רקע
אידה צורית
גדר הנפש
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

“רכּב, אל תאיץ בסוסים/ כבר אין לי לאן למהר/ כבר אין לי את מי לאהוב/ רכב, אל תאיץ בסוסים”. שורות אלה, משיר־העם הרוסי הנושן שאמי היתה שרה, בכל פעם שהן משתוררות בי, הן מרעידות את נימי נפשי, עצב כוסס מכווץ את לבי, ודמעות כבדות נקוות בעיני, כטיפות של חֵלב בשקערורית הנר.

אז גם עולה בזיכרוני דפני, שטלפון אחד מצרתה, אשה שלא ממש הכירה, הציל אותה מהתאבדות, על סף יום הולדתה הארבעים וחמישה.

היא לא היתה חברה אינטימית שלי, אף כי דיברנו מדי פעם בטלפון ונפגשנו בבתי־קפה. היא היתה מלוטשת מדי בשבילי, מקפידה מדי על “רמה”, על מה שנחשב “טעם מושלם”, על אותו היבט אסתטי של התרבות, הסופג לתוכו בעורמה, לבד מגינונים טרקליניים ומיסודות חומריים, גם את מרכיבי הכאב של האמנות.

אבל בניגוד למתווכים החגים כדבורים סביב היוצר לרדות ממנו את דבשו ולהופכו לזהב, דפני לא הסתפקה בדו־שיח סלוני עם היצירה, טוב־טעם ומשכילי ככל שיהיה. בחיל וברעדה כמהה לחדור למעגל הכי קרוב של האמן, לחוות במו חושיה את מלאכת הצורפות של חומרי הנפש להיותם מעשה אמנות, לקשור קשר עם מחולל הפלא, האמן גופו, להיות לו למוזה, לאוצרת ולמייצגת,להיות יד שמאלו ויד ימינו. והטרגדיה שלה היתה, שהיא הצליחה בכך.

בנישואיה הראשונים, לאיש צבא קבע ממוצא צ’כי, עדיין לא היתה מודעת לייעודה, אף כי בזמניה הקשים התרפקה מתוך נוסטלגיה על תקופה זו של חייה. “הוא היה אדם טוב”, פלטה אנחה מפיה, אך מיד הוסיפה שהיה גם “תרבותי”. וכשנחה עליה הרוח, אהבה לספר איך פגשה אותו, באחד מימי ששי, כשחזרה לתל־אביב מלימודיה ב“בצלאל” והלכה לעשות קנייה במכולת השכונתית. בדרכה הביתה ירד גשם שוטף, סיפרה, והיא נשאה בידה האחת מטרייה ובגדים מן הניקוי היבש, ועל ידה השנייה השחילה את שתי שקיות הנייר הגדושות מצרכים. וכשהשקיות נרטבו מן הגשם ונקרעו, התפזרו המצרכים אל בין השלוליות שעל המדרכה הרטובה. אז ראתה אותו לראשונה, גבר אתלטי, במדים אזרחיים, שרכן אליה מתחת למטרייה, ובחיוך החושף שתי גומות חן זעירות, “אמר במבטאו הזר: “את ממש בצרה, מה?” ואסף לתוך מטרייתו מצרכים קלים וכיסה בשולי מעילו, ובידו השנייה תמך אל חיקו את אלה הכבדים, וליווה אותה לביתה ועזר לה להעלותם לדירתה שבקומה השלישית, ומאז, אמרה, נהיו זוג. בהיפרדם, היתה בתם היחידה בגיל בת מצווה, ועל פי הסכם הגירושין ביניהם, היתה הנערה נתונה למשמורת משותפת של שניהם. למרות פרידתם ה”רכה", שלא היתה כרוכה בזעזועים מיוחדים, קטעה דפני את כל קשריה עם חבורתו הצ’כית והדירה את רגליה מבית הקפה “שלהם”.

מאז התאהבה פעמיים. בפעם הראשונה היה אלוף לבה במאי סרטים ידוע, שמת באופן פתאומי חודשים אחדים אחרי היכרותם. קשר זה, בשלבים המוקדמים של התהוותו, לא הספיק עדיין להיבחן, לעלות על שרטון ולהשתבש עקב קונפליקט כלשהו, וזיווגם היה “אידילי”, כדבריה, “שמורת טבע”, “גן עדן עלי אדמות”. אחרי מותו היתה מוכת אֵבל. אך כעבור שנה, כשחברה הזמינה אותה לבקרה בלונדון, נענתה להזמנתה כדי לשבור את אין המוצא של הסתגרותה בבית, אמרה. וכשיצאו יחד לקונצרט, פגשה שם בהפסקה את דוריאן, אמן ישראלי שחי בלונדון, איש מיצגים – בעבודותיו החד־פעמיות ניתן היה לחזות רק בווידאו – נלהב למוסיקה אלקטרונית ולהימורים (“חכי, עוד לא הפסדתי”, נהג להקניטה כשניסתה, מאוחר יותר, להתיקו משולחן הרולטה), בעל אישיות סבוכה ובלתי צפויה, והתאהבה בו נואשות, כמו שאומרים. “את מחפשת לעצמך צרות”, הזהירו אותה חברותיה, “הוא בן אדם קשה ובוגדני. הוא ישביע אותך מרורים ועוד יפשוט ממך את העור”. אבל דפני, שהאמינה כי היא “האשה הגורלית” בשבילו וכי תצליח לחזק את ביטחונו העצמי כאמן ולגמול אותו מהימורים, צחקה לספקנותן.

בנעוריה דבק בה הכינוי “ונוס ממילו”, בזכות גופה הנשי המושלם. היתה אפילו מגביהה מעט כתף אחת בלכתה, כמו אצל אותה ונוס, קצות שפתיה השתפלו להבעה ינקותית, ואת הפגם היחיד שלה, עצמות לחיים שטוחות, הסתירה בשפע של שיער אדמוני, כשל איזו אריניה מיתולוגית.

דוריאן, אמן אגוצנטרי כפי שהיה, לא בחל במי שהציע את עצמו לשרת את אמנותו. כשנכנסה דפני לחייו, היה קשור לשתי מאהבות וזה אך נפרד מן השלישית, ויצא לה לפגוש את שלושתן “במכה אחת”, כדבריה, במסיבת הסילווסטר שערך בסטודיו שלו. זו שהיתה אחראית למסיבה, נערה קוקטית, בשמלת מיני שחורה חושפת שדיים קטנים ומוצקים וז’קט פרווה, שערה הקצר צבוע בלונד זוהר. דוריאן הציגה כפרוונית במקצועה, שבגלל תקינות פוליטית עשתה הסבה לפרוונות סינתטית, וכשזיהתה את ענק היהלומים המדומים על צווארה של דפני נתנה בה עיני ילדה גדולות, מאופרות להפליא ושאלה: “למה כל אשה משתוקקת ליהלומים אמיתיים דווקא?”

מאהבתו השנייה הייתה רעייתו של איש עסקים מצליח ויושבת־ראש ארגון יהודי מכובד, והכול התייחסו אליה בתשומת לב הראויה למעמדה. גבוהה וארוכת רגליים היתה, עיניה הערמומיות רווחות זו מזו כאצל ז’קלין קנדי, ובלבושה, שמלת משי שחורה עם שרוולים שקופים וכובע שחור ענקי, אמרה הדרת־כבוד.

ואילו השלישית, זו שנפרד ממנה לאחרונה, גברת פעלתנית בשמלת מלמלה פרחונית ושיער שחור אסוף למקלעת, התרוצצה ממקום למקום והתנשקה עם כולם.

ניצחונה של דפני על כל השלוש לא היה שלם, שכן האמן לא נהג לנתק קשרים ישנים והשאיר את קודמותיה בהמתנה, למקרה שיזדקק לשירותן. ואילו להתמסרותה של דפני ללא סייג, לו לאמנותו, שהבטיחה לו נאמנות טוטאלית, התרצה רק על פי תנאיו שלו, והגדיר לה זאת בלשון הכללה, כדי שתסיק את מסקנותיה בעצמה: הוא שונא כשנדבקים אליו ונכנסים לו לנשמה; הוא לא סובל טפילים; לא סובל אנשים תלותיים; אם מישהו מעוניין לעמוד לשירותו, שיעשה זאת מיוזמתו, כשיחוש שהאמן נזקק לו. וכדי לעמוד בתנאים הללו, הזהיר את דפני, נחוץ שיהיה לה מרחב מחיה משל עצמה.

אבל זה בדיוק מה שהיה חסר לה: מרחב מחיה משל עצמה.

דוריאן היה נשוי לאשה וולשית, בעלת חנות גדולה בקינגס רואד שבלונדון, המתמחה ב“בגדי סבתא” יוקרתיים. היא היתה בת גילו (שניהם התקרבו אז לשנת החמישים) והיו להם שני ילדים בוגרים. משפחתו התגוררה בשכונה דרומית כלשהי מחוץ לעיר, אבל את רוב זמנו בילה בסטודיו שלו בסוהו. “אשתו פשוט לא רלוונטית”, פטרה דפני את חברותיה הישראליות, כשהזכירו לה שלבד מאופיו “הבלתי־נסבל” של אהובה, תהיה נדונה להיוותר לבדה בחגים ובסופי שבוע. “היא חיה את חייה והוא חי את חייו ואין לזה שום קשר אלי” אמרה, ואני אמרתי בלבי שאם לא הרתיעו אותה המאהבות הקודמות של בעלה, יש לשער שתספוג גם את נוכחותה של דפני בחייו.

פגשתי לראשונה את אשתו כשהגעתי ללונדון לפתיחת תערוכה רטרוספקטיבית של דוריאן בווייטצ’פל. ידה של דפני ניכרה בכל פרט ופרט בארגונה, כולל עיצוב הקטלוג האלבומי. בעצם, שימשה אוצרת לכל דבר, פרט לעובדה ששמה לא נזכר בקטלוג, ואוצרת אחרת, מטעם המוזיאון, קצרה את השבחים שהרעיפה הביקורת על התערוכה ועל הקטלוג.

דפני ביקשה ממני לשמש לה בת־לווייה בפתיחה החגיגית, “אבל שלא תעזבי אותי שם לבדי אפילו לרגע אחד”, הפצירה בי. עמדנו בפינה מרוחקת מדוריאן, ודפני, שלא גרעה ממנו את מבטה ועקבה בדריכות אחרי כל התכונה סביבו, הצביעה על אשה גבוהה ודי מלאה בשמלת סאטן צהבהבה רקומה בחרוזים; בפניה התפוחות מעט ובשערה הבהיר המסולסל, האסוף על עורפה בצמות דקות, דמתה לחמנייה גדולה. דפני לחשה באוזני: “זאת ג’ואנה, אשתו”. היא עמדה זקופה ומתוחה על מקומה, כשבן־שיחה דיבר אליה בתנועות ידיים נלהבות, והקשיבה לו באדישות. כשהתקרבנו אליהם ודפני הסתתרה מאחורי גבי, הבחנתי בהבעה אירונית ספקנית בעיניה הבהירות של האשה. אמרתי לדפני שלא כך ראיתיה בדמיוני.

“ואיך ראית אותה בדמיונך?”, משכה בכתפיה, “כליידי מקבת בכיכובה של ג’ון קרופורד?”.

חודשים ארוכים לפני התערוכה, נראה היה שדוריאן מניח לה, לדפני, להשתלט על כל ענייניו האמנותיים, והיא שימשה לו בתפקיד של מזכירה ושל יועצת, אך גם הופיעה לצידו כידידה מלווה באירועים ציבוריים וחברתיים, וכששמה יצא לפניה כידועתו בציבור, ניכר היה בה שמעמדה ממלא אותה ביטחון וגאווה.

כעבור חודשים אחדים, משננעלה התערוכה, הזמין אותה דוריאן, כמחוות הוקרה, לנסוע איתו לפריס, לראות שם תערוכה כלשהי בסנטר־פומפידו, ודפני קרנה מאושר.

בגלויה האחת שקיבלתי ממנה מפריס, כתבה: “האוויר נצטלל לאחר שעתיים של סופת שלג עזה (תארי לעצמך, שלג בפריס!), עכשיו בוקר ואינני יודעת מה פתאום עלה בדעתי לכתוב דווקא אלייך. אפילו את הקפה־או־לה של שחרית עוד לא שתיתי, ודוריאן ישן עדיין. מעט מעט מתעכרים השמיים ונראה שהשלג ייהפך לפתותים. אבל בינתיים העולם זוהר בלובנו. הדשאים, העצים החשופים, השיחים, גגות הרעפים. אז למה שירת הציפורים היתה כה קצרה ונחפזת הבוקר? – שלך, דפני”.

כשטלפנה אלי, ימים אחדים אחרי שובה מפריס, לא הכרתי את קולה. כל־כך שבור היה. סיפרה לי שבהגיעם ללונדון, בשעת לילה מאוחרת, נסע כל אחד מהם לביתו, אבל באמצע ההתקלחות שמעה את הטלפון מצלצל, וכשרצה עירומה ורטובה לענות, מעדה ונקעה את קרסולה, ועד שקמה וצלעה אל הטלפון נפסקו הצלצולים.

בבית החולים אישרו לה שאין זה שבר, ענתה על שאלתי ההססנית, החותרת להגיע לטפח המכוסה, “אבל לא בזה העניין”, אמרה, “העניין הוא בכך שאשתו עזבה אותו והוא איבד לגמרי את הראש. ועכשיו הוא מסרב לראות אותי ואני אבודה”.

וסיפרה, שכשחזר דוריאן משדה התעופה ונכנס הביתה, מצא על מיטתו מכתב מאשתו, בו היא מודיעה לו שנסעה לאיי הבהאמה “לרגל עסקים” ותישאר שם זמן בלתי מוגבל, ואסרה על ילדיהם לתת לו את מספר הטלפון שלה.

“מעולם לפני כן לא הזכירה שום נסיעה”, ייבב דוריאן, לפי סיפורה של דפני, כשטלפנה אליו למחרת לסטודיו. “עוד אף פעם לא עשתה לי דבר כזה”, אמר. ודפני סיפרה שחשה נקיפת חרדה בלבה, על כך שאותה הוא מאשים ואותה הוא עומד להעניש על הרעה שפקדה אותו, ובימים הבאים התהלך כמי שאירע לו אסון כבד, אמרה, וכשהמרתה את פיו והגיעה בכל זאת לסטודיו, מצאה אותו שקוע בכורסה, בוהה נכחו, ולא פנה אליה ולא השיב על שאלותיה ולא טעם מן המעדנים שהכינה לו (כשנחה עליה הרוח, יכלה להיות בשלנית מעולה). כעבור שבוע, סיפרה, מצאה שהחליפו את המנעול לסטודיו ובגלריה שהיה קשור אליה דיווחו לה שנסע לאיי הבהאמה לחפש את אשתו.

מאז נסיעתו התחילה דפני לשקוע. חדלה לתפקד כאם, וכשאיימה עליה בתה בת השבע־עשרה שתחזור לארץ בלעדיה, חיסלה תוך שעות אחדות את כל ענייניה בלונדון והצטרפה אליה.

הנערה עברה להתגורר עם אביה, ודפני התחילה לטלפן אל חברותיה, ואלי ביניהן, וביטאה את מצוקתה ברמזים ובמשלים. “בימים הטובים”, אמרה, “כשהייתי מתעוררת בלילה, חשתי שהאופל והשקט משרים עלי הוד של רוממות, אבל עכשיו רוחשים הלילות עקרבים ונחשים”. בכל זאת, אמרתי בלבי, אשה “ארצית” כמוה, שמהלכת בחרדת קודש בשבילי האסתטיקה של התרבות, תתנער לבסוף מאפרה. כשטלפנתי אליה יום אחד, ענתה לי בקול חנוק מדמעות: “כולם נעשו קשוחים. כולם מנוכרים”. והניחה בהססנות את השפופרת. ובפעם אחרת אמרה: “אין אחד בעולם שיאמר לי שהוא אוהב אותי”. והתנצלה וסגרה. אחר כך התחילה להתחנן בפני חברותיה שתטלפנה הן אליה. ואנחנו, באטימות של בריאים־ לכאורה, הטפנו לה מוסר על משחקי היוקרה שהיא מנהלת איתנו. וזעקה לעזרה: “זה לא הזמן להעניש אותי, טלפון אחד ביום יציל אותי, בכל שעה שנוחה לכן, רק עד שאעמוד על רגלי!” והבטחנו לה לבוא אליה, ודחינו מיום ליום. אבל ערב אחד, כשעברתי ליד ביתה, צלצלתי בדלת דירתה ומצאתיה בפיג’מה, שערה האדמוני סתור, עיניה ריקות ממבע. ישבנו ושתקנו, וכעבור זמן קצר, משהודעתי לה שאני ממהרת ועמדתי לפרוש, אמרה כמדברת אל לוע הבאר: “לי כבר אין לאן למהר”. אז השמעתי לה, כלאחר יד, את השיר העצוב ההוא, “רכב, אל תאיץ בסוסים”, וכמה מוזר שדווקא אז לא סחט השיר דמעות מעיני.

את השתלשלות האירועים בימים הבאים, סיפרה לי דפני כשעזרתי לה לארוז את חפציה לקראת נסיעתה החפוזה לבהאמה. אז גם מצאתי את הפתק שהשאירה לבתה, כשהקירות סגרו עליה וניסתה לשים קץ לחייה. סיפרה לי, שבייאושה חייגה את מספרו של בעלה לשעבר, אך שמעה את קול אשתו, וסגרה. אחר־כך טלפנה לגלריה הלונדונית של דוריאן והשיגה מהם את מספרו באיי הבהאמה, אך גם שם ענתה אשתו, ודפני סיפרה שהמשיכה להחזיק בשפופרת הפתוחה ושתקה, עד שגרונה נצרב מדמעות והחזירה אותה לעריסה. וסיפרה שהוציאה מארון התרופות את הכדורים שהיו מוכנים אצלה “לכל מקרה”, והעמידה על ארונית הלילה קנקן של מים, וקרעה דף נייר מפנקס הכתובות שלה ורשמה לבתה בפתק שמצאתי: “אני לא רוצה למות כי צר לי להיפרד ממך. ועכשיו אני יודעת שגם מעצמי צר לי להיפרד. אני הולכת לפרוץ את גדר הנפש – אמא”. אבל כשנשכבה על מיטתה וחפנה בידה את הכדורים, סיפרה, נשמע צלצול הטלפון. היא היססה לשנייה אם לנתק, אבל התיקה מעט את השפופרת, ביד רפה, ושמעה את קול אשתו של דוריאן במבטאה הוולשי הכבד: “האם זו דפני? האם אני מנחשת נכון שאת היא זאת שטלפנת אלינו לבהאמה לפני דקות אחדות? אם כן, דעי לך שאני מחפשת אותך כבר כמה שבועות”. והמשיכה לדבר אליה, ואמרה לדפני שהתרשמה מאוד מדרך טיפולה בתערוכה של דוריאן ומן הקטלוג שתכננה, וכששאלה עליה את בעלה, סיפר לה שחזרה לארץ. ובכן, היא רוצה להזמינה לבהאמה, שתעזור לה בעיצוב המוזיאון לתלבושות היסטוריות המוקם שם בתקציבים מרשימים ביותר. היא חושבת שדפני תתאים לתפקיד. החופים כאן מדהימים. האם היא אוהבת לצלול? האם היא מעוניינת לדעת מראש מה יהיה שכרה? ומשהמשיכה לשתוק, סיפרה, אמרה אשתו משועשעת: “באשר לדוריאן, משרק נוכח לדעת שאני חיה ובועטת ואין לי מאהב, ארז תיק צד ונסע לאי הוג, להמר שם בקזינו. אבל החלטתי לסלק אותו מהאיים. לא רוצה אותו פה. ואני מציעה גם לך להיגמל ממנו. בלאו־הכי יחזור במוקדם או במאוחר אל אחת הקורטיזנות העשירות וקלות הדעת שלו. את ענייה ורצינית מדי בשבילו”.


בגלויה שקיבלתי מדפני מאיי הבהאמה כתבה:“אני שוכבת עכשיו על חול כתום, מנצנץ, טהור מכל רבב, בצל דקלים ואורנים וקזוארינות, ומאזינה לזמרת ציפורים מסולסלת, לא מוכרת. מרחוק זוהר החוף בכל צבעי הקשת, והים – עדנה תכולה תמה. כרגע מטפס גמל־שלמה ענקי על כתונת הבאטיק הארוכה שלי, מלאכת מחשבת מקומית יפהפייה, ואין לי שום חשק לסלקו. אני גרה בביתה הוויקטוריאני האלגנטי של ג’ואנה בנאסאו, ואנחנו מסתדרות מצוין. דוריאן הסתלק מהאיים עוד לפני שהגעתי הנה. גם זו לטובה. רואים פה גברים שחורים מ־ש־ג־עים!”

מדי פעם, כשמזדמר בראשי השיר העצוב הזה, “רכב, אל תאיץ בסוסים”, אני נזכרת בדפני, ואני הופכת במחשבתי במכתבה לבתה, לפני שעמדה לשלוח יד בנפשה, ומנסה לרדת לכוונתה, כשכתבה שהיא הולכת לפרוץ את גדר הנפש.

המלצות קוראים
תגיות