רקע
אביגדור המאירי
שִׁירַת שְׂרָפִים
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ת"א משרד הבטחון, ספרית תרמיל; נובמבר 1980

– לארתור קסטלר: לתשומת־לב.


 

א

כעשרים שנה לא הייתי בכפר מולדתי, החבוי בין רכסי הקרפאטים. המלחמה, שֶׁבי בסיביר, ארץ־ישראל – ורק בשנת 1930 ביקרתי שנית בערש־חיי, שקיבלני בסימפוניית־שלג צחורה; “מילוֹדיוֹת־היקום העליזות” בצורת פתוֹתי־גבישים גיאומטריים נשרו עלי והלבינו בלבוש־חג מלטף.

היה חורף נהדר. על הכל רבצה פרוות שלג מסמאת עיניים, המפשרת את הקוֹר ומעליצה את החיים.

בבית אחותי שלושה־עשר ילדים. חצי יום וכמעט לילה תמים עברו עד שהספקתי לתהוֹת על קנקנו של כל אחד ואחד. ולא היה כוח בעולם, שיכריח אפילו את הפעוטים שבהם לישכב ולישון: עובדת־אגדה כזו – הדוֹד בא מארץ ישראל! תוך מעשיה פנטאסטית כזו מי זה ילך לישון? אחותי מצאה תרופה: היא השכיבה אותי – וממילא הלכו גם הם לישון.

בינתיים, עם ערב, דפיקה בדלת. נכנסה נערה כפרית דשנה וצרור כביר של פרחים על חזה; משרתת כומר הכפר הביאה לי את ברכתוֹ של הכוהן הנוצרי: “לאורחנו מירושלים עיר־המשיח” – כתוב על הסרט – “סמל הקדושה המשולשת: שושנת־יריחו, חבצלת־השרון והדס ירושלים”.

– יש לו חממת־פרחים נהדרת – מבארת לי אחותי – “גינת המלך שלמה” קורא הוא לה. מלבד מזבח־הכנסייה בחג המולד ומלבד ההגמון המבקר אצלו פעם בשנה, איש אינו זוכה לכבוד זה. – ויחד עם זה יש לו לצדיק־תמים־זה טענות אל היהודים, ובזמן האחרון הוא הולך ומשתגע לגמרי. השׁכנים מספרים לי, שמטיח הוא בכנסייה דברי־בלע על העם היהודי. זהו מין שונא־ישראל כזה. – אך על זה בפעם אחרת. לעת־עתה עליך לענות על שאלותיהם של בני־ציון אלה, שהכינו אותן זה שנים.

ולשאלות אין סוף וקץ.

עד עלות השחר.


 

ב

לא הספקתי להירדם כהלכה – והנה קול צריחה איומה מנסרת בחוץ את הדממה השלווה. צריחה בוקעת, פולחת, צורמת ופוצעת את הלב עד כדי כאב פיזי. נים־ולא־נים חשבתי בתחילה: חלום. הפכתי לצידי השני – אך לחינם. שוב צריחה, שנייה, בקול אחר. וכאילו כבר שמעתי פעם כאלה. הלא זה מסימניו המובהקים של החלום: דברים זרים ומוּכּרים כאחד. – אך משנשמעה צריחה שלישית ורביעית וחמישית, ביחד וכל אחת בנעימה אחרת, וכולן מתלכדות לזעקה אחת אדירה ומחרישה – קמתי.

אחותי הרגישה בדבר ונכנסה אלי.

– נוחרים את החזירים לחג־המולד. כבר שכחת בוודאי. שם בארץ־ישראל לא שמעת זאת. אנו רגילים בכך.

– אני יודע. מיד ידעתי. אך אי אפשר להירדם. זה מזעזע. ולא יכולתי להירדם בשום פנים; דווקא משום שנזכרתי בכל אופן המעשה. נזכרתי במלמדנוּ ר' שלום, יהודי מיהודי ארץ־העילית של הטאטרה, שהיה מפסיק את הלימוד ולוקח אותנו בצוותא להסתכל בנחירת־החזירים, כדי להבחיל עלינו את אכילת בשר בכלל ואת הדם בפרט. וכשמישהו בינינו הקיא – והיה לא אחד כזה – טפח לי על שכמו: – “מוכן ומזומן לחיי עולם הבא!”

עוד מעט ורגש הבחילה חזר אלי מימי ילדותי.

לבסוף, אינני יודע איך, נרדמתי. תוך כדי זוועה. – כשקמתי, מצאתי את הזמנת הכומר ללגימת־יי"ש.


 

ג

מארחי כבר היה שתוי קצת כשביקרתי אצלו.

קודם־כל הציג לפני את שלוש בנותיו הבכירות: תמר, רחב ורות, ואחר כך את שתי הצעירות: בת־שבע ומרים.

שתי תמיהות תמהתי; ראשית: מה הם השמות העבריים המקוריים הללו, בלי תרגומם ללועזית, כנהוג? ושנית: רחב?! – שם בעל תואר לגמרי לא־מכובד.

פתאום נזכרתי במה שגליתי פעם בברית־החדשה: בתולדות ישוע המשיח, המתחילה באדם הראשון, בשלשלת היוחסין הארוכה ישנן רק ארבע נשים הללו עד מרים אֵם המשיח. ממש כאילו אותו רושם הדורות חמד לו לצון, בצורפו את האֵם הקדושה דווקא לחברה זו. – ורמזתי לו, כלומר, על כך בזהירות של כבוד.

– היא הנותנת! – אמר מארחי – אם הנשים הללו הוכנסו אל כתבי הקודש, הרי זה בגלל קדושתן, ורושם הדורות עשה זאת בכוונה, כדי להוציא מלבם של כופרים, שהריונה של אֵם־המשיח לא היה הוגן, כשם שגם סוד כשרותן של ארבע הנשים הראשונות נעלם מן הכופרים.

הבינותי, הריקותי כוס־ישועות. – אך המשקה כמעט שנתקע לי אל תוך הקנה: מבחוץ ניסרה צריחה נוקבת אוזניים כבמרצע חלוד – והכומר עם משפחתו הצטלבו, אחר כך שתקו והקשיבו ארוכות, רגעים ארוכים; על כל פנים לי ארכו כרגעֵי־נצח – ומשנדם קול־הגסיסה, שוב הצטלבו בדחילו. לבסוף אמר הכומר, כאילו תוך הירהור:

– זוהי פגימתה הגדולה של ירושלים עיר הקודש. מקהלת הפעמונים בלי שירת השרפים.

הוא הריק כוס והוסיף, כמשער שלא הבינותי את דבריו:

מקובלני מפי ההגמון פרוהאסקה, ששמע מפיו של הקרדינאל מאורטי זכרונו־לחסד, שקיבל מרבו האפיפיור פיוס השביעי נשמתו אוֹשר, שמסורת היא מפי האפיפיור איניצנץ השלושה־עשר, שאפילו ההיסטוריונים המעמיקים ביותר לא ידעו את סודם של מסעי־הצלב לארץ הקודש, כשם שרק יחידי סגולה יודעים את הסוד של היאלמוּת פעמוני־הכנסיות לפני חג־המולד, שבמקומם באה קרקשת־העץ. הסוד הוא: שלא לערבב זימרה בזימרה.

התחלתי לא להבין. – אמנם ידעתי, שימים אחדים לפני החג הגדול אין הפעמונים מצלצלים, ובמקומם יש כלי־עץ מיוחד, בו מקישים במנענעים; כעין רעשן גדול בעל גלגל, שקולו מזכיר לך את קול מחול־השלדים ב“דאנס־מאקאבר” של סנסנס. וזה באמת היה מקדיר על מצב הרוח; כעין שלושת ימי־הגבלה שלפני חג מתן־תורה, כהכנה דחילה לקדושת החג – אך דברי הכומר החביב, המבושם קצת, לא הוסיפו לי הבהרה לעניין. ורק כעבור זמן רב ודרשה ארוכה הובהר לי העיקר: שנחירת החזירים היא בחינת קורבן ושנחרת־גסיסתם היא בחינת שירה עילאית. “שירת השרפים”. עד היום אינני יודע, אם פירוש זה הוא פירושו המיוחד של הכומר לבדו; ואף־על־פי שהוא הסתמך בו על הגדולים שבאנשי הדת, הרי מצב־רוחו המרומם מתוך שתייה שאינה פוסקת, הירשה לי לפקפק באמיתות הסתמכות זו – תוך כדי דיבור עבר לאכסטאזה קדושה באמת ההולכת וגוברת, הולכת ומוסיפה, וצריך להודות: באמונה עמוקה, המעלה את הדיבור למדרגת שירה בעלת חן מיוחד במינו, שיש בה מכוח השיכנוע במידה לא מעטה – עד כדי כך, שהתחלתי מתפלא, על שאיש בעל כשרון ושאר־רוח כזה נשאר בכפר קטנטן במקום להעלותו למדרגה גבוהה בהרבה בעיר וָאֵם בגויים. – אך מה שהבינותי ברור מדבריו, ברור עד כדי תמיהה, ולבסוף עד כדי חשק לוויכוח אתו – היה דבר־מה ידוע לי מפולחן המסתוריות העתיקות של ארצות ים־התיכון. בערך כך: זבח כללי זה הוא קרבן ההיטהרות מן הפשעים ששני סמלים לו: אוֹדם הדם, הוא הפשע, ולובן השלג, שהוא הטהרה. פסוקו של הנביא בניסוחו של הכומר: “אם יהיו חטאיכם כדם, כשלג ילבינו”, כמו שכל דבריו נסמכים על פסוקים ידועים. בפולחן זה עולה כל מאמין, ואפילו הדיוטים שבו, למעלת כוהני הפולחן: “ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים”. ארבעה כוהנים הֶדיוֹטים אלה האוחזים ברגלי החזיר ואחד הכוהן הגדול, הוא השוחט – אך לא כיהודים, הממיתים את הקורבן במהירות האפשרית, אלא להיפך: הכוהן הגדול בוחר שלא לנעוץ את הסכין בלב חלילה, אלא בעורק־הדם הראשי, כדי שהפשע יינגר לאט־לאט, בסבל, בעינויי־גיהינום; מעט מן הדם יינגר על השלג ואת השאר אוספים בכלים, לסעודה. – ומה שמעלה את הדבר לפולחן עילאי הוא: זעקת שטן־הפשע הגוסס, המזעזע שחקים ומתעלה לשירה של מעלה, לשירת שְׂרַפים באוזניהם של צדיקים בחירי־סגולה, ויהיו אלה אפילו מפחוּתֵי העם ודָלָתו; להיפך: דווקא באלה אתה מוצא מוכשרים להנאה עליונה זו מזימרת מלאכי־מעלה – – –

– וזהו סודם של מסעי־הצלב: אין הגאולה שלמה עד שמרכזה של עבודת־הקודש הזאת לא יקום בירושלים, בקבר הקדוש, שמשם תצא שירת־שרפים זו לרחבי העולם.

פה לגם לגימה גדולה ואחר כך הוסיף:

– וזה תלוי בכם היהודים. אתם בחירי אלוהים תהיו, כולכם כוהנים גדולים, אתם בחירי־הסגולה, פמליָה של מעלה, עליכם לפשוט סוף סוף את עַנְוותנותכם המופרזת ולעלות על דוכן העולם תחת כנפי שכינת המשיח ולכהן בסעודת הקורבן הזה, אך לא בדם הנוצרים בתוך המצוֹת, אלא בדם שטן־הפשע, ולא בחדרי־חדרים. כי־אם בריש־גלי, בנצחון העונג העליון ממקהלת השרפים – – אתה שומע? – – הצטלב־נא, יקירי, שלוש פעמים.

– עדיין אינני ראוי לכך – אמרתי בשפה רפה – עדיין הצריחה הזאת מחרחרת בבני־מעי להחריד.

– אני מבין – אמר מארחי אחרי שהקול נדם – לאט־לאט – – אני מזמין אותך לסעודת־הפסחא שלי, בה נשוחח על הדברים. אגלה לך סתרי־תורה, שיאורו עיניך – – ואם אתה תגלה לי את פרטי הפולחן שלכם ואת סוד־המצוות שלכם – – אני הולך ומכין כעת דבר גדול – – ועליך לעזור לי – יש לך שהות עד החג – – תחזור מסיורך בארץ ובינתיים תתכונן – – תבאר לי דברים אחדים שבעבודת־הקודש שלכם בחג־הפסח – – וגם פרטים אחדים במיסדר “זקני־ציון” – – אני מכין עכשיו מהדורה חדשה של “הפרוטוקולים” – –

קמתי ללכת. הוא קם בקושי, הניח את ידו על שכמי וגם נשען עלי קצת:

– אנו מחכים לך לחג־הפסח המשותף שלנו. אנו משמרים בשבילך מנת־דם וזה ירפא לך את אוזניך, החלשות עדיין מלקלוֹט את שירת הספירות – – אתה תהיה עֵד, יקירי – עֵד המלך – – מלך מלכי המלכים – –

 *

הייתי בפראג כשקמה סערה בעתונים על עלילת־הדם החדשה של הכומר גנויאן שבכפר זה־וזה בין הקרפאטים, שהסית את הכפריים לפרעות – והנשיא נתן פקודה להפסיק את ההכנות למשפט־העלילה, ואת הכומר אסרו. – כשקיבלתי רשיון לבקר אצלו, כבר היה לא בבית־האסורים, אלא בבית חולי הרוח, חולה בדליריום טרימנס. – הכומר המטורף קיבלני בחיבוק חם ומלטף. אחר כך לחש לי באוזני:

– אתה תהיה לי עֵד – תעלה על דוכן־העדים וממעל לך תגיה הגלוֹריָה באור אדום־לבן ושירַת השרפים תמלא את בית המשפט ואת כל העולם. – –

פתאום פרץ בצחוק רם:

– הם לקחו ממני את ספר הפרוטוקולים, כאילו זקוק אני לו: כאילו אינני יודע אותו מילה במילה בעל־פה.

– – –

המלצות קוראים
תגיות