צללים שמטילים העצמים בלילה מן הפנסים, מה הם אומרים לה? צל הגזע על המדרכה, עלוות הצמרת הנגלפת על גדר האבן, גג המכונית המשחיר על שפת המדרכה, גוש צל סתמי, קודר, עמוד החשמל שצילו נפרש עד קצה הגינה הסמוכה. ביום, יום של קיץ, כשהשמש לוהטת ומסנוורת והיא נמלטת מפניה אל הצל לחסות באפלוליתו הצוננת, אין היא מבחינה בבבואות העצמים, שהלילה כה מעצים את נוכחותן.

היה זה באוקטובר אלף תשע מאות ששים ותשע, חודשים אחדים אחרי הנחיתה הראשונה של האדם על הירח, כשסיימתי את לימודי במכללה למורים והתקבלתי להוראה בחטיבת הביניים של בית־הספר הכפרי הסמוך למקום מגורי, שם למדה אורנית. אך עד מהרה התוודעתי גם לכינוי שדבק בה, “ילדת־צל”, בשל עורה הבהיר כשל לבקנית, ונאמר לי כי נאסר עליה בתכלית האיסור להיחשף לשמש אפילו לרגעים אחדים, מחשש לסרטן העור. אפילו בצינת החורף, כשבנות כיתתה גררו כיסאות אל הדשא שבחזית, להתענג על חמימות השמש ואורנית ביקשה להצטרף אליהן, הקשחתי את לבי והקפדתי שלא תחרוג מטלאי הצל שהטילו עצי האקליפטוס, אלה שהקיפו את הבניין שלנו. אך היא לא התווכחה איתי. נראה כי בלבה ידעה שמקומה בצל, שבעולם הצללים היא חשה בבית. וכשחלתה יום אחד ונעדרה שבועות אחדים מבית־הספר – היתה קורבן מוּעד לכל וירוס שהתפרע בסביבה – ביקרתיה בביתה, וראיתי על קיר חדרה את התצלום הנודע של שני האסטרונאוטים שנחתו לראשונה על הירח, כשהצל הארוך של גופם, בחליפות החלל שלהם, צל שחור ומבריק, נמתח באלכסון לרגליהם על רקע הלובן הזוהר של אדמה קירחה.

האיסור שחל עליה להיחשף לשמש, הגביל את פעילותה החברתית. מעולם לא הצטרפה לתנועת־נוער ולא יצאה לטיולי בית־הספר, ובהפסקות שבין השיעורים שהתה בחדר הכיתה, ציירה, או שִרבטה משהו ביומנה, או סייעה לי להכין קישוטים לחג הממשמש ובא; והתרועעה רק עם שתיים־שלוש חברות שהיו מגיעות אל ביתה, להכין שיעורים עם “ילדת הצל”, ששמה הלך לפניה כתלמידה מצטיינת.

לעתים קרובות יצא לי להלל אותה באוזני התלמידים. על הבקיאות שגילתה בהיסטוריה ובספרות, או על פרשנות מקורית שלה לפסוק בתנ"ך, ופעם אף זכתה בפרס, בתחרות החיבורים הארצית של חטיבות־הביניים של נושא “האדם והירח”, נושא שהם למדו בשיעורי הגיאוגרפיה. שם חיבורה היה: “המאור הקטן לממשלת הלילה”, ושמתי לב לצד הספרותי של חיבורה, ובעיקר להקבלה שערכה בין הירח לבין כוחות הנפש, והביאה דוגמה מעצמה, שבעוד הצד הבוגר שלה נסתר, והוא כמו שרוי באפלה, הצד הילדותי שלה “חסר הגנות כמו אפרוח”, אך דווקא הוא מואר. אחרי מותה קראתי ביומנה, שבליל ההודעה על זכייתה בפרס, חלמה על צליק, בצלאל־צליק, שזה חמש שנים, מאז כיתה גימל, התייסרה באהבתה אליו. בחלומה הם פוסעים חבוקים על פני הירח, בצידו המוצל והנסתר, גולשים במורד מכתשיו, שוחים בים ענניו, מטפסים על לוע־הריו, וצופים משם אל כדור הארץ, המואר כגלובוס הענק המתנוסס על ארונה. היא נצמדת אל אהובה, "וכשאני לוחשת ‘צליק צליק’ ", היא כותבת ביומנה, “מתחכך חוטמי בגומחת האפרכסת של אוזנו, הדומה לחרמש הירח, מוצצת בחמדה את תנוכו, וחשה עונג עילאי”.

אף כי במציאות, לא לה נתון היה לבו של צליק, כי אם לבת הכיתה המקבילה שלנו, ילדה מאומצת מקרואטיה ששמה אהליבה, ואמרו כי דם צועני זורם בעורקיה. עצמות לחייה היו כמפוסלות, שערה השחור, החלק והמבריק הגיע כמעט עד מותניה, ועורה השחמחם והמשיי, המתוח על גווה הגמיש והזקוף, עורר חשק ללקקו. היא הצטיינה בספורט, וכבר צירפוה לנבחרת הנוער בשחייה.

אישיותה של אורנית ריתקה אותי. ידעתי שהיא כותבת סיפורים, ופעם, כשנשארנו לבדנו בכיתה – היה זה כששאר הילדים יצאו לטיול טבע ואורנית עזרה לי לעבור על המבחנים – הבאתי לשתינו תה מחדר המורים וחלקתי איתה את הכריכים שלי, והיתה זו הזדמנות בשבילי לשאול אם תיאות לקרוא לי סיפור שלה. אבל היא התחמקה. אמרה שהכתיבה אינה בנפשה, שאחרי שהיא מסיימת איזה סיפור, הוא מפסיק לעניין אותה, “כמו אבר זר שאפשר לדקור אותו ולשרוט בו”, אמרה, “אבר מת, כבר לא שלי”. שאלתיה בזהירות, מה אם כן בנפשה, ולא צפיתי לתשובה הכנה שקיבלתי: “אנשים, אנשים הם בנפשי”. שאלתי אם תוכל לפרט, ואמרה בלחש, ראשה מוטה אל כתפה, שאנשים מתחמקים ממנה, בורחים, ולה עצמה קשה להתקרב אליהם, לעשות את הצעד הראשון, אבל אם יש מישהו שמתעקש עליה, אמרה – והשתתקה.

ידעתי שאמה של אורנית היא מדריכה לתזונה, ביישובי־עולים הסמוכים לכפר שלנו, נדמה לי, ולכן לא התפלאתי, שכשהמשיכה לדבר, בחרה אורנית בדימוי קולינארי לבטא את מצוקתה:

“אם מישהו מתעקש בכל־זאת להזמין אותי”, אמרה, “עורך שולחן לשניים, מגיש את המתאבנים, אז כשהתיאבון שלי כבר מתעורר, האיש קם, ממלמל כמה מילים של התנצלות, ובורח. וככה זה תמיד, זו ממש נוסחה אצלם!” קראה. שאלתי אם ניסתה לדבר על כך עם “האיש” עצמו, לברר למה זה קורה לה, אבל היא התפרצה כלפי כמעט בכעס: “ניסיתי, אבל הם מכחישים!” קראה, מכחישים שעוררו אותה, שהפיחו בה תקוות, “מה יש בי”, קראה במר לבה, “שכל־כך מבהיל אותם, שמבריח אותם כבר בהתחלת הקשר, כשמה שנוצר בינינו הוא ממש באִבו?”, הפנתה אלי את מלוא פניה הסהרוריים, והשפלתי את עיני מעוצם מבטה.

הייתי המומה מגילוי־הלב שלה. אבל לשיחתנו האינטימית הראשונה, בא עוד המשך אחד.

היה זה בחג הפורים, שחל אותה שנה בתאריך ייסוד בית־ספרנו, ואחרי הטקס החגיגי לכל שמונה הכיתות, התקיימה, באולם ההתעמלות, מסיבת מסכות לכיתות זי“ן וחי”ת של חטיבת הביניים. אני, מורה טירונית שכמותי, שגיתי עדיין במושגים “חינוכיים”, ועודדתי את תלמידי לדמיין תחפושות “יצירתיות”, שתבטאנה, בסגנון מבודח, אירועים בחיינו, כגון המאורע הגדול של תקופתנו: נחיתת האדם על הירח. אך אורנית, שביקשה לשמח את עצמה, הגתה רעיון אחר לגמרי: להתחפש לאהליבה! היא רכשה בחנות לאביזרי ריקוד בגד־גוף מניילון בגוֹן עורה השחמחם של הקרואטית היפה וכך גם איפרה את פניה, שאלה פיאת־שיער שחור ארוך מן הספרית של אמה, לבשה חצאית מיני וחולצת כתפיות בסגנון לבושה של חברתה, ואפילו סיגלה לעצמה את הליכת האנפה שלה.

כשהגיעה למסיבה, הריעו לה הכל על תחפושתה המוצלחת, בעוד שאהליבה עצמה שמעה לעצתי והתחפשה לאסטרונאוט, ובחליפת החלל המסורבלת שלה התקשתה לרקוד. כולנו הסכמנו בינינו, שלפחות בלילה האחד הזה, אורנית היא “יותר־אהליבה־מאהליבה”. צליק הזמין אותה לרקוד ולא מש ממנה במשך כל המסיבה, וכשהתעמעמו האורות, ביקש להחליף את מוסיקת הרוק של אלביס פרסלי ב“סלו” הרומנטי של “הפלטרס”, “Twilight Time”:

“Danger zone / I look into the mirror/ See my face again - - - Twilight Time - - - There is no way to stop me now/ My end is in sight/ I reach for the light tonight/ Twilight time”

תוך כדי הריקוד השקט, ראיתי את צליק מושך את אורנית החוצה. אבל היא התחמקה ממנו בצחקוקים, וכשהיא נושמת ונושפת ועיניה רושפות בחדווה, ניגשה אלי ולחשה על אוזני: “את רואה? עכשיו קורה לי כמו לצפרדע בכד השמנת. פרפרתי ופרפרתי כדי להיחלץ ממצבי, ופתאום אני מוצאת את עצמי שקועה בחמאה”. ליטפתי את שׂער הפיאה שלה, ורמזתי לה שצליק אינו גורע עין ממנה, אך היא צחקה ואמרה: “לא, לא, אני חייבת להכין קווי־הגנה…”, והוסיפה: " עד היום לא ידעתי שהעולם הוא מִשתה!" ראיתי שהנערה באופוריה, ומצאתי לנכון להזהירה מהתרגשות יתר, אבל היא המשיכה לצחוק, ואמרה שהיא לוקחת על עצמה את כל הסיכון. “עכשיו, שאני יוצאת למסע, אני נחשפת לכל הקרינות”, אמרה.

“ככה סתם את יוצאת?” שאלתי בלשון החידות שלה, “בלי שום ציוד? בלי לדעת לאן פנייך מועדות?”

“לא חשוב”, אמרה, “לאן שזה ייקח אותי! זה כבר לא בידי!” ורצה חזרה אל צליק.

לימים, באחת מפגישות המחזור של כיתתי, והיה זה כמה שנים לאחר מותה של אורנית, סיפר לי צליק, שבערב המסיבה ההיא, רצו שניהם לחורשת בית־הספר והתנשקו והתגפפו שם, ואמרה לו שידעה את האושר הזה משכבר, מחלומה, כששוטטו שניהם על הירח.

ואולם אז, אחרי שחזרו, היא וצליק, לאולם החם והמחניק, והאבק שעלה מרגלי הרוקדים מילא את חללו, ניגשה אלי אורנית, חיוורת ורועדת, הזיעה ניגרת על פניה, ולחשה בשפה רפה שהיא קופאת מקור, אך כעבור רגע אמרה שהיא נשרפת, כל גופה בוער, וכאילו נסתתמו הנקבוביות בעורה. מיהרתי להוציאה החוצה, לאוויר הצח, וצליק רץ להביא לה כוס מים. היא חטפה את הכוס מידו, ואחרי שרוקנה אותה בלגימה אחת, ביקשה בלחישה להישאר רק איתי, והבנתי שנוכחותו של צליק מביכה אותה. כשפרש, ליוויתי אותה לשירותים, ושתתה שם כמויות אדירות של מים, והתיזה על פניה ועל גופה, אך כשאמרתי לשחרר את הפיאה מראשה, הידקה אותה בידיה וסירבה להסירה. היא מלמלה משהו על צריבה, שכמו חותכים לה בבשר החי, וצעקה שהיא נחנקת, אבל כשתמכתי בה בדרך אל הטלפון, כדי להזעיק עזרה, התמוטטה בזרועותי, וכשהגיע האמבולנס, היתה כבר מחוסרת הכרה, והיא נפחה את נשמתה בדרך לבית־החולים.

זמן קצר אחרי מותה חל ליקוי לבנה. וכנשאתי את עיני לשמיים לחזות במראה, ניבטה אלי, מן הצל האפור־אדמדם המסתיר את הירח, דמותה של אורנית. כאילו עכשיו, בגלגולה האסטראלי, היא חלק מהידיעה המוחלטת של ההווייה, מאמת אחת ויחידה. בלי משים, הצמדתי את כפות ידי אל לבי והרכנתי את ראשי.