רקע
גרשום שופמן
הקטנים
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

המגל הגדול, שהונף על הזכרים, עושה את שלו באמונה. תכופות נתקלת העין בכפות רגלי־ברזל מוחלדות, בשרוולים נבובים, בפרצופים־שלדים, שכמו נחפרו מבטן־האדמה. “צלב־האומץ” על החזה ההרוס נראה כצלב שעל גבי הקבר. אך לא נחת גם בכל השרידים המעטים הללו, שהצבא בחל בהם והשאירם חפשים לנפשם. הנה הם נגררים על גבי אבני המדרכות – חיורים, אחוזי־עֲוִית, מדברים אל עצמם, ואזניהם פקוקות במוך. על כל מדרך כף רגל אנשים, שתבלולים בעיניהם. בקפה או בקרון־הטראם אתה עוזב את מושבך פעם בפעם – כל כך קשה לסבול את הפרצוף שמנגד.

כאחראי וטעון־עוֹל הנך נדחק בינות לנשים הרבות והבריאות, ששפעת לשדן חומרת עכשיו כנהר זה, שהוטל בו סכר. העינים לחות והצחוק אינו טבעי. הנה מביטות הן, העלמות שבגרו ביותר, אל הנערים עולי הימים, מביטות ותוהות, כאילו גילו לפתע מין חדש, שלא ראוהו עד עתה.

בלי הרגיש בזה כלל, עומדים הם, הקטנים, כנופיות־כנופיות לפני בתי־הספר ובגנים – בגילוי ראש, במכנסי־ספורט קצרים, וספרי־הלימוד תחת בית־שחים. הבלוריות החזקות והזכות, מעל לפרצופים השחרחרים והמכושתים, מתנשבות ברוח ומבהיקות בזיו־היום, שעם פרוץ־המלחמה קיבל איזה גון חדש, מבעית משהו – כמו בשעת ליקוי־חמה קטן…

דבר־מה מרעיד חמלה שורה עליהם עכשיו, כאילו סבל העולם כולו עמוסות כתפי־הבוסר שלהם. יתומים קטנים, שעליהם לשאת לבדם את הירושה הגדולה וכבדת־האחריות כל כך, מבלי להפסידה.

צחוקם ולהגם, משובתם ותעלוליהם, כל אלה כמעט שאינם מובנים לנו, הגדולים. כי כאן תוסס החומר הריחני של האדם הבא, ובעינים היפות הללו, הנוגות קצת והמפליגות־ראות, יש לקרות: “אנחנו נעשה כל זאת באופן אחר לגמרי!” אבל כבר מביט אליהם – באותה התהיה התאוָנית של העלמות – עוד מי. הוא מביט מאחורי הדגלים המתנשבים בעצלתים, מהאוירון המנסר ברקיע, נראה כעוף דורס חדש, ממכוניות־המשא האפורות והענקיות, שהאדמה מזדעזעת תחתיהן ואשר עוד מעט, עוד מעט, והנֶהג החלש שלהן יצנח מעל דוּכנו, ועיורות ובלתי־נעצרות, ישוטטוּ ברחובות ללא ניהוג.


המלצות קוראים
תגיות