הוא אוכל ואוכל, אוכל לתיאבון מכל המוגש לפניו, והמגישות – אמו ואחותו. שתיהן לבושות בגדי שבת ושתיהן מביאות לשוּלחן מכל מעדני שבת, זו נותנת וזו נותנת, וקערה על קערה נוספת; והוא אוכל ואוכל – ועדיין לא מלאה נפשו…
אמו ואחותו – שתיהן שוחקות לו ונותנות לפניו עוד ועוד, והוא, – סוף סוף אימתי ישׂבּע?… התחילה אמו בוכה – והקיץ…
ריקה נפשו, לבו חלל בקרבו, וכצבת צובטת לו מתחת לחזה – והוא כולו רועד… כל הלילה ישן היה בחוץ, על הגזוזטרא שלפני בית-הכנסת – ועכשיו כמו צינה אחזתהו ולפני שמש הוא רועד. רועד, בשעה שנשימת רוחו מלהטת שפתיו…
נזדרז הבחור, הידק את החגורה שלמתניו, יחד מן החבית שלנטילת ידים, רחץ ושתה, שתה עד שמָלאה כרֵסו, ויצא אל הרחוב.
רוח בוקר, רוח חמימה משמש ורטובה מטל, נושבת לאטה על פניו, והוא הולך ומביט, אך אין איש שיביט אליו ואל מי יפנה?…
עוברים חנונים ומפתחותיהם בידיהם לפתיחת החנויות, שני דייגים נושאים סל מלא דגה מנצנצת, נחתומים – סלים מלאים הם נושאים לפניהם על גבי כרסם, סלים מלאים כעכין ועוגות הזרוּעות קצח, תופינים חמים וכל כך ריחנים והוא הרי זה לו היום השלישי שלא אכל, כלוּם לא טעם מלבד מים…
אלא היום, ברי לו, כי אכול יאכל! – והריהו נע ונד בחוצות, מביט לצדדים – ואל מי יפנה?
“יום הששי היום, ערב שבת היום” – דובבות שפתותיו, ולבו אומר לו: “היום תבקש נדבה, היום תפשוט יד – ולמה זה תחכה עוד? בקש – ויתנו לך”..
גמר ואמר: “אחכה… אין יוצאים לבקש נדבה בבוקר” – וחזר לבית הכנסת להתפלל.
התנשאה החמה, הומה כל הרחוב מאדם – והוא, זיעה תכסנו ובפיו חורב; עכשיו יתחיל, – ומן מי?
עוברים נחתומים בסלי חלה קלועה, מכריזים בקול: “לכבוד שבת! לכבוד שבת, נשים!” – צועקים הם, ודומה, שהם עצמם רעבים, אם כי הלחם, זה הלחם החם והריחני לפניהם הוא… וּראֵה כמה ירקות לפני ה“קַצַפִּים” – גלי גלים של ירקות נותנים ריח טוב, והבצלים הירוקים כמה מגרים הם בריחם החריף! – המן הגויים ומן הגויות יבקש?…
וכמה מזון יש בעולם! חֳמרים של פירות – פירות טובים ומתוקים: תפוחים, אבטיחים, שזיפים מהוּבלים כחלוּלית של טל, והענבים – אשכלות מתוקים אלו, אשכלות הזהב והדבש הזה, ענבה אחת מהם, אך אחת בלבד איך יתן לתוך פיו! – –
כך! הנה הוא מתחיל, מזה ההולך ובא לקראתו יתחיל…
הולך לו בעל-בית נאה אחד ושחוק של הנאה על פניו, – נושא הוא לכבוד שבת שבּוּטא חי ומופז (שתי אצבעות תחב לתוך שתי עיניו של הדג, המתעלף ופיו פתוח) – ומיד פסע הבחור פסיעה לצדו, עמד לפניו, פשט יד – ושפתיו ממלמלות…
“מה?” – תמה עליו בעל-הבית ונתן עיניו בו – וכלוּם אין זה תמוּה? בחור בריא ואדמוני, בחור בן-עשרים מבקש נדבות בשחרית…
חלף הלך לו בעל-הבית בלי תשובה, ומסתלק מפני בושה פנה גם הבחור הלך לו מן השוק ונכנס אל רחוב אחר – אותו הרחוב אשר בו הבתים המרוּוחים והחנויות הגדולות של סחורות אירוגין וקישוטין.
*
הנאה והחדש שבבתי הרחוב שם, הוא זה המצובע שחום וכרכּוּבי החלונות והפתחים שלו לבנים כחלב. מובדל הוא בית-חומה זה בסורג של ברזל הגודרהו מן הרחוב, אותו ואת גינת הפרחים שלפני היציע שלו, – יציע מוּגבָה, ועליו בעל-הבית יושב לו, הנגיד ר' גבריאל.
הנגיד – עתון פרוש לפניו, מקטרתו לפיו והוא עטוף בחלוק רָוֵח של שחרית, ולוית-חן למצחו הלבן ולפאותיו המסולסלות תשית הירמולקה השחורה, ירמולקה של משי קל. יהודי נאה מתענג על בוקר נאה.
מסתכל הוא רב גבריאל לשוק שבמורד. משם בליל קולות שונים כמשק מים רבים עולה וריח פירות וירקות בא “כריח השדה אשר ברכו יי”… ועל כל הקולות שם מנצח קול הנחתומים והנחתומיות המהלכים ומכריזים על החלה: “לכבוד שבת,נשים! לכבוד שבת!”
“והרי גם הם מוכרים” – אומר רב גבריאל לעצמו… וכלפי מה? שכן לאחר פסח זה, משפתח הוא את בית-המאפה שלו, עמדו “הם” ועשו עליו “עכּוּב הקריאה” בבית-הכנסת. צעקו הנחתומים כי את פרנסתם הוא מקפח – עכשיו הנה מוכרים הם, גם הם… אלא, תחילה היו שולחים נערים משרתים למכירה, עכשיו “הם” עצמם הולכים וסוחבים את הקונים בכנפותיהם. – אגב – כדאי לראות איך המכירה היום אצלו, בבית המאפה שלו.
נכנס לבית, נתלבש, יצא את השער לילך לחנות – והנה בחור אדמוני פושט ואינו פושט יד לקראתו.
“מה? נדבה?!”
“לא. עבודה… שמא יש עבודה בבית-הטחנה שלו”…
מביט רב גבריאל מתוך חשד בבחור אדמוני זה ושואל: “ועד עכשיו עבדת בבית-טחנה?”
“כן. אצל גוֹלדשטיין עבדתי – עד שנשרף”…
“אצל גולדשטיין?” – מטעים ר' גבריאל את שמו של זה שהיה מתחרה עמו בטחינה: “אני יש לי, ברוך השם, די פועלים משלי! יש!” – סיים ונפנה כשהוא מסתכל בהרמת ראש, – מה זַנוויל זה הולך ובא לקראתו בנפנוף יד לכובע? בשורה עמו?
זנוויל הסרסור נגש בשַחקה נעימה ובברכת שחר של חדוָה: ענין יש לו בשביל ר' גבריאל. אך ר' גבריאל אינו מן הלהוטים ואומר: “ונלך-נא לראות את ‘הפרנסה הביתית’ שלי, ובדרך נדבר”.
*
“פרנסה ביתית” – שם של ענותנות הוא זה לבית-המאפה ולחנותו. והנה שם דוחק של קונים, בלי עין הרע. בחנות נשים, נערים ונערות וגם גברים נכנסים ויוצאים. ומתוך בית-המאפה פעם בפעם מוּצאות ונישאות לחנות חלות חדשות, חלות קלועות וככרות סתם, – ואין מאיר-יוסיל, המוכר שם, מספיק להשיב לכל דורש.
רוצה ר' גבריאל להכנס כמעט, והריהו ממתין שיתפנה המקום לפני הפתח, אך זנוויל משתדל ונדחק ומפַנה לפניו דרך; ובה בשעה נדחק על ר' גבריאל אותו הבחור האדמוני כשהוא נחפז לצאת – והוא מתחת לבגדו ישא מה – – ומיד קרא הנגיד: “מאיר יוסיל! הצעיר הזה שילם?”
“מי? הלה? – לא-לא! תּפסוהו! – הוא גנב!”
הוא גנב – ונקל היה להכיר בו שגנֵבה עמו: עינים מרוּוחות משוטטות לצדדין, וחרדת חפזון בתוך דוחק, כלום אינן מעידות על כך? – הבחור הרי זה בורח אל השוּק, כשידיו לוחצות ברעד את הככר אל לבו – וצעקה תרדפהו:
“גנב! גנב! תּפסוּהוּ!” –
נערי בית-המאפה השמחים על המאורע רודפים ומרדיפים אחריו את השוק: “גנב!” –
החזיקו בו – מכת לחי – הלחם הוּצא ונישא ביד רמה.
“סחבוהו לגנב חזרה! ר' גבריאל בחנות, ויאמר הוא מה לעשות באדמוני זה!”
סוחבים אותו בקהל – ושני חרטומי סוסים נתחבו פתאום באמצע, נושמים ונזיפה על צליפה עונה: “פנו דרך, שקצים!”
כתריאל השָאָב, הוא עם סוסיו “הכתריאלונים” ועם חביתו, נדחק כך לתוך הכנופיה הצפופה שלפני בית-המאפה.
“לאן? לאן? עמוד!” –
אך כתריאל באחת, דופק הוא את הכתריאלונים שלו ומכניסם בקהל: “סורו! פנו דרך! אין פנאי! ערב שבת היום!”
ותולש את עצמו הבחור מבין תופסיו שנתבלבלו והריהו מתמלט בבריחה.
“תּפסוּהוּ, תפסוּהוּ!” – מצעק זנוויל אל הנערים כאילו בנפשו הדבר.
ברם ר' גבריאל, כבר הניד כנגדם יש של ויתוּר, שיניחו לו, לזה, ולא נשאר לו לזנוויל אלא להתפלא על ר' גבריאל:
“אבל היאך הכיר בו כבודו מיד שגנב הוא? טביעת עין בלי עין הרע!” – ושׂשׂ מתוך שבח זה הריהו חוזר לענינו שהופסק בשביל שטות זו של ככר אחת בשתי אגורות.
*
שטות. עברה בדיחה קלה בשוק ובטלה, ואילו כתריאל השאב עדיין נרגש הוא מאותו דבר. נושא הוא את כדיו, כדי העץ, זוגות זוגות מחביתו לבית-המאפה, יוצק שם את המים לתוך חציו של פיטָס, ומתוך הסבך של זקנו הפשתָני חמתו נשפכת עם כל כניסה וכניסה על נערי האופים המלגלגים עליו ועל כתריאלוניו, רוקק ורוטן:
“שמחת פורים עשיתם לכם! את המן הכיתם? טפו לכם, כלבים! נפש יהודי, נפש רעבה, איך כבני עֵשיו הכיתם?! כלום אין צער בעלי חיים בעולם?”…
ועד ר' גבריאל הוא רוצה לבוא בטענה זו של צער בעלי חיים! אלא משנפנה לחנות, ראה – והנה הנגיד בכבודו ובעצמו נוטל בידו מעל הדף חלה אחרי חלה ומטיל אחת אחת לשקו של השמש המקבל לחם לעניים – שבע חלות במספר! – ונסתתמה טענתו…
גדולה צדקה! כקָפוא תוך סמרטוטיו הטפוחים ומרופשים עומד הוא קטיגור זעה לפני חביתו שנתרוקנה ושוב אין הוא יכול לומר אפילו לעצמו, מהי הטענה שעדיין חומרת היא את בני מעיו?… נתאנח – ומרוּשל מחמת מחשבה, נענע ראש מתוך ריטון: “עלֵה כתריאל – ובמקום גדולים אל תעמוד!”… עלה על דוכנו ופקד על סוסיו: “עכשיו לבאר הגפרית, כתריאלונים!”
באר הגפרית – זו מעין קבלת שבת בה לזקן זה מאז. היא רחוקה מן העיר וּ“מֵי בריאות” בה שמפני ריחם אינם נשתים אלא לאחר לינה, – וכתריאל מדרכו שיהא מביא בערב שבת חבית של מי בריאות, ומעמידה לפני ביתו, שיהיו יהודים שותים לרפואה ביום השבת. עכשיו הריהו מפיס דעתו כלפי סוסיו ואומר שוב: “נא נא כתריאלונים! עושה ר' גבריאל צדקה בלחם, ונעשה אנו – במים!”
*
מהלכים הכתריאלונים ואינם רצים למצוה אפילו בחבית ריקה, וכתריאל מה ידפקם? הוא כבר חילק מימיו לכל בתיו (נתמעטו לקוחותיו משעה ששָאבים חדשים, צעירים ממנו, עמדו בעיר) והזקנים הללו, הכתריאלונים, כשהם מהלכים במתינות כדרכם, יכול הוא כתריאל לעשות את חשבונו בישוב הדעת – חשבון של שבת…
והעולה מן החשבון: בעשרים האגורות שבכיסו צריך ליקח “שלש סעודות” בשביל ה“תכשיטים” (כלומר: מספוא לסוסים) ולברַינדל זוגתו מה יביא? מובן שהבהמה קודמת… הוא גופו אפילו כעך אחד לא לקח לסעוד את לבו – וברינדל הרי כבר אופה היא, ברוך השם, חלה לשבת, חלה ולא “מאַלאַי” – ומה יתאונן אדם חי?
“דגים ובשר” – מדבר כתריאל בפה כאילו בפני ברינדל שלו הוא עומד: “ודאי מצוה גדולה בהם לכבוד שבת. אבל, ‘אין לי’ – טענה חשובה היא, זוגתי, גם בבית דין! – ברם היו ימים אחרים עם סוסים אחרים, סוסים שגם בעלי עגלה היו מקנאים בנו עליהם, – ואז ציקוריה בחלב היית שותה אצלי, ברינדלי! ואני – כוס יין גם בימות החול הייתי מותר לגרוני מרוב עבודה – זוכרת את?… אלא עכשיו, אם כתריאלונים, טלואה שרועה ולבן סגי נהור, הראויים יחד למושב זקנים, סוסים הם לנו – הרי דיינו ב”המוציא לחם מן הארץ" – ואמרי ברינדלי: ברוך הוא וברוך שמו, אמן!"
כך מדבר הוא כתריאל ודבריו בנחת נשמעים גם לסוסיו, שהם מנענעים כנגדו את זנבותם הקרוחים, שאינם מגיעים גם עד לערקוב (הכתריאלונים בטובם נימין לכינורות הם נותנים מזנבותם לכל הנערים שבשוק). וכתריאל אף הוא מנענע ראש – עוד מעט וירדם על דוכנו.
אך הנה “ניסֶלי גוי” בא בקול פעמונים ומצילות; עובר גם הוא בחביתו שנתרוקנה, וסוסיו – כגבורים ישישו לרוץ אורח! מקשקשים ומצלצלים בזוֹגין ופעמונים, ומתחת האופנים והפרסות אבק יעלה, – על כתריאל ועל סוסיו יחד יכסה ונעור השאב הזקן, והתחיל מצליף בכעס של קנאה על גבי צמדו: “שרפה עליכם, פגרים מתים! כך נוסעים בערב שבת?! – זוזו, ימח שמכם!” –
אך ניסלי כבר שלח שריק לאחורו, כלפי זקן עובר ובטל זה, מפליג, מצליף ומדהיר את “הכפירים” שלו בצלצול וקשקוש, עד שאין הוא שומע את אֶפרויקא החייט הצועק אחריו וקורא לו: “עמוד ניסל! עמוד, מטורף!” –
וכתריאל מה יתחרה עוד? שוב אין הוא אלא מנענע ראש ואומר: “הך במגלב, ניסלי גוי! הך, הך! היום יומך הוא!…” ושוב נותן הוא לכתריאלונים שילכו כרצונם וכפי כוחם – כלום ליריד הוא נוסע שימהר? – ומשהגיע עד לאפרויקא, העומד על הבנין שהוא מוסיף לביתו, עמד ושאל: “מה, פרויקא – מים “לכבִיַת” סיד אתה צריך?”
“כן, ושתי חביות יכול אתה להביא לי עם הכתריאלונים הללו?” “ואפילו ארבע! – אלא… שמע נא, פרויקאלי – הפלונית שלי זקוקה מיד לאותו דבר… לחמשים האגורות… ערב שבת – ואצלה עדיין לא כשורה, פרויקאלי… ערב שבת…”
ושולח בו החייט חידוד כחודו של מחט ואומר: “משפטים בל ידעום – כל הכלבים יהיו מתעסקים אתך, כתריאל!” והרי הוא מונה לו את החמשים.
“אבל מהר, על רגל אחת!” – והוא מזרזו לכתריאל: “פרח ולא יתבטלו הפועלים!”
ומזדרז כתריאל, – לקח מנחתום שעבר שני כעכים, עלה לדוכן, והנה
הבחור האדמוני כנגדו עומד – –
עומד הוא ומסתכל, אם לא בכעכים מסתכל זה?…
“קח…” אומר לו כתריאל בנהימה ומושיט לו את שני הכעכים יחד: “קח, אכול…”
ושתי ידים רועדות חטפו את המזון, ועיני דמעה הציצו בו בכתריאל, כשואלות היתר והכעך לפני הפה הפתוח, נתון ואינו נכנס…
“אכול, אכול!” – נוהם לו כתריאל בו בקול שהוא נוהם בשעת נתינת מספוא לסוסים…
“אעזור לך!” קרא הבחור הלועס וקפץ מאליו על הדוכן.
“טוב!” – מסכים כתריאל: “סע נא עד לבאר הראשונה ואני – מיד אבוא אחריך”.
“נא!” – קרא כתריאל לסוסיו, שיהיו נשמעים למנהיגם החדש והוא גופו נתעלם מיד לסימטא, אל אחורי בית המרחץ – נחפז הוא אל ברינדל שלו, ליתן לה את המעות ולבשרה כי גם אורח יביא עמו לכבוד שבת!
*
שבת. שבת שבתון בעיירה הבֵּסָרַבּית.
צהרים של שקט ומנוחה שלימה בכל החוצות. אף במגרש שלאחרי בית המרחץ אשר שם נערי החדרים משחקים ביום המנוחה – אין קול נשמע ואין ילד נראה.
כל הנערים כעת, בימי בכּוּרי הענבים, אל בין הכרמים אשר מחוץ לעיר יצאו. הִלוּלים להם שם בימי הבציר. וכאן ובכל העיירה כולה, כמו בחדר ריק, – אך מַשק זבובים נשמע סביב: זום-זומם…
הגוי היחידי שבסימטא מתעסק בחצרו. התחיל חוטב מה בגרזן, ועל כל חטיבה וחטיבה הד בודד עונה לו כבנזיפה: “גוי! גוי! גוי של שבת!” – –
מנוחה – איש בצל קורתו ישן שינה של שבת בתענוגה.
אף כתריאל ישן הוא ולא בתוך ביתו, – שם חומו של התנור, שהוסק מאתמול לשָלנט, נודף ומהביל עדיין, – ורפד לו כתריאל את יצוּעו בחוץ, על הארץ בצל הקירות, – קיר הבית מזה וקיר האוּרוה ממוּלו.
אצלו ולמראשותיו ברינדיל יושבת וקוראה בנחת ובלחש תוך ה“צאינה וראינה” שלה, – הנה כי כן מיַשֶנֶת היא את בעלה מדי שבת לאחר הקוּגל, – למען ינוח לו לעובד יגֵע זה מתוך מקרא קודש…
בריחוק קצת, לקרנה של האוּרוה, על גבי מחצלת פרושה ישן גם האורח, הבחור האדמוני. רוח פלשָנית דקה עוברת ונושבת והנרדמים, כתריאל ואורחו, בקול נחרה חליפות זה לזה יענו כעין שיח ושיג בין הידידים הללו גם בשעת שינה.
מה ידידות מנוחתך, שבת!…
בידידות ובעונג שבת שרויים גם שני הכתריאלונים. עומד לו הצמד במנוחה אצל הגדר: הפשילה הטלואה את צוארה על צואר הלבן להיות לו לצל מחורב, רחם תרחם את ידידה זה; אתו יחד תסבול, אתו משוך תמשוך מאז ואתו גם יחד עָרבה מנוחתה… עומדים ושניהם אינם אלא מנידים בנחת זנב קרוח על הזבובים שלא יטרידו.
כסויה במחצלת עומדת לה החבית של מי הבריאות בצל הבית על אופניה. ועל הקלשון שמאחורה, במקום כדי העץ, כד של חרס קטנה תלויה, – לאמור: כל צמא יבוא וישתה מים חיים. אך הכל ישנים עוד.
מן הברז נטָפים מטפטפים ארצה, ומִקוה מים קטן נעשה שם, ובאו לפי שעה שלשה ברוזים מהגים. משכשכים הם את פיהם להנאתם בגעגעגע, ושמע תרנגול שבחוץ, קפץ על הגדר, ובמחיאת גפים יקרא אף הוא לנשיו: “מצאתי מים!” – והרי הן רצות נטויות צואר, נחפזות אל המקוה לשבור צמאן. –
לקריאת הגבר נתעורר גם כתריאל והריהו נבהל גם הוא לחבית, נחפז בעינים המתעצמות עוד מחמת תנומה; מוציא קלחו של הברז ואל תחת זֶלף המים יתן פניו, מתריז בשפתיו, רוחץ ושותה ונאנח כאחת.
“האח!” – הוא קורא ומתחכך בגופו תוך הכוּתונת הלבנה, אגב עונג רוחני שזו נותנת עדיין לבשרו ומפנקתו כשמן הזה לרוך,… וחוזר למשכבו לנום עוד נימה קלה בצל ובצינה. אך הזבובים הללו אינם נותנים להרדם עוד, והריהו תומך ראשו על זרועו שנשענה במרפק, – מוכן לשמוע שוב ב“צאינה וראינה” של ברינדיל.
נתעורר גם האורח. נתקרב אל כתריאל וזוגתו. סגרה ברינדיל את ספרה והלכה והביאה פּנכה מלאה קלָיות של גרעיני חמניות וגרעיני דילועין…
התחילו מפצחים יחד. ולשם שעשועי שיחה שואלת ברינדיל את הבחור מה הוא ומניין הוא בא?
וזה מספר:
ליטאי הוא. אמו אלמנה, ויתומים לה. אחותו הבכירה עבדה “בנכר” וחלתה. משתעלת בדם. והוא שנתיים עבד בבית-טחנה זה של גולדשטין. וכל משכורתו היה שולח הביתה. נשרף בית-הטחנה לפני שבועים, – ונשאר הוא בלי עבודה ובלי פרוטה לפרטה, ועבודה אין.
מתאנחת ברינדיל ומשקיע כתריאל ראשו כלפי הקרקע. שותקים – ועליהם קול מן “המקום הקדוש” התחיל מהלך. – בבית-התפילה הדל של ה“שומרים לבוקר” התחילו אומרים תהלים בניגון.
ניגון מני קדם, אשר מדור לדור בנעימתו ילך, נעימה נוהמת ומשתפכת בתחנונים וברחמים תמשוך – ולאן?… יושבים שלשתם בכפיפת ראש – שומעים ושותקים…
*
בא חנא, שַמָשו של בית-המרחץ, הוא הראשון בא לשבור צמאו מן הברז, שותה ואומר את ההלל המקובל: “מי גפרית אלו – פג ריחם והרי הם כמים של גן עדן!”
“לבריאות!” – משיבה לו ברינדיל ולחשה מה לכתריאל.
מיד נעור זה ושאל לו לחנא: “הולך אתה השנה לדרוך בכרמים?”
“כדרכי” – משיב הלז: “אצל רב שמואל-משה”. ומתגאה הוא חנא בשמואל-משה שלו, ואומר עוד: “כעשרים וחמשה פיטסים הוא עושה השנה!” –
“ואימתי אתה יוצא, בלי נדר שבת, לדריכה?”
“ביום השני, בלי נדר-שבת”.
“וקח נא, ‘מוֹי ג’ידן’ (הוי יהוּדון), גם את הליטאי הזה עמך!”
“כבר יש לי בן זוג”.
“וקצר המצע לשלישי שיהא עמכם?”
“קצר”…
ורוקק כתריאל מרוגז: “מה? ‘מודות’ חדשות אתם מכניסים בדריכה? הרי גם אני בבחרותי הייתי מרקד בפורה ויודעני, אם נוסף עוד דורך – נוספת גם עבודה”.
חוכך חנא בערפו: “אבל בזמן הזה לא כימים ההם; בזמן הזה…”
“טפוּ לראשך!” – רוקק שוב כתריאל: “גם אתה זה מן הזמן הזה ריסטוקרט שלי?! אומרים לך: ילך אתך עוד יהודי – וילך! עם ליטאי זה את הכל תוכל לעשות”.
“מה ליטאי יודע?” – חוכך חנא עוד ומפקפק.
“מה אתה אומר לידען זה?” – נענה כתריאל ברוגז וקם:
“בבית-המרחץ למדת חכמה? ליטאי, – אבל לא בהמה אילמת הוא, יודע הוא ווֹלכית כמוך!”
“יודע?” – שואל חנא ובוחן את הליטאי בעיניו.
“יודע ויודע – אומרים לך! צרפהו ובלי נדר-שבת; יחדו בשלשה תלכו!”
“ולמה לאו?” – עונה חנה: “כמובן, נלך”…
“ומה? הרי בין יהודים אנחנו” – מסכימה גם ברינדיל לענין ומושיטה קליות גם לחנא.
יושבים על המחצלת – וקולות מן “השומרים לבוקר” מפַכּים ומתגברים, – נעימת התהלים הומיה, עולה ומתעלה; משתתקה והנה זה קול הש"ץ ביחידותו עונה, ברוֹך הוא מתגלגל וברחמים, מתחנן וכבן לפני אמו יתַנה:
"כִּי גֵר אָנֹכִי עִמָּךְ
תּוֹשָׁב כְּכָל-אֲבוֹתַי, –
הָשַׁע מִמֶּנִּי וְאַבְלִיגָה
בְּטֶרֶם אֵלֵךְ וְאֵינֶנִּי!"
וכתריאל לבו תובעהו לומר איזה דבר טוב ורחום גם לחנא וגם לליטאי כאחד, שהם מסתכלים עדיין זה בזה כשני תרנגולים זרים ואינם מוצאים במה לפתוח – והריהו מנענע להם ראש… מנענע לזה ומנענע לזה – ואף הוא אינו מוצא דבּוּר להתחיל…
“ולכו נא, בנים, לומר מלה יהודית יחד עם כל ישראל!” – אומרת ברינדיל בניע ראש כלפי “השומרים לבוקר”. –
ואנחה אחת נוחה הקימה את שלשתם על רגליהם וילכו שלשתם יחדיו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.