ידידתי נמצאה מתה בנקיק סלע בהרי האלפים השוויצריים, כמעט שנה אחרי שנעלמה. בת ששים ושתיים היתה במותה, והשאירה אחריה בן ובת וארבעה נכדים.
אני נזכרת במראיה שובה הלב, בצעיפיה הססגוניים שגלשו ברישול חינני על כתפיה המשופלות וגדיליהם החליקו על גופה הארוך והדק. מצחה הבוהק בלובנו היה גבוה ובולט, מבטה ההזוי משועשע ונוקב, ורק הגומה הזעירה בצד פיה שיוותה גוון של אכזבה כלשהי לשפתי הדובדבן שלה. היא שמרה לרוב את מחשבותיה לעצמה, אך הערותיה, כבדרך אגב, בשיחות על יחסי אנוש, או על יצירה ספרותית או מוסיקאלית, הפתיעו תמיד בעומקן ובמקוריותן. היתה חברה במועדון “רילקה”, מוקירי שירתו של המשורר הצ’כי־גרמני, שהתכנס ארבע פעמים בשנה, ובזמנה החופשי ציירה. ציורים כהים, באקריליק, גושי עצים אפלים וסמיכים, שנגדו את אישיותה הנעימה, העדינה כתחרה. בכל־זאת, היתה בציוריה התרחשות של צמיחה, ומבעד לצמרות העצים פרץ אור. אוויר ואור. אך למרות ההערכה שזכתה לה כציירת, התייחסה היא אל עצמה כאל חובבת, ומעולם לא נתפתתה להציג את ציוריה בתערוכה.
לידידתי היה בית גדול, בית חם, מוקף עצי פרי, באחד הפרברים היוקרתיים של ז’נבה, והיתה עקרת־בית למופת ובשלנית מעולה. על מדפי המלתחה בחדר הרחצה היו מקופלות מגבות רכות, בשולי הסדינים והמפות, המעומלנים והמגוהצים, הוצנעה המונוגרמה המשולבת שלה ושל בעלה, ובהיותה צמחונית מנעוריה, ניהלה מטבח “בריא” למהדרין. במזווה היה מבחר של תבלינים ובמקרר היה שפע של ירקות טריים. ותמיד היתה ערוכה ומזומנה לקבלת אורחים אשר שוכנו ביחידה נפרדת עם שירותים ומטבחון, בקומת המרתף שפנתה לגינה.
אבל לאחר מותו של בעלה, האיש שחיתה אתו ארבעים שנה, לא מצאה לה ידידתי, חיית־בית שכמותה, מקום בביתה.
בית הוא מקלט, חלל סגור, בטוח, שאתה יכול לנעול אותו מבפנים ולהסתגר בו. מקום שלך, שיש שם מיטה בשבילך, או אפילו רק מזרן להניחו על הרצפה, ושמיכה להתכסות בה.
בעיר זרה, נוכרית, כשיש לך חדר במלון, אפילו הוא מלון זול, בשכונה מוזנחת, החדר הזה הוא בית בשבילך, גם אם זמני, ללילה אחד או לימים אחדים. במקום הזר והמנוכר הזה, יש לך מפתח לחלל סגור כלשהו שאתה יכול להסתגר בו, למצוא בו מחסה. אתה – הזר. אבל אחרי שתחזיר את המפתח והחדר יחדל להיות שלך, תיעלם גם משמעותו לגביך.
והנה, יש מקום שהוא יותר מבית. מקום זה הוא בלבו של האחר. כשהאחר, שאתה בוחר לשכון בלבו, מפנה בו מקום בשבילך, נותן בידך מפתח ללבו. בכל מקום אשר יהיה, לכל אשר יפנה, החלל הזה שבלבו יהיה שמור לך.
אחרי מותו של בעלה, האיש שבלבו היה שמור מקום בשבילה, היתה ידידתי הלומת צער. כל אחד ממכריה, הסתבר, מסודר בתוך גומחה כלשהי, בתוך מסגרת, בתוך חיים משלו, ואילו חייה היא פרוצים, ואיש אינו פנוי בשבילה לבוא למלא את החלל שהותיר אחריו יחיד־לבה. בין כותלי ביתה, שנשמתו היתרה שרויה בו, כמו התאבלו החדרים הריקים על היעדרו. ביתה, שלא יכול היה להגן עליה מפני צערה ולא מצאה בו מנוחה לנפשה, לא היה עוד בית בשבילה.
אחר־צהריים של קיץ ארוך, מתמשך, ומרוב חום לא יכלה לצאת מן הבית, שאלה את עצמה: מה עושים כל האנשים? לכל אחד תוכניות, כל אחד עסוק בענייניו, איש אינו פנוי בשבילה. וחשבה בלבה: אבל גם אני, כשאישי היה בחיים, ובחלל לבו היה מקום רב להכיל אותי, גם אני לא הייתי פנויה אז לאחרים, אלא כמארחת לשעה. ואמרה בלבה שזאת כל הבעיה.
אז שכרה לה מעון קיץ בכפר קטן, על שפת האגם, לא רחוק ממונטרי, נעלה את ביתה הגדול בפרבר העיר, ויצאה אל מעונה בכפר, להכינו לקראת בואם של נכדיה, שניאותו לבלות איתה חלק מחופשת הקיץ.
היה יום נאה במיוחד, בהיר וחמים, אך לא חם מדי, וידידתי, אחרי שסידרה מעט את הבית והזמינה מצרכים בסופרמרקט המקומי, יצאה לטייל בשבילי השדות, ליהנות מהפריחה. לבשה סרבל רחב, עטתה צעיף צמר דק, לקחה עמה בתיקה, כהרגלה, פנקס ועט, במקרה שתרצה לרשום מחשבות תועות, ובלוק־ציור ועפרונות־פחם, אם מראה־נוף כלשהו ילכוד את דמיונה.
ליד גופתה, בנקיק הסלע, נמצא גם התיק, ולצידו התגולל הפנקס שרשמה בו את מחשבותיה, ובלוק הציור שציירה בו את הנוף האחרון שקלטו עיניה, לפני שהסערה העזה שהתרגשה עליה פתאום, הבריחה אותה אל מסתור הנקיק ההוא, שם מצאוה כשהיא קפואה למוות.
“הצורות בטבע חוזרות על עצמן בעצמים השונים”, רשמה בפנקסה, “גזע של עץ, דשן ומלא עוצמה וחיות, מזכיר ירכיים של אשה, וגם כשהוא יבש, מת, צורתו המקורית, הארכיטיפית, עדיין שמורה בו. ענפי העץ נראים כזרועות פרושות, והקימור העגול בענף הכפוף דומה לעצם הכתף. לכל החי והצומח והדומם בטבע צורות יסוד זהות, ובכל זאת, כל יחידה מתקיימת לעצמה, לא מתקשרת לזולתה”. וכתבה שהיא הולכת בעולם ורואה רק ירוק, רק את ההיגיון של הירוק, את העומק שבו, את כל הרוחש בו. וכתבה על תהייה שחוזרת על עצמה בירוק־בהיר ("תהייה או “תעייה”, קשה היה לפענח).
ובבלוק שלה ציירה ברושים בירוק־אצה, שנראים כאצבעות זקורות, מאיימות, כאילו עמדו שם לעד, כתוכחה נצחית, קבוצה של ברושים, שכמו רומזת על רצון לקשר, להתחברות.
“קיים כוח בעולם”, כתבה בפנקסה, “שמחזיק אותך. הדברים אינם מקריים. ההמשכיות מעניקה משמעות. צריך להיות בקשר עם הקשר, עם הדברים שמתחברים במסתורין. הכוח שבא מלמטה מחבר את העצים שלא יפלו”.
רוח קרה, שורקנית, החלה נושבת פתאום, תלשה את דף הציור מן הבלוק שבידה, וכשניסתה להשיגו, קדרו השמיים, וחשרת עננים כבדים איימה להישבר מעל ראשה ממש. היא החלה לרוץ לכיוון הכפר, אך מבול של מטר ניתך עליה במלוא עוזו, והיא, שאפילו מטרייה לא לקחה עִמה ביום הקיצי ההוא, נרטבה מיד עד לשד עצמותיה ומיהרה לתפוס מחסה בגומחה כלשהי בצלע ההר. אך הרוח גברה, עצים נעקרו סביבה, נחבטו באדמה, נסחפו בזרם הגועש של המפלים השוטפים מן ההרים, ומקווי מים גדולים הקיפו את מקום מסתורה, עד היותם לאגמים עמוקים. בתקווה קלושה שהסערה תשכך כלעומת שהחלה והיא תצליח להיחלץ ממלכודת המים, הספיקה עוד לשלוף מתיקה את בלוק הציור ולשרבט בו את המילים: “העצים נופלים… הזמן אובד… אני נופ – –”.
את ביתה האחרון מצאה ידידתי בנקיק הסלע, כשביקשה מסתור מבטחים מפני הסופה המשתוללת. והבית הזה לא אִכזב. היא מצאה בו את מנוחתה הנכונה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.