© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות

לפני כמה עשרות שנים התנהל ברוסיה בין מפלגות ציוניות-סוציאליסטיות ויכוח על היחס לגולה ולארץ-ישראל. לפי הטרמינולוגיה של התקופה ההיא היה זה ויכוח על “פה” ו“שם” – על “דאיקייט” ו“דארטיקייט”. הגולה הרוסית והפולנית נקראה “פה” וארץ-ישראל – “שם”; “פה” חל על מציאות רבת-סבל-ויסורים של ששת מיליונים יהודים שנחנקו בגיטו תחת שלטון העריצות הצארית ואילו “שם” היה רמז לראשית של הגשמה, בתריסר מושבות של הברון, עם “הרצליה” ו“בצלאל”; “פה” – מציאות דוויה וכאובה בלי הוד של “אגדה”, ו“שם” – כולו אגדה עם פרורי-מציאות. ומה פלא איפוא שה“פה” בלע לרוב את ה“שם”.

אך במרוץ הזמן נתחלפו המושגים. ה“פה” נהפך ל“שם” וה“שם” ל“פה”. “פה” כיום משמע המציאות הלאומית היחידה בעולם; ה“שם” הפך לאגדה…

אולם האם באמת הפך ה“שם” לאגדה? האם אמנם נתלשו שרשי קיוּמנוּ בגוֹלה? האם נסתם לעד רזרווּאר חיוני זה של היהדוּת האירוֹפּית? מי יודע?! האמוּנה ב“נצח ישראל” איננה סתם מיטפיסיקה; היא מבוססת על יסוֹדוֹת סוֹציוֹלוֹגיים. בעבר ההיסטוֹרי שלנו מסוּפּר על גידוּל מַפליא של העם היהודי אחרי תקוּפות של פּורענוּיות ושחיטות המונים! הרי עוד במאָה הי“ח היה מספּרם של יהוּדי העוֹלם לא יותר משני מיליונים וחצי ובמאה הי”ט – רק עשרה מיליונים. אין ספק כי לא קשה לסחוט מהאוֹפּטימיוּת האוֹרגנית שלנוּ טיפּות-תנחוּמים באסוננוּ הגדול!

אולם היום הושמדו מיליונים שלא יקוּמוּ עוד לתחיה; את פּני המיליונים האלה שוב לא נראה. שליש היהדוּת העולמית נרצח, אותו שליש שעליו הטיל הגורל ההיסטורי את התפקיד להיות היסוד המַפרה והפּוֹרה ביהדוּת, להיות השמרים, המתסיסים ומרוממים את היהדוּת, להיות הלוּז שבשדרה שלו.

לפי המנהג התלמודי – אסוּר לנחם אָבל, כשהמת מוּטל לפניו. מיליונים מוּטלים לפנינוּ, מיליונים שלא באוּ לקבר-ישׂראל, הררי-אפר של אוּמה שנשרפה על קידוּש-השם, קילוֹמטרים של קברות-אחים – איך ננחם ותנחוּמי-הבל הם?

בימי-הביניים היו לנו תנחוּמים. אז שרפו את אבותינו על מדוּרות-אש, על מערכת-עצים. אז התנחמנוּ בציביליזציה האנוֹשית שתבוא. ובאָה באה הציביליזציה ונתנה לנוּ את החימיה ואת החשמל – נתנה לנו את המדע. וחימיה זו, וחשמל זה ומדע זה – נתנו לנו תאי-גזים, את מאידנק ואת טרבלינקה – וממה נתנחם?

היכתתוּ אַבּירי-המלחמה את הטנקים ואת המפציצים לאתים ומזמרות או – שרק הבעלים שלהם יתחלפוּ? מי ערב לערבים?

בשנת 1903 נזדעזע כל העולם התרבוּתי, כשנרצחו בקישנוֹב ששים נפש! בשנת 1945 עוד לא נקף העולם התרבוּתי באצבעו הקטנה על רצח ששה מיליונים. איך נתנחם?

ומבינים אנו את סגלוביץ, שבכה בכי מר על אסוננו, שנשא את קינתו הצורבת, קינת “איכה רבתי” על השבר האיום והנורא, אשר השברנו!

חיים ליבּרמן ב“גיא-הצלמות” המפוּרסם שלו מספּר, כי בהיותו בחדר ענש הרבי את חברוֹ. דמעה נגוֹלה מעיניו של חברו ונפלה על החוּמש – ואז ראָה ליברמן, כי מבעד לדמעה גדלוּ האותיות של רש"י ואז נתברר לי סוד עמנו: מדמעותינוּ גדלוּ אוֹתיוֹתינוּ! בכוח האותיות האלו נתגברנוּ בעבר ונתגבר בעתיד על זעם השׂטן ועל בוּז האָדם.

בעקבות סגלוֹביץ אלך ולא על גדולינוּ הקדושים אדבר. באישים מוּבהקים, באנשי-רוּח דגוּלים לא נפלה יהדוּת המערב ואולי אף עלתה עליה. כוחה של פּולין היהוּדית היה דוקא בהמוניוּתה, באלמוֹניוּתה, בכוח האנוֹנימי של “עמך”, בנלבקי, באותה כמוּת שהפכה לאיכוּת.

כי מה בעצם היתה נלבקי? זו היתה סמל של קשי-העורף היהוּדי, סמל הסרבנוּת, המרי היהודי. לעגנו למוכסן ולחוֹכר היהוּדי, שרקד פעם “מה יפית” בפני הפריץ. נתברר, שהיתה טעוּת בידנוּ. נתברר, ש“מה יפית” זה היה מין הסוואָה היסטורית, של אינסטינקט לאומי כביר, אמצעי להתגוֹננוּת לאוּמית. הפּריצים המוּפקרים והמבוּסמים לא ידעוּ, שבשעה שיענקל הרים את שוּלי-הקפּוֹטה ורקד “מה יפית” – עשה בשעת-מעשה את חשבון-עולמו הגדול. נתברר, שבמשך דור אחד הצמיח “מה יפית” זה רדיקליזם ציבוּרי ולא רק בקרב השמאל אלא גם בציבוּר ה“בעל-ביתי”, הבּוּרגני. בתקוּפת השלטון הרוסי ידעו אנשי “מה יפית” אלה לבחור לַדוּמה הממלכתית בסוֹציאל-דמוקרט הפּוֹלני ובימי הריאַקציה הפּוֹלנית ידעוּ היהוּדים האלה להניף דגל ציוֹני בפּוֹלין האֶנדקית והבֶּבֶקית. “יענקל צימבּליסט” נהפך מכבר לאנכרוֹניזם ספרוּתי. מאיר יוזפוביץ, חוה רובין, מנדל גדנסקי, אלי מקובר, מלכה שורצנקופ – כל היהוּדים המתוּקים והממותקים האלה נגנזוּ זה מכבר במוּזיאון ההיסטורי שלנוּ בפּולין. את מקומם ירש איטשה-מאיר, שעליו כתב סגלוֹביץ. איטשה-מאיר זה – אחת היא אם לבש “ז’וּפּיצה” ונעל מגפים ונסע אל חצר ה“רבי” או קיצץ בפיאוֹת ובקפּוֹטה והסתוֹפף בחצר הסוציאליזם בינלאוּמי; איטשה-מאיר זה היה כוּלו עקשוּת, קשיחוּת מרי – מדעת או שלא מדעת. בלבו בז לכל הציביליזציה המצוּחצחת וראָה בחוש את רקבוֹנה.

איטשה-מאיר מילא תפקיד היסטורי ביהדוּת. תפקיד של חוֹמה, של שובר-גלים שהוּקם בפני משברי ההתבּוֹללוּת הבלתי-נמנעת. איטשה-מאיר לא חיכה, עד שיעקב גלדשטיין יכריז בניוּ-יורק: לילה טוב, אירופה הרקוּבה, אנחנו חוזרים מדעת אל הגיטו! איטשה-מאיר מלכתחילה לא יצא מן הגיטו. הוא נשא בכבוד את הטלאי הצהוב עוד לפני בוא היטלר – בכוונה, להכעיס. הוא לבש את ה“שטריימל”, סילסל פּאוֹתיו, נעל “שטיבלֶטים” וּמגפים, התפּלל ברכבת ודיבר אידיש בקולי-קולות. הוא העלה את הגיטו לכוח לאוּמי.

אָמנם ביהדוּת חרדה זו לא חסרוּ גם קנאוּת, בערוּת, כיעוּר. ולא פּעם היתה השמרנוּת הקיצונית מטרה לחצינוּ הפּוֹליטיים – ולא תמיד בצדק. אנחנוּ לא הערכנוּ את איטשה-מאיר. הרבי שלי, ר' חיים יענקל קרמר, בעל “דורש לציון”, מספר בדרמה שלו “די יודישע טראגעדיע” מעשיה כזו: היוּ לו למלך אחד שני בנים. ויהי כאשר קרבוּ ימיו למות, הודיע לבניו שהוּא משאיר להם שני גנים, וביקשם לשמור עליהם היטב, כי בגנים אלה צוֹמחים עצי-העדן, עץ-החיים ועץ הדעת. מת המלך והבנים קיימוּ את צוואת אביהם והעמידו שומרים על הגנים. בן אחד, שהיה אדם פּרוֹגרסיבי, העמיד כשומרים אנשי-תרבוּת מעוֹרבים עם הבריות שידעוּ פּרק בגננוּת המודרנית. הבן השני, שהיה קפּדן וקנאי מטבעוֹ העמיד מין רוֹבּוֹט – בריה מיכנית וחרב מתהפּכת בידה, שלא נתנה דריסת-רגל לזר. ויהי אחרי מאות בשנים נמצא שהגן הראשון, שהיה פּתוּח לכל זר, היה גן נקי ומסוּדר שעציו גזוּמים, פּרחי-נוֹי בו ומזרקי-הוֹד, וכל אשר בו היה מטל-השמים ומשמני-הארץ, אלא שדבר אחד חסר בו: הזרים שבאוּ לגן גנבוּ את עץ-החיים! ואילוּ הגן השני היה עזוּב, מלוּכלך, מזוֹהם, מגוּדל קוֹצים וחוֹחים, ללא שבילים ודרכים, חסר הוֹד ויוֹפי. אך מה פּלא? הרי עליו שמרוּ רוֹבּוֹטים, גלמי אדם מיכניים! הם שמרוּ ללא בקוֹרת, שמירה לשמה, אוּלם תודות לכך נשתמר בגן זה עץ-החיים, עץ החיוּניוּת הלאומית. משוּלה לגן-פּרא זה, שבו ניצל עץ-החיים, היתה היהדוּת הפּולנית, יהדוּתה של אירופּה המזרחית. ומעץ-חיים זה ינקוּ דורות. הוא פּרח על ארוֹנוֹת-הקוֹדש בוילנה ובזבלודוב, על הפּרוֹכוֹת וה“שטערן טיכלאך” אשר רקמוּ אימותינוּ. על הטסים וקופסות-הבּשׂמים שלנוּ. וכשהתחילה תקופת הרנסנס החילוֹני שלנוּ בפּוֹלין, נסתעף ונשתגשג עץ-חיים זה. ובסנסיניו נאחזוּ רוב סופרינוּ-אמנינוּ – כגון יצחק לייבוש פּרץ בסיפּוּרי-החסידים שלו, הנפט וכהנא בריקוּעי-הנחוֹשת, במַצבוֹת המסוּגננוֹת של אוסטרשנה וב“מוסר’ניקם” של חיים גראדע בוילנה.

בצירוף מלים זה של עץ-חיים איני רואה מליצה. החיוּניוּת של יהוּדי-פּוֹלין היתה משהו יותר מיצר הקיוּם. זה היה מן קידוּש-חיים. התחרוּת עקשנית זו בן היזמה, החריפוּת והזריזוּת היהוּדית ובין השׂוֹבע והזחלנוּת הפּוֹלנית שהממשלה הגנה עליה תמיד. הפּרפּוּרים והלבטים האלה של בעל-המלאכה היהוּדי שנחנק על-ידי התחיקה הפּרוֹגרסיבית, כביכול, של הממשלות האנטישמיות, היצור הסוציאלי המוּזר והמוּפלא הזה שנקרא בשם “כלופניק” יהוּדי, החיים העלוּבים של הסַבּל הנלבקאי והסרסור הלודזאי, והקלוֹזניק הוילנאי ומוֹכר-שׂרוֹכים ו“שפּיגעלאך” וכל מיני גלנטריה ברחוב וסוחב-העגלה הבורח מה“פרשודובניק” והפּועל וה“געזעל” וה“מענטש”, ואותם חיי הדוֹחק והצער של היהוּדים ליד הגבוּלוֹת, שהיוּ מחוּסרים כל “הינטרלנד” כּלכּלי ואותה עיירה יהודית דלה ומדוּלדלת על חנוּיוֹתיה הריקוֹת – כל הכּלכּלה האוירית הזאת, שדוּכּאָה על-ידי פּוֹליטיקה זדוֹנית וצרת-עין של ממשלות מטוּמטמות, לא בנס נתקיימה אלא בכוח חיוּניוּת טבעית, בכוח אוֹפּטימיזם לאוּמי שהיה ספוּג ברמ"ח אבריה של האוּמה. ויהודים אלה, על אף דלוּתם ועניים, נכדים ונינים לרוקדי “מה יפית”, לא כפפו גבּם, לא הרכּינוּ ראשם, לא התפּשרוּ עם מדכאיהם, לא ויתרוּ עצמיוּתם, וכשנגזרה גזירת-הספסלים עמד הנוער היהוּדי על נפשו ועל רגליו באוּניברסיטה ולא הסכים לגיטו; והקצב מבּריסק או מפרשיטיק, ויענקל שבשוביץ מרחוב קרוֹכמלנה ענה על פּרעות בסכין מלוּטש. איטשה-מאיר היה הראשון בעולם שהטיל חרם על הגרמנים. היהדוּת הפּולנית היתה הראשונה שהכריזה על סכנת הנאציזם, ארבע שנים לפני פּרוץ מלחמת-העולם!

ואת הרדיקליזם הזה ואת הקוֹממיוּת והמלחמתיוּת הזאת טיפּחה וגיבשה ביהדוּת הפּוֹלנית – הציונוּת. תנוּעה זו עצמה קמה בפּוֹלין בחבלי-לידה קשים. ואין פּלא. האַסימילציה וראשי החסידוּת משלוּ בהמוני-העם במשך דורות. הרוֹמנטיקה הפּטריוטית של יערות-פּולין היתה יותר קרובה ללב מן הרומנטיקה הקדוּמה של הירדן והכרמל. אפילוּ ראשי-דבּריה של הספרוּת העברית והאידיש (אטלס, פּרץ, צייטלין, פרישמן, ובזמן הראשון אפילוּ סוֹקוֹלוב בכבודו ובעצמו) התנגדוּ, כביכול, לציוֹנוּת. תשע מאות שנים צמח עץ-החיים היהוּדי על אדמת פּוֹלין, האם קל כל כך לנטעוֹ מחדש על אדמת מולדת רחוקה? וקרה נס: האניה הפּולנית-ליטאית. לא האניה ההיסטוֹרית של 1386, של ידויגה ויַגֶילה, אלא האניה הפּולנית-ליטאית שלנוּ. יהוּדי ליטא שבאוּ לפּוֹלין בסוף המאה הי“ט הזרימוּ דם לאוּמי בעוֹרקי היהדוּת הפּולנית. שפ”ר חמוּם-המזג, הרב מוהליבר הקפּדני, העו“ד יסינובסקי המתוּן, זמנהוף יוצר האספּרנטו, לוין-אפשטיין בונה מושבת “רחובות” וחברת “כרמל” ועשרות אחרים – ה”ליטוואקעס" האלה הם שהשרישוּ לראשונה את חיבת-ציון בפּוֹלין. ולא אָרכו השנים – והציונוּת הפּולנית עלתה, גדלה, גברה, בגרה מתוך היאָבקוּת קשה עם משטרי-חוּץ – ואף עם יריבי-פּנים פּוליטיים ורעיוֹניים, שדגלוּ בשנאת-ציוֹן פּרינציפּיוֹנית. עד שהציוֹנוּת הפּוֹלנית כבשה בסערה את הנציגוּת הפּוליטית של היהדוּת הפּוֹלנית. הציונוּת הפּולנית הניפה את דגל המלחמה לזכוּיות לאוּמיות, לארגוּן מיעוּטים לאוּמיים, למולדת עברית, דגל זה ששמט מידי היהדות הרוסית. הציונוּת הפּולנית ערערה את חוֹמת היהדוּת החרדה שהיתה הראשוֹנה להפתיע את העוֹלם הציוני בעלית-חסידים! הציונוּת הפּולנית פתחה דף חדש בספר-ההגשמה, דף העליה השלישית, שהיתה העליה הסטיכית, ההמונית הראשונה. הציונוּת הפּולנית הפכה גם למרכז החלוּציוּת, על רבבות חבריה ועשרות נקוּדות-הכשרה שלה.

ושוּב נתגלה לפנינוּ איטשה-מאיר בדמוּתו המחוּדשת, כנושא החלומות, הכיסוּפים והגעגוּעים הנצחיים של האומה. חיים הם עומדים כוּלם לנגד עיני – יהודי העירות הנידחות, מחוּסרי-קיוּם-וּפרנסה והם צוֹבאים בהמונים לשמוע את בּשׂוֹרת-התחיה… חיים הם עומדים לפני, יהודי קוטנא וקוֹלוֹ, ורוז’ישץ, ורדזיבילוֹב – מאות עיירות עלוּבות של קונגרסובקה וּשתי הגליציוֹת והקרֶסים, עיניהם העמוּקוּת לוֹהטוֹת בצמאון-הגאוּלה; חיים הם עומדים לפני יהודי בּרסטצ’קה הסמוּכה לגבול הרוסי, שבזמן נאוּמי על קרן-היסוד הכריזוּ פּתאום על הפסקה, רצוּ הביתה והביאוּ תכשיטים, נזמים, עגילים, צמידים, טבעות, מַטבּעוֹת-זהב-וכסף, ונתנוּם לפני בערימה גדולה… לעולם ועד לא אֶשכח אותה אלמנה, שבאָה אלי לבית-המלון ובכתה, ששליח קרן-היסוד פסח על ביתה וביקשתני לקבל ממנה כ"ה זהוּבים, שקיבלה מקרוביה באמריקה. לעולם לא נשכח את היהוּדים האלה – שוחטים, דיינים, מלמדים, חנוונים, ואוּמנים – שנתנו לנוּ את היקר מכל – את ילדיהם, את בניהם-מפרנסיהם ובירכוּ את עליתם לארץ ישראל…

עד שבאָה המערכה האחרונה של הטרגדיה היהוּדית בפולין. איטשה-מאיר – קרבן האמוּנה התמימה באנוֹשוּת, קרבן האוֹפּטימיוּת ללא גבוּל, קרבן-השלמים של אירופּה הרקוּבה, הצבוּעה והצרוּעה – איטשה-מאיר הופיע בדמוּתוֹ האחרונה העילאית, השׂגיאָה, הרוֹממה, דמוּת-מסתוֹרין היסטורית של גבוּרת-ישראל ונקמת-ישראל. פּרץ מרד וַרשה, בּנדין, בּיאליסטוֹק וערים אחרות. בוַרשה עצמה השתתפוּ בקרבות עשרים ושתים קבוּצות לוחמות, מהן – ארבע-עשרה ציוניות. ממחתרת וּמַחבוֹאים, מקלטים ו“בּוּנקרים”, עליות-גג ועיי-מַפּוֹלת נלחמוּ אחינוּ ואחיותינוּ באקדחים, במכונות-יריה, במוֹקשים, בבקבוּקי בעירה – וכשאָזלה התחמוֹשת נלחמוּ גם באגרוֹפים! במלחמה אחת בלבד הפּילו לוחמינוּ ברחובות-וַרשה מאתיים גרמנים – הרוּגים וּפצוּעים! תחת ברד יריות של טנקים ומכונות-יריה, בתוך מחנק של אש ועשן, בין כתלים בּוֹערים וּמתמוֹטטים, על פני אַספלט שהפך לזפת מהותכת הגנו אחינוּ וחברינוּ על התושבים, התקשרוּ דרך תעלות-בּיוּב עם הצד הפּוֹלני שמעבר לגיטו, ביערוּ את הבוגדים היהוּדים, יצרו אוירה מוּסרית, סביבה של גבוּרה לאוּמית ונקמה ישראלית. ובאחד מלילות-הקטב האלה, ישבו חברינוּ באחד המַחבוֹאים, שבו נמצא רדיו ואגב יריות באויב קלטוּ ברדיו את בּשׂוֹרת-המוֹלדת… המלחמה נגמרה, כשדללוּ שוּרות-הלוחמים וכשהגרמנים הקיפוּ את המקלט האחרון, זרקו פּצצות בחמשת מבואותיו, וכל אחד מהלוחמים שלח כדוּר במצחוֹ כדי שלא יפּוֹל בידי האוֹיב…

כך התגוֹנן הגיטו היהוּדי – כך נפלה הגוֹלה הפּוֹלנית על קידוש העם והמולדת…

ובזכרנו היום את ה“שם” נאסוף את כל יסורי אחינוּ הקדושים, את כל הכאב והצער הצוֹרב בלבנוּ ונהפוך אותם לכוח בונה ויוצר, שיכין ויכשיר את המוֹלדת בשביל שׂרידי האוּמה אשר יתדפּקוּ מחר-מחרתיים בשעריה.

כמעט כל הקיבוּצים היהוּדיים של ארצות אירופּה נחרבוּ או הושמדוּ. אין לך ארץ באירופּה המערבית והמרכזית שבה לא הושמדה היהדוּת כליל או ברוּבה המַכריע. ואף-על-פּי-כן – משמשת פּוֹלין שׂיא השׂיאים של השוֹאָה, אסוֹן-האסוֹנוֹת אשר בא על בית-ישראל בגוֹלת אירופּה.

אין חלקי עם אלה הנוהגים להעריך קיבוּצי-יהוּדים בעולם בקנה-מידה אֶטנוֹגרפי, אין לך קיבוּץ יהוּדי בעולם שלא תרם את תרוּמתוֹ לאוֹצר התרבּוּת היהוּדית והעוֹלמית. ובודאי קשה לרומם ולפאר קיבוּץ יהוּדי לנוכח זועת-העולם, שלא הבחינה בין שבט לשבט, בין עדה לעדה והסגירה את כוּלם למוות אך ורק בעווֹן יהדוּתם. ואף-על-פּי-כן – יהדוּת פּוֹלין היא חטיבה היסטוֹרית-תרבּוּתית, שבה נשתמרה ביותר דמוּתה הרוּחנית ההיסטוֹרית של היהדוּת האירוֹפּית.

שלושה מרכּזים רוּחניים גדולים קמוּ לנו בעולם: המרכּז הרוּסי, האמריקני והפּוֹלני.

המרכּז הרּוסי, כּידוּע נסגר בפני כל השפּעה מאָָז מַהפּכת אוֹקטוֹבּר. אָמנם בשמי התרבוּת היהוּדית ברוּסיה היוּ וישנם מאוֹרוֹת גדולים כבּרגלסוֹן, נסתר, דוברושין, פֶפֶר ועוד קבוּצה של סופרים צעירים בעלי כשרון, אוּלם קרני-אוֹרם לא חדרו לעוֹלם הגדול מבעד למחיצה הפּוֹליטית, ורק בשנוֹת המלחמה התחילוּ פּוֹרצים אלינו ההדים הרוֹטטים הראשונים מתוך העולם היהוּדי הסגוּר.

יותר אימפּוּלסיבי ואֶכּספּנסיבי כאחד היה מרכז התרבּוּת היהוּדית באמריקה. מתוך שירי המשוררים האנרכיסטים אדלשטט ובובשובר; מתוך הקוֹלוֹניה הספרוּתית הראשונה, שבה שר מוריס רוֹזנפֶלד את שירו הלאוּמי והסוֹציאַלי; מתוך ראשית היצירה הקלוֹקלת של ווֹדֶוילים ואוֹפּריטוֹת מיסודם של לַטיינר ופרופ' הורביץ, שסללוּ את הדרך ליעקב גוֹרדין; מתוך הכלכלה הזעוּמה והעלוּבה של ראשוני המהגרים – מתוך כל אלה צמחה והסתעפה תרבּוּת גדולה מַזהירה, תרבּוּת של רייזין וּפּינסקי, לייוויק ואופטושו, יהוֹאָש ולייסין, מאני לייב ולייעלעס, גלטשטיין ואיגנטוֹב, קוברין וליבין, מ.ל.הלפרין ומשה נדיר, אַש ומנחם באריישה, ותרבּוֹת של אנשי מדע ופרוֹפסוֹרים יהודים, של אמנים גדולי-שם ושל אישים דגוּלים, יוצרי הציביליזציה האמריקנית, שבחלקם הגדול היו מיוצאי פּולין. אוּלם עולם זה הראָה כבר בתקוּפת מלחמת-העולם הראשונה סימנים של ראשית שקיעה. אָמנם מרכּז זה הפך לעמוּד-התווך של דעת-הקהל הפּוֹליטית היהוּדית, של הפילַנטרוֹפּיה הקוֹנסטרוּקטיבית היהוּדית (“ג’וינט”), של הקרנות הלאוּמיות. אך יחד עם זה התחילו דמדוּמים תרבוּתיים בחיי יהדוּת זו. שקיעת האידיש התחילה, או לפי תיאוּרו של אייב כהן – עם מותו של כל יהודי מהדור הישן מתמעט הדוֹר של קוראי-אידיש באחד! הקיבוּץ היהוּדי באמריקה אין בכוחו לשמור על עצמוּתוֹ הרוּחנית בפני הכוח המלעיז של הציביליזציה האמריקנית הכבירה. ולא לשוא עלתה שועת אמריקה על עתיד הדור הבא וגורלו בארץ זו.

המרכז הרוּחני היחיד ששמר על עצמיוּתוֹ, על עסיסיוּתוֹ ושרשיוּתוֹ ושום רוּחוֹת רעות לא הזיזוּהוּ ממקומו היה מרכז פּוֹלין. ייתכן שזה לא בא דוקא מתוך סגוּלותיו האֶטניוּת של הקיבוּץ היהוּדי בפּוֹלין. סוף סוף היתה היהדוּת הפּוֹלנית מזיגה של תרבוּיות יהוּדיות שונות ובה שימשוּ בערבוּביה תרבוּיות יהדוּת קוֹנגרסאית, גליצאית, ליטאית וּוילנאית. ייתכן שכאן – וביחוּד בקרב היהדוּת הקוֹנגרסאית – פּעלה ברכת הגיטוֹ, הבּידוּד והבּידוּל ההיסטוֹרי מהשפּעת הנכר על-ידי חומת-הדת, על-ידי חומת הקהילה ושלטון המסורת הדתית. בין כה ובין כה שמרה היהדוּת הפּולנית על עצמיוּתה, על נוֹסח חייה, על סגנוֹנה המיוּחד שאין דומה להם ביהדוּת העולמית

וּראה זה פּלא! למרות שלטון הדת והחסידוּת, למרות הנאמנות למסורת ושלטון חצרות הרביים לא היתה יהדוּת זו מאוּבּנת וקוֹנסרבטיבית. במך כל המאה הי“ט נמצאה יהדוּת-פּוֹלין בשלטון האיסימילציה היהוּדית, שעשתה ברית-אחים עם החסידים ושלטוּ שלטון בלתי-מוּגבל במצוּדת ההתבּוֹללוּת, בקהילה הוורשאית. אך הנה בא אביב-הציוֹנוּת, ועם הפשרת השלגים הראשונים הורעשה והופצצה ונכבשה בסערה קהילת-וַרשה על-ידי הציוֹנים אחרי שוּרת כשלונות ומַפּלוֹת, והאסימילציה חדלה לשלוט ברחוב היהוּדי ונצטמצמה בד' אמוֹת אסימיליציה אינדיוידואַלית. והוּא הדין לגבי החסידוּת: אף היא משלה במשך דורות ברחוב היהוּדי. ונדמה היה, כי אין כוח בעולם שיזעזע את חומת שלומי-אמוּני-ישראל. והנה ראינוּ שתי תוֹפעוֹת רבות משקל: א)בתקופת הבחירות אל הסיים השני נוֹצר גוש-מיעוטים. “האגוּדה” נרתמה בראשונה אל רכב הפּוֹליטיקה הרדיקלית היהוּדית. זה היה מפנה רב-משמעוּת בציבוריוּת הדתית, שהיו לו תוצאוֹת, למרות מה שאנשי-המפלגה שינוּ אחר-כך את מדיניוּתם לטובת הסַנַציה. וב) הרעיון הציוני חדר בכוח לתוך עולם החסידוּת, והיוּ מאישיה(כגון הרב גרשטנקוֹרן והרב יחזקאל טאוב) שקרעוּ את כבלי המסוֹרת והניחו יסוד ל”בני-ברק" ו“כפר-חסידים” בארץ. וההתפּתחוּת היתה ברוּרה: נקוּדת הכשרה של “צעירי אגודת ישראל”.

והרי עוד דוּגמה לדינמיוּת הרעיונית של יהדוּת זו: במשך חמישים שנה ראָה את עצמוֹ ה“בּוּנד” כנציג יחידי של פּוֹעלי רוּסיה, פּוֹלין וליטא. רעיוֹן-העבוֹדה הציוֹני נגרר אין-אוֹנים בזנב התנוּעה הפּרוֹלטרית. אך הנה זרחה הצהרת בּלפוֹר על ראש התנוּעה הציונית, התחילה תנוּעה חלוּצית המונית, נזדעזעוּ יסודות תנוּעה, ונפתח דף מַזהיר בתולדות תנוּעת-העבודה היהוּדית, אלא שהיא נענשה קשות על חטא היסטורי, על חטא התכּחשוּתה לתנוּעת התחיה היהוּדית.

יהדות פולין היתה יהדות דינמית. בתנופת שרביט-קסם עברה מצורות-חיים-ומחשבה ישנות לחיי התחדשות ותקומה לאומית. הרבה מטרות נעלות הביאה עמה היהדות הפולנית בכניסתה אל פולין המשוחררת מלפני מלחמת- העולם הראשונה; והחשבות ביניהן היו שתים: ראשית הביאו עמם את האופי הלוחם והבלתי-פשרני של הציבור היהודי לגבי הפולנים. כאלף שנים ישבו היהודים על אדמת-פולין, ורוב רובה של תקופה זו היווה שורת מלחמות של יהודי פולין נגד ה“שלכטה” השרירותית, נגד הכמורה הקנאית וביחוד נגד העירונים, שלא חדלו לחתור תחת היהודים שנואי-נפשם ולדחוק את רגליהם מעמדות המסחר והמלאכה בערים. אך מי שיודע קצת את תולדות יהודי פולין יודה, שהיהודים מעולם לא השלימו עם גורלם, ולא חדלו בכל מיני אמצעים להילחם עם כל אויביהם ולהתגבר עליהם. אפילו כשהיהודי רקד “מה יפית” לפני הפריצים לא היה זמר זה זמר של כניעה והתרפסות, כפי שרבים חושבים; זו היתה הסוואה של בוז עמוק למשעבדיו ולרודפיו, ואגב ריקודיו לא חדל לפזם ללא-צליל את מחשבתו הנצחית: “מיר וועלן אייך איבערלעבן” – בדיוק כפי שפיזמו יהודי-הגיטו בימי הכיבוש הנאצי! ועוד מסורת נעלה הביאו עמם יהודי פולין: את אחדות האומה וארגונה. שום קיבוץ יהודי בעולם לא זכה לבנות היכל-פאר של אבטונומיה לאומית, כדרך שעשו יהודי פולין וליטא, שבנו את ועד ארבע או חמש הארצות, שהתקיים כמאה וחמישים שנה. אולם גם אחרי שנהרס בנין זה בעקבות המלחמות והפורעניות, לא חדלה יהדות פולין מלטפח את רעיון ארגונה האבטונומי על-ידי הקהילות היהודיות. והרי לכם עובדה אפיינית: בו בזמן שבגרמניה הסמוכה נתפלגה עדת ישראל בהשפעת תנועת התיקונים הדתיים לשתי עדות, ליהדות הליברלית והאורתודוכסית, לא קמה בפולין עדה יהודית נפרדת לא מצד האורתודוכסיה ולא מצד המתבוללים, אף-על-פי שהיו ליהדות זו רבנים-מטיפים כגולדשמיט, קרמשטיק ויאסטרוב, או עסקני-תרבות מתבוללים, מטיפוסו של טוגנדהולד או אייזנבוים.

בנשמתה של יהדוּת פּוֹלין חיוּ בכפיפה אחת ההלכה והאגדה, כמו בתלמוד ובמדרש. כאן הגיעה ההלכה למרוֹם שׂיאָה ובה משלוּ גאוני-הדורות (הרמ“א, רש”ל, מהרש“א, החוֹזה מלוּבּלין, ר' מרדכי יפה, המהר”ם ואחרים) ויהוּדי אלטונה ואמשטרדם וּפרג היוּ שולחים את בניהם ללמוד בישיבות ולשתות מבארם של אדירי-התורה. ויחד עם זה ריחפה האגדה בקרב יהוּדי פּוֹלין מראשית בוֹאָם לפּוֹלין. פּה נרקמה האגדה הראשונה על המלאָך אשר אָמר ליהוּדים הגוֹלים מאירופּה המערבית: פּה לין; וכאן קסמה לנוער הישראלי הדמוּת האגדית של אסתר’קה. אהוּבת קזימיר, בת החייט מאופוצ’נו; וכאן נרקמה האגדה המוּפלאָה על המלך היהוּדי שמלך יום אחד בפּוֹלין – שאוּל וואהל; ולא פּחות קסמה ליהוּדי גליציה היהוּדיה הצדקנית יפת-התואר “די גאָלדענע רוֹיז”; ואפוּפה זוהר אגדי היתה דמוּתוֹ של הדוּכּס אברהם פּוטוֹצקי, שנשרף בווילנה על קידוּש השם; והיה משוּם הוֹד באגדה על שמוּאל זביטקבר, שהעמיד שתי חביות דוקטים בימי כיבוּש וַרשה ושילם דוקט-כסף בעד יהודי מת ודוקט זהב בעד יהודי פּצוּע; ולשוּרת דמוּיותיהן של הנשים יש להוסיף את הדמות הקוֹסמת של טֶמֶרל, אשת ברק שמולביץ-זוננבּרג; כן יש, בלי ספק, הרבה חן אגדי למהפּכנים היהוּדים, שישבו ביערות-פּוֹלין ורקמוּ את מַהפּכת-השחרוּר הפּולני! והאגדה הזאת לא פּסקה במשך דורות, אם כי לבשה צוּרוֹת פּרוֹזאיוֹת יותר כי בעצם כל אותה תקוּפה של חיבת-ציוֹן, של שפ“ר הזריז ושנוּן-העט, של “בית-ונחלה” הבּוֹנה את המושבה רחובות, של האיכּרים מרוז’נוי הנשלחים בעצת ישינובסקי ור' שמוּאל מוהליבר לארץ-ישראל ובונים את עקרוֹן, של ציוני גליציה הבוֹנים את המושבה הראשונה מַחניים בארץ בעזרתו של בּרומבּרג-ביטקובסקי, של חברת “כרמל” שנוסדה בהשתדלוּתוֹ של גלוסקין לפני הבּרוֹן, של אותו הסטוּדנט הבּיאליסטוֹקאי שהיה אף הוּא חוֹבב-ציוֹן ורק כעבור זמן קנה לו שם-עוֹלם כיוּצר האֶספּרנטו, הד”ר ל.זמנהוף – כל אלה הרי כאגדה הם בעינינוּ כיום.

כאלה היוּ ההלכה והאגדה בחיי יהדוּת-פּוֹלין, והאגדה גברה – גברה היצירה החילוֹנית, המוֹדרנית בכל שטחי הספרוּת, האמנוּת, המדע, החינוּך, העתוֹנוּת והמו“לוּת בעברית ובאידיש. שני הסופרים היהוּדים, הפּוֹלנים ביותר, המסמלים את הלכה והאגדה, גם יחד הלא הם סוֹקוֹלוֹב וּפרץ: סוֹקוֹלוֹב המסמל את האריסטוֹקרטיות של הרוּח, את שפע הנכסים התרבּוּתיים, את החריפוּת העתוֹנאית, את עמקוּת המַחשבה, את ברק-האירוֹפּיוּת, את הפוליגלוטיות, את דקות ההוּמוֹר; ופרץ, המסמל את יסוד הרוֹמנטיוּת ויסוד האיזוּן בחיים ובספרוּת, את הלוחם המוּבהק ב”שטריימל" והצורף הרומנטי של “שרשרת הזהב”, את אמן הסיפּוּר הפּסיכולוגי והפליטון הפּוּבּליציסטי, הליריקה הרוֹמנטית, הדרמה המיסטורית והסימבוליקה רוַת-הרמזים. והרי אפשר להמשיך בלי סוף את חוּט היצירה בשטח העתונאוּת היומית באידיש ובשטח המדע העברי, שנתנוּ לנוּ אישים מזהירים, כמו פּרופ' שור, בּלבן, שיפר, בורנשטיין, רינגלבלום ואחרים, ועשרות שמות בשטח האמנוּת התיאטרלית והמוּסיקלית והפּלסטית, שבהם באה לידי גילוּי השאיפה למצוא את הסינתיזה בין האמנוּת המסורתית הפּרימיטיבית של צוֹרף הטבעוֹת, רוֹקם הפּרוֹכת וצייר הפרסקוֹת של כתלי בית-הכּנסת והחזן ו“המַגיד” בעל הצוּרוֹת המוֹדרניוֹת של אמנוּת דוֹרנוּ.

אך ייתכן כי יהדוּת פּוֹלין נתבּלטה יותר מאשר במנהיגוּתה הרוּחנית בעצם המוֹניוּתה. זו היתה יהדוּת מאמינה, בּוֹטחת, אוֹפּטימיות עד בלי קץ. מתחת לקפּוֹטה השחורה רטט לב מאמין וחם. האוֹפּטימיוּת, האמוּנה באדם עברה כל גבוּל. החיוּניוּת היהוּדית היתה באמת אגדית. מי אינו זוכר את הרחוֹבוֹת היהוּדיים של הגיטוֹ הוַרשאי, הלוֹדזאי, הלוּבּלינאי או הווילנאי, את העיירות היהוּדיות ב“כתר” ובגליציה, עם החנוּיות היהוּדיות הקודרות, הריקות, שאיש מעולם לא ידע כיצד מתפרנס היהודי, ומנין ירק זה חי במשפחתו המטוּפּלת ילדים, בחובותיו המעיקים עליו, באין כל סיכוי ובחוסר כל תקוה לשפּר את חייו. דלוּת איוּמה שיועה מתוך החנוּיות האלוּ, מתוך העינים הנוּגוֹת של הדור הצעיר, מתוך סדנאוּת בעלי-המלאכה, שנרדפוּ על-ידי הממשלה, כל המנגנון הכביר של הממשלה, התחיקה, האדמיניסטרציה, – הכל היה מכוּון לדיכוּי מעמד זה, להגדלת הדלוּת הזאת, הזאת, כדי לגזול מהאוּמן, הסוחר-הזעיר, הרוכל, התגרן את שארית פּרנסתו. והדלוּת היהוּדית – האגדה הגדולה ביותר של היהדוּת הפּולנית – לעגה בלבה לרשעוּת הממשלות, לכל הגזירות והסייגים – והתגוֹננה. היזמה הציבוּרית היהוּדית הקימה בכל עיר רשת מסועפת של מוסדות צדקה, של בנקים עממיים, של קוּפּוֹת ללא רבית, של קוֹאוֹפּרטיבים לאשראי, של מוסדות מקצועיים וגילתה כושר של קיוּם, חיוּניוּת גזעית, שאינה מצוּיה אצל שוּם עם ולשון בעולם. ואוּלי יותר מאשר לקיוּם הגוּפני דאגה לנשמת הדור והקימה רשת של בתי-ספר – והשם אינו חשוּב אם “חוֹרב” או “תרבּוּת”, “צישא” או “שוּלקוּלט”, ולא הכיווּן חשוּב – אם עברי, אידישאי או אוטרקויסטי; העיקר שלא אנאלפביתיוּת בקרב יהדוּת זו! והרי קם דור יהודי בקרב היהדוּת הפּוֹלנית, דוֹר טהר-נפש וּבר-לבב, דור של שלמה’לאך ואיציק’לאך, שקרא בהתמדה את אותיות-הזהב של הסידוּר; דוֹר שעזר לאמו המסכּנה למכּוֹר בצל בשוּק או דוֹר שנשא את לבּוֹ לארץ-התקוה ונרשם9 באלפיו ורבבותיו בשוּרות “החלוץ” – דוֹר עברי חוֹלם ולוחם, שקודמיו עלוּ לארץ וּבנו עשרות יישוּבים וקיבוּצים בארץ הזאת, והדוֹר הזה – הוּא ולא אחר – נתן לנוּ את לוחמי-החירוּת בפולין ואת מיטב-הספּוֹרט היהוּדי, ואת חברי כל תנוּעות הנוער, – את הנוֹער שהיכּה מַכּוֹת-מוות בבריוֹני-האֶנדציה בוַרשה ובפשיטיק ובבריסק ובערים אחרות ואת סַבּלי-קרוֹכמַלנה שקידשוּ את שם ישראל ברבים, ואת אורקה-נכלניק, שהפך מגנב לסוֹפר, ואת דוֹר המַגשימים בארץ, עד שבא היום המר והנמהר – עד שנחתם גוֹרל היהדוּת הפּוֹלנית ושל ארצות אחרות – עד שעולם זדון ורשע הסגיר את יהוּדיו בידי השׂטן המַשחית – עד שהקיץ הקץ על שליש היהדוּת העולמית…

אוּלם גם על עברי פּי פּחת, גם בשעה האחרונה והשחורה-משחוֹר נשאר הדוֹר הזה נאמן ליעוּדוֹ, וקידש את אלוהיו, את עמוֹ ואת ארצוֹ במרד הגיטוֹ, שהגיע לשׂיאוֹ בבירת פּוֹלין ושימש לדוֹרי-דורות אזהרה לדורות הבאים, וקריאת-נצח להתעוֹדדוּת, להעפּלה, לעליה ולבנין המדינה העברית העצמאית והחפשית.

שואת פולין / אברהם לוינסון

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

אנחנוּ הציונים כפרנוּ תמיד ברעיון-השעשוּעים של ההיסטוֹריוֹן דוּבּנוֹב, ברעיוֹן המרכּזים ההגמוֹניים בגוֹלה. כפרנוּ בו כבצוּרה היסטוֹרית של קיוּמנוּ בגוֹלה. את ההגירה, את הנדידה היהודית ראינוּ לא כצדקה של הקב"ה, שפּיזרנוּ בין האוּמות, אלא כאסון. ידענו שההיסטוריה היא שלשלת ארוּכה של חוּרבנות-מרכזים, ואף-על-פּי-כן לא פּיללנוּ, כי הרשע האנוֹשי ידחה אותנוּ לתוך תהום של השמדה פיסית, השמדת מיליונים. אין דנטה עברי שיתאר את כל מדורי הגיהינוֹם של חוּרבּננוּ, אין ירמיהוּ, אין בּיאליק שיקוּנן את קינת אסוֹננוּ. אין לנוּ אלא להתייחד ביגוֹננוּ ולגוֹלל את גוילינוּ הישנים והחדשים כדי לבקש בהם תנחוּמים. נבקש בהם את האוֹר הגנוּז שיאיר את ערפילי נתיבנוּ ונשאב מהם תעצוּמות-עוז לחיים, לבנין, ליצירה.

היה היתה פּולין ישנה-נוֹשנה, פּוֹלין של אמוּנה רבה ודביקוּת עמוּקה. זאת היתה פּולין של אבותינוּ ואבות-אבותינוּ, אבל זיקי-אש-האמוּנה של אותה פּולין נוצצים בעיני רבים מאתנוּ. ודמם עוד מפעפע בדמנוּ. אותה פּוֹלין הישנה היתה מַעין נוֹבע ומתגבּר של תורה וחכמה. כאן שכנוּ כבוד גדולי הפּוֹסקים ואדרי-התלמוּד, הרמ“א, מהרש”ל, מהרש“א, מהר”ם מלוּבּלין, ר' מרדכי יפה בעל הלבושים, הט“ז, הש”ך ואחרים, – שמות רבי-פּאר המַעלים בזכרוֹננוּ את מלכוּת-הרוּח של הגאונות בפּוֹלין, את הוד החריפוּת והשנינוּת של הפּרשנוּת הישראלית, את תור-הזהב של המחשבה הדתית והפּרשנית בפולין.

כאן בפולין מצאָה הד נלהב בהמוני-העם גם התנוּעה החסידית. נזכיר את ר' בּר ממזריץ, את ר' מנדלי מפּרמישלן, את ר' פּנחס’ל מקוריץ, יותר מאשר בכל מדינה אחרת עמקה כאן האמוּנה ב“צדיק”, המוּ כאן,חצרוֹת" הרביים, השפּיעוּ כאן מרכזי ההוי הדתי של גורה-קלוריה, אלכסנדר, בּלז, קוז’ניץ, בובובה, מודזיץ. עולם זה לא הבין את אותות הזמן החדש. אוּלם באותה מידה לא הבינונוּ אותו גם אנחנו… לא, הבינונוּ שזהו רזרבואר של חיוּניוּת וּפתוֹס ואמוּנה לדורות הבאים. לא ראינוּ, שהזמן הכל-יכול עשה סדקים ובקיעים בחוֹמת היהדוּת האדוּקה הזאת; כי מתוך שחוֹר הקנאוּת הדתית התחילוּ מַבהיקים צוארוֹן מגוהץ ועניבה צבעוֹנית, כי הקפּוֹטה התחילה מתקצרת, כי הונהגוּ למוּדי-חול בבית-הספר “בנוּת יעקב” של החרדים, כי רוּח החלוּציוּת התחילה מפעמת בקרב שלומי-אמוני-ישראל. לא הבינוֹנוּ, כי עלית-החסידים לארץ-ישראל היתה בּשׂוֹרה של מפנה היסטוֹרי ביהדוּת מאוּבּנת זאת.

כן עמדה בפּוֹלין זו עריסת שירתנוּ העממית הפּרימיטיבית. וָלוָל זברז’ר, מחבּר “מַקל נוֹעם” ו“מַקל חוֹבלים”, אבי הבדחנוּת השרה מרוּחוֹ על משוֹררי בּרוֹד, שנתפּשטוּ בגליציה וברוסיה הדרומית, ובאותו זמן בערך – בשנות השבעים של המאָה שעברה – השמיע בחתוּנוֹת יהוּדים הבּדחן אליקום צונזר את פּזמוֹנוֹתיו הפּרימיטיביים-עממיים, את “מַחרשתי” ו“שיבת-ציוֹן”, שהפיצוּ את רעיוֹן חיבת-ציוֹן בקרב היהדוּת הליטאית-פּוֹלנית. בזמוֹשץ' של לוּבּלין קם הדרמטיקן היהודי הראשון ד“ר שלמה אטינגר, המחבּר של “סרקלי”, שבה שיחק אברהם גוֹלדפדן בשעה שהיה עוד תלמיד בית-המדרש לרבנים בז’יטומיר ולמד תו-רה מפּי המשוֹרר אברהם בּר גוטלובר. גם ההשׂכּלה העברית בפּוֹלין ינקה את לשדה משני מקורות: הגליצאי והליטאי-ווֹלינאי. בגליציה לבשה ההשׂכּלה לבוּש של מחשבה מַעמיקה ביצירותיו ההיסטוֹריוֹגרפיוֹת של ר' שלמה יהודה רפופורט והפילוסוף מז’ולקיב, המחבּר של ספר-הדוֹר “מוֹרה נבוכי הזמן”, ר' נחמן קרוכמל. ויש שהשׂכּלה זו העמידה פני לגלוּג ופולמוס בסטירות הנפלאות של יוסף פריל, בעל “מגלה טמירין”, ויצחק ארטר, בעל “הצוֹפה לבית ישראל”, או בסיפּוּריו של בּרנדשטטר, שהצליפו בשוֹט-לשוֹנם בתעתוּעי החסידים מתוך הדגשת הסאָה האמנוּתית. ובאותו זמן התפּשטה ההשׂכּלה הרוּסית, ר' יצחק בר לוינזוֹן, בעל “התעוּדה בישראל”, הראשוֹן אשר זרע את רעיון המלאכה והחקלאוּת בקרב יהודי רוסיה, וקבוּצת מַשׂכּילי ירוּשלים דליטא, ר' שמוּאל יוסף פין, ההיסטוֹריוֹן קלמן שולמן, גינצבּוּרג בעל ה”דביר הבּיבּליוֹגרף הידוּע יעקב בן יעקב, הפּייטן אדם הכהן לבנזוֹן ובנו המשוֹרר רב הכשרון מיכה יוסף ואחרון-אחרון אַבּיר משוֹררי ההשׂכּלה, יל"ג.

והלא בפּוֹלין זו גדלו וצמחוּ זו בצד זו שתי ספרוּיות תאומות, העברית והיהוּדית, בּרשדסקי ופיירברג, סוֹקוֹלוב וּפרישמן, יעקב כהן והלל צייטלין ויצחק קצנלסון מצד אחד ומצד שני – יצחק ליבוש פּרץ ושלוֹם אַש, יהוֹאָש ונוֹמבּרג, פּרץ הירשבּיין ואברהם רייזין, וייסנבּרג ואופטושו.

לרוֹחב ולעומק הסתעפוּ כאן גם שרשי המדע הישראלי. בניגוּד לחכמת היהדוּת מיסודם של צונץ וגייגר ולמדע המוֹדרני של כל הסמינרים התיאוֹלוֹגיים ובתי-המדרש לרבנים באירוֹפה ובאמריקה, היה המדע העברי בפּוֹלין עברי ברוּבוֹ לא רק בתכנוֹ אלא בצוּרתוֹ, בלשוֹנוֹ. שלמה בּוּבּר בשטח ספרוּת המדרשים, ישראל דוידזון בשדה חקירת הפּיוּט של ימי הביניים (מוֹצאוֹ היה מפּוֹלין), ד“ר שמואל פּוֹזננסקי במקצוע חקר הקראים, ברנרד וכשטיין בשדה האֶָפּיגרפיקה, אברהם ברלינר (אף הוּא מפּוֹלין) בשדה התרבוּת העברית בימי-הביניים, מלוּמדים כמוֹ אביגדוֹר אפטוביצר, פּרופ' מיטווך, יעקב מאן, ואף פּרופ' גראץ שמוֹצאו- היה מפּוֹזנא ועוד רבים-רבים שהרימוּ את כבוד המדע העברי של חכמי-פּוֹלין. אין להתעלם גם מאותם אנשי-הרוּח היהוּדים ממוֹצא פּוֹלני, שהשתתפוּ בבנין המדע האנוֹשי הכללי. מַספּיקים לדוּגמא שלושה שמות של סוֹציוֹלוֹגים יהודים שקנוּ להם שם-עולם במדע: לצרוס, יסטרוב וגמפלוביץ (האָב והבן). על גדוֹת הויסלה נולדוּ הוריו של הפילוֹסוֹף המהולל הנרי בּרגסוֹן, אבי “האֶבוֹלוּציה היוֹצרת”. אין שטח מדעי שיהודי-פּוֹלין לא השפּיעוּ עליו ברוּחם היוצר בשפע גוניו וגילוּייו. נקח למשל את הבלשנוּת. כאן זוֹהרים שמותיהם של פּרופ' פירשט, הגרמני בעל הקוֹנקוֹרדנציה העברית, יהושע שטיינבּרג בעל “משפּט האורים”, אולנדורף – יוצר השיטה המוֹדרנית של לימוּד שפות זרות, אלפרד לנדוי – חוֹקר הלשוֹן היהוּדית, דויד היינריך מילר המזרחן המפוּרסם וחוקר הלשונות השמיות וד”ר זמנהוף יוצר ה,אספּרנטו". וכוּלם כוּלם – מוֹצאָם מפּוֹלין!

ולא רק בשטח הספרוּת והמדע היה כן. בפּוֹלין הליטאית עמדה גם עריסתו של גדול הפּסלים מרדכי אנטוֹקוֹלסקי, של הצייר הרוֹמנטי מאוריצי גוטליב, של שמוּאל הירשנבּרג, אשר הוֹרה ציוּר ב“בצלאל”, של הצייר החרש מינקוֹבסקי, של הפּסלים הידוֹעים גליצנשטין וגבוביץ. כאן הקסימו בצליליהם האחים ויניא בסקי, הקוֹמפּוֹזיטוֹרים אהרון וּווֹלפסון, הכנרים הוברמן וישה חפץ, הפּסנתרנים מלצר וגודו בסקי ועוד.

ויש בהתגלוּתה של רוּח ישראל בפּוֹלין גם הרבה מן האירוֹניה של הגורל והנקמה בגויים, מן ההפכפּכנוּת המוּפלאָה והתמוּהה. רוּח-ישראל ידעה לא רק להתבדל בגיטו ולשמור על טהרתה. כמו להכעיס, ידעה לחדור גם לקדשי-קדשיה של אוּמה זרה, לתוך דמה ורוּחה. ההוֹזה המתעתע הגליצאי פרנק טימא את ה“שלַכטה” הפּוֹלנית ואת דמן של משפּחות הדוכסים והנסיכים הרוֹזנים קרשינסקי, ישינסקי, וולובסקי, זבדלסקי ועוד. גאוֹן השירה הפּוֹלנית מיצקביץ היה מזרע יהודים מצד אמוֹ. אחד מבעלי הסגנון המַזהירים ביותר, בעל “הלילות הפלורנטינים”, יוליאן קלצ’קו, היה בנעוּריו מחבּר ספר השירים העברים “דוּדאים”. גדול משוֹררי פּולין, יוליאן טובים, אָמר בשעתו לאֶנדקים הפּולנים בנצחנוּת שיילוֹקית: “אַתם רוֹדפים אותי על מוֹצאי היהוּדי, אַתם שׂוֹנאים אותי על יצירתי – אוּלם יבוא יום ועל אַפּכם וחכמתכם ילמדוּ ילדיכם את שירי בעל-פּה בבתי-הספר שלכם”. וכדי לשמור על טהרת הפּוֹלניוּת של הספרוּת הפּוֹלנית כנגד הטובימים, הויטלינים והשטרנים העמידוּ משמר על חומותיה – הלא היא הביקורת הספרוּתית. וגדולי המשמר הזה היוּ וילהלם פלדמן, יוליוש קליינר ונכדוֹ של רנ"ק – הנריק ביגל אייזן, ושלושה אלה – אף הם יהודים!

כמובן, שלא בשטח התרבות בלבד נצטמצם כוח-ישראל. היזמה והחריפות היהודית כבשה עמדות בדממה או בסערה גם בעולם העשייה הפולנית. מימי-הביניים תפסו היהודים בפולין את המקום הריק של הכלכלה הפולנית, את מקום המעמד השלילי. בחסד הסטטוטים וחוקי המחסה של מלכים טובים, תודות לאינטרסים הנגדיים של האצילים, האבירים והכהונה, התפתחו היהודים והגיעו למדרגת גורם יוצר בכלכלה הפולנית. ביחוד גדלה יצירת היזמה היהודית בשטח התעשיה החל מסוף המאה הי“ט. הכפר הקטן לודז' הפך במשך חמישים שנה לעיר תעשייתית שניה-במעלה בפולין, שנבנתה כולה מהמסד עד הטפחות בידי יהודים וגרמנים. כך נבנו בזמן קצר, בערך, גם ביאליסטוק, זגירז‘, טומשוב, וידזב, זדונסקה-וולה וכו’. לודז' המפויחת והקודרת, עיר ללא הוד וזיו, היתה לסמל השקידה והמעשיות והיזמה היוצרת, אך יש לציין כי רוח-ה”ביזנס" ועשן-הארובות לא החניק בה גם את השאיפה לרוחניות. בלודז' זו נוצרה הבמה העברית הראשונה שקדמה ל“בימה העברית” הביאליסטוקאית. כאן הושמעו לראשונה אורטוריות קלסיות בלשון העברית על-ידי “הזמיר”. כאן נתקיימו ארבע גמנסיות עבריות ושורה של מוסדות-תרבות אחרים.

אכן הכלכלה העברית נמצאה בשפל המדרגה. התעשיה היהוּדית היתה בעצם רק תעשיה של יהוּדים, מכיוןן שהיתה בנוּיה כוּלה על עבודה בלתי-יהוּדית. קשה לשכוח את מקרי השביתות בבתי-חרושת יהודים בלודז' וּבּיאליסטוק כשהחרשתנים היהודים רצוּ להעסיק פּועלים יהודים. המסחר היהוּדי ירד פּלאים בפּוֹלין החפשית, ביחוּד בזמן האחרון עם זרימת עודף האיכּרים מחוּסרי-הקרקע מן הכפר אל העיר. ביחוּד היה עלוּב מסחר זה בעיירה ולבש צוּרה של חנוונוּת שבקושי פּירנסה את בעליה. לסמל הפּרנסות האלה נעשה אותו חייט שב“קידוש השם” של אַש, אשר מכר “בטחון” בשוּק הלוּבּלינאי משום שלא היתה לו סחורה אחרת למכירה. עוד יותר חמוּר היה מצב המלאכה היהודית בפּוֹלין, שדוּכאה על-ידי התחיקה הפּרוֹגרסיביות, כביכול, של הממשלות האנטישמיות, שהוּכּתה על-ידי המכניזציה של המלאכה, על-ידי הלאמת ענפי-הכנסה, על-ידי התפּתחוּת הקוֹאוֹפרציה הפּוֹלנית והאוּקראינית ועל-ידי האשראי הממשלתי שניתן לפולנים בלבד. בכלכלה יהוּדית זו, הדלה, הכעוּרה, חסרת-האוֹנים ומחוּסרת כל סיכּויי התפּתחוּת נתגלתה בכל תקפּה חיוּניוּתוֹ המוּפלאה של העם היהוּדי, כוחו הכביר של הסתגלוּת לכל המצבים, כוח ההתגוֹננוּת שלו בכל שטחי החיים והיצירה. היהדוּת הפּולנית ידעה ליצוֹר כמה מכשירים חשוּבים של הגנה עצמית סוציאלית וכלכלית. הפּיקוּח והעזרה העצמית הסוציאליים באוּ לידי ביטוּי בפעוּלת ארבע הסתדרוּיות מסועפות והן: “אוֹרט”, “אמיגדירקט” ו“צנטוס”. הקוֹאוֹפּרציה האשראית פּרשׂה רשתה בכל הערים והעיירות הפּוֹלניות בצוּרת קוּפּוֹת-מלוה שנתרכזוּ מסביב לבנק-הקוֹאוֹפּרציה היהוּדי.

היהדוּת הפּוֹלנית היתה יהדוּת וכחנית, פּולמסנית, אפוּפת-סערות. מפלגות בלי סוף החזיקוּ בכנף הדלוּת היהוּדית וצעקוּ: כוּלה שלי. ואף-על-פּי-כן זכתה התנוּעה הציונית על כל זרמיה וסיעותיה להיות השלטת ביהדוּת זו. הציונוּת הפּולנית כבשה בסערה את הנציגוּת הציבוּרית הפּוליטית. הציונוּת הפּוֹלנית הרימה את דגל המלחמה לזכוּיות פּוֹליטיות ולאוּמיות ואף להגדרה עצמית לאוּמית – אותו דגל ששמט מידי היהדוּת הרוסית. הציונוּת הפּוֹלנית היא שפּתחה את ספר ההגשמה בדף מזהיר של עליה שלישית, שהיא בעצם העליה הראשונה ההמוֹנית; הציונוּת הפּולנית קרקעה את חומת האדישוּת של היהדוּת החרדה והפתיעה את העולם בחזיון חדש – עלית החסידוּת. הציוֹנוּת הפּוֹלנית שימשה מרכז לתנוּעה החלוּצית העולמית על עשרות נקודות-ההכשרה שלה ועל רבבות חלוציה, שלא רק נצטרפו למחנה העבודה בארץ, אלא בתקופת הכשרתם הגשימו גם את רעיון הפרודוקטיביזציה של הגולה, שעורר את חמת ה“בונד” אשר אף פעם לא הגשים אותו בגולה.. הציונות הפולנית הגשימה את החינוך העברי והקימה רבבות דוברי-עברית וחולמי-עברית, עד שבא היום המר והנמהר.

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

היה מי שאָמר, שעם ישׂראל הוּא העם הנבחר של השׂנאָה האנוֹשית בעוֹלם. כל ההיסטוֹריה הישראלית היא בעצם ההיסטוֹריה של הפּראוּת והשׂנאָה האנוֹשית לגילוּייהן השונות. תקוּפות המנוּחה והרווחה בחיי היהדוּת היוּ כל כך קצרות ומועטות, כל כך מקריות וארעיות, שהן בטלות ומבוּטלות בתוך ים איבה וּמַשׂטמה, אשר סערוּ סביבנוּ במשך אלפיים שנים. שׂנאַָה בלתי פּוֹסקת זו גררה אחריה באופן טבעי תגוּבה קיבוּצית של כל העם היהוּדי – תגוּבה של התגוֹננוּת. בה במידה שההיסטוֹריה הישראלית היתה היסטוֹריה של השׂנאָה האנוֹשית, היתה גם היסטוריה של התגוֹננוּת לאוּמית. מוּבן שהתגוֹננוּת זו הסתגלה תמיד לגילוּיי השׂנאָה, לבשה ופשטה צוּרות בהתאם למסיבוֹת הזמן, לאוֹפי התקוּפה. בעצם לא היה הגיטו אלא אמצעי קיבוּצי של התגוֹננוּת בכוח ההמוֹניוּת והאחריוּת ההדדית נגד לחץ פיסי, כלכלי ורוּחני, ולא רק בארצות מפוּגרות, כמו גיטאות וַרשה, בּוּקרשט או סלוֹניקי, אלא גם בארצות תרבּוּתיות, כמו גיטאות לונדון וניוּ-יורק בזמננוּ. הגיטו הגן לא רק בחומותיו ובריכוז ההמונים בתוכו, אלא בכל משטר-חייהם של היהודים. הרבה מתכונות-ישראל שנתגבשו בימי-הביניים בגולה, כמו אי-השתרשותם בקרקע, היאחזותם בענפי-כלכלה מסויימים, התבצרותם בחומות הרוח, קלות-ההסתגלות, הפוליגלוטיות היהודית וכו' – כל אלה היה בהם משום התגוננות.

ביסוֹדה היתה ההתגוֹננוּת היהוּדית התנגדוּת מיוּחדת במינה, שאינה מצוּיה במידה כזו אצל שום עם ולשון. תנאי-החיים המיוּחדים של היהוּדים, שהיוּ תמיד מיעוּט חסר-מחסה בקרב רוב בעל-כוח, שללוּ ממנוּ כל אפשרוּת להתגוֹנן בכוח פיסי, בכוח-הנשק, ומשום כך ביקש מקלט בהתגוֹננוֹת מוּסרית או רוּחנית. התגוֹננוּת זו של עם אוֹפּטימי וצמא-חיים כעם היהוּדי היתה אקטיבית מאד ושלא בצדק רגילים לציינה כגילוּי של פּסיביוּת לאוּמית.

בקוים כלליים אפשר לסמן את גילוּיי ההתגוֹננוּת היהוּדית בשלוש צוּרות-יסוד: בימי הביניים, בתקוּפת הפּראוּת והאפילה של האנוֹשוּת, נתגלתה ההתגוֹננוּת היהוּדית בצוּרה של התייחדוּת לאוּמית דתית, באֶכּסטזה של יסוּרי-הכלל, בהקרבה עצמית על קידוּש השם והעם. זאת לא היתה חלילה פסיביות לאוּמית, פּשיטת-צואר לחרב מתוך אפיסת-כוח או אמוּנה בנס, אלא התנגדוּת-רוּח מאין כל אפשרוּת של התנגדוּת פיסית. במקרים המעטים שהיתה אפשרוּת כזאת – היתה גם התנגדוּת פיסית, כפי שמעידות כמה כרוֹניקוֹת היסטוריות שנשארוּ לנוּ לפליטה. החל מסוף המאה השמונה-עשרה מקבלת ההתגוֹננוּת הלאוּמית צוּרה חדשה, צוּרה של התבטלוּת והתכחשוּת לאוּמית, צוּרה של הסוואת היהדוּת וכו'. הכוונה – להתבּוֹללוּת הרעיונית והמציאוּתיות, להתבּוֹללוּת מדעת או שלא מדעת. ההתבּוֹללוּת מבחינה סוֹציוֹלוֹגית, לא היתה ביסוֹדה אלא צוּרת התגוֹננוּת לאוּמית על-ידי חיקוּי ציבוּרי, על-ידי הידמוּת לעולם החיצוני שהוּשגה מתוך מחיקת כל סימני-ההיכּר הבולטים ביותר של היהדוּת. התגוֹננוּת זו, כידוּע, הביאה בהתפּתחוּתה לידי טשטוּש-דמוּתה הלאוּמי הגמוּר של היהדוּת המערבית, ובדור האחרון התחילה חותרת גם תחת קיוּמה הלאוּמי של היהדוּת המזרחית. החל מסוף המאָה התשע-עשרה הכינה היהדוּת העולמית נשק חדש למלחמת-קיוּמה – ההתגוּננוּת הפּוליטית-לאוּמית. השתדלנוּת היהוּדית, שהקימה מתוכה הרבה אישים דגוּלים (יוסלמן איש רוסהיים, יעקב קופּל טהעבן, משה מוֹנטיפיוּרי), שאף היא צוּרת-התגוֹננוּת היסטורית, פּינתה את מקומה למלחמה שיטתית מאוּרגנת של קיבוּצי היהדות בעולם – מלחמה לזכוּיותיהם הפּוֹליטיוֹת, הלאוּמיות והאזרחיות, מלחמה שנוהלה בנצחונות וכשלונות בארצות שונות, מתוך מרכז עולמי שהוּקם אחרי מלחמת-העולם הראשונה, ועד המשלחות היהוּדיוֹת בפריס. למוֹתר הוּא להדגיש, שכל ההתגוֹננוּיות הללוּ לא יכלוּ לשנות אף במידת-מה את גורל היהדוּת בגולה שנחרץ מראש להתנוונוּת. האוֹפי הרוּחני שלהתגוֹננוּתנוּ הוא שהפך את ההתגוֹננוּת עצמה לגורם שהגבּיר את השנאָה והאיבה ליהוּדים. אָכן, לשם שלמוּת התמוּנה ההיסטוֹרית יש להזכיר עוד צוּרה אחת של התגוֹננוּת אמיתית – והיא ההגנה העצמית שקמה ברוּסיה בתקוּפת הצאר האחרוֹן. אוּלם הגנה עצמית זו, שרשמה דפּים מַזהירים בתולדות יהודי-רוסיה, היתה סוף-סוף רק אֶפּיזוֹדה שבוּטלה עם חיסוּל המוֹנרכיה הרוּסית.

בגלל הלך רוּח זה של התגוֹננוּת רוּחנית לא חשבה היהדוּת – ואף לא היהדוּת הרדיקלית, המַהפּכנית – ולא הכשירה עצמה כמלוא הנימה לקראת התגוֹננוּת פיסית. אין כל ספק, שאילו היתה הכשרה נפשית כזו, היוּ מסתלקים הנאצים מהשמדת מיליונים; על כל פּנים – היוּ משלמים במחיר- דמים של רבבוֹת הרוּגים. רק אי-הכשרה נפשית כזו יכלה להביא לידי מיידאנק וטרבלינקה, לידי השמדה קרה ושיטתית של מיליונים. אי-נכוֹנוּת זו להתגוֹננוּת פיסית מצאָה חיזוּקה עוד בשני גוֹרמים עיקריים. ראשית – בשיטת ההשמדה של הנאצים, שהיתה שׂטנית בערמוּמיוּתה. הנאצים, שלא התביישוּ להניף את גרזינם על כל העולם, השמידוּ דוקא את היהוּדים מתוך חשאיוּת וסוֹדיוּת, מתוך פּחדנוֹת-עבדים נמבזה. לפני הקימם את בתי-החרוֹשת להשמדה במחוֹז לוּבּלין, הפיצוּ בכל העוֹלם את הידיעה, שהם עומדים להקים בלוּבּלין מדינת-יהוּדים והיהוּדים האמינוּ בכך. בכל הכבישים לבתי-המטבחים הועמדוּ שלטים כוזבים, כדי להטעות את הקרבנות – ולהעלים מהם את מר-גוּרלם. והשנית: בלב עוֹכרי-היהוּדים חיתה האוֹפּטימיוּת הארוּרה, האמוּנה התמימה שכל היהדוּת לא תושמד. כשהושמדוּ יהודי וילנה, טענו יהוּדי ורשה, כי הם נענשוּ בעד יחסם החיוּבי לבוֹלשביקים. כשהארגון הלוחם היהודי הזהיר אחרי פּעוּלת-החיסוּל הראשונה את יהוּדי ורשה, כי גורל זה צפוּי לשאר-האוכלוסיה, לא האמינוּ; כשהזהירוּ את היהוּדים שהתנדבוּ לצאת לבתי-העבודה לטרבניק ולפוניאטוב, כי הם נשלחים למות לא האמינוּ; היהוּדים לא האמינו עד הרגע האחרון ושעשעוּ עצמם בתקוות-שוא. כן היתה עוד סיבה שלישית: עם התאַבּדוּתוֹ של ראש “מועצת הזקנים”, המהנדס אדם צ’רניאקוֹב, חדלה להתקיים נציגוּת בעלת סמכוּת מוּסרית של היהדוּת הפּוֹלנית. המועצות שהוסיפוּ להתקיים היו מכשיר בידי הגרמנים, כלי מלא בוּשה וחרפּה. המשטרה היהודית מילאָה תפקיד של חוטפי-נפשות. הכרוֹניקה יודעת לציין גם אישים בעלי-שם לשעבר, שמילאוּ תפקידי בוגדים, כמו אלפרד נוסיג ומייסד התיאטרון היהודי בוַרשה ד"ר ויכרט.

וזה בקוים כלליים היה מהלך המאורעות.

באַפּריל 1942 התחילה השמדת היהוּדים ב“גנרל גוברנמנט”. הראשונים להשמדה היוּ יהודי איזור לוּבּלין. ואף כי נתקבלוּ על כך ידיעות בורשה על-ידי עתונוּת-המחתרת לא האמינוּ בכך יהודי וַרשה. עד אבגוּסט 1942 הושמדוּ מיליון וחצי יהוּדים; קרוב למספּר זה הושמד עד אבגוּסט 1943. פעוּלת-החיסוּל הראשונה של גיטוֹ ורשה התחילה באַפּריל 1942. הפּעוּלה נעשתה באכזריוּת נוראָה. בהתייעצוּת העסקנים שהתקימה באותו זמן נחלקוּ הדעות בשאלת תכסיס. היוּ כאלה שהציעוּ לחכות, כי הגרמנים הפיצוּ שמוּעה, שמוַרשה יוגלוּ רק 50 עד 70 אלף יהוּדים, וליתר היהוּדים ירשוּ להישאר. בתקוּפה זו כבר היתה אסוּרה התנוּעה החפשית בגיטו והמעבר מרחוב לרחוב היה כרוּך בסכנת-מות. ביום 28 ביולי 1942 התכנסוּ לפי יזמתו של “החלוּץ” כל המפלגות הציוניות והסתדרוּיות-הנוער הציוניות ונוסדה הסתדרוּת-הגנב יהודית בשם “ארגוּן לוחם יהוּדי (. B.Z O ). תפקידי הארגוּן היוּ: א)הגנה אקטיבית על הגיטו והאוכלוסיה היהוּדית; ב)אירגוּן ההגנה בכל רחבי המדינה; ג) הכשרת נוער לשם הגנה. בראש המפקדה של הארגוּן עמדו חמישה חברים. האירגוּן הלוחם היהוּדי ארגן כ”ב קבוּצות-לוחמות, המייצגוֹת כל מיני תנוּעות וזרמים ואף אגוּדות מקצועיות. בראש כל קבוּצה הועמד מפקד. הקבוּצות רוּכזוּ: 9 בגיטו המרכזי, 8 – בשטח של בתי-המלאכה טֶבנס-שולץ, ו- 5 בגיטו של המברשתנים. הארגוּן הציבוּרי של אוכלוסית הבירה היה הועד הלאוּמי היהודי (N. K. Z ). כיון שה“בּוּנד” לא רצה לשתף פּעוּלה עם אלמנטים בּוּרגנים, הוּקם מוסד שלישי – ועדת תיאוּם (. K.K.Z ) שהורכב מבאי-כוח הועד הלאוּמי והאירגוּן הלוחם. הועד הלאוּמי היהוּדי יחד עם ועד אזרחי הטיל על עצמו את הדאָגה להמציא אמצעים כספּיים, להשיג נשק בצד האריי, לעמוד בקשר עם כוחות-המחתרת הפּולניים, לבנות מַחבוֹאוֹת וּבוּנקרים, להושיט עזרה סוציאלית לאוכלוסיה. בראשית ספטמבר 1942 הורחבה פּעוּלת-החיסוּל ובאכזריוּת למעלה מכל דמיון אנושי. בורשה נשארוּ אז לא יותר מ- 50 אלף יהוּדים בערך, כ-35 אלף מהם עבדוּ בתור אלמנט “פרוֹדוּקטיבי”, והשאר הבלתי-ליגליים, הסתתרוּ – מקצתם במַחבוֹאים, מקלטים וּבוּנקרים וּמקצתם בעבר האריי. פּעוּלת החיסוּל של שלושה בספּטמבר שימשה סיסמה להתחלת הפּעוּלה המזוּינת! אוּלם כבר בראשית פּעוֻלתם נכשלוּ. אין לשכוֹח, שכאשר הוּקם הארגוּן הלוחם היהוּדי נמצא ברשוּתו אקדח אחד בלבד. חג גדול היה כשהארגוּן קיבל 5 אקדחים ו- 8 רימונים מהעבר האריי. אוּלם באותו יום נרצחוּ על ידי הגיסטפו שני מפקדי הארגוּן ובידיו נפל המלאי של התחמוֹשת. הפּעוּלה המזוּינת הראשונה של הארגון התחילה ב- 19 בינוּאר 1943 ונמשכה עד ה- 23 בו. ב- 19 בינוּאר, כשפּרצוּ אל הגיטו משמרות חזקים של ז’נדרמים, אנשי ס.ס. וצבא, הקיפוּ את הגיטו, אסרוּ אלפי פּועלים (לרבות ה“פּרוּדוּקטיביים”) ועמדוּ להוציאָם לשדה ההריגה, נתערבוּ אנשי הארגוּן יחד עם הקרבנות ולפי סימן התחילוּ לירות בגרמנים ואלה ברחוּ בהשאירם חללים והיהוּדים האוּמללים נמלטוּ על נפשם. כעבור זמן-מה בא חיל-משמר מוּגבר. בהתנגשוּת החדשה הושמדה כל הלהקה הלוחמת היהוּדית חוּץ ממפקדה שניצל בנס. כשהוּמשך חיסוּל הגיטו בפברואר, התנפּלה שוב קבוּצה לוחמת על משמר גרמני. אוּלם רוב האקדחים היוּ ישנים ומוּחלדים. הלוחמים התנפּלוּ אז על הגרמנים באגרופיהם וכמוּבן נפלוּ עד אחד. אוּלם עיקר הקרבות התחוֹללו מ- 19 באַפּריל, – יום ההולדת של ה“פירר”. ביום זה עמדוּ הגרמנים לחסל את הגיטו חיסוּל סוֹפי. אל תוך הגיטו נכנסו 2000 מאנשי ס.ס, טנקים ותותחים קלים עם קרונות-תחמוֹשת ואמבוּלנסים. עיקר הקרב היה ברחובות מילה וזמנהוֹף. הלוחמים שהסתתרוּ בארבע פּינות הרחובות המצטלבים פּגשוּ אותם בברד יריות, ברימוני-יד ובבקבוּקי-תבערה. אחד הטנקים התלקח באש ואנשיו נשרפוּ. הגרמנים נבהלו והשאירו 200 הרוגים ופצוּעים. מצד הלוחמים נפל אחד. אך כעבוֹר שעתיים חזרו הגרמנים והתחילוּ להרעיש את עמדות הלוחמים בתותחים קלים. הלוחמים הספּיקו בינתיים לעזוב את עמדותיהם והגרמנים כבשו אותן. אוּלם פּתאום ירד עליהם ברד-רימונים מבית ברחוב זמנהוף 29, שנמנע עד אז מיריות, כדי לא לגלות את עצמו. הגרמנים נסוגוּ והשאירו 50 הרוּגים.

מאין יכולת לבער את קני הלוחמים התחילו הגרמנים מציתים את הבתים בגיטו. על זה הגיבוּ הלוחמים בהצתת כל בתי-המלאכה הממשלתיים שמחוּץ לגיטוֹ. התגרות והקרבות האלה נמשכוּ חודש שלם, עד סוף מאי.

על הימים האחרונים של הגיטו מודיעים לוחמי הגיטו את הדברים דלקמן: “כל פּעם שהגרמנים ניסוּ להתפּרץ אל הגיטו, מוּכרחים היוּ להיסוג אחור, כשהם נהדפים על-ידי המּגינים-הגיבּוֹרים, והשאירוּ מאות חללים בשדה-הקטל. בושת לבשה את הגרמנים מפּני כשלונותיהם והם הפיצוּ שמוּעה, שעריקים גרמנים עומדים בראש ההגנה היהוּדית. אוּלם הם החליטוּ לכבוש את הגיטוֹ, הביאוּ ארטילריה והעמידוּ תוֹתחים כבדים בככּר קרשינסקי, כּכּר מורנובסקי, רח' ש’וינטוירסקי ובוניפרטרסקי. התחיל מצוֹר הגיטוֹ. יוֹרקי-האש זרעוּ מות בקרב האוכלוסיה. מטוסים שחגוּ על פּני העיר זרקוּ פּצצות מרסקות וּפצצות תבערה. כל הרובע שהוצת מכל עבריו עמד בלהבות, שבהן אבדוּ אלפי יהוּדים. מיואשים קפצוּ היהוּדים מהקומות העליונות. מי שנשאר בחיים מצא מות מכדוּר האויב. הקבוּצות הלוחמות שהוכרחו לעזוב את עמדותיהם מחמת האש והעשן, שינוּ תכסיסם. הם ארגנוּ קבוּצות פּרטיזניוֹת, שאָרבו לפלוּגות הגרמניות מתוך איי מַפּוֹלת. הקרבות נמשכו ביום ובלילה. הגרמנים מוּכרחים היו לכבוש כל רחוב כל בית. אוּלם המצב הלך והחמיר. קרבנות בין הלוחמים כמעט שלא היוּ: אוּלם לא היוּ מַחבוֹאים לאנשים העייפים עד מות, אחרי שנשרף כל הגיטו. מרוב חום הפך האספלט לזפת נוֹזלת. אָזלו המזונות. הבארות נסתתמוּ בשברי-המַפּוֹלת. העיקר – מלאי התחמושת אָזל. – – – באמצעוּת מכשירים מיוּחדים וכלבי-ציד גילוּ הגרמנים את המקלטים היהוּדיים האחרונים. ב- 8 במאי הקיפוּ הגרמנים את המקלט הראשי של הארגוּן הלוחם וסגרוּ את חמשת המבוֹאוֹת שלו. לרגל המצב הנואש קרא אריה וילנר את כל המתגוננים להתאַבּד, כדי שלא יפּלוּ בידי האויב. כך נפלו רוב חברי האירגון הלוחם עם המפקד הראשי מרדכי אנילביץ בראש. חלק מהלוחמים ניצל, בעברוֹ בתעלות-בּיוּב לצד הארי; חלק נמלט ליערות, כדי לארגן שם קבוּצות פּרטיזניות, אוּלם רוּבם נפל ביערות. דומה לכך היתה התגוֹננוּת הלהקות הלוחמות בביאליסטוֹק, בּנדין, צ’נסטוֹכוֹב וערים אחרות.”

כך נפלוּ הגיבּוֹרים! כך נסתיימה פּרשת הגבוּרה של יהדוּת-פּוֹלין, שלא היתה דוּגמתה כל ימי קיוּמו של עם ישראל בגוֹלה, גבוּרה המעלה לפנינוּ את דמוּיות המַכּבּים ובר-כוכבא. ממַעין טהוֹר וקדוש זה ישאה עמנוּ כל ימי קיוּמוֹ כוח ועצמה לחיות, ללחום, ליצור,לבנות את עתידוֹ על אדמתוֹ ולצווֹת את החיים עד דוֹר אחרון.