כמעט כל הקיבוּצים היהוּדיים של ארצות אירופּה נחרבוּ או הושמדוּ. אין לך ארץ באירופּה המערבית והמרכזית שבה לא הושמדה היהדוּת כליל או ברוּבה המַכריע. ואף-על-פּי-כן – משמשת פּוֹלין שׂיא השׂיאים של השוֹאָה, אסוֹן-האסוֹנוֹת אשר בא על בית-ישראל בגוֹלת אירופּה.
אין חלקי עם אלה הנוהגים להעריך קיבוּצי-יהוּדים בעולם בקנה-מידה אֶטנוֹגרפי, אין לך קיבוּץ יהוּדי בעולם שלא תרם את תרוּמתוֹ לאוֹצר התרבּוּת היהוּדית והעוֹלמית. ובודאי קשה לרומם ולפאר קיבוּץ יהוּדי לנוכח זועת-העולם, שלא הבחינה בין שבט לשבט, בין עדה לעדה והסגירה את כוּלם למוות אך ורק בעווֹן יהדוּתם. ואף-על-פּי-כן – יהדוּת פּוֹלין היא חטיבה היסטוֹרית-תרבּוּתית, שבה נשתמרה ביותר דמוּתה הרוּחנית ההיסטוֹרית של היהדוּת האירוֹפּית.
שלושה מרכּזים רוּחניים גדולים קמוּ לנו בעולם: המרכּז הרוּסי, האמריקני והפּוֹלני.
המרכּז הרּוסי, כּידוּע נסגר בפני כל השפּעה מאָָז מַהפּכת אוֹקטוֹבּר. אָמנם בשמי התרבוּת היהוּדית ברוּסיה היוּ וישנם מאוֹרוֹת גדולים כבּרגלסוֹן, נסתר, דוברושין, פֶפֶר ועוד קבוּצה של סופרים צעירים בעלי כשרון, אוּלם קרני-אוֹרם לא חדרו לעוֹלם הגדול מבעד למחיצה הפּוֹליטית, ורק בשנוֹת המלחמה התחילוּ פּוֹרצים אלינו ההדים הרוֹטטים הראשונים מתוך העולם היהוּדי הסגוּר.
יותר אימפּוּלסיבי ואֶכּספּנסיבי כאחד היה מרכז התרבּוּת היהוּדית באמריקה. מתוך שירי המשוררים האנרכיסטים אדלשטט ובובשובר; מתוך הקוֹלוֹניה הספרוּתית הראשונה, שבה שר מוריס רוֹזנפֶלד את שירו הלאוּמי והסוֹציאַלי; מתוך ראשית היצירה הקלוֹקלת של ווֹדֶוילים ואוֹפּריטוֹת מיסודם של לַטיינר ופרופ' הורביץ, שסללוּ את הדרך ליעקב גוֹרדין; מתוך הכלכלה הזעוּמה והעלוּבה של ראשוני המהגרים – מתוך כל אלה צמחה והסתעפה תרבּוּת גדולה מַזהירה, תרבּוּת של רייזין וּפּינסקי, לייוויק ואופטושו, יהוֹאָש ולייסין, מאני לייב ולייעלעס, גלטשטיין ואיגנטוֹב, קוברין וליבין, מ.ל.הלפרין ומשה נדיר, אַש ומנחם באריישה, ותרבּוֹת של אנשי מדע ופרוֹפסוֹרים יהודים, של אמנים גדולי-שם ושל אישים דגוּלים, יוצרי הציביליזציה האמריקנית, שבחלקם הגדול היו מיוצאי פּולין. אוּלם עולם זה הראָה כבר בתקוּפת מלחמת-העולם הראשונה סימנים של ראשית שקיעה. אָמנם מרכּז זה הפך לעמוּד-התווך של דעת-הקהל הפּוֹליטית היהוּדית, של הפילַנטרוֹפּיה הקוֹנסטרוּקטיבית היהוּדית (“ג’וינט”), של הקרנות הלאוּמיות. אך יחד עם זה התחילו דמדוּמים תרבוּתיים בחיי יהדוּת זו. שקיעת האידיש התחילה, או לפי תיאוּרו של אייב כהן – עם מותו של כל יהודי מהדור הישן מתמעט הדוֹר של קוראי-אידיש באחד! הקיבוּץ היהוּדי באמריקה אין בכוחו לשמור על עצמוּתוֹ הרוּחנית בפני הכוח המלעיז של הציביליזציה האמריקנית הכבירה. ולא לשוא עלתה שועת אמריקה על עתיד הדור הבא וגורלו בארץ זו.
המרכז הרוּחני היחיד ששמר על עצמיוּתוֹ, על עסיסיוּתוֹ ושרשיוּתוֹ ושום רוּחוֹת רעות לא הזיזוּהוּ ממקומו היה מרכז פּוֹלין. ייתכן שזה לא בא דוקא מתוך סגוּלותיו האֶטניוּת של הקיבוּץ היהוּדי בפּוֹלין. סוף סוף היתה היהדוּת הפּוֹלנית מזיגה של תרבוּיות יהוּדיות שונות ובה שימשוּ בערבוּביה תרבוּיות יהדוּת קוֹנגרסאית, גליצאית, ליטאית וּוילנאית. ייתכן שכאן – וביחוּד בקרב היהדוּת הקוֹנגרסאית – פּעלה ברכת הגיטוֹ, הבּידוּד והבּידוּל ההיסטוֹרי מהשפּעת הנכר על-ידי חומת-הדת, על-ידי חומת הקהילה ושלטון המסורת הדתית. בין כה ובין כה שמרה היהדוּת הפּולנית על עצמיוּתה, על נוֹסח חייה, על סגנוֹנה המיוּחד שאין דומה להם ביהדוּת העולמית
וּראה זה פּלא! למרות שלטון הדת והחסידוּת, למרות הנאמנות למסורת ושלטון חצרות הרביים לא היתה יהדוּת זו מאוּבּנת וקוֹנסרבטיבית. במך כל המאה הי“ט נמצאה יהדוּת-פּוֹלין בשלטון האיסימילציה היהוּדית, שעשתה ברית-אחים עם החסידים ושלטוּ שלטון בלתי-מוּגבל במצוּדת ההתבּוֹללוּת, בקהילה הוורשאית. אך הנה בא אביב-הציוֹנוּת, ועם הפשרת השלגים הראשונים הורעשה והופצצה ונכבשה בסערה קהילת-וַרשה על-ידי הציוֹנים אחרי שוּרת כשלונות ומַפּלוֹת, והאסימילציה חדלה לשלוט ברחוב היהוּדי ונצטמצמה בד' אמוֹת אסימיליציה אינדיוידואַלית. והוּא הדין לגבי החסידוּת: אף היא משלה במשך דורות ברחוב היהוּדי. ונדמה היה, כי אין כוח בעולם שיזעזע את חומת שלומי-אמוּני-ישראל. והנה ראינוּ שתי תוֹפעוֹת רבות משקל: א)בתקופת הבחירות אל הסיים השני נוֹצר גוש-מיעוטים. “האגוּדה” נרתמה בראשונה אל רכב הפּוֹליטיקה הרדיקלית היהוּדית. זה היה מפנה רב-משמעוּת בציבוריוּת הדתית, שהיו לו תוצאוֹת, למרות מה שאנשי-המפלגה שינוּ אחר-כך את מדיניוּתם לטובת הסַנַציה. וב) הרעיון הציוני חדר בכוח לתוך עולם החסידוּת, והיוּ מאישיה(כגון הרב גרשטנקוֹרן והרב יחזקאל טאוב) שקרעוּ את כבלי המסוֹרת והניחו יסוד ל”בני-ברק" ו“כפר-חסידים” בארץ. וההתפּתחוּת היתה ברוּרה: נקוּדת הכשרה של “צעירי אגודת ישראל”.
והרי עוד דוּגמה לדינמיוּת הרעיונית של יהדוּת זו: במשך חמישים שנה ראָה את עצמוֹ ה“בּוּנד” כנציג יחידי של פּוֹעלי רוּסיה, פּוֹלין וליטא. רעיוֹן-העבוֹדה הציוֹני נגרר אין-אוֹנים בזנב התנוּעה הפּרוֹלטרית. אך הנה זרחה הצהרת בּלפוֹר על ראש התנוּעה הציונית, התחילה תנוּעה חלוּצית המונית, נזדעזעוּ יסודות תנוּעה, ונפתח דף מַזהיר בתולדות תנוּעת-העבודה היהוּדית, אלא שהיא נענשה קשות על חטא היסטורי, על חטא התכּחשוּתה לתנוּעת התחיה היהוּדית.
יהדות פולין היתה יהדות דינמית. בתנופת שרביט-קסם עברה מצורות-חיים-ומחשבה ישנות לחיי התחדשות ותקומה לאומית. הרבה מטרות נעלות הביאה עמה היהדות הפולנית בכניסתה אל פולין המשוחררת מלפני מלחמת- העולם הראשונה; והחשבות ביניהן היו שתים: ראשית הביאו עמם את האופי הלוחם והבלתי-פשרני של הציבור היהודי לגבי הפולנים. כאלף שנים ישבו היהודים על אדמת-פולין, ורוב רובה של תקופה זו היווה שורת מלחמות של יהודי פולין נגד ה“שלכטה” השרירותית, נגד הכמורה הקנאית וביחוד נגד העירונים, שלא חדלו לחתור תחת היהודים שנואי-נפשם ולדחוק את רגליהם מעמדות המסחר והמלאכה בערים. אך מי שיודע קצת את תולדות יהודי פולין יודה, שהיהודים מעולם לא השלימו עם גורלם, ולא חדלו בכל מיני אמצעים להילחם עם כל אויביהם ולהתגבר עליהם. אפילו כשהיהודי רקד “מה יפית” לפני הפריצים לא היה זמר זה זמר של כניעה והתרפסות, כפי שרבים חושבים; זו היתה הסוואה של בוז עמוק למשעבדיו ולרודפיו, ואגב ריקודיו לא חדל לפזם ללא-צליל את מחשבתו הנצחית: “מיר וועלן אייך איבערלעבן” – בדיוק כפי שפיזמו יהודי-הגיטו בימי הכיבוש הנאצי! ועוד מסורת נעלה הביאו עמם יהודי פולין: את אחדות האומה וארגונה. שום קיבוץ יהודי בעולם לא זכה לבנות היכל-פאר של אבטונומיה לאומית, כדרך שעשו יהודי פולין וליטא, שבנו את ועד ארבע או חמש הארצות, שהתקיים כמאה וחמישים שנה. אולם גם אחרי שנהרס בנין זה בעקבות המלחמות והפורעניות, לא חדלה יהדות פולין מלטפח את רעיון ארגונה האבטונומי על-ידי הקהילות היהודיות. והרי לכם עובדה אפיינית: בו בזמן שבגרמניה הסמוכה נתפלגה עדת ישראל בהשפעת תנועת התיקונים הדתיים לשתי עדות, ליהדות הליברלית והאורתודוכסית, לא קמה בפולין עדה יהודית נפרדת לא מצד האורתודוכסיה ולא מצד המתבוללים, אף-על-פי שהיו ליהדות זו רבנים-מטיפים כגולדשמיט, קרמשטיק ויאסטרוב, או עסקני-תרבות מתבוללים, מטיפוסו של טוגנדהולד או אייזנבוים.
בנשמתה של יהדוּת פּוֹלין חיוּ בכפיפה אחת ההלכה והאגדה, כמו בתלמוד ובמדרש. כאן הגיעה ההלכה למרוֹם שׂיאָה ובה משלוּ גאוני-הדורות (הרמ“א, רש”ל, מהרש“א, החוֹזה מלוּבּלין, ר' מרדכי יפה, המהר”ם ואחרים) ויהוּדי אלטונה ואמשטרדם וּפרג היוּ שולחים את בניהם ללמוד בישיבות ולשתות מבארם של אדירי-התורה. ויחד עם זה ריחפה האגדה בקרב יהוּדי פּוֹלין מראשית בוֹאָם לפּוֹלין. פּה נרקמה האגדה הראשונה על המלאָך אשר אָמר ליהוּדים הגוֹלים מאירופּה המערבית: פּה לין; וכאן קסמה לנוער הישראלי הדמוּת האגדית של אסתר’קה. אהוּבת קזימיר, בת החייט מאופוצ’נו; וכאן נרקמה האגדה המוּפלאָה על המלך היהוּדי שמלך יום אחד בפּוֹלין – שאוּל וואהל; ולא פּחות קסמה ליהוּדי גליציה היהוּדיה הצדקנית יפת-התואר “די גאָלדענע רוֹיז”; ואפוּפה זוהר אגדי היתה דמוּתוֹ של הדוּכּס אברהם פּוטוֹצקי, שנשרף בווילנה על קידוּש השם; והיה משוּם הוֹד באגדה על שמוּאל זביטקבר, שהעמיד שתי חביות דוקטים בימי כיבוּש וַרשה ושילם דוקט-כסף בעד יהודי מת ודוקט זהב בעד יהודי פּצוּע; ולשוּרת דמוּיותיהן של הנשים יש להוסיף את הדמות הקוֹסמת של טֶמֶרל, אשת ברק שמולביץ-זוננבּרג; כן יש, בלי ספק, הרבה חן אגדי למהפּכנים היהוּדים, שישבו ביערות-פּוֹלין ורקמוּ את מַהפּכת-השחרוּר הפּולני! והאגדה הזאת לא פּסקה במשך דורות, אם כי לבשה צוּרוֹת פּרוֹזאיוֹת יותר כי בעצם כל אותה תקוּפה של חיבת-ציוֹן, של שפ“ר הזריז ושנוּן-העט, של “בית-ונחלה” הבּוֹנה את המושבה רחובות, של האיכּרים מרוז’נוי הנשלחים בעצת ישינובסקי ור' שמוּאל מוהליבר לארץ-ישראל ובונים את עקרוֹן, של ציוני גליציה הבוֹנים את המושבה הראשונה מַחניים בארץ בעזרתו של בּרומבּרג-ביטקובסקי, של חברת “כרמל” שנוסדה בהשתדלוּתוֹ של גלוסקין לפני הבּרוֹן, של אותו הסטוּדנט הבּיאליסטוֹקאי שהיה אף הוּא חוֹבב-ציוֹן ורק כעבור זמן קנה לו שם-עוֹלם כיוּצר האֶספּרנטו, הד”ר ל.זמנהוף – כל אלה הרי כאגדה הם בעינינוּ כיום.
כאלה היוּ ההלכה והאגדה בחיי יהדוּת-פּוֹלין, והאגדה גברה – גברה היצירה החילוֹנית, המוֹדרנית בכל שטחי הספרוּת, האמנוּת, המדע, החינוּך, העתוֹנוּת והמו“לוּת בעברית ובאידיש. שני הסופרים היהוּדים, הפּוֹלנים ביותר, המסמלים את הלכה והאגדה, גם יחד הלא הם סוֹקוֹלוֹב וּפרץ: סוֹקוֹלוֹב המסמל את האריסטוֹקרטיות של הרוּח, את שפע הנכסים התרבּוּתיים, את החריפוּת העתוֹנאית, את עמקוּת המַחשבה, את ברק-האירוֹפּיוּת, את הפוליגלוטיות, את דקות ההוּמוֹר; ופרץ, המסמל את יסוד הרוֹמנטיוּת ויסוד האיזוּן בחיים ובספרוּת, את הלוחם המוּבהק ב”שטריימל" והצורף הרומנטי של “שרשרת הזהב”, את אמן הסיפּוּר הפּסיכולוגי והפליטון הפּוּבּליציסטי, הליריקה הרוֹמנטית, הדרמה המיסטורית והסימבוליקה רוַת-הרמזים. והרי אפשר להמשיך בלי סוף את חוּט היצירה בשטח העתונאוּת היומית באידיש ובשטח המדע העברי, שנתנוּ לנוּ אישים מזהירים, כמו פּרופ' שור, בּלבן, שיפר, בורנשטיין, רינגלבלום ואחרים, ועשרות שמות בשטח האמנוּת התיאטרלית והמוּסיקלית והפּלסטית, שבהם באה לידי גילוּי השאיפה למצוא את הסינתיזה בין האמנוּת המסורתית הפּרימיטיבית של צוֹרף הטבעוֹת, רוֹקם הפּרוֹכת וצייר הפרסקוֹת של כתלי בית-הכּנסת והחזן ו“המַגיד” בעל הצוּרוֹת המוֹדרניוֹת של אמנוּת דוֹרנוּ.
אך ייתכן כי יהדוּת פּוֹלין נתבּלטה יותר מאשר במנהיגוּתה הרוּחנית בעצם המוֹניוּתה. זו היתה יהדוּת מאמינה, בּוֹטחת, אוֹפּטימיות עד בלי קץ. מתחת לקפּוֹטה השחורה רטט לב מאמין וחם. האוֹפּטימיוּת, האמוּנה באדם עברה כל גבוּל. החיוּניוּת היהוּדית היתה באמת אגדית. מי אינו זוכר את הרחוֹבוֹת היהוּדיים של הגיטוֹ הוַרשאי, הלוֹדזאי, הלוּבּלינאי או הווילנאי, את העיירות היהוּדיות ב“כתר” ובגליציה, עם החנוּיות היהוּדיות הקודרות, הריקות, שאיש מעולם לא ידע כיצד מתפרנס היהודי, ומנין ירק זה חי במשפחתו המטוּפּלת ילדים, בחובותיו המעיקים עליו, באין כל סיכוי ובחוסר כל תקוה לשפּר את חייו. דלוּת איוּמה שיועה מתוך החנוּיות האלוּ, מתוך העינים הנוּגוֹת של הדור הצעיר, מתוך סדנאוּת בעלי-המלאכה, שנרדפוּ על-ידי הממשלה, כל המנגנון הכביר של הממשלה, התחיקה, האדמיניסטרציה, – הכל היה מכוּון לדיכוּי מעמד זה, להגדלת הדלוּת הזאת, הזאת, כדי לגזול מהאוּמן, הסוחר-הזעיר, הרוכל, התגרן את שארית פּרנסתו. והדלוּת היהוּדית – האגדה הגדולה ביותר של היהדוּת הפּולנית – לעגה בלבה לרשעוּת הממשלות, לכל הגזירות והסייגים – והתגוֹננה. היזמה הציבוּרית היהוּדית הקימה בכל עיר רשת מסועפת של מוסדות צדקה, של בנקים עממיים, של קוּפּוֹת ללא רבית, של קוֹאוֹפּרטיבים לאשראי, של מוסדות מקצועיים וגילתה כושר של קיוּם, חיוּניוּת גזעית, שאינה מצוּיה אצל שוּם עם ולשון בעולם. ואוּלי יותר מאשר לקיוּם הגוּפני דאגה לנשמת הדור והקימה רשת של בתי-ספר – והשם אינו חשוּב אם “חוֹרב” או “תרבּוּת”, “צישא” או “שוּלקוּלט”, ולא הכיווּן חשוּב – אם עברי, אידישאי או אוטרקויסטי; העיקר שלא אנאלפביתיוּת בקרב יהדוּת זו! והרי קם דור יהודי בקרב היהדוּת הפּוֹלנית, דוֹר טהר-נפש וּבר-לבב, דור של שלמה’לאך ואיציק’לאך, שקרא בהתמדה את אותיות-הזהב של הסידוּר; דוֹר שעזר לאמו המסכּנה למכּוֹר בצל בשוּק או דוֹר שנשא את לבּוֹ לארץ-התקוה ונרשם9 באלפיו ורבבותיו בשוּרות “החלוץ” – דוֹר עברי חוֹלם ולוחם, שקודמיו עלוּ לארץ וּבנו עשרות יישוּבים וקיבוּצים בארץ הזאת, והדוֹר הזה – הוּא ולא אחר – נתן לנוּ את לוחמי-החירוּת בפולין ואת מיטב-הספּוֹרט היהוּדי, ואת חברי כל תנוּעות הנוער, – את הנוֹער שהיכּה מַכּוֹת-מוות בבריוֹני-האֶנדציה בוַרשה ובפשיטיק ובבריסק ובערים אחרות ואת סַבּלי-קרוֹכמַלנה שקידשוּ את שם ישראל ברבים, ואת אורקה-נכלניק, שהפך מגנב לסוֹפר, ואת דוֹר המַגשימים בארץ, עד שבא היום המר והנמהר – עד שנחתם גוֹרל היהדוּת הפּוֹלנית ושל ארצות אחרות – עד שעולם זדון ורשע הסגיר את יהוּדיו בידי השׂטן המַשחית – עד שהקיץ הקץ על שליש היהדוּת העולמית…
אוּלם גם על עברי פּי פּחת, גם בשעה האחרונה והשחורה-משחוֹר נשאר הדוֹר הזה נאמן ליעוּדוֹ, וקידש את אלוהיו, את עמוֹ ואת ארצוֹ במרד הגיטוֹ, שהגיע לשׂיאוֹ בבירת פּוֹלין ושימש לדוֹרי-דורות אזהרה לדורות הבאים, וקריאת-נצח להתעוֹדדוּת, להעפּלה, לעליה ולבנין המדינה העברית העצמאית והחפשית.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות