יש תקופות בחיי שאינני בטוחה כלל שחייתי בהן. כאילו הייתי אני־לא־אני, או כאילו הייתי אני בזמן קוסמי אחר. אני רואה את עצמי בתקופות המעורפלות האלה כמריונטה, שכשהיא מופעלת בזכרוני בשלט רחוק, היא מתחילה להתנועע, חיוורת, אנמית, קפריזית, צל קופצני של אני.

הנה, התקופה שחיינו באיובה, עיר אוניברסיטאית קטנה במרכז ארצות־הברית, שבסופה אירעה לנו שם תאונה. המכונית שבעלי נהג בה התהפכה בהתנגשה בעדר כבשים שחצה את הכביש, ואני איבדתי את הכרתי לשלושה ימים, וכשהתעוררתי בבית־החולים הגחתי משם אדם חדש. שני כבשים תמימים הוקרבו על מזבח התבגרותי האפלה, אמרתי בלבי.

מבעד לקורי העכביש של זיכרוני, אני רואה את עצמי של אז כמו בגלגול אחר, והרגשת אובדן ממלאה אותי, כאילו אני נעולה שם בכלא של עצמי. אני חובטת את ראשי בקיר או בשער, לצאת, לצאת. בבהילותי אני מחפשת קשר עם בת־דמותי מאז, ואני מנסה לפרוץ את המחיצה החוצצת בינינו, אך הזמן “האחר”, המפריד בינינו, אינו מאפשר לי מגע איתה, לא פיסי ולא רוחני. כשהבקעתי משם, כמו העלמתי את התקופה ההיא מזיכרוני.

תמונה מאז, שאני נזכרת בה כמו בחלום:

שני זקנים מלווים אותי לכל אשר אלך. האחד, הוא בעלי, גבוה, רחב־כתפיים, כבד־תנועה, ראשו גדול ופניו עייפות ושערו אפרפר ומגוהץ, לבושו מרושל והוא נראה מהורהר ושקוע בעצמו; השני, ידידנו הלבנוני, גבוה קצת פחות, כתפיו שמוטות מעט, כרסו משתפלת, והוא נראה נהנתן. פניו כמפודרות, ועיניו, שהן כעיני חתול מרושע במסגרת משקפיו המוזהבים, מטעות לחשוב שזה אופיו, אך כשהוא פורץ בצחוק רועם לשמע דבר חידוד, או למראה סיטואציה קומית, מבצבץ בעדן מזגו הטוב. הוא מתלבש כדֶנדי בבגדי ספורט אלגנטיים ולצווארו צעיף־משי, כפות ידיו זרועות כתמים זהובים־חומים, ועל אמת ידו צמיד נחושת, סגולה נגד ארטריטיס. שני הגברים קסמו בנעוריהם לנשים ובשניהם הבחנתי בסימני זקנה באיחור רב. אני צעירה מהם ביותר מעשרים שנה, והם מתייחסים אלי כאל נערה, אף כי בעיני העולם אני נראית בגילי, בשנות הארבעים המוקדמות שלי, ואני משערת בלבי, שהזקנים אשר איתי מאצילים עלי מזקנתם.

אל ידידנו הסתגלנו במשך השנים, אף־על־פי שבתחילת היכרותנו, כששכרנו את שתי הדיוטות התחתונות בקוטג' המרווח שלנו, והוא, מאז שהתאלמן מאשתו, התגורר שם בקומת הגג, היתה חברתו לטורח עלינו וניסינו להשתמט ממנו בתירוצים שונים.

סביבת מגורינו, בעיר האוניברסיטאית הקטנה, רוחשת אנשי צעירים. הגענו לכאן לפני ארבע־עשרה שנה במסגרת חילופי מרצים, וכאן, במחלקה לתרבויות עתיקות, פגשנו את ידידנו זה, לבנוני־דרוזי, שהגיע הנה שנה לפנינו. בעלי, היסטוריון המתמחה בשפות שמיות, העביר אז קורסים באוגריתית, ואילו ידידנו הלבנוני ארכיאולוג של העת העתיקה, הרצה שם על ממצאי החפירות באֶבְּלָה שבצפון סוריה.

אני מתלבשת כנערה: מכנסי ברמודה ונעלי ספורט, או נעלי־ילדה שטוחות עם רצועה וכפתור בצד, סוֵוט־שרטס וחולצות־מלח ושמלות מיני וסיכות צבעוניות בשׂערי. רגלי הארוכות, בצבען הדבשי־השזוף, מתוחות כמיתרים, והזקנים שלי מהללים את יופיין. וכשאני קופצת מהאוטובוס בחן נערי ומלווי יורדים לפני ומתחרים ביניהם מי יושיט לי יד, אני מחייכת אליהם, בטוחה שתשומת־לבם מגיעה לי. לי ולבעלי מבט ספקני תוהה, שאנחנו נועצים מדי פעם באיש־שיחנו, או בזר כלשהו שנוכחותו אינה נוחה לנו. אך בעוד שעיני הירוקות ארוכות וחולמניות – “עיניים מפתות כמו בציור הידוע של רעיית מנא בקברו שבנוא־אמון”, היתל בי פעם ידידנו הארכיאולוג – הרי במבטו המעורפל של בעלי ניכר שהוא צוֹפן בלבו סוד כמוס.

אני מודעת ליפי פני הסגלגלות, שעורן בהיר ושקוף והקשת הדקה של גבותי משלימה את התמונה המלבבת המשתקפת אלי מן המראָה. אך לפעמים נדמה לי שאני מרמה את כל העולם, ושבעצם אינני אלא ברווזון מכוער, שרק נוצת־טווס יפהפייה אחת לו.

פעם אחת ביום, אחרי ארוחת הצהריים, אני יוצאת לבדי לטיול של שעתיים, בשבילי הפארק שמשני עברי הנהר הסמוך לביתנו, ואם קורה שאני מאחרת לשוב הביתה, ממהרים הזקנים שלי לחפשני, ואני מחייכת בלבי למראם המודאג כשהם פוסעים לקראתי בצעדים רחבים וחפוזים. בטיולי היומי אני מנפנפת בידי לשלום לשני הדייגים הצעירים היושבים על גדת הנהר, חכותיהם בידיהם והם אינם מחליפים ביניהם אפילו דיבור אחד, אך תמיד נמצא איזה אורח־פורח הנעמד לידם ופותח עמם בשיחה, ולבסוף מתיישב ביניהם באפס מעשה ובוהה נכחו שעה ארוכה ואחר־כך קם ומסתלק לדרכו. או שאני מנפנפת בידי לחבורה כלשהי העורכת פיקניק בפארק, כמה משפחות צעירות בצוותא, או לשלוש־ארבע סטודנטיות הנחות על הדשא ומיטגנות בשמש, במכנסיים קצרצרים ורצועת בד דקה עוטפת את החזה, אך נעלי עקב להן ותכשיטים מוכספים והן מאופרות להבהיל. או שאני מנענעת בראשי לרץ בודד באימונית ובכובע גרב, או לאחר, עירום ממותניו ומעלה, או לנהג הטנדר העירוני הצהוב, האוסף ענפים יבשים ומעמיסם על רכבו. ואמנם, הפארק נקי למהדרין; לא תמצא בו בדל נייר או פחית משקה או כל אשפה אחרת. וסנאי בודד המקפץ בין העצים, מסמל, עדיין, חוץ־לארץ, בעינַי האסייתיות. ומרחוק סובבת סחור־סחור קרוסלה ססגונית.

אך לרוב ריק הפארק מאנשים, ועצי האלון והלִבנה מטילים את צילם הכבד על מי הנהר, שבזרימתם הם נראים כמניפה נפתחת ומתקפלת, או מתקמטים כקרום של חלב. בלילה, כשהשמיים מעוננים, נראים מי הנהר שחורים, ופעם, כשטיילתי בפארק לפנות ערב והתקרבתי לנהר, נתקלתי בפגר של סנאי ודבורים רוחשות בבטנו השסועה.

טיולי היומי כמו מבטא את השליית עצמאותי וחירותי, ואינני מוותרת עליו אפילו במזג אוויר סוער, כשהנהר גועש והעצים מתנועעים כשיכורים ברוח, או כשדממה מחרידה משתלטת על הטבע ומבשרת סופת הוּריקן. ואני נאבקת על זכותי זאת עם שני הזקנים שלי, המשתדלים בכל כוח שכנועם להניאני מלהיחשף לאסונות טבע ואדם בימים כאלה, והם מנסים להפחידני בסיפוריהם הדרמטיים על אנשים שנעלמו בסופה, או שגופותיהם נמצאו צפות בנהר, או שראשם נמצא כרות, ועל נשים שנאנסו באכזריות או נחטפו ועקבותיהן אבדו, ואולם אני רק מנענעת בראשי בסירוב ומחייכת בעקשנות. אינני אוהבת לטייל בשבילים סלולים. אני מעדיפה לחצות את כרי הדשא ואת קרחות העפר ולגלות דרכים משלי, ולא פעם קורה שאני טובעת עד קרסולי בבוץ ובחוזרי הביתה טורחים עמי שני הזקנים שלי לגרדו ממגפי, והם מזהירים אותי חזור והזהר ממחלות ראוּמאטיות חשוכות מרפא, ומקדחת, ומדלקת־ריאות וכולי, בעיקר בקיץ, כשאני טובלת במי הנהר הקרים כקרח, והזקנים שלי עומדים מן הצד וצופים בי, פניהם בהולות ונוזפות. אך בצאתי מן המים מחייכות עיניהם למראה שערי הארוך הנוטף מים, ודומה שרירם נוטף מחמדה למראה גופי השזוף בביקיני. “הלוא כשושנה בין החוחים את לנו”, מתבדח ידידנו בעברית ה“מקראית” שלו, “אַת השושנה ואנחנו החוחים”. בהיותם גמלאים גולים, התחזקה במשך השנים תלותם זה בחברתו של זה, והקשר הסימביוטי בין שלושתנו העצים את התלות הזאת, כך שבעיני העולם אנחנו נחשבים משפחה בת שלוש נפשות לכל דבר.

לבעלי בן בוגר מנישואים קודמים ושני נכדים, ואילו אני השתוקקתי בשנים הראשונות לנישואינו ליד משלי ואף עברתי לשם כך טיפולי הפריה, אך ללא הועיל. למדתי פסיכולוגיה באוניברסיטה ואף עשיתי תואר ראשון, אך מעולם לא התכוונתי לעבוד במקצועי. זמן־מה שימשתי זבנית בחנות תכשיטים, כדי להעביר את הזמן בבוקר, אך בשנים האחרונות אני יושבת בית, דואגת לסידורים השוטפים, עורכת קניות, קוראת רומנים ומגאזינים, אך את הבישולים עושה לרוב ידידנו. בהיותו גרגרן ידוע וטבח מעולה, נוכח כבר בשבועות הראשונים להיכרותנו בחוסר העניין שאני מגלה בבישול ובנוטלו מידי את השרביט, שחרר אותי מהעול הזה, והשתלט ללא בעיות על המטבח שלנו. עם כך הוא דואג להספקה סדירה, שהוא מביאה מביירות, מולדתו, של פריטי מזון מזרחיים: תבלינים, פירות מיובשים, רחת־לאקום עם שקדים, חלבה, וכיוצא באלה.

אנחנו מוקפים סטודנטים. שורות של מעונות סטודנטים מימיננו ומשמאלנו, מִסדרי אחווה של גברים מזה ושל נשים מזה, על סמליהם, החרותים באותיות יווניות על הפתחים, והחקוקים בלובן מאיר־עיניים על השלט שעל הגבעה, שעיקול השביל מוליך אליו.

בשעת בין־ערביים, כשאני חוזרת משיטוטי היומי, נוחת עלי דיכאון. עננה אפורה כבדה רובצת על חזי והרהורים קודרים מזדחלים אל ראשי כחיפושיות ענקיות המטפסות לאיטן במעלה הגבעה. אך למחרת בבוקר, אחרי שנת־לילה רווּיה, מהולה בכדור־שינה, אני פותחת את הרדיו, מתרגלת יוגה, עוטה טריינינג כלשהו, ומתגייסת למלאכות הבית, כשהרהורי מרחפים אל הלא־מודע, כמטוס קל המרחף בין העננים והוא קטן והולך עד היותו נקודה זעירה הנעלמת באופק. קורה שאינני מוצאת לעצמי מנוחה שעה ארוכה ואני מתחילה לצעוד הלוך־ושוב בין חדרי הבית, ובהיתקלי באחד משני הזקנים שלי, אנחנו חולפים זה על פני זה כמכוניות אלמוניות הנפגשות במסלולי הפארק בלילה והן רוחשות מזימות אפלות.

ובלילה אני מתקשה לנשום עמוק, ואז באה הבהלה, והפחד מפני נתקף החרדה.

לפעמים אני לא יודעת מהחיים שלי. למשל: אינני בטוחה אם בכל הארצות זורחת השמש במזרח ושוקעת במערב. אני צופה בתוכניות הטלוויזיה הלימודית ולפעמים אני מצליחה להרחיב את השכלתי, אבל דומה שתפישת המציאות שלי נשארה פגומה, כשם שהיתה בנעורי, כשברגע מסוים הייתי חדלה לעקוב אחר הסברי המורים ושוקעת בהזיות. אבל לרוב אני מתעצלת גם לצפות בתוכניות הללו ואני מעדיפה סרטי בלשים. והנה קרה, כשזפזפתי בין הערוצים השונים, נתקלתי בתוכנית חינוכית כלשהי על אתר החפירות בתל־מרדיח, בו נתגלו שרידי העיר הקדומה אֶבּלָה מן התקופה הכנענית התיכונה. הראו שם את שרידי הארמון המלכותי והמקדשים לאלה אישתר, וגם את הארכיון המלכותי עם אלפי הלוחות החקוקים בכתב יתדות, ובהם כתובות בשפה הכנענית ותעודות ומילונים באכדית ובשומרית. ידעתי כי ידידנו השתתף בחפירות הללו בשנות הששים של המאה שעברה, וכשקראתי לו שיבוא לצפות בתוכנית, צחק, הפטיר פסוק מישעיהו: “כבוד הלבנון אלייך יבוא”. והסביר לי שכנענית היא לשון שמית הדומה מאוד לעברית, ויש בה אפילו שמות מקראיים כמו שלם, שחר, דוד, ועוד. והוסיף בדרך לצון: “שמו של דניאל החכם והצדיק מופיע אמנם בשירי העלילה החקוקים על החרסים, אבל לא מצאתי שם את שמותיהם של שושנה ואליקים, וגם לא את שמות הזקנים שהעלילו עליה, ודניאל הצילה מידם…”. ואני הסמקתי משום־מה.

הזקנים שלי כינו אותי “אסטרונאוטית”, אך אני עצמי התפקעתי מאמביציה, אף כי לא ידעתי לְמה. כאילו הייתי פרפר שעף גבוה מדי אך אינו יודע מה יש לו לבקש שם במרומים, כשהצוף המתוק מצוי בשפע בפרחים היונקים מן האדמה. קרה שהתפוצצתי בתוכי כמקהלת צִרצרים אדירה בלילה.

עכשיו אני יודעת שהיתה זו אמביציה לצאת מקליפתי הילדותית ולהתבגר, אפילו זאת התבגרות מאוחרת. כאמור, אחרי שהתעוררתי מעֶלפוני הממושך בעקבות התאונה, חשתי את עצמי אדם אחר. וכשחזרתי הביתה מבית־החולים התחלתי לחפש עבודה. דפדפתי בעיתון המקומי ונתקלתי במכרז: דרושה מחנכת במוסד לילדים אוטיסטיים, בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה. עניתי לשאלון, הוזמנתי לראיון וזכיתי במכרז. אבל בעלי התגעגע לבנו ולנכדיו, והחלטנו לחזור ארצה. ועכשיו, מן הניסיון שצברתי בעבודה עם ילדים אוטיסטים כאן, דומה שאני מתחילה לתפוס, אם כי בעקיפין, את המצב שהייתי שרויה בו בהיותנו באיובה.

בינתיים חזר בעלי להרצות באוניברסיטה, כפרופסור אמריטוּס. בינתיים נודע לנו שידידנו נישא בשנית לאשה צעירה ממוצא לבנוני, אוצרת אמנות במקצועה, עבר להתגורר בעיר הולדתה, סנט־לואיס, והקים שם למענה בית ממכר עתיקות, שהוא מנהלו ביד רמה. אנחנו שומרים על קשר רופף איתם, בעיקר באמצעות אי־מיילים, ובאחד מהם, כברכה לנישואיו, ציטט בעלי משיר השירים: “אתי מלבנון כַּלה, אתי מלבנון תבואי”.

אפשר לומר שעכשיו אנחנו חיים ככל האדם.

כמו שתי שועלות היינו. אורבות זו לזו, עומדות על המשמר. אני, הבוגרת בין שתינו, ניסיתי לדבר אליה בטבעיות, בידידות, למרות המשקעים הטעונים ביחסינו, ואילו, היא, שירה, ענתה לי בטון מלאכותי, הגזימה בברכת השלום שלה בקולנית והמתנגנת, ואת משפטיה הקצרים, המרוסקים, ביטאה כמו מתוך השתנקות.

מהרגע הראשון שאמי ואני נתנו בה את עינינו, היא לא היתה לרוחנו. היה זה במסיבת יום־הולדתו של אחי שהתקיימה בסלון שלנו. אמי ואני, שנתבקשנו לפנות לו את הדירה, הלכנו לקולנוע ואחר־כך התיישבנו באיזה פאב כדי להרוג את הזמן, וכשחזרנו הביתה בשתיים לפנות בוקר, שמענו מהרחוב את המוסיקה הרעשנית הבוקעת מדירתנו, אבל בעלותנו במדרגות נפסקה בפתאומיות, והנחנו כי מישהו מהנערים הבחין בנו מן המרפסת. כך או כך, החבר’ה שלו התחילו להתפזר ונשארה רק היא, אחרונה, והסתודדה עם אחי, ואחר־כך הציצה אלינו וסקרה את שתינו במעוף־עין, וכשהתבוננתי בה בתהייה, ירתה כלפי מבט מחציף ולא ענתה על נענוע ראשית הרפה. אחי, שנראה חרד ונסער, הפטיר לעברנו איזה משפט סתמי וירד איתה למטה, אך כעבור שעה קלה חזר לבדו. שאלתי אותו אם הנערה הזאת היא חברתו החדשה שסיפר לי עליה כשביקש שאסתלק גם אני מהבית לפני המסיבה, וגם הבטיח שהוא ושירה, “החברה החדשה שלי”, יהיו אחראים להחזרת הסדר על כנו. בתשובה לשאלתי המהם במבוכה ונשך את שפתו והסב ממני את פניו, וכשהתחיל לאסוף בעצבנות את הכלים החד־פעמיים אל שקי הפלסטיק, הבינותי שאפילו לא הציעה לו את עזרתה, ואמרתי בלבי ששום דבר טוב לא יצמח מהקשר הזה.

אחר־כך, כשיצא לנו לפגוש אותה במקרה ברחוב, העמידה פנים שאינה מכירה אותנו ולא הגיבה על ברכת השלום ההססנית שלי או של אמי, אך מאוחר יותר, כשכבר נחשבו, היא ואחי, זוג, בקעה מקלפתה הנערית, קומתה הזדקפה, גופה התמלא, פניה התעגלו, שערה העבות גלש עד מותניה, וכשהיתה עוברת ברחוב היו הגברים שולחים אחריה מבטים ומעירים לה הערות מחמיאות או בוטות, ועיניה הירוקות רשפו לעברם הבזקי התרסה.

בינתיים נישאתי ועזבתי את בית אמי, ואילו אחי ושירה התגוררו בדירת שני חדרים שכורה, שבאחד מהם, הסטודיו של שירה, ניצב תנור ענק לשריפת קרמיקה, ואובניים, וכלי קדרות שונים, ובדירה כולה שרר בלגן מוחלט. חימר וצבעים ובגדים עליונים ותחתונים התגוללו על הרצפה ועל רהיטי הבמבוק, המגבות באמבטיה היו מזוהמות, בית־השימוש הסריח משתן, והכיור במטבח היה מלא בכלים מלוכלכים: צלחות וספלים מקרמיקה, מעשי ידיה, בגדלים שונים ובזיגוגים, עד האחרון שבהם, וכשלא נותרו עוד כלים נקיים בארון, התנפלה היא בשצף־קצף על הדירה כולה, שטפה וקרצפה וצחצחה, וברק הניקיון המפתיע לאחר הכאוס המוחלט, השרה על הבית אווירה סטרילית, מנוכרת. את כלי הקרמיקה שלה, בצבעים המדכאים בזוהרם, עיצבה בדמות חיות: זרבובית של קומקום כחדק מעוקל של פיל, או כמקור שבור של שקנאי; מכסה כראש חתול עם אוזניים מזדקרות; צלחת בצורת דג מפרפר, או כקונכייה מיובלת, או עם שוליים בצורת נחש מתפתל; מאפרה כשריון מחוספס של צב, או עם פה משתרבב על צפרדע. והיתה בהם איזו פריעות איזו אימה.

כל התנהגותה של שירה העידה על מרדנות וגחמנות ועל פריקת עול, כאילו הילכה על חבל דק עד אפס קצהו, אך לא עד כדי הרס עצמי.

אחי הוא ילד מאומץ, ובתור שכזה השקיעו בו הורי פינוק ומסירות לאין ערוך יותר מאשר בי. הוא צעיר ממני בשבע שנים, ואחרי מות אבי, כשאמי היתה שרויה תקופה ארוכה באבל כבד, נחלצתי אני לסייע בטיפול בו, וכך נוצרו בינינו יחסי אח־אחות חמים והדוקים.

יום בהיר אחד, אחרי שנים אחדות של חיים משותפים עם בת־זוגו – אחי למד הנדסת חשמל באוניברסיטה ושירה התעסקה בקרמיקה שלה – ואמי ואני קיווינו בכל לבנו שייפרדו, התחשק לשירה לצאת מאלמוניותה ולהיות במרכזה של מסיבת כלולות מרשימה ולקבל מתנות, והחליטו להתחתן. וכשנפגשנו אז לראשונה עם הוריה ניצולי השואה, ונודע לנו שהאם חולה אנושות ואביה הנכה מתקיים מכספי השילומים שקיבל מהגרמנים, ואילו שני אחיה, שגם אותם פגשנו, שקועים עד צוואר בחובות, כי לקחו הלוואות גדולות לצורך רכישת משק חקלאי אי־שם בנגב. והסתבר לנו שאין לנו במי להיעזר בכל הקשור להוצאות החתונה, שלא לדבר על קניית דירה.

לטקס הנישואין ברבנות היא הופיעה בפנג’בי סגול משובץ מראות זעירות, וכעבור שנה הרתה ונולדה להם תינוקת שקראו לה אוריליה, ובסכום הזעום שהצליחה אמי להפריש לאחי מחסכונותיה, ובעזרת משכנתא הגונה, הוא רכש את הדירה שגרו בה בשכירות.

כעבור שנים מעטות הם התגרשו. שירה נטלה את מה שאחי ראה כחלקה על־פי דין בדירתם המשותפת, נסעה אל חברת ילדות שלה בסייאטל ולקחה איתה את בתה, והשתיים נעלמו מחיינו לשנים רבות. אחי, שסבל מאוד מהניתוק מבתו ותמך בנדיבות בה ובאמה, הִרבה לבקר אותן במקום גלותן, אך שירה, שחשה היטב בעוינות שלי ושל אמי כלפיה, דאגה לכך שלילדה לא יהיה שום קשר אתנו.

ויום אחד חזרה שירה ארצה ואמי זכתה לפגוש לראשונה את נכדתה בת החמש־עשרה, ואני זכיתי להכיר את אחייניתי. וכשתהינו על רזונה הלא־טבעי, כי נראתה לנו שקופה ממש, סיפר לנו אחי שהנערה אנורקסית, והדאגה לילדה חידשה את הקשר בינינו לבין גיסתי־לשעבר.

אבל, כאמור, כמו שתי שועלות היינו. בודקות כל הזמן זו את מהלכה של זו. שירה חזרה מסיאטל על תקן של מורה רוחנית מטעם גורו של איזו כת אמריקאית. לבושה היתה בגדי לובן, כותונות רחבות, חצאיות־מעטפת עם קישורים, טוניקות כגלימת טוגה, ששיוו לה מראה של כוהנת במקדש יווני, על צווארה תליונים, על ידיה צמידים, ובכל עשר אצבעותיה טבעות משובצות ליטושי־חן צבעוניים, ודיבורה נהיה רך ומתוק, מתוק מדי, ואני, שהכרתי היטב את הפן התוקפני באישיותה, חששתי שהתגרות הכי קלה תחשוף את טבעה האמיתי ותגרום לה לשלוף את ציפורניה. בסקרנותי ניסיתי להציל מפיה את עקרונות אמונתה החדשה, אך היא חייכה בעוויית־שפתיים מתנשאת ופלטה כמשתמטת, שאין פוטרין תורת חיים על רגל אחת, ואפילו כדי לגעת בשוליה של התורה הסבוכה הזאת נחוצים ראש ולב פתוחים להקשבה ולקליטה, ותירגול מפרך עם התנסות ממושכת ורצופת מכשולים. אבל אחרי ניסיונות חוזרים־ונשנים מצדי לדובבה, ובהיותה נזקקת לעזרתי בטיפול ובתמיכה בבתה, הואילה לשבר את אוזני במשפטים אחדים, “לא מחייבים”, כדבריה, שהכת שלה דוגלת באהבה ובכבוד לכל יצור חי באשר הוא, יהיה זה אדם או נחש או יתוש, והיא מכוונת להבנה ולסליחה הבאות מהתמרקות הנפש ומהתעלותה, בדרך של מדיטציה בטכניקה מיוחדת, וכן לאחריותו של כל אדם על “הקארמה שלו”, בבחינת “הכל צפוי והרשות נתונה”. דברים כלליים ביותר, כמובן, המונחים ביסוד כל דת וכל כת. ואולם, לתמהון כולנו, ואחי בתוכם, נתגלתה שירה כאישיות כריזמטית, שצעירים רבים נוהרים לסדנאות (היקרות מאוד) שהיא מנחה, בהאנגר הגדול ששכרה במושב הסמוך לנתניה.

ויום אחד הכריזה שירה שבִּתה היא קדושה. ומעתה ואילך היא תיקרא “אוריליה בנדיקטה”.

אני חשדתי מיד שהרעיון הבזיק בראשה של שירה לאחר המריבה הקשה שהיתה לה עם הפסיכיאטר הראשי בבית חולי הנפש שבו ביקרה הבת באשפוז־יום. שירה הייתה עסוקה בקורסים שהנחתה ושמעה הרצאות בקבלה, ולכן הטילה את הילדה על אמי, שהקצתה לה את חדרו של אחי, ועלי הוטל להסיעה במכוניתי אל בית־החולים וממנו. אינני יודעת בדיוק מה היה טיבה של המריבה הזאת, אבל האחות רמזה לי שהרופא נזף בשירה על שהזניחה את בִּתה, ועל המניפולטיביות והשתלטנות שלה כלפיה. ואז, לדבריה, התחילה שירה להתפרע, צעקה שלפסיכיאטרים האלה יש מוח מעוות והם גורמים נזק עצום לחוליהם, והודיעה שהיא משחררת את בתה על דעת עצמה, כאן ועכשיו, “מהמוסד הדבילי הזה”, ומהיום והלאה תהיה היא לבדה אחראית לגורלה.

וכך הפקיעה את הילדה גם מרשות אמי ומרשותי, לקחה אותה אליה, והפיצה את השמועה ש“אוריליה בנדיקטה” היא קדושה מרחם, בת למי שהיה ילד מאומץ, אסופי, תינוק־מלאך חסר זהות גנטית מוגדרת, בקי גדול בסודות החשמל, חש־ומל בקבלה, שמשמעו היעלם וגילוי בעת־ובעונה־אחת, ובתו מבורכת ברוחות נעלמים, על־טבעיים, רואה נסתרת ומחוללת נסים בעזרת קמיעות ולחשים ומים קדושים. ואמנם, לא עבר זמן רב, וגל של עלייה לרגל התחיל לזרום אל ביתן שבמושב. חולים חשוכי־מרפא וקרוביהם, הורים שילדיהם נעלמו בנסיבות מסתוריות, ולפני בחירות התחילו להגיע לשם גם שרים וחברי כנסת. שמה של הילדה הקדושה יצא למרחוק ואנשים זרים לנו פנו אל אמי ואלי שבזכות קשרינו המשפחתיים עם האם ובתה נמליץ עליהם שתַקדמנה את תורם אצלן.

דומה שאני ואמי לבדנו ראינו ללבה של שירה זו, ורק שתינו הבחנו בטבעה האנוכי והתחמני, שבאמצעותו הצליחה לתעתע בכל העולם.

והנה, ערב יום־הכיפורים, כשאוריליה היתה פטורה ממשימותיה הקדושות ואמה הרשתה לה לבלות את יום הצום אצל אביה, הביא אותה אחי לבקר את סבתה, והיתה זאת אחת הפעמים הנדירות שאמי זכתה לכך באותם ימים. וכשישבנו ארבעתנו סביב השולחן הקטן במטבח וסעדנו סעודה מפסקת (בעלי, שהתקומם יותר מכולנו על “תרמית קדושתה של הילדה”, כדבריו, מצא תירוץ להיעדר מהסעודה) ואוריליה האנורקסית טעמה מכל מנה כזית, הניחה לפתע הילדה את כפית הלפתן שלה בצלוחית, נתנה בי מבט חודר וממושך ושאלה אותי למה אין לי ילדים. במבוכתי, עניתי לה שניסיתי להרות ולא הצלחתי ועכשיו, בגילי, כבר אין לי סיכוי ללדת, אבל אוריליה נטלה את ידי בשתי ידיה, ליטפה אותן בעצימת עיניים שעה ארוכה ואחר־כך אמרה: “אני אתפלל בעדך שתיגאלי מעקרותך, וביום הכיפורים הבא תַחבקי תינוק”.

“ששש…”, הצמידה אמי את אצבעה לפיה ותפשה בידה של אוריליה, “אסור לך לדבר ככה”, ואילו אחי, שאהב והעריץ את בתו וקידש כל מוצא פיה, נאנח ולחש: “הלוואי… הלוואי….”.

אבל אני הסתכלתי בה, בילדה הגבוהה והכפופה מעט, בילדה השקופה הזאת שעיניה הירוקות־אפורות כשל אמה קודחות כמו ממחלה – והאמנתי לה. האמנתי במה שהיא אומרת לי. היא, ילדה בת חמש־עשרה, אומרת לי דבר אבסורדי, שאני אשה בת ארבעים ושבע, אחרי אין־ספור הפלות וניסיונות להרות – אלד. ופתאום נתקפתי התרגשות אדירה ורעד אחז בכל גופי. מלמלתי מבעד לדמעותי: “תודה… תודה…”, וקמתי ונשקתי לילדה על מצחה, ועטפתי את כתפי בצעיפי ועמדתי כך רגעים אחדים בלי אומר, נשענת על כיסאי, ולבסוף בירכתי את כולם בגמר־חתימה־טובה, פסעתי לאיטי לכיוון דלת היציאה וסגרתי אותה בלאט אחרי וצעדתי ברגל לכיוון ביתי מתוך תחושה של אושר גדול.

מאז עברו שנתיים. הבטחתה של הילדה עודדה אותי לעוד ניסיון הפריה אחד, והוא הצליח. עכשיו אני אשת בשורה: יש לי תינוקת. וקראנו לה אוריליה.

אבל שירה נעלמה מאז מחיינו. במפתיע עזבה את ביתה במושב ותלתה שלט על הדלת: “שירה ואוריליה אינן גרות פה עוד”, השאירה את בתה אצל אחי והסתלקה לאי־שם בחוץ לארץ. לחניכיה הרבים אמרנו שהכוהנת הגדולה שלהם נסעה ליעד לא־נודע, אך את שוחרי ניסיה של הילדה הקדושה קשה היה לשכנע שהיא פרשה משליחותה האלוהית, ועוד זמן רב התדפקו על דלתותינו, של אחי, אך גם של אמי ושלי, להתחנן לפנינו שנפגישם עם הילדה ושתעמיד לרשותם את כוחותיה ולו באופן יוצא מהכלל, במקרה המיוחד שלהם. אבל אחי, שעם היעלמה של אשתו־לשעבר מחייו פגה גם השפעתה עליו, התעקש בסירובו לחשוף לפניהם את בתו. וכדי למנוע ממנה הטרדות וכדי לא להעמידה בניסיון, ביקש שיעבירוהו ממקום עבודתו בעיר לסניף מרוחק ככל האפשר של החברה, ומשנענו לו, הסתלקו האב ובתו מביתם וקבעו את מושבם הזמני באילת.

אבל יום אחד הצליח זוג הורים לילד שנעלם לעלות על עקבותיה של אוריליה, והגיעו לבית אחי באילת בהיעדרו. הם שטחו את תחנוניהם לפני הילדה שתחוס עליהם ותתלווה אליהם למקום כלשהו במפרץ הסרטנים, שם נראה לאחרונה בנם בן השבע, ושתפעיל את כוחותיה הנסתרים לאתרו, כי לטענתם, מיצתה המשטרה את חקירתה ומבחינתה התיק הזה סגור. נראה שרחמיה של הילדה נתעוררו על ההורים האומללים ובטוב לבה התפתתה לעזור להם. היא השאירה פתק לאביה, ציינה בו לאן מועדות פניה, ויצאה עם בני הזוג לחפש את עקבות בנם.

אחר־כך, משנעלמה אוריליה עצמה, העידו הורי הילד האבוד במשטרה, כשהגיעו למקום, ביקשה הילדה להישאר לבדה ולהתרכז בהתבוננות, והם כיבדו את רצונה והתרחקו ממנה. אך משעברה כשעה, והיא בוששה לחזור, הלכו לחפשה ולא מצאוה.

אחי, בעלי ואני, בני משפחה וידידים ומתנדבים רבים אחרים, יצאנו לחפש את הילדה האבודה ברחבי העיר והסביבה. איפה לא חיפשנו. סרקנו בתי־מלון ואכסניות־נוער וחניונים, את נמל התעופה ולאורך חוף הרחצה ובמצודה הצלבנית באי־האלמוגים ובמצפה התת־ימי, ובמפרץ שלמה ובבארות אורה ומנוחה ובמכרות תמנע ובדי־זהב ובדהב ובעין יטבתה ובעין יהב ובנביעות ובחצבה ובגרופית ובחלוצה ובעָבדַת ובפארן ובצופר ובקְטוּרָה ובמצפים השונים, ועד שדה־בוקר ושיבטה הגענו בחיפושינו. ומשטרת ישראל עירבה בחקירה את משטרת עקבה. ומשלא נמצאה הילדה, חיפשו צוללנים את גופתה בים ובנחלים ובוואדיות ותצלומה הופץ בכלי התקשורת ובתחנות המשטרה ברחבי הארץ – אך לשווא.

כעבור ארבעים יום נמצאה גופתה על גבי סלע, במעלה הדרך לסנטה קתרינה. לפני־כן, סיפרו הבדואים, יצאה מדהב מערבה, וכששאלו אותה לאן פניה מועדות, אמרה: להר חורב. מתברר שטיפסה במדרגות הסלע, ובעלותה על המדרגה שלפני האחרונה התמוטטה ונפלה. אלוהים לקח אותה, אמרו בני המדבר.

לא נעים לי להיזכר בתקפה ההיא, בשנות השבעים המאוחרות, כשחלקתי דירה שכורה עם מירה חברתי. היינו אז בנות שלושים ומשהו, אני, פרודה בלי ילדים, והתפרנסתי מהוראת היסטוריה בתיכון, ומירה, גרושה ואם לבת, שהתגוררה עם אביה בארצות־הברית, היתה שחקנית בעבר, וכשגרנו יחד לימדה משחק, אך עיקר הכנסתה באה לה מרווחי הפרדס שקיבלה בירושה מהוריה, צאצאי הביל"ויים.

אני שכרתי את הדירה הזאת אחרי שנפרדתי מחברי־לחיים. נכון יותר, אחרי שנעזבתי על ידו בפתאומיות, ללא כל סימנים מוקדמים, “באישון־לילה”, כמו שאומרים, אף כי עשה זאת לאור היום, בשעות ההוראה שלי בבית־הספר. כשחזרתי הביתה מצאתי דירה נקייה ומסודרת למהדרין, רק הארונות פעורי הדלתות זועקים באלם את ריקות המדפים שלו. והשאיר לי מכתב. נוגע ללב, כמו שאומרים. לא חיפשתי אחריו. ניסיתי לשחק את הגיבורה. אבל מיד לאחר שהתמקמתי בדירתי החדשה לקיתי במחלה לא מוגדרת, שהתבטאה ברפיון שרירים ובהיעדר תיאבון ובירידה תלולה במשקל, והרופא המשפחתי שלי, אחרי סדרה של בדיקות, הפנה אותי לטיפול נפשי. ההוצאות הכרוכות בטיפול כזה לא אפשרו לי לעמוד בדמי השכירות, ובהסכמת בעל־הבית החלטתי לצרף שותפה לדירתי.

פגשתי את מירה ברחוב, אחרי שנים רבות שלא התראינו, ונרתעתי למראה מי שהיתה זכורה לי מהסמינר כנערה זוהרת, מוכשרת, שובבה, שהדהימה את רואיה בהופעתה הנשית והאדנותית גם יחד, וכעת, אף כי ניכרו בה עדיין עקבות יופיה, נראתה עייפה ודהויה, וכשסיפרה לי שזה אך חזרה מארצות־הברית אחרי שהתגרשה מבעלה ובית־המשפט פסק שהוא יהיה האפוטרופוס על בתם היחידה, הצעתי לה, בדחף־הרגע, שתחלוק עמי את דירתי.

היתה זו דירה רחבת־ידיים, בבית ישן בלב תל־אביב, ולכל אחת מאתנו היה בה חדר נפרד, ובסלון הגדול שלנו, המחובר משני חדרים, הפעילה מירה את סדנת המשחק שלה פעמיים בשבוע. ביתר הימים ישנה. לפעמים עד הצהריים. היה זה סידור נוח לשתינו. בבוקר נמצאתי בלאו־הכי בבית־הספר, ובערבים שקיימה אצלנו את הסדנה, השתדלתי להיעדר מן הבית. ונהניתי, כמובן, משכר הדירה הנוסף ששילמה לי עבור השימוש שעשתה בסלון. אבל בתוקף הנסיבות, לא נמשכו מגורינו המשותפים אלא חודשים אחדים.

היחסים בינינו לא היו סימטריים. בין שתינו, היתה היא הכוכבת, ואך טבעי היה שרוב שיחותינו נסבו עליה. חיי, לעומת זאת, היו שגרתיים למדי. התחלתי לעבוד בהוראה מיד אחרי שסיימתי תואר שני באוניברסיטה, ועם הגבר היחיד בחיי, ניצול שואה, מהנדס, מסורב־גט, חייתי שתים־עשרה שנים. אחרי ארוחת הערב היינו משוחחים, קוראים, מאזינים למוסיקה קלאסית או צופים בטלוויזיה, ולפעמים היינו יוצאים לקונצרט או לקולנוע או נפגשים עם מכרינו המשותפים המעטים, ושלוש פעמים נסענו יחד לחו"ל. פעם לפולין, כשביקש לראות שוב את עיר הולדתו לודז', ממנה הבריחו אותו הוריו בהיותו ילד, פעם לבריסל, אותה נטשו הורי ערב המלחמה וחזרו לשם אחרי שלא הצליחו להתאקלם בארץ, ובאותה הזדמנות ביקרנו גם בפריס, ופעם הצטרפנו לסיור של קבוצת מורים, באיטליה וביוון. נחשבנו לזוג מוצלח. התאמנו זו לזה בטבענו היציב והשמרני ובתחומי התעניינותנו, והיינו חברים טובים. ובכל־זאת, אשתו ניצחה אותי לבסוף היה זה כשבתו האהובה שכבה חודשים רבים במיטתה אחרי ניתוח גב מסובך ואביה ביקר אותה שם מדי יום, ולאט לאט החזירה אותו אשתו לחיק המשפחה.

ואילו מירה, שהוריה נהרגו בפיגוע חבלני, נהיתה עצמאית בגיל צעיר והיו לה חיים צבעוניים, דינמיים, מלאי הרפתקאות, והייתי מוקסמת מדמותה ומכורה לסיפוריה, שבכל פעם הוסיפה עליהם אפיזודות מפולפלות ששבו את דמיוני. מיד עם גמר הלימודים, בדרכי הביתה מבית־הספר, עלצתי בלבי כשחשבתי על נוכחותה בביתי. בתקפה הקריטית ההיא של חיי, החזירה לי מירה את הסקרנות לחיים ותרמה לשיקומי. עכשיו אני נוטה לפרש את מחמאותיה כחנופה, אבל אז השלו אותי גילויי הרוך שלה וכינויי החיבה שהרעיפה עלי, כאילו העידו על יחס חם.

ובכל־זאת, בכל פעם שאני נזכרת בה, עולה בי איזה גל עכור, מצחין משהו. ובראייה לאחור, המבט הקטיפתי בעיניה היה שקרי, למרות הצהרותיה שהיא שואפת להגיע בשיחותיה אתי אל האמת־וכל־האמת. בהבחנה מאוחרת, היה משהו בוגדני בטבעה. זנותי אפילו.

בחודשים האחדים שהתגוררנו יחד, נדמה היה לי שאני מכירה כל פרט בחייה, עד כדי כך שהייתי מתקנת לה אי־דיוקים בסיפוריה ומזכירה לה דברים שנשתכחו ממנה. אך את סצינת־השיא של דרמת חייה העלימה ממני. עד לאותו ליל־חורף, ימים אחדים לפני חג הפורים, כשמירה, שהיתה חולה אז בשפעת, נסחפה בגילוי־לבה, לאט לאט קילפה עוד שכבה ועוד שכבה, עד שחשפה לפני את מה שכינתה, “סודי האפל”. ומאז, כמו חששתי להידבק מאיזה יסוד מורעל בדמה, וכבר אז חיכיתי להזדמנות להיפטר ממנה בלי לפגוע בה.

אני זוכרת כל פרט ופרט של אותו ליל־שבת, בערב חורפי קר במיוחד. נותרנו אז בלי נפט להדליק בו את תנור־הפתילייה שלנו, כי מירה, שבמשך כל הבוקר הִטתה אוזן החוצה שלא להחמיץ את הצלצולים של עגלת־הנפט, נרדמה דווקא כשהעגלה עברה ברחובנו. התחפרנו, אפוא, בפינה הכי אהובה על שתינו, במטבחנו האינטימי הצבוע כתום ולו מרצפות מצוירות ואספרגוס באדניות נחושת על אדן החלון הרחב וסירים ומחבתות צבעוניים תלויים על ווים. מירה, בחלוק פלנל ובנעלי־בית חמות, ואני בסוודר גברי עבה ובשני זוגות מכנסיים וגרביים, והתכוננתי להכין לשתינו ארוחת־ערב. מירה היתה מעשנת כפייתית, ואני גערתי בה על שהיא מזהמת את הסינוסים הדלוקים שלה. היא ישבה לה ברישול ליד השולחן הערוך לכבוד שבת כששיניה נוקשות מקור, וניסתה לשכנע אותי לרדת לשכנה לשאול ממנה בקבוק נפט, אך אני סירבתי, כי כבר היינו חייבות לה שני בקבוקים. הצעתי לה שתחזור לשכב ואני אביא לה מגש עם אוכל למיטה, ואמרתי שכשאסיים לתקן את המבחנים אכנס גם אני למיטתי. אך מירה לא ויתרה. היא הזכירה לי שפורים מתקרב ובנותיה של השכנה תזדקקנה לתחפושות שלה, וזאת הזדמנות בשבילנו לבקש טובה תחת טובה, ואני שוכנעתי וירדתי לשכנה, ובהבטחה שמירה תעמיד לרשות בנותיה את הטרסקל שלה לחטט בו כאוות נפשן, סחטתי ממנה בקבוק נפט מהמכל הרזרבי שלה. מצב־רוחה של מירה השתפר מיד, והתחילה לרקום תוכניות, שנזמין מישהו אלינו ונעשה “משהו ספשל”, אבל אני ציננתי את התלהבותה. טענתי שהיא חולה ואני עייפה, והדלקתי את התנור שלנו, ונעמדתי ליד הכיריים לבחוש תרביך למרק. מירה סיפרה לי על ביקור הרופא אצלה, וצחקקה ואמרה שכשחיבר לחזהּ את האלקטרודות של ה־א.ק.ג. נגע, המנוול, כלאחר־יד כביכול, בפטמותיה, ואני סיפרתי ל על נשף המסכות שיזמו תלמידי, ואמרתי שמכל המורים הזמינו רק אותי ואת המורה לכימיה, ומירה הקניטה אותי על העניין שאני מגלה במורה השרמנטי הזה, וטענה שהתלמידים טמנו לנו מלכודת ובכוונה זימנו את שנינו כדי לשדך בינינו, ואני התגוננתי ואמרתי שהמורה הזה נשוי ואינני נוהגת להרוס משפחות, והוספתי במבוכה, שאת המהנדס שלי הכרתי כשכבר היה פרוד מאשתו. בינתיים העמדתי מחבת על האש ויצקתי שמן ובחשתי ביצים וקמח והכנסתי לעיסה פרוסות נקניק שקניתי ב“האס” בדרכי מבית־הספר, ופתאום קפצה מירה כנשוכת־עקרב וצרחה: “כבי את האש, כבי את האש!” וכשראיתי שהשמן מתלקח ופורצת להבה מן המחבת, תפשתיה בידית והטלתיה לכיור והברזתי עליה מים קרים, והתנצלתי שהדיבורים על המורה לכימיה בלבלו אותי, אבל נזפתי בה על התגובה ההיסטרית שלה, והיא מלמלה בעצבנות שאין לה שליטה על הבהלות שלה, והדליקה לעצמה סיגריה ועישנה בשקט עד שנרגעה.

עכשיו, שהדירה היתה מחוממת, התלבטה מירה איך תבלה את הערב, ולבסוף החליטה לארגן מחדש את אלבום תצלומיה, והפצירה בי שאדחה את תיקון המבחנים למחר, כי כל היום היתה לבדה והיא מדוכדכת וכמהה לחֶברה. היא לגמה מרק ותה עם לימון ואני מירקתי את המחבת השרופה והחזרתיה לכיריים וטיגנתי לעצמי חביתה, וכשישבתי מולה ואכלתי, סיפרתי לה על המפקח שנכנס באמצע ההרצאה שלי על משמעות הגורל והטעות הטראגית בדרמה היוונית, נושא שחרג מתוכנית לימודי ההיסטוריה. הנושא הזה הצית את דמיונה של מירה והיא ביקשה לשמוע עוד, אבל אז נזכרתי במכתב המיועד לה, שהוצאתי מתיבת־הדואר וטמנתיו בהיסח־הדעת בתיק עם המבחנים, ואמרתי לה שעל־פי הכתובת על המעטפה: “בית מירה יעקובסון”, אני מנחשת כי הוא מקרוביה הפרדסנים, המדמים שהיא מתגוררת באיזו וילה, ולא בדירה תל־אביבית שכורה שהיא חולקת עם שותפה. קרוביה הודיעו לה במכתב שההכנסה מהפרדס שלה גדלה השנה, ומירה הריעה בשמחה והכריזה, שאם כך נחליף את מקרר־הגרוטאה שלנו בחדש, ונקנה תנור־חימום חשמלי, ואמרה שאולי ניסע גם לחו“ל, אך מיד חזרה בה ואמרה שלא מעניין אותה. אחר־כך קוננה על כך שתיאלץ לנסוע “למושבה”, לעבור על ספרי החשבונות ולהסדיר את ענייני מס־ההכנסה, והצטערה על הוריה, שכל חייהם עמלו כדי להחזיק את הפרדס העלוב הזה בן עשרים הדונם, ועכשיו, שהוא נושא רווחים, הם אינם זוכים ליהנות מהם, וכדי להסיח את דעתה מעיצבונה, שאלתי אותה איך התנהלה החזרה בסדנה שלה על “העלמה יוליה” של סטרינדברג, כי ידעתי שהיא מתכוונת להציג את המחזה בפני קהל מוזמנים, ומירה כמו ציפתה שאעלה את הנושא הזה, סיפרה על ליאור, זה שמשחק את השָרת ג’ין, שיוליה, בת בעלי האחוזה, מתאהבת בו ומתמסרת לו ולבסוף הוא גורם לה להתאבד, ואמרה שליאור, כחייל סדיר בקריה, נהנה מלוח זמנים גמיש, ואילו דליה, זו שמשחקת את יוליה, מרבה לבטל חזרות, ויוצא לה, למירה להחליף אותה בתפקיד ולעבוד עם ליאור ביחידות, וזה לא כל־כך רצוי. וכששאלתי למה, עטתה ארשת מסתורית ולא ענתה. בינתיים סיימתי לאכול וגררנו את התנור לחדרה של מירה, הפונה למרפסת והוא עמוס פריטי ריהוט מצופים לכה שחורה, שירשה מהוריה: מזנון, שתי כורסות, שידה, כיסא מרובע, ספה שנפתחת למיטה ועכשיו היתה סתורה. מירה נכנסה לחדר־האמבטיה והשתהתה שם, ואני פיניתי את הכורסה מערימת הבגדים שעליה, וכשנתקלתי בכובע־טמבל הסרוג שלה, נדבקתי במצב־הרוח הפורימי שלנו מתחילת הערב והִדקתי בחוט את שני קצות כובע בצורת קרניים, ומילאתי גרב שלה בצמר־גפן בצורת זנב, וחיברתי אותו בסיכת ביטחון אל מכנסי הקורדרוי שלי, ונופפתי ידיים ורגליים מול הראי בתנועות שדיות. אבל כשמירה נכנסה, היא חטפה בפראות את הכובע מראשי ותלשה את הזנב ממכנסי וקראה: “אני שונאת תחפושות!”. כשהתעשתה, התנצלה על ההתפרצות שלה, ואני תמהתי על מצב־רוחה המוזר, שתליתיו במחלתה. הלכתי להביא מחדרי כלי־תפירה וצרור של בגדים לתיקון, ובדרך הוצאתי מן המקרר חצי בקבוק וודקה, ומירה תלתה את בגדיה בארון ופרשה כיסוי על המיטה לערוך עליה את התצלומים והעמדנו קומקום עם מים על התנור, לקפה, ומירה הניחה תקליט על טבלת הפטיפון הישן שלה, מאוסף תקליטי הג’ז שהביאה מאמריקה: “רג־טיים”, “בלוז”, “הוט־ג’ז”, “בי־בופ”, וגם ראפ”, אותה מוסיקת־רחוב שהיתה אז בחיתוליה ובין יוצריה הראשונים נמנה החבר השחור של מירה, זה שבגללו התגרשה מבעלה. הכרתי היטב את הסיפור הזה. מירה חזרה עליו פעמים רבות, בכל פעם בווריאציה אחרת, ועם נופך פיקנטי אחר. ידעתי שבעלה־לשעבר סיים את לימודי המשפטים שלו בארץ, וכשעמד לנסוע לניו־יורק לצורך התמחות, החליטו להתחתן, ומירה הצטרפה אליו. היא למדה ב“אקטורס סטודיו” המפורסם של לי שטרסברג, והוא, במסגרת ההתמחות שלו כמשפטן צעיר, טיפל בהתנדבות בתיקים הנוגעים לשכונות מצוקה, סמים, פשע, נתמכי סעד עם רקע אישי בעייתי, וערב אחד הלכו יחד לשמוע להקת “ראפ” באחד המועדונים של ברונקס, שחבריה נמנו עם לקוחותיו. הזמר הראשי, בחור שחור בשם קרניג, שר על קיפוח חברתי, על ילדות עשוקה, וליווה את עצמו בסקסופון, ודיבר וצעק, בלשון עוקצת, חריפה, כּשהמילים מתגלגלות בפיו ומתחברות זו לזו בזרימה מהירה, מהפנטת, ומירה, על אף מגבלותיה בהבנת הסלנג המקומי, הקשיבה ממוגנטת לטקסט השנון והמגרה, שזועקים ממנו ניסיון חיים מר וחוכמת הישרדות, טקסט שבקע והדהד מעומק הווייתו של השר, כדבריה, ופגע בעומק הווייתה כמאזינה. ושמעה שם לראשונה מילים זרות לה כמו “קראק” ו“בייס” ו“ספידים”. ועכשיו, כששׂמה את התקליט המוכר כל־כך על טבלת הפטיפון, רותקתי גם אני לביטים הקצובים, ולטקסט המבריק, הסרקסטי, הקוצף והאגרסיבי, שהלם בראשי.

דפדפנו באלבומה ונועצה בי איפה תמקם את שפע תצלומיה שהיו עדיין בתפזורת, ופרשה על המיטה את התצלומים של הלהקה שקרניג מככב בהם: גבוה ושרירי, שחור מאוד, עיניים בולטות ומבט פראי, מהדק מקטרת בשפתיו העבות, “מקטרת מיוחדת לקראק”, הסבירה מירה, ואמרה שקראק מחדד את התגובות של המוח ומפעיל אנרגיות שמטפסות להיי, ואמרה שקרניג נערץ בלהקה, כאילו היה הרופא־האליל של השבט, ואמרה שהוא ניחן בכוח פיסי, אך גם בכוח שכלי ונפשי, וחזרה וסיפרה לי איך התאהבה בו ואיך פיתחה אובססיה כלפיו, והושפעה מהטקסטים המהממים שלו, שנעשו יותר ויותר אפלים ושטניים, ואיך הזדנבה אחרי הלהקה בהופעותיה הרבות ברוחבה של ארצות־הברית, ואמרה שהשתדלה להיות מועילה ולא נרתעה גם מעבודות שחורות, בישלה להם וניקתה אחריהם, ודאגה לנוחיותם בכל דרך אפשרית. עם זאת, ידעה שקרניג בוגד בה כפי שבגד איתה בארוסתו, נערה מברונקס, מבנות עדתו. וחששה להירדם לפניו, שמא יתגנב החוצה מחדרם המשותף ויצא לבלות עם אחת מה“גרופיות”, בנות־הלוויה שהקיפו את הלהקה בכל מקום שהגיעו אליו. “היה לו פיגור רגשי, לקרניג”, אמרה, “לכל הגברים שהכרתי היה פיגור רגשי. כולל הכלב שלנו, שאספתי אותו מהרחוב, ופינקתי אותו והתרחץ איתי באמבטיה, אבל בסוף בגד בי עם קרניג…” אחר־כך הוציאה חפיסת תצלומים מה“אקטורס־סטודיו” והראתה לי תצלומים שלה בתפקידיה השונים שם, שהאחרון בהם היה יוליה מ“העלמה יוליה” של סטרינדברג.

ופתאום נפלה ברוחה, והשתתקה, ומזגה לעצמה כוסית וודקה והריקה אותה בלגימה אחת, והתאוננה שמחניק בחדר ויצאה למרפסת לעשן סיגריה. קראתי אחריה שקר בחוץ וזה עלול להחמיר את מחלתה, אך היא לא הגיבה.

וחזרה לחדר, וכילתה עוד כוסית של וודקה, והתחילה לספר. סיפור שכבר הכרתי.

הם שהו עם הלהקה באיזו עיר קטנה בדרום ארצות־הברית, בליל חג ה“האלווין”, הוא “ליל־כל־הקדושים”, הילדים הדליקו לפידים והלכו מחופשים מבית לבית לבקש “טריק או טריט”, ואחרי ההופעה של הלהקה התקיים נשף מסכות גדול במועדון המקומי, שהואר בעשרות נרות דולקים, תלויים בתוך קליפות של דלעת, ובקישוטים נוצצים. לה, למירה, לא היה זמן להתחפש, כי היתה עסוקה בהתקנת תחפושת של שור לקרניג, ורק ברגע האחרון הטילה על עצמה את כתונת התחרה הלבנה שלו, קישטה את חצאיתה הרחבה בסרטים צבעוניים, נעצה פרח בשערה והתראתה כצוענייה. כבר מתחילת הערב עישן קרניג קראק ושתה קוניאק ובירות, כל מה שהיה, ורקד כל הלילה רק עם בחורה אחת. נערה יפהפייה, תיירת מאיסלנד, שהתחפשה לזברה. מירה ראתה אותם מתנשקים, ואחר־כך יוצאים ביחד מהמועדון וחוזרים משולהבים, וחשה שהקנאה והזעם מטפסים לראשה.

עד כאן סטתה אך במעט מהנוסחים הקודמים של סיפורה, וציפיתי גם לסוף המוכר, שבחמת־זעמה ארזה את מזוודתה ויצאה לכביש ונסעה כל הלילה בטרמפים עד ניו־יורק ומשם חזרה לארץ. אבל כאן ציפתה לי הפתעה. הפעם שינתה לגמרי את גרסתה, וסיפרה שבשלב מסוים של השמחה, והמוסיקה הרועשת והריקודים, יצאה לרחבה שלפני המועדון והתיישבה על המדרגה ועישנה.

“מה עישנת? ‘קראק’?” קטעתי אותה, כי התחלתי לחשוד בה שלקחה סמים, גם היא, אך מירה התעלמה מהטון הבוטה שלי, והסבירה לי בסבלנות, שכשנמצאים עם מישהו שמכור לסם, אין מנוס אלא להצטרף אליו. “או לעזוב אותו” הוסיפה, “אבל לזה לא היה לי אז כוח”. אך אותו לילה, אמרה, ברחבת המועדון, עישנה סיגריה. סתם סיגריה. וכששמעה את קרניג קורא לה, כאילו היתה המשרתת האישית שלו, ואמר בקול מצווה שתתקן לו קרן שנתלשה מראשו, ואחר־כך דרש ממנה להביא משקה, לו ולזנזונת שלו, בערה חמתה להשחית, וזרקה את הסיגריה הבוערת לתוך ערימת קש וגבבה ששימשה מצע לחתולים. בְּיַרְכְּתֵי מוחה ידעה שהקש עלול להתלקח וכבר שמעה אותו מאַוושש, ושמעה פצפוצי זרדים נסדקים ומתבקעים, אך היא איבדה שליטה, ובמקום לכבות את הלהבה המפעפעת, החלה לרוץ, קוצפת, לכיוון הביתנים שלהם. ופתאום הריחה עשן כבד, וכשפנתה לאחור, ראתה אש פורצת מכיוון מצע־החתולים, ומתפשטת, ומלחכת את קיר העץ של המועדון. היא זינקה פנימה בבהלה, וצעקה: “אש! אש!” וכולם התחילו לברוח בפניקה מהפתח היחיד של המועדון וקמה מהומה, צווחות ודחיפות, ואנשים נכווּ וצרחו מכאב, וראתה את הנערה של קרניג מתגלגלת על הרצפה וצורחת שזנב־הזברה שלה בוער, ומישהו טלפן למכבי־אש ולאמבולנס, אבל בה, במירה, לא חשדו. וגם לא היו לה ייסורי מצפון, אמרה, כי שמעה שאף אחד לא מת מפצעיו וגם הנערה האיסלנדית שנכוותה בעכוזה, נחבשה וחזרה לביתה, ואילו המבנה היה מבוטח נגד אש. אך לבסוף נפל חשד על הבעלים, שהיו שקועים בחובות והציתו את הבית על־מנת לזכות בפיצויים.

סיפרה שהיתה אז במצב של “שפיות צינית”. עזרה בניקוי המועדון, התעניינה בשלום הנפגעים וכו', ורק מאוחר יותר באה התגובה הרגשית הקשה. כשחזרו אל דרתם בברונקס, וקרניג הלעיט אותה (ואת עצמו) באמפטמינים, לאזן את השפעת הספידים, וישבה כל היום על המיטה ולא דיברה ולא הגיבה, ורק נעצה עיניים בבזיך גדול שעמד על השולחן בחדרם, ובו פרחים מקטיפה, שחורים וסגולים וכחולים, עם אבקנים ורודים וכתומים. קרניג היה מסומם רוב הזמן. פניו השחורות היו חיוורות ועיניו מעורפלות. בשלב מסוים התחננה לפניו שיצילנה מעצמה. אמרה שיש לה דמיונות שטניים, שאינה אחראית למעשיה, שמכרסמים בה שנאה ותאוות רצח. אמרה שהיא מלאה צלקות, טביעות־אצבעות, וגירדה את עצמה עד זוב דם, להשיל ממנה את עורה. אבל הוא היה הלום־סמים. פיהק וחייך חיוך אווילי, או שהיה פורץ בצרחות ומקלל אותה. “הוא היחיד שניחש מי גרם לשריפה ההיא”, אמרה. היתה שרויה בהזיות. בחלונם, מבעד לווילון, ראתה שלד של אשה עם קסקט שמוט, ניצבת מאחורי סורג ומביטה בה. וראתה נחשים שחורים מתפתלים, וציבורים של תולעי־זהב. כעבור שבועות אחדים אושפזה וטופלה בהלם חשמלי ובתרופות פסיכיאטריות, וכשהשתחררה והוחזרה ארצה, התאכסנה זמן־מה אצל קרוביה ברחובות. היתה משחזרת בראשה כל רגע מאותו ערב גורלי, ולקראת השיא הדרמטי, דימתה בלבה איך היא משתלטת על כוחות ההרס שלה, ואיך היא מנווטת את האירועים כך שנמנעת תוצאתם הפטלית. “זה עניין של פֶּסע”, אמרה, “שבריר של שנייה. ואז, או שאיזה ניצוץ של שפיות בתוכך קורא לך לתפוש חזק במושכות, או שאת נדחפת לטירוף ומשליכה כל רסן”.

בתמימותי, או בקוצר דמיוני, לא העליתי בדעתי שמירה מנהלת רומן עם ליאור, תלמידה, הצעיר ממנה בחמש־עשרה שנה. אבל כשסיפרה לי, בלשון חמקנית, שדליה עזבה את הסדנה והם מחפשים לה מחליפה בהצגה, התחלתי לחשוד, והקשיתי עליה, וגילתה לי שהנערה נתקפה קנאה, בה, במירה, מחשד כי ליאור התאהב בה. נדהמתי, אני השמרנית, ושאלתי בגיחוך אם גם היא מחזירה לו אהבה, והתוודתה שגם היא מאוהבת בו, ויש ביניהם רומן.

מתי? איך צמח רומן בן מירה לבין הנער הזה, בביתי, מתחת לחוטמי, ואני לא חשדתי כלל! שאלתי אותה איפה הם נפגשים ביחידות, וצחקה ואמרה: “פה, כמובן שפה, בחדרי!”.

ופתאום נמאס לי ממנה. נמאסה לי האנוכיות שלה, נמאסה לי הדרמטיות שלה, נמאסה לי האינטנסיביות שלה מצד אחד והעצלות שלה מצד שני, נמאס לי לנקוב אותה במבטי, לבחון את כִּליותיה ולחקור את לבה, לבלוש אחריה ולגלות את שקריה. ואמרתי לעצמי, אולי לא כל־כך בצדק, שמבעד לכל הפוזות, האשה הזאת היא נימפומנית, ואם כי היא שומרת על שפה נקייה, היא מעוררת תחושה של אי־ניקיון נפשי.

לא ביקשתי ממנה לעזוב אז. לא היה לי האומץ, וגם ריחמתי עליה. הסתבר שסיפרה לליאור את קורותיה באמריקה (להרשים אותו? יצר־ההרס העצמי שלה הכתיב לה לבחון את תגובתו?), וסיפרה על הסמים ועל ההצתה, והוא נבהל וגילה להוריו, שחששו פן ייגרר לסמים גם הוא, וכשנודע להם שהסתבך ברומן עם מורתו לדרמה, לחצו עליו להיפרד ממנה ונעזרו גם בחבריו, ובסופו של דבר נכנע, ואמר למירה שהוא חייב לקחת פסק־זמן מיחסיהם. המכה הזאת היתה באמת קשה לה. אבל כשהצעתי לה להיוועץ בפסיכיאטר, דחתה מכול וכול. עם זאת, הודיעה לי שהיא נאלצת להפר את החוזה אתי על דירתנו, ושתתגורר זמן־מה אצל קרוביה במושבה, עד שתחליט מה תעשה עם עצמה. בעצם, נשמתי לרווחה.

כשמזוודותיה היו כבר ארוזות ועומדות מקובצות בהול והטקסי חיכה לה למטה, התעכבה מירה בפתח, ובלי להביט לעברי, אמרה: “רציתי להגיד לך שבעניין ההצתה… גיליתי לך רק טפח, כמו שאומרים” ודיווחה לי בטון יבש, רשמי, כדוברת מטעם מוסד רפואי, שהנערה האיסלנדית, אהובתו של קרניג, סבלה אז מכוויות קשות, מדרגה ראשונה, והיתה מאושפזת חודשים רבים בבית־החולים, ולמרות הניתוחים הפלסטיים שעברה, נשארו לה צלקות על הפנים ועל כל הגוף והיא נחשבת נכה.

הקשבתי לה, למירה חברתי, וצר היה לי, כמובן, על הנערה האיסלנדית. אך מירה חדלה לעניין אותי. כבר לא אכפת היה לי מה אמת בסיפוריה ומה שקר.

חודשים רבים לא שמעתי ממנה. אך ערב אחד, כשהלכתי להצגת תיאטרון ובאכסדרה הבחנתי בליאור, שמתי לב שהוא משתמט ממני, וקראתי בשמו ושאלתי אם ידוע לו מה שלום מירה.

“מה, לא שמעת?” קרא נדהם. והציץ בפני, והשפיל את מבטו, ולבסוף נפנף בידו ומלמל: “אני לא יכול… אני לא יכול… תשאלי את דליה…” ושרבט על התוכנייה שבידו את מספר הטלפון של דליה, הפרטנרית שלו ב“העלמה יוליה”, ומיהר להסתלק.

דליה סיפרה לי, שבחוות המשפחה, על המתבן, הבעירה מירה אש וחתכה לעצמה את הוורידים, והמתבן עלה בלהבות וגופתה נמצאה חרוכה.

מי יֵדע את כאבה, את נואשותה, של מי שמחליטה לשים קץ לחייה. ובכל־זאת, לא יכולתי שלא לראות גם במותה הטראגי אקט מלודרמטי. ואמרתי בלבי, שכפי שהתמסרה לעינויי החיים, כך התמסרה גם לעינויי המוות. אם כי, אני היא זאת שנותרתי עם זכרה הטורדני, בעוד היא עצמה היטהרה ונגאלה.

מירה היתה אך עוברת־אורח בחיי. ובכל־זאת, ניחוחה החריף, שסבלה הקהה את זיופו, אינו נפוג מביתי. נוכחותה הזמנית בחיי כמו העניקה להם ערך מוסף, הרפתקני, נועז, ואישיותה הצבעונית והממגנטת הטביעה בהם חותם בל־יימחה.

במשפחה מכנים אותה “המרחפת”. היא בתו מנישואים קודמים של גיסי, בעלה של אחותי הצעירה ממני בשש שנים. שתינו ירשנו מהורינו את החנות הקטנה שלהם לאופטיקה ברחוב אבן־גבירול בתל־אביב, שעכשיו היא מפרנסת את שתי משפחותינו: אותי, ואת אחותי וגיסי, אביה של “המרחפת”.

שמה האמיתי אלישע, על־שם סבה שנספה בשואה, אך משנלאתה להסביר לכולם שמדובר באלישע־נקבה, קיצרה את שמה לאלי. אביה מכנה אותה “המרחפת” מתוך חיבה, ואילו אני ואחותי, בלא מעט אירוניה. היא חיה כפרזיטית: מתעוררת בשתיים אחר־הצהריים לאחר שנת לילה ארוכה ומרווה; “הלכתי לאיבוד בג’ונגל של חלומות”, היא ממלמלת – פניה נפוחות משינה, מגבת מכסה את גופה המעורטל – כשנתקלים בה בדרכה לשירותים וכוש־כוש, חתולתה השחורה כזפת, חבוקה בזרועותיה; ושבה למיטתה ועוצמת את עיניה, ועוד שעה ארוכה היא שוכבת לה כך ומהרהרת, לפענח איזה חיזיון טמיר שנגלה אליה בחלומה, והוא עשוי לחשוף לה פן נוסף באישיותה – אישיותה מרתקת אותה – ומתכוונת לרשום אותו, לבל יישמט ממנה, אוצר גנוז שזכתה בו בהיסח־הדעת, מאיזה הפקר נעלם, בלא שתצטרך לעמול בשבילו אבל לשם כך עליה להושיט את ידה למגירת שידת הלילה, להוציא משם מחברת ועט, להדליק את האור (התריסים מוגפים אצלה במשך כל היום), להישען עם מרפקה על הכר ולתרגם למילים את התמונות מהחלום, שכעת הן מעורבלות בראשה באי־סדר, ועד שתדלֶה מזכרונה את כל פרטי העלילה, ימוגו קורי התנומה מעפעפיה, ותיגוז שעת הדמדומים שבין שינה לערות, זו השעה המתוקה שהיא, וכוש־כוש החבוקה־ודבוקה בה, כה מתרפקות עליה. היתה מוכנה לשכב כך עוד שעות ארוכות באין מפריע, אך יש הפרעות. חברתה לדירה השכורה, זו שממלצרת בלילות, קמה כבר מזמן, והיא, אלי, ניעורה לשבריר יקר של שנייה מקול המים שהזרימה זו בברז וכעת הם טופחים על דופנות הכיור, ועוד מעט תצטרך להיאבק בצלצולים קשקוש כליה במטבח. אבל מה שמשגע אותה יותר מכול, זה רעשי השיפוצים בדירה שמעליה. כבר שבועות אחדים דופקים וקודחים ומנסרים מעל ראשה ממש, מזריחת השמש ועד שקיעתה. וכבר קרה שפתחה את החלון וצרחה על הפועלים שיפסיקו עם הרעש הבלתי־נסבל הזה, אבל ללא הועיל. אין שום סעיף בחוק העירוני האוסר שיפוצים בשעות העבודה המקובלות. אז במקום לעלות למעלה ולכסח לקבלן את הצורה, היא מחליטה להשתרך למטבח, כוש־כוש תחת זרועה, ולהכין לעצמה את ספר הקפה הראשון של הבוקר. בלאו־הכי תצטרך לחזור בסוף החודש אל בית אביה או אל בית אמה, משיסתיים החוזה שלהן עם בעל־הבית. אבל גם כדי להתנער מהשמיכות ולצאת ממיטתה נחוצה אנרגיה. ולה, לה אין אנרגיה. ממש לא. כבר שנים אחדות זורמים להם החיים בסמוך אליה, אך בה אינם נוגעים. אי־שם, בחוץ, מתרחשים דברים. היא שומעת על טרור, אוטובוסים מתפוצצים, אנשים נפצעים ונהרגים, חבריה מהתיכון משרתים בצבא, מספרים לה, לזו שהיא “מחוץ לעניינים”, על יציאה למבצעים קרביים, מתוודים לפניה שהם חווים חרדת־מוות, שהם מתפללים לשרוד את התופת הזה. אך בהגיעם הביתה לחופשות, הם מדחיקים מתודעתם את הזוועות, ודמיונם הצעיר מפריח מגדלים באוויר. יֵצר עז לחיים מצית בהם חשקים, שאיפות, משפחה, לימודים, קריירה. וכשתקופת השירות שלהם מגיעה אל קיצה הטוב, הם נרתמים לעבודות מזדמנות, לחסוך כסף לטיול־תרמילאים ארוך. וגם שם נפגשת איתם אלי. הפלא ופלא, איך מצליחה הנערה העצלה והאפאתית הזאת לגייס אנרגיות בלומות ממאגר עלום, כשמדובר בטיולים. אין כמו שיטוטים ברחבי העולם מבחינתה, לחוש בהם את הריחוף בזמן: חליפות ותמורות של מראות וצבעים וצורות, כדור קלידוסקופי עצום, והיא מרחפת בו מסוחררת. וכשאני חוקרת אותה על תלאות הדרך, היא מרימה כתף ומחייכת. האם הטיול לגביה הוא אי־עשייה בתנועה? האם תנועה מתמשכת מַשלה אותה שהיא נדחפת קדימה בזמן? שהרי לגבי חבריה, הטיול אינו אלא פסק זמן שאחריו הם חוזרים ומתחברים למציאות: קמים בבוקר ליום עבודה, לומדים מקצוע, מקימים משפחה, ורק אלי חורגת לגמרי מהחיים. מסתגרת בחדרה עם כוש־כוש שלה, ושוקעת בשנת מרמיטה – עד הטיול הבא. מתקיימת איכשהו במאורה שלה, היום פה, מחר שם, משעה לשעה, מיום ליום, חיה בהווה אחד מתמשך. יש לה אפילו תיאוריה על כך: אי־העשייה מייצרת מסה, היא אומרת, הזמן נהיה כבד יותר שלא עושים כלום; כאילו מייצר משקל־עודף. טוענת שאי־העשייה הזאת מתאימה לה, שהיא זקוקה לפאסיביות הזאת. היתה יכולה להיחשב למעין אובלומוב ממין נקבה, אלמלי חיה בזמננו, בארץ, לא כבת אצולה מרוששת ברוסיה הצארית, אלא כבתם של הורים גרושים, אופטיקאי ומעצבת תלבושות לתיאטרון, שלרוב היא מחוסרת עבודה, ומהקִצבה הזעומה שאביה – גיסי – מפריש לבתו “המרחפת” (רק לתשלום חלקה בשכר־הדירה), מהכנסות דלות כמו אלו של חנות האופטיקה שלנו, לא יכול היה אף אחד מחבריה להתקיים.

לזכותה ייאמר שהיא מסתפקת במועט, אך במועט איכותי. יש לה מודעות גבוהה לאוכל בריא ולבגד הולם (בקיץ היא לובשת שמלות־ברך דקות בגזרת מעטפת, ולחורף יש לה מלאי של אימוניות בצבעי סוכרייה), והיא מוכנה לגור בתנאים פרימיטיביים, אך כאלה שאינם מתויגים כ“משכנות עוני”. היא בחורה אנינת־טעם. עם מושגים “גזעיים”, כך שאפילו לצורך קיום צנוע כשלה, נחוצה הכנסה כלשהי, ואיש מבני משפחתה אינו יכול להסביר מה מקורה של הכנסה זו.

לא רק במשפחה מכנים אותה “המרחפת”. הכינוי הזה דבק בה גם בקרב חבריה. אפילו “חנן הרקדן”, מי שנחשב בן־זוגה, שואל בטלפון אם “המרחפת” זמינה עכשיו; אבל חנן הרקדן זה סיפור לעצמו.

היא דומה לאביה במבנה גופה העדין ובעורה הבהיר המנומש, אך שׂערה הדבשי־הגלי ועיניה החומות הגדולות באו לה מאמה. ואילו המבט התמים, המבוהל כלשהו, הנשקף מהן, הוא מקורי שלה, והוא מעורר רצון לגונן עליה (או שמא להיפך? שמא היא מזמינה תוקפנות?), אבל המבט הזה שלה מטעה. אלי היא בחורה גאה. יותר מכך: היא אינה תמימה. היא אפילו ערמומית. וכאן אני מאבדת את החוט אל אישיותה. כאן אני חדלה להבין אותה. בשום אופן אינני מצליחה לתפוש אם הבחורה נכה נפשית, או שהיא מתעתעת בכל העולם בתחכומה.

החנות הקטנה שלנו אינה יכולה לפרנס ארבע נפשות, אבל אחותי ואני נענינו לבקשת אביה של אלי לתת לה צ’אנס, ובעוד שאחותי ואני למדנו אופטומטריסטיקה שלוש שנים וברביעית עשינו סטאז' וקיבלנו תואר, אני באנגליה והיא באוניברסיטת בר־אילן, את אלי שלחנו, על חשבון העסק, לקורס מקוצר של חצי שנה – ידענו שיותר מכך לא תחזיק מעמד – כדי שתלמד את המינימום הנדרש מאופטיקאי: להרכיב עדשות ולמכור משקפיים, אבל גם את הקורס הזה היא עזבה באמצע; טענה שהלימודים האלה מייבשים לה את השכל, שמקצוע האופטיקה ממוסחר בעיניה, ולבסוף נכנענו לה, והתנחמנו בכך שלגבי בחורה אינטליגנטית כמוה אין טוב מפרקטיקה. לא עבר זמן רב והיא התהדרה בכך שתפשה את כל התורה על רגל אחת, ושכנעה אותנו להפקיד בידיה מקרים קלים, כאלה הדורשים מיומנות טכנית בלבד. אך עד מהרה התחילה להשתעמם. היתה מגיעה לחנות לקראת הצהריים, כשכבר עמדנו לסגור לשעת המנוחה, ואחרי הצהריים, אם יצא לה להישאר לבדה בחנות, היתה משכנעת את הקונים, שבמקום להרכיב משקפיים מוטב להם לתרגל התעמלות־עיניים ולשפר בכך את זרימת הדם לאזור הראש ואז גם תשתפר ראייתם כבמטה־קסם; והיא אף הדגימה להם תרגילים אחדים חינם אין כסף.

בכל־זאת, הצליחה לפעמים למכור מסגרות אופנתיות, למשקפי שמש בעיקר, של “פרינס” או של “בולה”, לצעירים, כמובן. ועם זאת טרחה להסביר להם ש“הסחורה הזאת”, יותר משהיא טובה לעיניים, היא טובה ל“פסאדה”.

ומשנוכחנו שהיא הולכת להרוס לנו את העסק, הוצאנו אותה מהחנות.

וכאן נכנס לתמונה הסיפור על “חנן הרקדן”. הוא ואלי נפגשו באחד מטיולי התרמילאים. לאלי נגמר הכסף והיתה כבר בדרך ארצה, ואילו חנן, ששוחרר מהצבא (בגלל סעיף נפשי?) הסתפק בטיול קצר יחסית, כי הבטיח למנהל הלהקה שלהם לחזור ארצה לקראת תחילת החזרות להופעתם החדשה.

ברגע שראיתיו לראשונה, כשהופיע עם אלי בחנות, נדהמתי מהדמיון ביניהם. לא בפרטים, במהות. שניהם נראים, כאילו, דו־מְמַדיים: אילוסטראציות שחור־לבן לסיפור כלשהו, או הדפסים, או שני חיתוכי־עץ. הוא רזה כמוה וקומתו ממוצעת כשלה, אך צבע עורו כהה יותר ושקיפותו נדמית כחיוורון, תווי פניו דקים, עיניו מלוכסנות מעט, ותהיתי על הארשת האטומה שלהן (של אחד הנוצר את עצמו לעצמו?) ועם זאת, הליכותיו טבעיות, חברתו אינה מעיקה, דבריו מעטים אך נבונים, ואישיותו מעוררת סקרנות. הוא ואלי נראים יותר כאח ואחות מאשר כזוג מאוהב. הם מאופקים מדי, אינם נוגעים זה בזה, אינם מעיפים מבטים או מחייכים זה אל זו בקוד אינטימי של נאהבים, אינם קוראים זה לזו בשמות חיבה, והנינוחות שבה הם מתנהלים כזוג בחברת זרים, מחשידה אותם באיזו קרירות אנמית. אבל לך דע. אולי זה בא להם מביישנות, או מצניעות, תכונות כה נדירות אצל צעירי ימינו.

ופתאום זה הבריק במוחי: הבחור מרכיב עדשות־מגע!

הוא שם לב לכך שאני לוטשת עליו עיניים, וחייך, ותלש מעיניו את העדשות והניחן על משטח השולחן לשיפוטי המקצועי. וזה שבר את הקרח בינינו. שאלתי אותו איך הוא מסתדר עם העדשות בזמן הריקוד, וסיפר שהוא מרכיב משקפיים מילדות מוקדמת, וכשהתחיל לרקוד החליפו לו לעדשות מזכוכית, שגרמו לו דלקות בעיניים, ובכל פעם שקפץ הן היו נופלות ונשברות וחש את עצמו עיוור. לא זיהה את הרוקדים סביבו. אבל בתנועות סיבוביות, אמר, הוא מתמרן כך את הצוואר, שיוצאים לו פירואטים עם איכות מיוחדת, אפילו מוצלחים יותר מלחדי־ראייה. ועכשיו, אמר, גם העדשות החדשות, הדקות והרכות, נושרות מעיניו כשהוא קופץ או מתכופף, ובסוף הריקוד זוחלים כל חברי הלהקה על ארבע לחפשן ברחבי האולם או בין קרשי הבמה, “וזה חיזיון כוראוגרפי לעצמו”, הוא מחייך. הרקדנים כולם, פניהם סמוכים לארץ וידיהם מגששות את הרצפה, לשונם משורבבת, אצבע אחת שלופה, והם מלפּפים אותה ברוק להדביק אליה את העדשה – לכשתיצמא. אבל זו, דקיקה ושקופה כפי שהיא, מחט בערימת שחת, מוסווית לה אי־שם על הבמה הרחבה, זהה לגמרי עם משטח הרצפה, נמוגה בה יותר מכתם, יותר מטיפת מים. וקריאות השמחה שפורצות מהגרונות כשאיזה חד־עין מגלה את האבדה! וכשהוא מושיט אותה לחנן בקידה, מוחאים לו כפיים. עד לפעם הבאה, כמובן.

מאז אותה פגישה ראשונה שלי עם חנן, בכל פעם שהיה עובר בסביבה הקפיד להציץ לחנות ולפטפט איתי קצת על כוס קפה, והקשר המיוחד שהחל להתרקם בינינו הפליא אף אותי עצמי. בהתחלה, כשהזמין אותי להופעה של הלהקה, ואחר־כך גם להופעות אחרות, אמר שיש לו כרטיס מיותר, כי לאלי לא מתחשק ללכת אבל משנוכח שאני נענית ברצון, הפסיק להתפתל בתירוצים, ועשה את הזמנותיו קבע. ואחרי ההופעה היינו יושבים באיזה פאב, אני, שיכולה הייתי להיות אמו, והוא, החבר של… איך אקרא לה? אחייניתי החורגת? ומשוחחים. על מה לא שוחחנו. על ריקוד ועל אמנות בכלל, על בריאות ועל ידידות, על יחסי עבודה ועל אמונה, ומה שכל־כך הערכתי ואהבתי אצלו, ששוחח ללא דעות מוקדמות. כאילו יחסו לנושא הנדון מתגבש אצלו תוך כדי מחשבה, בשעת השיחה. ואמנם, הציפייה לשיחה איתו גרמה לי התרגשות שלא ידעתי כמותה עם אף אחת מחברותי. היתה זאת ידידות במובן הנעלה של המושג, בין גבר צעיר לבין אשה מבוגרת, ידידות אפלטונית אמיתית. ובשלב מסוים, כשכבר הייתי בטוחה בידידותנו, ניסיתי לדבר איתו על אלי. אבל כאן נתקלתי במחסום. הוא השתמט. “היא מסתדרת איכשהו”, פטר אותי, “כמו כולנו”.

“אבל אתה, אתם… עובדים! לכם יש מטרה, ייעוד… אפילו אם אינכם מצליחים להתפרנס מזה… ומה אלי? – ישנה! על קרקעית הנהר, וזרם־החיים עובר מעליה… מה הבעיה שלה?” קראתי, כמעט מתוך ייאוש, והוא הסתכל עלי בחשד.

מאז נזהרתי מאוד שלא לחקור אותו על אלי, אבל השאלה שהציקה לכולנו: מנין לה מעט הכסף לקיומה המינימלי, לא נתנה לי מנוח, ולבסוף אזרתי עוז ושאלתי אותו על כך כבדרך־אגב. והוא הניח את דעתי. הבטיח לי שאלי אינה בלדרית של סמים וגם אינה צורכת בעצמה, ולכל היותר היא מתכבדת בקצת מריחואנה, כשמעשנים בחברה. וכששאלתי אותו אם, לדעתו, היא זקוקה לטיפול נפשי, צחק, והגיב באותו המשפט עצמו שאמר בכל פעם שעלה הנושא “אלי”: “לא, לא, היא מסתדרת. כמו כולנו”.

ומשנוכחתי שבהעלותי את שמה אני מביכה אותו ואפילו מסכנת בכך את ידידותנו – הפסקתי. הבנתי, שבעצם אלי וחנן הם כשני צִדיו של הירח. חנן הוא צדו המאיר ואלי היא צדו האפל, אך בקלות יכולים היו להתחלף ביניהם. הבנתי שבמהות, שניהם אחד. ובשניהם מקננת איזו מלנכוליה.

לפני שאחותי נישאה לאביה של אלי, הייתי אני מאוהבת בו, כשעוד היה נשוי לאמה, שהיא חברת נעורי, וגם אני עצמי הייתי נשואה אז. באותה תקופה שירתו הוא ובעלי בצבא־קבע. בעלי כאיש תחזוקה, והוא כנווט בחיל־האוויר, אך בגלל בעיות בריאותיות כלשהן יצא גיסי לגמלאות טרם זמנו והפנסיה שלו, שאותה הוא מעביר לגרושתו כדמי־מזונות לתאומים שלהם, פחתה בשל כך מאוד. ואילו בעלי חזר בתשובה והלך ללמוד בישיבה. מיום אחד למשנהו נחתה עלי הבשורה על המהפך שחל בו, ואחרי שהתאוששתי מעט מההלם, כשניסיתי לגלות התנגדות, הסית אותו הרבי שלו נגדי, ולבסוף התגרשנו. עוד אני ספוּנה באסוני, מגששת את דרכי מן האופל שעטה את חיי, פקד משבר גם את נישואי חברתי, אמה של אלי, שהוביל לפרידתה מבעלה, ואני – את חטאי אני מזכירה – אני התעודדתי מכך, קיוויתי אפילו להיבנות מכך, למצוא נחמה בגרוש של חברתי הטובה ביותר. והרי תמיד הייתי קצת מאוהבת בו.

את אחותי הכיר אביה של אלי באמצעותי, כשביקר בביתי אחרי שנפרד מאשתו, והתאהב בה ממבט ראשון. ומשפרש מהצבא וחיפש מה לעשות, נתפש לאופטיקה, עבר את הקורס הקצר שהכשיר אותו להרכיב עדשות ולמכור משקפיים, ונכנס לעבוד בחנות שלנו. ואני חייבת להודות שההתחככות היומיומית אותו בחנותנו הקטנה, מתסיסה בי יצרים נמים, העוכרים את שלוות נפשי. מדי פעם אני מהרהרת באפשרות להתנתק מהם ולפתוח חנות של אופטיקה משל עצמי.

והנה, יום אחד מספרת לי אחותי שאלי נוסעת. קמה מוקדם בבוקר, עלתה לבוידם והורידה משם את תרמיל הנוודים הגדול שלה ואת שק־השינה ואת מעיל הרוח ואת הנעליים המסומרות וכל שאר הציוד המזומן אצלה תמיד למקרה שנקרית לה נסיעה, מילאה את מכונת הכביסה בג’ינסים ובאימוניות, חיטטה במגירה שלה והוציא משם כל מיני תעודות ופנקסים וערמה על המיטה עם סוודרים ובגדים תחתונים ותיק עזרה ראשונה, נעלמה ליום שלם מהבית “לסידורים”, ובערב התקלחה ולבשה את מדי הנוודים שלה ונפנתה להיפרד מבני המשפחה. אחותי ניסתה לתחקר אותה לאן מועדות פניה, והיא חייכה ואמרה: “הכי רחוק שאפשר”. אבל לאביה הבטיחה שתטלפן. וגם השאירה לו את כתובת האי־מייל שלה.

וכשפתחה את הדלת כדי לצאת מהבית ועל שכמה תרמיל המסע שלה, השתהתה רגע על הסף ואמרה: “חכו לבשורות טובות. אני בהריון”. ונופפה בידה וקראה: “בא־איי!” ונעלמה מעינינו.

ואחרי נסיעתה נעלם גם חנן מחיינו. סיפרו שירד לסיני, שהצטרף למנזר, סיפרו שהוא מחפש את שברי לוחות הברית… אבל כששאלנו עליו את אלי בשיחה טלפונית למאלזיה, צחקה ואמרה: “עכשיו כולנו מרחפים אני ובר־בטני, וגם חנן מרחף אי־שם”.

ולאן ארחף אני? כאילו איבדתי את הפוקוס. כאילו גיליתי שיש ליקוי בסיסי בכל תפישת המציאות שלי.

התיישבתי על הכיסא שמושבו היה בקוע מיובש, מול שולחן עבודתו של אבי, בחדרו הקטנטן שבמגדל, שם התגוררתי עמו שנה אחת, מגיל שש עד שבע, אחרי גירושי הורי. משכתי את המגירה האחת שבשולחן התלויה בין שני כפיסי עץ, שחרקה בהיגררה, ומצאתי במעמקיה דפים משובצים, דהויים מיושן, תלושים ממחברת סלילית, בכתב־ידו הקפדני והתם של אבי. אינסטינקטיבית הרחקתי מעצמי את הדפים מחשש לתוכנם הבלתי צפוי, שמא הם טומנים בחובם איזו הטפה, המאשימה אותי, בתו היחידה, באילו חטאים כלפיו; שהרי תמיד טען אבי כי אמי מסיתה אותי נגדו, ובמשך כל השנים שהמשיך להתגורר במגדל הזה אחרי עזיבתי, לא דרכה בו כף רגלי. בילדותי נערכו פגישותינו השבועיות בבתי־קפה, ואחרי שנישאתי, נהגנו להזמינו לביתנו לימי מועד, תמיד בהיעדרה של אמי.

הנחתי את מרפקי על המשטח המאובק של השולחן ועיני שוטטו על פני השורות:

“– – – אילו היה לי כשרון למתימטיקה כפי שהיה לאחי, אילו יכולתי להסתגר במגדל השן של המספרים המופשטים, לצמצמם עוד ועוד עד שאגיע לשורש השורשים, כשלא ייוותר עוד שום תג מיותר, כשאגע בתמצית הטהורה, הצרופה, כשלנגד עיני יקום על תילו בניין שְׂכלי מוצק, כל לבנה, כל נדבך, במקום הנכון, יופי קר, טהור, מאופק, מושלם, בניין בנוי לתלפיות… כשתימצא לי הנוסחה, הו, אשליית חדווה מתרוננת, ויקומו לי בנייני־על תבוניים זקופי קומה, גורדי שחקים, ראשיהם מפלחים את השמיים עד אין סוף…”.

שלושים וחמש שנים אחרי שעזבתי את המגדל ועברתי להתגורר עם אמי וכעשר שנים אחרי מותו של אבי, קיבלתי הודעה מהאפוטרופוס לנכסי נפקדים, בעלי הקניין, שהמגדל מועד להריסה, וכיורשתו היחידה של אבי, שהיה הדייר האחרון בו, ניתנת לי הזדמנות אחרונה להוציא מתוכו את שארית חפציו, לפני שהם מפנים משם “את כל הזבל”.

למחרת, עם הפציע השחר, הלכתי לשם לבדי, כשאני נושאת עמי את מצלמתי. היה זה בתחילת הסתיו והאור החיוור והרך של השמש הבתולית, בגוני סגלגל־ורדרד, שיווה לביקורי אופי כמו אגדי. דילגתי על־פני הפסולת ופחי האשפה ההפוכים והחתולים הכחושים הנוברים בהם, וטיפסתי על סולם הברזל הירוק הצמוד לקיר החיצוני של המגדל, והמגיע רק עד קומתו הראשונה, ומצאתי את עצמי בחדר הגדול והעגול ששימש לאבי סלון. בימיו, היה בו ריהוט מינימלי, שאת חלקו העביר בעלי אל דירתנו, אחרי מות אבי: שטיח קילים סיני עגול, בגוני תכול־צהבהב, שקשרי חוטיו נפרמו בחלקם ויצרו בו קרחות, כיסה את רצפת הבטון במרכז החדר; והיו בו ספה כפולה נמוכה, שולחן עגול עם פיתוחים ועליו מנורה בצורת עששית, שרפרפים קלועים מחבלים, שתי כורסות ואצטבת ספרים מנצרים, כלי נחושת אחדים, ובפינת המטבחון היו תלויים על ווים שני סירים ומחבת וספלי קרמיקה צבעוניים. עכשיו היה החדר ריק, פרט למיטת ברזל ערומה, ואני ניגשתי אל אחד הקירות לחפש את “ראשו של מיכלאנג’לו”, כפי שכינה אבי את הבליטה בקיר, בצורת ראש, שדמתה בעיני יותר לפסל “נמרוד” של דנציגר. אחר־כך עליתי במדרגות הלולייניות לקומה השנייה, אל חדרי, זה שאחרי עזיבתי ישן בו אבי, אבל הסרחון שעלה מחדר המקלחון והשירותים הסמוך אליו, הבריח אותי היישר אל האשנב של חדרי הקטנטן, זה שהשקיף על הים, ובשבתות ובחופשים, דבר ראשון בקומי בבוקר היה להציץ מבעדו ולדווח לאבי על מצב רוחו של הים, אם זועף הוא או מסביר פנים, או שהוא אדיש סתם, ועל פי דיווחי החלטנו אם לטבול בו אותו יום או לא. גם החדר הזה היה ריק, אבל “בימַי”, הרווחים המעוגלים שבין הקירות לרהיטים, הקטינו את החדר עוד יותר. עכשיו נותר בו שולחן הכתיבה הפשוט של אבי שלא מצאנו בו שימוש והשארנוהו במקומו, ואשר במגירתו גיליתי עכשיו את דפי המחברת התלושים.

“– – – אני, אדם בודד כפי שהנני, מתעניין, להוותי, באנשים”, המשכתי לקרוא, "אנשים מרתקים אותי ודוחים אותי. אני נמשך אליהם, לא מסוגל לחיות בלעדיהם, ובה במידה אני סולד מהם, מתעב אותם. אני תקוע עד צוואר בסבך יחסי אנוש. משקיף עליהם ממקום התצפית שלי בחלון חדרי, במגדל שעל הגבעה, זה ששימש פעם טחנת רוח ואחר־כך התגוררה בו משפחת עולים חדשים. כשעברנו להתגורר כאן, אחרי גירושי מאשתי, אני ובתי בת השש ושני הצבים שלה, אחד גדול, שהילדה צבעה אותו בכל פעם בצבע אחר, ואחד קטן עם ראש של זקנה זעופה – מצאנו במחסן מלאי של נייר טואלט, שימורי מזון ומיצים, פריטי עזרה ראשונה, ארגזים עם חוברות של הרשות לנכסי נפקדים, ובין הגרוטאות וציבורי הפסולת, היו גם שברי צעצועים, אוצר בלום לדמיונה של בתי הקטנה. אבל אני התעצבתי, כשראיתי את העקבות האלה לחיים שוקקים של אחרים. אני חושב על ההשפלות שספגתי עד שהצבתי את רגלי במקום הארור הזה שהפך להיות אסוני. הרי הפכתי עולמות לזכות בשכירת המגדל הזה! מיד לאחר טקס הגירושין שלנו, כששוטטתי ללא מטרה על חוף הים וראיתיו מתנוסס על הגבעה, כחמישים מטר מהחוף, אמרתי בלבי: פה אגור! פה, ולא בשום מקום אחר! הדבר נהפך אצלי לאובססיה ממש. וכעת, כשאני צופה מחלוני על המתרחצים בים ועל משייטי החסאקות, ועל המשתזפים על החוף והמקפיצים כדורי טניס במחבטים, אני מדמה אותם בלבי בחיי יומיום שלהם, איך יצריהם דוחפים אותם לרפד את עצמם בעינוגים, לכבוש לעצמם פינה של כבוד, במאבקם הלא נלאה להתנחל באיזו משבצת קיומית ולומר לעצמם באנחת רווחה: הנה הגעתי! הטבעתי את חותמי! פה אני! הגיגיהם; מה הם טווים בחלומות הגדולה שלהם, מה הם זוממים בלבם? מה יש בהם? רגעי שמחה לופתת לב, או מצוקה כוססת, נפתולי התנהגותם השקרית, הצבועה, מסכנותם. יותר מכול – מסכנותם. אין אדם מבין מכרי (נכון יותר: מבין ידידיה של אשתי שהיו גם מכרי), שאינני מוצא בו פגמים בלתי נסבלים. לפעמים, אחרי פגישה עם מי מהם, ביחידות או בחברה, הייתי נתקף עצבנות ודכדוך שליווני ימים אחדים, וגם חדרו לחלומותי. וכשהייתי עורך, כסטטיסטיקאי, טבלת ייצוג, חלוקה חברתית של בני־אדם, חשתי שאני מחבל על־ידי כך באישיותם, שכה טרחו לטפח את ייחודיותה, ומצאתי בכך סיפוק סדיסטי. כן, אני מודה… כשהייתי מצמצם כל מה שהוא אישי אצלם לכדי סכמה… לעומת אחי המתמטיקאי, שבשעה שהיה מגלה את גבול סכומי המספרים הלא־זוגיים, ראיתי במו עיני איך האושר קורן מפניו, כמו מתנצנץ לעיניו מטמון נדיר, כאילו נחשף לפניו שביל נסתר אל הר הפלאות…

ובכל זאת, הוא זה שנרצח בידי מחבל במגדל הזה, באותו ערב של פיוס בינינו, אחרי שלא דיברתי איתו שלוש שנים, בגלל תמיכתם, שלו ושל אשתו, בתביעותיה של גרושתי לחלוק עמי ברכושנו המשותף. והרי היא זאת שבגדה בי! היא זאת שהפרה את אמוני בה! אבל אחי הוא זה שנרצח במגדל שלי, לא אני, מארחו. אני, גבר גרוש בשנות הארבעים שלי ואב לילדה, שנשארה במשמורתי שנה שלמה עד שאמה הבוגדנית תסתדר, ועל פי ההסכם בינינו הייתי מביא את הילדה אל בית ידידי אשתי, שם התגוררה, בכל שבת שנייה. ואילו אחי, נשוי באושר… היה נשוי באושר… וילדיו העריצוהו. אני הפחדן ממשיך לחיות, והוא… לך תבין למה הוא יצא אז למרפסת. רצה להוכיח לי משהו, אני חושב, להוכיח לי איזו תיזה, נוסחה לחיים… לפני כן שתינו יין, הוא הביא עמו בקבוק בוז’ולה מובחר, והרמנו כוסית לחיי התפייסותנו. צחקנו, התבדחנו, הפרחנו היפותזות, מגדלים באוויר, אחי תהה אם ניתן למצוא נוסחה, בהסתמך על נתונים כמותיים סטטיסטיים, לתפישת האלוהות בנפש האדם, ואני תהיתי אם ניתן למצוא נוסחה לסוד הקסם האישי, לאותה מסה אנרגטית ההופכת אנשים מסוימים לאבן שואבת עד שהכול מבקשים את קרבתם ואילו אחרים חסרים אותה אנרגיה, או שניחנו בה בשיעורים כה זעומים, שאנשים מתעלמים מהם. ואחי צחק ואמר: הנה, אוכיח לך בגופי, כאן ועכשיו, שאני יוצא מהכלל! חורג מכל הכללה סטטיסטית! והרי על־פי תורת ההסתברות, כל מחקר המתבסס על נתונים יגיע למסקנה שאיני מועד להתאבד, אני נחשב גבר נאה, מצליח, אוהב ואהוב על אשתי וילדי, חביב על הבריות, והנה… וצחק, וקפץ על רגליו, ורץ אל המעקה שהקיף את המרפסת הצרה של המגדל, וגם אני ניתרתי ממקומי ומיהרתי אל החלון, ואחי הניף את ידיו לצדדים וקרא: ‘הורה! יחי חופש הבחירה!’ ואז הגיח מאי־שם אותו מחבל רוצח, ולפני שהספקתי לעצור בעדו, הוא שיסף באחת את גרונו של אחי. והרי רק רגע לפני כן התלוצצנו… אחי לגלג על כל המונחים הסטטיסטיים האלה, ‘שכיחות תצפיות’, ‘סיווג־כמותי־בדיד’, ואני, כל חיי התקוממתי על מושג ‘האיש הממוצע’ וטענתי שאין חיה כזאת, כל חיי השתוקקתי לדבוק בטוב, לאהוב, להבין, לרחם, לסלוח… אך כשישבתי בניידת שהסיעה אותי לתשאול בתחנת המשטרה, אחרי שהפקדתי את בתי בידי גרושתי, חשתי, בנוסף לכאב ולזוועה, כאילו נעשה איזה צדק… כאילו משהו בא על תיקונו… כאילו אותו משהו שהשתבש בי אחר לידתו של אחי, בא עכשיו על תיקונו… והמחשבה הזאת ממשיכה לכפות את עצמה עלי ולענותני בימים ובלילות. פתאום היא צצה, לא קרואה, מאי־שם, משתקעת בראשי ומסרבת להתפנות – – –"

אבי המשיך להתגורר במגדל הזה גם אחרי שפרש ממשרתו ויצא לפנסיה מוקדמת, והתפרנס מהוראת מתימטיקה לתלמידים נחשלים, שהכינם לבחינות בגרות. אך יום אחד נפל מן המדרגות של המגדל ושבר את ירכו ונותח, אך הירך מיאנה להירפא, ואת שנותיו האחרונות בילה אבי באשפוזים ובשיקומים לסירוגין, בבתי החולים השונים.

לפני התגייסותי לצבא, כשאבי עוד היה בחיים, סיפרה לי אמי על הטרגדיה הזאת שאירעה במגדל שלנו בהיותי ילדה, ואמרה לי, שבגלל מצבו הנפשי של אבי בעקבות האירוע, היא מיהרה להוציא אותי אז מרשותו. כן, זכרתי היטב את ליל החורף ההוא במגדל שלנו שעל הגבעה, על שפת הים, מגדל בודד, בין גלי ההריסות של הבתים הנטושים בסביבתו, ואפילו קו טלפון לא נמתח שם עדיין. בחודשים הראשונים למגורי שם, הייתי מביאה אל המגדל, מדי פעם, אחת מבנות כיתתי, ואבי היה דואג להחזירה הביתה על אופנועו, אבל במשך הזמן נפוצה השמועה בבית־הספר שהמגדל שלנו מכושף והפסיקו לבקרני. אותו לילה ישנתי במיטתי, בחדרי, ואני זוכרת שבחלומי ראיתי שתי ציפורים שחורות גדולות, דמויות עטלפים, חודרות לחדרי ומנקרות את השריון של הצבים שלי, כשהתעוררתי לפתע מקולות הצעקה של אבי, שקרא לעזרה בגרון ניחר ברמקול הפרימיטיבי שלנו. ואחר־כך שמעתי קולות של אנשים זרים, וסירנות של אמבולנסים וניידות משטרה, והבנתי שמשהו נורא קרה. אני זוכרת את העווית בכתפיו של אבי, כשאחזני בידי והוסענו בניידת המשטרתית להביאני אל בית ידידי אמי, ואת הבעת פניו המיוסרת כשאמי אמרה לו בלחש, אך אני שמעתי: “הלוא הוא היה יכול לשחוט גם את הילדה!”. ואבי הסיר את משקפיו מחוטמו והוציא ממחטה מכיסו לנגב את הלחלוחית שערפלה את זכוכיתם העבה וניגב ושפשף, ניגב ושפשף, וכשמצמץ בעיניו קצרות הראות, לחות ורכות כשל תינוק, והבחנתי בצבען הכחול־האפור, כל־כך ריחמתי עליו…

כעת נהיה לי קר. נטלתי עמי את הדפים התלושים ומיהרתי לרדת במדרגות. לברוח מן המקום הזה. בדרכי הביתה, באוטובוס, נזכרתי שהיה בכוונתי לצלם שם, לפני שהבולדוזר יעלה על המגדל שלנו. אבל איך אצלם את הבדידות הממארת שנשא אבי בלבו?

היה זה לילה קסום, ליל חסד ומסתורין, כשפסענו, אהובי ואני, שני תרמילאים צעירים, במרחב הפתוח של ערבה רחבת ידיים, במדבר צ’יהואהואן שבמכסיקו, ב“אזור הדממה” אפוף הסודות, לשם הגענו מארצות־הברית, בשנות השמונים המוקדמות, בטרמפים וברכבות. אחרי שביקרנו ביעדי התיירות המוכרים, אתרים ארכיאולוגיים, מבצרים עתיקים, העיירה הקדומה פאקים, על חומות החימר הרב־קומתיות שלה, אחרי ששוטטנו באואזיס ובשמורות הטבע ובפארק הלאומי וחזינו במפלי המים העצומים השוצפים ממרומי ההרים, הגענו למקום יבש וחולי, דיונות מדבריות, ודרכנו על אדמה חשופה, שפה ושם בצבצו ממנה סבך קוצני כלשהו, שיח מרווה, אגאווה, צבר, קבוצת קקטוסים סבוכים. מעל ראשינו חלפו ביעף עטלפים, אך גם הם נדמו לנו כגלגולי נשמות ידידותיות, ולא היה מקום לשאלה מאין באנו ולאן מועדות פנינו, כאשר מולנו, במרחק די גדול מאיתנו, ראינו, לאור הירח החסר, פוסע לו מעדנות עוף ענק, מלא הוד, והוא נושא בגאון את מניפת זנבו הפרושה מאחוריו בשלל הדרו, כמפרש תחרה ססגוני, ואהובי לחש לי בפליאה ובהשתאות, אם אני רואה מה שהוא רואה, את קצאלקואטל, אֵל הנחש האינדיאני, עוטה הנוצות. אבל אז צצו לעינינו עוד עופות דומים, אחד־אחד ושניים שניים, מפוארים, נשגבים, ובתחילה חשבנו אותם לפינגווינים ואחר־כך לדובונים, בשל צבעם השחור הבוהק, ורק כשהתקרבנו אליהם הבחנו בזפק הנפוח המזדקר מצווארם, והבנו שאלו תרנגולי הודו, נוצותיהם שחור־בזלת, או בגוֹן נחושת מרהיבה. הם לא פסעו לקראתנו ואנחנו לא פסענו לקראתם, הם היו בשלהם ואנחנו בשלנו, ובכל זאת שררה בינינו אחוות הפוסעים בלילה. ונזכרתי בסופרת האמריקאית הנפלאה פלנרי אוקונר, שגידלה עופות שונים בחוות משפחתה באנדלוזיה שבג’ורג’יה, ובהם טווסים ותרנגולי הודו. do not go gentle into that good night, קורא דילן תומס בשירו הידוע. “זְעם, זְעם”, הוא קורא, “מול האור הגווע”. והנה, אהובי ואני פסענו חבוקים בלילה הנצחי ההוא, החושך הקטיפתי מלטף אותנו ברוך, וחזינו בהתגלות עילאית.

בדרך חזרה כבר האיר השחר. דילגנו על־פני שקע עמוק ומפותל, שהתגלה כנחל אכזב, עקפנו סבך של שיחים קוצניים, גזעיהם מעוותים וצמרותיהם סתורות מן הרוח, נזהרנו שלא לדרוך על זוחלים שנראו לנו כלטאות או כחרדונים מיתולוגיים, ומעל ראשינו חגו גשרים, מלכותיים כבאגדות. פרשנו על האדמה האדמדמה והחשופה את אחד משקי השינה שלנו, הוצאנו מתרמיל הגב את התרמוס עם הקפה, כוסות פלסטיק וכריכי ביצים וגבינה, שהצטיידנו בהם ביישוב המנוניטי שעשינו בו חניית ביניים, והתיישבנו לסעוד בצל אחד מעצי הערבה הבודדים הפזורים בשטח. לאחר מנוחה קצרה, לאחר שהתעלסנו, קמנו על רגלינו, העמסנו על גבינו את התרמילים, והמשכנו בדרכנו, יד ביד, כשאנו מזמזמים איזה לחן ישראלי רומנטי נושן, שלא זכרנו את מילותיו.

צעדנו וצעדנו בדממת השחר, אוחזים איש ביד רעהו, אצבעותינו מגששות בעדנה אלו את אלו, זרועותינו מושטות לחיבוק, של כתף, או של מותניים, כאשר רוח לא חזקה ביותר נשבה לעברנו, ומשחלפה על פנינו, נשאה בכנפיה ריח חריף של פגר. והנה, לא הספקנו לצעוד כברת דרך קצרה, ופתאום נעצרנו בבעתה. לעינינו נגלה שדה־קטל. בית מטבחיים אחד גדול. עשרות פגרים של תרנגולי הודו שחוטים. נוצות ופלומות, שחורות מבהיקות ובצבעי נחושת וכתום וירוק, פזורות על פני המישור השטוח, ראשי־מקור וזפק ורגלי־קשקשים ועצמות חזה, וקליפות ביצים חומות מנוקדות שתכולתן נשפכה מהן, וכתמי־דם לרוב, כשלהקת נשרים עיזוּזים ואולי גם איזו דיה ועורבים אחדים, חגים מעל התופת הזה, מנקרים את הנבלות, שהדיפו צחנה נוראה. והנה, מאי־שם, צץ לו קונדור ענק, כנפיו השחורות הפרושות, המתוחות כמחטי דרבן, שטות באוויר ללא קול. ידו של מי בפוגרום הזה, שאלנו את עצמנו, מי היה מסוגל לחולל זוועה כזאת? נזכרנו בקסטנדה ובפטריית־ההזיות שלו, פרי קקטוס זעיר בשם “פיוטה”, שקראנו עליה ב“מסע לאיכטאלין”. מדובר שם, אמנם, במדבר סונורה, הגובל באזור הזה, אך יש לשער שהצמחייה כאן דומה, והעלינו השערה שמישהו סומם פה מן הפרי הממכר, השתולל בטירופו, וחולל את האורגיה הרצחנית הזאת.

כל הדרך לתחנת הרכבת צעדנו בשתיקה. וגם ברכבת עצמה שתקנו, וכשהגענו לאכסניה בניו־מכסיקו, החלפנו בינינו רק משפטים ספורים הכרחיים, מעשיים או טכניים. אחר־כך התחלנו לריב, על כל עניין של מה בכך, וימים שלמים לא דיברנו. וכשהתעלסנו, התנפלנו זה על זה כאויבים המתפרצים לחסל זה את זה קצר ומהר. לכן לא התפלאתי, כשבוקר אחד הודיע לי אהובי שהוא נוסע אל חברו באי וונקובר שבקולומביה הבריטית, ולא עלה כלל בדעתנו שאצטרף אליו.

כל אחד מאיתנו חזר לבדו לארץ, ומאז לא התראינו.

הבדידות היא כלא. אדם כלוא בתוך עצמו ואין לו דרך להיחלץ. למופסאן יש סיפור על כך:

דו־שיח לילי בין שני חברים הפוסעים זה לצד זה לאורך שדרת שאנז אליזה הפריסאית, אחרי בילוי מענג בבית ידיד משותף. אחד מהם פותח בווידוי פילוסופי על הבדידות הקיומית, מדבר על סבל בל יתואר, עינויי לב, מצוקה ממארת. טוען שאיש אינו מקשיב לנפש רעהו, איש אינו משיג את עומק התהום שחברו ניצב לרגליה, מדבר על שקיעה לתוך הכוך החשוך של החיים ללא סיכוי של מוצא ממנו. “הו, הצורך הנצחי באהבה הכוסס בנשמותינו!” הוא קורא במר לבו, ומצטט שורות של שיר, על אדם השוכב במיטתו באשון לילה ומאזין: היש איש? אך לא. איש אינו בא לבקרו, איש אינו קורא בשמו. כל מאמצינו לקשר נותרים עקרים, ממשיך הדובר בווידויו, הרגשות שאנו מרעיפים על ידידינו הן כזריית מילים לרוח, האמון שאנו נותנים בהם, לשווא, לריק. וכשאנו פותחים את דלתות לבנו לפני מי מחברינו, וידוינו אך מגביר את בדידותנו ביתר שאת, שכן לעולם לא יֵדע המתוודה מה רוחש בנפש רעהו בהקשיבו לו.

חברתי הפסלת יצרה מיצג מגבס, המוצג עכשיו במוזיאון מלמוהוס במצודה מהמאה השש־עשרה, בעיר מאלמו בשוודיה:

חדר שעל כל אחד מקירותיו הלבנים מגולפת דלת, ובאמצעו כיסא ועליו יושבת דמות ססגונית, המזכירה קומיקס צבעוני. הצופה – רק צופה אחד מורשה להיכנס לחדר בתורו – נכנס דרך פתח כלשהו, ובהתקרבו לדמות, הוא נוכח שאין לה ראש. הוא משתהה מעט, מתבונן בדמות הערופה מכל צדדיה, מעיף מבט אחרון בחלל החדר, ומחפש את הפתח שבעדו נכנס כדי לצאת חזרה לאולם, אך אינו מוצאו. הפתח לא קיים עוד, כאילו נסתם. הוא מנסה את אחת הדלתות, אך זו נפתחת אל עוד קיר לבן. ומאחוריו עוד דלת ועוד קיר, וכך הלאה. הצופה שומר עדיין על רוח טובה, בטוח שמשטים בו, שזה חלק מהמשחק, ושעליו לפתור את חידת המוצא מן החדר הזה. הוא מנסה את הדלת השנייה, והשלישית, והרביעית, אך החיזיון חוזר על עצמו: כל אחת מן הדלתות נפתחת לעוד ועוד קירות אטומים. קיר לפנים מקיר, הצופה נתקף פאניקה. הוא דוחף במרפקיו את הדלתות בניסיון להיחלץ. הולם בהן, קורא לעזרה, אך אין קול ואין עונה. הוא מתכסה זעה, בחוסר אוניו הוא חובט בקירות, חופר בקדחתנות בכליו, מחפש מכשיר חד כלשהו שיוכל לשרוט בו את הקירות, ורק עכשיו הוא מבחין שכבר שרטו בהם לפניו. כל הקורבנות שהיו בחדר הזה לפניו! הדמעות חונקות את גרונו, הוא קורא בייאושו: “מאמה! מאמה’לה!”, ואז, מרחוק מרחוק הוא שומע הברות כלשהן בקול חלוש של אשה, שלא ניתן לפענח את מובנן, והוא רואה על אחד הקירות, כבשעשועי פנס קסם, דלפק של מלתחה, ובה תלויים מעילים, מטריות, תיקים. הוא רץ לעבר החיזיון, אך זה נעלם ממנו. אכן, תעתועים, אכן, פטמורגנה. הצופה צונח על הרצפה ומייבב. לפתע הוא מבחין בפחי־צבע לאורך הקירות, ולצידם מברשות של סיידים. הצופה האומלל מתקרב אל הפחים, בטוח שגם כאן מוליכים אותו שולל ואין זה אלא תעתוע חדש הבא להתל בו, אך בהכניסו את אצבעו לפח, מתכסה האצבע צבע. צבע ממשי. הוא בודק באצבעו כל אחת מהתכולות בפחים האחרים, ומסתבר לו שכולן ממשיות. הוא תופש בידו מברשת, טובל אותה בצבע שבפח ומתחיל לצבוע את הקירות הלבנים. הוא נתקף בולמוס של צביעה. הצבע מאיר את עיניו, מחדיר זיק של תקווה בלבו.

ואז, במחי יד, קורסים הקירות והצופה ההמום מוצא את עצמו חזרה באולם המוזיאון.

שאלתי את חברתי הפסלת, יוצרת המיצג, באילו מן הצבעים בוחרים רוב הצופים לצבוע בו את הקירות, והיא ענתה: “בוורוד, כמובן בוורוד”.

יש אנשים שאני פוגשת באקראי, והם כמו מחלום. בני בלי גיל, בני בלי מין, ניטראליים במראם ובלבושם. יש והם נקרים על דרכי פעם אחת – ונעלמים.

כמו האשה ההיא, שעמדה אתי על אי־התנועה באמצע הכביש הבין־עירוני הסואן שבקצה שכונתנו, ופתאום, ללא כל התראה, התפרצה עלי בצעקות: “אני מכירה אותך! וגם את בעלך אני מכירה! ואת אחיך! ואת בתך! אני יודעת הכול עלייך! אני אספר לכולם!”

התחלחלתי. קור עבר בבשרי. ביקשתי לברוח, אבל הייתי תקועה שם על אי התנועה שטוף השמש, כשגלים גלים של מכוניות ומשאיות ואוטובוסים מזנקים נכחי ביעף, משספים מולי את האוויר.

מי היא? מניין צצה? מי שלחהּ? ודווקא פה, בסחרחורת הזאת מסביבי, כבמלכודת מוות, בשעת צהריים אביבית, מסונוורת מן האור הבוהק, באוזני העומדים משני צידי הכביש, ובני הזוג הצעיר שלצידי, השקועים בגיפופיהם, שהסבו לרגע את ראשיהם לשמע הצעקות, לחזות בדרמה־זוטא המתרחשת לעיניהם.

האשה המשיכה לצעוק ולקלל, שוצפת וקוצפת ויורקת ומנפנפת בידיה, שערה המכסיף רטוב מזיעה, ומילותיה, בעברית צחה ורהוטה (היתה מורה של אחד מילדי? מפקחת?), פוגעות ישר בלבי, חודרות לנשמתי, אל אופל מחשבותי. כאילו חַטָאת רובצת לפתחי מקדמת דנא, מגלגול קודם שלי, כאילו המטורפת הזאת, שליחת הדין היא, אצבע מאשימה של צו מוסרי עליון, שבאה להוקיעני ולהזכירני: לכל אשר תלכי, חטאך הקדום ילווך. וכעת אני שקופה בזיהומי, נחשף קלוני לפני כל העדה. עוד מעט יסקלו אותי באבנים.

אבל כעבור רגע התחלף האור ברמזור, ואני חציתי את הכביש במרוצה ונסתי על נפשי.

הייתי אז דיירת חדשה בשכונת מגורי, וכשיצאתי מביתי כדי להכיר את סביבתי, היתה בלבי רננה, מעין התרוממות רוח של התחדשות והתרעננות. הייתי מלאת הודיה וציפיות שלא ידעתי כמותן שנים רבות, ורצון טוב לכל הנקרה על דרכי. בירכתי כל אדם לשלום, והתכוננתי להפתעות: פנים חדשות, חנויות שלא הכרתי, ושאלתי עוברים ושבים איפה המרכול ואיפה הבנק ואיפה קופת חולים, והיתה בי חדווה. שמחתי להכיר את חיי שכונתי החדשה, וגם את זו הגובלת בה, שמעבר לכביש הראשי.

לפני שעשינו את הצעד הנועז הזה של קניית דירתנו הנוכחית, לא זזנו מביתנו הישן, בשכונה הוותיקה, למעלה משלושים שנה. הכרנו בה כל דייר, כל ילד, כל כלב. מחזורי חיים של משפחות שלמות השיקו במחזור חיינו. גברים עזים וחסונים, שבכל יום ששי גררו זרנוק וחיברו לברז שבחצר, התיזו מים על מכוניותיהם, וניגבו בסמרטוט, החליקו וליטפו, ומירקו וצחצחו, תחילה מכוניות סוג ב', דה־שבו, סיטרואן, פיאט, סימקה, ולאט לאט עברו לפולקסוואגן, לסובארו, לטויוטה, למרצדס־בנדז. ולא עוברות שנים מעטות והנה, כאילו ללא הכנה מוקדמת, אנחנו רואים אותם נשענים על זרועה של איזו פיליפינית, פוסעים לצידה עקב בצד אגודל, גוררים אחריה את רגליהם. ואז באה מודעת האבל, ולפעמים, ב“שבעה” היינו נכנסים לבקר את האשה שהתאלמנה. ובנות הטיפש־עשרה, שדומה כי רק אתמול שימשו שמרטפיות אצלנו, פתאום הן עוברות ברחוב בראש נטוי, נשים צעירות מטופחות, ולפניהן עגלת תינוקות, ונערים שזה עתה גערנו בהם על משחקי הכדור בשעות המנוחה, הנה הם במדי צבא, חוזרים מאובקים, סתורי־שיער, מאי־שם, והרובה שעל שכמם נגרר כמעט על המדרכה. ידעתי מי מן הדיירים גר בשכירות, מי רכש לאחרונה מערכת סטריאו חדשה, מה טעמו של כל אחד במוסיקה; מי צופר למי בשבת בבוקר ועל איזה גג מתקיימת מסיבה ביום העצמאות, ולבה של איזו נערה יוצא אל אהובה מקומה שלישית עורפית, והיא עומדת בחצר וקוראת בשמו “עזריה! עזריה!” בקול כלאחר ייאוש, בכל מיני שעות שכוחות של הלילה.

כבר חמש שנים אנחנו גרים בדירתנו החדשה, ומאז אותה פגישה יחידה עם האשה המקללת על אי התנועה לא ראיתי אותה עוד, אך קללותיה, באוזני זרים, נוקבות את לבי עד היום. בהשפלה, כמו בכאב, אדם נותר לגמרי לבדו.

האם במצב הביניים שבין עקירה לנטיעה חדשה מתרבים גידולי פרא על אדמת הבור? כך או כך, ביום שעזבנו את דירתנו הישנה ועדיין לא התערינו בזו החדשה, נקלענו, שלא ברצוננו, לאזור הדמדומים של משולחים למיניהם.

עזבנו דירה מרווחת, שחלונותיה פונים לים, ונכנסנו לדירה קטנה יותר, בפאתי העיר, אך בבניין חדיש, עם מעלית, שנחשב “יוקרתי”.

הסבלים, זה אך גמרו לפרוק את רהיטינו, והארגזים והתיבות, ובתוכם ספרים אין־ספור, כלים, בגדים, נערמו במרכז הסלון ובחדר השינה ומילאו את המרפסת, וחסמו את המעברים. שאלנו את עצמנו, כלאחר ייאוש, אך לא בלי שמץ סיפוק, איך נתגבר על כל אלה, ומתי תשקוט הארץ וישוב הסדר לחיינו ונחזור לפעילותנו, אבל אימצנו זה את זה לאזור כוח ולהפשיל שרוולים, ואמרנו שמעט־מעט, עם כך וכך שעות עבודה ביום, נצליח להשתלט על האנדרלמוסיה.

והנה, משסיימנו את ההתחשבנות עם חברת ההובלה והענקנו תשרים לסבלים, ולאחר מכן נעלנו אחרינו את הדלת, בתחושת נחת כלשהי של בעלות כדת וכדין, וירדנו לקפה השכונתי והשבנו את רוחנו בארוחה קלה, החלטנו, בשובנו, לשכב לנוח בבגדינו, על המיטות המחופות, וכשנקום, אמרנו, נמשיך בסבלותינו.

והנה, רק חילצנו את עצמותינו ועצמנו את עינינו, נשמע צלצול בפעמון הדלת. לא באינטרקום שבכניסה לבניין, אלא בדלת דירתנו. תהינו לפשר ההפרעה, אך אמרנו בלבנו שמישהו משכנינו החדשים מבקש, בוודאי, לברך אותנו לבואנו.

בעלי הוא שפתח את הדלת, ואני הסתגרתי בחדר השינה, ולא ראיתי את הנכנס וגם את קולו לא שמעתי. אבל כשחזר בעלי לחדר, לאחר כחצי שעה, ואמר שקיבל את הזר במטבח, המקום היחיד בדירה שהיו בו כיסאות, ניכרו בפניו תימהון ומבוכה.

וסיפר לי שהאורח הלא־קרוא, בשנות הששים שלו, נראה איש דתי, אך לא חרדי. לבוש היה בחליפה ובכובע שחורים, בלויים, ונשא עמו תיק עור שחור, כרסתני ומהוה, והציג את עצמו כשאר־בשר של רב ידוע מבני־ברק, שלפי דבריו, אמו המנוחה של בעלי הכירה אותו מן העיירה שלה בפולין. משהוריד בעלי את הכיסא שנח במהופך על השולחן והציע לו לשבת, והגיש לו, לבקשתו, מים בכוס פלסטיק עכורה, שהשאיר אחד המובילים, כי כלינו היו ארוזים עדיין, פתח הזר ואמר, שעכשיו, משעברנו במזל־טוב, להתגורר בבניין חדש ויוקרתי, הוא מבקש מבעלי, בתור בנה היקיר של אמו זיכרונה לברכה (“הצדקת”, הוסיף), בת העיירה של הרב דנן, שכל יהודיה נכחדו, שיתמוך בו ובאשתו, אם אפשר באמצעות הוראת קבע לבנק. לא הספיק בעלי להתאושש מן התדהמה שבבקשה מוזרה כזאת, פתח הזר את התיק גדוש הניירת, והוציא משם מעטפה עם מסמכים, המתעדים משפט ממושך ומייגע שהיה לו עם העירייה, בה הועסק כפקיד, ושלדבריו עשקה אותו, וקיפחה אותו בפנסיה שלו, ומן הסכום החודשי הזעום שהוא מקבל כגמלאי, ואפילו בתוספת הקצבה של הביטוח הלאומי, אין הוא ואשתו החולנית יכולים להתקיים.

בעלי אמר לו שאין לו כל אפשרות להיעתר לבקשתו, שכן, הגם שהחלפנו דירה מיושנת בטובה ממנה, בעזרת סכום כלשהו שירשנו מעיזבונה של חמותו שהלכה לעולמה, בכל זאת היה עלינו לקחת משכנתא כדי להשלים את מימון דירתנו החדשה, והפנסיה הקטנה שלו מספיקה בקושי למחייתנו ולתשלום החוב, וכעת ניאלץ להצטמצם מאוד בהוצאותינו, מה גם שילדינו אינם מסודרים והם זקוקים לעזרתנו.

לדברי בעלי, הביט בו האיש בהטיית ראש והקשיב לו בתשומת לב, ומשסיים, לא ניסה להתווכח, אמר שאם כך, המצב שונה משחשב, וקם, והתנצל על ההטרדה – ופרש.

בכל זאת, נעכרו מעט שמינו. שאלנו את עצמנו מניין נודע ליהודי זר שעברנו לדירה חדשה? (למרות היותי נשואה לבעלי שנים רבות, לא שמעתי מעולם מבני משפחתו את שם הרב ההוא, אך לבעלי נדמה היה, שבילדותו הזכירה אמו שם שצלילו דומה). האם עקב אחרינו במשך השנים? האם קיבל ממישהו מידע סודי עלינו? ובכלל, מה לו ולנו? האם עכשיו, משרכשנו דירה חדשה, הוטעה העולם לחשוב שנהיינו עשירים, כשלאמיתו של דבר מעמיסה עלינו דירתנו החדשה עול נוסף של ארנונה ומסי־בית מופלגים, ועוד כהנה וכהנה הוצאות שלא ידענו כמותן בדירתנו הקודמת?

ולמה, שאלתי את בעלי, בלא מעט רוגז, הוא חייב למסור לאיש הזה דין וחשבון על מצבנו הכלכלי? מה ראה צורך להתנצל לפני אדם זר לו לחלוטין, שהתפרץ לביתנו בלי לטלפן, ואפילו בלי להכריז על בואו באינטרקום – על כך שלא יוכל לתמוך בו?

משהתרגלנו כבר לדירתנו החדשה ותקענו בה יתד, כמו שאומרים, שאלנו את עצמנו, לא פעם, אם הזר התמהוני שפקד אותנו אינו שייך לגזע המשולחים ההם, מאלה שהופיעו בסיפוריו של י.ל. פרץ וב“הדיבוק”. ובכל זאת ניקרה בנו השאלה: מי שלחו?

והנה, בזמן האחרון, יותר ויותר מתחזקת בי המחשבה, ככל שהיא נשמעת תמוהה ומביכה, שמשולח כמוהו, וכן משולחים אחרים שהופיעו בשולי חיינו בתקופות הדמדומים – בתוכנו צמחו. שאותם “יצורי־לוואי” שנטפלים אלינו וטורדים את מנוחתנו, יצורי־רוח נפשיים שלנו הם, שקרמו עור וגידים והם מתנהגים ומדברים מתוכנו. יותר ויותר אני מתחזקת באמונתי, שאת “בן־העיר” שהופיע אותו יום בדירתנו וביקש תמיכה מאיתנו, אנחנו בראנו, אנחנו שלחנו, מסיבות עלומות – אל עצמנו.

שבועות אחדים אחרי שעברנו לגור בדירתנו החדשה, באו שתיים מחברותי לבקר אותי. ערכתי להן סיור בחדרים והסברתי את הטעון הסבר, והן אישרו בנענועי ראש, או שהציעו שינויים במיקומם של הרהיטים. פתחתי לרווחה את החלונות כדי שתיהנינה מהנוף הנשקף מהם וחשתי קורת־רוח כשהביעו הפתעה נעימה. התייעצתי אתן היכן להעמיד את פסלי, ואיפה לתלות כל אחת מתמונותי, אף־על־פי שכבר סימנתי בעיפרון את מיקומן ולא התכוונתי לסור מהחלטתי.

פינת הישיבה כבר היתה מסודרת, וכשהסבנו לקפה ועוגיות, סיפרה כל אחת מחברותי על ניסיונה שלה בעקירה מדירה שכמו הצטמחה עליה ושיקפה את אישיותה, לדירה חדשה, חפה ממשקעי עבר, והסכמנו כמה זה טראומתי וכמה המעבר הזה כרוך במשברים, ודנו על היתרונות והחסרונות שברכישת דירה ישר מהקבלן בשלבי הבנייה השונים, והחלפנו רשמים על סוגי מטבחים ועל אופיים וגחמותיהם של בעלי־מלאכה, וכשעמדו לפרוש, הצעתי להן ללוותן דרך הפארק, מרחק של רחובות אחדים מביתנו.

אביב היה בארץ, והימים התחילו להתארך, וכשיצאנו מדירתנו, בשעות הערב המוקדמות, היה עדיין אור בחוץ.

כדרך ידידות ותיקות שיש להן הרבה מה לספר זו לזו, התעכבנו בפארק, קרוב למנהרה שמתחת לגשר, והמשכנו את שיחתנו.

ואז ניגשה אלינו אחת, קשה לי להעריך את גילה. ארבעים וחמש? חמישים? אשה מגודלת וגמלונית, סוחבת את גופה בכבדות ובלאות, אומצת־בשר מגושמת ולא סימטרית, במכנסיים רפויים ובחולצה מנוקדת, ראשה גדול וגס, שערה השחור והמסולסל גזום קצר, פניה כבויות, תיק תפוח, מיושן, משתלשל מכתפה. היא התעלמה מחברותי ופנתה ישר אלי: “אני רואה אותך עוברת ברחוב ‘זיו’, גם אני גרה שם, ואני פוחדת ללכת לבדי הביתה בחושך. אז אולי נלך ביחד?”

עניתי לה שהיא טועה בי. אני חדשה בשכונה, ואינני גרה ברחוב ‘זיו’, מה גם שאינני לבדי עכשיו ואני עוד מתעכבת פה, וגם כשאתפנה, דרכה אינה דרכי.

“אבל”, הוספתי, “מה יש לך לפחד? תראי איך רחוב ‘זיו’ מואר! ועוברים שם אנשים וכלבים, וילדים משחקים…”

אבל היא לא השיבה, הפנתה אלינו את גבה כנעלבת – והלכה. לא לכיוון רחוב ‘זיו’, שהיה אמנם מואר והיו בו אנשים, כי אם לכיוון המנהרה שמתחת לגשר, שהיתה שרויה בחשכה, וגם אני הייתי מהססת לעבור בה לבדי – ונעלמה מעינינו.

מאז שעשיתי לי הרגל לצעוד בפארק בכל יום לפנות ערב, הייתי פוגשת את הזרה ההיא בכל אחת מהקפותי בפארק, ובכל פעם הייתי שואלת את עצמי אם איני טועה בה. שמא אין זו היא? שמא בת דמותה היא, שמצטיירת כמוה בדמיוני? יום אחד פנתה אלי בדברים. דיברְרה על מזג האוויר, על הלחות, על המחנק, ועניתי לה במאור פנים וגם פסעתי לצידה פסיעות אחדות. אבל למחרת, כשנתקלתי בה על גשר העץ המקומו התלוי על הנחל, והיתה בחברת איזו אשה בגילה, נפגשו עינינו, אך היא לא החזירה לי ברכה. הייתי בטוחה שהבחינה בי, וכי רק העמידה פנים כשקועה בשיחה עם בת־לווייתה, אבל החלטתי לְהָנותה מן הספק, וכשפגשתיה ביום שלאחר מכן, כשעמדה ליד שתי נשים שישבו על ספסל, נענעתי לה בראשי לשלום, אך שוב התעלמה ממני. ושמתי לב שבסוף טיולה בפארק, היא פונה תמיד למנהרה שמתחת לגשר. תהיתי בלבי איך היא מגיעה משם לרחוב “זיו”, האם היא עושה הקפה וחוזרת לביתה דרך הכביש הראשי?

ביום הרביעי היתה לבדה, וכבר מרחוק הבחנתי בה שהיא מנסה להתקרב אלי ולפתוח עמי בשיחה, אך הפעם התעלמתי אני ממנה והחשתי את צעדי וזקפתי את ראשי, וְהֵישרתי מבט נכחי כדבקה במטרה. וכך נהגתי עמה גם ביום החמישי והששי.

אחר־כך נעלמה מן הפארק לזמן־מה, ותהיתי אם חלתה. רק אז שאלתי את עצמי מי היא, אם היא מתגוררת לבדה, אם יש לה קרובי משפחה, וממה היא מתפרנסת. אבל כשיום אחד הופיעה שוב בפארק, איבדתי בה עניין.

מאז שמתי לב שהיא נדבקת לעוברים ושבים בפארק, נעמדת ליד ספסל ופותחת בשיחה עם היושבים עליו, או מצטרפת לשלישיות הפוסעות להן בנחת לרוח הערב ונכנסת עמם בדברים, ולפעמים הייתי פוגשת אותה באיזו קרן רחוב בשכונה, תמיד בשעות הערב, ואז היתה מנסה לצוד את מבטי, ופעם, בערב היום שקדם ליום כיפור, עצרה אותי בכניסה למנהרה שמתחת לגשר, ושאלה אם אוכל להדריכה בבישול תרנגול כפרות. נדהמתי. צמרמורת עברה בגופי. תרנגול כפרות? זכרתי שתרנגול כפרות מניפים מעל לראש בערב יום כיפור, ככפרה לחוטאים, פן יהיו נידונים למיתה. נידונים לרדת לשאול. גמגמתי ואמרתי שאינני בקיאה בהלכה, והצעתי לה לשאול את הרב המקומי, אך כשביקשתי להמשיך בדרכי, פסעה לצידי ושאלה אם איאות להזמינה להסב עמנו בסעודה מפסקת. התייראתי מפניה. משהו שֵדי יש בה, חשבתי, והחשתי את צעדי, ומאז הייתי מזדרזת לחלוף על פניה כלא רואה.

התעריתי בשכונתי החדשה, ואף הצטרפתי לקבוצת־לימוד במתנ“ס המקומי, ושמעתי הרצאות בליווי סרטי וידאו על מיתוסים קדומים. והנה, בתום אחת הפגישות הללו, פנתה אלי המדריכה, ושאלה אם אסכים להתלוות אליה לסטודיו של פסלת מתחילה, מרחק של בתים אחדים מכאן, לחוות את דעתי, כאמנית ותיקה ומנוסה, על פסליה, והסבירה שמדובר באורחת קבועה במתנ”ס שלנו, אשה בודדה, “מסכנה”, אמרה, הזקוקה להדרכה ולעידוד.

המדריכה החביבה חשה בהיסוסי, והוסיפה בעדינות, שאם אני דחוקה עכשיו בזמן, אפשר גם בפעם אחרת, ואני גמגמתי במבוכה שאתקשה להביע דעה על יצירות של אמנית אחרת, מה גם בראשית דרכה, ועל חששי שמא אפסול בלבי את פסליה, וכדי לא לצערה איאלץ להחמיא לה בניגוד להבנתי, אבל כשראיתי את האכזבה בעיני המדריכה נעימת ההליכות, הסכמתי, בעל כורחי, להתלוות אליה.

צלצלנו בדלת הסטודיו של הפסלת פעמים אחדות ולא נענינו, ואמרתי בלבי שמן השמיים חסכו ממני את אי הנעימות שבעימות הצפוי לי, וכעת אהיה פטורה מעונשה של זו. אך המדריכה הביעה צער, ואמרה שנדחה את הביקור לפעם אחרת. בינתיים סיפרה לי, שהפסלת החובבת חיה בגפה ואין לה קרוב ומודע, ומאז שסיימה את לימודיה בקורס במתנ"ס, היא מפסלת שעות רבות בכל יום, ורק לפנות ערב, לאור הירח, אמרה, היא יוצאת מביתה לשאוף אוויר, והיא צמאה למגע ולהידברות עם אמנים אחרים.

ופתאום הבריק בראשי, השד יודע מניין ולמה: הפסלת החובבת זאת היא! האשה מהפארק! זאת שביקשה להתלוות אלי כשחברותי ואני התעכבנו לשיחה ליד הגשר, זאת שנטפלת לאנשים זרים שיושבים על הספסלים ואתי היא מנהלת יחסים סמויים של הכרה והתעלמות, זאת ששאלה אותי את השאלה המשונה על תרנגול הכפרות.

הניבוי הזה, כביכול, כה הרעיש אותי, שבקושי ציפיתי לשעת בין הערביים, השעה שגם אני וגם היא נוהגות לצאת לטיולנו היומי בפארק. השתוקקתי לראותה בעיניים אחרות. לא עוד כרוח רפאים, כפאנטום של הפארק, אלא כפי שהצטיירה בעיני רוחי כעת, כאמנית, אולי גם מרתקת כאדם, ואולי שאלתה על תרנגול הכפרות היתה מסוג האקסצנטריות של אמנים, וגם מראֶהָ שכה דחה אותי, מעיד בוודאי על אופי חזק, גברי מעט, ואולי אין היא נדבקת כלל לאנשים, כפי שדימיתי בלבי, אולי מבקשים הם את קרבתה ומתחברים אליה מרצונם החופשי, להנאתם, והוכחתי את עצמי על כך, שכשניסתה להתקרב אלי, אמנית עמיתה, הפניתי לה גב מתוך אטימות ומורך־לב…

בקוצר רוח חיכיתי לצעדותי היומיות בפארק, בתקווה להיתקל בה ולדובבה, אבל עברו ימים אחדים ולא פגשתיה.

והנה, להתוועדות הבאה של קבוצתנו במתנ"ס הגעתי מוקדם מהרגיל ושאלתי את המדריכה אם קבעה פגישה עם מיודעתה הפסלת. המדריכה שמחה לנכונות שגיליתי, ואמרה שהפסלת תחכה לנו, אמנם, בסטודיו שלה, מיד לאחר ההרצאה.

שיר נשמה יווני בקולה של חאריס אלקסייו, וריח חריף של קטורת קידמו את פנינו בהיכנסנו לסטודיו, ששימש לה גם למגורים. והיא עצמה, מה אומר, היפוכה הגמור של האשה מהפארק: צעירה נאה, פניה העגולות בהירות ומאירות, ותדמית בוהמיינית לה, בטוניקה לבנה ובעגילי חצי־סהר הצמודים לאוזניה, שערה המבריק גולש על כתפיה, ועל אמת ידה מצטלצלים צמידים בצורת דגיגים דקיקים.

וההפתעה הגדולה היא, שכבר ממבט ראשון אהבתי את פסליה: שלוש נשים גדולות, יצוקות ברונזה, ניצבות בעיגול, בתנוחות שונות. לאחת פני ירח בצורת לב, לשנייה נזר עלי דפנה בראשה, והשלישית מניפה את זרועותיה אל־על, ולכל אחת מהן חלל קעור באחד מאיבריה, כקערת מנחה. לאחת בראשה, לשנייה בבטנה ודג מתוח בה לאורכה, והשלישית חלולה באגן הירכיים וחיית פרא כלשהי פוערת לעומתה את מלתעותיה. “אני קוראת לשלישייה הזאת שלוש פנים לאֵלָה'”, אמרה, וסיפרה שאלת השאול מתגלה בשלוש פנים: בדמות סלנה, אלת הירח, בדמות ארטמיס, אלת הציד, ובדמות הקאטה, אלת השאול.

חשתי נהרה, והצבעתי על פרטים שמצאו חן בעיני במיוחד: עיצוב הגב, קימור הברך, קשת הזרועות ותנוחת הראש, והאשה הצעירה הגישה לנו קפה תורכי עם הל בספלים זעירים, וישבנו ושוחחנו שעה ארוכה, על דרכה באמנות ועל המורים שהיו לה, ועל בתי־יציקה של ברונזה שעבדנו אתם גם אני וגם היא, ורשמתי לה את מספר הטלפון שלי והיא שמחה להזמנתי לבקר אותי בביתי. ובכן, אמרתי בלבי, לפחות במקרה זה, טעית בגדול.

ולמחרת, בצעדה היומית שלי, פגשתי שוב את האשה מהפארק. והפעם – הרי לך הפתעה – פסעה שלובת זרוע עם גבר! רחב כתפיים, פנים גדולות, גובה ממוצע, גבר כהלכה! האם הוא אחיה? בעלה? הייתכן שהיא נשואה? עקבתי אחריהם במבטי וראיתים נכנסים למנהרה שמתחת לגשר.

היא עוד תוריד אותו שאולה – אמרתי בלבי.

היא, ברוריה, היתה חברתי לטוב ולרע. לטוב, כי יכולתי לדבר איתה כמעט על כל נושא שבעולם, כי היו לה הכישורים המנטאליים לקלוט את הדקויות, שכה חתרתי לבטאן בסיפורי מהחיים. לרע – כי היחסים בינינו לא היו שווים. בעוד אני פיתחתי תלות בחברותי איתה וקינאתי לה כשהתחברה עם אחרים, בסתר לבי ידעתי, שאפילו אם אני חשובה לה, תמיד יימצא לי תחליף בחייה, שכן נשים וגברים כאחד ביקשו את קרבתה, והיא מצאה מקום ותפקיד בחייה לכל אחד מהם. אבל התנחמתי בכך, שאם אין זה בכוחי, הרי אין זה גם בכוחם של ידידיה האחרים לספק לה את מה שהשתוקקה אליו יותר מכול, אותו דבר שנראה היה כי הוא דוחק בה לגלותו, למרות שהיא עצמה התקשתה להגדירו. אך שתינו ידענו שמהותו, אם לומר זאת בלשון הכללה, רליגיוזית.

היא לא הרבתה לדבר איתי על חייה. את בעלה לשעבר, שהתגרשה ממנו זמן קצר אחרי לידת בתם ונפטר חודשים אחדים לאחר מכן, לא הזכירה, וכל שנודע לי עליו, שהיה כימאי ואלכוהוליסט. וכיוון שהעדיפה פגישות בבתי־קפה ולא הזמינה אף פעם אל ביתה, לא הזדמן לי לפגוש את בנה אלא פעמים ספורות, וסיפרה לי שהוא חייל בשירות סדיר, ואחרי ששוחרר, סיפרה שהוא לומד בטכניון ומתגורר בחיפה. וכששאלתיה על בתה, אמרה ש“יש בעיות” ולא פירטה. אך יום אחד פגשתיה ברחוב, שלובת זרוע עם הילדה, בלונדית גבעולית, עיניה פוזלות ורגליה הדקיקות מסתבכות בלכתה, והילדה צחקקה ואמרה: אני רזיה, רזי־לי רזי־לי, אני הסוד של אלוהים… היא היתה אז כבת חמש־עשרה, ובפגישתנו הבאה סיפרה לי ברוריה, מיוזמתה, שהילדה סובלת מ“פיגור קל”, וכמה מוזר, אמרה, שהיא חולמת לעלות על קברי צדיקים…

במשך השנים ראיתי את ברוריה שרויה באי־נחת, למרות שוחרי קרבתה הרבים, וידעתי שבחיפושיה היא מגששת כעיוורת לארבע רוחות השמיים, בקדחתנות, כמתוך בולמוס. שאלתי את עצמי מה היא מחפשת. עיר מקלט רוחנית? שכאשר יסגרו עליה הקירות ולא יישאר עוד חריץ לראות בעדו קרן אור קלושה, כשתהיה לכודה במלתעות המועקה. והפניקה ותשווע לתשובה “מעבר”, להשליה שהיא שומעת הד העונה לתפילותיה – תענה לה משם בת־קול של תקווה?

כך או כך, באותם הימים שפגשה אותו, המציאות שחייתה בתוכה עד אז היתה לה לזרא.

הוא היה צעיר מזוקן, כחוש, כפוף מעט, תווי פניו דקים ועדינים, ואלמלי זקנו הגדל פרא, שטשטש את קווי המתאר שלו, יכול היה להיחשב נאה. אני וחברתי היינו נפגשות איתו אחת לחודש בשיעורי הקבלה המתקיימים במתנ“ס השכונתי שלנו, שגם אני וגם חברתי התגוררנו בסמוך אליו. הקפדנו להגיע בזמן לשיעורים, לפני בוא הרב, והתיישבנו בשורות הקדמיות, בעוד הוא, הצעיר המזוקן, היה מגיע באיחור־מה ומתיישב בספסלים האחוריים, ויצא לנו לראותו רק בסופי השיעורים, כשהיינו עוברות ליד מושבו בצאתנו מן האולם. אני הבחנתי בו לפניה: ישב מכווץ במקומו, זקנו הארוך נוגע־לא־נוגע בכותונתו הלבנה וכיפה סרוגה גדולה מכסה את שערו השחור. הוא נענע לחברתי בראשו לשלום – לה, לא לי – ועיניו הכהות, הערניות, מתמקדות עליה ועוקבות אחריה בדריכות, תובעות במפגיע את תשומת לבה. לא עבר זמן רב, והבחור עשה לו מנהג לשלשל לתיבת הדואר שלה, בכל מוצאי שבת, עלוני בית־כנסת: קצת פוליטיקה דתית־לאומית, קצת דרוש של רבנים וקצת סיפורי חסידים ודברי חכמים. מאז היה מתקיים ביניהם תמיד אותו ריטואל עצמו: היא מודה לו על “דפי בית־הכנסת” השבועיים שהכניס לתיבתה, והוא מנסה לעכב אותה, לכפות עליה שיחה כלשהי; שואל מה ב”דפים" מצא חן בעיניה במיוחד, מה, להבנתה, המוסר השכל של סיפור חסידי זה או אחר, ושאל מה דעתה על דרשת הרב החב"דניק או הברסלבי, והיא התלבטה מה תשיב לו, כי רוב החומר שנדפס בעלונים ההם נראה לה תעמולתי מדי, דוחה, לדבריה, “אנשים חושבים”, אבל ביקשה לא לצערו, והצביעה רק על היפה והמעניין בעיניה, והוא התעודד מכך והמשיך להעביר לה את כל הדפדפים הללו גם בשבועות הבאים.

כשמתח את השיחה מעבר למידה, באתי לעזרתה, והאצתי בה לצאת עמי החוצה, והיא הודתה לו על טרחתו למענה ונפרדה ממנו, וכשנסגרה אחרינו הדלת, הודתה גם לי, שחילצתי אותה מעונשו של זה. אבל ראיתי שפניה מעוננות, והתבצרה בשתיקה. כשניסיתי להפר את האלם בינינו באמירה כלשהי, הגיבה בהברות קצרות ולא מחייבות, וכשנפרדתי ממנה והמשכתי ללכת עוד רחובות אחדים עד ביתי, שאלתי את עצמי מה בבחור הזה מטריד אותה כל־כך.

“מה עניין הוא מוצא באחת כמוני, אם לבן בגילו, גרושה החיה חיים חילוניים למהדרין?”, שאלה אותי יום אחד.

וגם אני תהיתי בלבי, אם בזכות היותה “אשה כותבת”, כפי שכינתה את עצמה (היא בעלת תואר בפילוסופיה של המדע, פרסמה מסות בנושאים הנוגעים לתחומה, ותרגמה לפרנסתה חומר מדעי), הופקד הוא, מטעם מרכז דתי כלשהו, “לטפל” בה אישית, לרתקה לעניינם, ולרתום את כשרונה ואת קשריה לצורכי תעמולתם, אפילו לא יצלח בידם להחזירה בתשובה ממש. ושאלתי את עצמי, אם הבחור, שהציג את עצמו בשם אילן וסיפר שהוא עצמו חוזר בתשובה, מחויב לפני מישהו, גבוה ממנו בהייררכיה של אותו מרכז דתי, בדין וחשבון עליה, ואם הדריכוהו לנהוג בה באורך־רוח, בזהירות, שמא תיחשב להיטותו להשפיע עליה כניסיון להעבירה על דעתה.

האם היא “הפרויקט” שלו? – שאלתי את עצמי.

באחת הפגישות החטופות הללו בין חברתי לבין אילן זה, הזכירה לתומה רב מסוים, שבעבר שמעה את שיעוריו והיא מעריצה מושבעת שלו, והסתבר שגם אילן הכירו, ושוחחו על הרב הזה, ומאז התחיל להמציא לה את לוח הזמנים והמקומות בהם מרצה אותו רב, ומדי פעם היה מציע לה להסיעה במכוניתו להתוועדויות עמו בכל חלקי הארץ, מחברון ועד קדומים, ומשנוכח שאינה נוטה להתרחק ממקום מגוריה, דיווח לה על התכנסויות במקומות קרובים יותר, אבל לפי מיטב ידיעתי, אף פעם לא נענתה לו והגיעה לכל מקום בכוחות עצמה.

מדי פעם ביטאה באוזני את חששותיה מפני חיזוריו התובעניים מדי של אילן, ואמרה בלחש, כלואטת סוד, שעליה להיזהר לנפשה, כי יום אחד היא עלולה להישאב בעל־כורחה למקום שאין ממנו חזרה, ותמצא את עצמה משועבדת. “אשה שנשבתה”, אמרה. תמהתי אם כוונתה לחיים הדתיים“, והיא חייכה בעגמומיות ואמרה: “את הרי יודעת שלא הכול בשליטתנו”. וכשהתקוממתי על כך וטענתי שבמקרה הזה, לפחות, הכול תלוי בה, המשיכה לחייך במסתוריות ולא אמרה דבר. צר היה לי לראות באיזה מאמץ עילאי היא מנסה להיתלש מהבחור המשונה הזה כדי להותיר לעצמה את מרחב המחיה שלה, שהוא כה הכרחי לקיומה הרוחני. וחשבתי בלבי שכוחות הנפש שהיא משקיעה במאמץ שלא להיסחף ל”תוכנית", שעל־פי השערתנו נתוותה לגביה על־ידי אילן ושליחיו, מחניקים את הגעגועים האמיתיים שהיו לה למסגרת רליגיוזית “אותנטית”, כדבריה, תומכת, כזו התואמת את אישיותה.

בינתיים נסעתי אני לארצות־הברית במסגרת קשרי המקצועיים עם אחת האוניברסיטאות שם, ונעדרתי מן הארץ שני סמסטרים.

וכשחזרתי, דבר ראשון התקשרתי אליה. וענתה לי בקול בהול, שאלה לשלומי, שאלה איך היה באמריקה, אבל דיברה בחיפזון, בקוצר רוח, ולא יכולתי שלא להבחין, שהיא מעוניינת לסיים את השיחה מהר ככל האפשר. שאלתי אם לא נוח לה לדבר עכשיו ואם תעדיף שאצלצל מאוחר יותר, אבל היא מלמלה “לא, לא… זה בסדר…”, וכשביקשתי לקבוע מועד לפגישה, גמגמה משהו על כך שהיומון שלה אינו בהישג ידה ובעל־פה אין היא זוכרת את התחייבויותיה, ואמרה שתטלפן אלי.

משלא התקשרה במשך כל השבוע וגם לא בשבוע שלאחריו, מחלתי על כבודי וטלפנתי שוב אליה, אבל הפעם ענה לי קול של גבר, וזיהיתי את קולו של אילן. היה מנומס ביותר, אמר שחברתי איננה בעיר והוא אינו יודע מתי תחזור, והבטיח למסור לה שטלפנתי.

מאז לא שמעתי דבר ממנה. וכשהתעניינתי אודותיה אצל מכרינו המשותפים, סיפרו לי דבר תמוה ביותר, על “פרשה” שהיתה, כביכול, בין חברתי לבין איזה בחור חרדי, חוזר בתשובה, צעיר ממנה בהרבה, ואמרו שכבר עמדו להתחתן, אבל יום אחד פרסמה ברוריה מודעה בעיתון החילוני, שהיא ומשפחתה שמחים לבשר לעולם על אירוסי בתה רזיה עם אותו בחור חרדי עצמו, ששמו אילן משהו… והוסיפו כלואטי סוד: “את יודעת שהנערה מפגרת”.

והנה, כשנכנסתי יום אחד לסניף הדואר שלנו, הבחנתי, מבעד לתור הארוך, בברוריה ובבתה. הילדה גבהה והזדקפה, מאז שראיתיה לראשונה, שערה הבלונדי הרך והמבריק נאסף במקלעת פרחונית, והפזילה בעיניה הוסיפה לה חן נשי מסתורי. ברוריה ניסתה להסתתר מפני מאחורי גבותיהם של העומדים בתור, אך אני ויתרתי על תורי וארבתי להן ליד דלת הכניסה. ואמנם, כשיצאו מהאולם ונתקלו בי וברוריה נוכחה שאין לה מנוס מהפגישה אתי, הושיטה לי את ידה ואמרה: מה שלומך ? את מכירה את רזיה… – כן, אני זוכרת אותך, צחקקה הנערה, את רוצה לשמוע חידה? – בוודאי, עניתי מסוקרנת. – בפעם אחרת, האיצה בה ברוריה, עכשיו אנחנו ממהרות… אבל הילדה הפצירה בה וברוריה אמרה במבוכה: טוב, אבל רק חידה אחת…

– מי נפל לבור ונשכה אותו חולדה? – שאלה הנערה, ומשהיססתי בתשובתי וברוריה משכה אותה בידה ללכת, קראה לעברי: מי שמבטיח ולא מקיים!

אכן, אמרתי בלבי, אילן זה מלעיט את ארוסתו בסיפורים מן המדרש.

ועכשיו, סיפרו יודעי דבר, נרתמה ברוריה “לחיים הדתיים”, וכל השלושה עברו לחיות ביישוב קהילתי במבואות ירושלים.

לא היה לי שום סיכוי אצלה, אצל המזכירה של רופאת השיניים שלי. ככל שהשתדלתי, ההתנגשות בינינו היתה בלתי נמנעת. והנה, רצה הגורל, ובזכותי פקד את הבחורה הגולמנית והדוחה הזאת מזל לא־ייאמן.

היה זה בחודשי הקיץ של שנות השבעים המאוחרות, כשהזדקקתי לטיפול שיניים ממושך. הייתי מגיעה למרפאה רבע שעה לפני המועד שנקבע לי, אבל אז כבר המתינו שם כשמונה מטופלים שהוזמנו לפני, התרגלתי לזה. רופאת השיניים שלי היתה מבוקשת מאוד בזכות כישוריה המקצועיים ובזכות אישיותה הנעימה ומסבירת הפנים, והתורים אליה היו ארוכים. אבל מזכירתה היתה בלתי־נסבלת. היפוכה הגמור של מעסיקתה. ובכך סתרה את האמרה השגורה, שכלבו של אדם משקף את טבע אדוניו.

בבואי, נהגתי לשאול את המזכירה מי בתור לפני, וכשהצביעה על מישהו, על גבר קשיש שבהה נכחו, או על אשה צעירה שעיינה בחוברת של נשיונל ג’יאוגרפיק, הייתי נותנת בהם סימנים, ואחר כך מוזגת לעצמי מים קרים מן המתקן שבחדר ההמתנה, שולה מתיקי ספר כיס, מתרווחת במקומי ושוקעת בקריאה, כשברקע בוקע קולו של זמר כלשהו, שלהג קריינית הרדיו משסע אותו מפעם לפעם (כשפניתי אל המזכירה, בלשון רכה, וביקשתיה שתנמיך את הקול ‘רק טיפונת’, נגעה באצבעה בכפתור, אך עוצמת הקול נותרה בעינה) ולאחר כחצי שעה של המתנה הייתי מתנחמת בלבי שהתור מתקצר, כי מאז הגעתי סיימו כבר שניים את הטיפול. אבל, כאמור, ההתנגשות שלי עם המזכירה הזאת לא איחרה לבוא. יום אחד, אני זוכרת, אחרי שכבר המתנתי כארבעים רגע, נכנס זוג, כבני שלושים, אלגנטיים, חייכניים, מוכרים לי מטורי הרכילות, והמזכירה האירה להם פנים, פנתה אליהם בשמם, והם התעכבו קצת ליד הדלפק והתבדחו איתה, וכשהגבר נכנס לשירותים, הסתודדה איתה האשה (אז גם גונב לאוזני שהמזכירה כפתה על עצמה משטר קפדני של דיאטה). כשהגיע תורי, אחרי אם ובתה שזה אך סיימו את הטיפולי, קמתי ממקומי והתקרבתי אל דלת המרפאה, אבל אז פנתה. אלי המזכירה ופסקה בפנים מתקשחות: “עכשיו תורו של הזוג הזה!”, והצביעה על חביביה הידוענים, שהתעלמו ממני ומיהרו להיכנס אל הרופאה וסגרו אחריהם את הדלת. וכשמחיתי: “אבל אמרת לי שתורי אחרי האשה עם הילדה…”, השפילה את עיניה אל מחברתה, והפטירה, כבדרך אגב: “רשום אצלי עוד מישהו לפנייך, אחרי הזוג שנכנס עכשיו”.

קיוויתי שאצליח להעמידה על טעותה: “אמרת לי בפירוש שתורי אחרי האשה עם הילדה, את לא זוכרת?”. אבל המזכירה חזרה בעקשנות: “לא, רשום אצלי שעוד מישהו לפנייך… אחרי הזוג שנכנס עכשיו… הוא אמור להגיע בכל רגע”. עכשיו כבר פקעה סבלנותי. “אילו נאמר לי כך כשבאתי, לא הייתי ממתינה!”, קראתי נרגזת, “יש לי שיעור בעוד שעה, אמרת לי בפירוש…”

אבל המזכירה הכחישה. “אמרתי לך שאַת אחרי הבחור שיבוא עוד מעט”, התעקשה.

לא היתה לי ברירה. חיכיתי עד שיטופלו השלושה שלפני, ואיחרתי לשיעור היוגה שלי.

וזה לא המקרה היחיד. בכל פעם יצא לי להסתכסך עם המזכירה הזאת בגלל עניין פורמלי כלשהו, והסקתי מכך שהיא עוינת אותי, אך תהיתי על מה ולמה. והתנחמתי בכך שגם אל אחרים התייחסה בשרירות לב ובחוסר עקביות, ואת הוראות הרופאה אליה פירשה כרצונה: לאחד היא קובעת תור לשבוע הקרוב, ולשני היא עונה שכל התורים תפוסים לשלושת החודשים הבאים, וכיו"ב. תהיתי מה הקריטריונים שלה. מראהו של הפונה? נעימת קולו? ושמתי לב שאחרי התכתשות כלשהי עם אחד הפציינטים, היא מסגלת לעצמה קול סכאריני וחיוך מתקתק בפנייתה אל הבא אחריו.

היה אז קיץ, כאמור, והמזכירה נהגה לכוון את המזגן למקסימום של קור, וכשמטופלת זקנה טענה בשפה רפה שהיא קופאת, וגם אחרים הצליבו את זרועותיהם על חזם להתחמם, חייכה המזכירה בחביבות מעושה ואמרה: “מה פתאום קר, חם פה נורא!”

היא היתה אז כבת שלושים, עורה לבן כשל לבקנית, מבנה גופה מגושם וגולמני, שערה הג’ינג’י הקצר מסולסל כצמר פלדה, מבטה אטום. היתה חסרת גמישות או ליטוש, ועל פי התנהגותה יכולה היתה להיחשב “מקרה גבולי”. מה גם, שמתח העצבים שלה, על סף היסטריה, רמז על התפרצויות לא נשלטות.

במרפאה הקטנה והדחוסה, שרבים צבאו על פתחה, במרפאה שלה, כביכול, היא שלטה בעריצות ובנוקשות, אך כשגילויי הגיונה הרופף והתנהגותה הלא־רציונלית עוררו תשומת לב, היתה מתבלבלת, ומגששת את דרכה חזרה, אל סוג של התקשרות עילגת מחודשת.

ובאשר לי, האם היא חשה ש“קלטתי” אותה, ומכאן נבעה עוינותה כלפי?

והנה, המזכירה המסורבלת וסרת הטעם הזאת של רופאת השיניים שלי, זכתה בבעל נפלא – בזכותי! אני היא שהבאתי לה את מזלה!

אבל עלי להקדים ולספר על ג’ונה אליסון, “המלאך” כפי שכיניתיו, שהדבר היחיד המשותף בינו לבין אשתו לעתיד, היה שערם המסולסל כשל כבש. שלה אדום, ושלו צהוב. אבל בניגוד גמור אליה, גופו היה אתלטי וגמיש, פניו נוהרות, ומבטו הרך והלטפני הביע כובד ראש ושובבות נערית גם יחד. אף כי, מוזר בעיני, שכשראיתיו לראשונה לא עורר בי תשומת לב מיוחדת. צעיר גרמני ממוצע, חשבתי בלבי. היה זה בנסיעה באוטובוס בארצות־הברית, “אוטובוס הדמים”, כינתה אותו העיתונות המקומית, שהתהפך בדרכו לספיידר־רפידס שבמדינת איובה, ואני נפצעתי שם והובהלתי לבית החולים הקרוב יחד עם יתר הפצועים, אך ג’ונה יצא שלם מהתאונה הזאת. קודם לכן, שמעתי אותו מדבר גרמנית עם איזו תיירת, מה שהטעה אותי לחשוב אותו לגרמני. אך מאוחר יותר התברר לי שהוא אמריקאי.

הדבר קרה כאשר הייתי בדרכי לאוניברסיטת איובה, להשתתף שם בקורס למורים מארצות שונות בעולם, ובמקום להגיע אל יעדי במטוס גמדי דו־מנועי משדה התעופה בשיקאגו, העדפתי לעשות את הנסיעה הזאת באוטובוס. והנה, מסיבה לא ברורה, התהפך האוטובוס שלנו ליד עיירה קטנה בשם גריסון (הדבר עורר סנסציה בכל האזור. מעולם, נאמר לי, לא זכורה להם תאונת אוטובוס באזורם), וג’ונה, בחור זר לי לחלוטין, שעלה לאמבולנס עם הפצועים, שמע שאני זרה ואין לי קרובים ומודעים באזור הזה, בחר להקדיש לי את תשומת לבו. בנועם הליכותיו, בעדינותו וברגישותו, קנה את אמוני, ולא מש ממיטתי בבית החולים יומיים רצופים ודאג שם לכל צרכי, עד שהתברר שפציעתי אינה אנושה ואוכל להחלים גם תוך כדי לימודי באוניברסיטה; ולבני משפחתי בארץ הודעתי על התאונה רק אחרי שהשתחררתי מבית החולים וג’ונה ליווה אותי לקמפוס.

הוא היה אז בן תשע־עשרה, וסיפר לי שאביו כומר קתולי שהיגר עם משפחתו מגרמניה אחרי עלות הנאצים לשלטון, והתיישבו בטנסי, ואחרי מות אביו עבר עם אמו ללואיזיאנה. הוא עצמו עבד שם בחוות דגים, עבודה קשה של שמונה שעות ביום, אך אהב את העבודה הזאת, ובשעות הפנאי שלו סייע לזקנים ולנכים. כשנפרד ממני בקמפוס, הזמנתי אותו לבקר אצלנו בארץ והוא רשם את כתובתי, וכעבור שנים אחדות, באותו קיץ שהייתי טרודה בו בטיפול בשיני, הגיע ג’ונה לארץ מטעם ארגון “כפרה”, שתעודתו לכפר על פשעי הנאצים על־ידי עבודה בהתנדבות עם ניצולי שואה (כדי להצטרף לאירגון הזה היה עליו לקבל דרכון גרמני והוא ניצל לשם כך “זכות אבות” שלו). הוא קבע את מגוריו בירושלים ועבד שם במוסד סיעודי כלשהו, אך מדי פעם הגיע אלינו לתל־אביב, ובאחד מביקוריו אצלנו נתקף כאב שיניים, והפניתי אותו אל הרופאה שלי, אך הזהרתי אותו מפני המזכירה שלה, שקראתי לה “פגע רע”.

מה אומר ומה אגידה! הבחורה הזאת, המזכירה המוגבלת והאנטיפתית של רופאת השיניים שלי, ניצחה אותי בגדול! מרגע שנתנה את עיניה ב“מלאך” שלי, בג’ונה, היא לא הרפתה ממנו; הבחורה הזאת, קשת התפיסה, קלטה בחוש איך תוכל ללכוד אותו בחרמיה:

הוריה ניצולי שואה, והיא עצמה, דור שני של ניצולים, כמעט נכה, מקרה גבולי, בגלל ניסויים גנטיים שערכו הנאצים באמה, ובלידתה נאמר להוריה שיש להם תינוקת עם תסמונת דאון. אבל הם סירבו למסור אותה למוסד וטיפלו בה במסירות בביתם, והתוצאה המוצלחת היא עדות לכך שניצחו. בתם ניצלה בעור שיניה מהסטיגמה של מפגרת. יצאה אדם נורמלי!

ואילו הוא, ג’ונה, בעל הלב החומל, ועם נביעת הרחמים הגואה שלו והצורך הנפשי העמוק “לכפר”, נלכד, אמנם, ברשת קורי האשמה שטוו סביבו, היא והוריה, שלא מדעת (איך יכלו, המסכנים, לעמוד מנגד, כשאושרה של בתם היחידה, שהאשימו את עצמם באומללותה, מונח כאן על כף המאזניים?) – ונשבה על־ידיהם.

ג’ונה התחייב כלפי ארגון “כפרה” להישאר בארץ שנה שלמה, אבל לה, למזכירה, היו תוכניות אחרות בשבילו. היא רצתה לנסוע איתו לאמריקה, להתחתן איתו שם (היא מבוגרת ממנו בחמש שנים) ולחיות בארץ האפשרויות הבלתי־מוגבלות. והיא השיגה את מבוקשה.

איך? בכוח שרידותו של החלש? בערמומיותו של המוגבל? בדרך שבה הבלתי־נחפץ מכשיר למטרתו את כל האמצעים?

ממסיבת האירוסין שלהם בבית הוריה נעדרתי בתירוץ כלשהו.

במכתביו המעטים שכתב לי ג’ונה מלואיזיאנה, סיפר שאשתו עובדת כשיננית אצל רופא שיניים אחרי שעברה שם קורס, ואילו הוא לומד מנהל עסקים. במחשבה ראשונה, קשה לתאר מקצוע שמתאים לו פחות, אבל במחשבה שנייה, נועם הליכותיו, כוח השכנוע שלו, והאמון שהוא מעורר אצל אנשים, עשויים להיות לו לעזר במשלח־ידו זה.

ומה שנוגע אלי, אם התנאיתי בלבי אי־פעם, שהמזכירה של רופאת השיניים שלי אינה “משיגה” טיפוס כמוני, ואילו אני “קולטת” אותה ולכן היא עוינת אותי, העובדות הוכיחו שההיפך הוא הנכון, וידה היתה על העליונה לאורך כל הדרך. בין שתינו – אני היא זו שנותרתי עם קוצר השגתי.

היה זה סוס לבן, שהתנגש במכונית הרנו מגאן האדומה שלהם, בכביש הראשי, הומה מרכבים, באור ירח מלא, כשחזרו, ידידתי תהילה ובעלה, באותו מוצאי־שבת בתחילת החורף, מזכרון יעקב, שם התקיימה מסיבה להשקת ספר שיריה, בדרכם הביתה, לתל־אביב, סוס לבן היה זה, שבהופיעו בחלום בשורתו טובה, על פי האמונה העממית.

אבל בשביל כל ארבעת נוסעי המכונית, בעלה של תהילה שנהג בה, היא שישבה לידו, וזוג ידידיהם האמנים שישבו מאחור, היתה הופעת ראשו הענק של הסוס בחלל הקטן של האוטו, כשהוא מגיח לפתע מול פניהם מרובב ברסיסי זכוכית מן השמשה שניפץ, כתעתועי רוח רפאים.

כשעמדו בצד מכוניתם המעוכה, שיד נעלמה, מישהו לא ידוע להם, הפעיל את מנועה החבול כמה רגעים לפני כן והעבירה אל שולי הכביש – פרפר לעיניהם באמצע הכביש כתם לבן גדול, בוהק בחשיכה. ובהתקרבם אליו, ראו את הסוס מוטל על גבו, על מצע רסיסי הזכוכית, רגליו מפרכסות באוויר, וסילון של דם ניגר ממנו אל האספלט.

חברתה הציירת של תהילה מלמלה: “זה לא יכול להיות מקרי, הסיוט הסוסי הזה. מוכרחה להיות לזה משמעות…”.

שנייה לפני ההתנגשות ראתה אותו תהילה חוצה באלכסון את הכביש מכיוון הים, וטס בדהרה, כאילו צמחו לו כנפיים, אל עבר מכוניתם. אך לפני שהספיקה להזהיר את בעלה, כבר הוא רקע ברגליו האחוריות, נחבט בראשו בשמשת האוטו, ושמעה את מצהלת קולו הבהולה, ובאפה עלה ריח חריף וקר של זעה ושתן, ובעיניה ראתה את חזיון הבלהות של ראשו אל מול פניה.

בעלה בלם את המכונית באחת, הניח את ידיו הפצועות על ההגה, ובאוטו השתררה דממת הלם. כל המכוניות מאחוריהם ומצדדיהם נעצרו – לא נשמעה גם צפירה אחת – ונהגיהן יצאו מהרכבים והציעו להם עזרה.

אחד הנהגים ניגש אל הסוס וניסה להקימו, אבל הסוס כרע על צידו והתאמץ לקום בכוחות עצמו. ומשהצליח, משך אותו הנהג הזר, שנסע אחריהם והיה עד ראייה לתאונה, והובילו בחבל למבנה נטוש בשולי הכביש וקשרו שם, והם החזיקו בכוח את בעלה של תהילה שלא יתפרץ חזרה לכביש, כפי שנמשך לעשות. הנהג הזר החנה את הטנדר שלו לצד מכוניתם המרוסקת, טלפן למשטרה, והוא, אשתו ושתי בנותיו הקטנות, חיכו כשעתיים עד בוא השוטרים ועד שגמרו לחקור את הנפגעים. אחר־כך טילפן הזר לחברת גרירה שתפנה את המכונית המעוכה, ועוד המשיך להמתין איתם עד בוא המונית שהזמין בשבילם, ותוך כדי המתנה, סיפר להם שהוא ומשפחתו חזרו מאירוע כלשהו בכפר האמנים עין הוד, והוא עצמו מגדל סוסים בחוותו שליד גדרה, ותמהו לצירוף המקרים הזה.

פתאום ראו מרחוק, על הגבעה, עדת נערים ונערות, שנראו כסהרוריים לאור הירח המלא, ושמעו רחשי קולות נרגשים, ונערה אחת קראה: “מי הרג לנו את הסוס שלנו ?” והנהג הזר, מלאכם הטוב, ניגש אל החבורה, שהסתבר כי באו מחוות הסוסים שבסביבה, סיפר להם בשקט מה אירע, וכשהבינו שבהם האשמה, שהתרשלו בשמירה על הסוס, פרחה לה להקת בני־התשחורת והסתלקה לתוך החשיכה. כעבור חצי שעה חזרו שלושה מהם והובילו משם את הסוס הפצוע ונבלעו ביחד עמו באופל הלילה.

כשכבר ישבו במונית שהסיעה אותם לביתם, מלמל בעלה של תהילה: “פגעסוס”, על משקל הסוס המיתולוגי בעל הכנפיים, ותהו על האסוציאציה המיסטית הזאת לסיפור הסוס שעף לשמיים, ובדרכו הפיל את רוכבו, שצנח לארץ ומת.

מאוחר יותר, כשכבר היו בבית, טלפנו אנשים מהגרר, ואמרו שאינם מוצאים את המכונית שלהם, וייתכן שנגנבה. רק אז התחיל בעלה לרעוד בכל גופו, צעק על הגוררים שהם מתרשלים בחיפושיהם, שלא ייתכן שמישהו יגנוב מכונית מרוסקת וכו'. ואשתו הבינה שרק עכשיו משתחררת ממנו מועקת הלחץ והמתח שהיו נתונים בה מאז קרתה התאונה. בשתיים לפנות בוקר חזרו אליהם הגוררים בטלפון, וסיפרו שהמכונית הפגועה נמצאה, אך בינתיים פירקו אותה אלמונים מרוב חלקיה ומכל אביזריה.

בשוכבה על יצועה בלילה והשינה נודדת ממנה, שחזרה תהילה בלבה את אירועי היום והערב, שראשיתו בסעודת הצהריים בזכרון־יעקב, בביתם של ידידיה האמנים, שם הרעיפו חבריה מחמאות על ספר הביכורים שלה, שזה אך ראה אור. במחרוזת שירים אלה, הכתובים בגוף ראשון, מקוננת אריאדנה, בת המלך מינוס, על גורלה כשאהובה, תזאוס, נוטש אותה על האי נקסוס, אחרי שנמלטו מכרתים והיו בדרכם לאתונה. והיתה זו כפיות טובה אכזרית מצדו, שבזכות החוט שקיבל מידיה, ניצל מציפורני המינוטאורוס המפלצתי ששכן במעמקי הלבירינת, והרגוֹ.

דברי חבריה במסיבה הביכוּה על אף שִׂמחתה, כי מאז ומעולם התקשתה לשמוע את שבחה בפניה, אף כי כעת, ממרחק השנים ומנסיונה כמשוררת, נדמה לה שהיתה גם נימה ביקורתית בדברי אחדים מהם, אך במעמד עצמו היתה אפופת חום ואהבה ולא הבחינה בכך. והנה, הסוס הלבן, סמל האנרגיה והפוריות והמזל הטוב, כמו בקע מאיזו הוויה קמאית ארכאית, כשחצה את דרכה הביתה מאירוע שריגש ורומם אותה, והתנגש בה ובאוהביה בעוצמה כזאת, שהוא עצמו נפצע אנושות, אף כי היא, כלת השמחה, יצאה מכך בשלום. האם השיגתה ידו הארוכה של המינוטאורוס, שאלה את עצמה, או שמא מידת ה“היבריס” שהאלים מגנים אותה אצל האדם, אסור לה שתעבור את ממדי הקיבול של האגו שלו, ואם תידחס בו תהילה מעבר למה שהוא מסוגל להכיל, יתפוצץ ויתרסק? ואמרה לעצמה, שעצם מעשה האמנות הוא התנכלות למינוטאורוס, ואילו בריחה מוגזמת מן התהילה היא רעה חולה, לא פחות מאשר הרדיפה אחריה.

“רכּב, אל תאיץ בסוסים/ כבר אין לי לאן למהר/ כבר אין לי את מי לאהוב/ רכב, אל תאיץ בסוסים”. שורות אלה, משיר־העם הרוסי הנושן שאמי היתה שרה, בכל פעם שהן משתוררות בי, הן מרעידות את נימי נפשי, עצב כוסס מכווץ את לבי, ודמעות כבדות נקוות בעיני, כטיפות של חֵלב בשקערורית הנר.

אז גם עולה בזיכרוני דפני, שטלפון אחד מצרתה, אשה שלא ממש הכירה, הציל אותה מהתאבדות, על סף יום הולדתה הארבעים וחמישה.

היא לא היתה חברה אינטימית שלי, אף כי דיברנו מדי פעם בטלפון ונפגשנו בבתי־קפה. היא היתה מלוטשת מדי בשבילי, מקפידה מדי על “רמה”, על מה שנחשב “טעם מושלם”, על אותו היבט אסתטי של התרבות, הסופג לתוכו בעורמה, לבד מגינונים טרקליניים ומיסודות חומריים, גם את מרכיבי הכאב של האמנות.

אבל בניגוד למתווכים החגים כדבורים סביב היוצר לרדות ממנו את דבשו ולהופכו לזהב, דפני לא הסתפקה בדו־שיח סלוני עם היצירה, טוב־טעם ומשכילי ככל שיהיה. בחיל וברעדה כמהה לחדור למעגל הכי קרוב של האמן, לחוות במו חושיה את מלאכת הצורפות של חומרי הנפש להיותם מעשה אמנות, לקשור קשר עם מחולל הפלא, האמן גופו, להיות לו למוזה, לאוצרת ולמייצגת,להיות יד שמאלו ויד ימינו. והטרגדיה שלה היתה, שהיא הצליחה בכך.

בנישואיה הראשונים, לאיש צבא קבע ממוצא צ’כי, עדיין לא היתה מודעת לייעודה, אף כי בזמניה הקשים התרפקה מתוך נוסטלגיה על תקופה זו של חייה. “הוא היה אדם טוב”, פלטה אנחה מפיה, אך מיד הוסיפה שהיה גם “תרבותי”. וכשנחה עליה הרוח, אהבה לספר איך פגשה אותו, באחד מימי ששי, כשחזרה לתל־אביב מלימודיה ב“בצלאל” והלכה לעשות קנייה במכולת השכונתית. בדרכה הביתה ירד גשם שוטף, סיפרה, והיא נשאה בידה האחת מטרייה ובגדים מן הניקוי היבש, ועל ידה השנייה השחילה את שתי שקיות הנייר הגדושות מצרכים. וכשהשקיות נרטבו מן הגשם ונקרעו, התפזרו המצרכים אל בין השלוליות שעל המדרכה הרטובה. אז ראתה אותו לראשונה, גבר אתלטי, במדים אזרחיים, שרכן אליה מתחת למטרייה, ובחיוך החושף שתי גומות חן זעירות, “אמר במבטאו הזר: “את ממש בצרה, מה?” ואסף לתוך מטרייתו מצרכים קלים וכיסה בשולי מעילו, ובידו השנייה תמך אל חיקו את אלה הכבדים, וליווה אותה לביתה ועזר לה להעלותם לדירתה שבקומה השלישית, ומאז, אמרה, נהיו זוג. בהיפרדם, היתה בתם היחידה בגיל בת מצווה, ועל פי הסכם הגירושין ביניהם, היתה הנערה נתונה למשמורת משותפת של שניהם. למרות פרידתם ה”רכה", שלא היתה כרוכה בזעזועים מיוחדים, קטעה דפני את כל קשריה עם חבורתו הצ’כית והדירה את רגליה מבית הקפה “שלהם”.

מאז התאהבה פעמיים. בפעם הראשונה היה אלוף לבה במאי סרטים ידוע, שמת באופן פתאומי חודשים אחדים אחרי היכרותם. קשר זה, בשלבים המוקדמים של התהוותו, לא הספיק עדיין להיבחן, לעלות על שרטון ולהשתבש עקב קונפליקט כלשהו, וזיווגם היה “אידילי”, כדבריה, “שמורת טבע”, “גן עדן עלי אדמות”. אחרי מותו היתה מוכת אֵבל. אך כעבור שנה, כשחברה הזמינה אותה לבקרה בלונדון, נענתה להזמנתה כדי לשבור את אין המוצא של הסתגרותה בבית, אמרה. וכשיצאו יחד לקונצרט, פגשה שם בהפסקה את דוריאן, אמן ישראלי שחי בלונדון, איש מיצגים – בעבודותיו החד־פעמיות ניתן היה לחזות רק בווידאו – נלהב למוסיקה אלקטרונית ולהימורים (“חכי, עוד לא הפסדתי”, נהג להקניטה כשניסתה, מאוחר יותר, להתיקו משולחן הרולטה), בעל אישיות סבוכה ובלתי צפויה, והתאהבה בו נואשות, כמו שאומרים. “את מחפשת לעצמך צרות”, הזהירו אותה חברותיה, “הוא בן אדם קשה ובוגדני. הוא ישביע אותך מרורים ועוד יפשוט ממך את העור”. אבל דפני, שהאמינה כי היא “האשה הגורלית” בשבילו וכי תצליח לחזק את ביטחונו העצמי כאמן ולגמול אותו מהימורים, צחקה לספקנותן.

בנעוריה דבק בה הכינוי “ונוס ממילו”, בזכות גופה הנשי המושלם. היתה אפילו מגביהה מעט כתף אחת בלכתה, כמו אצל אותה ונוס, קצות שפתיה השתפלו להבעה ינקותית, ואת הפגם היחיד שלה, עצמות לחיים שטוחות, הסתירה בשפע של שיער אדמוני, כשל איזו אריניה מיתולוגית.

דוריאן, אמן אגוצנטרי כפי שהיה, לא בחל במי שהציע את עצמו לשרת את אמנותו. כשנכנסה דפני לחייו, היה קשור לשתי מאהבות וזה אך נפרד מן השלישית, ויצא לה לפגוש את שלושתן “במכה אחת”, כדבריה, במסיבת הסילווסטר שערך בסטודיו שלו. זו שהיתה אחראית למסיבה, נערה קוקטית, בשמלת מיני שחורה חושפת שדיים קטנים ומוצקים וז’קט פרווה, שערה הקצר צבוע בלונד זוהר. דוריאן הציגה כפרוונית במקצועה, שבגלל תקינות פוליטית עשתה הסבה לפרוונות סינתטית, וכשזיהתה את ענק היהלומים המדומים על צווארה של דפני נתנה בה עיני ילדה גדולות, מאופרות להפליא ושאלה: “למה כל אשה משתוקקת ליהלומים אמיתיים דווקא?”

מאהבתו השנייה הייתה רעייתו של איש עסקים מצליח ויושבת־ראש ארגון יהודי מכובד, והכול התייחסו אליה בתשומת לב הראויה למעמדה. גבוהה וארוכת רגליים היתה, עיניה הערמומיות רווחות זו מזו כאצל ז’קלין קנדי, ובלבושה, שמלת משי שחורה עם שרוולים שקופים וכובע שחור ענקי, אמרה הדרת־כבוד.

ואילו השלישית, זו שנפרד ממנה לאחרונה, גברת פעלתנית בשמלת מלמלה פרחונית ושיער שחור אסוף למקלעת, התרוצצה ממקום למקום והתנשקה עם כולם.

ניצחונה של דפני על כל השלוש לא היה שלם, שכן האמן לא נהג לנתק קשרים ישנים והשאיר את קודמותיה בהמתנה, למקרה שיזדקק לשירותן. ואילו להתמסרותה של דפני ללא סייג, לו לאמנותו, שהבטיחה לו נאמנות טוטאלית, התרצה רק על פי תנאיו שלו, והגדיר לה זאת בלשון הכללה, כדי שתסיק את מסקנותיה בעצמה: הוא שונא כשנדבקים אליו ונכנסים לו לנשמה; הוא לא סובל טפילים; לא סובל אנשים תלותיים; אם מישהו מעוניין לעמוד לשירותו, שיעשה זאת מיוזמתו, כשיחוש שהאמן נזקק לו. וכדי לעמוד בתנאים הללו, הזהיר את דפני, נחוץ שיהיה לה מרחב מחיה משל עצמה.

אבל זה בדיוק מה שהיה חסר לה: מרחב מחיה משל עצמה.

דוריאן היה נשוי לאשה וולשית, בעלת חנות גדולה בקינגס רואד שבלונדון, המתמחה ב“בגדי סבתא” יוקרתיים. היא היתה בת גילו (שניהם התקרבו אז לשנת החמישים) והיו להם שני ילדים בוגרים. משפחתו התגוררה בשכונה דרומית כלשהי מחוץ לעיר, אבל את רוב זמנו בילה בסטודיו שלו בסוהו. “אשתו פשוט לא רלוונטית”, פטרה דפני את חברותיה הישראליות, כשהזכירו לה שלבד מאופיו “הבלתי־נסבל” של אהובה, תהיה נדונה להיוותר לבדה בחגים ובסופי שבוע. “היא חיה את חייה והוא חי את חייו ואין לזה שום קשר אלי” אמרה, ואני אמרתי בלבי שאם לא הרתיעו אותה המאהבות הקודמות של בעלה, יש לשער שתספוג גם את נוכחותה של דפני בחייו.

פגשתי לראשונה את אשתו כשהגעתי ללונדון לפתיחת תערוכה רטרוספקטיבית של דוריאן בווייטצ’פל. ידה של דפני ניכרה בכל פרט ופרט בארגונה, כולל עיצוב הקטלוג האלבומי. בעצם, שימשה אוצרת לכל דבר, פרט לעובדה ששמה לא נזכר בקטלוג, ואוצרת אחרת, מטעם המוזיאון, קצרה את השבחים שהרעיפה הביקורת על התערוכה ועל הקטלוג.

דפני ביקשה ממני לשמש לה בת־לווייה בפתיחה החגיגית, “אבל שלא תעזבי אותי שם לבדי אפילו לרגע אחד”, הפצירה בי. עמדנו בפינה מרוחקת מדוריאן, ודפני, שלא גרעה ממנו את מבטה ועקבה בדריכות אחרי כל התכונה סביבו, הצביעה על אשה גבוהה ודי מלאה בשמלת סאטן צהבהבה רקומה בחרוזים; בפניה התפוחות מעט ובשערה הבהיר המסולסל, האסוף על עורפה בצמות דקות, דמתה לחמנייה גדולה. דפני לחשה באוזני: “זאת ג’ואנה, אשתו”. היא עמדה זקופה ומתוחה על מקומה, כשבן־שיחה דיבר אליה בתנועות ידיים נלהבות, והקשיבה לו באדישות. כשהתקרבנו אליהם ודפני הסתתרה מאחורי גבי, הבחנתי בהבעה אירונית ספקנית בעיניה הבהירות של האשה. אמרתי לדפני שלא כך ראיתיה בדמיוני.

“ואיך ראית אותה בדמיונך?”, משכה בכתפיה, “כליידי מקבת בכיכובה של ג’ון קרופורד?”.

חודשים ארוכים לפני התערוכה, נראה היה שדוריאן מניח לה, לדפני, להשתלט על כל ענייניו האמנותיים, והיא שימשה לו בתפקיד של מזכירה ושל יועצת, אך גם הופיעה לצידו כידידה מלווה באירועים ציבוריים וחברתיים, וכששמה יצא לפניה כידועתו בציבור, ניכר היה בה שמעמדה ממלא אותה ביטחון וגאווה.

כעבור חודשים אחדים, משננעלה התערוכה, הזמין אותה דוריאן, כמחוות הוקרה, לנסוע איתו לפריס, לראות שם תערוכה כלשהי בסנטר־פומפידו, ודפני קרנה מאושר.

בגלויה האחת שקיבלתי ממנה מפריס, כתבה: “האוויר נצטלל לאחר שעתיים של סופת שלג עזה (תארי לעצמך, שלג בפריס!), עכשיו בוקר ואינני יודעת מה פתאום עלה בדעתי לכתוב דווקא אלייך. אפילו את הקפה־או־לה של שחרית עוד לא שתיתי, ודוריאן ישן עדיין. מעט מעט מתעכרים השמיים ונראה שהשלג ייהפך לפתותים. אבל בינתיים העולם זוהר בלובנו. הדשאים, העצים החשופים, השיחים, גגות הרעפים. אז למה שירת הציפורים היתה כה קצרה ונחפזת הבוקר? – שלך, דפני”.

כשטלפנה אלי, ימים אחדים אחרי שובה מפריס, לא הכרתי את קולה. כל־כך שבור היה. סיפרה לי שבהגיעם ללונדון, בשעת לילה מאוחרת, נסע כל אחד מהם לביתו, אבל באמצע ההתקלחות שמעה את הטלפון מצלצל, וכשרצה עירומה ורטובה לענות, מעדה ונקעה את קרסולה, ועד שקמה וצלעה אל הטלפון נפסקו הצלצולים.

בבית החולים אישרו לה שאין זה שבר, ענתה על שאלתי ההססנית, החותרת להגיע לטפח המכוסה, “אבל לא בזה העניין”, אמרה, “העניין הוא בכך שאשתו עזבה אותו והוא איבד לגמרי את הראש. ועכשיו הוא מסרב לראות אותי ואני אבודה”.

וסיפרה, שכשחזר דוריאן משדה התעופה ונכנס הביתה, מצא על מיטתו מכתב מאשתו, בו היא מודיעה לו שנסעה לאיי הבהאמה “לרגל עסקים” ותישאר שם זמן בלתי מוגבל, ואסרה על ילדיהם לתת לו את מספר הטלפון שלה.

“מעולם לפני כן לא הזכירה שום נסיעה”, ייבב דוריאן, לפי סיפורה של דפני, כשטלפנה אליו למחרת לסטודיו. “עוד אף פעם לא עשתה לי דבר כזה”, אמר. ודפני סיפרה שחשה נקיפת חרדה בלבה, על כך שאותה הוא מאשים ואותה הוא עומד להעניש על הרעה שפקדה אותו, ובימים הבאים התהלך כמי שאירע לו אסון כבד, אמרה, וכשהמרתה את פיו והגיעה בכל זאת לסטודיו, מצאה אותו שקוע בכורסה, בוהה נכחו, ולא פנה אליה ולא השיב על שאלותיה ולא טעם מן המעדנים שהכינה לו (כשנחה עליה הרוח, יכלה להיות בשלנית מעולה). כעבור שבוע, סיפרה, מצאה שהחליפו את המנעול לסטודיו ובגלריה שהיה קשור אליה דיווחו לה שנסע לאיי הבהאמה לחפש את אשתו.

מאז נסיעתו התחילה דפני לשקוע. חדלה לתפקד כאם, וכשאיימה עליה בתה בת השבע־עשרה שתחזור לארץ בלעדיה, חיסלה תוך שעות אחדות את כל ענייניה בלונדון והצטרפה אליה.

הנערה עברה להתגורר עם אביה, ודפני התחילה לטלפן אל חברותיה, ואלי ביניהן, וביטאה את מצוקתה ברמזים ובמשלים. “בימים הטובים”, אמרה, “כשהייתי מתעוררת בלילה, חשתי שהאופל והשקט משרים עלי הוד של רוממות, אבל עכשיו רוחשים הלילות עקרבים ונחשים”. בכל זאת, אמרתי בלבי, אשה “ארצית” כמוה, שמהלכת בחרדת קודש בשבילי האסתטיקה של התרבות, תתנער לבסוף מאפרה. כשטלפנתי אליה יום אחד, ענתה לי בקול חנוק מדמעות: “כולם נעשו קשוחים. כולם מנוכרים”. והניחה בהססנות את השפופרת. ובפעם אחרת אמרה: “אין אחד בעולם שיאמר לי שהוא אוהב אותי”. והתנצלה וסגרה. אחר כך התחילה להתחנן בפני חברותיה שתטלפנה הן אליה. ואנחנו, באטימות של בריאים־ לכאורה, הטפנו לה מוסר על משחקי היוקרה שהיא מנהלת איתנו. וזעקה לעזרה: “זה לא הזמן להעניש אותי, טלפון אחד ביום יציל אותי, בכל שעה שנוחה לכן, רק עד שאעמוד על רגלי!” והבטחנו לה לבוא אליה, ודחינו מיום ליום. אבל ערב אחד, כשעברתי ליד ביתה, צלצלתי בדלת דירתה ומצאתיה בפיג’מה, שערה האדמוני סתור, עיניה ריקות ממבע. ישבנו ושתקנו, וכעבור זמן קצר, משהודעתי לה שאני ממהרת ועמדתי לפרוש, אמרה כמדברת אל לוע הבאר: “לי כבר אין לאן למהר”. אז השמעתי לה, כלאחר יד, את השיר העצוב ההוא, “רכב, אל תאיץ בסוסים”, וכמה מוזר שדווקא אז לא סחט השיר דמעות מעיני.

את השתלשלות האירועים בימים הבאים, סיפרה לי דפני כשעזרתי לה לארוז את חפציה לקראת נסיעתה החפוזה לבהאמה. אז גם מצאתי את הפתק שהשאירה לבתה, כשהקירות סגרו עליה וניסתה לשים קץ לחייה. סיפרה לי, שבייאושה חייגה את מספרו של בעלה לשעבר, אך שמעה את קול אשתו, וסגרה. אחר־כך טלפנה לגלריה הלונדונית של דוריאן והשיגה מהם את מספרו באיי הבהאמה, אך גם שם ענתה אשתו, ודפני סיפרה שהמשיכה להחזיק בשפופרת הפתוחה ושתקה, עד שגרונה נצרב מדמעות והחזירה אותה לעריסה. וסיפרה שהוציאה מארון התרופות את הכדורים שהיו מוכנים אצלה “לכל מקרה”, והעמידה על ארונית הלילה קנקן של מים, וקרעה דף נייר מפנקס הכתובות שלה ורשמה לבתה בפתק שמצאתי: “אני לא רוצה למות כי צר לי להיפרד ממך. ועכשיו אני יודעת שגם מעצמי צר לי להיפרד. אני הולכת לפרוץ את גדר הנפש – אמא”. אבל כשנשכבה על מיטתה וחפנה בידה את הכדורים, סיפרה, נשמע צלצול הטלפון. היא היססה לשנייה אם לנתק, אבל התיקה מעט את השפופרת, ביד רפה, ושמעה את קול אשתו של דוריאן במבטאה הוולשי הכבד: “האם זו דפני? האם אני מנחשת נכון שאת היא זאת שטלפנת אלינו לבהאמה לפני דקות אחדות? אם כן, דעי לך שאני מחפשת אותך כבר כמה שבועות”. והמשיכה לדבר אליה, ואמרה לדפני שהתרשמה מאוד מדרך טיפולה בתערוכה של דוריאן ומן הקטלוג שתכננה, וכששאלה עליה את בעלה, סיפר לה שחזרה לארץ. ובכן, היא רוצה להזמינה לבהאמה, שתעזור לה בעיצוב המוזיאון לתלבושות היסטוריות המוקם שם בתקציבים מרשימים ביותר. היא חושבת שדפני תתאים לתפקיד. החופים כאן מדהימים. האם היא אוהבת לצלול? האם היא מעוניינת לדעת מראש מה יהיה שכרה? ומשהמשיכה לשתוק, סיפרה, אמרה אשתו משועשעת: “באשר לדוריאן, משרק נוכח לדעת שאני חיה ובועטת ואין לי מאהב, ארז תיק צד ונסע לאי הוג, להמר שם בקזינו. אבל החלטתי לסלק אותו מהאיים. לא רוצה אותו פה. ואני מציעה גם לך להיגמל ממנו. בלאו־הכי יחזור במוקדם או במאוחר אל אחת הקורטיזנות העשירות וקלות הדעת שלו. את ענייה ורצינית מדי בשבילו”.

בגלויה שקיבלתי מדפני מאיי הבהאמה כתבה:“אני שוכבת עכשיו על חול כתום, מנצנץ, טהור מכל רבב, בצל דקלים ואורנים וקזוארינות, ומאזינה לזמרת ציפורים מסולסלת, לא מוכרת. מרחוק זוהר החוף בכל צבעי הקשת, והים – עדנה תכולה תמה. כרגע מטפס גמל־שלמה ענקי על כתונת הבאטיק הארוכה שלי, מלאכת מחשבת מקומית יפהפייה, ואין לי שום חשק לסלקו. אני גרה בביתה הוויקטוריאני האלגנטי של ג’ואנה בנאסאו, ואנחנו מסתדרות מצוין. דוריאן הסתלק מהאיים עוד לפני שהגעתי הנה. גם זו לטובה. רואים פה גברים שחורים מ־ש־ג־עים!”

מדי פעם, כשמזדמר בראשי השיר העצוב הזה, “רכב, אל תאיץ בסוסים”, אני נזכרת בדפני, ואני הופכת במחשבתי במכתבה לבתה, לפני שעמדה לשלוח יד בנפשה, ומנסה לרדת לכוונתה, כשכתבה שהיא הולכת לפרוץ את גדר הנפש.

הסופר הרוסי, ולדימיר נאבוקוב, התרפק ביצירותיו על גן העדן האבוד של ילדותו שעברה עליו בסנט פטרסבורג ובדאצ’ה של משפחתו, בווירה, והוא המשיך לחיות בה בחלומותיו והפך וחפר בה בזיכרונותיו, גם אחרי שהמהפכה הסובייטית הבריחה אותו ממולדתו. בשונה ממנו, התרפק גם מרסל פרוסט הצרפתי על אתרים מילדותו האבודה, בהם חווה אירועים חושיים ורגשיים, שהטילו את אורם, או את צילם, על כל יצירותיו. ויש, כמובן, אין־ספור דוגמאות, שמאורע מסוים מקרין על כל חייו של אדם.

בדומה לכך, אמרתי בלבי, אירע גם לדריה, ידידתי ובת־דודתי, המתרפקת כל ימיה על מאורע אחד ויחיד שחוותה בהיותה בת עשרים. דריה היא בחורה מוזרה קצת, ענוגית, וכשהיא במיטבה, ניתן לדמותה לגרסה מסויימת של ויוויאן לי ב“חלף עם הרוח”. היא בוגרת הסמינר למורים, ובנעוריה כתבה שירים. דריה הגיעה אלינו לביקור בלונדון בשנות השבעים, מיד עם השתחררותה משירות לאומי כמורה ביישובי ספר, ושנים רבות דימיתי בלבי, כי היקלעותה המקרית לנשף בארמון בקינגהאם, הטביעה את חותמה על כל חייה.

היה זה שבועות אחדים לפני חג המולד, ולאחר סתיו ארוך בשלל צבעי אוקר וטרקוטה וארגמן דהוי ודשאים בירוק בוהק וצחות גבישית באוויר עם ריח של גשם – פתאום החל הכול סוער, ומערבולת מסחררת של עלווה נחתה על המדרכה בתמרוני צניחה לולייניים. כשיצאה דריה מן הטקסי שהביאה משדה התעופה, ציפתה לה הפתעה: חגיגה של שלג! פתיתי שלג השתובבו באוויר וצנחו לארץ בקלילות של בלרינה, כיסו את העצים החשופים שבשלכת ואת הרקמה הירוקה כהה של שיחי האשוח, את החצרות ואת הגגות ואת המרפסות ואת הארובות. הכול עטה שלמת כלולות לבנה כתפרחת של שקדייה וקבר תחתיו את גלגלי המכוניות החונות, ודריה, שלא ראתה לפני כן שלג מימיה, רק הניחה את מזוודתה, מיד רצה לחצר והחלה להשתובב עם הילדים במעילים הססגוניים ולקלוע בהם כדורי שלג, וממש לא הכרתי את הנערה המלנכולית, המכונסת בעצמה, זו שישבה עמי שעות על שעות במטבחנו הקטן בארץ, ותוך השתנקויות של בכי ושיהוקים בלתי נשלטים, השיחה באוזני את מצוקתה, ומשפטיה הקטועים והמבולבלים נשמעו לי אז כנשורת של מכיתות משוננות מן האבן הכבדה המוטלת, לדבריה, בקרקעית לבה. היה זה לאחר שנישאתי ועזבתי את בית הורי, ובאותו הזמן גם נעלמה דודתי, אמה של דריה, והילדה הועברה אל בית אביה. אך משלא הסתדרה עם אשתו הצעירה, אספוה הורי לביתם, עד שנמצא לה סידור בפנימייה.

למחרת בואה ללונדון, כשיצאנו מן הבית בדרכנו לווסט אנד, טפח הקור היבש על פנינו, הקפיא את ידינו ואת רגלינו וחדר מבין שולי השמלה אל קצות המגפיים. אבל פני דריה נהרו. כל העיר הזאת, פארק אחד גדול! קראה. חלונות הראווה של חנויות הכלבו הגדולות באוקספורד סטריט, ברחובות ריג’נט וקנסינגטון, הוארו בשלל אורות צבעוניים לקראת החג הקרב, ובעיניה נראה הכול חלומי. “נפלא!” “מרהיב!”, לא חדלה למלמל. ואני אמרתי בלבי, לא בלי שמץ של קנאה, שהנערה העגמומית הזאת, שבהיותנו בארץ לא נראה חיוך על שפתיה, ניצבת עכשיו על סף התאהבות גדולה. גורלית.

בעלי שימש אז מזכיר ראשון בשגרירות ישראל בלונדון, ובתוקף תפקידו הוזמנו על־ידי השגריר לארמון בקינגהם לקבלת הפנים השנתית הנערכת שם לאנשי הצוות הבכירים של השגרירויות הזרות. לכבוד המאורע רכשתי לי שמלת מקסי חדשה מסאטן זית, מעוטרת רקמת כסף, וכסיות עד המרפק, ושאלתי מאחת מ“ידידות מוזיאון ישראל” שכמיית פרווה וארנק חרוזים ויקטוריאני. אך השפעת האסייתית שהשתוללה אותה שנה באנגליה, הפילה אותי למשכב, ומשעלה חומי, והשיעול גבר והרופא אבחן דלקת סימפונות, הצעתי לבעלי שדריה תתלווה אליו לארמון בקינגהאם במקומי, ולשמע הצעתנו, נתקפה, בהתרגשותה, באותו שיהוק לא נשלט שהכרתי מנעוריה.

זימנו תופרת לביתנו שתתאים את שמלתי המפוארת למידותיה של דריה, הקטנות משלי, וכשצלצל הרכב בשער ביתנו להסיעם לארמון, ראיתי מבעד לחלון את המרכבה הנוצצת בברק שחור, רתומה לשני סוסים, ואת בעלי מושיט את ידו – החפתים המעומלנים בלטו מבעד לסאטן השחור של הטוקסידו שלו, ששאל אצל “האחים מוס” בבדפורד סטריט – לסייע לדריה בעלותה למרכבה. ובלבי אמרתי שהנערה הזאת חיה עכשיו באגדה.

שכבתי במיטתי קודחת מחום, והאירוע המלכותי, שנכחתי בשכמותו שנתיים לפני כן, צף ועלה כמו חי בראשי הלוהט, הכבד כמטיל ברזל. חשתי שאני טובלת בזיו ענוג של אור יקרות כבאגן של נקטר. בעיני רוחי המתועתעת ראיתי את מרכבתם, והנה היא צבועה זהב ורתומה לששה סוסים לבנים כמרכבתה של סינדרלה, חולפת במסלולה על־פני אורוות המלך, ובהגיעם לשער הארמון, שדמה בעיני ההוזות לטירת אוברון וטיטניה מ“חלום ליל קיץ”, קדים לפניהם אנשי משמר המלכה, חיילי עופרת במדי שחור־אדום־זהוב, ומובילים אותם בהדר טְקסי לסטיו האכסדרה. עכשיו ריצדה בראשי הקודח מערבולת בשלל צבעים זוהרים: ברק הפנינים של העטרות בראשן של הגבירות מבית המלוכה ושל בנות האצולה, מעין בובות ברבי צהובות שיער עם עיני תכלת עגולות וריסים מעפעפים, ונצנוץ היהלומים על מחשופיהן העמוקים. ומשנשמע קול הכרוז הקורא בשמותיהם של אנשי הסגל הדיפלומטי, ראיתי בעיני רוחי בובות גברים בתרבושים תורכיים ולהב חרבותיהם הארוכות בוהק על ירכיהם; וביניהם דוקטור דוק מן הקומיקס במדי גנרל, והמלח פופאי במדי אדמירל, ובובה מ“מומין” בדמות ציפורית עם עיני ינשוף מאוהבות, וסופרמן בחליפת מצנח ארגמנית עם מיקרופון משתלשל, ובובות בדמות אבירי המסדרים, עיטורים נוצצים על כתפיהם ושלטי גבורה על חזיהם. והנה דריה, בגודלה הטבעי, מעין עליסה בארץ הגמדים, זוהרת בשמלת הסאטן הירקרקת שלי, נשענת על זרועו של בעלי, שהתגלגל בדמיוני לנסיך שכישוף הפכו לצפרדע, אך עוד מעט קט, ידעתי, ייהפך, כבמטה קסם, לאביר חלומותיה של דריה. הנה הם מרחפים כסהרוריים על שטיחים אפגניים ססגוניים, באולמות רחבי ידיים, עם נברשות בדולח וגובלנים עתיקים ומראות אדוארדיות ותמונות ענק במסגרות ויקטוריאניות מוזהבות עם ציורי אבירים בצווארוני תחרה, בין שרים ורוזנים במעילי כנפות, ראשי ברווזים להם ואפים של פילים, ובהישמע תרועת החצוצרות, נוהרים הכול אל אולם “גלריית התמונות”, שזכרתיו מאז, לקדם את פני פמליית הוד מעלתה, שהתגלגלה בדמות “המלכה הלבנה” מ“עליסה בארץ הפלאות”. לבושה היתה בשמלת כחול־ספיר עם נצנצים, עטרת זהב משובצת יהלומים לראשה, וטפפה בין הקהל כשהיא לוחצת ידיים, מחייכת, שואלת, נענית בלוויית קידה עמוקה – “כן, הוד מלכותך…”, “לא, הוד מלכותך…”. והנה הדוכס מאדינבורג, במדי מסדר הבירית, מתגלגל לדמות “הכובען המטורף” ממסיבת התה של “עליסה”, והוא מחליף דברים עם שגרירים, שאוזני הארנב שלהם מזדקרות מבעד לצילינדרים, ומתבדח עם נשותיהם, בעלות ראשי ציפורים. והנה הוא מתעכב ליד דריה היפה, מבטו נוקב את עיניה, אך ממשיך בדרכו, כששובל האצולה המלכותית בעקבותיו: המלכה האם, בובת דובשנייה מחויכת, ושני דחלילים מהלכים בתפקיד הנסיכים צ’רלס ואן. והנה הדוכסית מקנט, והארכידוכס מוויילס, ופרחי דוכסים ודוכסיות, לכולם כתרי בדיל על ראשיהם, ונבדל לעצמו, הארכיבישוף מקנטרברי, בצורת פרפר ענק במצנפת זהב, כנפיו נתונות בגלימה אדומה, ובידו מטה עם גולת כסף.

בצלילות רגעית, כשראשי מתבהר מעט מן הערפל האופף אותו, אני נזכרת איך, בהינתן האות, זרמנו אז כולנו אל חדר־כס־ המלכות, ללגום מן השמפניה ולטעום ממטעמי השף המלכותי, ולנגד עיני הבוערות מחום, חולפים המראות כבקלידוסקופ: בעלי ואני שטים בין הפרוזדורים הארוכים, לוטשים עינינו אל השועים והפחוֹת, נמשכים כאל שירת הסירנות, אל צלילי הטנגו והוולס הבוקעים מאולם המחולות בנגינת התזמורת המלכותית הסקוטית, ומצטרפים בצעד מהוסס אל בינות לרוקדים (עננה מעכירה את החיזיון המזהיר שאני שרויה בו בחומי, כשהבזק של זיכרון מעלה לעיני את הנספח הצבאי הסובייטי המסב מאתנו את פניו במופגן, ואת הנסיך הסעודי המכווץ למראנו את גבותיו ומעווה את פיו המשופם. דומה שרק אנשי המשלחת הגרמנית אהבו אותנו אז, אהבה מופרזת מעט.) אך הנה מופיעה שוב דריה לעיני רוחי, והפעם היא נתונה בזרועותיו של נסיך יפה תואר, כומתת אבירים לראשו, שכמייה מתנפנפת לגופו, ורגליו הדקות והארוכות נתונות במגפי ליצן.

ובחצות הלילה… בחצות הלילה… – כתבתי אז להורי – נשמעה התרועה והושר ההימנון הבריטי, ואני, בשל היבלת שצרבה ברגלי מן העמידה הממושכת בטקס, זירזתי את בעלי לחזור ולהתעופף אל קיננו, ובהיחפזי לצאת מן הארמון, נשרה מרגלי אחת מנעלי…

כשחזרו בעלי ודריה הביתה הייתי שקועה בנמנומי מחלה טרופת סיוטים. קרוב לוודאי שלמחרת סיפרה לי דריה את רשמיה מן הנשף, אך אינני זוכרת מכך דבר. זכור לי רק שהיא טיפלה בי במסירות במחלתי וכעבור שבועיים חזרה לארץ, כשאני הבראתי ובעלי נפל למשכב.

כעבור שלוש שנים, בשובנו לארץ, נראה היה לי כי דריה איבדה משהו מנעוריה ומקסמה. עיניה הירוקות, החידתיות, שכמו ביטאו שני רגשות מנוגדים, של להיטות ושל אדישות, איבדו את הברק שלהן והיא החלה מעפעפת כקצרת רואי; שערה הגלי התדלדל ובשפתיה נסתמנה הבעה של מרירות. היא לא היתה נשואה, ואורח חייה לא העיד על כוונתה למצוא לה בן־זוג. ברצותה לשפר את האנגלית שלה, נרשמה לקורס למתקדמים במועצה הבריטית והיתה מנויה על ארבעה כתבי עת אנגליים.

יום בהיר אחד נעלמה מחיינו, לאחר שנשלחה, מטעם הסוכנות, להורות בבית ספר יהודי בדרום אפריקה, שם התגוררה אמה, ומן המכתבים המעטים שכתבה לי משם, לא יכולתי ללמוד דבר על חייה.

אל המסיבה לחתונת הכסף שלנו הזמנו את כל בני המשפחה, וביניהם גם את דריה, שחזרה בינתיים ארצה. בסוף המסיבה, בזמן שתיית הקפה, נסבה השיחה על לונדון, אני הזכרתי את ביקורה של דריה אצלנו ואת מחלתי, ובעלי הזכיר תקרית דיפלומטית משעשעת שאירעה לו באותו נשף בארמון בקינגהאם, כשדריה התלוותה אליו לשם במקומי. אחר־כך הציע מישהו שנשחק ב“אמת או שקר”, כשהמנחה שואל את אחד הנוכחים שאלה נוקבת כלשהי, ועל האחרים לנחש אם התשובה שהשיב היא אמת או שקר. בהגיע תורי, הפניתי אל דריה שאלה שסבבה בראשי כל השנים: אם היא עדיין בקשר עם הנסיך שלה.

“נסיך? איזה נסיך?” השתוממה דריה.

“נסיך החלומות”, חייכתי במעין ערגה, "זה שרקדת איתו בנשף המלכותי ההוא ומאז…

“מאז מה?”, נזעקה, כשהכול מפנים אליה את מבטם בציפייה דרוכה.

“מה זאת אומרת – ‘מה’?”, התרגזתי פתאום, “הרי מאז הנשף ההוא… מאז שהנסיך הזה כישף אותך, כיסה עלייך בפעמון זכוכית, כאילו… מאז את שקועה בתרדמה עמוקה, מצפה שהוא יבוא ויגאל אותך! בגללו לא התחתנת, וכשנזכר שמו במדור רכילותי כלשהו, באחד המגאזינים הבריטיים שאת מנויה עליהם, את גוזרת ושומרת את פיסות המידע האלה כעל בבת עינך… זה הרי הדבר הכי חשוב שאירע לך בחיים ! המיתוס שבנית סביבו, דיו להזין אותך כל ימי חייך!”

בין אורחינו השתררה מבוכה, ודריה הביטה בי בפליאה גוברת והולכת. פתאום התעשתה, נשמה עמוק, עיניה הצטעפו, פניה עטו הבעה מסתורית, והיא חזרה לדמות לווריאציה, מטושטשת במקצת, של ויוויאן ליי מ“חלף עם הרוח”, אך התעטפה בשתיקה.

“איזה נסיך? על מה את מדברת? איזה שטויות!”, התפרץ עלי בעלי, “אני הרי הייתי לידה במשך כל הערב! לא היו דברים מעולם!” ולאחר רגע: “אני מבין מה קרה פה! היית חולה, קדחת מחום, והזית, הכול הזייה!”.

“היה או לא היה?”, פנה המנחה אל דריה שתפסוק בדבר, אך היא השתקעה בשתיקתה, וחיוך המונה ליזה לא מש משפתיה.

“היה או לא היה?” הפנה המנחה את שאלתו אל הקהל.

“לא היה!”, “היה!” נשמעו קולות בלולים.

“דריה, כולנו מצפים למוצא פיך: היה או לא היה?” דחק בה המנחה.

דריה נתקפה שיהוקים, וגם המים שלגמה והחבטות שחבט מישהו על גבה, לא הצליחו לשתק אותם.

“הניחו לה!”, נשמע קול נשי מן הקהל, “אינכם רואים שזה כבר לא משחק?”

“לא, לא…”, נענעה דריה בראשה, “זה בסדר…”

“את בטוחה?” שאל המנחה בדאגה.

“כן… תמשיכו…” גמגמה מבעד לשיהוקיה.

“או.קיי…”, הביט בה המנחה בספקנות, “היה או לא היה?”

“היה…”, נשמע בקושי קולה של דריה, וכל הנוכחים מחאו כפיים.

התיישבתי לידה וחיבקתי את כתפיה. ידעתי שסודנו המשותף יישמר בינינו לעולם.

היינו משפחה לא־תקנית. לפני שנים אחדות חָלקנו, אחותי, אני, ודודנו, אח אמנו, דירה ישנה, רחבת ידיים וגבוהת תקרות, בלב תל אביב, אותה ירשנו מהורינו. לכל אחד מאתנו היה חדר משלו, והסלון והשירותים היו משותפים לשלושתנו. אבל לדודנו, צייר במקצועו, היה גם סטודיו על הגג, ששימש פעם חדר כביסה לכל דיירי הבית, ועם עלותו לארץ, בשנות החמישים המאוחרות, משנכנסו לשימוש מכונות הכביסה הביתיות וחדרי הכביסה נותר מיותם, התקינו אותו הורינו למגוריו. מתי־שהוא, בשנות השבעים, ניסה דודנו את מזלו בלונדון ונשאר שם כשנתיים, ואחרי מות אבינו, חזר לארץ ונכנס להתגורר בדירת הורינו, בעוד חדרו שעל הגג משמש לו סטודיו.

אחותי היתה גדולה ממני בשנה וחצי, והיה בינינו דמיון פיסי ניכר. שתינו היינו גבוהות, ופני־העז המוארכות שלנו, שנחשבו “מעניינות”, הכתיבו לנו תספורת פוני, אך אחותי היתה רזה והקפידה על הופעה אלגנטית למופת, בעוד אני נטיתי להשמנה ולבושי ה“אתני” היה זרוק משהו. ותכונותינו תאמו במידה רבה את סגנון לבושנו. אף אחת מאתנו לא נישאה. אחרי שסיימנו את שירותנו הצבאי, רכשו הורינו שתי דירות בנות חדר וחצי לכל אחת מאתנו, ועד שנפטרה אמנו ניהלנו חיים עצמאיים. אחותי היתה שקועה בעבודתה החינוכית, תחילה כמורה ביסודי, ואחר־כך כמנהלת באותו בית ספר שבו לימדה, וכשמשרד החינוך צירף יחד שני בתי ספר והיא נותרה ללא משרה, יצאה לפנסיה מוקדמת, והתמסרה לתחביבה מאז ילדותה: ייבוש פרחים. היתה יוצאת במכוניתה אל מחוץ לעיר, חוזרת עם זרים של פרחי שדה וקוצים ומייבשת אותם באלבומיה. על המדף בחדרה נערמו עשרות אלבומים כאלה. ואילו אני עבדתי כעורכת בהוצאת ספרים, עד שנהייתי עצמאית.

במותה, ציוותה אמי את דירתה לבנותיה, בתנאי שלא ננשל ממנה את דודנו, והוא יוכל להמשיך להתגורר בה ללא תשלום כל זמן שיחפוץ. היום אני מתקשה להבין איזו רוח עיוועים בלבלה את דעתנו וגרמה לנו לפעול בניגוד למיטב שיקולינו, כשמכרנו את דירותינו והעתקנו את מגורינו לבית אמנו המנוחה. אבל אין אדם נתפש על צערו, ובאותה תקופה היינו שתינו שקועות בצער. אשה אשה וצערה.

עלי לספר משהו על דודנו. על הרושם הראשון שלי ממנו, כילדה, כשרק הביאו אותו הורינו אל ביתנו ישר משדה התעופה, וסיפרו ששרד את השואה בזהות של גוי פולני. בעיני ה“צבריות” הוא נראה אז “גלותי” ללא תקנה. ביישן קיצוני מצד אחד, ובוהמיין פולני הלוקה בפרצי וכחנות טורדנית מצד שני. קומתו היתה ממוצעת, ראשו גדול וסימטרי ותווי פניו כמגולפים, שערו הבהיר גולש על מצחו ועל אוזניו בסגנון שהקדים את ה“ביטלס”, וחליפת הפסים המיושנת שלו היתה תלויה עליו ברישול. אבל סימן ההיכר שלו היה מטפחת הבוקרים האדומה הקשורה לצווארו, מהודקת בסיכת נחושת דמוית מגל, מטפחת זאת לא משה מצווארו, והתגנדר בה כשצייר בסטודיו, וכשהסב אל שולחנו הפינתי בבית הקפה השכונתי שלנו על בקבוק בירה באדווייזר", והקצף גולש מכוס הקינג־סייז שלפניו, וגם באירועים משפחתיים חגיגיים בצבץ אודם מטפחתו המשולשת מבעד לז’קט הרפוי, על רקע חולצתו המבהיקה, שעוזרת הבית שלנו השקיעה בעמלונה ובגיהוצה את כל חיבתה אליו. היתה לו קולקציה שלמה של מטפחות כאלה, בגדלים ובגוונים ובהדפסים שונים והיה שולף אותן, מקופלות למשעי, ממגירת ארונו בהחלטיות ובמיומנות, בהתאם לנסיבות.

דודנו הוא אשף הרישום והצבע, ובנקל יכול היה להרוויח את לחמו מגרפיקה, או מהוראה, אלמלי עקשנותו להקדיש את חייו אך ורק לציור; ומאמנותו בלבד התפרנס בדוחק רב. הוא צייר בעיקר פורטרטים, שלא ניתן היה לטעות בזהות המודלים החריגים שלו, אך סגנונו הגרוטסקי הנועז, שגילה טפח מביך באופיים ובאישיותם, היה בעוכריו, וההזמנות לפורטרטים אצלו התמעטו, גם בשל מעמדו בקרב ה“בראנז’ה”, מבקרים ואוצרים ובעלי גלריות נחשבות, שנפגע במשך השנים עקב סגנונו “המיושן” – ניגודה הגמור של “דלות החומר” – אך גם בשל אישיותו הבעייתית, אדם מופנם הסומך רק על עצמו, ועם זאת, דעתן־פולמוסן שנזקק לחברת אנשים ולהכרה.

מלחמותיו של דודנו עם נושאי דגל הקדמה באמנות החלו כבר בעיר הולדתו, וארשה, כשמרד במורהו הכריזמטי, צ’מינסקי, מבית מדרשו של קזימיר מאלביץ', הסופרמטיסט הרוסי הנודע, שהטיף לצורות ציוריות מופשטות המבטאות תמצית של תפישה רוחנית, כגון ריבוע לבן על רקע לבן, צ’מינסקי, שהיה גידם, נחשב לגדול ציירי פולין בין שתי המלחמות, ודודנו, שבלט בכשרונו הווירטואוזי, היה תלמידו המובהק, עד שהתקומם עליו ועל סגנונו הגיאומטרי, כשהכריז על עצמו שהוא צייר ולא גרפיקאי (ברגע של חולשת דעת, הודה בפנינו, אחייניותיו, שהערה אנטישמית ארסית שפלט צ’מינסקי בכעסו, היא שגרמה לו לחתוך סופית את יחסיו עמו, ומאוחר יותר, התנתק כליל גם מסגנונו). מורה דגול זה הקנה לו את מיומנותו ברישום, וטכניקות בצבעי שמן ואקוורל ובליטוגרפיה, ומאשתו הפסלת, “המטורפת”, של המאסטרו, למד דודנו לצקת מסכות־מוות – זה גם הדבר היחיד שהיה מוכן לעשות תמורת כסף, חוץ מציור – והאווירה האידיאליסטית־אוטופיסטית ששררה בסטודיו שלהם עיצבה את אישיותו ונטעה בו רוח מרדנית לכל ימי חייו. הוא, אמנם, לעג לאלמנט האוניפורמי החוזר לעייפה בעבודותיו של מורהו – צ’מינסקי טען שקונפליקט באמנות הוא מקור כל הרע – אך המשיך לראות את עצמו כמבטא את רוחה האמיתית של המהפכה באמנות. “ציורי נחפרו ממעמקי נפשה של המהפכה”, אמר, והוסיף בצחוק חידתי: של המהפכה כמטאפורה, כמובן".

הדימוי “חפירה” בא לו, כמדומה, מאשתו הפרודה, ריטה, ציירת פולנייה, שהיה נשוי לה שנתיים, ונשארו ידידים, ששוטטה ברחבי העולם צמודה למשלחות של ארכיאולוגים ואנתרופולוגים פיסיים, החופרים קבריי אחים עלומים וחוקרים בהם גולגלות ושלדים של מי שנחשבו “אויבי העם”, בארצות שבהם מתקיים משטר רודני, וריטה תיעדה את ממצאיהם באמצעות ציור (האם קברי האחים של אלפי יהודים מתקופת השואה בארצה, פולין, הציתו בה את הזיקה לנושא?). בדירתנו היו תלויים כמה מציוריה המקאבריים, בעלי כותרות פואטיות־דרמטיות, שציירה בארצות דרום אמריקה, באל־סלוודור ובארגנטינה בעיקר, בצבעי גיר עזים, שובי עין, של כחול אולטרמרין וסגול וירוק בקבוק ובורדו, מרוחים בשכבות עבות על גבי נייר, ואפשר היה לזהות בהם דמויות שלדיות לבנות אפורות, בתנוחת שכיבה. ריטה התארחה בביתנו כשהגיעה לאזורנו במסגרת פעילותה בארגון זכויות האדם, והתרשמנו שהיא צעירה אך מעט מדודנו, נאה, שמורה היטב, מסויגת וקפואה; אך כששאל אותנו דודנו מה דעתנו עליה, ואני העזתי לומר שהיא נראית לי פריג’ידית, פרץ בצחוק אדיר ומלמל: “זה לא… זה לא…”. והוסיף בכובד ראש, כשהוא מציץ אל אחותי: “אבל נכון שהיא מין צמח אל תיגע בי… ומעניין שאין בכך סתירה”. וכשאחותי הסמיקה והשפילה את ראשה, והחלה למולל באצבעותיה פקק של בקבוק שהתגולל על השולחן, תהיתי בלבי אם יש איזה סוד בין השניים האלה שאני אינני שותפה לו. שהרי שתינו הערצנו את דודנו, והתבדחנו, בינינו לבין עצמנו, שאנחנו קצת מאוהבות בו; אם כי, שמתי לב, שתוך כדי התבדחות, הסתמנה עווית קלה בשפתיה של אחותי.

מה הפלא? דודנו נחשב לאהוב הנשים, נשים, במנעד רחב של גילים, היו מתאהבות בו ונטפלות אליו, והוא, ג’נטלמן פולני נעים הליכות שכמוהו, לא מצא כוח בעצמו להיפטר מהן. אך לזכותו ייאמר, שמתוך התחשבות ברגשותינו, מעולם לא הביא את אהובותיו לדירתנו, וגם כשדגמנו לו בסטודיו שלו, והן מעורטלות כתף או שד, לא נעל אחריו את הדלת. לא נותר לנו אלא לשער שתינה איתן אהבים בביתן, או בטיולי סופשבוע מחוץ לעיר, ואמרנו זו לזו שדודנו חש בקנאתנו, והוא משתדל שלא ללבותה.

בכל פעם שהיה דודנו שוהה מחוץ לבית, היתה גם אחותי נעלמת לימים אחדים. התלבשה ב“בגדי הספארי” שלה, מכנסי ברמודה, כותונת גברית לבנה וכובע קש רחב שוליים; במזוודת גלגלים קטנה קיפלה חליפה אלגנטית, נעלי עקב ופריטים אישיים, ששימשוה לשהיית לילה או שניים ב“צימר” כלשהו, העמיסה על כתפה את האוגדן הגדול לאיסוף הצמחים לייבוש, והודיעה שהיא יוצאת לסיור טבע בנגב או בגליל.

כשחזרה הביתה, דבר ראשון נתנה בי מבט שואל, לראות מהבעת פני אם דודנו בבית. וכשגילתה שעדיין לא חזר, קפאו פניה, הטילה את חפציה על מיטתה, התפשטה והתקלחה במהירות ובעצבנות, וכשנכנסה למטבח ושאלתיה. אם תאכל ארוחת ערב, החוותה בידה לשלילה, והחטיפה לפיה בחיפזון, בעמידה, חלב עם ביסקוויטים, או קרקרים עם גבינה צהובה, ואחר־כך הסתגרה בחדרה עד הבוקר.

עכשיו, אחרי שכבר הכול מאחורינו, אני נזכרת בכל מיני אפיזודות הקשורות בה ובדודי. הנה, מקרה שאירע: אחותי חזרה נרעשת מהספרייה הבריטית, שהיא ודודי נהגו לנסוע אליה במכוניתה כדי להחליף ספרים, וכששאלתיה איפה הדוד, אמרה שנעלם לה, וסיפרה בקול בהול, כאילו צרה גדולה התרגשה עליה, שהיתה שם איזו אשה, והוא הסתלק איתה… וכשניסיתי לומר שאין בכך שום דבר יוצא דופן, דפקה בזעם על השולחן וצעקה: “אבל כרטיס הספרייה היה אצלו! ובגללו החניתי את המכונית במקום אסור! והחוצפה הזאת, להסתלק בגניבה, בלי שום הסברים!” ורק אחרי שהתיישבה, ולגמה מן המים הצוננים שהגשתי לה, ונרגעה מעט, גוללה את העובדות כסדרן. תחילה, סיפרה, התעכב דודנו ליד הדוכן של הספרנית להתבדח איתה, כדרכו, והיא עצמה ניגשה לאחת האצטבאות לחפש ספרים. משסיימה לבחור ונטלה ככל המגיע לה, הבחינה בו שהוא משוחח בעירנות עם איזו אשה שראתה אותה רק מגבה, אך שמה לב לשכמייתה הסגולה, ששיער בצבע תפוז גולש עליה בשפע מחציף, והיא מנפנפת בו “בקוקטיות מגעילה”. לא רצתה להפריע לו, אמרה, אז התיישבה ליד השולחן ועיינה במגאזינים והמשיכה לארוב לו, ומדי פעם העיפה מבט לעברו. אך הוא נראה משועשע בחברת הגברת הזרה, אמרה, צחק עמה כמיוחם, אחז בזרועה, ובשלב מסוים, כשנשאה אחותי את עיניה אליהם, לא ראתה אותם עוד. הלכה לחפש אותו בין שבילי המדפים ובחדר הקלטות, סיפרה, וכששאלה עליו את הספרנית, אמרה לה שראתה אותו יוצא החוצה עם איזו אשה. שאלתי את אחותי איפה הספרים שבחרה, כי תמיד נמצא ביניהם גם איזה ספר בשבילי, ואמרה שבחפזונה להסתלק משם, השאירה את הספרים על הדלפק של הספרנית.

כשנשמע קול חריקה בחור המנעול, ושיערנו שממפתחו של דודנו, רצה אחותי אל חדרה והסתגרה שם. וכשנכנס ושאל עליה, אמרתי לו שהיא כועסת מאוד, ומוטב להניח לה עד שתירגע. דודי התנצל, ואמר שאיזו אשה עיכבה אותו לשיחה, ואפילו אינו יודע מי היא. לא עניתי, אך הוא קלט את מבטי הספקני, והתפרץ: “כבר היא חושדת!” (“היא”, אמר, לא “את”), אבל בלם את עצמו, ועלה לסטודיו שלו, וכשיצאה אחותי מחדרה בדרכה למקלחת, ראיתי שעיניה אדומות ופניה נפוחות. חשבתי בלבי שתגובתה למקרה השולי הזה היא מעבר לכל מידה. ובושתי בעצמי שאני רואה אותה בכך.

מקרה אחר שהייתי עדה לו: יום אחד נפצע דודנו בפרק ידו כשצייר בסטודיו שלו וביקש ממני לחובשו, אך משהדימום התגבר, הציעה אחותי להסיעו במכוניתה למחלקת תאונות בזמנהוף, ואני הצטרפתי אליהם. באכסדרת המרפאה המתינו אנשים רבים, ובעוד אחותי ודודי ממתינים לתורם, ניגשתי אני למשרד להירשם. כשחזרתי אליהם ונדחקתי להתיישב לידם, התפרצה עלינו איזו אשה משורת הממתינים שמולנו: “תראו את השלישייה הקדושה הזאת! פתאום הוא כבר לא מכיר אותי, האדון הצייר הזה! הסנוב הפולני הזה! מרים את האף, הנואף הזה!”. אשה גבוהה היתה, גוף אתלטי, גֶרמי מעט, שיער קצר, מסולסל, שזור שיבה, והיתה סמוקה מכעס.

“סליחה, אתם מכירים?”, שאלה אחותי את הזרה בקול המנהלת הסמכותי שלה.

אבל דודנו קד קידה כלפי הזרה, וצחק ואמר: “סליחה, סליחה, שלום! שלום וברכה!”. ואז נקרא דודי אל הרופא ואחותי דחקה אותו בגבו שיזדרז להיכנס לחדר, ואני ניגשתי לתפוס תור בבית המרקחת, למקרה שנזדקק לתרופה כלשהי. אך הזרה עקבה אחרי ונעמדה לצדי, ודיברה אלי כאילו היינו מכרות ותיקות, בקול שורטני, היסטרי, סיפרה שהיתה דוגמנית של דודי והוא “ניצל” אותה, “אבל סלחתי לו, מחלתי לו”, אמרה, “אז לפחות שיאמר לי שלום כשאנחנו נפגשים”, והמשיכה לדבר בקול רם, מתעלמת מסקרנותם של הסובבים, פניה מרות ועווית של עצבנות בכתפיה, סיפרה על סכסוך מתמשך שלה עם קופת חולים, התאוננה על התורים הארוכים ועל הבלגן בתיקים ובניירת, ואמרה שהוריה דיכאו את נטיותיה האמנותיות ושיסו בה את אחיה, ועכשיו כולם ברוגז איתה ואין לה נפש קרובה בעולם. לפרנסתה היא עובדת כדוגמנית, אמרה, אך היא רואה זאת כבגידה בכישוריה ובייעודה, כי ראשה מתפוצץ מרעיונות, איך לפתור את בעיית העוני בארץ ואת הסכסוך הישראלי־ערבי וכו'. שטף שיחתה נקטע רק כשחזרו אחותי ודודי מהחבישה, אבל הזרה נדבקה אלינו בדרכנו החוצה וכשאחותי דחקה בדודנו להיכנס למכונית, והזרה נשענה על החלון הפתוח והמשיכה לדבר, מיהרה אחותי להתניע את האוטו והסתלקה מהמקום (“כמעט הפלת אותה לארץ”, גיחך דודי). וכשנשארנו לבדנו, אמרה לי אחותי כמתאבלת: “תראי שבקרוב מאוד היא תחזור לסטודיו שלו, המטורפת הזאת, על־פי הניצוץ הפראי במבטו הבנתי שצץ לו רעיון אמנותי חדש בקשר אליה”. ואחרי שתיקה ארוכה הוסיפה: “אבל בסוף הוא ייתקע עם אחת מאלפת כלבים וזייפנית של אורגאזמות”. ונדהמתי מהתבטאותה הפרוצה של אחותי, שנהגה תמיד לשמור על לשון נקייה ומאופקת.

היינו די בודדות. הקשרים החברתיים שלנו הסתכמו בפגישות אקראיות עם שתי בנות־דוד, אחייניות של אבי (משפחתה של אמנו נספתה בשואה) וכל אחת מאתנו נפגשה, מדי פעם, בבית קפה, עם איזו חברת ילדות מימי בית הספר, או עם עמיתה לשעבר לעבודה. אחותי הסתפקה במה שיש לנו, אסירת תודה על מצב בריאותנו התקין, פרט לחוליים כרוניים אחדים, ועל כך שיש לנו דירה ופרנסה. אבל צרכי היו מרובים מצרכיה, ובנעורי שאפתי ליותר משזימנו לי חיינו הצנועים.

כשעוד התגוררתי בגפי, לפני שחזרתי לגור בדירת הורינו, היה לי חבר, מבוגר ממני, נשוי עם שני ילדים, ורק משפחתי המצומצמת ידעה על הרומן החשאי שאני מנהלת איתו. אבל גם כמה משכני חשדו בי, כשפגשו אותו בחדר המדרגות, ושמו לב שהוא פותח את דלתי במפתח משלו, וגם הבחינו בכך שהוא יוצא מדירתי בשעה מאוחרת בלילה. אבל אני השליתי את עצמי שהם מאמינים לי, כשהצגתי אותו כחברי לעבודה, שותפי לפרויקט ספרותי כלשהו, שהזמן היחיד העומד לרשותנו כצוות, הן שעות הערב המאוחרות.

במשך השנים ההן היו כל מעייני נתונים למאהבי, ולא נתתי את דעתי על דודנו, וגם חייה האינטימיים של אחותי לא סקרנו אותי במיוחד, אף כי תהיתי, לפעמים, בלבי, אם יש לה חיים ארוטיים כלשהם. אבל הסתבר שהיא התאהבה בדודנו כבר בילדותה, כשרק הביאו אותו הורינו אל ביתנו, והתייסרה כל השנים באהבתה, אך נצרה אותה כה עמוק בלבה, שאפילו אני, אחותה הקרובה לה מכול, לא שיערתי עד כמה היא מסובכת בעומק רגשותיה.

כפי שחזתה אחותי, הופיעה יום אחד בסטודיו של דודנו, הדוגמנית שפגשנו במחלקת תאונות. הוא צייר פורטרט גרוטסקי שלה. היא, המאוהבת בו, עשתה לו על כך סקנדל־זוטא, אך כמו במקרים רבים קודמים, הוא יצא ממנו בשלום, והיא נעלמה מחיינו כלא היתה.

אבל משהו יותר דרמטי קרה: יום אחד, בארוחת הבוקר, הודיע לנו דודנו שהוא מתכוון להתחתן. אינסטינקטיבית הצצתי באחותי, שפניה נשארו חתומות, אך הבחנתי בעווית הקלה בשפתיה. וכשהתגברתי על ההלם הראשון ושאלתי אותו עם מי, הסמיק, והפטיר לכיוון אחותי: “עם האשה שפגשתי בספרייה הבריטית”.

*

אתמול מלאה שנה לפטירתה של אחותי.

למחרת אותו יום שבו הודיע לנו דודנו על כוונתו להתחתן, לקתה בחום גבוה, וכשקבע הרופא שמדובר בווירוס, ולבד ממנוחה ומשתייה חמה אין מה לעשות, הנחנו לה לנפשה, והיא ישנה רוב שעות היום והלילה.

ובינתיים, דחתה מחלתה את פגישת ההיכרות שלנו עם ארוסתו של דודי.

אבל מצבה של אחותי לא הוטב, ומשהחום גבו, ציווה הרופא לאשפזה בבית חולים לבדיקות, ולמחרת איבדה את הכרתה, וכעבור ימים אחדים מתה, מבלי שהצליחו לאבחן את סיבת המוות, ודודנו יצק על פניה מסכת מוות, ותלה את המסכה בסטודיו שלו.

בזמן האחרון עלה בדעתי שאחותי השאירה מכתב כלשהו לדודי. שכן, מאז מותה התהלך בבית כצל. כל שמחת החיים שלו נעלמה. אפילו הסיר מצווארו את מטפחת הבוקרים האדומה שלו, סמלו המסחרי, ומה שהדאיג מכול – הפסיק לעלות לסטודיו. הפסיק לצייר. ומיד אחרי מותה נפרד מארוסתו. הוא סיפר לי על כך בדרך אגב, כששאלתיו עליה, מאחר שימים רבים הסתגר בחדרו, ולא ענה לטלפונים.

לבסוף הודיע לי שהוא עוזב את דירתנו ועובר להתגורר באיזה מלון, אך את חפציו, כולל מסכת המוות של אחותי, הוא משאיר בסטודיו שלו.

עכשיו, משנותרתי לבדי בדירה רחבת הידיים. שרוחות הרפאים של משפחתי פוקדים אותה בחלומותי. אני שוקלת למכור אותה ולרכוש לעצמי דירה קטנה יותר, אך בבית חדש, חף ממשקעים ומסיוטים.

כבר חלפה שנה מאז פטירתה של אחותי, אך דמותה אינה מרפה ממני. אני חופרת בזיכרוני למצוא סימנים מוקדמים לייאושה, שהביא אולי למותה. אני שואלת את עצמי אם לא נפגשה עם דודי באותם סופי שבוע, כשנעלמו שניהם מן הבית, הוא, לפגישה עם אחת ממאהבותיו, כפי ששיערתי, והיא לטיול הטבע שלה, כביכול. אני שואלת את עצמי אם לא נהגתי בה בהתחשבות יתר, כשנמנעתי לחקור אותה על יחסיה עם דודנו. אבל ככל שאני מתייסרת בספקותי ובהשערותי, לעולם לא אדע מה באמת אירע בין אחותי לבין דודי.

והנה, ביום השנה למותה עליתי לבדי לסטודיו של דודי להתבונן שוב במסכת המוות שלה, ונדהמתי מהבעת פניה, שביטאה יופי זוהר וניצחון על החיים. ופתאום הבנתי: אחותי עטתה מסכה בחייה, ואילו במסכה שיצר ממנה האמן, מתגלה סוד נשיותה וכוחה.

מעולם לא פגשתי את קצין המילואים הצעיר שנעקץ בשנתו על־ידי עכבישה. קרובתו סיפרה לי על כך, ותיארה לי אותו כבחור עדין וענוג למראה, שעבר מלחמות, טייל כתרמילאי־הרפתקן במזרח הרחוק, והיה חשוף שם לחיות טרף ולזוחלים ולחרקים אקזוטיים מכל המינים, ודווקא כשבא אל המנוחה ואל הנחלה, והתחתן, והשתכן בבית אבן ירושלמי, בשכונה סולידית, נעקץ על־ידי עכבישה. את העקיצה לא חש, וכשגילתה אשתו כתם אדום, גורדני, בשוקו, חששו שלקה ב“שושנת יריחו”. למחרת עלה חומו ופשטה פריחה בגופו והוא נלקח לבית החולים. שם אבחנו שזו עקיצת עכביש, וקרוביו התבקשו למצוא את הרמש ולהביאו אליהם, כדי שיזהו את סוגו ואת מינו. בחיפוש שערכו בדירתו שבקומה השנייה, נתגלתה להם עכבישה קטנטנה, צהבהבה־כתמתמה, בגודל של ציפורן, מטיילת עם בן זוגה מעל הספה הסלונית. משלא נמצא הקן, הכניסו את השניים לקופסה, ריססו את הדירה ואת מרפסת העציצים, ומשנבדק זוג העכבישים במעבדת בית החולים, התברר שהנקבה היא העוקצת, וכן שהבחור אלרגי לארס הזה ונשקפה לו מכך סכנת חיים. היה עליו לשכב ימים אחדים בבית החולים כשחומר אנטי־רעלי מוחדר לדמו, עד שנוקה כליל מכמות הארס הגדולה שזיהמה אותו.

והנה, מקרה שאירע לאדם זר לי לגמרי, שמעולם לא פגשתיו, העלה בזיכרוני תמונת ילדות נשכחת שעד אז הסתתרה בנקיק חבוי בתודעתי: אני שוכבת במיטה, בחדר זר, קרני השמש מאירות, בשלל צבעים וצורות, קיר שהוא כולו ויטראז', ומבטי נעוץ בתקרה, מכושף מן הרשת המסתורית של קורי העכביש שנטוו באחת מפינותיה והם תלויים שם כווילון גלי שקוף, שקרן אור מפזזת עליו. ופעם ראיתי את העכביש עצמו משתלשל כלוליין מאחד מקוריו, ומשום־מה דימיתי בלבי שהתאבד בתלייה. אהבתי לישון בחדר האגדי הזה. שטיח בוכרי גדול כיסה את רצפתו ושרפרפים נמוכים שמושבם קלוע חבלים היו פזורים עליו, ובפינת החדר עמד כד גדול מחימר עם פרחי “ציפור גן עדן” מלאכותיים. אבל האטרקציה העיקרית בו היה פסל אשה, שערה מכסה טפח ממערומיה, ועיניה מושפלות אל הגולגולת שבידה. תהיתי על הפסל הזה, ומארחתי אמרה לי כי זוהי מריה מגדלנה, השקועה בהרהורים על אפסותו של האדם, וכי הברית החדשה מספרת שהיתה אשה מופקרת, אך לאחר שפגשה בישו חזרה מדרכה הרעה, ובדבקותה בו ניגבה את רגליו בשערותיה בעלותו מן הכנרת. ואמרה ששם האמן אינו ידוע, אך ידוע כי הפסל נוצר במאה החמש־עשרה, והעותק המקורי נמצא בכנסייה קטנה בעיר שדה כלשהי באיטליה.

החדר הזה נסך עלי שלווה ובטחון, למרות געגועי העזים להורי.

היה זה בקיץ 1945. הורי נסעו אז למדינה אירופית כלשהי, אליה עמדו להבריח מרוסיה את סבי וסבתי, ואותי השאירו אצל ידידת משפחתנו, אנטוניה שמה, ציירת ואמנית של ויטראז’ים שדמתה לשחקנית האיטלקייה סילבנה מאנייאני בסרט “האורז המר”, ובילדותי היתה בעיני האשה האידיאלית: יפהפייה נחשקת, אמיצה ומסתורית. אנטוניה היתה לבושה לרוב בבורדו, והיו לה חצאיות ארוכות ורחבות ולסוטות צמודות שסרגה בעצמה, בדוגמאות גיאומטריות מופשטות, ובהיותן דבוקות לחזה המלא, הן נדמו בעיני כמבוכים של קורי עכבישים, מה גם שאנטוניה האמינה בסגולותיהם המקודשות, ואף פעם לא מחתה מהתקרה קורים שלהם. אימי סיפרה לי שבתה היחידה נולדה עם מום מסוים, פגם כלשהו במערכת העצבים, נדמה לי, והיא מתה על שולחן הניתוחים בהיותה תינוקת, בגלל רשלנותו של המרדים. אחרי מות הילדה, סיפרה לי אמי, נפרדה אנטוניה מבעלה ונסעה לאיטליה ללמוד את אמנות הוויטראז’ים, ובשובה לארץ הביאה איתה ארגזים מלאים לוחות זכוכית וכלי עבודה מיוחדים, שלא ניתן היה אז להשיגם בארץ. עכשיו, בערירותה, העתירה עלי אנטוניה את רגשותיה האמהיים, תפרה לי תלבושות פורים והשקיעה בהם דמיון וכישרון כפיים, תכונה שאמי לא הצטיינה בה, וכך זכיתי כמה פעמים בפרס ראשון בתחרות התחפושות. אין פלא שאנטוניה נדמתה בעיני כקוסמת שבוראת בלהטיה יופי אגדי, וכשהיתה פנויה בסופי שבוע ובחגים, ביליתי בחברתה, ועקבתי מרותקת אחר מעשי אשף שלה, כשחתכה זכוכיות צבעוניות בחרט יהלום חד, העתיקה עליהן דוגמאות גיאומטריות מכשפות, שציירה קודם על נייר שקוף, והפכה פסי עופרת מולחמים לצבע ברונזה.

בתקופת מגורי אצלה, בהיעדר הורי מהארץ, הציעה לי פעם מארחתי להזמין אלי חברה לשבת, שתלון אתי בחדרי, ואני שמחתי להזדמנות להתנאות לפני גאולה, חברתי, בידידותי עם אשה נדירה ושובת לב כאנטוניה, ולהראות לה את פלאי ביתה ואומנותה. ביום ששי, בהגיעה אלינו, הפגנתי בפני גאולה את מעט הידע שרכשתי באמנות הוויטראז‘, בימים שיצקתי מים על ידיה של המאסטרו. ולמחרת, בשבת, הציעה לנו אנטוניה שניסע איתה ליפו, לבקר שם את ידידיה הערבים, בני משפחת דג’אני, בווילה שלהם המשקיפה על הים. בהזדמנות זאת, אמרה, תביא להם את הוויטראז’ שהזמינו אצלה, שהשהתה אותו באטלייה שלה הרבה מעבר למוסכם ביניהם. עזרנו לאנטוניה לארוז את הוויטראז' גדול המידות, ומשלא נכנס לתא המטען של מכונית השברולט השחורה שלה – בין המכוניות המעטות שהיו אז בידי אנשים פרטיים – הורדנו את המחיצה של המושב האחורי, כשאני מתכווצת שם בין הלוח הבולט של הוויטראז' לבין החלון, וגאולה, חברתי, יושבת ליד הנהגת.

בהתקרבנו לבית האבן רחב הידיים, שתקרות מקומרות לו וחלונות גדולים המוגנים בסורגים דקורטיביים, קידם את פנינו ניחוח עז של יסמין. נכנסנו דרך השער אל החצר הפנימית, הפאטיו, המוקף עצי דקלים, והחומה הגבוהה סביבו עטויה במטפס בצבע דונג, שאנטוניה כינתה אותו “בת־שבע הקפריזית” ובעלת הבית קראה לו “הוֹייה”, והיו שם שיחי שושנים בגוונים שונים. קירות אולם האורחים היו מחופים שטיחים מרוקאיים ססגוניים, המרצפות הצבעוניות עם הדוגמאות ההנדסיות נראו כשטיח אבן מרהיב, ובאמצע האולם היה שקע מרובע של מושבים מדורגים כבאמפיתיאטרון זוטא, ועליהם שפע של כרים ממשי ומקטיפה, וברחבת הבמה שבתווך ניצב שולחן דמשקאי עגול מעץ אגוז, עם פיתוחים ושיבוצי צדפים, סביבו שרפרפים נמוכים ועליו טס מבריק מנחושת.

מארחינו, גבר נשוא פנים בחליפת פסים קיצית וחולצה מעומלנת, ואשתו, בהירת פנים ועיניה יוקדות, צמה שחורה קלועה על עורפה, ושמלת השרוולים הפרחונית שירדה עד קרסוליה, הדגישה את חמוקיה הנאים. אחרי ברכות הנימוסין וגינוי מזג האוויר החם והלח, התיישבנו על המושבים המדורגים ושרת סודני בשלמה לבנה ארוכה ובתרבוש אדום שהגביה עוד יותר את קומתו והדגיש את רזונו, רכן בקידה אל כל אחד מאתנו והגיש לנו קפה תורכי בספלי חרסינה זעירים, ודברי מתיקה על מגש של כסף: רחת לקום, תמרים ממולאים בשקדים ועוגיות קנפה. בינתיים סיפרו לנו בעלי הבית על חופשת הקיץ שבילו בהרי הלבנון ואמרו שרשמו את בנם לאוניברסיטת ביירות ללימודי משפטים, ובכך ימשיך את השושלת המשפחתית של עורכי־דין. אחר־כך קמנו כולנו ממקומותינו, ועד שהתירה אנטוניה את האריזה מן הוויטראז', קראו לאחיה של בעלת הבית, גבר שמנמן וחייכני בשנות הארבעים שלו, בחליפה קלה ובתרבוש, ששפתיו בשרניות ועיניו השחורות הגדולות פוזלות מעט בחינניות שובבית, אך בהשהותו את מבטו על בן שיחו, אינך יכול שלא להסב ממנו את עיניך, שמא תתהפנט. אנטוניה שמחה לקראתו והציגה אותו בפנינו כ“סעיד המושיע”, יועצה הנאמן בכל הקשור לענייני בריאות “ולשאר עניינים”, צחקה ולא פירשה. גם ילדותיהם התאומות של המארחים, בשמלות בלרינה ורודות ובנעלי לכה שחורות וסרטים בשערן המסולסל, צצו מאי־שם, ועמן בנו בן העשר של סעיד, שהתייתם לא מכבר מאמו, נער ביישן ומכווץ כתפיים, במכנסי כתפיות ובחולצה עם קישורי קטיפה, והכול ציפו בסקרנות לחזות בפלא האמנותי שתציג לפניהם האורחת.

כשקילפה אנטוניה את אחרון הניירות הרכים מן האריזה והעמידה את הוויטראז' מול החלון המיועד, פרצו כולם בקריאת השתאות למראה שטיח הזכוכית האגדי, ובו שילובי צורות וצבעים ומכל זווית שהסתכלו עליו נגלה בו מרכז אחר, ובעלי הבית אמרו שאפילו בארמונות השולטן התורכי לא ראו יופי כזה, והזכירו ויטראז’ים מן המסגדים השונים ברחבי העולם, בני 400 ־ 300 שנה, וויטראז’ים עם דוגמאות של מגן דוד וחנוכיות בבתי כנסת באלכסנדריה, ומישהו הצביע על בועות האוויר שאנטוניה החדירה לזכוכית, וכשהן שוברות את האור הן מוסיפות לתמונה האבסטרקטית מימד מיסטי, ואנטוניה סיפרה שלמדה זאת מהצרפתים, כשבביקוריה בצרפת נדבקה ממש לקתדרלות לבחון מקרוב כל פרט בוויטראז’ים שם, ואמרה שמזג האוויר עשוי גם הוא להשפיע על האפקט של הבועות.

ביום ראשון לפנות בוקר, לפני האר השחר, טלטלה אותי גאולה בשנתי, וסיפרה שזה עתה נעקצה, והצביעה על כתם אדום שפרח על קרסולה, ואמרה שאינה יודעת מי עקצה. הערתי את אנטוניה, ומשהעיפה עין על הכתם, נבהלה ואמרה: “נראה שאת אלרגית לעקיצת עכביש”, וטלפנה מיד לבית דג’אני, וביקשה את מר סעיד, ואמרה לו מה שאמרה, וכעבור כעשרים דקות הוא הופיע בביתנו. הוא הוציא מאמתחתו חלוק לבן ולבשו, ואנטוניה הסבירה לגאולה הנפחדת, שעכשיו ייכנס איתה מר סעיד לחדרנו, וימצוץ ממנה את הארס עד שדמה יהיה נקי ממנו. ידעתי שאנטוניה מאשימה את הרופאים במות בתה, והיא נועצת בענייני בריאות במר סעיד, שאינו רופא מדופלם, אך היא בוטחת בו וסומכת עליו, אבל תמהתי עליה שגם במקרה זה, של ילדה זרה שהיא אחראית לשלומה, היא מעדיפה להפקירה בידי “רופא אליל” במקום להזעיק רופא אמיתי או להבהילה לבית החולים. סעיד השתהה ליד מיטתה של גאולה כשעתיים, מצץ וירק, מצץ וירק את הארס, עד שהילדה הכריזה שהיא צמאה, ואז הפסיק, והודיע שהדם נקי. אחר־כך, כששתינו תה במרפסת הסגורה, הסביר לנו סעיד שמזלה של גאולה שדיווחה מיד על העקיצה, וכך היה עדיין הרעל מרוכז במקום אחד ולא הספיק להתפזר בגוף. אילו חיכתה, אמר, היה הרעל מחלחל דרך כלי הדם אל מערכת העצבים, חומה היה עולה ופריחה היתה פושה בגופה, והוא, מר סעיד, לא יכול היה עוד להושיעה. ואמנם, במשך היום התאוששה גאולה וחזרה לביתה.

חודשים אחדים לא יצא לי להיפגש עם אנטוניה. אני הייתי עסוקה בענייני, לימודים, תנועת נוער, ולה היו חיים תוססים משלה. אבל לכבוד יום ההולדת הארבעים של אמי, כשהרהרתי במתנה בשבילה, עלה בדעתי להזמין ויטראז' קטן אצל אנטוניה, שיתאים לאשנב שבחדר השינה של הורי, ולשלם עבורו מחסכונותי.

כשנכנסתי איתה לסטודיו, בוקר אחד של שבת, פרפר לבי מהתרגשות, כלפני כניסה לקודש הקדשים של כת סודית לאחר היעדרות ממושכת. וכבר בסקירה שטחית של עבודותיה האחרונות של האמנית האשפית, נדהמתי לגלות שהן נעשו דומות יותר ויותר לקורי עכביש: במשטחים השונים של הוויטראז’ים שלטו גוני כתום וצהוב ואפור ואוקר, ומדי פעם שובץ בהם חרוז זעיר ושקוף, ככתם לבן עכור, הזכוכיות נראו כרשת מנופצת של מיתרים אלכסוניים ובהם כיסי ערסל קעורים, והם צרובים במחט, או מצוירים במכחול סיני על חוט השערה, שקופים כקרני שמש – ובשעה זו של בוקר נצנצו עליהם טיפות טל – ומגיחים מבלוטת זכוכית עבה, שחורה או זהובה, המרמזת לראש של עכביש, שגופו וגפיו כסיבי מברשות זעירות, עשויים צינורית מולחמת דמוית מסרק ומתאגדים באי־סדר סבוך, כטווייה ביד רועדת, בנימים טבעתיות עדינות, עשויות חוטי מתכת דקיקים.

וכמו בכל הוויטראז’ים של אנטוניה, היה גם באלה מימד מיסטי מכשף.

אנטוניה צחקה ואמרה: “אף אחד מן הדגמים פה אינו מתאים לאמך, כמובן, היא שונאת עכבישים. בשבילה יש לי דגם ישן, צבעוני ועליז, עם ציור של ליצן עצוב”.

אבל נושא העכבישים נעשה דומיננטי יותר ויותר בעבודותיה של אנטוניה, עד כדי כך, שעכביש נהיה סמלה המסחרי וציורו הופיע בחתימתה על עבודותיה, בצבע זכוכית שחור, ועל כרטיסי הביקור שלה, ואפילו על השלט שעל דלת הכניסה לביתה. ומכריה כינוה מאחורי גבה: “אשת העכביש”.

ערב מלחמת העצמאות, ארזה אנטוניה את תכולת ביתה ואת הוויטראז’ים שלה, ובלי להודיע על כך לאיש ממכריה, נסעה לארצות הברית. ויום אחד טלפנה הגברת דג’אני לאמי, וסיפרה לה שסעיד נסע לשם בעקבותיה, והשניים באו שם בברית הנישואים ועכשיו יצטרף אליהם גם בנו של סעיד מנישואיו הראשונים. אותו לילה חלמתי חלום:

אנטוניה לבושה בשמלת כלה לבנה, כמעט שקופה, שחוטיה דקים כקורי עכביש, ובנשף שמתקיים לאחר טקס הכלולות, נתפסים חוטי השמלה בלהבה של נר והיא עולה באש. באותו רגע נשמעת צעקתה של גאולה בכל האולם: “עכבישה! עכבישה!” ואנטוניה מתעלפת ונופלת ארצה.

מאז נסיעתה איבדנו כל קשר איתה, וכשפגשתי, כעבור שנים, את גאולה חברתי, אמרה לי שמאז נעקצה בביתה של אנטוניה, היא סובלת מחרדת עכבישים, וכי למרות התודה שהיא חייבת למר סעיד על שהציל את חייה, “המכשפה הזאת אנטוניה” גילתה חוסר אחריות משווע, כשלא הסיעה אותה מיד לבית־חולים.

“היא קוסמת לא מכשפה”, חייכתי בזהירות.

“מכשפה, מכשפה מן האגדות!”, קראה גאולה בתקיפות, “כשרק נכנסתי לחדר וראיתי את הפסל של האשה הערומה עם הגולגולת, מיד ידעתי שידידתך האמנית היא מכשפה, ואני, אני, כידוע, אלרגית לעקיצת המוות של אשת העכביש!”

במרוצת השנים נתקל מבטי לא פעם בעכביש טווה את קוריו בקרן זווית של התקרה בחדר המגורים, או מציץ מבעד לחרכים שמתחת לכיריים, או מתרוצץ מבוהל לרוחב הרצפה במטבח ונעלם מעבר לסף. ובכל פעם שעיני נחות עליו, לעתים בבהלה כלשהי, לעתים בהפתעה גמורה, כאילו לראשונה אני רואה את היצור הזה, שבא לעולם ביום החמישי לבריאה עם כל החיה הרומשת על פני הארץ – אני נזכרת במעשה עם הקצין שנעקץ על־ידי עכביש, ממין נקבה דווקא, והוא מחזיר אותי לילדותי, ולגאולה, חברתי, שנתקפה חרדת מוות לאחר שנעקצה על־ידי אותו רמש זעיר, חף מכוונות זדון, עד כי דימתה כי כושפה על־ידי “אשת העכביש”. ובהמיית לב אני נזכרת באנטוניה, שהילכה עלי קסם כה רב בתקופת התבגרותי, עת נגלו לי לראשונה מסתרי נשיותי.

כשנה אחרי שחזרנו ארצה משהייה בת חמש שנים בניו יורק – היה זה באלף תשע מאות שבעים ושבע – נודע לי, לגמרי במקרה, שלריבה, חברתי, יש אחות, צעירה ממנה בהרבה, ואחרי מות אימן, והאב שעבר לגור בדיור מוגן שקע באדישות של זקנה וחדל לתפקד, העבירה אותה ריבה למוסד חינוכי כלשהו, ובשלב מסוים נטשה אותה. הילדה, שנותרה ללא נפש קרובה, התמכרה לסמים, גורשה מהמוסד החינוכי, וידידה אחת שלי, מתנדבת במרכז לנערות חוסות, גילתה אותה שם, לאחר שנאספה מן הרחוב. גורלה של הנערה הזאת כה נגע ללבי, שביקשתי מידידתי להצטרף אליה בביקורה הבא באותו מרכז, לפגוש את הנערה. אבל כשסיפרתי על כך לבעלי, אמר שאינו מופתע כלל, ושהסיפור הזה אך מאשר לו את מה שחשב תמיד על ריבה, שהיא אנוכית ונהנתנית, גם אם נהנתנותה מתבטאת בצריכה תרבותית שאינה יודעת שובע. אך אני התקוממתי בלבי. מבעד לתדמיתה הגלויה, בצבץ לעיני כאב שהתקשיתי להגדירו. כאילו נאבקה נואשות, במרפקים ובציפורניים זבות דם, לחרוג מגבולות עצמה.

ריבה, אכן, היתה צרכנית אדוקה של תרבות. העשירה את ספרייתה בספרים חדשים לבקרים, שבשמותיהם נתקלה בעיתונים ובכתבי עת ספרותיים, וקראה בהם מתוך צימאון של תאבת דעת. היתה מנויה על קונצרטים בפילהרמונית ובתזמורת הקאמרית, ביקרה בתיאטרון, באופרה, לא פסחה על אף סרט־איכות בסינמטק ובמוזיאון, ועשתה את כל אלה מתוך סקרנות אינטלקטואלית ובמסירות ובדבקות נוגעות ללב, כסטודנטית רוסייה, שהתרבות מקודשת אצלה כדת וכל קורבן יירצה בשבילה. אך בהבדל הדק, שהסטודנטית הרוסייה חסכה לשם כך מקצבתה הזעומה, בעוד שריבה זכתה בירושה לא צפויה, ויכולה היתה להרשות לעצמה מותרות כאלה בלי להקריב קורבנות גדולים מדי.

את כספי הירושה שלה פיזרה כמתוך בולמוס: רכשה יצירות אמנות ישראלית, התאכסנה במלונות יקרים בחוץ־לארץ, ובתקופה שהכרתיה, עשתה מהפך בתדמיתה הבוהמיינית והחלה להתלבש בבגדי מעצבים אופנתיים, טיפחה את עצמה בטיפולים קוסמטיים, יוגה, שחייה יומית בבריכה של מלון יוקרתי, וביקרה אצל פסיכולוג, שדומה כי מכל מצרכי המותרות שלה, היה הוא החיוני לה ביותר. בסלידתה האוטיסטית־כמעט מרעש, מוסיקה קולנית, רעמי־טלוויזיה, לכלוך, דוחק באוטובוסים, הריצה מכתבים זועמים לשרי התחבורה ואיכות הסביבה, למפקח הראשי של העירייה, למקומונים, הסתבכה עם עורכי דין, וכשדיברה על כך, היתה לה פראות בפנים, חימה בוערת להשחית. אני גם נזכרת באוסף גלילי נייר הטואלט שלה: ערמות של נייר טואלט שהתנוססו על ארונות מטבחה עד לגובה התקרה, וממש התבקש לייחס לכך משמעות סמלית.

באותו זמן קראה ביוגרפיות של אישים מהתקופה הוויקטוריאנית והתרפקה על מה שהצטייר בדמיונה כערכים אציליים. אמרה שקדושת התרבות שוות ערך בעיניה לקדושת החיים. וכשניסיתי לטעון כנגדה, ש“תרבות” בעיני האצולה אינה אלא ביטוי לגינוני התנהגות, קור־רוח ושוויון נפש, הצטיינות במשחקים ספורטיביים ונימוסים מעמדיים, התקוממה עלי. כל אותם תחומים החתומים בפניה! היו לה התקפים תמוהים של נדיבות. היתה מסוגלת לשלוח עציץ ענק או מערכת כלי אוכל כבדה לאנשים שבקושי הכירה, כגמול על מחווה כלשהי שהפנו כלפיה באקראי.

בנעוריה, דחף אותה מזגה המרדני והסורר להצטרף למפלגה הקומוניסטית, ובתהלוכות האחד במאי נחלצה לצעוד בראש ולשאת את הדגל האדום, “להפגין את כוחי הפיסי”, אמרה, וצרחה בהתלהבות סיסמאות סטאליניסטיות לוחמניות. “עידן התמימות שלי” כינתה את התקופה ההיא שלה, בראשית שנות החמישים, לפני ההתפכחות הסופית של האינטלקטואלים המערביים מן האשליה הבולשביקית. אך גם כשנהייתה “בורגנית”, הסית אותה טבעה המתפרץ להתנצחויות פרובוקטיביות ולתגובות מתלהטות, והמשיכה להשתתף בהפגנות ולחתום על עצומות פוליטיות וסוציאליות אנטי מימסדיות, גם בהיותה נטועה עמוק במעמד ה“מנצלים”. עם זאת, היה לה גם פן רומנטי. “אני מלאת געגועים ואני מלאת שנאה”, העידה על עצמה, ואני אמרתי בלבי שגעגועיה גוברים על שנאתה. בנעוריה התבטא הפן הזה שלה בהשתפכות דביקה בשירי נשמה רוסיים, ובבגרותה היתה טרף קל לכל מיני טיפוסים חלקלקים, הממיסים בלשון מעדנות לבן של נשים דעתניות כמותה ומוליכים אותן שולל. (היא כל־כך יצרית, האשה הזאת, חשבתי, שיש לה גם יצר להיכשל.)

הכרתיה בבית הנספח התרבותי שלנו בניו־יורק, כשהיינו שתינו בשנות השלושים לחיינו. אני נשואה ואם לשני ילדים ובעלי חבר המשלחת הישראלית באו"ם, והיא גרושה של המנחה שלה באוניברסיטה העברית (היה לה תואר ראשון בספרות משווה), פרודה ממאהב “שהצליח למוטט לי את כל ההגנות”, אמרה; וכסטודנטית לתואר שני באוניברסיטת קולומביה, שיבצה מונחים מן הז’רגון המקצועי בכל משפט שני שלה. אפילו המארח שלנו מצא לנכון להעיר לה, שאזמלי הניתוח הספרותיים “מאוצר הקונפקציה האקדמית”, משמשים אותה להתאמת היצירה לכלים, ולא להיפך.

אין פלא שבעלה עזב אותה כעבור פחות משנה, חשבתי, לאחר שהכרתיה מקרוב, אשה קשה וחסרת גמישות כמותה, שאינה בנויה לחיים משותפים. מזל שאין לה ילדים, חשבתי. ועם זאת, ידעתי שהבדידות מעיקה עליה ונפשה יוצאת לחברת אנשים. אך עד מהרה התייגעה מהם, כדבריה, וזעמה עליהם, אך גם קינאה באלה שאחרים חיפשו את קרבתם. היא עצמה לא היתה אדם אהוב, אף כי סיפרו שבנעוריה, בתקופה “המהפכנית” שלה, בלטה בנוכחותה הסוערת במסיבות של הבוהמה וגם היו לה חברים, נכון יותר, מאהבים, “כאלה שבשביל לא להסתבך הם מוכנים להסתפק גם בליגה ג'”, צחקקה, “אז למה אני שוכבת איתם? אחר־כך הם אפילו לא מברכים אותי לשנה החדשה!”, ובדברה, נחרשו חריצי מרירות בצידי פיה, ועיניה נצצו בהתלהטות פראית.

ריבה, בת למשפחה קשת־יום, מנשר שליד חיפה, היתה נאלצת לעבוד לפרנסתה – מגיהת לילה בעיתון יומי – כבר מנעוריה. והנה, מכתב שקיבלה מניו־יורק בשנת שבעים, מחברה קרובה של אמה עוד מעיר הולדתן בפולין, שינה את חייה.

חברה זאת, פולה שמה, נמלטה מפולין ביחד עם ארוסה, עם פרוץ המלחמה, ובאמריקה האיר להם המזל פנים, והוא, מנהיג ה“בונד” בעירו, התחתן איתה, חניכתו היפה והתוססת, והתעשר מעסקי גרוטאות (“הופך ‘אלטע זאכן’ לזהב, גצקל שלנו”, לגלג עליו אביה של ריבה בשמץ של קנאה, “כל סמרקץ' נהיה לך שם אלכימאי”). לזוג לא נולדו ילדים, ופולה, שנהייתה לפאולינה, בעלת מודעות סוציאלית חזקה, כיפרה על חיי המותרות שמעמדה זיכה אותה, בכך שהקדישה את רוב זמנה לפעילות התנדבותית בקרב נשות המהגרים בניו־יורק. ואולם לאחר שנפטר בעלה, איבדה את המוטיבציה הציבורית שלה, למדה לשחק ברידג', והחלה לבלות את ימיה במועדונים או בבתי חברותיה למשחק, ובחודשי הקיץ נפשה בהרי קטסקיל, ודאגה להרחיק מעליה את אחייניו ודודניו של בעלה, שחשדה בהם כי הם לוטשים עין לירושתה. רק לעתים נדירות, כתבה לאמה של ריבה, היא נענית להזמנות שהם מרעיפים עליה, להשתתף באירועיהם המשפחתיים. לעומת זאת נתהדקו יחסיה עם אמה של ריבה, ופאולינה עשתה לה נוהג לטלפן אל חברתה הוותיקה בנשר, בכל מוצאי שבת, ולדווח לה על הקורות אותה במשך השבוע (אביה של ריבה טען שהשקפותיהם הסוציאליסטיות של ידידיה הישראלים מחסנות אותם מהפרנויה של פולה, החושדת בכל המתרועע עימה שהוא מצפה לטובת הנאה ממנה). כל זה, עד מות אמה של ריבה. מאז פסקה פאולינה לטלפן, ויחסיה עם הבעל האלמן שעבר להתגורר בבית אבות, הצטמצמו לברכות לראש השנה ולפסח.

המכתב המיועד לריבה, זה ששינה את חייה, הגיע ליעדו, למרות הכתובת החסרה את שם הרחוב ומספר הבית. פאולינה סיפרה בו שהיא מאושפזת בבית חולים סיעודי, לשם הובאה, אחרי שנפלה ושברה את ירכה, עלידי קרובי בעלה המנוח, וכעת, כתבה, הם עטים עליה, משתלטים על חייה, מתעלמים מתלונותיה על תפקודו הירוד של המוסד הסיעודי הזה, ומחליטים במקומה שלדירתה שבשדרה החמישית לא תוכל לחזור עוד לעולם, אפילו לא עם מטפלת צמודה. הם הגיעו לבית החולים בלוויית שני עורכי דין ופסיכיאטר וניסו להחתים אותה, תחת לחץ, על כל מיני מסמכים בניגוד לרצונה, אך היא חשה ברע, והזעיקו את הרופא, והעניין נדחה בינתיים, אך לא לאורך זמן. כעת הם מאיימים עליה שאם “תעשה צרות” ידאגו שתיוותר גלמודה ובחוסר כול, והיא מפחדת מהם פחד מוות. אפילו את המכתב הזה כתבה בהיחבא – הקרובים הפקיעו ממנה את פנקס הכתובות שלה – אך היא זכרה את השם “נשר”, ואחות מתלמדת אחת ריחמה עליה וסיפקה לה מכשירי כתיבה ובולים והסכימה לשלשל את המכתב לתיבת הדואר. מביקורה היחיד בארץ בשנות החמישים, כתבה, ומשיחותיה, במשך השנים, עם חברתה, אמה של ריבה, למדה להכיר את בתה האינטליגנטית והאידיאליסטית, שבאורח פלא היא דומה לה, לפאולינה, הן באישיותה הסוערת והן בחוש הצדק המפעם בה, כאילו דמה זורם בעורקיה, כאילו היתה ילדתה שלה, ואחרי התלבטויות רבות החליטה להוריש לה, לבתה הבכורה של חברתה הטובה ביותר, את כל רכושה עלי אדמות. היא נתנה הוראה לפקיד הבנק שלה לשלוח לריבה כרטיס טיסה לניו־יורק וכסף להוצאות הדרך, והפצירה בה לעזוב את כל עיסוקיה ולהגיע מיד, לפני שיהיה מאוחר מדי. היא חשה שקיצה קרב וכל חפצה לסיים מהר ככל האפשר את תהליך רישום הונה על שמה של ריבה, לעשותה יורשתה החוקית והיחידה.

כשפגשתי את ריבה לראשונה, ב־72', בבית נספח התרבות הישראלי בניו־יורק, היה הרומן שלה עם אחיינה של פאולינה מאחוריה, וכן גם נתח נכבד מהירושה שלה, שהאחיין, “צ’רמר”, בלשונה, גבר מלוטש, שובה־לב נשים, נגס ממנה בציניות מחושבת להפליא, לא לפני ששבר את לבה. “לחשוב שנפלתי למלכודת של מתק־השפתיים שלו”, אמרה, “שהרהרתי בהתאבדות בגלל פראזיט אחד עם קול של אידיוט! כשזה מגיע לכסף. מתגלה פרצופם של כל המניאקים האלה!”. אז גם התחילה ללמוד לתואר שני ב“קולומביה”. ואולם, כשחזרנו לארצות הברית, אחרי שמלחמת יום הכיפורים הבהילה אותנו לישראל, וטלפנתי אליה, סיפרה לי שהפסיקה לבקר באוניברסיטה, כי אין לה עכשיו ראש ללימודים, והיא מקדישה את כל זמנה ואת שארית כספה לעסקים, קרי: רכישות מקוריות מציירים מקומיים, וכבר יש לה אוסף מרשים. ריבה היתה באופוריה. עיסוקה החדש הפגיש אותה עם אמנים ותיקים ועם צעירים מבטיחים, והיא התרוצצה בין המוזיאונים והגלריות, מרכזיות ונידחות, עקבה אחרי ביקורות בעיתונים, נכחה בפתיחת תערוכות, נפגשה עם כל “הנחשבים” בעולם האמנות, והוזמנה לקוקטיילים בבתים פרטיים, אבל גמלה להם בהזמנות למסעדות יוקרה, אף פעם לא בביתה. “אני לא בנויה להיות מארחת”, אמרה, “לא מצליחה להתארגן. הכול נופל לי מהידיים, הכול יוצא לי תפל”.

כצפוי, בשלב מסוים בקריירה שלה כאספנית, הונה אותה איזה דילו מפוקפק שמכר לה תמונות מזויפות “במחיר מציאה”, והיא הפסידה הון רב. היא הגישה תביעה נגדו, אך ההוצאות הכרוכות במשפט שהתנהל בעצלתיים שנים אחדות, אילצוה למכור ציורים מקוריים במחירי חיסול, ואפילו שבסופו של דבר זכתה במשפט וקיבלה בחזרה חלק מכספה, היתה כה מותשת, שבאבחת הרגע החליטה לצמצם את עסקיה בניו־יורק, למכור את דירתה שבשדרה החמישית, ולחזור לארץ. היה זה ב־78', שנה אחרי שחזרנו ארצה גם אנחנו.

אותו יום, כשהצטרפתי אל ידידתי המתנדבת לבקר את דליה, אחותה של ריבה, במרכז לנערות חוסות, לא מצאנו את הנערה בחדרה, והמנהלת אמרה לנו שכבר הורתה לאחד המדריכים לחפשה בגינות של השכונה הדרומית, שם היא נוהגת להתבודד מדי פעם, כשמזדמן לה לגלגל איזה ג’וינט. אבל המנהלת ניאותה לבקשתנו, לעיין בתיק שלה.

וכך דווח בתיק: דליה הובאה אלינו בגיל חמש, בידי אחותה ריבה, המבוגרת ממנה בשמונה־עשרה שנה. לעומת האחות הבכורה, שטיפחה תדמית של צוענייה זרוקה, יופיה הטבעי של הילדה בלט גם באומללותה. ריבה הודתה באוזנינו שהתביישה באמה, על שהרתה בגיל כה מבוגר, והיא חשה עוינות לאחותה מרגע שזו נולדה.

מבחן האישיות שנערך לילדה מצביע על תחושת נעזבות ועל חרדת נטישה. לאחר כל ביקור שלה, אותתה לה אחותה, בבריחתה החפוזה, שהיא רוצה להיפטר ממנה, והקטנה נדבקה אליה ופרצה בבכי מר, ואחרי לכתה צרחה והתפרעה. עם זאת, שידרה לה ריבה אישורים נלהבים על כל התנהגות חריגה שלה, שהיא כינתה “מקורית”, וגינתה באוזניה את ה“טובים” והממושמעים. בשיחה איתנו סיפרה, שבנעוריה היתה גם היא נון־קונפורמיסטית, צפצפה על מוסכמות, עשתה צרות בבית הספר, מה שהקנה לה מעמד של גיבורה בחברת הילדים. הסברנו לה שבניגוד אליה, שידעה להפיק תועלת מתפקיד הכבשה השחורה ששיחקה, דליה הקטנה, שמנסה לחקות אותה, אינה יודעת להעריך את כוחה, והיא יוצאת מסכנה מהסיטואציה הזאת ומסתבכת בצרות. ביושרה ובתמימותה, חשבה שלהיות “מעניינת” זה כרטיס ביקור לחיים, ושלא משתלם להיות “ילדה רגילה”, היא העריצה את אחותה הגדולה, חשבה אותה לסלע איתן שלא ניתן לערערו, וכשזו לגלגה באוזניה על כל העולם ודיברה איתה על צדק חברתי ועל אידיאלים נעלים, וסיפרה לה בגאווה שהיא סוציאליסטית, בוהמיינית, נוודה, “אחרת” – ראתה בה דליה מופת של אדם מוסרי מאין כמותו. לאחר שריבה התחתנה והתגרשה – נכתב בדו"ח – והתחילה להביא לביקורים אצל דליה כל מיני בחורים מפוקפקים, נבקע סדק באמונתה של הילדה במוסריותה, והתנהגותה של ריבה נראתה לה לפתע אפלה ומאיימת. אבל מה שהלם בילדה אנושות, מה שהכריע אותה, הוא היעלמותה הפתאומית של אחותה מחייה (בביקורה האחרון הביאה לדליה ספה ישנה שלה שנפתחת למיטה זוגית, והצהירה בחגיגיות שזו “ספת המתאבדת” שלה, והיא מקווה שגם דליה תאבד בה את בתוליה). ומשהחלה הילדה להידרדר לסמים, כשנה לאחר מכן, הצלחנו לעלות על עקבותיה של האחות באמריקה, ונודע לנו שזכתה בירושה גדולה ועכשיו היא אשה עשירה שיכולה לתמוך באחותה. ובסיכום נאמר:

דליה גדלה ללא מופת סמכותי, והערכים שנדמו לה מוצקים ושימשו לה כדוגמה, נתגלו לה כשקריים. אחותה, שנצטיירה בעיני הילדה כמהפכנית, לוחמת ללא חת, והעריצה אותה והאמינה בה, חיה חיי מותרות, והיא עכשיו אשת קריירה מצליחה. וכשהעמדנו את ריבה על הסתירה שבדבר, התרגזה עד כדי איבוד שליטה, הטילה עלינו את האשמה על ההתדרדרות של אחותה ואיימה לתבוע אותנו לדין. נראה שיש כאן מקרה קלאסי של הכחשה ובריחה, וסירוב עקשני להתמודד עם שאלות נוקבות. היא מתנה את תמיכתה באחותה בכך שיעניקו לה אפוטרופסות עליה. העברנו את כל החומר לבית־המשפט, כדי שיכריע בסוגיה זו.

הדו"ח הזה טפח על פני, כשפשפשתי בלבי למצוא נקודת זכות לחברתי, ולהיאחז במה ששיננתי לעצמי תמיד, שהאשה הזאת, ריבה, מתפקעת מגעגועים, ובסופו של דבר הם יביאו עליה את מותה.

ריבה מתה מסרטן בסוף שנות הארבעים לחייה. כשרק נודע לה על מחלתה, התחילה לכתוב שירים. קצרים, פשוטים, לא מצועצעים, אך חיוורים מעט, והתחילה מדברת על “משמעות”, על “צמיחה”, על כך שהמחלה תוציא ממנה “מתוק מעז”, ועל “מצב פילוסופי של התעלות”. חשבתי בלבי שהיא מדברת בנוסחאות, העוזרות לה, אולי, להיאבק במחלה ולהתגבר על הייאוש, אך הן מחניקות אצלה את השיר. וכשתהיתי על מקור הרגש האמיתי שלה, זה שהבריחה שלה ל“אסתטיקה” הדחיקה שנים כה רבות, נזכרתי במשפט שאמרה לי פעם: "כשנעשה “לא יפה‘, אני נוטשת. אצלנו, בנשר, אף פעם לא היה "יפה’”.

במשך כל התקופה שהתייסרה במחלתה, טיפלה בה אחותה במסירות ללא גבול. אפשר לומר, שהסרטן של ריבה גמל את דליה מהסמים. אז גם התחילה דליה לשמוע שיעורי קבלה אצל איזה רב ברסלבי, ובביקורי אצל ריבה היא ציטטה מושגים קבליים שקלטה מאחותה ופירשה אותם בהתאם לצרכיה, ואמרה שנפתח לה צוהר “לברר את הלב” ולהתבונן בסודות ההוויה, ושהדברים האלה מפעימים אותה וממתיקים את דרכה “החוצה”. ערב אחד, כשישבנו שלושתנו ודליה דיברה על תפילת יחיד, אמרה ריבה שהיא משוועת להתפלל, אך לא בלשון הכלל, והתפילה בעיניה היא עניין כל כך אישי ואינטימי, שהיתה מתביישת להתפלל בציבור. עיניה של דליה אורו, ודיברה בהתרגשות על עשר לשונות של תפילה, כנגד עשר הספירות, ואמרה ש“שוועה” היא העליונה שבהם, בדרגת הכתר ממש, וכשאמרה מפי הרב שלה, שהעיקר זה להתבודד עם השם והתפילה האמיתית באה מפנימיות הלב, עצמה ריבה את עיניה ולחשה בזמרור: “בהתעטף עלי לבי…”, ודליה ליטפה וליטפה את ידה ומלמלה: “תפילה לעני כי יעטוף”.

משנפטרה ריבה, שמעתי מידידתי שדליה מתגוררת בירושלים, לומדת שם במדרשה תורנית למורות, והיא נמצאת בתהליך מלא של חזרה בתשובה. את דירת אחותה בתל־אביב השכירה, את בגדיה ואת אביזרי לבושה האלגנטיים מסרה לגמילות חסדים, ואת ספרייתה החילונית המובחרת פיזרה על גדרות ועל ספסלים ציבוריים. ותהינו, ידידתי ואני, כיצד תנהג באוסף ציוריה יקרי הערך של אחותה, ואם תיאות ליהנות מהפדיון שלהם, במקרה שתמסור אותם למכירה פומבית.

וחשבתי, שבסוף ימיה הצליחה ריבה לחרוג מגבולות עצמה, ושאחותה הקטנה גאלה אותה, סוף סוף, מן הנטל הכבד של געגועיה.

היא היתה בתו של דודי הבלשן, אחי אבי, ששהה חודשים אחדים באוקספורד, ביחד עם אשתו, כשעסק בהשוואת נוסחים עתיקים של ארמית־סורית עם עברית משנאית בספריית בודליאנה. אחרי תאונת דרכים שבה נהרגו הוריה, כשטיילו במכוניתם לסקוטלנד, עברה להתגורר בביתנו ושנות התבגרותנו עברו עלינו כאחיות לכל דבר. בגיל שמונה־עשרה נישאה לנועם, שהיה בן כיתתה וידיד נעוריה, עלם מוכשר, יציב ותומך, שהיא פיתחה כלפיו תלות רגשית. לימים מונה נועם, בוגר המגמה למנהל־עסקים, למנהל אדמיניסטרטיבי של בית־חולים גדול במרכז הארץ, ועודד את אשתו הצעירה לוותר על קריירה מוסיקאלית, בה ראתה את עתידה, ולעשות הסבה מקצועית לעבודה סוציאלית. “אין כמו עזרה לזולת להסיח את דעתך מאסונך הפרטי”, אמר, בהתייחסו לטראומה שחוותה במות עליה הוריה, ושהותירה בה צלקת של אשמה לכל מימי חייה. “הייתי צריכה למות ביחד איתם”, אמרה לי לא פעם, “הם הפצירו בי שאסע איתם לטיול ההוא באנגליה, אבל העדפתי לצאת עם נועם למחנה של הצופים”. משסיימה בת־דודי את לימודיה לתואר ראשון, הצטרפה כיועצת סוציאלית לבית־החולים שאותו ניהל בעלה, וכך חייתה במסגרת מוגנת של עבודה מסודרת וחיי משפחה בטוחים ונוחים, ונראה היה שחיים אלה הולמים אותה, כשם שאביב או סתיו הולמים את צמחייתם העונתית.

והנה בשנות התשעים של המאה שעברה, בגיל ארבעים ואחת, נהייתה בת־דודי נכה. משותקת ממותניה ומטה. ועד היום לא ברור לי אם נכותה נגרמה מתאונה, או מניסיון הריגה, או כפי שטענה, מניסיון התאבדות. שנים אחדות לפני כן התאלמנה. ומאז מותו הפתאומי של בעלה, האשימה את עצמה – האשמה אבסורדית לכל הדעות – שלא עמדה על משמר בריאותו, שקעה בדיכאון, ביקשה חופשה ללא תשלום ממקום עבודתה והסתגרה בדירתה. כשקמה ממיטתה, היה זה על־פי־רוב כדי לפתוח את הדלת לשליח מהמרכול, או כדי להכניס אותי, היחידה מבין חברותיה המעטות שהורשיתי לבקרה, ובהזדמנות זאת היתה גם מבקשת ממני לעשות למענה אי־אלו שירותים קטנים: להוציא דואר מהתיבה, להביא לה משהו מבית־המרקחת או מ“בית־הטבע”, לקנות לה ספר־כיס בלשי בחנות יד־שנייה, וכששאלתיה יום אחד מה מעשיה במשך היום, אמרה לי שהיא מהרהרת. שוכבת במיטה ומהרהרת. “עד שפתאום, ללא שום אזהרה, נתקל הרהור חולף שלי במעין משקע של חול אפרפר, דלוח, והרגש הרע הזה של אשמה מחלחל בעדו”, אמרה. והיתה מתלבשת רק לצורך ביקור בקופת־חולים או בבנק. בנה היחיד סיים שירותו הצבאי במות עליו אביו, ובהשפעת אמו, שקידשה את זכר סבו הבלשן, נרשם ללימודי סנסקריט באוניברסיטה העברית. בתחילה התגורר במעונות הסטודנטים והיה מגיע אל בית אמו לשבתות, אך רוח הנכאים ששררה שם העיקה עליו, והוא שכר לעצמו דירונת בנחלאות, והתחיל לדלל את ביקוריו אצל אמו לפעם בשבועיים או בחודש.

שמה היה אליאיל, בהשראת “שירים לאילאיל” של טשרניחובסקי, והיא ראתה בשמה זה קללה והאשימה את הוריה שלא השכילו לראות את האותות הצפונים בשיר. שהרי זה שיר כפירה בוטה, אמרה, ונרמז בו שנושאת השם הזה תמות באִבָּה, והמשורר משביע את הבאים אחריו שלעולם לא יקראו לאשה בשם אילאיל, שהוא קניינו שלו בלבד.

באחת התקופות ה“טובות” של בת־דודתי, כשאחת מסִדרת התרופות שקיבלה היטיבה עמה והיא התאוששה מעט, התחילה משוטטת באינטרנט, ופעם, בהגיעה לאתר ההיכרויות, נתקלה, לדבריה, בהצעה פנטסטית: בריטי בשנות הארבעים המאוחרות שלו, רווק, מבוסס, מתמטיקאי, חובב מוסיקה קלאסית וספרות בלשית ואספן של רהיטים עתיקים, מחפש, לצורך ידידות בלבד, נאה, בעלת חזות מזרחית, סולידית, משחקת שחמט ונהנית ממוסיקה קלאסית, והגיל לא צוין.

אי אפשר היה להכחיש שאילאיל מתאימה באופן מדהים לתיאור הזה: גבוהה, די מלאה, והגֶנים של אמה הבוכרית גברו על אלה של משפחתי הבלארוּסית והקנו לה מראה מזרחי הזוי; בוגרת המגמה למוסיקה בתלמה ילין היתה – היא ובעלה שרו במקהלת “רינת” – מכורה לבלשים, והפלא ופלא: שחקנית שחמט מוכשרת (כך קנתה את לבו של אבי, שחמטאי נלהב, שטען כי עם קצת אימון מקצועי, יכולה היתה להגיע לאליפות הנוער). נפעמנו כל־כך מצירוף המקרים הזה, שלשם שעשוע בלבד, רשמה אילאיל באינטרנט את שמה ואת הקוד האישי שלה. וכך החלה, לדבריה, פרשת התכתבות בת חודשים אחדים בינה לבין המתימטיקאי הבריטי שאמרה לי כי שמו הפרטי דרווין. הוא התגלה לה, לדבריה, כגבר משכיל, בוגר אוקספורד במגמת המתימטיקה – ציוניו היו ממוצעים עד נמוכים ומעולם לא עבד במקצועו – עצלן חסר תקנה, כפי שהעיד על עצמו, ובעל השקפות מלוכניות. “אבל קשה לי להחליט אם ההומור הביזארי שלו מעיד על איפוק ועידון, או על יהירות ועריצות”, אמרה.

עד שיום אחד הודיעה לי שגמרה אומר להמר על מזלה. “אין לי מה להפסיד”, אמרה. “אז ניתן לזה צ’אנס”, והוסיפה: “יהיה משעשע לשחק את התדמית שלי שהוא יצר לו בדמיונו”. מיום למשנהו ארזה מזוודה, נעלה את דירתה, מינתה אותי על השקיית העציצים, וטסה לאנגליה לפגשו.

בשבועות האחדים שלא ענתה על שני מכתבי אליה – בנה אמר שמהדוא"לים הקצרים שלה ומשיחות הטלפון שלו איתה קשה לו להסיק מה מצב־רוחה – חשבתי בלבי, במבט לאחור, שתמיד היה בה משהו מסתורי ולא מפוענח.

שלושה חודשים לאחר נסיעתה, קיבלתי ממנה מכתב בן אחד־עשר עמודים, בכתב צפוף ומשופע בתיאורי סביבתה החדשה, והופתעתי מגילוי לבה.

המתימטיקאי שלה, לפי תיאורה, גבוה, רזה מאוד, עיניים חיוורות, שׂער פשתן בהיר עד לבקני וידו השמאלית נוטה לעוויתות, מתגורר במגדל ימי־ביניימי משופץ, שריד של בית נזירות אוגוסטיני, במחוז נורפוק שבמזרח אנגליה, ואל דירתו שבמעלה המגדל מטפסות מאה ושלושים ותשע מדרגות אבן לולייניות. עובי קירות המצודה הזאת הוא שני מטר, ולבד מאשנבי־הירי הצרים והארוכים, נחצב בהם רק חלון אחד “נורמלי”, שניתן להשקיף בעדו על הים הצפוני, העוטה לרוב ערפל סמיך. בקיץ, כשהראות טובה, כתבה, אפשר להבחין גם בצוקים ובסלעי הגיר הבולטים על קרע ערבת ביצות ודיונות חול אינסופיות. לאחר טיפוס של עוד תשעים ותשע מדרגות, בראש מורכן, ציינה, מחשש להיתקלות בעשרות העטלפים שהשתכנו בצריח – “הוומפירים שלי”, נהנה דרווין להלך עליה אימים, כתבה, “הם מתפרחים משם בלילה למצוץ את דמם של הכופרים” – כשמגיעים אל ראש המגדל, נשקף נוף עוצר נשימה: צריחי כנסיות ומנזרים, טירות ובתי אחוזה, גגות מחופּי חציר של בתי איכרים גמלוניים עם שתי־וערב של קורות עץ כהות, מוטבעות בקירות אבן לבנים בוהקים, שדות חיטה מצהיבים אפונים בירוק־מאובק וקני סוכר ברודים, גושי יערות צפופים ואפלים וחורשות דלילות המשתפלות מגלי הגבעות, וכבשים רועות באחו, כבציורים בארוקיים.

ותיארה את הדירה בעלת שלושת המפלסים, ובתווך חדר אמבטיה ענקי, שטיח אפגני ממורטט מכסה את רצפת הפארקט שלו, השחורה מיושן. ומבין שני חדרי השינה, אחד לדרווין והשני לאורחים (אלה אינם רצויים ואינם מוזמנים, כתבה, וזה היה גם תנאי מפורש להשתכנותה במגדל, שלא תזמין אורחים אליו. “יש סיכוי, אם כן, שאופיע מתי שהוא בארץ ונוכל להתראות”, כתבה). חדרה שלה ניצב על גשר האבן המקושת הנטוי מעל הנהר, זה המחבר את הצריח של דרווין לצריחו התאום המשמש כנסייה – על־פי הסכם בין דרווין לבישוף המחוז אין מצלצלים בפעמונים בימי חול – כך שלמעשה, כתבה, היא “רובצת” על הנהר, הניבט אליה מבעד לאשנב המסורג של חדרה, וּדכי גליו הולם בחלל חזה יומם ולילה “המולה המתחרה בפעמוני הכנסייה המכים בראשי ומחרישים את אוזני בימי ראשון ובחגיהם, והמשתיקה קולות מבשרי־רע שצפים ועולים מתהומות אחרים”. אין פלא, כתבה, שבחלומה, גואים מי המבול מציפים את הגשר ומגיעים עד חדרה, רגליה משכשכות כבר במים, אבל כשהיא מתחילה לטבוע, היא מתעוררת.

ותיארה את הסלון הצר והארוך, שברומו נברשת בדולח עצומה המשתלשלת מתקרת עץ מגולפת, ועומדים בו מכתבה ג’ורג’יאנית ומזנון אוסטרי מימי הקיסרות, עם כלי חרסינה מעוטרים, ועל קירותיו פוחלצי חיות, ציורי ציד, ושעונים גרמניים עתיקים המתקתקים בכל שעות היום והלילה. “הדירה כולה ספוגה בריח של מאות קודמות, הקדרות והדיכאון משקיפים אלי מן המראה האדוארדית העצומה המכסה קיר שלם בסלון”, כתבה, “אני פותחת וסוגרת דלתות של זכוכית ונציאנית, ומסתובבת בהול ובפרוזדורים המפותלים, המצופים אריחי זהב ותכלת ואינני יודעת מה לי ולכל זה”. וכתבה שזהב הוא גם הצבע השולט בחדר השינה של דרווין, חבצלות זהב מעטרות את קירותיו, במרכזו מיטת ענק שכתב מוזהב מעטר את מסעד הראש שלה ופתילים מוזהבים מקשטים אותה בשוליה, וקופידון זהוב שידיו המונפות נפרשות לפמוטים מקשט את השידה. לעומת כל אלה, כתבה, חדרה שלה נראה פשוט כחדר משרתת: מיטה צרה וצידה ארונית לילה ועליה מנורת קריאה מברונזה, ארון תולענה עם פיתוחים, וּוילונות פשתן לבנים עם רקמת דגניות, ובמטבח, כתה, שיורדים אליו במדרגות עץ משובללות, עשרות בקבוקי משקאות חריפים התלויים במהופך, מעל למזווה וגביעי בדולח לרוב. וכתבה שהימים ערפיליים, עם רביבי גשם שאינם פוסקים, ובשיטוטיה בסביבה נחשפים לעיניה מרחבי דשא דשנים. “יש משהו לא הגון בירוק העז הזה, שכה מנקר את העיניים”, כתבה. ותיארה את הפונדקים על אם הדרך, על שפת האגם, עם כורסות עמוקות ומרופטות ובהן רובצות נשים גדולות, סמוקות לחיים, שׂערן חלק ודהוי, והן נותנות בה, בזרה, עיניים בקרניות, וגברים עמלניים שאינם מפקפקים בבעלותם הטבעית על הפוריות הפרוצה של ארץ אבותיהם, כתבה, ישובים על כיסאות הבר, לוג של בירה מקציפה לצידם, והם רכונים על צלחות עם פשטידת כליות וביצים סקוטיות מגולגלות בפירורי לחם ונקניק או בסלמון, ולועטים מכל אלה בתיאבון חסר עכבות.

“בדידות וזרות והימים הולכים ומתקצרים”, כתבה, “עלי למצוא את עצמי בכל זה, בלא־נודע הזה שאני דרוכה לקראתו ונסוגה, נפתחת ומתקפלת, מחשבת כל צעד ופוסעת, אך איני ידועת לאן ולמה. התמודדות לשם התמודדות. עם זאת, נעשיתי ממש היפוכונדרית. נחרדת מכל גירוי בגרון או ממועקה בלב, ואני עייפה עד מוות, כבר מהבוקר”. רק עכשיו היא מבינה מהו בשבילה הזולת, האחר, כתבה, שהקצב שלו, ההעדפות שלו, החשיבה שלו, כה שונים משלה והאני התובעני שלו הוא בהתנגשות מתמדת עם האני שלה. עליה לוותר, למחוק את עצמה, את רצונותיה, חרדותיה. פתאום, מולו, כתבה, היא נוכחת עד כמה גם היא אדם קשה. לא גמיש, לא סתגלני. עם בעלה, נועם, חייתה בקונכייה, רק הם והבן. אבל אחרי לכתו, אפילו עם בנה נהיה לה קשה. פתאום גם הוא נהיה “האחר”, כתבה. היא פגיעה, נעלבת, כואבת, מסתגרת בחדרה ובוכה, אבל מתגברת וממשיכה, כתבה. וכתבה שאינה יודעת מיהו דרווין, שהוא שותק ימים שלמים, וכשהוא נתקף צורך לשתפה בהגיגיו, הוא תובע ממנה הקשבה מרבית, לרעיונותיו הפוליטיים, על־פי־רוב, המרוממים את המלוכנות. הוא גם מצפה ממנה שתיענה לצרכיו האקסצנטריים, כתבה, טיול לילי באופנוע שלו לאיזה אגם מרוחק, לדוג שם דגי שמך נדירים שאין למוצאם בשום מקום אחר, למשל, התמצאות במכמני התרבות האנגלית ובענייני דיומא, עצמאות – דעתו לא נוחה מכך שהיא אינה נוהגת באופנוע, כתבה – ואם היא נכשלת במשהו מכל אלה, הוא נותן בה מבט נוקב, כמו נחשפו לעיניו כל חולשותיה והוא נראה מאוכזב ממנה מעומק נשמתו. לעומת זאת, כתבה, היא פטורה ממטלות הבית. לשם כך קיימת הסוכנת, אשה כפרית גבוהה, גרומה ושתקנית, נאמנת ביתו שעובדת שירותו למעלה מעשרים שנה, מאז שכר את המגדל הזה מהבישוף המחוזי, והיא גם מבשלת את ארוחותיהם. ואליה, אילאיל, היא מתייחסת כאילו היתה אחת משכיות־החמדה האוריינטאליות – “העתיקות”, הוסיפה – שבעליה רכש במסע האספנות האחרון שלו.

באשר לתפקידיה, כתבה, דיו שתשחק איתו שחמט – יתרון שלה עליו מגרה אותו “להכותה אל החומש” ויהי מה, כתבה, אפילו יימשך המשחק עד אור הבוקר, עד שלבסוף מכריעה אותה העייפות, וכשהיא מניחה לו לנצחה, הוא צוהל כילד – או שתאזין איתו לבאך או לרביעייה של בטהובן (מאהלר מודרני מדי בשבילו), ואחרי שהוא מצליח לפתור חידה מתימאטית סבוכה, כתבה, הוא יושב בעיניים עצומות ועל פניו שפוך חיוך של אושר שמימי, כמו נתגלתה לו המשמעות הטהורה והצרופה של החיים. אבל את התחושה הזאת של ענג עילאי הוא חייב לחוות לגמרי לבדו, כתבה, שאיש לא יזהמה בנוכחותו. אז הוא מניחה לנפשה. לקרוא, לכתוב מכתבים, לשוטט בסביבה, אך המחשבה על כל אותן מדרגות שעליה לטפס בשובה, מדכאה בה את החשק לרדת למטה. למסעות הספנות שלו אין הוא מוכן לקחתה איתו, כתבה. אליהם הוא יוצא עם חבר ותיק מתקופת לימודיו באוקספורד, שאפילו אותו אינו מזמין אל ביתם. וכן, לפעמים הוא מבקש ממנה שתשכב לידו. לעתים רחוקות איתו, כתבה.

הנחתי את המכתב על ברכי ובהיתי נכחי שעה ארוכה. ניסיתי לדמות בעיני רוחי את אילאיל, בת־דודי, בסביבתה החדשה, ומשהו לא התיישב אצלי. משהו נשמע לי פנטסטי מדי, לא כל־כך אמין, וחשבתי, שאת העיקר היא מסתירה ממני, או שאינה יודעת אותו עדיין בעצמה, ותהיתי מהו אותו עיקר.

אילאיל לא באה לביקור בארץ. במקום זה נסע אליה בנה לאנגליה ובשובו סיפר לי ששניהם שכרו מכונית וטיילו עשרה ימים לאורכה ולרחבה של הארץ היפה הזאת (“שאבתי כל־כך הרבה שמחה מהטיול הזה, שקיוויתי כי יהיה לי כוח להמשיך לשאת את כלאי”, אמרה לי אמו מאוחר יותר). אבל כשחזרה למגדל, כתבה לי, והסתיו שהקדים אותה שנה בישר חורף קשה, נעשו לה החיים שם קודרים מנשוא. ותיארה את שיטוטיה בין יערות עצי המחט, שלחותם מעבירה בה צמרמורות, ותיארה את הגנים המטופחים המתכנסים בתוך עצמם לשנת חורף, ואת הברבורים הגאים השטים באגמים, שכבר מתכסים בדוק של קרח, ואת חוות הענק עם האסמים ושטחי המרעה הרחבים שכבשים וחזירים מפוטמים כותשים את אדמתם מבעד למעטה הזכוכיתי, ותיארה את הפרות עבות־הבשר המתקבצות סביבה ובוהות בה באדישות, ואת סוסי המרוץ על רוכביהם או רוכבותיהם, שאצילותם (של הסוסים, הדגישה), מגדירה לה את מעמדה הנחות. אבל את דרווין לא הזכירה באף מילה אחת. כאילו התנדף מחייה. כאילו חדל להתקיים.

מאוחר יותר, כשכבר שבה לארץ, סיפרה לי שיום אחד הכריעה אותה רוחה הנכאה. “יום בהיר אחד”, אמרה – “אמנם היה זה יום בהיר”, הדגישה – חמישה וחצי חודשים לאחר בואה לשם, אמרה, הפילה את עצמה מראש הצריח לנהר. לרוע מזלה, אמרה, ברגע שנחבטה במים הקפואים, עברה סירת מוטור מתחת לגשר המפריד בין שני צריחי המגדל, והשייטים משו אותה והחישוה לבית־החולים, אך היא נותרה משותקת בגפיה לכל ימי חייה.

שבועות אחדים לאחר שובה לארץ, כשבאתי לבקרה בדירתה – בנה שיפץ למעה את הדירה בהתאם לצורכי נכותה, והעובדת הפיליפינית שלה, הדואגת לכל צרכיה, משמשת לה גם בת־לוויה מסורה – שאלתיה מה גרם לה להמשיך את חיי הסבל שלה במגדל ההוא, כאשר בנקל יכולה היתה לארוז את מזוודתה ולהסתלק משם. “הרי אף אחד לא כלא אותך שם! לא קשר אותך באזיקים! הרי היית חופשית לצאת ולבוא כרצונך!”, תמהתי, וראיתי כי הבחינה בזיק הספק שבמבטי.

“הייתי שבויה שם”, ענתה לי, והסיטה ממני את פניה. “וזאת בדיוק הבעיה, להשתחרר מכלא שלא נכלאת בו… בכל פעם שהמחשבה על ההימלטות חולפת לך בראש, את נתקפת חרדה, וכוח איתנים, מגנט אימתני, חוזר ושואב אותך למצב של השלמה עם גורלך… את מתחילה להאמין… התחלתי להאמין… שרק עונש של מאסר עולם במצודה ההיא יכפר על סירובי לנסוע אז עם הורי לטיולם האחרון שממנו לא חזרו”. והשתתקה, והוסיפה כלואטת סוד: “הרי גם נועם, בעלי, שילם על כך בחייו…”

ואיזה תפקיד מילא דרווין בשבי שלך?" שאלתיה בזהירות.

אך היא התעלמה משאלתי. “בלילה שלפני…”, אמרה (והבנתי שכוונתה ללילה שלפני התאונה או לפני נסיון ההריגה, או לפני שניסתה לשים קץ לחייה) “ישנתי שתים־עשרה שעות ברציפות, שינה חפה מחלומות, כאילו היה זה מוות־זוטא, כאילו ערכתי חזרה כללית אחרונה, להכין את עצמי למוות”. וחייכה ואמרה: “ועכשיו, לאחר שריציתי את עונשי ויצאתי לחופשי, ומאחר שמותי נדחה לעת־עתה, אני זכאית לחגוג, לא?” והציעה לי להצטרף אליה, כבת־לוויה, לטיול של נכים למזרח הרחוק.

עד היום אינני יודעת מה אמת בסיפורה של בת־דודי. אבל נכותה מוכיחה למעלה מכל ספק, כי שילמה את מלוא המחיר על ההרפתקה שלה, וכי הענישה את עצמה בכל חומרת הדין. ותהיתי בלבי, באיזה אפיק היו זורמים חייה, אלמלי נהרגו הוריה בתאונה ההיא. אבל במחשבה שנייה, בעיני, היתה אילאיל מאז ומתמיד גיבורה של סיפור גותי.

היא דיברה ובכתה, דברה והשתנקה. קולה חרק כאב ומרירות. לא ידעתי מה להגיד. לא ידעתי מה לעשות. חיבקתי את כתפיה, ליטפתי את שׂערה, אך קרבתה הפיסית דחתה אותי וחיפשתי הזדמנות להתרחק ממנה. לא היה לי מספיק חום בשבילה. והרי היתה חברתי!

היא זועקת שיצילו אותה. שיפסיקו להתפלסף ושיצילו אותה. היא אוטמת את אוזניה להסברים הגיוניים, אומרת שמסרבת לשמוע מילים כמו גורל ומנטליות וקבלה והשלמה בלשון משומנת ובקול חלקלק וקטיפתי. אומרת שהיא מתגעגעת למלים ראשוניות, בסיסיות, לצלילים שיבקיעו את הלשון והתחביר, אפילו יהיו גסים וצורמים. היא רוצה שיצילו אותה. עכשיו, מיד, מהכובד של עצמה, מהריק מסביב, מחוסר התכלית, מחוסר הפירגון, שיפנו לה מקום כפי שמגיע לה, כערכה! ולא, פסיכולוגים זה לא בשבילה, היא אומרת, כל פושטי־העור האלה שסובאים את דם הנפש של זולתם, שתופשים אנשים על חם וממוטטים להם את ההגנות. וגורו הרי כבר היה לה, היא אומרת, בעלה הראשון הוא ארכי־גורו, ציד נפשות וחטטן נשמות באצטלת פילוסוף מכובד. השיא עצות לכל העולם, לתלמידיו קודם־כול, אבל גם למדינאים, גם לאנשי עסקים, כל הכאריזמה שלו מושתתת על פרובוקציה. תאמיני לי, היא אומרת. ועכשיו טרח לבשר לה שהוא מתחתן. עם סטודנטית למתימטיקה בת תשע־עשרה. זה מבחיל. כל־כך מבחיל, היא אומרת, אבל את האשמה הוא נטע בה, בגיזלה, לכל החיים, השד יודע על מה. על עצם קיומה. מאז שנפלה ברִשתו היא מסתובבת סביב אותה הנקודה. אשמה ואשמה ושוב פעם אשמה. טוב, אז כבר אמרה, היא אומרת, כבר הכתה על חטא בגידתה בו עם האסיסטנט שלו, כן, כשהפרופסור היה עוד נשוי לאשתו הראשונה זה היה, איזה עניין הוא עשה מזה! הזיקה לעצמה די הותר מאז, היא אומרת, טשטשה את עצמה, הענישה את עצמה במחלות, “ורק שלא תגידי פסיכוסומטיות, אני שונאת את המילה הזאת!”, היא אומרת, הענישה את עצמה בחוסר שינה, במחשבות כפייתיות, בהרס לשם הרס, היא לא יכולה להרשות לעצמה לבזבז אנרגיות על מחשבות תפלות ששמות לה מלכודות, שמולידות מחשבות חדשות, במעגל קסמים, אין לה כבר זמן לכך. ולא כוחות. מספיק עם ההליכה הזאת בזיגזגים חיים שלמים. אם אין היא לה מי לה, היא לא יכולה להמשיך כך, היא לא יכולה להמשיך להיות הרובוט שלו, אבל לתלות את עצמה אין לה אומץ, היא אומרת, אז אין לה ברירה אלא להמשיך לחיות. ולהיות חזקה. להישרד בכמה שאפשר פחות סבל. אומרים שיש תפארת בחיים, היא אומרת, בעצם החיים. הו, כל־כך רע לה על הנשמה…

אני שואלת בזהירות מה אומר בעלה הנוכחי, איש צנוע ונעים הליכות, וכרופא משפחה בקופת־חולים, הוא חביב על הפציינטים שלו. אך לשמע שמו היא מתפרצת בקול שורקני: הוא? שולח אותי לבדיקות! תמיד יעדיף להתמודד עם מצב גופני מאשר עם סבל נפשי! וגם בִתי כך! לא מאמינים לי! לא מבינים! מתבצרים בתוך עצמם ולא רוצים להבין! אני לבד! לגמרי לבד! ברגעים הכי קשים את לגמרי לבד! אין מילה שיכולה לבטא את זה, כמו שאין מילים שיכולות לבטא את השואה. מי מוכן לתת לך תמיכה לאורך כל הדרך? אנשים מתעייפים, האנשים הכי קרובים אלייך מתעייפים.

וגם לך אין אמפתיה אלי! היא מפנה אלי לפתע את ראשה ונועצת בי מבט חודרני, אַת כל הזמן חושבת איך להימלט מפה. לא, אל תעני לי. אני יודעת את האמת. יש מצבים שנשארים לבד. ועכשיו אני רוצה לישון. כדי להתחזק. כדי לא להיות תלויה באף אחד. ואם את רוצה לעשות משהו למעני, להיות לתועלת… אז נתקי בקשה את כל מכשירי הטלפון בדירה וחכי בסלון עד שהבונדרומין יפעל עלי, עד שאירדם. אם אירדם. את יכולה להדליק את הטלוויזיה, אבל בשקט. הכי בשקט שאפשר… ואחרי שאני נושקת על מצחה וסוגרת אחרי את דלת חדרה, היא ממלמלת, בין אלי בין לעצמה: ט־וב, א־ין דבר… ונאנחת.

פגשתי אותה לראשונה במגדנייה של אמה, בעלת השם היומרני “דיוגנס”, שנהגתי לקנות בה לחם ומאפה־בית לשבת. וכשהאם הציגה לפני את בתה בגאווה ניכרת, סנטרה הכפול נצמד לצווארה, מבטה הזעפני בדרך־כלל, פייסני וחנף הפעם, אמרה בקול מתחסד: תכירי את בתי גיזלה־אגנס שהגיעה לחופשת מולדת מלימודיה בסורבון, שמעת בוודאי… באה במיוחד מפריס לבקר את אמה קשת־היום והבורה, כן, לעומת בתי המשכילה, אני בורה גמורה… עיוותה בחיוך מריר את שפתיה הדקות. הוכיתי בתימהון. מה לבחורה המרשימה הזאת, נסיכה! תמירה, פנים קלאסיות מעודנות, מבט פיקחי בעיניה המוארכות, כבציורי הירוגליפים מצריים, ולבעלת המגדנייה שלנו, רומנייה שמנה, גופה כבצק שמרים תופח, פני צלופח לה ועיניים קטנות מימיות, ורק עורה צח של גיזלה הזכיר את עורה הלבן של אמה, חלקלק, כמרוח בחמאה ומכוסה אבקה קמחית. אך את קולה החרקני ירשה גיזלה מאמה, וזאת בניגוד לקולו החייכני של אחיה, שגם הוא עבד בחנות של אמו, ואף דמה לה בחיצוניותו הלא־מלבבת, אך שקט היה וצייתן ונחבא אל סינרה. בעל מזג טוב היה, וכשאמו האלמנה רדתה בו ביד רמה וגערה בו באוזני הלקוחות, הרכין את ראשו ולא השיב.

גיזלה למדה אז בפריס בלשנות ופילוסופיה, ואף היתה נשואה זמן קצר לפרופסור שלה, הוגה־דעות מפורסם ושנוי במחלוקת, אבל זאת נודע לי הרבה יותר מאוחר. כשראיתיה שוב במגדנייה, בחורף הפעם, חודשים אחדים לאחר פגישתנו הראשונה, הסבירה לי אמה, בקיצור וביובש, בקולה השורקני קצר־הנשימה, שגיזלה, כן, גיזלה (בלי “אגנס” הפעם), החליטה להפסיק את לימודיה בצרפת ולהישאר בארץ. ואני עלצתי בתוכי. הבחורה זאת ריתקה אותי וייחלתי בלבי שנהיה חברות.

בזמן הראשון לחזרתה ארצה התגוררה בדירת המשפחה הצמודה למגדנייה, ויצא לי לראותה מדי פעם, כשנכנסה לרגע להודיע משהו לאמה או לאחיה, או בפגישה מקרית ברחוב, או באיזו חנות שכונתית. בדרך־כלל היינו מחליפות משפטים אחדים לא מחייבים, ואני ציפיתי להזדמנות להגיע איתה לשיחה יותר אישית.

וזה קרה, אמנם, כעבור חודשים אחדים, בבית־המרקחת של קופת־חולים. גיזלה כבר היתה נשואה אז לד"ר קפלן, הרופא המשפחתי שלנו (נישואיו הדהימו את הפציינטים שלו, שראו בו רווק מושבע). וכשעברה ברחוב והבחינה בי מבעד לשמשת החלון הרחב, מחכה בתור הארוך, נכנסה, והציעה לי למסור לה את המרשם שלי ואת הכרטיס המגנטי, כדי שבעלה, שבלאו־הכי אמור לגשת אל הרוקחת בדרכו מהמרפאה הביתה, ייקח משם גם את התרופות שלי. תהיה זו הזדמנות לשתינו להיפגש בבית־קפה. היא נורא אוהבת בתי־קפה, אמרה.

היא דיברה בהתרגשות, מתוך אירוניה והתרסה על מצבה, עיניה המצריות יוקדות כבמחלה, כמתבוננת מן הצד בכור־המצרף של סבלה.

“מלאכת החיים היא מלאכה קשה, רצופה אסטרטגיות”, אמרה, “אבל חייבים לשים גבול לאמביציות הגרנדיוזיות, מפני שטמונה בהן סכנה עצומה”. וכשדיברה על בעלה־לשעבר, על הפרופסור מהסורבון, ניכר היה בה שהיא עדיין שבויה בקסמו. אמרה שיש משהו מכשף בבחירת המילים שלו, בביטויים המאוזנים להפליא שלו “ביטויים כולאי רגש, כאילו אמר: ליופי אין רגש, לזוהר הפנימי של המילים אין רגש”, ואמרה שהוא הציב לעצמו מטרות, ערך לעצמו מבחני אישיות במצבים מוגבלים, פיתח אסטרטגיית הישרדות עם משחקי קרבות דמיוניים במרחבים אינטלקטואליים אין־סופיים. “אבל חיים איתו היו קלאוסטרופוביה אחת גדולה”, אמרה. המחשבה האנאליטית שלו, שכל־כולה לוגיקה צרופה, שיגעה אותה. “היינו רבים בלי סוף”, אמרה “ועשינו את כל השגיאות האפשריות. ניסינו לתקן זה את זה, ניסיתי לטעת בו רגש, טענתי שלמחשבה פילוסופית יש חיים, שהיא יצור חי. מוטציה מוזרה וקסומה, אבל חיה!” ונאנחה ואמרה: “ברגע האחרון הגוף שלי התגייס. על גבול הקטסטרופה ממש. הגוף שלי פיתח לעצמו פילוסופיה משלו. אותת לי שכשהנפש תמעד הוא יתייצב להגן עלי. אבל זה החזיק מעמד בדיוק יום אחד. ובאתו היום עצמו, כשנשכבתי במיטה בהתקף אלים של אסתמה, הודיע לי בעלי שהוא לא מסוגל יותר, שהגיע לקצה גבול היכולת שלו לעזור לי. שהגענו לקצה גבול היכולת לעזור זה לזה. שבא למסקנה שאנחנו חייבים להיפרד. ואחרי שהזעיק את האסיסטנט שלו כדי שלא אשאר לבדי, עזב את הבית. עזב אותי. חזר אל אשתו הראשונה. ועכשיו, כשהגוף שלי נמצא בידיו הטובות של דוקטור קפלן”, חייכה במרירות, “הנפש שלי שוב מתמרדת”.

שתקנו שעה ארוכה ולאחריה אמרה: “כן… פילוסופיה היא מין יצור כלאיים, חצי מציאות תרבותית, חצי פנטזיה על מציאות תרבותית. אבל ליצור הזה יש מרחב מחיה, והמרחב הזה היה בשבילנו שדה־קרב אחד גדול. שום דבר לא היה ממשי בו. למרות שנחשבתי לתלמידה מצטיינת, לא הבנתי על מה מדברים. קלטתי צירופי משפטים קטועים, שלא מתחברים”.

כל כך הוחמאתי מגילוי לבה של גיזלה כלפי, שכשנפרדתי ממנה, לאחר שנדברנו להמשיך ולהיפגש, הציפה אותי תחושת אושר. ועם זאת, ציינתי לעצמי, שהשיחה כולה נסבה רק עליה. לא שאלה עלי כלום, ואני לא תרמתי לה שום מידע מיוזמתי. אבל אז גם ידעתי שלבחורה הזאת יש השפעה מהפנטת עלי, הרבה מעבר לעניין שאני מגלה בסיפוריה.

לאט לאט, משנתהדקה ידידותנו ושמעתיה פעמים כה רבות מתווכחת באוזני בלהט מר עם דמותו הווירטואלית של הפרופסור שלה ועם משנתו הסבוכה, הבנתי גם את גודל מצוקתה, עד כמה נמחצה מהכריזמה שלו, וכמה עמוקה תחושת הקיפוח שלה, בהיותה נעדרת ביטוי לכישוריה. אם לא יזדמן לה מוצא לנתב אליו את האגו התובעני שלה, אמרתי בלבי, היא תצא מדעתה.

חלפו שנים. בתה של גיזלה, שנולדה זמן קצר אחרי נישואיה לרופא הסניף שלנו, סיימה את השירות הצבאי שלה ונרשמה לקורס של פארה־מדיק, לסייע לאביה במרפאתו. ואני מנסה לשחזר לעצמי איך עברו על גיזלה כל השנים הלאה. אחרי הולדת בתה עשתה מאמצים ניכרים לתפקד ביעילות כעקרת־בית. אחר־כך, כשהדוקטור קפלן החל לקבל את הפציינטים שלו במרפאה הצמודה לדירתם, שימשה לו גיזלה מזכירה רפואית, ובתם, שמראיה וכשרונותיה בינוניים ושאיפותיה מוגבלות ונראתה מבוהלת בחברת אמה הזוהרת, חיפשה חסות וחום אצל אביה, ובחופשותיה מבית־הספר החליפה את אמה במרפאה. מאוחר יותר עברה גיזלה קורס בקדרות, שכרה סטודיו באחת הסמטאות בדרום העיר, קרוב לים, הביאה לשם אובניים ותנור־צריבה חשמלי, ועשתה עבודות קרמיקה לא־שימושיות, גדולות־ממדים, דמויות נשים בעיקר: מיני טורסו כבדים וחלולים, או גוף בתוך גוף בתוך גוף, כבבושקה רוסית המכילה בתוכה בבושקות זהות, קטנות והולכות (“הכוונה היתה לדחוס את הגברת הזאת בתוך עצמה, לא לבלוע ולא להקיא, עד שתיחנק”, צחקה); והיתה שם רגל ענקית עבה, או זרוע בודדה – עבדה שבועות אחדים על כף הרגל ועל אצבעות היד – ראש בלי פנים, נטוע על צוואר מתוח. אך רוב העבודות האלה התפרקו כששרפה אותן בתנור.

את הקריירה הזאת שלה קטעה תאונת הדרכים של בתה, כשחברהּ האופנוען, חייל בשירות סדיר, התהפך עם רכבו, והילדה, שישבה מאחור, שברה גפיים וצלעות וחודשים אחדים שכבה בבית מגובסת ופתרה תשבצים, ודיברה שעות בטלפון עם חברהּ האופנוען, שיצא מן התאונה ללא פגע.

וכששבה בתה לאיתנה, נשברה רוחה של גיזלה. כפי שנראה, בעקבות הידיעה שהגיעה אליה על נישואיו (השלישיים) של הפרופסור שלה, עם אותה סטודנטית למתמטיקה.

גיזלה נשכבה במיטה, ואחיה, שאחרי מות אימם מכרו הוא ואחותו את המגדנייה שירשו, כדי שדוקטור קפלן יוכל לצאת לפנסיה מוקדמת ולפתוח מרפאה פרטית, טיפל בה. עם זאת, המשיך האח לעבוד במגדנייה תחת בעליה החדשים, כאופה, בתורנות לילה, כדי שהימים יהיו פנויים אצלו לטיפול באחותו הנערצת עליו, הוא עשה זאת במסירות שבקדושה, כפי שטיפל קודם־לכן באמו בחלייה.

באשר לי, כאם חד־הורית, אחת החלוצות בתחום זה בין בנות דורי, ניסיתי לגדל את בני בקיבוץ, אליו התקבלתי בזכות המוניטין שיצאו לי כמורה. אבל כעבור שנים אחדות, משהרומן החשאי שניהלתי עם גבר נשוי נגמר בסקנדל שעשתה לי אשתו והתייאשתי מן האפשרות לשקם את יחסי עם הקיבוץ, חזרנו העירה. מצבי המשפחתי הגביל את המסגרות החברתיות שיכולתי להשתבץ בהן, כך שגם מבחינה זאת לא היה תחליף עבורי לחברותי עם גיזלה. ואילו היא, שפגישות סלוניות של זוגות־זוגות לא התאימו לאישיותה חריגה, ראתה במצבי אך יתרון. וגם בעלה הרופא, ניצול שואה יחיד מכל קרוביו, קיבל אותי ואת בני אל חיק משפחתם הקטנה, ועשינו לנו נוהג לבלות עם הקפלנים, ועם אחיה של גיזלה, את רוב ערבי השבת והחג, ואף הצטרפנו אליהם כמה פעמים לטיולים בחוץ־לארץ.

אותו יום ישבנו, גיזלה ואני, זו בצד זו, בכורסות הגן של הפנסיון הירושלמי בו נפשה. היה זה יום סתיו שרבי, ובדממת הגינה המוצלת, נשקף הנוף הסלעי שבאופק, מצועף אור בוהק, כבהזיה. שתינו היינו אז בשנות החמישים לחיינו. גיזלה גדולה, כבדה (היא הוסיפה קילוגרמים רבים למשקלה במשך החודשים ששכבה במיטה), במכנסים רפויים ובטוניקה ארוכה, ואני, במכנסי ג’ינס ובלסוטה, נבוכה משהו מערנותי ומזריזותי.

גיזלה דיברה על הנושא שהמשיך להטרידה יותר מכול: הפרופסור שלה, בעלה־לשעבר. הסתבר ששוחחו מדי פעם בטלפון וגיזלה ביקרה אותו פעמים אחדות בגיחותיה הקצרות לפריס, ונראה היה שאינה מפסיקה להתווכח איתו, והיא עדיין אובססיבית לגביו, אחרי כל השנים הארוכות האלה. ובדברה, עליו חרגה מכבדותה ומזעפנותה הכבושה, שהבזקי הבעה כעורים שלה הזכירו את אמה מן המגדנייה, ואני חששתי לה שתאוכל בקדחת התרגשותה. טענה שכל המקורבים לפרופסור הם בשבילו דמויות סטאטיות, סטאטיסטיות, החומר והלבנים וכלי־השרת שלו, מעין פירמידה אנושית המזינה את האגוצנטריות שלו, והערצתו העצמית מפעימה בו תחושת גורל אדירה, המשווה מימד של פאתוס לכל אירוע בחייו, קטן כגדול. לפעמים, בכעסה ובמצוקתה, אמרה, נתפשה למחשבה שהוא איננו אדם כי אם רוח, המרחפת מעליה ומשמיעה במעופה אקורדים של פעמי גורל מאיים. לרוחות אין גבולות של זמן או של מקום, אמרה, והן חוזרות ומופיעות ומתלבשות בכל פעם בגוף אחר. וכך גם הוא. תמיד לא צפוי. תמיד מפתיע. תמיד מסחרר. חזתה מבשרה איך רוחו מסתוללת בגלים גבוהים, סוחפת בסערה את כל הנקרה על דרכה, מעלה אותו למרומים רוחניים משכרים. “מחזה מרהיב של אחיזת עיניים”, לחשה כלעצמה.

לפתע הבזיקו עיניה בברק ממזרי חושף שיניים פניניות, וגיחכה ואמרה: “אני אלמד מאמי… לאמי היתה הנאה סדיסטית להלעיט אנשים בעוגות. היא אפילו לא חייכה אל הלקוחות שלה, אמי לא המתיקה פנים, בכול־זאת היתה אשת עסקים ממולחת. מבחינה זאת, אחי מאזן את שתינו, הוא ירש מאבינו לב טוב ומיטיב, וטוב־לב הולך מצוין עם דברי מתיקה”.

אחר־כך שתקנו שעה ארוכה ואני הרהרתי באחיה של גיזלה, בחיוכו המאיר, המדגיש את גומות החן בצידי שפתיו, והרהרתי בכך שבמשך כל השנים האלה לא נואשה חברתי לשדך לי אותו.

“אבל יש לי רעיון הרבה יותר מוצלח בנוגע לתעסוקה שלי!”, קראה לפתע, ובהתרגשותה, נשמע קולה שורקני כקול אמה: “אני מתכוונת לתקוף את הפרופסור שלי! את כל הגישה השכלתנית, הקרה והמנוכרת הזאת! והשקרית, כן… הם מסתתרים מאחורי אצטלת הכהונה שלהם ומתיימרים להשפיע על המציאות על־ידי נוסחאות עקרות, בלי להיחשף לחיים, בלי לנגוע בחיים. היה לי מספיק זמן לחשוב על זה בחודשים הארוכים ששכבתי במיטה. ואם אעלה את מחשבותי על הכתב, אם הילדה שלי תמלא את הבטחתה ותלמד אותי להשתמש במחשב… דוקטור קפלן לא יתלהב, אמנם, מן הרעיון הזה, יטען שההתרגשות הכרוכה בעבודה כזאת תזיק לעצבי, אבל אנחנו הרי יודעות שרופאים מבינים רק גוף חולה… מחלות פסיכוסומטיות הן המצאות שטניות של הרופאים…”

בחודשים שלאחר־מכן, קמה גיזלה לתחייה. היא עזבה את הפנסיון הירושלמי, שכרה לעצמה דירת חדר בצפת, והתנצחה ימים שלמים עם בעלה־לשעבר על גבי מסך המחשב נייד שרכשה לעצמה. לא יכול היה להימצא לה מוצא טוב יותר מהמבוי הסתום שנקלעה לתוכו שנים כה רבות. שלא כבמחשבתה המקורית, היא לא ניסתה להפריך את התיאוריה הפילוסופית של בעלה־לשעבר, אלא יצאה במאמר התקפה חריף נגד הפילוסופים בכלל ונגד הוראת הפילוסופיה באוניברסיטאות, ועשתה זאת כפי הנראה במיומנות ובמעוף מרשימים. והכתבה הפיחה בה רוח חיים. היתה באופוריה.

כשחזרה לתל־אביב, ביקשה לתרגם לי את מאמרה, שהכתירה בשם “אני מאשימה”, והוא נכתב צרפתית, אך עד מהרה איבדה את סבלנותה, וזכיתי לקרוא את עיקרי הדברים בראיון שהעניקה לכתב־עת ישראלי נודע, העוסק בענייני חברה ותרבות.

הפילוסופים המערביים של העת החדשה, היא טוענת, לא תרמו שום תרומה מרשימה להבנת מהותה של המציאות החברתית והפוליטית של זמנם ולעיצובה, או להעמקת הידע של מהות נפש האדם,והם כשלו בהבחנותיהם בכל התחומים הללו, פעם אחר פעם, לאורך כל ההיסטוריה של זמננו – – –. האם הפילוסופים השיאו אי־פעם עצות מועילות לתיקון העולם והאדם? האם גיחותיהם האקראיות ממגדלי השן שלהם והתערבותם בחיים הציבוריים זיכו את המין האנושי ברעיונות מפרים? האם הם ניבאו את המהפכות? האם התריעו על מלחמות העולם? להיפך, פילוסופים גרמניים לבו רגשות פטריוטיים אטאוויסטיים במלים רושפניות, ותרמו בכך להתפרצות מלחמת העולם הראשונה, שהיתה חסרת שחר ונפשעת, לכל הדעות; סרטר עצם את עיניו מראות את הזוועות של המשטר הסטליניסטי; היידגר התעלם ממכונת ההשמדה המפלצתית של הנאצים; ראסל הקים תנועה פציפיסטית בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, שהטיפה בעקיפין לכניעתה של בריטניה לנאצים, וכן הלאה וכן הלאה. לעומתם, היא מעלה על נס את חכמי הזמן העתיק, אלה המחפשים אדם! “את אידיאת הטוב”. על־פי אפלטון, המזוהה עם האמת שמעבר לשכלתנות. הפילוסופים הקדמונים לא הפרידו בין דעת ובין מוסר, אמרה, ואורח חייהם והתנהגותם שימשו דוגמה אישית לתורתם. לפיכך, טענה, האידיאה של אפלטון, למנות פילוסופים כמושלים ומחוקקים שישליטו משפט וצדק במדינה, לא היתה אבסורדית כלל, לעומת ניסיונם העלוב של כמה פילוסופים של העת החדשה לבחון את המוסר בכלים מדעיים, נסיון שנכשל כמובן. כאן היא מזכירה את היגל, שהכריז על הפילוסופיה כעל חזות הכול, ואת קנט, שקבע שגם הטוב הוא יחסי והוא מותנה בחוקי התבונה, ואומרת שאפילו הפנומנולוגים, שמחקרם המאיר את מהויות התודעה האנושית ואת משמעויותיה הנסתרות, תורמים יותר להבנת האמנות מאשר לתפישת כוליותו של האדם או להבנת תהליכים חברתיים.

ובכן, היא קוראת – בעקבות ויטגנשטיין, שכינה את הפילוסופיה “מחלה המרפאה את עצמה” – הגיע הזמן לצעוק: הפילוסופיה היא עקרה! כל־כולה תרגילי מוח טיעוניים ואנאלוגיים, אבסורדיים וסריסיים, ואקסצנטריות ספקנית קהת־חושים, והפילוסופים הם חבורה אזוטרית של חריפי־שכל, המיטיבים להתבטא בעוקצנות ובסרקזם, או בערפול מכוון, אך אינם תופשים מה מתרחש מתחת לחוטמם. הם עצמם חשים באימפוטנטיות שלהם וגולשים לתחומים תבוניים אחרים, אך גם שם הם גורמים לערפול ולבלבול. ואילו הפילוסופים האקזיסטנציאליסטים, המפנים זרקור ל“מצבו של האדם”, זורעים בו אך “חרדה מיתית מוקצנת”, בלשונו של אדורנו. אז למה, לעזאזל, ללמד פילוסופיה? למה להקצות תקציבים לקתדרות שלהם? – היא שואלת כאזרחית צרפתייה (גיזלה שמרה על אזרחותה, שזכתה בה מתוקף נישואיה) – למה לתמוך בהם? אחת מן השתיים: או שיחזרו לפילוסופיה הקדומה, לסוקרטס, לאפלטון, לפיתגוראים ולסטואים, או שהגיע הזמן לצעוק: זוזו, אתם מסתירים לנו את השמש!

את המסה הארוכה שלה, שחתמה עליה בשמה הבתולי, שלחה באי־מיילים, לכל המי־ומי בין הוגי הדעות בצרפת, אך היא התפרסמה לבסוף בכתב־עת אקדמי שולי למדי. בכל־זאת הכתה גלים מעבר לחוגי האקדמיה ( לא שכחו לציין שם שהיתה תלמידתו ואשתו של הפרופסור הנכבד, ורמזו שנטש אותה לטובת סטודנטית צעירה). ויעידו על כך המכתבים הרבים למערכת, ביניהם גם מכתבי זלזול ועלבונות אישיים, והדוא"לים שלא פסקו לזרום אל המחשב שלה, כאשר הטענה העיקרית כלפיה, שהיא טוחנת קמח טחון, ושרבים וטובים כבר ערערו לפניה על הלגיטימיות של הפילוסופיה. גיזלה זעמה, כמובן, על המקטרגים והמשמיצים, דיברה עליהם בשצף־קצף באוזני כל מיודעיה ואמרה שהם אינטרסנטים ודמגוגים, אבל דומה שתחושת נקמתה בפרופסור שלה לא כל־כך נפגעה מכך. המסה שלה עוררה תשומת־לב, היא עצמה יצאה מאלמוניותה, ואפילו הוזמנה לסורבון להשתתף בסימפוזיון שכונה “הפילוסופיה נגד עצמה”, להתנצח שם על הבימה הנכבדה עם בעלה לשעבר. (ריננו שהפרופסור שלה הוא שיזם את הסימפוזיון הזה ודאג שיזמינו אליו את גיזלה).

באשר לי, נהגתי כמצופה ממני, ונישאתי סוף־סוף לאחיה טוב־הלב של גיזלה. אף כי מדי פעם אני מענה את עצמי בשאלה, איך קרה שאשה דעתנית כמוני, שהייתי קשובה תמיד לקולי הפנימי, אפילו היה מכתיב לי התנהגות חריגה, נשביתי כל־כך ברצונה של חברתי, עד כי איבדתי לחלוטין את שיקול דעתי. בעלי גם אימץ את בני. נכון שרק אז התחילו הבעיות שלי איתו, אבל זה כבר סיפור אחר. כמו כן, רכשנו מחדש את המגדנייה שלהם, “דיוגנס”, ועברנו להתגורר בדירת משפחתם הצמודה לה. היתה זו האמביציה היחידה של בעלי: להחזיר את המגדנייה לבעלות המשפחה. “להחזיר עטרה ליושנה”, אמר, והוסיף בחיוך חידתי, ספק אירוני, שנגד את טבעו: “להמתיק את חיינו”. ואני עשיתי לו מחווה ומכרתי לשם כך את דירתי והשקעתי בכך את חסכונותי. בשביל לרצות את בעלי, אך בעיקר, כמובן בשביל לרַצוֹת את גיזלה.

לסטרא־אחרא שליחים רבים מספור בעולמנו, קטנים וגדולים, רבי עוצמה ופחותי דרגה, וכל אדם יכול לזהות אחדים מהם גם בחייו הפרטיים. והנה, אשה זרה לנו לגמרי, שנזדמנה לנו באקראי בבית האחוזה שהתארחנו בו, בעלי ואני, בביקורנו האחרון באנגליה (ומארחינו, וכן אורחיהם, היו אנשים טובים, לכל הדעות) – גילמה לגבינו מעין מלאך חבלה כזה. אשה קטנה ולא נחשבת, אך שפגיעתה רעה, וכמו נשלחה אלינו מפמלייתו של המשחית הידוע.

בית האחוזה עמד בכפר קטן בקנט, לא רחוק משפך התמזה לים. היה זה בניין גדול, מצורף מאגפים בגבהים שונים, כשכל אחד מהם מחופה בגג רעפים כחול, כצבע החלונות והתריסים, וכצבע סירת המשוטים הדקורטיבית שעגנה על שפת הנחל הקטן, המפכפך במרחק של מטרים ספורים מחצר הבית. ובמעלה הגבעה, מאחורי בית האחוזה, השתרע פארק טבעי, עם אורנים ואשלים ועצי אלון עתיקים.

אחרי שהשרתת הובילה אותנו אל חדרנו והתרעננו מן הדרך והחלפנו את בגדינו, ירדנו, בהוראת המארחת שלנו, אל מרפסת הגן המשקיפה על החצר, ובו מעין מוזיאון זוטא: שברי עמודים נורמנדיים עם כותרות מעוטרות במקלעות, ספסל עץ עם משענות ברזל וידיות שראשי ספינקס בקצותיהן, וגשר אבן משוחזר עם קשתות בין עמודיו, המחבר בין שתי גדות הנחל.

בפתח המרפסת קיבל את פנינו גבר שחרחר בשנות הארבעים שלו, בחליפת פשתן רפויה ובחולצת סריג, פניו דקות ועדינות, עיניו הערניות ממצמצות מבעד למשקפיו עבי המסגרת, ותנועותיו עצבניות. הוא הציג את עצמו בפנינו כהרברט פואטייה, ואמר שפגש מוסיקאים ישראלים בביתו של הפסנתרן רודולף סרקין, מורו ורבו בגילפורד שבוורמנוט.

“איזה צירוף מקרים!” קרא בעלי, וסיפר לו, לא בלי שמץ של גאווה, שאשתו, כלומר אני, קרובה של סרקין. “את?” בחן אותי המוסיקאי כלא מאמין, ואני הנהנתי בראשי במבוכה ואמרתי שהקִרבה בינינו היא רחוקה, של שני בשלישי, אך הרברט תפש את שתי ידי בהתרגשות, וטלטל אותן שעה ארוכה. ואחר־כך חייך באנחה ואמר: “כן, כן…” ופרש את ידיו ואמר שהוא עצמו אכזב את מורו הדגול, ובמקום להקדיש את חייו לפסנתר, כפי שציפה ממנו, עשה הסבה למוסיקולוגיה. הרברט זה, שניכר היה בו כי הוא בן־בית באחוזה, הזמין אותנו להצטרף אל שאר האורחים שהסבו על כיסאות קש מרופדים במרפסת העגולה, רחב הידיים, אשר מדרגות אבן הובילו ממנה אל החצר. והציג אותי בפני כולם כקרובתו של רודולף סרקין.

כשהתיישבנו, לצד מכרתנו, סוניה, אחותה של המארחת, זו שבזכותה הגענו לבית האחוזה, שאלה אותנו אם הכול כשורה ואם הצלחנו לנוח קצת, והרברט קירב אלינו את עגלת המשקאות ומזג לכל אחד לפי בחירתו, והציע כיבוד קל.

כעבור שעה קלה הגיעו המארחים, גבר בגיל העמידה עם זקנקן מטופח שדמה לזיגמונד פרויד (סוניה סיפרה לנו בדרך שהוא בנקאי בדימוס), ואשתו, בגילו בערך, גבוהה ועבת קרסוליים, שערה האדמוני, מתוח לאחור, מסולסל כשל אפריקאית, ומהבעת פניה הרכות קשה היה להחליט אם מתנשאת היא או נעלבת. והיתה לבושה בשמלת קפלים בגוון ירקרק. משהחמיא לה המוסיקאי על שמלתה, סיפרה שהביאה את אריג הצ’ינץ הזה מהודו ומסרה לתופרת מקומית “שהפעם הצליחה לא לקלקל לי את הבד”, והתנצלה על הרחש שמשמיעים נעלי העקב הנמוך שלה, שקנתה בבונד סטריט, בביקורה האחרון בלונדון. המארחים התברכו עם כל אחד מן הנוכחים, הגבר אמר לנו שכבר מזמן התכונן לבקר בישראל, לראות אתרים ארכיאולוגיים והיסטוריים, וכשמנה את המקומות שהוא מבקש לסייר בהם, תופף בידו השמאלית על אצבעות יד ימין: קיסריה, בית־שאן, טבריה… הבה נחשוב.. סוביט.. (בעלי העיר לו שעכשיו היא נקראת שיבטה, והמארח נענע בראשו: שיב־טה, כן…) וכמובן, נצרת, כפר נחום, הר תבור, בית־לחם, בית־גוברין, מערות קומרן, מדבר יהודה.. ו – ירושלים! ספיידר ג’רוזאלם! – פרץ בצחוק רועם – אתם מכירים את העיתונאי הפרוע הזה מן הקומיקס? הכופר המסומם, השתיין הברוטאלי… דמיון פורה ביותר, לצייר הפוטוריסטי הזה, וורן אליס, פורה ביותר…

אחר־כך שילב את אצבעותיו ושאל אם אנחנו גרים בירושלים, וכשאמרנו תל־אביב, כאילו איבד בנו עניין, או שהנימוס חייבו לפנות ליתר האורחים. והאשה, אחרי שהקיפה במבטה את אורחיה המעטים, התיישבה לידי, מן הצד השני של אחותה, ומיד, לא הקדמות מיותרות, הציעה לי למשש את העלים של צמח כלשהו עם פרחים גדולים, צחורים, בעציץ חרסינה, שניצב על גבי שולחן תלת צלעי ודק רגליים, שיונים לבנות ואפורות־תכולות חרוטות בו. עלי הצמח היו רכים ביותר למגע, וכששאלתי לשמו, צחקה ואמרה שאמנם יש לו שם, “סוניה מגדלה”, שהוא הכינוי של אחותה, אך הצמח אינו אמיתי. התפעלתי ושאלתי מאיזה חומר הוא עשוי, והיא קירבה אצבעה לפיה ואמרה שזה סוד מקצועי, והרברט התערב בשיחה ואמר שגברת הבית היא אמנית בעיצוב צמחים מלאכותיים. שִׂמחתי על תשומת־לבה של מארחתי גרמה לי להגזים בביטויי התפעלותי, והיא משכה אותי בידי להראות לי עבודה שסיימה זה עתה, לפי מודל של צמח בשם DIONEA MUSCIPULA, אך לעבודתה היא קוראת “דיאנה המטורפת”, צחקקה, וסיפרה שדיאנה הוא שם חברתה, זו שהציעה לה את הרעיון לעצב צמח כזה. ירדנו במדרגות המובילות לחצר, ועל מעקה האבן, לצד המדרגה התחתונה, ראיתי קדרת חרס גדולה, שטוחה, ובה סבך של עלים ירוקים קעורים, כשפתיים פעורות, בשרניות־דשנות, וצבתות שיניים קוצניות בקצותיהן, ובעומקן לוע גלוי, בצבעי אדום או סגול. “איזה צמח מוזר ומאיים!” קראתי, והאמנית (“טסה”, צחקה, כשגמגמתי “Your Ladyship”, “כולם קוראים לי טסה”) סיפרה שהוא מכונה גם בשם “ונוס, לוכדת המעופפים האגדית”, והוא נחשב לאחד ממסתרי הטבע, בכך שהחרקים המעופפים נמשכים אליו כמהופנטים, ובהילכדם בגביעי שפתיו החשוקות, הנסגרות עליהם כבמגנט קפיצי, הם ננעלים שם לחנק.

“זוהי המצאה שטנית של הטבע, את לא חושבת?”, צחקה טסה בפה סגור, “יצורים חיים שכך נמשכים להרס עצמי…”

“כן…”, הפטרתי מהורהרת, תוהה על האיום הסמוי שהצמח המסתורי הזה מהווה כלפי. וכשהבעתי באוזני האמנית את התרשמותי החזקה מיצירתה, ביקשה שאגיד זאת גם לדיאנה, “היא גאה במאוד ברעיון שלה”, אמרה, “עכשיו היא נחה בחדרה”, הצביעה על חלון פתוח בקומת חדרי השינה, “אבל עוד מעט תצטרף אלינו”.

לבי אמר לי שצפויה לנו חוויה בלתי־נעימה מן הפגישה הזאת, ונדרכתי לקראתה.

כאמור, הגענו לבית האחוזה הזה עם אחותה של בעלת־הבית, עקב צירוף מקרים מוזר למדי.

היה זה בתחילת ספטמבר, באמצע שנות התשעים של המאה שעברה, כשבעלי ואני ביקרנו בלונדון למשך תקופת החגים, וכחובבי תיאטרון מבוהקים (בעלי ניהל קפה־תיאטרון, מעין בית־ועד לשחקנים, ואני כתבתי ועיבדתי טקסטים לסטנד־אפיסטים), היה בכוונתנו לדחוס לפרק הזמן הקצר הזה שהקצבנו לעצמנו, ככל אפשר יותר הצגות תיאטרון. שהינו באכסניה בצפון לונדון, ויום אחד, כשניגשנו לסופרמקרט המקומי לקנות מצרכים לארוחת הערב, נתקלנו בהתקהלות קטנה ליד המדרגות המובילות לאכסדרה, וראינו אשה די צעירה, גבוהה ומוצקה, בשיער שאטני מסולסל וקצר ובמדי חיל־הישע, מבקשת מאחת הנשים שהצטופפו שם, שתשמור לה על עגלת הפעוטות שלה, “עד שאגמור את הדרשה שלי”, אמרה בחיוך מתחטא, אך כבוטחת במעשיה. האשה הזרה הביטה בה במבוכה, ולפני שהספיקה לבטא את הסכמתה, הזדרזה המטיפה לעלות במרוצה במדרגות, הוציאה רמקול מתיק עור גדול שהשתלשל לה על כתפה, ופתחה בדרשה דתית, כשבפניה הגדולות, המוארכות, נסוכה הבעה של ערגה והתמסרות. לפתע בקעה צפירה עזה של אזעקת שווא ממכונית כלשהי, והפעוטה פרצה בבכי, אך בהיפסק הצפירה נשתתקה, התהפכה על צידה השני, והמשיכה לישון. הסתכלתי על האשה הזרה, שנראתה אובדת עצות כשהחזיקה בעל־כורחה בעגלת הילדים, ונראה כי תרה בעיניה אחרי מישהו שתוכל להפקיד בידיו את מה שהופקד בידיה, כשהיא ממלמלת בביישנות שהשאירה אב חולה לבדו והיא חייבת לחזור הביתה. אבל האנשים שפנתה אליהם במבטה משכו בכתפיהם, הבליעו כמה דברי התנצלות ומיהרו להתרחק מהמקום, ואילו אני, שהייתי בחופשה וזמני היה בידי, התנדבתי לשמור על הפעוטה במקומה, ובעלי אמר שיסתדר עם הקניות בלעדי ונכנס לסופרמרקט. כשסיימה המטיפה את דרשתה וחיפשה את העגלה, הבחינה בי והודתה לי, והסבירה שהבייבי־סיטר שלה חלתה ולא נמצאה לה מחליפה, ושאל אותי אם הילדה התעוררה משנתה, וכשאמרתי לה שרק לרגע קט, ושמעה את מבטאי הזר, התעניינה במוצאי וגילתה עניין רב בישראל שואלה לעיר מגורי ולמעשי, וכשחזר בעלי מהסופרמרקט וידיו עמוסות שקיות עם מצרכים, שאלה אם יש לנו רכב ולאן עלינו להגיע. אמרנו לה שהאכסניה שלנו קרובה, אך בגלל השיפוצים בכביש, החפירות הפתוחות והצינורות החשופים, נצטרך לעשות עקיפה גדולה. האשה אמרה לנו בנחרצות: “אם כך אתם באים אתי”, ומיהרה להביא את מכוניתה, והסיעה אותנו אל האכסניה, וכשהצענו לה, מתוך נימוס, להיכנס ולשבת אתנו במבואה, הסכימה מיד.

הילדה התעוררה בינתיים והסתכלה סביבה בפליאה, ושאלה אם אבא פה, וכשאמה לקחה אותה בזרועותיה ואמרה שאבא עוד לא הספיק להגיע, פרצה הילדה בבכי מר, ואמה הושיבה ואתה על השטיח וחיטטה בתיקה התפוח ושלפה משם נייר וקופסת צבעים והציעה לילדה לצייר מיקי מאוז, מתנה לאבא, אבל הילדה אך הגבירה את בכייה וטלטלה את ראשה וקראה “לא, לא!”. אז עלה בעלי לחדרנו, הוציא מן המזוודה רכבת חשמלית שקנינו במתנה לבננו בן הארבע, והפעיל אותה על השטיח. הילדה נשתתקה באחת ונצמדה אל אמה כשהיא מביטה בפלאה בנחש המתכתי העקלתוני המרצד סביבה, עד שהשתקעה כליל במשחק החדש ושמענו אותה ממלמלת: “אבא יבוא ברכבת… אבא יבוא היום הרכבת…”

השבנו על שאלותיה של האשה בנוגע למצב הפוליטי בארץ וסיכויי השלום, ושאלה את דעתנו על הצגות שראינו בלונדון, והתעניינה באורח חיינו כבעלי מועדון תיאטרוני, ושאלה על התיאטרון הישראלי בכלל, ובעלי סיפר לה על תופעה המעניינת ששחקנים חוזרים בתשובה לדת היהודית (באותו זמן התחיל גם הוא ללמוד יהדות באופן אינטנסיבי, וחששתי שישקול חזרה בתשובה), וסוניה אמרה שגם היא “חוזרת בתשובה”, לדת הנוצרית, ושפעם, כשעוד חייתה חיים חילוניים, הרבו היא ובעלה לבקר בתיאטרון, אבל עכשיו, משנותרה לבדה וקיבלה עליה את “עולה המתוק של הדת”, היא מדירה ממנו את רגליה. וכשבעלי התעניין לדעת איך אירע המהפך הזה בחייה, כאילו ציפתה שישאלוה, וסיפרה, לאנשים שאין זרים לה מהם, סיפור פנטסטי, ועם זאת, כה אינטימי:

חייתה בשלום ובאהבה, חיים חילוניים, עם בעלה האדריכל, וכמעצבת פנים, סייעה לו במשרדו. כשנולדה הילדה, לפני שלוש שנים ומשהו, לאחר שנות עקרות וטיפולים ארוכים ומתישים שעברה, אספו אל ביתם או־פר איטלקייה, שהיתה כבת־בית אצלם ואהבוה מאוד. אבל לנערה לא היה רשיון עבודה, ומאחר שהמכתבים שהריצו מעסיקיה למשרד הפנים לא הועילו והנערה קיבלה צו גירוש מאנגליה, הציעה סוניה לבעלה, כמהתלה שיישא באופן פיקטיבי את האו־פר שלהם לאשה, לאחר שיתגרש ממנה, פיקטיבית, כמובן, ואחר־כך יתגרש מן האו־פר ויתחתן איתה מחדש… וצחקו יחד בבדיחות־דעת. אבל ככל שהתקרב מועד החזרתה של האו־פר לאיטליה, ולא נמצאה להם שום תושייה לעכב את מימוש הדין, הזכיר לה בעלה את “הרעיון המקורי” שעלה בדעתה, שפתאום נראה להם כמוצא יחיד, אך גם כהרפתקה אקסצנטרית שתוסיף דרמה לחייהם, ונהנו להדהים בסיפור את בני משפחתם ואת ידידיהם. אלה הגיבו בזעזוע, אמרו שזוהי שערורייה, וניבאו להם שהדבר ייגמר רע, אבל הנערה היתה להם כבת ולא השלימו עם הוויתור עליה, ובבוקר שבת אחד, כשלא היתה להם תוכנית אחרת לוויקנד, קבעו פגישה עם עורך־דין לענייני אישות, חברו של בעלה מימי הקולג‘, ולאחר פעולת שכנוע לא קשה במיוחד, הסכים לשתף פעולה עם “התעלול השובבני” של ידידו, שהזכיר לו את מעלליהם בקולג’. בו ביום בדו סיפור כיסוי,על בגידתו, כביכול של הבעל עם שחקנית שולית מחוסרת עבודה, והמציאו לעורך־הדין תצלומים של סצינת מיטה מבוימת שאותה שחקנית הצטלמה בה עם הבעל תמורת תשלום, בסופו של דבר אושר הגט. והנה, נבואתם הרעה של בני המשפחה התגשמה מעבר למשוער. שבועות אחדים אחרי שקיבלה אזרחות כאשת נתין בריטי, ביקשה האו־פר שלהם לבקר את הוריה באיטליה, בכפר ליד פלורנץ, ומשלא חזרה במועד שהבטיחה, טס אחריה בעלה של סוניה, להחזירה. משם שלח מכתב ל“גרושתו”, בו התוודה על אהבתו לצעירה הזאת, וכתב שאינו יכול לחיות בלעדיה, מה גם שהיא בהריון הוא חש אחריות כלפיה, כגבר מבוגר כלפי אשה צעירה ולא מנוסה. הוא מקווה שאשתו הגרושה תתנחם בתינוקת הנפלאה שלהם, שהפרידה ממנה מעיבה על אושרו, וכו' וכו'…

אבל עונשו של בעלה “מידי שמיים, או מידי עצמו, שגם זה מידי שמיים”, אמרה סוניה, לא איחר לבוא. הוא, שהיה חובב אופנועים משובע עוד באנגליה, רכש לעצמו “הארלי דווידסון” חדיש, וכשני הנאהבים יצאו פיקניק מחוץ לעיר לחנוך את אופנועו, הגיחה מולם משאית באחד העיקולים של דרכי העפר האיטלקיות, והאופנוע התהפך. האשה הצעירה נפצעה קשה, ועכשיו היא נכה, מרותקת לכיסא גלגלים, אבל הרופאים הצליחו להציל את העובר, ונולד להם תינוק בריא.

תקופה ארוכה התייסרה סוניה בכאבה, סיפרה, שכבה במיטה וסירבה לאכול, ואחותה, בעלת האחוזה, באה לטפל בילדה, ולבסוף אושפזה בעל־כורחה. אבל במוסד הטיפולי שבו שהתה פגשה כומר אחד ששינה את חייה. בהשפעת שיחותיה עמו, אמרה, נבקע בה מעיין של אהבה וחמלה, ועיניה נפקחו לראות את החסד האלוהי בעולמנו, גם כאשר הוא מוצנע, ומכוסה בעבי־אופל של יגון. כשהשתחררה מהמוסד, סיפרה, הצטרפה לחיל־הישע, ומאז היא מקדישה את כל זמנה הפנוי, וגם את מעט ממונה, לייעודה החדש.

“את חושבת שגילוי קיומו של האל הבזיק בך, אם אפשר לומר כך, כתוצאה מהמשבר הקשה שעברת? שהייסורים מירקו אותך?” שאל אותה בעלי, שאלה שהתלבט בה זמן רב.

“אני יכולה לענות על שאלה כזאת רק מניסיוני”, השיבה לו סוניה. “אותי משה אלוהים ממצולות סבלי ונתן בידי קרש הצלה, את ידיעת קיומו. וכשצפתי על פני המים, כבר לא היה זה אותו עולם שעזבתי לפני ששקעתי בתהום. היה זה עולם אלוהי, שזרח באור האמונה”.

בעלי האזין לה בדריכות, אחר־כך נשם עמוק וכאילו רצה לשאול עוד משהו, אך ויתר, השפיל את ראשו והידק את שפתיו, ונראה שרגע האמת חלף אצלו.

ובאותה פגישה ראשונה בינינו, הזמינה אותנו סוניה להצטרף אליה לסופשבוע בבית האחוזה של אחותה בקנט, ואת הילדה תשאיר אצל הוריה, אמרה. “תכירו קצת את אנגליה האחרת, תפגשו אנשים מעניינים”, אמרה, והעיפה במבט מהורהר בבעלי והוסיפה: “יהיה שם גם זוג ניו־זילנדי, נוצרים־מאמינים, שליחי־מצווה לארצות נחשלות, שוודאי ישמחו לדון אתך בענייני אמונה”.

ובסוף השבוע לקחה אותנו לשם במכוניתה, וכשראינו מרחוק את הבית הגדול מתנוסס על הגבעה, סיפרה לנו סוניה שבעלה־לשעבר הוא שבנה אותו על חורבות טירה אליזבתנית, שנהרסה בבליץ במלחמת העולם השניה. ואמנם, בין האורחים מעטים שהוזמנו לבית האחוזה באותו סופשבוע, היה אותו זוג ניו־זילנדי, פמלה וכריסטופר, שסוניה הזכירה אותו, שניהם פרמדיקים במקצועם ונוצרים־מיסיונרים באמונתם, שעברו באנגליה בדרכם חזרה הביתה משהייה בת שנתיים בטנזניה, מטעם איגוד נוצרים־חוצי־גבולות. שניהם נראו “ווספס” טיפוסיים: הוא גבוה, כתפיו עגולות ושמוטות מעט ורעמת שׂער שיבה מעטרת את פני התינוק שלו, היא בלונדית מלאה ומוצקה, נמרצת ופעלתנית, במכנסי ספארי רחבים וחולצת משבצות, שלא נפרדה אף לרגע ממצלמת הווידאו שלה, וירתה צילומים אל כל פינה בחצר ובפארק, ואחר־כך כשיצאנו אתם לטייל בחיק הטבע, צדה במצלמתה כל צריח של כנסייה וכל מבצר חרב והרביצה צילומים לכל עבר בכפרי הסביבה. שניהם היו בעלי עור בהיר מאוד, ולפי הגוון השחום על לחייהם וצווארם, נראה כי השמש האפריקאית קפחה על ראשיהם בלי רחמים.

והיתה שם אותה דיאנה, ידידת המארחת ובעלת ההשראה לעיצוב הצמח הטורפני של חברתה האמנית, היא הוצגה לפנינו כמזכירה רפואית של פרופסור ידוע בהרלי סטריט. אשה זעירת קומה ורזונת היתה, פניה עגולות ושטוחות, שפתיה צרות וקפוצות, עיניה קטנות וקרות, חמושות במשקפיים עגולים, נטוּלי מסגרת. שׂערה השאטני היה קלוע בצמה המשתלשלת על עורפה, ושובל חריף של בושם נשרך אחריה, שגרם לי, ודומה שרק לי, כיחכוח אלרגי בגרון והתקף מביך של שיעול. “הה, זה מה’פרי־מוגלר' של דיאנה”, טפחה טסה קלות על גבי, להקל על שעולי, “זהו בושם שנועד לקונסטיטוציה נשית תוקפנית”, הוסיפה בחיוך, והציעה לי סוכרייה ששלפה ממסכרת הכסף שעל המזנונית.

קשה היה לאמוד את גילה של דיאנה זו. לפעמים נראתה כנערת גימנסיה, ולפעמים כבתולה זקנה בשנות הארבעים המאוחרות לחייה. על אצבעה נוצצה טבעת עם אבני חן זעירות, וצבע הלבוש המועדף עליה היה צהוב. אותו ערב לבשה שמלה צהובה מתנפנפת, נעלי עקב צהובות, ז’קט צהוב וארנק צהוב. ועל רקע כל הצהוב הזה, בלטה מטרייתה האדומה, המנוקדת לבן, שלא משה ממנה. מאוחר יותר, כשכבר עלינו לחדרנו לשנת הלילה, והחלפנו רשמים, בעלי ואני, על חוויותינו מן הערב הראשון באחוזה, כינינו את דיאנה בינינו לבין עצמנו, “הצ’שייר הצהובה”. ואמנם, מהרגע הראשון להיכרותנו חשתי בעוינותה כלפינו, בארשת הקפואה שעטו פניה בכל פעם שפנינו אליה בדברים. כשהציגו אותנו לראשונה לפניה, והזכירו, כמובן, שאני קרובתו של רודולף סרקין, נענעה בקושי בראשה, וכששאלתי אותה שאלת נימוסין כלשהי, בקשר למזג האוויר, או אם היא מתגוררת בלונדון, העמידה פנים כאינה מבינה את מבטאי. “אני לא מבינה”, הפטירה בקולה החלוד־החרקני, ובהטעמה דידקטית, ואילצה אותי לחזור עוד פעמיים על שאלתי, ולבסוף המהמה משהו וחזרה לשיחתה הערנית עם הרברט.

אותו סופשבוע היו בבית רק שני שרתים, זוג צעיר שהתגורר בכפר והיה אחראי לבישול ולהגשה, ואילו האורחים עצמם היו אמורים לדאוג לסידור המיטות בחדריהם, ולפינוי הכלים מן השולחן, הברשתם והכנסתם למדיח, והאווירה בבית הטירה רחב הידיים היתה חופשית ולא רשמית. אחרי ארוחת הבוקר נסעו הרברט וסוניה לבקר את ידידם האורגניסט בכנסייה שבכפר הסמוך, ושאר האורחים התכנסו במרפסת. בהיעדרו של הרברט, שהתייחס אלינו בחביות פמיליארית בזכות קרובי הדגול, ובהיעדרה של סוניה, שבזכותה נמצאנו בבית הזה, חשנו, בעלי ואני, זרים בסביבה האנגלית הצפודה הזאת. אמנם נהגו בנו בחן ובאדיבות, אך קשה היה שלא לחוש ביחסם המאולץ כלפינו ובאי־הנוחות שלהם בנוכחותנו, ובעלי, שסוניה נטעה בו ציפיות לשיחה של לב אל לב בענייני אמונה, נושא שעמד אז בראש מעייניו, נוכח שזוג המיסיונרים אינם נוטים כל־כך להתקרב אלינו, ושאלנו את עצמנו אם האשמה היא בנו אישית, או בדעות קדומות הקשורות במוצאנו.

השיחה במרפסת נסבה על חוויותיו של הזוג הני־זילנדי בטנזניה. האשה, פמלה, שלפה תצלומים מתיק הצד שלה, מעור רך ומבריק, כאילו זה אך הופשט מחיה כלשהי, והתצלומים עברו מיד ליד. היה שם, כמובן, הקילימנג’רו, מתנוסס בגובהו ומבהיק בשמש בלובן שלגו, והיו חיות בר שצולמו בטבע, פילים וג’ירפות וזברות ושימפנזות ואפילו תאו אחד, ודמויות של כפריים עטופי עבאיות שחורות, ודייגים במכנסי שרוואל לבנים תפוחים, כשפלג גופם העליון מבריק בעירומו השחור, ותצלומים פסטורליים של חוף הים בזנזיבר, ונופי אלמוגים תת־ימיים, אותם צילם עבורה צוללן־מיסיונר בריטי. אך למראה תצלומי המרכז השיקומי של נוצרים חוצי־גבולות בדאר־אל־סלאם, נתקף בעל הבית במצב־רוח פרובוקטיבי והתחיל להתגרות באורחיו הניו־זילנדיים.

אין לו שום דבר נגד פמלה וכריסטופר, אמר, להיפך, הוא מעריך מאוד את האידיאליזם שלהם ואת מסירותם. הם ושכמותם עושים עבודה נהדרת, קדושה! אבל בתמימותם, אין הם מבחינים בסחר־מכר הציני הרוחש מתחת לחוטמם. הוא יודע על מה הוא מדבר, הוא חקר את הנושא וראה דו“חות פנימיים של הבנק העולמי, שידידו, הנציג הבריטי באו”ם, מעביר אליו מדי פעם. וקרא שם על עבריינים המסתננים לארגונים הללו ומשתפים פעולה עם השלטונות המקומיים או עם הצבא, ומכאן לכאן הם משלשלים אל כיסם “דמי טרחה” שמנים מן הכספים או מן הציוד המגיעים אליהם, וקרא שם על ניפוח סטטיסטי של נפגעים במקרה של אסון טבע, כשהתקשורת העולמית מוסיפה נופך דרמטי לאירועים, להדהים ולזעזע.

“מה אתה מדבר, קיגסלי”, הטיחה נגדו אשתו, כשמבטה הרך והמפויס מוציא את העוקץ מקולה המחמיר. “תתבייש לך…”, ליטפה את ידו בחיבה, “הרי תודה, יקירי, שזעקת הקורבנות היא אמיתית! השכול והיתמות והחולי והמחסור הם אמיתיים!”

“כמובן, כמובן…” פטר אותה בעלה, "אבל על כל אלה מכסה החמדנות של פקידים מושחתים, שאינם חוסמים את השור בדישו, ודואגים לכך שרק חלק זעום מן התרומות הזורמות אליהם יגיע אל הנפגעים עצמם. “ואגב, מה ההבדל”, קרא, “ביניכם לבין חיל־הישע, או אוקספאם, או עשרות ארגונים אחרים הפועלים במקביל באפריקה ובמזרח הקרוב והרחוק? למי נחוץ כל הפיצול הזה? למה אי־אפשר לאחד את כולכם לגוף אחד גדול בפיקוחו של יוניצף, או יונסקו, או כאמור, הבנק העולמי, שהוא בעל המאה העיקרי, אז טבעי שיהיה גם בעל הדעה?”

“אנחנו לא מבינים בסטטיסטיקה או בתקשורת”, פקחה עליו פמלה עיניים תוהות וחייכה אליו בסלחנות, “אנחנו עובדים עם בני־אדם מיוסרים שהגורל התאכזר אליהם, ואנחנו מנסים לעשות כמיטב יכולתנו לעזור להם, זה הכול, ויש עוד הרבה אנשים כמונו, שפשוט מנסים לעזור לאחיהם האומללים”.

כל אותו הזמן שהתנהל הוויכוח, שתקה דיאנה, ורק הסתכלה בדוברים בעיניים זועפות, ומפעם לפעם זרקה מבט חורש רע לעברנו.

“אתה מדבר על שחיתות בחלוקת ההון הגלובלי?” צפצף לפתע קולה השורקני וסומק כיסה את אוזניה הקטנות והמחודדות, “מכל העוולות שבעולם אתה נטפל דווקא לארגוני הצדקה? מה עם כל הביליארדים הזורמים מהמעצמות הגדולות, המבוססות, למדינות קטנות וחמדניות, המשתמשות בכספים הללו לחימוש שאינו עומד בשום יחס לצורכי ההגנה שלהן, ולשגשוג כלכלי שאינו עומד בקריטריונים של צדק חברתי?”, הקשתה, וכשבעל הבית שאל אותה לאיזה מדינות היא מתכוונת, רטנה: “אתה ידוע יפה מאוד למי אני מתכוונת”, ומבטה חלף על פנינו.

ובשעת הסעודה, בחדר האוכל, כמידותיו נראו כמוכפלות על־ידי השליית השתקפותו בראי ג’ורג’יאני גדול עם מסגרת זהב רחבה שתבליטי אבירים שחורים מקובעים בה, נסבה השיחה על מוסיקה, והרברט היה במוקד השיחה. בעלי הבית הזכירו קלטות של מורו, רודולף סרקין ב“קולומביה” משנות הארבעים, המצויים בספרייתם, ושאלו את הרברט אם הוא מעוניין בהן, והרברט חזר והזכיר לכולם שאני קרובתו של המאסטרו, ודיבר על העיבודים המצוינים של סרקין לחמישיות של שומן ושל ברהמס ואמר שרק אחרי ששמע את הרצאותיו על הקנטטות של באך, הבין את הכרחיותו של כל תו ותו ביצירות הללו. כאן התערבה דיאנה בשיחה באופן בלתי־צפוי, ואמרה שלדעתה, “סירקין זה” צריך היה להקדיש את חייו למוסיקולוגיה ולא לביצוע. “כמוך, הרברט”, גיחכה אליו וטפחה על גב ידו. וסיפרה שב־82, זמן לא רב אחרי שהתחילה לעבוד בהרלי סטרי, הצטרפה אל הבוס שלה לכנס רפואי באמריקה, ושמעה את סרקין ואת רוסטרופוביץ' עם הפילהרמונית של ניו־יורק בסונטות לצ’לו של ברהמס. היא זוכרת את סירקין כנגן שכלתני ומאולץ, הנעדר כל קסם אישי. הסתכלנו בה בדברה, ונדמה היה כאילו רק כדי להרשים אותנו אמרה מה שאמרה. הרברט מחה על דבריה, הזכיר לה שסרקין היה אז בן שמונים, ואמר שהכנות והטוהר המוסיקאלי שלו, החפים מגינונים דרמטיים מיותרים, יכולים לשמש מופת לכמה וכמה וירטואוזים בני ימינו. והציע לדיאנה לשמוע הקלטה שלו כשהוא מנגן את האדג’יו הגדול של הסונטה לפסנתר של בטהובן, כדי שתבין מה זאת עמקות נטולת פוזה, החודרת ללב לבה של המוסיקה. דיאנה הקשיבה ולא הקשיבה לדבריו, והיתה איזו התנשאות במבטה, ואנחנו הטינו אוזננו לסיפורה של סוניה על הודו, שם ביקרה לפני שנה ביחד עם אחותה וגיסה, ופמלה התעניינה בפעילות של חיל־הישע בקרב כת הטמאים.

אחרי הסעודה הוזמנו לחדר המוסיקה, שלעיצובו, למדנו היתה אחראית סוניה, וצמחים ופרחים מלאכותיים, מעשה ידיה של טסה, קישטו בו כדים ואגרטלים ופכים וקומקומים עתיקים, מזוגגים, ועטורים בציורים ובחיפויים צבעוניים, ועל האצטבה ניצבו צלמיות מחרס, וצלחות קרמיקה מסוגננות מן המאות השש־עשרה והשבע־עשרה היו תלויות על הקירות. האזנו לסונטות לפסנתר של סרגיי פרוקופייב, בנגינתו של פרנסוא־פרדיק גאי, והרברט התפעל מיכולת הביצוע של הפסנתרן הצעיר הזה לפרטיטורה כל־כך תובענית.

למחרת, בארוחת הבוקר, כשבעל הבית הודיע לנו שהוא והרברט נוסעים לים לדוג דגי סול ואם יתמזל מזלם יעלו בחכתם גם סרטנים, הציעה לנו סוניה להסיענו לחוף הרחצה, “לטבול בתמזה”, ואמרה שכבר נדברה על כך גם עם דיאנה. ואמנם, כשיצאנו למרפסת, כפי שקבענו, מצוידים בבגדי ים ובמגבות, ראינו שם את דיאנה בחלוק מגבת צהוב, שערה הארוך אסוף במעין טורבאן, ואמתחת רפיה גדולה לצידה, מוכנה ומזומנה לנסיעה. אבל למראינו הביעו פניה האטומות פליאה, שאלה אם סוניה הזמינה גם אותנו, ואחר־כך גמגמה משהו, ובאמתלה שעליה לטלפן באופן דחוף, התרוממה מן המדרגה שישבה עליה, אספה את אמתחתה ונכנסה לחדר.

“תראה שהיא לא תחזור”, אמרתי לבעלי, אבל הוא, שנוטה ללמד זכות על כל אדם, ביטל את חשדי, אמר שאני טועה בה, וזאת הבעתה הטבעית. אבל כשהגיעה סוניה והודיעה לנו שדיאנה לא תוכל להצטרף אלינו, לא יכול היה עוד בעלי לסתור את טיעוני, שבגללנו ביטלה את יציאתה. בדרך אל חוף הרחצה שאלתי את סוניה על דיאנה, וסיפרה שהיתה שכנתן בילדותן, כשגרו בהמסטד הית', ושאביהן הרופא, הוא זה שדאג לה לעבודה עם עמיתו בהארלי סטריט, וסיפרה שאביהן, כעת בדימוס, היה רופא ידוע שם, וגם גיסה, בעלה של טסה, היה מטופל שלו. ואמרה שתמיד תהיה אסירת תודה לדיאנה על המסירות שגילתה כלפיה בתקופה הקשה של חייה “והרי היא עצמה…” פתחה, אך השתתקה בפתאום. שאלתי את סוניה, כלאחר־יד, אם דיאנה נשואה, והיא הפנתה אלי את פניה, השהתה עלי מבט תוהה, נענעה בראשה ואמרה בקוצר־רוח: “לא… לא… אין לה זמן לחיי נישואים, היא מסורה מאוד מאוד לעבודתה… לקליניקה…” ואני, כמו קראתי את מחשבותיה, קלטתי בהבזק של אינטואיציה, שדיאנה היא פילגשו של מעסיקה, ויש לשער כי אינו מוכן לעזוב בגללה את אשתו.

לאחר־מכן התכנסה סוניה בעצמה שוקעה במחשבות, ובקושי חייכה או השיבה על שאלותינו, כשהתעניינו באתרים שנִקרו על דרכנו. ושנינו חשנו שיחסה העוין של דיאנה כלפינו והסתגרותה הגלוייה מחברתנו, מעיבים גם על האווירה הידידותית ששררה בינינו לבין סוניה.

אחרי טבילה קצרה במים הקרים מדי, ואחרי שסיימנו לאכול את הארוחה המאולתרת שהכנו לעצמנו מהמצרכים שהשרתת ציידה אותנו בהם, כשנוכחנו שהשמיים מתקדרים והרוח הצפונית מתגברת, הציעה סוניה שנקדים לחזור לבית האחוזה. מצאנו שם את כל החבורה, יושבים סביב שולחנות קטנים שלוחותיהם חרסינה מצוירת, וקלפים פזורים עליהם. משהבחינה בנו בעלת הבית, הפסיקה ממשחקה ואמרה שכולם מחכים לנו בכיליון־עיניים, כי עלה משהו על סדר היום שדורש החלטה מיידית. ואחרי שהורתה לנו להתיישב על ספסל הנדנדה, קירבה אלינו את כיסאה כדי לא להפריע למשחקים, וסיפרה שבעוד שעות אחדות מתקיימת הופעה אופראית כלשהי בגלינדבורן שבססקס, וכיוון שהנסיעה לשם עלולה להתארך גם למעלה משעה, עלינו להחליט מיד מי ומי בנוסעים. לה ולבעלה יש שם מנוי קבוע, ואילו לדיאנה, שלהזמנתה הזוגית צירפה אליה את הרברט, זוג כרטיסים מיותר, שהיה מיועד לפרופסור שלה, רופאה האישי של הזמרת־הכוכבת, ולאשתו, אך בגלל ביקרו דחוף אצל חולה לא יוכל הגיע להופעה, ומסרם לדיאנה, מזכירתו, שתעשה בהם כרצונה. השאלה, אמרה, מי מהאורחים יזכה בכרטיסים הללו.

סוניה הכריזה מיד שהיא מוותרת, ובעלי ואני, כאורחיה האישיים, הזדרזנו גם אנחנו להודיע על ויתורנו, אבל גברת הבית עמדה על כך שנפיל גורל בינינו לבין הזוג הניו־זילנדי, וגזרה גיליון נייר לחלקים שווים כשעל אחד מהם רשמה גלינדבורן, וקשרה את עיני ואת עיניה של פמלה, ומששלפתי מהסלסילה את הפתק, הצהירה באוזני כולם שהזוג הישראלי זכה בהגרלה וכבר אפשר להתחיל בהכנות לנסיעה.

מכאן ואילך התגלגלו הדברים כבמחזה סוריאליסטי. כל־כך שפרח מזכרוני איזו אופרה היו אמורים להציג אותו אחר צהריים בגלינדורן, או מה שמה של הזמרת־הכוכבת שגרמה, שלא בידיעתה, לפיאסקו הזה.

ממכתבה של סוניה, שציפה לנו באכסניה שלנו בלונדון בערב שלמחרת, הסתבר לנו, שעוד לפני שחזרנו מחוף הרחצה, התכוונה דיאנה למסור את הכרטיסים לזוג הניו־זילנדי “כהוקרה על העבודה הנפלאה שעשו בטנזניה”, ובטענה שבעבורם יהיה זה כמו לפתן בסעודת עניים, בעוד שלנו יהיה זה כעוגת קצפת אחרי זלילה דשנה, כי למדה מדברינו שאנחנו מנהלים אורח חיים בוהמי בארצנו, ואיננו סובלים מחסרון־כיס, ומדי שנה בשנה אנחנו יוצאים לחופשה ונהנים מהצגות וממופעים שונים גם בלונדון. אבל כמארחת השומרת על דפוסי התנהגות הולמים, כתבה סוניה, החליטה אחותה, למען ההגינות, להפיל פור בינינו. ובסוף המכתב הוסיפה: “למרות העלבון שחשתם בהתנהגותה של דיאנה, כוונתה היתה רצויה, ואולי תצליחו לסלוח לה ולהשכיח מלבכם את התקרית המצערת הזאת”.

אבל איך אפשר לשכוח את תגובתה של “הצהובה”, כששמעה שאנחנו זכינו בכרטיסים שלה?

היא הניחה את קלפיה בדפיקה על השולחן, נשענה אל אחרי הכיסא בידיים שלובות וישבה כך רגעים אחדים בלי נוע… אחר־כך הפנתה את ראשה אלינו, נתנה בנו מבט רשפני וקמה ממקומה. בעלי ניגש אליה, חיוך מפויס על פניו, ואמר: “תראי, אנחנו באמת לא מעוניינים…”, אבל היא דחתה אותו בידה ואמרה בקול יבש ומאיים: “הו, למען השם!” ורטנה בשפתיים קפוצות: “סרקין… פוה! אני מצפצפת!”

והנה אני רואה את בעלי, זה האיש הנוח לבריות שמעולם לא ראיתיו מזעיף פנים לשום אדם, מניף את אגרפו מול פניה ומפטיר באלימות: “הו, את… צ’שייר צהובה!”

הכול הפסיקו ממשחקם, ובשתיקה שנשתררה, שמעתי מקצה החדר את גיחוכו של הרברט. משכתי את בעלי בשרוול ולחשתי: “בוא נלך”. יצאנו למרפסת וירדנו במדרגות המובילות לגן ומשם עברנו דרך השער אל הנחל, הקפנו את הבית ונכנסנו מן הכניסה האחורית, עלינו לחדרנו, ארזנו את חפצינו, הודינו במכתב למארחינו, על גבי דף נייר שתלשנו מן הדפדפת שעל המכתבה, על האירוח הנדיב, ויצאנו בלי שיבחינו בנו. התנהלנו לכיוון תחנת הרכבת, וכשכבר הגענו לחצי הדרך, השיגה אותנו פמלה במרוצה, מצלמתה משתלשלת על כתפה. “תודה שוויתרתם לנו על הכרטיסים”, אמרה, “זה מאוד נדיב מצדכם… ועכשיו תרשו לי, בבקשה, לצלם אתכם, לפרידה ולמזכרת”. בו ברגע קירבה את המצלמה אל עינה, השמיעה קליק מהיר, שוב הודתה לנו, שאלה אם לא כדאי שסוניה תסיע אותנו אל התחנה במכוניתה, אך לפני שהספקנו לענות, נופפה לנו בידה לשלום, וחזרה לבית האחוזה. ואמנם, הבית היה רחוק למדי מהתחנה, והיה יום חם במיוחד, והמזוודה שגלגלנו שנינו לסירוגין נטתה ימינה ושמאלה והכבידה על קצב ההליכה שלנו. ניסינו, על כן, לעצור טרמפ, ולאחר ציפייה לא ארוכה, נעצר על־ידנו אופנוע עם סירה, וכששמע האופנוען לאן פנינו מועדות, אמר שהוא נוסע באותו הכיוון ואנחנו מוזמנים לעלות לרכבו. בדרך שאל אותנו איפה התארחנו בכפר, וכשנקבנו בשם מארחינו, סיפר שאשתו היתה פעם האו־פר של בנם, וסיפר שעכשיו הוא סטודנט למשפטים ברדינג, והתפלא ש“אנשים כמותם” הניחו לאורחיהם ללכת ברגל עד לתחנה.

כשישבנו ברכבת בדרכנו ללונדון, נזכרתי בדבריה של סוניה, כשסיפרה לנו על האסון שאירע לבעלה הבוגדני, ואמרה שבא על עונשו “מידי שמים, או מידי עצמו, שגם זה מידי שמיים”, והזכרתי זאת לבעלי, אך הוא היסה אותי ואמר: “חס וחלילה להטריח את השמיים בדברים זוטרים כאלה, לעולם לא נדע את דרכי הבורא, שמושגי שכר־ועונש שלו נשגבים מבינתנו”. אבל אחר־כך, כשהסב את פניו אל עבר החלון, ראיתי שהוא קצת בוכה.

ותהיתי עליו, וקיוויתי בלבי שרק לא יחזור בתשובה.

כשהגיעה עמנואלה אל ביתי שבפרוור העיר אותו יום חורפי גשום אחרי־הצהריים, נבהלתי למראיה: פניה היו שרוטות ומרוחות בצבע שחור, כמו מדפוס של עיתון טרי, שערה היה סתור ושמנוני, אפודתה מוכתמת וחצאיתה מקומטת, שכבת בוץ דבוקה לסוליות נעליה ובידה החזיקה קופסת פלסטיק גדולה, ריקה, עם תווית של שימורי דגים. “אני לגמרי מבולבלת”, פלטה עם היכנסה, וצנחה על השטיח, ושֹיכלה את רגליה, והליטה את פניה בידיה, והמשיכה לשבת כך שעה ארוכה. אחר־כך סיפרה, שבהתקרבה אל ביתי, ניתך עליה הגשם בפתאומיות והחליקה לשלולית, ומעדה ונפלה על פניה, וכשקמה נתקלה בקופסה הזאת, והחזיקה אותה על ראשה להתגונן מהגשם. “אני לגמרי מבולבלת”, המשיכה למלמל.

לאחר שהתרחצה והסתדרה ומרחה יוד על שריטותיה ושתתה תה חם, ביקשתי לכבדה במאכלים שהכנתי לקראת בואה, אך אמרה שאינה רעבה, כי כבר אכלה בדרך. וסיפרה שבצאתה מביתה אפף אותה ערפל סמיך וכשחיפשה את תחנת האוטובוס לנסוע אלי, תעתה בדרך והגיעה לצומת של כבישים מהירים, ועלתה על איזה גשר, וכשנחלצה משם מצאה את עצמה בשדה קוצים. גרביה נקרעו ורגליה נפצעו, וחשבה שלעולם לא תצליח להגיע עד השער. לבסוף גילתה פרצה בגדר והשתחלה דרכה. שאלה עוברים־ושבים איפה התחנה, והצביעו על שלט כלשהו, ואמרו שהתחנה היא מול המעון לפעוטות. התחיל להחשיך והחליטה לוותר על הביקור אצלי ולחזור במונית לביתה, אבל המוניות הבודדות שעברו שם לא נעצרו. ופנתה להתקדם ברגל לכיוון המעון. אחרי שהסתובבה סביבו סחור סחור והקיפה אותו פעמים אחדות, מצאה את עצמה ליד תחנת הרכבת, וכשעמדה שם אובדת עצות, הגיח מאחת הסמטאות גבר עם מזוודה קטנה. גבוה, די רזה, אמרה, בחליפה מיושנת ובעניבה זוועתית, אך נראה סולידי. שאלה אותו על אוטובוס או על טקסי, ואמר שהוא הולך באותו הכיוון, והציע לה להתלוות אליו. הלכה לצידו, והגיעו לשכונה צפופה וענייה, עם בתי־מלאכה לרוב. התנצלה שהיא גוזלת מזמנו, אך הוא חייך בנעימות והורה על כוך קטן בתוך ערבוביה של כוכי מגורים והחווה בידו ואמר: “Welcome”. שאלה אם הוא גר לבדו ואמר: “תתפלאי”, וכששאלה למעשיו, אמר: “אני מומחה לסוודרים”, וסיפר שיש לו בית־מלאכה קטן לסריגים. היתה כל־כך עייפה ורעבה, שלא היססה לקבל את הזמנתו, וכשהציע לה להתכבד בזנב דג מבושל ובסלט, ניאותה לאכול, כך שעכשיו אין היא רעבה, אמרה. והוסיפה: “הוא עולה חדש מתורכיה, איש נורא נחמד. הוא היה המלאך שלי”.

אחר־כך צחקקה ואמרה: “שמו גבריאל. אני חושבת שיהיה בינינו רומן”.

אני זוכרת את התרשמותי הראשונה ממנה. היה זה בערב שבת, בעיצומו של קיץ, בשלהי הסיקסטיז, לפני עשרים ושלוש שנים. התאריך המדויק מקובע בראשי, כי היה זה יום השנה לנישואינו, שלי ושל יוחנן, בעלי לשעבר, ובאותו ערב עצמו, שזיכרוני מאיר בו פרטים זניחים, כשכתמים סומים, כבמבחן רורשאך, מכסים על מרבית התמונה – באותו ערב גם נפרדנו.

זה התחיל בסעודה חגיגית, טאן־דו, במסעדת דגים בחוף טנטורה. אני זוכרת שנהנינו מהאוכל, ויוחנן, מרצה לספרות רומית שתרגם אז את “חמור הזהב” של אפוליאוס, סיפר לי כיאה לחגיגת הזוגיות שלנו, על הפירוש היונגיאני של אריך נוימן למיתוס של קופידון ופסיכה, הרואה בהתקוממותה ההירואית של פסיכה על אפרודיטה, את מאבקה ההיסטורי של האשה על זכותה לשלוט בהחלטות הגורליות של חייה, בנפרד מרצונה ומחסדיה של האלה־האם, אפילו תצטרך לשלם על כך בסבל של אשמה ובדידות. וגם את ארוס אהובה, בן אפרודיטה, גאלה פסיכה, בהמרותה את ציוויו, להישאר חבוקה עמו באפלה, בחיבוק גן־עדני, לנצח, בלי לראות לעולם את פניו או לדעת את זהותו. וכך, במרידתה, הופכת פסיכה את ארוס לאנושי, עצמאי, בעל כוח בחירה, המודע לאהבתו. לבסוף, לידת בתם, פרי אהבתם החופשית מעריצות האם־האלה, מעידה על הניצחון ההיסטורי של חירות האדם מכבלי הרצון הסטיכי של האלים.

התבדחנו, ואמרתי ליוחנן שעכשיו, משהרחקנו לכת בכיוון המודעות, אולי הגיע הזמן לחזור קצת לחיבוק הגן־עדני של טרם־מודעות, ויוחנן הסכים איתי ואמר, שכדאי, לפחות, לאזן בין שני המצבים הללו. כך עבר עלינו ערב נעים ומענג, באווירה אינטימית שקטה. אחרי הסעודה ירדנו לחוף, לטייל לאור הירח. התרחקנו מרצועת הים ומן האצות המתות ושיקענו את רגלינו בחול הרך, ואני זוכרת שהתענגתי לפזר בכפותי היחפות את החול היבש והחמים ולסננו מבין אצבעותי. אבל כאן אני מתחילה לבלבל, כפי הנראה, בין שני אירועים שונים, מפני שזכור לי שבמרחבי החוף ששוטטנו בהם היו שרידי מצודה עתיקה, וברקע הזדקרו צוקים קדומים וסלעי בזלת שחורים, כבחופי אירלנד או סקוטלנד, שם ביקרנו באחד החופשים בטיול שהענקנו כמתנת בת־מצווה לבתנו.

כך או כך, אני זוכרת שהתנהלנו לנו לאיטנו ושיחתנו השלווה והנינוחה קלחה לה בנעימים, עד שהרגשתי פתאום שנתלש לי עגיל מאחת מאוזני, והיה זה אחד משני עגילי הזהב המעוטרים אבני חן זעירות שבעלי הביא לי מבורמה שבע שנים לפני כן, כשהוזמן לשם לכנס כלשהו בנושאי תרבויות עתיקות. חזרנו על עקבותינו כל הדרך עד המסעדה כשפנינו רכונות לארץ ואנו ממששים ברגלינו את החול ומדי פעם התכופפנו למששו גם בידינו, כשנתקלנו בשבלול או בצדף שחשבנום לעגיל. צערי על העגיל שאבד, נמהל בכאבי הרדום על נסיבות נסיעתו של בעלי אז, שהיו קשורות ברומן הקצר שניהל באותה תקופה עם הדוקטורנטית היפה שלו. שנינו היינו בטוחים שהפצע הישן הגליד מזמן, אך להפתעתי ניעור בי מחדש עלבוני משכבר הימים ועלה בי כנד עכור וחשתי שחזי יוקד בתבערת קנאה. ומשהשתרבב שמה של אהובתו לשיחתנו, הזכרתי לו חטאים אחרים שלו מימים עברו, והוא דלה חטאים שלי מתקופת חיזורינו, עוד לפני נישואינו. יצרינו התלהטו והתפרצנו זה על זה, והטחנו זה בזה האשמות ומכות מתחת לחגורה, כמו שאומרים, עד כי איבדתי שליטה והלמתי על חזו באגרופי וצרחתי: “אם כך, אני רוצה שניפרד!”, ובלי לחכות לתשובתו התחלתי לרוץ לאורך החוף. רצתי ורצתי, כל עוד רוחי בי, עד שהבחנתי מרחוק בקבוצת בתים על הגבעה, ובשארית כוחותי טיפסתי עליה והגעתי לשכונה שלא הכרתי. מאחד הבתים הקטנים שמעתי אנשים שרים בקול נמוך, בלשון בלולה, כמו עתיקה, בליווי תוף. שירתם נסכה בי ביטחון ודפקתי בזהירות על הדלת לשאול היכן אני נמצאת ואם יש בסביבה תחבורה כלשהי שתסיעני לביתי.

כשפתחו לי, ראיתי קבוצת אנשים צעירים, נשים וגברים, יושבים במעגל על המחצלת, כולם בבגדי לבן, יחפים, והמבוגר ביניהם, הגורו שלהם, ניחשתי, רזה ושחום, עם רעמת שיער מבריק וזקנקן המעטר את פניו הדקות. עיניו השחורות ננעצו בי במבט מהפנט, וכשהרים את ידו, פסקו באחת השירה והתיפוף. אחר־כך הקיף במבטו את כל המעגל, התעכב על אחת הבחורות, גבוהה, שחומה אף היא, ירכיה מתקמרות בחצאית המעטפת הפרחונית שלה ופניה הרחבות, הכמו אינדיאניות, מוכתרות צמות אפריקאיות קלועות דקיק. הוא פנה אלי ואמר: “עמנואלה תיקח אותך למטבח ותטפל בך שם”, כאילו קיבל מראש את הסכמתה של הבחורה הזאת לכל שתתבקש לעשות. וכשהלכתי אחריה למטבח, התנצלה בחיוך מסביר פנים על כך שאין הם מזמינים אותי לשבת איתם, כי מתקיימת אצלם עכשיו התוועדות עם גנשה, הגורג’י שלהם, המיועדת רק לחברי הקבוצה הקבועה. ואחרי שהגישה לי כוס מים ואספה את סנדליה מבין ערימת הנעליים שבפתח והצליבה את שרוכיהם על קרסוליה, יצאה אתי החוצה ללוותני לכביש הראשי, שם, אמרה, עוברות כל הזמן מוניות. בדרך שאלה איך נקלעתי למקום הזה, וחשתי צורך לפרוק מעצמי את מועקת החרטה שכבר זחלה אל לבי וכרסמה בי וייסרה אותי, כשתפשתי שבחֶפזוני נכנעתי ליצרי וסתמתי את הגולל על נישואי. אבל התאפקתי וגברתי על הדחף להתוודות לפני הזרה. הודיתי לה, אם כן, על נדיבותה, ונפרדתי ממנה ופרשתי לדרכי.

לא האמנתי שאשרוד את התקופה הנוראה שעברה עלי אחרי שבעלי עזב את הבית, וחודשים רבים לא הייתי מסוגלת לתפקד כאם לבתנו היחידה. אבל כשפגשתי את עמנואלה בפעם השניה, כבר עמדתי איכשהו על רגלי, ובתי הוחזרה אלי למשמורת משותפת שלי ושל אביה. עם זאת, כדי להימנע מהיתקלויות יומיומיות איתו, התפטרתי ממשרתי החלקית כספרנית בפקולטה למדעי הרוח, שם לימד, והתקבלתי כספרנית ראשית במכללה לרפואה אלטרנטיבית. ובמזכירות המכללה פגשתי את עמנואלה, שנרשמה שם לקורס “רייקי” (בנוסף על מקצועה, תראפיה תנועתית), ונפלנו זו לזרועות זו, כאילו היינו חברות ילדות שנסיבות החיים הפרידו ביניהן והנה הן נפגשות באקראי באופן כל־כך לא צפוי. “לא האמנתי שתזהי אותי”, מלמלתי, כשהתיישבנו בבית־הקפה הסמוך, לאחר שביקשתי מעמיתתי הספרנית להחליפני בשעה הקרובה, בגלל פגישה עם בת משפחה כלשהי, ובלבי אמרתי שאינני משקרת לה, כי אמנם חשתי כלפי הבחורה הזרה הזאת מעין קרבת דם מסתורית.

עמנואלה השתנתה. שׂערה העבות, השחור, שהיה קלוע אז בראסטות, גלש עכשיו על כתפיה ושיווה לפניה החזקות מראה רך ונשי יותר, ונראתה אלגנטית בלבושה החורפי, במגפי עקב וחצאית צרה ובז’קט קצר דמוי פרווה, במקום מראה הסיקסטיז שעטתה בפגישתנו הראשונה, באותו בית שיכון על כרעי עמודים, כשפרשה מקבוצתה בהוראת הגורו שלה, וליוותה אותי אל הכביש הראשי, וחיכתה איתי עד שהגיע הטקסי שהסיעני לביתי.

והנה, באווירה האינטימית של בית־הקפה, כשכה התפתיתי להשיח באוזניה את מה שעבר עלי במשך החודשים הארוכים שחלפו מאז התפרצתי, נסערת, אורחת לילה לא קרואה, להתוועדות שלהם בשכונה הימית שעל הגבעה – שאלתי אותה על מוצאה ועל בית הוריה, ומצאתי את עצמי מקשיבה בסבלנות לסיפורה על משק החלב המשגשג של משפחתה במושב הוותיק בדרום הארץ, ותהיתי בלבי לפשר עננת העגמימות האירונית המרחפת על סיפורה, ולפשר הכאב שסיפור ההצלחה הכלכלי הזה מכסה עליו.

הקורס שלה התקיים בערבים ואילו הספרייה ננעלה בשבע, כך שלא היה לנו סיכוי להיפגש אלא אם קבענו מראש, אבל לא זו בלבד שלא הגענו בפגישתנו הקצרה לשום שיחה אישית שמתבקשת ממנה המשכיות, אפילו מספרי טלפון לא החלפנו בינינו בפרידתנו. ואף־על־פי־כן, היה ברור לשתינו שנועדנו להיות חברות.

זה לא היה פשוט. הגורו שלה, גנשה ג’י (על שם אל הודי בעל גוף אדם וראש של פיל, בנם של שיווה ופארווטי, הסבירה לי), שמאוחר יותר הסתבר לי שהוא גם מאהבה, שלט אז בחייה שלטון בלי מצרים, ובנוכחותו התנהגה כחיה אצילית ומאולפת, שדבר אדונה הוא צו עליון בשבילה. הוא הנחה והדריך אותה בכל צעדיה וציפה ממנה שתיוועץ בו בכל עניין של מה־בכך, אם בבעיות הקשורות בעבודתה, אם בכל הקשור ליחסיה עם הוריה ואחיה, או בבעיות בריאות, והיא האמינה באמונה שלמה שהוא רואה לכִליותיה וללבה ונהירים לו כל שבילי מחשבותיה העקלקלים והנידחים ביותר, ושום שמץ של התרחשות נפשית שלה, הרהור חולף, או מחשבת כפירה סוטה וטורדנית, אפילו כזאת שהיא מצפינה עמוק בחובּה, עד שהיא נסתרת גם ממנה עצמה – אינם נעלמים מעינו הפנימית הפקוחה תמיד, לא רק עליה, כי אם גם על כל יתר חברי הקבוצה. והערצתה העיוורת אליו, ונאמנותה ומסירותה, לא ידעו גבול. היתה מוכנה למלא כל משאלה או גחמה שלו בכל רגע שיבקש ממנה, ושמרה בקנאות את צעדיו, שמא יעדיף אחרת על פניה. אבל כשכך קרה, כשחמד איזו רווקה שזה מקרוב הצטרפה לקבוצה, או נשואה ותיקה שמשכה לפתע את עינו ואת ייצרו, נתקפה עמנואלה חולשת דעת, והרכינה בהכנעה את ראשה עד שהגל יעבור. בחוסר אוניה, הניחה לו להשתעשע עם יריבתה עד שזו תימאס עליו ויחזור אליה, אהובתו משכבר, יחידתו, כאילו היתה נערת הרמון המועדפת על המלך מבין כל רעותיה, אך כשהלך ליבו שבי אחר יפהפייה אחרת, נשתכחה היא בירכתי ההרמון, עד שלאחר ימים רבים התעוררו געגועי אהובה עליה וחפץ שוב ביקרהּ וציווה להביאה אליו, לחדש ביניהם את ימי הדבש. בלבה ידעה שבסופו של דבר יחזור תמיד אליה.

בכל אלה נוכחתי כשהגעתי לביתה של עמנואלה במרומי הגבעה הימית, בעקבות הזמנה טלפונית שלה להשתתף בהתוועדות עם הגורו שלהם, ואני נעניתי בשמחה.

נושא הרצאתו הפעם היה: המציאות הגלויה על פי האופניסדות ההינדיות. הוא פתח ואמר, שהמציאות מושגת רק למי שאין לו שום ידע נרכש עליה, ואילו זה שיש לו ידע נרכש על המציאות, אין הוא משיג אותה. ואמר, שלשֵֹכל ולדיבור אין כל קשר עם ההשגה. ולפתע עברה בי צמרמורת, כשהגורו הזכיר את המדרגה השלושים ושבע של המציאות, היא המציאות האולטימטיבית, על־פי האופניסדות, שכן בזיכרוני נצנץ כתעתוע המספר הזה בדיוק, שהופיע אותו לילה בחלומי.

בחלומי מזמין אותי יוחנן המטביל, גבר רזה, בעל שיער ארוך, שאינו דומה כלל לבעלי יוחנן, אל ביתו שברחוב יוסף, ומסביר לי שהמעלית מגיעה עד המישורת ה־37, ופונה אחר־כך הצידה, אל פתח דירתו. הוא עצמו, אמר, יחכה לי שם. בהיכנסי למעלית נוכחתי שכל־כולה פלטפורמה פתוחה, ללא מעקה וללא אחיזה כלשהי, ואני התפלאתי על המגורים הכה דלים של איש נישא מעם כמוהו.

כל־כך נדהמתי מצירוף המקרים הזה, כשהמדרגה השלושים ושבע של המציאות מופיעה, כביכול, בצורה מוסווית בחלומי, שייחסתי אותו לראייתו העל־טבעית של הגורו, כאילו שתל בחלומי את המספר 37, ועכשיו כיוון את כל הרצאתו אלי – עד שבקושי הקשבתי להמשך שיחתו וקלטתי רק דברים מקוטעים ממנה.

אבל שמתי לב לעמנואלה שתולה בו עיניים כלות, ככנפי צפרירית שבריריות הנתלות בקורי עכביש. ובתום הפגישה, כשליוותה אותי למגרש החנייה, אל המיניבוס שהסיע אחדים מאתנו העירה, סיפרתי לה את חלומי, ונענעה בראשה ומשכה בכתפיה, כתמהה על הספק שהטלתי בכוחו הכול־יכול של הגורו שלהם, והוסיפה: “את יודעת מדוע שם הרחוב בחלומך הוא יוסף? כי גנשה הוא בבחינת משיח בן־יוסף שלך, ודרכו תגיעי למשיח בן־דוד”. ובכל־זאת, תהיתי בלבי מדוע לבש בעלי־לשעבר את דמותו של יוחנן המטביל.

יום אחד, כשביקרה בביתי, וברקע התנגן קולו של לנארד כהן בשירו ממֵס הלב וסוחט הערגה “סוזאן אותך לוקחת אל ביתה שעל הנחל”, ואחר־כך השמעתי לה את “אפיפניה” של תיאודורקיס, בזמרתו קורעת־מיתרי־הלב של קולויאניס ובקריאתו של איב מונטאן, תקליט שרכשתי לגמרי במקרה, בזכות הציור היפה של המלאכים, ברוח ביזנטית, על עטיפתו, ושתינו יין, ובטוב עלינו לבנו השתעשעה עמנואלה בפנטסיה שצצה בראשה, כמה טוב היה אילו יכולנו להתחלף בזהויות, שמדי פעם אהיה אני היא והיא תהיה אני.

ואז סיפרתי לה, מתוך דחף רגעי, את האגדה המשפחתית שלנו, זו שליוותה אותי מאז ילדותי המוקדמת, על אבותי מן המאה השבע־עשרה, נכבדי העדה בביאליסטוק שבבלורוסיה, שראשיהם נכרתו בידי פורעים נוצריים, משסירבו להמיר את דתם. ראשו של האחד, שנכרת ראשון, מלמל: “אשריך, ישראל, שמַתָ על קידוש השם”, וראשו של השני, שנכרת אחריו, מלמל: “שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד”. שני הראשים נקברו בקבר אחים, סיפרתי, וצאצאיהם אינם יודעים זרעם של מי הם.

עמנואלה לא ידעה את נפשה מהתרגשות, וחיבקה ונישקה אותי, ומשכה אותי בידי לשבת לצידה על הספה, וביקשה לספר לי אגדה הודית המזכירה לה את סיפורי המשפחתי:

היה היו שתי נשים. האחת גבירה מכת האצולה הברהמינית, שהיתה נשואה לחכם נודע שהתברך בכוחות של אל, והשנייה, שפחתה, רווקה מכת הטמאים המנודים. והן היו חברות בלב ונפש למרות הפער הכה גדול במעמדן. יום אחד פרצה מריבה בין החכם ואשתו, ובחמת־זעמו, דן אותה למוות בכריתת ראש. לפני ההוצאה להורג שטחה האומללה את בקשתה האחרונה לפני בעלה, שירשה לה להיפרד משִׁפחתהּ המסורה. וכשהתחבקו והזילו דמעות של פרידה, לא יכלה השפחה להכיל את צערה, והושיטה לשוחט את צווארה, והתחננה לפניו שישסף גם את גרונה שלה ביחד עם זה של גבירתה. ולאחר שנכרתו ראשיהן, לחשו הראשים זו את שמה של זו. והנה, מששמע החכם את קול רעייתו וראה את ראשה היפה מתגולל על האדמה, נכמר בו לבו עליה וניחַם על מעשהו, וביקש לחבר את ראשה של אהובתו בחזרה לגופה. אך בחֶפזונו שגה, וצירף לגופה המושלם של אשתו, את ראשה המנודה, אך הנאה, של השפחה. ומשנוכח בטעותו לא היתה לו עוד דרך לתקן את המעוות. החכם הנודע התקשה לבחור בין השתיים, ובמצוקתו התחתן עם שתי הנשים גם יחד, שכמו נבראו מחדש.

“ועכשיו נרים כוסית ונשתה לכבוד הברית שהגורל כרת בינינו”, קראה עמנואלה, והצלבנו זרועות, והשקנו כוסות, והרקנו בגמיעה אחת את מלוא גביעינו, והתחבקנו והתנשקנו, ועמנואלה נפרדה ממני ופרשה לביתה.

ולימים, נהייתי גם אני אהובתו של גנשה, שנקרא על שם האל שבלידתו נכרת ראשו, ושיווה, אביו, נטע לו במקומו ראש של פיל.

אבל יום אחד עזב גנשה ג’י את הארץ במפתיע וחזר להודו. אני, שלא נסחפתי כעמנואלה באהבתי אותו והתייחסתי לרומן כאל אפיזודה חולפת, נשארתי בארץ והמשכתי באורח חיי הרגיל. אבל היא, שלא ידעה חיים בלעדיו, נטשה את מקום עבודתה, הפקידה בידי את השכרת דירתה בעיר, ונסעה בעקבותיו. כשחזרה מהודו כעבור שנתיים, לא התקשרה אלי, ומחבריה לכת נודע לי שהסתגרה בבית הוריה שבמושב והיא אינה מעוניינת בשום מגע איתם. אבל אני לא התאפקתי, ונסעתי אליה. מצאתיה ברפת הענקית שלהם, ובידה דליים מלאים סלק בהמות.

כשהבחינה בי, הביטה בי זמן־מה בתימהון ולא אמרה דבר. אחר־כך אמרה: אם כבר באת, חכי לי עד שאגמור להאכיל את הפרות ואראה לך את המשק.

“באתי לראות אותך”, אמרתי.

“באת לראות איך נראה אדם שאיבד את אלוהיו?”, צחקקה במרירות.

במשך כל סעודת הצהריים, בנוכחות הוריה ואחיה – לאחר שהציגה אותי בפניהם כחברה ותיקה מהעיר שנקלעה לאזורם ונזכרה בה – שוחחה איתם על ענייני המשק וכמעט לא פנתה אלי בדברים, אלא כששאלה אם אני מעדיפה ירק זה או אחר, או אם אני מעוניינת במנה נוספת, והרגשתי ביניהם זרה ומיותרת, ומיד אחרי הארוחה ליוותה אותי למכוניתי ונפרדנו בלי נשיקות ובלי איחולים להתראוּת קרובה.

והנה, כעבור חודשים אחדים, טלפנה לפתע, אמרה שחזרה לדירתה בעיר ושאלה אם אני מעוניינת לראות אותה.

כך הגיעה לביתי באותו יום חורפי, מוכתמת וחבולה, וללא הסברים על המוצאות אותה בהודו ועל התעלמותה ממני במשך חודשים כה רבים, סיפרה לי על תלאותיה בדרך לביתי.

וכעבור חודשיים טלפנה שוב, וסיפרה שהיא חיה עם “הג’נטלמן ההוא”, גבריאל, זה שהציע ללוותה לאוטובוס, כשבאותו ערב גשום וערפילי תעתה בדרכה אלי.

“את זוכרת שסיפרתי לך איך הזמין אותי לביתו הדל וכיבד אותי בזנב של דג מבושל?” צחקקה.

“כן”, אישרתי בספקנות, “גבר סולידי שעוסק בסריגים…”

“בדיוק”, משכה בכתפיה וצחקה בביישנות, “מומחה לסוודרים. הוא בן־אדם עם המון חום, ואנחנו מסתדרים מצוין”.

היום עמנואלה היא אשה בגיל העמידה, אם לנערה מתבגרת, והם מתגוררים בבית שבנו לה הוריה על אדמת החווה המשפחתית. שמעתי שבעלה הרחיב את המפעל שלו לסריגים, ועמנואלה עובדת במקצועה, תראפיה תנועתית, במושבה הסמוכה. את בעלה פגשתי רק פעם אחת, כשהוזמנתי לסטודיו שלה, בין מוזמנים רבים אחרים, להופעה חגיגית של מטופליה. זיהיתיו מיד, על־פי קומתו וזקיפות ראשו, ועל־פי הדמיון המפתיע בהבעת פניו בינו לבין גנשה, אביה הרוחני ואהובה של עמנואלה לפנים. הוא ישב במרחק כמה כסאות ממקום מושבי, והעפתי עין לעברו שוב ושוב. עיניו היו שחורות כשל עיניו של גנשה, ולהט בהן, שפתיו דקות וקפוצות, ומבטו מרוכז בהופעה שלפניו כאילו הוא מתמקד בעיגול המטרה במטווח. נזכרתי באגדה על חילופי הראשים, ושאלתי את עצמי אם לא לעיני מתחלפים הראשים ברגעים אלה ממש, כאשר ראשו של גנשה מתחלף בראשו של גבריאל, “המלאך שלה”, ואם גבריאל זה הנו “תיקון” לגורו ההודי שלה, שפעם חשבה אותו ל’משיח בן־יוסף‘, שבעקבותיו יבוא ‘משיח בן־דוד’. והרי ב’מציאות האלטרנטיבית’ הכול אפשרי!

את עמנואלה לא ראיתי מאז, אך דומני שעודני מתרפקת על שנות הסיקסטיז היפות, שבעצם אף פעם לא הייתי חלק מהן.

ידידתי נמצאה מתה בנקיק סלע בהרי האלפים השוויצריים, כמעט שנה אחרי שנעלמה. בת ששים ושתיים היתה במותה, והשאירה אחריה בן ובת וארבעה נכדים.

אני נזכרת במראיה שובה הלב, בצעיפיה הססגוניים שגלשו ברישול חינני על כתפיה המשופלות וגדיליהם החליקו על גופה הארוך והדק. מצחה הבוהק בלובנו היה גבוה ובולט, מבטה ההזוי משועשע ונוקב, ורק הגומה הזעירה בצד פיה שיוותה גוון של אכזבה כלשהי לשפתי הדובדבן שלה. היא שמרה לרוב את מחשבותיה לעצמה, אך הערותיה, כבדרך אגב, בשיחות על יחסי אנוש, או על יצירה ספרותית או מוסיקאלית, הפתיעו תמיד בעומקן ובמקוריותן. היתה חברה במועדון “רילקה”, מוקירי שירתו של המשורר הצ’כי־גרמני, שהתכנס ארבע פעמים בשנה, ובזמנה החופשי ציירה. ציורים כהים, באקריליק, גושי עצים אפלים וסמיכים, שנגדו את אישיותה הנעימה, העדינה כתחרה. בכל־זאת, היתה בציוריה התרחשות של צמיחה, ומבעד לצמרות העצים פרץ אור. אוויר ואור. אך למרות ההערכה שזכתה לה כציירת, התייחסה היא אל עצמה כאל חובבת, ומעולם לא נתפתתה להציג את ציוריה בתערוכה.

לידידתי היה בית גדול, בית חם, מוקף עצי פרי, באחד הפרברים היוקרתיים של ז’נבה, והיתה עקרת־בית למופת ובשלנית מעולה. על מדפי המלתחה בחדר הרחצה היו מקופלות מגבות רכות, בשולי הסדינים והמפות, המעומלנים והמגוהצים, הוצנעה המונוגרמה המשולבת שלה ושל בעלה, ובהיותה צמחונית מנעוריה, ניהלה מטבח “בריא” למהדרין. במזווה היה מבחר של תבלינים ובמקרר היה שפע של ירקות טריים. ותמיד היתה ערוכה ומזומנה לקבלת אורחים אשר שוכנו ביחידה נפרדת עם שירותים ומטבחון, בקומת המרתף שפנתה לגינה.

אבל לאחר מותו של בעלה, האיש שחיתה אתו ארבעים שנה, לא מצאה לה ידידתי, חיית־בית שכמותה, מקום בביתה.

בית הוא מקלט, חלל סגור, בטוח, שאתה יכול לנעול אותו מבפנים ולהסתגר בו. מקום שלך, שיש שם מיטה בשבילך, או אפילו רק מזרן להניחו על הרצפה, ושמיכה להתכסות בה.

בעיר זרה, נוכרית, כשיש לך חדר במלון, אפילו הוא מלון זול, בשכונה מוזנחת, החדר הזה הוא בית בשבילך, גם אם זמני, ללילה אחד או לימים אחדים. במקום הזר והמנוכר הזה, יש לך מפתח לחלל סגור כלשהו שאתה יכול להסתגר בו, למצוא בו מחסה. אתה – הזר. אבל אחרי שתחזיר את המפתח והחדר יחדל להיות שלך, תיעלם גם משמעותו לגביך.

והנה, יש מקום שהוא יותר מבית. מקום זה הוא בלבו של האחר. כשהאחר, שאתה בוחר לשכון בלבו, מפנה בו מקום בשבילך, נותן בידך מפתח ללבו. בכל מקום אשר יהיה, לכל אשר יפנה, החלל הזה שבלבו יהיה שמור לך.

אחרי מותו של בעלה, האיש שבלבו היה שמור מקום בשבילה, היתה ידידתי הלומת צער. כל אחד ממכריה, הסתבר, מסודר בתוך גומחה כלשהי, בתוך מסגרת, בתוך חיים משלו, ואילו חייה היא פרוצים, ואיש אינו פנוי בשבילה לבוא למלא את החלל שהותיר אחריו יחיד־לבה. בין כותלי ביתה, שנשמתו היתרה שרויה בו, כמו התאבלו החדרים הריקים על היעדרו. ביתה, שלא יכול היה להגן עליה מפני צערה ולא מצאה בו מנוחה לנפשה, לא היה עוד בית בשבילה.

אחר־צהריים של קיץ ארוך, מתמשך, ומרוב חום לא יכלה לצאת מן הבית, שאלה את עצמה: מה עושים כל האנשים? לכל אחד תוכניות, כל אחד עסוק בענייניו, איש אינו פנוי בשבילה. וחשבה בלבה: אבל גם אני, כשאישי היה בחיים, ובחלל לבו היה מקום רב להכיל אותי, גם אני לא הייתי פנויה אז לאחרים, אלא כמארחת לשעה. ואמרה בלבה שזאת כל הבעיה.

אז שכרה לה מעון קיץ בכפר קטן, על שפת האגם, לא רחוק ממונטרי, נעלה את ביתה הגדול בפרבר העיר, ויצאה אל מעונה בכפר, להכינו לקראת בואם של נכדיה, שניאותו לבלות איתה חלק מחופשת הקיץ.

היה יום נאה במיוחד, בהיר וחמים, אך לא חם מדי, וידידתי, אחרי שסידרה מעט את הבית והזמינה מצרכים בסופרמרקט המקומי, יצאה לטייל בשבילי השדות, ליהנות מהפריחה. לבשה סרבל רחב, עטתה צעיף צמר דק, לקחה עמה בתיקה, כהרגלה, פנקס ועט, במקרה שתרצה לרשום מחשבות תועות, ובלוק־ציור ועפרונות־פחם, אם מראה־נוף כלשהו ילכוד את דמיונה.

ליד גופתה, בנקיק הסלע, נמצא גם התיק, ולצידו התגולל הפנקס שרשמה בו את מחשבותיה, ובלוק הציור שציירה בו את הנוף האחרון שקלטו עיניה, לפני שהסערה העזה שהתרגשה עליה פתאום, הבריחה אותה אל מסתור הנקיק ההוא, שם מצאוה כשהיא קפואה למוות.

“הצורות בטבע חוזרות על עצמן בעצמים השונים”, רשמה בפנקסה, “גזע של עץ, דשן ומלא עוצמה וחיות, מזכיר ירכיים של אשה, וגם כשהוא יבש, מת, צורתו המקורית, הארכיטיפית, עדיין שמורה בו. ענפי העץ נראים כזרועות פרושות, והקימור העגול בענף הכפוף דומה לעצם הכתף. לכל החי והצומח והדומם בטבע צורות יסוד זהות, ובכל זאת, כל יחידה מתקיימת לעצמה, לא מתקשרת לזולתה”. וכתבה שהיא הולכת בעולם ורואה רק ירוק, רק את ההיגיון של הירוק, את העומק שבו, את כל הרוחש בו. וכתבה על תהייה שחוזרת על עצמה בירוק־בהיר ("תהייה או “תעייה”, קשה היה לפענח).

ובבלוק שלה ציירה ברושים בירוק־אצה, שנראים כאצבעות זקורות, מאיימות, כאילו עמדו שם לעד, כתוכחה נצחית, קבוצה של ברושים, שכמו רומזת על רצון לקשר, להתחברות.

“קיים כוח בעולם”, כתבה בפנקסה, “שמחזיק אותך. הדברים אינם מקריים. ההמשכיות מעניקה משמעות. צריך להיות בקשר עם הקשר, עם הדברים שמתחברים במסתורין. הכוח שבא מלמטה מחבר את העצים שלא יפלו”.

רוח קרה, שורקנית, החלה נושבת פתאום, תלשה את דף הציור מן הבלוק שבידה, וכשניסתה להשיגו, קדרו השמיים, וחשרת עננים כבדים איימה להישבר מעל ראשה ממש. היא החלה לרוץ לכיוון הכפר, אך מבול של מטר ניתך עליה במלוא עוזו, והיא, שאפילו מטרייה לא לקחה עִמה ביום הקיצי ההוא, נרטבה מיד עד לשד עצמותיה ומיהרה לתפוס מחסה בגומחה כלשהי בצלע ההר. אך הרוח גברה, עצים נעקרו סביבה, נחבטו באדמה, נסחפו בזרם הגועש של המפלים השוטפים מן ההרים, ומקווי מים גדולים הקיפו את מקום מסתורה, עד היותם לאגמים עמוקים. בתקווה קלושה שהסערה תשכך כלעומת שהחלה והיא תצליח להיחלץ ממלכודת המים, הספיקה עוד לשלוף מתיקה את בלוק הציור ולשרבט בו את המילים: “העצים נופלים… הזמן אובד… אני נופ – –”.

את ביתה האחרון מצאה ידידתי בנקיק הסלע, כשביקשה מסתור מבטחים מפני הסופה המשתוללת. והבית הזה לא אִכזב. היא מצאה בו את מנוחתה הנכונה.

צללים שמטילים העצמים בלילה מן הפנסים, מה הם אומרים לה? צל הגזע על המדרכה, עלוות הצמרת הנגלפת על גדר האבן, גג המכונית המשחיר על שפת המדרכה, גוש צל סתמי, קודר, עמוד החשמל שצילו נפרש עד קצה הגינה הסמוכה. ביום, יום של קיץ, כשהשמש לוהטת ומסנוורת והיא נמלטת מפניה אל הצל לחסות באפלוליתו הצוננת, אין היא מבחינה בבבואות העצמים, שהלילה כה מעצים את נוכחותן.

היה זה באוקטובר אלף תשע מאות ששים ותשע, חודשים אחדים אחרי הנחיתה הראשונה של האדם על הירח, כשסיימתי את לימודי במכללה למורים והתקבלתי להוראה בחטיבת הביניים של בית־הספר הכפרי הסמוך למקום מגורי, שם למדה אורנית. אך עד מהרה התוודעתי גם לכינוי שדבק בה, “ילדת־צל”, בשל עורה הבהיר כשל לבקנית, ונאמר לי כי נאסר עליה בתכלית האיסור להיחשף לשמש אפילו לרגעים אחדים, מחשש לסרטן העור. אפילו בצינת החורף, כשבנות כיתתה גררו כיסאות אל הדשא שבחזית, להתענג על חמימות השמש ואורנית ביקשה להצטרף אליהן, הקשחתי את לבי והקפדתי שלא תחרוג מטלאי הצל שהטילו עצי האקליפטוס, אלה שהקיפו את הבניין שלנו. אך היא לא התווכחה איתי. נראה כי בלבה ידעה שמקומה בצל, שבעולם הצללים היא חשה בבית. וכשחלתה יום אחד ונעדרה שבועות אחדים מבית־הספר – היתה קורבן מוּעד לכל וירוס שהתפרע בסביבה – ביקרתיה בביתה, וראיתי על קיר חדרה את התצלום הנודע של שני האסטרונאוטים שנחתו לראשונה על הירח, כשהצל הארוך של גופם, בחליפות החלל שלהם, צל שחור ומבריק, נמתח באלכסון לרגליהם על רקע הלובן הזוהר של אדמה קירחה.

האיסור שחל עליה להיחשף לשמש, הגביל את פעילותה החברתית. מעולם לא הצטרפה לתנועת־נוער ולא יצאה לטיולי בית־הספר, ובהפסקות שבין השיעורים שהתה בחדר הכיתה, ציירה, או שִרבטה משהו ביומנה, או סייעה לי להכין קישוטים לחג הממשמש ובא; והתרועעה רק עם שתיים־שלוש חברות שהיו מגיעות אל ביתה, להכין שיעורים עם “ילדת הצל”, ששמה הלך לפניה כתלמידה מצטיינת.

לעתים קרובות יצא לי להלל אותה באוזני התלמידים. על הבקיאות שגילתה בהיסטוריה ובספרות, או על פרשנות מקורית שלה לפסוק בתנ"ך, ופעם אף זכתה בפרס, בתחרות החיבורים הארצית של חטיבות־הביניים של נושא “האדם והירח”, נושא שהם למדו בשיעורי הגיאוגרפיה. שם חיבורה היה: “המאור הקטן לממשלת הלילה”, ושמתי לב לצד הספרותי של חיבורה, ובעיקר להקבלה שערכה בין הירח לבין כוחות הנפש, והביאה דוגמה מעצמה, שבעוד הצד הבוגר שלה נסתר, והוא כמו שרוי באפלה, הצד הילדותי שלה “חסר הגנות כמו אפרוח”, אך דווקא הוא מואר. אחרי מותה קראתי ביומנה, שבליל ההודעה על זכייתה בפרס, חלמה על צליק, בצלאל־צליק, שזה חמש שנים, מאז כיתה גימל, התייסרה באהבתה אליו. בחלומה הם פוסעים חבוקים על פני הירח, בצידו המוצל והנסתר, גולשים במורד מכתשיו, שוחים בים ענניו, מטפסים על לוע־הריו, וצופים משם אל כדור הארץ, המואר כגלובוס הענק המתנוסס על ארונה. היא נצמדת אל אהובה, "וכשאני לוחשת ‘צליק צליק’ ", היא כותבת ביומנה, “מתחכך חוטמי בגומחת האפרכסת של אוזנו, הדומה לחרמש הירח, מוצצת בחמדה את תנוכו, וחשה עונג עילאי”.

אף כי במציאות, לא לה נתון היה לבו של צליק, כי אם לבת הכיתה המקבילה שלנו, ילדה מאומצת מקרואטיה ששמה אהליבה, ואמרו כי דם צועני זורם בעורקיה. עצמות לחייה היו כמפוסלות, שערה השחור, החלק והמבריק הגיע כמעט עד מותניה, ועורה השחמחם והמשיי, המתוח על גווה הגמיש והזקוף, עורר חשק ללקקו. היא הצטיינה בספורט, וכבר צירפוה לנבחרת הנוער בשחייה.

אישיותה של אורנית ריתקה אותי. ידעתי שהיא כותבת סיפורים, ופעם, כשנשארנו לבדנו בכיתה – היה זה כששאר הילדים יצאו לטיול טבע ואורנית עזרה לי לעבור על המבחנים – הבאתי לשתינו תה מחדר המורים וחלקתי איתה את הכריכים שלי, והיתה זו הזדמנות בשבילי לשאול אם תיאות לקרוא לי סיפור שלה. אבל היא התחמקה. אמרה שהכתיבה אינה בנפשה, שאחרי שהיא מסיימת איזה סיפור, הוא מפסיק לעניין אותה, “כמו אבר זר שאפשר לדקור אותו ולשרוט בו”, אמרה, “אבר מת, כבר לא שלי”. שאלתיה בזהירות, מה אם כן בנפשה, ולא צפיתי לתשובה הכנה שקיבלתי: “אנשים, אנשים הם בנפשי”. שאלתי אם תוכל לפרט, ואמרה בלחש, ראשה מוטה אל כתפה, שאנשים מתחמקים ממנה, בורחים, ולה עצמה קשה להתקרב אליהם, לעשות את הצעד הראשון, אבל אם יש מישהו שמתעקש עליה, אמרה – והשתתקה.

ידעתי שאמה של אורנית היא מדריכה לתזונה, ביישובי־עולים הסמוכים לכפר שלנו, נדמה לי, ולכן לא התפלאתי, שכשהמשיכה לדבר, בחרה אורנית בדימוי קולינארי לבטא את מצוקתה:

“אם מישהו מתעקש בכל־זאת להזמין אותי”, אמרה, “עורך שולחן לשניים, מגיש את המתאבנים, אז כשהתיאבון שלי כבר מתעורר, האיש קם, ממלמל כמה מילים של התנצלות, ובורח. וככה זה תמיד, זו ממש נוסחה אצלם!” קראה. שאלתי אם ניסתה לדבר על כך עם “האיש” עצמו, לברר למה זה קורה לה, אבל היא התפרצה כלפי כמעט בכעס: “ניסיתי, אבל הם מכחישים!” קראה, מכחישים שעוררו אותה, שהפיחו בה תקוות, “מה יש בי”, קראה במר לבה, “שכל־כך מבהיל אותם, שמבריח אותם כבר בהתחלת הקשר, כשמה שנוצר בינינו הוא ממש באִבו?”, הפנתה אלי את מלוא פניה הסהרוריים, והשפלתי את עיני מעוצם מבטה.

הייתי המומה מגילוי־הלב שלה. אבל לשיחתנו האינטימית הראשונה, בא עוד המשך אחד.

היה זה בחג הפורים, שחל אותה שנה בתאריך ייסוד בית־ספרנו, ואחרי הטקס החגיגי לכל שמונה הכיתות, התקיימה, באולם ההתעמלות, מסיבת מסכות לכיתות זי“ן וחי”ת של חטיבת הביניים. אני, מורה טירונית שכמותי, שגיתי עדיין במושגים “חינוכיים”, ועודדתי את תלמידי לדמיין תחפושות “יצירתיות”, שתבטאנה, בסגנון מבודח, אירועים בחיינו, כגון המאורע הגדול של תקופתנו: נחיתת האדם על הירח. אך אורנית, שביקשה לשמח את עצמה, הגתה רעיון אחר לגמרי: להתחפש לאהליבה! היא רכשה בחנות לאביזרי ריקוד בגד־גוף מניילון בגוֹן עורה השחמחם של הקרואטית היפה וכך גם איפרה את פניה, שאלה פיאת־שיער שחור ארוך מן הספרית של אמה, לבשה חצאית מיני וחולצת כתפיות בסגנון לבושה של חברתה, ואפילו סיגלה לעצמה את הליכת האנפה שלה.

כשהגיעה למסיבה, הריעו לה הכל על תחפושתה המוצלחת, בעוד שאהליבה עצמה שמעה לעצתי והתחפשה לאסטרונאוט, ובחליפת החלל המסורבלת שלה התקשתה לרקוד. כולנו הסכמנו בינינו, שלפחות בלילה האחד הזה, אורנית היא “יותר־אהליבה־מאהליבה”. צליק הזמין אותה לרקוד ולא מש ממנה במשך כל המסיבה, וכשהתעמעמו האורות, ביקש להחליף את מוסיקת הרוק של אלביס פרסלי ב“סלו” הרומנטי של “הפלטרס”, “Twilight Time”:

“Danger zone / I look into the mirror/ See my face again - - - Twilight Time - - - There is no way to stop me now/ My end is in sight/ I reach for the light tonight/ Twilight time”

תוך כדי הריקוד השקט, ראיתי את צליק מושך את אורנית החוצה. אבל היא התחמקה ממנו בצחקוקים, וכשהיא נושמת ונושפת ועיניה רושפות בחדווה, ניגשה אלי ולחשה על אוזני: “את רואה? עכשיו קורה לי כמו לצפרדע בכד השמנת. פרפרתי ופרפרתי כדי להיחלץ ממצבי, ופתאום אני מוצאת את עצמי שקועה בחמאה”. ליטפתי את שׂער הפיאה שלה, ורמזתי לה שצליק אינו גורע עין ממנה, אך היא צחקה ואמרה: “לא, לא, אני חייבת להכין קווי־הגנה…”, והוסיפה: " עד היום לא ידעתי שהעולם הוא מִשתה!" ראיתי שהנערה באופוריה, ומצאתי לנכון להזהירה מהתרגשות יתר, אבל היא המשיכה לצחוק, ואמרה שהיא לוקחת על עצמה את כל הסיכון. “עכשיו, שאני יוצאת למסע, אני נחשפת לכל הקרינות”, אמרה.

“ככה סתם את יוצאת?” שאלתי בלשון החידות שלה, “בלי שום ציוד? בלי לדעת לאן פנייך מועדות?”

“לא חשוב”, אמרה, “לאן שזה ייקח אותי! זה כבר לא בידי!” ורצה חזרה אל צליק.

לימים, באחת מפגישות המחזור של כיתתי, והיה זה כמה שנים לאחר מותה של אורנית, סיפר לי צליק, שבערב המסיבה ההיא, רצו שניהם לחורשת בית־הספר והתנשקו והתגפפו שם, ואמרה לו שידעה את האושר הזה משכבר, מחלומה, כששוטטו שניהם על הירח.

ואולם אז, אחרי שחזרו, היא וצליק, לאולם החם והמחניק, והאבק שעלה מרגלי הרוקדים מילא את חללו, ניגשה אלי אורנית, חיוורת ורועדת, הזיעה ניגרת על פניה, ולחשה בשפה רפה שהיא קופאת מקור, אך כעבור רגע אמרה שהיא נשרפת, כל גופה בוער, וכאילו נסתתמו הנקבוביות בעורה. מיהרתי להוציאה החוצה, לאוויר הצח, וצליק רץ להביא לה כוס מים. היא חטפה את הכוס מידו, ואחרי שרוקנה אותה בלגימה אחת, ביקשה בלחישה להישאר רק איתי, והבנתי שנוכחותו של צליק מביכה אותה. כשפרש, ליוויתי אותה לשירותים, ושתתה שם כמויות אדירות של מים, והתיזה על פניה ועל גופה, אך כשאמרתי לשחרר את הפיאה מראשה, הידקה אותה בידיה וסירבה להסירה. היא מלמלה משהו על צריבה, שכמו חותכים לה בבשר החי, וצעקה שהיא נחנקת, אבל כשתמכתי בה בדרך אל הטלפון, כדי להזעיק עזרה, התמוטטה בזרועותי, וכשהגיע האמבולנס, היתה כבר מחוסרת הכרה, והיא נפחה את נשמתה בדרך לבית־החולים.

זמן קצר אחרי מותה חל ליקוי לבנה. וכנשאתי את עיני לשמיים לחזות במראה, ניבטה אלי, מן הצל האפור־אדמדם המסתיר את הירח, דמותה של אורנית. כאילו עכשיו, בגלגולה האסטראלי, היא חלק מהידיעה המוחלטת של ההווייה, מאמת אחת ויחידה. בלי משים, הצמדתי את כפות ידי אל לבי והרכנתי את ראשי.