השבועונים הללו במשך כ־14 שנה, יעבור המספר דוקא עליהם בשתיקה.

וכך השתכנעתי. קוראים רבים יהיו, אולי, סקרנים לדעת, מדוע ביקשתי לחמוק מתרומה זו להיסטוריה של העתונות הפריודית. אגיב בקצרה, אפילו בברוטליות. לא אהבתי את “9 בערב”, לא אהבתי את “העולם הזה”. אני יודע, כי תשובה זו אינה מניחה את הדעת. איש אינו שואל אותי את מה אהבתי או לא אהבתי. כל מה שחפץ הקורא הוא לדעת. אך היום לא איכנס לחשיפות נפשיות כדי לנסות ולהסביר תופעה זו. עניתי עד כמה שיכולתי, נפשית, לענות.

 

ב    🔗

“9 בערב”, שבועון שכותרת המשנה שלו הכריזה על “הבמות והחיים, דעה חפשית, דופק הזמן, הומור וסַטירה, השעשועים והלחם”, נוסד בשנת 1937. ליתר דיוק, השבועון, שהמליץ על עצמו כ“שבועון המענין לכל”, החל להופיע באחד מימי חמשי לשבוע, ה־11 לחודש מרס של אותה שנת 1937. מודעות בחוצות, על לוחות הפרסום העירוניים, וכן מודעות בעתונים הכריזו על הופעת השבועון החדש.

המודעה פירטה כמו־כן וקראה בשם המשתתפים הראשונים, או הקבועים. הובטחו: נתן אלתרמן, מנשה לוין, אריה נבון, ש. סאמט, י. סערוני, אלכסנדר פן, אורי קיסרי, צבי קרול, יעקב רזניק, ורדינה שלונסקי, אדם שליין. אכן סיכת יהלומים מן המובחר ואני יכול להעיד, כי חוץ מאחד שהובטח ולא ניתן, השתתפו בבמה כל הסופרים והאמנים שהמודעה נקבה בשמם.

לגבי הצד ההיסטורי־כרונולוגי של ייסוּד השבועון עלי להרחיב דברי כלשהו. לא היה בדעתי לשמש מוציא לאור. שום חלום ושום סיוט לא ניבא לי גורל של מוציא לאור. הייתי עתונאי, וזאת היתה משימתי. עמדנו בראשית שנות ה־30, ואני כבר הייתי, באותה תקופה, פופולרי, בעל מוניטין, שחוג רחב של קוראים שומר לו אמונים ומקיים עמו קשר מכתבים ופנים־אל־פנים, והוא מבוקש למדי. אולי מביך הדבר לשבח בסיטונות את עצמך, אבל עניווּת יתר תהיה גם היא התרברבות. בעצם, נראות לי זכויותי כסבירות לחלוטין, הואיל וכבר היה עמי מטען שאין לזלזל בו, מטען של נסיון עתונאי והשתתפות פעילה בעתונות הישראלית היומית (“דבר”, “הארץ”, “דואר היום” ואחרים).

זו היתה התקופה, בה החלו הענינים להתדרדר בגרמניה, ורוח המשטמה שנשבה מאירופה המערבית לא הבטיחה שלוַת נפש. העליה מגרמניה לא היתה עדיין מסיבית, אך בכל־זאת כבר החלו היהודים שם לחשוב על יציאה ועליה. עד כמה שזכור לי, כבר נפתחו בתל־אביב המשרדים רחבי הידים של ה“העברה”. כך החילונו חשים בסגנון שונה, חדש, שהובא אלינו. ה“יֶקים” – כך קראו להם אז – כאילו גרמו למהפכה זוטא בחברה היהודית של ארץ־ישראל הקטנה, הקטנה מאוד. הם החדירו לתודעה של הרחוב את תרבות חלונות הראוה, הריהוט הנאה, תרבות המשטר והסדר, לימדו את הקונדיטורים הישראלים למשוח את עוגותיהם בקצפת מתוקה, ושום אינטליגנט לא היה מוכן מעתה לשאוב אל קרבו ספל קפה ללא נוכחות הקצפת. מאידך גיסא, לא מאסו היקים גם בפתיחת בנקים, שיעשו היסטוריה. “פויכטוַנגר”, “יפת”, “אלרן”, “קולנשר” ואולי עוד כמה. בזה האחרון יפעיל חברי גרשום קומרוב הישראלי, שנכון לו תפקיד במסופר כאן, את ידיעותיו בהנהלת־חשבונות, בה השתלם והתמחה בימי שהותו בפריס. וכשהוא חוזר מפריס עם אשתו הנאה ומתחיל לעבוד ב“בנק קולנשר”, מתעורר בו לפתע ה“ג’וּק” של העתונות.

וכך בא אצלי, באחד הבקרים, גרשום קומרוב זה, עמו קיימתי יחסי חברות טובים עוד מימי האבות, חברות תורשתית של דור שני, אם אפשר לומר, והציע לי עסקה במישור העתונות. הוא מצדו כבר התבסס כמוציא לאור של שבועון לעניני הסרט, שיקיים אותו במשך 24 שנים.

העסקה המוצעת היתה פרימיטיבית למדי: בשותפות שוה נקים שבועון מוקדש לחיי הבידור, לחיי הלילה. נשקיע בו חלק כחלק ואילו אני אהיה עורכו וקומרוב יעסוק בעניני ההנהלה. כנראה, קסמה לי ההצעה, אך הייתי זהיר לגביה לאור המספר הרב של המגזינים, שלא הוציאו את שנתם. מכיון שגרשום ביקשני, על סמך ההיכרות הנושנה, למתן את התנאים שלי, הגעתי למגוחך כשהסתפקתי, תמורת עריכה, כתיבה וייצוג ב…6 לירות לחודש. אותה לירה היתה הרבה יותר דשנה משהיא היום.

לפי התנאי המפורש שהתניתי, היה על קומרוב להתחייב, כי יחזיק מעמד גם במקרה שנהיה מפסידים וידאג להון החוזר של ההדפסה וההופעה במשך ששה חדשים לפחות, דהינו, לצורך 24 גליונות. הסברתי ונימקתי דרישה זו בכך, שאני שם לי למטרה להוציא לאור שבועון, ששום קורא ושום סופר לא יתבייש להחזיקו בידיו. לשם כך אשתף בעתון אישים מזהירים, סופרים בעלי אישיות וחלילה לי לגרום לאנשים נבחרים אלה בושת־פנים על שהושיטו ידם לעתון, שלא הוציא את שנתו או את חצי שנתו. קומרוב אמר, שנקודת־מבטי נראית לו ואנו באנו לידי הסכמה מלאה. שם השבועון נקבע, לפי עצתי, ל“9 בערב”, שכן רצונו של שותפי היה ליחד את תכנו לשעות הלילה, שעות הבידור והשעשועים. תחילה נטיתי לקרוא לשבועון “חצות”, אך שותפי טען, כי בחצות כבר מנמנמים בתל־אביב מי שאמורים להיות קוני העתון וקוראיו.

והגליון הראשון הופיע בחודש מרס 1937. הוא נמכר ב־4,000 טפסים, שיא בימים ההם! אך לאחר שבוע ועוד שבוע חלה דלילות במכירה והיה עלינו לשנס מתנינו. קומרוב מיהר לבוא אצלי, ועל־אף התחייבויותיו והבטחותיו, נסתלק מן העסק, כשהוא מעביר את הרשיון, שהיה על שמו, על שמי שלי.

כך נתחסלה השותפות עם קומרוב עוד בטרם תוכיח את עצמה.

לא היתה לי אפוא ברירה. נקלעתי למבוך שביקשתי להימנע ממנו. באין ברירה פניתי אל הקפיטליסט שבמשפחה. זה היה אחי, העורך־דין יוסף קיסרי המנוח, איש חיפה, לשעבר ציר ישראל במקסיקו. בראותו בעניי סידר לי אשראי בנקאי, שהייתי פורע בתשלומים חדשיים. כך “סובבתי” את העסק ובמשך שנתים, עד לפרוץ המלחמה, נשא השבועון את עצמו. הקוראים אהבו את העתון. המפרסמים העריכוהו כאמצעי וכמכשיר לפרסומת. כעורך אחראי העסקתי את שמואל וייצנר, סטודנט למשפטים מלבוב, לימים פקידו ואחר־כך שותפו של הפרקליט נ. רפאלקס־ניר, סגן יושב־ראש הכנסת. אולי מתוך נאמנות למורו ורבו, לשותפו שמר, כנראה, וייצנר בפרקטיקה הפרטית שלו על אהדה לקו שמאלי למדי והגן בהצלחה על חברי מק“י או רק”ח, או שניהם. מדוע לא? רפאלקס־ניר לא התנגד. ואף אני לא.

למנגנון העתון היו מרכיבים פנימיים נוספים שאין לזלזל בהם. היתה הפרסומת, וזו היתה נתונה בידיו של ישראל ליפשיץ, ג’ינג’י¹ חד־לשון ואחד הזריזים, הממולחים והמסורים שבענף זה. היו לו תמיד פרויֶקטים, לליפשיץ זה, ושעה שכל הברומטרים היו בשפל, אצל ליפשיץ היתה גאות. הוא היה בעל יזמה, או, מוטב לומר, יזמות. תמיד התרוצצו במוחו לפחות חצי תריסר פרויקטים.

ליפשיץ זה זכור לי, הייתי אומר, בעיקר בגלל נאמנותו לעתון ואמונו בו. היו לו שיטות עבודה משלו. הוא היה פיקח וידע להסתדר, שגם הזולת ידע שהוא פיקח, וזאת בלי שיפגין בצורה “גסה” את סגולותיו. מכיון שהאמין בעתון, השתדל להפיח אמונה זו בלב כל מי שפנה אליו בהצעה להקציב לו תקציב כולל בעתונים. למנהל הפרסום שלי היתה חולשה מיוחדת לשכנע דוקא אנשים רציניים, כי קפה “עטרה” הוא באמת האידיאלי גם כמשקה וגם כבית־קפה, וכי כוס בירה אפשר למצוא מן המשובחות רק אצל “המוזג”. ואולם כשהיה נכנס ליפשיץ זה אל מנהל “בנק לאומי”, היה זה ליפשיץ אחר, ולאחר רבע שעה היה גם מנהל “בנק לאומי” אחר. ליפשיץ ידע לקשור את נותן המודעה להזמנה בעלת ממדים וליותר ממודעה אחת.

בשלב זה היה מופיע אצלי ובעיניו השובבות היה נדלק אור של הישג ונצחון… הוא היה פורש לנגד עיני על השולחן את חוזה הפרסומת שהצליח לרכוש וכאן, עד כמה שהיה ג’ינג’י מטבעו, היו פניו מסמיקים ומתוך מבוכה מסוימת היה אומר: “אבל הבטחתי לו משהו”. בפעם הראשונה ששמעתי רפליקה זו הייתי מופתע. מה כבר הבטיח מנהל הפרסומת שלי ל“המוזג” או ל“סמדר” או ל“עטרה”, שמלכו באותה תקופה על חיי הלילה של תל־אביב?

עד שיום אחד, נבוך ומסמיק, גילה לי ליפשיץ את הסעיף הסודי שבחוזה. היה לנו בעתון מדור “אורות הכרך” ושם, מחוץ לכל חשבונות וחישובים של אינטשים, היינו מקדישים מימרה או בדיחה או חרוז, שבעקיפין היו מפרסמים את בעל המודעה, אבל בהסוָאה כה מוצלחת, עד כי הקורא האינטליגנט ביותר היה מעכל אותה כחלק מהחומר הרציני והמזון הספרותי, אם אפשר לומר, של העתון.

כשמזדמן לי היום להיתקל בשר הפרסומת שלי לשעבר, הוא מפתיע אותי שוב… הג’ינג’י נעלם, והבלורית היא עכשיו צחה ולבנה כשלג. כשנתגלה לי כזה, אמרתי לו: “ואיפה הג’ינג’י שבך?”

“הוא ישנו”, השיב. “כי ג’נג’י הוא לא צבע… הוא אופי!” אכן אִמרה זו אינה מקורית שלו, אך גם לצטט צריך איש פרסום לדעת.

כמובן, אין לשכוח שהיתה, בנוסף על כל אלה, גם ההפצה. מי אינו יודע מה חשובה זרוע זו! כאן אי־אפשר שלא לציין ולהדגיש את פעלם של הטופולים, או, ליתר דיוק, בני משפחת טופול. אבא, אמא, ישראל, משה. היה גם צעיר הבנים, מרדכי, שההורים שמו בו תקוָתם ורצו שיזכה באשר לא זכו, אולי, האחרים: השכלה גבוהה. מרדכי כבר הכין את דרכונו לצאת לארצות־הברית, שם שהה דוד שלו, שיוכל לדאוג לו. אין לשכוח, שהמשפחה היתה עדיין בראשית דרכה. אבל אין מנוס מן הגורל. הדבר היה ביום הכרזת המדינה, ב־1948. המצרים הפציצו את תל־אביב ובשדה־דב נהרג מרדכי הצעיר.

זוהי משפחה היכולה לשמש עד היום דוגמה של חריצות. אבא, שכבר לא היה צעיר, לא נסוג מעולם מלשאת על כתפו חבילות כבדות של עתונים. אמא – אשה נאה, בעלת הדרת־פנים – היתה מכובדת על בני־המשפחה והם התהלכו עמה כעם מלכת החצר. היא, כמובן, לא הרימה מימיה חבילה, אפילו כשהצטופפו בקיוסק צר ולא במיוחד נוח. ישראל ומשה דאגו להורים כמו הורים – לבניהם. אינני יודע אם הרבּו הבנים לנוע באזור רמת־אביב, אך אם התשובה היא “כן”, הרי שעשו זאת בגלל הנאות שבסטודנטיות, ולא בגלל הפרופסורים שבפקולטות. כנראה, זה לא היה דרוש להם. פעם אמר לי ישראל, חציו רציני, חציו מלגלג: “העתונות זה בסדר. אך למה לכתוב? כותבים הטיפשים. החכמים מפיצים”. השקפת עולם זו הוכיחה את עצמה.

מודעת ההופעה שלנו התנוססה כבר על לוח הפרסומת, במקום שם הדביק אותה פקיד העיריה, כשאנו – כמה מחברי המערכת – אורבים בקרבת מקום כדי לבחון את הרושם שעושים שני הצבעים, השחור והאדום, על העוברים והשבים. הוא היה אדיש מאוד לסקרנותנו, מדביק מודעות זה, שפנה ללכת כמעט באדישות בדלי הדבק והמברשות שבידו. הייתי, כמובן, נרגש אותה שעה רחוקה וכישורי המקצועיים השהו את רטט ההרהור, כי למעשה הופעת עתון תלויה באנשים רבים, כולל מדביקי מודעות… לאחר דקה של שהות אמרתי לעצמי, כי כל הסצינה הזאת מהווה תמונה חיה מהנוף המוניציפלי של העיר. עודני מהרהר והנה הופיע מפינת הרחוב עובד עירוני שני, כשהוא מנופף מטאטא גדול ורחב על־פני המדרכה ומקים תמרות אבק, שהבריחו את הסקרנים, שפיענחו עדיין את המודעה שלי.

לבסוף שקטה האוירה ואנו פנינו ל“קפה אררט” לשתות אצל ליוּבָּה הזכורה לטוב קפה הפוך בטרם נפנה הביתה לתנומה ולמנוחה, שהיינו ראויים לה.

עבר חודש מרס, עבר גם אפריל ואנו התקדמנו לתוך הזמן, רחוק לתוך הזמן, כשפנינו לקראת יציבות התקציב. עכשיו כבר היה ברור לי, שכדי להחזיק מעמד ללא הפסדים אני זקוק לתפוצה של 3,000 טפסים. דהינו, לפי התפישה של העסקות בעתונות עלי למכור 3,000 גליונות בשבוע כדי לחיות, זאת־אומרת, כדי לכסות את ההוצאות כולן. לשם כך עלי להדפיס לא שלושת אלפים ולא ארבעת אלפים טפסים, שכן יש להביא בחשבון אחוז מכובד של עתקים מוחזרים וכיוצא בזה.

המכירה התנהלה לאטה, אך במרץ. היה גליון, שמכירתו היתה משובחת יותר או גרועה פחות, אך בדרך־כלל נמכרו הגליונות בתנופה מסוימת וקבעו עצמם מסביב לאותם שלושת האלפים של התנופה הראשונה. כמובן, שהיו כאן גם הכנסות הפרסומת והללו סייעו ללא ספק למשק השבועון, אם אפשר לקרוא לו כך.

היום, עם הריחוק והשנים, אני מהרהר תדיר, אולי בהגזמה כלשהי, אך בכנות מלאה, כי שכרי בכל האכספרימנט של “9 בערב” היה בעיקר באנשים, שהלכתי עמם את כברת־הדרך, אם כסופרים ואם כקוראים. היו בהם שקסמו לי ונתקשרתי בהם. אחרי ככלות הכל מה יש לנו בחיים אם לא הביקוש לאנשים והרעות עם האנשים!

היה לי פייבוש, משה פייבוש, שברבות השנים קראנו לו דגן. במשך כל השנים, כל־עוד העתון בידי, היה פייבוש חבר המערכת, סופר שהיה כותב בשם “רמקול” את המדור של ההדים והשיחות: “אל תגידו בגת”. הוא עשה זאת בהרבה הומור, בהרבה אֶספּרי, טובל עטו בפלפל משובח ומעולם אינו מעלה גסות על לשונו. הוא היה בן למשפחה שעלתה מבוקרשט, משפחת רופאים, סופרים ודומני, גם אמנים. הרומנים היו בכל עת אנשי הגות ומחשבה. משפחת פייבוש, עם אביו ודודיו השונים של משה, היתה מזיגה של אינטליגנציה של אופי ואינטליגנציה של הגות.

דגן היה איש בוהימה. לא בבלוריתו, שלא היתה פרועה, ולא בלבושו, שלא היה מהוּהַ. דק גזרה ותמיר, היה דגן איש בוהימה בקונצפציות שלו. השעון לא היה ידידו הקרוב… והמושג דיוק היה מוחרם בנפשו. במשך שנים היה דגן נוהג להביא לי ביום שני, עד הצהרים, את החומר שלו, את “אל תגידו בגת”. ואולם כך היה הדבר רק תיאורטית. כי למעשה הייתי מרוצה אם החומר היה בדפוס ביום רביעי, יום הדפסת העתון. את דגן לא היה צורך לערוך (דרך־אגב: כמו את כל סופרי השבועון, זולת אחד ויחיד…) וכך היה דגן מוסר את החומר ישר למכונה, אבל ביום רביעי, לא קודם. ולא פעם היה מנהל הדפוס תולש את שערותיו: פייבוש טרם הביא את חלקו… עד שבסופו של דבר היה מופיע נושם ונושף ועל שפתיו פסוק שכולו חן ושהיית נאלץ לבלוע אותו בדומיה.

פייבוש עבד, ככולנו, בעתונות היומית. הוא היה שמאלי מובהק ומשוכנע, לא פורמלי ולא מופגן, אלא איש שמאל מסורתי, ואין תֵמהּ, כי במשך שנים ארוכות היה חבר מערכת “על המשמר” בימים הטובים של מרדכי בנטוב. אבל הוא עבד בתקופות־זמן גם ב“הבוקר” ואחר־כך ב“הארץ”.

הוא הלך לעולמו זה מקרוב וכולנו כאבנו על שהלך.

והיה לי מנשה לוין. זה מכבר נעלם מנשה מעיני וזולת פעם או שתים, במועדים נדירים ומסוימים, שוב איני נפגש עמו. בפעמים נדירות אלה הוא מתגלה לפתע ברחובות המקבילים, לא בסואנים ובמפורסמים, הוא ומַשה שלו עמו, היא רעייתו. מנשה ידע לבחור אותה כשהיא כאילו יורדת אליו לכאן מאצל אחד הדפים הנמלצים של אלזה טריולה או של לואי ארגון, שכה היטיב להעתיק אותם לעברית. במשך שנים ארוכות היה מנשה בודד בחייו, כשרק גיבורי הרומנים הקלסיים שתירגם, מתרועעים עמו. מנשה לוין עצמו, סופר שסיפר בלשון שמית עתיקה סיפורי נשמות אנושיות מיבשת אירופה, היה אציל מלידה, מעין נסיך בעל הליכות ונימוסים, ששוב אין רואים כמוהו בחוצותינו. בראשית הופעת העתון היה מספק לי נובלות קצרות. היה להן שם כללי: “מאה לילות ביפו העתיקה”. הנובלות היו במקצת “מופאסניות” ובמקצת… מקוריות, מנשה־לויניות. אחר־כך הוציא לאור גם ספר, שהכיל את הנובלות שלו. ומוזר, שלא היתה לו הצלחת מכירה מיוחדת, כי הנובלות של לוין היו פנינים של לשון, של קצב, של חן ושל כושר ראיית החיים והאנשים. הוא היה ללא ספק, אחד האוַנגרדיסטים בתחום הסיפורת, ולא רק העברית. הוא היה מתקבל, בודאי, בכבוד גם על־ידי רוב־גרייה, על־ידי מישל ביטור וקלוד מוריאק אילו כתב משמאל לימין, ולא מימין לשמאל.

זכויות אחרות של לוין היו התרגומים שלו. לוין לא היה מתרגם רק בשביל “9 בערב” או, אחר־כך, “העולם הזה”. אני מניח, שמעטים מלקוחות ההוצאות המעולות שלנו (“עם עובד”, “ספרית הפועלים” ו“הוצאת הקיבוץ המאוחד”) יודעים או זוכרים, כי את פלובר, את מופסן, את מַלרו, את מוריס מרטן די־גאר ועוד אחרים מאלופי הלשון הצרפתית תירגם לוין. הוא לא רק ידע את הלשון הצרפתית – הוא חש אותה. היא לא באה אליו מן החוץ, כלבוש, אלא מתוך־תוכו, כאילו בשר מבשרו, עצם מעצמו. אני מודה, כי מוזר היה לדעת, שהאיש הזה, אינטליגנט ואינטלקטואל ממדרגה ראשונה, לא יצא מימיו לצרפת… הייתי, מפעם לפעם, נוזף בו, בצורה חברית, ואומר לו, כי זה עוול וכי עליו לגשת לראותה מקרוב, את הצרפתית… אך הוא היה מעלה את אחד מחיוכיו המעודנים ואומר: “השנה אצא”. חששתי לשטוח בפניו אתגר ולא שאלתיו, אם בינתים יצא. לעומת זה נטלתי פעם את היזמה בידי, ומכיון שהיו לי קשרים עם השגרירים השונים של צרפת, שוחחתי, יום אחד, עם ידיד ישראל פיאר אוג’ין ז’ילבר. רציתי, כי מתוך עשרות הזוכים במִלגות יזכה גם הוא, לוין, אם לא בגין מתנת העברית, הרי בגין מתנת הצרפתית. אבל למה יעשה זאת השגריר הצרפתי, אם איש במדינת ישראל, כולל שר החוץ, מר אבא אבן, היודע טעמה של לשון תרבות, לא נתן דעתו על כך.

והיה, באותו גליון ראשון ובגליונות שאחריו, נבון, אריה נבון, בקומת הגרנדיר שלו, גרנדיר שפשט את המדים, אך לא את המבט החודר והחייכני כאחד.

אריה נבון היה אמור לצייר את השערים כך, שכל ידידי השבועון ישאלו את עצמם מדי יום חמישי: מה מספרת הקריקטורה של נבון השבוע? והיא היתה מספרת את המומנט האקטואלי, את ההוַי של השעה, אם לא של הרגע.

נבון, תלמיד “בצלאל”, הגיע אלי לאחר שכבר היה שתול בחזקה ב“דבר”. בעצם, הרבה יותר מזה: הוא היה הצייר, אמן העט, העפרון והמכחול של ההסתדרות על כל אגפיה. גם היא, לא רק הוא, עשתה עסק טוב. אין תֵמה, שעד היום שתול נבון במקומו, מחזיק מעמד, ואם יש גם ציירים אחרים המספקים רישום, או שרטוט משפחתי, הרי זה רק משום שנבון – נסיך נדיב – אינו מפריע לצעירים להתקדם ולטפס. גם לביקורות התיאטרון והבידור הוא רושם ומשרטט – כל זמן שהוא מעונין. וכשעשה את מלאכתו ואתה מסתכל בה, הוא מסתכל בך ונהנה מהנאתך. קשה לקבוע מהי סגולתו העיקרית בין סגולותיו השונות: הרעיון, העוקץ שבקריקטורה, או הקו הרחב שלו, שהוא כאילו מצליף בו על היצירה, שהיא תמיד יצור חי ותוסס.

איני זוכר כבר כמה שנים ארך שיתוף־הפעולה בינינו. יש לי רושם, שהוא צייר כל זמן שהיה מעונין בשערים שלי. על־כל־פנים, השער הראשון של הגליון היה שלו. וזו היתה סנוקרת ביקרתית על תל־אביב, המוכרת את עצמה, כבר אז, בגלל מגרשים ותמורתם… יום אחד הוא מחולל סנסציה. הוברמן עורך קונצרט ונבון מצייר בשער העתון פנינה הקרויה “אכסטזה”. אכן, אכסטזה.

אף־כי היו לו, לנבון, קפריזות של פרימדונה, הנה היתה בו גם מידה של ענוה, ענוַת אריסטוקרטים. הוא ביקש בכל ראשית שבוע לשבת עמי כדי שנדון בצותא על נושא השער. אני אהבתי לשבת עמו במרפסת ביתו שברחוב קורדובה, אך התחמקתי מהתערבות בדעתו ובציורו. כי זו היתה דרכי תמיד: תן לאיש, לאמן להיות עצמאי. ובסוֹפו של חשבון לא איכזבו אותי הסַפּקים שלי.

כבר בשנה הראשונה קצר נבון סיפוק רב, ממש תהילה, כששני עתונים גדולים, “מנצ’סטר גרדיאן” האנגלי והירחון הניו יורקי “קרנט היסטורי”, הדפיסו קריקטורה של נבון, שהופיעה ב־“9 בערב”. היתה זו על אנגליה, שהלכה למינכן להזכיר להיטלר, שאינו מכבד את שחתם עליו, ואילו צ’מברליין האנגלי עצמו רומס ברגליו את הצהרת בלפור. זה היה שיא! הגניוס הקוי והרעיוני של דוש ושל זאב יחכה 20 שנה ויותר עד ש“יצוטט” על־ידי העולם הגדול. הקריקטורה שמדובר בה כאן הופיעה ב־“9 בערב” באוגוסט 1939, כשנתים לאחר קום העתון.

אוריגינל אחר שקירב כתפו למשימה עמנו היה י. סערוני. הוא הִרבה לכתוב וזה היה מזלנו! במעורפל ידוע לי, כי הוא עלה מרוסיה, אבל מאין בדיוק, מתי בדיוק ועוד פרטים, שבעזרתם אפשר לכונן קוריקולום ויטה, חסרים לי. גבוה, דק וצנום כאחד, שמר סערוני בחיצוניותו במשך כל השנים על קו של נזיר, הנשמר מאכילה גסה. בהליכותיו ובדיבורו היה שקט ולא יצא מכליו. איני זוכר מי שידך בינינו. על־כל־פנים הוא סיקרן אותי תמיד ואני הוקרתי את אישיותו ואהבתי את כתיבתו, שהיתה בה חכמה, ולא התחכמות. הוא פירסם רשימה כבר בגליון הראשון, על נשפי פורים. באותו גליון ראשון יפרסם שמעון סאמט, מסופרי השבועון הנאמנים במשך כל השנים, רשימה על הוַי בתי־הדין. במשך כל הזמנים יהיה העתון פתוח לשניהם ובשניהם התקשרו הקוראים. רשימה מסוימת של סערוני זכורה לי עד היום. הוא הקדיש אותה לשאלה, אם יש או אין לנו כאן ספרות צעירה. וכך התוכח עם עצמו בבעיה… אבל צריך היה להסתכל מקרוב איך עשה זאת.

אומרים לי, שהקדיש מסה גם ל“סמליו הפיוטיים של נתן אלתרמן”, אך כנראה חמד אותה בעל טעם ללא מוסר, וסחב אותה לעצמו מתוך האוסף שעמי. עוד יש גם גנבים אינטליגנטים!

מי היה הבשר־ודם הראשון, אנוש ראשון בהוגים, ששידר לעולם, לחברה את המשימה והיעוד להביט אחורה? צירוף זה של מלים, שהכיל צו, סוגסטיה של פעולה והכוָנתה – כיצד נעשה לראשונה? האם נמנית סוגסטיה זו עם ההיבטים כשהם לעצמם, מבט עינים וניד ראש, או תחנת השיגור שלו, של האדם, הרבה יותר רחבה ועמוקה אל מה שהיה ושוב איננו, אל העבר שנגוז ונמחה?

על־כל־פנים, שאלה זו מטרידה אותי. אני מסרב לקבל את מצב הדברים כפי שהוא. הייתי רוצה לחיות בהווה, עם ההווה ובתוכו, ואילו העבר אינו חדל לפתותני כי אלך, כי אשוב אליו, שכן רק שם, עם העבר הזה ייטב לי. ובבואי עכשיו להפנות ראשי ולהביט אחורה, בלי זעם ובאהבה, בגעגועים וביושר, נוכח אני לפתע, כי לא עמד לי כוח הזכרון, שכן הבקבוקים נותרו, אלא שריחם, הבושם שלהם, כמעט נִדף. ואני שואל את עצמי כיצד אצעד בנתיבי 1937 וכן הלאה, ואני נושם ב־1974!

ניסיתי. פניתי אל בית־העלמין, לא זה החקוק באבן, אלא הכתוב עלי נייר: אל הארכיון. העליתי אור במנורה הקטנה המפיצה חום והחילותי מעלה, תופש, תולש, מקרב אל עיני את הכתובים עלי זמן, רחוק מן הזמן, רחוק בתוך הזמן…

כך קמה ושבה לתחיה 1937 ואחר־כך 38, ו־39, ושנה אחרי שנה קמה והתיצבה, ונתוספה כאותה חוליה, כאותו חרוז צבעוני, שהנערה משחילה על החוט ואת החוט־על ערגת בשרה.

ליקטתי דפים, פתקים, חוברות, גליונות, עמודים, טורים. ריח נייר שכמש? לאו דוקא. ריח אדם שחזר ושב לתחיה, וקמו ורטטו אנשים ושבו והיו מעטים. “9 בערב”. שם מוזר, כותרת יומרנית, הנדבקת אל שעה שאינה יום ואינה לילה, ששני בחורים נדבקו אליה כשהאחד נושר בשבוע השלישי והשני מתעקש להחזיק מעמד במשך 14 שנה!

יום אחד מתבהרים השמים והתגבורת מגיעה. אל אלתרמן ומנשה לוין מצטרפים ישראל זמורה במסותיו, פרידריך לוּבה בזכרונותיו התיאטרליים וירדנה כהן באנליזה של שלוחות שוקיה בכוריאוגרפיה. יום אחד יכתוב גם מנפרד גייס בשמו הגרמני, אך כבר בעברית על התיאטרון בישראל. ואחר־כך האב והבן, דב ויגאל קמחי – שניהם יגישו נובלות ססגוניות, המגבירות את האשראי הניתן לשבועון החותר לחיים. אחר־כך יֵרד זרובבל, המנהיג של “פועלי ציון”, ממרום התיאוריה וכאילו יאמר לפועלי ציון במרכאות ובלי מרכאות: “אין דבר. אל תראוני שנצטרפתי לפרחחים… סופם שיעלו על דרך הטוב”.

קלינוב יכתוב שוב, אלתרמן יכתוב עוד פעמיִם. שמעון סאמט יכתוב על העיר ועל “הבית האדום”, ובבוא הזמן יצא לורשה, ממנה ישגר אלינו. ברוך קרופניק יכתוב על הספרות, י. זמורה – על שלונסקי, י. סערוני יכתוב ויבטא געגועים על פרד, ועמנואל הרוסי – סקיצה על ה“גליצאים”. מרים ברנשטיין־כהן כותבת על תיאטרון. יצחק יצחק כותב על הוַי העמק. תענוג לקרוא גם לאחר עשרות שנים! גם ניומה מיראי כותב, מן ההוי הקיבוצי.

עכשיו כותב אביגדור המאירי על התיאטרון בארץ. הוא כותב כדרכו, בחריפות, על רובינה ועל אהבה והתאהבות. הוא גם פותח בטור של קטעים קטנים תחת השם הכללי “פרחי הטוב”. כמוטו לטור הוא משבץ את דברי פטיופי, משורר הונגרי, שכתב: “האוהב את הפרחים לא יוכל להיות איש רע”. מסכים! ולאחר זמן יפתח המאירי בשורה של זכרונות “בלי טינה על ידידי ושונאי”. ידידיו הפעם (או שונאיו) הם ארתור רופין, שאול טשרניחובסקי ודוד פרישמן. יש בכתיבתו זו של המאירי מניתוח “המחר”, אותו ירחון שייסד המשורר בהגיעו לארץ ושסיסמתו היתה “רשות הדיבור היא זכות, ולא חובה”. כמו תמיד הוא מעורר בלב הקוראים הד חזק לא רק בשל הסגנון המלוטש ורוח ההומור, אלא גם בצורת הארתו את התקופות והאישים. התכונה הראשית של רשימות אלה היא גילוי־לבן. גם יוסף אריכא כותב נובלות ואילו ורדינה שלונסקי סוקרת בגליון השנה את המוסיקה בארץ ויצחק פרנקל – את פעילות הציירים.

בינואר (1938) מופיעה רשימה שלישית של נתן אלתרמן. שמה “הקזינו” והיא מופיעה בכותרת מצודדת: “בתים ומבטים”. זוהי פנינה המדביקה אופי לבתים, ולא רק לקזינו. אלתרמן מסיים את רשימתו: “כי יש בתים העולים באש והוא יעלה במים”. זוהי סַטירה חייכנית ברוח טובה עם געגועים כמוסים על תל־אביב הקטנה, ההולכת ונעלמת.

השבועון מתעשר ביהודה האזרחי, המיטיב כל־כך לרדת לעומקהּ של ירושלים, ואילו אליעזר צופרפין, פועל בנין ואינטלקטואל דק תפישה, מרבה לכתוב על הוַי פועלים.

מן העמק יוזם איש קיבוץ, זאב בן־יעקב, מדור חדש: גרפולוגיה. והקוראים שולחים כתב־ידם ולפיו מנתח עורך המדור את אפיָם. מדור זה מעורר ענין רב.

והנה כתב־ידו של רפאל מנשה, נער יפה־תואר, שירד למחתרת לח"י, בתקופה מסוימת היה כותב מדי שבוע בשבוע. לילה אחד לא חזר. הוא נהרג בפעולה. המחתרת מסוכנת יותר מהעתונות.

בדומה לזרימת הנהר על גליו כן זרמו עכשיו הכותבים והגיעו ובאו – מי אישית, במיטב החיוך, ומי בתוך מעטפה חתומה ומבוילת. גם הנשים החלו לכתוב… הן החלו לכתוב ונשאו בארנקן, בסמוך לנרתיק הקוסמטיקה הריחנית, את ניחוח כתב־היד שלהן, אותו הרו על משכבן בלילות. כשכמה שנים אחר־כך יוענק לי פרס סוקולוב לעתונאות, תציין התעודה, שחור על גבי לבן, שאחת הזכויות של קיסרי היא, כי הוא שלימד, שאילף ושאימן את האשה הישראלית, שלא קראה עד אותו יום עתון, לקרוא מעתה את העתון. מחיאות־כפיִם וחיוכים רבי־משמעות הידהדו באולם, כששר הטקס הכריז ברבים על כך, אבל אני מבקש, כי לא ייאמר עלי, כי אני הוא שדחפתי אותן לכתוב. אל אלוהים גדולים, מדוע הן מרבות כל־כך לכתוב? האומנם אינן מאושרות? מה כואב להן, כפי ששואל יעקב העליון, האומנם הן כל־כך אומללות? בדור שלי קראו הנשים… לא כתבו. והן קראו במיוחד מכתבים, את המכתבים שכתבנו להן אנחנו. כנראה, הפסקנו לכתוב אליהן. וגם כאן האשמה אפוא בנו.

אבל נשים־נא קץ להקנטה הזאת. הרי אסור להיות כפוי־טובה. אי־שם, באיזה מקום הן היטיבו עמנו, ואל לנו להלבין את פניהן.

אני חושב, שזו גם היתה התקופה, בה נצמד אלינו הדוקטור אמיל פוירשטיין ופתח במדורו “המזודה הדיפלומטית”. זה היה שופרא דשופרא של מדור. כל סודות הדיפלומטיה והפוליטיקה השתקפו בו, וכשהחלטנו לפתוח בשורת הדיוקנאות של אישינו ומנהיגינו וקראנו לו בשם הפיקנטי “אנשים על הסוס”, גם כאן היה דוקטור אמיל הרכּב הראשי, ה“ג’וקיי” והממונה על האורווֹת. את מי לא הרכיב כאן? מי לא היה סוס בחסדיו ובגושפנקתו של אמיל?

ללא קשר הגיעה אלי יום אחד נובלה, שריחה עומד בנחירי עד היום. שמה היה “דרך גבר” ומחברה היה אמנם גבר בעמיו. הוא חתם בשם דָר וכתב לי, שזה פרי ביכורים שלו, אבל את זהותו לא גילה. בכל קרן פסוק, בכל פינת תיאור, בכל צעידה של חוַת־דעת ניכר, כי עם כל היותו צעיר, טרי, רענן, הרי זה סופר בּשל היודע על מה הוא מדבר, עתונאי בעל אופי משלו, סגנון משלו ואישיות קסומה שמעטות כמותה. כשיתגלה הסוד ואנו נהיה למדים, כי מדובר במידד שיף, שוב לא יהיה מקום לתהיה.

אני אעשה עמו דרך ארוכה על דרך־המלך ובצותא גם בסמטאות העקלתון. בנו הצעיר של המורה מאיר שיף ז“ל, מורה למופת, אחיו הצעיר של ישורון שיף המנוח, ממפקדי ה”הגנה", בנה של חסיה שיף היפה והתמירה, כמעט עד יום מותה, מבית הגינזבורגים של פתח־תקוה – מי מסוגל לשטוח מגילת־יוחסין רבה ועשירה יותר?

כשכתב מידד בשבועון מדי שבוע בשבוע את מדורו “מה שהאיר הפנס”, נכנסה רוח חדשה, תזזית, למערכת. יום אחד נעלם ושוב לא ידעתי היכן הוא.

גם בפרובינציה (חיפה) קראו את השבועון, וגם כתבו. כך החלו להגיע אלינו קטעים־קטעים בשם הכולל “בעיני ראיתי!” טעמם הסוציאלי והספרותי היה טוב. הכותב היה לא אחר אלא יצחק נימצוביץ, וחיי שהוא ידע לראות וידע לכתוב. בימים ההם החלה כותבת, אחרי ותק ארוך ב“מעריב”, גם שלגיה קורן; רשימות הקרויות “רסיסים”, תפורות כאילו בחוטי שמש וזוהר. שלגיה קורן אינה אלא תקוה וינשטוק, רעייתו של המשורר ירוחם לוריא, מעורכי “עם עובד”. אהבתי מאוד את כתיבתה ועודדתי אותה. איני מסופק, שיש לזקוף אהדה זו לזכותה בלבד, ואולם היושר מחייב להודות, כי אביה המנוח, דוקטור לרפואה, נפתלי כהן, יליד פתח־תקוה, בנו של רופא גם הוא, היה ידידי עוד מימי שבתנו בפריס.

ב־1943 מופיע בפעם הראשונה ראובן ינואר, חייל במדים בריטיים בחזית איטליה או במדבר המערבי. כתיבתו קלה, הרבה רגש בה ועדנה. ברבות הימים יתפרסם כראובן ינאי, עורכו הראשון של “מעריב לנוער”. פעם אמר לי, כי, בעצם, אני שהכנסתיו לעתונות. אולי. הוא לא היה היחיד. על־כל־פנים תמיד שמחתי, כשבסורו לחופשה היה בא לשוחח עמי. לא אדע מה מעשיו כיום.

ועוד חייל. שמו משה מייזלס ואני מניח, כי היום זה שם פופולרי ועולה תדיר על שפתות רבים. לראשונה שלח לי רשימות מן החזית, חזית המדבר המערבי, שהתארכה מטוברוק ועד מרסה מטרוך. זכורה לי עד היום רשימתו הראשונה: “קרונות בלילה”. דימיתי לשמוע, לקלוט מתוך המעטפה את הקול הסוגסטיבי והחוזר של שלשלאות הקרונית, ההולמות זו בזו. הדפסתי אותו בהנאה. מייזלס היה חייל, אך הוא היה ראשית דבר משורר. חיידק הפייטנים היה נעוץ עמוק בבשרו והייתי צוחק על מי שהיה בא לומר לי אז, כי עורכי עתונו יטילו עליו, ביום מן הימים, לפרק ולבשל את העצמות המפלגתיות של המטבח הישראלי…

כשחזר מן החזית בא לערוך לי ביקור. הוא היה עדיין במדים. אותה שעה הוא מביא לי את אחת הרשימות הראשונות והסנטימנטליות שלו: “חופים נפרדים”. הוא גם הביא לי, אותו יום, חוברת שירים שלו, בגרמנית, שהספיק להוציא לאור בוינה. כשנודע לי, כאמור, כי עורכי “מעריב” פיתו אותו לספר על המפלגות והצליחו להפוך אותו לממונה חרוץ ופוזיטיבי של בעיות המפלגות בישוב, חשכו עיני. שומו שמים, הצטעק בי קול שבנפש, הם השתיקו את הנער כשם שישתיקו, עשרים שנה אחר־כך, עורכיו של רפאל בשן, בסחטם ממנו, מדי שבוע בשבוע, ראיון על בעיות השעה, ובהתעלמם מסגולותיו לפענח נפש אנוש!

ועוד חייל… אכן כל העם היה צבא. היה זה עזריה רפפורט, נער עם הנערים בבריגדה. יפה־תואר, תמיר ושלו, שקולו – קטיפה מתנגנת. כשישתחרר וייכנס אל רשות השידור, יישמע קולו בלילות רבים ובשעות רבות, וזהו כאילו “הקול של ארץ־ישראל”, חגיגי וגובל בטכס תפילה. עזריה רפפורט, שהפך את הסדר והיה חותם ר. עזריה, שלח לי רשימות לכל אורך החזית. הוא היה עם כולם, עם הפרטיזנים ועם הבריגדירים, ובאשר הלכו – הלך. ובאשר הלך זכר אותי ושלח לי רשימות.

אבל כיצד שכחתי להעלות את שמה של אורה זוננשיין, היא אורה שם אור! הן זה היה אחד הביקורים הראשונים של סופרינו במערכת. משכננו היה אז ברחוב שינקין, בשכנות עם מרקביץ הטוב, נסיך הבוהימה המובהק. נכנסה נערה צעירה, כהת עור ועין, יפה ומלבבת והביאה את רשימתה, הראשונה. שם הרשימה היה יומרני מאוד: “לא אלך לעבודה!” כך החלו השביתות… וזו היתה אורה שם אור, העתונאית הפופולרית של “ידיעות אחרונות”. היא עשתה את כל הדרך מחיפה לתל־אביב (!) ובאה במיוחד להגיש את רשימתה. כך התחילה הקריירה שלה, קריירה של הצלחה, הנמשכת היום בירושה על־ידי פעילותה של בתה, עתונאית מבטיחה.

באותה תקופה הסכים אבא אחימאיר, לפי בקשתי, לספק לנו פרופילים, דיוקנאות של אישים פוליטיים בעולם וסקירות פוליטיות־היסטוריות. היו לי בכל השנים קשרי ידידות עם אבא אחימאיר על־אף ניגודים יסודיים שהיו בינינו. אישיותו היתה מרשימה ומלבבת כאחד. פעם פירסמתי ב“דואר היום” – בתקופה בה שנינו היינו מסופרי העתון – רשימה בשם “דם ושושנים”. אבא שאלני מה כוונתי. עניתיו: “לך הדם… לי השושנים”. אך היום חלפו הניסוחים הללו!

במשך כל השנים הערכתי את אישיותו של שלום רוזנפלד, שהתבטאה בכתיבתו, האפיָנית רק לו. לא חיקוי ולא “בעקבות”. שלום הוא המקורי ביותר לא רק ב“מעריב”, אלא בכל מרחב דוברי העברית וכותביה ושומעיה. פניתי אליו וביקשתיו, שיעניק גם לנו מהמרגליות שבפיו. הוא נענה, וטורו “הציץ ופגע” יכול להיחשב עד היום למיטב החומר.

בינתים והעולם, כולל ארץ־ישראל, נכנסו בעננים והדכאון גבר. חשנו זאת בבשרנו גם בגלל המחסור בנייר. הממשלה הקטינה את מכסת הנייר לעתונים בכלל וחלקנו לא שפר. כך נאלצנו, החל באוקטובר 1941, לקצץ בפורמט של הגליון והוא היה מופיע מוקטן והיה ממילא מצומק.

מנורת השולחן הקטנה עודנה מאהילה על האור הגנוז בתוכה וכשאני מעלעל באצבעותי ומחליק על הכרכים, כרך אחרי כרך, דומה, כי השנה, שנה אחרי שנה, הן מחליקות כולן כמו מראש הר, מחליקות בין האצבעות ואחר־כך פורשות, נמוגות ומשיבות את נפשן… י"ד שנים, למעלה מ־650 גליונות – דרך ארוכה שעשיתי.

וכל זה הייתי אני?

האומנם אני?

היום אין זה סוד. אבל בשנים ההן, בראשית שנות ה־40 ואילך, היה הטור שהופיע בשולי השער של השבועון, הטור שנתקרא “בגן המחשבות”, לא רק בחזקת סוד, אלא ממש פרשה שבמסתורין. הכל קראו אותו והכל צרו על החידה הזאת: מיהו מחבר הפיוט המקורי הזה, השרוי בין חכמת החיים וההגות מזה לבין ההשראה של השירה מאידך גיסא? כותרת המשנה ציינה: “מפנקסו של מסתכל” והיה בזה מדרכם של אנשי האתמול והשלשום, שהיו מרבים להסתכל ומרבים לחשוב… וכך הכילו הטורים הללו פילוסופיה שירית, אפוריזמים, אולי מיושנים במקצת, על כל מראות החיים, כשכל האספקטים השונים של בעיות האדם החל בהתקדשות ויראת ה' וכלה בספורט ובאפנה – היו משתקפים בהם.

כשנפסק הטור הופיע “בגן המחשבות” בשוק הספרים בהוצאת “אחיאסף” והיה לרב־מכר, שזכה לשלוש מהדורות. אז החלו הבריות לפענח את חידתו של מחבר הספר, שעד עתה היה מופיע באות X ולידה שלושה כוכבים (* * *), והאצטגנינים פירשו שמדובר בקפטן אלכס אהרונסון, אחיהם של אהרן ושרה.

קפטן אהרונסון היה מתגורר בחברת אחותו הצעירה ממנו, רבקה, בבית ההורים, בית אהרן ושרה ז"ל, בית נילי, שבמושבה זכרון־יעקב.

מאז היה עיסוקי עתונאות, שקדתי על הקשר עם הקורא. דומה הדבר, שאוירת התקשורת היתה האוירה שקסמה לי. בכל עת הייתי אנוכי לבדי איש יחסי־הציבור של עצמי, אם בעל־פה ואם בכתב. שכן חליפת־המכתבים בין הקוראים לביני היתה בכל זמן ערה, גדושה וענפה ועל־פי־רוב גם רבת־ענין.

זכורה לי יפה התקופה בה עמדנו. השנים היו 43־42, בעיצומה של מלחמת־העולם. יום אחד הגיעה אלי בדואר, בין היתר, מעטפה שהעידה, כי נשלחה מאזור פורט סעיד והיה רשום עליה, כי המכתב כתוב עברית, כפי שנהגה לדרוש הצנזורה בימים ההם. פתחתי. המכתב היה, כאמור כתוב עברית והכותב היה מלח בצי המלחמה הבריטי. הוא התנדב ושירת במימי פורט סעיד על גבי אחת האניות. היום שמו דן בן־אמוץ.

מה הכיל המכתב? מה כתב לי המלח המסתורי? כתב־יד עילג שהוכיח, כי לא לימדו את בעליו “כתיבה תמה”, כתב, ששגיאות זרועות בו כמעט בכל שורה, סיפר לי סיפור פנטסטי. הוא סיפר כיצד באולם “אוהל שם” ניגנה התזמורת הפילהרמונית את “הפתיטית” של צ’ייקובסקי, כשבאחת השורות הראשונות ישב, מתברר, העתונאי אורי קיסרי. שעון בגבו אל אחד הכתלים שמן הצד, במדים, האזין למוסיקה מלח צעיר בשירות הוד־מלכותו. זה היה הוא. מתברר, שלאחר הקונצרט הוא חוזר במכונית צבאית ימית אל הבסיס ולמחרת הוא כותב אל עורך השבועון ואומר לו: “כשהמאסטרו והנגנים ניגנו את ‘הפתיטית’ הייתי מסתכל בך ועוקב אחרי ניע תוי פניך. התרגשתי לנוכח תגובותיך. ואמרתי לעצמי: לו, אליו עליך לכתוב. אדם המאזין ומגיב כך לצ’ייקובסקי, יבין אותי. הוא יטה אוזן לרחשים שלי. ואז אני מעלה את אחת מרשימותי, הקרויה ‘הידיד’, ושולח לו אותה ומספר לו, לאיש הזר, מדוע ואיך נתגלגלו הענינים”.

כפי שציינתי, הייתי חם ורגיש לגבי הנערים שיצאו לקראתי, אם בעל־פה ואם בכתב. תמיד אהבתי את הצעירים וחיפשתי אפשרויות לשרת אותם. השיבותי לו. הזמנתיו אלי והוא בא. כפי שאתם מכירים אותו, כך נתגלה לי. אבל, כמובן, צעיר יותר, שכן כל זה קרה לפני למעלה מ־30 שנה. “הידיד ששלחני אליך”, אמר, “הוא הים. אני חושב, כי ירדת אל גליו ועמדת על המיית לבו. הדפס אותי אם תמצא לנכון. וענה, בבקשה, על מכתבים שלי, שכן רוצני לשוב ולכתוב לך”.

הדפסתי. לאחר עריכה, מכיון שהעברית באמת התחננה לניקוי כללי. ואולם בין השורות כבר רטטו נימים, המעידות על כשרונו של הסופר, שעוד יוכיח את עצמו. קשת הצבעים של אישיותו היתה נטויה על־פני שורותיו, וכשהיה מבקר אצלי היה שקט, בוטח בעצמו ונרגש. לאחר שבועים כבר שלח לי רשימה שניה בשם “הסוד”. הדפסתי גם אותה.

לאט־לאט החלה, כנראה, אהבת הקהל להתעייף. הגליון הכיל עכשיו 16 עמודים של פורמט מוקטן. גם מחירו הוקטן בהכרח, והחילונו לצמצם עד כמה שאפשר את הוצאותינו. ההתלהבות פגה. לא אהבתי את האביון הזה, את כל המרץ והאפשרויות שתבע ממני, שאילץ אותי ללבוש לא מסכה אחת, אלא מסכות על מסכות, מסכות לכל שעה, מסכות לכל איש ואפילו מסכה לכל מסכה. אילו יכולתי להיות הפסיכיאטר של עצמי, כי אז, אולי, קבעתי, כי בשנאתי את עתוני שנאתי משהו שהיה בעצם בי עצמי. תודה לאל, זה לא הייתי אני כולי.

מי אמר, כי בעל עתון הוא אדון לעצמו, לנפשו? אם הוא מדמה, בתקופות מסוימות, כי הוא מלך, טוב שידע, כי על המלך להיות מוכן תדיר להתנקשות בחייו, זאת־אומרת, באישיותו. זהו מלך ההופך עבד.

בסוף אוגוסט 1946 הודיעה הנהלת “9 בערב”: “קוראים וקוראות, מתוך אמונה בשבועונכם שמרתם לנו ידידות כנה במשך שנות המלחמה הקשות. עכשיו אתם באים על שכרכם בבואנו לפרוע לכם את חובנו! החל בחודש אוקטובר 1946 יפנה ‘9 בערב’ את מקומו ל’העולם הזה', שמו החדש של שבועוננו”. אני גיליתי לקוראים, כי השם החדש קיבל את האו קיי של שלונסקי, אלתרמן, שאתם התיעצתי. שניהם מצאו את השם – שהוא רעיון שלי – טוב, סביר ומלא ביטוי. שלונסקי היה סבור, שמבחינה גרפית יש להציג את השם בצורה כזו, שהקורא לא יקרא “העולם הזה” אלא בניב הדיבורי, האידי, עם המשקל האידי: “העוילאם הזה”, במלרע. אלתרמן היה בדעה נוגדת: פשוט לקרוא לו “העולם הזה”.

ל־“9 בערב” היתה סיסמה, אם־כי לא תמיד הודגשה בשערי העתון: “ריתמוס החיים, דופק הזמן”. מעכשיו היתה הסיסמה מובלטת יותר בראש הגליון, אלא שהעורך הוסיף לה גם מעין מוטו: “הללו קשרו לו כתרים והללו יידו בו אבנים… ברם הוא לעג לכסילים ובז לרשעים, כי נחפז לצחוק על כל דבר, פן ייאלץ להזיל עליו דמעתו”. דרך־אגב, הפסוק הוא של בּוּמַרשֶׁה, מחבר “פיגארו”. ואמרה זו מופיעה בכל גליון של העתון היומי הצרפתי המפורסם “לה פיגארו”.

לעתון חזרו עתה רוב המשתתפים ונוספו עליהם חדשים. אריה נבון חזר, וחזר לצייר והחל לכתוב, מאידך גיסא, בכל שבועים, גם מכּס ברוד, הסופר בעל המשקל והיוקרה. המדור שלו “לפי דעתי” חוזר תדיר לנושא האהוב עליו: האגדה מסביב לפרנץ קאפקא.

הצלחנו כמו־כן (לפחות לתקופה לא־ארוכה) לרכוש, כאמור, את שלום רוזנפלד², שהיה אותה עת מעורכי “המשקיף”, עתונם של הרביזיוניסטים. רוזנפלד קנה מוניטין במישור של האפוריזמים הפוליטיים והציבוריים. אלה הם פסוקים קצרים, אבל כל שהם קצרים, כן הם חדים וקולעים. שם מדורו היה “הציץ – ופגע…” במשך תקופת־מה ישב רוזנפלד במאסר הבריטי בלטרון בגלל חלקו במחתרת. משיצא לחפשי ממאסרו חידש את מדורו והפסוק הראשון שלו מוקדש למאסרו. הוא כתב: “הלילות בעמק איילון הם ארוכים מאוד ונפלאים מאוד”.

היינו למדינה ובמדור “הישוב הזה” הרבינו לעסוק במתרחש באותה תקופה ב“קריה”, שייצגה אז את ההתרחשויות הבטחוניות על הדלפותיהן וכו'. כמנהל משרד הבטחון בימים ההם כיהן אליעזר פרי (פרלסון). לאמתו של דבר לא היה פרי־פרלסון פנים חדשות בקריה ולא במשרד הבטחון. כבר לפני חצי שנה, כשנתמנה מפקח על המזון, התחיל את עבודתו בביקור במשרד הבטחון, או, כפי שנקרא אז, במפקדה של ה“הגנה”, שהיתה נתונה עדיין באוירת המחתרת. היו אלה עדיין ימי הסטן. האנגלים ארזו את המזודות והשאירו אחריהם חוק של תוהו־ובוהו. דברים רבים לא הסתדרו כפי שהיינו רוצים שיסתדרו. אז היו בחורים בסטן, שנהגו לקחת מכל הבא ליד, ושיטה זו היתה מכשול רציני ביותר על דרך הסדרת מצב האספקה. פרלסון הלך אפוא לדבר עם בן־גוריון. הוא גם פנה במסיבת עתונאים אל החיילים וביקש מהם לנהוג סדר ומשמעת, אבל אז טרם היה מנהל במשרד הבטחון, שיסדיר גם ענינים מסוג זה. עבר זמן־מה עד שהכל הסתדר.

אליעזר פרי איננו איש צבא. אבל הכל הסכימו, כי הוא האיש ההולם את הצרכים והממזג בתוכו נסיון של קופת חולים, של פיקוח על המזונות, ובכלל, הרי זה יהודי טוב, חם־לב, נאמן ומסור.

ומן העתונות אל משרד הבטחון עבר, בימים אלה, גם אחד העתונאים המעולים שבישוב: יצחק זיו־אב, ששימש כמזכיר המערכת של “הבוקר”, ובמשך 14 שנה היה קשור לעתון זה, עד שהועלה למשרד הבטחון ונתמנה לראש אגף להסברה וליחסי־ציבור.

לעתוננו נתוספו בינתים כוחות חדשים: יעקב גל, מבקר המוסיקה, יעקב גרומן, אליהו טמקין, משה מייזלס, י. שפי וש. שריה, שאולי טרם הוזכר שמו.

דוקטור דוד לאזאר נעתר שוב להשתתף בשבועון. הרשימה ששלח היתה רגישה מאוד, בצורת מכתב אל העתונאי איש ירושלים אשר לאזאר, לאחר שנפצע ואושפז על־ידי פורעים ערבים בהפגנה, שהלך “לכסות” אותה לצורך הקוראים.

זרובבל לא נטש אותנו, ועם העידוד לעתון כתב על בר ברוכוב במלאות 30 שנה למותו. ש. שריה פתח מדור חדש: “שבעה ימים, שבעה לילות”. ואנו פרענו חוב של כבוד למשפחת טובנהויז מצפת, משפחת מדענים, שהוסיפה כבוד לארץ־ישראל ולעם היהודי, בפרסמנו רשימה ביוגרפית עם תצלומים.

והנה מכתב שנשלח אלינו והודפס באחד הגליונות:

"אני רוצה לציין, בתור קורא קבוע של השבועון ‘העולם הזה’, כי עתון זה נותן ביטוי לחיינו בכל צורותיהם. הוכחה לכך, שהישוב מצא בו ענין רב ומרבה בקריאתו.

"בהזדמנות זו הנני לציין חלק מדבריו של בחור ארץ־ישראלי, השוהה כרגע בחוץ־לארץ בשליחות:

‘"דודו! אין לך מושג, כמה נפלא הוא הדבר מצדך, שאתה שולח לנו את שבועונו של אורי קיסרי. אינני מכנה זאת בשם ‘העולם הזה’, משום שלדעתי אין זה בדיוק כך. אולם על־אף הכל, הוא נותן ביטוי לצורך החיים בארץ, שאנחנו נכספים אליה, ומרגישים זאת היטב רק ארץ־ישראלים בנכר! נדמה לי תמיד, שהשבועון הזה מקדמני ארצה בשעות ובקילומטרים. בשעה שיושב אני ו’שותה’ כמים בצמא את הכתוב בו, אני מרגיש כאילו נמצא אני בארץ ויודע הכל. שכחתי לחלוטין לספר לך, שאנו מכנים את ‘העולם הזה’ בשם ‘משיח’, ולא אחת מתפרץ אני לחדר, שבו מתקבצים כל השליחים: ‘המשיח בא, חבריא!!!’ מיותר להזכיר את שמחתו של כל אחד מאתנו.

"'שום עתון אחר אינו משביע או מספק בצורה כזו את כיסופנו ארצה.

"‘דודו! אודה ולא אבוש: יקר הוא לי העתון ממכתביך. עשה חסד ושלח לנו אותו’.

"באלפי תודות והערצה

6.1.1949 דודו (עמק בית־שאן)"

 

…והשנים זחלו, עם סינקופות מסוימות של קפיצה פה וקפיצה שם.

כך אני מגיע עם הקוראים שלי אל סופר אחר, שנתמזל לעתון, באמת נתמזל. איני זוכר כבר כיצד נשתדכנו זה אל זה, אבל אני זוכר, כי כשנתגלה לי לראשונה דב בר מלכין, פשוט שבה את נפשי. אינני יודע אם היה טמון קסמו בעיניו הרגועות והיפות, בזקנו הצרפתי, בהליכתו ובהליכותיו, או באותן רשימות שלו, שהייתי קורא ב“על המשמר”. כשנדברנו, כי ישתתף מלכין בעתון, אחת לשבוע, קבע לו כותרת למדור: “בימים ההם ובזמן הזה”. עם כל היות הכותרת עתונאית מובהקת, היתה בה פילוסופיה מיוחדת של קונצפציה, הקונצפציה של החיים. כנראה, גם הוא אהב, כמוני, את ניחוח הימים ההם במסגרת הזמן הזה.

את מלכין הייתי מרבה לפגוש בהצגות בכורה, שכן גם הוא, כמוני, עסק בכתיבת ביקורות. הרצנזיות שלו היו כתובות בהקפדה… בקפדנות, אך יחד עם זה תוך רגש אהבה לנושא, לבימוי, לביצוע.

מלכין זכור לי אן־בלוק, כוונתי כמשפחה, זאת־אומרת, משפחה קטנה ומאוחדת, כאילו צמודה בתוכה על חלקיה כולם. היתה הגברת מלכין, שהיתה מלווה את בעלה בעיני חיבה עמוקה, והיה הבן, הבן היחיד, יעקב, שעד שעבר לחיפה לעמוד שם כראש “בית רוטשילד”, היה נלוה תדיר אל הוריו ללילות תל־אביב השונים.

מלכין לא היה רק כותב – הוא היה גם מרצה, ואולי מוטב לומר: היה בעיקר מרצה! צורת דיבורו – תוכן וצורה – היתה יחידה במינה. במשך שנים היה מטלטל עצמו מנקודה לנקודה על מפת ישראל ומרצה בה, כשלא היה מרצה ב“בית לייסין”. הוא היה, נדמה לי, איש מפ"ם, איש “על המשמר”, אך אילו דיברו בימיו על “חטיבות”, היה מעיד על עצמו, כי הוא נמנה עם חטיבה סוציאליסטית וכי הוא מוכן לדבר על כל במה, כי ידע, כי תוכן דבריו נאמן לו והוא נאמן לתוכן דבריו.

עם מלכין ישבתי גם בכמה ועדים, הנהלות ומועצות. היה נעים לשבת עמו גם כשהיה מתפתח ויכוח, בו ידע האיש לעמוד על שלו ולתמרן תוך ג’סטות, המצדיקות את עצמן. כשהיו האב והבן מזדמנים יחד לויכוח כזה במועצה לתרבות פלונית, זו או אחרת, היה זה דו־קרב, שיש ללמוד ממנו. כי הוא היה הגותי, ולא מלולי. הבן נמנה עם בית שמאי… האב, לעומת זה, היה כולו מבית הלל.

מלכין היה איש ערכים וכל ערכיו היו עדית. הוא היה יפה־רוח. בהרצאותיו ובמאמריו היה יפה־רוח. הוא זכור לי לראשונה מימי ראשית “על המשמר”. איני יודע אם היה חבר המערכת, אך הייתי מוצא אותו בקביעות באותה תקופה בעתונו של “השומר הצעיר”. כך הכרתי כתיבתו בטרם אכיר אותו עצמו. כך הגעתי אל האדם מבעד לסגנונו – והן זה האדם. פסוקיו היו מצוחצחים, אך ניכר בצחצוחם, כי לא יד מברישה התקינה אותם, אלא כך צמחו מן הלב ועלו אל הלשון. המחשבות שהיה מביע היו בכל שעה נועזות, מקוריות, חורגות מן השׁגרה. אך מעולם לא פגעו, לא העליבו.

מאמריו של מלכין נספגו בי ואני רציתי בהם. עכשיו קיימנו קשר מתמיד. כתב־ידו היה מגיע למערכת בדיוק נמרץ, דיוק שהיה אחר מדיוק טכני, משהו מן האחריות והיחס לדבר. הוא כתב מאמריו ביד, והיה זה כתב־יד איסטניסי בלבושו לא פחות מאשר בהגותו. הדפים היו צרים, ארוכים, כאילו נגזרו לפי מידה של אלוף חייטים. ולא פעם אמרתי לעצמי, כי צר על כי לא ייתכן להגיש כך את המחשבות לקורא, ולא להפקיר דיו ואותיות ישירות אלה ללוע³ הדוחס ורומס של מכונות הדפוס.

אותה תקופה הייתי מרבה לפגוש אותו בשעות היום ב“תמר”, או בשעות הערב ב“מילוא”. אני מרשה לעצמי לומר, כי אהב את המועדון הזה. את הבית הזה. זכורה לי תקופת שיפוט, שקיימתי עמו, עם אברהם חלפי כשותף, כדי להעניק פרס תיאטרון מטעם הבית. הוא עמד על טעמו, על גישתו, אך לא היה קנאי לטעמו, לא היה עקשן. הוא לא היה ותרן… אך היה פשרן. בהבדל הדק הזה תלויה, לעתים, ההידברות בין בני־אדם.

ההיפך מהתנשאות היה בצורת דיבורו של אדם זה, שהיה אנציקלופדיה חיה של ידע על כל הקשור בתרבות ובאמנות. כשהיה מעמיד אותך על טעותך, היה כמעט נבוך, שכן לא אהב להדגיש, כי הוא עולה על מישהו בידיעותיו, בהבנתו, בסגולת המסקנות המתבקשות לא מן השכל הישר, אלא פשוט מן ההתמדה בצבירת ידע וידע.

פעילותנו המשותפת בצות הביקורת התיאטרונית של “קול ישראל”, בהנהלתה של לאה פורת ולאחר־כך של בלה ברעם, היא פרשה בפני עצמה. חייתי את החויה הנדירה לשמש מבקר בהנחיתו של דב בר מלכין בצות מבקרי־התיאטרון הראשון של “קול ישראל”. מלכין היה המנחה ואילו יצחק אברהמי המנוח, יעקב מלכין ואנוכי היינו חברי הצות. בלי לגרוע מערכם של חברי הצותים שבאו לאחר־מכן, אני מרשה לעצמי לומר, כי צות זה היה נועז ומקורי ויחיד במינו, ואין תֵמה, שתגובות המאזינים הגיעו מכל פינות הארץ. אני סבור, כי הסיבה היסודית לכך היתה נעוצה במפגש הויכוח – דעה, הסברה וביקורת – שבין שני דורות המלכינים. האב דב בר והבן יעקב לא תמיד דיברו בלשון זהה ולא תמיד היו גישותיהם דומות, אבל משהו מאותה תרבות עידית, שכולנו כה חפצים ביקרהּ ורואים בדעיכתה במקום הזה, היתה כאבן־יסוד במפגש הזה.

השארתי לאחרונה, או כמעט לאחרונה, את פרשת האיש, שהכינויים נצמדים אליו כאילו מאליהם, הולמים אותו ומתבקשים להסתופף בצלו. אפשר לכנותו “ילד שעשועים”, אפשר לכנותו “הילד הנורא”, אפשר לכנותו “בן סורר ומורה” ואפילו “הבן האובד” ואפשר לקרוא לו בשמו, שיש בו כיסוי לכל הכינויים והתיאורים דלעיל: בנימין גלאי.

כידוע, אין בנימין מבשל “קפה הפוך” בלבד ואין הוא רב־אמן בלבד בתחומי הפליטון או השיר או הסקיצה הנשכנית. בנימין הוא גם, ואולי במיוחד, מחזאי בחסד עליון, או בחסד שאינו מסתפק בשכבות עליונות, אלא יורד לעמקי הלשון, שדרמתיותה ניכרת לא רק בפעילות הסצינית, אלא לכל אורך הרחשים האינטואיטיביים השונים, שכתבלינים משובחים הם מזנקים מן המבוע של מעין הטלפתיה הכמוסה, ועל־כן לא ארבה להגדיר את בנימין. מוטב שאספר את קורות הפרולוג, שהקדים את מה שהייתי קורא לו “המחזאי, שתפקידו העצמי שלו הוא הטוב שבכל התפקידים שכתב וחילק לשחקניו”.

ובכן, היתה שעה שלפני־הצהרים ובחדר המערכת שלי שברחוב לילינבלום שהו כמה סופרים, כשמישהו הקיש בדלת. פתחתי. ראיתי אינקרנציה של חידת תשבץ בצורת עלם צעיר, כמעט נער, פנים עגולות, עינים חייכניות, לגלוג מוצנע, כתפים כמעט רחבות עם נטיה לעגל כרס. הוא קרב אל אזור האוזן האינטימית וכמעט לחש, בחיוך רציני: “באתי למכור את נשמתי לשטן”. עניתי מיד, כאילו היתה תשובתי חלק מן הטכסט שלי בתשובה על הטכסט שלו, רפליקה מול רפליקה: “אינני כה עשיר כדי לספק את השטן, שהוא יקרן בדרך־כלל”.

האמת היא, כי לא ידעתי על מה ועל מי אני מדבר. ואז הציג את עצמו. עכשיו הסתבר לי, כי הוא מצעירי האסכולה הפיוטית הצעירה שלנו, אחד מנושאי כליו – כליו המובחרים – של ידידי ונערצי אברהם שלונסקי.

הוא כתב באותה תקופה ב“על המשמר”, דומני, וכנראה, היה זקוק לרחמי “9 בערב”, שנראה לו, משום־מה, בדמות השטן העשיר. “9 בערב” היה, כמובן, פחות מכובד – פחות מ“על המשמר” – אבל שילם בנדיבות רבה יותר. כך על־כל־פנים ניתן היה להסיק מן העסקה, כשבא להציע את שעותיו לבא־כוחו של השטן.

ומכאן ואילך נשתרכו והלכו שיירות ארוכות של יחסים, שהיו נפסקות לזמן־מה וחוזרות ונשנות. רחשתי לו תמיד חיבה ותמיד הוקרה לכשרונו ולכוח היוצר שלו. עמדנו בקשר מתמיד. הוא לא יִטוֹר לי איבה היום – ששוב איני פעיל בשטחי ההמלצות וההשפלות – אם אספר, כי לא פעם פנה אלי וביקש זאת או זאת. תמיד יצאתי לקראתו והושטתי לו יותר משתי ידים. מדוע? נכון, משום כשרונו. אך בזאת לא היה די. לדעתי, היה בנימין “נרדף”, על־ידי הגורל או על־ידי האנשים, והוא לא זכה לאשר היה ראוי לו.

אילו הניחו לו החולשים על התקציבים לכתוב את מחזותיו, את סיפוריו (לילות אפריקה!), כשהוא שולף ממגבעת רב־האשפים שלו ארנבות מופלאות!

ספריו ניצבים אצלי בספריתי על מיטב המדפים. הקדשה מסוימת שלו ספוגה עד היום בהומור, בסַטירה, בסרקזם הנפשי כשהוא חותם: “מתלמידך המקולקל”.

מכיון שציטטתי הקדשת עניווּת וגאוה זו, הנה הקדשה אחרת, שהיא בעיני יותר מכל פרסי סוקולוב ו“הרלד טריביון”, שזכיתי להם ובהם. מדובר בהקדשה שכתב לי המלך, נתן אלתרמן המנוח, בשער “חגיגת קיץ”: “העתונות לא תמיד מלכה היא, אך אתה לה תמיד אביר לבלי חת ובלי רבב”. אך נשוב אל בנימין. אני מקווה, כי לא יכחיש, כי בדרכו ל“מעריב” יש לי חלק. למען הדיוק, הכנסתי אותו אל שלום רוזנפלד ושלום רוזנפלד הכניס אותו אל קרליבך. וכך יש ל“מעריב” מדי יום ו' ביום ו' קפה משובח, למרות שהוא קרוי “הפוך”, וזאת גם כשהארוחה, על הבשר והמרקים השונים, אינה תמיד טעימה במיוחד.

משהו מגרה אותי להוסיף עוד סיפור קטן, שהוא, למעשה, לא על בנימין, אלא על רחל, רעייתו היפה, הנאה והקסומה של בנימין. ככל שרחל בקוטר ראייתי, היא מתגלית לי בשחורים, שכן אשה יפה יודעת מה שידעו ויודעות בכל עת הצרפתיות: אין כשחור, כאריג השחור, הולם את האשה. אותו יום רחוק עליו מסופר היתה תל־אביב מתוחה. הדגל של היוניון ג’ק עוד התנופף על המגדלים, אבל באויר עמד כבר ריח של ערב “ההצגה הגדולה”, כשהמדינה על צבאותיה המנומרים, ה“הגנה” מזה ואצ“ל ולח”י מזה, דרוכים ואוחזים בנשקם. אבל תל־אביב לא היתה מוכנה לוַתר, גם במומנטים גורליים אלה וכאלה, על מה שקרוי בידור ודרמה. ובאולם “ישה חפץ” הקטן המשיכו השחקנים לשחק את המשחק. לא אזכור מי בדיוק ומה בדיוק שיחקו, אבל אחת השחקניות איחרה להגיע מצפון העיר אל רחוב אלנבי, כשהמקום הומה ורותח. כשהגיעה סוף־סוף לפינת מוגרבי־אלנבי, היה המקום חסום, כשקבוצות יריבות מתמקמות כאן וכאן. ואם־כי עדיין לא היו יריות, הנה כבר הפעילו מלחמת אגרופים. התמונה התחממה. ואז קפצה רחל גלאי מתוך תפקידה ועלתה על מדרגות “מוגרבי”, וכאן סירסה את הטכסט של התפקיד ועשתה אימפרוביזציה משלה, כשהיא פונה אל הבחורים, שעדיין לא היו במדים, אבל, כנראה, כבר בתפקיד. אינני ערב לדיוק הטכסט של ההצלפה, שבה פנתה אליהם, אך הוא לא יהיה רחוק מן הדברים: “מטורפים! חברים מטורפים! כלום אינכם רואים מה שאתם הולכים לעשות? בשעות אלה, בהן עלינו להיות דרוכים לקראת האויב, אתם פותחים במלחמת אחים? אל לכם! אני משביעה אתכם להניח ידכם מן ההדק!”

כך, באותה שנה רחוקה, גנבה רחל גלאי את ההצגה מבעלה בנימין.

לא ידעתי, כשעשיתי היכרות ראשונה עם אורי אבנרי, כי הוא האיש העשוי – או העלול – לרשת אותי. אני בטוח, כי גם הוא לא ידע זאת. הדבר היה לפחות שנתים לפני שנתבצע. יום אחד, כשישבתי נינוח ב“דפוס שוהם”, שם נדפס השבועון באותה תקופה, ראיתי את שרה ארנשטיין, שרה, שהיתה מצורפת למערכת כמתרגמת, מגיהה ולעתים גם מחברת סקיצות, נכנסת בלויית גבר צעיר, בהיר ואהוד, שסימני הנעורים טרם נמחו מפניו. היא הציגה אותו ואמרה, כי הוא עוזר לה מרצונו הטוב בעבודת ההגהה. ואמנם הוא ניגש לשולחן שכן, פרש גליונות ופתח בהגהה.

הוא לא האריך. בחלוף רבע שעה נוכחתי, שהוא נעלם. שרה עדיין ישבה וכששאלתיה פרטים על הבחור שסיקרן אותי – כי היו לו נתונים, שלא יכלו שלא לסקרן – לא השיבה לי ישירות, אלא העלתה מארנקה הגדול גליון של “הבוקר”, הצביעה על מאמר, בעצם על פליטון, שהשתרע מתחת לקו, ואמרה: “זאת כתב הבחור”. הכותרת על המאמר בעתון אמרה: “איך נפל אחי?” “מאת יוסף אוסטרמן”. “זה שמו?” שאלתי. “כן”, השיבה, “אבל היום שינה את שמו. קוראים לו אורי אבנרי”.

אמרתי לה, כי אשמח לקרוא. היא ויתרה לי מרצון על הגליון. הוא שמור אתי גם בשעה זו. תאריך הדפסתו היה ה־30 בספטמבר 1947. ואמנם קראתי, ללא שהיות, את קורות נפילתו באפריקה כאיש הקומנדו, שהיה במצור על קרן. נתרשמתי מכושר הכתיבה והתרגשתי מהסיטואציה של ימי המלחמה. בשני המקרים קנה יוסף אוסטרמן בלבי את עולמו של אורי אבנרי.

דומני, שהזמנים טרפו את עצמם ונתערבבו. בסיפורי עכשיו מאוד ייתכן, כי אני מזיז את המאוחר ומציב אותו לפני המוקדם. כך או אחרת, נדמה לי, כי חלפה תקופה ארוכה למדי, בה לא פגשתי לא את שרה, שנישאה והמריאה לפריס, ולא את אוסטרמן־אבנרי. הוא יתגלה שוב בתקופה, בה התחלתי להוקיר רגלי הן מן הדפוס והן מן המערכת. כנראה, כבר תיכננתי את הצעדים הבאים שלי לקראת השתחררותי מן העתון. בעצם, מסרתי כבר את עריכתו, אם־כי המשכתי להיות הבעלים של הנכס. שום הודעה על חילופי עורכים לא ניתנה, ושמי הוסיף להופיע בגוף העתון כעורך הבמה, אבל למעשה הייתי מוסר, כאילו בקבלנות ולזמנים קבועים ובמעין תורנות, את העריכה לעמיתים שלי.

כך חלפו הימים, עד שישראל יצאה לחזית ואבנרי נלחם בשדות פלשת, נפצע וכתב את ספרו “בשדות פלשת”. זה היה רב־מכר, ובעיתוי הנכון. חברו לנשק ולפלוגה שלום כהן תרם את חלקו ובכסף השותפות והידידות קנו את השבועון.

תקופה זו של חילוף המשמרות ליד הגה העריכה היה בה ענין מבחינות רבות. נשאלת שאלה: האם הנטל, שעכשיו נשתחררתי ממנו, עורר בי חרטה וגעגועים חוזרים לעתון שהשמטתי מידי? התשובה היא “לא”, כי אין לשכוח, שעתון אינו אשה, שתדיר עליך לאבד אותה כדי לחמוד אותה. מאידך גיסא עלי לציין, כי אבנרי – ושותפו בעל הנימוסים שלום – נהגו בי בצורה מאוד נאה ונתנו לי, או ביקשו לתת לי, הרגשה, כי בעצם הם בנים צעירים שלי, המעריכים את אשר עשיתי בשבילם… האמת היתה, כי שום דבר לא נעשה מתוך מחשבה תחילה או כוונות טובות. ואם לדבר על “משפחה”, כפי שעשו ודיברו הם, הרי שהיו אלה בנים בלתי־חוקיים של עצמי ובשרי.

והיתה נקודה אחרת, שלא דיברו עליה או כמעט לא דיברו עליה. אני מתכוון לעובדה, שלא מיהרו להחליף את שמו של השבועון ושמרו דוקא על הצורך, על הרצון, שלא למחוק כל זכר למיסדו ולבעליו הקודם. בחברה דיברו על כך, כשהציניקנים טוענים, כי הדבר נעשה מתוך חישוב מעשי, מסחרי. ואילו אני האמנתי להם כשסיפרו, שחור על גבי לבן, כי המערכת הנכחית החליטה, כי הקנקן הישן של קיסרי מתאים ליין החדש של היורשים. הם קבעו, כי “העתון, שחולל את המהפכה הראשונה” – זאת־אומרת, עתוני שלי – “מן הראוי, שיחולל גם את המהפכה השניה”. כך בדיוק כתב אבנרי ששה חדשים לאחר חילוף המשמרות. אני מודה, כי הדברים גרמו לי הרגשה טובה. הם מרחיקים לכת וטוענים, כי “רבים מהאוהדים שאלונו מדוע אין אנו מוחקים את העבר. תשובתנו היא, כי כאן הכריעה הנקודה הסנטימנטלית”. הם מודים שלא שכחו, כיצד בנעוריהם היו קוראים באהבה, בבית־הספר העממי, מתחת לספסל, את גליונות העתון של קיסרי.

באוקטובר 1950 כבר הייתי בתפקיד סופרו של שוקן, בפריס, כשמגיע אלי גליון 676 . כשאני פותחו ופורש אותו אני מוצא בעמוד השלישי, תצלום מול תצלום, את אורי קיסרי ואורי אבנרי מביטים זה בזה. אבנרי הגיש את התצלומים בכוונה חגיגית, מתחת לכותרת “מקץ חצי שנה”. אך הפיקנטי הוא בכותרות המשנה, שהעורך הצעיר מציב אותן מתחת לתצלום. מתחת לשמי קראתי: “במקום ביאליק – עתון”. מתחת לשמו של אבנרי: “במקום ציונות – עובדות”. אילו שאל אותי היום תלמידי הסורר והצעיר, כיצד בעיני הכנת שיעורי העתונאי, הייתי משיב לו: גרועה. כי מה הבלבול הזה של הציונות, העובדות, ביאליק והעתון? אני מבין, כי הכוונה היתה לומר, כי עד היום היה פתוס ציוני, ומהיום, הודות למערכת החדשה, יהיו עובדות. צר לי, אך איני מבין מדוע יש לותר על אחד משני ההישגים. אשר לעתון, הבא במקום ביאליק – אני מוחה. אני חושב, כי ביאליק תרם לעתונות העברית בכל אתר ובכל זמן יותר מקיסרי ואבנרי גם יחד.

באותו מאמר קובע אבנרי, כי “אורי קיסרי חולל בשעתו מהפכה בעתונות העברית ואיש לא יכחיש את זכותו ההיסטורית. הוא היה הראשון שכתב עברית. לא שפת התנ”ך, לא שפת ימי־הבינים – כי־אם שפת אנשים חיים. קשה היה להאמין, שקריאת עתון עברי יכולה להיות תענוג. אורי קיסרי שיכנע".

כן, זה מחמיא לי, בעיקר שלא בכל יום אתה מוצא בעתוני ישראל ובין עתונאי ישראל מי שמוכנים לגרום עונג לחברם.

הוכחה? בבקשה. יום אחד, רק לפני שנים מספר, אני למד, כי לשדה־בוקר יצאה שיירה קטנה של עורכי “דבר” לערוך ביקור עבודה אצל בן־גוריון. בין אנשיה: חנה זמר, חיים איזאק, אוהד זמורה ואחרים. לאחר שחזרה החבורה מהביקור אני פוגש את זמורה הצעיר והוא אומר לי: “מה אתה יודע כיצד בן־גוריון מדבר עליך! עילא דעילא, שופרא דשופרא! אתה היחיד בין העתונאים, שאינו מחמיץ שום מאמר שלך!” אני עונה לו: “אני דוקא יודע. הוא כבר הצהיר זאת באזני ב’בית סוקולוב' במעמד מאות חברים. ואכן באותו יום קמו לי מאות שונאים… אבל למה הלכתם אל בי ג’י?” אני שואלו. וזמורה משיב: “אנו מכינים רשימה על השיחה עמו”. “כך”, אני אומר בפנים חתומות. “נו, תספר לקוראים מה דעתו של בן־גוריון על עמיתך?” וזמורה הצעיר: “מה אתה אומר? הלא אין לזה שום קשר ולא לשם כך נסענו!”

אך נשוב לאבנרי. באותו מאמר הוא מוסיף ואומר: “ועוד זכות עמדה לאורי קיסרי, נדירה ומהפכנית. ‘העולם הזה’ היה עתון בלתי־תלוי. עתון חפשי באמת, שלא החליף שררה של מפלגה בשררה של עורך דיקטטור. אם הוחרם אדם בעתונות בשל דעותיו – היה שער ‘העולם הזה’ פתוח לפניו. לא רבים הם הכוכבים הצעירים בעתונות העברית. אך אלה שישנם, צעדו כמעט כולם את צעדיהם הראשונים על עמודי עתון זה” . (ההדגשה שלי, כמובן… א. ק.).

אני נהנה מן המחמאה הזאת עוד יותר מאשר מן הקודמת. כי עזרתי לצעירים, כי קידמתי פניהם – אכן זו זכות. וכשאני קורא היום בעתון – או שומע היום ברדיו – את נתן דונביץ, את יאיר קוטלר, את שבתי טבת ועמוס אילון – ושמות רבים פורחים מזכרוני בגלל עקת השנים המשכיחות – אני גאה.

אך כל זה הוא נחלת העבר. “האידיליה” לא יכלה, כנראה, להאריך ימים והיא נפסקה כשהענינים נתקלקלו.

הענינים נתקלקלו כשאבנרי החל להשתמש במרגמות כבדות כדי לפגוע בממסד. הביטוי אולי עדיין לא היה קיים, אבל היה כבר קיים המושג. ואז כתבתי לערך כך: אפילו מי ששפך דמו בימי המלחמה בשדה־הקרב בעד המולדת, אינו רשאי בימי שלום להקיז את דם המולדת בדקרו אותה שבוע־שבוע במחטים של רעל ושנאה".

ציטטתי לפי הזכרון. אך זה מה שהבין אבנרי ואני מודה, כי לא טעה.

ועכשיו חדלנו לשתות קפה בצותא, כשחתולים שחורים עוברים בינינו. אחד מהם הוא החתול הזכור מן הריב בין קרליבך לאבנרי. אני מוכן לקבוע, שגם המנוח היקר לא נהג כפי שחייב היה לנהוג עתונאי בעל ותק ואישיות בחברו הצעיר והמוכשר. בכל המהלכים, בכל האפיזודות שבחיי אבנרי אי־אפשר למחוק את העובדה, שהוא היה ועודנו עתונאי מוכשר, סופר מבריק, ובכלל – עתיר סגולות. אבל העלבון שהעליב את קרליבך לא יסולח! ואני לא יכולתי לסלוח לו את עלבון קרליבך! התקפלתי והחילותי להסתייג ממנו.

העתון ממשיך להיות עשוי בכשרון – שוב, אם זה וכזה העתון שהקונה רוצה לקרוא, והעורך רוצה למכור. אבל עתון חייב לשמור לא רק על קוראיו, אלא גם על סופריו, שכן דמות הסופרים היא דמות העתון. וכשרן כסלו, סילבי קשת ואחרים, טמפרמנט מובהק של עתונאות, נושרים, ניכר הדבר בעתון עצמו. זו הזדמנות לומר, כי נשירתו של שלום כהן לא הוסיפה לדמות “העולם הזה”, למרות הספר הבלתי־משכנע שהוציא לשוק.

מענין, שבשיחה שקיימתי לפני שנים עם שוקן, שאל לדעתי על כתיבתו של אבנרי בעתון הערב של “הארץ” (הדבר היה ב־1949, דומני, ו“הארץ” פירסם את “השעה”, עתון ערב). היללתי ושיבחתי את כתיבתו ואמרתי: “זהו פליטוניסטן ממדרגה ראשונה”. ראיתי את שוקן בלתי־נלהב. “לא הייתי אומר”, השיב. “זהו אֶדיטוֹריאליסט ויש בדעתי למסור לו כתיבת מאמרים ראשיים”. אני שואל את עצמי, אם לא בתקופה זו גמל באורי אבנרי הרעיון ללכת לכנסת…

יום אחד אמר לי שוקן, שיש בדעתו לשלוח את אבנרי לבירות אירופה להתגבש ולהתבשל שם. ראיתי בהחלטת שוקן הישג רב ומיהרתי לבשר זאת לאבנרי. אבל אבנרי הביט בי בעינים קרות. “לא מענין אותי”. אמר. “יש לי תכניות משלי”.

אכן היו לו.

דומני, שהגענו לסוף המסע.

פעם סיפר מאיר עמית, כי כשעליו לעלות למונית או לאוטובוס ואילו התור ארוך ודחוס והוא נדרש להידחף, להתעקש ולהפעיל מרפקים, הוא מוַתר על הנסיעה. עמית קנה את עולמו בעיני בגלותו פריט זה מפילוסופית החיים שלו. גם אני, במסע הארוך שלי, שאל קצו הגעתי עתה, ויתרתי לא פעם. כי בלי מרפקים – זה הסוד!

רק סיסמה זו תפטור את החברה הישראלית מעקשוּתה האלימה.

כעתון, היה “העולם הזה” של זולתי עתון טוב. אל נשכח, שאם אנו באים לשקול ולהוציא משפט על דרך עשייתו של עתון, עלינו לשאול את עצמנו תחילה איזה עתון, איזה סוג של עתון מבקשים העורכים להוציא מתחת לידם. ובכן, אבנרי וכהן קבעו להם, שזה וכזה יהיה סגנון העתון וצורתו, ומה שקבעו לעצמם הפיקו וביצעו על הצד היותר טוב. שבועון מצויר אחר היה, במשך תקופה ארוכה, סמל של שעמום. שמו היה “דבר השבוע”. אבל אני אמרתי בכל הזדמנות, שבן־אלול, העורך, עשה עתון טוב, משום שרק זה יכול היה להיות השבועון, שהוטל עליו להוציא לצרכי ההסתדרות, שרצתה בו כזה, ורק כזה. אבנרי וכהן הצליחו במשימתם. הם מכרו לציבור הקוראים שגדל והלך שני עתונים, בעצם: אחד, שנמכר מעל לשולחן, על המפה הנוצצת, והשני – מתחת לשולחן, וזה היה נושא העירום הפורנוגרפי. ישראל לא היתה המדינה או הארץ היחידה בעולם, בה היה קיים עתון, שמדעי המדינה היו רשומים בו על־פני עכוזי הנשים, שהעורך חפץ ביקרן. ובכל־זאת!

כך הציף אבנרי את העתונות תחילה, את הציבור אחר־כך, בסיפורי האלימות על כל מרכיביה, שהם כל פשעי המוסר ואין צורך לפרט. אך בעוד גולדה מאיר הנערצת פתרה את הבעיה בכך שהכריזה, כי היא אינה נוגעת ב“שבועון המסוים” – הלך ורב מספר הנוגעים בו.

אולם עלי לומר ליורשִׁי בעריכת “העולם הזה”, כי הוא חטא כשראה בעתון אמצעי, ולא מטרה. הוא ביקש להיות חבר הכנסת. זו היתה זכותו. אך להשתמש בעתונאות כאמצעי לכך – זו דרך נפסדת.

למען “השלמוּת ההיסטורית” עלי עוד להוסיף בענין “העולם הזה”.

בתחילה היו שני מועמדים לקניית העתון. היה עזריאל קרליבך. הוא היה אז בכל עצמתו ואני הייתי משוכנע, כי הוא האיש, שיוכל להרים את קרנו. היה בו, כמו־כן, מה שלא היה בי: האתגר. כפי שאמרתי זה עתה: אני הייתי נמנה עם הנמנעים… הוא – על הששים אלי קרב והתמודדות. הוא אהב להיאבק וידע להיאבק. לא אני. והעתון היה זקוק לאתגר זה.

זכור לי “טיול” קטן, שערכנו קרליבך ואני. שוטטנו בשדרות רוטשילד ואני מדבר עמו דברים גלויים. אמרתי לו, כי קצתי ב“העולם הזה” ואני רוצה למכור אותו, לו. בכל התנאים, הדגשתי. אם הוא רוצה לקנות – יקנה. אם הוא רוצה לחכור – יחכור. את החובות שצבר העתון נקפיא בצורה זו או אחרת. אשר לעריכתו של השבועון – גם כאן ההחלטה בידיו. אם ירצה בי – אמשיך לכתוב מן המרחקים, מכיון שאני עומד לצאת לחוץ־לארץ. אם הוא סבור, שדי ראו וקראו אותי בשבועון ויש לאוורר אותו ממני – אני מקבל עלי את הדין.

אינני חושב, שאפשר באיזה משא־ומתן שהוא להציע תנאים טובים יותר, וקרליבך השיב, כי יהרהר בדבר.

התשובה ניתנה לי רק לאחר ימים, ולא קרליבך, אלא דיסנצ’יק הביא לי אותה. הוא לא הסתיר ממני, כי קרליבך ממש חומד את העתון, אלא הוא, דיסנצ’יק, מונע זאת ממנו. ובסגנונו האימז’יסטי אמר לי צ’יק: “אני מנעתי זאת ממנו כדי לא לאבד אותו ל’מעריב'. תבין, כי קרליבך, בדם הכובש והקוסם שלו, יתאהב בסוכריה הזאת וישקיע בה את כל מרצו, וכך יזניח את ‘מעריב’”.

כמו תמיד, גם הפעם היתה לו, לצ’יק, השפעה על קרליבך, וכך נעלמה הסוכריה.

הלכתי למועמד השני, האחרון, או שהייתי סבור כי הוא האחרון. היה זה גרשום שוקן. הוא חיזר אחרי מכבר, ישירות ובאמצעות המנהל שלו, י. זימברג. אמנם ב“הארץ” הופיעה שורה, כי “מר אורי קיסרי, עורך ‘העולם הזה’, מכחיש את הידיעה, שנתפרסמה אתמול ב’דבר', לפיה עבר השבועון לידי ‘הארץ’”. שנינו אמרנו “עדיין לא!” כי שנינו, בדיעבד, רצינו להגיע לידי הסכם.

עם שוקן לא היו בעיות מה יהא תפקידי, כי אני הזכרתי לו שכבר קבענו, כי אני יוצא בשליחותו לפריס והשבועון עובר להיות נכס שלו וייעשה בו כרצונו. הוא אף קבע לו שם חדש: “פנים”. אלא שהיתה לו תכנית מיוחדת להדפסה, שלשם כך היתה דרושה לו מכונה מיוחדת, שאמנם הזמין, אבל זו איחרה לבוא.

הוא הציע לי על־כן שאמתין, ואם לא יקנה את העתון עד התאריך שנקבע, הוא משלם לי פיצוי גבוה. לצערי, לא יכולתי להסכים. חייב הייתי להביא את הדברים לכלל גמר. ואז הופיעו באופק אורי ושלום, שחזרו משדות פלשת כשפירות הנצחון בכיסם. חתמתי על מכתבים לבעלי החובות (הפצה, דפוס, צינקוגרפיה וכן אחרים), בהם אני מיַפּה את כוחם לקבל מאבנרי ומכהן את התמורה, וכך עבר העתון לידי הקונים.

מוזר ואולי אפילו משונה, אך האמת היא, כי לא זכור לי, 24 שנים לאחר מעשה, בכמה קנו היורשים שלי את “העולם הזה”…

אנשי רוסיה, בצאתם לדרך, נוהגים לקיים כמה דקות של דממה, של התיחדות עם הזמן, אולי עם הנצח. בני־המשפחה, בין היוצאים ובין הנשארים במקום, ניצבים בבתי־הנתיבות, או על רציפי הרכבת, או הספינה, אולי אפילו, היום, אל מול חרטום המטוס המודרני – ניצבים ודוממים. לא מלה, לא תנועה.

איני יודע, אם גם בשובם מדרך מסעם נוהגים הרוסים לקיים את השתיקה, שהיא שתיקת הנשמות. אני, על־כל־פנים, חש עכשיו כאילו חזרתי ממסע ארוך־ארוך, שיצאתי אליו בתשע בערב, הקפתי את העולם, שבינתים קראתי לו “הזה”…

עייפתי. עכשיו אשתרע ואשכב לנוח. אלי הטוב! אנא, הראה לי בחלומי עולם טוב יותר!