חמסין העיק על הקיבוץ הקטן שעל שפת הים ועל ה“קמפּים” מסביב לו. החברים והחברות התלבטו בעבודתם היומיומית, הילדים הקטנים, עירום־ועריה, הרוו את צמאונם ישר מהברזים. בסנדלריה הפתוחה נראתה האשה העושה במלאכה, סנדלרית ולא סנדלר, אשה קטנה, שותתת זיעה. בכביש הסמוך עברו חיילים אנגליים, אנשי המחנות הסמוכים, המבלים כאן עכשיו את ימי חופשתם, וצידדו ראשיהם לעבר “הנקודה” תוך תהיה על טיבה. עולם בעולם ניגשו.
בכבדוּת מתמשך יום העמל, ובקורת־רוח הנך רואה את המודעה על ההצגה, שעומדת להתקיים הערב על ידי “אמנים” מהעיר, במגרש שבין ה“קמפּים”. מין ואריֶטֶה בנוסח המקובל. מדוע לא? האם אינם זכאים, גם החיילים (אנשי המחנה השמיני, אנשי מונטגומרי) וגם אנשי הקיבוץ, לשעה קלה של שעשועים והתעלסות?
בחפזון עברה סעודת הערב בחדר־האוכל, והאנשים אצו אל ה“איצטדיון” בשעה הקבועה. בחצי גורן עגולה, רחבת ידים, כבר ישבו החיילים, שורה לפנים משורה, מובלעים בחשכת הלילה, כלפי הבמה הארעית המוארה. אחד אחד יצאו האמנים אל ה“קרשים” מאחורי הפרגוד. פזמונות אנגליים שרה אשה בקול נגוע נזלת. אחריה הופיעו שני נערים אקרובטים. “אשף” בפראק עשה בלהטיו, אותם הלהטים הידועים, הישנים־נושנים, ולאחרונה – רקדנית, קצרת־שמלה.
דלים מאוד, עד כדי לעורר רחמים, נראו מערומי שוקיה תוך ריקוד, שוקים רופסות, חיורות. מה טעם לכל זה עכשיו?! אגב מחיאות־כפים קלושות, רק כדי לצאת ידי חובתם, קמו הגיבורים ונתפזרו עם חצות, איש לאהלו:
– נשובה נא לסבלותינו!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.