רקע
גרשום שופמן
למהות הגרפומניה
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

אם כי בדעתי להתעכב במיוחד על השיר הבלתי־מובן, שמשתרש והולך אצל פייטנינו הצעירים, אני רוצה להעיר דרך אגב, שהגרפומניה בכלל אינה מכת צעירים דוקא ושסימנה – הלא־מובן. יש סופרים זקנים, שכתיבתם, אם בשיר ואם בסיפור, היא פשטות שבפשטות, הפשטות עצמה, והם גרפומנים מלידה! גם הזיקנה וגם הפשטות אינן תריס בפני פורענות זו.

עכשיו נשוב אל השיר הבלתי־מובן, אל זה הסתום והחתום בשבעה חותמות. כל פעם, כשאני נתקל בו, ואני נתקל בו תכופות, הריני משתקע בהרהורים: מהיכן עשב שוטה זה חי? מה כאן המניע? מה?

והנה עד כמה שאין בתופעה תמוהה זו משום אחיזת עינים ביודעים, יש להניח שלוש אפשרויות הללו: א) מציאות של שפת־סתרים משותפת, מין קונספירציה ספרותית, המובנה רק לבעלי הדבר עצמם; במקרה זה עסק לנו עם כת, עם כת סודית; ב) שוב יתכן, כי בנפש הכותב דימדם באמת משהו, מעין בדל־חויה, בדל־הרגשה או בדל־רעיון, ולו נדמה כי בצורה זו הצליח לתת ביטוי לאותו “משהו”. הרי זה ענין אישי־פרטי בהחלט, בחינת אדם סח עם עצמו, ורק מהעדר כוח ביקורת אין הוא תופס, שאת הזולת אין הדבר יכול להעסיק בשום פנים, אפילו לכשיבין אותו. אמונה מופרזת ב“אני” הקטן: אם אני כאן, הכל כאן! ג) אבל יש עוד אפשרות שלישית – וזו ראויה להתבוננות מיוחדת – והיא: פולחן הלא־מובן כשהוא לעצמו. סתום לשם סתום. התפעלות־התפעמות מהסתום־וחתום. הצעיר קורא את ה“שיר”, משתאה לו, מתפעם מעצם אי־המוּבנוּת – וחושק לעשות כמתכונתו. הוא מתאווה ממש לכתוב מין דבר, שהוא עצמו לא יבינהו. זאת היא משאת נפשו. מישהו הטיל לתוך חללו של עולם להג מנוקד – “וילדו כל הצאן נקודים” בדמותו־כצלמו. ורבים, בכל זאת, קוראים את כל אלה, אינם מבינים כלום לחלוטין, מושכים בכתפיהם – ומתפעלים! מין פסיכוזה כזו – ואנשי המדע, שאומנותם בכך, יתנו אל לבם!..

והמפליא ביותר בתסבוכת משונה זו הוא, שכל פייטן־גרפומן מוצא לו תיכף את המבקר־הגרפומן שלו, שקושר לו כתרים ומעודדו להפליג בדרך זו הלאה, הלאה –

אָנה אנו באים?!


המלצות קוראים
תגיות