רקע
אהרן דוד גורדון
רשימות קצרות
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

עם הנץ החמה, על הסיפון בירכתי האנייה1

יחידי, בודד, דומם. הים רועש, אבל אין רעשו בא להרעיש, להבליט דבר מה, לדבר בבהירות יתירה ובהטעמה מיוחדת. הכל כאילו ממוזג: השמיים, הים וגם רוח האדם, היושב לו בירכתי האנייה, בתוכם. אין מחשבה או הרגשה ברורה. המוח כאילו מהרהר או מדמדם, והלב דופק לתוך הים או מתוך הים ועם הים. מה פירושם של הדמדומים והדפיקות אינך יודע, אבל יש דבר-מה, דבר-מה שיש או יהיה לו פירוש. העיקר – המזיגה הזאת. החיים האלה או ההוויה הזאת. גם האנייה הזאת, הגדולה, היפה, הנקייה, הנוחה, הִנֶה כאילו בתוך המזיגה, כעין אבר מן החי, מן הים; כאותם הדגים ויתר הבריות אשר בתוך הים. ומה נאה היא ומה נוחה האנייה הזאת! גם במחלקה השלישית הכל כה נוח, יפה ונקי, ומה, כמדומה לך, חסר, שתהיה האנייה הזאת אומרת שירה, שירה על התמזגות רוח האדם ברוח העולם! היש לך מזיגה יפה מזו: גבורת הטבע העולמי – וכוח מעשיו של הטבע האנושי, של השכל והרצון האנושיים!

אבל מי בנה את האנייה הזאת? ידי מי? ידי מי עשו את כל העושר, אשר הושקע בבנין האנייה? הגם אותם האנשים, אשר כוחם ודמם הושקעו באנייה הזאת, חיים באותה ההרוָוחה, שנותנת האנייה לאנשים שלא עמלו בה, שבדרך כלל לא עמלו על שום דבר, לא יצרו ולא עשו שום דבר?

הנה לך קול-נחרה מהחיים האנושיים, הנה לך מראה, רבב מהרוח האנושית! ומה מכוער הקול, מה מתועב הרבב! כאילו רוח של טמטום ושל אכזריות, של קטנות, זיוף ושפלות שפוכה על כל האנייה הזאת, על כל מה שכל כך יפה, נוח, מרווח, נקי, מזהיר, מאיר.

והקול המכוער כאילו חודר גם לתוכך, והרבב המתועב כאילו דבק גם בנפשך, שגם אתה נהנה מההרווחה הגזולה הזאת, מהיופי המחולל הזה.

אנייה ‘אלואן’

 *

(לרגל ויכוח על השאלה, אם צעיר, שיש בידו לגמור בית ספר עליון, צריך לגמור וללכת לעבוד, או יותר מתאים לתביעת רעיוננו ברגע זה, שהוא יעזוב את הלימודים וילך לעבוד).

השאלה היא בעצם לא אם צעיר, שיש בידו לגמור בית-ספר עליון, צריך ללכת לעבוד, – השאלה היא אם רצוי, כי אדם עובד בעל כשרונות שכליים יהיה בעל השכלה עליונה או לא? מאחר שבזמננו אין בדרך כלל (מיוצאים מן הכלל אין להביא ראיה) להשיג השכלה עליונה מתוקנת כל צרכה מבלי לגמור קודם כל בית-ספר עליון, הרי תשובה חיובית על השאלה שלפנינו אומרת: רצוי, כי אדם עובד, בעל כשרונות שכליים, יגמור קודם בית-ספר עליון ואחר כך ילך לעבוד.

תשובה שלילית על השאלה הזאת מראה, עד כמה אין שרשיו של רעיון העבודה עמוקים או, עד כמה אין לו שרשים כלל במוחות ובלבבות. והרי כך משיב על השאלה הרוב הגדול או כך משיבים כמעט הכל, ביתר בהירות: הרי כך משיבה המציאות. לא רק שכמעט אין בעלי השכלה עליונה הולכים לעבוד ככל העובדים מתוך רעיון, אלא שגם צעירים, שמתחילה הקדישו את עצמם לעבודה, ורק על פי איזו סיבה הרגישו צורך ללמוד והלכו וגמרו בית-ספר עליון, אינם שבים עוד אל העבודה. האם אין זה אומר, כי כל רעיון העבודה וכל תנועת העבודה בקרבנו אינם אלא דבר שבתנועה ציבורית, שבזרם ציבורי, שבהיפנוז ציבורי? רעיון העבודה הרי בא לחדש, להרחיב ולהעמיק את החיים, להגדיל את אור החיים, להרבות את עשירות החיים, – ואיך, איפוא, ייתכן לשלול מן העובד או לצמצם בשבילו את אור הדעת, את הרכוש הגדול, שרכש השכל האנושי? לחתוך את גורלו של העובד להישאר בחשכת הבערות, בעניות הדעת או, לכל היותר, בדמדומי השכלה, וברכוש מדעי מצומצם, להפקיר את כל האור הרוחני הזה, את כל העושר האנושי הזה, למי שאינם עובדים, במידה גדולה פשוט לפרזיטים, – האין זו, מבחינה ידועה, שיבה לאותם החיים הפרזיטיים, שאנחנו אומרים לברוא אחרים תחתם?

מה שמעיד בייחוד על חולשת האחיזה של רעיון העבודה במוחות ובלבבות הוא – שבעלי ההשכלה העליונה (כמובן, בנשבעים לדגל העבודה הכתוב מדבר), שהם לכאורה יותר קרובים לספירת המחשבה העליונה או המחשבה המבקשת, השואפת להתחדשות, ליצירה, לא רק משלימים עם מהלך עניינים כזה, כי אם גם חושבים אותו לטבעי, לצודק. הדבר הזה מראה, כי פה דרושה מהפכה יסודית בכל אופן המחשבה המסור והמקובל. אופן מחשבה זה מתבטא, מבחינה ידועה, בפתגם הישן והקיים בעצם מבחינה זו גם בחיים של היום: ‘אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה’, אין הבדל אם ממית עצמו באהלה של תורה, או ממית עצמו בעולם המעשה של תורה. החיים המבוקשים גוזרים: אין התורה, תורת החיים, חיה ויוצרת אלא במי שמחיה ויוצר עצמו עליה או על ידה. אבל מי שומע את קול החיים הזה? מי חושב או מי יודה, כי כך הוא קול החיים המבוקשים?

ומי יודע מה ילד יום? מי יוכל להגיד, כי מחר, אם יתחולל זרם נגדי לזרם העבודה, לא יסחוב הזרם ההוא את הנסחבים או את שהיו נסחבים היום בזרם העבודה?

ועוד דבר. האם לא הולכים ונבראים באופן כזה פה שני מעמדות חדשים מבין העובדים עצמם: עובדים פשוטים ועובדים אינטיליגנטיים תחת שני המעמדות הקיימים: בורגנים ופרוליטרים? ומי יוכל להגיד, כי במשך הזמן לא יגדל הניגוד בין אלה המעמדות החדשים ממש כניגוד של היום? ומי יודע, אם באופן כזה לא תתחדש המלחמת המעמדות רק בצורה הרבה יותר קשה, כי בקפיטל האינטיליגנטי הרבה יותר קשה להילחם מאשר בקפיטל חמרי, שהוא בעצם פרי העבודה של העובדים.

אלכסנדריה.

 *

מבית-הרחצה. אני מתבייש באשר אדם מטפל בי כל כך יפה, כל כך לכאורה אנושי, לא משום שאני אדם והוא אדם, כי אם מפני שאני משלם כסף. הן יש פה, בעיר וינה כל כך הרבה נצרכים, נצרכים להבראה, והנה הם נמקים בעוני ובחוסר כל, וגם ברעב ובקור, ואין בית-הבראה זה ואחרים מטפלים בהם, – ומטפלים בי, הזר לגמרי לאנשים האלה, ובדומים לי. יען מה? מה פה אַמַת המידה לבחירה? האמנם אנחנו יותר ראויים ליחס אנושי, יותר ראויים לסַפק על ידינו מה שתובעת האהבה או האחווה האנושית? – פשוט כפשוטו: אנחנו משלמים כסף. הנה מפני מה בחרו לטפל בנו ולא באחרים, אולי יותר זקוקים לכך ואולי גם יותר ראויים לכך. כמה זה מעליב לראות מעשים אנושיים, יחסים אנושיים לשם כסף! כמה היה זה יפה לוּ היה כל זה נעשה רק מתוך רגש אנושי טהור, וכמה זה מכוער, כשזה נעשה בעד כסף! אכן יש ויש לי להתבייש, להתבייש בעד עצמי ולהתבייש בעד כל האנשים האלה. היחס הלא ישר, במובן היחס של בעל מלאכה ישר אל כלי, למשל, –אל שעון שניתן לו לתיקון.

וינה, בית-הבראה ‘אליסבטינה’

 *

טולסטוי אומר במקום אחד, בדברו על המלחמה בדרום, במקום הטבע הנהדר מאין כמוהו: ‘בקרבה עם הטבע, אשר היפה והטוב (ההדגשה שלי) באים בו לידי ביטוי בבלתי אמצעיות מאין כמוה, היה צריך כל הרע לחלוף כלה מלב האדם’.

את היפה והטוב רגילים המשוררים והאמנים לבטא בנשימה אחת, ובפרט כשהם מדברים בטבע. אולם לאמיתו של דבר בא בטבע לידי ביטוי היפה, אבל בשום פנים לא הטוב. פרט אחד ממיליארדי מיליארדים: יושבת לה חתולה במסיבת גוריה ובתוכם עכבר חי, שהאם משחקת בו ומלמדת לבניה את תורת הצייד. כל תנועותיה של האם ושל גוריה מלאים נוי, כל הבעת פניהם, כל התמונה – הכל יופי. והכל על חשבון העכבר, הסובל ייסורים שאין להביאם לידי ביטוי! וכך הרי הוא כל הטבע. על פי זה אפשר לאמור, כי בטבע עם יופיו הכוזב מתאים מאוד לאדם לעשות מלחמה, לערוך מערכות יפות עם דגלים ועם מוסיקה ולגרום לחברו כל מיני מיתות משונות, כל מיני ייסורים, אשר רק מוח האדם עלול להמציאם.

אלכסנדריה, ד' טבת, תרפ"ב2


  1. בנסיעתו האחרונה לרופאים בוינה  ↩

  2. בשובו מבית ההבראה בוינה לדגניה  ↩

המלצות קוראים
תגיות