¹

(על פי פרינס).

בהיותי בארץ הודו עברתי לפני חָרְבָּה אַחַת, וארא והנה נחש שחור מתפתל בין האבנים המנֻפצות. לא אחרתי רגע וָאָרִים אבן גדולה ואשליך אליו להמיתו. האבן נפלה על ראש הנחש האיֹם, וַתִּמְחָצֵהוּ. אז הרימותי עוד אבן להשליך שנית אל הנחש, והנה קול תחנונים נשמע פתאם: “אל נא תהרגהו, שַׂגִּיב” (אָדוֹן). פניתי כה וכה, והנה זקן חגור חגורה ממתניו ולמטה עומד לפני. ובראותו, כי הרפיתי מהנחש, מהר וַיָּשַׁח אליו, וישלח את ידו הצנומה לקחתו. ראש הנחש זב דם וכמעט לא נותרה בו נשמה. והזקן מִהֵר ויחבק את הנחש הַגֹּוֵע וידַבר אליו דברי אהבה וחמלה, וישָּׁקהו אחת ושתים.

“הֲיָצָאתָ מִדַּעְתֶּךָ?” קראתי משתומם אל הזקן המחבק את הנחש השחור ומנשקהו: – הן אך תשוב רוחו אליו יִשָׁכְךָ וָמַתָּ!

ועיני הזקן השחורות והמזהירות הביטו אֵלַי, ויהי דמיונו כאיש הזוכר נשכחות מימים עָברו. ואחר רגעי דֻמִיָּה אחדים, התעורר הזקן ויאמר בצחוק:

“הנחשים השחורים אוהבים אותי, שַׂגִּיב!” ובדַברו את הדברים האלה הִבִּיט אל הנחש השחור ברחמים גדולים, ויוסף לְאַמצוֹ אל סנטרו וַיְחַמֵּם את גופו ברוח פיו, ואחר נטה הצדה וַיֵּעָלֶם מעיני.

ממחרת בערב בא אלי מַכָּרי החדש ויתיצב לפני. בידו הימנית היה סל קטן ובשמאלו אחז חליל קצר. בזהירות פתח את מכסה הסל ויחל לְחַלֵּל. לא עבר גם חצי רגע, ומן הסל הֵחֵל לְהֵרָאוֹת ראש נחש שחור. התבוננתי אל הקוים הצהובים אשר על ראשו וארא כי רבים מהם כקרועים ומחוצים, ורעיון עלה פתאם על לבי לאמר: האמנם הביא הזקן אלי את הנחש אשר מְחֵצְתִּיו אתמול באבן? איככה יָכֹל להחיותו, והנחשׁ כבר היה בעיני כמת? – הזקן ראה אותי משתאה, ויאמר: “אמנם כן, שַׂגִּיב, אנכי רְפָאתִיו; אך עתה לא אוּכַל לסַפֵּר לך את אשר עשיתי לו, כי קרוב הנחש אלי, ואם אֶחְדַּל לְחַלל בחליל וּנְשָׁכַנִּי וָמַתִּי”. כעבור רגעים אחדים, שלח הזקן את ידו אל הנחש ויאחזהו בערפו וישליכהו אל תוך הסל ויכסהו.

– עתה, אדוני – אמר הזקן – אֲסַפֵּר לך את אשר עשיתי לנחש השחור הזה: שמתיהו במים קרים ואתנהו ללין כל הלילה בחוץ, וירד עליו הטל וַיְחַיֵּהוּ וירפָּאֵהוּ, כאשר עיניך רואות. עתה יהיה הנחש הזה בידי עד אשר יסכין עמי וְיֵדַע את מטיבוֹ.

– האמנם – אמרתי אל הזקן – האֻמנם יִתֶּנְךָ הנחש הנורא הזה לגשת אליו ולחבקהו בכל עת כאשר עשית בהיותו כמת, ולא ישלח בך את שניו הנוראות?

הזקן נגש אלי ויראני את ערפו הַמגֻלָח. וארא והנה שרטת עֲמֻקָּה עוברת כִּרְצֻעָה אֲרֻכָּה משכמו עד מַרְפֵּקוֹ.²

– הֲנָחָש שחור שרט בך את השרטת הנוראה הזאת? – שאלתי את הזקן.

– לא, אדוני, לא נחש שרט את השרטת הזאת כי אם נָמֵר.

– ספרה נא לי, איכה היה הדבר הזה, – התחננתי אל הזקן, – חפץ אני מאד לדעת את המקרה הנורא אשר קרך.

הזקן התבונן אלי רגעים מספר ויאמר:

– רואה אנכי, שַׂגִּיב, כי אין דומה לך בַּ“שַּׂגִּיבִים” אשר ראו עיני בימי חיי! חָפֵץ אתה ללמֹד ולדעת, הנני ואסַפר לך את הדבר ההוא אַף כי אינני אוהב להרבות שיחה.

– ימים רבים חי אנכי על פני האדמה – החל הזקן לספר. – השמעת את שמע היכל האלילה כַּלִּי בלֻקְנוֹ? – לא שמעת, יען כי הדבר היה לפני הִוָּלדך… כדורי הבְּרִיטִים³ שְׂרָפֻהוּ וַיַחֲרִיבֻהוּ… ובדַבר הזקן את הדברים האלה הבריקו עיניו השחורות בזעם. אז הֶחֱשָׁה רגעים מספר ואחר הוסיף לסַפר: מְלַחֵשׁ נְחָשִׁים, או אַשָּׁף, הייתי בַהיכל ההוא, ושמי נקרא בפי כל נֹרֹיָן־לַיִל". בימי החגים הגדולים צִחַקְתִּי את הנחשים לפני ההיכל וָאִכָּבֵד על פני כל העם הרב, אשר באו להשתחווֹת לכַלִּי. שמי היה ידוע וּמְכֻבָּד כשם הכהן הגדול העומד לפני האלילה לכַהֵן. אולם עד מהרה באו ימים רעים. הכהנים עוררו את העם לִמְרֹד במושלי הארץ, באמרם: האנשים האלה נָכרים הם לנו; את דתינו אינם עושים ואת אלילינו אינם מכבדים; נקומה נא עליהם וגֵרשנום מן הארץ. אנכי הֵבַנְתִּי כי רעה גדולה עושים הכהנים המסיתים את העם לַמֶּרֶד במושלי הארץ… מראש ראיתי את אחרית הקשר. רבות דִברתי באזני העם לבלתי שְׁמֹעַ בקול מסיתיו, אולם לשוא היה כל עמלי. רוח קשר ומרד לבשה את כל העם, ובראותי כי כן, עזבתי את ארץ מולדתי הקדושה, ואלך לבא אל אחי הכהן בעיר אֵיגוֹנִיָּה. את נְחָשַׁי שמתי בסלי, ורק את אחד מהם, אשר אהבתיו מאד, כי גִדַּלתיו מיום הִוָּלְדוֹ, רק אותו שמתי על חָזִי. את שִׁנָּיו המלאות אֶרֶס לא עקרתי, כי ידעתי אשר “אהובי” זה לא יִשְּׁכֵנִי. מעולם לא זָז מעל יד ימיני, אשר כָּרַךְ אותה בגופו הארֹך, ובשעה שהאכלתי אותו, הביט אלי באהבה ותודה; ומדי לילה שמתי אותו על חָזִי ויישן עליו וַיֵּחַם לו וייטב לו. לאטי עברתי עם נְחָשַׁי יערים וכפרים רבים עד בואי אל עמק בּוֹנְדֶּלְ־קֹנְדְּ. עשבי העמק ההוא היו גבֹהים ממני; זעיר שם זעיר שם נראו עצים אשר לִהֲטָם השמש; והסוף העומד על שפתי חריץ עמוק ורחב הֶרְאַנִּי לדעת, כי המים אשר עברו במקום הזה יבשו מחֹם השמש, הבוערת כתנור במקומות האלה.

באחד מימי חֹדש אֲדָר בערב הלכתי בכבדות, לבא אל אחד הכפרים לנוח בו מעמל דרכי. לשוא הבטתי מסביב לתור לי מקום מנוחה. העשב הגבוה כסה מעיני את הכפרים והבתים הבודדים העומדים לפעמים ביערים, ולא ראיתי בלתי אם את השמים ממעל ואת הארץ והעשב מתחת. פתאם נשמע מֵעֵבֶר פני קול שאון, העשבים הגבוהים נדו ונעו… אלה נִכְפְּפוּ לארץ ואלה נזקפו. ובקרבי עד העשב המתנודד שמעתי פתאם קול נחרה… העשבים הגבוהים נֶחֱצוּ לשנים, ומביניהם נראה פתאם ראש צהוב גדול ונורא מאד… לפני עמד נמר גדול. לבי יצא מרֹב פחד, כל אברי היו לאבן ולא יכלתי לנוע ממקומי. והנמר עומד ממולי ועיניו הבוערות והזועמות נשואות אלי ופיו פתוח כקבר. ברגע הזה השמיע הנמר קול שאגה. את ראשו הָאָיֹם הוריד לארץ, זנבו הוּרַם והוּרַד, ועיניו הזהירו כניצוצי אש, ושאגתו הלכה הלוך וגדול. ברגע הזה חשתי, כי קצי קָרֵב ואם לא אטה הצדה וקפץ הנמר עלי וטרָפַנִי. הסַּכָּנָה הגדולה אִמְּצָה את כחי. אז השלכתי את סַלִּי מעל שכמי ואסור הצדה; אולם ברגע הזה התנפל הנמר עלי, ואני נפלתי על פני ארצה ואחוש כאב נורא בידי. המכה הֲמָמַתְנִי ואשכב בלי נוע ובלי דעת נפשי.

כמה שכבתי במצב כזה – איני יודע גם עתה. כחלום היה הדבר בעיני. דממה ושקט היו סביב לי, עד כי שמעתי גם את קול דְפיקות לבי. ואני אמרתי בלבי, כי החיה הנוראה משחקת בי כאשר ישַׂחֵק החתול בעכבר: רגע יֹאחֲזֵהוּ ורגע יַרְפֶּה ממנו. וַיֵּמַר לי מאד, וָאֹמַר: מי יתן ומִהֵר הנמר לטרפני ותַמּוּ עִנּוּיַי הנוראים. ופתאום מתוך הדממה נשמע לאזני קול שְׁרֵקָה ההולך הלוך וגדול, ולעֻמָּתוֹ יִשָּׁמַע קול נחרה כקול חיה זוֹעמת. וכאשר יגדל קול הנחרה, כן יגדל קול השרקה. אז הרימותי מעט את ראשי, והנה במרחק חמשת צעדים ממני עמד הנמר. ראשו מָפְנֶה אלי, רגליו תקועות באדמה, גַּבּוֹ כפוף כמראה הקשת והוא נכון להתנפל עלי; והנחש השחור, אהובי, עומד ביני ובין הנמר, ראשו מוּרָם, לשונו פשוטה, עיניו המזהירות נוצצו כשתי בָרָקוּת שחורות, ובעמדו ביני ובין הנמר היה דומה לעמוד שחור. אז הבנתי, כי מִכֹּבֶד הדחיפה אשר דחפני הנמר, הֵקִץ “אהובי” אשר ישן בחיקי ויעמד ביני ובין מבקש נפשי, בטרם שהספיק להתנפל עלי שנית. מובן כי לא יכלתי אז להיות לְעֵזֶר ל“אהובי” במלחמתו עם הנמר, בלתי אם להביט אל המעשים הנעשים לנגדי, ולהתחנן אל האלילה כַּלִּי לאמר: זִכרי נא את תבנית הנחש השחור הנתון כענק על צוארֵך, ורחמת על הנחש הזה החי ועזרתִּהו בַצַּר לו…

וּשרֵקת “אהובי” ונחרת הנמר, העומדים זה לעֻמת זה, הולכת הלוך וגדל, הלוך והִשָּׁמֵעַ; רגע יַכּה הנמר את האדמה בזנבו ורגע יָכֹף את ערפו, ולעֻמתו יִטֶּה הנחש השחור הזקוף הימינה או השמאלה, כחָפֵץ לשלֹח את שניו הנוראות בצואר הנמר.

כל אחד משני “המזיקים” האלה ידע את כח אויבו. מכת רגל נָמר דַיָּהּ לְרַצֵּץ את ראש הנחש השחוֹר; אולם נגיעת שן הנחש דיה גם היא להמית כרגע את הנמר. כן היו שני הנלחמים האלה מְזֻיָּנִים בכלי־נשק מסֻכָּנִים: רגל הנמר מוּל שֶׁן־הנחש, – מָוֶת לקראת מָוֶת.

פתאם הניע הנמר בראשו ויך בזנבו על צדו ואת סנטרו הוריד לארץ. נִכָּר היה, כי חפץ לנטות מעט הצדה ולגשת אלי. רק הרף עין עמד “אהובי” בלי נוע, ואחר כמהר חץ מקשת עמד נגד הנמר, וַיִּכּוֹן לשלֹח בו את שניו הלבָנות; אוּלָם הנמר סר במהירות נוראה הצדה וַיִּנָּצל מנשיכת אהובי. ועוד הפעם הרים הנמר את רגלו הקדומה ויחכה לָרֶגַע אשר יוכל להכות את אויבו פעם אחת, בטרם יספיק לנשכו; אולם הנחש הבין את מזִמַּת הנמר, ויחל להתנועע כִּמְטוֹטֶלֶת⁴ הנה והנה. דמיון הנמר ברגעים האלה היה כחתול האומר לצוד את זבוב־הקיץ הפורח מסיס לו. ראה הנמר את תנועות הנחש כי מהירות הן עד מאד, ויירא לנפשו וַיִּסּוֹג מעט אחר, וישאג שאגה גדולה ויִכּוֹן להתנפל עלי מעל הנחש. אולם הנחש השמיע קול־שרקה גדול וִיִּזָקֵף מלֹא קומתו ויהי נכון לִנְפֹּל על הנמר כרגע. ובכן לא הצליחה מזמת הנמר גם בפעם הזאת.

עברו רגעים אחדים ורגלי הנמר הקדומות החלו לְהִתְכַּוֵּץ ולהִמָּשֵׁךְ אל אפו הָרָטֹב ומשם אל תחת סנטרו ואל תחת חזהו העולה ויורד בכבֵדות, ורגליו האחרונות התכנסו גם הן וַתִּמָּשַׁכְנָה אל תחת גופו הנורא. זנבו הכה פעם בצדו הימני ופעם – בצדו השמאלי, עיניו בערו כשני לפידים, וקול נַחֲרָתוֹ הלך הלוך וחזק.

אולם כל תנועות הנמר האלה לא נעלמו מעין “הנחש”: על כל תנועה ותנועה שעשה הנמר, ענהו אהובי בתנועותיו גם הוא. רגע שכב לארץ כרצועה ארֻכה וּכרגע נהפך לעִגּוּל, וחצי גופו הזרם ונזקף לדעת עד כמה נכון מעמדו, אחר החל לרדת לאט לאט, עד כי לא נראה בלתי אם ראשו הזקוף והַמָּפְנֶה אל הנמר; ויהי דמיונו כטבעות רבות המונחות אשר על רעותה ועל העליונה נראה רק ראש נחש.

פתאם נשמע קול שאגה עזה ונוראה עד מאד. הנמר קפץ אלי, ואנכי יכלתי רק לקרא: “אבדתי!” אולם מה זאת?… אהובי ומגני מהר כחץ מקשת ויפגע בצואר הנמר בהיותו במרחק שני צעדים ממני; גופו התפשט ויכרך את צואר הנמר. שניהם שכבו על הארץ, והאבק הגדול אשר עשה הנמר בהכותו את האדמה בזנבו וברגליו הנוראות, כִּסּוּ מעיני את המראה. לרגעים ראיתי את הנמר מתגלגל על האדמה, מתאמץ לקרע מעל צוארו את הנחש, קופץ קפיצות משֻׁנוֹת, מניע ראשו ומכהו באדמה… יראתי מאד פן יפגענו הנמר בהתגלגלו, וָאֹמַר לנוע מעט ממקומי ולא יכֹלתי: זרם דם רב יצא מידי הפצועה ויוסף מכאוב על מכאובי, ואתעלף…

כאשר שב רוחי אלי, כבר היה לילה. הירח זרע אור כּהה על כל הִככר ההיא. גם שׂמחה גם יִראה מלאו את לבבי. המוראים הגדולים אשר ראו עיני לפני שעות אחדות, מלחמת הנמר עם הנחש, התיצבה לנגד עיני, ואדאג מאד לאהובי זה שהיה שעשועי יום יום. ברב עמל קמתי מעל הארץ ואגש אל הגוף הנראה לא רחוק ממני. והנה – אשר יַגֹרְתּי בא לי! הנמר היה מת; הוא שָׁכַב פְּרַקְדָּן⁵, ורגליו פשוטות למעלה. אֶרֶס “אהובי” פעל עליו את פעלתו הנוראה; אולם במלחמה הנוראה הזאת מת גם הוא; כי גזָרו הנמר ברגעי גסיסתו האחרונים לגזרים, וְקַרְעֵי עורו נראו מֻדבקים גם אל רגלי הנמר, גם אל חזהו, ולא נשאר בו בלתי אם ראשו הקרוע מעל גופו…

לא, “שַׂגִּיב”! כלה הזקן לדבר: לא אוכל לקחת לי נחש חדשׁ תחת “אהובי”. הן נפשו חַיָּה, ולא תאבה סלֹחַ לי בראותה אותי בוגד בה. הנחשים השׁחורים קַנָּאים המה… ובדברו את הדברים האלה, קם ויברכני וַישְׁתַּחוּ ויצא.