רקע
גרשום שופמן
אבי תמרה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

מרחוק, מארץ אחרת, באו הלום. שׂבע נדוּדים, חרוּש קמטים וטרוד ומטורד הבליח לנגד העינים אבי הבית, מבלי השתתף בענינים ה“רוחניים” של אשתו וילדיו. כזר. ואנו הרווקים, האורחים ה“מעניינים”, הסתובבנוּ כאן, בין עציצי הפרחים, דרך חירות, אכלנו ושתינו, הקשבנו אל הפסנתר והתרפקנו בתוך כך על הקטנה, בת העשר – על תמרה.

בהרות־שמש מלבבות היו לה על חטמה המופלא, עניבה אדומה בראשה, וכפות ידיה לא מעולם זה. אצבעותיה התנועעו בלי הרף, התמתחו, התפשקו, וכמו פרטו תמיד על כלי מוסיקה בלתי־נראים. נשמת הבית היתה תמרה. – תמרה חיורת היום כל כך… – העיר פעם האב בדאגה עצורה.

לא הציצה אליו. כי מי ישעה עתה אל איש המעשה הפשוט, האפור, כשהבית מלא אורחים נפלאים כאלה. הרי הוא, האב, אינו אלא אחד מני אלף, תלתן באפר, גרגיר חול. והנה החליטו פתאום, לצערנו הרב, לנדוד גם מכאן, כלעומת שבאו (אולי נתכוון האיש להיפּטר מאתנו?…). כולנו ליוינו אותם עד בית הנתיבות ולפנים ממנו, אל הרכבת, ואף נכנסנו לקרון. לא נמצאו מקומות פנויים – ואבי המשפחה נדחק, נלחם, הניף והטיל את הארגזים והמזודות הכבדים על המדפים העליונים, וסוף סוף, לאחר שכבר הצליח לכבוש לו פּינה, לא נתקררה דעתו, אלא יצא לבקש תא אחר, נוח יותר.

סבלים, שריקות, קיטור. פתאום זעה הרכבת, כאומרת להפליג, בהירתק אליה קרונות נוספים. – היכן אבא, היכן אבא?!.. – נבהלה תמרה, מבלי השגיח בנו כלל, ותבך.

רצנו לחפּשו, והוא צץ לקראתנו מן התוהו־ובוהו – קורן, קדוש, קברניט, אב, אב גדול, אבי תמרה.


המלצות קוראים
תגיות