רקע
מנחם קפליוק
הפרת אירוסין

 

א    🔗

שקוע הייתי בכתיבת תולדותיהם והווי־חייהם של “חמולות”, בתי־אב ערביים החיים במסגרת שבטית ולהם חוקים ומשפטים, מינהגים ומסורת המבוססים על עזרה ועריבוּת הדדית, וזכויות וחובות מיוחדות המסתעפות מהן החלות על הפרט ועל הכלל. עמדתי לסיים עבודה על ה“חמולות” הגדולות בני־דתו של “אחרון הנביאים” מוחמד בן־עבדאללה הקוּריישי – והיגעתי לבתי־אב מבני־דתו של “בן־האלוהים” ישו בן מרים, אשר ה“קוראן”, המסווג סיווגים לנביאים ושליחי־אל ומעניק לכל אחד מהם את כינויו ותוארו, קורא תגר על כינויו של ישו, כי אללה “לא נולד ואינו מוליד”, ככתוב בפרשת “היחוד” שבאותו ספר קדוש. ואף־על־פי־כן, הכינוי הרוֹוח בפיהם של מאמיני הנביא למאמיני ישו הוא “משֹיחיין”, כלומר, “משיחיים” שהקוראן כופר במשיחיות ישו, “כי לא הרגוהו ולא צלבוהו, רק אללה נשאהו אליו למרום”, ככתוב בפרשת “הנשים”.

את שימעה של “חמולת” שבּאט ה“משיחית” שמעתי בהזדמנויות שונות, ויודעי־דבר העידו עליה כעל בית־אב נוצרי רב־עניין. נמסר שהיא מונה כמה מאות נפש בסך־הכול וננסית היא מול ה“חמולות” המוסלמיות המונות אלפים רבים ומאכלסות כפרים ויישובים, הפזורים באזורי הארץ השונים.

עצם השם “שבּאט”, כלומר, חודש שבט, גירה את סקרנותי. אין זה מהדברים הרגילים, כי בית־אב ייקרא על שמו של חודש מחודשי השנה ובייחוד על שם חודש שבט, העומד על גבול ימות־הגשמים וימות־החמה, שמישלי־עם נותנים בו דופי על היעדר יציבות שלו, שברוב־ימיו אין לתת אימון בו – לא בשמשו הנעלמת כהרף־עין בלי שירגישו בכך, ולא בענניו המכזיבים. מן המפורסמות, כי כינוי ל“חמולה” אינו ניתן סתם, ואפשר לשער כי למתן שם שבּאט לבית־אב ודאי מצויות אגדות על כך, שמתחת לקליפותיהן טמונות עובדות, התרחשויות ומאורעות רבי־עניין.

מושבם של בני־שבּאט שמביטוי שמם מהדהדת קשיות: ש’ין מרשרשת ב’ית דגושה וט’ית המותזת בנקישת־לחץ חזקה של הלשון בשיניים – היה באיזור נידח ומרוחק מדרך־המלך, שאין מגיעים לשם אלא לאחר חיבוטים ותלאות בדרך־לא־דרך במעלה הרים תלולים וחתחתי־גיאיות. להגיע לשם היה בחזקת־סכנה גם בימים כתיקנם. ומעשה־שטן! מדי פעם כשעמדתי לצאת לדרך ולבוא לתל אז־זית – תל־השמן בלשוננו – כפרם של בני־שבּאט, היתה סביבתו משובשת בחבורות מזויינות ובגייסות הלוחמים בהם ורודפים אחריהם.

פעם נזדמן לי באקראי ובמקום שלא פיללתי כלל אחד מבני שבּאט. צעיר ממושך־קומה ודק־גו, שדמות־דיוקנו היה כשל שומרוני, מצאצאי העברים הקדמונים ששרדו בשומרון, בשיפולי הר־גריזים. זה קרה בהר־הלבנון ששהיתי בו לרגל עניין באחד מסופי קיץ שרבי. אותו צעיר היה משתלם במיכללתה של בירת לבנון, אשר באותו קיץ לוהט נהרו למקומות־קיט שיצאו לו מוניטין בארזי־אל קדומים שבו ובנהר קדישא שזירמוֹ איתן ומימיו צלולים וקרים, כאילו הקרח שרוי בהם כל ימות־השנה.

בוקר אחד כשהיסבתי לשולחן, שהיה עומד בתוך מלבן נאה של גן־הנוי, וסביבו ישבו מתלמדים מאותה מיכללה של הבירה הלא רחוקה, שמעתי מפי ידיד את השם “אניס שבּאט”. ברגע שהלה הצביע על בחור הנושא שם זה, שדמותו הנאה היסבּה תשומת־לבי קודם־לכן, נתפרפרה בקרבי שמחה, כאותה שמחה המתעוררת בליבו של אחד המחפש דבר־מה נכסף זמן רב ובאקראי ושלא כצפוי כלל נפל לידיו.

ברם, שמחה זו היתה כהרף־עין, כיוון שהבחור דנן ידיעותיו על משפחתו ובית־אב שלו מעטות וקלושות היו. אניס שבּאט מהצעירים החדשנים היה, שהחלו להופיע אז בשולי החברה הערבית, מהמורדים בישן ובועטים בו, ומגודל־התלהבותו לכל מה שהוא חדש ומן האופנה היה מואס במינהגי־מסורת ומזלזל ובז לקנקן הישן, וכל מה שהיה בו פסול בעיניו. אניס למד אומנות של רופא והיה כרוך אחרי דברים ועניינים לאומנותו, ולא היתה לו כל חיבה וכל נטייה לעניינים שבעבר ועל אחת־כמה־וכמה לעניינים שבאגדה, שבעיניו הם כמעשיות שנועדו או עיסוק לזקנים עוברים־ובטלים.

משהו מן הצער גרם לי אותו בן־שבּאט, שהיה קָץ באותם דברים שאני הייתי כרוך אחריהם וחוקר ודורש בהם בחיבה ועניין רב, ולא עוד אלא שהתייחס אלי באי־רצון הנובע מחשד, שהיה סבור שהשתקעות זו בלימוד פרטים ופרטי־פרטים של מסורת־עבר, שעדיין קיימת ועומדת באוכלוסות גדולות של ארצות־המזרח לא באה אלא מתוך זה שאני מצדד ותומך בישן והרעוע, שיש להורסוֹ עד היסוד. מידת תפיסתו של העלם בעל קלסתר־הפנים החמוד מצומצמת היתה, ולא הבדיל בין לימוד דברים לשמם ובין תמיכה וצידוד בהם. לימים, כשנתקרבנו איש לריעהו והכיר שחף אני מכוונות רעות, הודה לי בתום־לבב, שמלכתחילה היה מובטח שאני אחד מאותם הנכרים או שליח שלהם, שייעודם הוא להחזיק את האוכלוסין בחשכת מינהגי־קדם על־ידי חיבובם עליהם, ובדרך זו לאפשר לנוכרים שליטה עליהם ועל כל אשר להם…

גם לאחר שחדל לחשוד במה שאין בי לא היה בידו להועיל לי הרבה, שהרי לא היה בידו ללמדני ממה שהוא עצמו לא רצה לדעת. אך פטור בלא־כלום אי־אפשר. משנתקרבנו היצלתי מפיו משהו מהסיפורים ודברי־האגדה על תולדות בני־שבּאט ולימדני משהו מפשר שם בית־האב שבּאט. מפי סבא שלו, שנפטר מן העולם בזיקנה מופלגת, שמע, כי גילגולים רבים עברו על בני־שבּאט עד שהגיעו לארצנו. מוצאם מאיזור של החורן, שהיה מאוכלס בעבר במאמיני ישו האדון המשיח. והיתה אוכלוסיית המשיחיים מסובכת בסבכי מלחמות עם עממי הרוב בסביבתם: מוסלמים לכיתותיהם ודרוזים ועוד, – נחלו נצחונות ומפלות חליפות. פעם נפל מאורע־דמים קשה ואחד מאבות־אבותיהם של השבּאטים כיום נאלץ לעקור מחמת־הסכנה והגיע אל הר־הלבנון, שהוא מגן ומחסה למאמיני המשיח מקדמונים. בזערתא, כפר גדול בארץ הארזים, התישב הפליט והוליד שם בנים ובנות, שגדלו גם הם והקימו דורות חדשים עד שהיו לעם־רב. באחת השנים נולדו במשפחה במשך חודש אחד בלבד עשרים בנים זכרים. אימתי האיר המזל למשפחה באור־יקרות זה? בחודש שבט. מאז גדל כבודו של חודש זה. המשפחה ומועצת־זקניה נימנו וגמרו שיש לחלוק כבוד ויקר לחודש זה והחליטו לכנות את המשפחה בשם שבּאט, הוא שבט. כך מספרים, אמר אניס, ושוב היה מהתל בי על השתוקקות גדולה זו שנועדה לי לדברים שאינם מעלים ואינם מורידים.

ערב אחד, שלמחרתו עמדתי לעזוב את הר־הלבנון ולחזור לביתי, ישבנו אניס שבּאט ואני בצל הארזים בני אלפי־השנים, והרוח שנשבה בענקים אלה המתה בהם המייה רבה, “כּהמות ים סוער”, כדברי חרוז בשיר עממי אחד הרוֹוח בהר־הלבנון על ארזי־אל, מתנת אללה להר הטוב הזה. רוח טובה שרתה אז על אניס, וניכר היה שהוא רוצה להנוֹתֵני בדברים שאני מפיק מהם הנאה ותועלת. כנזכר במשהו ששמע בילדותו, אמר כממשיך שיחה קודמת: "אבל יש אומרים, כי מקור משפחתנו נעוץ באחד מאבי־אבות בית־אב שלנו שנמלט מהחורן אל הר־הלבנון ומשם בא לארץ והקים כאן משפחה. על סבא זה היו מספרים שאין לסמוך עליו ביותר מחמת הססנות והיעדר יציבות שבו. מדרכו שהיה מפזר הבטחות ולא הקפיד לקיימן. משעמדו בני־אדם על טיבו פסקו: “אכן דומה אדם זה לחודש שבט, שאין סומכין עליו ביותר – הנה זורחת לה שמש, מאירה ומחממת ללא ענן קל בשמיים, ולפתע־פתאום היא נעלמת כהרף־עין מתחת למעטה עננים כבד, שאין אתה יודע מתי ומהיכן נתקבצו. וכן גם היפוכו של דבר: יום של חושך ועלטה מחמת עבים שחורים שכיסו פני הרקיע כולו, וסבור אתה שעוד מעט יהא ניתך מהם מטר סוחף, מבול, אך בסופו־של־דבר עבים כבדים אלה מרסיסים שעה קלה ומתפזרים מהר ושמש חמימה מנסרת שלא כצפוי בשמיים זכים.” וכך עמדו וכינו את שם סבנו הראשון בשמו של החודש, שאין לסמוך על חמתו וכינו את שם סבנו הראשון בשמו של החודש, שאין לסמוך על חמתו וצילתו ולא על צחותו וקדרותו, שרופפים ורעועים הם, והם כמישענת הקנה הרצוץ. “ועכשיו – סיים והלך אניס כשחיוך לגלגני הסתמן על פניו החביבות – לך ודע הצדק עם מי. הלא תבין שאחת היא לי אם בשל בנים זכרים שנתברכנו בהם במשך חודש אחד בתריסרים שנַיים אנו מכונים כך, או בשל סבא הססן שלא היה כיסוי להבטחותיו שנו נקראים כך. לגביך אתה, ודאי חשוב הצדק עם מי. כשתזדמן לכפרנו תל אז־זית תוכל לדרוש ולחקור בפרשת השם כאוות־נפשך. אל דאגה, תמצא שם סבים וסבות, דודים ודודות זקנים וישישים, שבחפץ־לב יספרו לך כהנה־וכהנה. העיקר אצלם אוזן שומעת, והרי הם משלחים לשון ארוכה שאין לה סוף, אשר גם במשך שבעה ימים ושבעה לילות לא יהיה סיפק בידם להריק לפניך את כל מטמוניהם החלודים מני־קדם.”

למחרת נפרדנו כידידים, שאחד מבין לרוחו של השני.


 

ב    🔗

לא עברו חודש ומחציתו מיום שובי מהרי הלבנון ושמועה נתפרחה לה ממרחק עשרות קילומטרים ממקום מגורי בני־שבּאט על ריב־דמים שנתחולל בינם לבין בני־משפחה מהכפר הסמוך. תחילתו של ריב נעוצה בתאונה לאחד מנערי בית־שבּאט. שעה ששיחק על פרשת־דרכים במבוא־הכפר באה ביעף מכונית, אחת מבנות־שטן אלו, שנעשו מצויות גם בפינות הנידחות והשקטות, ודרכן להפר שלוות־דממה, שהיא ממיטב ברכות־אל. אותה מכונית שדרכה לאוץ ולהיחפז. – וגלוי וידוע שהחיפזון הוא אחד משליחיו הארורים של השטן – קפצה על הנהר ודרסתו תחת גלגליה. המיסכן הקטן בדמות “גרדום מהלך”, כפי שכונו המכוניות בפי משוררי־עם ערביים, שהמיתה את קורבנה במיתה משונה זו לא נתעכבה אף לרגע קט, אלא נתגלגלה חיש בדהרה מטורפת – ואיננה. נזעקו בני־שבּאט ליד קורבנם ונשיהם הקימו קולות זעקה ויללה, טפחו על חזיהן, תלשו שערותיהן וזקנות שבהן השמיעו קינה בילֵל־זימרה על תפארת בחורים שנגדעה בידי רוצחים בוגדי־בגד באישון־לילה ולא בידי לוחמים גיבורים עזי־לב בשדה־הקטל וכיוצא בהם מדברי הזמר־הקינה היאים לשעה זו. אז החלו גברים להכריז בקולי־קולות פסוקים המעוררים ומזעיקים לנקום נקמת הדם הנקי השפוך.

רוצח הנער ברח ונעלם. גם אם הוציאו את נפש הנער בשגגה יש דורש לדמו. במקרה זה ספק רב אם מעשה־דמים זה הוא כולו שגגה, שאם־לא־כן מה ראה הדורס לברוח והשאיר את הילד מוטל, משל היה גור־חתולים או כלבלב? זוהי שגגת־זדון, שפיכת־דמים שיש בה גם מן השגגה וגם מן הזדון ויש לבקש את הדם השפוך מיד ומידי משפחתו. ידעו, כי הנהג הוא בן־הכפר הסמוך, מהלך חצי־פרסה צפונית לתל אז־זית. לפי מנהג קדמונים התנפלו בני־שבּאט על בני־משפחת הרוצח, הציתו בתים, היכו ושדדו. אילו מצאו הנוקמים את הוריו, אחיו של הרוצח בשגגת־זדון או בני־דודו הקרובים קירבת־דם והנושאים באחריות בשפיכות־הדמים הרי אחד מהם לפחות היה נופל שדוד על מיזבּח גאולת־הדם התובע נפש־תחת־נפש כקרבן־כופר, אבל לשארי־הבשֹר עד דור חמישי שהם הערֵבים זה לזה במקרי גאולת־הדם נודע בעוד מועד על הנעשה ונמלטו כחץ־מקשת, כשהם מובילים אחריהם בהמות ומטלטלין בעלי־ערך, ככל שיכלו לקחת איתם. את הבית אי־אפשר להזיז, כנווד בדווי המקפל את יריעות ביתו ומטעינם על דבשת הגמל, את הקמה אין לקצור כהרף־עין וכן אין להתיק ממקומו את כרם־הזית, וכך כילו בני־שבּאט את חמתם בבתים, הציתו קמה, גדעו עצי־פרי רכים שניטעו רק לפני שלוש־ארבע שנים, שלפני זמן־מה הניבו ביכוריהם.

ב“שלושת ימי רתיחת הדם” מכלים גואלי־הדם את חמתם בנכסיהם של בעלי־דינם. תל אז־זית רחוק הוא וחבוי במיסגרת הרים תלולים ודרך סלולה אל הכפר מהעיר שבה יושבים הממונים על בטחון־העם – אין. זאת ועוד: הממונים על הסדר מטעם השילטונות היו נמנעים עד כמה שהדבר נתון בידם מלבוא אל מקום־המעשה תוך שלושת ימי הרתיחה, כי גם ממוני־הרשות משתדלים לא להפר מינהגים קדומים שהם כחוקים הקיימים ועומדים לפני היות רשות זו וקודמת לה וקודמת לקודמת. ובדיעבד נוקטים הם “שב ואל תעשה”. עד שהגיעו השוטרים לכפר קיימו הנוקמים מצווה ראשונה משורת המצוות התלויות בגאולת־השם.

כשחלפו שלושת ימי־הרתיחה התערבו זקני שני הכפרים המסוכסכים וקבעו “עטוה”, היא ההפוגה, ושביתת־הנשק בין שתי המשפחות היריבות. הבורחים חזרו לכפרם אל שדם, כרמם ובקרם. בפגישה באקראי בסימטאות־הכפר או בשדה, ששם נזדמנו בשכֵנות לחרוש ולזרוע, לשתול ולנטוע, לגזם ולזמור לא היו מברכים איש את חברו בשלום. בסעודת־מצווה של נישואין וכיוצא בזה אם לא נמנעו בכלל מלבוא לשם, הרי לא היו יושבים בכפיפה אחת, והיו עוברים זה ליד זה כאילו כל אחד לגבי חברו הוא בבחינת “לא רואה ולא נראה”; וכך לא אירעה שוב שום פגיעה לא בגוף ולא ברכוש, לא ביזוי בפה ולא בתנועת־יד, שכן יש העוויות ותנועות יש בהם בזיון והשפלה והן קשות מחירוף וגודף ואף ממכת־יד. שביתת־נשק לעולם שביתת־נשק היא. הרשות בידי גואלי־הדם לסרב להפוגה ושביתת־מלחמה, אך משנתת הסכמתך לה, הרי הדיבור צריך שיהא דיבור של אמת ונאמנות, שאם לא־כך הרי כל המֵפֵר אותו ידו על התחתונה. בימי ה“עטוה” נושאים ונותנים על ה“סולחה” – כריתת ברית־שלום בין היריבים העויינים זה את זה, שבה משלמים דמי־כופר־נפש, כפי שיושת על משפחת הרוצח אחרי שקלא־וטרייא ממושך על־ידי נשואי־פנים, שבקיאותם ומומחיותם בהילכות גאולת־דם, אם בדרכי־מלחמה ואם בדרכי־שלום אומנות היא להם וירושה מאבותיהם ואבות־אבותיהם.

עוקב הייתי אחרי המשא־ומתן על ה“סולחה” באמצעות ידידים השוכנים סמוך למקום־המעשה שהיו מזדמנים אלי, וממה שנשתרבב לפעמים על־כך בעתונות הערבית, וחיכיתי לגמר העיסוקים ולקביעת יום השלום, אשר בו עושים כֵּרה גדולה ומוזמנים אליה קרובים ורחוקים, ואף ללא־מוזמנים הרשות לבוא ולנעוץ אצבעותיהם בתוך קלחת הבשר והאורז או הבורגול ולאכול כאוות־נפשם, כי אין גדול וחשוב מן השלום, שהכול מחבבים אותו ומשתוקקים לו. לא נתאוויתי לכֵּרה ולמטעמיה ולא לגינוני־טכסים שלה, שהמשעשע בו הוא אותו מיקוח־לשם־מיקוח על סכום־הכסף שיש לשלם לגואלי־הדם לאחר שנקבע כבר מקודם במשא־ומתן הממושך והמייגע, אלא שהמינהג מחייב להתחיל קבל־עם־ועדה לדרוש סכום גדול לשם הרושם, כדי להוכיח עד כמה יקר הוא בן־המשפחה שנכרת מעמיו, ולהפחית בהדרגה כך־כך מאות או אלפים לכבוד המושל וכך־וכך לכבודו של נשוא־פנים זה או אחר עד שמגיעים לסך המוסכם והקבוע מראש. באותם ימים שנפל המאורע שקדו רודפי־השלום בהשראת הרשות לעשות שלום לטובת השקט והביטחון באזורי־הארץ השונים, בין בתי־אב מסוכסכים במעשי־דמים מלפני שנים – וכך רבו ה“סולחות” והסעודות על נאומי־השלום שמשמיעים בהן באוזני הנאספים שרובם נוסחה ושיגרה. וכשצריך הייתי בתוקף משלח־ידי להיות בין המסובין ל“סולחה”, היה לי הדבר לזרא מרוב נעיצת אצבעות בקלחות המלאות ומשמיעת דברים נמלצים שהיו מעין העלאת־גירא סתם. הפעם ציפיתי ל“סולחה” כדי להכיר מקרוב את בני־שבּאט, כי אין לך מקום שבו מתקרבים הלבבות כמו בשעת סעודת־מצווה של ברית־שלום.

כאשר נקבע המועד ועשיתי את ההכנות כדי להיות בין המסובין לסעודת־מצווה זו התרגשו ובוא מהומות קשות בארץ שנמשכו כמה שנים ברציפות, פרט להפוגות קצרות שחלפו מהר. מהומות אחרונות היו ממושכות, עזות ופוגעניות מכל אלה שקדמו להן, וחכמים ונבונים מנחשי־עתידות פסקו, כי שוב לא יתחוללו כמותן, שלדבריהם היו שיא־הפורענות. בסופו־של־דבר נכשלו חוזי־העתידות. מהומות ובילבולים שנתחוללו כעבור זמן – הראשונים שקדמו להם ניו כאין־וכאפס מול האחרונים, שנתרבו בהם הקטל וההרס והחורבן.

בשנות־הרעה היו בני־אדם יושבים ספונים בבתיהם ולא היו מרחיקים בדרכים אלא מתוך הכרח שאין לדחותו. רבים רבים מאלה שהרחיקו לצורך ושלא לצורך לא זכו לחזור לקינם בשלום והרי שמותיהם צרורים בצרור האלפים שעלו קרבן־עולה על מיזבח שאינו יודע שָֹבעָה.

וכך נתארע שלא עלה הדבר בידי להכיר פנים־אל־פנים את בני שבּאט, אשר ברבות הימים האפילים והעיתות הקודרות נשתכחו מליבי כליל.


 

ג    🔗

שפיכות־הדמים הגדולה שהציפה הפעם את הארץ, שונה היתה מכל מה שקדם. מהומת־דמים עזה זו לא היתה בחינת תחלואה התלוייה בעונה, שכשם שהיא מתחוללת ומשתלהבת בבת־אחת כן היא דועכת ונעלמת כלא־היתה. הפורענות האחרונה, שלא היתה דוגמתה, דמתה לחבלי־לידה קשים. הארץ היתה בחינת אשה שקשתה ללדת, והכול אמרו־נואש לחייה, ולבסוף עמדו בה כוחותיה להתגבר וילדה ולד בר־קיימא. בפורענות גדולה זו של מהומות נוסדה ונתכוננה מדינה צעירה, היא מדינת־היהודים, ששום מכה ופגע לא הצליחו לפגוע בה, וכל חרב שהשחיזו עליה כדי לקצות בה ולכלותה לא הצליחה בידי מחזיקיה.

משנתכוננה המדינה נפתחו לפני כל דורש יישובים מרוחקים ונידחים בסיתרי־גאיות מוקפי־הרים וכפרים נישאים על פיסגות־הרים הדבוקים לשיפולי־צורים וסלעים, אשר בני־אדם מאיזורים אחרים לא היו רגילים לדרוך על אדמתם ותושביהם מפורסמים היו כקשי־עורף וכקנאים השוטמים את הזר. היו שאמרו שרק הראשים של אותם מקומות הם שמקנאים ושוטמים ואילו פשוטי־עם שבהם, המשועבדים לאותם נשיאים השולטים אם מכוח נכסי־קרקע שבידיהם ואם מחמת השפעה של אצילות שבקדושה, שהיו מתייחסים על זרע־קדושים שייחוסם מסתלסל ומגיע עד לנביא בכבודו ובעצמו או לאחד מחבריו־עוזרין המפורסמים – ואילו פשוטי־עם אלה נקיים מאיבה ומשטמה לנוכרי. אם בכה ואם בכה הזר שהיה נכנס לאותם יישובים היה נתון בחזקת־סכנה ורק בן לווייה מקומי מבני־העלייה והייחוס יכול היה לשמש תריס מפני פוגעים ועולבים. מעתה נפתחו יישובים אלה לכל דורש, באין־מפריע.

עולם מוסתר וחבוי זה בצל חומותיו הגבוהים, שנעשה חשוף וגלוי, היה מעסיקני עיסוק רב. ואין תימה בדבר שעניינו של בית־האב המכונה על שמו של החודש שעל גבול ימות־החמה וימות־הגשמים, נשכח מלבי.

יום אחד כשהוצאתי צרור עמוס של דברי־דואר מצאתי איגרת בכתב־יד זר ולא ידוע לי. זו עוררה תשומת־ליבי ופתחתיה ראשונה. הרי ליבו של אדם נמשך אל החדש והבלתי־ידוע, לרבות מיכתב המעורר תקווה כמוסה למשהו מושך ובר־עניין, המסתתר בחשכת המעטפה הסגורה.

האיגרת, שהיתה כתובה בכתב־יד ערבי נאה להפליא בכתב ה“דיוואני” הקורסיבי, שמשתמשים בו למקרים חגיגיים במשרדים ראשיים של הרשות המדינות ערב והוא מסולסל ומקושט כערבּסקות מעשה־ידי־אמן, היתה בחתימתו של אניס שבּאט. התבוננתי בחתימת־היד לפני שקראתי את הכתוב בה באותה איגרת. משפיענחתי את שם החותם ניצבו לעיני כמה בני־אדם ששמן הוא “אניס”, שם נאה שתוכן רב רצוף בו, שפירושו אוהב־הבריות, איש־רעים־להתרועע, וכדומה. כברק הבריק פתאום בנבכי־הזיכרון אותו בחורון שחרחר וחינני, שנזדמן לי במקום הקיט בהר־הלבנון, וזכרתי אותה משֹטימה, שרחש לעניינים של עבר, שפסל אותם פסילה כוללנית, בדברים שרובם ככולם הבל ורעות־רוח.

בפתיחה של האיגרת העלה אניס את פגישתנו באותו קיץ רחוק במקום הקיט באיזור הארזים וכיצד התרועענו זה עם זה. בסופה, בשורות האחרונות ממש, שיטח לפני בצימצום רב את בקשתו להיות “אחי־עזר ואחי־סמך” (כך במקור המיכתב) לבן־דודו, שזה עתה סיים את לימודיו בבית־הספר־התיכון וידיו רב לו בהוראה ובכתיבה. בכמה מילים הרמיז לי, כי אביו של הלה פואד, דודו של אניס, נפטר לפתע־פתאום וכי המשפחה, שנשארה ללא מפרנס, יכולה להישען רק על בן זה, תומא שמו, שהוא חרוץ וברוך־כשרונות.

משסיימתי לקרוא את האיגרת שהחזירתני שנים רבות אחורנית והציפתני בהמון זכרונות על ראשית־העלומים וגילגולי התרחשויות והרפתקאות בסיוריי בשורה של ארצות־ערב, ההר כהכרתי בעניין שנתבקשתי לעשות למענו וגמרתי אומר להיענות לבקשה ולגשת מיד ובמלוא־המרץ למען מילוייה.

ברצון רב ניגשתי למלא חובה ולסייע לאותה משפחה, שמפרנסה נספה, כפי שנודע לי לאחר־מכן, בעניינים היגעים של מלחמת ישראל־ערב. השאיפה הכמוסה הישנה לעמוד מקרוב על טיבם של “חמולת” שבּאט דירבנה אותי וזירזתני לא־מעט לפעולה. לאחר שטרחתי בריצות אל פלוני ואלמוני מבעלי־ההשפעה ודפקתי על דלתות מסויימות הוכתר עמלי בהצלחה.

תומא, בחור כבן־עשרים, שעלה בידי למצוא לו עבודה מפרנסת, הוא ואניס דודָנו היו דומים כשתי טיפות־מים ובמקצת גם בתכונות אופי; לולא הכרתים הייתי סבור כי תאומים הם הם. מאחר שלעבודתו של תומא היתה שייכות לעיסוקֵי מישלח־ידי הייתי אורח תכוף בכפר תל אז־זית, מושבם של רוב בני בית־שבּאט ובעיירה הקרובה לו, שמשפחת תומא התגוררה בה.


 

ד    🔗

רק מתי־מיספר מבני שבּאט נטשו את כפרם תל אז־זית וקבעו את מושבם בעיירה הסמוכה. עוזבי הכפר היו מאלה שבחלקם לא נפלה נחלה שעשוייה לפרנס את בעליה, או אלה שכישלונות שונים בשל מאורע קשה שנתארע להם וגרם להם תיסבוכת ולא עלה בידם להיחלץ ממנה אילצום לחפש מזלם בעיר. נחלה זעירה שנפלה בחלקו של פואד, הבן החמישי בבית־אביו, לא היה בה כדי מתן־יכולת להקים בית־משפחה בתל אז־זית, ומאחר שלא היה בידו לא הכישרון ולא הרצון ללמוד אומנות כמו סיתות ובנאוּת, אומנויות שאחזו בהן בני־שבּאט מעוטי־הקרקע, הלך והתיישב בעיר בקרובה ונדד מעבודה לעבודה עד הגיעוֹ למעמד של עובד קבוע כממונה על מחסנים של כלי־עבודה וחמרי־בניין־וסלילה של הרשות. פואד, אביו של תומא, עשה הכול כדי להקנות חינוך והשכלה לילדיו, וכל מי שגילה כישרון ושקידה לעניינים שבלימוד לא היה אביו חוסך מאמצים ומסייע בידו עד שסיים בית־הספר העממי ואיפשר לו להמשיך בבית־הספר־התיכון. בעבודתו ברשות ראה שיש שכר לאוחזים בעט ויודעים בספרים ובלשונות.

אותם ימים שהתחלתי להיות אורח שביקוריו תוכפים והולכים בביתה של אלמנת פואד, כדי לבקר אצל בנה תומא, שקשרי־עבודה נתקשרו ביני ובינו – עמד אניס שבּאט והיגר מן המדינה אל נסיכות נידחת בירכתי דרום חצי־האי־ערב, שעד לפני שנים ספורות היתה מידבר־חולות עם כמה נאות־דשא, שהרוב ממאה־אלף מתושביה, שבטים נוודים, היו חיים על עדרי־צאן־ובקר וגמלים שלהם. את הגירעון למחייתם היו מכסים באמצעות פשיטות שהיו פושטים אם שבט אחד על מישנהו או כולם כאחד על שבטים עשירים ועל פולחי־שדות אמידים של המדינה השכֵנה הפורייה ורחבת־הידיים. ואירע בנסיכות הענייה גם מניסי אללה הכול־יכול, שבאו לשם אנשי־עסקים מעבר לימים רחוקים ובמפות־רזין שבידיהם חשפו בתוך הצִיָה, במעמקי־אדמתה את הנוזל השמן היקר. מאז ירד שפע של עשירות על נסיכות החולות והצייה. עמד הנסיך והקים ארמונות לו ולבניו ולנשיו ולנשי בניו ורכש לו ממיטב רכב־הפאר המייתר את הגמל, החמור והסוס. אחר־כך הקים בית־חולים לו ולבני־משפחתו רבת־העם, ונתבקש אניס שבּאט לבוא ולשמש שם, יחד עם רופאים בני מדינות אחרות, בשכר גדול. שכר זה קסם לאניס והוא יצא עם בני־משפחתו להשתקע שם.

פעם ראשונה שלקחַַני תומא לבקר במעון אמו, בשכונה שקוראים לה “מיח’נַקה”, היה יום חם מאוד שבסופי־קיץ. היינו הולכים עת רבה בפיתולי דרכים וסימטאות שתחילתן שקערורית־גיא עמוקה ומעלות ומורדות גדושי סלעים חדים ומהמורות. מעלה־ההר היה מכתת מאוד הרגליים ומייגע את הגוף – עד שהגענו אל בית בן־קומה הבנוי במעלה גוש סלע, שהמבוא אליו מצריך עלייה במדריגות־לא ־מדריגות החצובות מעשה עראי מאולתר בתוך ההר.

“רואה אתה,” אמר אלי תומא כשנתקרבנו אל הבית, “כל דרך ארוכה זו שעברנו שוממה היתה עד לפני כארבעים שנה. רבים שעברו בה לא זכו להגיע למחוז־חפצם, כי ליסטים ובני־בליעל היו חונקים אותם וחומסים את נישמתם יחד עם כל מה שמצאו ברשותם. אותו גיא שעברנו נקרא “מיח’נַקה”, על שום החנק שהיו חונקים שם רבים מעובריו, ואף־על־פי שאין עוברים ושבים נחנקים בו כמו בימים ההם לא נשתנה שמו. ואם בן־בליעל לוקח לפעמים את נשמתו של מישהו שהמיתה נגזרה עליו, הרי אין הוא עושה שליחות זו בכפות־ידיו כמו בעל־חיים טורפן, אלא באחד ממכשירי ההרג החדישים, כמו האקדח וכיוצא בו. רואה אתה, ה’קידמה’ הגיעה גם לכאן.”

עלינו בשבע מדריגות, שתבונת־כפיים של סתת ובנאי חרוץ ניכּרה בהן, ונכנסנו דרך פישפש עשוי סריגי־עץ. אמו הזקנה של תומא בלבושה ובמיטפחתה שעל הראש, שדמתה לאחת הסבתות בעיירה יהודית שבגולה הרחוקה, קידמה פני בצרור מובחר של בירכות־שלום, מיצוות־אנשים מלומדת, שהשפתיים מדובבות אותן והלשון מגלגלתן מעשה־מוכני. עמד אז בכל עוזו חום קשה, הנפלט כמו מכיבשן שאין מרפים מהסקתו יומם ולילה, ושחומו והבלו הלוהטים נוטלים את הנשימה. החלב החמוץ הקריר שהועלה מן המרתף העמוק שהאורח נתכבד בו וכמה גמיעות קפה חריף ומריר שהוא ראשית כיבוד בכל ימות־השנה, הפיגו מקצתו של החום הלוהט. העיניים שהציצו מבעד לחלון הקטן אל חלל־העולם שכמו נצלה־נשרף באדי החום, נצמדו לגינה הקטנה והצנועה ששיחי היַסמין הצחורים כאותו שלג צחור שעדיין לא דרכה עליו רגל, הדיפו ריח עדין ומשכּר ומעין קרירות טובה ומלטפת.

שני חדרים לדירה, אחד בינוני לזקֵנה ולשני בניה ובתה ואחד קטן יותר המיועד לבן הבכור בשארה, שנשא אשה שכבר העמידה לו שלושה ולדות והרביעי בדרך וסופו שייצא לאוויר העולם בשעה הנכונה בריא ושלם בעזרתו של הבורא, האוהב שמישכנות בני־אדם יהיו הומים מילדים רבים, כדברי אמו של תומא. על כותל אחד של החדר תמונות של בן האלוהים ואם־האלוהים הבתולה ומחזות קדושים מהברית־החדשה, שהבולטת שבהן היא הסעודה האחרונה הנראית כתצלום מבית הכנסת־אורחים דל. על הכותל שממול – מחזות אהבה נרגשים של סרטים מזרחיים, מגזירי כתבי־עת אחרונים. בשולי הקיר, מול פתח הכניסה, התנוסס הפסוק: “תן לאלוהים אשר לאלוהים ולקיסר – את אשר לקיסר”. פסוק זה, הרקום חוטים צבעוניים, היה משובץ במיסגרת יחד עם פסוקים אחרים שכוונתם הדרכת האדם בחיי־המעשה.

את בשארה היכרתי מביקורי בעיירה זו. מצאתיו יושב ספון בפנים חנותו, מעין כוך מרובע לא גדול, ובה מיני סידקית של לבוש וצרכים אחרים. ארשת משונה לפרצופו בשל תבלול עכור המכסה עין ימין שלו, זיכרון מר ממישחק רע של ימי ילדות. ראשיתו של עניין – מישחק־ילדים וסופו אסון של איבוד עין. בשארה וחברו, מילדי השכנים, שיחקו בכפתורים ובשארה ניצח וזכה בכל אוצר כפתוריו של חברו. המפסיד תבע ממנו להחזיר לו חלק ממה שהפסיד. החלו מתכתשים. במהלך הקטטה החל יריבו להמטיר אבנים על בשארה. אבן קטנה וחדה טסה הַישֵר לעבר עין שמאל של בשארה ופגעה בה. רופא־עיניים לא היה אז בנמצא ואמא ודודות ושכנות ידעניות שקדו על ריפוייה של העין שנפגעה בתרופות משתן גמלים וחריוני־עיזים. וסופו של דבר: מרוב תרופות שאותה עין אומללה ספגה לתוכה יצא זה התבלול הלבן העכור שכיסה אותה. לא יצאה מחצית השנה והעין נסתמאה.

ירא־שמיים הוא בשארה, מקפיד בקיום המצוות ושומר מסורת־אבות ומינהגיה בתחום משפחת אביו. כבכור־הבנים הוא משתרר בבית, כדרך הבכורות מדורי־דור, ומסרב לתת דעתו על שינויים שהולכים וחלים במדינה, שבתוקפם מרות זו של בכורות מתערערת והולכת. חיבה יתרה נודעת לו לטיפה המרה, שלדידיה “מרה” אינה אלא לשון סגי־נהיר, שהריהי מתוקה מדבש. חלק הארי מרווחיו הזעומים נבלע בבקבוקים המכילים את נוזלי השיכרון המתוק. ושתייה גוררת אחריה עבירות אחרות, שהקשה שבהן היא מישחקי־גורל, ובייחוד קשה היא לו לבשארה שמזלו הרע בוגד בו, וככל שהוא מפסיד והולך הוא נמשך יותר אחרי מושב קוביוסטוסים. ולא מועילות לו תפילות שהוא מקיים בוקר ערב וגם לילה ולא צומות שהוא צם בהקפדה, ונדרים שהוא נודר אינם עומדים לו, הוא מפסיד ומפסיד, ואף־על־פי־כן הוא חוזר ומנסה את מזלו המוסיף, כמו להכעיס, לבגוד בו.

“בשארה אחי הוא בעייה מבעיותי אני,” אמר לי תומא אחיו יום אחד לאחר שקיבל הודעה על סילוק חוב, שאחיו הבכור מפגר בפירעונו.

לימים נוכחתי עד כמה בכור־אחים זה הוא נטל כבד על תומא, אשר כאח הוא מצוּוה לקום תמיד, בין שהוא יכול ובין שאינו יכול, לעוזרו ולחלצוֹ ממיני פחים שהלה מפיל עצמו בהם ומסתבך ומסבך בהם את האחרים.

באחת מפינות הבית הוקצה מקום־מגורים לאחותו הבכורה של פואד המנוח, האחות נפיסה. דודתו של תומא היא למעלה משישים, נשארה ברווקותה והיתה סמוכה רוב שנותיה על שולחנה הבלתי דשן של משפחת פואד שבּאט. והיו הכול בבית נוהגים בה כבוד ומזדרזים לסייע לדודה זו, שפניה הכמושות, אפה הגרמי וליסתותיה שיוו לה דמות של ציפור תמהונית. בעלת מזג נוח היתה שהשלימה עם גורלה, ולא שמעתי מפיה אלא קובלנה אחת. פעם התאוננה לפני על אי־יכולתה לבקר את קרוביה בעיר הסמוכה מחמת חוסר מעות להוצאות־הדרך. היה זמן שהקרובים היו באים לכאן. אך כבר עברו שנים שאין פניהם נראות כאן. כמה משתוקקת היא לראות את בת־אחותה וילדיה. לבוא לשם בידים ריקות ולא להביא מתנה לקטנים גם זה בלתי־אפשרי. “אבל חוטאת אני בפי על שקובלת אני על כך – אמרה – ברוך המושיע על שיש לי פת־לחם ומקום להניח ראשי, וכולם כאן, ברוך השם, נוהגים בי כבוד, יותר משאני ראוייה לכך.”

בבואי פעם לביתו של תומא לאחר שלא ביקרתי אצלו זמן רב, פגשתני נפיסה ועל פניה הכמושות והנכנעות נסתמנה הבעה שיש לה לספר משהו חשוב ומשמח. היא סיפרה בפנים מאירות: “הייתי בחיפה וביקרתי אצל קרובי ובראש ובראשונה אצל בת־אחותי, וגם מתנות הבאתי לילדיה. יודע אתה תודות למי? ל’תאאמין אל־קומי’ (הביטוח הלאומי) של הממשלה. זה החודש השלישי שאני מקבלת שמונים לירות. אתה שומע, שמונים לירות! חלק מסכום זה אני נותנת לאלכסנדרה גיסתי, אשת אחי פואד המנוח. אילו ידעת כמה דבר זה מחייה את נפשותיהם של זקנות וזקנים רבים שאני מכירה בשכונתנו, התלויים בפרנסתם בבני־משפחתם ואין להם אף פרוטה משלהם. עוד לא היתה בארצנו ’דולה’ (ממשלה) כל־כך טובה הדואגת לזקנים מיסכנים כמו ’דולת איסראיל’. יברך אותה האלוהים,” הצטלבה וסיימה.

צעיר־הבנים בבית, ראג’י, היה טיפוס מושלם מגזע בני־שבּאט, כפי שאמרה לי פעם נפיסה. הוא ניחן במנה גדולה של פיקחות ותפיסה מהירה, שלא לפי גילו. משכמו ומעלה גבוה מכל בני־הבית שאין בהם נמוכי־קומה, פניו שחומים ומעיניו השקדיות מהבהבים ניצנוצי היתול שובבני. בלימודים שהצטיין בהם לא יכול להמשיך. אחרי גמר בית־הספר־העממי לא היה אבא בחיים ונאלץ להשכיר עצמו אצל אומן שלימדהו מסגירוּת.

דווקא ראג’י, בן־הזקונים, שאביו אהֵבו מאוד היה גורם עקיף למותו שלך האב. פעם סיפר לי תומא על הנסיבות האומללות בהן נספּה אביו: שעת מלחמה היתה בין בני־ערב ובני־עבר ובאחד מזמני “בין־השמשות” של ספק קרבות ספק הפוגה הלך פואד אל כפר־מולדתו תל אז־זית לבקר אצל אחיו הגדול טאנוס. גם מצב המזון בעיר היה בכל רע, שאספקתם נשתבשה מחמת המלחמה וריבוי הפליטים בה, ואילו הכפר סבל מעודפים מפאת אי־האפשרות להביאם לשוקי עיר. אך עיקר מטרת־הביקור היה עניין האירוסין בין ראג’י ובין בת־דודו טאנוס. אחרי בשארה הגיע תומא לפירקוֹ, אבל לתומא “בן־האסכולות”, כפי שכינהו פואד בחיבה, לא דאג האב. “תורה זו שבה מילא כריסו – היה פואד אומר – תזכהו בבת־טובים ונדונייה יפה. אשריני – היה מוסיף כאן – שאין אנו מבני אמונת מוחמד המחוייבים לשקול מוהר רב לאבי הארוסה.” מה שאין כן ראג’י. כאן הזדמנות יקרה שאין להחמיצה. ראג’י בנו ופאדלה בת אחיו טאנוס הזקן, אחיינים הם. ראג’י ופאדלה המאורסים הם בני גיל אחד, בני שבע־עשרה. אמנם בנוהג שבעולם הארוסה צעירה מהאריס בכמה שנים, אבל מה ערכו של פרט זה לעומת הנכסים של טאנוס: כרם־זית בן אלף־וחמש־מאות עצים – לא עצים אלא מעיינות המניבים שמנם בשפע – בית־בד קטן וחלקת־שדה גדולה, בית מרווח וגם חנות, מעין כל בּו, שהיא היחידה בכפר.

רבים דפקו על דלתו של טאנוס וביקשו את ידי הבת, שהאל לא חננה ביופי ובחן, אבל חרוצת־כפיים, נבונה וישרה היא. אבל עיקר כוח־משיכתה באותם נכסים שהבת היא יורשתם, ואביה הזקן קרוב לשבעים והאדם כידוע, הוא בן־תמותה. הדוד טאנוס דחה ידיהם של בני־דוד אחרים, בעלי־זכות על הבת. את הזרים שלא מבני בית־שבּאט אנוס היה לדחות מפני אחיינים שלו, דודנים של בתו פאדלה בעלי־הזכות – זכות הקיימת מדורי־דורות – על בת־הדוד, על בתו פאדלה. מכל אחיו היה טאנוס מחבב את פואד, שבעל־מידות נאות היה והשם שבּאט נאה ויאה לו וכך גם ראג’י בנו.

פואד נסע לתל אז־זית לסיים עניינים הנוגעים לכלולות בנו עם בת־אחיו ולקבוע מועדן. לא עבר שבוע לשהייתו בכפר ונסתיימה ההפוגה. העיירה הגלילית הגדולה נכבשה בידי ישראל, ואילו הכפר הרחוק מהלך רבע־שעה במכונית נשאר ברשותו של “חיל־ההצלה” הערבי. כך עברו עשרה ימים של קרבות שבהם היו הישראלים כובשים ומנצחים וצבאות־ערב ניגפים ונסים מנוסה גדולה והולכים מדיח אל דחי. אחר־כך שבתו שוב כלי־המשחית וארכו הימים, ימים ללא־קרב־ומלחמה, שהעיירה והכפר היו בדלים ומנותקים זו מעל זה וכל האחד מהם שרוי ברשות אחרת. כבר עברו שלושת שבועות ופואד שוהה בכפר מנותק מביתו ועיסקוֹ. יום אחד גמר אומר לעבור את המרחק ברגל ולשוב לביתו. ודאי אמר בליבו: מהו בכלל גבול זה שתקעוהו באמצע הדרך, משל אתה תוקע קיר־חיץ בחדר־מעונך.

פואד התמים והישר־הולך נפל קורבן בשובו מהכפר העירה, והיתה גופתו מתגלגלת שני ימים, עד שבאו מן הרשות והודיעו למשפחה מה שקרה והיו מיספד ותאנייה ואמרו עליו צידוק־הדין בכנסייה והכוהן המספיד עיטרהו בעטרת קדוש מקדושי המלחמה, והביאוהו לקבורות – ובית־פואד שבּאט נשאר ללא מפרנס.


 

ה    🔗

בית־מגוריו של טאנוס בתל אז־זית תחילתו ב“טירפה”, כלומר, בפינה קיצונית של הכפר היה. כך היה לפני למעלה מארבעים שנה כשהוא היה צעיר, בראשית עלומיו כשלא מלאו לו עדיין שלושים. עתה עומד הבית באמצעו של הכפר, שכל אותו שטח גדול שבלילות היו תנים מייללים משוטטים בו וגם הצבוע היה פוקדו ומהלך אימים ביבבתו המזוועת, כל השטח בנוי ומבונה עתה. רץ לו הזמן ריצתו הבלתי־פוסקת כשהוא מניף את שתי זרועותיו: אחת הורסת ומכלה המשאירה אחריה עיי־מפולת, ואחת בונה מעונות המצטרפים לשכונות, כפרים וערים, מסקלת ומעזקת, חורשת וזורעת ונוטעת ומרחיבה אוכלוסיו של עולם.

טאנוס בן שלישי בבית־אביו היה. קונסטאנטין אביו, שהכול קראו לו קוסטא, מהבינוניים שבתל אז־זית, הוריש לו לטאנוס רק מעט מנכסי־קרקע, הירושה היקרה ביותר שירש מהוריו היו שתי ידיים בריאות וחזקות, כישרון־המעשה ורצון רב ליגיעה ולעמל־כפיים. “רואה אתה כנסייה זו?” הורה באצבעו, בעומדנו יום אחד בחצר־ביתו, אל עבר כנסיה שמיגדליה צבועים ירוק־בהיר המתכונת בתי־היִראה הפראבוסלביים במדינת רוסיה. “ערימה ראשונה של טיט לצורך בניינה אני ברגלי השתיים לשתי וגיבלתי. אבנים גדולות וכבידות כאבני־ריחיים על שכמי שלי העמסתי. גם בבניין בית־הספר שאתה רואה סמוך לכנסייה חלק גדול ממנו הקימותי אני בזיעת־אפי. קיר מערבי שלו הנשקף אלינו הוא כולו שלי מאל”ף עד ת“ו. תוך־כדי־עבודה למדתי מלאכת־הסיתוּת ומשהקימו הלטינים ה”מבשרים“, כלומר, המיסיונרים, בניין גדול שלהם בעיר הסמוכה מסר לידי הקבלן את סיתות אבני־הבניין. ידיים אלו הרבה פעלו בימי חיי: אבנים הכשירו, חפירות חפרו וכתלי־בניין הקימו. ומה לא עשו? כל מלאכה שרווח בצידה, ידי טאנוס עשו. וכבר נאמר בברית־הישנה ‘בזיעת אפיך תאכל לחם’. פסוק זה קיימתי במילואו.”

בעמלו, עמל שאינו יודע ליאות, ובחסכנוּתוֹ רכש לו טאנוס כרם־זית שהרחיבוֹ עם הזמן וחלקת־השדה שעל מיגרש שבה הקים לו את ביתו הכפרי הקטן, והוסיף עליו והרחיבו עם הרווחה שהיתה לו אחר־כך מנת־חלקו. בהיותו בן כ"ה נשא אשה, אך כאן נתעקל פתאום שביל־חייו שסלל לעצמו ונתפתל בפיתולים מסובכים קשים ורבי־סכנה. במקום שמחה ואושר באו צרה ואנחה שסופן יגון. שבע שנים עברו ואין אף סימן של ולד. ביקש להתגרש – עמדו לו למיכשול שילטונות הכנסייה. מה עשה? נטש את הדת הקתולית ודבק באורתודוכסית, שכנסייה זו מתירה את הגירושין, אם כי אחרי תהיות והתמהמהות רבה. אבל האשה עמדה בסירובה גם לאחר שהשיג מאנשי־הכהונה המוסמכים רשות לגט־פטורין. חמש שנים עמדה בסירובה.

יום אחד אחרי ריב קשה שהביאוֹ לידי ריתחה גדולה נטל טאנוס את רובה־הציד שלו והוא, המפורסם כבעל־מזג קר שמועטים כמותו בכפר, כיוון את כלי־הירייה אל חזה־האשה וירה. האשה נפלה מתבוססת בדמה והוא נמלט אל מחוץ לכפר. היה משוטט ונודד עד שנפל בידי הרשות.

הימים ימי־העותומנים, שבהם ניתנה היכולת להפוך את הבלתי־אפשרי לאפשרי, אם רק נתת אל הכף. מישרות רמות במחיר ניקנו, פושעים זוכו וחפים מפשע מחטא נענשו קשה. רבים היו הפיקחים, שהשוחד עיוור את עיניהם. משנפל טאנוס לידי הרשות פדָאו הממון שצבר בעמל שנים.

האשה, מרתה אשת טאנוס, שחייה נקפדו בידי בעלה, כי קרוב וכל גואל לא היו לה. בת מדינה שכנה היתה שהוריה באו לגור בה ובמשך הזמן הלכו בדרך־כל־הארץ. “יפה היתה מרתה כברוש נאה, אבל מה תועלת בעץ שבדיו וענפיו נאים, גיזעו תמיר ואף ליבלובו הדור ומבשם, אם אינו מצמיח כל פרי?” כך היה טאנוס טוען ואומר. הנה מתקרב הוא והולך לקראת שנת הארבעים ועודנו ערירי… שומם הבית, אשר שאון ילדים אינו עולה ממנו. “אוצר העולם – הם הבנים”, אמר לוקמאן החכם מכל אדם. רכן דל הוא וריק האיש ההולך ערירי ועני הוא יותר מהאביון הנקלה שבכפר. מי יתמכהו לעת־זיקנה? למי יוריש פרי־עמלו?

שנות־זמן, המטשטשות תחילה ואחר־כך מוחות לגמרי זכר מעשים ומאורעות השכיחו את מאורע טאנוס ומרתה. לימים נשא טאנוס אשה אחרת. ברם, היא ישבה במחיצתו שנתיים ומחצית השנה. גם היא הכזיבה. צפייתו לפרי־בטן ציפיית־שווא היתה. זו נתגרשה ממנו ללא חיבוטי בעיות. שוב נקרה במוחו השאלה מה טעם לחייו, מהי התועלת בנכסי חומר ובכבוד שרוחשים לו בכפר והוא נגוע בערירות שהיא קשה ומשפילה בעיניו מן הדלות? אחיו העמידו בנים ובנות ולא יעבור זמן ונכדיהם יגיעו לפירקם – והוא?…


 

ו    🔗

כשמת אליאס שכנו של טאנוס, מיתה חטופה בעיצומה של עונת מסיק־הזיתים, נשארה אחריו אגאתה, אשה כבת־שלושים, אליאס השאיר אחריו ילד כבן שמונה. נתן טאנוס עיניו באגאתה, שאשה בריאה ועקרת־בית חרוצה היתה. נתקרב אליה בצינעה וגמר־אומר לשאתה, אבל קונם עליו אם יעשה צעד מכריע כל עוד לא יווכח, כי תקווה לו ממנה לפרי־בטן.

חשב טאנוס: אין אגאתה ולדנית כלל ועיקר. במשך אחת־עשרה שנה הביאה לאליאס ולד אחד בלבד. אליאס גברתן הכפר היה, משמע לא הכול כשורה…

שוב אין טאנוס זה כפי שהיה, המשמח ליבות גברים בבדיחותיו ומצהיל פני נשים בהלצותיו. מאורע מרתה, שנות רוּגזה ומפח־נפש,פשעו האכזרי בריחתו ונדודיו הרחק מביתו ומנחלתו עד שהצליח לקנות את חירותו בתחבולות ובכסף מלא, שתיים־וחצי שנות האכזבה, מהאשה השנייה. כל אלה היו לו כיום סתיו סגרירי ממושך המרבה קדרות ודליחות לאין־סוף. שוב לא היה טאנוס מקובל על הבריות. יצא לו שם רע של אחד המתאכזר לאשת־חיקו. בצינעה היו מלעיזים עליו לעזי־לשון, שמפני הצניעות אין משמיעים אותם אלא ברימזי־דברים הנאמרים בלחש ומתלווים בהעוויות ובאימרי־לצון, שהם כניבול־הפה. כאחד שנוצח אחרי מערכות רבות, קיבל טאנוס על עצמו את הדין וניאות ליטול ממה שנזדמן לו על סף־ביתו.

כאשר מגעים קרובים עם אלמנתו של אליאס נתנו סימנים מובהקים בכריסה, נשא אותה טאנוס שבּאט לאשה כדת־וכדין. קשרי טאנוס עם אגאתה סיפקו חומר רב לאנשי תל אז־זית המשתעממים בעונה המתה של ימות־הגשמים. יראי־שמיים בכפר ראו במעשה זה עוון מעוונות דור־המבול שהשחית דרכו והביא את שואת המים הזידונים שמחו את היקום כולו, פרט לנוח הצדיק ואשר אתו בתיבה. בעלי־הבתים ההגונים ראו בעניין זה כתם על כפרם, שתושביו מצויינים במידות דרך־ארץ ללא דופי. כל בעל־בעמיו שאי־פעם נפל ריב בינו ובין טאנוס על עסקי תחומים בכרם ובשדה ניסה לאחוז בזה המעשה כבקרדום, כדי לחפור בו תחת היריב לשעבר. בתי־הבד וליד הפלך והנול ניטוו בפישוק־שפתיים חוטים שנארגו למסכת־סיפורים שהאחד היה מוזר ומשונה מחברו. לליצני תל אז־זית היה “מעשה האהבה” מיכרה עשיר שמפיקים ממנו שפע בדיחות ממולחות.

אך משנתן כומר־הכנסייה את בירכתו לגרוש ולאלמנה, נסוגו במיקצת הולכי־הרכיל. קול עבר בכפר שכל אותו סיפור לא נאה על מעשה־האהבים קלוט הוא מן האוויר וההופכים בו הם אנשים חטאים המשולים ליושבים במושב־לֵצים הנזכר לגנאי בפרק א' של “מזאמיר” – מיזמורי ספר־תהילים הקדום.

עלצה נפשו של טאנוס כשעברו תשעה הירחים בשלום ואגאתה הביאה ולד לעולם, אלא שטיפה מרה נטפה לתוך כוס שמחתו: בת נולדה ולא בן. קווה קיווה, כי בן־יורש ייוולד לו. עם התקרב יום הלידה ראה טאנוס בחזיוני־דמיונו המפליג בן מוצק, שבּאטי ברמ"ח אבריו, חורש תלמי שדהו ועודר עידור של ממש בכרמו, גוזם ומוסק, ועוצר שמן רב בבית־הבד, קונה ומוכר בטעם ובשום־שכל, וברבות השנים – משגיח על הנחלה שפרצה תחומים ונתרחבה ומכלכל ענייניהם של שכירים רבים העושים בחריצות ובשקידה הראוייה בכרם ובשדה ובבית־הבד.

משבא המבשר ובישר בנוסח המקובל מדורות: “ארוסה נולדה לך”, נעלמו מליבו מיד דמיונות השעשועים על קוסטא הבן (הוא אפילו כבר קבע לבנו שם של אביו, נוחו עדן). זרם עז של גלי שמחה הציף את ליבו. “מה טוב שאין מבשרים אצלנו: ’בת נולדה לך’” חלפה מחשבה של עידוד בליבו אלא ’ארוסה נולדה לך’… יבורך האל, יבורך הכול־יכול, ארוסה נולדה בבית טאנוס ולארוסה ארוס, אחד מאחייניו, מבני בית־שבּאט, שוב אין טאנוס גלמוד כערער בערבה; יעברו השנים והילדה תגדל ובורא העולם יברך אותה כשם שבירך את אם אמו שהעמידה לסבו שלושה־עשר ולדות, שתשעה מהם היו בנים זכרים, ’שבּאטיים’ כהלכה."

בן ארבעים־ושמונה היה טאנוס כשנולדה לו “הארוסה”. אשתו שאדוקה היתה ביקשה לקרוא לה על שם אחת הקדושות, אבל טאנוס סבור היה כי יש לכנותה בשם “פאדלה”, כי יתרון וחסד היא לו הבת מאת היושב־במרומים, המרומז בשֵם, שנתקבל בסוף גם על דעתה של היולדת.


 

ז    🔗

חיבה עזה היתה נודעת מטאנוס לפאדלה הבת, שראה בה חזות־הכול. פינוקים שהעתיר על הילדה היו למשל בתל אז־זית ולשנינה בעיני קלי־הדעת, אשר כל דבר החורג מן הרגיל, ואפילו נאה הוא וטוב, משמש להם עילה לליצנות וקלות־ראש. טאנוס היה אחד הראשונים ששלח את בתו לבית־הספר, ואם כי נמנה עם הסבורים שתיפלות היא ללמד את הבת, שלא נוצרנ אלא ללדת בנים ולכלכל צרכי הבית, וראשה לא נברא לתורה ולחכמה, אלא לשאת עליו משאות, כמו ערימות זרדי־עץ שמקוששת בחורש, ומים בכדים הגדולים והכבדים מהמעין הרחוק. ברם, משבאה הקטנה יום אחד הביתה ואמרה: “אבא! בּשֹמה הולכת לאסכולה וגם אני רוצה לשם,” נשכחה ממנו דעתו על לימוד הבנות ובו בשבוע הכניס את בתו לבית־הספר.

חיל רב לא עשתה בלימודיה. תחת זאת גילתה מקטנותה שקידה בעבודות־הבית, הכרם והשדה לשמחת־לב אביה. אגאתה נהנתה הרבה מחריצות בתה ומאהבת־העבודה שבה וניסתה להשיא את טאנוס להוציא את פאדלה מבית־הספר. אמרה לו: “גם בולוס שלי נטש את האסכולה בהיותו בכיתה השלישית!” אך טאנוס עמד על דעתו והשיב: “אם הבת נהנית מעסק זה של לימודים אל לנו להפריע לה. בולוס בנך – אם מוחו וליבו רחוקים מעסק זה של לימודים אל לנו להפריע לה. אולי נלַמדהו אומנות של נגרים או נפחים, דבר המועיל לפלח בירחי הבטלה.”

אגאתה צחקה בליבה על טאנוס המשתטה מרוב חיבה לתינוקת. מתחת להנאה שנהנתה על חיבה זו של הבעל לפאדלה ביצבץ אי־שם בסתר־הלב אי־רצון מקניט שלחש ואמר: הילדה היא לו עיקר ואני טפלה.

ביופי לא חנן האל את בתו של טאנוס. נמוכה ושמנמונת היתה כאימה, אבל הליכותיה עם הבריות נעימות ונבונות היו ועוררו גאוות־שמחה בלב אביה, מדי שומעוֹ שבחיה מפי קרובים ושכֵנים. נפש האב היתה קשורה בנפש בתו יחידתו ואהבתו אליה חרגה מגדר הרגיל. והיה מעשה כשלמדה בכיתה ו', שהתלמידים הציגו לפני הפגרה הגדולה מחזה מימי־קדם, אשר פאדלה מילאה בו תפקיד של עבלה, אשתו של הגיבור, שהובס בידי הפראנקים, ועקב התבוסה נאלצו בני־ערב לסגת מאנדלוסייה ארץ חמדה, יפת־הנוף ולפנותה לאחר שישבו בה מאות בשנים. כאשר באה שיפחתה הנאמנה של עבלה, היא פאדלה בת טאנוס, אל חדר גבירתה וגילתה את אוזנה על מותו של בעלה הנופל ועל בני־עמה שניגפו והשתטחה כל־כולה, משל נשמתה פרחה ממנה. טאנוס אביה שהיה בין הצופים נתבהל מהמראה וגעה בבכי. אחדים מקהל־הצופים פרצו בצחוק למישמע בכיו של הזקן. “היא כה היטיבה לשחק”, אמר לי פעם טאנוס כשהישֵֹאתיו לשיחה על ענייני בית־הספר ולימודי פאדלה, כדי לשמוע מפיו על אותו מקרה ששמעתי מפי אחדים מבני־הכפר, “עד שבאותו רגע שנפלה הילדה והשתטחה, סבור הייתי כי אכן גוועה ומתה בתי – ונתמלטה הזעקה מפי.”

כיתה ו' היתה אחרונה לפאדלה, שכן התחוללה בארץ המלחמה הגדולה בין בני־ערב ובני־עבר ו“חיל־ההצלה” מהמדינה השכנה שחנה בתל אז־זית וכבשוה יחד עם כפרים רבים אחרים, כיוון שחששו הלוחמים שמא תהיה להם המלחמה מפנים ומאחור עמדו ופינו את הכפר מתושביו. “נזדמן למקום מפקד נוח וטוב,” סיפר לי טאנוס, “ומשראה כי מלאכת־הכיבוש נשלמה ואין־פרץ ואין־צווחה פקד להחזיר את כולנו מהכפר השכן, שבו התאכסַנו ימים שלושה.”


 

ח    🔗

בשנה ראשונה לאירוסין החלה פאדלה לשקוד על מעשה הריקמה ולמפיות, לסדינים, לכותנות ובגדים, שהם מכלל הסיבלונות והתכשיטים שראג’י הארוס נתן לארוסתו, כנהוג. בבואי אל ביתו של טאנוס הייתי מוצא את הנערה כפופה על הפרח שהיא משלימה או על עוף שהתחילה לרוקמו בחוטים בעלי גוונים שונים. מלאכת־הריקמה היתה לפאדלה כעבודת־קודש לירא־שמיים אדוש העובד על בוראו מאהבה שבלב. כי עזה היתה אהבתה לראג’י המיועד לה.

בהזדמני לביתה של אלמנת פואד הייתי רואה את פאדלה, שהיתה נוהגת לבוא אל העיירה בימי פגרה ונכנסת אל בית ארוסה. פאדלה היתה מסמיקה ונבוכה כשהיתה רואה את ראג’י. הוא היה מציץ אליה במבטי חיפזון, עונה חטופות על שאלותיה ומסתלק, כאילו מתחמק ממנה.

ראג’י גדל וייף, לחייו נחטבו חיטב מוארך־עדין המעורר אהדה, עיניו החייכניות מביעות בינה וכל־כולו – חביב. למד נהגות ועזב את אומנות המסגר, וכנהג המעורב הרבה עם הבריות מצא נערות שקסמו לו יותר מבת־דודו הכַּפרייה. כל מי שהציץ אל המתרקם בין ראג’י ופאדלה יכול היה לראות בראייה ברורה, כיצד ליבו של ראג’י סר ומתרחק והולך מארוסתו וכיצד בד־בבד עם התרחקות זו נמשך והולך ליבה של זו אל ראג’י.

משחל השינוי בראג’י סיפר לי תומא כיצד היה אחיו להוט אחר פאדלה לפני האירוסין: “כששמע שיש בין בני־הדוד בתל אז־זית מתחרים לו על פאדלה, וביחוד אחד שנראה לו מתחרה רציני, היה מאיים ואומר: ’אהרגהו הרוג. פאדלה לי היא ואין לשום בחור זכות עליה.’ וראה־נא־ראה מה רב השינוי שחל בבחור.”

במעמד שביסס לעצמו תומא בעבודה שהיה עוסק לשביעת־רצון מעבידיו בנה לו את קינו. עזב את בית־אמו בשכונת “מיח’נקה” ושכר דירה שבה הוא חי עם אשתו נערה ענייה מבנות־הפליטים שאהב אותה על יופייה ומידותיה הנאות. הרבה צער גרמו נישואין אלה לאמו. “וכי לשם כך השקיע אביך המנוח דמים מרובים ועשאך לבן־האסכולות, שאתה תישא לך אשה ללא ייחוס וללא ממון?” טענה בהתמרמרות. “אילו ראה פואד אביך מה שעשית.” “נשתנו הזמנים אמא.” היה תומא משיב לה בקיצור. “עכשיו נושאים את הבת שהלב חושק בה. הלב חושק בבת ולא בכסף ובייחוס.”

במשך הזמן נתרצתה הזקנה לכלתה שהיתה נוהגת בה כבוד־יתר, דבר שלקח את ליבה. ואלמנת פואד פסקה שמאת האלוהים היה הדבר. “בכל־זאת היה תומא שלי יכול לקחת לו אשה שתהיה גם יפת־תואר וגם בעלת־ממון־וייחוס,” היתה אומרת לי. “אבל מי אני שאבוא להתערב בדרכי־האל הנוהג את עולמו?” בסַיימה היתה מעבירה את אות־הצלב על חזה ולוחשת תפילת־לחש, שמא חטאה בלשונה.

אותה דירה שתומא שכר לעצמו מרווחת היתה בנוסח הבתים המזרחיים בערים, שאולמה נרחב ושלושת חדריה גדולים וגבוהי־תיקרה. הייתי נהנה לבקר בביתו של תומא, דירה זו היתה מרחיבה גם את דעתי כל אימת שהייתי שוהה בה.

פעם ישבתי בחדר הפנימי הפונה מזרחה שממנו נשקף בניין־רמים עזוב, שהיה משמש לפני שנים מישכן לאחד מאנשי הכהונה הגדולה באיפרכייה. ישבתי והיצצתי אל הבניין החרב־למחצה דרך האשנב הקטן. כך היתה דרך בנייתם של בנייני־מגורים בארץ המזרח, שבה במידה שהבניין היה גדול חלונותיו קטנו וצומצמו, למען יחושו יושבי־הבית תחושת ביטחון מפני החוץ האורב והזומם; מיעוט החלונות כתריס היה בפני העין הזרה המציצה פנימה.

היתה זו שעת בין־ערביים שהשקט מתגבר והולך ובחלל העיירה מַשיב הערב את נשימותיו המרגיעות. דיבור צעקני־רוגזני פלח במפתיע את השקט הטוב, המנחה את המחשבה במסילה ישרה ומגרש את הבילבול שבהגות־לה משובשת מחמת חומו המתיש של יום. הדיבורים רמים וקולניים היו והגיעו לאוזן ברורים ומפורשים: “פרוצה זו שמתני לצחוק. עוד פעם ילדה לי בת. אוף, אוף! עוד בת אחת, בתה של נעוות־המרדות…”

הקול קול בשארה, קולו של באס מחוספס וצורמני. הכל ידעו שאשתו הינד, בתו של רפד עני, עומדת להביא לעולם את ילדה השביעי; אולם זה שלוש פעמים רצופות היא יולדת לבשארה בנות בלבד, ובעלה ראה בזה עלבון. זהו מעשה ששוב אי־אפשר לעבור עליו בשתיקה, זעם בשארה בינו לבין עצמו. הינד אשה נוחה ושקטה וסבלנית הסופגת עלבונות קשים ולעתים גם מכות, בייחוד כאשר ראשו של בשארה סחרחר עליו אחרי “יניקה”, לגימה בלשונו.

כך דרכו של בשארה. כשרוחו סוערת אין ביכולתו לרסן את עצמו. ודאי לא העלה על דעתו שמישהו זר עלול להימצא בחדר מחדרי בית אחיו תומא. ראיתיו בעיני־רוחי כשהוא נכנס זועם אל אולם־האורחים בצעדיו הכבדים, והתבלול שבעינו מוסיף זעף עכור לפרצופו, מטיל עצמו אל כורסה ראשונה שנזדמנה לו ופולט כהקדמה לדברי טרונייה כמה קריאות: אוף, אוף!

מזועזע הייתי כשהגיעו אותם דברי־ניוול מפי בשארה ונתעורר בי רצון לקום ממקומי, להיכנס אליו, לתופסו בידו ולהוכיחו על פניו לאמור: "גס־רוח שכמותך! קום ולך־נא אל דודך טאנוס, זקן־בני־בית־שבּאט וראה כמה מחבב הוא ומוקיר את בתו. הלא תיבוש, הלא תיכלם! " וכדומה דברי תוכחה.


 

ט    🔗

משנתגלו בקיעים ראשונים ביחסים שבין ראג’י לפאדלה התחילו בני־אדם נותנים דעתם עליהם. יום־כלולותיהם של שני שארי־הבשר היה ממשמש ובא, והכול חיכו לשמחה הגדולה שבתל־אז־זית, שבוודאי עין לא ראתה כמוה זמן רב. חברותיה של פאדלה היו סונטות בה וקוראות לה “ארוסת ראג’י”. סניטה זו לא זו בלבד שלא הקניטתה, אלא דבר־של־נועם נשמע לה ממנה ומילא את ליבה התרגשות ועליצות גדולה. יש שהיא עצמה היתה המסבבת בכוונה תחילה שיקראו לה כך. פעם בשעת קטטה בין פאדלה ואחת מחברותיה שאירעה בגן־הירקות שמאחורי הבית שמעתי קולה של בת טאנוס: “מרג’אנה, אולי תקראי לי ’ארוסת ראג’י’?” מרג’אנה הערומה ורעת־הלב שתקה שתיקת־זדון, כי ידוע ידעה כוונת פאדלה מה היא.

בחג העממי של האיזור, שנוהגים לחגגו על פני כרי־הדשא ובצל עצים במיקצת לגימה ומיני־תרגימה לכבוד אחד מקדושי המקום שעשה תשועה גדולה לאיזור בשעת פורענות הדראקון בימים מקדם, ככתוב בספריהם של חכמי הכנסייה – יצאתי עם תומא, בשארה וראג’י וכל בני־ביתה של אלמנת פואד אל החגיגה. נסתיימה החגיגה בהיזויי מים קדושים ובדרשה גדולה שדרשו הכוהן ועוזרו מפרחי־הכהונה לפני כל העם הרב על מעשים טובים ומצוות שבין אדם לחברו ובין אדם למקום ועל תשועת האל בידי קדושיו־בחיריו, והכול נתפזרו לבתיהם. הלכנו כולנו אל ביתו של הדוד טאנוס.

בבית נמצאו אותה שעה אגאתה אשת טאנוס. בַּדרה אחותו הצעירה ממנו בכמה שנים והיא פנויה עדיין, שלא הלכו אל החגיגה, משום שנצטרכו להכין סעודה לעדת־האורחים הלא־קטנה. כל כמה שנזדרזו והקדימו לא הספיקו שתי הנשים להכין הכול. השתוקק טאנוס שאורחיו־קרוביו ייהנו הנאה גדולה מסעודה שהכין מה וגם שבין האורחים נמצא ראג’י, זה שעתיד בקרוב להיות לו כבנו, יוצא־חלציו.

היתה זו סעודה ממיטב הסעודות הכפריות, שיש בה גם מן הטעים ומן השפע המבורך כדרך העולם לא ישבו המארחים מסובין לשולחן אחד עם אורחיהם, אלא הראשונים קיימו את המינהג עתיק־הימים: “והוא עומד עליהם”. ולא רק טאנוס הזקן בלבד עמד במלוא ארשת השמחה על פניו, שבריאות וכמישות מתנצחות בהן זו בזו. בין העומדים ששירתו את האורחים והקפידו על רווחתם והנאתם היה בולוס, בן־חורגו של טאנוס, ששימש את המסובין בחומרה של מכניס־אורחים, אולם נראה היה לעין כיצד נאבק באדישותו למראה העירוניים שאינם חביבים עליו. מבעד לפנים עליזות שהעמידה אגאתה, מעשה מאמץ והשתדלות, נראו סימני העייפות מהעמל הרב והמפרך שהחלה בו לפני יומיים למען סעודה זו. ואחרון־אחרון – בַּדרה רווקה זקנה זו עם פניה החיוורות כשעווה, החרושות רשת של קמטי־קמטים, שמבעד לגבות מדובללות וסבוכות הציצו שתי עיניים קמוצות וקטנטנות הנראות כמאחלות רעה לכל באי־עולם, פרט, לאחיה טאנוס המכלכל את שיבתה, שיבה עלובה ודלה.

פאדלה שנתעסקה גם היא ושימשה את האורחים היתה מקושטת במיטב שמלות־צבעונין שלה. זוהרת כולה ומציצה תכופות לעברו של ראג’י, ונראה היה כיצד היא אורבת לתפוס עיניים שלו, השתוקקה שיהיו מכוונות אליה, ולו לכהרף־עין. ראג’י לא שעה אליה כלל, ואם היפנה אליה מבטים חוטפים הרי נראה כמבטי העין הבוחנת כדי לחזק את דעתו ולהצדיק מה שגמר אומר: לנתק את קשרי האירוסין ויעבור עליו מה! הוא ידע היטב שאין זה מהדברים הקלים במשפחות בני־שבּאט.

הכול ישבו מסביב לשולחן ושתקו שתיקת־נימוסין, שכך נתרגלו בו מקדמונים. שותק ופעלתני מכולם היה בשארה שדבק בבקבוק העראק הטוב והחריף וינק ממנו יניקה כהלכה. בין גמיעה למישנהָ הפסיקו רק אתנחתות קצרות. בשארה היה נכבד בעיני טאנוס שהוא בכור פואד ואחיו של חתנו ראג’י. ידע טאנוס את חולשת בשארה והכין שני בקבוקים הראויים לשמם, והלה קשר ידידות גדולה איתם. היה ממלא כוסית אחרי כוסית, פחות ממחציתה ויוצק מים על הנוזל המשכר ההופך לבן כעין חלב לבן־אפרפר וסמיך. “לחיים” היתה המלה היחידה שנשמעה בשקט החגיגי של הסעודה. בקרן־זווית שבחדר שבחדר עמדו שני דליים גדולים ובמים הקרים שלהם היו שקועים בקבוקי בירה כהים כעין העינבר. בשארה הציץ לקרן־זווית זו אחת ושתיים ושיפשף ידיו בהנאה.

" האם צמאת? אלך להביא לך מים," אמרה פאדלה שעברה בכוונה תחילה דרך הספסל שבקצהו ישב ראג’י שקוע בהירהורים.

“לא, איני רוצה, לא צמאתי,” השיב וכאילו מתוך זעף־מה. פאדלה נשארה על מקומה כנדהמת, כאילו הצליף מישהו על לחייה בשבט לח, הנקטף מעצי־הסרק שבכפר.

נכון הייתי להישבע, שסימן עשתה פאדלה לעצמה: “אם יבקש ראג’י מים, הרי זה סימן יפה לה, ואם לא – משהו רע עומד להתרחש.” שאם־לא־כן, בשל מה נתכרכמו פניה וצעדה אחורנית כמתנדנדת, משל מישהו דוחף אותה בזדון להפילה והיא מתאמצת להחזיק מעמד.

מים אלה שפאדלה ביקשה לתת לראג’י העכירו עליו את רוחו עוד יותר. הירהוריו נמשכו איטיים וכבדים על חיי הכפר המשועממים וישיבת כרכים על בתי־השעשועים שבהם, המנעימים את החיים. דיעות אלה קרמו עור ובשר מיד שובו מנסיעותיו בערים בתורת נהג שכיר. אותו רגע נזכרתי כי לפני כחודש פגשתי את ראג’י מטייל על חוף ימה של חיפה עם נערונת בהירה, בלונדית, שעיניה היו תלויות בו, בראג’י, כאילו מצאה בו את מיטב חלומה.

ראג’י לא התפעל לא מיופיו של תל אז־זית ולא מחיי המנוחה והשלווה שבו, שהטילו עליו שיעמום ומורת־רוח.

“נכסים של הדוד טאנוס טובים הם, שאפשר להופכם לכסף שבאמצעותו יכול אתה לבסס לך מעמד יפה בעיר ולראות עולמך בחייך,” הוסיף ראג’י להרהר כשקווצות בלוריתו המגודלת נופלות על מצחו הנאה. “אך רעים הם בתכלית כאשר כתנאי לכך אתה נאלץ להתקשר ועולמי־עד עם הגוף הכדורי השמנמן. מה קסם יכול אתה למצוא בכפרית מכוערת וביישנית זו? מה שיחה תשוחח עימה שתמצא בה עניין? היה לא תהיה. אחת החלטתי: לא נכסים ולא פאדלה.”

האכילה היתה כדת: תבשילי ירקות ממולאים, עירוב בורגול ופתיתי־בשר מטוגן תאווה לחיך, סלטים למיניהם וגוניהם, מנות־בשר מפולפל ומתובל; מבשר אפרוחי יונים ופרגיות רכות ממולאות אורז הנימוח בפה עד בשרו המגובש של תרנגול־הודו. וקינוח־סעודה הובאו תופינים שהדבש והשמן, המעורבים באגוזים ובצימוקים ומתובלים בכרכום ובקינמון ובשאר תבלים ריחניים ביתי־מצויים, היו שופעים מהם; והיו פירות, והמשקאות היו כיד־המלך, ובשארה רווה מהם והותיר. וכשליבו היה טוב עליו התלוצץ ואמר: “אשרַי שאינני מן ה’מאמינים’.” ונתכוון לומר שאשריהו וטוב לו שאינו מבני אומת מוחמד שאסור להם לטעום בעולם הזה אף טיפה מהמשקאות החריפים והטעימים המובטחים לעולם־הבא וליושבי גן־העדן.

ראג’י לגם גם הוא קצת יתר־על־המידה. יין שנכנס בו היקהה חריפותה של תחושה בלתי־נעימה שלא הירפתה ממנו, שיותר משהיא קשה היא מפריעה, שכן היא מעלה זיכרון מציאותו של מיטרד, שאין דרך להיפטר ממנו.

ישבנו עד שעה מאוחרת בלילה שרויים בקורת־רוח ממיטב סיפורי טאנוס, שלבשו חיות רבה בחיתוך לשונו הקולעת שידעה לתאם להפליא מלה ודיבור ההומים את הנושא המדובר בו ולתבלו במשל ופיתגם חד ושנון. למי מבני בית־שבּאט יש אמתחת מלאה וגדושה קורות־דברים כמו לזקן המשפחה, עמוד השבּאטים, שזכה להתענות ולהתענג חליפות בצילן של שלוש מלכויות בעשרים שנות חֶלדוֹ?

מסיבת הלילה דעכה. עיניים נתעצמו והלכו ואוזניים נתעייפו ושוב לא קלטו אלא את קולות קריאותיהם העריבות של תרנגולים בבתי־הכפר, כאילו מתחרים מי מהם יקדים להקים את בני־הבית על רגליהם השקועים בשינה עמוקה.

הייתי מחזיק בידי קונטרס־תפילה קטן שלקחתיו מעל השולחן והפכתי בו כדי שיחה ולא הינחתיו מידי, כי רציתי לקרוא בו למחרת הבוקר. לפני שנפטרו המסובים כל אחד למישכבו הבחנתי כי אגאתה, אשת טאנוס, מחפשת משהו וכאילו מסתכלת בו.

“את קונטרס־התפילה מחפשת אני,” אמרה אגאתה כמבויישת על שהוא מבקשת דבר שמחזיק בו אורח, “זוהי תפילה לאם מחוללת הפלאים, אשר פאדלה שמה אותה מתחת לכר שלה, סגולה נגד חלומות רעים. מאז פונינו מהכפר בשעת המלחמה ובחסדי האל הוחזרנו שלושה ימים למישכנותינו, היתה פאדלה מתעוררת מדי לילה בצעקות־בהלה, כי ראתה בחלומה חיילים מגרשים אותנו ברובים שבידיהם מבתינו ומאיצים בנו לנדוד מהכפר. מאז שהתחלנו מניחים קונטרס־התפילה זה על יצועה, כל חלום רע לא יבעתנה. אבל אם תשכח ולא תשים מקיצה המיסכנה משנתה בצעקות־בהלה, כי שוב רואה היא אנשי־צבא מגרשים… הלא ילדה היא בסך־הכל, אף־על־פי שהיא כבר ארוסה, השבח לאללה.”


 

י    🔗

משהגיע לאוזני הדוד טאנוס שמץ של שמועות, כי ראג’י מסרב לשאת את פאדלה, היה צוחק בלבו על הולכי־הבטל שבכפר שלא מצאו להם בדיות נאות יותר מבדייה זו. אבל לא ארכו הימים וטאנוס נוכח לצערו הגדול שאם פעמוני הכנסייה מרבים לצלצל, הרי שאין אלה צילצולי שווא, בדוק ותמצא: חתונה בכפר או הלווית המת. אכן עינבלי פיותיהם של הולכי־רכיל בתל אז־זית לא דינדנו לשווא.

שמועה זו שרווחה והלכה היתה בלתי סבירה כלל לזקן. מה פסול מצא ראג’י בבתי נערת־החיל? ואם קומתה נמוכה מה פגם יש בה? וכי ננסת היא חלילה? ומי הוא זה שפסק כי בתולה הגבוהה ככלונס לה החן ולה ההדר? מאימתי החלו מודדים בנות באמת־הבניין?

אותה שעה שהירהר בזה העניין היה נמצא בחנותו. בשנים האחרונות היה נוהג למסור את אדמת־נחלתו לחכירה מהיעדר ידיים עובדות ומאין גבר בבית שישגיח על עבודתם של שכירים. יד־ימין נאמנה בחנות היא בתו והמוציאה ומביאה בחריצות ובבינה. הנה היא עומדת מאחורי הדוכן, שוקלת ומודדת, מוכרת ורושמת מה שהקיף פלוני ומה לא השלים אלמוני, והכול הידיעה ובזריזות ללא טעות וכישלון וללא כל עזרה מצידו. בימים האחרונים תש כוח־זיכרונו וגם כישרון החישוב נשתבש ואינו כשהיה. ברי לו, שלולא בתו־יחידתו לא היה יכול להתמיד בחנוונותו. הוא מצץ את פי צינור הנרגילה מציצה ארוכה, שבכותרתה גדושת הטבק הצהוב מנטיעותיו הוא היבהבה גחלת לוחשת; המים שבצלוחית הנרגילה, שדרכם סוננה קטורת העשן, נשמעו מפכפכים בהמולת רוגזה כתמֵהים ושואלים.

יותר משהפליאו הפסול שמצאו בבתו הישרה והנבונה, עורר בו תמיהה עניין אחר: ראג’י דלפון זה מזלזל בכל הנכסים ובמקצת המזומנים הצרורים בצרור החבוי, שכאלה כמו אלה מיועדים לו, אם לא תיכנס בו, חלילה רוח־שטות. שמא חשף עני ואביון זה מטמונו של אשמדאי וזכה בו? – פרשה זו היתה סתומה לו לחלוטין והיה בחינת מגשש בערפל האופף את עולמם של בני הדור החדש. כיצד אפשר לתכון ולהבין לאורחותיהם של אלה? הנה ראג’י, לא זו בלבד שאינו מכבד ומחשיב דרכי־אבות, אלא בועט ומזלזל באמידוּת וברווחה העתידים לו. והריהו מעדיף עניוּת של שכיר עלוב על מעמד מבוסס ונכבד של בעל־בעמיו.

נזכר טאנוס במועצת המשפחה שכונסה ערב האירוסין כדי להודיע על אירוסי ראג’י ופאדלה, שמא יימצא בן־דוד שזכותו עליה גדולה יותר מזכות בנו של פואד, כשפט בתי־האב בסוגייה זו מאז ומעולם. כמה יגיעות יגע וכמה כירכורים כירכר איוב, אחיו, לארס את פאדלה לפארס בנו. זכר השתדלות גדולה מצד אגאתה אשתו לטובת עזיז בן־אחותה, בחור חמד. אבל הוא, טאנוס, הכריע את הכף לטובת ראג’י. לא מעט גרמה לכך גם הבת פאדלה: כאשר שאלו את פיה כמינהג בני בית־שבּאט, השיבה: “בראג’י, ורק בראג’י, חשקה נפשי.” ומכיוון שכולם בני־דוד, פרט לעזיז בן־אחות אשתו, אין לאחד יתרון על מישנהו והבחירה נקבעה לפי רצון הנערה. כך נוהגים בני־שבּאט ה“משיחיים” ההוגים בכתבי־הקודש וזוכרים את הפסוק: “נקרא לנערה ונשאל את פיה.”

הזקן, שהשמועה הרעה על ראג’י שליבו סר מעל בתו מיררה מאוד את רוחו, עוד הישלה את עצמו, כי אין זה אלא משובת־נעורים, מין רוח רעה, שסופה לעבור והוא יחזור בו.

משהחלה הגחלת של הנרגילה מתעמעמת ודועכת והוא קם משרפרפו כדי לטפל בה וללבותו שמע את קול הצעדים המדודים והכבדים של נושא־המכתבים שנכנס לחנות ומסר לו איגרת קצרה, שבה מודיע ראג’י שהוא ופאדלה אינם בני־זוג ראויים זה לזה ושקשר זה עשוי רק להמיט רעה על שניהם. בסופה של האיגרת מבקש ראג’י סליחות אין־מספר מדודו על הצער שדבר זה יגרום לו, שלא נתכוון לכך אלא כדי למנוע הרעה משניהם.

באותו רגע שבה קרא באיגרת דומה היה טאנוס לאחד המהלך לו לבטח ברחוב מגוריו ובא אחד הקרובים לו ביותר, מתגנב ומנחית מכת־אלה על ראשו, אחת ושתיים.


 

יא    🔗

הפרת האירוסין שראג’י בנו של פואד הודיע עליה מפורשות ורשמית היתה כסטירת־לחי מחפירה לבני־שבּאט. הכול ידעו, כי מהודעה זו משתמע הפסד הסכום הגדול שהוציא הארוס, דהיינו משפחת פואד שבּאט, על הסיבלונות ועל הרהיטים שהוזמנו ושעומדים להביאם בקרוב לבית־טאנוס כדי להעמידם בחדר שנועד לזוג. ארוכי־הלשון בכפר הלעיזו ואמרו שמכיוון שהדבר הגיע לידי־כך הרי ודאי שפגם גדול מצא ראג’י בארוסתו. משמע כי כעץ כן פריו וכאב כן בתו. ורמזו לעניינים שבין אגאתה וטאנוס לפני שנישאו כדת־וכדין.

בני בית־שבּאט, מזועזעים מהמאורע, היו כולם בדיעה אחת, כי ראג’י במעשהו, שלא היה לו אח ודוגמה בין בני־שבּאט, מטיל כתם על המשפחה שאין כמוהו לכיעור. ויותר מכולם נזדעזעה מהמעשה אחותם של האחים שבּאט בתל אז־זית, אשת־לפידות של המשפחה, שלא נחה ולא שקטה אלא עוררה שמיים וארץ ותבעה תיקון המעוות. שבּאטית זו מפורסמת היתה בכינויָה “חונקת הנחשים” על מעשה שהיה: שנה אחת רבו הנחשים הארסיים בכפר וההכשות היו כמעט מעשה יום־יום. בת־שבּאט זו היתה תופסת כל נחש שנזדמן לה בצוואר עד שארסו היה נשפך יחד עם נשמת השטן שלו, כפי שהיתה אומרת. כשהגיעו ימים קשים לביתה, כמו מהומה שירדה על המדינה או שהיתה שעת־מצוקה, מלחמה שהתרגשה וכיוצא בהן פורענויות, שפגעו בכפר, היתה היא היוצאת אל הגבול הקרוב ןמבריחה תחת כנפי שמלותיה על מיני צרכי־נפש, שאינם מצויים או סחורות שרווחיהן בצדן. אשת־לפידות זו היתה גבוהה וגרומה ומשפתחה פיה היה קולה מרעים ומהדהד במרחקים, בעלה חלוש ואופיו רופף ונטול יוזמה בענייני משק ופרנסה, בקיצור ביש־גדא, והיא היתה המכניסה לבית ונוהגת שררה בביתה, ועיסוקיה רבו כשנפלו ריבות וקטטות בכפר או במשפחה.

מששמעה כי הופרו האירוסין בין ראג’י ופאדלה, מפורשות ורשמית, ספקה כפיה, השליכה המטפחת מעל ראשה, סתרה שערה ששיבה זרקה בו פה ושם, והחלה צווחת: “וי לנו מהחרפה ואוי לנו מהבושה ומהכלימה! ללעג ולקלס היינו, למשל ולשנינה. אילו היה פואד חי לא היינו מגיעים למה שהיגענו. וי לנו, לנו?!”

עם הזעקה שהקימה “חונקת הנחשים” במלוא־כוחה הזעיקה את בני משפחת־שבּאט לטכס עצה כדי לסלק את הכתם לפני שיתערה ולהחזיר שמה הטוב של חמולת שבָּאט לקדמותו.

כשנתכנסו בני־שבּאט לטכס עצה לא הועילו כלום בכינוסם. נמנו וגמרו ללכת ולבקש עצה מפי זקן־הכפר שיצא לו שם כחכם עתיק, נבון וחריף באיזורו. הסכים הדוד טאנוס לכך ואמר: “ג’ובראן ג’אבר בעל־נסיון הוא, הבה ונשמע מה בפיו. אולי יושיענו זה ויחלצנו מן המצוקה ומן הכלימה.”

כל בני בית־שבּאט שבתל אז־זית ואלה המעטים הנפוצים ביישובים אחרים שדבר הפרת־האירוסין הגיע אליהם, היו אגודה אחת נגד ראג’י. היה זה חָבֵר גדול שהקיף זקנים וצעירים, סבים וסבתות, בני־שיבה שנכדים ונינים להם. ועד בני־דוד ששער־שפמם החל זה עתה צומח. גם בבית אלמנת פואד היו הכל דנים לכף־חובה את ראג’י, פרט לאחד – תומא, שהיה כפורש מן הציבור, ומשום כך העלו עליו ראשי־המדברים במשפחה חשדות על היותו בעצה אחת עם אחיו הצעיר.

משך שבועות ראשונים לאחר מעשה הניתוק שביצע ראג’י היתה אלמנת פואד נודרת נדרים לכנסייה ומרבה תפילה לאם־הפלאות, היא הבתולה הקדושה, שתגרש את הרוח הרעה ותשיב את לב בנה אל פאדלה למנוע חרפה מהמשפחה ולהביא את ראג’י אל האושר ואל העושר. אך צרה זו שהתרגשה על ראשה לא די בבקשת־רחמים מכוחות הקדושה והטהרה האלוהית, אלא יש להכות את כוחות הטומאה בכלי־זין שלהם. משום כך פנתה לעזרת מכשפים וידעונים.

כאורח הנוטה לעתים מזומנות ללון בצל־קורתם של בני־שבּאט כידידם וריעם הייתי בקי במאורע, ידעתי את השתלשלות הדברים עד הפרט האחרון. ומאחר שבני־שבּאט עמדו על התעניינות רבה שלי בעניינם הרע היו מספרים לי כל המתרחש באותה “פורענות”, כפי שכינוהו, ויש שביקשו עצה מפי.

יום אחד ביקרה אלמנת פואד אצל תומא בנה. היה זה ביקור מאותם ביקורים שאינם באים אלא כדי לעזור, שהזקנה היתה מסייעת עם כלתה כמו שאר קרובות, גיסות ואחריות, שהיו באות, כמו לפי תור קבוע מראש, לטאטא ולשטוף רצפות אלו שבדירה המרווחת, לכבס, לבשל ולאפות ולעזור בטיפול בתינוקות. אותם ביקורים מתמידים של בנות־המשפחה, הן מצד הבעל והן מצד האשה, היו מעמידים אותי יפה על מידת העזרה הקיבוצית של משפחות במזרח, שהיתה מביאתני לא אחת לידי התפעלות על ההתמדה והמסירות שבה. אותה עזרה שבנות־המשפחה הושיטו כסידרן לבית תומא, שהיתה נראית מעין עמל־דבורים בכוורת שאחת מסייעת לחברתה – תכפה והלכה בימים אחרונים, משום שסימנים העידו, כי אשת תומא עומדת להביא ולד שלישי לעולם.

היתה השעה שתיים אחר־הצהרים. הבית מטואטא ומסודר, התינוק בן־השנתיים ישן והגדול ממנו אחת מדודותיו לקחַתוּ אל בית־הוריה. אשת תומא ישבה בפינה, שהישיבה בה אהובה עליה, בצל תמונה גדולה של נזירה מחוללת־פלאות שהוכרזה לפני כמה שנים בסוד הכנסייה, כקדושה. היא ישבה מול עץ האשוח שנשאר עומד מחג־המולד, שמתקיניו עמסוהו בקישוטי־צעצועים ובובות ובניירות־צבעונין ומוזהבים, ועסקה בסריגת לבוש חם לילד.

ישבתי בחדרו של תומא ועיינתי במגילת־יוחסין ארוכה של משפחה אחת, ענף מבית־אב גדול ומסועף באיזור, כתובה על קלף שגוויליו המקופלים הצטרפו למגילה תפוחה ועבה. נכנסה הזקנה ולאחר דברי־ברכה ושאלות שלום פתחה בעניין הרע של ראג’י ופאדלה. בקולה החדגוני והצרוד, המטיל שיעמום על השומע, סיפרה כי העניין הוא לאחר ייאוש ומשום כך דיברה על הפסד ממון ושאלה את בנה כיצד יחזירו לעצמם אותו סכום גדול שהוצא על הסיבלונות והרהיטים, ואם לא כל הממון הרי לפחות מיקצתו. “הדוד טאנוס – אמרה – אינו זקוק לכספי אלמנה דווּייה שכמותי. וכי אשמנו באסון זה שקרה לנו? הלא זה אסוננו שהוא פוגע בנו, בעיקר בנו, כי פאדלה נערה בת־טובים זו תמצא לה סוף־סוף איש כערכה. והאם כסף זה של ראג’י הוא? הלא זהו מחלקת כרם־הזיתים, מרבית נחלתנו הקטנה בתל אז־זית. נסה־נא, בני, ופנה אל המלומדים יודעי־המשפט בכרך וקח מהם עצה. ראה ביקשתיך,” אמרה בנעימה שבקשה והפצרה נשמעו בה כאחד.

“אמא, אין זה לכבוד לנו לתבוע מה שלא מגיע לנו,” השיב תומא לאמו בחיתוך־דיבור של מסביר ומשדל. “מי כמוך, אמא, יודע, כי מפיר האירוסין הוא המפסיד תמיד. אילו הדוד טאנוס היה מתעורר מעצמו ומשיב לנו – מה טוב, אבל הוא ליבו מר עליו. אפשר שהוא משתעשע בתקוות־שווא, שמא יתעשת ראג’י וישא את פאדלה ואפשר כוונתו להתנקם בנו. אם כך ואם כך, תביעה שלנו עשוייה לזרות מלח על פצעיו ולהוריד כבודנו. יהא נדמה לנו, אמא, שפגע רע, נאמר מחלה קשה, חמסה מאתנו אלף לירה.”

“מה אתה אומר אלף לירה? – נתעוררה הזקנה – והיכן המאתיים שהוצאתי על השיך סלאמן?”

דברים אלה נפלטו מפיה שלא במתכוון. משאמרה זאת נשתתקה בשתיקת־מבוכה מחמת החרטה, שכן גילתה אלכסנדרה שבּאט מה שהשתדלה להעלים כל הזמן מבנה, שהיא פנתה לעזרת בעל־הסגולות, השיך הדרוזי הישיש המקובל כאלוף־הלוחמים במזיקים שוכני החברות וברוחות המקננות במעמקי־מערות ומחילות־עפר.

“עכשיו יודע אני,” אמר לי תומא, כשאמו יצאה מהחדר, “מה פשר החמישיות והעשיריות, שאמי היתה מבקשת ממני במשך החודשים האחרונים נוסף לדמי־הקיצבה הקבועים שאני נותן לה. אלה זרמו לכיסו של השיך הנוכל בכפר פלוני, שקשי־יום ומוכי־גורל בתל אז־זית וסביבתה נוהרים אליו ומזרימים לכיסיו סכומים, שספק הוא אם רופא בעל־מוניטין בכרך זוכה להם. כל קמיע שאותו שיך נתן כדי להניח בקפלי משכבו של ראג’י או על סף הדלת נגד המזיקים הנכנסים לבית והמסכסכים דעתו, כל מיני עשבים וסממנים שאמי שחקה ושמה בסתר במשקהו, כל אחד מהם ודאי שעלה כמו רפואה יקרה ובלתי־מצוייה. אמא שלי בחרה בעושה־נפלאות מן היקרים.”

תומא הלך מן הבית לעבודתו ואלמנת פואד שפכה מרי־שֹיחהּ לפני כשהיא מטיחה דברי טרונייה על השיך בעל הסגולות. "פעם שאלתיו – סיפרה – מדוע אין כשפיו מועילים, שכבר הוצאתי ממון רב ואין סימן לישועה. והיודע אלה, יקירנו, מה השיב לי? ’מה רצונך, אם בשארה? – אמר – האם תרצי שאתן לבנך כישוף חזק, שבגללו עשוי הוא להתפוצץ או לצאת מדעתו? אתם ההדיוטות סבורים שזהו סתם מישֹחק. הריני מוכן ומזומן לתת מיד סגולה חזקה, אך ראי הזהרתיך, האחריות למה שיקרה לבנך עלייך בלבד.״ אתה אומר כי רמאים ונוכלים הם המכשפים והידעונים, הדרווישים ומחוללי־הפלא, "אמרה לי אלמנת פואד בשובה מן החדר הסמוך לאחר שתיקנה את מיטת־התינוק־הנכד שנתעורר בבכי. “מנסיוני יודעת אני היפוכו של דבר: רבים ושלֵמים נושעו על ידם. סוף־סוף בעלי־מקצוע הם, שסודות אומנותם נמסרים מאב לבן. עוד בעיר מולדתי בצידון שבלבנון בעודי נערה קטנה ואחר־כך במקומות מגורי בארץ שנישאתי נוכחתי, כי ידם רב להם להושיע במצוקה. את אור־היום אי־אפשר להכחיש.”

ומכאן ועד שהחשיך היום סיפרה אלמנת פואד סיפורים מופלאים על בני־אדם נגועי מחלות־נפש־וגוף, וקשי־יום שנסתבכו בצרות וייסורים, וסופם שנושעו תשועה גדולה בידי אנשי־סגולה, שיכים, דרווישים, מכשפים ומכשפות, ידעונים ובעלי־אוב. “אתה אומר שהללו ככוהני ההבל של עובדי־האלילים. חס־וחלילה! הם משרתיהם של האב והבן ורוח הקודש. ודאי, יש שהם נכשלים ולכל כישלון – סיבה. אספר לך בסוד, כי בבואי יום אחד אל השיך סלאמן הבחנתי במרחק־מה מביתו בבת־דודתה של פאדלה. ודאי באה גם היא לבקש סגולה נגד צרה זו. אך גלוי וידוע כי אסור שבעל־מופת אחד יעסוק לטובת שני צדדים גם אם הם נתונים בצרה אחת. כאן, מבין אתה, מתערבבות הרשויות. כיום, בעולמנו זה, נתקלקלו גם בעלי־הסגולות, שיותר משהם שוקדים על הסגולות הנכונות הם שוקדים על הבצע. לאחר־מעשה, לאחר שהוצאתי מאתיים טבין ותקילין נוכחתי שנכשלתי. כבר נגזרה הגזירה ואין להשיבה. איני יודעת מה החטא שעליו אני נענשת ומתייסרת, אך ודאי שנכשלתי בחטא גדול. יש ואתה חוטא ואינך מרגיש אפילו. בן־אדם רימה ותולעה כהולך בחושך הוא, ורק האל הטוב יסלח לי. אבינו שבשמיים – לחשו שפתיה – סלח לחטאותינו שאנו חוטאים ביודעים ובלא־יודעים.”


 

יב    🔗

אלמנת פואד השלימה וקיבלה עליה את הדין וציפתה לנס מן השמיים, מידי הכל־יכול, שאין דבר קשה מלפניו, אבל בנה הבכור בשארה, שראה עצמו כראש משפחת פואד שבּאט, לא אבה להשלים. “הריני מצווה עליך, אני אחיך הבכור, שתחדל לשטות בנו ולהטיל כתם על שמנו הטוב. אנו נקבע את מועד כלולותיך לראשית הסתיו, בעוד שלושה־ארבעה ירחים ונסה נא להמרות פי,” כך אמר בקול נגיד־מצווה לאחיו הצעיר.

דיבור תקיף רצוף איום מפי בשארה לא הרתיע את ראג’י, שנזדקף ועמד מולו ערוך ומוכן להשיב לאחיו הבכור ככל שיידרש. צו זה, בנוסח של פקודה, השמיע בשארה ימים אחדים לאחר שראג’י שלח את האיגרת אל הדוד טאנוס על ביטול האירוסין. הלה שלח לקרוא לבשארה והראהו איגרת מחוצפת ומחפירה זו, כפי שטאנוס כינה אותה.

“תקופת הסולטן עבד אלחמיד חלפה לבלי שוב ואתה אינך לא איבן־סעוד ולא אימאם יחיא של תימן,” השיב ראג' לבשארה עזות. “לא אתחתן עם זו שליבי אינו נמשך אחריה. הריני אומר לך, כי שום אדם בעולם לא יוכל לאלצני לכך.”

“היכן קנית לך לשון־לימודים זו, מופקר שכמותך?” נתן עליו בשארה קול זועף וכדרכו בשעת כעסו עיקם אפו והחל נושף תכופות. “על שפת־ימה של חיפה? בסימטאות טבריה? זכור לך מנוול־המנוולים, כי לחרפתנו הגדולה בן־טובים אתה, בן מבני בית־שבּאט, ולא ניתן לך להמיט חרפה עלינו. חזור בך ושַנֵה דרכך, שאם לא כן…”

“שאם לא כן, מה תעשה לי?” השיב ראג’י שהיה עומד נגדו ואגרופו קמוץ, כמוכן לעמוד נגד פורענות העלולה לבוא מאחיו מהיר־החימה. “לשנות דרכי אתה מבקש ממני? בבקשה ממך, יא בשארה, הפנה דברים אלה כלפי עצמך… המעֵט נא לשים בכוס עינך. שמור־נא על הפרוטות שאתה מרויח ועל אלה שאתה מקבל מידי אחרים ונהג ביושר עם אשתך וילדיך, ואחר־כך תבוא ותלמדני בינה.”

בשארה הצוויח צווחה שהוא רגיל להפריץ מגרונו בגבור חמתו עד להשחית, העיף מבטים תועים לכאן ולכאן כמחפש משהו, תפס מברג שהיה מונח על הספסל וצעק בקולי־קולות: “אלי אתה מדבר כך, חסר־בושה שכמותך, כאילו אתה הבכור ואני בן־הזקונים… ימים נאים הגיעו: אפרוח עלוב שנתבקע מביצתו מלמד את השֹכווי בינה.”

האם הזקנה, הינד אשת בשארה, וכל יתר בני־הבית הגדולים עם הקטנים נזדעקו לקולות הקטטה. וכאשר חטף בשארה את המברג והניפו לקראת אחיו, נמלט ראג’י מן הבית ובא לביתו של תומא. הוא היה היחיד שהבין לרוחו ובו מצא סעד בימים שהכול היו מבַזים ומנַדים אותו.

“אתה הוא האשם ולא הוא,” היה בשארה הבכור אומר אל תומא. “סוף־סוף אין הוא אלא נער־בער, פתי ולא יבין, ואתה הגדול ממנו בשנים ארבע ובן־האסכולות, אתה הוא שמלמד אותו תורה נאה זו. אוי לאותה בושה! האם שכחת משל־הבריות: ‘בת עיוולתָּ – הרים מוטטתָּ’. כמה נכון פיתגם זה של חכמינו הקדמונים, שכן כל הגורם עוול לאשה – חטא זה עשוי לזעזע מוסדי־עולם.”

אין זו פעם ראשונה שתומא שומע דברי טרונייה כאלה מפיו של אחיו הבכור. הוא חדל להשיב לבשארה, משום שאינו מסוגל לקלוט אפילו דבר אחד של טעם, שהוא כפי שהמשיל עליו תומא באוזני, כאותו צחיח־סלע שכל כמה שלא ישטפהו הגשם בזרמיו אף טיפה אחת שלא תיספג.

חודשים על חודשים היה בשארה מחרים את ראג’י אחיו ואף לא היו אוכלים ליד שולחן אחד ומשתדלים להימנע מלהזדמן זה עם זה. בשארה שביקוריו בתל אז־זית תכפו והלכו ושהיות ששהה בבית הדוד טאנוס ארוכות היו, היה אוחז בתחבולות רבות כדי להחזיר את ראג’י למוטב. ולא נתקררה דעתו עד שהלך אל מעבידו, מוכתר עשיר של כפר סמוך, שראג’י היה נהג־משאית שלו, וסיפר לו מעשה העוול ועיוות־הדין ואותה השמצה ששכירו השמיץ את המשפחה. התחמץ ליבו של בעל־הבית ועל מסורת־אבות שחוּללה וניסה דברים אל שכירו, ומשהעלה חרס בידו וגירשו בחרפה, ומתוך הקנאה הגדולה שקינא לדרכי־אבות שמט לו שכר חודש אחרון.


 

יג    🔗

ג’אבר ג’ובראן, המכונה בפי תושבי תל אז־זית וסביבתה בתואר הכבוד “חכם עתיק”, חריף ובקי ומנוסה בעניינים מסובכים של “חמולות”, אם בעסקי־ירושה מפותלים בין בנים רבים של נשי איש אחד שנפטר והלך לעולמו, ואם בריבות של בני־דוד אחדים על בת־דודתם מי מהם יזכה בה וישֹאנה לאשה – זו לו הפעם הראשונה שנפל לידו עניין מוקשה כעניין ראג’י ופאדלה. הוא האזין בקשב רב מפי נכבדי בני־שבּאט, מאנשי־העצה שבהם, שנתכנסו ל“דיוואן” המרווח של ג’ובראן, הפרוש שטיחים מהריצפה ולמלוא הקירות, שהפך את האולם למין לישכּה מעוררת כבוד בעיני הבריות הסרים אליה.

ג’אבר ג’ובראן שם אוזנו כאפרכסת להרצאת־הדברים על המאורע והשתלשלותו ורק לעתים רחוקות היה מפסיק לשואל שאלה קצרה, שתשובה שניתנה עליה לא תמיד היתה מספקת אותו, שכן הסתעפו כמה קושיות ולא היה מרפה מהן עד שקיבל את התשובה המניחה את דעתו. הוא שמע על עמדתו על בשארה הבכור המצווה על אחיו, אלא שצווֹ נטול־ערך, ותהה במיוחד על עמדתו של תומא כלפי אותה בעייה, שכפי ששמע הוא בעצה אחת עם ראג’י הסרבן.

פתח ג’ובראן לחקור ולדרוש במשפחת אשתו של תומא, כמה אחיות לה ושאל לגילן ולטיבן; היועץ הזקן העלה סברה, שתומא מתכוון להשיא אחות בכירה של אשתו שהיא כבת ט"ו לאחיו הצעיר. שלף ג’ובראן את עפרונו וציין בכתב זעיר בפנקסו משפט חטוף, שמובנו הוא: נראה שבחור זה מתכוון לטובת משפחת אשתו ולטובתו הוא, שכן רוצה הוא שישֹא את הנערה הענייה ולא את בתו של טאנוס האמיד למען לא יעלה עליו ראג’י באמידות…

“רצוני להיפגש עם הבעל־דבר, עם תומא שבּאט שלכם, פנים־אל־פנים. שילחוהו אלי ואם יעמוד הבורא לעזרתי נצליח אולי לשדלהו לבל יסטה מהדרך הישרה והנכוחה של אבותינו ואבות־אבותינו, אשר מי אנחנו חוטאים וסכלים, לעומתם?”


 

יד    🔗

את ג’ובראן, שהיה מעורר כבוד במראהו ובשיחתו, היכּרתי מכמה כינוסים שנתקיימו בביתו, אם בעסקי־כלל השייכים לכפר ואם בענייני פרט ובוררויות כמו חיכוכים בשאלות גבולות קרקע שבין תושבים של תל אז־זית ובין יישובים יהודיים סמוכים, שמטבע הדברים דבק בהם גם גוון של סיכסוכי־עדות. נזדמן לי פעם אחת לשבת איתו ארוכות ביחידות וליהנות מתפיסה של עניינים ומחריפות שכלו, אף שהיו דברים ותופעות שהמשטר החדש גרמם, שלא היו לפי רוחו וגם לא יכול לרדת לסוף טעמם מחמת הדיעות הישנות, פרי מסורת נושנה שדבק בהן.

ראשונה עמדתי על טיבו של ג’ובראן בשעת הפולמוס הגדול על מחירי השמן שפקידי־הרשות קבעו, מעשה־מוכני של משרד, לפי סולם מחירים של כמה מיצרכים ולא נתנו דעתם על עניינים המיוחדים של הזית, על היבוּל של אותה שנה שהיה ירוד מאוד ועל תנאים אחרים של אותו גידול. מישגה קשה ששגו הממונים מטעם הרשות בקובעם שער נמוך למיצרך החיוני, שהוא מקור־פרנסה יחיד לאלפי משפחות באיזור נרחב של עץ־הזית, כיצד הוא בא? משום שאותם ממונים מטעם סירבו מפני צרות־העין, לשתף במועצתם מומחים לאותו גידול. יצר זה של שלטון השוטם כל שותפות, שהוא רואה בה הסגת־גבול, הוא שקילקל, ומעוּות: מתוך שבעלי־השמן סירבו למסור שמנם בלא־מחיר באו פקידי־הרשות בלווית שוטרים ונוטרים והחרימו בכוח את פרי־עמלם של בני תל אז־זית, ומתוך שקשה לו לאדם לראות פרי־עמלו ומקור־פרנסתו מוחרם, התנגדו למחרימים בכוח. באו גברים ואבנים בידיהם ונשים בצריחות ויללות שהגיעו עד לב־השמיים, והיו יללות־הנשים קשות לממוני־הרשות ושומריהם מן האבנים. האבנים מכאן והאלות הכבדות מכאן פגעו ופצעו וסופו־של־דבר רוגז ומשֹטמה מזה וזעף ומפח־נפש מזה.

נכחתי בעצרת־עם של מגדלי הזית שהם רוב אוכלוסייה בכפר, שסוערת היתה ורוח של מרי היתה מרחפת עליה. באותה אסיפה גדולה, שדומה היתה לסערה ההודפת וגורפת את הבּר יחד עם המוץ, נשמעו תביעות קשות כמו לא לשלם מיסים וארנוניות לאוצרה של המלכות החדשה. ובעוד העם גועש וסוער וכל מי שהירבה לגַנות ולדבר סרה ברשות היה משובח, קם ג’אבר ג’ובראן ועשרים־שלושים מילים ראשונות שנאמרו בטעם ובשיקול־הדעת הועילו למתן את הקהל הנסער ולשכּך רוחו, משל לאותו רב־מג בסיפורי־הנפלאות שבניע־יד וברחישת־שפתיים הוא מפסיק סופה הורסנית והופכה לרוח מתונה ומצוייה, שהברכה בה. משהובאו העניינים לסידורם, שהיה מקובל ורצוי על שני הצדדים באופן שבעלי־השמן נהנו ואנשי־הרשות לא היו חסרים, הכירו הכל טובה לג’אבר ג’ובראן על טעמו הטוב שמצא מוצא מן הסבך ופתח פתח לשלטונות שיתקנו בה שעיוותו הממונים־מטעם.

ג’ובראן שידע מידת קירבה וריעות שלי לתומא ניסה דברים אלי להיות לו לעזר ולהשפיע על תומא שיעשה רצון המשפחה. לאחר שפירשתי לו את דעתי בעניין האמור, נוכח שלא ממני עשויים לבוא עזרה וסיוע. ואם כי ליבי היה משתתף בצערה של הנערה המתענית בייסוריה. אמרתי לו לג’ובראן, כי אכיר לו טובה אם יזכני ברשות שיתן לי לבוא עם תומא אל הפגישה וללמוד מחכמתו ונסיונו. הוא ניאות לי, אלא שביקשני ספק בצחוק וספק ברצינות, שאם איווכח תוך כדי שיחתו עם תומא בצידקתו הוא של ג’ובראן, לא אהיה מונע עצמי מלסייע ולתת עצה טובה לתומא למען התרת הסבך.

במלוא מאור־הפנים, כלקראת אורחים הרצויים באמת, קידמונו ג’ובראן, שלפני שנתיים חגג את שנת השבעים וחמש, ואשתו הצעירה ממנו בכשתי עשרות שנים. הוזמַנו, תומא ואני, לקיטון שבו נוהג הבעל־היועץ לשוחח עם אחד או שניים. על הקיר שממול לדלת הכניסה היתה תלוייה, לא רחוק מציור ישו הצלוב, תמונתו של בחור צעיר אמיץ־פנים, שבקלסתר דמותו היו חרותים שירטוטי יופייה של אמו, זוהי תמונת עאטף, ראש חבורה מזויינת ולוחמת בתקופת המלכות הבריטית, שספק סולקה וספק נסתלקה לפני פחות משלוש שנים. הוא נהרג באחד מימי המהומות הממושכות כאשר הגדוד, ששוגר לתל אז־זית, כיתר את הכפר וערך מצוד על אנשי־חבורות פעילים. עאטף שניסה לצאת ממחבואו ולברוח מצא את קיצו לא רחוק ממקום־המחבוא.

נתכבדנו באשכולות ענבים קרירים ובנתחי אבטיח האדום, פרי כרמו ומיקשתו של ג’ובראן, בסוכריות ובפציחים ממולחים, ולקינוח בא, כרגיל, הקפה שהבלו גירה את החיך להוסיף סיפלון על סיפלון.

ג’אבר ג’ובראן שקד במיוחד על גינוני הכבוד לתומא ועל אף תשישות מחמת גיל וחולי טיפל באורחים, הגיש את הכיבוד והקפה וזירז באכילה ובשתייה. לפי רמז של ג’ובראן הסתלקה אשתו ונשארנו שלושתנו בקיטון הקריר.

“ובכן אבו־פריד,” פתח ג’ובראן בלשון של כבוד, שבנוהג שבעולם אין אדם נכבד ובא בימים כג’ובראן מכנה לעול־ימים כמו תומא, על שם בנו בכורו שהוא כינוי של כבוד. “מתי סוף־סוף נקבע כלולות אחיך עם בת־דודך טאנוס? ארכו הימים, יא שיך, ודאי ידוע לך המשל הרווח: ‘אירוסין ממושכים כמחלה ממושכת’. אמנם אין אתה אביו של ראג’י ואף לא אחיו הבכור, אלא נדמה לי שאתה מקובל עליו כאילו אתה בכור־האחים, שהכול מספרים שדבריך מכובדים עליו כאילו אתה בכור־האחים, והוא מציית להן ברצון. צווה עליו ויעשה את המוטל עליו. אומר לך, אבו־פריד, שאין זה מתקבל על דעתי כי רוצה אתה, חלילה וחס, בהכתמת משפחתך הנכבדה. לא אוכל להאמין כי ראג’י במחילה מכבודך, פוסל ארוסתו משום שנתחוור לו פתאום שאינה נאה. וכי באמת זוהי הסיבה לסירובו? כל הזמן היתה נאה ואף יאה ופתאום נתכערה?” ובאמרו זאת העמיד־פנים מחייכות בהיתול, כאחד האומר: “מה מעשיות הוא מספר,” והוסיף: “אם אחיך מדבר ביופי, אנא, אבו־פריד, הזכר לו את דברי החכם־מכל־אדם בספר ‘משלי’: כי שקר החן והבל היופי, אשה יראת ה' היא תתהלל.”

“בעיני אני, אבו־עאטף הדגול בעם,” השיב תומא לג’ובראן בחיוך, “מוצאת פאדלה בת־דודי חן, אבל לענייננו חשוב שתמצא־חן בעיני אחי ומסילות לליבו. ואמר לך, אבו־עאטף, כי ניסיתי בכל כוחי לשדלו ולהסביר לו עד כמה יהא חלקו שפיר כשיהיה שותף לנכסי־נחלתו של דודנו. אבל הוא, אחי, באחת: ‘אין ליבי הולך אחריה, איני חושק בה’. ואגלה לך, נכבדי השיך, כי גם לי היתה צומחת טובת־הנאה אילו נשא את בת־דודי, שהרי היה נוטל מעלי לפחות מקצת מעול הסיוע הקבוע והמתמיד למשפחה. הלא ידעת שמאז מותו של אבי, עליו המנוחה, אני המפרנס היחיד של משפחתנו. ודאי לא נעלם ממך, אתה היודע את צפונות ביתנו, כי אחי הבכור מסייע בקושי רב אפילו לעצמו ולביתו הוא, ולצערי לא אחת נאלץ אנוכי לתמוך בו כפעם בפעם. אולם תבין שאין אני יכול לאלץ את ראג’י אחי לעשות דבר, אשר בסופו ימיט אסון על שניהם, גם על פאדלה בת־דודי.”

“אסון אמרת?” התעורר ג’ובראן בהגביהו קול של תמיהה רבה. “האם שמעו אוזני יפה את דבריך? האם מתכוון אתה שהנישואין של אחיך ימיטו אסון, חס־וחלילה? אמור לי: האסון היכן נעוץ? במזווה המלא דשן מזן אל זן או בארנק הגדוש זוזים ודינרים? הרי רק אושר ועושר, שלווה ונחת צפויים לבני־הזוג. שמע, בני,” תפס לשון אבהית.“האם כה היכּית שורשים במשפחת אשתך עד ששכחת מקור מחצבתך, כי שבּאטי הנך?”

ניסה ג’ובראן ללַבּות בלב תומא ניצוץ הקנאה לבית־אביו, לחמולת שבּאט, שכלל, אגב אורחא, רמז שקוף, שתומא יעד את ראג’י לאחות אשתו שהגיעה לפירקה.

ידע תומא יפה למה מתכוון הישיש, שכבר שמע שמועה זו מפי דודתה “חונקת הנחשים”, שהפיצה אותה בכל כוח פטפטנותה מיד להפרחתה לאוויר־העולם מפי ג’ובראן. ואף־על־פי־כן עשה עצמו כלא יודע ושאל להבעל־יועץ “למה ירמזו מליו”. הלה אמר לו מה שאמר אחרי היסוסים ודברי־עקיפין.

הסתכלתי בפניו של תומא וראיתי מאמץ שעשה כדי לכבוש אותה התרגשות־כעס, התוקפת את מי שטופלים עליו בזדון עלילה והוא נקי ממנה. הוא גמע גמיעה ארוכה ממי־הלימון, שחתיכות קרח צפות בהם, והסביר לג’אבר ג’ובראן בכל השקט עד כמה חשד זה הוא נטול־יסוד. נדמה היה, כי דברי־האמת שיצאו מן הלב פשוטים ומשכנעים נכנסו לליבו של הישיש הפיקח. ראינו, תומא ואני, כי השערה זו, שהאמין בה עד כה באמונת־אומן, נתערערה והלכה.

“אם כך, בני,” ריכך ג’ובראן את נעימת־דיבורו. “אם אין לך, כמו שאומרים בני־ערב ‘לא נאקה ולא גמל’ בעניין, ונקי אתה מכל אינטרס אישי בדבר, למה זה לא תקרב את הקץ? אם שידול שלך אינו מועיל לחץ יועיל. הפסק את עזרתך לאחיך הממרה, וסופו שילך לחופה לטובתו וגם לטובתך, שיוכל לשאת איתך בעול העזרה לבית אביך, ולטובת המשפחה כולה. חושה נא, אבו־פריד, וגול חרפה מעל בית־שבּאט. המשל אומר: ‘משנופל הגמל – רבים שוחטיו’. כלפי מה אני מזכיר פיתגם זה? כלפי דודך טאנוס ובתו. צא־נא לכיכר־הכפר ושמע מה דוברים בהם בני אדם: ‘אם בן ־דודה, והמדובר בבן־דוד עני, מואס בה, סימן כי פגם בבחורה זו’. מה חטא חטאו דודך ובני־משפחתך המכובדים, שבית פואד, חוטר מגיזעם, יעטה עליהם חרפה זו? ראה זו? ראה נא כמה טובה ונאה היא כוונת דודך. האם חסרים בחורים המוכנים לחטוף בשתי ידיים את בתו? הלא רבים היו חושבים עצמם למאושרים אילו הסכים דודך, אלא שהוא כאדם הגון אינו רוצה שנכסיו של בן־שבּאט יישארו מחוץ למשפחה. וכי בגלל זה יש לגמול לו באבנים תחת לחם?”

וכך היה ג’ובראן הולך ומעתיר־דברים בחלקת־לשון המתובלת בפיתגמים ודברי משל נמלצים שבלקח הגלום בהם מטרה אחת: להאיץ בתומא שיתעורר ויעשה מעשה כדי לאלץ את ראג’י לעשות כרצון המשפחה ולהיכנס מיד לחופה. “אבו־פריד,” חזר להפציר מתון־מתון במלים ששם את הדגש על כל אחת מהן. “נתק קשרים שלך עם ראג’י, נער־בער ופתי לא יבין מה טוב ומה רע לו. אל תאכסנהו בביתך, על תסייע לו בעבודה וספו שעַיִר זה ירוץ־אוֹרַח על הכלולות.”

“אבל אבו־עאטף נכבדנו,” ניסה תומא לעמוד על נפשו בפני לחצו הנמרץ של ג’ובראן. “לא אוכל לעשות כדבר הזה ולסייע במו־ידי. יד חזקה ולוחצת, לזווג זיווג שמלכתחילה אינו עולה יפה. מכיר אני יפה את אחי שהוא שבּאטי מן השבּאטים, קשה־עורף ונאמן לליבו. אם ישא את פאדלה בשל הלחץ, הרי לא יעבור זמן רב אחרי בכלולות והוא יטשנה לאנחות ולייסורים. מה שעתיד לה מדבק רע זה, גרוע שבעים־וחמשה מהצפוי לו, שהרי הוא סוף־סוף גבר ולא אשה. אין אני יכול לתת יד לוחצת, אם בכה ואם בכה, לבל אהיה גורם לחיי עלבון ופגיעה לשניים וקרוב לוודאי גם לותר משניים, ומתכוון אני לילדים שייוולדו. אתה שואלני: וכתם המשפחה מה יהא עליו? אבו־עאטף! במחילה מכבודך, אם אעיז ואומר לך שדעתי אינה כדעתך. שוב אין תקופה חדשה שלנו הולמת מינהגים ישנים כמו המינהג שהוא חוק ל’חמולות', המזכה את בן־הדוד להוריד את בת־דודו הכלה מעל הגמל או מעל הסוס, שעה שכבר מוליכין אותה לבית בעלה עם גמר הכלולות, לחוטפה ולהשיאה לעצמו. אומר אתה שעלי לחמול על בת־דודי? היא הנותנת; דווקא מחמת חמלה ודאגה לגורלה אַל לי ללחוץ על אחי שיישֹאנה לאשה על אפו ועל חמתו. דיי שדיברתי איתו והסברתי לו הסברים נאים עד כמה יהא חלקו נעים אם ישא את פאדלה, שאז יזכה לשבת בקרן־בן־שמן שבנחלת הדוד בתל אז־זית. כאן יכולתי להטיף אמרי־שפר ולהעתיר עליו תיאורים קוסמים מחיי בעל־בעמיו בכפר שלו ושאנן ובמעון מלא כל־טוב, שאשה נאמנה וטובה רוחצת רגליו וחולצת נעלו ופורשת לו שטיחים ומרבדים מתחת לצעדי רגליו וחותן־דוד מקיפו ברצון ובאהבה, כאהבה לבן־היחיד. יותר מזה אין לי מה לומר. מה שאמרתי הוא די והותר. חשוב־נא, אבו־עאטף, על שני יצורים אומללים החיים בצל קורה אחת וכל שלישי אין איתם כדי להושיע להם אפילו במלה או בעצה טובה. רק אוייבים של בת־דוד צריכים להיות שקודים לסבּכה עם אדם שליבו רחוק ממנה כרחוק מזרח ממערב. לא, לא אהיה שותף לדבר עבירה.”

ראיתי קוצר־רוח גלוי שנסתמן יותר ויותר בפניו של ג’אבר ג’ובראן, שלא ירד לסוף כוונותיו של תומא, אף־על־פי שדבריו היו בהירים וברורים. מתוך דברים שהשיב הוסבר לי, שג’ובראן אינו יכול לתפוס עניין של התחשבות־יתר באשה. ממה נפשך? אם הנערה פאדלה בת־טאנוס מוכנה ללכת גם כיום אל הכלולות עם ראג’י מה פשר הדאגה שדואגים לו בעתיד? סופה של אשה ישרה ובת־טובים להסתגל לבעלה, והרי סוף־סוף קיים פסוק מפורש בברית הישנה: “והוא ימשול בה”. פסוקים לא יכתבו בכדִי, שכן גבר, שיתרון לו על האשה בכוח, בגבורה ובבינה ראוי לו שיהא חולש על האשה רפת־האונים וקיצרת־הדעת. כך היה, כך הוֹוה וכך יהיה, כמו הקיץ והחורף, הזרע והקציר, היום והלילה אשר לא ישבותו.

ממקום ישיבתי מכונס בתוך עצמי בקרן זווית הייתי צופה אל שני העולמות המתנצחים, שהאחד שומר על תחומים שנתחמו ומיסגרות שנקבעו בו להליכות החיים מיום־הלידה ועד יום־המיתה, שהכול קבוע ומוגדר בו מראש, מימי אבות ראשונים, שכולם ברורים וכולם נבונים ומום אין בהם וכל מה שהורו וקבעו לדורות קבעו, – ולעומתו בן העולם האחר המעיז לתהות על טיבם של תחומים ומיסגרות שמיקצתם הוא שואף להרוס כליל ומיקצתם לשנות ולתקן.

כלעומת שנכנס תומא כן יצא, וסופה של פגישה זו שהנחילה לבית טאנוס ולשאר בני בית־שבּאט אכזבה ומפח־נפש.


 

טו    🔗

בתו של הדוד טאנוס היתה נוהגת למראית־עין כאילו לא קרה כלום, כאילו במועד הממשמש ובא יהיו חוגגים את חג־כלולותיהם עם ראג’י ארוסה. טבעת האירוסין, ששמו של ראג’י חקוק עליה, סתמה פיותיהם של רבים מהולכי־הרכיל ומלעיזי־הלעז בתל אז־זית. אם הטבעת עדיין על האצבע משמע שהקשר לא נותק. במלאכת הריקמה היתה עוסקת בכל שעה פנוייה, וכשהייתי סר לביתו של טאנוס בשעות בין־השמשות, מצאתיה על הרוב כפופה על סדין צח כשלג שהיתה מסיימת בו דמות־עוף המביא מזל בכנפיו או צורות ציצים ופרחים, שבהם נתבלטו הדודאים, שמקדמונים סגולה הם לפרי־בטן. הצצה כלשהי לעברה של הרוקמת גילתה, כי נסתלקו ממנה נהרה זו שהיתה מתמשכת מעיניה בשעת עשיית מלאכה זו וחדווה כבושה שהיתה שפוכה על פניה לפני שירד עליה האסון. היא היתה שקועה כל־כולה בעבודתה במין רצינות כבֵדה, שנשתקפה ממנה קדרות של מרה־שחורה.

פאדלה היתה מרבה להתפלל מאז הוקיר ראג’י ארוסה את רגליו מביתם וביקוריה בכנסייה, העומדת בשיפולי הר בפינה מובדלת היישוב, היו תוכפים והולכים. את מרי־שֹיחה היתה שופכת בתחינות לבתולה הקדושה רבת־החמלה, שרחמיה גדולים לבנות־מינה, כי תחזיר את לב בן־דודה ודוד־נפשה אליה.

יכלה פאדלה להחזיק טבעת שנתן לה ראג’י עם האירוסין כדי להונות עצמה ואת הבריות ולשקוד על מלאכת הריקמה (והיו ימים ששקדה עליה כאשר לא שקדה מעודה, כאילו יום־נישואיה עומד מאחורי כותלה), אולם מטבע־הדברים אין הונאה עצמית והונאת אחרים יכולה להאריך ימים. יום אחד בא הקץ למישֹחק זה של אשליית־שווא לאחר שהשידולים והתחבולות הפכו לאין ולאפס, התפילות והתחנונים לשילוש הקדוש שנעשו באמצעות טכסים מיוחדים עם צלמי קדושים בכנסייה ובבית היו לשווא, ומעשי הכשפים והקסמים הועילו לבעלי־הסגולות והלהטים בלבד, שכן מילאו את כיסיהם כסף.

“כך נגזר בעוונותינו הרבים.” פסקה ואמרה אלמנת פואד, אמו של הארוס הסרבן העומד על דעתו. “אנו זקוקים לרחמיהם.” ובאומרה זאת לחשה תפילה לשילוש הקדוש, הצטלבה והרימה עיניה כלפי מעלה.

“גזירה קשה היא שאין לקרעה,” אמר לי יום אחד טאנוס לאחר שניסה תוך היסוסים וחצאי־דיבורים שאשפיע על תומא שיקום וישדל את אחיו לחזור למוטב. קשה היה להזיזו מדעה שנקבעה במוחו, כי המפתח לליבו של ראג’י נתון בידו של תומא.

בוקר אחד, אשר ביום שקדם לו אמר טאנוס לבתו במרירות־נפש כי הגיעה השעה להשליך מעל אצבעה טבעת זו של ראג’י הבוגד, השכימה פאדלה קום לפני הנץ־החמה והוציאה את חמש הפרות אל סבכי־החורש שבצפון הכפר. כשהגיעה לשם סילקה את הטבעת ועמדה להשליכה לתוך הסבכים, אך משהרימה את ידה חזרה בה מיד. הגישה את הטבעת סמוך לעיניה והסתכלה ארוכות לשם “ראג’י” החקוק בה. ובחפשה פורקן לליבה המעורער והמכביד עליה ללא־נשוא, השתטחה על הקרקע ופרצה בבכי גדול וממושך שהיה נדמה לה שלא יהיה לו סוף. היה זה בכי־ייאוש של אדם שעולמו נחרב והולך לעיניו ואין מושיע, אין…

זמן רב שכבה כשפניה כבושים בקרקע הרטובה טללים ומשנרגעה – והיתה זו ארגעה שתחילתה הקלה מנחמת וסופה ריקנות חשוכה עד לאימה – נטלה מקל מחודד, חפרה גומה מתחת לחרוב הענף והטמינה בה את הטבעת. שוטטה לכאן ולכאן כמחפשת, הרימה אבן גדולה והניחה אותה כמציבה על הטבעת הקבורה.

משנעלמה הטבעת מאצבעה של פאדלה ידעו הכול כי ברית־האירוסין הופרה. “חונקת הנחשים” הפיצה בשקידה ולפי תוכנית ערוכה מראש, כי ראג’י בנו של פואד יצא לתרבות רעה והיות שנעשה נהג של מכונית החל מבצע מעשי תועבה בערים, השָֹמים לקלון את בני המשפחה. משום כך מאס בו הדוד טאנוס והפר את האירוסין. הרכלנית זקפה על חשבונו של ראג’י שערוריות מדהימות בלווית פרטי־פרטים וכדי לחזק את האימון בהן, הופצו במהירות הבזק בכפר ובסביבה.

המרירות והרוגז מאותו מאורע החלו מתפוגגים והולכים מליבותיהם של הדודים והדודות ושארי־הבשר הרבים בתל־אז־זית וזולתה, וסופו שהיה משתכח כדין מאורעות ופרשיות סבוכות ומעציבות החולפים ומשתכחים לולא עניין שקפץ באמצע והיה כחוסם את הדרך בפני סיומה של הפרשה.

מששוחרר שמאלה של פאדלה מטבעת האירוסין נעשתה בתו של טאנוס מועמדת לאחדים שחשקו בה או בנכסי אביה או בשניהם כאחד. לא מעטים היו שהתדפקו על דלתו של טאנוס לבקש את ידי הנערה, אך מכולם שניים היו המועמדים שסיכוייהם לזכות בנערה חזקים היו. אחד משני המועמדים שקרוב היה לזכות בפאדלה בשל קירבת־דם היה פארס, בנו של אַיוּבּ. איוּבּ היה אחד מחמשת האחים של פואד המנוח ולפי המסורת הקבועה ועומדת הרי לבנו משפט הבכורה, כי בן־דוד הוא לה לפאדלה.

בנו של אַיוּבּ אמין, היה מפורסם בתל אז־זית בכינויו “שאקי”, כלומר: שודד וחומס ו“חראמי” – גנב ועובר על חרמות ואיסורים, כינוי שכמעט כל התכונות הרעות גלומות בו. בהיותו כבן תשע ברח מבית־הספר לבלי שוב. שמו יצא בכפר כשוטה גדול, אך הבריות לא מנו אותו עם השוטים השתקנים המתקשים בדיבורם. היה מתערב בעניינים לא לו, שם עצמו דיין בריבות ובקטטות ומשמש שכיר בידי בעלי־מחלוקת לסילוק חשבונות, מין מטה־זעם בידי שואפי־נקם להכות ולפצוע, לגדע את עצי־זית רכים שגדיעתם אינה מצריכה עמל רב ולשַלַח אש בעצי־זית קשישים משום שגדיעתם קשה ומצריכה זמן ועמל. היתה לו חבורה משלו, “חבורת אמין”, שהיתה כזרוע־אימים בכפר. בעניינים החמורים היה ראש־החבורה עצמו מתעסק ומטפל, שגברתן ובעל־זרוע היה. הירבה לסבוא ובשעת שיכרות שילח רסן וביצע מעשי שערורייה. עד שבגר היה אביו נותן את הדין על מעשי בנו. משגדל הבן ונעשה בר־עונשין ייחדה לו המשטרה אחד מהדפתראות שלה, שהיה משחיר והולך מחמת ריבוי עבירות ועוונות.

לא מועמד חדש היה אמין לפאדלה. כאשר הובא בשעתו דבר האירוסין שבין ראג’י ופאדלה לפני מועצת־המשפחה כדי לראות אם אין בעל זכות גדולה יותר על בתו של טאנוס מראג’י בן־פואד, תבע איוּבּ בחוזקה את פאדלה בשביל אמין בנו. בקשה זו שביקש נדחתה משום שלא טאנוס ולא בתו רצו באמין. וכשקרה מה שקרה גמר איוּבּ אומר, כי הגיעה השעה המיוחלת להשיא את בנו לפאדלה. אם כלפי חוץ גילה איוּבּ מרירות רבה נגד ראג’י שעשה מעשה וחילל את כבוד המשפחה, בנפשו פנימה עלץ לבו על מה שקרה. את השתלשלות העניין ראה כדבר מן השמיים לזכות בשידוך נאה זה, בנערה שמפרסמת בכפר כעקרת־בית טובה, שנכסיה מרובים.

המתחרה האחד והיחיד שקם לפארס היה עזיז בן אחות־אימה של פאדלה. לפי משפטי המסורת ומינהגיה מעמדו של עזיז רופף היה, כי צד האם כאין וכאפס הוא מול צד האב. אלא מה? הלה שהועיד עצמו לפאדלה בחור צנוע היה עובד חרוץ שמלאכת נגרים בידו שלמד אותה בבית־יתומים שבבירה, שכן בילדותו מת עליו אביו והכניסוהו לבית־ספר שמלמדים תורה עם מלאכה. עזיז מטובי הנגרים של תל אז־זית היה. הוא הכּיר את פאדלה מילדותו וליבו נמשך אחריה. במועצת־משפחת בני־שבּאט, שלפניה הובא לפני שנים דבר האירוסין בין ראג’י ופאדלה, ביקש גם הוא את ידי בת־דודתו. כשאורסה הנערה לראג’י היה דוחה שידוכים ואמו קבלו עליו בפני כוהן הכנסייה על שהוא נוהג כך ללא־סוף. אך עזיז היה אומר לאמו שהחליט לברור לו ברר היטב אחת טובה ונאמנה ואין בוררין בחיפזון.


 

טז    🔗

אדישות גמורה השתלטה על פאדלה מאז סילקה את טבעת־האירוסין והטמינתה אי־שם בסבכי החורש. היתה זו אדישות קודרת וכבדה שהיתה מפיצה רוח קשה על סביבה והבריות שבמחיצתה היו משתדלים להתרחק ממנה. בשעת הילוכה, שנעשה איטי מכרגיל, היתה נעצרת פתאום, כאילו מתקשה היא לסיים מחשבת מענה על בעייה התובעת במפגיע את פיתרונה. כל כמה שהשתדלתי להיכנס איתה בדברים לא עלה הדבר בידי, שכן השתמטה באמתלאות שונות, היתה פורשת לקרן־זווית בבית ומחפשת לה עיסוק לשם הסחת־דעת. ומוזר היה לראות את פאדלה שכולה מרץ ופעולה, מרבה באותם פיהוקים קטנים המעידים על עייפות גוף ורוח, על חוסר־עניין ואדישות מופלגת.

“הבת הולכת לאבדון גמור,” אמר לי טאנוס יום אחד כשביקרתי אצלו. “ארורים בני בית פואד. את כּיבשַֹתי־יחידתי שוחטים הם. ארורים הם כולם עד אחד.”

איבה קשה הפרידה בין בית־טאנוס ובין בני אחיו פואד. מעכשיו נעשו כולם שווים בעיניו ובכללם בשארה שעמד איתן ולחם לצידו כל הזמן והיה רב ומתקוטט עם ראג’י ועם תומא לטובת פאדלה, כולם יחד עם אימם; בת־צידון זו, כולם הם שורש פורה רוש ולענה.

ביקורי השדכנים בבית־הוריה של פאדלה ואתה התחרות קשה שהתחוללה בין דודתה אם עזיז ובין איוּבּ אבי אמין עליה, כאילו לא נגעו בה כלל, משל כאילו לא בה מדובר ולא בגללה קם אותו ריב קשה המקבל והולך צורת מלחמה זעירה בתוך בני־המשפחה. היא כבר קיבלה עליה את הדין וראתה עצמה כבַּדרה דודתה, אחות אביה. איבה לא רחשה לראג’י. מה קל היה לה אילו יכלה לשנוא אותו, אולי שינאה זו היתה מקילה במקצת מהמשא הכבד שהוא כעומס שאין לשאתו. אבל די לה שיעלה רגע קט על זכרונה ותראה דמותו בעיני רוחה, אם בהקיץ או בחלום, וגעגועים חזקים יתקפוה לראותו ממש, להימצא בקירבתו ולשמוע את קולו.

ברגעים קשים של רוגז וכעס היו טענות ודברי־טרוניה שלה מכוונים לתומא. הוא היה המסית את ראג’י ומדיחו, הרי רבים אומרים כך ואפילו משמו של החכם היועץ ג’אבר ג’ובראן שמעה זאת.

כך היתה מתייסרת ומתלבטת בייסורים קשים ומרים. כיוון שהחלה נוהגת באדיקות ובחסידות יתירה היתה תולה אסון זה בעוונות שעוותה ובחטאים שחטאה, ובעוונות וחטאים שחטאו הוריה. על ליבה עלו זכר מילמולים מעורפלים ששמעה פעם מפי חברה שלה בשעת קטטה קשה אתה. “אולי יש ממש בדברים אלה שמספרים על אבא ואמא שלי, – היתה מהרהרת – ואסון זה שהמיט עלי אלוהים בעוון הורי הוא, כמו שנאמר בברית הישנה: ’פוקד עוון אבות על בנים’.”

משהציצה בחלון והבחינה מרחוק בדמותו הגבוהה והרזה של הדוד איוּבּ מתקרבת ובאה אל ביתם, שמטה עצמה מן הבית בלי לדעת אנה תפנה. היה זה ביקורו החמישי של איוּבּ שבאט במשך היומיםים האחרונים בביתו של טאנוס אחיו.

"נראה הדבר שאותו מלאך רע הממונה כפי שאומרים, על צרותיהם של הבריות המודדם במידה ושוקלם במאזניים מצא, כי סאת־ענוייה של בת־טאנוס לא הגיעה למידה הגדושה, ומשום כך עמד וחפן עוד חופן אחד כדי להשלים את הגודש, "כך הסביר לי אנטון החקרן, שבימי שחרותו נדד לארצות שמעבר־לים ולאחר שנים רבות שב לביתו, ובתל אז־זית יצא לו שם של חקרן, מאחר שבכל דבר ועניין יש לו דיעות מיוחדות, שהן כיוצאות דופן אצל אנשי כפרו. לא אחת מצאתי לי קורת־רוח בישיבה במחיצתו ובהאזיני לדבריו הטבועים בחומת אישיותו המיוחדת במינה. “הכול־יכול,” הוסיף אנטון כשדיבורנו נסב על צרתו של טאנוס, "קובע לאדם סאה אחת של ייסורים, אלא שיש סאה ויש סאה, יש מחוקה ויש גדושה. והמידה, גדולה ודיוקה היא בידי המלאך הממלא פקודות הבורא. מלכותא דרקיעא היא כמלכותא דארעא, שמידת ייסורי העונש אינה תלוייה תמיד בשופט הפוסק אלא בשוטר ובסוהר… "


 

יז    🔗

מערכה אחרונה בפרשת ראג’י ופאדלה היתה תביעתו של איוּבּ לזכות בנו לשאת את בת־הדוד טאנוס. המושג “מערכה” הולם כאן מחמת הסכנה שהיתה צפוייה שהדין־והדברים והטענות והמענות והתביעות ייהפכו לקטטת־דמים, אחת מאותן הקטטות הרגילות ביישובי־הכפר בארצות המזרח, שקצירה קציר נכבד של חללים ופצועים, בעלי־מום ועצירים ונידונים ופסקי־דין של כלא וקנסות. אותו יבול אומלל מצמיח ספיח של איבה ויצרי נקמה, שהם כפקעת איומה, שחוטיה סבוכים ומסובכים ואין אתה יכול לתפוס קצהו של חוט כדי להתיר את הסבך, הנמשך שנים על שנים ולעתים דורות על דורות.

אַיוּבּ נאחז בזכות בן־הדוד כאחד הדבק בקרש־הצלה. הוא ראה הזדמנות יפה להציל באמצעות פאדלה את אמין בנו ולבסס לו מעמד בכפר, מעמד של בעל־בעמיו. הוא ידע, כי בנו אינו מהרצויים לבריות, וכל שכן שאינו מן הנכספים שבני־אדם ימהרו להשיא לו בת שלהם. אבל זכות בן־הדוד מקודשת היא מדורי־דורות ולמזלו הוא היחידי מכל שארי־הבשר של הדוד טאנוס שיש לו בן להכניסו לחופה. מאז הופרו האירוסין בין ראג’י ופאדלה, החל מאמין באמונה שלימה שמן השמיים יעדו לו את פאדלה לאמין ושעם נישואיו יעזוב בנו משובת־נעורים ויהיה לאדם הוגן לתפארת המשפחה. כלה ונחרצה מאיתו לנהל את המערכה בכל הדרכים, ואם דרכי־שלום לא יועילו – זרוע שלו ושל אמין תועיל לקבל את הזכות המגיעה לה.

וכך כינס בעל־התביעה את מועצת־המשפחה, כדי להשיג תמיכה והסכמה לזכות בנו על פאדלה מהאחים ומשארי־הבשר, שיאַלצו את טאנוס לתת את הבת למי שזכאי לו בכוח מסורת־אבות. כשנתכנסה המועצה בביתו של זינאתי, בכור האחים, עמד איוּבּ והכריז, קצת בלשון פשוטי־עם וקצת לפי הנוסח המקובל: להווי ידוע לכם, כי לאמין בני משפט־הבכורה לפרוש את כנפיו על בתו של אחינו ודודכם הנכבד טאנוס. האם יש עוד בעלי־זכות? אם יש – יקומו ויתבעו זכותם.

דברי איוּבּ נאמרו בנימת בטחון ונצחון. הפעם יחיד הוא מבעלי־הזכות התקיפים ואין שני לו. ב“דיוואן”, הוא בית־האורחים המרווח של זינאתי, השתררה דממה והיה נראה שכל אחד מחכה שזולתו יפתח פיו ויאמר דברו. הכול הביטו לעברו של טאנוס, שישב קודר, משל הזמינוהו לעניין של אבלים ולא לעניין של שמחה.

“נכון הוא,” אמר טאנוס שיש בשחוח ומדוכא וקולו רועד. “כי בנו של אחי איוּבּ הוא הגואל היחידי ולו הזכות לשאת את בתי לפי לפי מסורת אבותינו, אבל מינהג הוא במשפחות המכובדות, כי במקרה שהארוס אינו מקובל על הבריות, הולכים אל הנערה לשאול את פיה אם תאבה ללכת אחריו. שאלנו את הבת והיא מסרבת, ואם כן נקי אני מאלהים ואנשים, ואתם בני־שבּאט הנאספים כיום כולכם עֵדַי, כי כדת־וכדין נהגתי.”

“לא תמיד, לא תמיד נוהגים כך,” קרא אַיוּבּ ממקומו. “וכי לא השֹיאו לפני כעשרים שנה במשפחתנו את באזיל לעפאף? ואף כי באזיל שוטה גמור היה ועפאף סירבה והרעישה עולמות בהתנגדותה, אלא שתופיק, אבי עפאף, ציווה עליה להינשא לבאזיל. אחי הנכבדים ואחייני היקרים! יכולים אתם לומר על אמין בני מה שתאמרו, אבל שוטה איננו. ואשר לאורחותיו שלא תמיד הם נאים ורצויים לכולנו, הרי אלה הם משובת־נעורים ותו לא. לכשיישא אשה תתישב עליו דעתו ויהי בעל נאמן לאשתו כפי שציוונו ישו האדון.”

“אחי איוב!” נשמע מאחת הזוויות, קולו העבה והבוטח של זינאתי, בעל־הבית שישב על מיסב של כרים קטנים ורפידת־שטיחים, רגליו משֹוכלות תחתיו והוא מחזיק בקצה צינור הנרגילה שהוציא מפיו. “אחינו איוּבּ,” שגה כדי להגביר רושם, “עניין באזיל ועפאף סופו מוכיח, כי תחילתו גרועה היתה. תופיק לא נהג כהוגן כלפי בתו. אין אדם המכבד את עצמו מוסר את בתו לרשותו של שוטה ללא־תקנה. אמנם בנך אמין אינו מן השוטים, אבל גם לא מן ההוגנים והמיושבים. אנו כאן בחוג־המשפחה ומותר לנו לומר דברים כהוויתם. שים לבך: תופיק נתן את הסכמתו ואילץ את עפאף בתו להינשא לבאזיל, ואילו אחינו טאנוס לא יקום לאלץ לכך את בתו פאדלה. ענייננו כאן שונה הוא. ואומר דיבור אחר שכדאי שניתן עליו את דעתנו: הנערה נתייסרה כבר למדי ואל לנו ולהוסיף עליה תלאות. ודאי שצר מאוד שבתו של אחינו לא תינשא לבן־בּית־שבּאט, אבל עלינו להתנחם כי עזיז שהוא קרוב לנו, שבן־מחותנים שלנו הוא, בחור הוא וטוב.”

איוּבּ, רפה־העצבים והנוח־לכעוס, התפרץ לתוך דברי זינאתי בשצף־קצף. מישהו מהיושבים קם ממקומו ותבע בתקיפות מאיוּבּ להתנהג כשורה במועצת־המשפחה ובנוכחות עמוד התווך שלה – הדוד טאנוס, והוכיח אותו על פניו. דברי־התוכחה הקשים העלו את חמתו של איוּבּ והחל מצעק ומשמיע דיבורים לא הוגנים. מכל עברי ה“דיוואן” המרווח הופרחו אליו תשובות ותגובות־זעם, ואז קמו רעש ומהומה, והאחד לא שמע את דברי השני, פרט לקריאות רוגזה והקנטה. וכך נתפזרו בני בית־שבּאט בלא־כלום.

בצאתו ממועצת־המשפחה דומה היה איוּבּ לאחד שהחזיק שטר המקנה לו נכס יקר לקניין ובאו אנשי־זדון וחטפוהו מידו. ממקום האסיפה חש איוּבּ אל ביתו של ג’אבר ג’ובראן לשאול עצה ממנו כיצד ישיג את הזכות המגיעה לו בכוח מינהגי קדמונים. סירב ג’ובראן לעיין בדבר משום שלא היה נכסף לעסוק שוב בעניין יגע זה, מאחר שנכשל ומאמציו עלו בתוהו. הפציר בו איוּבּ עד שנתרצה. הוציא ג’ובראן משקפיו מנרתיקו, שיפשך זגוגותיהן במתינות כה רבה שהיתה בה כדי להוציא את איוּבּ קצר־הרוח מכליו והרכיבן על אפו, אף מחודד של נשר. כך היא דרכו של ג’ובראן לעשות עסק גדול עם משקפיים שלו כשמביאים אליו את הדבר הקשה שאין לבו חושק לטפל בו, כאילו חושף הוא בזגוגית משקפיו את הנעלם והסתום. ג’ובראן הסתכל מבעד לזגוגיות המצוחצחות אל איוּבּ ואמר בלשון של מטיף ובעל־עצה: “אמת ונכון, אבו־אמין, כי הזכות שאתה תובע מגיעה לך ללא־הירהור ועירעור. לבנך אמין הזכות להוריד את פאדלה מבהמת־הרכב אילו הובלה לביתו של בעל שאינו מבני ה”עמומה" (בני הדוד מצד האב), אבל במה דברים אמורים, כשכל בני־המשפחה, לפחות אלה הקובעים בעניין, מסכימים לכך. אילו לפחות אבא ואמא של הנערה הסכימו בלב שלם אפשר היה להתגבר על סירובה של הנערה. למעשה, אבו־אמין, מעטים מאוד הם תומכיך. רובם מסרבים וקצתם לא איכפת להם. אבל גם הללו אינם לצידך עד כדי כך שיתערבו וידרשו. מצבך רופף איפוא. נראה, כי עזיז יזכה בבתו של טאנוס ולא אמין. ומוטב שתניח ידך מהעניין."

איוּבּ ישב לפני ג’ובראן כאחד שכוח ההליכה והתנועה ניטל ממנו. “כל עוד אני בחיים,” אמר איוּבּ בקול מתאפק אך תקיף, “לא ישא הזר את בת־הדוד. אם עצה אין – תעמוד לי זרועי.”

היה בדבריו של איוּבּ אזהרה, כי במלחמתו לטובת בנו לא יברור בשום אמצעים, לא היה ספק, כי שרשרת של טרדות נכונות לו, אם אַיוּבּ יפעל לפי אזהרתו. חוש־ריח מצויין להבעל־יועץ בעניינים כגון אלה. וכבר הריח שדברי איוּבּ אינם דברים בעלמא ונתעכרה רוחו עליו והרי שום אדם אינו חושק בטרדות ובטוחות של עסקי דמים בכפר. וכל שכן עכשיו לאחר שהזקין ותשש.

“יכול אתה לעשות משהו כדי לעכב אירוסיה של פאדלה לעזיז,” אמר לו ג’ובראן פתאום. איוּבּ נתקרב סמוך לג’ובראן וכל־כולו אוזן קשבת.

“אם תוכל לשדל את ראג’י בן־אחיך שיכריז, כי אירוסיו עודם שרירים וקיימים, מכיוון שקיימת תביעת־כספים מטאנוס, הרי יש לך תקווה. תקום נא אלמנת פואד אחיך, היא ובני־ביתה וידרשו החזרת דמי־סיבלונות, תכשיטים ורהיטים; כל עוד דרישה זו קיימת אסור, לפי המקובל, לערוך אירוסין חדשים. עליך להקים מכשולים שיפריעו לאירוסין של פאדלה, ובה במידה שיארכו המכשולים תהיה שהות בידיך לשדל את טאנוס ובתו או למשוך את הקרובים לצידך. עשה ואלוהים יצליח דרכיך.”

איוּבּ נפרד מג’ובראן בעתרת ברכות ובנשיקת־יד.


 

יח    🔗

למחרת השכים איוּבּ ונסע אל בית אלמנת אחיו. הוא לא הישלה את עצמו שראג’י יקום ויכריז שאירוסיו קיימים. בדרך הירהר איוּבּ בעצה שנתן לו ג’ובראן לנסות דברים תחילה עם ראג’י אולי יסכים להכריז רק בתורת חסד לדודו איוּבּ שהאירוסין קיימים. הוא העדיף לעורר רק בתורת חסד לדודו איוּבּ שהאירוסין קיימים. הוא העדיף לעורר אצל גיסתו האלמנה ובני־ביתה את הרצון לתביעה תקיפה ונמרצת להחזיר את דמי־הסיבלונות שנסתכמו בסכום גדול.

אלמנת פואד חזרה לפניו על סיפורה ששמע אותו מפיה עד לזרא כיצד מכרו חלקת כרם־הזית מירושת פואד הזעומה וכמה עמלו ויגעו עד שאגרו פרוטה לפרוטה אשר נצטרפו לדמים מרובים, דמי אלמנה מוכה ודווייה, ודיבורים ומעשיות ארוכות שאינם מן העניין, שלשמו הוא בא לכאן. ידע אַיוּבּ שלא הזקנה היא הקובעת, ויש לכנס את בני־הבית ולעוררם על ההחלטה לתבוע מטאנוס אבי פאדלה להחזיר את הדמים.

איוּבּ התייגע רבות עד שהצליח לזַמֵן יחד את בני בית־פואד אחיו. הכול הסכימו שיש להגיש את התביעה, ובייחוד עכשיו, כשיש לה כיסוי נאה בדמות סיוע לבעל־הזכות של פאדלה. הכול הסכימו, פרט לתומא שעמד על שלו: “הפסדנו לפי המינהג – אמר – ולא נאה לתבוע ואפילו אם הכספים הנתבעים מצטרפים לסכום גדול.”

גם בלי תומא אפשר היה לתבוע. הלה רק היחווה את דעתו ולא נתכוון להטיל אותה על בני־משפחתו. אבל כל עמלו של איוּבּ לשווא היה, מאחר שראג’י הודיע במפורש, שהוא, אשר לפי מינהגי המסורת הוא התובע, לא יזיז בשום פנים ואופן לא רגל ולא יד באותו עניין. “כיצד – טען – אבוא ואיראה בפני הדוד ואתבע ממנו תביעה לאחר שאני היפרתי את ברית־האירוסין?”

אַיוּבּ היה קרוב למצב של ריתחה, אולם הבליג. נתקרב אל ראג’י ואמר לו דברי כיבושין: “שמע, ראג’י! אתה יכול לעזור לדודך עזרה גדולה, מדוע תמנענה ממנו? מה חטא חטאתי לפניך? אדרבא, אמור ואקום ואבקש סליחה ומחילה מכבודך. לך־נא ותבע מטאנוס ואזכור לך חסד זה כל ימי חיי.”

“דודי,” ניסה ראג’י לשכנע את אַיוּבּ בצידקת דבריו. “תבין, שלא אוכל לעשות זאת, שאל ממני כל הבקשות שבעולם רק לא את זו.”

“אבל, בני, זוהי הבקשה היחידה והחשובה שיש לי אליך – טען איוב – מעולם לא ביקשתי ממך ואני תקווה, כי שוב לא אבקש ממך דבר. הזדמנות אחת ויחידה באה לידך שבה יכול אתה לסייע עימי ללא כל יגיעה או הפסד. ואתה מסרב… על מה זה ולמה? אמור!” נקט איוּבּ נעימה של בקשת־רחמים על עצמו.

“לא, דודי, לא אוכל.”

פניו הרזים של איוּבּ נצטמקו עוד יותר ונתכרכמו. הוא החל נושם ונושף, כדרכו בשעה שכעסו גובר עליו, וצעק בקול: “הָרוג אהרגך כהרוג את הכלב המצורע, אותך וכל מי שיעמוד על דרכו של אמין בני. פאדלה לא תהיה לאחר, לא, לא. אני אהרוג אהרוג, אהרוג…”

“תקצר ידך,” קרא ראג’י לעומתו.

איוּבּ התרומם ממקומו, הרים ידיים כאומר להתנפל, אך ראג’י חמק חיש וברח החוצה כשאיוּבּ צועק בקולי קולות: “ואללה, אהרגך!”

וקמה צעקה ומהומה ובהלה בביתה של האלמנה. זו היתה טופחת בעמידה על צלעותיה וצווחת בניגון של הספד: “הוי ואבוי לשנותי, קוּמה פואד וראֵה מה עוללו לי!” יתר הנשים ייבּבו אחריה וצווחו, ובשארה ניסה בגערות להרגיע את איוּבּ שנשבע בשבועה חמורה, שהוא במו־ידיו יטול את נשמתו הטמאה של ראג’י, אויבו בנפש, העומד כשטן על דרכו.

ובעוד בשארה ותומא מחזיקים באיוּבּ ומתאמצים להרגיעו, דחפם איוּבּ מעליו בידיו וברגליו, כשהוא צועק ללא־קול: “עיזבו אותי, חבר־מרֵעים! כולכם קמתם עלי לקפחני. לקפח את זכותי, את זכותו של אמין בני. זרע־מרעים, בנים משחיתים, ארורים אתם כולכם כאיש אחד!”

איוּבּ לא בירר שוב בדברי חרפות וגידופים. אך משנתעייף וחמתו היתה דועכת והולכת יצא מן הבית.


 

יט    🔗

יום אחד ישבתי אצל אנטון החקרן ושמעתי סיפוריו על נדודים שלו במדינות רחוקות שמעבר לים באמריקה הלטינית ובמערבה של אפריקה, על הרפתקאות ומאורעות שאירעו לו בהיותו גר באותן ארצות־נכר, שהיה מוכר בהן עמל־כפיו וזיעת־אפיו בלא־מחיר. היו סיפורים ומעשיות של מושכים ומאלפים הן מפאת עניינים והן בניסוחם, שהיה בו מטעם זקנים שבעי־נסיון־חיים וממוסר־השכל שלהם, שכן לא היה אירוע כלשהו מחייו או מחיי זולתו שאנטון לא יסמיך לו מוסר־השכל חקרני.

היה זה יום ראשון־בשבת, שרובו של הכפר שובת בו מכל מלאכה. פעמוני הכנסיות השתיים שבתל אז־זית, זו של האורתודוקסים המזרחיים וזו של הקתולים המערביים, הרנינו את דיממת הכפר בגלי צילצוליהם, גלים איטיים וחגיגיים הקוראים את העם למלא חובתו כלפי הבורא ובנו המושיע. אנטון החקרן, שהיו לו דיעות משלו גם בעסקי דת ואמונה ואשר שפתיו מלאו תגר על אנשי הכהונה, היה מוקיר רגליו מבית־האלוהים ונזהר מלרמוס חצרו, כפי שהיה רגיל לומר, פרט לחג־לידתו של ישו האדון וחג הסתלקותו ותחיית־הפלאים שלו, בפסחא. “תפילה־בציבור מונעת ממני התייחדות עם קוני.” היה אומר לי. “הצצה אחת בפני הכוהן דייה שתשבש תפילתי, שאני נזכר במעשים של כוהנים שלנו בעניינים שבין אדם לחברו. ומוטב שלא אפרט בשמם. כיצד אכוון את לבי בטהרה כלפי שמיים והוא אבא־קדישא, העובר לפני התיבה ומשמש שליח־ציבור, הוא עצמו מלא מעשים כרימון שרחוקים הם מן הטוב ומן הנאה. כיצד תתקבל תפילתי ותירַצה על־ידי שליח מעין זה?”

מפני דרכי־הנימוס ואולי מחשש אוזניים שלכותל נמנע אנטון החקרן לפרש טיבם של מעשי כוהני־אל, ולספר כיצד הם מקפידים, כביכול, על שמירת כספי הקדשות של העֵדה, וכיצד הם מוציאים על בתי־החסד שנוסדו לטובת היתום והאלמנה ואשר מך ידו, והעני והאביון.

ומעניין לעניין בא לספר מעשים נאים של כוהן מהגר, שהיגר איתו ועם רבים אחרים מבני־הכפר והסביבה לפני עשרות בשנים אל אחת ממדינות אמריקה הלטינית, וכוהן זה היה מחסם ומגינם של עשירי־המקום ולימד בדרשותיו זכות וסניגוריה עליהם, ועל קיפוחיו ומעשי־עוול של אחד המעבידים כלפי המהגרים פועליו. המקניט שבדבר, סיפר אנטון, שדברי זכות וסניגוריה אלה היו אבא־קדישא דנן סוחט מפסוקים של הברית־הישנה־והחדשה וממאמרות קדושים, ראשונים ואחרונים… וביום בהיר אחד נתגלה שאותו מטיף בקדושה, עצם מעצמם ובשר נבשרם של המהגרים העלובים בארץ זרה ונכריה, נעשה שותף לעסקיו של אותו רב־מוצצים מכסיקאי, ששכר מיוחד הקציב לו בעד דרשות־הדופי שלו שסייעוֹ בעסקים, אם בכה ואם בכה.

ובעוד החקרן בעיצומו של סיפורוֹ הגיע לאוזני רחשֵי שאון שפלשו דרך החלון הפתוח אל החדר. היצצתי החוצה והעין תפסה מיד כי ברחוב התרחש משהו שלא כשורה. משיצאנו אנטון ואני מן הבית, ראינו קבוצות של בני־אדם אצים־רצים לעבר החורשה שבצפון הכפר.

"ריצה זו לשם מה היא? מה אירע שם? "

על שאלות אלה ששאלנו וחזרנו ושאלנו לא קיבלנו מענה, כיוון שהאצים־רצים היו שקודים להגיע אל מקום־חפצם ככל המוקדם, או שתשובה שלהם, קצרה וחטופה, נתפזרה תוך כדי ריצה ברוח ולא נקלטה באוזן.

“ודאי דבר של מה־בכך, קטטה רגילה של יום א', יומא־דפגרא שבו השעה פנוייה וכשרה להולכי־בטל ולרודפי־רוח לחסל ריבותיהם הנואלות.” פסק אנטון, שהיה כרוך אחרי אמירת דברים קשים על חשבון בני־מקומו וכל שעה שהיה מוכיחם בשבט־מוסרו היתה זו שעה רצויה לו.

נפטרתי מעל החקרן ושילבתי עצמי עם חבורות ההולכים והרצים־אצים, שהיו נוהרים מכל העברים אל סיבכי החורשה, המשחירה מרחוק ככתם ירוק־כהה, בקבוצת הגבעות החשופות.

המון הומה ומהמה, רובו לבוש בגדי־חג כפריים של יום א', הצטופף ליד מקום אחד ועיני כולם היו נטויות ומכוונות לעבר אחד שבו אירע מעשה שאין לראותו מחמת הקהל הרב שהצטופף עד אפס־ מקום. מתוך הרעש והמהומה הבחינו אוזני צעקות: “פאדלה בתו של טאנוס”, “אסון נורא כזה” וקריאות ודיבורים כיוצא בהן.

אזרתי כוח ופילסתי לי דרך בתוך ההמון הנדחף במרפק, ברך ורגל ובפסיעה עזה התקדמתי אל המקום, ששימש מטרה לריצה המבוהלת וההידחקות הגדולה. ככל שהתקרבתי לשם נצבט אפי בריחות של חריכה, ריחות מעורבים, תערובת משונה של בדים ועשבים ובשר חרוכים. יללות־בכי נואשות פלחו את האוזן.

גופה שרופה, מפוייחת ושחורה היתה מוטלת במעבה־החורשה, ששרידי בגדים מרופטים־מושחרים, שהאש לא הצליחה לכלותם, נידלדלו בקצותיה. בהציצי בעיני־אימה בגופה שדמתה לגופת נערה חנוטה מלפני אלפי שנים, שראיתי פעם בבית בנכאת ה“פרעוני” בקאהיר, לא יכולתי בשום מאמץ להחיות בדמיוני שזוהי מי שהיתה פאדלה, משום שלא נשאר כל מתום באבריה, מלבד כפות־ידיה שהאש לא הגיעה אליהן. לא רחוק מהגופה התגלגל בקבוק גדול של נפט וקופסת־גפרורים. דווקא הידיים שהביאו את האש, שפאדלה דנה בה את עצמה מדעת, נשארו שלימות מכל אברי־גופה.

אדם אחד נדהם ומבוהל כולו, שביתו סמוך לביתו של טאנוס, סיפר, כשהוא מוקף עיגול גדול של מאזינים נרגשים, עצובים ותאבי־שמיעה, כי בתו של טאנוס קמה כדרכה עם אור־הבוקר והיתה עוסקת בעבודות בית ומשק. ורק כעבור שעות ספורות, כשהגיעה שעתה של הליכה לתפילה, אשר פאדלה לא היתה מחסירה אף אחת מתפילות יום א', הרגישו בני־הבית בחסרונה. אל המוקד שערכה לעצמה הלכה לבושה בשמלת־החג הצבעונית ואף את ההינומה שהית המיועדת ליום־הכלולות שלה עם ראג’י עטתה לכלולותיה עם “עזראין”, הוא מלאך המוות.

עמדו וחיכו לכוהן, שיבוא ויערוך אזכרה לנפטרת ויבקש סליחה ומחילה וכפרה על מעשיה ובמיוחד על מעשה אחרון, מעשה רצח עצמה. ניגשתי קרוב אל הגווייה ועיני לא משו מידיה שהאש לא שלטה בהן. ובהסתכלי באצבעות שמאלה הבחנתי פתאום על אחת מהן בטבעת האירוסין, ששמו של ראג’י חקוק עליה.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47800 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!