פדיון שבוי    🔗

א    🔗

באותם ימים גדולים של שנות תש“ח ­– תש”ט, תשומת־לב מיוחדת עורר בי מחנה־השבויים המרכזי במדינה, שהוקם תוך סערת הקרבנות של מלחמת־הקוממיות, אי־שם במרחק־מה מחוף הים. אני, נודד ותיק במישכּנות ערב, נמשכתי כולי לאותו מחנה רחב־ידיים, גדור ומתוייל. תכופות הייתי סר לאותו מחנה, שבו שוכנו המונות של בני־ערב על עמיהם ושבטים, על להגי לשונותיהם, על פרצופיהם ולבושיהם המגוונים.

היה מחנה השבויים אחת התופעות הנדירות, בריאה חדשה לגמרי בעלת יחוד משלה, שונה לחלוטין מהחידושים המפליאים שנוצרו תוך זמן קצר במדינה, שזה עתה נולדה. לכאן הובלו מצרים בהמוניהם, כי הפליאה ישראל להכות במצרים, המתיימרת להיות גברת מלכויות ערב. אחריהם באו סעודים, בהן חיג’אזים ונג’דים וקבוצות קטנות של בני־תימן – כל אלה נספחו אל חיל־מצרים הסדיר והבלתי־סדיר. היו כאן סורים ולבנונים מוסלמים. בני עבר־הירדן, עיראקים, לובים ואף מן ה“מערביים”, כלומר, בני צפון־אפריקה הרחוקים, לגוייהם ושבטיהם: תוניסים, אלג’ירים ומארוקנים, שנתגלגלו לארץ עם פלוגות מתנדבי “האחים המוסלמים” וזולתם, או שנתגלגלו אליה בנסיבות שונות ומשונות, בכללם אלה שבאו לכאן לחפש מחייה, לאחר שניסו את מזלם לשווא במקומות אחרים ובינתיים השתקעו בארץ; עם פרוץ המהומות פעל חלק מהם בחבורות המזויינות, וכך נתגלגלו למחנה־השבויים.

לא היתה כמעט אומה שלשונה לשון־ערב ודתה דת “המאמינים”, שלא היתה מיוצגת מחנה רחב־ידיים זה על־ידי אלה, שנתעוררו ובאו לקיים “ג’יהרד”, היא “מלחמת המצווה” בכופרים, אשר השתלטו על ארץ־הקודש ועתידים להשתלט על כל הארצות הסמוכות וכך ילכו ויירשו ארץ אחרי ארץ, עד אשר יגיעו, חס־ושלום, עד לקודשי־הקודשים של האמונה, על מכה ואל־מדינה, – דברים מפורשים, שנאמרו השכם־והערב מפי חכמים ונבונים מעל בימות מיסגדים, משולבים בפסוקי “קוראן” ואימרות “חדית'”, היא תורה־שבעל־פה, דברי ראשונים ואחרונים, כולם קדושים כולם טהורים שדבריהם דברי־אמת וכל המהרהר אחריהם הוא מין ואפיקורס וסופו יורש גיהינום לנצח־נצחים. מחוץ לאנשי־הצבא שהמלכות מוליכה אותם בעל־כורחם לכל מקום שמוליכין ומחוץ למתנדבים מטעמי דת ולאום שקנאות נוקשה הציצה מפרצופיהם העטורים זקנקן גזוז מחודד, אות לחסידות וזיקה לאגודת “האחים המוסלמים” – תפסו מקום מסויים במיכלאות־המחנה חבורות הרפתקנים, שודדי־דרכים, בעלי חרב־להשכיר, גנבים לסוגיהם, עוברי־עבירה ומבצעי־פשע זקנים ורגילים, שנסתפחו על תנועת הלוחמים תוך תקוות ואשליות מגרות לשלול שלל ולבוז בז; לזכות בנערות חמודות ולרשת בתים מלאים כסף וזהב וכל שכיות־החמדה, כפי שנמסר בקול רם ומפה לאוזן בלישכות הגיוס השונות ובמחנות־האימונים במדינות סוריה ומצרים.

לי היה המחנה אוצר בלום להסתכלויות מאלפות וללימודים מחכימים, אשר כדי לזכות בהם הייתי צריך בשנים כתיקנן לטלטל עצמי במשך חודשים ארוכים אל מושב האומות והשבטים הללו לארצותיהם ומישכּנותיהם על חופי־ים וישימוני־מדבר. כאן, במחנה, יכולתי לעמוד מקרוב על אופיים של בני־מצרים למחוזותיהם, למעמדותיהם ושיכבותיהם. בין הפלחים השבויים, שרובם היו ממצרים התחתית, מעבדי אדמת הדלתא הדשנה, יצורי אנוש משועבדים ומושפלים מדורות, עוררו את תשומת־לבי, ה“סעאידה” – תושבי מצרים העילית, שכני המדבר המערבי המצטיינים בעוז־רוח, אך יותר מזה בעזות־מצח. עכשיו היכּרתי אותם לראשונה פנים־אל־פנים, לאחר שהיו ידועים לי במשך שנים ארוכות מהמקום שהם תופסים בדיווחי בתי־הדין הפליליים בעתוני קאהיר. עמדו לפנַי בני מצרים עילית כשעיניהם עזות־המבט שקועות עמוק בתוך פנים שחמחמים ירקרקים, מצליפות מבטים חייכניים ערמומיים, מוכנים להשמיע בדיחה משעשעת, כדרך המצרים המפורסמים בחוש ההומור.

אות ומופת חותכים להבדלי־תהום בין עיר וכפר במצרים שימשו לי העירוניים, חנוונים העוסקים במסחר זעיר, משכילים כזית שרובם שחצנים ויהירים, אשר רחשו לכפריים בוז עמוק. בין בני־העיר ייחדו לעצמם מקום נבדל בני־האצולה, בהירי־עור ברובם, סימן למוצא אלבני, צ’רקסי ותורכי, בעלי זכויות היֶתר, מעונגים ומפונקים מדורות – מהם כל בעלי־הדרגה אשר במחנה הנושאים תארים על טהרת התורכים מ“סול” (רב־סמל) ועד “יוזבאשי” (סרן) ו“סאג” (רב־סרן). ונמצאו ביניהם יורשי אומנות־המלחמה מאבותיהם בראשית המאה התשע־עשרה, מימות מוחמד־עלי הגדול, מייסד השושלת המצרית החדשה, אשר נכדו פארוק בן־המלך פואד היה האחרון ליושבים על כיסא המלכות. היה אחד יוזבאשי שהתפאר בכתב־היוחסין הצבאי שלו המגיע עד אחד מאבות־אבות־אבותיו המַמלוכּים, שליטי מצרים אשר מוחמד־עלי הקצין האלבני, מייסד השושלת, הכריע את מנהיגיהם בטבח הגדול שערך בהם בשעת־סעודה שעשה להם בעלותו על כס־המימשל, אשר כונן לעצמו ולזרעו אחריו.

אחריהם באו כנושא רב־עניין הסודאנים השחורים, דקי־הגו ומלומדי־המלחמה, אשר נלחמו בחירוף־נפש בשדה־המערכה, ובשעת קרבות פנים־אל־פנים יש והיה הסודאני שולח, כחיה נשכנית זו, את שיניו המבהיקות בלובנן בבשר־יריבו.

חטיבה מופלאת ומובדלת היוו הבדווים בני־סעודיה, ששרדו מהגדודים, אשר מלכם נדָבַם אל חיל־מצרים. לשונם של בני מדבר רחוק זו היתה נשמעת באוזניהם של דוברי הערבית האחרים כלשון־עילגים, שגם בעלי־בריתם המצרים שלחמו איתם שכם אחד הבינו אותה בקושי. מלים, ביטויי־לשון, חיתוכי־דיבור על לַחנם המיוחד של הסעודים, עוררו את חוש ההומור והלצון של המצרים, שהיו מרבים על חשבונם בדיחות ודברי חידוד, שבהם מצטיינים בני־היאור.

והיו תימנים קטני־קומה וקלושי־זקן אשר בשום־פנים־ואופן לא ניאותו להכניס את רגליהם הדקות בעול נעליים, והיו מהלכים יחפים בין בימות־החמה בין בימות־הגשמים. הזר והמוזר ביותר, שאף אחד מבני העממים הערבים, חבריהם לנשק ולשבי, לא נזקק ללשונם של התימנים ורק החייל הישראלי יליד צנעא, ששירת היחידה של מחנה־השבויים, יכול היה לגלגל איתם שיחה בלהג לשונם, והוא הוא ששימש בשעת־הצורך מתורגמן יחיד בינם לבין הממונים על המחנה.

שעות רבות הייתי שוהה ליד המיכלאה של השבויים הסורים. קבוצה זו שנכלאה כאן היתה מיחידת מתנדבים מאיזור הררי אחד בצפון, נוודים ברובם וקנאים חשוכים שהצטיינו בבערותם וביִצריהם העזים, מרדנים מטיבעם בשלטון הרחוק והמרכזי בדמשק, מחמת נאמנותם היתירה לראשיהם ושייכיהם המקומיים, שאינם מכירים במרותה של אותה בירה. הללו היו שוחרי־הרפתקות, אשר בשיחות וּויכוחים אתם היו נושבות מהם רוחות עזות של פסגות החבל ההררי שלהם, המאוכלס שבטים שאינם פוסקים להילחם זה בזה וכולם יחד נגד אלה המנסים להכניסם בעול של יישוב ודרך־ארץ. ישיבה בכפיפה אחת איתם היתה מרתקת. משהיו מוציאים אותם מן המיכלאה המתויילת גדר־לפנים־מגדר אל האוהל גדול־המידות, המשמש חדר־אוכל, הרי אחרי לגימה ראשונה מהקפה, שאחד מבני החבר שלהם העובד במטבח־המחנה היה מתקין אותו לפי טעמם, ואחרי כמה מציצות מהסיגריות שנתכבדו בהן, היו לובשים־עוז ומספרים על מעשי־גבורתם במלחמה, כיצד הירבּו חללים, כיצד הרסו מושבות, כיצד וכיצד…

“וכיצד באתם אתם ושכמותכם אל מעבר לגידרות־התיל, נכנעים ושבויים?”

שאלה זו שהותלה אליהם בעצם שטף סיפורי־המעשיות על עלילות ומעללים, יצרה לרגע־קט דממה שבמבוכה. אך מבוכה זו לא ארכה הרבה, שכן אחד מהם, ראש־המדברים, מקרוביו של שיך נכבד מאותו חבל הררי, אדם כבן ארבעים שלחייו שחומות ומבהיקות כנחושת ממורטת, זקנו שחור ועבות ועיניו אפֵלות כצופנות מזימה, השיב בלשון מתונה ובטוחה כך: “אתה שכותב אתה בעתונים ובספרים, אתה מה לך כי תיתמם? מה אנו ומה כוחנו אם האמריקאים בשפע דולריהם מצד אחד וה’מסקוֹבּים' בשיפעת נשקם ומפקדיהם מצד שני עזרו לישראל? הם לחמו למענכם.”

הרב־סמל הישראלי הממונה על מיכלאה זו של הסורים שישב לידי באוהל לחש על אוזני: “חבל, חבל מאוד. אביר זה – אנשינו לא הספיקו להטבילו טבילת־אש כהלכה, כי בראשית הקרבות בצפון נִשבּה יחד עם קבוצת סיירים משלהם והובא לכאן. כל הימים יושב הוא והוזה עלילות־גבורה בדמיונו המרחיק־עוף, אך אלה שאיחרו לבוא אל מאחורי גדר־התיל וטעמו משהו במלחמה אינם שוגים בדמיונות ואינם שֹשֹים לקרב כמו זה.”

“ורוצים אתם להילחם שוב?” הוטלה שאלה אחרת לעומתם.

התשובה איחרה לבוא. “דיינו,” השיבו קצרות שנים־שלושה מהם. השאר החרישו ונראה שלא שׂבעו נחת משאלה זו. “הכול בידי אללה ורצונו ייעשה,” ניתנה תשובה. ספק מאמינים בה, ספק מענה של מתחמקים. אך נמצא מי שלא הסתפק בתשובה רגילה ושיגרתית, וזה היה שתום־העין, שמפרצופו המצולק והמסורס נשבה קהות אכזרית, וכך אמר: “אם יקרא הקורא למלחמת המצווה, ל’ג’יהאד', הלוך אלך, בחיי עיני הימנית (ובדברו הצביע על עינו השלימה), כל עוד אראה בה את אור השמש!”

“‘תכשיט’ זה עוסק תמיד בתפילה,” מילמל הרב־סמל כמדבר אל עצמו, “תמיד הוא מסתבך בוויכוחים ובריבות עם חבריו המזלזלים בתפילה ובמצוות. זה גורם לי צרות. הוא אורח מצוי ב’זינזאנה', הוא הצינוק.”

והיו גם לבנונים מתנדבים ובהם גם נוצרים ספורים ואחד ארמני, שאין איש יודע כיצד נשתרבב ביניהם. נתקשיתי מאוד להבין בפגישות ראשונות איתם, כיצד נגרפו הללו לתוך גלי המלחמה ונתגלגלו עד למחנה זה. היה ביניהם אחד נוצרי מהר הלבנון, אשר בשיחה על סיבת התנדבותו טען, כי כוונתו היחידה היתה אך ורק לגאול את ירושלים, “עיר המשיח”, מידי צולביו.

במיכלאה אחת נמצאו עיראקים קשי־מזג שהעלימו את דרגותיהם האמיתיות ובשעת חקירה ראשונה העלו דרגותיהם, כדי לזכות בזכויות־יתר בשביָים; היו גם קצת בֵּרבּרים מה“מגרבּ”, נמוכי־קומה ומוצקי־גוף, שאחדים מהם לחמו בתוך שורות הסודנאים, ילידי הדרום, שאפם שֹרוע ונחיריהם פחוסים וערבית שלהם מעוטה ורצוצה. השלים את התמונה הוֹדי מוסלמי שהלשון היחידה שבה הסתייע היתה האנגלית, ששימשה קשר בינו ובין הממונים עליו. הוא ישב בתוך אחת המיכלאות של שבויים עיראקים וסורים והיה כעורב לבן, שבני־מינו השחורים מציקים לו, אך ורק משום שהוא שונה מהם ובודד לנפשו.

ב    🔗

והיו גם שבויים מבני־המקום, פלשתינאים צעירים, מיעוטם שבויי־חרב ורובם כלואי־מלכות, בני דרום, צפון ומרכז שנעצרו בשעת כיבוש ערים וכפרים, שאחד מהם אמר לי בלשון גוזמה: “נאספנו בידי שובינו כארבה הפושט ומכסה את עין־הארץ.” לאמיתו־של־דבר, אותם פלשתינאים שהובלו אל מחנה־השבי לא פשטו ולא פלשו; הפושטיים הפולשים היו אחים ושכנים שלהם, דווקא הם, הפלשתינאים, שבגללם נוצרה אותה תכונה מלחמתית במלכויות ערב, רובם אדישים היו לכל מה שנעשה, כביכול, למענם ולטובתם. הללו לא נסו במנוסה המבוהלת אל מעבר לגבול ונשארו במקומותיהם. והיו בין אלה כפריים שרצו לקראת הלוחמים הישראליים, מוכי־תדהמה ובהבעת־פנים של מבקשים על נפשם, הניפו ידיים באותה תנועה מדכדכת של אוזלת־יד המביעה דלות וריקות והתבטלות והזועקת בקולות־אלם: “מי אני ומה אני? אנא, הניחונו לנפשנו ונקבל עול־מלכות כל כמה שתרצו.”

אך השעה שעת־מלחמה קשה ומרה, אשר שלהבותיה שלוחות מכל צד ועבר, וצבא ישראל ראה, כנראה, הכרח לשעתו לכלוא למשך זמן־מה את הפלשתינאים הללו, צעירים ולעתים גם גברים בשנות־העמידה, ולהובילם אל מחנות השבויים.

במחנה־השבויים המרכזי נמצא ערב־רב של דמויות מערביי הארץ, שחותם המקום והמחוז טבוע בהם ובלבושם, אשר ביניהם בלטו פולחי האדמה ופורשי רשת ומיכמורת ואנשי־עמל מכל המקצועות, שהיו עוסקים בהם בעיר ובכפר. אפשר היה למצוא שם מהאריסים המדולדלים שבדרום, שרבים מהם היו לקויי־ראייה ושתומי־עין ועד הפלח “בעל־הגוף” ממרכז הארץ ומצפונה, בריא בגופו, שהיה נעדר אותה רוח־של־כניעה של פלחים דלים ואריסים אביונים. מעבר לקירות המסוייגים של המיכלאות ישבו גם צעירים מהפקידות הנמוכה של החברות הזרות בארץ, אנשי־שירות במחנות־הצבא של השלטון הבריטי שהסתלק, טבחים, לבלרים וכיוצא־בהם, רוכלים, מוכרי גרעינים קלויים וגלידת “אסקימו”, מלביני כלי־נחושת, משחיזי־סכינים וכדומה. רבים מהם עבדו במושבות היהודיות מיַלדותם, והעברית שבפיהם היתה ללא חי“ת מחורחרת וללא “עי”ן” מוגרנת, כפי ששמעו ולמדו מפי ה“סיכנאג’ים”, כלומר האשכנזים, מעבידיהם וחבריהם לעבודה. כל אחד וסיפורו הממושך והעצוב איתו כיצד הגיע לכאן. מסיפוריהם של רבים מהם נגולו ונתגלגלו לאוזן השומע תהפוכות־הגורל של פשוטי־אדם, שנגרפו לתוך מאורעות ואנדרלמוסיה מבלי לדעת על מה, כיצד ולמה.

עדה מיוחדת בפני עצמה היו הפלחים, בני כפרים, אשר מרבית תושביהם ברחו על נפשם בשעת הבריחה המבוהלת ונשארו רק מתי־מספר אשר דבקו בביתם ובחלקת־אדמתם כשהלב נוקף מפחד ורוגע מביטחון חליפות. הרגשת ביטחון לחשה להם, כי לא יאוּנה להם על רע. הלא שכנים ידידים להם ב“קומבּאניות”, – “חברוֹת”, כינוי ישם למושבות – וגם בעיר הסמוכה; אולם פורענות המלחמה המשתוללת עקרה ללא־רחם רגשי־ידידות ויחסי־שכנות טובה. השתלשלות המאורעות הוכיחה, כי בימי מלחמה לחיים ולמוות אין לבטוח בידידים ואין מועיל בשכנים. הסערה הרתיחה והעלתה ממעמקים את היצרים הרעים, שניזונו ממלחמה שנכפתה על המדינה הצעירה ואשר איימה לעקור ולכלות את הכול; והיו ביצרים האלה גם שאיפות־נקם, יצרים שקיבלו את צידוקם גם מאותה שאלה היפותטית: “ואילו אתם – השכן והידיד המנוצחים כיום – הייתם מנצחים, מה הייתם עושים בי?”

מבין תושבי כפרים שניטשו ואינם קיימים עוד, קשה לי לשכוח בני כפר אחד של יוגבים ודייגים, אשר נכבשו על־ידי פלוגות־המחץ בטרם פלישת מדינות־ערב. אותו כפר שימש קן מתמיד לאנשי כנופיות מזויינות, שבאו מן החוץ דרך הים. באחד הלילות נתעוררו שוכני ביקתות־החימר לקול רעמים מזוועים ומקפיאי־דם של פגזי מרגימות וטירטור מכונות־ירייה וילל שריקות חד ותכוף של כדורי רובים ואקדחים. נדמה היה, כי העולם חוזר לתוהו־ובוהו. במשך שעות־מיספר מצאו עצמם הכפריים המפוחדים והמבוהלים כשהם זועקים במלוא־גרונם: “אללה, אללה” וקוראים באימה: “הוי ואבוי”, יושבים צפופים, הם ונשיהם וטפיהם במכוניות־משא. ואילו החבלנים מפלוגות־המחץ מטאטאים את עשרות הבתים ברעמי פיצוצים שהדיהם נשמעו למרחוק בדיממת־הלילה. הוצאו הכפריים אל היישוב היהודי הסמוך. עם כל התפוצצות אדירה עלתה ייבבת הנשים שצעקו: “אוי לו, אבוי לנו, כפרנו הלך.” באישון־לילה הוצאו אל היישוב הסמוך ומאז מתחילים נדודיהם למחנות־המעבר, עד שהגיעו אחרי גילגולים (וכל גילגול הוא סיפור בפני עצמו) אל מחנה־השבויים המרכזי.

אנה נשוב? – היתה שאלתו של השייך, מוכתר הכפר, ששימש במחנה ראש ונציג הכלואים מבני כפרו, שישבו בצותא במיכלאה אחת. היה זה דייג בן־דייגים מדוֹרות, שפניו, אכולי־חורב־וקור, אומרים עקשנות וכושר־הסתגלות, המיוחדים לפרושי מיכמורת ותיקים בלב־ים.

“אללה כרים” – האלוהים הוא נדיב וכל־יכול – זה היה פסוק הניחומים והעידוד היחיד שהיה בפי אותה שעה. אשר לי, הכופר, הרי זאת היתה רק אימרה לצאת־ידי־חובת עידוד לסובל. ואילו לגביו הוא, היה בה משהו המפיח ניחומים ומרגוע; ולא עוד אלא “אללה כרים” זה שהפליטה לשוני, ליבה בלב המיואש רוח של תקווה לעתיד שכולו טוב. “כן – השיב – אכן נדיב הוא אללה וכל יכול.” וכאן סיפר מעשה שאירע לאבי־אביו על הים, כשסירתו נתהפכה בסערה וכיצד ניצל בעזרת שברי קרשים שלה, וכיצד נפלו לתוך ארץ שכולה נוצרים, אשר אנשיה “אילמים”, כלומר שאינם יודעים לשון ערב; עינויים שסבל וביזויים שנתבזה עד שלא היה בליבו כל ספק, כי אבדה לו תקווה מחיים ושלא ייצא משביו; אך אללה הרחמן הסב את פני הדברים ונתן רוח רחמים בלב שוביו וסופו־של־דבר, שסבא שלו השבוי יצא משם ברכוש וחזר הביתה וזכה להקים “חמולה” – בית־אב גדול ומסועף. ראיתי, שהסיפור שהאזנתי לו קשב רב היה לו מקור־ניחומים, אמונה ועידוד.

ג    🔗

כאמור, הייתי אורח מצוי במחנה־השבויים, שהיה בשבילי עולם מלא להסתכלויות, לימוד ועיון, מעין בית־אולפנא מעולה ויקר־מציאות להגנות ולחקור בלהגי־לשון ערביים, עניינים שבדת וכיתה ומיסדר (בין השבויים היו לא מעטים שנמנו על מיסדרי ה“דרווישים” החסידים) ודברים קוסמים שביֶדע־עם, פיתגם, משל, דברי־שירה והזמר העממי. מקום מיוחד תפסו בתחומי התעניינותי הפיזמונות מחיי־המחנה, שמחבריהם היו בעיקר ערביי הארץ, אזרחים ותיקים במחנה. הפיזמונות סיפרו על גילגולים של כלא ושבי, על הווי אשר בו אורות וצללים משמשים בערבובייה, על ממונים טובים ורעים – יריעה רחבה שקיפלה בתוכה תהפוכות־גורל, חכמת פשוטי־אדם וריגשותיהם, מין אפּוֹס עממי תמציתי, שוֹבה־לב בתמימות ובפשטות שבו.

פעם נזדמנתי לשם כשעתיים־שלוש שעות לפני שקיעת החמה. באווירו של המחנה היה מורגש משהו שלא כרגיל, שכן בשעות אלה של אחרי־הצהריים לובש המחנה צביון מיוחד. השבויים חוזרים מעבודתם. התנועה במחנה מתגברת ורוחשת כשעה־וחצי. אחר־כך, עם כניסת השבויים למיכלאותיהם משתררת דומייה בחלל־המחנה, המופרעת רק על־ידי המייה חרישית מהמיכלאות. זהו הד דיבוריהם של השבויים המספרים זה עם זה. הפעם מצאתי תנועה אחרת לגמרי: תכונה רבה של קצינים ותת־קצינים לדרגותיהם משוטטים ליד מיכלאות המצרים המלאות אדם ובודקים לפי רשימות שבידיהם, משמיעים פקודות ונותנים הוראות. הבחנתי, כי המחנה עומד בסימן של מיבצע כלשהו.

המפקד, סגן־אלוף גבה־קומה ורחב־גרם, שבפניו הפיקחות מלאות־המרץ מחייכות עיניים בחיוך־תמיד של הבנה ורצון טוב, קידמני בחיוך מסביר־פנים, כשעיניו מנצנצות בשובבות של בדיחות־דעת: “אתם, אנשי־העט, שום דבר לא נעלם מכם. ודאי עוף־השמיים הוליך אליך את הקול, כי מחר בבוקר־השכם אנו פותחים כאן במיבצע ‘ונשובה מצרימה’.”

אמרתי לו מה שאמרתי ברוח דבריו המחמיאים, אך, לאמיתו־של־דבר, תכלית אחרת לגמרי היתה לבואי ביום זה ובשעה זו: רישום פיזמונות מפי שבויים בשובם מהעבודה.

אין בכך כלום, אמרתי בליבי, הלכת לבקש פיזמונים ונזדמן לך מיבצע של “ונשובה מצרימה”. ואכן הלילה בשעה חמש־וחצי אחרי חצות, משתחררים מן המחנה כמה מאות שבויים וחוזרים למצרים מולדתם. זוהי חבורה ראשונה של שבויים החוזרת מצרימה לאחר החתימה על הסכם שביתת־הנשק בין שני הצדדים הלוחמים.

בצריף צדדי ישב השַלָם בדרגת סגן־מישנה ולידו הלבלר, ששילמו לבעלי־הדרגה המצריים את שכר בטלתם בימי שִׁביָם, לפי החוק. אחד־אחד נכנסו הקצינים המצריים לדרגותיהם, בדקו את חשבונותיהם וקיבלו מה שקיבלו, ומשהחזירו השבויים את החפצים השייכים לשובים, קיבלו את פיקדונותיהם, חפצים קטנים וכסף שהיו ברשותם שעה שנישבו. הכול הלך כשורה עד שהגיע תורו של הסרן עפיפי, נמוך־קומה ושמן, שהיה דומה לחבית קטנה המתגלגלת לאיטה. הלה תבע שלוש לירות מצריות, קופסת כסף לסיגריות ואולר שניצבוֹ עשוי צדף. הוא תבע וחזר ותבע, נרגש ומתמרמר.

“ברשימה אשר לפנינו לא הובא איתך כל כסף וכל חפץ משלך,” אמר לו הסגן־מישנה בכל האדיבות. אך“יוזבּאשי” רטן: רק כאן ייתכן דבר זה. בארצנו ודאי שהחזירו לשבויים מחוט־ועד־שרוך־נעל," אמר ביהירות.

“יוזבאשי עפיפי!” אמר לו הסגן־מישנה בתוכחת־מה. “דע לך שאף שבוי ישראלי לא חזר עדיין אלינו ממולדתך. רק מחר, כשאתה תצעד לעבר אדמת מצרים, וחיילינו השבויים יצעדו בכיוון הפוך, אל אדמת ישראל, אז נדע מה היה ומה יש איתם. אך אין זה מענייננו, מה שלא הגיע לידינו לא נוכל להחזיר.”

אוזניו של הסרן המצרי היו אטומות והוא הוסיף לתבוע החזרת החפצים של מה־בכך אבדו באנדרלמוסייה של קרב או מישהו אלמוני מהלוחמים קנה אותם במשיכה.

ונמצא מי ששיכך את חמתו של עפיפי בּק. זה היה מאיור־התעופה לוטפי, הראש והאחראי לשבויים המצריים, צעיר כבן עשרים וכמה, בן־טובים שהמטה המצרי הציע, לפי סיפוריהם של שבויים מצריים, תמורת שיחרורו בטרם היות הסכם שביתת־הנשק, את שיחרור קומץ השבויים הישראליים. הרב־סרן לוטפי העיף עין על הקפטיין עפיפי ואמר¹ בנימה מרגיעה: “הירגע יוזבאשי עפיפי! הרי אלה סוף־כל־סוף דברים של מה־בכך.”

עפיפי יצא כאחד נעלב ונפגע. היה מורגש, כי כאן אירע משהו יותר מאובדן סכום כסף קטן וחפצים קלי־ערך, אני שהיכּרתי את שיחו־ושיגו של איש־צבא זה, ראיתי בחוש כיצד צף ועולה משהו קשה ועכור מהמישקע הרע שהשאירה בליבו כל המלחמה הזאת. הוא יצא לפני עשרה חודשים ממצרים עליז ומתרונן, כדי להכות אחת־ושתיים את קומץ הציונים ולשוב הביתה חיש־מהר, עטור עיטורי־הצטיינות, ומדורג כהלכה, אולם מחר הוא חוזר עם אותה דרגה עצמה שבה יצא, ולא זו בלבד שלא קיים את ההבטחה לארוסתו להביא לה מתנה יקרה, מזכרת מבירת הציונים תל־אביב, אלא גם איבד את קופסת־הסיגריות היפה, שהיא, הארוסה, נתנה לו למזכרת בצאתו למסע הנצחון…

לצריף התשלומים נכנס המאיור הסודאני סארור, שפניו השחורים בשחור מעובה מגולחים למשעי ובלחיו הימנית בלוטות שלוש שריטות קעקע עמוקות ורחבות שטבעו בו הוריו מילדותו, שנראו כסרטי דרגות החקוקות בבשרו. על חוטמו הפחוס משקפיים שעידנו את קלסתר־פניו השחורות והפיקחות. בידו החזיק ספר של מצביא מפורסם, העוסק בענייני פיקוד מודרני לאור שתי מלחמות־העולם. המאיור העיף עין בחשבון וקיבל את המגיע לו ללא־אומר־ודברים ובסננו אמירת־תודה יצא בשקט.

כשם שנכנס כן יצא, בלי שבעלי־הדרגות המצרים כערכו והנמוכים ממנו, ישגיחו בו. עבד סודאני לעולם עבד הוא, ואפילו אם יגיע בהשכלתו והצטיינותו אל גובהי דרגת “אמיר־אלאי”, כלומר רב־אלוף, וגם למעלה מזה. לעומת הזילזול בו מצד חבריו־לנשק המצריים העריכו את המאיור סארור חיילים וקצינים ישראליים שנלחמו בגיזרה שלו. הוא היה מפקד בגיזרה שכללה כפר בדרום הארץ, שבמשך שבועיים היה עובר מיד ליד ובקרבנות גדולים. הלוחמים הישראליים היללוהו בכל־פה, סיפרו שהמאיור נמצא פצוע קשה בשדה ביום יולי חם, מעולף מצמא, ומשהוגשו לו מים, שאל לשלום חייליו וביקש לתת להם מים תחילה.

משיצא מן הצריף פתח את הספר בדף המקופל והוסיף לקרוא. הרופא הצבאי בדרגת רב־סרן שריפא את המאיור הסודאני, שנזדמן לו בצאתו מן הצריף, טפח טפיחה קלה על שכמו ואמר לו: “מאיור סארור! מחר בשעה זו תשב בוודאי בקפה ‘גרופי’ המפורסם בקאהיר שלך בין חברים וידידים.” המאיור הסודאני השיב: “חבל מאוד שגם אתה, ידיד יקר, לא תשב ביניהם והייתי מציג לפניהם אוייב אדיב. אם אספר להם כי אתה היצלתני, הרי לא יתנו בי אימון. עַמנו, האמון על סיפורי־הבאי של עתונות בלתי־רצינית מאמין, כי בישראל מענים את השבויים. סבורני, כי יראו אותי ואת חברי כשבים מעולם האמת.”

ד    🔗

כל אותו לילה היה ליל־שימורים במחנה. תשלומים, החזרת חפצי המחנה וכן החזרת חפצי המחנה וכן החזרת חפצים לשבויים שנמצאו ברשותם כשהובאו לכאן. לעבודה רבה ומייגעת זו גוייסו רוב אנשי היחידה במחנה. אלומות־אור רבות הוטלו על המחנה מזרקורים שהאירו לחבורות השבויים, המתנועעים לעבר מקום הריכוז, כל אחד וצרורו על שכמו: מיזרון וכלים שונים, כדי להחזירם לפני צאתם מכאן. פעולה זו ארכה שעות. בחלל המחנה הידהדו שמות של שבויים – שבוי שבוי ומיספרו – שנתבקשו להחזיר את השייך למחנה ולקבל את המגיע להם. ערימות של מיזרונים ומצעות נערמו באמצע הצריף הגדול שנועד לכך. כל שם ומיספר חזר בזה אחר זה על פיות השבויים העומדים ומחכים לתורם עד שהגיע אל השבוי המוזמן. הלה, שנכנס בשקט ובהכנעה, מסר, קיבל ויצא.

התערבתי בין הפלחים המצרים והרגשתי בשמחתם. “זה שלושה ימים שלא בא אוכל אל פי מחמת שמחה, כל הזמן הריני מעשן בלבד,” אומר שבוי מהעיר טאנטה. “למעלה מעשרה ירחים לא ראיתי את משפחתי. הייתי מהראשונים שנשלחו אל חזית פלסטין הארורה.”

עצובים הם סיפורי המלחמה. השבויים אינם מדברים בחפץ־לב. יש דברים שהם מעדיפים להסיח את הדעת מהם. גם כשניצלו ממוות ונפלו בשבי לא פיללו כי יבוא יום וישובו למולדתם ולביתם. לפני צאתם לפלסטין זו שיננו להם, הציונים מענים את שבוייהם עד מוות. “השבח לאללה, שכל זה היה סיפור־בדים של קצינים אפנדים, והרע חלף והלוואי ולא יתחדש שוב.”

אך היו שבויים שרוח של יהירות פטריוטית פעמה בהם גם בשעת עמידה זו באישון־לילה. משנתגלגלה שיחה על אלפי השבויים המצריים בישראל, שתקנים שבהם, שעמדו רועדים מקור ליל־אדר ליד צרורותיהם, נתעוררו ואמרו בביטחון שאין להרהר אחריו, כי מיספר הישראליים השבויים במצרים בוודאי כפל־כפליים ממיספר השבויים המצרים כאן.

היתה שעה מאוחרת של לילה. סרתי לאחד מאוהלי היחידה לחטוף תנומה קלה, כדי לקום ולראות בזיהוי השבויים לפני הסעתם למולדתם וללוותם עד לגבול. בשלוש אחרי חצות העירני חייל. בחוץ שררה אפילה סמיכה. בשמיים נוצצו כוכבים בהירים לאור ירח פגום שוקע. מכל קצות המחנה, מהגזרות השונות נישאו קולות של “מואזינים” יראי־שמיים מבין השבויים הקוראים, כל אחד בנוסח מסולסל משלו, לתפילת־השחר: “אללה אכבר! אללה אכבר! אצ־צלאת חייר מן אנ־נום.” כלומר, אין גדול כאלוהים! טובה תפילה משינה. לרגע היה נדמה, שמתהלך אני בעיר שכולה “מאמינים”, שממרומי מיגדלי מיסגדיה מעוררים “מואזינים” את הישֵׁנים אל תפילת־השחר, תפילה ראשונה מחמש התפילות ביממה, שחובה על ה“מאמין” להתפלל בכריעות והשתחוויות לאללה ריבון העולמים.

ליד המיכלאה הגדולה שנועדה ללינת־לילה אחרונה למאות העומדים להשתחרר, עמדו גושי אדם וחיכו לזיהוי אחרון. עברתי בשורות והחלפתי ברכות עם אלה, שפניהם היו מוּכּרוֹת לי מתמול־שלשום. נראה היה, כי על אף הטרדות בגלל סידורי החובה הרבים לפני הפרידה ומיעוט השינה, היו השבויים עירנים וחיכו בסבלנות למסע השיחרור.

על ביצוע החזרת השבויים מהמחנה עד הגשר המוליך אל שטח כיבושה של מצרים, ניצח הסרן חגי נמוך־הקומה, זריז ופעלתן, זה שהיה מכונה בפי אנשי היחידה של מחנה־השבי – “מריצה”. מריצה, אמרו הליצנים, תרתי משמע: מלשון מרץ ומלשון רוץ, על שום הילוכו המהיר שלא פעם מקבל צורה של ריצה, והמריץ גם את האחרים לפעולה. חגי, המומחה לשבויים ערביים, נולד בסוריה, גדל בלבנון, אלא שחינוכו באלכסנדריה של מצרים היה, ובמלחמת־העולם האחרונה נתגלגל למשך כמה שנים אל גדות הפרת והחידקל. הכיר ערים וכפרים ושווקים ברחבי ערב ולשונו דוברת בשטף להגי־ניב ערביים שונים. בחקירה היה הוא מן הראשונים שהעמיד את המתעלמים מן האמת שבין השבויים על סילופיהם וטעויותיהם, אם בשגגה או בזדון. חגי היה כלי־מחזיק־ברכה ליחידה ולשבויים שכינוהו “הקצין החביב”, ול“עדל”, כלומר צדק ויושר, שלו יצאו מוניטין במיכלאות המחנה.

עברתי בשורות הסודאנים שפיזמו בחשאי זמר געגועים ל“עמק הנילוס”, למצרים האם הרחמנייה ולסודאן בתה, אשר ה“אינגליזי” גזל אותה מחיקה של האם. הפנים השחורות של הסודאנים נוהרות, העיניים הכהות נוצצות, הגוף נע על עומדו אנה ואנה כמבקש לרקוד.

בעברי בין השורות הבחנתי פתאום באחד מהם, סודאני שזקנקנו הקלוש שיבה זרקה בו, והוא בוכה ונאנח. הייתי כולי תמיהה.

“מה לך, בן אדם? הכל שמחים ושרים, ואתה בוכה?” שאלתי.

הסודאני הפסיק את התייפחותו והשיב: “כשאמרו לי אתמול בעובדי במחסן של ה’עסכּר' לא רחוק מכאן, כי מחזירים אותי הביתה שמחתי ואף קפצתי משמחה, אך הנה מביאים אותי אל ארץ נוכרייה. מעכו אני, חואג’ה, ושם יש לי אשה ותשעה ילדים, חמישה בנים וארבע בנות.” ומניה־וביה החל למנות את שמות ילדיו: אחמד, מוחמד, חמדי, עותמן, עבד, ג’מילה, חוסניה, לטיפה ואלמאזה. משגמר למנות את ילדיו הוציא מכיסו מיכתבים ששלחה לו אשתו על גלויות הצלב־האדום ועליהן חותמות של הצנזורה הישראלית. שמו רדואן סעדאתי ומיספרו הוא 19748. הוא נולד לא במצרים ולא בסודאן. אביו נתגלגל ממצרים לעכו בעודו נער ושם נשכר לעבוד בבית־אדונים, במשפחת אלכּורדי, משפחה של גדולים ונכבדים בעכו והסביבה. הוא עצמו, רדואן סעדאתי, יליד בית־אלכורדי, והזקן אגא אלכּורדי – ישכינהו אללה במיבחר גן־עדנו! – השיא לו “חוּרה” – “בת־חורין”, כלומר, לבנה מבנות הפלחים האריסים, שבאחד מכפריו של האדון. לימים מת הזקן והוא רדואן נפל בחלקו של בכור הבנים פאיז, שהיה מתעמר בו ובאשתו. פאיז היה “חומץ־בן־יין”. אז לקח רדואן את אשתו וילדיו, יצא מביתו ונעשה עובד ברשות עצמו. רדואן נעשה “עשי”, כלומר, בעל מטבח מיטלטל על מגשי־עץ המוסע בעגלת־יד. הוא היה מתקין פאלאפל ושאר תבשילים קלים, שהיה מוכרם לבריות בשוק. תשע שנים מצא את לחמו בעבודה זו. ביום בהיר אחד, אחרי כיבוש עכו, נאסף עם רבים אחרים והובא אל המחנה.

אלה תולדות רדואן סעדאתי, שסופרו למקוטעין תוך אנחות ובכי בשעת ניצנוצים ראשונים של דימדומי־בוקר, ערב יציאת חבורת השבויים הגדולה המוחזרת מצרימה. “מה אעשה בארץ מצרים? מי יפרנס את ה’חורמה', כלומר האשה, והילדים?” שאל בקול חנוק מדמעות.

לפני עיני ניצבו מחזות מהעיר העתיקה בעכו, שבה ביקרתי לפני כמה ימים. בסימטה שבה הלכתי יחד עם אחד מראשי השכונה, פרחה השמועה כי מבקר אני לפרקים במחנה־השבויים. מיד הוקפתי נשים שביקשו בקולות־תחנונים, שאשתדל לפני הרשות למען שיחרור בניהן ובעליהן. “בואה, סורה נו לביתנו וראית את הקטנים המתגעגעים לאביהם.”

הלכתי לחפש את חגי, כדי להביא לפניו את עניין רדואן העכּוֹאי, אך מצאתיו עסוק ומעוסק: פוקד ומונה ורושם, שולח פקודה דחופה לכאן והוראה מזורזת להתם, כי נשארו רק רגעים ספורים ליציאה מהמחנה. בינתיים החלו השבויים עולים אל המשאיות והאוטובוסים – כשתי עשרות מיספרם – שתפסו חלק גדול מכיכר המחנה. הנהגים החלו להתניע את המכוניות שנשפו ורתחו, כאילו מאיצות הן לצאת לדרך. מצאתי שעת־הזדמנות קלה לספר לחגי את עניינו של סעדאתי בזמן שהועלה אחד שבוי פצוע, שזה רק החל להחלים כשהוא נשען על מרפקיהם של שניים מחבריו. חגי בדק את הרשימה ומצא את שם השבוי רדואן סעדאתי, שמיספרו 19748, רשום כאחד סודאני המוחזר מצרימה. כיצד נשתרבב רדואן העכּוֹאי לבין סודאנים מצריים – זהו אחד המקרים העלולים לקרות ושלא תמיד הם נתונים לבירור, על־כל־פנים לא עכשיו הזמן לבררוֹ. השאלה היא כיצד לתקן את הדבר. עובדה היא שהוא נמצא ברשימה, אשר העתק ממנה נמסר לשלטונות־הצבא בקהיר. משמע שעליו לרדת מצרימה, ואילו גם היה פיל או דוב או פחה מפורסם – היינו הך. כל אשר ברשימה יורד היום מצרימה.

“משמע, שנגזרה עליו גזירה להיות גולה שלא כדין, ועל משפחתו להיות עזובה ומופקרת. האם אבדה כבר כל עצה?”

עמד לו חגי חוכך בדעתו, הירהר קצת ואחר־כך אמר: “שמע, לרדואן יש רק תקנה אחת – לכשיבואו אל הגבול יכריז באוזניהם של נציגי ממשלות מצרים וישראל ואנשי הצלב־האדום, כי רצונו להישאר במחנה־השבי. ישתמש נא הסודאני בן עכו בסעיף של הסכם ג’נבה המתיר לשבויים לסרב לחזור למולדתם.”

עברתי בין המשאיות כדי לחפש את השבוי מיספר 19748, אבל בתוך ההמון הזה ומהומת הרגע האחרון לנסיעה היו כל מאמצי לשווא. קראתי בקול את שמו ומיספרו, אך קולי הלך ונבלע בתוך המולת השאון הרב.

המסע הארוך זז. קרירות משיבת־נפש שררה באוויר הבוקר. ישבתי במכונית שבה ישבו בעלי הדרגה המצרים. הם ישבו דומם, מכונסים בתוך עצמם. התעוררות עברה ביניהם כשעברנו את באר־טוביה וגדרה ונכנסנו לאיזור, שמישלטים בצורת גבעות ורמות, בניינים ונקודות יישוב הזכירו, שרק לפני חודשים מעטים בער איזור זה בלהבות־אש של קרבות עזים. דומה הדבר כאילו זה קרה לפני שנים רבות. הנה בית־דראס, שבה נִשבּה המאיור סארור. הוא מתרומם קצת ממקומו, מרים ידו כלפי החלון, מצביע כלפי חוץ בהסבירו משהו לרב־סרן המצרי היושב לידו. – – –

שם, שם מרחוק נראית עיראק־סויידאן על בניין המשטרה שלה. באותו מקום נפגעה קשה הקריירה הצבאית של ה“יוזבאשי” עפיפי. הוא, העצבני, מסתכל לשם, לוחש משהו באי־רצון ודומה שהוא מקלל את המקום קללות נמרצות. הרחק משם נמצאת באר־שבע, שאינה נראית ליושבי המכונית, המקום שבה נחל מאיור חיל־האויר לוטפי בק תבוסה ניצחת. הוא נזכר עכשיו במיטען הגדול של עיטורים וסרטי־העלאה־בדרגה, שנשלחו מקאהיר לבאר־שבע; העיטורים והסרטים נועדו לענוד בהם את החיילים והקצינים כובשי בירת הציונים – תל־אביב מיד לאחר כיבושה. את כל המיטען הזה הניח לוטפי בק למישמרת באחד מחדרי המיפקדה המצרית בבאר־שבע, באותו בניין גדול ויפה, המשמש עכשיו מעון למימשל הישראלי.

מכונס בפינתי הירהרתי בגורלו של רדואן סעדאתי ובאוזני צילצלה נעימת־קול כואבת, ספוגת־געגועים שעה שפירט את שמות ילדיו אחד לאחד: “חמדי, עותמן, ג’מילה, לטיפה… האם לא אראם עוד לעולם?” אני רואה את לחייו המשופות, הרטובות מהדמעות, שאין בכוחו לעצור בעדן. נעשה צר בלב והחלטתי גוברת והולכת בי למוצאו ולייעץ לו כיצד יציל עצמו מגלות מצרים. הבוקר הולך וחם, רוחות חמימות נושבות ובאות מהנגב. השיירה הארוכה נחה כדי לטעום וללגום משהו. אני קופץ מהמכונית והולך לחפש אחרי השבוי מס' 19748 מעכו. וכך עובר אני ממשאית למשאית, נותן את קולי וקורא: “יא, רדואן סעדאתי, יא מיספר 19748”. השבויים שבכל משאית ואוטובוס מחרים־מחזיקים אחרי ובחלל־האוויר הידהדו קולי קולות: “יא סעדאתי, יא רדואן!” “הנה הוא, הנהו,” נשמעו קריאות מקצה השיירה.

“אני הוא רדואן סעדאתי מיספר 19748,” נשמע קול. “מדוע מוליכים אותי מצרימה? אינני מצרי, מעכו אני, בה נולדתי ולא עזבתיה מעודי. מי יפרנס את אשתי ואת תשעת ילדי?”

הוא היה נפחד ומעוצבן, והמשפטים יצאו מפיו מקוטעים ומבולבלים. אמרתי לו לרדת ולגשת אלי. הסברתי לו מה עליו לעשות כשיגיע אל הגבול ושיננתי לו מה עליו לומר בפני ה“זובאטיה” – כלומר הקצינים המצרים והישראלים. רדואן העתיר עלי תודות ותוך כדי דיבור גחן לנשק את רגלי. דחיתיו מעלי ושאלתיו אם יודע הוא מה עליו לומר ברגע הגורלי בשבילו, לקצינים ולמושלים שליד הגבול. לאחר שנוכחתי כי למד יפה את השיעור ששיננתי לו, חזר בלי חמדה אל הרכב שבו ישבו השבויים הסודאנים.

השיירה התנהלה לאיטה, כי הדרך היתה עדיין בחזקת־סכנה מחמת המוקשים הזרועים בדרכים ובצידי־דרכים. עם שעת־הצהריים הגיעה השיירה למחוז־חפצה – קילומטרים מיספר מנקודת שטח־ההפקר. ליד שולחנות, שניראו בערבה הרחבה משונים וקטנים מכפי גודלם, ישבו קצינים ישראליים ומצריים, נציגי הצלב־האדום ומשקיפי או"ם.

ה    🔗

ראשונה עברו בעלי־הדרגה, שנפרדו ברוב נימוס מעל שוביהם. מעבר לגשר עמדו קרובים וידידים בריאי־בשר ומגונדרים, נוסח עירונים אמידים, שחיכו לפדויי־השבי. נשיקות, בכיות וקריאות של שמחה התפרחו בסביבה השקטה.

רק בעלי־הדרגה בני־טובים ומיוחסים זכו לקבלת־פנים מקרוביהם וידידיהם. וכל ההמון האפור של טוראים פשוטים שעמדו ברביעיות והמתינו לגמר שיחרורם, לאלה לא חיכה איש. מעיני רבים מהם נשקפה קנאה גלוייה למראה קבלת־פנים של הורים, אחים, בנים וידידים. “לבני משפחתנו – אמר אחד – אין כסף להוציא על נסיעה רחוקה, אך אין־דבר. חיכינו כל כך הרבה, נחכה עוד קצת. העיקר, שחוזרים הביתה שלמים ובריאים. ‘אללה לימין הסבלנים’, כתוב בספר קודשנו.”

פעולות הזיהוי והרישום על הגשר התנהלו באריכות מייגעת. שמש דרומית שעמדה בגובהי רקיע המסמא־עין בתכלתו הבהירה, החלה קופחת על הראש. החום והפעולה השיגרתית והאיטית של החזרת השבויים נסכו עייפות נוספת לגוף, ששאף לקצת מנוחה מהנסיעה הארוכה ומליל־השימורים במחנה־השבויים. חזרתי לאוטובוס ומצאתי בו ארבעה חיילים, בהם רב־טוראי וסמל שהיו עסוקים במיבצע החזרת השבויים, מנמנמים בישיבה.

גם אני חטפתי תנומה קלה. כשהתעוררתי והיצצתי דרך החלון, ראיתי את רדואן סעדאתי חוזר בצעדים מאוששים מעבר לגשר ואחריו שתי דמויות שחורות, כנראה בני אחת הארצות דרומית לסודאן. על כך העידו פניהם מעובי השחור הנוצץ, לובן־העין החוורוור־עכור והאף הפחוס לרווחה. הם דיברו זה עם זה בלשון לא מובנת ובקול צפצפני.

רדואן סיפר לי, כי הכריז בפני כל הקצינים ה“אפנדים”, היהודים, המצרים וה“פראנג’יה”, כלומר, האירופים מהצלב־האדום שישבו על הגשר, שאינו רוצה לרדת מצריה והוא מעדיף להישאר בשבי ישראל. הוא גם חתם בטביעת אצבע על “מזבטה”, כלומר תעודה, שכתבו וקראו לפניו, וכשהלך לקצה הגשר כדי להצהיר על כך למישמר המצרי, ירק עליו אחד “אפנדי” קצין מצרי, שדחף אותו ואמר לו: “אל גיהינום, כלב מזרע הכלבים, לך לך מהר לישראל שלך!”

“ומי הם השניים שבאו איתך, יא רדואן?”

“שבויים הם מהמיכלאה הסודאנית, שני אחים הם מזנפרה, עיירה קטנה בקצה סודאן, שרובם עובדי־אלילים – ישמרנו אללה מרעתם! – ורק מעטים מהם מוסלמים. אלה השניים הם מן ה’מאמינים', השבח לאל. גם הם מסרבים לרדת מצרימה.”

מתוך סיפורם של הסודאנים בני־הדרום בלשון ערבית רצוצה השתמע, כי לפני חמש שנים עלו לרגל שני האחים הללו לחיג’אז. לאחר שקיימו את מצוות החג' במֶכּה שמו פניהם לעבר “אלקודס”, היא ירושלים, כדי לקיים מצוות ביקור ותפילה במיסגד, שעל קדושתו שמעו במקומם. מירושלים הם נסעו לחיפה, עסקו בקליית בוטנים ופולים וגרעינים למיניהם – מקצוע שאוחזים בו סודאנים ושאר אפריקאים בארץ. בשעת המנוסה הגדולה מחיפה ברחו לשפרעם. יום אחד עצרם “זאבט” והוליכם למחנה השבי.

נראה, שמחמת השיחה הקולנית נתעוררו החיילים המנומנמים, קצתם שיפשפו את עיניהם בתמיהה של רוגזה והחלו שואלים זה את זה: “מה לשחורים כאן, וכי לא החזירום למקומם?”

סיפרתי להם את סיפורו של השבוי מיספר 19748 מעכו, את הטעות שאירעה ואת העצה שייעץ סרן חגי וגם את עניין שני הסודאנים מהדרום סיפרתי להם, כפי ששמעתיו זה עתה מפיהם.

“אנחנו לא צריכים אותם – נקט הסמל לשון־רבים – ילכו להם כלום כאחד לשלום לכל אשר ירצו, אך לא אצלנו אלא אצלם, למצרים שלהם.”

במכונית הריקה־למחצה קמה התרגשות. שני האחים האפריקאיים החלו מגלגלים בלשונם זה עם זה במהירות רבה והגדול שבהם פנה אל החיילים בלשון ערבית דלה ורצוצה, שנאמרה בנימת־שידול ובתנועות־ידיים מסבירות, כי טבחים מצויינים הם ואם ישאירום במחנה־השבויים יכינו להם מאכלים שלא אכלו מעודם כמותם. יש לו ארוסה בכפר מיצר שבגליל וכבר שילם לאביה על חשבון המוהר כך וכך לירות. כשישוחרר מהמחנה יקח את ארוסתו ושלושתם יחזרו לזנפרה.

אותה הצעה לא נראתה כלל בעיניהם של שלושת החיילים שצעקו: “יאללה, אימשי!” הסודאנים הדרומיים, שראו, כי כל תשועה לא תצמח להם כאן, ירדו מהרכב והלכו אל הגשר – מקום שנשארו עוד כמה עשרות שבויים שחיכו לתורם.

“מה לך עומד כגולם, ‘ארטיסט’ אחד?” צעק הסמל בפני רדואן סעדאתי שישב לידי. “חבוב שלי, אין כאן מקום בשבילך. יאללה!” הסמל קיבל סיוע מצד שני הטוראים שהתערבו בדבר וצעקו: “לך לך!” אחד מהם צהוב־בהיר, שפניו מנומשות, העמיד פנים כגיבור, ניגש לרדואן המבוהל כדי לתופסו בצווארו ולהשליכו מהמכונית. עצרתי בעדו. ניסיתי להסביר, כי מקרהו של רדואן שונה ממקרה שני הסודאנים הזרים. התאמצתי לעורר את כוח־השיפוט של החיילים, בהסבירי שמשפחתו הגדולה של רדואן תיפול למעמסה על השלטונות וסופם של הילדים שיגדלו ללא חינוך וייצאו לתרבות רעה. אולם אוזני השומעים אטומות היו, ההתרגשות היתה גדולה והרעש גבר. דברי הסבר והטפה שלי ריחפו באוויר משונים ומיותרים, ונראה שרק מעט־מזעיר ממה שאמרתי נקלט באוזניים שאליהן הופנו. רוח של רישעות חדורה קלות־ראש תקפה את הסמל שצעק בהתלהבות לעברי: “שמע נא, פלוני! אני לוקח על עצמי את המצווה להביא אליו את אשתו יקירתו וילדיו החמודים לכל כתובת שירצה. אשלחם לו בדואר רשום.”

החייל המנומש עמד עדיין סמוך לרדואן וידו מורמה כמוכן לפעולה.

“בלי ידיים, מושי’קה,” נשמע קול מזהיר בלתי־צפוי. בפניה אחורית במכונית ישב רב־טוראי שהתחזה כמנומנם, והיה מציץ ומסתכל כפעם בפעם, ספק אדיש ספק סקרן. הוא קם ממקומו ותפס בידו של מושי’קה.

“בלי ידיים, אמרתי לך, אל תעשה דין לעצמך. מה עניינו של שבוי זה? נראה שאתה מטפל בו – פנה אלי – ספר־נא מה קרה.”

“שקט,שקט,” – קרא הסמל בלעג – “צביקה התעורר. מגן האיסלאם! קום נא חבוב,” – נקט לשון ליגלוג מקניטה, “והחזירה־נא את כל בני־ערב שברחו, הלא חנון ורחום אתה.”

רדואן ישב כל אותה שעה מפוחד ומבוהל והיה תולה את עיניו במגיניו – בי ובצביקה לסירוגין. תוך חילופי־הדברים, דברי־חירוף והאשמות, שתובלו במלים מפולפלות שהוטלו כלפי צביקה, נמצאתי למד, כי בינו ובין אחדים מחבריו קיין חשבון ארוך. לא אחת עם תום הקרב היה צביקה נכנס באמצע ומונע מעשי־הפקר. השלושה קבלו, שצביקה זה אינו יודע אוייב מהו, ולא זו בלבד שהוא עצמו נוהג בחסידות וצדקנות, אלא מפריע גם לאחרים לנהוג כהלכה עם האוייב.

בעצם התחממות הריב, כשיושבי האוטובוס נחלקו לשניים: הסמל ושני החיילים מצד אחד והרב־טוראי צביקה ואני מצד שני, והשלישייה עמדה להסתער על רדואן סעדאתי כדי להוציאו החוצה, בעוד שנינו סוככים עליו – הגיע חגי. משראוהו אנשי־החבורה, נרתעו והתיישבו במקומם.

“את רדואן אנו מחזירים הביתה אל המחנה,” אמר חגי לחבורה בחיוך של אחד שתפס במבט אחד מה שנתרחש כאן. “ניכר, שאתה מושי’קה התרגשת קצת יתר־על־המידה ורצית לבצע עוד פעולה להצלת המולדת, רצית שיהיה ‘אחד פחות’. לגמרי לא הבאת בחשבון, כי אדם זה נולד בארץ ואילולא נתגלתה הטעות היו אשתו וילדיו נשארים ללא מפרנס ונופלים עול על הציבור והמדינה. ולא עוד אלא עבריינים פושעים היה מגדל לנו בית רדואן. יש די פושעים גם בלעדיהם. דברים שלי באוזניך מצלצלים כ’ציונות'? נכון, מושי’קה, אך ללא־מרכאות.”

ואל רדואן פנה חגי ואמר: “יא רדואן! ניצלת תודות לחואג’ה זה, קום והודה לו.”

הפעם האמין רדואן סעדאתי בוודאות, כי חזור יחזור לביתו בעכו אל אשתו וילדיו. הוא עשה תנועה לא בטוחה, רצה לומר משהו, אך הדיבור והמעשה לא עלו בידו והוא נשאר יושב דומם ונטול־תנועה במקומו.

כשהרחקנו בדרך עם השיירה החוזרת נרדם חגי תוך כדי סיפורים מבדחים ומתמיהים, שעניינם סיכסוכים עם הקצינים המצרים בשעת החזרת שבויים. נוסעי המכונית נרדמו אחד אחד. מושי’קה וצביקה שישנו בישיבה שרועים זה מול זה, נחרו אחד מול רעהו נחרות עזות כממשיכים בריבם…

היחיד מבין הנוסעים שהיה ער לגמרי היה רדואן סעדאתי. הפנים נוהרות ועיניים מביעות הכרת־טובה לבבית הביא אלי רדואן. כל הדרך פיזם לו בחשאי פיזמונות־נכאים של עבדים מרי־גורל המתענים תחת יד אדונים קשים, המתעמרים בהם. אחר־כך פתח בפיזמונים עליזים, מהירי־קצב של עבדים אשר גבורתם עמדה להם או זכות נתגלגלה להם והם יצאו לחופשי מבית־עבדים ונעשו בני־חורין.