רקע
גרשום שופמן
יומנה של אשת דוסטוייבסקי
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

אחד ממניעי היצירה, אם לא המניע הראשי, הוא בלי ספק בריחת הפייטן מחיי יום־יום שלו, מזה האפור על גבי אפור וחסר הצורה, אל ההרמוני ורב הענין והבנין, שהוא בורא לו בדמיונו. שם ורק שם הוא רוצה שנראנו, אבל אנו הסקרנים אין דעתנו מתקררת עד שהננו מציצים דוקא אל אותו ה“אפור וחסר־הצורה”, ומהפואימות, השירים והסיפורים הרינו אצים אל הביוגרפיות, המימוארים והיומנים וכו'. כשפים לאותה ה“אמת הארכיאולוגית”!..

הדוקומנט היותר נאמן בחיי דוסטוייבסקי בימי נדודיו בחוץ לארץ הוא הספר המונח לפני (יומנה של אנה גריגורייבנה דוסטוייבסקי, “מוסקבה החדשה”, 1923). “יומן” זה אין להחליף ב“זכרונותיה” של אשה זו, שאף אלה ראו אור קרוב לזמן זה, ושמקיפים תקופות־חיים רחבות יותר. ה“זכרונות”, ככל הזכרונות, אינם נקיים מפיוט, בעוד שאל יומנה זה העתיקה סטינוגרפית את כל החיים היום־יומיים הקטנים כמוֹת שהם, בחינת שיחה וידויית בינה לבין עצמה, כפי שהיא מעידה על זה ב“זכרונותיה”: “אני יכולתי לרשום דרך־חירות מאחר שידעתי, כי חוץ ממני לא יקרא שום איש את הכתוב בידי”.

בדפים הראשונים העיקר אצלנו, כמובן, הבעל, והאשה טפל לו, אבל ככל שאנו מפליגים ברשימות נפלאות אלו, כובשת את לבנו יותר ויתר הכותבת עצמה, שאיזו ישרות עליונה טבועה בה בצירוף כוח הסתכלות והבנה בלתי רגילה. כיצד סבלה את גורלה מלבר ומלגו, היינו את העוני והדחקות יחד עם הקפּריסות של בעלה הנרווֹזי, האפּילפּטי. זו מסירת־הנפש, זו ההקרבה העצמית, והעיקר זו האהבה הגדולה!..

באמצע כל אלה היא סוקרת את החיים הזרים מסביב, מתנגשת עם האופי הגרמני, ה“בורגני” והערותיה תופסות אותנו בלבנו. הרי אנו מלווים אותה בהליכותיה אל הדואר, בציפיה למכתבים ולכסף, בעיקר לכסף, מרוסיה, בביקוריה במוזיאון ובטיוליה ברחובות דרזדן ומחוצה לה, בהיות לבה חרד בינתים על בעלה, שהיה תפוס באותה שעה באולם ה“רולטקה” הידועה. והנה עמה אנחנו בסערת־גשם ביער. “המחזה היה נפלא, ביחוד בשבילי, שמעולם לא ראיתי סערה בחוץ, אלא רגילה הייתי להחבא בבית מיראה פן אהרג. אבל כאן לא יראתי כלל, – נו, יהרגני הברק, יהרגני נא… רעדתי, אבל לא מפחד, כי אם מאיזה דחילו־ורחימו והתפעלות בפני כוחות־הטבע הגדולים”.

והבעל? הבעל הפעם לאו דוקא. בעוד שב“זכרונות” הוא מעוּטר נימבּוּס, הנה כאן, ב“יומן”, אנו רואים אותו ב“חולשותיו”, מה שגורם לנו – שכן הוא אחד מעמודי־התווך של עולמנו הפנימי – מעין כאב.

אם לצרף את כל אלה אל השוועה הנוצרית, הבוקעת ועולה מיצירותיו האחרונות, יש לבוא לידי הרהורים, שדוסטוייבסקי שייך היה למשפחת אותם הצדיקים, שאינם בעיקר אלא בחינת בעלי־תשובה. הללו, לאחר שעשו מה שעשו, הם מתחבטים בקרקע, נושקים את האדמה ופורצים ביללה ההיסטרית שלהם. אבל ישנם צדיקים מעיקרם, צדיקים בלי קולי־קולות, שאמנם אינם צועקים ואינם בוכים, אבל גם אינם עושים, אינם יכולים לעשות דבר שלא־כהוגן, לפי שטבעם בכך. מהות אתית־הרמונית ממין זה היתה בעלת ה“יומן”.

כל היופי המוסרי שיצק באי־אלו מגיבּוֹריו וגיבּוֹרותיו באותה התקוּפה, מי יודע אם לא שאוב הוא אתו בבחינת ידועה מנבכי נשמתה של בת־לויתו, זו האשה הגדולה, אנה גריגורייבנה.

הנה, לדוגמה, בטיול בהרים, מזדמנת בדרכם אילה יפה, והוא: “חבל, שאין בידי רובה!” או הנה באה עונת־הקיץ. והוא מזדרז ורוכש לו חליפת־בגדים חדשה, ואילו לה אין הוא דואג כלל בענין זה, והיא נשארת בבלואיה. או הנה היא זוכרת את הימים הראשונים אצלו בבית, בפטרבורג, היאך הלעיבו בה, בזרה, בצעירה, בני משפחתו של אחיו המנוח (הם גרו כולם ביחד), והוא, הבעל, עמד מנגד… ועוד הרבה כיוצא באלה. וכל זה אחרי “החטא וענשו”. לא נאה, לא נאה, פיודור מיכאילוביץ!

“כרגיל בערב – אני ממשיך את הציטטה הקודמת מ”זכרונותיה" – ישב פ. מ. אל עבודתו, ואני ישבתי אל שולחן אחר וכתבתי את יומני (סטינוגרפית). כמה פעמים אמר לי פ. מ.: מה רוצה הייתי לדעת, מה את כותבת בוויך אלה. ודאי הנך מגדפת אותי!"

ניבא ולא ידע מה.


המלצות קוראים
תגיות