הסופר הרוסי, ולדימיר נאבוקוב, התרפק ביצירותיו על גן העדן האבוד של ילדותו שעברה עליו בסנט פטרסבורג ובדאצ’ה של משפחתו, בווירה, והוא המשיך לחיות בה בחלומותיו והפך וחפר בה בזיכרונותיו, גם אחרי שהמהפכה הסובייטית הבריחה אותו ממולדתו. בשונה ממנו, התרפק גם מרסל פרוסט הצרפתי על אתרים מילדותו האבודה, בהם חווה אירועים חושיים ורגשיים, שהטילו את אורם, או את צילם, על כל יצירותיו. ויש, כמובן, אין־ספור דוגמאות, שמאורע מסוים מקרין על כל חייו של אדם.
בדומה לכך, אמרתי בלבי, אירע גם לדריה, ידידתי ובת־דודתי, המתרפקת כל ימיה על מאורע אחד ויחיד שחוותה בהיותה בת עשרים. דריה היא בחורה מוזרה קצת, ענוגית, וכשהיא במיטבה, ניתן לדמותה לגרסה מסויימת של ויוויאן לי ב“חלף עם הרוח”. היא בוגרת הסמינר למורים, ובנעוריה כתבה שירים. דריה הגיעה אלינו לביקור בלונדון בשנות השבעים, מיד עם השתחררותה משירות לאומי כמורה ביישובי ספר, ושנים רבות דימיתי בלבי, כי היקלעותה המקרית לנשף בארמון בקינגהאם, הטביעה את חותמה על כל חייה.
היה זה שבועות אחדים לפני חג המולד, ולאחר סתיו ארוך בשלל צבעי אוקר וטרקוטה וארגמן דהוי ודשאים בירוק בוהק וצחות גבישית באוויר עם ריח של גשם – פתאום החל הכול סוער, ומערבולת מסחררת של עלווה נחתה על המדרכה בתמרוני צניחה לולייניים. כשיצאה דריה מן הטקסי שהביאה משדה התעופה, ציפתה לה הפתעה: חגיגה של שלג! פתיתי שלג השתובבו באוויר וצנחו לארץ בקלילות של בלרינה, כיסו את העצים החשופים שבשלכת ואת הרקמה הירוקה כהה של שיחי האשוח, את החצרות ואת הגגות ואת המרפסות ואת הארובות. הכול עטה שלמת כלולות לבנה כתפרחת של שקדייה וקבר תחתיו את גלגלי המכוניות החונות, ודריה, שלא ראתה לפני כן שלג מימיה, רק הניחה את מזוודתה, מיד רצה לחצר והחלה להשתובב עם הילדים במעילים הססגוניים ולקלוע בהם כדורי שלג, וממש לא הכרתי את הנערה המלנכולית, המכונסת בעצמה, זו שישבה עמי שעות על שעות במטבחנו הקטן בארץ, ותוך השתנקויות של בכי ושיהוקים בלתי נשלטים, השיחה באוזני את מצוקתה, ומשפטיה הקטועים והמבולבלים נשמעו לי אז כנשורת של מכיתות משוננות מן האבן הכבדה המוטלת, לדבריה, בקרקעית לבה. היה זה לאחר שנישאתי ועזבתי את בית הורי, ובאותו הזמן גם נעלמה דודתי, אמה של דריה, והילדה הועברה אל בית אביה. אך משלא הסתדרה עם אשתו הצעירה, אספוה הורי לביתם, עד שנמצא לה סידור בפנימייה.
למחרת בואה ללונדון, כשיצאנו מן הבית בדרכנו לווסט אנד, טפח הקור היבש על פנינו, הקפיא את ידינו ואת רגלינו וחדר מבין שולי השמלה אל קצות המגפיים. אבל פני דריה נהרו. כל העיר הזאת, פארק אחד גדול! קראה. חלונות הראווה של חנויות הכלבו הגדולות באוקספורד סטריט, ברחובות ריג’נט וקנסינגטון, הוארו בשלל אורות צבעוניים לקראת החג הקרב, ובעיניה נראה הכול חלומי. “נפלא!” “מרהיב!”, לא חדלה למלמל. ואני אמרתי בלבי, לא בלי שמץ של קנאה, שהנערה העגמומית הזאת, שבהיותנו בארץ לא נראה חיוך על שפתיה, ניצבת עכשיו על סף התאהבות גדולה. גורלית.
בעלי שימש אז מזכיר ראשון בשגרירות ישראל בלונדון, ובתוקף תפקידו הוזמנו על־ידי השגריר לארמון בקינגהם לקבלת הפנים השנתית הנערכת שם לאנשי הצוות הבכירים של השגרירויות הזרות. לכבוד המאורע רכשתי לי שמלת מקסי חדשה מסאטן זית, מעוטרת רקמת כסף, וכסיות עד המרפק, ושאלתי מאחת מ“ידידות מוזיאון ישראל” שכמיית פרווה וארנק חרוזים ויקטוריאני. אך השפעת האסייתית שהשתוללה אותה שנה באנגליה, הפילה אותי למשכב, ומשעלה חומי, והשיעול גבר והרופא אבחן דלקת סימפונות, הצעתי לבעלי שדריה תתלווה אליו לארמון בקינגהאם במקומי, ולשמע הצעתנו, נתקפה, בהתרגשותה, באותו שיהוק לא נשלט שהכרתי מנעוריה.
זימנו תופרת לביתנו שתתאים את שמלתי המפוארת למידותיה של דריה, הקטנות משלי, וכשצלצל הרכב בשער ביתנו להסיעם לארמון, ראיתי מבעד לחלון את המרכבה הנוצצת בברק שחור, רתומה לשני סוסים, ואת בעלי מושיט את ידו – החפתים המעומלנים בלטו מבעד לסאטן השחור של הטוקסידו שלו, ששאל אצל “האחים מוס” בבדפורד סטריט – לסייע לדריה בעלותה למרכבה. ובלבי אמרתי שהנערה הזאת חיה עכשיו באגדה.
שכבתי במיטתי קודחת מחום, והאירוע המלכותי, שנכחתי בשכמותו שנתיים לפני כן, צף ועלה כמו חי בראשי הלוהט, הכבד כמטיל ברזל. חשתי שאני טובלת בזיו ענוג של אור יקרות כבאגן של נקטר. בעיני רוחי המתועתעת ראיתי את מרכבתם, והנה היא צבועה זהב ורתומה לששה סוסים לבנים כמרכבתה של סינדרלה, חולפת במסלולה על־פני אורוות המלך, ובהגיעם לשער הארמון, שדמה בעיני ההוזות לטירת אוברון וטיטניה מ“חלום ליל קיץ”, קדים לפניהם אנשי משמר המלכה, חיילי עופרת במדי שחור־אדום־זהוב, ומובילים אותם בהדר טְקסי לסטיו האכסדרה. עכשיו ריצדה בראשי הקודח מערבולת בשלל צבעים זוהרים: ברק הפנינים של העטרות בראשן של הגבירות מבית המלוכה ושל בנות האצולה, מעין בובות ברבי צהובות שיער עם עיני תכלת עגולות וריסים מעפעפים, ונצנוץ היהלומים על מחשופיהן העמוקים. ומשנשמע קול הכרוז הקורא בשמותיהם של אנשי הסגל הדיפלומטי, ראיתי בעיני רוחי בובות גברים בתרבושים תורכיים ולהב חרבותיהם הארוכות בוהק על ירכיהם; וביניהם דוקטור דוק מן הקומיקס במדי גנרל, והמלח פופאי במדי אדמירל, ובובה מ“מומין” בדמות ציפורית עם עיני ינשוף מאוהבות, וסופרמן בחליפת מצנח ארגמנית עם מיקרופון משתלשל, ובובות בדמות אבירי המסדרים, עיטורים נוצצים על כתפיהם ושלטי גבורה על חזיהם. והנה דריה, בגודלה הטבעי, מעין עליסה בארץ הגמדים, זוהרת בשמלת הסאטן הירקרקת שלי, נשענת על זרועו של בעלי, שהתגלגל בדמיוני לנסיך שכישוף הפכו לצפרדע, אך עוד מעט קט, ידעתי, ייהפך, כבמטה קסם, לאביר חלומותיה של דריה. הנה הם מרחפים כסהרוריים על שטיחים אפגניים ססגוניים, באולמות רחבי ידיים, עם נברשות בדולח וגובלנים עתיקים ומראות אדוארדיות ותמונות ענק במסגרות ויקטוריאניות מוזהבות עם ציורי אבירים בצווארוני תחרה, בין שרים ורוזנים במעילי כנפות, ראשי ברווזים להם ואפים של פילים, ובהישמע תרועת החצוצרות, נוהרים הכול אל אולם “גלריית התמונות”, שזכרתיו מאז, לקדם את פני פמליית הוד מעלתה, שהתגלגלה בדמות “המלכה הלבנה” מ“עליסה בארץ הפלאות”. לבושה היתה בשמלת כחול־ספיר עם נצנצים, עטרת זהב משובצת יהלומים לראשה, וטפפה בין הקהל כשהיא לוחצת ידיים, מחייכת, שואלת, נענית בלוויית קידה עמוקה – “כן, הוד מלכותך…”, “לא, הוד מלכותך…”. והנה הדוכס מאדינבורג, במדי מסדר הבירית, מתגלגל לדמות “הכובען המטורף” ממסיבת התה של “עליסה”, והוא מחליף דברים עם שגרירים, שאוזני הארנב שלהם מזדקרות מבעד לצילינדרים, ומתבדח עם נשותיהם, בעלות ראשי ציפורים. והנה הוא מתעכב ליד דריה היפה, מבטו נוקב את עיניה, אך ממשיך בדרכו, כששובל האצולה המלכותית בעקבותיו: המלכה האם, בובת דובשנייה מחויכת, ושני דחלילים מהלכים בתפקיד הנסיכים צ’רלס ואן. והנה הדוכסית מקנט, והארכידוכס מוויילס, ופרחי דוכסים ודוכסיות, לכולם כתרי בדיל על ראשיהם, ונבדל לעצמו, הארכיבישוף מקנטרברי, בצורת פרפר ענק במצנפת זהב, כנפיו נתונות בגלימה אדומה, ובידו מטה עם גולת כסף.
בצלילות רגעית, כשראשי מתבהר מעט מן הערפל האופף אותו, אני נזכרת איך, בהינתן האות, זרמנו אז כולנו אל חדר־כס־ המלכות, ללגום מן השמפניה ולטעום ממטעמי השף המלכותי, ולנגד עיני הבוערות מחום, חולפים המראות כבקלידוסקופ: בעלי ואני שטים בין הפרוזדורים הארוכים, לוטשים עינינו אל השועים והפחוֹת, נמשכים כאל שירת הסירנות, אל צלילי הטנגו והוולס הבוקעים מאולם המחולות בנגינת התזמורת המלכותית הסקוטית, ומצטרפים בצעד מהוסס אל בינות לרוקדים (עננה מעכירה את החיזיון המזהיר שאני שרויה בו בחומי, כשהבזק של זיכרון מעלה לעיני את הנספח הצבאי הסובייטי המסב מאתנו את פניו במופגן, ואת הנסיך הסעודי המכווץ למראנו את גבותיו ומעווה את פיו המשופם. דומה שרק אנשי המשלחת הגרמנית אהבו אותנו אז, אהבה מופרזת מעט.) אך הנה מופיעה שוב דריה לעיני רוחי, והפעם היא נתונה בזרועותיו של נסיך יפה תואר, כומתת אבירים לראשו, שכמייה מתנפנפת לגופו, ורגליו הדקות והארוכות נתונות במגפי ליצן.
ובחצות הלילה… בחצות הלילה… – כתבתי אז להורי – נשמעה התרועה והושר ההימנון הבריטי, ואני, בשל היבלת שצרבה ברגלי מן העמידה הממושכת בטקס, זירזתי את בעלי לחזור ולהתעופף אל קיננו, ובהיחפזי לצאת מן הארמון, נשרה מרגלי אחת מנעלי…
כשחזרו בעלי ודריה הביתה הייתי שקועה בנמנומי מחלה טרופת סיוטים. קרוב לוודאי שלמחרת סיפרה לי דריה את רשמיה מן הנשף, אך אינני זוכרת מכך דבר. זכור לי רק שהיא טיפלה בי במסירות במחלתי וכעבור שבועיים חזרה לארץ, כשאני הבראתי ובעלי נפל למשכב.
כעבור שלוש שנים, בשובנו לארץ, נראה היה לי כי דריה איבדה משהו מנעוריה ומקסמה. עיניה הירוקות, החידתיות, שכמו ביטאו שני רגשות מנוגדים, של להיטות ושל אדישות, איבדו את הברק שלהן והיא החלה מעפעפת כקצרת רואי; שערה הגלי התדלדל ובשפתיה נסתמנה הבעה של מרירות. היא לא היתה נשואה, ואורח חייה לא העיד על כוונתה למצוא לה בן־זוג. ברצותה לשפר את האנגלית שלה, נרשמה לקורס למתקדמים במועצה הבריטית והיתה מנויה על ארבעה כתבי עת אנגליים.
יום בהיר אחד נעלמה מחיינו, לאחר שנשלחה, מטעם הסוכנות, להורות בבית ספר יהודי בדרום אפריקה, שם התגוררה אמה, ומן המכתבים המעטים שכתבה לי משם, לא יכולתי ללמוד דבר על חייה.
אל המסיבה לחתונת הכסף שלנו הזמנו את כל בני המשפחה, וביניהם גם את דריה, שחזרה בינתיים ארצה. בסוף המסיבה, בזמן שתיית הקפה, נסבה השיחה על לונדון, אני הזכרתי את ביקורה של דריה אצלנו ואת מחלתי, ובעלי הזכיר תקרית דיפלומטית משעשעת שאירעה לו באותו נשף בארמון בקינגהאם, כשדריה התלוותה אליו לשם במקומי. אחר־כך הציע מישהו שנשחק ב“אמת או שקר”, כשהמנחה שואל את אחד הנוכחים שאלה נוקבת כלשהי, ועל האחרים לנחש אם התשובה שהשיב היא אמת או שקר. בהגיע תורי, הפניתי אל דריה שאלה שסבבה בראשי כל השנים: אם היא עדיין בקשר עם הנסיך שלה.
“נסיך? איזה נסיך?” השתוממה דריה.
“נסיך החלומות”, חייכתי במעין ערגה, "זה שרקדת איתו בנשף המלכותי ההוא ומאז…
“מאז מה?”, נזעקה, כשהכול מפנים אליה את מבטם בציפייה דרוכה.
“מה זאת אומרת – ‘מה’?”, התרגזתי פתאום, “הרי מאז הנשף ההוא… מאז שהנסיך הזה כישף אותך, כיסה עלייך בפעמון זכוכית, כאילו… מאז את שקועה בתרדמה עמוקה, מצפה שהוא יבוא ויגאל אותך! בגללו לא התחתנת, וכשנזכר שמו במדור רכילותי כלשהו, באחד המגאזינים הבריטיים שאת מנויה עליהם, את גוזרת ושומרת את פיסות המידע האלה כעל בבת עינך… זה הרי הדבר הכי חשוב שאירע לך בחיים ! המיתוס שבנית סביבו, דיו להזין אותך כל ימי חייך!”
בין אורחינו השתררה מבוכה, ודריה הביטה בי בפליאה גוברת והולכת. פתאום התעשתה, נשמה עמוק, עיניה הצטעפו, פניה עטו הבעה מסתורית, והיא חזרה לדמות לווריאציה, מטושטשת במקצת, של ויוויאן ליי מ“חלף עם הרוח”, אך התעטפה בשתיקה.
“איזה נסיך? על מה את מדברת? איזה שטויות!”, התפרץ עלי בעלי, “אני הרי הייתי לידה במשך כל הערב! לא היו דברים מעולם!” ולאחר רגע: “אני מבין מה קרה פה! היית חולה, קדחת מחום, והזית, הכול הזייה!”.
“היה או לא היה?”, פנה המנחה אל דריה שתפסוק בדבר, אך היא השתקעה בשתיקתה, וחיוך המונה ליזה לא מש משפתיה.
“היה או לא היה?” הפנה המנחה את שאלתו אל הקהל.
“לא היה!”, “היה!” נשמעו קולות בלולים.
“דריה, כולנו מצפים למוצא פיך: היה או לא היה?” דחק בה המנחה.
דריה נתקפה שיהוקים, וגם המים שלגמה והחבטות שחבט מישהו על גבה, לא הצליחו לשתק אותם.
“הניחו לה!”, נשמע קול נשי מן הקהל, “אינכם רואים שזה כבר לא משחק?”
“לא, לא…”, נענעה דריה בראשה, “זה בסדר…”
“את בטוחה?” שאל המנחה בדאגה.
“כן… תמשיכו…” גמגמה מבעד לשיהוקיה.
“או.קיי…”, הביט בה המנחה בספקנות, “היה או לא היה?”
“היה…”, נשמע בקושי קולה של דריה, וכל הנוכחים מחאו כפיים.
התיישבתי לידה וחיבקתי את כתפיה. ידעתי שסודנו המשותף יישמר בינינו לעולם.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.