I. בַּלַּיְלָה בַּמָּרוֹם. 🔗
היום רד ויהי לילה. אלפי ככבים מזהירים בתכלת השמים. שאון היקום הלך הָלֹךְ וקטן הלך וּמָעֹט עד כי נדם כֻּלוֹ. ומלאך השֵּׁנָה ירד מן השמים ויזרע שֵׁנָה ומנוחה לכל באי עולם. ונשמות בני האדם עלו השמימה לתת דין היום וחשבונו לפני האלהים. ויֵראו לפניו המון מעשים ועלילות, ותגָלינה לו מזמות בני האדם ומחשבוֹתיהם וַיִבָּחֲנוּ לבבות לרבבות…
וקול אנחות עשוקים ורצוצים נשמע, ושַועת עניים ואביונים המבקשים לחם ואין עלתה השמימה, ואנקת חולים וגועים מֵאֵין עוזר ותומך באה אל האלהים. ומטר דמעות יתומים ואלמנות החל לרדת בזעף…
והנשמות המתיצבות לפני כסא דין בושות מאד ונכלמות להביט אל האלהים אשר יְצָרָן, כי אין גם אחת בהן אשר לא נטמאה ואשר לא נכתמה מחטאת האדם…
אז תשָמע תְּחִנת הנשמות המתחננות אל האלהים לאמר: אדון כל הנשמות! טהורות וזַכות קראתָנו, ובתתך אותנו בגופות בני האדם – הַעִידוֹתָ בנו לאמר: ראינה, שֹׁבְנָה אלי טהורות ותמימות, צדיקות וישרות כביום1 הבראכן…. אולם מה יכלנו עשות ותאוות בני האדם גברו ממנו, נִלְחַמְנו כהן ולא יכלנו להן?…
II. מַלְאֲכֵי רַחֲמִים. 🔗
וירעם אלהים בקולו לאמר: הנני על בני האדם אשר לא יֵדעו רַחֵם וימלאו הארץ חמס, הנני עליהם ואספתי שמחה וגיל ואבלה כל הארץ!…
וכהשמע קול אל זועם, – חשכו ככבי אור, ושמש וירח קדרו, ורוח סערה נעורה מירכי השמים ותיליל ותהמה ותבך את כל היקום…
וישמעו מלאכי הרחמים את יללת הרוּח ויראו את החשך המכסה את הארץ, וידעו את אשר נעשה, – וימהרו ויעופו ויתיצבו על יי ויבכו ויתחננו אליו לאמר: רחם נא את בני האדם ואל תשחיתם! אם הגדולים חטאו לך ויכעיסוך במעשיהם הרעים, – הילדים הקטנים, הילדים הטובים מה חטאו כי יסופו בעונם?…
והמלאכים שלחו ידיהם מן השמים אל הארץ ויעלו את כל הילדים הקטנים הישֵנִים במטותיהם ובעריסותיהם השמימה, וישימום לפני הדום כסא כבוד יי. ויפקח אלהים את עיניו וירא את הילדים הקטנים הישֵנים במנוחה, את תֹם פניהם ואת חנם ואת טובם, – ויקרא ויאמר: בזֹאת אשיב אפי, אם תביאו לי צחוק נעים משפתי אחד הילדים התמימים והטובים, צחוק אהבה וגיל, אשר תדעו כי אהוב יהיה וחביב ונחמד ונעים ליי, – וירדתי בגללו מעל כסא דין ועליתי על כסא הרחמים!
III. הָאֵם וּבְנָהּ. 🔗
ומלאכי הרחמים שמו עיניהם באחד הכרובים ויאמרו לו: רדָה ארצה והֵבאת צחוק ילד תמים אשר תדע כי ייטב לפני האלהים וחפץ בו ויָרד בגללו מעל כסא דין ועלה על כסא רחמים!
וישמע הכרוב את הדברים האלה ויטס טיסה אחת וירד ארצה. ויבא אל אחד הבתים אשר ידע כי ילדים שם. ויתבונן אל ילד בן שמונה שנים השוכב על משכבו כיָשן. וישגיח אליו והנה עיניו פקוחות, וידע הכרוב כי דאגה בלב הילד, ועל כן לא יישן שנת הבקר המתוקה מאד לילדים, ויצר לו מאד, ויקרא למלאך השֵנה ויאמר: אחי! רַחם את הילד הנחמד הזה ויַשְׁנֵהוּ! שירה נא באזניו שיר נחמד ונעים ופרשת כנפיך עליו וסֻגרו עיניו וְיָשֵׁן!… ומלאך השֵׁנה ענהו: אהה, אחי! רבות יגעתי ליַשן את הילד הזה ולא עלתה בידי: גם שירות ערֵבות שרתי לו, גם נעימות ומנוחה נסכתי בכל גופו, לעב נהפכתי ואעיב את השמש אשר נשקפה לו בעד החלון, אולם לריק יגעתי. אך יצאה השמש על הארץ הקיץ ויבט אל ילקוט הספרים אשר על שלחנו לפניו, – ויקמט מצחו ותדד שנתו מעיניו…
והבקר עובר. וכבָר נעור כל היקום וכבר יצא איש איש לפעלו ולעבודתו… וילדים רבים, ילד וילקוטו ילד וילקוטו עוברים בחפזון לפני הכרוב היושב מראשותי הילד אשר שנתו נגזלה… ודלת חדר המטות נפתחת ואם הילד באה.
“קומה, בני, קומה משנתך ורחצת והתפללת וסעדת לבך והלכת לבית־הספר. ראֵה, בני, חבריך כבר הלכו להם, ואתה עודך שוכב על משכבך!”
ובדַבר האם את דבריה והביטה אל בנה ברחמים גדולים, ונגשה אליו והעבירה את ידיה על חלקת צוארו ועל תלתלי ראשו ואחזה בסנטרו, ופיה לא יחדל לדַבר דברי אהבה וחן ונעימות, והיא נושקת לו ומעירה אותו ומאיצה בו לקום… והיא משיבה את הכר אשר נעתק מֵרַאֲשוֹתֵי הילד לִמְקוֹמוֹ ושמה את ראשו עליו; והיא ממשמשת בידיה את עֹרף הילד ואת שכמו ושואלת אותו: הֲכָל הלילה שכבת, בני, על הכר הנעתק ממקומו? האם לא יכאב לך ערפך?…
והילד עודנו שוכב, ומנוחה ונעימות שפוכות בכל אבריו, ורק לרגעים יוּעבו פניו בזכרו כי באה העת לעזב את משכבו הרך והחם וללכת לבית הספר. ומשפטים רבים מכל הנעשה שם יחלפו על פניו, ותמונות חבריו לנגדו ופני מורה וספרים וגליונות ועטים יעברו בלולים לפני עיניו…
“רֹאשִׁי כואב, אמי! אהיה נא היום נקי לביתי!”… והאם מתעוררת מאד ושמה מהר את ידה על מצח בנה ומביטה אל פניו אשר אדמו מעט והיא משגיחה אליו בחן ובחסד וברחמים ודאגה גדולה בלבה: האקרא, בני, לרופא?
“לא, לא, אמי, אל נא תקרא לרופא… אשכבה עוד מעט, עוד שעה אחת אשכבה והונח לי…” ובדַבר הילד את הדברים האלה אדמו פניו יותר, שפתיו רעדו מעט ועיניו נסבו אל הקיר… גם היום לא אלך שמה"! חושב הילד בלבו, והוא שָׂמֵחַ מאד, כי יצאה אמו מחדר משכבו, ועינה לא תשגיח עוד אליו ולא תחשדהו…
וצחוק נראה על שפתי הילד!…
ודִמעה גדולה נראתה בעיני הכרוב!…
IV. מִכְשׁוֹל לִפְנֵי עִוֵּר. 🔗
ילדים רבים יושבים בבית־הספר. המורה קורא לכל ילד ושואל שאֵלות אחדות יש אשר יהלל את אחד הילדים ויש אשר יוכיחהו. הנה נקרא אחד הילדים לענות… הילד קם לאט. פניו יחורו גם יאדימוּ, יודע הוא כי אתמול לא שנן את שעורו ואיננו יודע עד מה… המורה מפנה שכמו ללכת אל ארון הספרים להוציא משם אחת המפות… הילד ממהר ופונה אל חברו היושב על ידו ואומר בחפזון: שמעון חביבי, מחצית מַמְתַּקַי אלן לך… הגד נא לי בלאט מה לענות…
“טוב, דוד! אנכי אגיד”.
והמורה שָב ושואל: בן מי היה המלך הראשון בישראל?
אֲמֹר: בן קֹרַח! בן קֹרַח! עונה הילד. ופני המורה נזעמים והוא מוסיף לשאל ואומר: וקֹרח בן מי?
“אֲמֹר: בן וַשְׁתִּי”. בן ושתי! עונה הילד בבִטחה.
“בפנה תעמד, ילד עצל, שעה שלֵמה! מצַוה המורה: לא אתנך לשוב הביתה עד אם ידעת לענות על שאלותי”.
ובצאת הילד שחוח ונכלם מלפני השלח, לעמֹד במקום אשר צֻוָּה, וישא עיניו אל שמעון… וַיֵרָא צחוק על שפתי שמעון.
ודמעה גדולה נראתה בעיני הכרוב.
V. בַּשָּׂדֶה בָּאָבִיב. 🔗
שדה גדול ורחב ידים. דשא יָרֹק ורך מכסהו, פרחים צהובים וכחולים נִבָּטִים זעיר שם, זעיר שם. ילדים רבים רָצִים הנה והנה, שוכבים על הדשא הרך ומתגלגלים עליו. ריח העשב והפרחים וזמירות הצפרים מְשַׁכְּרִים את הילדים. צחוק ושאון עליז ישמע בכל הככר. ומלאך הרחמים מביט בשמחה על הילדים הצוהלים והשמחים ומתפלל לאמר: אנא, יי, יארכו נא ימי האביב והוסיפו הילדים הטובים והתמימים האלה להתענג בהם, ישמחו נא בילדותם עד אשר לא באו הימים שאין בהם חֵפץ…
ותפלת המלאך נשמעת, והשמש יוצקת חֹם ואור, והפרחים מוסיפים להזיל את ריחם הנעים המשיב נפש, והצפרים אומרות שירה ערֵבה, שירה נעימה, אשר לא יבינוה בלתי אם ילָדים שׂבֵעים, ילדים תמימים ובריאים. ילדים אשר לא יחסרו כֹּל.
ולבות הילדים הצוהלים יִפָּעֵם בקרבם מרֹב שמחה ומצהלות, מרֹב מרחב ורוָחה, ועיניהם מזהירות, ופניהם מתאדמים, ואצבעות ידיהם הולכות הלך והתכנס הלך והִקָּמץ והיו לאגרופים…
הדף איש את אחיו ונאבקו, והפיל הגבור את החלש ממנו, וזעמו הפנים והורו ואדמו, אדמו וחורו.
הנה בקצה הככר נאבקים שני ילדים איש עם רעהו. קול ענות גבורה וקול ענות חלֻשה יִשָּׁמַע עד למרחוק. וכרגע – וכל הילדים סַבו את שני הנאבקים, אליהם נטֻיוֹת כל העינים, כי יפול האחד והשמיעו קול שרֵקה ובוז, קול לעג וקלס, וכי יגבר האחד מהשני ומחאה כל העדה הקטנה כף והריעה תרועת שמחה! הנאבקים התלכדו יחד ויפלו שניהם ארצה. עוד מעט ונודע למי הגבורה והנצחון, למי שבח ותהלה, ולמי לעג ושנינה! ושני הנאבקים יודעים היטב את עֵרך הרגע הזה, והם מאמצים כחם להתגבר איש על רעהו. פעם יתגבר כמעט האחד, עוד מעט – וקם על רעהו; אולם השני יאסף גם הוא שארית כחו וימשך אליו בחזקה את רעהו הנכון לקום ועוד הפעם שוכבים שניהם על הארץ מחֻבקים ומחֻשקים יחדו. והילדים העומדים סביבותם, לא ידברו איש אל רעהו ולא יוציאו כל הגה מפיהם, כי נתון לבם אל הנאבקים ועיניהם פקוחות עד מאד להביט אל כל תנועַת גֵּוָם ואזניהם קַשּׁוּבוֹת לחריקת שניהם, וּלקללותיהם אשר יקללו איש את אחיו, ולהאנקות אשר תשָּׁמענה חליפות… ופתאם ויתגבר האחד על השני, כי הכהו בבלי דעת בבטנו, ויקם על הנאנק מרֹב כאֵב וישם בִּרכו האחת על ערפו וילחצהו אל האדמה וישא עיניו אל עדת הילדים המשתאים אליו. ובהריע העדה הקטנה תרועת שמחה וכבוד נראה צחוק על שפתי הַמְּנַצֵּחַ…
ודמעות גדולות נראו בעיני הכרוב…
VI. הַמְּשֻגָּע. 🔗
“המשֻׁגע, המשֻׁגע הולך!” קרא ילד אחד אל רֵעיו ההולכים ברחוב. “נשימהו נא ללעג! נִקְשֹׁר במעילו זנב!”! “לא, נלכלך את פניו בדיו אשר בילקוטנו!”… נשמעו קולות רבים. והמשֻׁגע נער כבן חמש עשרה שנה. עיניו מביטות תמיד לנקֻדָה אַחַת, פניו דלים ורעים, בגדיו קרועים, והוא הולך תמיד ברחובות העיר. כי יפגשהו איש וּשְׁאָלָהו דבר, לא יענהו. דמיונו כאיש אשר מחשבה אחת גדולה בלבו, ואשר לא תחדל ממנו גם רגע, והוא הולך אל מקום ידוע לו לעשות שם חפצו, ועל כן לא ישים לב גם אל הפוגשים אותו, אל השלג בחרף ואל המטר בקיץ ואל כל הַמַּעֲצֹרִים אשר בדרכו… הוא בא תמיד עד קצה הרחוב, עומד שם רגעים אחדים, מֵנִיף ימינו ושמאלו ושָׁב אל בית אביו; שם הוא יושב באחת מפנות הבית ומביט שעות רבות אל נקֻדה אחת… כה מעשהו כל הימים.
וחֶבר הילדים חֹסמים את דַּרכו. זה אֹחז ביד ימינו וזה ביד שמאלו. המשגע אינו מתקצף ואינו מַכֶּה את הילדים המתנפלים עליו, אך הוא מתאמץ לְהִשָּׁמֵט מידם. אוּלם מספר הילדים המחזיקים בידיו הולך ורב והוא נעצר בדַרכו. פניו נַעֲוִים מאד והוא משמיע מלים מְקֻטָּעוֹת שֶׁאֵין כל קשר ביניהן ואין כל מוּבָן להן…
וצחוק הילדים הולך הלך וגדול: סחבה אֲרֻכָּה ומגֹאָלה נקשרה במעילו מאחריו, גם זְקַן־דְּיוֹ וְשָׂפָם נעשו לו, גם כֹּבע של ניר גָּבֹהּ מאֹד הוּשם על ראשו… הילדים כבר התעללו במשֻׁגע דַּיָּם, והֵם אומרים להַרפות ממנו. פתאום קם אחד הילדים ואומר: “רעיון חדש עלה על לבבי… רעיון נפלא מאד!… אני אעשה למשֻׁגע דבר, אשר יחרידהו מאד ואשר יפיל עליו אימת מות… חכו נא מעט… תן לי, דוד, את גליון המודעה הארך אשר הסירות מעל העמוד!” ודוד מוציא מילקוטו גליון ארך מאד ובגליון ציורים שונים: איש עומד על סוס רץ, שני אנשים הולכים על חבל מתוח… ולֵץ מלֻבש בגדים משֻׁנים משגיח עליהם. הילד מגיש את הגליון הארך אל המשֻׁגע. המשגע לוקח את הגליון ומביט בו ועל פניו יֵראה צחוק נבער מאד… הילד מוציא מכיסו קֻפְסַת עצי גפרית ובידים מהירות הוא מדליק את הגליון מתחת, והאש אֹחזת פתאום בכל קצות הגליון, ותהי ללהבה. המשֻׁגע מתחלחל פתאום ומשמיע קול צעקה משֻׁנה מאד…
וצחוק נראה בשפתי הילד “החכם”.
והכרוב הֵסב את עיניו המלאות דמעות מקהל הילדים האלה…
.VII הַחוֹלֶה. 🔗
זה ששה שבועות לא בא שלמה אל בית הספר. מחלה עזה דבקה בו ויפל למשכב. כל ילדי בית־הספר יודעים את האסון אשר קרה את שלמה, אוּלם איש מהם לא בקרהו בביתו, כי יראו פן תדבק מחלתו גם בהם. רק אברהם רֵעֵהו חפץ מאד לראותו ויאמר לבא אליו בסור מחלתו ממנו; ועל כן שאל תמיד את אֲחֵי שלמה בפגשו אותם לשלום החֹלה. כאשר נודע כי הסכנה כבר עברה ומחלתו לא תדבק עוד בילד הבא אליו, החליט לבַקְרו; אך הימים הנחמדים, ימי האביב לקחו את לבו ויתענג בהם בכל לבבו ובכל נפשו וידחה את הַרְאָיון2 מיום ליום… זה פעמים רבות יצא מביתו ללכת אל שלמה וראותו ולסַפר לו את כל הקורות בבית־הספר במשך הימים הרבים האלה: את דבר הצחוק החדש אשר לִמדם חברם החדש שנכנס לבית ספרם לפני שלֹשה שבועות, את העֹנש אשר שם המורה פעמים ושלש על זבֻלון המתנשא על כל התלמידים, את דבר המריבה אשר היתה בין שמואל ורפאל “הנאהבים והנעימים”… אך בראותו כפעם בפעם את חבריו יוצאים השדה לצחק ישכח את חפצו ונלוה אליהם והתהלך אתם באשר יתהלכו הם.
ושלֹמה עֲזוּב רֵעיו וחבריו שוכב בדד על ערשו. פניו הרזים ולחייו השקועות חִורים מאד, עיניו היפות עמקו בחוריהן, ידיו ואצבעותיו דקו כקני תבן. הוא מרים את ידיו ומביט אליהן ומשתאה מאד. הוא איננו מכיר אותן, הוא ירא להביט אליהן. האמנם, הוא חושב בלבו, ידי ואצבעותי אלה, ואנכי ידעתין ימים רבים בריאות וטובות ויפות? ובחשבו את הדבר הזה הוא חָש לחץ בלבו ורַעַד בכל גופו. הוא מביט אל שני הכסאות העומדים ליד הקיר. מה מאד חפץ לגשת אליהם! אך צעד אחד מהם אל החלון המָּפנה אל הרחוב! לו יכול לגשת אליו, כי עתה היה רֹאה מה נעשה שם בחוץ… במקום אשר ילדים רצים ומצחקים ואנשים רבים ברגל ובמרכבות עוברים עָבור וָשׁוֹב לְאֹרֶךְ הָרְחוֹב ורחבו… הוא מתחזק לקום. ראשו ורֻבו התרומם מעט מעל הכר, אוּלם מחצית גופו השניה כבֵדה מאד… רגליו רפות וכמעט לא תנועינה, הוא מושך אותן אליו ברב כֹּח, אך לשוא… ושלמה נופל שנית על הכר, רגע עובר והוא מנַסה לקום עוד פעם. הוא מחזיק בשולי המטה, נהפך על צדו ומתאמץ לקום, אך לשוא כל עמלו. וידיו רפו ועיניו חשכו, והוא נופל בלי כח שנית על מטתו. הבית ריק. אביו הלך בבקר ולא שב עוד. אמו יצאה גם היא את הבית, ואֶחיו, אשר צֻווּ להיות בבית, עזבֻהו ויצאו החוצה ויבטיחו לשוב מהרה ועוד לא שבו.
והדממה בבית גדולה מאד. ושלמה שומע גם את קול נשימותיו גם דפיקות לבו, גם את תנועות גופו היותר קטנות… הדממה נהפכת לשאון דק, והשאון הולך הלך ורב הלך וחזק, עד אשר יהיה לרעש אדיר ונורא, ושלמה מקשיב אליו ומִשְׁתָּאֶה מאד, כל גופו הקטן חָרֵד ורועד, הוא מרים את ידיו הדקות כאלו חפץ לגרש את השאון המחריש אזניו, הוא מתנודד מאד… הוא מביט ומביט אל דלת הבית לראות מתי תִּפָּתֵחַ, וְתָבא אמו ובכה לפניה וירוַח לו מעט… והיום יום ענן וערפל. בבקר נראתה השמש רגע ואחר נסתרה כֻלה בעבים המכסים את השמים מן הקצה אל הקצה. אתמול ושלשום זרחה השמש מן הבקר ועד הערב והוא הביט אל קרניה הרחבות, אשר חדרו דרך החלונות ממול מטתו, ואל אלפי הגופים הקטנים השטים מעלה ומטה בזרם האור השופֵעַ3 מן החוץ, ויתענג על קרני השמש אשר היתה להן פתאֹם דמות עגוּלים וקוים משֻׁנים, והֵנה מפזזות ומרקדות במהירות נוראה על הספון… שעות רבות היו עיניו נשואות אל אֲבַק האור ההוא ועיניו לא שבעו מראות את תנועותיו המשֻׁנות, ועתה ספו תמו כל החמֻדות האלה, ולחץ נורא מכאיב את לבבו הקטן, והוא חש כי לא יוכל להתאפק הרבה, ועוד מעט וּבכה בכי גדול… ברגע הזה נשמעו לאזניו קול צעדים; והוא מכיר תמיד את צעדי הבאים, ובטרם תפָּתח הדלת יֵדע מי הוא הבא, ועל כן הוא משתומם מאד בשומו אל לבו כי הצעדים ההולכים ונשמעים לאזניו אינם ידועים לו. ותשוקתו לדעת מי הוא הבא הולכת הלך וגדל ועיניו נשואות אל הדלת ופקוחות הן מאד. והנה חברו אברהם בא הביתה. ופני שלמה נהרו, וצחוק נראה בשפתיו ודמעות בעיניו. ואברהם הולך וקרֵב אל מִטת שלֹמה, ויסוג רגע אחור. ככה שֻׁנו פני שלמה עד כי העירו פחד בלֵב חברו אשר ידָעוֹ שָׁלֵם ובריא ורענן. ואברהם נגש אל שלמה. ופני החולה הולכים הלוך ונָהור ועיניו מפיקות שמחה רבה. ואברהם יושב על יד שלמה ומסַפר לו מעשים רבים ומזכיר לו מקרים מימים עברו, ומדבר על הדשא הרך המכַסה את השדות, על החֹם הנעים הזרוע בכל מקום, על השעשועים המתחדשים שם יום יום ועל הכלב הקטן שהוא מגַדל עתה בהֵחבא, יען כי הוריו אינם חפֵצים בדבר הזה, והוא הסתירו באֻרוה ומאכילו מִפִּתו שלש פעמים בכל יום… ושלמה שומע ומקשיב, ופניו החורים צוהלים ושמחים, והוא שוכח את חליו ואת מכאוביו ואת חֻלשת גופו ורפיון ידיו ורגליו ואומר לקום…
והשעות עוברות, ואברהם לא יחדל לדבר. והערב כבר בא, וגם אבי החולה ואמו ואחיו כבר שבו, וכבר הדליקו נר בבית, ואברהם לא התבונן, ויושב ומספר לשלמה המקשיב לכל הגה היוצא מפיו… “שמע נא, אברהם, בואה אלי גם מחר”, נכנס שלמה לתוך דברי אברהם: התבוא? כן, אתה תבוא! הן “ל”ג בעומר" מחר, והיית חפשי כל היום!" ואברהם זוכר פתאום כי חג לילדים מחר, ורעד ששון עובר בכל גופו. יודע הוא, כי מחר יאספו כל תלמיד בתי הספר אל גן העיר ומוריהם בראשם. שם יְשַׂחֲקו וישׁירו, ויאכלו ממתקים ומגדנות… והוא עונה את שלמה: “מחר… אינני יודע… אם אוכל לבא… למחרתים אבוא אליך בודאי. מחר”… ואברהם חפץ לִבְרֹא מִלִבּוֹ איזה ענין להוכיח לשלמה כי לא יוכל לבא, והוא מתקשה בדבר הזה מאד ודבריו יוצאים מְגֻמְגָּמִים, כאלו נתקע פתאום דְּבר־מה בגרונו… “בֹא נא, אברהם, מחר! מחַנן שלמה קולו, אשׁר נשמע בו גם תְּחִנָּה גם בכיה: אנכי אחכה לך”. והדברים והקול המלאים תחנה נוגעים עד נפש אברהם והוא עונה: כן, שלמה, אנכי אבוא, אנכי אשתדל לבוא אליך מחר, אם לא"… ושלֹמֹה מוסיף להתחנן אל אברהם היוצא מן הבית לאמר: כן, כן, אברהם, אתה תבוא, אז ייטב לי מאד.
VIII. לַ"ג בָּעֹמֶר. 🔗
המונים המונים נוהרים4 אל גן העיר. השמש זורעת אור וחֹם ומשמחת כל לב ומַצהֵלת כל פנים. הילדים הולכים בצעדים מהירים ומדברים כלם יחד. הנה הם עוברים על פני שורת חַנֻיּוֹת יפות, אך לא ישימו לב אל החפָצים הנחמדים, הנשקפים בעד החלונות הגדולים, ולא יעמדו רגע אפלו לפני החנות הנקראה בשם “עדן הילדים” שֶׁשָּׁם צעצועים נפלאים נשקפים מן החלון הגדול לעיני כל עובר; גם השכינים הקטנים, גם הָרוֹבִים, גם מורי־השעות עם שרשרותיהם, גם שורת אנשי החיל העשוים עֹפרת לא יקחו הפעם את לבם והם ממהרים ללכת…
ואברהם הולך גם הוא אחרי קהל הילדים. אפס כי לא ימַהר בלכתו. יש אשר יעמֹד פתאם ודמינו כאיש אשר מחשבה גדולה באה בלבו, ויש אשר יתחזק וימהר לרוץ להשיג את חבריו אשר רחקו ממנו; אוּלם אך רגעי מספר ירוץ, ואחר יחל ללכת אט ועומד עוד פעם, ומַביט אחריו. הנה הוא שב והולך הלוך וקרב אל מעון שלמה. צעדיו הולכים הלך וקטן. הוא עומד לפני שער החצר, מרים את ידו לִפְתֹּחַ את הדלת, אך כרגע הוא משיבהּ אליו, ועומד וחושב מחשבה גדולה… הוא מרים את כף ידו הימנית מעל גבות עיניו להגן עליהן מהאור הגדול, השפוך מסביב, והוא מביט ומביט אל המקום שמתהלכים שם המוני הילדים ההולכים הלך והֵעלם מעיניו… הוא שָׂם לנגדו את הבית אשר שלמה יושב בו ואת החֹם הגדול שם, ואת התקרה הנמוכה5 ואת הכלים הישנים והשבורים העומדים ליד מטת החולה ואת הריח המשֻׁנה הממלא את הבית; ואת הגן הנחמד והילדים הרבים והצחוק אשר ישָּׁמע שם, ואת הרנה והתרועה אשר ישמיעו אלפי פיות קטנים, ואת הילקוטים הקטנים המלאים ממתקים. והוא עוזב פתאום את שער החצר ומתחיל לרוץ ועיניו מביטות אל המקום אשר הילדים הולכים שם גדודים גדודים, ולבו כואב לראות כי הילדים אינם נראים עוד… הוא מתחַזק לרוץ, וכבר רטב כל גופו ושערות ראשו מִזֵעָה. הוא מֹחה את הזעה בידיו; אוּלם עד מהרה רטבו גם ידיו מהזעה היורדת על פניו ועל ערפו. והשמש בֹּערת כתנור ומעַנה אותו מאד, והוא חָש כי כחותיו הֹלכים הלוך ורפֹה עד כי בכבֵדות ישא רגליו. הוא עומד מלכת… "בלי סָפק כבר החלה שם בגן התהלוכה… אנכי אאחר לבא… מדוע לא הלכתי יחד עם כל הילדים? הוא מתקצף על עצמו. שם, בלי סָפק, כבר חִלְּקוּ את הממתקים… לי לא יִשָּׁאר מאומה… בגלל שלמה אֵחרתי וחִסַּרתי נפשי מעֹנג רב. ואברהם מָשׁ ממקומו ומוסיף ללכת. ותמונת שלמה החולה חולפת על פניו, וקולו אשר חִנן אליו ותחִנתו אשר התחנן לפניו עולים באזניו, והוא עוצר מעט את צעדיו המהירים… הוא שם לנגדו את שלמה המחַכה לו, את הצער הנשקף מעיניו השקועות בראותו כי תוחלתו נכזבת, ולבו יחוש פתאום געגועים אל רֵעו החולה והעזוב… הוא עומד פתאום מלכת. דמיונו כמחט הנתונה בין שני מַגניטים. פעם יצעד אל הדרך המובילה אל הגן ופעם ישוב ויצעד אל הדרך המובילה אל שלמה רעהוּ. “מה ישמח שלמה, חושב אברהם בלבו, בראותו אותי בא אליו… ואנכי לא אראה את כל הנעשה היום בגן… כמה ימים חכיתי ליום הזה! ועתה”… והוא שב שנית לבא אל הגן וצעדיו עוד יותר מהירים מבראשונה… ותמונת שלמה לא תמוש מנגד עיניו אף רגע… הוא רואה אותו שוכב במטתו עזוב ומשומָם, הוא זוכר את השמחה הרבה אשר שמח אתמול לקראתו, את עיניו אשר לא חדלו רגע להביט אליו, ואת אזניו אשר לא חדלו רגע להקשיב, ואת התחנונים אשר התחנן אליו פעם ושתים ושלש, ואת הבטחון אשר בטח בו, בשמעו כי מבטיח הוא לבא אליו מָחָר, והוא מתעורר מאד,
ושָׁב…
________________
ובשבת אברהם שנית על יד שלמה, השמֵח עליו מאד, החזיק פתאם ביד אברהם ויחבקֵהָ באהבה גדולה… ודִמעה של שמחה נראתה בעיני שלמה. ואברהם הרגיש את אשר ירגיש שלמה בלבבו ואת התודה הגדולה אשר שלמה אומר להַביע לו, וַיֵּרָא צחוק על שפתיו.
וירא הכרוב את הצחוק הזה ויחמדהו ויקחהו אליו, ויעף השמימה. ובכל מקום ומקום אשר הכרוב עובר בעופו השמימה, נראה אחריו נתיב אורה גדולה ומתוקה לעינים, ובא האור הנחמד הזה ארצה אל לבות הילדים לְהָחֵם אותן ולהָרֵך אותן, ובהיות לילדים לֵב חַם ורך, לב אוהב את רעהו ומרגיש בצרת אחיו ומִשְׁתַּתֵּף בה, – וגדלה הדרך אשר עבר בה הכרוב והוסיפה לזרע אורה, ועלו בה אלפי בנות־הצחוק אשר תֵּראֶינה בשפתי הילדים השמחים בטוב אשר עשוּ, וְרָאָן אלהי הרחמים ושמח בהן, והאיר פניו אל כל היקום אשר עשה, ופתח את ידו המלאה והרחבה, והעניק לו מטובו ומחסדיו הגדולים וברכם בשלום.
________________
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.