רקע
ישראל בנימין לבנר
שיחת שני שברי זכוכית
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ורשה: תושיה. בתוך: הביבליותיקה לנערים; תרע"ג

 

שִׂיחַת שְׁנֵי שִׁבְרֵי זְכוּכִית - (ספור)

  • עתה אבדתי! – קרא שֶבֶר זכוכי המוטל בְּאַשְׁפָּה, בהִשָׁפֵךְ עליו פתאום אֵפֵר וזבל וַיכַסֻּהו:

– עד עתה יכלתי, לפחות, לראות את העולם ואת השמש ואת קַרְנֶיהָ המזהירות, אשר הזכירוני את הימים הטובים, בהיותי שִׁמְשָׁה בחלון… ועתה – אויה לי, עתה נקברתי לעולם.

  • גם אנכי נקברתי פעמים רבות ואמרתי: בא קִצִּי, – אמר שבר זכוכית אחר, שהיה מוטל גם הוא באותה אשפה, – אך הרוח באה מהר וַתְּפַזֵּר את האפר ואשוב לראות אור. סַבלנות ידידי! הוחילה לרוח כי בוא יבא…

  • מי אתה? – קרא שבר הזכוכית הראשון.

  • שִמשה הייתי בחלון כמוך; וזה לי כשנה שאני מתגלגל פה באשפה… רבות רבות סבלתי בימי רעה אלה, ובכל זאת לא נואשתי כמוך.

  • ימים טובים ראיתי! – אמר שבר הזכוכית הראשון באנחה – הסכנתי לראות עֹנג

ושַׁלְוָה, ועל כן קצרה רוחי לסבל את כל הרעות הבאות עלי פתאם… אתמול בלילה נֻפַּצְתִּי והֻשְׁלַכְתִּי הֵנָה; בבקר שעשעוני קוי השמש וַיְנַחֲמוּנִי מיגוני – עתה נקברתי פתאם והעולם חָשַׁךְ בעדי!

  • התגלגל שנה תמימה באשפה כמוני, – וְתִלְמַד לסבל, – אמר שבר הזכוכית השני: סבלנות, סבלנות, ידידי!

  • חפצתי לדעת, – אמר שבר הזכוכית הראשון – איך באת הלום? איפה היית בטרם שנשברת? מה ראית ומה שמעת?…

  • רבות, ידידי, רבות ראיתי ושמעתי בימי חיי. ביתי היה “חדר”, ומן הבֹקר עד הערב ישב שם המלמד וילמד את תלמידיו…

  • חדר, מלמד, תלמידים… שסעהו שבר הזכוכית הראשון: את השמות האלה שמעתי פעמים רבות מפי ילדי ביתי, והאמת אגיד לך כי עד היום חשבתי את כל אלה למיני זכוכית שונים… הואילה ספר, ספר נא אפוא: מה ראית ומה שמעת שם?

  • הנני לספר לך הכל בכל חפץ לבבי! – אמר שבר הזכוכית השני – ולא אכחד ממך כי שמח אני בך מאד, כי כבר קצתי בחיי לשכב פה לבדי בדד באין אח ורע… אמנם היה פה לפני חדשים אחדים שבר בקבוק, ואני אמרתי לשיח עמו; אולם הוא התנכר לי. “ידידי! אמרתי לו: למה תִּתְנַכֵּר? הלא אח אתה לי, שבר זכוכית כמוני!”

  • יש זכוכית ויש זכוכית! – ענני בגאון, ותהפך על צדו הַשָׁלֵם להראותני את כרֵסו הרחבה: אתה היית שמשה תקועה בחלון, כאסיר בבית האסורים, אולם אנכי! אנכי הייתי בקבוק: היין הטוב מלָאַנִי תמיד, מקומי היה בארון נחמד מאד. כלים קטנים וגדולים, גביעים וכוסות מבריקים עמדו סביבי, דמיוני היה כמלך בגדוד… בימי חג ושמחה שמו אותי על שֻׁלְחָן מְכֻסֶּה במטפחת לְבָנָה כשלג… ומה לא היה שם?… תּוּפִינִים נחמדים, מיני מִרְקַחַת, תפוחים וַאֲגָסִים וכל פרי נחמד למראה וטוב למאכל… אוּלם לא להם שָׂמו היושבים אל השלחן לֵב, איש לא נגע בכל המאכלים הטובים, עד אם אחז בי בראשונה וַיֵשְׁתְּ מִיֵינִי… אז הִללוני מאד ויביטו אלי באהבה. אין מספר לכל התהלות והתשבחות אשר שמעתי!…

  • ומה בכך? – אמרתי אליו: סוף סוף אתה מתגלגל באשפה כמוני וכרֵסך הרחבה מְלֵאָה עפר וקש. הן טוב יהיה גם לי גם לך אם נִתְחַבֵּר איש לרעהו…

  • הָיֹה לא תהיה לעולם! – קרא שבר הבקבוק בקצף – גם עתה לא אתן כבודי לכלימה… אך זאת היא עזות ודִברי… ולא כִלה את דבריו, כי ברגע הזה עברה עליו רגל בהמה ותרמסהו ותפוצצהו לשברים דקים מן הדקים, והרוח באה ותפזר את שבריו לכל עבר…

  • הֲגַם למקרים רעים כאלה צפויים אנחנו במקום הזה? קרא שבר הזכוכית הראשון במרירות: הה, לוּ נִקברתי בקבר עוד יותר עמוק, והייתי לפחות בטוח כי לא יקרני כמִקרֵה הבקבוק!…

  • הככה מדברת שמשה שהיתה בחלון וראתה את השמש ביום והירח והכוכבים בלילה? – קרא שבר הזכוכית השני בתמהון – הן טוב רגע אחד של אורה מאלפי שנים של חֹשך… אנכי לא אמיר את מקומי ולא אחליפהו גם בקבר היותר בטוח…

  • סַפרה נא לי את קורותיך, כאשר הבטחתני, ואשמעה – אמר שבר הזכוכית הראשון.

  • כן, ידידי, שמעני ואספרה:

בקומה התחתונה במעון צר, בעל חלון אחד, היה מושבי. יושבי הבית היו איש ואשה וחמשה בנים. אל המעון הזה היו באים ילדים קטנים ללמד. מן הבקר עד הערב בקיץ, ומן הבקר עד שעות אחדות בלילה בחרף היו יושבים הקטנים האלה מְצֻמָּדִים אל השלחן… ביחוד אהבו להיות קרובים אלי… ואף כי אנכי הייתי מָפְנֶה אל החצר פנימה, אשר לא נראו בה בלתי אם תרנגלים ותרנגלות מנקרים באשפה וכלבים גוררים עצמות, בכל זאת – אנכי יודע את הדבר הזה ברור – השתדלו הקטנים ההם להַשקיף בעדי ולהַביט אל כל הנעשה והנראה בחצר… ביחוד היתה תשוקתם זאת גֹברת בימי הקיץ היפים… מלַמדם היה איש חולה וקַפְּדָן מאד; הוא לא נקה גם את הקטן בַּיְלָדִים בראותו אותו מַבּיט אֵלַי; ובכל זאת הַשְׁקֵף השקיפו הילדים בעדי לרגעים, אך בִזהירות יתרה: עינם האחת היתה במלמד והשניה – בי! ואני – את האמת אגיד לך, כי שמחתי מאד לראות, כי ערמומית הקטנים האלה עמדה להם לרַמות את מלַמדם הכעסן ולהַביט החצרה. אמנם לבָרֵי לֵבָב כאחינו אינה נאה כלל המדה הזאת, אך…

  • ­אל נא תאריך בדברים – קרא שבר הזכוכית הראשון, – הוסיפה לסַפר את קורותיך כאשר אמרת.

  • כן נמשך הדבר עד אשר חדלו הילדים לבא אל המלמד. באחד הלילות הֵקיץ פתאום משנתו ויצעק: מר לי, מר מאד!… אחרי כן יצא זרם מים אדֻמִּים מגרונו, אז נשמעו נחרות אחדות… ואחר נָדַם וישכב חִוֵּר בלי נוע: ברגע הזה רעש הבית לקול יללות האשה וילדיה… בבקר הוּצא מן הבית ולא הוּשב אליו עוד. בכיות האשה וילדיה חדלו כעבור ימים אחדים, ולי היתה הָרְוָחָה; לא נאנסתי עוד לראות את הילדים הקטנים מֻכִּים בשבילי. אפס כי מן העת ההיא הלכו פני הלך וחָשׁוֹךְ הלך ושָׁחוֹר, כי חדלה האשה לרחצני ולנַגְבֵנִי. אך זאת היתה נחמתי, כי גם לילדיה, אשר אֲהֵבָתַם מאד, לא שתה לב בימים האחרונים. לא סרקה את ראשם, לא רחצתם ולא תִקְּנָה את בגדיהם כדַרכה בימים הראשונים… היא נהפכה לגמרי לאחרת… בבקר היתה יוצאה ובערב היתה שבה הביתה עיֵפה ורעֵבה וּרפַת כֹח.

  • אבל איככה באת הנה? – קרא שבר הזכוכית הראשון בקֹצֶר רוּח.

  • עוד מעט והגדתי לך גם את הדבר הזה: היה יוֹם חֹרף. הקור בבית היה גדול מאד; ביחוד גָבר לעת ערב. ילדי הבית (בנימין, הבן השלישי, הלך אל אמו לעזֹר אותה להביא את סַל סחורותיה הביתה) ישבו צפופים איש על יד אחיו, ויתחממו זה בזה. פניהם היו חורים וחטמיהם היו כחֻלים וכל גופם רָעַד… פתאֹם החלותי להִכָּסוֹת במכסה לָבָן וּמְפֹאָר בדשאים וּשבטים ועצים ענפים מרהיבי עינים; וכאשר הלך מִכְסִי היפה וְעָבָה, כן הלך הבית הָלוך וחָשׁוֹךְ, הלוך ואָפֵל… פתאם הֵחֵל דוד, צעיר אֶחיו לִבכות…

  • מה לך כי תבכה? – שאלהו נחמן הגדול מאחיו.

  • קַר לי, קר מאד! – ענה הילד הקטן בבכיה – פֹה – ובדַברו הֶראה על ראשי אצבעותיו, – אני מרגיש דקירות, דקירות.

  • הנני וַאֲחַמְמֵן בהבל פי! – אמר נחמן ויקח את ידי אחיו הקטן וַיַשֵּׁב רוחו עליהן, עד אשר עיף. אז הֵחֵלוּ יתר אחיו לנַשֵּׁב על אצבעות הילד הקטן, וייעפו גם הם… ודָוד הקטן בוכה בלי הרף; הקֹר ההולך וגובר בבית דוקר את אצבעותיו בלי הרף. אז מהר נחמן ויפַתַּח את כֻּתָּנְתּוֹ, הלבושה על גופו הכחוש, ויאמר לדָוִד: “שים את ידיך הקפואות על בְּשָׂרִי החם, החביאן שם היטב, אך עשֵׂה זאת לאט לאט, הן ידיך קרות ככפור, ובשָׂרי חם מאד”. – ודָוד הקטן שם את ידיו על בשר אחיו. אמנם ברגעים הראשונים צעק נחמן והִתֲקצף (כפי הנראה, לא עשה דָוִד את מעשהו במתינות)… אך כעבור רגעים אחדים התעטף נחמן היטב בבגדיו ויאמץ את ידי דָוד אל בשרו החם, ודמעות גיל הִזהירו בעיני הילד הקטן…

  • מדוע לא שבה אמא עוד עם בנימין?… האמנם לא היה גם היום כל “פדיון”?… דבר נחמן אל לבו בקול ואותות רָגְזָה ודאגה נראו על פניו.

  • היודע אתה? – אמר אחד מהילדים: הן יכולים אנו לראות ההולכת אִמָּא אם לא: נגש נא עד לפני החלון ונִשַׁבְנוּ עליו בפינו עד אשר יִמַּס הכפור הדבק בו… ככה אנכי עושה תמיד בחפצי לראות מה נעשה בחוץ… הָעֵצָה נעשתה; וכעבור רגעים אחדים נראה בי מקום שקוף כגֹדל פי ילד… בעד המקום הזה השקיפו הילדים זה אחר זה, עד אשר הֵחֵל עוד פעם להִכָּסות… ברגע הזה בא בנימין בחִפזון הביתה וילחש באזני נחמן דברים אחדים. לשֵמע הדברים נהרו פני נחמן מאד, עיניו הזהירו ויקרא: הַאֻמנם?… הבעיניך ממש ראית את הדבר הזה?… הגידה נא, בנימין חביבי, הֲאֱמֶת הַדָּבָר!…

  • חֵי נפשי! ראיתי, בעיני ראיתי, כמו שאני יהודי, ליטרה שלֵמָה… כעבור רבע שעה תשוב אִמָּא, עודנה עומדת בחנותו של ר' מנדילי וקונה עוד סחורות אחדות… מהרתי לבוא ולבַשרך כאשר הבטחתי… עתה אני רץ לשוב אליה ולעזר אותה להביא את הסל… ובדברו מהר בנימין לעזֹב את הבית. –

  • מה הגיד לך נחמן? מה? מה? הגידה! חִננו הילדים את קולם: הלא תגיד נחמן!…

  • חרובין קנתה אִמא! הלא חמשה עשר בשבט היום… ליטרה שלֵמה… מִצְוָה לאכל פירות…

  • חרובין!… מה זה חרובין? מה מַרְאָם ומה יֵעָשֶׂה בָהֶם? – שאלו הילדים את נחמן: הגידה נא, הַגֵד!

  • פתאים קטנים! – קרא נחמן בחִבה: – למדו “גמרא” וידעתם מה זה חרובין… הן גם אנכי לא ראיתים מִיָּמַי, ובכל זאת יודע אנכי כי החרובין הם פרי הַגָּדֵל בארץ ישראל, והוא טוב ומַשְׂבִּיעַ מאד; כן, למשל, יסֻפר בגמרא כי היה חכם גדול אחד שהיה די לו קַב חרובין מערב שבת לערב שבת!…

  • פרי נפלא הוא!! – קראו הילדים ויתעוררו מאד. – מי יתן ומהרה אִמא לָבֹא. והמקום השקוף אשר בי כֻסה עוד פעם בכפור עָבֶה, והילדים נִגְּשׁוּ אלי לנַשב עלי. כעבור רגעים אחדים נראה בי עוד הפעם מקום שקוף, ואחד מהילדים הביט החוצה ויקרא פתאום בשמחה: האח! האח! אמא הולכת!… לשמע הדברים האלה התנגשו כל הילדים להביט בי לראות את האם בבואה; גם דוד הקטן שכח מֵרֹב שמחתו את הקֹר אשר בבית וַיּוֹצֵא את ידיו ממחבואן החם, וידחקו הילדים איש את אחיו ויאבקו, ויהדפו איש את רעהו וידחפו גם אותי בכח רב, – וָאִבָּקֵעַ!… כהלומי רעם עמדו הילדים הנבהלים ברגע הראשון: פניהם חָוְרוּ מאד ורגע אחד נדמו כלם וַיִּסֹגו אחור; ואחר החלו לריב איש באחיו. זה אומר: אתה שברת! וזה אומר: לא! אתה שִברת! ומי יודע עד כמה נמשך ריבם לוּלא באה אִמם ותקרא בשמחה: “חרובין הבאתי לכם, שֵׂיוֹתַי הקטנים! “יום טוב” היום! חמשה עשר בשבט!” ובדברה אתה דברים האלה הדליקה את הנר וַיָאֶר את החֹשך. כל הילדים סַבּוּ את אמם,והיא הוציאה את החרובין מן הסל ותשימם על השלחן ותחלקם לחמשה חלקים שָוים. לה לקחה חרוב אחד ותטמנהו בכיסה; ואחר נתנה לכל אחד את חלקו… ברגע הזה נָשבה רוח קרה וחזקה בחוץ ותהדפני בכֹח ויתפרדו כל שׁבָרַי ובקיעַי וָאֶפֹּל ברעש אל הבית פנימה… ואַחֲרַי התפרץ בַחדר קֹר חזק ושלג רב ויכַבה את הנר… חֹשֶךְ לי! מה פה נִהְיָתָה? – קראה האשה ותפָרש כפיה… הילדים שתקו ולא הוציאו כל הֶגֶה מפיהם… דָוד הקטן נבהל מאד ויעמֹד בלי נוע עם חרובו אשר בין שִׁנָּיו… הָאם הדליקה שנית את הנר, ותאמר: אויה לי! כל היום לא הוסַק התנור… הן נִגְוִע בלילה הזה בַּקָּרָה… אויה לי ולחַיַּי המרים!… צריך לקרא תיכף לזַגָּג!

  • אנכי יודע איפה גר הַזַגָּג! אמר נחמן: הַאֵלֵךְ וקראתי לו?

  • אוי ואבוי לי! – קראה האשה כנואשת, – הן אין בידי גם פרוטה אחת! בכסף “הפדיון” קניתי חלות לחם ובשר ודג מלוח… הן מחר, ברוך השם, ערב שַׁבָּת, ואיפה אקח כסף לשַלם מחיר השמשה?…

  • שִמעו נא, ילדי הטובים, ילדי החביבים, הוסיפה האשה לדבר בקול אשר נשמעו בו גם תְּחִנָּה גם בכיה; השיבו לי את החרובין… נחמן ישיבם לר' מנדילי במשקלם… ר' מנדילי יקבלם בחזרה… אתה תספר לו את אשר קָרָנוּ… הוא ישיב לך את עשר הפרוטות, והיו לשַלם לזגג… הלא תעשו כן, יתומַי הקטנים? ודמעות גדולות נראו בעיני האשה.

  • אמא! אמרו אחדים מהילדים: בבית לא קר מאד… אנחנו נתכסה היטב וְיֵחַם לנו בשכבנו. ואת החלון נסתם בּנְיָר.

  • לא בָנַי! חָלִילה לכם ללון בלילה הזה לפני חלון שבור… פן תתקררו, חס ושלום! השיבו לי את חלקיכם…

ארבעה ילדים הֵשיבו את חלקיהם, ורק דוד הקטן לא חפץ בשום אופן להִפרד מחלקו… ותתחכם לו אמו וַתְּפַיְסֵהוּ בִתְרֵיסַר כפתורים נוצצים אשר הוציאה מסלה ותִתנם לו לצַחֵק בהם, ותקח את חלקו מידו. נחמן לקח את החרובין ויצא. והאם לקחה אותי ואת כל רעי שברי־הזכוכית אשר התגוללו על רִצפת הבית, וַתַּשְׁלִיכֵנו אל האשפה הזאת…

  • ספורך היה באמת מלַבֵּב, לוּלא היה כל כך מעציב… אמר שבר הזכוכית הראשון: התאמין, כי גם אנכי אֻמְלַלְתּי כמוך בשביל חרובין; אך זֶהו פרי!… לא לחנם אמרו עליו ילדי אדֹני כי מאכל העכבר הוא. שִנֵּי ברזל דרושים לאכלו. אך הנה אספר לך את קורותי כסִדרן…

הדבר הזה אמש… חדרי היה גדול ורחב־ידים. בני הבית קראו לו “חדר־הילדים.” אורה וחֹם לא פסקו שם גם ביום גם בלילה. מעולם לא נכסיתי במכסֶה לבן כמוך; אמנם השלג והקרח והַכְּפֹר חפצו להתדבק גם בי, אוּלם אך נגעו בִי נָמֵסו ויהיו למים טהורים, אשר לא רק לא הֵרעו לי, כי אם גם היטיבו לי: על ידיהם רֻחַצְתִּי וטהרתי והִזְהַרְתִּי כַבְּדֹלַח אשר על המנורה התלויה שם בחדר. אות הוא כי זכוכית אמתּית ולא מזֻיֶּפֶת אנכי… בלי סָפק נשאר בי מעט מֵהַחֹם הגדול אשר שאפתי אל קרבי בתנור־הַהַתָּכָה; ועל כן לא נִקָּה כל דָּבָר קר הנוגע בי… ילדי הבית או “ארבעת שׁוֹבָבַי”, כאשר קראה להם אמם, התהוללו בְחֶדְרָם, ויצחקו איש את אחיו, ויריעו וַיָרֹנוּ מטוב לב, במלה אחת, אך שאון עליזים וצחוק מצלצל נשמע שם כל הימים. אתמול בלילה שמעתי את הגברת אומרת אל המשרת: קח את הסל והלכת לחנותנו וּבָחַרְתָּ בעין יפה מכל הפירות וְהֵבֵאתָ. יאכלום הילדים אחרי ארוחת הערב… הן חג “חמשה עשר בשבט” היום!… המשרת שב מן החנות אחרי ארוחת הערב, וישם על השלחן את הסל המלא חבילות ניר קטנות, ובהן כל פרי למינהו. הילדים פתחו את החבילות אחת אחת ויאכלו רמונים ותמרים, תפוחים ואגסים, וישבעו ויותירו. אז ראו כי עוד תכריך אחד נשאר אשר לא נפתח עוד, וַיִקָּחֻהו ויפתחו גם אותו, – וַיֵעָווּ פתאום פניהם היפים… " אך זה פרי!" קראו כֻלם בבוז: שִנֵּי ברזל דרושות ללעס אוֹתוֹ… תודה לך, אמרו הילדים אל המשרת: תודה רבה לך, כי לא הבאת גם תכריך מלא מסמרות ובורית; הן כאלה רבים בחנותנו!…

  • לדעתי – אמר אחד הילדים – ראוי הוא כי נִרגמהו בחרוביו אשר הביא; מִשֶּׁלוֹ נִתּן לו… חַ! חַ! חַ! – ובדברו את הדברים לקח מהחרובין מלא חפניו ויזרקם אל המשרת בכֹח… חרוב אחד (ארור יהיה!) פגע בי וישברני ויפוצצני, ואפל אנכי ואחי הגדולים והקטנים על רצפת האבנים, וכאור הבקר בא השוער ובידו סחבה גדולה קשורה אל מקל אָרֹך, וַיִטַאַטְאֵנוּ הלוך וטאטא עד בואנו אל האשפה הזאת…
המלצות קוראים
תגיות