רקע
גרשום שופמן
הגות כבולה והגות-דרור
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

המוחות הגדולים של חכמינו לא היו חפשיים כאלה של חכמי אומות העולם. משועבדים לכתוּב היו. אפילו אישי מחשבה כהרמב“ם והרנ”ק התלבטו בכבלי הפסוקים (“על זה נאמר”… “וזהו סוד”…), וולא כן, כי אז היו הישגיהם הרעיוניים גדולים הרבה יותר. בהערותיו לתרגומי סנקא נוהג קמינקא להביא פתגמים מקבילים מפרקי־אבות וכו', אבל בכל זאת יש להן למימרותיו של ההוגה הרומאי ניוּאַנסה אחרת, חפשית יותר, “פילוסופית” יותר. הא ולא הא. איזה מעוּף יש לו לסנקא בהיאבקו עם פחד המות! כגון: אנו מצטערים על שלא נהיה בעוד אלף שנה, בה בשעה שאין אנו מצטערים על שלא היינו לפני אלף שנה… ועוד ועוד. המראה כזו אין למצוא אצל חכמינו, בני דורו. זה כוחו של מוח חפשי, עצמאי, שאין ה“שנאמר” שולט בו.

שלא לדבר כלל על הדרשנים והמגידים וספרותם. בספירה זו הכל יוצא מן הפסוק והכל שב אל הפסוק. בספרו החשוב “הדרשה בישראל” עושה הרב גליקסברג חתך־אלכסון עמוק בכל החומר הזה, “משנות קדומים ועד התקופה האחרונה”. כאן אנו רואים את ההגות המשועבדת בכל ערטולה. אנשי הדרשה מילאו, כידוע, תפקיד גדול ברחוב היהודי; מהם היו פייטנים בכוח ובעלי הסתכלות ממדרגה ראשונה. אבל בכל כשרונותיהם אלה השתמשו רק כדי “להפיח רוח חיים בדברים שבכתב”. ורק לעתים רחוקות מאוד – וזוהי בעיקר כוונת רשימתי זו – אנו מוצאים את האחד לא רק חורג ממסגרת “רוח התורה הנצחית”, אלא גם מטיח דברים נגד “רוח” זו, אם כי דרך אגב, לשם ביאור פסוק זה או אחר. טיפוסי בבחינה זו הוא רבי משה בן גרשום חפץ (תכ“ד – תע”ד), כיצד הוא מסביר את הציווי “כבד את אביך ואת אמך”: "הוצרך הכתוב לצוות זאת, שכן אין ראוי לתת תשואות וכבוד להורינו שהולידונו, אדרבא, היה לנו לשנוא אותם ולבזותם, כי הביאוּנוּ אל החיים העכורים והמכוערים האלה" (“הדרשה בישראל”, עמוד ר"ט). דור דור וצרותיו! החיים עצמם התפרצו כאן בכוח סטיכי – והדרשן אמר מה שאמר. המריא האיש!


המלצות קוראים
תגיות