הוא אוכל ואוכל, אוכל לתיאבון מכל המוגש לפניו, והמגישות – אמו ואחותו. שתיהן לבושות בגדי שבת ושתיהן מביאות לשוּלחן מכל מעדני שבת, זו נותנת וזו נותנת, וקערה על קערה נוספת; והוא אוכל ואוכל – ועדיין לא מלאה נפשו…
אמו ואחותו – שתיהן שוחקות לו ונותנות לפניו עוד ועוד, והוא, – סוף סוף אימתי ישׂבּע?… התחילה אמו בוכה – והקיץ…
ריקה נפשו, לבו חלל בקרבו, וכצבת צובטת לו מתחת לחזה – והוא כולו רועד… כל הלילה ישן היה בחוץ, על הגזוזטרא שלפני בית-הכנסת – ועכשיו כמו צינה אחזתהו ולפני שמש הוא רועד. רועד, בשעה שנשימת רוחו מלהטת שפתיו…
נזדרז הבחור, הידק את החגורה שלמתניו, יחד מן החבית שלנטילת ידים, רחץ ושתה, שתה עד שמָלאה כרֵסו, ויצא אל הרחוב.
רוח בוקר, רוח חמימה משמש ורטובה מטל, נושבת לאטה על פניו, והוא הולך ומביט, אך אין איש שיביט אליו ואל מי יפנה?…
עוברים חנונים ומפתחותיהם בידיהם לפתיחת החנויות, שני דייגים נושאים סל מלא דגה מנצנצת, נחתומים – סלים מלאים הם נושאים לפניהם על גבי כרסם, סלים מלאים כעכין ועוגות הזרוּעות קצח, תופינים חמים וכל כך ריחנים והוא הרי זה לו היום השלישי שלא אכל, כלוּם לא טעם מלבד מים…
אלא היום, ברי לו, כי אכול יאכל! – והריהו נע ונד בחוצות, מביט לצדדים – ואל מי יפנה?
“יום הששי היום, ערב שבת היום” – דובבות שפתותיו, ולבו אומר לו: “היום תבקש נדבה, היום תפשוט יד – ולמה זה תחכה עוד? בקש – ויתנו לך”..
גמר ואמר: “אחכה… אין יוצאים לבקש נדבה בבוקר” – וחזר לבית הכנסת להתפלל.
התנשאה החמה, הומה כל הרחוב מאדם – והוא, זיעה תכסנו ובפיו חורב; עכשיו יתחיל, – ומן מי?
עוברים נחתומים בסלי חלה קלועה, מכריזים בקול: “לכבוד שבת! לכבוד שבת, נשים!” – צועקים הם, ודומה, שהם עצמם רעבים, אם כי הלחם, זה הלחם החם והריחני לפניהם הוא… וּראֵה כמה ירקות לפני ה“קַצַפִּים” – גלי גלים של ירקות נותנים ריח טוב, והבצלים הירוקים כמה מגרים הם בריחם החריף! – המן הגויים ומן הגויות יבקש?…
וכמה מזון יש בעולם! חֳמרים של פירות – פירות טובים ומתוקים: תפוחים, אבטיחים, שזיפים מהוּבלים כחלוּלית של טל, והענבים – אשכלות מתוקים אלו, אשכלות הזהב והדבש הזה, ענבה אחת מהם, אך אחת בלבד איך יתן לתוך פיו! – –
כך! הנה הוא מתחיל, מזה ההולך ובא לקראתו יתחיל…
הולך לו בעל-בית נאה אחד ושחוק של הנאה על פניו, – נושא הוא לכבוד שבת שבּוּטא חי ומופז (שתי אצבעות תחב לתוך שתי עיניו של הדג, המתעלף ופיו פתוח) – ומיד פסע הבחור פסיעה לצדו, עמד לפניו, פשט יד – ושפתיו ממלמלות…
“מה?” – תמה עליו בעל-הבית ונתן עיניו בו – וכלוּם אין זה תמוּה? בחור בריא ואדמוני, בחור בן-עשרים מבקש נדבות בשחרית…
חלף הלך לו בעל-הבית בלי תשובה, ומסתלק מפני בושה פנה גם הבחור הלך לו מן השוק ונכנס אל רחוב אחר – אותו הרחוב אשר בו הבתים המרוּוחים והחנויות הגדולות של סחורות אירוגין וקישוטין.
*
הנאה והחדש שבבתי הרחוב שם, הוא זה המצובע שחום וכרכּוּבי החלונות והפתחים שלו לבנים כחלב. מובדל הוא בית-חומה זה בסורג של ברזל הגודרהו מן הרחוב, אותו ואת גינת הפרחים שלפני היציע שלו, – יציע מוּגבָה, ועליו בעל-הבית יושב לו, הנגיד ר' גבריאל.
הנגיד – עתון פרוש לפניו, מקטרתו לפיו והוא עטוף בחלוק רָוֵח של שחרית, ולוית-חן למצחו הלבן ולפאותיו המסולסלות תשית הירמולקה השחורה, ירמולקה של משי קל. יהודי נאה מתענג על בוקר נאה.
מסתכל הוא רב גבריאל לשוק שבמורד. משם בליל קולות שונים כמשק מים רבים עולה וריח פירות וירקות בא “כריח השדה אשר ברכו יי”… ועל כל הקולות שם מנצח קול הנחתומים והנחתומיות המהלכים ומכריזים על החלה: “לכבוד שבת,נשים! לכבוד שבת!”
“והרי גם הם מוכרים” – אומר רב גבריאל לעצמו… וכלפי מה? שכן לאחר פסח זה, משפתח הוא את בית-המאפה שלו, עמדו “הם” ועשו עליו “עכּוּב הקריאה” בבית-הכנסת. צעקו הנחתומים כי את פרנסתם הוא מקפח – עכשיו הנה מוכרים הם, גם הם… אלא, תחילה היו שולחים נערים משרתים למכירה, עכשיו “הם” עצמם הולכים וסוחבים את הקונים בכנפותיהם. – אגב – כדאי לראות איך המכירה היום אצלו, בבית המאפה שלו.
נכנס לבית, נתלבש, יצא את השער לילך לחנות – והנה בחור אדמוני פושט ואינו פושט יד לקראתו.
“מה? נדבה?!”
“לא. עבודה… שמא יש עבודה בבית-הטחנה שלו”…
מביט רב גבריאל מתוך חשד בבחור אדמוני זה ושואל: “ועד עכשיו עבדת בבית-טחנה?”
“כן. אצל גוֹלדשטיין עבדתי – עד שנשרף”…
“אצל גולדשטיין?” – מטעים ר' גבריאל את שמו של זה שהיה מתחרה עמו בטחינה: “אני יש לי, ברוך השם, די פועלים משלי! יש!” – סיים ונפנה כשהוא מסתכל בהרמת ראש, – מה זַנוויל זה הולך ובא לקראתו בנפנוף יד לכובע? בשורה עמו?
זנוויל הסרסור נגש בשַחקה נעימה ובברכת שחר של חדוָה: ענין יש לו בשביל ר' גבריאל. אך ר' גבריאל אינו מן הלהוטים ואומר: “ונלך-נא לראות את ‘הפרנסה הביתית’ שלי, ובדרך נדבר”.
*
“פרנסה ביתית” – שם של ענותנות הוא זה לבית-המאפה ולחנותו. והנה שם דוחק של קונים, בלי עין הרע. בחנות נשים, נערים ונערות וגם גברים נכנסים ויוצאים. ומתוך בית-המאפה פעם בפעם מוּצאות ונישאות לחנות חלות חדשות, חלות קלועות וככרות סתם, – ואין מאיר-יוסיל, המוכר שם, מספיק להשיב לכל דורש.
רוצה ר' גבריאל להכנס כמעט, והריהו ממתין שיתפנה המקום לפני הפתח, אך זנוויל משתדל ונדחק ומפַנה לפניו דרך; ובה בשעה נדחק על ר' גבריאל אותו הבחור האדמוני כשהוא נחפז לצאת – והוא מתחת לבגדו ישא מה – – ומיד קרא הנגיד: “מאיר יוסיל! הצעיר הזה שילם?”
“מי? הלה? – לא-לא! תּפסוהו! – הוא גנב!”
הוא גנב – ונקל היה להכיר בו שגנֵבה עמו: עינים מרוּוחות משוטטות לצדדין, וחרדת חפזון בתוך דוחק, כלום אינן מעידות על כך? – הבחור הרי זה בורח אל השוּק, כשידיו לוחצות ברעד את הככר אל לבו – וצעקה תרדפהו:
“גנב! גנב! תּפסוּהוּ!” –
נערי בית-המאפה השמחים על המאורע רודפים ומרדיפים אחריו את השוק: “גנב!” –
החזיקו בו – מכת לחי – הלחם הוּצא ונישא ביד רמה.
“סחבוהו לגנב חזרה! ר' גבריאל בחנות, ויאמר הוא מה לעשות באדמוני זה!”
סוחבים אותו בקהל – ושני חרטומי סוסים נתחבו פתאום באמצע, נושמים ונזיפה על צליפה עונה: “פנו דרך, שקצים!”
כתריאל השָאָב, הוא עם סוסיו “הכתריאלונים” ועם חביתו, נדחק כך לתוך הכנופיה הצפופה שלפני בית-המאפה.
“לאן? לאן? עמוד!” –
אך כתריאל באחת, דופק הוא את הכתריאלונים שלו ומכניסם בקהל: “סורו! פנו דרך! אין פנאי! ערב שבת היום!”
ותולש את עצמו הבחור מבין תופסיו שנתבלבלו והריהו מתמלט בבריחה.
“תּפסוּהוּ, תפסוּהוּ!” – מצעק זנוויל אל הנערים כאילו בנפשו הדבר.
ברם ר' גבריאל, כבר הניד כנגדם יש של ויתוּר, שיניחו לו, לזה, ולא נשאר לו לזנוויל אלא להתפלא על ר' גבריאל:
“אבל היאך הכיר בו כבודו מיד שגנב הוא? טביעת עין בלי עין הרע!” – ושׂשׂ מתוך שבח זה הריהו חוזר לענינו שהופסק בשביל שטות זו של ככר אחת בשתי אגורות.
*
שטות. עברה בדיחה קלה בשוק ובטלה, ואילו כתריאל השאב עדיין נרגש הוא מאותו דבר. נושא הוא את כדיו, כדי העץ, זוגות זוגות מחביתו לבית-המאפה, יוצק שם את המים לתוך חציו של פיטָס, ומתוך הסבך של זקנו הפשתָני חמתו נשפכת עם כל כניסה וכניסה על נערי האופים המלגלגים עליו ועל כתריאלוניו, רוקק ורוטן:
“שמחת פורים עשיתם לכם! את המן הכיתם? טפו לכם, כלבים! נפש יהודי, נפש רעבה, איך כבני עֵשיו הכיתם?! כלום אין צער בעלי חיים בעולם?”…
ועד ר' גבריאל הוא רוצה לבוא בטענה זו של צער בעלי חיים! אלא משנפנה לחנות, ראה – והנה הנגיד בכבודו ובעצמו נוטל בידו מעל הדף חלה אחרי חלה ומטיל אחת אחת לשקו של השמש המקבל לחם לעניים – שבע חלות במספר! – ונסתתמה טענתו…
גדולה צדקה! כקָפוא תוך סמרטוטיו הטפוחים ומרופשים עומד הוא קטיגור זעה לפני חביתו שנתרוקנה ושוב אין הוא יכול לומר אפילו לעצמו, מהי הטענה שעדיין חומרת היא את בני מעיו?… נתאנח – ומרוּשל מחמת מחשבה, נענע ראש מתוך ריטון: “עלֵה כתריאל – ובמקום גדולים אל תעמוד!”… עלה על דוכנו ופקד על סוסיו: “עכשיו לבאר הגפרית, כתריאלונים!”
באר הגפרית – זו מעין קבלת שבת בה לזקן זה מאז. היא רחוקה מן העיר וּ“מֵי בריאות” בה שמפני ריחם אינם נשתים אלא לאחר לינה, – וכתריאל מדרכו שיהא מביא בערב שבת חבית של מי בריאות, ומעמידה לפני ביתו, שיהיו יהודים שותים לרפואה ביום השבת. עכשיו הריהו מפיס דעתו כלפי סוסיו ואומר שוב: “נא נא כתריאלונים! עושה ר' גבריאל צדקה בלחם, ונעשה אנו – במים!”
*
מהלכים הכתריאלונים ואינם רצים למצוה אפילו בחבית ריקה, וכתריאל מה ידפקם? הוא כבר חילק מימיו לכל בתיו (נתמעטו לקוחותיו משעה ששָאבים חדשים, צעירים ממנו, עמדו בעיר) והזקנים הללו, הכתריאלונים, כשהם מהלכים במתינות כדרכם, יכול הוא כתריאל לעשות את חשבונו בישוב הדעת – חשבון של שבת…
והעולה מן החשבון: בעשרים האגורות שבכיסו צריך ליקח “שלש סעודות” בשביל ה“תכשיטים” (כלומר: מספוא לסוסים) ולברַינדל זוגתו מה יביא? מובן שהבהמה קודמת… הוא גופו אפילו כעך אחד לא לקח לסעוד את לבו – וברינדל הרי כבר אופה היא, ברוך השם, חלה לשבת, חלה ולא “מאַלאַי” – ומה יתאונן אדם חי?
“דגים ובשר” – מדבר כתריאל בפה כאילו בפני ברינדל שלו הוא עומד: “ודאי מצוה גדולה בהם לכבוד שבת. אבל, ‘אין לי’ – טענה חשובה היא, זוגתי, גם בבית דין! – ברם היו ימים אחרים עם סוסים אחרים, סוסים שגם בעלי עגלה היו מקנאים בנו עליהם, – ואז ציקוריה בחלב היית שותה אצלי, ברינדלי! ואני – כוס יין גם בימות החול הייתי מותר לגרוני מרוב עבודה – זוכרת את?… אלא עכשיו, אם כתריאלונים, טלואה שרועה ולבן סגי נהור, הראויים יחד למושב זקנים, סוסים הם לנו – הרי דיינו ב”המוציא לחם מן הארץ" – ואמרי ברינדלי: ברוך הוא וברוך שמו, אמן!"
כך מדבר הוא כתריאל ודבריו בנחת נשמעים גם לסוסיו, שהם מנענעים כנגדו את זנבותם הקרוחים, שאינם מגיעים גם עד לערקוב (הכתריאלונים בטובם נימין לכינורות הם נותנים מזנבותם לכל הנערים שבשוק). וכתריאל אף הוא מנענע ראש – עוד מעט וירדם על דוכנו.
אך הנה “ניסֶלי גוי” בא בקול פעמונים ומצילות; עובר גם הוא בחביתו שנתרוקנה, וסוסיו – כגבורים ישישו לרוץ אורח! מקשקשים ומצלצלים בזוֹגין ופעמונים, ומתחת האופנים והפרסות אבק יעלה, – על כתריאל ועל סוסיו יחד יכסה ונעור השאב הזקן, והתחיל מצליף בכעס של קנאה על גבי צמדו: “שרפה עליכם, פגרים מתים! כך נוסעים בערב שבת?! – זוזו, ימח שמכם!” –
אך ניסלי כבר שלח שריק לאחורו, כלפי זקן עובר ובטל זה, מפליג, מצליף ומדהיר את “הכפירים” שלו בצלצול וקשקוש, עד שאין הוא שומע את אֶפרויקא החייט הצועק אחריו וקורא לו: “עמוד ניסל! עמוד, מטורף!” –
וכתריאל מה יתחרה עוד? שוב אין הוא אלא מנענע ראש ואומר: “הך במגלב, ניסלי גוי! הך, הך! היום יומך הוא!…” ושוב נותן הוא לכתריאלונים שילכו כרצונם וכפי כוחם – כלום ליריד הוא נוסע שימהר? – ומשהגיע עד לאפרויקא, העומד על הבנין שהוא מוסיף לביתו, עמד ושאל: “מה, פרויקא – מים “לכבִיַת” סיד אתה צריך?”
“כן, ושתי חביות יכול אתה להביא לי עם הכתריאלונים הללו?” “ואפילו ארבע! – אלא… שמע נא, פרויקאלי – הפלונית שלי זקוקה מיד לאותו דבר… לחמשים האגורות… ערב שבת – ואצלה עדיין לא כשורה, פרויקאלי… ערב שבת…”
ושולח בו החייט חידוד כחודו של מחט ואומר: “משפטים בל ידעום – כל הכלבים יהיו מתעסקים אתך, כתריאל!” והרי הוא מונה לו את החמשים.
“אבל מהר, על רגל אחת!” – והוא מזרזו לכתריאל: “פרח ולא יתבטלו הפועלים!”
ומזדרז כתריאל, – לקח מנחתום שעבר שני כעכים, עלה לדוכן, והנה
הבחור האדמוני כנגדו עומד – –
עומד הוא ומסתכל, אם לא בכעכים מסתכל זה?…
“קח…” אומר לו כתריאל בנהימה ומושיט לו את שני הכעכים יחד: “קח, אכול…”
ושתי ידים רועדות חטפו את המזון, ועיני דמעה הציצו בו בכתריאל, כשואלות היתר והכעך לפני הפה הפתוח, נתון ואינו נכנס…
“אכול, אכול!” – נוהם לו כתריאל בו בקול שהוא נוהם בשעת נתינת מספוא לסוסים…
“אעזור לך!” קרא הבחור הלועס וקפץ מאליו על הדוכן.
“טוב!” – מסכים כתריאל: “סע נא עד לבאר הראשונה ואני – מיד אבוא אחריך”.
“נא!” – קרא כתריאל לסוסיו, שיהיו נשמעים למנהיגם החדש והוא גופו נתעלם מיד לסימטא, אל אחורי בית המרחץ – נחפז הוא אל ברינדל שלו, ליתן לה את המעות ולבשרה כי גם אורח יביא עמו לכבוד שבת!
*
שבת. שבת שבתון בעיירה הבֵּסָרַבּית.
צהרים של שקט ומנוחה שלימה בכל החוצות. אף במגרש שלאחרי בית המרחץ אשר שם נערי החדרים משחקים ביום המנוחה – אין קול נשמע ואין ילד נראה.
כל הנערים כעת, בימי בכּוּרי הענבים, אל בין הכרמים אשר מחוץ לעיר יצאו. הִלוּלים להם שם בימי הבציר. וכאן ובכל העיירה כולה, כמו בחדר ריק, – אך מַשק זבובים נשמע סביב: זום-זומם…
הגוי היחידי שבסימטא מתעסק בחצרו. התחיל חוטב מה בגרזן, ועל כל חטיבה וחטיבה הד בודד עונה לו כבנזיפה: “גוי! גוי! גוי של שבת!” – –
מנוחה – איש בצל קורתו ישן שינה של שבת בתענוגה.
אף כתריאל ישן הוא ולא בתוך ביתו, – שם חומו של התנור, שהוסק מאתמול לשָלנט, נודף ומהביל עדיין, – ורפד לו כתריאל את יצוּעו בחוץ, על הארץ בצל הקירות, – קיר הבית מזה וקיר האוּרוה ממוּלו.
אצלו ולמראשותיו ברינדיל יושבת וקוראה בנחת ובלחש תוך ה“צאינה וראינה” שלה, – הנה כי כן מיַשֶנֶת היא את בעלה מדי שבת לאחר הקוּגל, – למען ינוח לו לעובד יגֵע זה מתוך מקרא קודש…
בריחוק קצת, לקרנה של האוּרוה, על גבי מחצלת פרושה ישן גם האורח, הבחור האדמוני. רוח פלשָנית דקה עוברת ונושבת והנרדמים, כתריאל ואורחו, בקול נחרה חליפות זה לזה יענו כעין שיח ושיג בין הידידים הללו גם בשעת שינה.
מה ידידות מנוחתך, שבת!…
בידידות ובעונג שבת שרויים גם שני הכתריאלונים. עומד לו הצמד במנוחה אצל הגדר: הפשילה הטלואה את צוארה על צואר הלבן להיות לו לצל מחורב, רחם תרחם את ידידה זה; אתו יחד תסבול, אתו משוך תמשוך מאז ואתו גם יחד עָרבה מנוחתה… עומדים ושניהם אינם אלא מנידים בנחת זנב קרוח על הזבובים שלא יטרידו.
כסויה במחצלת עומדת לה החבית של מי הבריאות בצל הבית על אופניה. ועל הקלשון שמאחורה, במקום כדי העץ, כד של חרס קטנה תלויה, – לאמור: כל צמא יבוא וישתה מים חיים. אך הכל ישנים עוד.
מן הברז נטָפים מטפטפים ארצה, ומִקוה מים קטן נעשה שם, ובאו לפי שעה שלשה ברוזים מהגים. משכשכים הם את פיהם להנאתם בגעגעגע, ושמע תרנגול שבחוץ, קפץ על הגדר, ובמחיאת גפים יקרא אף הוא לנשיו: “מצאתי מים!” – והרי הן רצות נטויות צואר, נחפזות אל המקוה לשבור צמאן. –
לקריאת הגבר נתעורר גם כתריאל והריהו נבהל גם הוא לחבית, נחפז בעינים המתעצמות עוד מחמת תנומה; מוציא קלחו של הברז ואל תחת זֶלף המים יתן פניו, מתריז בשפתיו, רוחץ ושותה ונאנח כאחת.
“האח!” – הוא קורא ומתחכך בגופו תוך הכוּתונת הלבנה, אגב עונג רוחני שזו נותנת עדיין לבשרו ומפנקתו כשמן הזה לרוך,… וחוזר למשכבו לנום עוד נימה קלה בצל ובצינה. אך הזבובים הללו אינם נותנים להרדם עוד, והריהו תומך ראשו על זרועו שנשענה במרפק, – מוכן לשמוע שוב ב“צאינה וראינה” של ברינדיל.
נתעורר גם האורח. נתקרב אל כתריאל וזוגתו. סגרה ברינדיל את ספרה והלכה והביאה פּנכה מלאה קלָיות של גרעיני חמניות וגרעיני דילועין…
התחילו מפצחים יחד. ולשם שעשועי שיחה שואלת ברינדיל את הבחור מה הוא ומניין הוא בא?
וזה מספר:
ליטאי הוא. אמו אלמנה, ויתומים לה. אחותו הבכירה עבדה “בנכר” וחלתה. משתעלת בדם. והוא שנתיים עבד בבית-טחנה זה של גולדשטין. וכל משכורתו היה שולח הביתה. נשרף בית-הטחנה לפני שבועים, – ונשאר הוא בלי עבודה ובלי פרוטה לפרטה, ועבודה אין.
מתאנחת ברינדיל ומשקיע כתריאל ראשו כלפי הקרקע. שותקים – ועליהם קול מן “המקום הקדוש” התחיל מהלך. – בבית-התפילה הדל של ה“שומרים לבוקר” התחילו אומרים תהלים בניגון.
ניגון מני קדם, אשר מדור לדור בנעימתו ילך, נעימה נוהמת ומשתפכת בתחנונים וברחמים תמשוך – ולאן?… יושבים שלשתם בכפיפת ראש – שומעים ושותקים…
*
בא חנא, שַמָשו של בית-המרחץ, הוא הראשון בא לשבור צמאו מן הברז, שותה ואומר את ההלל המקובל: “מי גפרית אלו – פג ריחם והרי הם כמים של גן עדן!”
“לבריאות!” – משיבה לו ברינדיל ולחשה מה לכתריאל.
מיד נעור זה ושאל לו לחנא: “הולך אתה השנה לדרוך בכרמים?”
“כדרכי” – משיב הלז: “אצל רב שמואל-משה”. ומתגאה הוא חנא בשמואל-משה שלו, ואומר עוד: “כעשרים וחמשה פיטסים הוא עושה השנה!” –
“ואימתי אתה יוצא, בלי נדר שבת, לדריכה?”
“ביום השני, בלי נדר-שבת”.
“וקח נא, ‘מוֹי ג’ידן’ (הוי יהוּדון), גם את הליטאי הזה עמך!”
“כבר יש לי בן זוג”.
“וקצר המצע לשלישי שיהא עמכם?”
“קצר”…
ורוקק כתריאל מרוגז: “מה? ‘מודות’ חדשות אתם מכניסים בדריכה? הרי גם אני בבחרותי הייתי מרקד בפורה ויודעני, אם נוסף עוד דורך – נוספת גם עבודה”.
חוכך חנא בערפו: “אבל בזמן הזה לא כימים ההם; בזמן הזה…”
“טפוּ לראשך!” – רוקק שוב כתריאל: “גם אתה זה מן הזמן הזה ריסטוקרט שלי?! אומרים לך: ילך אתך עוד יהודי – וילך! עם ליטאי זה את הכל תוכל לעשות”.
“מה ליטאי יודע?” – חוכך חנא עוד ומפקפק.
“מה אתה אומר לידען זה?” – נענה כתריאל ברוגז וקם:
“בבית-המרחץ למדת חכמה? ליטאי, – אבל לא בהמה אילמת הוא, יודע הוא ווֹלכית כמוך!”
“יודע?” – שואל חנא ובוחן את הליטאי בעיניו.
“יודע ויודע – אומרים לך! צרפהו ובלי נדר-שבת; יחדו בשלשה תלכו!”
“ולמה לאו?” – עונה חנה: “כמובן, נלך”…
“ומה? הרי בין יהודים אנחנו” – מסכימה גם ברינדיל לענין ומושיטה קליות גם לחנא.
יושבים על המחצלת – וקולות מן “השומרים לבוקר” מפַכּים ומתגברים, – נעימת התהלים הומיה, עולה ומתעלה; משתתקה והנה זה קול הש"ץ ביחידותו עונה, ברוֹך הוא מתגלגל וברחמים, מתחנן וכבן לפני אמו יתַנה:
"כִּי גֵר אָנֹכִי עִמָּךְ
תּוֹשָׁב כְּכָל-אֲבוֹתַי, –
הָשַׁע מִמֶּנִּי וְאַבְלִיגָה
בְּטֶרֶם אֵלֵךְ וְאֵינֶנִּי!"
וכתריאל לבו תובעהו לומר איזה דבר טוב ורחום גם לחנא וגם לליטאי כאחד, שהם מסתכלים עדיין זה בזה כשני תרנגולים זרים ואינם מוצאים במה לפתוח – והריהו מנענע להם ראש… מנענע לזה ומנענע לזה – ואף הוא אינו מוצא דבּוּר להתחיל…
“ולכו נא, בנים, לומר מלה יהודית יחד עם כל ישראל!” – אומרת ברינדיל בניע ראש כלפי “השומרים לבוקר”. –
ואנחה אחת נוחה הקימה את שלשתם על רגליהם וילכו שלשתם יחדיו.
(אֶטְיוּד)
הראש הצעיר בנֶפח בלוריתו שעל פנים כמוּשות וזקן גדוּע – נסתמך על גבי מחיצת הנסרים שאינה מגעת לתקרה, ונשאר מסתכל לתוך החדר (חצי מרתף ששני חלונותיו הקטנים שקועים עמוק לתוך עָבְיו של הכותל) – מסתכל מלמעלה, מאצל התקרה, בעינים גדולות שנפקחו לרוָחה מתּמיהה של יראה על השינה שכבשה את החדר וכל בו, מסתכל ומאזין…
הקטן, השוכב על גבי הספסל אצל העריסה שהתינוקת מוטלת בתוכה – שואל וחוזר על תמיהה אחת בנשיפת החוטם, והסבתא, מעל גבי התנור, כמתוך מערה אפלה שלמעלה, שיבה לו כל פעם לקטן, חוזרת על תשובה אחת קפדנית בנחרת אימה…
אך נַחַר האם החולה מבלבל; זה שלא לקצובות נפסק הוא באמצע מתוך תסיסה-שריקה דקה, פעמים ארוכה ופעמים קצרה.
השכנה, צעירה זעירה וכחוּשה שנתישבה לשמור על החולה, בכדי שתנמנם קצת אותה הסבתא שעל-גבי התנור, – נסתכסכה אף היא ונאחזה בחבלי השינה; וכנראה, הרהורים על כל אותם הדאגות והענינים, שהטרידוה כל היום בשביל עצמה ובשביל חברתה החולה, נדחקים לרביצה ומתבלבלים בדעתה, ואין ראשה יכול לעמוד בהם עוד – ונופל. ננערת היא מכל נפילת-ראש כמו על-ידי כוִיָה, אבל התרדמה שאחזתה אינה נותנת לה גם לפקוח עין…
והנה נכנע ורבץ גם צלה של השכנה; נח הוא עם כל הצללים הקופאים דומם; רק העששית הקטנה, הדולקת על השולחן, עֵרה עוד ותוססת. תוסס הנפט תוך שלהבתה של הפתילה, תוסס ומזמזם כבקול זבוּב הגוֹוע תוך קורי עכביש: “סְזְזזז…”
“אמ-מ-אא!” – משכה פתאום החולה בקול רותת ומחולחל.
חרדה ונחפזה השכנה ממקומה ונתחלחל הראש ונתעלם, ומאחורי המחיצה הוא שומע:
“מה לך, אסתר?” – קוראה השכנה מתוך בהלה; ומיד עשתה את קולה נוח ורחום ואמרה: “אמרי לי, אסתר… אמרי, מה חפצך?”
“לא ל-ך, צִ-פָּה – לאִמ-מָא אני קוראת” – השיבה החולה בלשון כבדה ובקול בּכיָני ובביטוי לקוּי ככרותת-שפה: “אמ-מא, אאמ-מאא!”
“מה לך, בתי? מה לך?!” – נבהלה הזקנה לקול הקורא ונחפזה וצנחה מיד מעל גבי התנור.
“נא, אמ-מא… שכבי עִמ-מִי” – אמרה החולה כשהיא מַפנה בכבדות עיני תִחנה אל אמה: “כאן במִטְ-טָה, עמי שכבי”…
“מה את אומרת?… טפשה שלי, למה?… למה כך?… לא צריך!” – כך גמגמה הזקנה מתוך בהלה.
הזקנה – ידיה תעו ומשמשו בתוך המיטה, למצוא יד של בתה, או את מצחה שלה חפשה, ואם כי עיניה מכוונות היו כלפי החולה.
עיניה הקטנות דהות וקפואות הן בלי כל רפרוף – סמוּיות הן…
“אם-כן, קחיני אַתּ אֵ-לי-יך” – התחננה החולה שוב, ונעצמו עיניה – ונשתתקה…
“אל משכבך א-לך” – נתעוררה שוב ואמרה בהחלטה. הגביהה את ראשה הפרוע, ונפלה מעליו בגניחה שלפוחית הקרח עם המטלית הטפוחה, ונתגלה הגילוח שבאמצעיתו.
הגוף הדל והמדולדל שתָּשש נתיגע לקוּם, נתיגע שלא לפי כוחו – ולא נתגבּה…
“בתי שלי! אסתר’ל! שכבי במנוחה!” – התחננה בחרדה האם העיורת כשהיא מגששת בפנים הנלהבים של בתה החולה: “השם עמך! מתיראת אַת? והרי יושבים כאן אצלך!”…
נתמשכה החולה בעצימת עינים ומשכה בדברים רותתים: “אֵי-ני ירֵ-אָה… אלא את אלוֹה… אך אל-נא תניחוּ-ני… שתֵי-כן שבנה עִמָ-די”…
דָממה רגע וחזרה ואמרה כמתוך שינה:
“תֵּנָה לי את ה-רפו-אה”.
“אוי, רפואה! רפואה שלימה יתן לך אבינו שבשמים!” – ענו אחריה בלב נכמר שתי הנשים יחד; ונחפזה השכנה ומילאה את הכף ונתנה לפיה של החולה בזהירות ובחרדה.
זו גמאה את המשקה וענתה במשיבת נפש: “הא-אַה!”…
“אוי, לרפואה, בתי! רפואה שלימה לך מגן-עדן!” – ענתה הזקנה כשהיא גוחנת על פני בתה בחרדה.
“אָ-מן”… לחשה החולה בקל צרוד ונופל לתנומה, ונתמלאו עיני השכנה דמעות; וכמזדרזת להציל עוד כל-זמן שאפשר, מיהרה והביאה כוס החלב והקריבה לשפתיה החרֵבות של החולה.
זו גמאה גם מן הכוס גמיאה אחת דקה, השמיטה פיה, ומיוגעת ואחוזת שינה אמרה בבקשה: “הני-חי לי, צִפּ-פָּה”…
“הניחי לה” – אמרה גם הזקנה בלחישה וכמו מתוך הַמְתָנה לענין אחר…
נתישבה השכנה והתחילה מסתכלת בפניה של החולה, מסתכלת בכתם האדום המתפשט משִפוּי הלֶסת ונעשה כהה כאילו הוא מתמזג בכחוֹל, – ומוֹרא קר נכנס ללבה מפני הדברים שדבּרה החולה כעת. – זה שלשה ימים רצופים ששכבה זו מבלי הכרה, ולא נשמע מפיה שוּם דבּוּר מקוּשר בדעת, – ועכשיו… לכאורה, עכשיו כאילו הוקל לה; ששבה אליה דעתה. ודבּרה, – אבל הפחד הזה שעורר אותה פתאום לבקש שמירה, או לצאת מן המיטה – מהו?…
גם הזקנה העיורת – נראה היה שלבּה נוקפה עכשיו ביותר. הנה שבה זו, לאחר שנטלה לידיה, ונתישבה למרגלותי החולה, בתוך המיטה, ושפתיה וראשה הקטן מתנדנדים, וכפות-ידיה הקפוצות רועדות מתוך לחש של תפילה והפצרה עצורה… לחשה, עד שדָממה ונשארה יושבת כמקשיבה מתוך פחד – ואינה שואלת כלום על בתה…
דממה. וציפה גם היא עומדת להאזין. מאזינה – ולא נשמע לה אלא נשיבת הרוח מבחוץ ותסיסת העששית מבית… ופתאום אחזתה בהלה: מאחורי מחיצת הקרשים, מקומו של הדייר – רוָק ומורה פרטי – נשמע קול מקריא קצובות בדברים לא ברורים…
“מה? מתוך השינה הוא מדובב כך?” – שאלה ציפּה לזקנה בלחש חרד.
“לאו. כך דרכו. כשהוא כותב – הוא מדבר לעצמו”.
“אחר חצות – וקם לכתוב?”
אולם הזקנה שוב אינה משיבה כלום…
ומאחורי המחיצה – ניעה ורתיעה, צעדה זהירה, וקול יותר ברור קורא לעצמו כתלמיד החוזר על משנתו:
"עֵת גַּוְנֵי הַשַׁחַר יָפֹזּוּ
וְנָסְכוּ עַל הַכֹּל עֵין וְרָד"…
וצעדה – והפסקה של שתיקה מיַחלת…
“מה? מכתבים הוא כותב כך?”…
אך הזקנה אינה משיבה כלוּם.
ושוב מלמול קצוּב מאחורי המחיצה. וחוזר הקול ומצטלל עד כדי קריאה ברורה:
"עֵת זָהֳרֵי הַשַׁחַר יָפֹזּוּ
וְהֵצִיפוּ עַל הָרִים הַוְּרָד;
עֵת רָאשֵׁי הַשִּׂיחִים יִרְמֹזוּ
וְקָרְצוּ צַפְרִירִים בַּלָאט" – –
“נוּ-נא!” – נזדעזעה הזקנה ונתרעמה במָחוֹג ובהעויה של בוז כלפי המחיצה…
קמה ציפּה, נגשה וקשקשה אצבע על גבי המחיצה.
נשתתקה הקריאה; ודממה מהער הלז כמו מעבר מזה, ונשמעה רק תסיסת הפתילה: “סזזז…”
ויִראה נופלת על ציפּה, יראה עד כדי לברוח אל ביתה ולהחבא אצל בעלה. – כי מה הזקנה מקשיבה כך?…
ציפּה אינה מוצאת מקום גם למבָּטה, הכל מטיל איזו אימה נעלמה בתוך פינה מובדלה זו המוארה באור העששית בתוך אפלת אין-סוף שבלילה ובדממתו הנרגזה… יראה לצללים הדוממים, יראה בפני הזקנה, ופחד זועם ומזהים נודף ממיטת החולה, וחרדה קרה לאשה עד כדי סימוּר שערות הראש מפני הרהורי דמיונה:
תינוקת יתומה על ידיה, הקטן היתום אוחז בשמלתה, והזקנה הסומה, יתומה אף היא, נמשכת אחריהם ברפש ביום הערפל, – והיא, ציפּה, מוליכה אותם להמליץ עליהם לפני גבאי הצדקה שבבית-המדרש; לפני קהל עם ועדה תדבר שם – ומהרהרת היא כבר בסידוּר הדברים המעוררים שתאמר בפניהם…
ושוב הרהור – ומראה אחר לדמיונה:
לילה, ליל חורף – אסתר זו, חברתה זו שהיתה שושבינה שלה ולחשה לה כל אותם הסודות שהלב פּג לשמעם, – היא מוטלת כבושה בטיט הקבר מתחת לשלג, בשעה שהיא, ציפּה, במיטתה החמה תחת שמיכתה האדוּמה תשכב ויחבק לה בעלה… ונשמתה של אסתר תועה לה, תועה ערטילאה בנשיבת הרוּח ומתחבטת על החלון…
וצלה של הזקנה מנענע לה לציפּה בראש גדול כמיַסר ואומר: “אֵי אֵי! – מחשבות כאלו, ואצל מיטתה של זו”…
ומזדעזעת היא ציפּה, מצמצמת את פניה, מעצמת את עיניה ומשפשפת את פּדחתה בידיה – מוחקה ושוחקה את המחשבות הללו; אולם, מתוך הדממה וערבוב האפלה המתרגש עליה, שיור אחד מנקר ואינו פוסק מהביע:
“מוֶת, מות, מות”…
“הדייר הזה שלכם” – פותחת ציפּה בדבּוּר אל הזקנה, אעפ“י שמרגישה היא שאין הדבּוּר נאות עכשיו: “כלומר, המורה הזה, אני אומרת… אדם תמוּה הוא. אבל לב טוב לו… סחה אני לו במר נפשי, כי אין עוד פרוטה לפורטה – ומיד הוא מוציא כיסו, מעיין בו ואומר: ‘והרי יש לי רוּבל אחד ועוד אי-אלו קופיקות’… נתן לי הרוּבל, ואני מודה לו. והוא: ‘גם את הקופיקות קחי!’… לקחתי – והכל נתמסמס בשעה אחת… והרי רק על הרופא והרפואה יצא רובל… וחלב ורבע עוף… שני הכעכים שלתינוקת נטלתי כבר בהקפה מן הנחתום… אוי, אוי! – עושה הקב”ה רפוּאה קודם למכה; בת שמונה חדשים – ומאליה נגמלה ואינה תובעת יניקה”…
והיא מפסיקה מתוך חרטה על כל הדברים הללו שדבּרה… רוצה לשתוק – והריהי רואה את הזקנה יושבת כגולם בדממתה… ויראה נופלת עליה כאילו היא יושבת יחידה עם מי שהוא מטורף בדעתו…
“הַא!” – היא קוראת ומצמצמת את עצמה מתוך צמרמורת.
ודממה…
מה לעשת בתוך דממה מעיקה זו? – ולוּ מלמל שם המורה, לפחות, ולא יהיו יושבות שתיהן ומאזינות רק לדממה בלבד… ומיד התחיל זה שמעבר למחיצה ממלל שוב קצובות:
“אָז קָרַץ הַיֹּפִי לִי, קָרָא” – –
“לא! לא כך” – ושפשוף ידים, קשקוש עט בתוך הקסת, ושוב קריאה קצובה:
"לִי נָאַם הַיֹּפִי אָז, קָרָא:
בֶּן-אָדָם, הִתְיַצֵּב וּרְאֵה" – –
ושוב נזדעזעה הזקנה ברוגז. אך הקריאה פסקה מאליה – והתחילה החולה דובבת.
קול רותת בתוך חללו של הפה הפתוח, בלבול לשון, מעין נשיקה ולקיקה בלשון, – מזכירה היא שם בעלה: “שְמַע-עיָה!”
ושוב דבּוּב מבולבל בלי מלים, ורותת הקול, רותת לבכיה, מפסיק מתוך תמיהה והכנעה: “ויהא כך… יהא כך… יו-נ-קת… יונקת היא פעוּ-עו-טה שלי… נאָה… נ-אָה שלי… יהא כך!… והכרטיס… אַמֶ-רי-קא שלך היכן?… צָף, צָף – ויהא כך!”…
ומושכת החולה בעור מצחה ובעפעפיה העצומים – ומשתתקת מתוך תמיהה…
“אוי אותה אמריקה!” – נאנחה ציפּה, שביקשה לחזור שוב לידי דבּוּר-פּה: “יסורים כאלו… מה חושב הוּא לו שם שמעיה זה? והרי משׂתכר הוא, – לא כך?” – אך הזקנה אינה משיבה כלום…
“והרי זה החודש השלישי שאין הימנו מכתב; לא כך, מרים?” – שואלת ציפּה שוב, ובהזכרת שם הזקנה.
אך הזקנה מקשיבה – ואינה משיבה.
או שהיא מקשיבה, אך אינה שומעת רק בדברים הנדברים אליה… דומה, שהיא רוצה לשמוע לא מה ששומעים באוזן, אלא, רוצה היא לשמוע מה שאין היא יכולה לראות בעיניה הסמויות… הנה גם בחטמה הריחה – כאילו חשה היא באיזה דבר…
ונזדעזעה החולה עד שחרקה המיטה תחתיה…
וקמה הזקנה, הקשיבה, והפנתה פניה אל ציפּה בשאלה:
“נכנס לכאן, מי?” – –
ציפּה קפאה ותדום כאבן, – נדמה לה שהכתלים קופצים ממקומם בלי קול…
ופתאום נעקרה ממקומה וחפזה אל החולה – הצער גבר על הפחד… החולה התחילה מתכווצת ומטלטלת ראשה מתוך כעכוע וגניחה, בכדי להשתעל, – כל שיור של כל כוח שבגוף התשוש והמדולדל היא מאמצת ומפיקה לשעול אחד, לפחות, שיפרוץ מעומק החזה ויעקור משם את הנוקשה שתחת לבבה – והריהי נמשכת ושואפת אל החזה…
אך הרוח עד שהוא נקלט הוא נפלט בשריקה ריקה ומשונה – נשאף בדקירה ונפלט בגרוי טורד… ועדיין היא כובשת את שארית אונה האחרונה להשׂתער על הלחץ והדחק, להרתיע ולשרש את המעורֶה בלבה ומחניקה – והריהי גונחת ומושכת למעלה מכוחה, שואפת את הרוח הקשה, המגרה ומחלחל… עד שנפל ראשה אחורנית, וצדעיו התחילו מכות תוכו תכופות כבני פטישים, – ובאפס נשימה, נפרשו ידיה ביאוש על נפשה – –
– – – ושוב רתיחה-תסיסה מחלחלת בתוך החזה והגרון, והחזה על צלעותיו מתנפח ונופל כמפוח זה שניקב ושואף ונושם קצרות – ומתחולל שוב אותו השעוּל הריקני וחסר-הכוח, מתחולל בענויים טורדים ומחלחלים, ביסורים שאין להביאם עד כדי תוקף תכליתם…
כְּכַע-כּכע-הַא!" – רוטט קול צרוד מאליו ונטרד בעל כרחו מן הלב בעֲנוֹת חלילים סדוקים ומזעזע את עצמות הגוף הדל והרופף באין תקוה…
“הוי, אֵל!” – נתּקה זעקה מלב ציפּה ברעדה, זעקת מחאה כלפי מעלה – ש“הוא” רואה ביסורים קשים של נפש עלובה שניטל כוחה, ואינו מרחם… ומטפלת היא ציפּה סביב החולה מתוך חִילה ובהלה, רוצה לעזור, להחזיק, לחזק, לסייע לחברתה – ולוּ גם להשתעל בשבילה בשעוּל עוזר ומושיע: “רבונו של עולם!” – צועק לבה בקרבה: “כלום אפשר שבשביל שעול אחד שלא יבוא – תאבד אֵם על בנים!…”
נסתכלה לצד הזקנה; אבל זו נתישבה לה כבר על מקומה, יושבת דוממה ומקשיבה קשב…
בתמהון מסתכלת היא ציפה בפנים הצמוקות והקפואות של זקנה זו, היושבת בפה פתוח ובעינים פקוחות שאינן רואות – ושומעת מה, עד שגם יסורי החולה אינם מסיחים דעתה מעל אותו הסוד…
מתרחש כאן מה… ומתיצבת היא ציפּה שתאזין גם היא…
הומה הרוח ומילל חרש ככלב עלוב, הולך סובב את הבית הבודד ומקונן כבחליל דק…
זכוכית שבחלון קשקשה מאליה…
נשימתה של החולה משתתקת ונעשית קלה.
דומם ישנים שני הילדים – ואינם יודעים מה… נשימת אפם נבלעת בנשיבת הרוח שבחוץ, וכמעט שאינה נשמעת כלל, אך תוסס לו הנפט על גבי הפתילה, והולך קולו החלש ונשמע ברור: “סזזז…”
“הרופא אמר שצריך להזכירה שתשתעל” – אומרת ציפּה בכונה בכדי להפסיק את הדממה המתלחשת מסביב…
“הסס…” – לחשה כנגדה הזקנה מתוך קפידה.
ונופל מבטה של ציפּה על החולה – והיא רואה את זו מוטלת על הכר המפוחם והטפוח כשראשה מוטל לאחורו, עיניה שקעו בצל חוריהן, שיניה נשקפות מבין שפתיה החרבות שנתפקע עורן, ופשוט צוארה הכחוש, שנצטהב כעלה כמוש – פשוט כעומד לשחיטה…
“הה, קור!…” – קראה ציפּה והרגישה פתאום בצינה שבבית, שחדרה והקפיאה את גופה. נזכרה בילדים ונגשה אליהם והתחילה מותחת ותוחבת בלאט סביב כל אחד את מכסהו – וחזרה מעליהם כשעיניה מלאות דמעה…
צער גדול תקָפה. צערם של החיים ושל ההולכים לחיות, – הקטנים הללו, שאינם יודעים כלום וישנים להם, והזקנה הדוממה ומקשיבה בצעדי הנעלם ההולך ובא – – נכמרו רחמיה ונתגלגלו גם על עצמה ועל רוב טרדותיה ועל בעלה – זה החייט הצעיר המתבדח תמיד בהלצות ובזמירות ועכשיו הוא ישן לו יחידי שם בתוך החשה שבחדר, וגם הוא אינו יודע מה… הכל, הכל אינם אלא כבני-עוף שנתּנו בתוך הכלוב עד לשחיטה… לפני שבעה חדשים, ביום אביב, מת עליה ליבלה פרי בטנה, יונק שדיה הראשון והיחידי, – על ידיה גוע האפרוח קודם שמלאה לו שנה, ויהי בחיקה כאבן קרה… עכשיו, הנה תגוע זו, האם על-פני ילדיה… הכל עומדים לשחיטה ואין מנוס…
ומתיצבת היא ציפּה להסתכל בפני החולה, – בפני המות היא רוצה להסתכל בקשי לבה, לראות מה הוא?… ומהרהרת היא על החולה: “היא, הרי אינה יודעת כלום, כישֵנה היא ואינה יודעת… או, שמא יודעת היא, ואף-על-פי-כן לא איכפת לה”?… ושוב נזכר לה ליבלה שלה שמת בחניקה על-ידי אסכרה: “אוי, כיצד היה זה יודע, ועד כמה היה איכפת לו!” – פושט היה את ידיו מתבקש באִלמוּתו ומתנפל מאבא לאמא ומאמא לאבא…
“אָז קָרַץ הַיֹּפִי לִי, קָרָא” –
וציפּה בהמון רחמיה וגעגועיה תוקפתה פתאום תשוקת-דאבה של אֵם שכוּלה, תשוקה תובעת מכריעה ברכיה, לפול גוֹועת אל חיק בעלה בצער חמלתה ובתחנוני הלב שנתיתּם באין ילד… ונרעדה מקָרַת המות שבחוץ ומן החמה המפעפעת מתוכה – היא נופלת, ונשארה יושבת על הכסא נכלמה ונדהמה, נבעתה ומבוישה על נפשה שנסערה עכשיו בכך…
ומתוך בלבול החוּשים היא רואה: בתוך הפינה המחשיכה בצללים, עומד אחד גִבֵּחַ, עטוף שחורים, וזקן שֵׂיבה קלוש לו – והריהו מחזיק תינוק בבית השחי, כדרך שנושאים שק של טלית ותפילין.. ומצדד הוא עין אחת מתוך שַׂחֲקה המקמטת את חטמו בלעג קר, ובודק הוא את החלף הארוך הזקוף בידו, משחק ומעביר עליו לשון מלמטה למעלה…
ומתפלצת היא ננערה וקמה – מסתכלת נאלמה על סביבה…
הזקנה בישיבתה ובהקשבתה היא שותקת, הצללים שׂרוּעים על הכתלים וכפויים על התקרה – – הכל כשהיה…
אך התינוקת שבעריסה התחילה פתאום גונחת מלבה והקיצה בבכיה של נפש עלובה…
נחפזה אליה ציפּה והתחילה מנענעתה – אך התינוקת נרגזת בכך עוד יותר.
נותנת ציפּה לפי התינוקת את כוס החלב – וזו מסרבת ומעוררת בכי גדול.
נוטלת היא את התינוקת אל חיקה – וזו מושכת את עצמה אל המיטה, אל האֵם…
קרבה עמה אל המיטה – ומיד הפשילה התינוקת את עצמה לאחור בפחד וברוגז והטמינה את פניה הצנומות בין שכמה וצוארה של ציפה…
ואותו רגש חם, רגש אֵם שנכמר שוב בלב ציפּה למגע זה, מיד פג, – הזקנה קמה כנגדה ואמרה:
"הוא – כאן… והיא לא אמרה עדיין וידוּי "…
ומוטלת החולה כגולם של חמר, והרוח מבחוץ מילל פחדים –
ונתעוררה ציפּה כאחוזת להבה, לרוּץ, להציל! שלא להניח ולהגן על הנפש! – והטילה מיד את התינוקת הבוכה אצל ישראליק, השוכב והישן לו במנוחה, וחפזה בלי נשימה אל החולה, נגעה בכפות רגליה – והן צוננות…
“וֵי, וי! אסתר, אסתר!” – נפלט בכי מתוך לבה, והתחילה סובבת בבהלה ומחפשת מה להָחם בו את רגלי חברתה, – עכשיו נדמה לה כי רק בזה ההצלה תלויה…
אבל הכל קר בית, גם הכּסוּי של ארובת-העשן נצטנן כבר. אפילו גפרור אינה מוצאת:
“וי-וי! אסתר-אסתר!” – קראה שוב, ופרץ בכי חשאי מתוך פיה המתעקם, בכי של יאוש שטלטל כל גופה.
ופקחה הגוססת עיניה, הפנתה מבט – ונראו לה ילדיה:
עמד ישראליק סמוך למיטה, כשהוא מעורטל, מתכווץ ומסתכל בעינים מתמיהות, רועד, ושיניו נוקשות בתוך פיו, – ועל זרועותיו התינוקת הבוכה בקול נחר, מסרבת ומושכת את עצמה מאצל המיטה…
במבט של בינה ראתה זאת הגוססת – והרגישה, כי קרה באה עליה, וענתה באנחה חלושה: “אוי-או-יי” – ונעצמו עיניה…
ובו ברגע, חפזה הזקנה בידים פרושות לתוך חלל הבית, – נתבלבלה, ונרתעה לאחור עד למיטה, – ועמדה בידיה הפרושות כמגינה על המיטה…
ובכי גנח פתאום מפי כל, – ומיד נפסק על-ידי צליל עז וחד, צליל-שבר של זכוכית…
מעבר למחיצה נתפוצץ מה – ודמם, וידמו כולם בפחד…
בא נחפז אדם אחד נמוך, צוארון אדרתו זקוף, בלורית ראשו סתורה, פניו חיורים ומבטי עיניו תועים לצדדין… הדייר שמעבר למחיצה:
“העששית נוטה לכבות!” – אמר לציפּה בבהלה ותפס בשני הילדים הערומים ועטפם על לבו בתוך אדרתו.
שלהבתה של העששית התחילה שוקעת, מכהה ומתיזה ניצוצין דקיקין – ואין ציפּה יודעת מה לעשות.
“הדליקי איזה נר”.
“אין כאן נר, הָבֵא עששית שלך”.
“שלי עכשיו נשברה”…
ועמדו לאחר שיחה חפוזה זו אובדי עצה…
ולאור השוקע, נראתה במיטה בליטת הגוף השרוע בתוך צלליו מתחת לשמיכה שנתמעכה; נשקפו שני קוי לובן מן העינים ששקעו בחוריהן, בצל המצח, ונשמעה משם רתיחה דקה – והם אובדי עצה…
פגה, נשכחה סערת-ההרגשות שבלב האשה ה צעירה, פגו נשכחו ואבדו קטעי החרוזים וקרעי הרעיונות שרפרפו ורדפו אחרי האיש הלזה בדבּוּב שָקוּל ובאותיות מזהירות גם בשעת בהלתו – הכל בטל למראה הגסיסה, ואבדה כל מחשבה וכל עצה…
לא בטל רק זה שבלב הזקנה ובחושיה… היא – כבר ברור לה מה שצריכים לעשות בשעה כזו…
והנה זזה מעמדתה, נגשה בשלש פסיעות חפוזות אל החלון ושפשפה פסות ידיה בטַל הזכוכית, שרעדה וקשקשה מפני הרוח, וחזרה בקו הישר אל המיטה… עמדה במרחק פסיעה, זקפה ראשה כלפי הכותל שלראש המיטה – ואמרה בקול לאיזה נעלם העומד שם:
“המתן רגע… אל תלחש לה!”..
וקולה ודבריה הברורים עוררו גם את האיש והאשה מתמהונם – ונתברר גם להם מה לעשות…
נחפז האיש והניח את שני הילדים על הספסל וחש אל חדרו, למצוא חתיכת נר, – ובעברו הספיקה האשה להראות לו ברמז על ראשו הגלוי שיכסהו בכובע, לשום הרגע הממשמש ובא כעת…
בתוך העששית רק כעין גחלת לוחשת עוד באמצע זכוכיתה, והזקנה נראית כצל שחור – וכופה הצל על המיטה:
“בתי, בתי!… שמעי, אסתר!… אמרי מה לאמך!” – קורא קול הזקנה בתוך האפלולית.
“מַהַה, אִמ-מָאָא?” – שאלה הבת בלחש נחר.
“יודעת אתּ שיש אלוֹה”"
“יש אלוֹ-הַהַ”…
“זכרי! זכרי את אדוני אלוהינו!”…
הפסקה, גניחת התינוקת, שיָגעה ונוטה לישון, ופרוּק אצבעות, שפרסה ציפּה ידיה.
"כעת התחזקי, בתי. התחזקי ואמרי:
"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל! –
אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ! –
אֲדֹנָי אֶחָד!" – –
ושפכה העששית אור פתאום על הכל, – והגוססת התחילה לוחשת אחר אמה. ומאליה היא אומרת בדברי אמה המשַלחת אותה שמה, שמה…
ונפל פתאום אור נר – הדייר בא, כשמגבעת שחורה רחבת-שולים מצילה על פניו, – ונפל האור על פני הגוססת, ונסתכסכה ונאחזה במלה “ישראל”.
“ישר-אל, יִיִשׂ-רָ-אֵאֵל” – הגביהה את לחשה הצרוד ופקחה עיניה, – ונשקף לה בחזון: ישראליק בנה עומד מעורטל, והתינוקת – ראשה על כתפו…
וידעה הגוססת שהיא צריכה לאמור עוד – ואינה יודעת מה:
“ב-רוך… ברוך” – נוחר קול נשימתה ברתיעת שפתים ולשון, לומר איזו ברכה שגורה, – והיא מרגישה כי טועה היא… תועה ומתמוטטת… ופקחה עינים גדולות מתוך נשימה של בהלה ובקָשה… היא ביקשה את זה שהיה תומך תמיד בה ובילדיה – שמעיה בעלה למה אינו נגש לתמכה?…
ונתגבר על הטעות והבלבול אותו הקול, קול האם הקורא ברור, קורא בעוז של מסירת נפש:
"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל! –
אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ! –
אֲדֹנָי אֶחָד!" – –
וחזרה אסתר לאמריה… מאליהם הדברים נאמרים ומרפרפים… נמשכים הדברים ויוצאים מתוך הלב כנימוֹת זוהר… נמשכים עם בכי תינוקת מופלג ושטים ברפיון ורוָחה ונהָרה…
ורואים העומדים באור הנר, כשסנטרה של זו, שהיתה חיה עמהם, נד, זע ונמשך למיטה – ונשאר הפה פתוח…
וכל הפיות פתוחים בדממה…
וידעה הזקנה ראשונה מה יש לאמר עוד גם עתה.
ותעמוד על מֵתָתָה ותען ותקרא בקול של קדוש השם:
“בָּרוּךְ דַּיַּן אֱמֶת!”
ותפתח לַיְלָלָה – יללת החיים על המת, יללת גדולים וקטנים יחד עולה בבהלה טרוּפה…
הלא היא היללה אשר תקונן לפרט ולכלל, לחי ולמת, לשעה זו ולנצח על כל עולמותיו יחד – זעקה למָוֶת שאינו נענה – –
ובפני המות – בנשיאת עינים סמויות וידים פרושות למעלה בכי זקנה מדוּכאה רוטט ועונה עוד בצדוק הדין: “בּרוּך דין אמת!”… ואשה גוּצה מפרקת כפיה ומתחבטת על מקום אחד כנלכדה למרגלותי המתה, ביבבה דקה לחברתה תקרא: “אסתר-אסתר!” והבּנים – ישראליק בכוּתנתו הקצרה רועד מפחד וקור ותמהון, ובכיוֹ הומה בקשקוש שִנַים וברכיו תלכנה מים, – בשעה שהוא מחזיק ולוחץ בכל כוח את התינוקת הצנומה, הצורחת בקול נחר טרדני וחובטת בפניו לברוח, למלטה חיש מכאן!… ועל כולם מתפלץ בפרץ גניחות כבדות בעל הבלורית, נחפז כלהציל עוד מה – ואנה ירוץ בעוד לילה?… נחפז – ומתחת מצחו בה בשעה עדיין מפרכס, כחי בפני עצמו, אותו החרוז: “אז קרץ היופי לי”, או “לי נָאם היופי אז” – –
“אסתר-אסתר! אסתרקא!!”
והמשורר הצעיר תולש בבלוריתו על חרוז עלוב זה התובע את תיקונו גם בתוך הצער הזה ובפני המות גופו… והגוף השרוע בשתיקת המות – אֵם, בת, חבֵרה, אשה – אשה! – אם אף אחת מהן אינה רוחשת עוד כלום לקול הבכי והזעקה, וכוּלן אָין??…
בדיחותא (הוּמוֹרסקה)
ויהי בעת אשר המחלוקת, שאחזה את העיר רפה זה שלש שנים, על אודות הרב מטעה“מ (מטעם הממשלה) “משה סופר”, הגיעה למרום קצה! ו”צד" ב“צד” פגע בחימה שפוכה ומסירת נפש, ב“יהרוג ואל יעבור”… והנה פתאום, בסערת המריבות והמהומות, “עכּוּבי הקריאה” ו“המחאות”, קרחת פאות וזקנים ורעמי מכות לחי, דלטוריות ו“בקשות” באה הפקוּדה כי ק“ק רפה תבחור לה רב “מוגמר” ככל הקקו”ת בישראל! – וכתלי ביהמ"ד, אלו העדים לשלש שנות המריבה, כמעט שנפלו תחתם בהרעים הקהל פה אחד:
– דוקטור שִׁירֶר, דוקטור שירר!!! – –
ובאמת מאין תקח ק"ק קטנה כרפה, רב מוגמר לכל חוקותיו ומשפטיו, מלבד הרופא העברי שבקרבה? – – וירברבוהו…
ותקם הסערה לדממה, והעתים הראשונות צללו בתהום הנשיה, ואינן… רק שירה אחת קטנה על מי שהיה רב,משה סופר, שׂוּמה עוד בפי הילדים מ“הצד שכנגדו” – לעדה על הימים הנוראים ההם, וענתה לאמור:
“טאַנצט מיידען, אָפּעט ווייבער, מ’האט באגראבען משה שרייבער!”…
שירת העם, אשר חוֹסן אוצרה הוא תולדת הלאום, לא יכלה לעבור בשתיקה גם על דברי הימים ההם!
– דוקטור שירר, דוקטור שירר! – ענה ברעמו כל הקהל על שאלת הפקיד: “במי יבחרו?”
והד"ר הצעיר, היפה, בעל השפם המסולסל ופאות זקן, העשויות עד לתנוכי אזניו, הֵשח כמעט ראשו לפני הקהל, בגאוה מסוּתרת בענות חן –
רק קול מכעכע אחד הפריע את הדממה אשר נהיתה בביהמ"ד.
והרב הד"ר פתח שפתיו המלאות, אשר חָוְרו יחד את פניו, לשאת מדברותיו – ויסוב ויתוּר לו מקומו… וישב – ונסתתמו מדברותיו! –
גם אזניו כמו נסתתמו, ולא שמע את ברכת ראש-הקהל בסימן טוב, עד אשר שנה לו דבריו והשתחוה קרוב לאפיו… אז התעורר גם הרב ויכבדהו אף הוא בהשתחויה, ובפעם הזאת – עמוקה יותר מדאי…
עמוק עמוק הוא לב האדם, מי תכּן אותו! – הד“ר שירר אשר עוד בנעוריו בבית הגימנאזיום היה ראש המדברים בין חבריו, בהטיפם ל”דעות" שונות ומשונות; וגם עתה, כל בן-רפה יודע זאת, כי תמיד יָקֵרו דבריו כמעין המתגבר, בשִבתו בקונסיליום את “הד”ר הנכרי“, חברו שבעיר, עד כי אין לו, לגוי, מה לענות או למלאות על דבריו מלבד '! 'Ну да! Ну да (אמנם כן!); או רק ינוד לו בראשו המלא שכרון וחכמת הרפואה, לאות תודה על דבריו של טעם… וכעת “בעת לדבר” כזאת – איה הלשון המדברת גדולות? – מדוע כה נבוך? – אולי משום אימתא דצבּוּרא?… מי יודע? – אולי… אך לא! מי הוא כל הצבּוּר הזה? חנוָנים, מוזגים, מלמדים… המהם ומהמונם יגור?!… אבל, אולי משום בושת לפני הפקידים מיודעיו אשר בזה: כי היה פתאום ל”רב"? בני ישראל בישנים הם מטבעם! – – ואולי, יש לחשוב כי גם המקום גרם: בפעם הראשונה הוא רואה את עצמו בבית אשר כזה; בית רם ורחב, שכבת אבק על קירותיו שנתבקעו, ארון ותיבה, אשר לא ידע מה טיבם, מסביב יהודים רבים, וספסלים, ושולחנות קטנים שלא ראה כמוהם מעודו; – מה זר ומוּזר הוא המקום הזה! לכן נתבלבלו מחשבותיו וידוֹם.
אבל גם הקהל לא חכּה לשמוע “דרשה” מפי הרופא. אדרבא, המה היו מתפלאים ומשתוממים, ואולי גם נכלמים, לוּ דרוֹש דרש לפניהם. –
ה“מגיד” הוא?
ובכן הכל נעשה יפה.
רק תקות “גפ”ן הבבלי מבית לוי יליד ווילנא" נכזבה: – שלש שנות המריבה גידלו את המורה, גרשון בן פנחס בּולבּע, על-פי תעודתו, ויעשו לו שם “גפ”ן הבבלי וכו'" בהכניסם אותו “לכַהן פאֵר במקדש הספרות”, כי נתנו לו די “חומר” לקוריספונדנציות הרבה במה"ע – ועתה בעמדו נגד הרב, הכן (הוא החליף גם בגדיו לכבוד היום) ועט-עופרת וגליון בידו, לרשום ראשי פרקים מדרשת הרב, אשר אמר להריצה במכתב “לעתונו”, וכבר רשם עליו ממעל את הדברים האלה: “אחר פתח הרב את פיו וישא מדברותיו ברגשי קדש, וידבר ראמות ונשגבות על דבר”… והנה הדבר אין!… יביט סביביו וגם המדבר הזה נעלם ואיננו! – –
הרב יצא את הבית ויעזוב את העם לחתום ידם לו. –
והחזיון תם באין אומר ואין דברים. אבל כשרון המנאם הוא דבר ה', רוח ממרום, והוא לא יתן דמי לנפש בעליו עד אם הביעו את רוחו לפני אחרים. – ויצר גם להרב כי לא הטיף דרשתו אשר הכין לפני קהל עם ועדה. ויבקש לו שעת הכושר כל היום להשמיע לכל הפחות איזה רעיון מדרשתו לפני מי שהוא. – אז באה לפניו אשה חולנית אחת ותתאונן לפניו לאמור:
– אדוני הד“ר, מעודי אני אך דורשת ברופאים – ורפואה אין לי. – תמיד אלך מרופא לרופא – ובכל זאת אני אך נוטה למות. עד מתי, אדוני הד”ר, עד מתי?
והנה “הרוח ממרום” המפעם את המשורר לשיר שיריו – לפני עצי היער, זה המלאך הכופה את הסופרים לכתוב ספרים – למען “הסל”, הוא הרוח המושך את החזן ומעמידו לפני “העמוד” לכבד את ה' מגרונו – אף אם אין איש בביהכ“נ; הרוח ההיא נחה פתאום גם על הד”ר הרב ולא יכול לעצור במלין; כי בכאן מצא מקום לנעוץ את החדוּד היותר יפה של “דרושו”, בקנאו בו גם קנאת הרופאים; ויען ויאמר:
– כן הוא ביהודים: היהודי תמיד יתפלל ויתפלל – ובכל עת הוא מלא עוונות, חטאים ופשעים. היהודי תמיד ירחץ ויטבול – ותמיד הוא מנוול ומזוהם. – היהודי יתעדן תמיד במעדני “קוּגיל” ו“צימעס” – ופניו תמיד כפני מת! – וכן גם אַת תמיד תשאלי ברופאים – ותמיד הנך חולה… כלומר – ביאר בתוך כדי דבּוּר – ברופאים צריך לשאול כל איש אשר נפשו יקרה לו, אבל צריך גם לשמוע לעצתם אמונה: אם אני אמרתי לך כי תשתי עשרים בקבוקים מי מילברונן – ואַת שתית רק ארבעה עשר; ותבואי ותתאונני כי לא נרפאת עוד!
והאשה הביטה כנדהמה בשמעה שטף דברי הד"ר וגם לא הבינה לו.
חבל! הרב זרע דבריו על צחיח סלע; כי לא ידעה האשה לספרם לאחרים מאין בינה בנשים בכלל ובחולה בפרט. לכן לא נודעה תמצית דרשתו בקהל ודבריה לא פעלו את הפעולה הרצויה, ולא שינוּ את פני העיר ברב או במעט.
כן בדברים לא פעל ולא חידש הרב הד“ר מאומה, כי לא באו בקהל, גם הכסילים בק”ק רפה לא היו עוד מוכשרים להוָסר בדברים גרידא, ולזאת פעל הרב את הפעולות היותר נחוצות בכבודו ובעצמו, כלומר באומץ רוחו וברצון כביר שבו, ובדעתו היטב את עמו בכלל וקהילתו בפרט, הכיר את חוג פעולתו, שבו עמד איתן כארז, מבלי לנענע ראש לאיזה “צד” שיהיה… הוא עמד למעלה מכל הכתות והצדדים.
ראשית נודעה יד פעולתו על החייטים וכל עזי הפנים שבעיר; כי בטלוּ הלילות הטובים ונטלו מהם הסעודות השמנות ששחד להם מאז משה סופר, מי שהיה רב מטעה“מ לפניו. – עוד עתה ירד רירם בזכרם טעמן לשבח, ובאנחה יזכרו לברכה את הרבנית “זלוטה הספרנית” ב”מעדני מלכות" שנתנה להם. שָבתה “העבודה במזלגות”, עבודת “כלי קודש” שבתה! – –
ושנית – כי שינה הרב הד“ר “מקח” הנולדים והמתים. תחת שלשים קאפיקעס היה שלשה רובל ויותר שכר רשימת נולד או מת בפנקס – הרב הד”ר ידע ערך האדם, ויוקירהו מפז.
– אדוני הד"ר בן נולד לי…
– ושלשה רובל הבאת?
– קצרה ידי, אדוני הד"ר, לתת גם החצי, כן יעזור לי ה'!…
– מעתה ירחב לך בהוָלד לך בן עוזר על ידך! ובפחות מזה אי אפשר!… או בנוסח אחר כזה:
– אדוני הד"ר, אבי הזקן מת…
– ושלשה רוּבל הניח?
– לא, אדוני הד“ר, עלי ועל צוארי היה בחייו, קו”ח במיתתו. ואנכי עוד נתתי מכלי ביתי בעבוט ואעשה עמו את החסד האחרון. אנא יקח נא הד"ר שני רוּבל, עתים רעות היום!
– מעתה יקל לך כי נמעט אוֹכֵל אחד מביתך! ואין לפחות! –
ובחתונה? אז לא יחפוץ גם לבוא בטענה ומענה:
– חמשה רוּבל – יענה בקיצור – ואם אין לך – לך וּלוֵה ותפרע “ממתנת הדרשה”! – –
“הלא דוקטור הוא, והוא לא יוכל להיות משרת-חינם בעת לגימת-יי”ש כהרבנים שלפניו" – דנו בעצמם בעלי הבתים שבעיר. –
וישמור הרב במשמרת כהונתו כדבעי.
ועסקי הקהלה בכלל? – אך הישים הוא לבו אליה, אם היא לא תפנה אליו ותדרשנו? –
אך פעם אחת דרשוהו – וימָצא להם.
וזה הדבר:
בבית התפילה לחייטים גדלה המריבה משבת לשבת מעת שאוּשר הבית מהרשות. הם כבר מִנוּ להם גבאי, גזבר, גם “מלוּמד” כבכל בתי התפילה המאוּשרים כדת. ויואל הגבאי לשבת על הבימה בעת הקריאה יחד את המלוּמד על ספסל אחד מעבר מזה, ולהושיב את בעלי “המעמדות” על הספסל השני מעבר מזה. אך בעלי “המעמדות” חפצו להכּבד “בעלייתם”, ויבקשו כי האחד מהם ישב את הגבאי, והשני – עם המלומד. הלא שילמו בכסף מלא, ואיה כבודם אם לא יהיה מקומם על-יד “ראש” בשבתם על הבימה? –
סוף דבר… אבל היש סוף לדברי ריבות כי החלו בבית התפילה של חייטים? – – – ונפש זקני החייטים קצרה בשבת אחת מריב ומעכּוּב הקריאה, וייעץ אז להם “גפ”ן הבבלי" מיודענו (כמובן הוא בא בכל שבת “למקום המעשה” בתור קוריספונדינט) – היודע היטב על מה נעשה בישראל רב מטעה"מ, כי יפנו אל הדוקטור הרב והוא יכריע ביניהם. וישלחו את מי מהם לקרוא לו לבוא לבית תפילתם.
ויען הרב: אם הם צריכים לו – יבואו אליו, כי לבית-תפילה לא ילך.
ויתפרצו כל החייטים מבית התפילה, ויעלו כולם לבית הרב.
ירא הרב וישפוט!
– Папа, папа, җиды идутъ [ש1] * הודיע דבר בואם בן הרב שהשתעשע אז על החלון, וירא בעלות המחנה אל ביתם.
הרב ראה ויבהל!
ויתן צו כי יבחרו להם “צירים” – ויעלו הצירים לבוא לפניו, כי את כולם לא יקבל.
והנה ריב על ריב לפני פתח בית הרב: במי יבחרו? ומי ילך להם?
עד אשר התנשאו בעלי “המעמדות” בעצמם ויעלו במעלות.
אחריהם רדפו תיכף הגבאי יחד את המלומד, ויבואו הביתה.
והד"ר יצא מחדר משכיתו לפרוזדור ויעמוד לדון:
– מה הוא הריב ביניכם?
– אדוני הד"ר! – קרא אחד מבעלי “המעמדות” – על-פי “דין תורה שלנו” צריכים לשבת בעלי “המעמדות” בעת הקריאה, אחד את הגבאי ואחד את המלומד; ועתה הגדול הוא הגבאי מהדיין כי יחפוץ לשנותו? –
– לך ושאל לדיין… – ענה הד"ר אשר לא הבין מה הוא שׂח.
– אדוני הד"ר! – קרא כמנצח הגבאי הנלהב – אם הספסל הוא שלי – הלא יש לי גם “כוח והרשאה” לחוות דעה מי ישב עליו ולא כל הבא לשבת ישב!
– “מנהג ישראל – תורה”! – הסכים המלומד, ויחלק פלגות זקנו הרחב, ויעמד את פניו כפני אחד ה“נכבדים”.
– הספסל הוא שלך? – שאל הרב את הגבאי – אם כן קחהו הביתה ולא יהיה ריב בשלו! –
– כן, כן! – צדק מאד האדון הד“ר – קרא בשמחת נצחון השני מבעלי ה”מעמדות".
– בביתך “תחַוה דעה” על אודות הספסל, ולא בבית הכנסת! –
– לא, אדוני הד"ר! – קרא הגבאי – כל הספסלים שלי הם, וגם בית התפילה, כי גבאי אני! –
– כן, “מנהג ישראל – תורה”! – אישר המלומד.
– אם כן – ענה הרב – הדפם גם מהספסל השני, כי שלך הוא!
– אבל ה“מעמדות” שלנו הם – קראו בעלי המעמדות נבהלים – ואנחנו קנינו “עליותינו” בעוד אשר היה הוא “כאחד מאחינו”…
– אם כן – קרא האב בהתרגזו, כי סבלנותו הלכה הלוך וחסור, – יהודים שוטים! עשו לכם ספסל גדול, שתוכלו לשבת ארבעתכם יחדיו וחדלו מריב!…
– לא, אדוני הד"ר! – ענו בעלי הריב כאחד בצחוק קל – אין מקום, ולא כך הוא הסדר! – וגם המלומד חפץ לקיים את הדברים לאמור:
– אדוני הד"ר, מנהג ישראל…
– לכו לכם לדיין את מנהגיכם – קרא הרב בחֵמה מקוצר רוח.
– אבל, אדוני הד"ר! – החל הגבאי.
– לכו לכם! לכו לכם! – קרא הרב ולא אָבה לשמוע עוד ויפן שכמו לעזבם. –
– אדוני הד“ר! – קרא אחד מבעלי ה”מעמדות" – לא נתּן לך לעבור מזה עד אם תראה בצדקתנו, ותשפוט! –
– לכה מזה, נבל! – קרא הרב וירקע ברגל.
– הלא אתה “רבינו” ולא הדיין, “ועל-פי הזאקון”…
– Вонъ! Вонъ! נתן הרב בקולו על עזי הפנים – –
ומאז לא נפל עוד דבר בעיר כי יצא הרב למענו “מחוג פעולתו”. –
אפס בסור החלי-רע לק"ק רפה אז ראה את עצמו הרב אנוס על-פי שתי חובות לצאת לדבר באזני העם; חוב הרב לקהילתו, וחוב הרופא לעירו.
ויבוא בשבת, בעת התפילה, ביתה המדרש בנשיקה: בנשוק הקהל את ציציותיהם ל“דבריו חיים וקיימים ונחמדים”.
– מנהג אזיאטי! – אמר לנפשו בהשליכו סיגרתו העשֵנה אחריו. ובמבטו הסב את כל הקהל, וכולם זה לזה שואלים ברמיזה: “מה זאת?”…
ו“גפ”ן הבבלי" הבין מדעתו על מה בא הרב, וילחוש הדבר באזני אחד האברכים, חתן גביר ומשכיל, ויהס האברך המשכיל את העם לאמור:
– הסוּ! – האדון הד"ר… לא! – האדון הרב בא לדרוש על-דבר החלי-רע! –
הרבה דרשות שמעו בני רפה: על-דבר בנות צלפחד וחושים בן דן, אתונו של בלעם וחמורו של ר' פנחס בן יאיר, הגיהנום והגן עדן, שיטת הָמן בערכין ומַחלוקתו, ימ“ש, עם הרמב”ם בקידוש החודש וכו' וכו'; גם שמעו דרשות “מטיפים”, חדשים מקרוב באו, המדברים אל בני ישראל – ויסעו, ויברח יעקב. – אבל דרשה על-דבר החלי-רע ומפי הד"ר, מי שיער כזאת!?
וכל העם נצבו כאבני שיש, ובבית הָשלך הס…
אז נזכר הרב את אשר שכח לשׂום לב עד הנה; הוא חשב ויערוך מדברו במוחו במליצה רוסית, ואליו לדבר באזני העם “יהודית” למען ישמע! – אבל הלא כבר הסכין לדבר “יהודית” עם חוליו, יכול יוכל! –
אז החל בקל צלול ושוקט כשיח סוד שרפי קודש:
“עליכם לדעת כי החלי-רע בוא בא אלינו… החלי-רע זה Страшный бичъ природы ל- родъ האדם!” [ש2] *
והרב נבוך כמעט בהשָמע לאזניו היהודית המשונה שהוא מוציא מפיו… ויגמגם עוד דברים אחדים מטורפים, רוסית ממולחה זרגון, וירא כי נאחז בסבך ואין לפנות… ויעש מעשה המוקדוני: הניף החרב והֵתֵז הקשר בבת אחת! – ויסיים תיכף במאמר חד וקצר (ובזרגון צח ונקי!) לאמור:
“על כן כל איש אשר יחוש כאב מה בבטנו, או שלשוּל – ימהר ידרוש בי… ר”ל ברופא!…"
כמעט שפנה לרדת מעל הבמה נזכר כי פרדוכסיו המחוכמים, שלא זכו להאמר בעת בחירתו, יהיו כדבר בעתו בעת החלי-רע; ואם לא עכשיו אימתי ישָמעו בין החיים? – ותחס עינו עליהם וישב עוד אל העם ויאמר:
“העידותי בכם היום כי יהיה נקיון בבתיכם! – לא הנקיון של פסח – היהודי יתפלל ויתפלל ותמיד הוא מלא עוונות ופשעים; היהודי יתעדן במעדני “קוּגיל” ו”צימעס" ופניו תמיד כפני מת, היהודי ירחוץ ויטבול תמיד – ובכל זאת מזוהם ומנוּול. היהודי תמיד ינקה, יכבס וילבן – ותמיד סחי ומאוס בביתו ובכליו! – לכן לא לנקיון כזה אני מצוה אתכם אך על Чистота שיצוו לכם הנאדזיראטעל והאוריאדניק!" – – ויצא. והעם שב לתפילתו:
צור ישראל קומה בעזרת ישראל!…
יותר אין לספר מהרב – וברפה שלום על ישראל.
א
משנכנס אב עם תשעת ימי האֵבל שלו – נכנסה שמחה בחדרים, בכל בֵי-רב שבישראל, הואיל ודין מפורש בשולחן ערוך שאין מכים את התלמידים בימי פורעניות אלו. אף אנו, תלמידיו של ר' מרדכי הבֶּרשָדי, כמובן, בשורת הדין היינו.
רבנו זה מטבעו איש רך הלבב היה, אלא אם השיעוּר מוּקשה היה – ואיזה שיעוּר אינו מתקשה לאחר עיון? – נעשה אגרופו של הרב קשה כצור. אבל ב“תשעת הימים” הניח לנו רבנו משיעוריו המפולפלים והעמידנו רק על “גמרא פשוטה” שהיינו לומדים מאלינו ומכינים לבחינתו; ועם הנחה זו, הונח לנו גם מכל מסטָר גלוי וגם מכל צביטה נסתרת, ומעין רוח של חסד ורחמים עברה ונח רבנו גם מזעפו שבעל-פה. שוב לא “בוּרים”, “ראשי סוסים” וגויים או “שקצים” מַמרים היינו, אלא “בנים” מ“בני ציון היקרים המסולאים בפז” שבקינות נעשינו; ואף הקינות, שלמדנו אז, אך יגון נעימות מסכו עלינו, יגון אהבה לאותה העגונה “בת-ציון” הענוגה והעלובה…
בשנה שעברה קרא לפנינו רבנו רק מקצת מן האגדה “אַקַמְצָא ובר קַמצא”, אך בשנה זו משגדלנו, הוא נעתר לנו שיקראנה עמנו עד תוּמה. אך הוא הוסיף לנו נופך משלו וקרא לפנינו גם ממדרש איכה.
שש שעות בלי הפסק ישבנו ושמענו במעשי החורבן… יחד נדחקנו ילד ברעהו, כבני-צאן בשעת סערה, והקשבנו… ורבנו הולך וקורא בקול חלש ועצוב הנסכּר לפעמים בדמעה מחנקת, ולפעמים איזה קול רך ונוגה עולה כנגדו מבינינו בשאלה ותמיה כלפי מעלה… איני זוכר כעת, מה שאלה שאלתי אני אז, שעליה זקף הרב את עינו לשמים ואמר: “רבונו של עולם! תן אתה תשובה לילד זה, כי אני מה אשיב לו?!” ומתוך דמעות זולגות חזר לקריאה בגניחה מלבו… ואני – אני דימיתי אז, כי עוד מעט ויבָּקעו השמים ולהבה תלהט ארץ, כי ירד אֵל והתעורר על דם עבדיו השפוך, כי איך יחריש, יתאפק עוד? –
ובאותו ערב, זכוּרני, יושב הייתי על האצטבא שלפני בית אמי, יחידי ישבתי ועיני שוטטו על פני השמים, כמו ביקשו איזה דבר בתהום התכלת, כמו קיווּ לראות אנשי הפלאות ההם, את הילדים הטהורים, והקדושים שמסרו נפשם על קדוּשת השם, – את נשמותיהם, את צלליהם הם כולם; הלא שמה יתהלכו, ירחֵפוּ…
אך טהור טהור הרקיע, – זך ונקי ואין כול בו! מתנשאה תהום התכלת מעל מבּטי, תתרומם, תתעמק עוד – ואין סוף ואין תִּכלה וכל תמוּנה אין שם… אין גם צל עובר, גם “קול דממה דקה” לא ישָמע.
ואיָם איפוא “מלאכי השלום, מר יבכיוּן”. האבות והאמהות, משה הרועה, ירמיהו הנביא וכל אלה אשר לא יתנו דמי לו, לאל רחום וחנון? איפה הם, אַיָם?…
רעדה אחזתני, ואני עודני יושב על מקומי. דומם אביט, עוד ועוד אביטה… הנה התרוצץ ממרום התהום ונפל למטה כוכב בן-רשף, האיר נתיב אש ירוקה – ויעלם.
“לא במזלי!” – לוחשות שפתי בחרדה את הלחש המקובל למראה מזל נופל.
והנה עוד “מזל” אחד נתעופף ונפל וטבע בחושך… גם מעבר השני אחד… ופתאום – עדת “נפילים” כאחת הָשלכה מן השמים! נדלקה צללה – ואינה. פחד אחזני ואליט פני בכפות ידי הקרוב, עצמתי עיני מראות…
גם על משכבי שבעתי נדוּדים בלילה ההוא. בחושך אשר מסביבי נראו לי צלמי בלהות, אשר רגע קטנו כגמדונים – ופתאום ישתרעו, ישתַּנו, יֵעָבוּ ויגדלו כעוג מלך הבשן, כגוג ומגוג, מפילים אימה, ובטרם תראם – ואינם, ואחרים מבצבצים וקופצים עליך כעדת לצים… אדים וחום ימלאו את הבית… קול נחרות ונשימות ישנים נשמע מן החדרים, רק אני לבדי ער ולבי יהגה אימה… אעצום עיני אשכב כאיש נדהם; והנה מתהום החושך נפלטים ועולים עגוּלי אש צבעים כהים הרוחפים, שטים ודוֹאים על הרוגים חללים המוטלים שם מטה בחושך, ודם פגרים מדוקרים תוסס ורותח… אֶקשַב – ורבי קורא עליהם בקול ענות חלוּשה מתוך המדרש, והצרצר מצרצר ומצרצר, – אתהפך ופני אל הקיר, אביטה לקו אורו של הירח אשר שלח מבעד תריסו של החלון… עיני נעצמות… ופני ילדים חִורים יִדודון, ידודון על פני הנהר, בסירה ידודון בין גדותיו הירקרקות – וכקול פעמונים באזני: “שמע ישראל!” – קראו כולם פה אחד, ובבת אחת נפלו המימה – –
ושוב דממה וחושך. רק הצרצר שרוק ישרוק בלי הרף…
אתנודד, אשליך מעלי את המכסה – חם לי ורע לי… ושוב קול רבי נשמע בָאֵר היטב, גם פניו אראה – הוא מתרגם לנו את המעשיות הנוראות שבגמרא “גיטין”, – והרי אשה הולכת ומחפשת סביבי… סכין היא מבקשת לשחטני, כאשר תעשינה “נשים רחמניות” רבות… מתכנס אני במכסה, אעצום עיני, ועליהן את ידי אשים ואדחקן מאוד… אך תהום החושך עדיין היא פולטת כתמי אש ומראות מרגיזים –והצרצר עדיין הוא מצרצר ומצרצר…
זיעה קרה הטפיחה גֵוִי, רע לי – ושוב אתהפך מצד אל צד – – –
איך ומתי נרדמתי איני זוכר, אך מתוך לחץ כבד על לב הקיצותי – ואני כבוש בזיעה… ומה הוא הקול הנשמע?…
קול צרוד כמעט, רך ונובע בנועם תוגה, הולך מן החדר השני… משתפך הוא בנכאים וכלה בגלגוּלים… אשמע והוא קורא ומושך:
"הִקָּבְצוּ בְנֵי יַעֲקֹב כֻּלְּכֶם,
קִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל בִּגְדֵיכֶם,
כִּי בְּפִשְׁעֲכֶם שֻׁלְּחָה אִמְּכֶם!…"
מה זה? – בת קול משמים יוצאה? ירמיה הנביא או רחל מבַכּה על בניה? מי פה? והן לא מִקסם חזון ולא חלום-ליל אתי, – הלא אך עתה הקיצותי… הרימותי ראש, נטיתי אוזן להקשיב – הקול מוסיף והולך מן החדר הסמוך… בלב הולם וחרד ירדתי מעל משכבי, וכמתגנב נגשתי לאטי אל הפתח, וביד רועדת סילקתי כמעט את המסך המבדיל – ואשלח ראשי ואביטה…
לנוגה ליל בהיר זקן אחד יושב ארצה למול החלון הפתוח, יריד בשיחו, אף יניד ראש וזקן מדולדל… והנה בפתח שם מימין – אוי! פחד וחרדה! – תמונה לבנה עומדת שם!…
“ה' עמך!” – קול אמי בא אלי ממיטתה: “למה ירדת ממשכבך?”
“מי הוא זה, אמי?” – שאלתי בלחישה, מיראה.
“זקן אחד אורח – קרוב למירל; ישנת ולא שמעת בבואו לפני שעה”.
“וזה הלבן שבפתח?… שם, שם עמד…”
“שוטה שלי!” – משיבה אמי: “בודאי שמואל הוא שירד גם הוא לשמוע בתיקון חצות של זה. יהודי חסיד הוא זה” – הוסיפה אמי: “והרי הוא עורך ‘חצות’, מארץ ישראל הוא בא. בארץ ישראל זקן זה גר…”
“בארץ – ישראל?!” – קראתי משתומם.
עמדתי ולא יכולתי למוש ממקומי, לטשתי עין לראות פני היהודי שמארץ ישראל – והנה תמונת זקן המתנודד לנוגה הירח ומקונן בנעימה ופניו לא יֵרָאו; עמדתי עד שחזקה עלי מצות אמי, לחזור אל המטה ולישון.
שכבתי – והקול הנמוך מוסיף והולך בדממת הליל, הולך ושוֹבה לבבי בנעימותו ויַמסהו בתוגתו, ובהגותו נכאים כמו יסוככני וינידני – ואני הסתר אסתיר פני בכר – הנה אני נרדם שנית, אך לבי ער, ולאזני עוד ימָשך אותו הקול…
ומתוך שנתי נפשי יודעת, כי אותו היהודי הביא לי מה מארץ ישראל, אבל הוא עוד לא פתח את אמתחתו; עוד מעט יפתחנה – ואראה…
ב
“ואיה היהודי מארץ ישראל?” – שאלתי את אמי תיכף בקומי בבוקר.
“כבר נסע מזה” – ענתה אמי.
הֵיך? –
הה, הוא נסע ולא ידע את אשר עולל לנפשי; כל היום ההוא הייתי כחולם מחזון ליל אתמול, אשר נדד ואיהו.
אז היתה עוד ארץ ישראל בעיני כעולם אחר טמיר ונעלם, “מעין עולם הבא”. עד אז לא ראיתי עוד בן אדם, שיאמרו עליו כי זה התהלך בארץ ההיא, כמו שלא ראיתי עוד מת הקם לתחיה ושב מעולם הנשמות. – אני אמנם שמעתי, כי יש “שם” יושבים לפני ה', שבשבילם מטילה אמי לקופת רבי מאיר בעל נס פרוטות נחושת בכל ערב שבת; אבל כי יתהלך בקרבנו, כאחד מאתנו, יהודי “מארץ כנען” שבחומש – כזאת לא קיויתי לראות!
ויהודי “מארץ כנען” היה אתי פה בבית אחד, ואני לא שמעתי מאומה מפיו על אודות הארץ ההיא! ומירל זאת ובעלה (השכנים שבביתנו) חמדה גנוזה כזאת היתה אתם ופטרוה תיכף!
איך? יהודי מארץ ישראל – והרי אפשר שגם בשורה הביא עמו על משיח בן דויד!…
וראה – איך תשקוט כך העיר כאילו דבר לא נפל בה – והרי יהודי מארץ ישראל היה כאן!
אבל עירנו באמת לא שקטה. היום היה יום הכניסה שבשבוּע – והנה יריד: הרחוב מלא עגלות, קרונות, סוסים וּשוָרים, היהודים רצים בהולים ונדחפים באמצע למשש בכליהם ולבדוק בעגלותיהם של אכרים; וקולות של חנונים וחנוניות וצלצול כפות-המאזנים נשמעים בערבוביא מן החנויות… גם אמי עומדת בחנותה עסוקה במשא ומתן עם כפרי “קונה” אחד… ואני – איך אתאפק? הנני עומד ומושך את אמי בסינרה ושואל בלי הרף:
“אמי, אמי! אנה נסע היהודי מארץ ישראל?”
ואמי זה כמה פעמים שָתה ידה על פי, רֶמז שלא אטרידה עכשיו בשעת שיחה עם “קונה”, – אבל אני שב לשאול:
“אמי, אמי! מה שמו? מה שמו?”
“רבי טוביה, רבי טוביה! – וחדל!”
“אמי, אמי! הישוב עוד אלינו רבי טוביה?”
“ישוּב, ישוּב!” – משיבה אמי מתוך טרדה, ואני עדיין מסופקני, אם הבינה שאלתי:
“מי, אמי? מי ישוב? היהודי מארץ ישראל? רבי טוביה ישוב לכאן – ישוב?… ואלינו, אמי!? – אל ביתנו ישוב?…”
“אֵי, אי שיינה-רחל!” – קוראה מירל, שנכנסה מחדרה אל החנות: “אַת מפנקת את בנך! הראית עוד ילד כמוהו – שלא תשלוט עין הרע – בחוּר שלא יאבה לדעת עול פרנסה! – את כפיך הייתי קוצצת אילמלי הייתי אני אמך ומשכתַני כך בסינר בדבּרי עם קונה!”
“מירל, מירל!” – אקרא אליה, בדעתי כי קִצפה הוא רק כקצף על פני מים: “מדוּע כה מיהר היהודי מארץ ישראל לנסוע מזה?”
ופני מירל משתנים מרוגז לרחמים, והריהי מניעה ראש באנחה ואומרת בסמיכת הסנטר על כף ידה:
“אוי-אוי – הלואי שאשקר!… אני יראה שלא יסתַמא חלילה לגמרי… רבונו של עולם! עינים כאלה, שהיו מאירות ומסתכלות בתורתך הקדושה!… לֵך התפלל, לך, משהלי, – וטוביה שלי, אם ירצה השם, לכשישוב ברפואה, יבוא שוב לכאן, כי דרך הנה “ילך” לארץ ישראל, – על כן הֱוֵי שוקד בתורה, הכון שלא תכָלם אם יבחנך אז רבי טוביה זה שלי!”…
במענה מירל נחה דעתי כמעט, ואלך החדרה ובפי בשורה: יהודי מארץ ישראל בא – ובביתנו היה!
ואותו היום ערב תשעה באב היה, ונתּנה לנו חופשה מן החדר, כנהוג, מעת הצהרים עד למחרתים בבוקר.
יום של חרות – יהיה איזה שיהיה – יום שמחה הוא לכל בר בי-רב. רצים תינוקות ברחובות העיר וגם מחוץ לעיר; ובו ביום, בערב תשעה באב – הכל, כל העושים להם חרבות, יוצאים להתגרות מלחמות את הקוצים והברקנים, הצומחים בכל מקום נִטָש. הקוצים ההם נעשים לנבוכדנצר וצבאו, טיטוס וחילו – והמלחמה נטושה!…
גם אנחנו, בני חדרנו אנו, עשינו נקמות באויב, ב“צבא” הרב אשר היו לנו מאחורי בית רבנו! – כל הקיץ שמרנו על הקוצים הגדֵלים שם ולא נתַנוּ לעִזים לרעות בם; יעלו ויצמחו השונאים, ולוּ “כגובה ארזים” גבהם יהיה – יומם יבוא! בא היום – וברעש תרועת מלחמה הסתערנו על האויב:
“פּוּרה דרכתי לבדי וּמעמים אין איש אתּי!!” – יקרא גָדיל הקטון ברמסו בקוצים, עיניו נוצצות ופניו פני להבים, כגבּוֹר מלחמה יריע אף יצריח, אך לנפשו הוא נשמר פּן ידָקר או יצָרב, חלילה, – נער מפוּנק ורך לב הוא. אבל לא כן נפתלי, הוא השליך נפשו מנגד “על מרומי שָׂדָי”, – בא בתוך הקוצים הרמים והנשׂאים, אשר עממוהו מסביב ולא ירָאה, רק קולו נשמע בקראו: "על שלשה פשעי אדוֹם ועל ארבּעה – לא אשיבנוּ? לא אשיבנוּ? לא אשי-ב-נוּ?!… ומקול נשמו ושאפו רוח וחבּוּט מקלו בסבכי הקוצים, נראה כי הוא עושה שם נקמות במוראים גדולים.
אך אני עמדתי אז כאיש נדהם ולא לקחתי חלק במלחמה. היהודי מארץ ישראל מילא את כל לבבי, וכל מעשי חברי כמה נקלים היו עתה בעיני. נשתמטתי משדה המלחמה ואבוא הביתה…
“ויבוא הפליט!” – קרא לקראתי הדוד צבי, בעלה של מירל, כמעט שדרכתי על מפתן חדרו.
ביתנו שנשאר לנו לנחלה מאת אבי, שני חדרים גדולים היו באמצעיתו. בראשון גרה מירל עם אישה, בטלן שמח וּקצת שוטה, “הדוד צבי”, ובשני, מעון אמי היה. משמאל היה עוד חדר צר וחנוּת צרה וארוכה, ששם גר הנגר, הבחור שמואל, עם אמו; ומימין היתה חנוּתה של אמי והמטבח המשותף לאמי ולמירל. צאתנו ובואנו אל חדרנו היה דרך חדרה של מירל, – ויהי מדי בואי מן החדר, ופגשני “הדוד צבי” בשמחה ובנגינות-הטעמים, כקורא במגילה, לאמור: “ויבוא המ-ן!” הוא בתמימותו הנוחה חשב זאת להלצה יפה ולא שׂם לב לרוגזי; אך פעם אחת, כשמוע אמי קריאתו זו, נתרעמה גם היא: “איזה המן הוא לך? כך קוראים לתינוק מישראל? בושה!” ומאז לא ידע "הדוד צבי, איך לקדם את פני בבואי. אך הפעם, בהמלטי מן המערכה, נמצא לו כתוב אחר – וקראוֹ הדוד צבי בכל עוז, ואם כי בלא נגינת הטעמים “ויבוא הפליט!…” לפסוק נאה זה, דבר בעתו, צחקתי גם אני, והדוד צבי מאוּשר היה בהמצאתו.
הדוד צבי היה מאותם הטפשים הנוחים שהילדים אוהבים אותם כחברים טובים; יהודי גדול ובעל זקן, ואינו מטיל שום יראת הכבוד על הקטנים – ואדרבא!… אף אני חביב היה עלי הדוד צבי, יותר מכל אנשי עירנו; הללו כולם טרודים, מדברים משוחחים רק בדבר “אכרים” ו“עסקים”, ורק הוא בטלן שקט הנהנה מן החיים, רק הוא, כנראה, זוכר ויודע כי חפשי הוא מן החדר… ועל כן ירחם את נערי החדר אף יתהלך אתם כרֵעַ.
“הדוד צבי!” – פניתי אז אליו תיכף: “מדוע נתתם להיהודי מארץ ישראל לנסוע מזה?”
“שוטה שבעולם!” – ענני הדוד: “ומה תאמר, למשל, אם אומר לך, למשל, כי בשביל עיניו הכואבות היה עליו למהר למומחה, רופא העינים שבגוּבֶּרני?” (כרך הפלך).
“הישוב עוד אלינו?”
“בודאי ישוב, הדרך לארץ ישראל הרי בדרך עירנו הוא!”
“האומנם כן?” – קראתי משתומם: “ומדוּע זה לא יסע לפעמים מי שהוא מכאן כרבי טוביה לארץ ישראל?”
“נער טפש! אבל הלא רחוקה הדרך מאד, ויש לנסוע שמה, למשל דרך הים, ים אוקינוס~”
“אבל מדוע שב הלז הנה מארץ ישראל. למה בא?”
“הריני אומר לך, למשל,שיש לו תביעה לאייזיק קרובו במועט, שהלז אינו מסלק לו ר”ן רוּ“כּ למשל, שנשאר חייב לרבי טוביה על הדירה שקנה מידו בצאתו לארץ ישראל”.
“ורק בשביל זה שב?”
“הריני יכול לאמור לך, למשל, כי גם לשם רפוי עיניו בא”.
אולם כלום לידיעות כאלה צמאה נפשי? והנני שב ושואל:
“ומה עשה בארץ ישראל? – וכל היהודים אשר שם, מה הם עושים?”
“שוטה שבעולם! מה יעשו? – יהודים כשרים, הם יושבים, למשל, בבית המדרש ובכל יום ויום יש להם, למשל, ‘יאהר-צייט’ אחר, של איזה צדיק, והם שותים יי”ש ואוכלים צמוקים ותאנים, למשל!…"
עזבתי את הדוד הטפש ולבי נשאר ריק כשהיה.
ובלילה כאשר אחרנוּ לשבת בחוץ, כנהוג בליל זה של תשעה באב, נתגלגלה השיחה על רבי טוביה, והנה החלה מירל לקלל את אייזיק קונה בית רבי טוביה, ובקצפּה זלזלה כמעט גם בכבודו של רבי טוביה, כי הוא רק חכם לאחרים, ולא לו; רבי טוביה “היועץ”, רבי טוביה “הבורר” לא ידע איך להזהר מבוּר ועם הארץ כאייזיק: “האמין בו בגוי זה, עכשיו נשאר בלי פרוּטה!” – קראה מירל בחמתה.
דברי חולין כאלה וכאלה על יהודי מארץ ישראל לא יכלו להשתיק געגוּעי; הגיתי בו יום ולילה, ונפשי כלתה לעת שובו למען אשמע, אראה וארגיש בו מריחה של “הארץ אשר נשבע לאבותינו ויקדשה”,… מדי בוקר, רק נפקחו עיני, קפצתי מיד מעל משכבי ואביט למעון שכנינו, לראות אם כבר בא רבי טוביה. בשבתי ב“חדר” ולאזני נשמע קול פעמונים ורעש אופנים של איזו עגלה עוברת – מיד הלם כפטיש לבי: “רבי טוביה הוא הבא בעגלה זו!” – ונתבלבלה דעתי ולא ידעתי מה לענות לרב, ואשׂבע מהלומות וחרפות. ומדי שוּבי מן החדר, מיהרתי רצתי הביתה, ולא נמשכתי לשעשוּעי חברי, כי אמרתי: הנה זה אמצא שם את היהודי מארץ ישראל.
וכה יום אחר יום יעבור, ו“הוא” איננו עוד… שואל אני באנשי ביתנו, אך גם הם לא שמעו על אודותיו מאומה.
“הדוד צבי!” – פניתי פעם אל ידידי זה, בשאלה של בקשה ותחנונים: “מדוע לא תכתוב מכתב לרבי טוביה לשאול לשלומו?”
“שוטה שבעולם! אם רבי טוביה לא יכתוב לנו, סימן הוא כי עיניו לא יתנוהו – ועתה… אם אפילו, למשל, אכתוב אני אליו – מה אני מועיל, אם הוא לא יכתוב תשובה, למשל?!…”
וימים אחרי ימים עוברים ו“הוא” – היכן הוא?
ובחדר הנה זה יכנוני בשם חדש: “היהודי מארץ ישראל”… כי באחד הימים, כאשר נלאה כבר הרב מהכותני על בלי דעתי את השעור, ואני בכיתי מרה, כפף זה אלי והתחיל חוקרני בפה רך:
“ומה זה היה לך? מה חסר לך? מטובי התלמידים היית, מן ‘הכתה הגדולה’, ועתה – מי הסיר את ראשך מעליך?…”
דברי רכות אלה המַסו את לבי ולא יכולתי עוד התאפק:
“אני מתגעגע על היהודי מארץ ישראל” – עניתי בתום לבי – ופרץ שחוק התלמידים עלי:
“היהודי מארץ ישראל! היהודי מארץ ישראל!” – התחילו כולם קוראים לי מאז.
אף הרבי בקצפו סוטרני על פי בחרוף וגדוף “יהודי מארץ ישראל, יפח רוחך!”
ומה גדול הכאב אם בדבר הקדוש לך יחרפוך!…
ג
אני עומד כפוף על קערה מלאה חמים, ואמי חופפת וסורקת ראשי לכבוד יום טוב – ערב ראש-השנה היום. ופתאום נשמע קול בבית: “רבי טוביה בא!” – וכרגע הנני עומד בחוץ, אף כי שערותי עודן שותתות מים…
מעל עגלת יוּדיל בעל העגלה יורד איש זקן, אחוז ביד הדוד צבי… בלי ספק זה – “הוא”… ו“הוא” – זקן ככל הזקנים אשר ברחובותינו, גם לבוש הוא כמוהם, גם מקלו איננו של “סַנְפְּרינוֹן” אף לא מין “מקל שָקֵד” או “עצי שִטים”, כי אם של גֶמי סתם הוא, ממש כזה של רבי שלמה השוחט… האפשר הדבר שזקני ארץ ישראל ככל הזקנים הם?
עיניו פתוחות, וגם לא אדומות, ובכל זאת, אוחז הדוד צבי בידו – ו“הוא”, צועד אחריו בזהירות, כמו ימשש את האדמה תחתיו… ומניעה מירל ראש ואומרת בלחש לאמי, המנגבת אותי במטפחתה: “ומה? – האם לא אמר לבי לי?… אלי! – עיור, עיור הוא”…
והנה הוא יושב לו אל השולחן ושואל בשַחקה של חבּה לשלום אנשי הבית.
“הננו בקו החיים והשלום!” עונים לו בשפה רפה ועצבות…
“שלום עליכם”… אמרתי כנכלם, בגשתי אליו בזהירות של כבוד ואתן לו שלום, ובערמה החזקתי ימיני ממולו ולא הבאתיה לכף ידו; בקשתי לראות אם באמת אין זה רואה מאומה… והנה הוא תועה בידו אָנָה וָאָנָה ואינו מוצא את ידי… המצאתיה לו.
“עליכם השלום!” – הוא קורא לעומתי בחבּה: “שמעתי, שמעתי עליך שכבר בר גמרא אתה, בני!” – –
אנשי הבית טרוּדים בהכנות ליום הקדוש הבא; ואני פעם בפעם נכנס ובא חרש החדרה ששם הזקן יושב, ומהלך סביביו בלאט לחקרו…
יושב זקן – עיניו נִכחו פתוחות ושפתיו נעות. דומני: תהלים הוא אומר… זקן ככל הזקנים. –
והנה גם הוא זה רחץ פניו ויושב מוכן לקראת היום הקדוש. על בהונות רגלי הנני קרב אליו, בעצרי בעד נשמת אפי, לבל יוָדע לו כי פה אני, ומתבונן אל עיניו הפתוחות: “הזה הוא עיורון? – אשתומם בקרבי – מדוע לא תראינה עיניו?…” הן נראו רק לי כזכוכית שנדף עליהן אד.
ו“הוא” – הוא מבקש להתרגל אל המקום החדש, אשר רק ידַמהו ולא יראהו; לרגעים הוא מניד ראשו אל כל רוח, אף יקמוט מצחו בגששו בידו סביביו. לבי דוה בראותי איך זקן זה מתלמד להחליף את חוש-הראות בחושים אחרים, – הנה הוא גם מריח לצדדין באפו הגבוה…
וכמה שאני מסתכל בפנים אלו, אחמדהו ביותר. הנה קמט מצחו ובין גבותיו יתעמק קמט אחד, יתעמק, ירעד… פיו ושפמו משופּעים כמעט וכמו סוּגרו בסוד אחד הידוּע רק לו בלבד… זקנו סוכך בקווצות קווצות כסף על חזהו ויורד הוא בשפוע עמוק, וקצהו זה הארוך מסתבך בכפתור קפוטתו… מתחת לכפּת ראשו, מרקותיו המלאות, יורדים תלתלי פאותיו – ונחמד הוא, נעים הוא יהודי זה, והוד לו מראה “תַנָא”!
ומתוך הדרים ששמעתי את רבי טוביה מספר למירל – נודע לי, כי הוא לא ישוב עוד לארץ-ישראל, אחרי אשר היה לעיור מוחלט, וקרובו הקונה ביתו אינו יכול לשלם לו את כספו אלא לשיעוּרין קטנים… “ובכן, הנני להיות בן-ביתכם, לרצונכם” – כִלה רבי טוביה את דבריו.
“האָח… בכל כבוד… בכל כבוד ויקר, רבי טוביה!” – קראה מירל ברגש: “כַבדנו נא! כַבדנו ונכָּבד מכבודך!”
גם הדוד צבי נתרגש משמחת לב וקרא:
“ומדוע לא? ומדוע לא, למשל, רבי טוביה?!… הן רבות גמלת עלינו מאז, וגם עתה יודעים אנו מאד, שאינך מבקש, למשל, לחם חסד חלילה, שלם תשלם…”
מבט של רוגז, שתחבה מירל בבעלה, שׂם קץ לשטף דבריו, וידום פתאום.
ואני – אשרַי ואשרי חלקי! היהודי מארץ ישראל בן-ביתנו יהיה לאורך ימים!…
השמש שוקע, מתקדש חג התרועה, ואני מוליך את רבי טוביה לבית התפילה. עוברים אנו בחוצות והכל מביטים אחרינו, ואני כמו בוש בשביל זקן נכבד זה המכוֵן צעדיו לפי צעדי אני, וגם נהנה מידו המחזיקה בכתפי ומחליקה בבית זרועה האטלסי על צוארי ולחיי…
בבית המדרש קידמוּ רבים את רבי טוביה בשלום, ופני הכל הביעו לו רחמים וכבוד…
הוֹשבתיו ממול קיר המזרח, על מקומי (זו “עירי”, נחלת אבי לי) ואני עמדתי על ידו. בחנני רבי טוביה אם יודע אני סדר ה תפילה, וכאשר נוכח כי “הכל” ידוע לי, קם על רגליו אל הרינה ואל התפילה, – ותפילתו זו, שנבעה בתחינה מלב רַגָש, עוררה גם אותי לרגש – הוא אפילו שמונה עשרה של ראש השנה יודע הוא בעל פה!
“לשנה טובה תכָתב! – הגם את מערת המכפלה ראית?” – בלשון זו, בברכה ובשאלה כאחת, פניתי מיד לרבי טוביה ככלות התפילה…
רבי טוביה שׂם ידו על שכמי ועל שפתיו ריחפה בת צחוק.
“לשנה טובה תכָתב ותחָתם גם אתה!” – ענני בנחת: “ומה ששאלת – ראיתי, בני, גם ראיתי…”
“איך? איככה?” – קראתי בחרדה: “העמדו רגליך על יד קברי האבות ממש?…”
“נחלתנו נהפכה לזרים” – ענה רבי טוביה במנוד ראש: “כמעט על כל מקום קדוש שׂמוּ הישמעאלים משמר. גם למערת המכפלה לא יתנו לנו לבוא פנימה – ואראה רק את הבנין אשר עליה…”
אך אני מאוּשר הייתי בשמעי, כי ישנה עוד מערת המכפלה! ומרוב שמחה לא יכולתי גם לקצוף על הישמעאלים. ה“דוד ישמעאל” – “פרא אדם” זה – סוף סוף הרי גם הוא בן אברהם הוא!…
ואותם שני הימים של ראש השנה זכור אזכרם עד היום בחדות קודש!
יד רבי טוביה לא זזה מתוך ידי, אני הייתי לו לעינים, אבל הוא היה לי למקור חיים, חיים חדשים של עולם אחר. ישנתי ולבי ער, הקיצותי ואחלום בהקיץ, וגם הלילה וגם היום היו לי כחלום ארוך שכולו טוב. הייתי כשט על גלי זמרה נעימה, כשוחה בנהר היוצא מעדן – ורוח אלהים מרחפת על פני המים…
לפניך איש זקן נשוּא פנים, והוא מספר – ואתה נוכחת כי דבריו שקולים בשקל האמת, כי אם תאבה לפאר את דבריו באיזו גוזמא, מיד הוא מעיר לך: “כלום כך אמרתי?” רק את האמת הוא מספר, – ובכל זאת הדברים מפליאים! הוא מספר מאשר ראה הוא בעיניו אלה אשר חשכוּ לנצח, – ועל כן יהמה לבבו בספּרו עד שהדבּוּר נסכר לפעמים בגרונו… והנה צחוק קל מרחף בין שפמיו לזכרונותיו היקרים ומתפשט על כל מלוא פניו, עד לעיניו יגיע, ושם, הה! – חושך וצלמות…
הן מביטות ישר אליך ואותך לא תראינה, – ולבבך יחוש כאב של רחמים למראה עיניך, יגיל ברעדה למשמע אזניך, – וכאב ושמח ורחב ונָהה ונכסף לעולם ההוא, ששם פלָאות מני קדם ומחזות נאדרים בקודש יעידו ויגידו לכל: ראו, – יש אלוהים!
“ירושלים”, “חברון”, “קבר רחל”, “אשל אברהם”, “קבר רבי שמעון בר יוחאי” – אשמע מפי רבי טוביה, וכל שם שוטף אל לבי כזרם אור וחום. – הוא מספר כי הוא ראה את כל אלה, וכי יכול יוּכל לראותם גם עתה כל בן תמותה!
רבונו של עולם! מה טוב ומה יפה ונחמד עולמך אם אלה עוד ישנם בקרבו!…
“עד היום הזה”, “עד היום הזה” – דובבות שפתי ולבי משתאה ותמה בזכרי, שהתורה הקדושה מעידה מאז, מראש ימות עולם לכל הדורות הגידה שדברים אלה יעמדו, “עד היום הזה” – כלומר, כל זמן שיאמרו בני אדם: “היום הזה”, יעמדו אלה עֵד לכל באי עולם על גאון אלהי-ישראל ועמו, אשר בחר “עד היום הזה!” – –
“הר המוריה” – הלא ידעתו! הוא “אחד ההרים” של “העקדה”! – “ולֶך לְךָ אל ארץ המוריה” – “ויפגע במקום” הוא הר המוריה; שם הרי “סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה” – “ומלאכי אלהים” – וַיָי (הוּא, כביכול, בכבודו ובעצמו) נצב עליו" – ויעקב שוכב על אבני המקום “ההוּא” שעליהן אומר רש“י: ש”עשאן כמין מרזב…" הלא הוא “הר הבית” שבגמרא, שעליו עמד “בית המקדש” – בית המקדש, אשר הוא סוף כל דמיונך, אשר לא תוכל לדמות לך מקום יותר נקדש ונערץ ממנו בארץ – וחרדות יעברוך בשמעך את השם הזה מפורש ויוצא מפי רבי טוביה, אשר הוא עצמו ראה, בעיניו ממש ראה את ההר ששם כוהנים גדולים, לויים, נביאים, מלכים ומלאכים ממש עם רבבות עולי רגל, אשר שם מחזה שדי יחזו בעבודת הקודש, נסים ונפלאות נעשים לעיניהם, “עשרה נסים” בכל עת ובכל שעה, – ושם עוד יעמוד לעֵדה מלבד ההר הזה גם “כותל המערבי” – כותל של הבית הגדול והקדוש ההוא!…
ורבי טוביה מספר לנו מעשה בניָנו, מִספּר אבניו ומידתן, והוא בעצמו גם נשק אותן בשפתיו אלה, הדובבות פה לעיני… אלא… אלא – במקום “קודש הקדשים” – הה, יי אלהים! – במקום “הארון”, “הכרובים” ו“לוחות העדוּת” הכתובים באצבע אלהים, החצובים בידי משה – משה רבנו! – במקום ההוא עומד עתה בית-תִפלָה לישמעאלים! –
“העל אלה תחשה תתאפק ה'?!” –
“למה יאמרו הגוים: איה אלוהיהם!?…”
וכל האנשים הגדולים והנפלאים ההם, אשר את אלהים יתהלכו וידברו עמו; האבות, הנביאים, המלכים, הגבורים, אשר לבך יהגה להם אהבה וכבוד בלי מצרים, וכל הימים ההם, ימי האותות והמופתים, – עברו עליך בתפארת גדולתם והוד קדושתם – ופתאום נפלו ויתפוצצו!
ולעיניך חרבות, קדוּשה מחוללה ותוגת עולמים…
חרבות – אך הדרת קודש עליהם חופפת גם “עד היום הזה” – “ויש תקוה לאחריתֵך, נאוּם יי” – לימות המשיח…
והוא, מלך המשיח, מובטחני מעתה כי לא יתמהמה עוד! – הוא הולך, הוא בא!
ומספר רבי טוביה על היהודים השונים שמארצות שונות במנהגים שונים שבארץ הקדושה: “ספרדים”, “מַרוקנים”, יהוּדים מ“בבל” ומ“שושן” – ומי יודע? אפשר, כי ביום של חול אחד יכול אתה לפגוש שם ברחוב, או באיזה בית-מדרש ישן, את אחד מ“בני משה” או איזה “יהודי אדמוני” מעשרת השבטים אשר מעבר לנהר סמבטיון, – כי סוף סוף, נמצא המעבר! ויהודים אדמונים באים לפני בוא מלך המשיח! –
ארץ, ארץ, ארץ! – האוּכל לספר את כל אשר עוללת בי אז?!… אצל ר' טוביה אני עומד בתפילה:
"ותמלוך אתּה יי לבדך על כּל מעשׂיך,
בהר ציון משכּן כּבוֹדך, וּבירוּשלים עיר קדשך!!" – כה אצעק בתפילה מנהמת לב רַגָש ובוער, ורוצה אני בקולי הדק שיהא בוקע ועולה מבין כל הקולות הרבים, הבכיות והגניחות, שבית המדרש הומה מהם כבקולות מים רבים אדירים, כקול יערות נרעשים – ואני צועק בכל עוז, קורא אל יי בחזקה, צועק – וקולי הדק נפסק, – הו! – אני צועק עוד בכל עוז, עם כל ישראל – אך אני – קולי קולי!… הוא נחבא, הוא כָלָה… נחר גרוני, חזי כואב… אך לבי לבי! – שם עוד עצורה הסערה…
ד
ולראש אשמורת, במוצאי ראש השנה, הקיצותי שוב ל“תיקוּן חצות” – שוב רבי טוביה יושב וקובל על הגלות והחוּרבן… והקיצה בי רוח אחרת, רוח נכאה על חרבות ציון, על המקדש השמם, מזוּגה במידת רגזנות על הֵעדר הטובה בעולם הזה בכלל. – לבי כמו נתרוקן ונצטנן מעצבון. המִכסה נפל מעלי בשנתי והלילה מצונן היה. נתכסיתי – ובחוץ הומה הרוח כחלילים, מבעד לחרכּי החלונות הרועשים הוא נושב ומנבא לסתיו, לגשם ולרפש וערפל קר… אני מתכוֵץ ומתחמם כמעט ומתחיל לנמנם ברינתו הרכה של רבי טוביה: “בשוב יי את שיבת ציון היינו כחולמים…”
אך הנה זע קולו ובקינה יבוא:
“עַד אָנָה בִּכְיָה בְצִיּוֹן וּמִסְפֵּד בִּירוּשָׁלָיִם?…”
והוא מתרגש וקורא ושונה וּמשלש, בעוד שהוא עוצר בקולו, לבלתי הפריע שנתם של אנשי הבית; ושירתו בלולה תוגה נסתרה של נפש נשכחה המשתוחחת בהחבא:
“עַד אָנָה בִּכְיָה בְצִיּוֹן וּמִסְפֵּד בִּירוּשָׁלָיִם?…”
וכמו אלפי קולות מבכי ציון ומספד ירושלים התפרצו ברוח הביתה!…
“עד אנה?” – הומה גם לבי בקרבי: הנה הימים הנוראים, ימי התשובה, ומדוע לא נתאסף יחדיו כל ישראל? נעמוד ולא נצא מבית הכנסת, נעמוד בתשובה, נבקש, נתחנן ולא נזוז מכאן עד אשר ירחם! – כלום לא בזה הדבר תלוּי?…
“כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָה יְחוֹנֵנוּ”
אבל “עבדיך”, אלה “הגדולים” בעלי הזקן – כמעט עברוּ ימי הדין, אך יצאו מבית המדרש בערבית, והנה זה שוּנוּ פני הכל; סרים וזועפים הם נסעו ליריד – והגאוּלה מן היריד תבוא?… “עשה למען תינוקות של בית רבן” – הם צועקים ומבקשים, עוזבים את הענין לתינוקות, והמה ל“פרנסה”.
ורבי טוביה זה שונה לו שם בנחת את המשניות ש“בחצות”: “ובית אבטינוס, ובבית הניצול ובבית המוקד” – והרוח כמו הולך בחליל סביב הבית…
ובאמת, למה לא אנחנו התינוקות? כלום קשה להיות צדיק גמור? ירבו הצדיקים בין הקטנים – והמשיח בזכותם יבוא… ובאמת, מה טוב לעשות אך טוב? ובחשק לב קבלתי על עצמי לעבוד את ה', להגות בתורתו, להיות שונה משנָיות בנעימה כמו רבי טוביה, ומתוך כך נרדמתי ברעש מטר סוחף.
ויהי בבוקר, – השמש שולחה אלי קרנים מעַוְרות עינים מבעד לחלון הפתוח. ואני בעודני מצטמצם מנוגה זרחה – חשתי, כי חפשי אני היום לנפשי; היום קורָא לי דרור מכל – אין “חדר” עוד! לפני רק עיר ואדם, שדה, נחל ויער ואחוזת מרעים חפשים כמוני…
יום ראשון ל“בין הזמנים” היום!
“בשחרית טובה, בן חופש!” – נתן בקולו התרנגול הלבן, “כפרתי”, ויברכני בהתיצבו על מפתן חדרנו.
“בשחרית טובה!” – תגעה לי גם הפרה האדומה, פרת דודתי, בעמדה רגע על דרכה ותָסֶב ראשה לאחור, ממול חלוני… והנה גם דודתי חנה עצמה אצל החלון עמדה:
“בשחרית טובה לך, משה’לי!… הנטלת ידיך?…”
ומה רב הצחוק והשעשועים עתה מתחת לשמי התכלת, שהררי פז ופנינים נישאים עליהם ברוח!… שם, על החבית הנצבת זוג אנקורים, שתי צפרים שובבות משתכשכות במים, שנקווּ ממטר הלילה על גבי קרקעיתה שלמעלה; הן זורקות סביבן אבקת בדולח מתנוצצת בצבעי הקשת, משתכשכות, מפצחות ומצפצפות מששון על עשותן את הנפלאות האלה… פורחות ושבות וכנפיהן משיקות, מפרפרות בעוּפן, אבל לא כן הדרור! – הִנֵה-הנה, מן הקן אשר מעל חלוני, התעופפה בצהלה דרור אחת מן הצעירות, (אני מכיר גם את הילדים גם את הוריהם שבקן) – והיא איננה מרעדת כנפיה. היא אך הנף תנופף בהן ותתרומם רומה, רומה, תתפשט ותשׂתרע, וכן כחץ אל המטרה תשאף. אך הנה התנערה, תסתובב, תתנופף, תשפַּל ותתנשא מעלה, מעלה, טסה דואה במעגל מבלי נוד כנף, מבלי זעזוע כל שהוא. –
“לזאת יקָרא עפיפה!” –
כן קראתי ואמחא כפי לה בשמחה מתוך ריצה לנטילת ידים ורחיצת פנים. ובעוד שאני מסתפג, אני נשקף מבעד לחלון הפונה החצרה ואומר “מודה”; וממולי, מעל גג שמעון-לב החייט, יהגו גם היוֹנים הענָוים והנאהבים כאומרים מודה קטועות:
“מוֹדֶה אֲנִי – לְפָנֶיךָ, – מֶלֶךְ חַי – וְקַיָּם!”
ופתאום הפסיקו באמצע ו“הוּא” התנופף ויתרומם מעל הגג הרטוב, אל תכלת השמים הבהירה עף ומסתובב במעגל בלי הפוגות, סביב סביב עד שהוא נופל כמתעלף; נפול יפול בהתגלגלו סביבותיו כגלגל, נופל בקו ישר מטה מטה… ופתאום, פרישת כנפים – ובהגוּת אהבה הנה זה טש אל רעיתו המתעופפת גם היא לעומתו… ויחד יֵרומו יתעופפו, כי טוב, כי יפה, כי נחמד ונעים תחת שמים רחוצים בהירים ופושרים אלה!
וכולם, כל אשר מתחת השמים, כולם יקראוני ויפַתוני לשעשועי משובה!
פִתּוּני – ואפָּת עוד ברגע הראשון. –
רבי טוביה – תיקון חצות – אבל בלב מלא דרור ושעשועים כלום יש מקום לדאגה על גלות השכינה?… וחבל שעוּלן של התפילה והאכילה עלי, – והתפילה היום הרי ארוכה היא מאד, שגם “סליחות” נלווּ אליה…
בקפיצת הדרך באתי לבית המדרש ועמדתי להתפלל ולא מתוך כובד ראש “כחסידים הראשונים” שבמשנה, אלא כאוכלי הפסח במצרים: חטוף ואכול בחפזון, ובכל זאת לא תותיר מאומה…
אך הנה נקבצו באו כל רעי, והנה שיח ושיג להם שם, – ואני פה… ואני זה נכשל ב“נותר”, שלא מדעת וגם מדעת כמה דילוּגים אני עושה בתפילתי… ובעוד רגע הנה גם אני בתוכם, בין כל הנערים, טוען ונטען, תחילה רק ברמיזה, בקריצה ובנענוּעים – שלא להפסיק באמצע התפילה. לא מבינים לי, ואני מתיר לעצמי דבּוּר קטוע בלשון הקודש… ומקודש לחול – אני זה מדבר כדבר כל איש אל רעהו, ואת סידוּרי הסגור אני אוחז בידי ואצבעי תחובה בין הדפים לסימן, שלא לשכוח באיזה מקום אני עומד בתפילתי… ובכן נדברנו וגמרנו, שיש למהר ולהחיש מעשינו, והנני פונה מחברי בכדי לגמור את התפילה. הסידוּר נפתח, ואצבע מונחת ומורה – אוי לאותה בושה! – על “והאופנים וחיות הקודש”… לבי נוקפני, הרי ב“מזיד” עברתי עבירה נוראה כזו, הפסקתי “בשתים שלפניה”!
“מהר! מהר!” – קוראים לי חברי – ואני נשמע להם ונחפז, שהרי בין כך ובין כך עבר כבר זמן תפילה, בית המדרש מתרוקן, חברי יעזבוני – והיום אבד… מהר מיהרתי – והביתה יחד עם “מאיר’ל בעל נס” חברי! – בכור שטן זה דוחקני, ואני אוכל בחפזון – שהרי כמה דברים עלינו למלאות! צריך לבוא אל גד, ומשם שלשתנו נלך ונקרא את דוד ואת אחיו, ואתם גם גרשון ומנשה, וכולנו יחד נעלה לבית שמריהו, ושם נמצא את כל ה“חדר” של חנינא החֵרֵש, ואז נחליט יחדיו, ברוב דעות או בגורלות, אנה נשים פנינו… כשאני לעצמי החלטתי דוקא להטות לבבם ללכת היערה – היצלח בידי?…
ובאמת מוטב היה לשׂוּם פת-שחרית זו לתוך כיסי ולילך. אבל אמא – בפניה עוד לא יצאתי ידי חובת אכילה, והיא מביטה עלי לרגעים בעיני חשד… אך הנה נקראה היא החנותה. –
“מהר, מהר!” – קורא מאיר’ל בעל נס, ואני נס מחדר הורתי – נצלתי כצבי מיד.
… רעב, עיף ויגע נחפזתי הביתה לפנות ערב, וכל מעשי היום ועלילותיו כאילו נסחבים אחרי ונאנחים עלי מבלי כוח: חטאתָ, עָוית, פשעת – ובעשרת ימי תשובה…
מלא בושה על שובבותי עברתי על פני רבי טוביה, שישב ושנה משנָיות על פה. רעבוני כמו לוּקח ממני, ואכלתי רק כזורק אבן לחֵמֶת.
– “משה’לי!” – קרא לי רבי טוביה מחדרו – ואקרב אליו חרש, נכון לשרתו.
הוא קם והניח ידו על שכמי, שנלך לבית המדרש.
ידו על שכמי, פסיעותיו הוא מכוֵן לפסיעותי – ובכל הדרך לא ידעתי נפשי. הייתי אז רק כחֵלק, כאֵבֶר מרבי טוביה – ואיזה כובד-ראש ויראת שמים סוככו עלי… לא ראיתי בחברי שבחוץ ולא שמעתי להם בקראם בשמי, כמו לוּ זקנתי בין רגע ואין לי עוד חלק בהם ובהמונם.
חרש נצבתי בבית המדרש כחוטא לאחר שהלקוהו. סמוך לרבי טוביה עמדתי כמבקש בו מחסה וסעד. בקרבתו, ידעתי, לא יהינו רעי לגשת אלי ולהפריעני מתפילתי. ושפתי דובבו את התפילה במצוקת יגון… הרגשתי, כי עלי להתחנן לפני יי לחלצני – ממה? – מחברת רעי העליזים, למען אהיה בדד ומַשמים, נתון רק לגמרא ולתפילה? – הה! איך?… אבל הטוב טוב כי אתנהג במנהגי היום, להתפלל בהפסקות ודילוּגים כמו בבוקר הזה? – ואימתי? בעשרת ימי התשובה, לפני בוא היום הגדול והנורא, יום הכפּוּרים! ואני חוטא, מה אֲמוּלָה לבָתי!…
ובהתעוררי בלילה ההוא משנתי, ואשמע את קול רבי טוביה בהתודותו: ב“אשמנו, בגדנו וכו'…” והנה כל “האשמות” שאשמתי ביום אתמול עוברים לפני: דבַּקתי ניָרות על גבי עוברים ושבים, התגנבתי לבית הכנסת עם חבל חברי ונתקע שם בשופר – אחרי ראש השנה תקענו! – את הטלית ותפילין של השמש טמנתי בארגז “השמות” שבפרוזדור, והרי אפשר שיגנבון משם… ואיך תצטער אמי בהוָדע לה מעשי שובבותי. גם רבי טוביה ישמע וידע זאת… ותפילתי? – איש לא שם לב אלי אבל – לבי, לבי יודע, ויי אלהים ממעל ראה ויכתוב זאת בספר זכרון לפניו… ובתוך כך קולטות אזני פסוקים מקינות רבי טוביה, – הנה הוא קורא בלילה:
“יְתוֹמִים הָיִינוּ וְאֵין אָב, אִמּוֹתֵינוּ כְאַלְמָנוֹת”…
והנני זוכר, כי גם אמי אלמנה ואנכי יתום הנני. היא אלמנה בודדה, עסוקה כל השבוע ב“פרנסה” בחנות, ובשבת-הקודש תשב גלמודה, אין איש אתה מבלעדי, ובצאתי לצחק את חברי היא נשארת בודדה בחדרה, תהגה חרש ב“צאינה וראינה” או בתהלים… ואני, הרי רחמנות עלי! – הנני יתום, מבלי אב; איני יכול לומר “אבי” ככל הנערים… אין לי “אב” – מחסה עוז וכבוד תפארת זה… כל רעי נוי להם בבואם עם אבותיהם לבית הכנסת ובשבתם שם על ידם בימי שבת ומועד, ורק אני בא ביחידותי, בדד אשב על מקומי – ומי ישים אלי לב?… איֶכּה, אבא, איֶכּה!… אבא אשר נשָאַני אז, במוצאי שבּת, על זרועותיו והיה מנגן “המבדיל” בקול נוהה וערב – הישכב עוד שנים רבות בקבר?…
ופלצות תאחז בשרי בזכרי את אשר עשו לאבי אז, איך התעללו בגוִיתו וישימוה במעמקי אדמה… וכך יתעללו עוד בכל החיים אחרי מותם – גם בי ובאמי וברעַי, בכולנו יֵעָשה הדבר הנתעב והאכזרי הזה – המיתה והקבורה… ואבי, זה אבי היפה אשר נשאני תמיד במוצאי שבת על זרועותיו וינגן “המבדיל” בקול ערב מאד, ישכב עוד שנים רבות שם בקברו מתחת לתל עפר ואבן כבדה… רימה תאכלהו בפיו ובעיניו… והירשלי, זה אחי הקטון והיפה, נחמת אמי ומשׂושׂי, מדוע יאכלו גם אותו התולעים?… אוי, איכה יהרוג יי ולא יחמול!… ועד מתי ישכבו כל המתים שם, עד מתי?… מתי זה יבוא המשיח עם קץ הפלאות ועם תחית המתים? – ואיך נֶחשה נתאפק ולא נרעיש כל העולמות?… יחיו מתיך! מה אתה רוצה, רבונו של עולם? – תשובה? – הרי לך תשובה! נשוב, נשוב אליך, כחפצך! נשוב בבכי ובתחנונים ובמעשים טובים – נקבל עלינו את הכל, רק לא יזָכר עוד המות הנורא והנתעב, יבולע רק זה לנצח!…
ובתוך כך ישאל רבי טוביה שאלות קשות ומרות:
"הַעַל אֵלֶּה תִּתְאַפֵּק, תֶּחֱשֶׁה וּתְעַנֵּנוּ מְאֹד?
הֲמָאֹס מָאַסְתָּ אֶת יְהוּדָה? אִם בְּציון גָּעֲלָה נַפְשֶׁך?…
מַדּוּעַ הִכִּיתָנוּ וְאֵין לָנוּ מַרְפֵּא?…"
ואני כל קרבי נכמרו, לבבי ילחצני, ויותר שקולו של רבי טוביה הולך ומתגבר – תתגבר עקת לבי וחנק תחנק בגרוני, – והנה נד קולו, נחבא רגע, עד שהתפרץ כשהוא עמום בגניחה וברעדה עצורה:
"קוֹל בְּרָ-מָה נִשְׁמָע,
נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים!
רָחֵל מְבַכָּה עַל-בָּנֶיהָ!
מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם
עַל-בָּנֶיהָ כּי אֵינֶנּוּ…
יְיָ מִמָּרוֹם יִשְׁאָג
וּמִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ יִתֵּן קוֹלוֹ
שָׁאֹג יִשְׁאַג עַל-נָוֵהוּ – – –
הה! גם הוא, כביכול – הגדול הגבור והנורא גם הוא – בוכה! הגם לו צר? ותתפרץ בכיָתי בגניחה – – –
“מה לך, משה’לי?!…” – חרדה אלי אמי ממיטתה – ואני לא אוכל ולא אדע מה לענות, אך לבי כמפוח ישוֹם מגניחותי… לוקחתני אמי בזרועותיה, תחליקני תשאלני בחרדה: “מה החלום? מה החלום אשר חלמת, בני?” –
ואני רק מתאמץ להשתמט ממנה… אך היא לא תרפני, תבקשני, תפקוד עלי לדבּר ולספּר מה היה לי, עד שאני מֵחֵל לגמגם מתוך בכי:
“אבי ואחי בקבר… בית המקדש חרב… הקדוש ברוך הוא בוכה… ואני… אני… ילד רע, אמי… רע!”
אמי תשָקני, תחבקני, תלחצני אל לבה, אל לבה הטוב והרחום, תהגה לי חבּה כיונה – ואני מתביש ומתאמץ להחָלץ ממנה ומבין שדיה… הן לא יונק שדים אנכי שתשימני בחיקה…
אמי מבינה מבוכתי, תרפני, תשכיבני, תכסני, תשָקני ותאמר בלב נכמר: “שכב וישן, הבן יקיר לי! יהודי טוב, יהודי כשר תהיה לי!”
ברוח נמוכה ונוחמה כמעט אני שוכב… והנה נשמע הולם-פעם, קול דופק על דלתי הבתים, והוא הולך הלוך וקרוב… הנה דפק ברעש גם על דלת ביתנו, ובדומית הרחוב נשמע קול השמש קורא, הולך בחללו של לילה…
“קומו ל-ע-בו-דת ה-בו-רא!…”
“קומו ל-ע-בו-דת ה-בו-רא!…”
“אמי, האקום לסליחות?” אשאל חרש.
“לא, בני! שכב, בבוקר, בעת התפילה תאמר גם סליחות בכוָנה”.
ונפשי הומיה ומתחננת בקרבי: “אנא, רבונו של עולם! הוֹרני דרכך! הצילני מיצר-הרע! ראה, כי אורב הוא לי!…”
ה
מעולם לא התפארה בי אמי לפני זרים, ולא ספּרה לפני השכנים והשכנות את ה“חכמות” שלי, כאשר תעשינה הנשים; היא הצפן הצפינה עמוק בלבה כל רגשותיה עלי. כל “הנחת” והתענוגים ששאבה לפעמים ממני, כל תקוה טובה שראתה בי כינסה והחביאה בקרב לבה הנשבר, לרפא את שבריו אשר הָשבר בדמי ימיה, – הצפינה וכינסה אותם ויהיו לה כקודש הקדשים אשר עין זר לא תשוּרם… גם בדבּרה עמי דבּרה חרש, כמו תשׂיח סוד את בנה יחידה, המיוחד לה מכל העולם הזה…
אך באותו בוקר, כמעט שקמתי ויצאתי אל חדרה של מירל שכנתנו, מיד הכרתי שגילתה אמי את “הסוד”. צר לבה מהכיל לבדו אותו דבר שקָרני בליל אמש – וספּרה זאת לו, לרבי טוביה…
רבי טוביה פגָשני בדברי חידודין לשם הלצה, שלא כדרכו, ואמר, כי נער שובב אני ואיני רוצה להתרגל "להביט " באיזה ספר בעצמי אלא ממתין רק שאחרים ילמדוּני. אך אני הכרתי בו מתוך דבריו ומשַחקת הרצון שריחפה על פניו, כי לבו טוב לי היום מיומים – ואשאל בעוז:
“מאין אקח לי ספרים? ואת הקשה מי יפתור לי?”
“בואה ואתן לך, עצל!” – ענני רבי טוביה: “ואת הדבר הקשה תשאל ממני”.
הזקן נגש אל הספסל הארוך והרחב, הצבוע בצבע ירוק (הוא זה נתרגל בבית ולכל אשר חפץ הלך ישר לבדו) ויוציא מתחתיו את מלתחתו ויפתחנה, ומבין ספריו השונים הוציא ספר אחד קטון ויתנהו לי, פתחתיו וקראתי את שמו: "שערי ירושלים ".
“כן, כן! את זה, בני, קח לך! וקרא בו באשר אַראֶך”.
אינני יודע איך אביע את כל הרגשות שמילאו לבי אז, בקראי בעצמי דברי ספר – דברים יפים ונפלאים מארץ הפלאות – ואבינם. איזה חן מיוחד היה שפוך על הדברים ההם, שקראתי אנכי בעצמי, שראיתי בעיני ממש “בספר קדוש” שכל דבריו נַעלים מכל ספק. שׂשׂתי כאילו מצאתי אוצר טמון בתוך יער – פתע עָשַרתי!… גם בהתהלכי בחוץ לא חדל דמיוני מהגות בדברים אשר קראתי. עד אז לא ידעתי את טובי אשר בידי להתענג עליו בכל עת: הנה אשב לי, אקח ספרי, ואני הוגה בו כגדול – רק אביט בו ולא אקרא בפי – אביט ולבי יעלוץ בקרבי, כי אבין את כל הדברים הנחמדים והקדושים ההם, ואין כל סתום ונסתר ממני. את פי רבי טוביה לא אשאל גם במקום אשר לא אבין היטב, כי קשה לי להפסיק קריאתי; אך דמיוני ממלא את החסר ומוסיף עוד צבע משלו, – וכמו מבעד לענן אראה את הדברים… כך! אני רואה אותם, הם מרפרפים לפני… ולא רק המחזות, המקומות הקדושים ונפשות הצדיקים שבספר, אלא גם המלים והפסוקים, ורובם מאלה שאיני מבינם באר היטב, – גם הם מרחפים עלי כנשמות מעולם העליון…
ולבי מלא תודה לשם יתברך, וקופץ משמחה על שתי המתנות הטובות שזכּני בהן: ברבי טוביה, שיחיה, ובספר הקדוש “שערי ירושלים”! האחד ממלא את דברי רעהו, ושניהם יעלוני, ישאוני ויביאוני אל ארץ הפלאות זו – אל “ארץ כנען” שבחומש, אל ארץ-ישראל, אל ארץ המשיח שלעתיד לבוא…
ומאז החילותי לבדוק ולחפש בספרי בית-המדרש, – חפּשׂתי, אבל את שביקשה נפשי לא מצאתי. שם היו רק “שאלות-ותשובות”, ספרי דרוש וחקירה, אשר שׂגבו ממני. ואני, נפשי צמאה מאד לקריאה של דברי אגדה – ואתן עין בסל של נְצָרים זה אשר הביא אתו מוכר הספרים לבית-המדרש שחרית וערבית. אותו הסל היה מלא ספרים קטנים אשר לבּבוני מאד, אך מדי קרבי להתבונן בו, יעלה בי מוכר הספרים – יהודי אדמוני שהוא משתעל ונזעף תמיד – מבט של רוגז, או גם נוזף ואומר: “ברוך הבא! – הרי לך ‘קונה’ חדש! גש הלאה!…” אך, כמה שכבודי היה יקר בעיני, לא יכולתי להבליג על תאוָתי, ואתהלך מסביב לסל במעגל, כצפּורת כרמים זו המסתובבת סביב לנר, סובב הולך ומתקנא ב“אברכים”, שלהם הרשות נתונה לעשות בתוך הסל כאדם העושה בתוך שלו, לבחור ספר, לעיין בו, ואף על פי שהם הם אינם קונים. החלטתי לקבץ אגורה לאגורה, מה שתתן לי אמי יום יום, עד כדי קנית ספר שהוא ממוכר הספרים הלז, למען כַפּר פניו פעם בקניה, ויתנני גם אותי להביט ולבדוק בסלו לראות, למצער, את שמותיהם של הספרים השונים.
והתענוגים והמאֲוַיים החדשים הועילו להקים בלבי סערת ה“תשובה” לדממה. רעיוני עצב ומרד כמו ביד לוקחו ממני. תחת פחד ומחיתה, נתמלא לבי אהבה, ואהי תמים עם יי אלהי – “כי לעולם חסדו”, ולא היה עוד הקדוש ברוך הוא בעיני כבא בטרוניא עם הבריות. והרי אני מתפלל בנחת, מעיין בספרים ומספר עם רבי טוביה ומשמשו בכל מה שאני יכול – וגם מוסיף מיום ליום אגורה או שתים לקרן הספרים שלי!
והנה באחד הימים שלפני חג הסוכות, בצהרים, ובבית המדרש רעש, – מוכר הספרים מטיל גורלות על ספרים, עשר פרוטות הגורל! בכיסי היו רק תשעה, אבל כרגע מיהרתי ולויתי מאחד מחברי עוד פרוטה אחת, על מנת שאני אשוב ואַלוה לו שתים בחול-המועד, – ונדחקתי אל המו"ס, העומד כמו במצור, נתתי לו את עשר פרוטותי בלב פועם – והכינותי את נפשי לגורל…
מכל צד נלחצתי מהבחורים שסביב שתו עלי, ויהי סביבי חושך ודממת מיחלים… לא ראיתי ולא ידעתי ברור מה עשיתי, והעליתי פתקא בידי הרועדת… והנה קול רעש מסביבי – הברה נפלה בבית-המדרש:
“ספר עלה בגורלו!”
האם לא להתל בי הם אומרים ככה?… אך, לא! – הנה נתּנו לי שני ספרים! ספר אחד בשני חלקים! ידים פשוטות מכל צד – ואני משתמט הצדה, כהו עיני מאוֹשר ולבי דופק – מהו ספר שכזה? והנה אך “מעשה” ב“עברי טייטש” הוא… ועוד אני מתנחם, כי בודאי אמצא בו ספּוּרי-מעשיות על צדיקים גדולים, כמו בספר “שבחי-הבעש”ט" שאצל אמי – והנני קורא את שם הספר, את כל ה“שער” – ואף דבר איני מבין!…
זה היה בודאי מין רומן ז’רגוני כתוב “אשכנזית” “העכסט אינטערעסאנט” – ואני לא ידעתי מהו זה?
והנה נגש אלי אחד הבחורים הלומדים בבית-המדרש, פניו כעלה נובל, כולו סמל הרפיון והעצלות ואיזה ריח מיוחד נודף ממנו כריח פרי עבוש… הוא נגש ויבט בספרי המשונה:
“התבין בו?” – שאלני בלעג נסתר, ויתאדם.
“אני קורא גם ספרים כתובים בלשון הקודש!” – עניתי בכעס.
“בלשון הקודש תבין, ובזה לא תבין” – ענני ויגמגם בלשונו: “כי… כי עוד לא הגיעה שעתך להבין בדברים כאלה…”
פניו נתכרכמו מאד ובעינים תועות הביט סביביו, כעובר עבירה ומפחד מעין רואה… חפצתי לענותו דבר, אך הוא רמז לי – ואלך אחריו לאחורי התנור.
“אני אתן לך ספר אחר תמורת זה” – אמר, בהוציאו מחיקו ספר קטון.
“האתן ספר גדול בשני חלקים כספרי במחיר ספר קטון כספרך?”
“ואתה מדַמה ספר שבלשון הקודש ל”מעשה" ב“עברי טייטש”?… ראה נא, זה מלא ספּוּרי-מעשיות נחמדים!"
לקחתי את הספר החדש ואֵרא כי לא שיקר לי הבחור בדבר טיבו – ואתן לו את ספרי, והוא מיהר ויסתירהו בחיקו, כמו גנוב הוא אתו.
אך אל יוָדע הדבר לאיש!" – פקד עלי ויעזבני חיש מהר ויעמֵד פניו כמו לא היה שום דבר בינינו…
אך אני לא הסתרתי את ספרי. אני הביתה רצתי, ראש הומיות בצהלה, ואת ספרי הרימותי, הניפותי כדגל מעל לראש: יראו וידעו הכל כי בידי – “שבט יהודה!”
אודך גם עתה, בחור עני, על ספרך! מדי זכרי את ימי הסוכות ההם, כאשר ישבתי וקראתי בספרך זה לפני רבי טוביה ובאזני שכנינו, אשר יחד עמנו ישבו בסוכתנו היפה – אודך!
סוכה מרוּוחת ויפה עשו בחצרנו הדוד צבי ושמואל הנגר יחד, ויקשטוה בסדינים יפים ובשאר מיני נוי, גם אשכלות ענבים עם תפוחים ואגסים גדולים ויפים, גם אפרסקים בצורת “מגן דוד” ואתרוג פסול באמצע – תלינו מתחת לסכך. בבנינה ובשכלולה השתדל ביחוד הנגר שמואל: “ידע נא רבי טוביה, שיחיה, ויזכור, כי אכל בסוכה שעשה נגר פשוט!” – אמר שמואל ויתעסק בכובד ראש, ככוהן העובד עבודת-הקודש. הוא היה בטוח כי רבי טוביה יחוש את נוי הסוכה ואם כי איננו רואה!
ובסוכה ההיא אני יושב על יד רבי טוביה ובמסבּת כל גרי ביתנו, קורא ומתרגם לפניהם בספר “שבט יהודה”, וכולם מחשים, מקשיבים לי ומביטים אל פי… אל שולחן אחד נשב אנחנו הגברים: רבי טוביה, אני, הדוד צבי ובנו, הנגר שמואל ואורחנו (בכל חג ציותה עלי אמי להביא “אורח” עני לסעודתנו) ואל השולחן השני ישבו הנשים: אמי, מירל ובנותיה וגרוּנה אֵם שמואל. רבי טוביה עוזר לי לתרגם את דברי הספר, ואני קורא בחשק ומתרגם. ולבי הצעיר מלא רגש, דמיון, אהבה, ועל כולם גאון לאומי…
אזכור מבטי אמי – הם טובו, אורו אז שבעתים ואנחות עונג שטפו עברו אז מלבה המלא לבנה הנותן לה כל כך נחת…
הנה, הנה הן העינים – עיני האם… הה! תפול נא דמעתי זאת, דמעת זכרונך, עלי קברך, אמי! –
דומני, עוד שומע אני לחש קני הסוף של סכך סוכתנו… הם התלחשו אז לפני רוח קל וחם, ונדמה לי שהם אומרים:
“הס, הס! שמעו נא, שמעו מה שנער קטון זה קורא!”
ועוד זכיה – זכיה גדולה! ביקשני רבי טוביה לקרוא לפניו במסכת סוכה.
מה טובה, עמוקה ויפה היתה אז הגמרא! – רבי טוביה שואל ומשיב, עוסק עמי כמו חברו אני. לפעמים גם יבחנני באיזו שאלה, אך אני לא אסוג אחור. חשתי כאילו היה פתאום אור במוחי, כי שׂכלי כמו עלה פתאום במעלות, ואת אשר לא ידעתי לפני רבי בלמדי בחדר, אדע עתה אל נכון – כדבר המובן מאליו…
“כמדומה לי” – אמר אלי רבי טוביה כשנתקשינו בדבר אחד: “כי גם המהרש”א שואל כזאת…" ואני טרם אדע איך לחפּשׂ אחר אותו דבּוּר במהרש“א. אבל רבי טוביה הורני לחפּשׂ בעמודי המהרש”א עד שמצאתי.
ואחרי אשר מצאתי הדרך לדרוש במהרש"א, התחלתי “לגנוב” עוד שאלות ממנו: הן לפני עיור ישבתי, ובלי פחד גונב הייתי דבּוּר וחצי דבּוּר מן הקושיות ואציע אותן לפני רבי טוביה בשמי.
“עיין במהרש”א!…" יענני אז רבי טוביה בצחוק דק המשתמע לשני פנים… מה שַׂחקה זו לו?
והנה בחול-המועד, בין מנחה למעריב, עברתי בבית-המדרש ועמדתי מאחורי רבי טוביה,שישב בשעה זו ודבּר את “רבי לֵיבֶלֶה הזקן”, הגדול שבמלמדי עירנו, ושמעתיו אומר:
“אני אומר לך, שהוא גונב מהרש”א כזקן ורגיל…"
“באמת?” – התפלא רבי ליבלה ברצון.
אכן נודע הדבר! – נתפסתי בגנבה, נתפסתי, אך לבי נתמלא שׂשׂון רב – ובכל זאת מיהרתי להחבא כגנב…
אך העולם נעשה כל כך יפה, וכל מיודעי כל כך מלאים חבּה ורצון אלי, ולבי ובשרי אך ירננו לאל הטוב והמיטיב! – ידעתי, כי מעכשיו איזה דבר נחמד ונעים שמוּר לי, – ומהו? לא שיערתי, – אך טוב הוא, טוב מאוד!
והנה ב“הושענא רבה” בשעת צהרים בא אני מן הרחוב אל חנות אמי, והיא, כאילו אינה רואה אותי, מדברת בבת-צחוק של נחת אל רבי טוביה לאמור:
“אבל הלא שובב הוא ועודנו עושה מעשי ילדות… הן רק עתה, לפני כבודו, ילמד, כדי להתפאר, אבל בחדר אינו אלא… אך הנה הוא בא!” – נפנתה פתאום כאילו רק ברגע זה נראיתי לה: “סימן לדבר שאמת אמרתי. האם לא כן דבּרתי, ‘בחוּר’ הגון? – מאין תבוא? – הליקטת עלי לולב לעשות טבעות? אדמֶה כי כבר תוכל לעשות לך חנות של טבעות בסחורתך זאת!…”
ובו ברגע נצנץ הדבר הטוב לפני מאליו, והבינותי כי בודאי “נתנוני” עתה לאיזה מלמד יותר חשוב.
“למי נתתִני?” – שאלתי בקוצר רוח.
“ומי מבקש לקחת שובב שכמותך?”
“אבל, למי, אמא, נתתִני??”
“לרבי ליבלה” – ענני רבי טוביה.
“ושלושים רובל אני נותנת שׂכר לימוד!” – אמרה אמי בשמחה.
“לרבי ליבלה?!” – קראתי, ואחפוץ לנפול על צוארי רבי טוביה ולנשקו, כי ידעתי, כי רק בשלו זכיתי להיות תלמיד לרבי ליבלה… אך בושתי מעשות זאת לרבי טוביה ואתרפק על אמי:
“אמי, אמי! – אמא יקרה! – האם לרבי ליבלה נתתִני?… האומנם, רבי טוביה, לרבי ליבלה? הוֹ, – לרבי ליבלה?! – הלא שם לומדים רק חתנים!… הלא מלמד הוא גם ‘פוסקים’!…”
“וגם אתה תלמד ‘פוסקים’” – ענני רבי טוביה: “אם רק יהיה בתורת השם חפצך…”
“אני, אני?! חי נפשי, רבי טוביה! – חי נפשי!” – קראתי ברעדה וגיל: “כי אלמד בשקידה, בשקידה רבה ‘בסיעתא דשמיא’!…”
ו
ובאמת לא דבר קטון היה להמנות בין תלמידיו של “רבי ליבלה הזקן”. כל ימיו היה רבי ליבלה מרביץ תורה בקהילתנו וכמעט כל למדני עירנו תלמידיו היו בנעוריהם, ולכן גם בפניו קראוהו בשם “רבי” סתם. אפילו הרב שבעירנו היה קורא לו “רבי”, כי גם הוא מתלמידיו היה. וכל תלמיד שהיה יוצא מחדרו של רבי ליבלה, היה נכנס ויושב בין הלומדים בבית המדרש, ונעשה “צוּרבא דרבנן”.
והוא, רבי ליבלה, זקן מופלג היה, הולך שחוח תחת סבל שנותיו ויושב כישיבת הישמעאלים, שרגליו מכונסות ומקופלות תחתיו על הספסל. על ראשו כפּה לבנה מסורגת ומתחתה מצחו הרחב ישתרע; בראש שׂב זה עוד לא באה קרחה, אף כי פניו היו כבר כמושים ומקומטים, וזקנם הלבן והמגודל נסתבך כולו כחוטי כסף; גם עיניו עוד יפיקו זוהר, אף כי כהו מעט מזוקן… והוא, את פרנסתו מצא תמיד מן המלמדות בכבוד, כי לכבוד היה חושב לו גם כל “נגיד” ועשיר בעירנו הקטנה אם בנו היה לומד תורה מפי רבי ליבלה, והיו חושבים זאת כמעלה יתירה לענין “שידוך”; כי רבי ליבלה היה בוחר בתלמידים ולא כל הרוצה מתקבל אצלו…
והנה אני נער קטון, אשר רק בחמשה עשר באב מלאו לי עשתי עשרה שנה, הייתי לתלמיד רבי ליבלה ובלי כל בחינה!
גם רבי הקודם “מרדכי גרגרת” שמח בגללי. לכתחילה הצטער בשמעו זאת, אבל אחרי כן, בדיעבד, לבש גאון ויתפאר לפני בעליו, “בעלי הבתים שלו”, כי רבי ליבלה מקבל תלמידים ישר מחדרו, – ובכן הוא המִשנֶה לרבי ליבלה בתוך המלמדים שבעיר!
הלאה מקל ורצועה, צביטות ומכות! – רבי ליבלה אינו מכה את תלמידיו, “גדולים” הם, והוא רק גוער בהם לפעמים בנזיפה ברגע אפו.
ומי ידמה לי ומי יִשוֶה לי בכל חברי בני גילי!
ומה נאים הם חברי החדשים, בני “הכתה הגדולה” (כן קראו בעיר את תלמידי רבי ליבלה). בלבושיהם ובהליכותיהם הם דומים ל“אברכים” מכוּבדים, לחתנים הסמוכים על שולחן חמיהם, כל אחד מהם הוא סמל “צורבא דרבנן”… ומהודם הלא יאָצל בודאי גם עלי כשנתהלך יחד ברחוב כרֵעים אהובים, בבוקר בבוקר לתפילת השחרית, לבית המדרש!…
אבל, הה! כמעט נודע לאבות תלמידיו של רבי ליבלה כי קבלני זה לחדרו, החלו כולם להתרעם ולהתלונן: היתָכן – קראו תגר – להכניס ילד בין בחורים חתנים?" – אך בכל זאת לא יכלו למחות כמו שבעל בית מוחה ביד “מלמדו”, כי לו, לרבי ליבלה, אין “מחַוִים דעה”.
אבל מאחר שנכנסתי שלא ברצון חברי “האברכים” ונצטרפתי למנינם – היתה עינם צרה בי, כאילו באתי רק להשפיל כבודם…
כחגב הייתי בעיני בבואי ביום הראשון אל בית רבי ליבלה. ארבעת תלמידיו האחרים גבהו עלי משכמם ומעלה, והם לא שעו אלי וגם לא ענוּני על ברכתי בבואי, רק בת-צחוק של לעג נראתה על שפתותיהם ויביטו איש בפני אחיו… רבי ליבלה לא היה אז בבית והם ישבו וישוחחו בעסקי אבותיהם, ממש כגדולים, כ“בעלי בתים”. אחרי כן החלו להעריך השעון של זהב שקבּל אהרן בר“ב ישראל מאיר (אחד מהם) במתנה מ”כלתו", בעשותו את ימי החג בבית מחותנו. ואני עמדתי בקרן זוית כמנודה ולא ידעתי מה לעשות בידי ואנה אביט בעיני… ובכל זאת התאַפקתי והשתדלתי להעמיד פני, כאילו גם אני מכיר ערכי ואיני מבקש כל כך קרבתם, – אבל מסופקני אם הצלחתי להֵרָאות ככה בעיניהם.
והנה זה ישבנו בראשונה יחד סביב לשולחן – ויעממוני כולם בגבהם.
“איה משה?” – שאל הרבי.
“הוא מתהלך בודאי תחת השולחן” – ענה בֶריל הארוך בתומת ערמה וגם הוריד ראשו, המתנשא על צוארו הארוך, לחפשני מתחת לשולחן… ואני יושב על ידו!
צחוק פרץ מפי כל התלמידים, ואני נבוכותי עד מאד. אך בכל זאת התאמצתי להיות לאיש ובכל מאמצי כוחי התאפקתי – ולא נתתי קולי בבכי…
“הן ‘לא בשמים היא’” – ענה רבנו ברוגז עצור: “שנצטרך לאנשי מידה להוריד לנו את התורה! – ומי כמוך, בריל, יודע כי לא ב”ארוכים" חכמה?… משה!" – פנה אלי: “בוא הנה” – ויקחני ויושיבני על ידו על הארגז הרם ויאמר:
“אל יפול לבך, משה, ‘מפי עוללים ויונקים יסדת עוז’…”
“להשבית אויב ומתנקם!” – גמרתי את הכתוב ואשלח מבט עקלתון על בריל הארוך – ופני בריל חפו…
ראיתי כי עשיתי לי את הארוך ל“אויב ומתנקם” וגם שאר חברי אינם חפצים את טובתי ונכונים הם לרמסני ברגל אם רק אפול, לעשותני לצחוק אם אשגה בדבר מה, – ואדוֹר נדר בלבי להיות “גדול” בתורה, גדול מהם.
“אני אראכם!” – כמעט דובבו שפתי בשבתי על יד רבנו.
קינאתי לכבודי… וקנאָתי זאת נתנה לי כוח לשקוד על לימודי, עד שקניתי לי שם בשקידתי הרבה.
“כלל גדול הוא, עיקר הלימוד שבחורף אינו אלא באשמורת הבוקר” – כך היה אומר רבנו, – ולכן היינו משכימים תמיד לקום, כשלוש שעות בטרם בוקר, לבוא החדרה. ואני – לי היה מעורר קבוע; אני הקיצותי תמיד לקול רבי טוביה ב“חצות”.
מדי התעוררי הייתי שוכב עוד על יצועי הרך בעינים עצומות – נים ולא נים ושומע נגינת רבי טוביה, המשתפכת חרש בדממת הליל. אז יש אשר נדמה לי, כי “רחל אמנו” או “בת ציון” עומדת ומנגנת עלי מנגינות עצובות ונעימות… ואני שוכב בעינים עצומות ולב פתוח… “אומללה, מי ינוד לך! מה נעמת הנָאוָה והמעוּנגה!”… והנה נשמע גם קול המשׂוֹר בנסרו בקרש: שמואל הנגר קם למלאכתו, ואני עודני שוכב על משכבי… והמשור כמו ינסר בלבבי בקולו האטום הבא מרחוק, אך קול הנגינה יבוא אל לבי וכמו יסוּכהו בשמן וירַפּאהו. והנה זה התחיל רבי טוביה בפזמון החוזר וקורא: “עוּרה נא”!… ואני מתגבר ונחלץ מזרועות התנומה וממשכבי החם, וכרגע ארד, אדליק את הנר, ארחץ ידי ופני במים, מי-חורף קרים, ומתלבש בחפשה. יש אשר אמי תדבר אז על לבי, כי אשכב עוד מעט ואישנה, אך דבריה לא יפתּוני ולא יעצרוני, אלבש אדרתי החמה, אעלה את הנר בפנס באיזו התעוררות של כל החושים, אשר תתגבר בקרבי על התרדמה הנסוכה עוד עלי – והנני יוצא ובא לחדר שרבי טוביה יושב בו:
“בשחרית טובה, רבי טוביה!” – אברכהו.
“לך לשלום, בני!” – יענני הזקן בלשון הקודש, ואני נושק את “המזוזה” בהתיצבי על בהונות רגלי – ויוצא.
דממת אל שׂוררת מסביב, הכל שקוּע בחושך ליל ותרדמת אלהים, רק אני, נער קטון, אני עם פנסי הזורע אור וצללים, אלך לי יחידי בלילה על פני חוצות שוממים מכוסי שלג…
אין קול ואין קשב, רק פעמי צעדי הנחפזים בשעטה ושריקת שלג דקה העונה להם… הס. לבי יפחד וירחב, לרגעים תרחפנה עצמותי מהקור העז, ואני צועד מהר בדרכי לנשימות אפי התכופות… ראשי יכבד עלי מפני השֵנה המסכסכת עוד על עפעפי – והנה קול דק נמשך והולך מרחוק: תרנגול-הבר שבגן עדן הוא, שקולו הולך מסוף העולם ועד סופו… אך אחריו תרנגול אחר יענה, תרנגול ממש הקורא ומושך מקרוב עד כלות הנשימה, – עוד זה קורא והנה עוד קול אחר דק עונה לעומתו ומאריך בקריאה… ועוד אחד ועוד אחד – מכל הגגות קריאת “קוקיריקו” חוזרת בעיר… אתעורר, ארים ראשי – “אילת השחר” נשקפה לי ברוב זהרה ובגדלה מבינות לרבבות כוכבים מתנוצצים באור ירקרק וקורצים עין זה לזה… עיני תועות שם במרומים, בשמים הכהים והזכים, אשר בטוהר פניהם נראו כמו לוּ רק עתה יצאו מחדש מתחת יד היוצר – ומחשבות שאין בהן תפיסה כלל כמו יֵעָרוּ עלי ממרום… ושלא מדעת אני נמשך לדרכי, כל אברי קלים וכמו נשוא אנָשא על כנפים ולא על רגלים…
אני שט והולך בתוך הקולות המתרבים ומתגברים, קוראים חד את אחד ושואלים זה לזה; הכל קוראים ומבשׂרים זה לזה: איש לא נעדר, ברוך השם!… והנה זה בית רבי, – מבעד לחרכי התריסין יציץ אור, אך עוד דממה בבית, רק קול נמוך אשר מזמזם כדבורה נשמע מתוכו – “האין עוד אף אחד מחברי?…” ואני נכנס עם שטף של אד קר – כן, אין עוד איש מהם, אני באתי ראשונה! רק הרבי השׂב יושב, ולפניו דולק נר של חלב תחוּב במנורת נחושת קטנה, והוא קורא “זוהר” בזמרה המלאה שַלוָה וענָוָה, ובתנור אש מתלקחת ומים מזמזמים לטֵה הנרתח…
בחבּה משיב לי רבי על ברכתי בהביטו בי ברצון.
אשב, אפתח את הגמרא, וכגעת ידי בה אני מרגיש פתאום כי לא יכבד ממני דבר! מין הרחבת הדעת אני מרגיש בעצמי, נפשי חושקת בתורה, וכעין תאוה עזה באה בלבבי להתגוששות שכלית. ברוח עוז אחל את הלימוד בניגונו של בן בית-המדרש ולא של תלמיד קטון בר-בי-רב, ואני הולך למישרים בסוגיא אשר לפני ולא קשה לי דבר. על ידי יתעורר גם הרבי, ירים קולו ויתלהב בקראו בזוהר הקדוש. ואני כל מוחי אשקיע בגמרא, ולבי המלא ישתפך בנעימה חביבה, אשׂחה בשלום ב“ים התלמוד”, כאניה השטה בחום צח ורוח חרישית, – אך הנה באתי בצר, אניתי עמדה ולא תוכל למוש ממקומה… אבל לבי לא יפול עלי, אחגור שארית כוחי, אקמוט מצחי, אחזור על הקודם, אתבונן היטב ברש“י, אעיין גם ב”תוספות":… והנה פתאום נפתחה הדרך לפני – לא אדע גם מאין באה ישועתי! והנני שט ונסחף חיש מהר, כמו בכוח דחיפה חזקה, כיורד במורד… נפתלתי גם יכולתי! אבל עוד לא כיליתי דרכי – שני דפים עלי להכין – והנני הולך הלאה, מטפס ועולה על הררים של שׂכל “התלויים בשערה” ומתנודדים תחתי, ואין למצוא מעמד – ראשי עלי כגלגל…
ובעת שאני עוד מעט ואשובה כגבּוֹר מן המערכה ונזר הנצחון עלי יציץ – כלומר, אשב על יד רבי ליבלה ואקרא לפניו שיעורי זה בדבר “בהמה חיה ועוף שנשחטו ולא יצא מהן דם…” “ידים מסואבות…” “חולין שנעשו על טהרת תרומה…” “חצי פְרָס…” “טבול יום…” “משקין…” “שני ושלישי…” ורבנו ישמע ויחליק על לחיי ויאמר: “כך, כך, בני!” – אז, רק אז תפּתח הדלת ובריל הארוך וחבריו נכנסים יחד ואומרים: “בשחרית טובה!” –
רבנו מתרעם עליהם קצת ואומר: “משה’לי זה הקטון הכין כבר את שיעורו, ואתם העצלים לא אביתם לעזוב את יצועכם החם – בושו והכּלמו!”
ואני הראשון שהרבי קוראו לומר את השיעור!
האם לא היה נצחוני שלם?
אבל לא נעים היה שִבתי כל היום בין חברי. בדד הייתי בחברתם; והם מדי דברם בי רק לצון חמדו להם, ובצאתנו לשוב הביתה התרחקו תמיד מעלי, ואלך מן הצד כנזוף ומנודה! – וכל זאת באתני רק בשביל שקטן קומה אני!… ברצון הייתי נותן אז למתחני על “מיטת סדום” כדי להתגדל לפחות כמלוא טפח, שאגיע למעלה משכמו של בריל הארוך.
את חברי הקטנים עזבתי, והגדולים לא יחשבוני כאחד מהם ולבדי אני…
אז נקשרה נפשי ביתר עוז ברבי טוביה – ואחשבהו לי כאב – אבי בבית, אבי בבית המדרש, בבואי בין אנשים, – אב טוב ורחום אשר התהלך אתי גם כרֵעַ וכאח. ואבי ורעי זה האחד שׂימחני תמיד בשיחות חוּלין של תלמידי חכמים, בספּוּרי מעשיות מגדולי ישראל ובזכרונותיו הרבים מארצנו הקדושה. אך מכל משחק ושעשועים אחרים נתרחקתי. רק ביום הששי, יום החופש, הייתי עומד לפעמים ומביט בעשות שכננו שמואל הנגר את מלאכתו, – זה היה כל חלקי משעשועי חול…
ז
בבוקר אחד – ואני יוצא אחר חברי מחדרנו ללכת לבית המדרש להתפלל,. השמש הבקיע את אדי הכפור, והנה שָטַף האור שטוף והזהר עלי שלג, שטוף והמג את העננים שהכסיפו ויסוגו מפניו מטה מטה… קור צח ורענן מאמץ את כל האברים שבגוף; השלג נוצץ בזהרוריות של אבנים טובות ומרגליות, והאור מעַוֵר עינים, משמח ומצחק את הנפש! קילוחי הקרח תלויים בקצה הגגות ממול השמש כקני הבדולח ומטפטפים טפות טפות זכות – אך השלג עודנו עז ושורק בצוחה מתחת לרגלי ההולך, יספור פעמיו ויעודדהו ללכת בצעדי און:
“רַז, דְוַה! – רַז, דְוַה!” – אני סופר רוסית במחשבה, מצעיד רגל ישרה כאיש צבא בלכתו…
ורחוב השוק מלא תנועה: גדולים וקטנים אדומי לחיים יעברו בו. הסוסים שׂשׂים לרוץ אורח ועגלות החורף שטות בצֶלצלים וזורקות פתי שלג על כל עבריהן. הנה זליג בעל העגלה עובר עם עגלתו הרתומה לשלושת סוסים, ומאחורה, על אגפה, יושב יוֹנטל (אחד מחברי הראשונים) צוחק מששון שהתגנב ויעל והנהו מחליק על השלג חינם אין כסף!… גם אני התאויתי אל העונג הזה, להמָשך ולהתחלק במִגְרָרָה על גבי השלג השורק ולהביט על הבתים שיהיו חולפים ועוברים על פני במרוצה, – אבל כלום נאה זה לתלמידו של רבי ליבלה שיעשה כך? וי, וי! אלמלי ראו חברי, ההולכים לפני וכיסי תפילין מתחת לזרועותיהם, כיצד רצתי וקפצתי כגדי, – איזה צחוק פרץ אז עלי…
והנה אני נכנס לבית המדרש. – אני פותח את הדלת ובית המדרש נדף על פני בחמימות, בקול תורה ותפילה, בריח החֵלֶב של נרותיו, בשמועותיו, באגדותיו ובחידותיו, באחוַתו וידידותו:
מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, יַעֲקֹב,
מִשְׁכְּנֹתֶיךָ, יִשְׂרָאֵל! –
וַאֲנִי אָהַבְתִּי מְעוֹן בֵּיתֶךָ!
נגשתי אל התנור, מקום ששם רבי ליבלה ורבי טוביה רגילים לשבת ולשוחח יחד קודם לתפילה.
אך נגשתי ואשמע את רבי ליבלה אומר לרבי טוביה:
“ובכן… לך לשלום! – אני קרוא לברית מילה, וכבר מחכים לי שם”.
“היה שלום!” – קרא רבי טוביה גם הוא, וביד רועדת חבּק את יד רעהו הישיש…
“לך לשלום! השם יתברך יביאך לשלום!”
בעיני שני הזקנים נקווּ דמעות – ויפרדו…
"למה?… מה?… אנה?… – שאלתי את רבי טוביה בחרדה ובגמגום.
“עוד אספר לך, בני… את הכל אספר לך בשובנו הביתה… ועתה התפלל כראוי..”
וזאת ספּר לי רבי טוביה בדרך לכתנו הביתה:
“כמדומני, משה’לי, אתה יודע, כי גואלי שקנה ביתי איננו משלם לי גם עתה כמדובר… השעה דחוקה לו… וגם לישב שם בביתו של זה, אי אפשר לי… ילדים תלויים בו, מאשתו הראשונה ומאשתו השניה, והיא, זוגתו, איננה “מזג טוב” כמירל… אך גם מירל… הוי, עניות, בני, מַעברת את האדם על דעתו! – כבר הייתי למשא למירל… עתה נודע לאחד משארי הרחוקים שבבַלְטָא – הוא איש טוב ואמיד – שאני גר פה בחוץ לארץ, ויקראני במכתב לבוא אליו וגם להוצאות הדרך שלח לי… והנה נזדמן סוחר משם שבא אתמול לכאן, ועל ידו שלח שוב מכתב בבקשה, שאסע עם סוחר זה לשם… ובכן – לא זכיתי, בני, להקבר בארץ ישראל, והנה גם מכאן, מעיר קברות אבותי, אני נטרד… אך מי יודע? – אולי עוד ירחמני יי והשיבני הנה, – מי יודע?… אולי…”
“לא טוב, בני!” – הוסיף באנחה שוברת לב: “לא טוב היות נע ונד לעת זקנה, נוסע מקרוב לקרוב ומיַחל לרחמי בני אדם וחסדם, באין לך בית מנוחה… גלות… מעין גלות… הלא קראת, בני, הלא תדע, מה היא גלות ישראל? – “ויתהלכו מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר” – באין מקום מנוחה… נודדים… “ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם…” ישראל, אהיה כפרתם, אפשר לא הייתי מרגיש כך בצרתם אלמלי חבתי חובת גלות מארצנו הקדושה, לאחר שנלקח אור עיני ממני ואיני מכיר מקומי איתו, והנני מגשש בלכתי, – נודד ומצפה לשולחן אחרים… כן, משל אני לישראל, ואף על פי שאני כדאי…”
אלי! מה כאב לבי לשמע הדברים האלה!
“על משכבי בלילות” – הוסיף רבי טוביה בקול נמוך, כמדבר על לבו: “על משכבי בלילות כאשר תדד שנתי (הזִקְנָה, בני, אינה מניחה לישון, היא תעיר את האדם “להכון אל הדרך…”) אז יש שאחשוב, כי לא כך היה צריך להיות… אין אנו מרגישים בגלות… מי שחנָנוֹ הקדוש ברוך הוא בפרנסה, דומה שטוב לו בכך… לא!… לא כך היה צריך להיות!” – –
הוא הפסיק דברו פתאום כנִחם על שהוא מלמד קטגוריא על ישראל – וידו, המעיקה על שכמי בכוח, נרעדה, וכמו זרם אלקטרי הרעיד כל גֵוִי… נפשי השתוחחה מדברים אלה ששמעתי הפעם מפי רבי טוביה החסיד… ופני עמי נצבו פתאום לפני כפני עני עיור המחזר על הפתחים, כפני אלה ה“נשרפים” המבקשים נדבות ותעודת שרפתם בידיהם…
ברגע ההוא חשתי בראשונה בכל לבי, מה אומלל ושפל עמי, – לא כאשר חזיתיו עד הנה ראש וטוב מכל העמים ובחיר כולם…
כן! עמי הוא אומלל ומדוכא כרבי טוביה אשר ישב לעיני על ספסל בבית אמי!… הנה הוא יושב דומם, ראשו הכפוף מתנודד לפעמים, וידי בתוך ידו הקרה – הוא היה תפוש במחשבותיו. מה חשב אז? – – –
הנה ערכו את השולחן. גם אמי באה מחנותה ותערוך שולחננו בחדרנו; לרגעים הביטה אלינו, על רבי טוביה ועלי, ותחשה גם היא. דממה שררה בבית… גם מחדר שמואל הנגר לא נשמע קול עבודה. פעם בפעם נכנס הוא שמואל ויוצא, מעיף מבט על רבי טוביה ומוריד ראש – ופניו כפני חוטא…
אמרתי לאמי, כי חפצי הפעם לאכול יחד עם רבי טוביה, ותשב גם אמי אתי לאכול על שולחן מירל. הסעודה ההיא היתה בעיני כסעודת הבראה לאָבל, ובעת אכלי (אם אכילה שלא ברצון אכילה שמה) לא גרעתי עין מרבי טוביה. גם הוא אך נגע נגיעה קלה בכל אשר שמו לפניו.
והנה זה בא זליג עם עגלתו ושלושת סוסיו… היא העגלה אשר התאויתי היום בבוקר להתגנב אליה כמו יוֹנטל ולעלות על אגפה…
כמה נזקנתי בשעה אחת זו, כמה רחק ממני עתה רעיון זה!…
ורבי טוביה זה עומד מוכן לדרך. הוא עטוף באדרתו הבלה וכרוך במטפחת אדומה וישנה המקופלת על צוארו, ועליה יורד זקנו המגודל… מה נשתנתה צורתו החביבה!
למרות כל הרגלו בבית, לא ידע עתה אנה לפנות ולא יוכל למוש ממקומו – אבד דרך!… ואני החזקתי בימינו ויחד את “הדוד צבי” נהגתיו עד העגלה. ויעל וישב בדוחק בתוך נוסעים אחרים, שהעגלה היתה כבר מלאה מהם. – אז ישקני רבי טוביה, במצאו את עיני אשר ביקש במו פיו כילד המבקש שדי אמו…
“יאיר יי עיניך בתורה, בני!” – כילה בברכה – והעגלה זזה, התרחקה… מעורר זליג שוט על סוסיו אף ישרוק להם – והם שטים לרוץ אורח, הלאה, הלאה… אראה את רבי טוביה רק מאחריו, – הוא נלקח ממני… המרחק יגדל בינינו, והוא נשוא ינָשא עוד – הנה נטתה העגלה הצדה, למבוי – ואיננו!…
הרחוב נשאר ריק ושָמֵם לעיני…
שבתי הביתה, והנה שמואל הנגר עומד בחנותו ומוחה דמעות עיניו באגרופו הגס… הגם שמואל?… גם שמואל השותק, שכמעט לא דבּר את רבי טוביה בכל העת ההיא, הגם הוא מרגיש באבדה זו? – שמואל נכנס אל חדרו ואני אחריו. הוא תפש בקרש עבה ויחל לנסרו בכוח וברעש, כמו יִקום בו את נקמתו…
“אַי-אַי!” – החל פתאום לדבר: “מרגלית טובה כזאת היתה בעירנו – ו’בעלי הבתים' בודאי יש להם בשוק הרבה רבי טוביה! – בודאי יש!… אי אי! הימָצא עוד בעולם רבי טוביה שכזה? והם נתנוהו ללכת מזה! – החצות אשר ‘ערך’ בלילה! – הלא… הלא… הלא… (הוא חפּשׂ איזו מלה לבאר טיב החצות, ולא נמצאה לו). – וספּוּריו מארץ ישראל? – אוי, ספּוּריו מארץ ישראל! – מעדני מלכים הייתי מניח והולך לשמוע ממנו איזו “מעשיה”!… ותורתו שלמד בעל פה… פעמים רבות עמדתי וראיתי איך אתם מדברים זה עם זה בדברי תורה, ואני לא ידעתי מה, כאילו בשפה אחרת דברתם, ולא יהודית… אתה שאלת והוא השיבך, ואני לכאורה מבין פירושה של כל מלה ומלה, אך מה אתם סחים – לא הבנתי… אבל כשספּר רבי טוביה איזה מעשה מארץ ישראל, אז ידעתי והבנתי היטב, כדבעי – ואת נשמתי הייתי נותן על המעשה!”
שמואל שב לעבודתו, אך כרגע הניחה מידו; הוא לא יכול לעבוד הפעם כמו שלא יכולתי גם אני ללכת ללמוד. אך בעוד שאני, האוהב לדבר תמיד, החרשתי הפעם, הנה הוא, השותק, הרבה עתה להג, למרות טבעו, ויוסף לאמור:
“קינאתי בך, משה’לי, בראותי אותך, נער קטן, עומד ומדבר עם למדן זקן, מופלג כרבי טוביה – ואתה מתלהב ולא תוכל לעמוד על מקומך, טוען לפניו, כאילו שכחת כל ‘דרך ארץ’ – ואז אחשוב לי: מי יודע? אפשר גם משה’לי זה הקטן יהיה עוד בארץ ישראל כמו רבי טוביה… אבל אני – איך אבוא שמה? אני ‘עם הארץ’, ושם הרי רק יהודים למדנים…”
יצאתי – כי מה ינחמני זה? –
ומה אעשה? –
לא יכולתי ללכת החדרה, לא יכולתי… הייתי יוצא מן הבית וחוזר ונכנס אליו – ריק הבית ומשמים והרחוב – מה לי ולו?… אין לי מקום… אמי – היא רק מביטה בי מרחוק ושותקת… שותקת – אף מלה אחת של נחמה אינה מוצאת לבנה העלוב…
רק לערב עם הדלקת הנר, באתי החדרה, – ועדיין שממון ותוהו בקרבי ומסביבי…
רבי ליבלה ראה זאת ויהי כמחריש גם הוא… התחלתי לגמגם לפניו השיעוּר – וזה לא עלה לי יפה… הרבי מסייע לי – הוא שונה ואני אחריו – ואיני מבין כלום. ושנינו קולנו עצוב…
עצוב ונכה רוח שבתי הביתה, ומבלי דבּר דבר עם איש עליתי על משכבי נוגה, עיף ויגע – ואישָנָה.
הקיצותי באשמורת הבוקר – ולאזני רק קול משׂורו של שמואל הנגר… נחבא קול רבי טוביה ואינו עוד…
אֵבל כבד לחץ את לבבי. חשתי את נפשי כיתום בדומית הלילה, אבל, אובד ותועה במדבר…
יתום – שוב נתיתמתי מאבי…
הוא איננו, לא נשמע קולו אשר יָריד בדומית הליל, אבל בעיני רוחי ראיתיו והוא יושב עתה הרחק מזה, בעיר אחרת, בבית אחר זר שאיני יכול לשערו, וגם שם יקונן על ציון ועל בניה…
ופתאום החרידני קול עב נוהם:
"קוֹל בָּרָמָה נִשְׁמַע בִּילָלָה
מִבַּת צִיּוֹן הַמְהֻלָּלָה!"
זה היה קול הנגר שמואל… בעשותו את מלאכתו נזכר בפסוק מפי רבי טוביה – והנה הוא גועה בו כשור…
סר וזעף מיהרתי ללבוש בגדי – לברוח מזה החדרה.
יתום אני באין אב, בודד אני באין רֵעַ – ואין לי כל שיוּר רק התורה הזאת!…
(ליקוטים מכּתבי רעי אשר מת בשגעונו)
ז' אדר שנת תר"נ…
בעודני ילד הייתי “חכם גדול”: כך לפחות החליטו אז כל בני משפחתי. אך גדלתי והייתי לנער, ופתאום שינו גם את שמי. ופה אחד קראו לי הכל “כסיל!” – מפני מה? מפני שזנוויל החנוָני רימני באופן מאד מגונה…
– אם זנוויל הוא רמאי, לכן אנכי כסיל?! – קראתי אז בנפש מרה.
צחוק פרוע היתה התשובה על שאלתי.
וירבו הימים, וכל יום הרבֵּה הרבָּה מרת נפשי; השם “כסיל” יצא תמיד בעקבותי ולא נתן לי מנוח.
רעי רימני. אנכי סמכתי על הבטחתו, שיגיד שבחי בבית פלוני העשיר, להמציא לי שם כהונה, – והוא הלך וירַגל בי למען יסָפח הוא תחתי…
“כסיל” לעגו לי כל מיודעי.
אפיטרופסי אשר על נחלתי הציגוני ככלי ריק…
– “כסיל!” קראו אחרי…
אז תבגוד בי גם אהובתי.
– “כסיל!” שרקו אחרי…
אבל, אל אלהי הרוחות! אם פני הדור כפני הכלב, לכן אני כסיל? אם רֵעוּת, רחמנות, גם אהבה, “האהבה בת השמים”, הן אך בגד בוגדים – העל כן “כסיל” שמי?
– “אָסיר מלבי אות-הקלון הלזה!” קראתי ואחרוק שן. –
אבל איככה? –
חקרתי ודרשתי – ומצאתי, כי הרמאות היא רק אחת הצורות אשר בהן יתגלה לעינינו השקר. דעת המחלה היא חצי הרפואה; אז נשבעתי באפי לרדוף את השקר “עד חרמה”…
ומני אז אבקשהו, אך עוד לא מצאתיהו, אף כי יודע אנכי, כי מתהלך הוא בקרבנו…
“אין לו דמות הגוף…” אבל אני חפץ להכירו, אני מבקש לראותו, להשיגו באיזה חוש שהוא!…
חפצי לא יתן לי מנוח גם ביום גם בלילה, ושנתי נגזלה מעיני זה כמה. – –
כ"א אדר כחצות הלילה…
הנני חש כי איזה שינוי יתחולל בקרב נפשי פנימה… כמדומני שהייתי מגוֹר לסביבי; רֵעַי כמו החלו להתרחק מעלי; אף התבוננתי ואראה, כי בהפרדם מעלי ימשכו בכתפיהם למעלה, כמו ישאלו לנפשם: “מה היה לו?…”
ובאמת מאין בא בקרבי העוז והכוח להביט ישר נוכח פני איש המדבר אתי?… מבטי עיני כמו חודרים אל תוך עיני המדבר הנצב לפני, יהיה מי שיהיה…
אראה כי נפש האנשים לא תשׂבע רצון ממבטי זה. אבל אני לא אשים לבי לרצונם: הם מתנודדים, מתנועעים בהביטי בהם, – ויהיו בעיני כרמש קטן שתוחבים אותו על חודו של מחט להתבונן בו…
ובהתבונני בם, והנה אני רואה, כי נגלה לי דבר אשר לא ראיתי עד הנה: אראה כעין אש זרה מתנוצצת בעיניהם לרגעים, ובתוכה אישון קטן מצחק, אשר יתחבא לרגעים!…
ההוא יהיה השקר?… אם כן איכה אתפשהו ואעשה בו נקמתי? – הלא אי אפשר לנקר עיני האנשים!…
וראשי – הה, ראשי, ראשי! – מוֹקדי עולם בקרבו…
מוצ"ש פ' “ויקהל-פקודי”.
מה גדול כוחו של הרצון! – כן! – הרצון הוא סוד הבריאה…
מבשרי אחזה זאת!
חוש משונה, חוש חדש, חוש ששי התפתח בי!
ובחושי הלזה אחוש את השקר… אשיגו לא כמושג מופשט – רק כעצם חי וקיים…
אבל אספר נא את הדברים כסדרם:
יום-השבת הזה היה יפה מאד, אחד מימי האביב הראשונים, הנאהבים והנעימים, השופכים אור, חיים ונחת ומחדשים פני כל.
גם אני חשתי בקרבי כל היום איזה חידוש, אבל נחת לא ידעתי…
לפנות ערב פתחתי את חלון חדרי ממסגרותיו בכל ימי החורף, להשיב נפשי ברוח אשר נשב בחוץ… מרחוק, מקצה העיר, נשמע קול קרקור הצפרדעים אשר באגם – הן המה לנו המבשרים הראשונים לבוא ימי האביב! – וברחוב עברו טיילים מבני הצעירים, זוגות זוגות, בחור ובתולה, בהם גם חתן וכלה, כולם מדברים, משוחחים ומתלחשים חרש… הנערות ירימו לפעמים קול צחוק צלול, קורע את אזני כמסרק של ברזל – הלא כן צחקה גם “היא”… אנשים סוחרים עמדו בקבּוּץ אחד וישוחחו בדבר מסחר, בהתלהבות יתירה.
מבית שכני המוזג נשמע קול רינה וצוָחה של החייטים והסנדלרים, היושבים שם מבעוד יום. לפני הפסח הפרוטה מצויה, והם עוסקים בשתיה כדת.
פתאום בכל אלה… לא אדע אכַנה את החוש ההוא… אין שפה ולשון בעולם אשר תדע תקראהו בשם… רק זאת אדע, כי החוש ההוא גם הוא סרסור להשיג בו פנים מהטבע, כמו חוש הראוּת, חוש השמע וכיוצא בהם… מקורו בלב… ואת החוש ההוא מלַוָה תמיד הזדעזעות כל האברים, הגידים, העורקים והעצבים… לזאת אקראהו: חוש ההזדעזעות…
ובכן בלבי חשתי… ואחרי כן נזדעזעו כל יצורי גֵוִי ובַד עורי… ובאותה הזדעזעות חשתי את השקר, כמו לוּ ראיתיו, מיששתיו ביד!
בשרי נעשה חידודין חידודין, ובכל זאת שׂשׂתי כמוצא שלל רב על חושי שנתחדש בי, חוש השגת עצם השקר:
מעתה לא אהיה עוד “כסיל”! – קראתי ואתעורר ואלחץ אגרופי ידי – גוּרה לך, שקר! לא תתחבא עוד מפני, מצאתיך אויבי!…
כ"ד אדר.
היום קמתי בבוקר ויצאתי החוצה.
רבונו של עולם! מה יפה היה עולמך, ומה נחמד היה האדם, בחיר היצורים, אשר יצרתו בצלמך ובדמותך, לולא השקר הנבזה המנַולם!
השמש יצא על הארץ, והנה כל היקום טובל, רוחץ ומִטַהר בשטף אורו…
הנה ממולי, מבעד לזכוכית החלון, נשקפות לי פני-ילד עגולים וצוהלים… הנה תגש אמו, שכּוּלה עודה עוטפת לבנים, הלוך וטפוף תגש אליו בזרועות פתוחות, בפנים צוחקות וצהובות. הילד ישלח ידיו למולה בתרועה, ואמו תחבקהו באהבת אמת…
פתאום חשתי – ואברי נזדעזעו!… הנה השקר מתגנב אל חנותו של זנוויל, כי ראה אכּר הולך וקרב לבוא שמה…
כחץ משקת מיהרתי החנותה:
ר' זנוויל! – קראתי – השמר ושמור נפשך!
מה זאת?!… מה החרדה? – נבהל זנוויל.
השקר, השקר התגנב אל חנותך, פן ישיאך לרמות את האכּר!
קול צחוק התפרץ מפי משרתיו… ור' זנוויל השׂתער עלי בחימה עזה:
– צא, צא, בליעל! – שונא ישראל! – שם רע אתה מוציא על חנותי?! – את קוני תאמר לגרש!…
לא, לא – הצטדקתי – חלילה לי מנגוע בכבודך – יהודי כשר אתה, ר' זנוויל! – רק את השקר אני רודף ואני מזהיר בך מפני המן הרע הזה… בעֵר נא את הרע מקרבך… בשם ה' גרשהו!
– גרשוהו! – הרעים ר' זנוויל על משרתיו – צורר היהודים! – חרק עלי ר' זנוויל שיניו.
והמשרתים רצים אלי, זה במטאטא וזה בכד מים…
ואברח על נפשי.
כ"ז באדר.
ואני עובר ברחוב. והנה מבית ר' שלמה’לה, הגבאי של חברת ג"ח, נשמע קול שאון.
– מה שם? – שאלתי.
– מכירת-פומבי של משכונות שעבר עליהם זמנם – ענוּני.
אמרתי ללכת לדרכי, אך פתאום שמעתי רעש דברים מן הבית: “מנורות… מנורות… מנורות…”
אז זכרתי מנורות שכנתי, שמִשכנה אותן שם, ואמרתי לפדותן: כי נפשי יָרעָה לי, מדי ראותי אותה בערב שבת, והיא נגשת ברוח נכאה לברך על הנרות התחובות בגוש חמר… המנורות ההן, הממוּשכנות, קודש הן לה; יש בהן שתים מירושת אמה הצנועה ושתים אשר קנה לה אישה המנוח, כאשר ילדה לו שתי בנותיה, אז, בימים הטובים ההם… ומה יקרות היו לה! ואיך שמרה אותן! – בכל שבת עמדו על שולחנה הקטן לתפארת, ומתנוצצות כמנורות זהב טהור… והיא ישבה והביטה בהן… חזות הכל חזתה בהן… אדמֶה כי בזיו אשר הפיקו ראתה את נשמת אמה ואת נשמת אישה, והן הזכירו לה זכרונות מימים עברו…
ומה קשה היה לה להפּרד מהן, לתתּן בעבוט בבית “גמילות החסדים”!
– חמש ושלושים שנה – התאוננה באזני – בירכתי וכבּדתי את השבת במנורות נחושת, ועתה, לימי זקנתי, אברך על גוש חמר… ומה אניח לבנותי אחרי מזכרת לאביהן ולאמן, אם לא אוכל לפדותן למועד?…
ומאז נשבתו שבתותיה ומועדיה, וכל זה רק בשביל שקל וחצי!
באתי הביתה – וחוש ההזדעזעות נתרגש כל כך בקרבי, עד כי כל קרבי, כל עצמותי רחפו…
השקר מרחף על פני כל הבית, ומרבי שלמה’לה לא ימוּש.
רבי שלמה’לה, השקר על ימינך! – קראתי בקול משוּנה.
– אי, שקץ משומם! עז נפש ומחוצף פנים! – קרא ר' שלמה’לה כנכוה בחמים – לעז אתה מוציא עלי חלף טרחי ומשׂאי את עניי עמי?… עסקי שלי אני עוזב בשביל עסקי שמים, ואפיקורס כמוך יחשדני בשקר!…
– חוצפה סגיאה! – נבלה! – קראו כל הנצבים מסביב.
– אבל לא כלפי כבודך, חלילה, אני מטיח דברים!… כבודך במקומו מוּנח – אני רק אמרתי, כי השקר התגנב הנה…
אבל עוד בטרם אכַלה, והנה יד שלוחה אל ערפי – יד זלמן קצב, חבר לחברת ג"ח, שהיה מבוסם לכבוד היום, ופני להבים פניו:
– אפיקורס! – קרא וידחפני בכוח החוצה.
חוה"מ פסח.
מלוא כל עירי השקר! על כל מדרך כף רגלי אפגשהו…
וחושי הששי עולל נוראות בנפשי – הוא חידד כל חושי בקרבי.
החילותי לראות את השקר גם בעיני בשר – והוא מרחף כעב קל, תבנית כל תמונה קַיָמה אין לו, וכעשן יתגנב מבעד לחורים וסדקים, דקים מן הדקים, אל כל בית… גם ריחו אחוש באפי – ריח רקבון וגפרית בוערה… וגם את קולו אשמע באזני. ואם עוד גם אוּכַל אמישהו – אז, האח! הלא אוכל לעשות בו נקמתי… אכהוּ, אפוצצהו, ארצצהו, אעשה בו נוראות!…
אך הוא נשמר מפני, ועד הנה עוד לא מצאתיו במקום שאינו בטוח כי לא יתנו לשלוח בו יד…
הלכתי לקנות מצוֹת ואפגשהו שם על יד הנאמן, על יד המשגיח ועל יד מחזיק בית-המאפה, בעשותו חשבונות את אחת הנשים הלשות, – והיא אשה הרה, חיורת פנים, ושני ילדים ערומים ויחפים אוחזים בשמלתה…
אעבור בחוץ: החנויות מלאות אנשים, יהודים ונכרים, הקונים ומכינים צרכיהם לפסחם, והחנוָנים עובדים בחפזון – ושיני דא לדא נקשן מהזדעזעות…
הגבאי הא אל ביתי לבקש נדבה ל“ארבע כוסות” בשביל העניים – ומהתרגשות חושי הששי אחזתני פלצות!
על פני בית המדרש עברתי: שם בחוץ עמדו השוחטים, כנפי “קפוטותיהם” תחובות באזור, והם שוחטים את הברבורים לכבוד יו“ט… ובבית ישבו כנהוג, בעל הטכּסא את פתקותיו, ו”פני העיר" לגבות “מעות חטים”; – עברתי, ומבעד לקירות האבן של ביהמ"ד חשתי את “אויבי”! – שערות בשרי סמרו מהזדעזעות…
באתי בשבת הגדול לביהמ"ד לשמוע דרשת הרב בהלכות פסח – ואברח על נפשי, כי בקרבי נשׂערה מאד…
בימי החג באתי לביהכ"נ להתפלל – אלי, אלי! מה עולל לי אז חושי הששי! – ובפרט כאשר עלה הגבאי על הבמה לעת קריאת התורה.. בכל עת הקריאה לא ידעתי נפשי – הסתרתי ראשי. עצמתי עיני, סתמתי אזני, עצרתי ברוחי אולי לא אחוש…
וכאבי גדול שבעתים, בדעתי כי בכל המקומות ההם עלי להתאפק, להיות כאילם ולא אפתח פי: המטאטא, כד המים וזלמן קצב היו תמיד לעיני…
גם בביתי לא אוכל לתת חופש לרוחי הבוערת בקרבי כאש. הנני רואה ופני אמי הטובים נפלו והיא מביטה עלי לרגעים כמו בחשד, בדאגה ובאנחה עצורה… אבל למה זה תעַנני ברופאים? – הן יודעת היא כי שנאה נפשי אותם. מדי בא רופא אל ביתי לבקרני אֶדום כאבן, גם לא אביט אל גובה אפו ורום עיניו, אחריש לו גם אם תבקשני אמי אלף פעמים ככה לדבר עמו!…
אבל את בקשתה אשר ביקשתני לשבת בית ולבלתי צאת החוצה – אעשה בנפש חפצה…
ובכן הנני יושב בית ומחשה כל היום, ובקרבי סוּפה וסערה.
במוצאי פסח.
יצאתי היום לשוח בשדה.
אוהב אני את הכר הנרחב אשר סביב עירנו. בצאתך שמה אז כמו תקטן גם תיף עיניך… ובאמת מה יפה היא הככר ההיא, אשר מרחוק, מסביב לה, הרים נחפים ביערים, העוטפים אדי-תכלת זכים! – אם עיפה נפשך למחשבות, אז צא לך שמה, וירוַח לך.
עמדתי ואתבונן סביבי. מה יפה הוא מקום אשר כזה, בעת שגם בעלי חיים, זעיר שם, זעיר שם, ירָאו עליו!
הנה אוזים צחים עולים מן הרחצה בפלג, הלוך והתנודד ילכון, יתנודדו אף יהגו בלשונם. ושם עדר עגלים, עזים, תישים וגדיים. ופה צעירי המשכילים מעירנו הולכים לשוח – משתוחחים ומתוַכּחים…
אוהב אני לשמוע ויכוּחי הצעירים האלה. בהם עוד “נר אלהים טרם יכבה”, ויש אשר למראה אלה תבוא גם בלבך תקוה תמימה… וארחיב צעדי תחתי להדביקם: הנה זה אקשיב ושיחתם נתגלגלה ע"ד “המהלך החדש” שבספרותנו… פתאום חשתי, כי השקר הולך הלוך וקרוב אליהם… “הנה בא קיצו!” הבריק רעיון במוחי: “אלה התמימים וישרים בלבותם לא יהיו למגן בעדו”…
עשיתי את עצמי כאילו איני מרגיש בו, ואשכב ואשתטח ארצה על ירק העשב ושכבתי כחולם חלום. “והוא” עבר על פני – ואתפשהו בבגדו! – כן, הוא בריה “ממשית”, גם בגדים ילבש…
– אחי הצעירים! – קראתי בשמחה – הנה תפשתי את השקר ההולך מאחריכם!
– איה, איהו? – קראו כולם נבהלים ונדהמים.
– הנהו בידי!
– אבל איהו?…
הבטתי, והנה לתמהוני רק המלבוש בידי והלובש איננו… “התעיף עינך בו ואיננו!” – “הוא” עזב את בגדו בידי וימלט… בעוד רגע, עוד בטרם נגשו אלי, וגם לבושו נמס בידי; ידי היו מזוהמות וירוקות.
בעינים דומעות ספּרתי להם את כעסי ומלחמתי את השקר, – והמשכילים הצעירים שמעוני ודברי נגעו עד לבם הטוב:
– כמוך כמוני נבקשהו! – קראו כולם פה אחד.
– אוי, אחים יקרים ותמימים, נשמות טהורות וחביבות! אשקכם, אחבקכם! – אתן מרוּחי עליכם – אאציל עליכם מחושי הששי, למען תבקשו את ששנאה נפשנו, תמצאוהו ותתפשוהו! – ואם לא, אז לכל הפחות תדעו להתרחק מעל המנוּול הלזה, לבל יטמא את נפשותיכם הטהורות, ולא תתגאלו בו לעולם…
נחָלץ חוּשים על השקר!!
… מה תשתוחחי נפשי ומה תהמי? – הוחילי! – הנה גם חיל עשיתי לי – ולה' הישועה!…
יום… חודש… שכחתי את “הספירה”.
השקר מתחבא מפני. גם לענק הזה יש בודאי “עקב אכילס” והוא מפחד… יום, יום אשמע מפי מודיעים שונים, כי יפגשוהו בלבושים שונים ופנים חדשות…
הוא מתחפש, יען אשר נודע לו, כי לא רק אני האחד ארדוף אחריו!
גם שמלות אשה ילבש, והשמלות ההן, אומרים, נאותות מאד לתבנית גופו…
אבל ראה זה פלא בעיני: מדוע ישחקו האנשים תמיד בספּרם לי על אודותיו – השמחים הם עליו? – ומדוע אמי בוכיה מדי בואי הביתה?…
אבל אין לשׂום לב לדברים כאלה! – אני רק זאת אדע, כי גם ילדים קטנים החלו לחפּש אחריו, ומדי עברי ברחוב, ונערים רצים אחרי וקוראים:
– אדון נכבד! ראינו את השקר ברחוב פלוני!
ואני משלם לילדים הטובים שכר טרחתם בפרוטות…
ובכן הנני כותב לי לזכרון, באיזה לבושים נראָה השקר לאנשים שונים מן המודיעים, ואודיע סימניו בעתונים “לבל יחרוך רמיה צידו!”
יוסף הליטאי ראהו בבגדים סרוחים כבגדי ה“חסידים” ופאות ראשו נוטפות מי מקוה.
ר' שלום האכסנאי ספּר לי, כי בא אל ביתו בתור סוחר גדול.
זרח הסרסור ראהו בין הבאים אל כלולות בת הד"ר לווינהרץ; והוא מגולח זקן ומשקפי-זהב על עיניו.
ר' גציל מלמד ראהו בתור מורה ומחבר עברי – ונעליו הקרועים מטולאים ומגוהצים, והוא מספר בגאוה את הגדולות אשר עשה.
לישראל הסבל נראה בתוך טובי העיר, בתמונת גבאי “ח”ק", והוא בז לכל אדם ומתגאה על כל, ולעני שאין לו לשלם בעד מתוֹ, הוא מַלוה בעבוט עם “שטר היתר עיסקא”…
מעטות וריקות הן הידיעות שקבצתי מהמשכילים הצעירים אשר נתנו ידם להלחם “בו”. כפי הנראה אך נקל הוא לשקר הערום להתעותם בשוא, והם רואים אותו ואינם יודעים מה הם רואים. על כן אין לשׂום לב לידיעותיהם…
“מעיר גדולה לאלהים” כותבים לי, כי נדמה להם שם כגבירה המכינה “נשפי-חשק” בשביל יולדות שאין להן בעל ובית…
ור' יהודה החסיד נשבע לי, כי רואהו הוא לפעמים בתור “חו”צ" ושוברות בידו לקבץ נדבות… ואולי רק הקנאה לקופת רמבע"נ, שהוא הגבאי לה, מדברת מתוך גרונו של ר' יהודה. אבל למיחש מיבעי…
שמעון הקנאי אומר, כי “הוא” מתחפש לפעמים גם בתור מו“צ חופק”ק וכותב “מאמרים” בכתבי-עת.
רבש"ע, כמה לבושים וצבעים לצבוע הזה!
… ואני יושב, או אולי עמדתי אז… לא! – רצתי רצוא ושוב… כמדומני שהייתי בחדרי.
והנה שמעתי כי מאיזו פינה נסתרת דובר אלי השקר תחנונים כרש…
– "בי אדוני, חוסה נא על עבדך! אין עיר וממלכה אשר לא שלחת לבקש אחרי, אתה מבקש נפשי לספותה, והנני מורדף בלי חָשָׂך על צוארי.. לא אמצא מנוח לנפשי; כמעט אומר: “פה אשב”, והנה ציריך עושי רצונך יסוֹבּוּ עלי, סביב שתו עלי – ואֶמלט בעור שיני…
"לו ישמעני אדוני, ושלום יעשה לי, ואהיה צלך על יד ימינך, בי ובעזרתי תעשה חיל, תצליח בכל דרכיך – לא תהיה עוד “כסיל” ולא יקָרא עוד שמך בער מאדם, רק “חכם” אחד מני אלף, יאָמר לך, ואתה תעשה את כל הנחרים בך לכסילים מאדם, תרֹעֵם בשבט ברזל, תַנחם אל אשר יהיה רוחך ללכת – אך הרף נא ממני!
“ולא אך כבוד, כי גם עושר להנחיל אוהבי יש אתי, ואוצרותיהם אמלא: “מכתוּבּת” אלמנה, מכסף יתומים, ממוהר ומתן אשר לבתולות עניות ומאוצרות חברות שונות – כל הנחלים האלה ילכו אליך, אליך ינהרו ואתה תהיה הים הגדול”.
– עושר וכבוד מימיני ומשמאלי! – הרים פתאום השקר קולו ויגָלה לעיני ויעמוד לפני בכל גודלו…
את קול השקר לא יכולתי לסבול. כל עצמותי רחפו ומעי המו בקרבי ואתנפל עליו וָאוחַז בו בחזקה… אז ביקשתי רק מקום בגו המנוול בשביל לנשכו, כילד רעב המבקש שדי אמו…
השקר נגע אל פי באגרופו, אך אני הסבּותי פני ואשלח שיני בגרונו – אף נשוך אשך בתאוה עזה!… אני נושך ולא אחוש בשרו, אין בו ממש… ובכל זאת אֶשוֹם, אשאף כנחש… אֶשך בכל עוז, אשכהו כעקרב, כערוד, ככלב שוטה… אקפוץ תחתי מרוב רגש!!… אשמע ואמי צועקה בזעקת שבר:
– יהודים בני רחמנים! ראו מכאובי, הוא חורק שיניו ומתנפל על צלו!…
אך אני לא אשים אליה לב – לא אחפוץ גם להרגיע רוחה בדברים, פן אפתח פי והשקר ימָלט… עתה אעשה בו כָלה! – ואני נושך בחזקה, בכל כוחי, – אבל רק ריח צחנה עולה באפי וממש אין בפי.
… הבית מלא אנשים והמה סביב שתוּ עלי ויתפשׂוּני בידיהם… ובתוך כך נמלט השקר מידי ויברח בקול צחוק פרוע…
… ידי ורגלי אסורות, כשׂה לטבח יוּבל:
– הוא משוגע מסוכן – יאמרו השכנים סביב, ואני שומע ומבין… הה! לוּ הייתי משוגע, כי אז לא הבנתי…
אבל כל זה איננו שוה בעיני מאומה; רק זה רעה חולה: השקר יְעַנני מאז שכבי במיטה; פעם בפעם ישרוק באזני בלעגו:
– מה לך “מלך” אסור ברהָטים? איך “חילך”? הרבה צבאך וצא!
וחושי הששי לא ידע מנוח – כל חושי אבדו בקרבי ורק הוא עובד בי מבלי רחם… אני מזדעזע, מתפתל וגוֹעֶה… לפעמים אקשיב בכי אמי ואנחתה, והמה לי כצרי גלעד, כי הם ממקור האמת יפַכו…
אז ראיתי ונתתי אל לבי, כי עלי לעצור ברוחי, אולי יחדלו מֵענות נפשי.
ואז החילותי לבקש את אמי בדמעות, שתחוס עלי ותתיר מעלי מוסרותי, ואמי מילאה בקשתי.
ידי ורגלי פצועות, כמעט לא אוכל להנידן; אך בכל זאת אברח עוד בלילה הזה! לא אוכל לגור בעיר יחד עם אויבי… מי יתנני במדבר!
ביער אשר בעֵדן מקדם.
בלילה עשיתי עצמי כישן, עד אשר מסביב נשמעו רק קול נחרות הישנים.. אז פתחתי את החלון בלאט, ואברח על נפשי – דרך הככר אשר מאחרי העיר…
ובכן הנני ביער, חפשי לנפשי, כצפור שמים!
אמנם מה טוב לאדם כמוני, אשר יאמרו עליו כי משוגע הוא, להחבא ביער; פה אין אסורים על ידיך ורגליך, פה לא תעונה מרפואות וסגולות, פה לא יסתמו פיך לבל תַשמע קולך…
הנני חפשי!
– הלאה השקר! – ארעים כפעם בפעם בקול חוצב להבות… וקולי הולך מסוף העולם ועד סופו…
– “הלאה השקר!” – יען לי גם היער ועציו מרחוק… וכרגע יחרדו מלאכים לים, צפור כל כנף תעופף מטה לתור אחרי השקר…
פה אעשה חיל, עלי רק להחליף כוח…
מה נעימה פה המנוחה! – הנה אשכב לי על גבי ופני למעלה. מבעד לסוכה הרעננה, הירוקה, נשקפים לי כרובים וחיות הקודש וצדיקי עולם המתנהלים לאיטם על פני רקיע השמים, ועל כולם אור זרוע – הם מאירים כפנינים בים התכלת… הם מרחפים ונהנים מזיו השכינה… רעיוני ודמיוני יגביהו עוּף אחריהם, יתרוממו וירחפו גם הם באין-סוף הנורא, האיום והנשגב… ואני, בכל גופי, אשׂחה בים של ריח ניחוח המטהר את נפשי…
אם אטבול ש"י טבילות או אטהר ואתקדש ואזהיר כזוהר הרקיע…
אז אחדל מאכול כל תועבה אשר יאכלו בני האדם, ואשׂביע את נפשי הרעבה בריח ניחוח העולה מסעודת הצדיקים לעתיד לבוא… ובכוחי זה לאלהים אכריע את השקר!…
אל תיראי, ארנבת! למה תברחי מפני? כולנו אחים!
– אחים! יען לי היער…
והאֵלה הזקנה תנוד בראשה אף תשיב אמריה לי לאמור: – הארנבת לא תאמין בך, כי יודעת היא שהשקר דובר מפי האדם…
– הלאה השקר! – נתתי בקולי כרעם.
– “הלאה השקר!” – נותן היער בקולו קול עוז.
– אז שמעתי קול ממרום לאמור:
– אשפוך רוחי על כל בשר!…
– “על כל בשר!” – מסכים גם היער…
– וגר זאב עם כבש… ועגל וכפיר יחדיו!…
– “יחדיו!” – קורא היער בשמחה.
– לא ירֵעו ולא ישחיתו!…
– “ולא ישחיתו!” – מנבא כל היער בקול גדול.
וכל העצים ימחאו כף ויוצאים במחול משחקים.
חג לאדוני, חג לכל הארץ!!…
(ציור)
I
זקוף וארוך, מתון, נקי ומצהיל פנים, פוסע הוא מדודות בתוך אדרתו הארוכה והמרוּוחה, – אדרת-חתולים שחורים שנתישנה בחפּוּיה ונתקרחה ברפידתה. כפות-ידיו מכוּנסות וחבויות זו בבית-זרועה של זו, נחות כלפי הטבור ועוצרות בהעטיפה שלא תתרשל, ומקל של גומי קרוּס-ראש נתון לו בבית-השחי ומעומד הוא בפני בעליו כמסיים באלכסונו מרחק ידוע של כבוד… קַפֶּליוּש רך, שכבר קלקל עינו ועדיין שמור הוא בתבניתו כחדש – מוצג לו על ראשו מבלי כל קמיטה, ושערות זקנו הקלוש שרוּיות בשׂער צוארונה של האדרת, מסתבכות כרדוּדי נימין של כסף ממורק ומעטרות את הפנים זר של הדרת-שיבה. הפנים – כמושות, אך מסבירות הן שׂחקה של ידידות ומצניעות בין קמטיהן הדקין לגלוג של פקחות ובקיאות בהויות העולם; ושמו בכל העיירה – ר' ניסי.
ר' ניסי – בלי כל כינוי ושם לואי – נראה מהלך בערפלו הדק של כפור הבוקר, – עובר, כדרכו בכל יום, לארכו של הרחוב הארוך, חוט-השדרה שבטיטובץ.
נפגש לו אדם, בעל-בית, שאינו טרוד באותה שעה, – ומנעים לו ר' ניסי ברכה של שחרית, מעמידו ושואלו בענין שפלוני משיב עליו ברצון; על הקניה החדשה, שעשה זה, הוא שואלו ומסיח עמו. ומשמרמז לו להיות נזהר במוכר, הריהו משיאו לעסקי חברו, שאומרים עליהם כי בטוב הם. הדבר, לכאורה, טעון ביקורת. אך כאן מפסיק ר' ניסי, ואינו אלא מעמיד עין בוחנת ומשחקת – ושתיקה יפה… פלוני הרי זה מדבר, ובעצמו הוא מברר את הענין כדי צרכו, נגרר אחרי ר' ניסי ומלַוֵהוּ עד לחנותו של בֶּריל חוה’ס.
חנות מהוגנת זו, קונים אין בה עכשיו, ונכנס לשם ר' ניסי בברכה מתוך פיהוק קל של בטלה… נותן עינו בחבית, שהמשרת פותחה, ומשבח הוא את הדגים המלוחים שבתוכה. אגב, קומץ הוא בשתי אצבעות שלוחות קמצוץ טבק מקופסתו של החנוָני, ועד שהוא כורך ציגרה בניירית משלו, הריהו מניד ראש ומתאנח לפרנסה ההולכת ומתמעטת: “תיקנו להם הכפרים ירידים לעצמם ובמקומם, והעיירה נתחלקה בין הסביבה אברים-אברים; רק הקיבה נשארה בה – והיא ריקה… ואחינו בני-ישראל, שיחיו – אחד חוטף את הפת מפי חברו…” ובשעת שיחה זו, מציצה היא עין שמאל של ר' ניסי כלפי החנוּת החדשה שכנגד; צועקת החנוָנית וקוראת לגוי עובר לתומו, שאינו פונה אליה כלל. ור' ניסי, כמעט כנרגז על העַולה, זורק את שיורה של הציגרה, מעטף פאת האדרת על גבי חברתה, חובק עליה ידיו כדרכו, ויוצא בלי ברכה כמיצר וזָעף…
עם יציאתו נתקל במאיר-חנא – “משכיל” שזרקה בו שׂיבה, וידוע עליו, שהיה כותב לשעבר קוריספונדנציות ב“המליץ” – ומיד טופח לו ר' ניסי טפיחה קלה של בדיחה על כתפו של זה ושואלו בלשונו של “המליץ” בשעתו: “מה יאמרו הבריות במכ"ע?”… אבל משתמט הוא זקן אשמאי זה בהלצות, כאילו מסרב הוא לספר. אך מכיון שנטפל אליהם גם האברך גרינבּלט – חתן מבית חמיו, קוריספונדנט בהווה, ציוני במלאכתו ונלהב בטבעו – הרי הם קובעים להם שלשתם ישיבה על הספסל שלפני החנות, לספר בחדשות ובשאלות היום.
נדברים, והדברים מתלקטים ומסתדרים אצל ר' ניסי בכדי מעשה-רב שבגַזֵטין, בצירוף הלצה נאה על המשכילים והציונים – תבלין ל“שלש סעודות” בפני שיירי החסידים המתכנשים במוצאי-יום-מנוחה על שולחנו של ר' ליבלי. וכדי לעשות נחת-רוח גם לאלו שעמו בשעה זו, – הריהו מספר להם דבר-חוכא, מעשה בחסיד שוטה…
בינתים, נמשכים ובאים אל הספסל עוד שלשה וארבעה מן השוק, ששעתם פנויה – והרי קבוץ קטן של יהודים מתאנחים על הגזירות. הציוני, כדרכו, מטה את הענין כלפי “ציון”, ובעלי-בתים, כדרכם, דוחים את הדבר כהילכתא למשיחא ושואלים לחדשות מאמריקא וארגנטינא, – ואין הדבר חסר אלא שיטיל ר' ניסי הערה קלה לכאן ורמז מלגלג לכאן, ומתלהב הציוני, ומעקץ המשכיל – וּוכּוּח מאליו עולה… נזרקים דברי חידודין מצחיקים ומרגיזים, והבריות נאותות ומתבדחות – עד שמתפרדים בנפש רעבה לסעודת הצהרים.
ושוב נראה ר' ניסי בגובה קומתו כשהוא עובר ברחוב הארוך, חוט-השדרה של טיטובץ, ופוסע לו מדוּדות בתוך אדרתו המרוּוחה. מתון הוא ומצהיל פנים, ועיניו טובלות בשמן של ידידות ומציצות בלגלוג נוח וטוב לכל הבריות – עד שהוא מגיע לביתו.
נגעה כף-ידו בכף-המנעול ופתחה את הדלת – ופנים קפואות, פני בר-מינן, שמת מתוך רוגז ודאגה, נגלים לתוך חללו של החדר…
רק אישון-עינו יחלוף אט מקצה העין ועד קצה – וקדרו פני זוגתו, המסורבלת בשר מימים עברו, ונקשרו עבים על פני שתי בנותיו הבתולות, שכבר – הו, כבר! – הגיעו לפרקן, ונפסק ונאטם בבת-אחת הריב שבין אחיות צרות אלו המקנטרות תדיר זו את זו…
שתיקה וקפאון בבית. אך הוא לבדו מהלך ועושה בתוך השתיקה. פושט הוא את האדרת, מקפלה כהלכתה ומניחה בקצה ה“סוֹפה”, מפַתּח את הפּידזַ’ק מכפתוריו והולך משם ועובר לו בפסיעות קצובות עד לחדר-הכירים. שם הוא נוטל ידיו (השולחן כבר ערוך וממתין לו בכל, ואפילו עם גביע קטן של מים אחרונים), חוזר וגומר ניגוּבן ואינו מביט לשום פנים, מניח את המגבת על ידו על הכסא – ומתישב לסעודה.
בוצע הוא את פתו ומתאנח, טובל במלח ומתאנח, מתחיל לועס – ועיניו, עיני יתום, אל חתיכת הבצל שבידו: כמה עלובה היא אותה סעודה, שהוא אוכלה לעת זקנתו בשינים רעועות…
והכל שותקים. הבנות – כל אחת בזוית שלה, יושבות כפופות-ראש וסורגות סריגיהן, ועוצר-רעה ומשטמה נאלמה בתוך הבית…
לסוף, מתאנח הוא מתוך נשימה, נוטל ידיו במים אחרונים ומנגבן במגבת שהכין על ידו, מרעיד את גופו ברטט עובר מחמת קרה שבבית – ומתחיל מברך על המזון בלחש…
וכשהוא מסיים באנחה, הריהו מקפל את כפותיו זו בתוך זו ומניח שתי זרועותיו על גבי המפה, שלא יסלקוה עוד מלפניו, פותח ואומר בניחותא לחללו של הבית:
– תודה לאל גם על סעודה זו…
שבח זה, הנאמר על המזון בלשון חול, הרבה הוא משמע. ושומעות הבנות ומבינות את הכוָנה, – פתיחה היא הודאה זו לדברים שלקמן…
אותם הדברים אל עצמו הוא מדבר, מרצה הוא את מחשבותיו לנפשו ואינו מביט, לכאורה, לשום נפש. מדבר הוא בניחותא ובמימראות שהן קבועות כמעט כנוסח של ברכת המזון: “רחיים תלויות בצואר”, “אבנים שאין להן הופכין”, “מדברות כל היום בחתונות וחתנים”, “אחת רוצה להטביע חברתה בכף של מים”, “מוֹדוֹת עֲשֵׂה להן”, “בנות פוטוצקי – סריגין של ‘נקבים-נקבים חלולים-חלולים’ הן חסרות” – והכל רק ממנו יוּקח, והוא – מאין יקח? –
דומה, שאין לדברים סוף. דלף טורד נוטף ונוטף, נוקב ונוקב כרימה בבשר החי…
הצעירה, בתיה, מורה סקירה חדה אל הבכירה גנסיה, כלומר: בשלך, אבן-נגף, בשלך, קלפּה בלה, כל אותה הצרה! וגנסיה משיבה לה מבט שׂוטם וּמתרה מתחת לגבותיה העבות, לאמור: “דומי, חצופה! דומי עתה – אחר נדבר”…
זו מזהירה כך באחותה, מפני שיודעת היא באותה “קטנה” שלפעמים מעיזה היא להשיב ברטן מן החוטם על דברי אבא, – הוא אומר: קישוטים, והיא מבארת דבריו: נעלים קרועות, הוא – מוֹדוֹת והיא – שמלות מטולאות, טוען הוא על הסריגין למה הן, והיא מעירה: “כדי שיהא לחם ובצל לסעודה”… ומובן, שדברי חוצפה אלו, אעפ"י שאינם נשמעים לאזני אבא, אינם אלא כעוקצי מחטים, עד שהוא מתמרמר ומתחיל צועק כמתוך מחלוקת:
– מה?! אתן? אתן המשׂתכרות?
והרי אך מבַישות הן את זקנתו “בעבודה זרה”, בעשיית “נקבים-חלולים” לאחרים! אדרבא, אם הן המשתכרות, היכן השכר שהוא מביא? הלא את ראשו הן אוכלות מעל גבו. כל זהוב שהוא משׂתכר, מיד הבית הזה בולעו כתנין, ואין לחשׂוך אף פרוטה אחת לשום “תכלית”… “כלום דואגות אתן ל’תכלית' כשאר בנות ישראל?”
ומכיון שמגיעים הדברים ל“תכלית”, שוב עולה כחלודה אותו משל ידוע, המחלחל כסם על גבי המכה; “והרי בת חייט פשוט, רייז’ל שמעונ’ס – היא, שחשבה לתכלית, לא סמכה על אביה, אלא הלכה בשמונה רובל אלו שקמצה על-יד מילדותה, וקנתה לה מיני גלנטריה. ערכה וקישטה לה ארון קטן (מתיבה של גַז עשתה אותו!) והעמידה אותו לפני חנותו של אורי-ליב, – ועכשיו, כבר שכרה לה חציה של חנות זו, וסחורה יש לה, בעד ר”ן או גם שי“ן רובל!”
– זוהי תכלית! כך בת-ישראל עושה! – והיא, הרי צעירה היא מכן בשבע, או בשמונה שנים!…
הן, בנותיו – באותן השנים, שהפרוטה והרובל היו מצויין בבית, הרי היו הן באות כגנבים ומריקות את כיסיו בשעת שנתו. ומה עשו בכל המעות הללו? מודות, – רק במודות היו כל מַעְיְניהן! – עכשיו, תשבנה ותבּוֹלנה בבתוליהן עד שתזרוק בהן שיבה! – מה להן ולו?
– לשפחות השתכרנה – והאדמה תבלעכן! כך הוא חותם מוסרו בקללה נמרצת, וקם ומשחרר את המפה מתחת זרועותיו לזלדה זוגתו, הממתנת לכך. ומתוך פסיעה גסה של כועס הוא פושט מעילו – ומשתתק לגמרי.
והרי זה מקפל הוא את הפידז’ק כהלכתו, הולך ותולהו על המסמר שבכותל, מסלק את הקפליוּש ונותנו על גבי המעיל, וכשהירמולקא בראשו, הריהו פונה ובא אל ה“סופה”, מתישב וחולץ נעליו, נוטל את האדרת שלמרגלותיו ופורשה על גופו בתנופה של מתינוּת, נופל על הכר (גם זה מוכן לו עוד מלפני בואו) – וישן אַבא…
II
ישן אבא שנת-הצהרים, והבנות סורגות וסורגות מבלי השמעת קול שהוא. מתישבת אמא בחשאי עם הפוזמק שלה וסורגת גם היא בשתיקה, ואבא – כאילו הוא נוחר כבר מתוך שינה…
מכירות הן הבנות כמה מן העוֶל יש בטענותיו של אבא, אף יודעות הן, שאין כוָנתו חלילה שתלכנה באמת לשרת בבית-זרים, שהרי גם סריגין אלו, שהן סורגות לאחרים בתוך ביתן, בושה הם לו וכצנינים הם בעיניו. – יודעות הן, והילכך הן מבקשות על עצמן בחשאי, שתבוא עליהן במהרה – או חתונה, או מיתה חטופה, אך הקץ יהיה!…
וה“'קץ” – אין תקוה ואין סבר שיבוא ויוציאן מן “הבית הזה”…
מציצה אמא הצצה קלה וגנובה על בנותיה ואינה נאנחת… לכאורה, אין דעתה נתונה אלא לפוזמק שבידיה; אבל סוף-סוף תקע חוטמה בחשאי תקיעה חטופה ונגרף, – דמעה נפלה על הפוזמק – ושתיקה…
ו“שנת הצהרים” נמשכת כמעט עד לשעת מנחה. שוכב אבא בעצימת עינים, – ועצום וסתום הארס ותוסס בלבן של הבנות, ואי-אפשר להן לפלטו אשה בפני אחותה…
בת-ישראל – מוטב לה שלא תוָלד, ומשנולדה, מוטב לה שיקפחוה בילדותה, ולא שתשב כך כל היום “בבית זה” סורגת ומסכסכת חוטין באין תקוה… הבן אינו כך. אחיהן חיגר עלוב הוא, ואעפ“כ, צפּור דרור הוא לו. נער בן שבע-עשרה שנה הוא, דל ורזה, ירקרק כעלה נבל, והכל קורין לו “מנענעה”, – שכן תלוי הוא ומתנועע כמנענעה בין שתי משענותיו, שהוא נשען עליהן בבית-השחי, – ואעפ”כ, מעורב הוא עם הבריות, יוצא ונכנס לאשר יחפּץ. עכשיו, ודאי, יושב הוא לו שם בחברת צעירים ומבדחם בהלצות (שׂכל אבא יש בו). וכאן, ב“בית זה” – קרה ו“שנת הצהרים”, והרוח פתי כפור בחלונות מזרקת…
– “הוי, עד מתי?”…
אשתקד, עדיין היה החיגר מצוי עמהן בבית, ובהוָיתו היה מפזר קצת את הערפל והמשטמה. הוא, קופסות של נייר בצורת בתי-קומות היה עושה (ידים חרוצות לו מטבעו) והיה קורא ומביא את חבריו ושאינם חבריו, להתפאר במעשי-ידיו, מראה ועושה שיחמדו בקופסותיו לקנותן. והבית – “צעירים” היו דורשים לו לפעמים. אך בחורף זה, אין החיגר עוסק עוד במלאכתו המשעשעת, ואין כל אדם נכנס לכאן. הוא, עסק אחר מצא לו, – משחק הוא בקלפים, ו“ידו צלחה”…
נאנחה האם. הרבה צרות גורם לה גם בן-זקונים זה. לשעבר, כשהיה מוכר קופסה, מיד היה נותן את המעות לאמא, – נותן כלאחר-יד, כבעל-בית גאַותן… ועכשיו, כל יותר ש“הקלפים משחקין לו”, נעשה לבו סר וזעף. בא הוא הביתה – והריהו מחרף ומגדף, או שנוהג הוא כאבא, שותק וידו קפוצה… מלא כיסו, אך לבו אכזר. הוא ניחש ומצא, כי מכיון שהוא נותן מטבע לצרכי הבית, – הצלחתו מסתלקת הימנו, ושוב אינו זוכה ביום זה כלום. בדוּק ומנוסה לו, שבכך “מפסיקין את היד”…
– “וי לאמא!” – סוף סוף בר-בטנהנ הוא, ובשעת הדחק אין הוא יכול גם עכשיו לעמוד בפני הפצרותיה – ונותן. אך נותן הוא בזעף. מקלל ונותן. זורק הוא את המעות ומפזרן על הקרקע ומתקומם וצועד על משענותיו הדופקות במרי-כעסו, יוצא ונעלם לכל היום, או גם לכל הלילה.
להיכן? בימות החורף שבטיטובץ אפשר להִקהל כמעט בכל בית ובית ולשחק בקלפים מבוקר עד בוקר.
יש בתים בטיטובץ, בתים מאושרים שאין בהם “שנת-צהרים” זו… ו“בית זה” – עד מתי, רבש"ע, עד אימתי?!…
אך הנה קם אבא וישב על הסוֹפה.
צופה הוא בבית ורואה שהחיגר איננו עוד – ואינו מתרעם. יודע הוא בבנו שהוא משכים ומעריב על הקלפים, אבל כך הדור נוהג. יושבים ומשחקין בקלפים ואוכלין כעכין וחַלבָה – ואף החיגר עמהם. החורף ושממונו – מה יעשה בו אדם שבזמן הזה?…
ויושב הוא ר' ניסי על הסופה, ידיו על ברכיו, וחושב הוא בחשבונו של עולם, על מה שהיה ומה שהווה – ואין נחת…
רואה הוא שהערב ממשמש ובא, והריהו קם ומתלבש, מתעטף באדרתו כדרכו, מעביר עינו על הבנות – ויוצא בשתיקה…
הולך הוא ל“מנחה” בלי כל נחת שבלב…
בית-המדרש – גם הוא אין נחת בו. נתרוקן הבית מכל כבודו והמונו. אך כמנין של נמושות מתכנשין לתוכו להתפלל, ושנים שלשה יתומים קטנים באים לומר קדיש – ואין כאן אף אחד שאפשר לשוחח עמו שיחה הגונה…
מתפללים בתוך הקרירה, – התנור שמם הוא וקר. ומיד לאחר התפילה הכל מתפרדים והולכים להם לבתיהם.
הולך לו גם ר' ניסי, פוסע באפלולית הערב – לאן?…
עומד הוא ומחַשב דרכו, עד שהוא בוחר – ופונה והולך.
נכנס הוא לביתו של ר' שמחה פינטשיבר, נגיד מזקני הדור, – נכנס בפנים מאירות ובדוחות ובברכה מרווחה…
שם, על כוס תה ממותק, יושב לו ר' ניסי בהרוָחה, כבן-בית, ומספר עם ר' שמחה שיחיה.
מספר הוא על מנוּי שרים ופקידים חדשים שבפלך, על “פריצים” ובעלי-אחוזות והוצאותיהם המרובות ותענוגיהם המופרזים, שהם עושים להם מבלי כל חשבון ומהרסים את מצבם. נוגע הוא בעסקי הקהילה ומלגלג על ההדיוטות “בעלי דעות” החדשים שקמו בדור הזה וקפצו בראש. ובנוגע למעמד הפרנסה שבעיירה – הרי ידוע, שבזמן הזה צריך להזהר בבעלי-חובות ובבני-אדם בכלל…
החורף גם הוא חורף קשה. ובכלל, אין הימים האלה כימים הראשונים…
– אין נחת – אומר ר' ניסי ושוחק לו בנחת ובמחילה גמורה של אדם מובטח וטוב-לב…
פיהק ר' שמחה – ומובן, שהגיעה השעה לילך בברכה.
III
על רוגזו ועל מִריוֹ הולך הוא לביתו – ואין נחת…
אין נחת. הימים אינם כימים הראשונים, ו“בית זה” אינו חביב גם עליו… מסתכל ר' ניסי באפילתו של לילה, – טיטובץ כולה גושי חושך בתוך חללו של חושך.
– “הזאת טיטובץ?” – כך שואל הוא את עצמו לשום פתיחה לזכרונות, זכרונות ימים עברו, שהוא בוחר לטפל עמם במחשבה בשעות אפלות, אם בשעה שהוא מהלך יחידי בלילה, או בשעה שהוא שוכב על משכבו ושנתו נטרדה…
אותם הימים – כמה קרובים הם וזכורים אותם הימים, שעדיין מובטח היה בפרנסתו בתוך עירו כעוף זה בימות החמה. כחסידה כבוּדה זו המטיילת לה על בצעי-המים בתוך האחו, וצידה מאליו הוא מזדמן ובא לפיה, – אף הוא, ניסי (גם קודם שהגיע לשנות “רבי”), כך היה. נוטל היה מקל של גמי זה בידו ויוצא לו דרך טיול לרחובה הארוך של טיטובץ, בא בין הבריות – והפרנסה מאליה תמָצא לו. אי אפשר לבצעי-המים שבאחו בלי שרצים ורמשים, ואי אפשר לקהילה בלי צרות-הרבים וצרות-היחיד, – צרות ושאר צרכים התלויים ברָשות ופקידיה הרוֹדים בטיטובץ עיר המחוז. ה“שׂרים” כולם – גובה להם ויִראָה להם על אנשי טיטובץ, אך הוא – חינו נתון בעיני כל פקיד, שוטר ונוגש (אומרין: הסדיגורי, ז"ל, ברכו בכך). יודע הוא דרך “פריצים” וכל השערים נפתחים לו, אם מלפנים אם מלאחור, אם לבוא אל השר או – אל המשרת, אך תמיד, הוא “המליץ”, זה “העומד בין העם ובין הממשלה” – איש-הקהל שהכל זקוקין לו בשעת הדחק. אומרין: אַדבוקט מיוחד קבוע לו בעיר הפלך. אבל מה שר' ניסי גופו עושה בהשתדלותו, אין שום אדבוקט עושה כך. שתדלנות זו ירושה היא לו מחמיו, שהיה משמש לקהל עוד בימי ניקולאי, ונתחבבה אומנות זו על ניסי, לא רק מצד שכרה, אלא גם מן הצד השכלי שבה. עסקי הקהל והרשות, מעין תכסיסי מלחמה יש בהם, כבשחוק השח, – ור' ניסי הולך ומשחק תמיד… רצוי הוא לרוב אחיו גם בשאר עסקים: “בוררוּת” ופשרה בין יהודים סתם, שידוך, גט, או עשיית שלום בביתם של נגידים – כלום יש לך מומחה לבריות כר' ניסי? הבריות נהנות וגם הוא עמהן, – ובביתו, מרק של בשר פעמים ביום, חמאה וחלב בקיץ, שומן אוָזים עם “פַּסטרוֹמא” בחורף, עופות שמנים ודגים מן המובחר לשבת ויום-טוב. “אין צבּוּר עני” ואין ר' ניסי עשיר,– כסף אין לו, הון ונכסים לא יעשה – אך הרבה מבעלות-בתים שבטיטובץ היו מקנאות בזלדה שלו ובמשק ביתה.
לא עשיר ולא ראש, – הוא מעודו לא נבחר להיות סטרוֹסטא או גבאי ופרנס לעסקי הקהילה – אבל לבה של טיטובץ הוא. הלב, כידוע, אין תפקידו פוסק בשום שעה. אם יש שעה ש“הראש” מתבלבל, חושיו עזבוהו, והוא נוטה “לנפול”, בשעת בחירה כי תבוא, – אך ה“לב”, ר' ניסי, זרמו יוצא עדיין לכל ה“גוף” ותקופתו על כל ה“אברים” שבקהילה; והנה ידי הקהילה – בעלי האגרופין – מאיימין על מי שצריך, רגלי הקהילה – המשמשים – ריצה להן ממקום למקום שצריך, לשון הקהילה – משה’לי המלשין – מדברת ומספרת מה שצריך, וכל אדירי הגרון יאדירו בקול: “זְשֵילַאיֶים! נֶי זשילאיים!” 1 – הכל לפי הצורך… הוקם ה“ראש” – נעשה הגבאי, או נתמנה הסטרוסטא – וממילא נמצא אתו-עמו בכל מעשה אשר יעשה גם ר' ניסי זה שעמד לו בשעת דחקו, שעת הבחירה.
מלאי ענין ומרובי פעולה היו הימים בכלל, וימי חנא-זליג התם בפרט. סטרוסטא זה בשעתו למה היה דומה? לדוב טפּש זה שהחח בחוטמו, ור' ניסי מנהיגו היה. הדוב מרקד – וטיבותא לשושָטו… ואז באותם הימים, הגיע ר' ניסי גם כדי “נחלה” – אז בנה לו את ביתו זה שהוא יושב בו עד היום.
“חזקה” היתה לר' ניסי על הסטרוסטא, ואף ר' שמאי, ראש הקהילה של עכשיו, שאינו זקוק למנהיג, היה מחלק עם ר' ניסי בכל, – שעל מנת כן, של “עבודה משותפת”, השתדל ר' ניסי בשבילו כמה וכמה שידולים עד שנבחר.
היה מחלק: תחילה – בעין יפה, ואחר כך, לאחר שנבחר שוב וראה את מצבו איתן, התחיל נותן בעין זעומה… וטעמו עמו: לא כימים הראשונים ימינו אלה, שעסקי הקהילה נשתמטו מיד ישראל ונמסרו לידי שונאיהם של ישראל, והפרנסה שוב אינה מספקת לשנים.
עכשיו, פסקה האמונה בראשי-הקהילה; גם תעודות קיום-גברא גם תעודות-מסע שוב אינם נתּנים על ידם, ואפילו להעיד על חתימת-ידו של אדם ב“בפני נחתם” – אינם נאמנים. גם כהונה זו של “סטארוסטא” ניטלה מעליהם, – “זקן” נשוא-פנים אין עוד לישראל, אלא “סְבּוֹרְשְטְשִיק”, מין שַמש הגובה את המס וחובל כרים מתחת לראשיהם של עניים.
– חרבו מעינות הפרנסה, והקהילה אינה אלא כארץ ציה ומלֵחה – כך יתחיל ר' שמאי טוען, והריהו מרמז לו לצד אחר: “אתה, חביבי, הרי ההשתדלות לפניך”…
אבל גם “ההשתדלות” התחילה פוחתת והולכת. סר צילם של השתדלנים הקדמונים ואינם עוד “קרובים למלכות”. עונת הפקודה לצבא תעבור, וכמעט שאינה מכניסה כלום… עתים, צריך למחוק מספר-החיים איזה מת הקרוא לצבא, או להתיר מן הסבך את מי ששמו “כפוּל-שמונה”, – והנה שמאי עצמו עושה זאת עם המזכירים והכתבנים שבאוּפראווא החדשה, ולניסי, גם לדרוך על סף ביתם לא יתנו אלה…
– מה אעשה לך, – התחיל ר' שמאי אומר – והם כולם נעשו שונאי ישראל?
התחיל נותן לו, לר' ניסי, רובל ושנים כבתורת נדבה ופוטרו.
לבסוף, התחיל מפטרו גם בלא כלום…
הוא אינו מתירא שוב מפני ר' ניסי. זה, אמנם, יודע הוא הרבה סודות בר' שמאי, ויכול היה להורידו “מן הכסא” אל הבור, בכל שעה שירצה, אבל – “מוֹסר”, מכה-בלשון יהיה לעת זקנה? – ולא עוד, אלא ששמאי הרי גם הוא יודע בסודותיו של ניסי, ובקי הוא “היכן דלת נפתחת”…
– “הזאת טיטובץ?” – עכשיו, כל איש רק לבצעו ילך… נעזבו עסקי הקהילה ואינם מעסיקים לשום אדם – אין “קהל” בטיטובץ.
נשתנו העתים ונשתנו האנשים, ובפרט – הפקידים. “שקצים” שידע, נעשו עכשיו נושאי משרה, ויהודי שכמותו ללעג וקלס הוא בעיניהם.
עוד מוצָא אחד של פרנסה נמצא לו לר' ניסי בימים הרעים האלה. יושב היה בבית הנוֹטריוֹן, עֵד מקיים לכל שטר הצריך עדות וחותם קבוע בעד מי שאינו יודע לחתום. זה כיצד? עם-הארץ שצריך לחתום ואינו יודע, הרי הוא מוסר את הקולמוס לידו של ר' ניסי, וזה כותב בעדו את שמו ושם משפחתו באותיות מרוסקות ומוסיף וכותב עוד: "ובשביל זה שאינו יודע כתב, חתם ניסי רבּין ", ומסיים הוא את הנון בזנב-תלתלים ארוך, – ומקבל פשיטי דספרא לא פחות מעשר קופיקות.
והנה נתמנה נוטריון חדש בטיטובץ. בא ר' ניסי “להתוַדע” אליו ועמד לפניו בהכנעה ובקשה, כמו שצריך לעמוד בפני “פריץ”, ואמר לו, כי נכון הוא לשרת את “האדון המרומם”, ושכך היה נוהג עמו גם הראשון לטובת הרבים: עֵד – והריהו מוכן, חותם – והריהו נמצא כאן, ולא צריך לחזר אחריו… ומה השיב לו נוטריון זה? הרים את שתי ידיו והניחן על שתי כתפיו של הזקן, דחפו – ואלמלא נעצר ר' ניסי במזוזה, היה נופל מעל המדרגות בריסוק אברים, ולעיני כל העומדים שם בחוץ – – –
“כלו כל הקצים”. על הבתולות הזקנות, היושבות באין תקוה, נוספה גם שאלת “מה נאכל”, כמשמעה ממש…
נכנס הוא לביתו – ו“הן” יושבות וסורגות “נקבים-נקבים חלולים-חלולים”… מה לעשות עם הבוגרות הללו ששערות ראשן התחילו נושרות ומקלעותיהן דקו ודלו ועיגולי תכלת מסביב לעיניהן הבוערות במשטמה – מה לעשות בהן לעת זקנה? רוצה היה להקשיח לבו כאכזר – ולמכור את הבית, ובלבד שישיא את אלו למי-שהוא ויאסוף את החרפה. אבל בזמן הזה, כשהכל רצים לאמריקא, הרי בתים רבים שבעיר עומדים למכירה. וביתו – מי צריך לו, וכמה שוויו? זה הרי אינו גם “בית-פרנסה” שבשוק.
מתהפך הוא על משכבו בחושך… חושך בלי חָשָׂך. דאגות בלי תִכלה, והקיבה – “חיי-שעה” היא דורשת גם בלילה…
IV
בוקר – ור' ניסי מתעטף שוב באדרתו, יוצא ועובר בעיר, שומע חדשות ומספר חדשות. חוזר לביתו – והריהו בולע רוקו מחמת רעבון, הולך ומרגיש את עצמו כקבצן נבזה, אבל מזקיף קומה ועובר כנהדר בכבוד, ברחוב הארוך שבטיטובץ…
“מה נאכל?” – שאלה זו, שאפשר לפתרה בשעה קטנה “כדי אכילת פרס”, נדחית היא בחורף המר הזה פעמים ליום, ופעמים גם ליומים, בלי שום תירוץ מספיק… אבל – ראה פלא! – באה שבת, והרי חלה והרי נרות לברכה והרי יין לקידוש, תבשילין ובשר לסעודה, ופשטידה מצטמקת בתוך התנור הנותן חומו… הכל בצמצום (גם הנרות קטנו ודקו) אך דבר לא נעדר, – שבת כבכל בית ישראל.
זו מהיכן היא ניטלת? שבת שבת ומזלה, היד ה' תקצר? ובפרט אם זלדה עֵזר כנגדו, כביכול. בכל שבוע מוצאה היא זלדה תחבולה חדשה, בין על-ידי קימוץ, בין על-ידי הקפה מועטה, – והשבת בזמנה באה. העריב היום הרביעי – והנה זלדה מביאה קמח וסולת, שׂמה בעריבות ומעמידה אותן על גבי התנור, שיתחממו עד לערב יום החמישי, – והחלה שלה עולה תמיד יפה. קלה, מכורכמת ושחמחמת ונותנת ריח היא נרדית מפי התנור לפנות בוקר של יום הששי, – והשבת נכנסת ומתחילה מתישבת במעון הזה… ירד היום – והרי שולחן ערוך ומכוסה מפה צחה; המנורות מתנוצצות כאילו זהב הן; צלוחית שחציה יין, מצהילה פנים, ומתחת להינומה של שבת, החלות נחות בצנעא; ולפעמים, גם דגים שם עמהן, הנותנים ריח כבימים מקדם… “הבית הזה” – חזר זיוו, “ואנפאה נהירין” ו“נשמתין חדתין” בתוכו. מסתכל ר' ניסי – וגם בנותיו אינן נראות לו זקנות בשעה זו… וזלדה, כאילו לא היא עשתה את המופת הזה. היא מצניעה לכת: “אוי, רב רחום וצדיק!” – מתמלטת לפעמים אנחה חשאית מלבה… – “שלום עליכם מלאכי השרת” – מתחיל ניסי מרנן, וזלדה מנענעה אחריו ראשה בעניווּת. יסוֹר יסרה הקב“ה לעת זקנה, אך את מלאכיו הטובים, מלאכי השבת, הרי שולח הוא לביתה. עדיין נזכר ביתה לפניו, ועוד פקוד יפקוד גם את בנותיה אלה לטובה ולזיווּג כשר, זיווּג של נחת, רבש”ע! – –
כל ימות החול מחכה זלדה לשבּת, ועושה היא ומכוֶנת כל חשבונותיה כלפי יום זה.
והנה היום, יום רביעי בשבת, יום זה שניסי מוציא מכיסו את מטמונו ומוסר אתו לידה – והיום מה?… תמו דברי המוסר שלאחר ארוחת הצהרים כנהוג, והוא אינו הולך לישון את שנת הצהרים כדרכו… מתעטף הוא באדרתו – ויוצא בלא כלום…
– רבונו של עולם, לאן?!…
גם ניסי אינו יודע לאן… הולך הוא ברחוב, פוגש באנשים; הוא מספר עמהם והם מספרים עמו, – וסוף-סוף כלעומת שיצא כן שב…
חזר בערב לביתו וישב מחריש.
הוא – כך דרכו; מטיף הוא דברי מוסר רק בשעה שהוא מוצא לחם לאכול, אך באין לחם – טענותיו מסתתמות, והריהו יושב ושותק…
זה לו השבוע השלישי שלא השתכר אף פרוטה. שום “עצם ללקיקה” אינו מוצא. גם השידוך, שנתעסק בו לפני ר' נחמיה הורנשטיין, עלה בתוהו, – נודע “שנתאהבה” הכלה באותו “הסוציאליסטיל” הגר כאן תחת השגחתה של הרָשוּת. להלוָאה – כבר ננעלו בפניו כל שערי “גמילות-חסד”… ולפני מי יספר נגעי לבבו? – בני-האדם “חזירים” הם, ואך לחינם ינַבּל כבודו לפניהם…
לא! עד לקבצן, ולא “עד” בכלל!…
ורואה היא זלדה, שניסי שותק…
גם כל יום החמישי שתק ניסי…
והחיגר – הוא צועק. זה לו שני שבועות שהיא “מפסיקה את ידו” כמעט בכל יום (הקור היה גדול, והיה הוא נותן עצים להסקה). – אולם עתה, משבוע זה ואילך – קוֹנָם! שלא יתן עוד… ושלא בפני אבא הריהו צועק בקולו המרוסק: “עלוקות! הרפו ממני שבוע, או שבועיים, ויהיו בידי חמשה-עשר רובל, ואקח לכן מכונת-תפירה לתשלומי שיעוּרין – ותאכלו עד שתתפקעו!” – והפעם גם הבנות על צדו של החיגר הן: “אל תשמע לה! – הן מזהירות לו – אל תתן!”…
קֶשר קשרוּ הבן והבנות יחד על אמם, ומה תעשה היא? תפירת לבנים במכונה, ודאי, פרנסה יותר מספיקה היא מסריגה – אבל השבת, מה תהא עליה?… וכשהתחילה זלדה מציקה לחיגר בבוקר יום החמישי, שיתן לה “בהלואה” חצי רובל על חלה, לפחות, – התקומם החיגר וקרא בקול המנסר: “זוללים! תפּח רוחכם, רעבתנים! לא אתן!” – ומשענותיו התחילו דופקות ופוסעות. יצאה “המנענעה” בזעף מן הבית, לבלי שוב עוד עד ערב-שבת עם חשיכה…
לשאת משכּון מן הבית? – רבונו של עולם! ומה יש לַמשכּן עוד? הכפות והמזלגות של כסף – כבר אינם, האגנות ושאר כלי הנחושת, גם הם באו כבר לאוצרה של “גמילות-חסדים”, אז – רחמנא יצילנו! – כשהיתה גנסיה רוקקת דם… ואין שיוּר, אלא מנורות-הנחושת בלבד. עכשיו, על גושי חמר תברך זלדה לעת זקנה?…
לא! שולחן של שבת בלי מנורות מתנוצצות, עלוב הוא גם משולחן בלי חלות…
אפסה כל עצה וניסי בא מתפילת מעריב – ועדיין הוא שותק…
דולקת מנורת נפט קטנה ומאירה על השולחן שלפני התנור הקר. טוב שרָפה הקור. נתלחלח האויר ודלף-הגגות נשמע מבחוץ – אבל כתלי ביתו יבשים הם. הוא ידע איך להתנהג בבנין והניח את הכתלים שיתיבשו היטב לפני הטיחה – והנה, גם בימים המטוננים, יבשים הם ונוצצים מלובן, ואעפ"י שהתנור לא הוסק בחורף זה כהלכתו… ויושבות הבנות וסורגות, זלדה גם היא סורגת פוזמקה… כנראה, שאלה כבר להלואה ממי שיכלה, ולא נענתה… הן סורגות, וצלליהן מתנודדים על התקרה ועל הכתלים; כענקים שחורים ונאלמים מתנצחים זה בזה… רק בשבוע זה מסיימות הן סריגה זו, שכבר קבּלו שכרה ונאכל…
אשתקד, קבּל בעונה זו חמשה רובל מיד השכן שבחדר הצדדי, על חשבון החכירה שלשנה הבאה. עכשיו, – לא יתן. “בית של פרנסה” חכר לו זה בשוק, ומתמרמר לבו של ר' ניסי על השכן:
– “בהמה בצורת סוס – חנות הוא עושה לו עכשיו! – חסרת חנויות היא טיטובץ!”
הוא, השכן, לא יתן, והיא, זוגתו מרת שינדל השכנה, תלך ותספר לכל בחשאי על סדר שבת זה של זלדה… מחר – שיינדל תאפה ותבשל, וזלדה תסרג את הפוזמק…
והוא קם, לובש בשתיקה ובלי אנחה את אדרתו, מרים כנפיה ורוכסן בידו, לשמירה מטיט חוצות, נוטל מקלו בימינו – ויוצא.
מביטה זלדה בדלת שנסגרה אחריו – ראֵה, ה', והביטה!
V
נשאוהו רגליו בדרך הרגילה להן – לבית ר' שמאי, שעדיין רגיל הוא ר' ניסי לבקרו…
– ערב טוב ויפה לכם! – הוא מברך את הבית עם הכניסה. וכאילו אינו רואה במבטו הזועף של ר' שמאי, הריהו מעמיד את מקלו בזוית שאצל הפתח ובא ומתישב אצל השולחן בפנים צוחקות. מפשיל בנחת מקצת מבתי-ידיו, כמכוֵן את עצמו לסעודה, נופח בשולחן, שמא יש עליו אבק דק, ומקפל עליו את זרועותיו ונשען בהרוָחה – ופולט נשימה ארוכה, כנח מיגיעת הדרך…
– ומה נשמע אתך, נשמתי? – כך שואל הוא את ר' שמאי, הפוסע בתוך חדרו אילך ואילך ואינו רואה חובה לעצמו להשיב…
ור' ניסי, כאילו תם הוא ואינו מרגיש, מתחיל מספר ודן על הסכסוך שנעשה בין גבאי בית-החולים; ושואף לו ר' שמאי את עשן הציגרה לרגעים, ואין להכיר בו, אם חושב הוא בענין זה, או בענין אחר.
ובאמת, הרי קמחא טחינא טוחן אותו זקן. כך דרכו לדבר ולהפוך בכל דבר עד בלי סוף. מובן שגם ר' ברוך וגם ר' זליג אינם מטפלים במצוה לשם הפסד. עכשיו, צרה עין איש ברעהו – ונסתבכו. דרך עולם בכך.
רואה ר' ניסי, שראש-הקהילה כדלת סגורה הוא בפניו, – והריהו מחליט להרתיק עליו בבת אחת, ומיד, הריהו מפסיק את השיחה באמצע, כנזכר בדבר ונעור:
– כן, נשמתי! – ברוך מזכיר נשכחות! – שב ונדבר…
ישב ר' שמאי, ור' ניסי גוחן אליו ומתחיל לדבר אליו בחצי לחישה: “היום, קודם מנחה, פגע בי הירש-ליב, חתנה של חוה-לאה, וספּר לי ענין: אורח בא אליו, בחור בלי שם, חָרש-מסגר הוא וליטאי. ושאלני הירש-ליב, אם אין אתנו איזה שם להקים את הבחור דנן עליו. שמעתי וחשבתי, – אפשר נתּן לו את שמו של שלום חותך-הטבק שברח לאמריקה, או של הבחור שמעיה שנשתגע? – מה דעתך?”…
אך שמאי, כבר הסמיקו פניו, קם והתחיל פוסע ומשיב בכעס: “והרי יודע אתה, ששונא שקרים אני! איש לא דבּר אתך בדבר זה! קולט אדם שמועות מפי נשים ובא לנעוץ את החוטם בענין שאינו שלו… כל עסק קשה עלי כקריעת ים-סוף, ואתה – איזו תועלת יש בך? מי צריך לך?… אדרבא, לך ודבּר אתה עם מי שצריך, לך והקם שמות בישראל! – דומה הוא שהכל נעשה עכשיו כבשנים קדמוניות”…
ר' ניסי הלבין והרחיב עינים. מעולם לא דחה אותו ר' שמאי בגלוי ובדברים גסים שכאלו. רוצה הוא לצעוק בקול מר, להיות צווח: “רוצח! אוכל אדם! איכה לא תחוס עלי ואיכה לא תגור מפני?!” – והריהו אומר:
– והרי גם אני נצרך…
דבריו מתבלבלים ושפתיו דובבות שלא מרצונו: “כל ימות השבוע איני רוצה לדעת כלום… אבל לשבת… האמינה, זה שלשה שבועות שלא השתכרתי… מלאחר גִיטָה של בת הרצען – כלום לא”… וכאן נפסק לר' ניסי קול תחנוניו. בקול כזה, המשתמש רק ל“פריץ”, לא דבּר עוד מעודו ליהודי מאחיו…
הוא דבּר כך, – וכל מענה אין לדבריו… אך דבוֹשה – אשתו של שמאי – שעמדה אצל הקוֹמוֹדה הפתוחה וקפּלה לתוכה מגל הלבנים שלפניה, פנתה ונתנה עיניה בבעלה; וזה – כאילו אינו רואה…
נועזה דבושה ועברה לפני בעלה, עמדה ושוב נתנה עין בפניו ממש, – וזה, עיניו הירקרקות התחילו מהלכות בזעם, והפעם קרא בתשובה: “גם אני נצרך! לסלק נדוניא אני צריך! להכין חתונה אני צריך! אין לי!”
– ערכי, דבושה, את השולחן! – סיים בנזיפה מיוחדת לזוגתו ופנה ברוגז, הטפיח ידיו בזכוכיתו של החלון והתחיל מתפלל ערבית; גוזר בקול קשה של קורא פסק-דין שאין להשיב: “והוּא רחוּם, יכפּר עווֹן ולא ישחית!”
ניסי – כעס משונה שלא הרגיש כמותו מעודו, כעס של עכו"ם תקפו. רוצה הוא לתפוש אביר-לב זה בצוארו ולחנקו עד שיצאו עיניו הירקרקות מחוריהן: היאך? היאך זה שכח “חסד נעורים”, “ידידות” של שנים רבות ועבודה משותפת? לא! הוא לא ישתוק לו עוד! – והריהו קם בבת אחת, כשעיניו מבריקות, רטט עובר בפניו הכמושים שהסמיקו, עמד רגע ושתק, ולבסוף – כעכע מן הגרון…
– ובכן, לילה טוב ויפה לכם… – אמר, וקולו – אלמלי נפסק בסוף המאמר – היה כרגיל…
– למה כבודו אץ? – שאלתהו דבושה בקול נמוך, בעמדה לערוך את השולחן, ושלחה מבט של יראה מסותרת לבעלה – ישב נא כבודו עוד…
– הִמ-הִם! אוֹ-נא-או! – “משנה עתים וּמחליף את הזמנים” – המ-הם! – כך הסכים מתוך תפילה גם ר' שמאי לדברי אשתו והראה ביד על הכסא, שישב עוד ר' ניסי; ומשגמר בברכת “המעריב ערבים”, אמר בלשון חול: "שב שב! פשוט אדרתך ונסעוד ביחד. שלמה גיטל’ס שלח היום בקבוק יין אדום – “אהבת עולם בּית ישׂראל עמך אהבתּ – הם-הם!”
"לא, נשמתי – משיב ר' ניסי בלשון רכה – אני כבר אכלתי…
פנה ונטל את מקלו בשתיקה של עלבון, פתח את הדלת – וחזר לאחוריו, כמתירא מפני הלילה… אמר: "ציגרה-שָאני… אפשר ציגרה של טבק יש לך?…
ברצון, שהטעימו בפסוק “ואהבתך אַל תסיר ממנוּ לעולמים” – הושיט לו ר' שמאי את קופסת הטבק שלו, ופנה לו כלפי זוית לכוון את לבו ב“שמע”. ובעוד שר' ניסי כורך בניירית משלו ציגרה עבה, בכדי להשתיק את רעבונו בעשנה – עומדת עליו דבושה ומפַתה אותו לסעודה.
– אי! – עונה ר' ניסי בהברה של סירוב לאחר שיקול הדעת. מניח את הקופסה על השולחן, מבעיר אש בציגרה, כונס כנפי אדרתו, שלא ללכלכן בטיט חוצות, ואומר שוב בפה רך: “ועוד הפעם לילה טוב ויפה לכם” – ויוצא בעשן. – – –
… צועד הוא בזהירות בתוך הרפש ושאלה אחת מתלבטת לפניו: במה הכניס את השבת לפני ארבעה שבועות, לפני גיטה של בת הרצען?
משתונן הוא לזכור ואינו זוכר…
הוא מתחיל רועד – הרוח מתגבר ונושב. הוא, לא מפני הקרה הוא רועד, אלא מחום, – חום של בושה, או חום של רעבון מפעפע בכל גופו, – גם רפיון של שכרון הוא מרגיש מחמת העשן… ידו רועדת ואינו יכול להשיבה אל פיו עם הציגרה. הראש סובב – והרי אפשר ליפול כך ברפש… עמד והשליך את הציגרה בזעם – ולמה תצילינה אזניו כך? –
צלילים חטופים ומטורפים של מְצילות, – בעל עגלה עובר. ונזכר ר' ניסי שמשׂכר “הסכמת הקהל” שנתּנה לגונב-הסוסים ליבלי מוגילניק לישב בטיטוביץ, נתן לו ר' שמאי שני רובלים. זו היתה הנתינה האחרונה – ובודאי היתה זאת לפני חמשה שבועות, – טול רובל וחצי לשבת, ונשאר חצי רובל. חסר לו עוד רובל אחד לשבת זו שלפני ארבעה שבועות – ומניין לקחו?… רובל זה, ראש ה“צֵיך” נתנו לו מן השלשה שקבּל בשביל בעלי המלאכה ל“משקה” מאת פריל חוכרת השמרים… ועכשיו – הנה זה עומד הוא לפני מדרגות ביתו…
מבין סדקי התריסין בוצץ ונראה עדיין האור שבבית. יושבות “הן” ועובדות, ושכרן כבר נאכל… והרחוב מסביב דומם באישון לילה ואפילה רובץ ברפש, טחב וחושך. החלונות – יש מהם שכבר כבה אורם, ויש מהם חתומי תריסין, שחוטי אורה בוקעים מהם ואינם מאירים, – והוא עומד כאן יחידי ומתמזמז בתוך חושך החודר בצינתו ולחוּתו… הרוח – את הקאפליוּש שלו הוא רוצה לגזול מעל ראשו… אנה יבוא, אנה יפנה?…
חלון אחד מאיר מבעד לגדר של קנים, – והרי זה חלונה של פריל העגונה חוכרת השמרים… האור, אותו האור, מושכהו. צריך הוא לבוא לאיזה בית, אם לא אל ביתו שלו…
והריהו הולך ונמשך אל החלון ההוא, הקוראהו באורו ומציץ לו משם באיזו תקוה לא ברורה… מה יעשה שם אצל העגונה? הלוָאה יבקש הימנה? – היא לא תתן. ומה יאמר?
עדיין אין הוא יודע, אך אליה הוא הולך.
VI
פריל העגונה – משראתה בעיניה התרוטות, שר' ניסי הוא שבא ועמד בביתה – נבהלה, קפאה, נחפזה, וקודם כל, אחזה בחבית השמרים שלה בשתי ידיה.
ר' ניסי, אמנם, לא פקיד ולא שוטר הוא ולא יכתוב חלילה פרוטוקול על שמריה, – אדרבא, שכן קרוב הוא, ונכנסת היא לפעמים גם לזלדה זוגתו; ולא עוד, אלא שבעצתו הטובה חכרה פריל את השמרים, – אבל ביאה זו של איש זה ובשעה זו, מה היא, אם לא בשורה רעה וחסרון כיס?…
או אפשר נמצא בעלה?…
גם שני בניה הקטנים, אחים תאומים, שישבו כאחד על התיבה הירוקה וצבטו זה את זה ורקקו זה בפני זה, וצוחו וקבלו זה על זה לשם שעשועים – גם הם נתבהלו, נשאו ראש והביטו בפני ר' ניסי בעינים פקוחות לרוָחה ומתוך עצירת נשימה בפיותיהם הפתוחים.
ור' ניסי גופו, אף הוא תוהה עדיין בדעתו… יודע הוא שצריך לומר עכשיו איזה דבר שיהא חשוב לפריל ונוגע בענין השמרים שלה, אבל, הדבר אינו ברור לו עדיין מהו… אך מכיון שבטוח הוא בהמצאתו, וכדי לפכּח את התמיהה שבבית – הריהו מתישב במתינות אל השולחן, מניח את מקלו על גבי השולחן כמעשה קצין, מפשיל קצת מבתי-ידיו ונופח לפניו על הטבלא השחורה, נשען באותו מקום על שתי זרועותיו, שקפּל לפניו בנחת ובהרוָחה – ומעלה שחקה על פניו כמוכן לסעודה… אלמלי בוש, היה גומע בשעה זו גמיעה של שמרים מן החבית, להשיב נפשו, – הריח החמיץ מגרה הפעם את תאבונו כריחו של צלי מתובל…
– האא! – מושך הוא באנחה של נחת – קשה… קשה לזקן לילך ברפש.
עכשיו, נתעוררה פריל מתמהונה, נתאדמה והתקינה פניה אך היא בשחקת-רצון, נתבלבלה שוב, והתחילה מבקשת כסא וגמגמה: “ישב… ישב נא ר' ניסי… היכן כסא?”…
– והרי אני יושב, פריל עטרתי – אמר ר' ניסי בקול מיוגע – אל תטריחי… ושמעי מעשה…
שוב נתבהלה פריל, משכה מטפחת ראשה, להסתיר את השערות, גרפה מחוטמה ומחתה בסינר, ומשעצרה בנענועי ראשה המזדעזע, מצאה את הדבּור הראוי: “ומה יאמר כבודו?…”
– מה אומר ומה אדבר, עטרתי? – רפש בחוץ… כל העולם כולו רפש… כל אחד מבקש להשקיע את חברו ברפש, וזה – עומד ואינו מרגיש… כלפי השמרים שלך אני מתכוון…
– אוי לי, ואוי לראשי! איזה אסון אירע לי?! – קראה פריל ודמעתה, המצויה בכל שעה, ירדה ועמדה לה בראש חוטמה.
ור' ניסי שותק ומשקיע ראש מתוך מחשבה… עד שנזדרז ואמר: “הבי! תני נא את שטר-הקנין שלך ונראה – יש לחשוש, או לאו?”…
– רדו מכאן לשאולה! – התנפלה פריל בקריאה על בניה והשליכה מעליהם את המכסה במשיכה אחת. התאומים קפצו ממשכבם ברגלים דקות, עמדו בכתנותיהם הקצרות, מתכַּוצים ותמהים לאמם שהרסה יצועם והשליכה לארץ, נוקשים בשיניהם ורועדים בארכוּבותיהם החשופות…
– אי, שקצים, חברה לבנה! – קרא עליהם ר' ניסי באיוּם של חבּה – מהרו למיטתה של אמא, אם לאו – אָמוּל אתכם!…
ומשחיטטה פריל בקרקעיתה של התיבה והוציאה משם מתחת לבגדים – בגדיה ובגדי בעלה – גליון מקופל ומכורך וטפּלה בו בידים רועדות, עד שהוציאתהו מתכריכיו ומסרתהו לר' ניסי, – הוציא ר' ניסי את משקפיו, ניקה זכוכיותיהם והרכיבם על חוטמו, פרש לפניו את הגליון והתחיל קורא בקול נוח, כחזן הקורא בכתובה מתחת לחופה:
–“בעזרת השם. אנחנו החתומים מטה הבעלי בתים דק”ק טיטוביץ השכרנו את השמרים דהעיר להאשה מרת פריל קרופניק" – וכו' וכו' עד גמירא.
– ולכאורה, הכל כשורה – אמר ר' ניסי אל עצמו מתוך הרהור – ואיזו נימה מצא כאן? – הכל, לכאורה, כנוסח הרגיל.
עמד וחשב עוד… החליט ואמר: “נראה! מי הם החותמים?”
ושוב הוא קורא, קורא בעיון רב את החתימות אחת לאחת ומסכים הוא על כל אחת ואחת:
– “נאום יוסף שפירא. טוב. ונאום פינחס זליג שמוליביץ. טוב. ונאום משה י-איר קרוי-קריוטמן! – טוב”. וכו' וכו'.
ועומדת פריל כנלכדה ויראה מאגרוף, ראשה הולך בין כתפיה שנצטמצמו, ועיניה התרוטות צפות על “קניָנה”. שומעת היא את ר' ניסי שהוא בודק ומבקש – ואינה מבינה מה. הכל “טוב” “טוב” –חתימות כשרות של בעלי-בתים כשרים ומכובדים, ואף-על-פי-כן – שואה קרובה לבוא…
את הכל קרא ר' ניסי עד גמירא, אך את חתימתו של ראש הקהילה, שבראש כל החתימות, אותה לא קרא…
ומשגמר, הניח את הגליון מידו, משך בקול ואמר: "והוּא אי-נ-נוּ "…
– מי? – שאלה פריל בקול שנחנק תוך גרונה.
– ר' שמאי, – ראש הקהילה שלנו! – ענה ר' ניסי ברוגז.
– והיכן הוא?…
– גם אני שואל, היכן הוא!…
– ולמה הוא לי?…
– שטיא! קחי את השטר וצורי על פי צלוחית! לאו שטר הוא!
פריל, ידיה על ראשה, גוחנת ושוטלת ביראה שלא תצעק: “ולאן נסע?”…
– אי, בהמה כשרה! – מניד לה ר' ניסי בבת-צחוק – ר' שמאי בביתו הוא, אבל כאן, בקנין זה –איננו. אין כאן החתימה שלו! מבינה את?…
עומדת העגונה כחנוקה, ור' ניסי לעצמו הוא מדבר: “שומע אני, – רוצה הוא למסור שוב את השמרים לזרח חיה-לאה’ס”…
– היאך?!!
– גם אני שאלתי: היאך? ואומר הוא: “ומה היא אומרת העגונה? – לקנותני בשלש קַרבּוֹבינצות אמרה? והרי זרח וחיה-לאה שלו כורעים ומשתחוים ונותנים לי חמשה עשר רובל כסף! ופלונית העגונה, שלש קרבובינצות נתנה לטובת הקהל ועדיין היא בוכה עליהם. אשיב לה את השלישיה שלה, והשמרים – לזרח חיה-לאה’ס!”
דומה פריל שהקרקע נשמטת מתחתה, רוצה להתיפח, ואינה אלא נושמת:
– והרי קניתי… קניתי, ר' ניסי, בשטר קנין… והרי מאה ושמונים רוביל שילמתי לקהל – והרי הכריז הרב טריפה על שמרי אחרים… חמס אקרא!
– לאיסור טריפה שכזה אין חוששין, טפשה – משיב ר' ניסי בנחת – כלום מניחים אחרים כתלי דחזירי בתוך שמריהם? אלא מה – הקנין? אף אני שאלתי: “והרי קנין בידה?” ואמר הוא: “קנינה לא קנין”. אמרתי אני לעצמי: אלכה נא ואראה נא מה עשו שם לפריל שכנתי בחשאי… והנה הכל עשוי לך, עטרתי, על צד היותר טוב… אלא עוד דבר קטן חסר – חתימתו של ראש הקהילה… מבינה את? – דבר קטן, שהוא הכל…
– היכן מטפחתי?! – קראה פריל מתנשמת והתחילה רצה ומבקשת כחיה שכּוּלה – אלך אל הרוצח… אצעק בכל החוצות… שחָטַני ולא גמר את שחיטתו… חמס אצעק! את זקנו אמרוט לו!
– כך, כך – אמר ר' ניסי כשהוא מסלק משקפיו ומתבונן אחרי פריל, שעמדה פתאום כנדהמה – על עסק כזה אין עוברין בשתיקה… אלא… יש אדם נתפס על צערו… אני את עיניך פקחתי. ואַת, בתי, דעי מה שתעשי… תתחילי עם סטארוסטא – ומי יודע, סוף דבר… חשבי בדבר…
והוא קם בפנים של דאגה, מעטף כנפי אדרתו ומכניסן בידו, נוטל מקלו – אך עד שלא פסע שתי פסיעות כלפי הדלת, לא נתעוררה פריל מתמהונה… ומשנתעוררה, תפסה באדרתו והתחילה מתיפחת: “ר' ניסיניוּ! אבי! רחימאי! על מי תעזבני, ר' ניסיניוּ? חוסה על אלמנה חיה ויתומים קטנים חיים! תן לי עצה, איך להתנהג! אל תעזבני – הרי טובעת אני!”
– עצה? – אמר ר' ניסי ועמד במחשבה.
מחשבה ארוכה ועמוקה…
–… וכלום חולה הוא ליטול רק שלשה רובלים בעד החתימה שלו? – ממני יקח! – אני… בלשון אחרת אדבר עם אותו סטארוסטא רמאי! אלא בחשאי… בחשאי, עטרתי, הכל נעשה יפה. מבינה אַת?…
… רעדו ידי פריל כשמנתה שלש-שלש פעמים כל רובל שמסרה לר' ניסי, אחד במטבעות של נחושת, ושנים במטבעות של כסף; קפּלה שטר הקנין ומסרה גם אותו לידו בברכה, שילך ויצליח לקנות חתימתו של ר' שמאי בכי טוב, ויעיין, למען-השם, שתהא החתימה כדת…
ומשעמד לילך, עמדה פריל כנגדו, ונדר גדול נדרה באותה שעה, נדר של תודה, אמרה: “שמרים, ר' ניסי, הריני נותנת לביתך בחנם… עד לחג הפסח!”
זה נפגע, נעלב ואמר: “אי, שטיא! את המצוה איני מוכר”.
- - - - -
… הלב – חדרים יש בו. ומקום יש בסתרי לבו של איש-הקהל זה ששתי נוסחאות כמוסות שם מאז, מימים ראשונים; ולאחר גמר מוצלח של עסק חמוּר ומסובך, אחת משתי אלה צפה ועולה לר' ניסי ומלפפתו כמה שעות. נוסחא אחת שמחת החג יש בה, וטעמיה כטעמי המימרא הנאמרת לכהנים בירידתן מן מהדוכן: “יישר כוחך, ר' ניסי, יישר כוח!” – והכרה של תענוג היא מביאה לו… אבל יש עסק המעלה לו, לר' ניסי, נוסחא שניה, וזו מתנגנת במחשבתו בפסוק מקוטע ובטעמה של "נעילה ": “כי ישאלוך בבית -דין של מעלה… אוי ניסי, אוי-אוי-וי!…” – יראתו של אותו בית-דין, לכאורה, רגיל הוא עמה מכמה שנים… אבל לא המוסר שבדבר, אלא הצער שבדבר – של בעל-כרחך אתה חי ובעל-כרחך אתה עושה עסקים ובעל-כרחך אתה עתיד ליתן דין – זה הוא שמתנגן עליו ותובע אותו בשעה שהוא יחידי ועומד לעצמו ושכרו של אותו מעשה עמו…
ועכשיו, – יחידי הוא מהלך ומגשש במקלו תוך אפילתו הלחה של הלילה, ושכרו עמו – שלשה רובלים כבדי-משא בכיסו; והנוסחאות – אף אחת מהן אינה עולה… ממהר הוא כמה שאפשר, זיעה קרה נפלטת לו על פניו, נזכרים לו אי-אלו מן “העצות” המחוכמות שלו בשנים קדמוניות, ועכשיו – “עצה” זו… כל אותו משא-ומתן שלו בבית העגונה מתבלט לפניו בנַוְלוּתו ומכריחו לומר מה, להטיח איזה דבּוּר גם בפני עצמו:
– יורד… יורד! – הוא אומר לעצמו בעלותו על המדרגות שלפני ביתו – – –
VII
דומם שרויים כל הבתים, גדול וקטן מזריחים מחלונותיהם נוֹגה צנוע של שבת. השבת בזיוה מציצה מתוך טהרה, חמימות ושַלות-הַשקֵט ומַשרה שכינתה גם על רחוב ושוק, הדוממים בקרתו של כפור מכסיף. על הכל היא חופפת בשוה, כתרנגולת זו, שכל אפרוחיה כולם כאחד חבויים לה תחת כנפיה בשעת מנוחה, – כל הבנים שוים, כולם מרוחמים על אמא-שבת…
פּנים ביתו של ר' ניסי –כל-בו ערוך ומצוחצח בנקיונו: סדין וכרים שבמיטה מלבינים, מלבין השולחן במפותיו וערוך הוא בכבודה של שבת, מנורות הנחושת מפיקות נוגה – הכל על מקומו שרי בטהרה; ושמלה של שבת – זיו חדש היא נותנת לכל פנים ונחת לכל גוף.
זלדה – מטפחת של משי מוצהבה מעטפת ראשה ומגלה אזניה, והריהי יושבת אצל המנורות שלה המאירות ומתלחשת היא עם בוראה מתוך ה“קרבן-מנחה”… החיגר אף הוא יושב בתפילה, וקולו הלקוי מתגלגל בנוסח של שבת:
וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָ-ל צְבָ-אָם –
ששת ימים נטרד ונרגז במלאכתו, ועתה – נוח גם לו ביום השביעי, בבית אבא…
הבנות – הבכירה על הסוֹפה יושבת, והצעירה לפניה עומדת ומספרת על שמלה חדשה של סאמיט, שראתה אצל החייט, והריהי מסתובבת ומראה בידיה ובראשה את צורת השמלה על גופה שלה: “כאן שני קישורי משי סגולים, ומכאן גלים יורדים עד כאן, וכאן שורה של כפתוריות, – כך, למטה…” – ושתי האחיות כאחת נאותות משמלה זו בשוה…
והנה נפתחת הדלת – דבושה, אשת ר' שמאי, נכנסה בהבל של כפור ובברכה של שבת, ורעולה היא ברעלה חמה חדשה: האח, כמה חשובה היא אורחה זו! ודאי לא בכדִי באה. ומה היא נושאת שם מתחת לרעלה?
– נושאת אני – אומרת דבושה ומסתכלת בשולחן ובבית מסביב ומעמיקה להסתיר את הנשוא מתחת לרעלה – לבית-החולים אני נושאת… רצוני לומר: הפרשתי, שלא בעוונות, שתי חלות וחצי עוף, ולשם אני נושאת… אמרתי בדרך הילוכי: אסורה נא אליך, זלדה, שכן זה כבר שלא ראיתיך… מה שלומך? – האח, חמימות בביתך כבגן-עדן! – מה? לישב? – היאך? אני רק כך, לרגע נכנסתי… אין שהות, זלדיניוּ, – הרי “שלי” ישוב מבית-הכנסת, ואני עוד לבית-החולים צריכה לילך… באמת, יש לי לדבר עמך בענין אחד… רצוני לומר, בענין שידוך… בחור אחד, – לא! שנים יש היוצאים לאמריקה… מבינה את? – באמת, אך בשביל זה נכנסתי… כלומר נכנסתי לומר לך, זלדיניו, שתכּנסי מחר אלי – ואז נדבר…
וכשיצאה דבושה, נשארו הבנות עומדות כמתמיהות זו לזו: למה גמגמה דבושה כך? – מי יודע, איזה שידוך משונה זה…
תמהה רגע גם זלדה, אך מיד נצנצה השערה במחשבתה, נצנצה וננעצה תוך לבה כאיזמל: “בית-החולים והשידוכים הרי אך אמתלא היו לשתי החלות וחצי העוף שהביאה… לכאן הביאה אותם”… ונתאדמה זלדה, קמטה פניה ושפשפה בשתי ידיה על מצחה; ביקשה להשיא את הבנות מתמיהתן ואמרה: “איני יודעת, מה לראשי… המגהץ שלך, גנסיה, העלה היום קיטור. לא הרגשת בכך בשעת גיהוץ?”
ושתיקה בבית. התזה של נר נשמעת.
– אבא זה הולך – אמר החיגר, שישב משעת כניסתה של דבושה ופניו מוסבים אל החלון…
ונכנס אבא כשהוא מביא עמו מבית-המדרש ברכה מרווחה:
– שבת שלום!
– שבת שלום ומבורך!– עונים לו בשלוה כולם פה אחד.
– אַה, חמימות נעימה בבית – הוא אומר ומשפשף ידיו מתוך תענוג, פוסע לכאן ולכאן כבודק את החמימות שבכל פינה ופינה שבביתו, מעצים עיניו ופותח בנעימה ובניעת הגוף:
שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם, מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, – מַלְאֲכֵי עֶלְיוֹן! –
מִמֶּלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, הַקָּדוֹש, בָּרוּךְ הוּא!
זה שיר של שבתון, הפורש שלום ונחת במשכנות יעקב, יודע הוא ר' ניסי להנעימו, – והריהו ממתיק בו את הדינין שבביתו. ממתיק הוא בשעה זו גם את המרירות המפעפעת בלבה של זלדה, והריהי יושבת ותומכת סנטרה באצבעה, ראשה כפוף, – היא נותנת את עצמה לנחמה שבשיר של שבת…
-
“מסכימים! אין מסכימים!” ↩
(ספּוּר יתוֹמה)
א
את אבי אינני זוכרת, אך את אמי, – אמא שלי – אותה אני זוכרת וזוכרת…
היא חיורת פנים ורזה, אך עור פניה רך הוא, וריחו – ריח אם, ריח חַיָתי… ועיניה – עינים חביבות, עינים שחורות, הן נשקפות אלי ממשקען ומפיקות לאוּת, תוגה חרישית וחמלה רבה, – אביטה בהן וגם אני אז חמול אחמול, רחם ארחם ולא אדע מה…
אמי – אגש עדיה, אתמוך ראשי בחיקה, והיא העביר תעביר על שערותי את אצבעותיה הארוכות, שהאחת מהן חבושה תמיד בבית אצבע של נחושת, – רגע נביט אשה אל עיני אחותה, אז תכוף ראשה עלי, פה אל פה נשאף, וננשק שפתים, – ומתוקה היא הנשיקה.
ועוד נשיקה שמורה לנו: יש שאחרי אכלי וצחקי מעט את אמי, אתרפק עליה עד געתי בפתי לפלפלת השחורה שבראש לחיה, ובנשיקה דקה, דקה וארוכה אמוץ את הפלפלת הקטנה – וכמיץ פרחים אז בפי!…
ואמי יושבת תמיד ותופרת. לא אראה בשכבה ולא אראה בקומה; דפיקתה של מכונת התפירה תישנני בלילה ותעירני בבוקר.
ויש שנדמה לי כי המכונה היא מלאך רע, מלאך נוגש, העומד ודופק וקורא אל אמי כל היום: “עבדי, עבדי,עבדי, עבדי!…” ואמי אינה יכולה להחלץ ממנה, כמו הוגשה בנחושתים אל המכונה, לשבת ולעבוד עליה ביום ובלילה.
היא תעבוד ותדום, כך הוטל עליה… רק בלילה, כי אשכב לישון במיטתנו והמלאך הרע עודנו עומד עליה ודופק בה: “עבדי, עבדי, עבדי” – אז תתן אמי בשיר קולה; והקול קול דק וצרוד כמעט וקובל בתוגה, – וכמו נשמה אומללה יתומה מרחפת אז בחדרנו הקטון, תהגה נכאים, תתפלל מן המיצר – ונפשי משתוחחת ומתפללת גם היא –
“אוי, האל הטוב!” – אתאנח ואתכנס תחת המכסה, בדעתי כי האל הטוב, טוב מאד, כי הלא יש לי אם טובה המשוררת ככה בנעימה בדמי הלילה, – אבל מה טוב ומה גדול היה חסדו עוד, לוּ פדה את אמי כמעט מן המכונה, ויצאה לשוח אתי מדי ערב בערב, וראיתי גם בשכבה וגם בקומה…
כי על כן אני אוהבת ככה את השבת הנעימה, כי היא בבואה משנה את הכל לטוב:
בבוקר של יום הששי, והנה כמו בשורה טובה באה ממרום ומילאה את חדרנו! בבוקר ההוא לא תעירני דפיקת המכונה כי אם נשיקת אמי, הגוחנת עלי וקוראת לי:
“קומי, שׂרתי שלי, ונלך לשוק!”
האח! – ללכת לשוק ויחד עם אמי! – וכמו שאון השוק, וריחו, ריח דגים וריח פירות וירקות יגיעוּ עד מיטתי, יעירוּני ויאמצוּני, רגע – והנני עומדת לבושה ורחוצה וסורקת את שׂער ראשי לפני הראי הקטון, העומד על סף חלוננו, ואמי בתוך כך מכַוֶנת בחדר:
“השבת, השבת קרבה ובאה” – תלחשנה לי כל פנות ביתנו.
“השבת, השבת קרבה ובאה!” – ירעש השוק ומלואו, בלכתנו בו וסלינו בידינו לצרכי השבת. – ונשים ונערים ונערות, גם גברים בעלי-בתים עוברים ושבים, יסובו על הדגים, יצורו על גל ירקות, שוקלים ונותנים.
“לכבוד שבת, לכבוד שבת!” – נשמע לי פעם בפעם מפי הנשים הקונות, וגם אמי קונה. – “לכבוד שבת” תקנה מכל, אף כי רק מעט מעט. סלי וסלה יכבדו ממשא חלות קלועות, תפוחים, דגים, כרוב ושאר ירקות – ולבי יקל, יקל עד כדי לרחף כיונה מתחת לשמים…
ובכל היום ההוא תעבוד אמי עבודת משנה: אז יש לה גם לבשל ולהכין לכבוד שבת, גם “לגמור ולהחזיר” מלאכתה, – ועל כן היא נחפזה כל היום.
אמנם, גם אני עזור אעזור לך בכל אשר אוכל: אעמוד ואשמור כגדולה בכף-הפרור שבידי על התבשילים שלא יקדחו ושלא יציפו ברתחם; הלוך אלך גם לקנות מה בשליחותה של אמי, ואף יש שתשלחני להחזיר מלאכה לבעליה, – בכלל, ידינו מלאות עבודה!
ויהי ערב… עיפה אמי ויגעה, אבל שַלוה וחופשה סביבה, ונוגה לה גם לי גם לכל חדרנו המכוּון, מאור שני “נרות הברכה”, אשר נוספו על העששית הבוערת. אף גזרת אריג קטנה או גליל חוטים כל שהוא לא ירָאה בכל הבית.
גם המכונה אף היא הסתירה פניה – כי הלא תבוש הלא תכּלם בגלגליה ויתדותיה וברצועתה המזוהמת מפני שבת המלכה!…
אצלנו אין מקדשים על היין בקול רינה, כי גבר אין בביתנו, לא אב ולא בן, ובכלל אין שמחה בביתנו, רק מנוחה – אבל גם המנוחה נעמה…
ובשכבי – תשכב אז גם אמי אתי לישון במיטה, והמיטה לי אז כנחל עדנים! דבֵקה באמי היקרה, חבוקות נשכב יחד, נדבר בלחש עד האחזי בחבלי שינה, ואז הסתר אסתיר ראשי בין שדיה וכן ארדמה…
ובבוקר – האח, בהקיצי בבוקר! – הן עיני אמי הפקוחות כבר שומרות ומחכות לי. "אז תחל לגרד בראשי, ופתאום – תחכּכני בבית-השחי ואתנער בצחוק ואתפתל כגור חתול תחת המכסה, וגם אמי צוחקת – ומה טובה היא בצחקה!
ועבר יום השבת במעט שינה, במעט קריאה, – יש שאמי קוראה לה לעצמה ויש שהיא קוראה באזני ואשמע גם אני.
מודָעים אין לנו; אין איש בא לבקר אותנו ואין אנחנו הולכות לבקר איש (כשאני לעצמי יש לי בחצר מושבנו שתי רעיוֹת, אבל לאמי אין כל רעיה) – והיה לפנות ערב, בטרם תצא השבת, ולקחתני אמי ויצאה אתי לשׂוּח. – ומה ישרה אז קומת אמי; הראש, הכפוף כל ימי החול, בשבתה על עבודתה – ירום, ועיניה תבטנה במנוחה שאננה ונעימה.
ומה יפה הליכת אמי; אין איש ואשה בכל האנשים העוברים, אשר יעברו בקו ישר כמו אמי! היא, כמו על תקות חוט מתוח כן תעבור לה ישר-ישר, אם ברחוב העיר אם בגן הטיול, ובהחזיקה ידי בתוך ידה לא תתן גם לי לנטות מן הקו הישר…
ואמי אז בעיני כגבירה מכובדה, כשבת המלכה בכבודה ובעצמה!
ב
אמי החלה להשתעל פעם בפעם.
“אחזתני קרה, כפי הנראה” – אמרה לי. ומאז, בוקר בבוקר תקח כוס חלב למזוג את הטה.
ואני אהבתי את המשקה הזה אשר תמתיק לי אמי בסוכר, לפת שחרית שלי.
ומתי זה תחדל אמי להשתעל? הן המשקה הזה הלא טוב הוא עד מאד…
והיה בערב, בשכבי לישון, ואמי תחל לשורר – והנה קולה נפסק בשעול טורד…
אז יש אשר תניח אמי את עבודתה וגם היא תלך לישון, – ומה טוב! כי הנה חדל קול המכונה עוד בטרם ארדם, ואמי החלה להתפשט את בגדיה – עוד מעט ואתרפק ואתדבק באמי היקרה ובזרועותיה אנומה כיונק…
אבל מדוע גם אמי איננה שמחה בשכבה כמוני? היא תחבקני – וידיה רפות… ויש שאחוש כי רטוב גֵוָה מזיעה.
ובחלומי ראיתי כי נפתחה המכונה האכזריה, יד נעלמה הסירה את ראשה ותלחצהו אל חזה אמי, נשפו קרבי הברזל כנחשים ויתהפכו, – ויצא המחט וידקרה בגרונה שלש פעמים: “טיק, טיק, טיק” – ואמי נפלה מתעלפת ארצה…
מה היה לך אמי, אמי היקרה! – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
איש אחד, שחום ויפה עינים, החל לבוא אל ביתנו מדי ערב בערב – ופני אמי מתאדמות מדי בואו…
“מי הוא האדון הזה?” – שאלתי את אמי.
“מיודעי הוא, בן עירי; הוא בא מעיירת מולדתי”.
והאיש ההוא, כפי הנראה, איש טוב; מדבר הוא אל אמי ברחמים על עבדה כל היום, על שבתה בודדה וגלמודה וכמו נשכָחה בכרך גדול זה, – ואמי, כפי הנראה, מכבדת אותו גם היא בלבה, אף כי לא תרבה לספר לו ולדבר לפניו.
טוב הוא האיש, אבל ריח הטבק נודף ממנו… כמעט בכל עת שבתו גלגלי עשן עולים, מתגלגלים ומתפשטים עד אשר יגוֹלוּ כסדין על פני כל החדר. הוא שואף עשן סיגרתו בצמא, משיב את העשן ברוח פיו ומבעד לנחירי אפו על שׂפמו העב והמעוּשן. פניו דקים וארוכים ומכוּסים בשערות קשות של הזקן הגדוּעה, אבל מצחו רם ופינותיו עמוקות, והוא גופו קומתו ישרה, ובצחקו מעט וקרצו עיניו באהבה מבין לקמטיהן הדקים.
כפי הנראה מיודעים הם מכבר, אמי והאיש הזה.
“התזכרי” – אמר פעם אחת אל אמי: “כאשר נמלטת אז אל ביתנו, בהדביק הגשם אותך ואת רעיותיך, אז ביום השבת, – ואני מיהרתי ואקח מלוא חפני אגוזים ואגיש לך? כל רעיותיך צחקו אז עלינו ותתלחשנה: “חתן וכלה, חתן וכלה” – ואת בושת לקחת מידי… ונבואתן הרי לא נתקיימה…”
מדוע בִיֵש ככה את אמי, עד כי אדמו פניה ובעיניה נקווּ דמעות וגם נאנחה חרש?…
מביא הוא לי לפעמים ממתקים, אף ספר אלף-בית חדש ומצוּיר יפה קנה לי, והוא מלמדני גם לקרוא – ואני חפצה מאד להיות מלומדת.
טוב הוא האיש, ובכל זאת יראה אני אותו בלבי ותמהה לו… גם ריחו זר לי.
אמי קוראת לו: מר ספרדי – אך הוא אומר לה פעם בפעם: “למה תקראי לי ספרדי? קראי לי יוסף, כאשר קראתִני אז!”…
וקולו רך מאד בדברו.
והנה זה ימים אחדים אשר החלה אמי לקרוא אותו בשמו: "יוסף "…
ובלילה לא תמצא אמי מנוח. בערשׂנו, היא מתהפכת מצד אל צד ומתאנחת כל הלילה, עד כי יש אשר תעירני משנתי בהתנודדה…
טובת לב התעוררתי משנתי בשבת בבוקר, כי בעוד שעיני היו סגורות חשתי כי חבוקה אני בידי אמי הטובה… הנה מביטות עלי עיני אמי השחורות והטובות… אבל מדוע הן מפיקות עצבות כבדה, הלא – שבת היום?…
“שׂרתי” – אמרה לי: “האוהבת אַתּ את האדון ספרדי?”
“כן, אמי” – עניתי: “הוא אדון טוב מאד, ואני זה קוראה היטב בספר אשר הביא לי” –
מחרישה אמא; נראה, מתעמקת היא לחשוב.
אז נזכר לי חלומי שראיתי בלילה הזה. בחלומי והנה נכנס אבי ויבט סביביו בבית כמבקש מה –ויגש ויעמוד למראשותי ויתבונן בי וישקני במצחי. נשאתי אליו את עיני, בהטותי ראשי לאחור – ואראה ופניו פני האדון ספרדי, רק זקנו מגוּדל יותר: “לא האדון ספרדי אני, שובבה!” – דבּר אלי בצחוק קל: “אני אביך… והאדון ספרדי הוא רופא ואמך חולה”… כן אמר וַיֵעלם.
“אמי” – פניתי אל הורתי בשאלה בלחש: “ההיו גם פני אבי כפני האדון ספרדי?”
עיני אמי מלאו דמעות ולא ענתה מאומה…
את חלומי לא ספּרתי לאמי, כי יראתי פן אעציבה עוד יותר.
ובערב יצאתי לשׂוּח עם אמי. בכל הדרך הֶחֱשֵיתי, בראותי כי אמי חושבת לה כל היום דוממה, וכמעט שאיננה שומעת בדברי אליה…
החולה היא אמי, כאשר אמר לי אבי בחלום?
אמי האומללה! – ומה היא הרפואה אשר יביא לך האדון ספרדי?…
ישבנו על אחת האבנים הגדולות בפינת-הגן, במשעול אפל.
“שׂרה…” – פנתה אלי אמי ותבט בעיני ותדום.
“מה לך, אמי”
“הוא… יוסף… הלא הוא האדון ספרדי, חפץ… חפץ הוא לקחת… לקחת אותי לאשה ולהיות לך כאב…”
עוד הפעם מלאו עיני אמי דמעות… ואני השתוממתי בקרבי: למה לי אב, אם אֵם כזאת לי?… “הו, חולה את ומשתעלת, אמי!” – המה לבי בקרבי: “אבל במה ירפאך ספרדי?…”
“התעבדי גם אז כל היום במכונה?” – שאלתיה.
“לא, בתי… לא אתפור…”
“כי אז – הנָשׂאי לו, א-מי! הנשֵׂ-אי!” – קראתי ואליט פני בחיקה.
חשתי כי לבי הולם בחזי כפטיש, עד כי נבהלתי – וקול בכייתי פרץ מגרוני בגניחות חזקות, עד כדי בושה.
ולמה כך?…
ג
“הוא…” איך אקראהו? הן לא אבי אף לא דודי הנהו… אך הוא "לקח " את אמי…
הוא לקחה, – וגם אני הן לא נשארתי בלעדיה; אך בכל זאת…
“מרת ספרדי”, קוראים לאמי, והיא עונה על הכינוי הזה כאילו נולדה וגדלה בו, – ושם משפחתנו הלא שלמון ולא ספרדי.
אני ואמי – ופתאום היתה אמי ל“ספרדי” – לאחרת, ורק אני נותרתי שלמון…
אך צחוק הוא: אני “שלמון” ואמי – אמי "ספרדי. אבל מדוע אני בוכה?…
עזבנו את חדרנו הקטן, כי “הוא” שׂכר דירה אחרת נאה מזו.
בחדר אחד קטן שתי מיטות זו אצל זו… המיטות – ברזל, ועל רקוּעי פחיהן, בקירות מרגלותיהן, ציור הלוקח לבבי: בית-אכּרים – מימין לבית ישיתו עצים צלם, ולפניהם ארובת יונים על עמוד גבוה, ושתי יונים צחות מתעופפות שבות אל ארובתן… ושם מתחת, על נהר תכלת שקט, בסירת דוגה, אשר פרשה את פרשה הלבן ככנף גדולה, נוסעים עלם ועלמה; המַלח נוהג בסירה, ושני משוטיו יך ויבקע את ראי המים…
ומדוע עזבו אלו את ביתם היפה השאנן אשר בראש הסלע? אנה פניהם מועדות?… היונים שבות והם יוצאים, – למה? כל היום וכל הלילה הם נוסעים וממקומם לא ימושו – מתי זה יבואו אל מחוז חפצם וראיתי מה הוא?
אבל הציור כלה, היום כלה – ולדרכם אין סוף…
עודני פתיה וקטנה!
קטנה? והלא כבר ישֵנה אני יחידה כנערה גדולה בחדר-האוכל, – כי באמת, עד מתי יש לישון עם האֵם?…
אך יש אשר בקומי בבוקר ו“הוא” זה אינו בחדר-המשכב ואמי עודנה שוכבת במיטתה, אז ארד ערוּמה ממיטתי, אתגנב חרש ופתאום – קפוץ אל אמי תחת המכסה! ומה תשמח אז אמי עלי, מה תיטיב לדגדגני – הו-הו! עוד מעט ואגוע מצחוק!
אמנם טוב להיות נערה גדולה, “עלמה” נכבדה, אבל יש אשר טוב מזה להיות נערה קטנה ולשכב עוד עם האם.
והחדר השני, חדר-האוכל, מרוּוח הוא וכלים חדשים בו. גם אלה הכלים הקטנים והספה הגדולה, אשר הביאה אמי מחדרנו ההוא, יפו עתה פה ביותר, – אבל פניהם שוּנו בעיני; יש שאראם ולא אכירם, כמו לא גוּדלתי ביניהם כל ימי… גם המכונה האכזריה הוטבה, היא עומדת לה חרש בפינה נשכחה וראשה סגור תחת תיבת-עץ יפה.
והאור גדול בחדרנו עד כי יש שאומר: אך חג לנו היום! – ויש שבהשארי לבדי בחדר, והנה נדמה לי, כי המכונה אך ישֵנה היא – ואני יראה פן אעיר אותה משנתה והקיצה ושבה לענות את נפש אמי…
בכלל, נעשיתי פחדנית גדולה; יש שאני תוהה מיראה ומורך לב, אשר יתנו בלבי דברים שאין בהם רוח חיים, ואני מבטת עליהם בעין חשד…
הנה – מכל כלי הבית אהבתי ביותר את הראי הגדול, והיה בהשארי לבדי בחדר אעלה על הכסא אשר ממולו ותמונתי נשקפת לי מכף רגלי עד ראשי; אז עשה אעשה לפניו פנים שונים בהעויות ותנועות שונות, ללמוד לדעת תמונתי בצחקי, באכלי, בנשקי את אמי, או בברכי לשלום וכדומה, – ובלבי אך אצחק לנערה השובבה והפתיה אשר שם בראי, החפצה להיות לגדולה, – אך עודנה קטנה ורזה! לי אומרת אמי כי “עלמה” אני, אבל היא – זאת שבראי, – מי היא? האלה פני? הזאת – אנוכי?… זרים לי הפנים האלה מכל וכל, עוד לא ראיתי פנים כאלה מעולם!…
ויש שאני מכירה את עצמי בראי כי זאת – אנוכי; ואז ימצאו פני חן בעיני; לי גם עינים שחורות, לי גם קווצות – טבעות שחורות על ראשי וערפי, גם אזנים קטנות, ואפי – מה אוהבת אני את אפי! – הוא ישר, ישר ולא ארוך! – וכשאני מקמצת את שפתי אז הנני ממש כגדולה!…
אך פתאום יפול עלי פחד אשר לא אדע שחרו… נדמה לי, כי עוד נפש אחת נתעלמה בבית, אחורי הראי, או תחת הספה, אבל היא תמיד עמנו, ביום ובלילה, ועוינת היא אותנו, מתבוננת אל כל מעשינו – ונבהלה אברח מן הבית…
ואמי עודנה אומרת כי הייתי “עלמה”, – הן לוּ ידעה פחדי, כי אז צחקה על הילדה הנבערה אשר לה!
ואמנם, אמי נוחה עתה לצחוק: היא כמו חידשה נעוריה, ועיניה ברצון תבטנה. כל היום היא עוסקת בבית, אורגת ורוקמת, גם אני יודעת לעשות מעשי אֶרג ורֶקם – אמנם פשוטים. רק שתי פעמים הורתני אמי – ואני זה יודעת, וישוֹב אשב לי גם אנוכי ו“מלאכת-יד” בידי. ואמי היא גם התפארה במלאכתי לפניו – לפני אישה, כי עבודתי משתמרת בידי בנקיון.
ובהיות הערב ו“הוא” שב מן ה“קַנטוֹר” (הוא עורך חשבונות, כן אמרה לי אמי) – וגדלה השמחה ורמו הקולות בביתנו; אך – למה אכחד? – יש אשר גם יחרה לי בראותי כי אמי שמחה בו לפעמים ביותר, עד אשר אומַר כי אני נשתכחתי מלבה… ו“הוא” גם יקחה ויושיבנה על ברכיו, יתעלס בה, כאשר תתעלס אמי בי… ואני – לולא בושתי כי אז ברחתי, אל אלהים יודע אנה! – – – הן “הוא” לא אבי הוא, ועל כן כאשר יקחני ויושיבני בעל כרחי על ברכיו אשתמט מפניו, כי אנוכי הנני בושה מפניו.
ומה היה לוּ ידעה אמי, כי אבי מסתתר פה בחדרנו תמיד ורואה בכל?…
אבל מי הוא אבי? – אינני זוכרת אותו כלל. פעם בפעם אני רואָה אותו בחלום הלילה ופניו משתנים גם באותו הלום מרגע לרגע… אין לו צורה קיימת, ובכל זאת אני מכירה בו בהֵרָאותו.
“דודי” – כן אקרא “אותו” מן היום אשר הביאני לבית הספר – מתפלא על התושיה שאני עושה בבית הספר. ומה יש להתפלא על זה? הן אסתר בת מרדכי מורתנו תיטיב לבאר את דבריה ודברי הספרים, אף גם תַראה על כל ענין דברים ותמונות והיא גם אוהבת מאד את כל תלמידותיה, עד כי יש להתפלא, איכה ישנן עוד תלמידות כאיזמאן השחורה שאינה יודעת מאוּמה? ישנן נערות, שאינן אוהבות ללמוד ועל כן אינן יודעות. ומה פתיות הן הנערות ההן אם אינן אוהבות את הלימודים. בשלשת הימים הראשונים לבואי בבית הספר הוּשבתי על יד בילין, ואינני יודעת מדוע היא איננה יכולה לשבת על מקומה, ואך סוב תסתובב על מקומה, כמו בכוָנה למחות את הצבע ממקום מושבה, ובהסתובבה תהדפני בצד ובכתף וברגליה, המבקשות מקום תחת השולחן ואינן מוצאות – מי יתן להן עינים, לרגליה, אולי יוכלו למצוא מקומן איהו! – ואסתר בת מרדכי ראתה את מבוכתי ותצַו לבילין לצאת, ובמקומה הושיבה את רוזנצויג, ואת בילין הושיבה לבדה… ורוזנצויג, אמנם, נערה מנוּמסה ויפה – אבל מפונקה מאד.
אני אוהבת את אסתר בת מרדכי וגם היא מיטיבה לי פניה תמיד בחן. מי יתן ותאהב אותי יותר מכל התלמידות! אבל היא אוהבת את כולנו כמעט שוה בשוה. ואיך לא תאהב את כל הילדות? יש שאעיף פתאום עין בלשכתנו ואני רואה ארבעים ראשים, שכולם עיניהם נשואות אל המורה ואזניהם קשובות, –ואז גם אני אוהבת את כל חברותי יחד, ובקרבי תתעורר תשוקה עזה ללמוד לדעת – ואני אז מאושרת…
טוב מאד לאהוב, ואני אוהבת את אמי, את מורתי וגם את “דודי” הטוב. את אמי אני יכולה לחבק ולנשק מדי חפצי, את אסתר בת מרדכי רק לפעמים רחוקות – בידה; אך אם אחשק ואתרפק כמעט על דודי – אראהו והוא מאושר… גם אמי שמחה בראותה זאת.
ד
אינני יודעת, אינני מבינה מה האסון אשר קרה בקנטור? אין עוד קנטור! – ודודי כל היום בבית… הוא מתאמץ להַראות לנו פנים שוחקות, גם אמי מתאמצת לבלי הֵראות עצובה, אך העצבון מלא את כל ביתנו כעשן כבד… לא טוב עתה בביתנו… שממון נורא.
דודי שב לצאת בבוקר בבוקר מן הבית, הוא מסתובב בשוקים וברחובות – “עסקים” יש לו: הוא “מסרסר” בית ל“פריץ” אחד, האומר להשתקע בעירנו, וכך הוא “מסרסר " ליווני אחד את בית הטחנה של אותו ה”פריץ" שיש לו בעיר “רפה”, ומלבד זאת יש לו “דוגמאות” של גִזי צמר וחיטים והוא מראה אותן ל“סוחרים”. כל אלה “עסקים " הם. ודודי מקוה ל”רֶוַח" בעסקיו, ובשובו לעת ערב הביתה יספר על דבר ה“עסקים” לאמי – וכמה מלים חדשות אני שומעת מפיו: “קורטז”, “פסולת”, “פרוצנט”, “קניה”, “מן המובחר”, “היזק…” לעת עתה עוד לא הביא דודי מן ה“עסקים” כל “רֶוַח” – אבל הוא מקוה להשׂתכר הרבה בזמן קרוב… אינני יודעת מה המה כל אלה, ושכאני שואלת את אמי תען לי בשפה רפה: “מי יתן ומצא דודך ‘מקום’ להיות עורך חשבונות כמו שהיה, אבל אלה ה’עסקים' – מי ידעם?…”
אדרת אמי החדשה נתעלמה מן הארון… גם תלבושת דודי השחורה איננה… ואיה שעון אמי הקטן בכפּוֹרת של שלט-הפנינים שקנה לה דודי?…
אכן, יודעת אני! הדברים האלה באו לבית-העבוט; אבל אינני יודעת מתי ומי הוציאם ויביאם שמה – הדודי או אמי?…
דודי נסע עם היווני ל“רפה” לראות את בית הטחנה, – גם אני ביקשתי לנסוע לראות את העיר הקטנה, עיר מולדת אמי – אבל גם דודי גם אמי ענו אך בצחקת-תוגה לשאלתי זאת.
אמי מחכה מאד לבוא דודי, וזה פעמים אחדות שמעתי בהתפרץ פתאום תפילה מלבה: “אנא ה', הצליחה נא!…” אף אני מקוה ומחכה מאד.
דודי שב – וכמעט שראתהו אמי עוד מרחוק מבעד לחלון – ותקרא: “אוי, עוד לא נושענו!”… פני דודי כבושים בקרקע: ה“פריץ” מוקיר מחיר בית-טחנתו ועל כן לא יקנהו היווני, ועל כן לא יקנה גם ה“פריץ” – את הבית אשר חשב לקנות פה. זה בזה תלוי… ודודי הביא מ“רפה” עוד “דוגמאות” של שעורה, דוחן וחרדל, אבל עוד טרם ימצא להם “קונה”.
לא טוב! – – –
איזה “מקום” נשקף לדודי – אפשר שירחמנו האל ושב דודי להיות עורך-חשבונות בקנטור אחר, הן נתנו לו שמה “רֶקוֹמֶנדַציה”… אך לעת עתה “עניים” אנחנו.
כן, “עניים” אנחנו מאד: בבוקר הננו אוכלים לחם את הטה ובערב אנחנו שותים עוד הפעם טה ואוכלים לחם, ובצהרים איננו אוכלים מאומה… לי נותנים לבית הספר רק לחם יבש לאכול, ובהציק לי רעבוני מאד אוכל לחמי מן הצד לבל תראינה אותי חברותי, שאין לי כל דבר ללחמי; ואם אבליג על רעבוני עד שובי – ואביאה את לחמי הביתה… גם נעלי “פתחו פה” – ואין מתקן…
כן, לחץ ה“עוני” קשה מאד.
מקום הראי ריק – ואני יראה; מפני מה?…
גםה“מקום” המקוּוה אבד לדודי, כבר חשב כי בעוד שבוע ימים יבוא על “מקומו” ויתחיל לעבוד שם, והנה בא תחתיו איזה “קרוב”… (אינני יודעת “קרוב” של מי) – –
… המכונה הקיצה משנתה הארוכה וקוראה לאמי:
“עבדי, עבדי, עבדי, עבדי!…”
ואמי עובדת ועובדת ביום ובלילה.
ודודי – פניו חיורים, כמת כן יתהלך דומם.
ועוד הפעם שבה המכונה לישנני מדי ערב בערבו, בקראה בקולה האטום האכזרי: “עבדי, עבדי, עבדי…” ואף פעם אחת לא פתחה אמי פה לתת בשיר קולה כמו לפנים…
זה שלש פעמים שלחה בעלת הבית את שומר החצר לדרוש שכר-דירה – ואין. בפעם האחרונה שמע גם דודי בדרשו, ויקם ויצא דומם מן הבית מבלי ענות דבר…
“מזל רע” לנו – ואולי זאת היתה הנפש הנעלמה, אשר חשתי בביתנו ויראתי מפניה כל הימים? עתה נגלתה בכוחה ותַכבד עלינו אַכפה מאד…
ובלילה ראיתי מין נפש נפוחה משונה, בעלת צילינדר, יוצאת מבין מכונות-התפירה (בבית היו כמה וכמה מכונות) ומרקדת כנגדי, כמתגרה בי – הזהו “המזל” שלנו שנתעלם עד כאן?…
אינני יראה עוד את הנפש הנעלמה כמו אז, – הן כבר עשתה את שלה… אך לאמי האסורה אל המכונה המה לבי מאד!
ודודי – אוי, דודי האומלל, מי ינחמך!?…
מדי יום ביומו יבוא שומר החצר לדרוש מאמי שכר דירתנו. בעלת הבית דוחקת אותנו מאד. כמפני נבחת כלב רע כן יחרד לבי בשמעי בבוקר בבוקר את המאמר הקבוע מפי שומר החצר.
“הגבירה שלחה לשאול, מתי תשלמו שכר הדירה?…”
לבי אומר: עוד מעט ויגָמר הדבר ברעה… גם פני אמי מתאדמים או מתלבנים אז כמו מפחד – והיא מגמגמת איזו תשובה.
גם “הגבירה” בעצמה כבּדתנו לבוא אל ביתנו ותדרוש שכרה ברוגז גדול.
היום יצאה בעלת הבית ותעמוד בחצר לפני חלוננו ותצעק, כמו בכוָנה להכלימנו לפני כל השכנים, ותקרא בקול כי תדרוש את “החוב” בבית דין… אמי התחזקה, ותען בעוז גם היא ובקול כמתכוָנת להשמיע באזני השכנים: “ולמה נזעקת ככה… שלם אשלם בעזרת השם… ואת דרשי לך בבית-דין אם תאַוה נפשך!”
“מה תאמרו לקבצנית גאה כזאת?” – קראה בעלת הבית: “עוד שני חדרים לקחה לשִכנה, במרתף אינה יכולה לגור?”
איש לא ראה דמעות אמי, כאשר בכתה מבלי כל קול וגניחה ותשוך את שפתיה – רק אני לבדי ראיתי זאת…
הגם אתה אלהים ראית? – ראית ועוד לא חמלת?
ה
בטרם שהספיק עוד דודי למצוא דירה חדשה למעוננו, נפלה אמי למשכב.
היא חולה – ודודי הלום דאגה ועוני.
הוא יושב למראשותיה ביום ובלילה, רק לשעה אחת ביום הוא יוצא אל הרחוב, ובשובו ירוץ בהול ונפחד. ואמי שוכבת, שלפוחית של קרח על ראשה, עיניה עצומות כמו שכחה כל אשר מסביבה. החדלה לאהוב אותנו? – לא! הן בבוקר היא מדברת עמנו והיא עוד מבקשת אז לשמחני במלה מבדחת ובצחוק קל. היום בבוקר שאלתני אם כיליתי לקרוא את הספר “רוֹבינזון-קרוּזא” – רחם ארחמך, אמי הטובה והחכמה!
שכנתנו, דינה הזקנה, אשה שפלת קומה, באה כפעם בפעם לבקר את אמי ולהפוך את משכבה. ביאתה מביאה גם מעט נחמה לביתנו השמם; אך למורת רוח הוא לי לשמוע בעודדה את אמי בדברים לאמור:
“התחזקי נא, חנה! וכי כך עושים? עורי נא, התעוררי נא! למה תתרפי ככה – וחולשתך אינה כלום, חי ראשי!…”
דודי הִסה אותה בפעם הראשונה כאשר דבּרה ככה, באמרו: “התאמיני כי אך מתחַלה היא ולא חולה?” אך היא עודנה שונה בדבריה שלא בפניו, כאילו “מצוה” היא לאמור ככה.
אבל נעים הוא לי לחש ברכתה בהשקותה לאמי שקוי המרפא:
“אב-הרחמן” – תקרא אז: “רפואה מגן עדן שלח לה!…”
הו, לוּ יכולתי להביא לאמי רפואה מגן עדן!… ורפואות ההַפְּתֵק – אינני יודעת מדוע לא תאמין דינה הזקנה בכוחן?… לה יש “סגולות” עם “תחבולות” אחרות לגמרי – והיא רק מרמזת עליהן בדבריה, אבל לנסות בהן דבר לא תָעֵז מפני דודי… אפס כצאתו אל הרחוב ומיהרה ולקחה שכין ובצעדים קלים תגש עד למראשותי אמי, והפכה והעיפה על פניה את להבת השׂכּין ושפתיה הכחולות תלחשנה מה, ופיהקה ואמרה בהחלטה: “כן! רק עין רעה שלטה בה!…” והראיה – הפיהוק מוכיח! – הן הוא קורע ככה את פי הזקנה בלחשה על אמי: שלש פעמים לחשה ובכל פעם פיהקה נוראות…
דינה שונה בכל יום בבטחה רבה כי ה“רפואה” קרובה לבוא (סוד זה מי גילה לה?) – ובדברה אחושה גם אני, כי ה“רפואה” מציצה ברחמים אל אמי מבעד לחלון… עוד מעט וחדרה אל ביתנו, תחופף על אמי ככרוב הסוכך בכנפיו – איש לא יראנה, אך אני ודאי אחושנה… ואזלו אז מפני אמי כתמי האודם, עיניה תפּקחנה בנחת וברצון, תתרומם ותשב על המיטה, תַפנה אלי ראשה ותקרא לי בצחקה נעימה וקול חלש אך שמח, לאמור: “שׂרתי-נא, תני לי את שלמותי, אלבשן וארד מן המיטה”…
לאלהים הישועה ולו אני מקוה – הלא יחוס הלא יחמול על אמי, על אמי הטובה והנעימה!
היום בצהרים כצאת דודי החוצה לעניניו, ואני ישבתי למרגלותי אמי במיטה, החלה פתאום לשיר בקול רם ורועד – הה! מה נבהלתי לשירתה זאת! חשבתי לברוח החוצה מפחד, אך יראתי גם לעזוב את אמי לבדה – וארוץ כמשוגעת מסביב למיטתה ואזעק מרה: “אוי אמי! אמי היקרה, אמי, אמי…” ותתעורר אמי ותבט עלי – ועיניה הבוערות – מה זר מבטן…
“החרישי, שרה…” אמרה אלי: “אל תיראי, אלהים עמך…” ועיניה נעצמו עוד הפעם – וכרגע שבה לשיר בקול חרד ונגינת שברים:
“אוי-אוי-אי! אוי-אוי אויה!…”
“מה לך, אמי? אמי החולה!” – קראתי ואפול על פניה – ופניה בוערים כאש.
“שדי, אֵל, אלהים, אדוני! הושע נא, רפא נא לאמי!”
לקול צעקתי באה דינה הזקנה נבהלה:
“ראו נא, הביטו נא!” – קראה: “מה קול הצעקה והבכי? חדלי, פתיה!” – נתנה עלי בקולה. – היא השתיקה אותי כמעט וַתְיַסרני לאמור: “אין להפחיד את החולה בבכי ובקול צעקה!” ונתנה לאמי מי קרח לשתות, וגם הפעם עודדתה בדבריה:
“התחזקי נא, חנה! עורי נא, התעוררי נא! למה תתרפי ככה, ולמה תבעיתי את הילדה?…”
ואמי אך משכה גבות עיניה למעלה, ופרשׂה בידיה כמתיאשת…
“כרגע אשובה” – אמרה אלי דינה נחפזה ותמהר לצאת.
אתאפקה, לא אצעק עוד ולא אזעקה, רק אצבעות ידי אפרקה מכאב-לב ואגנח בבכיה נעצָרה…
והנה שבה דינה והיא נושאת דח מלוח וסמרטוטים לבנים… בידים מהירות קרעה את הסמרטוטים לקרעים ארוכים וגם את הדג קרעה מגבו לארכו ותחבוש את הבתרים על כפות רגלי אמי, – וזו לא ניסתה גם לפתוח עין או להתנגד במעט… בפחד לב הבטתי על מעשי “התרופה” המוזרה הזאת, אך דינה ניחמה אותי באמרה:
"בשעה זו גדול חומה, ודג מלוח סופג את החום… היום באה המחלה עד משבר – ותראי, בעזרת השם, כי עוד בלילה הזה יקל לה.
כן, לא אבכה עוד בקול ולא אצעק – רק מקרב לבי אתפלל לך אלהים:
“האל הגדול, הגדול ונורא מאד – מה יהיה?” – –
לראש אשמורת הבוקר העירתני שכנתנו דינה משנתי לאמור:
“שרה, שרה! קומי נלכה לקרוא לשם יתברך בבית התפלה שישלח רפואה לאמך… עתה היא שעת רצון, בתי, שעת “סליחות” היא השעה הזאת…”
מיהרתי לגשת אל אמי, ותהי בעיני כבכל הלילות. נדמה לי שהיא ישנה, וקול נחר ודק מרתיח חזֶהָ… רק דודי היושב עליה – נורא מראהו, הוא חיור ודומם כמת, הוא איש אובד…
כל עצמותי רחפו כמו מקור גדול, גם ידי רעדו וברכי נקשו… דינה תלבישני, תטול ידי, תשים את המטפחת לראשי ואני יוצאת אחריה אל אשר תובילני… ודודי גם לא ישאל מה זה ועל מה זה?
עברנו דרך חוצות בדמי הלילה. הנה נפגש לי יהודי אחד זקן הולך עם זקנתו הנושאת נר בין אצבעות שמאלה; ובימינה תגן עליו מפני הרוח הקל. גם מעבר השני יהודי אחד רם הקומה יחיד ופנס בידו. אחד השערים נפתח וממנו יצאו עוד שני יהודים נדברים ביניהם וקול צעדי רגליהם נשמע ברחוב הדומם.
ושם מן השמים קורצים הכוכבים להולכים ועוברים בדממת הליל…
כליל פלאות הוא הלילה הזה. מה יעשה בו? מדוע קידמו בו לקום?
הנה בית תפילה קטן; כל חלונותיו מאירים באור גדול ומשם ינשׂא קול כהמות מים…
הקרבנו… וקולות דקים וערֵבים ישָמעו משם, קולות ילדים מרננים ומתפללים בנעימה: אכן, שעת-רצון עתה ליי אלהי הארץ…
כמעט שדרכנו על מפתן הבית ודינה הזקנה נתנה קולה בבכי ובקינה:
“רבונו של עולם! חוס נא על ימי עלומיה!… חוס נא על היתומה הקטנה הזאת!…”
ואני נפחדה ונרעשה צעקתי, בכיתי כמו מובלה לטבח… יראה גדולה נפלה עלי.
התפילה נפסקה. איש זקן קרב ופתח לנו את ארון-הקודש. דינה עלתה ואני אחריה, והיא מתחננת במיני “תחינות” המרעישות ונוקבות כל עצמותי ובקול ובצעקה נוראה, ואני, אני נפלתי ואליט פני בין ספרי התורה הקדושים, ובנגעי במעילי המשי שלהם נדמה לי כמו נגעתי בשולי המלך העליון – ואֵבך, ואבך מרה, מרה…
בידים הוציאוני מן ארון-הקודש, כי לא יכולתי למוש ממנו, שמעתי כי הקהל מתאנח לי.
“די, די לך, ילדה!” – אמר לי האיש אשר פתח לנו את הארון: “כי שמע ה' תפילתך…”
החזן שב לתפילתו וכמו נכון היה גם הוא לתת קולו בבכי, והילדים המנגנים נהמו בקול דממה דקה.
השמעת, אֵל, לתפילתי, לקול בכיָתי?…
שבתי הביתה – נגשתי אל אמי… היא פקחה עיניה, שלחה ידה ותחליקני על פני:
“בתי החכמה” – אמרה לי, וקולה הנחר כמו מרתיח רתחים בגרונה.
נשקנו שפתים – ומה יבשות ומבוקעות היו שפתיה… אך בקרבי שבה נפשי למנוחתה באמרי: עתה זה הלא ירָפא לה…
אמי עצמה עיניה ותעש אות בידה כי אלך מעליה – ודינה לקחתני על זרועותיה ותשאני כילדה קטנה, ואני לא חפצתי לעזוב את אמי, אך דינה אמרה לי:
“הן אמך חפצה לנוח, לישון מעט, בואי אַת אל ביתי ושתית כוס טה”.
היא הביאתני אל חדרה ותושיבני על מיטתה ותפשוט נעלי מעל רגלי. בתה הבכירה שכבה על משכבה ותחל לדבר משם על לבי, ודינה יצאה באמרה אלי:
“עוד מעט ואשובה…”
אינני זוכרת איך נרדמתי… אך בהקיצי משנתי – ואמי איננה עוד, כי לקח אותה אלוהים. – – –
… הלא אמי פה… שם… על המיטה – הה, המיטה מוצעת! – אוי, איה אמי, אַיֶהָ?…האיננה?… לא, לא! ישֵנה היא, ישֵנה – אבל דודי יושב על הארץ… הגם הוא ימות? – הגם אני אמותה?… לא, לא נמותה! לא אמותה ואראה עוד את אמי, את אמי היקרה הנעימה!… אוי, אמי!… את אמי תנו לי! אנה שמתם אותה?… אנה באה? הלא תבוא, הלא תפתח את הדלת ותבוא… הה, איננה… הלא תדבר, הלא תראני… היא שם… היא פה… הנה, הנה…
הה, איננה עוד! – –
מה אעשה בלתך? – אמרי נא, אמי, מה אעשה?!… אמי, אמי!! – – – –
ו
ברחוב אחר, בחדר צר יושבים אנחנו, אני ודודי.
בחדר השני, אשר בו התנור, מעבר לקיר גרה זקנה אחת חרשה כאבן, היא ושני בניה העובדים כל היום בבית חרושת ברזל. כל היום הס ודממה בשני החדרים גם יחד… הזקנה החרשה צֵיטל שמה, מכינה לנו לפעמים תבשיל.
מכל כלי הבית שהיו לנו לא נשאר לנו מאומה. את הכל מכר דודי, – גם המכונה נמכרה; היא המכונה אשר היתה תמיד בעיני כמלאך-בלהות – אבל כאשר הוציאוה מביתנו בכיתי הרבה בֶכֶה במסתרים…
וכלי ביתנו ישנים הם: שולחן קטן, שני כסאות פשוטים, מיטת ברזל, בקיר נטוע תלי לתלות בו בגד, מדף לספרים האחדים, ובלילה מעמידים גם מיטה של חבלים שעליה אשכב… אלה הם כל רהיטינו – גם מסך אין לחלוננו היחיד.
ואיה אמי?…
שבתי לבקר בבית-הספר.
ולדלתנו שני מפתחות: האחד ישא דודי, והשני – אני, וכשובי בצהרים אפתח לי את הדלת, אבוא והנה – על השולחן מוכן לי אוכל: נתח דג מלוח וחמאה, לפעמים ביצה ולפעמים תפוח אחד, או שנים קטנים, ואצל ארוחתי פתקא בכתב דודי:
“יערב לך!…”
דודי הטוב!
אשב להכין שעורי. שעוּרי קלים – ומדוע זה יש שתפול דמעה מעיני על ספרי ואם כי איני חושבת אז רק בשעור בלבד?
הנה זה כיליתי מלאכתי – אך מעטה היא העבודה שאסתר בת מרדכי נותנת לנו הביתה להכין: “אמי…” לא! היא איננה… ואנה אלכה? –
רוזנצויג, שכנתי בבית-הספר ביקשתני זה פעמיים לבוא אל ביתה, אבל אני משתמטת ממנה – מה לי בבית זרים, מי לי שם?
ובכן, אשב לי גלמודה אצל החלון הנשקף אל רחוב שוקט ורחב ולא מרוצף.
יש שאני קוראה בספר קטון שתתן לי אסתר בת מרדכי למקרא, או יש שאני עושה מעשה אֶרֶג ורֶקֶם. ואז אשיר לי חרש את המנגינות הנוגות אשר בהן יִשְנַתני אמי העובדת, אז לפני שנתים, בשבתנו עוד לבדנו, אני והיא – שם, בחדר ההוא…
הלעולמים לא אראך עוד, אמי? גם לא מחר גם לא למחרתים? גם לא לשנה הבאה, גם בהיותי לגדולה – ורק בחלום אשורך?… הגם אם אהיה חולה, אפול למשכב ואשיר כמוך אז: “אוי-אוי-אי” – לא תבואי אל בתך היתומה?… איך אבדת ממני ככה?… הלכל הימים?…
לכל הימים, לכל הימים, לכל הימים…
עוד אני שׁרה את נגינתה החיה בלבי, אתפור קרס למעטפה שעשתה לי היא בידיה – והיא אַיֶהָ?
ונגינתה תָּקֵר לה מקרב לבבי מבלי רצון ומבלי מעצור, כזוב דם הפצע בהפתחו…
תזל, תזל – ובת עיני בוכיה…
לפנות ערב ודודי בא. הוא מגפפני ויש שהוא חפץ גם לשעשע נפשי – הלא רואה אתה, דודי, כי אין לבי פונה לשעשועים? גם בבית הספר לא אוכל להתערב בשעשועי הילדות. אמא איפה היא?…
יש שאני ודודי יוצאים לשׂוּח בגן העיר. מה רבו העלים הנובלים הנופלים אשר יוצע בהן כל אדמת הגן וספסליו. מה עָצֵב נוֹגה השמש השוקע, – הוא יביט על כל היקום, ורחם ירחמנו, – הגם הוא מתגעגע כמוני… ועננים יסעו על פני השמים – נשמות מתים הם מלַוים, אנה? –
אני מושכת את דודי אל המשעול האפל ושם נשב יחד על האבן. דודי איננו יודע מה האבן הזאת לי, הלא פה שאלתי את נפשי: “למה לי אב, אם אֵם יקרה לי?…” הה! עתה אין לי אב וגם אתה, דודי, לא אבי הנך, רק “האדון ספרדי” אתה…
אתמוך ראשי על לב איש חסדי, “האדון ספרדי” הטוב, באנחה…
מבלי אמי הלא שנינו, גם אני גם אתה, דודי, אך נפשות בודדות אנחנו.
ז
דודי קנה לי ערדליים גם מטפחת חמה לימי החורף. מעילי, מעיל החורף שעשתה לי אמי עוד לפני שנתים עודנו כמעט חדש אך צר מעט ובתי הידים קצרים. אבל אין רע! לא קר לי בכפות ידי, כי דודי קנה לי גם נעלי יד.
והוא לנפשו לא יקנה מאומה… במה אגמול לך, איש חסדי?
ואַת, אמי, האינך רואה אותי ואינך יודעת על אודותי מאומה?… מתי תשובי תראיני – הלעולמים זנחתיני, לעולמים?…
כמעט מדי ערב בערב אני קוראה לפני דודי בספרים אשר תתן לי מורתי והוא יושב ושומע. הוא חדל מקרוא בספרים כאשר היה קורא לפעמים. דודי האומלל! גם אתה חפץ לשעשע את נפשך בספורי ילדים? ומדוע לא תדבר לפני את אשר אתה חושב? מדוע אינך מספר לי הכל? אתה רק שותק ושותק והכל תשא לבדך בדומיה… האם יחרה לך עלי במאומה? לא! אתה טוב לי ורחום מאד.
רוזה רוזנצויג – אף כי גרה היא עתה בחצר אחת אתנו, כי אבותיה העתיקו משכנם הנה, אך עודני בכל זאת מסתלקת ממנה לבלתי בקר בביתם. היא מדי בקשה אותי כי אבוא אל ביתם, תהלל תמיד לפני את אמה, שהיא כל כך טובה ורחמניה, כמו להשמיעני כי גם עלי תחוס – ואני – רחמי זרים אך זרים לי… לא אוכל לשאת גם מבט רוזה בהביטה עלי לפעמים בחמלה. טוב לי לשבת בודדה ורעיתי היחידה הספר יהיה. כן אשב לי ואקרא עד בוא דודי.
“שלום לך!…”
אח! מה נבהלתי לקול הקורא פתאום בצהרים בחדרי הדומם והנשכח – והנה רוזה עומדת בפתחו, אומרת לי בצחקת עֲנָוָה, אשר הרגיזה נפשי עד היסוד בה, לאמור: “סלחי, שרה היקרה! אני כיליתי לקרוא את ספרי אשר נתנה לי אסתר בת מרדכי וָאומַר, אולי זה כילית גם אַתּ את ספרך והחלפנו ספרינו זה בזה”.
כמעט שחפצתי לענות מענה קצר לאמור: “עוד לא כיליתי”, לשוב לקריאתי ולפטרה בזה; אך הלא בכל אופן אין לבעלת הבית לקבל אורח באופן גס כזה, אף כי לא קרוא הוא, ואבקשה לשבת.
רוזה העבירה עין בוחנת על כל חדרנו (מה שהכעיסני עוד יותר) ותשב.
“האם לא שמעת בפתחי את הדלת?” – שאלה בצחוק צהלה (ומה זר היה הקול ההוא בחדרנו…).
“ומה שם ספרך?” – שאלתיה.
“לא ידעתי… שכחתי…” ענתה רוזה נכלמה והתחילה מבקשת את שער הספר.
כפי הנראה לא החלה עוד גם לקרוא את הספר ורק לראות את חדרנו באה. היא חפצה לראות מעון “עניים” איך הוא – הלא תבוש! אני אינני חפצה לראות, איך חיים הם “העשירים”, אף כי שם כלים נאים ותכשיטים, והסקרנית הזאת לא יכלה לשלוט ברוחה ותבוא ללא שאֵלוּה באמתלה כוזבה כזאת…
והנה עיניה משוטטות בכל – התאמר “לבקר” איך אני מכוֶנת את הבית?
מה לה כי תביט ככה על הציור אשר דבקתי בקיר? האומרת היא כי למשחק עשיתי לי זאת? היא איננה רואה כי “אֵם מישנת את ילדה” מצוּיר בזה… ושוב היא מביטה עלי בהעויה של חמלה – האם לא תאמר להראות לי נדבת לבה במַתת כסף? – איך נועזה לבוא הנה אחרי רואה כי אינני חפצה בביאתה?!
“אני עוד לא כיליתי את ספרי, וזה הספר אשר לך כבר קראתי” – אמרתי ופניתי לקרוא בספרי. הן אם היא קראה את הספר ואינה יודעת שמו, יכולה אני לאמור, כי קראתי אותו עוד בטרם ראיתי את השער – ותדע לה, כי אני מכירה בכזבים!…
רוזה נבוכה, התאדמה ובעיניה נתּזוּ דמעות. – הוי, אלה הבנות המפונקות, בנות ה“עשירים” מיד הן בוכות כמו על מת!
היא נגשה אלי, החזיקה בידי וכמתחננת הביטה בעיני ובקול אטום מדמעות אמרה לי:
“שרה, מדוע את מתרגזת עלי?… הלא את יושבת בודדה כל היום וגם לי אין רֵעות פה בחצר הזאת… חי נפשי כי אינני נערה רעה! – הטוב כך לשבת תמיד בודדה וסגורה? הנה אני רוצה לפעמים לשאול אותך דבר בחשבון – הן יודעת את כי רפה אני בדבר הזה – ומדוע לא נוכל להראות רק בבית הספר בלבד?…”
ובאמת אך נערה טובה היא רוזה, האין זאת? – אך אני כנראה, נעשיתי פראית כחית היער…
ח
אך טוב לרוזה שם בבית אבותיה. ואבותיה אמנם אנשים טובים הם, והיא להם בתם היחידה.
אמה הלַבנוּנית – כולה חמלה. עיניה תכלת תבטנה בחבה כירח בלילה, וגבותיהן הקלושות דקות ורכות הן כמשי; וכולה רכה וענוגה, אף קולה דק ונעים ונלבב מאד. אם תביט עליה מאחריה ואמרת, כי אך עלמה צעירה היא, כי כן לא גבהה קומתה וכן דק חיטוּבה; ובהתהלכה בבית לא ישָמעו גם צעדיה, כמו אך משוטטת היא – אף אמנם כי הרצפה סביב מרופדה במרבדים.
ומה נחמד למראה בגשת רוזה לבקש ממנה דבר וחבּקה את אמה הנעימה בידיה כמֵזַח על חלציה, והרימה היא פניה מול פני אמה בצחוק שעשועים ותחינה, ואמה תעמוד ושמעה בנחת את שאלת בתה… ושאלותיה של רוזה זרות לפעמים, “תינוקיות”, עד כי לפעמים משעמם מעט לשמוע הרחבת באוריה של הגברת רונצויג לדבר שהוא ידוע גם לילד קטון.
אך אבי רוזה הוא אינו אוהב באורים, אלא – התּוּלים, להתל בבתו התמימה; וכבואו – אך צהלה וצחוק בבית. הוא שחור כצועני, שערותיו השחורות מתנוצצות ככנף העורב, ובצחקו מתנוצצות בלצון גם שיניו הלבנות הרחבות והמצוקות. הוא – גם בשבתו על ספרי חשבונותיו הגדולים חומד לו לצון.
הנה חטף את רוזה על זרועותיו ויסתובב אתה במחול הולם-מצעדות על פני כל החדר, ורוזה תשא קולה המצפצף, תצחק, תתפתל, תשתמט מידיו, אך ללא הועיל, כי הוא מחזיק בה ויחולל:
“הוי, אבא, אבא!” – תקרא רוזה, “ראשי עלי כגלגל!”
“הה!” – יקרא הוא, “גבירה עצבנית או כזבנית את, אינני אוהב; הלאה!…”
ואני איני יודעת איך יכולתי ככה להסכין מהר בבית ההוא; אין יום שלא אהיה שם, ויש שאני מאחרת לשבת שם, ובבוא דודי ולא ימצאני בחדרנו – ובא וקראני משם. אז יש שיעכבו גם אותו ויבלה גם הוא שם שעה.
דודי מדבר עם האדון רוזנצויג בדברי מסחר, או כי בשחמט ישחק עמו.
האדון רוזנצויג הוא מנהל בקנטור של ציטלין ודודי עודני מסרסר ועסקיו עודם לא טובים.
“לא נולדתי להיות סרסור…”
“ובכן היה נא עשיר!” – עונה לו רוזנצויג.
אבל הלצה זו לא מצאה חן בעיני.
דודי נסע מפה בדבר איזו סרסרות, ואני נשארתי לישב בבית רוזנצויג עד שובו.
לרוזה חדר מיוחד ובו אנחנו מבלות רוב היום. ומהיום – ימי חופשה בבית הספר לקראתנו עד לאחר ראש שנת האזרחים – קוראות אנחנו ביחד ועוסקות גם במלאכת יד. רוזה יודעת מעט במעשי רֶקֶם, אך במלאכת סֶרֶג איננה יודעת מאומה, ואני החילותי ללמדה זאת, והגברת רוזנצויג שבעת רצון מהלקח אשר אתן לבתה. ורוזה – רבונו של עולם! כמה פעמים היא נושקת אותי ביום. עוד לא ראיתי נערה אוהבת לנשק כמו רוזה זו.
בלילה הציעו לי משכב בחדר רוזה. אך רוזה התיצבה במחאה ודרשה כי רק אתה יחד אישן, במיטתה. – ולוּ רק שעה אחת!
וכמה שחקנו בשכבנו! – כשאני לעצמי, אצחק רק על צחוק רוזה המתחנקת בו לרגעים, – מדוע היא, הפותה, צוחקת?
אפשוט פוזמק – והיא: “חי-חי-חי!”… אשכב – ותקבלני בצחוק; אסיר קווּצת שערותי מעל עיני אל תחת אזני – וגם זה מעורר צחקה; אתכנס במכסה – ועוד הפעם: “חי-חי-חי!” אגע בה – וחי-חי-חי! גם ח-ח-חה! – אשלח רגלי – והיא מתבוססת בצחוק!
ובכן איך אעצור ברוחי לבלתי צחוק על צחוקה? וכשאני צוחקת, איכה זה לא תצחק היא בפרפור ידים ורגלים?… ובתוך כך תשקני ותחבקני…
בבוקר הקיצותי ואני חבוקה בידי רוזה הישנה, לא יכולתי להתחמק מידי רעוּתי הטובה פן אעירנה.
והנה נפתחה הדלת חרש והגבירה רוזנצויג באה, צעדיה קלים מאד, בתנועת רגל סילקה לאט הצדה את הספר הנופל במשעול המרבד, קרבה, התיצבה עלינו ובצחקת חן הביטה על שתינו… אז נעורה גם רוזה, פקחה עיניה ועֲצָמתַן בהחזיקה את מַחְבַּק ידיה סביבי:
“שׂרתי…” דובבה בשפתי תנומה, תסתיר פנים מתחת לראשי – ומשם פרץ צחקה: חי-חי-חי!
בצחוק נרדמה ובצחוק הקיצה!
אז תחבק הגברת רוזנצויג את שתינו יחד, תשקנו חליפות ואמרה: “קומנה, בנותי, זה חצי השעה השמינית!”
וזה היום השלישי שאני יושבת פה. אמנם נעים לי שבתי – למה אכחד? גם המאכלים שונים וטובים מאלה שנאכל אני ודודי תמיד. אך מתי ישוב דודי? – מי יתן והצליח בדרכו!
היום לקחתני חנה בת אלכסנדר (הגברת רוזנצויג) ותושיבני לפני הפסנתר ותורני להוציא ממנו קולות, – קולות יצאו בראשונה מתחת לאצבעותי! – אגע במַפְרֵט – וכמו קול נסתר עונה לי משם… מן התהום הוא קורא לי, וכמו בנשיקה רכה דקה יגע בלבבי החרד… רגע אחד דימיתי כי מרחפת אנוכי…
אצבעות רוזה הארוכות תמהרנה לרוץ ולפזז על פני המפרטים וקולות ירדפו אחרי קולות, קולות יפסיקו קולות וכמו במחול יתערבו ויתבוללו – – אך מה המה כל אלה? הכל תדיר ונודע, כבר שמעתי כמו אלה. ואני בשלחי יד חרדה ואגע – והנה קול-סוד יען, ממרחב נעלם יקרא לי… משם, משם קול דממה דקה ישָמע לי – וחיל נועם יאחזני…
רוזה צוחקת עלי בראותה אותי כל כך נפעמה לפני הפסנתר השחור ותקרא אלי: “הכי! הכי בחזק! לחצי נא! התיראי פן תשברי את עצמותיו?”
אח! לוּ ידעתי לפרוט על הפסנתר, כי אז מנגינות אחרות וקולות אחרים הייתי מבקשת ממנו ולא אלה הכתובות בכתבי החרטומים של מחברותיהן הן!
“במה תבחרי להיות כשתגדלי?” שאלתני פתאום רוזה.
“מה השאלה הזאת לך פתאום?”
“הנה אני חפצי להיות פורטת פסנתר מהוללה, ואת מה?”
“מורה” – עניתי.
איני יודעת מדוע תשובתי זו, שעניתי מבלי חשבון, מצאה ככה חן בעיני חנה בת אלכסנדר, כי משכתני אליה ותִשָקֵני במצחי.
וכפי הנראה הגידה את חפצי זה גם לאישה, כי בשבתנו יחד היום בערב לשתות תה והנה קם פתאום שמשון בן יעקב (האדון רוזנצויג) ממקומו ויתיצב הכן למולי, הרים ידו וכפה השטוחה נצבה מול פניו, והוא מביט עלי בשאלה. –
אני השתוממתי לו.
“שרה בת משה, שרה בת משה!” – קרא לי בענוה.
“מה?”
“את ספרי שכחתי במסדרון – תרשיני נא מורתי לצאת לקחתו…”
והוא עודנו עומד כתלמיד לפני רבו.
אני אף כי נכלמתי כמעט, אך בכל זאת עניתי כיאות למורה:
“אני מרשה!…”
ה“מחזה” מצא חן בעיני ה“קהל” – חנה בת אלכסנדר ובתה רוזה צחקו מאד ותמחאנה לנו כף, – היטיבו המשחקים בחוק-שחקם.
הספר שהביא “תלמידי” היה “אוהל תם” בכריכה יפה אשר קנה לנו למקרא. וחנה בת אלכסנדר הראתה לו את מעשי הסרג שעושה בתם רוזה ותתפאר, כי באמת מורה טובה אני, אחרי כי “תלמידתי” עשתה תושיה בזמן קצר כזה. ושמשון בן יעקב העמיד פנים כמו לוּ הראו לו אחד משבעת פלאי התבל:
“אינני מאמין, אינני מאמין! – האצבעותיך, רוזה, עשו זאת? – פלאי פלאים!… לא אאמין עד אשר אנסה! הנה אני מזמין בידך, רוזה בת שמשון, מלאכת סרג קטנה ביום מחר, אך בתנאי (אני מטיל עליך, חנה בת אלכסנדר, כי תשגיחי!) שלא תעשי זאת במסירת הצינוֹרה לשרה וזו תאמר: 'יהי רצון וכו'', ‘יהי רצון כאילו עבדה רוזה’ – תיק תסרגי לי לשעוני, הכן לשעה השמינית ממחרת בערב. והנה אם יצא לך תיק מעוגל, צורת תיק ממש ולא אוזן כלב בוּלדוֹגי, אז ‘אני החתום מטה מתחייב מצדי’ לתת… כל אשר תשאלי ממני!”
“ככל אשר אשאל?” – שאלה רוזה ופניה הצהיבו.
“בהן של סוחר נאמן!” – קרא אביה, “אף אם תשאלי לך את בת המלך לאשה!”
“מבלי מהתלות, אבי! הככל אשר אשאל?”
“ככל אשר תשאלי”.
“עשׂה אעשה!”
“אני זה יודעת מה אשאל, אני זה יודעת!” – שונה רוזה פעם בפעם.
ולמען תעש את התיק כנכון תאלצני, כי בסרגה אסרוג גם אני תיק אחד למולה, למען היות לה למופת להתבונן בו ולעשות הכל כמתכונתו.
בבוקר השכם, בלכתנו החנותה לקנות חוטי צמר-גמל, נוכחתי כי טעם יפה לרוזה בצבעים ויודעת היא במה לבחור. ומעשה התיק, לפי התכנית אשר תִּכּנה לנו אֵם רוזה, מעשי האופן בתוך האופן מצבעים שונים, וכרכובו – צבעים פתוּכים זה בזה של שינים משוּלבות בתוך שינים, ומשיחה של משי תהדקן במחברת. את יחס הגוָנים הניחה האם כי תחבר רוזה לבדה, לפי טעמה הטוב עליה.
ורוזה כולה כובד ראש כל היום, אף פעם עוד לא נתנה קולה בצחוק, היא כל כך נזהרה בכל עניבה ועניבה, שתעשה בצינורה, ולא תתן גם לי לעבור אותה בסרגי, למען תוכל כפעם בפעם להתבונן איך יש לעשות. ופעם בפעם היא שונה כמדברת אל לבה:
“אני זה יודעת מה אשאל, אני זה יודעת!”
ואני חושבת לי: מדוע זה עוד טרם ישוב דודי? – מה נואלתי כי לא שאלתי ממנו בנסעו, כי יכתוב לי אם יתמהמה.
לעת ערב נגמרו התיקים. ממילא מובן כי תיקי משוכלל יותר מתיק רוזה, כי בתיקה העניבות הראשונות מהודקות קצת; אבל בכלל אין לומר כי מעשה התיק לא הצליח בידה, הן תיק הוא ולא “אוזן כלב בולדוגי”. –
מתּחילה שמחה רוזה על מעשה ידיה זה, אבל אחרי אשר ערכה אותו מול תיקי לא יכלה להסתיר קנאתה ותשלך תיקה כדבר אין חפץ בו ודמעות נוצצו בעיניה. גם תהילת אמה לא נִחֲמַתה, באמרה: אבל טוב היה לוּ נִתַּן לאבא תיק אשר כַלָז" – ותלטוש עיניה לתיקי – “אבל זה לא יפיק רצונו…”
חשדתי בה אז, כי תאמר להחליף תיקה בתיקי, והיטב חרה לי פן תחשוב מחשבת הונאה כזאת לאביה, ולמען הסר מעינה את סמל הקנאה – פתחתי סגור תיקי ואמשוך בחוט – אחת, שתים, שלש – וכל עניבותיו הותרו! ואת פתילי החוט גלגלתי לכדור וזרקתיו הצדה בצחוק.
“אויה!” קראה רוזה, אשר נדהמה בראותה, כי משחיתה אני מעשי… אך – ראה זה פלא! – תיקה שב אל חִנו הראשון – ותרצהו אז…
“עוד זאת אעשה!” – קראה רוזה ותמהר ותוציא מ“אוצרה” שנים כפתורים, כפתורי תכלת בהירה קטנים, ותחבר כפתור בתוֶך מעבר האחד וכפתור בתוֶך מעבר השני. וגם הפעם לא הטעה אותה טעמה! הכפתורים נשקפים כשתי עיני תכלת יפות! והנה שמחה רוזה ושׂשׂה במלאכתה, אוחזת את התיק בראשי אצבעותיה, תרקד ותטלטלנו מול עיניה ותדבר אליו לאמור:
“אני יודעת, תיק, אני יודעת את אשר תתן לי!”
אנחנו יושבות אל השולחן. המיחם נוהם את נהימותיו האחרונות – ושמשון בן יעקב עוד טרם יבוא. רוזה כמו על גחלים תשב. הנה החל השעון להשמיע צלצוליו לשעה השמינית והוא בא:
“נוּ-א?…”
“הנהו!” – קראה רוזה בנצחון בהרימה את תיקה החבוש על אצבעותיה: “קבלהו נא ברצון, אבי!…” הוסיפה בהשתחויה, בזכרה כי לא נאה להגיש מנחה ביד רמה ובקול ענות נצחון כזה.
הוא התפלא הפעם באמת למעשה בתו, הוציא שעונו וישימהו בתיק ויגישהו אל שפתיו – ויִשַק את התיק אשר עשו אצבעות בתו היחידה, הקטנה והנעימה.
“תודתי לך, שרה בת משה!” הוא אומר אלי.
“ואת, בתי” – קרא וימשוך אליו את רוזה המאירה: “הגידי נא שאלתך – ותֵעָשׂ, עד חצי המלכות וינתן לך!”
רוזה מרימה עיניה בחן ותחנונים לאביה – ועודה מחשה…
מדוע גם לבי חרד לשאלתה?
“אמרי, אמרי, בתי, שאלי!” יאמצנה אביה.
“תנה לי אבי… הן אין לי לא אח ולא אחות… אשאל… כי תתן לי את שרה רעוּתי לאחות…”
הבית מסתובב – אור העששית יכּני בסנוֵרים… ואני שומעת:
“בתי! בתי הטובה והחכמה!…” הוא נושק אותה – “הלא את, בתי, תוסיפי עוד תתני לי מנחה יקרה… הלא עוד בת טובה וחכמה תהיה לאביך!…”
אני חבוקה בידו ונשיקות נעתרות יאולצו למצחי, לעיני, ללחיי… אך אני משתמטת, נבדלת, נצבת בחדר בתוֶך – אנה אפנה?…
הגבירה רוזנצויג עומדת כנדהמה ועיניה בוחנות אותי – ותרחמני…
“לא… לא…” דובבות שפתי ולבי איננו בטוח אם “לא” שלי – לא!
“הִתְעַשתי, שרה!” – תקרב ותדבר אלי חנה בת אלכסנדר: “זכרי נא, הן ברשותך את, חשבי נא דרכך…”
תאמר ותחליקני על ראשי שאני מסתירה בחובה היא, והיא תטיף עלי דבריה ברחמים; תזכיר עניי, בדידותי, יתמותי – “והאדון ספרדי הן לא יוכל לדאוג לאחריתך בעָניוֹ” (הוי, מי אני? ולמי אני – יתומה עזובה?…); ומדברת היא עוד ואומרת, כי אהיה לה לאחות, למופת לבתם ולהם לבת, תבטיחני כי בחסדם זה אין די גמול על הטובה שאביא אני אל ביתם… ורוזה הפתיה מנשקת אותי בערפי גם בשכמי, על בגדי היא נושקת וקוראה:
“שרה, שרה, אל נא תסרבי ואני אקרא לך: אחות!…”
עזובה אני, גלמודה ונכריה אני, ואם תקראני היא “אחות” האם לא אהיה עוד יתומה?…
“הלא אֵם אין לך!” – תקרא רוזה בבכי – “גם אב אין לך!”
אשא עיני, אביט אל רוזה רעוּתי כחות… והוֹ! האח! הנה! הנהו! – הוא עומד בפתח משתאה, נפחד ושפתו בין שיניו…
“לא, לא!” – קראתי בכוח, – “הנה אבי בא! זה אבי! הנהו!” – – –
והוא – מפיו נפלה הברה כשאָגה, יתנפל עלי, ישאני, יליטני באדרתו, את פני יסתיר בין ראשו ושכמו:
“לא-לא-לא-לא!” – יצעק: “כולה, כולה שלי היא!”
ויברח אתי מן הבית – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
אני שוכבת נרעדה במיטה אשר בחדרנו, שיני נוקשות… והוא קורא בדמעות:
“הרגעי, בתי! הרגעי! בתי, בתי! איך קראת לי? ‘אבי’? – ‘אבי’ את אומרת עלי?… השמיעיני נא… אמרי נא: ‘אבי’!…”
“אבי, אבי, אבי!” – קראתי ואפול על צוארו – “איה אמי?” –
ט
אבי…
כן, אמש נוכחתי, כי רק אותך שלח אלהים לאב לפני, בטרם לקח את אמי מעלי, על כן קרוא אקראך: “אבי”, כשאלתך, – אבל למה לך לצחק לפני? היו ימים שהשמחה היתה שרויה גם במעוננו – אבל עתה… הבגללי, למען שעשע נפשי תאמר להתלוצץ כרוזנצויג? – הטרם תראה כי אין לבי פונה לשעשועים? לא ילדה קטנה אני… ואתה עני… ועד מתי, הו, עד מתי אחיה על חשבון עני כמוך?…
נסתרה דרכך, “אבי”, ומתי תמצאנה?…
… החלטתי:
הנה שנת-הלימודים נגמרת – ואז בוא אבוא לעבוד בבית-תופרת לשמלות. שנה אעבוד חינם, ובשנית – יוקל עוּלך, “אבי” הטוב.
ותדפוק, תדפוק נא עלי המכונה ביום ובלילה: “עבדי, עבדי, עבדי!…”
כן! עבוד אעבוד כמו אמי, זכרונה לברכה! –
(מרשימותיו של עובר אורח)
מזלי גרם לי שאהיה שרוי יום תמים בטיטוביץ העיר השרויה ברפש, לזון עיני בה ולפהק במלוא פי ולהזין עיניה בי – ולהשתעמם. הסבּה: לבעל-העגלה של אותו היום חלה אחד מסוּסיו, ומשום פיקוּח-נפש נדחה המסע. סגרה טיטוביץ על בריותיה ואמרה: כיון שאין ר' שמחה שלי משמש בעגלתו, לכן, הנכנס – נכנס, והיוצא – ישב תחתיו. ואשב תחתי על האכסדרה באכסניתה של מוּשקה.
והיום – יום נשׂיאים ורוח עם תערובת שמש – אחד מהימים הראשונים של ניסן, שבו הרפש בחוצות טיטוביץ מתעבּה ונותן ריחו… והשעה – שעת שינה לאורחיה של מוּשקה אחרי תענוג אכילה ושתיה במשתה הצהרים. “בריה” קטנה ופטומה זו הִרְוָתַם דשן, פִטְמָתַם משמנים מתובלים ומיין המפורסם של “קרוֹבץ” הִשְקָתַם – עד שנאחזו בחבלי שינה, וקול נחרתם אימה נשמע לי מבעד החלון, זה כשלש שעות רצופות.
עת היקיצה הגיעה, ואני, שכבר נלאיתי לעמוד עוד בתפקידו של רואה ונראה בחוץ, – נכנסתי לחדר.
חדרים מיוחדים אינם נהוגים בשום אכסניה בטיטוביץ. ה“טרקלין” ושני חדרי-המיטות שבאכסניה משותפים ומעורבים הם לכל הקונים בה שביתה. ומשנכנסתי מצאתי את האושפיזין שלנו כשהן מסובין בהטרקלין שלנו, יושבים ומחכים למיחם, שקול רתיחתו נשמע מן המטבח.
ישבו להם סוחרי-הצאן, השותפים הכרסנים שלסתותיהם נתנפחו ונתאדמו בשנתם, ויחד געו כשוָרים מתוך גיהוק ופיהוק.
ישב לו “המטיף הלאומי " אצל החלון, איחה במחט ובחוט “הסכמות” הרבנים ו”תעודות" המשכילים שבידו, ורטן לתוך זקנו על עיר קמצנית זו ועל אברכיה; זה לו היום החמישי שהוא יושב, אוכל ושותה רק משלו, מוציא – והם אינם מכניסים כלום…
ישב לו "עורך-הדין ", שבא לכתוב אדרכתא על חנויות שבטיטוביץ, עשה חשבונותיו והביט ברוגז על כל העובר עליו… נראה, שמצא את החנויות שהן שייכות כבר לנשיהם של בעלי-החובות וכבר הופקעו משעבּוּדו.
וישבתי לי אני – והסתכלתי בספר דרוּש הכתוב “לרוח העת החדשה”, שעזב “המטיף הלאומי” על השולחן העגול…
והנה נפתחה הדלת ונכנסה פרוה חדשה העוטפת את גופו של אברך אחד, ומראה האברך – “משי” ו“השכלה” פתוכים זה בזה… “המטיף הלאומי” חרד לקראתו ועשה לו סבר פנים יפות עם “ברוך הבא” מרוּוח:
– ומה?… – שואל הוא את האברך בחינוּן.
– כלום יש תוחלת “מעיר הנדחת” כזו?… – עונה האברך ומניף ידו ביאוש גמור.
– אמנם כן! – עונה המטיף לעומתו באנחה: – אך “עיר הנדחת” היא טיטוביץ זו… – וכשהוא מתקין פנים וקול של תחנונים הריהו אומר: – אבל, ההטריח מר את כבודו… כמו שהואיל להבטיח לי בחסדו?…
– הנני – ואעשה! – עונה זה בהתלהבות: – נכון אני לפעול, לעשות, להשתדל, לעבוד ולהועיל לכל דבר לאומי, אך – “דרור אחת לא תביא את האביב בכנפיה”.
פתגם זה אמר בלשון-הקודש, ובהביטו אלי מן הצד, הבינותי כי מתכוון הוא להשמיע את דבריו גם אלי; בודאי הכיר בי את חברו לדעה, ציוני נלהב ו“פועל” לאומי, כיון שאני יושב בראש גלוי ומעיין בספר עברי…
– אבל – מזרזו המטיף בתחינה: – “במקום שאין אנשים השתדל…” כי באמת מי יפעל ומי יעבוד אם לא הצעירים?…
– לפעול ולעבוד – הולך האברך ומתרגש – הנני נכון בכל נפשי ומאודי! אבל עם מי? הן ללכת עם מי שהוא – אינו לפי כבודי; כלום אקח לי "נער " לסובב אתו בעיר? – די לי שנמניתי אתם שותף לעתונים העברים… רק אברך אחד יש שכדאי הוא והגון לכך, אבל, – יודע אני מראש, שזוגתו לא תניחהו…
– “מי זה ואי זה הוא”? – אולי אפעל אנוכי עליו ועל אשתו בדברים.
– צריך, מר, לדעת את פֶּעשֶה שלו מי היא… – אמר האיש הצעיר בגיחוך שפירושו מובן.
– תודה לאל – כוחי בפי… אמור נא לי איפוא, מי הוא?
– אל תצַער אותו לחינם – ענה זה כלאחר יאוש – הוא לא יוכל… “אונס רחמנא פּטריה”… לכתוב שיר-תהילה לכבודו – את זאת היה יכול, אילו היה רוצה. הוא כותב שירים להפליא. אבל “השׂאור שבעיסה מעכב”…
– עתה אדע אל מי ירמזון מליך – אמר המטיף בעקימת פנים: – זיידל ציפרין? – כבר הייתי אצלו…
זיידל ציפרין?…
הלא זה רעי, ידיד נעורי, חבר ילדותי! – –
זכרתי את היום שבו יצאתי מעירי הקטנה ללכת אל אחי הבכור היושב בכרך גדול, להיות לו לעזר בעסקו ולהכין עם זה את עצמי “לתעודת בגרות” – איך קינא אז בי רעי זה! בכוח דמיונו היפה עזר לי לצייר לפני עתיד נחמד… והנה – “עתידי” שלי לפני, ו“עתידו” של רעי מה הוא? ופעשה זו מי היא?…
זכרתי את הימים ההם, ונראו לי כימי “גלגול” אחר, שקדם ל“גלגול” זה… הכל יפה אז ואינו מובן לי שם… מעין זכרון של חלום-רב-ענין שהסיחוהו מן הדעת… ורעי במה נתגלגל הוא? או שהוא עודהו “בגלגולו” הראשון? – הוא נתגלגל לטיטוביץ, וטיטוביץ דומה לאשפוביץ, עיר מולדתנו – ועיירות כאלו הרי שומרות הן את בניהן כציר מלוּח זה השומר את הדגים השרויים בו…
ובשעה שהמטיף הלאומי מספר את כל הכבוד והכסף שעשו לו בכל “עיר-ואם” שבישראל, – אני מעלה לי את זכרון זיידל זה, שעזבתיו בהיותו בן שבע-עשרה: בלורית תלתלים נופלת על ערפו, בבות-עיניו השחורות דלו למרום, עור פניו רך וענוג, ושחקה נוּגה מרחפת על שפתיו; בחוץ כולו נימוס, בגדיו תמיד כחדשים, דבוּרו בנעימות, אך בקרב ה“חברה” הוא אש להבה; נגעה השיחה ב“אידיאה” בין של טולסטוי בין של “עזרת סופרים” ש“בהמליץ”, – אז, מדברו – צעקה, זעקת נפש נלהבת, כי לא די לו שהדברים מובנים, הם צריכים להיות גם מורגשים… ותמיד, אפילו בצעקו, מין אצילות, שאינה כלל בכל משפחתו – משפחה של תגרנים, מוזגים וחנוָנים, – אצילות עם תמימות נלבבת חופפות עליו, – ו“רוח השירה” החלה גם היא “לפעמו”…
וירבו “הקופצים על סחורה זו” (כך היה אביו מתפאר ואומר). מערים שונות היו באים שדכנים לדבּר בו “נכבדות”; אך אביו, חנוָני בקי, בעל חנות-אריגין העולה לשני אלפים רו"כ, והכול יודעים שהוא חייב עליה שלשת אלפים, – הוא ידע את ערך “הסחורה” שלו ולא נתן “להונות” את עצמו. וכאילו רואה אני עדיין את חנא אביו בדברו עם השדכן זלמן דוד-ליב’ס, איך שהוא מרים את ידו ומגיש אצבע לאגודל כאוחז מין אטון רך וצח למול עיניו שצמצמן להסתכל בסחורה מדומה זו, ומושך בנחת את דבריו ואומר:
– “אמור נא לו לאותו המחותן שסחורתי – משי יקר-המציאות, חתי-כת מ-שי מחוּ-וּץ לארץ אני מוכר… ימשמש תחילה בכיסו ואחר ידבר!”…
עתה, אסורה נא ואראה “משי” זה – מה נעשה בו? ופעשה, פעשה זו שמשי עדין זה עלה בגורלה – מה היא?…
– היוכל מר להראות לי איזהו מקום מושבו של זיידל ציפרין? – שאלתי את האברך שגם הוא “משי”.
פלוני הביט עלי משתאה ובוחן:
– שם… – אמר בשפה רפה והראה לי באצבע אל מול העבר השני של הרפש.
קשה היא להבחין על איזה בית מן הבתים, העומדים צפופים תחת גג אחד בטור ארוך, הוא מראה לי… כל “הבתים” ההם – בית אחד נמוך וארוך מאד, שכתלים משותפים חוצצים בין דירתה של משפחה זו לדירת חברתה, וכל הדירות הללו דומות זו לזו כאחיות תאומות; כולן נפתחות בתריסין של חנויות לאכסדרה אחת ארוכה הכוללת את כולן יחד, והחנויות כולן הן מין ערבוביה אחת מכל המינים: שקי קמח וחביות של נפט, מַגלבים, רסנים ואפסרים, זרוע, קרביים וקיבה ובוּקא דאטמא וריאה, לחמניות ודפוסים של שעוה, כלי פחים, קערות של תבלין ובשׂמים ל“פסחאות” שלהם, עביטים של עיטרן וזפת דגים מלוחים וקופסות מצוירות של ממתקים, גלי מוכין עם “מעמד” של תפוחים וקלחי חזרת וכו', – ועל איזה חלק של ערבוביה זו מכוּונה אצבעו של האברך?… אבל משהוסיף זה ובאר לי בפיו את המחזה לאמור: “שם… חנות המקולין מזה וחנות של כלי פחים מזה, והיא חנות של מיני אריג וצמר-גפן ותיבות אדומות באמצע” – החילותי להבין במראה ולהבדיל… וכדי שלא לטעות בדמה לה העמקתי בשאלה:
– אותה החנות שלפניה הניח הקדר קדירותיו?
– כן-כן! – ענני זה, והוברר לי המקום.
מסתם לשונו של האברך שאמר: “שם” – חשבתי למצוא את זיידל ציפרין רעי כשהוא יושב בחנות זו “ומְחַנְוֵן”. אך באותה החנות אמרו לי שעלי לעבור דרך הבית אל החצר, ושם, באגף שבחצר יושב “האדון” אשר אותו אני מבקש.
“האדון” – כך אמרה לי בפירוש החנוָנית בלשונה החריף ולא ידעתי אם דרך כבוד או דרך הלצה אמרה כך…
עשיתי את החנות וביתה קפּנדריא, עברתי בקפיצה את הרפש ומי-השופכין שבחצר, הגעתי ל“אגף”, עליתי בשתי מעלות, פתחתי את הדלת – והנני בחדר-משׂכיתו של ידיד נעורי…
פתיחת הדלת הבהילתהו, וקודם שהסב פניו אל הדלת, מיהר והחביא פיסת-נייר מתחת לפנקס-החשבונות הארוך, שהיה פתוח לפניו על השולחן, ובעט שבידו החל לחבר את המספרים מלמטה למעלה…
משמע, שמצאתיו מתעלס עם המוזה, וספר-החשבון אך כסות-עינים הוא… אך למה הוא עושה את עצמו כשקוע בחשבון ואינו מרגיש בנכנס?
כשנשא עיניו וראני – אוֹרוּ פניו וחפרו…
נשיקה, שאלת שלום כנהוג, ומצדו בהילוּת וקריאות של תימה כנהוג, אלא ששכח לבקשני לפשוט את אדרתי ולשבת, אף שגם זה מן המנהג, אבל אני עשיתי זאת מדעת עצמי, מפני שכך נוהגין עם ידיד-נעורים, ובפרט אם זה לא עלה לגדולה…
ושחברי זה לא עלה לגדולה כלל, העיד עליו חדרו היחידי שדלתו היתה פתוחה אל המטבח…
שתי המיטות בדפניהן הגבוהים, שולחן-האוכל העגול ומנורה גדולה, שלא לפי גובה החדר, התלויה עליו בשרשרות מוזהבות שהשחירו, הכסאות, ארון-הספרים הקטן וארון-הבגדים הגדול, שולחן-הכתיבה הקטן ועל כולם העריסה העומדת באמצע – כל אלה עושים דוחק גדול בחדר זה. מכל הכלים הללו כבר פניו זיו החדש ובאחדים מהם נכּר שנקנו ביָשנם, ועל כולם מוטלים מיני דברים שלא במקומם. על שולחן הכתיבה, מלבד גליונות “המליץ” מחודש העבר וכלי הכתיבה – גם מסרק וראי קטן שנתבקע, ממלחה, ומזלג; על שולחן-האוכל – שמלות כבוסות ומקומטות שלפני גיהוצן, על המיטה – תמונת פני הנאספים של הקונגרס הבזילאי הראשון, ולעומתו על העריסה – חבילה גדולה של לבנים המזומנים לכביסה…
– זה סדר של ערב פסח… – מבאר לי רעי את המחזה.
נסתכלתי בו – וגם עליו, על חברי, כמו מוטל מה שלא צריך להיות עליו כלל… זקנו הקטן שצמח לו, לוית חן הוא לפניו, אך עיניו אשר חוּבּאו אינן אומרות אלא: “הנח לי”… והוא – אינו יודע במה לפתוח שיחה…
נזכרתי שבשנה שעברה קראתי שני שירים שנדפסו בחתימתן של ראשי תיבות וסופי תיבות של שלושת שמותיו וכינוי משפחתו של רעי – ואמרתי לנגוע בנימה זו שתמיד היא נותנת קול ודברים ב“מחברים”:
– קראתי שיריך… הכותב אתה עוד מה?
פניו מתאדמים:
– אך מעט…
אני הולך לאידך גיסא:
– העודך קורא מה?
פניו מתכרכמים:
– לעת הזאת… מעט.
– ועסקים אתה עושה?
עיניו נשפלות:
– גם זה מעט…
– הבשותפות עם חותנך אתה עוסק?
הוא במבוכה כנתפש בדבר שאינו הגון… משמע, שבשאלתי האחרונה הרשיתי לי יותר מדאי ומיששתי במקום הכואב, או במה שהוא חפץ להצניע…
– כבר גמרתי עמו – ענה כעבור רגע: – ועתה אני… עומד בשותפות עם אחרים…
שיחתנו אינה מתקשרת ומשתלשלת, כאילו זרים אנחנו איש לרעהו וכאילו לא היינו יושבים אז כל הימים, לרבות גם הלילות, ושיחותינו אז כמעין המתגבר ומהתלותינו כפרץ ניצוצות…
ניסיתי לעורר זכרונות נשכחים מילדותנו ונעורינו – אך הוא עונה לי רק בצחוק שאינו אלא מרחיב שפתים ובמלים מקוטעות, כדי לצאת ידי חובתו, – ואחר שנאנחנו בנחת, כנהוג להתאנח על “הימים ההם” – ישבנו מחשים…
והנה קם רעי, נתעורר ואמר:
– הנה יצא השמש!…
נגש אל החלון והתחיל מביט החוצה. ומחוץ לחלונות חדרו – גדר מסורגה, לול של תרנגולים וערימה של בקיעי עצים, ועוד גדר ועוד שבכה של לול וגג של רפת – כבתיה של טיטוביץ כן גם חצריה דומות זו לזו…
– גם הרוח שקט – מוסיף רעי ואומר בהתבוננו על פני חוץ: – שקיעת-החמה יפה תהיה…
כיון שראיתי שהוא מגלגל את השיחה על טיבו של האויר – נתתי אל לבי, כי יכול אני עתה להפּטר הימנו, אך חשבתי למצוא אמתלא על פטירתי החטופה… פתאום, פנה אלי בפנים מאירות שזיו קרן השמש הֶחֱיָם ופסק לי פסוק:
– “לכה, דודי, נצא השדה!”
והנה הוא לובש את מעילו ושם פעמיו לדרך.
“לכה ונלכה באור ה'!” – פוסק הוא שוב ומראני את הדלת.
בפסוקים אלה הנני מכיר בו את מי שהיה. הוא התחדש… ו“אור ה'”, באמת אך מעט הוא בחדרו.
יצאנו. את הדלת סגר ונעל אחרינו. בקפיצה אחת בא אל בית אדוני-הבית, להניח שם את המפתח, וברגע כמימרא שב.
משער החצר יַנחֵני רעי דרך סימטא. באחד המשעולים הבוקעים את הרפש, שנתעבר והתחיל מתיבש לפני רוח האביב ושמשו, נעבורה. קו שמש אחד – והנך מכיר את האביב כי בא…
המבוי כולו מצהיל פנים כחולה שמחלתו רפתה הימנו…
השמש – ראוהו זקנים ויצאו להתחמם, ילדים – ויתעוררו לרוץ. בני “החברה הלבנה” רצים ומוחאים כפות-רגליהם היחפות במשעולים החלקים והרכים שנשתטחו כשטיחים צרים וארוכים בתוך הרפש שנתעבה… ואלה קופצים ואומרים שירה על הספסלים ועל השולחנות ושאר כלי עץ, שהוצאו אל הרחוב לשפשוף ולהדחה לכבוד “הפסח היקר”. שירה ברחוב מסדרו של פסח:
קַדֵּשׁ וּרְחַץ,
כַּרְפַּס, יַחַץ וכו'.
אך רעי אינו נותן דעתו לכל הנראה והנשמע, הוא רץ כחנוָני כשר זה שנתעקר מתוך חנותו ונחפז לבית-הכנסת לשמוע "ברכו וקדושה"...
יצאנו מבינות לבתים והחצרות אל מגרש רחב ידים:
– פה טוב! – הוא אומר בנשימה ושאיפה כשותה בצמא את האויר שאין ריח הרפש מבאישו.
גם עיני כאילו אורו: מגרש ירוק ורחב הולך וכלה בשפתה של כפּת השמים, כולו מוריק ומזהיב מנוגה השמש היורד; העשבים הרכים זקופים כמחטים דקות בהאדמה הרטובה ורועדים מרוח האביב… עדר קטן – כעשרים צאן, מכרסמות לתיאבון את הדשאים הרעננים, ארבעה וחמשה טלאים מרקדים, והאַיל בעל הקרנים מצלצל במצילה שעל צוארו – קול השדה בשלוָתו… פה ושם נראה סוס כבול נטוי-עורף ושפל ראש רועה בכוָנה – אסור להפסיק… אַוז וזוגתו מטופלים בילדיהם הצהובים שטים בדממה בתוך שֶׂכר המים… מחזה נעורי! כאשר אחזה פה, הלא חזיתיו גם שם, אז באותו “גלגול”…
גם העיר עוד תתן לפעמים קול בודד מאחרינו: קול תרנגול המושך ומאריך בקריאה, קולה של אשה מזעיקה עופותיה לסעודת בין הערבּים – והמון קולות פרצים יצאו מבית הנחתום: דפיקת מערוכים מתגלגלים, חרוצי גלגלים עוברים בחריקה על פחי ברזל, ושיח נשים פטפטניות – מצות לפסח תעוגינה שם! – – –
וזיידל – פניו מאירות “בנהירוּ עילאה”! – הנה הנם פני נעוריו… את ראשו הפשיל על גבו, עיניו דלו למרום ומשוטטות בשמים, בשעה שרגליו פוסעות להן פסיעות קטנות בארץ:
– “הארץ נתן לבני אדם והשמים, שמים – ליי”… – לוחשות שפתיו –
כך, זה ידידי וזה רעי במליצותיו העבריות! – ולבי לא נתנני להזכירו עוד את “העולם השפל”, לדרשו ולחקרו על אורח חייו והליכות ביתו ועל עסקיו שיש לו עם השותפים שאמר… והוא מוסיף לדבּר חצי לי וחצי לו.
– “שם אין מרחביה להלך הנפש”… תביט – ורק גדרות דחויות, בתי חמר, רפש וחנויות חוסמים על עיניך כל מרחב, כל מקום פנוי וטהור, ורק השמים, – השמים רחבים ופנויים מעל ראשך… טוב שהבתים שם שפלים ואינם שמים מעצור למרום – תשא עיניך ועלית מן המיצר הנה… ופה, בים של תכלת אוירית זו – נפשך מרחפת ועוברת על ספירי העננים, והם כאניות יהלכו ונשאוה והביאוה למרחקי-אין-סוף, ורם לבבך ושכחת את הכל…
… בינות-הערבים של ימות-האביב הראשונים שעת סכנה הן גם לנשמתו של סוכן-נוסע מבית ויסוצקי, וכאן, רעי זה, התחיל לדבר כבימים ההם, – ועצבי מתרככים… זכרונות “אביבי” שלי עולים ומתנשאים, געגועים יאחזוני – השראה כדי כתיבת שירים…
הנה עברו עלינו שתי חסידות מועפות ביעף אשה אחרי רעותה, שם תרדנה, אל קינן אשר על גג הסוּף של בית-אכּרים אחד העומד לו נבדל מן הצד בקצה העיר, – שם עמדו ופצחו מקוריהן בקשקוש, זו לקֳבל זו. גם הן מפשילות ראשיהן על גביהן כמו זיידל, ונפשן מתמלאה תענוגים מתוך גלגולי תרועות המתמלטים מגרונן… שבו – ומצאו את קינן שלהן מחכה להן… האראה עוד גם אני את קן נעורי, בית הורי הצנוע? העודנו עומד בעינו? האכירהו אם אראהו? ומי ומי היושבים בו כיום? הן קרוב אני עתה למולדתי, לקברות אבותי, ובכל זאת סחור סחור אעשה דרכי, אל אשר יורוני “עסקי”, שאני משתדל בהצלחתם, בשעה שלבי קורא תגר עליהם ועל בעליהם…
וזיידל עוד ראשו כל כך נטוי לאחור עד שאני רואה מפניו רק את קצה הזקן החד שבסנטרו… את כל מה שיש “שם”, על האדמה, עיירותיה השונות ועסקיה המשונים שכח מכּל וכל, ועודנו עומד צופה ומסתכל “פה”, ברקיע שנעשה בהורין בהורין – עד שנפל הכובע מעל ראשו הגדל פרע, והרוח הנושבת צררה אותו בכנפיה ותשאהו ותצנפהו כדור על פני המישור הלאה, הלאה! – הוא החל לרדוף אחר כובעו, – רשלנותו שהיתה שרויה עליו בביתו נדפה כולה – הוא מהיר ועלז, שוחק ודוהר כנער שובב…
הנה הוא שב וכובעו בידו, לחייו פורחות באדמומיותן, מצחו הרחב לבן וחלק, ובתלתלי שערותיו הרכות יִשוֹב הרוח ויפרעם. מקנא אני בכל זאת בבעל אשה ואב לבנים זה שנערותו – או טוב מזה, ילדותו – נשתמרה בו כל כך… הוא מזכיר לי את משחקינו במגרשה של עיר מולדתנו ובגנו של בר-תלמי, ואני רואה בו – שמוכן הוא לשחק גם הפעם…
קרוב אלינו, מבין העשב, נשמע קול צפצוף עלז של צפּוֹר אחת מבשרת את בוא רעותיה למקומות אלו בשובן למקום מולדתן. ומיד התעופפה ברפרוף כנפים ותרחף על הערבים העומדים עוד עירומים, שם על יבלי המים; אל קנה תשוב גם היא, תבוא בו… אם לא יְרָשַתּוּ צפור חורפת!
– אחריה! – פוקד זיידל בקול, נושא רגליו במרוצת חדוה – ואני אחריו אתנהלה אל הערָבים. תחת הערבים שם ישב על אבן גדולה הבולטת מן האדמה והתחיל מסתכל בלשונות האור הנוצצות כנחושת קלל מנוגה השמש השוקע בעבים אדומים: “האח, מי יתן ויכולתי לשבת פה כל הימים!…” – אשמע קול לחשו.
– אמור, מה לי שם? – הוא שואל ומורה בידו על גגות טיטוביץ המתכסים בערפל דק וממולח עשן כל שהוא.
– ומה שם? – שואל אני אותו –
– שם… שם כל כך צורות מתלבטות בכל ד' אמות, וכל כך צרות ודאגות מתלבטות על כל צורה, והכל מסתבך ומתפתל ומסתכסך זה בזה מבלי ראש ומבלי סוף… רק שני דברים מנסרים שם בקול ברור – הפרנסה בין הגברים והמוֹדה בין הנשים – ושתי אלו כל כך מחשיכות בענן של צרות צרורות… בקטנוּת… בטרדות, בשפלות, בנצחונות הבל ובגאוה של מה בכך… ודאגותיהם ושמחותיהם, כביכול, כל כך מטושטשות ונבלעות זו בזו… הדאגות שבשמחות והשמחות שבדאגות… מסתכל אתה בכל המידות שבהם: מעלותיהם ומגרעותיהם, הרגשותיהם ושאיפותיהם הקטנוניות ואינך יודע מפני מה ולמה הן… המבין אתה? – הכל כאן ואין כאן כלום!… המבין אתה?
דבריו מובנים לי כמו הרבה מסגנונו של “המהלך החדש” – אני משער מהם לחצאין מה שלא נאמר בהם…
– כאן… כאן שָאנֵי!… כאן כל עשב במקומו גדל, כל אילן יונק משרשו – אם אלה שלושת הגזעים יוצאים משורש אחד, אבל מין עם מינו הם… חוקה אחת להם… יזרח שמש – ויצהל כל פנים, סערה תעבור – ויחדיו יתנודדו, גשם כי ירד – וישתו כולם בשוה… והכל על מקומו בשלום ובשלוה – אתה נגש עָדיו, סובב אותו ומסתכל בו מכל צד… כל צורה חיה וקיימה בעינה, לכל הפחות, חצי הקיץ. תגע בה, תריח בה – ותמלא נפשך ממנה, ושם – נגעת, ונתמזמז ונתמקק בכפך לסחי – ואין… נצנוץ – אתה ממהר אליו – ואיננו… תראה איזו התעוררות לחיים, תגיע עדיה – ולפניך פגר מובס שאינו כדאי להזכרת נשמה…
והוא מוסיף לדבר עוד, וכדרכו מן הלב, בהנפת אברים ובחצאי מאמרים, ובעוד שהוא מנקר להוציא תוך-תוכו של הענין – הוא מדלג מענין לענין: מפרט פרטים בענין זר שלא הודיע עוד כללו, מאירו ומאפילו כאחד במליצת דמיון פיוטי וברמזים נעלמים – מבלבל ומברר מצדי-צדדים… וסוף דבר: דברים חמים של רגש ודמיון המתנצחים עם המחשבה השַבּלוֹנית ובועטים בסדר ההרצאה המקובל – ואינם מוצאים ביטוי שלהם…
מתגלגל הוא בשיחתו לידי הציוניות המנסרת “בקהל העברי” – ואני דוחפו שיגע בה:
– לסגור את העינים ולעשות! – הוא צועק: – לעשות, מה שהוא, – ובלבד שלא תשבותנה הידים מעשות איזה מעשה.
הוא חולק ומתמרמר על “אחד העם”: “שהוא אינו מניח להרים ראש… שהוא כמו ה”יצר-טוב" אינו נותן לתור אחרי לבבנו… שהוא יצר-טוב רק של “לא תעשה” בלבד… שהוא מאיר ואינו מחמם – שהוא… שהוא – חכם מכולנו!!"
עוד דוגמה:
– “…”רקבון“, “רקבון” צועקים כולם, ושוים בו “המהלך הישן” ו”המהלך החדש" – “הרקב לבית יהודה” – אבל שקר הדבר! – באמת, אני אומר לך, שוא ושקר! – יש בנו כל טוב; יש בנו אנשים טובים, אנשים רחמנים, אנשים תקיפים, אנשים עקשנים, אנשים בעלי צדקות וגמילות חסדים, בעלי דין קשים, בעלי מידות ונימוס ומרי-נפש, חכמים וערומים – חִפרו באוצרנו הבלום ומצאתם הכל… אלא – שהקטנים אינם מניחים לגדולים, אלא – שאשפתן של כל הדורות מכסה על הזהב הטהור, אלא – שהעבים יחתמו בעד הכוכבים… גם גבּורים יש לנו – כן, כן! יש לנו גבורים הנכונים להקריב נפשם!… הכל יש לנו – אלא אחד אין לנו! – – – גבּור שבגבורים, ענק, ענק אין לנו… ענק שבזרועות ידיו החזקות והכבירות יחבק את ערימת היהדות זו (ורעי פרש עלי אָרבות ידיו להראות לי באופן מוחשי, שאם, למשל, יהיה הוא זיידל הענק ואני שלמה ערימת היהדות… ועיניו גדלו אז ונצצו), יחבק, יאחז בערימה זו – וזרקה הענק השמימה!… (ומכוח הזריקה שזרק זיידל בידיו הריקות קפץ קפיצה גדולה) – וזרה לרוח ערימה זו… הקטן והקלוקל ישא לו הרוח, הפרוך יתנפץ לרסיסים, ורק החזק, הגדול, הקשה מצור – ישאר… ובאלה – נעשה חיל… אלה היו עומדין בשינוי הערכין! המבין אתה?… רצוני לומר: מניע, מניע גדול שיעשה תנועה גדולה נחוץ לנו… ענק אחד, אחד ענק נחוץ לנו!
"וענק זה יוָלד בקרבנו! האמן לאשר אומר לך! הוָלד יוָלד זה בקרבנו! משום שיש כוח בעמנו להוליד… אך על-ידי מה?– על-ידי ביטול הערכין… הערכין הרי הולכים ובטלים מאליהם, יבוא הענק הגואל ויתן ערכין חדשים, ובהם נחיה ונחיה!
“והערכין החדשים הללו הם…”
– זיידל! הראית פה סוס לבן? – הבהילו והפסיקו פתאום קול מאחורינו –
– הוי כמה אֵחרנו! – קרא רעי שלא בקולו וילפת: – מאד מאד התמהמהנו… נשובה למקומנו, קומה ונלכה!
הסתכלתי באיש שבמאמר קצר הוריד את זיידל מן הדברים העומדים ברומו של עולם – והנה הוא “רבי שמחה” בעל העגלה שלי – או שאני שלו – הוא בזקנו, שעינה כעין התבן, עומד על גבינו ומַפתח כַבלו של סוס בידו; אף הוא הסתכל בי והכירני.
– האדון האגֶנט! – קרא ר' שמחה: – עוד מעט, אדוני האגנט! אמצא את הלבן ונאסור את הסוסים ואז, כמה שנאמר: “דַבּר ר' ישראל – ויסעו!…” למענך, אדוני האגנט, למענך שכרתי לי את הלבן של שכני. החולה שלי שבת היא לו – ורפואה קרובה לבוא; ישבות לו, ינוח לו מעת-לעת ויתפלל לו אותו זקן “תפילת הדרך”… ואנחנו – כמה שנאמר: “אלה ברכב – וממילא בסוסים!” – רק שעה, שעה אחת אניח לך, אדוני האגנט, כדי שתשתה תה – ולא יותר!…
ומשום שיודע אני “שעה” של בעל-עגלה מה היא, אמרתי לזרזו שלא ימתין עד שאשתה תה של שחרית, ממחרת הבוקר – אך זיידל עמד והאיץ בי:
– מהר, מהר נלכה נא! דבר לא יועילך עד שיעלה רצון לפניו… ואני הנה אחרתי מאד…
– יש לך איזה עסק בשעה זו?…
– לא… אבל איך מניחים את הבית לזמן רב כזה? – היא שם לבדה עם הילדים – וערב פסח הוא…
מביט אני בזיידל – וכל “עֵרך חדש” גז מפניו, ועליו שוכן אותו דכדוך הנפש שראה בו בשעה שמצאתיו בביתו.
ואנחנו הולכים ושבים העירה. זיידל שונה ומשלש לו:
– הוי, אחרנו, אחרנו מאד!…
הוא מביט אל שעון זהבו (אות ברית “התנאים” לכל אברך משי) – כאילו הוא מבקש ממנו עדות שהשמש מיהר היום לבוא שלא כדרכו… אך גם זה לא ינחמהו.
– הוי כמה אחרתי! – הוא אומר שוב ביאוש גמור…
“נצנוץ – אתה ממהר אליו – ואיננו” – זוכר אני דבריו לפני שעה. ואני חוזר לשאלו, כמובן, לא על “הערכין החדשים” מה הם, כי אם בענין יותר פשוט מזה, על עסקיו מה הם?
– הם… שלא לפי רוחי – עונה הוא בקול רצוץ –
– ומדוע לא תבקש לך לפי רוחך?
– ביקשתי ומצאתי לי שותף אחד המבין בעסק היער – בחפצי היה לקנות חלקת יער – אבל… חותני לא הניחני להניח כספי בענין זה – מספר רעי בתמימותו של ילד…
– ובמה הנחת כספך?
– מעט במסחר של תבואה ופשתן, מעט בעורות כבשים ובשערות-חזירים… כלומר (הוא אומר כמצטדק) לא שאני בעצמי סובב בכפרים לקנות – אלא שותפי עושים זאת…
– ולהבא מה אתה חושב לעשות?
– כשאצא בשלום מן השותפות הזאת אעשה לי חנות של ספרים וצרכי כתיבה, והפעם – מבלי כל שותף…
– כמדומני, שיש כאן כבר חנות כזו, והעיירה הרי קטנה היא.
– חנותו של אליה החיגר אינה כזאת שעלתה במחשבתי – עונה רעי – לחנותי יהיה ערך אחר…
“ערכין חדשים” – – –
עד כה וכה הגענו לרחוב שיצאנו ממנה. ימינה אכסניה שלי, ובית חברי – שמאלה. הוא עוד לא ביקשני לבוא אל ביתו – האימינה אם אשמאילה? – אימינה! אבל פעשה זו, שהעיד עליה אברך המשי ש“צריך לדעת אותה מי היא”, כאילו מכרחת אותי שאבוא עוד אל בית רעי בטרם אסע…
– ואת אשתך ואת ילדיך אפשר לראות עוד בטרם אסע? – אשאלהו אף שלבי נוקפי על זה.
– האח-האח! בכבוד! – אומר רעי בבהילות: – בואה נא… כן… בואה נא! –
דומני אמנם שעיניו אומרות: “עזבֵני נא עזוֹב”… אבל יצרי תקף עלי – ואלך אחר פיו ולא אחרי עיניו.
באנו. בחדר חושך. רק קו אור יוצא ומשׂתרע בו מפתח המטבח, ועוד בטרם שהספיק רעי לסגור את הדלת אחרי, והנה קול יוצא ומשתער מפתחו של המטבח:
– ברוך הבא! – איך ממהרים כך לבוא?…
כנראה, הכירה פעשה את “שלה” בפתיחת הדלת לבד.
ואחר הקול יוצאה מפתח המטבח “בצעדי און” אשה קטנה ודקה, ומראֶהָ כנערה שלא בגרה… מתוך האור והחושך המשמשים בחדר אני רואה רק שהיא מחשיכה בגבותיה העבות על עיניה, כדי שיהיה רוגזה נראה… אחד משדיה מוצא ומושם בפי הילד אשר על זרועותיה.
אותי אין היא מזכה גם בשימת-עין… מבינה היא שרק חברו של בעלה אני – ולא יותר:
– שואלת אני אותך, איפה היית? – להכניס לי פרנסה הלכת? מקח וממכר אירע לך שם?…
זיידל מזדרז ומדליק את העששית, מפסיק את דבריה ואומר בחדוה עשויה:
– שבוע טוב ומזל טוב!
מבקש הוא לתת לכל המחזה הזה צביון של ליצנות בעלמא, אבל היא מתעקמת מבדיחותו זו כמו מגמיעת שמן קיק:
– הנח “חָמכות” שלך – קוראת היא במרירות: – לי מכאוב לב, ולו אך צחוק…
והיא שבה לטעמה ולקולה שהתחילה בו וקוראה לאמור:
– שואלת אני אותך, מפני מה הכל רק עלי ועל צוארי? לזה – מחויבת אני לפשוט בגדיו ולישנהו, ולזאת – להיניק ולשאת על כפים, ולך – לבשל את ארוחת-הערב, והכל עלי, רק עלי לבדי!
הפעם היא פונה אלי, ואף-על-פי שרק חבר אני לבעלה, אבל מבטחונה בצדקתה, היא דוחפת ברגלה למעני כסא לשבת, שׂמה אותי לדיין ומוכיח וטוענת:
– אותי הוא מניח עם שני “התולעים” האלה, והוא הולך לו אל אשר ישאהו הרוח, כי מה לו פה ומי לו פה? – בחור הוא, בן-חורין הוא, צפּור דרור!
– חדלי פעשה, חדלי נא!… – מתחנן זיידל –
– “חדלי” אתה אומר? – כן! חפץ אתה שאשתוק – אבל מפני מה, מפני מה? מפני מה?!…
כל “מפני מה” עולה בהדרגה בניגון הטעמים וכדי להטעים את הריטמוּס היא דופקת על השולחן ביד:
– מפני מה? – שואלת אני!!… (סיום הטעמים בירידה) אני – מוחי מתיבש, והוא – מה איכפת לו? – ועלי עוד לבשל ולהכין הכל לו ולמענו!
פתאום נבהלה נחפזה:
– אוי, הרותחים צפים! –
קפצה והטילה את היונק על זרועותיו: “הא לך, זכה במקחך!”…
– אוי לאשה שנולדה ביום רע! – היא מוסיפה לקרוא ברוצה אל המטבח.
חושב אני ששעת הכושר היא להפּטר מבית זה, אבל רעי העלוב טרוד הוא באותה שעה כל כך עד שאיני יכול להפּרד ממנו מתוך חבוק-יד וברכה כנהוג. הילדה הכחושה והירקרקת המוטלת עתה על ידיו בוכיה ומושכת את עצמה אחר אמה שגזלה את הדד מתוך פיה, וזיידל שלי מרקד עמה, מביט בי כאילו הוא לועג לכל זה, מראה לי מבלי אומר שאני רשאי לישב, ולילדה הבוכיה הוא סח בנעימות:
– שתקי, שתקי יונתי, שורי נא, הביטי נא, ראי נא! – והוא מצלצל לה בעֵט בתוך הכוס שעל השולחן עד שנתעורר בבכיה גם הילד שבעריסה… והנה האב מניד את העריסה ברגל ומטלטל את הילדה בידים ומשתיק את שני הבוכים בנשימה אחת:
– הססססס!…
– גם להשתיק ילד לא יצלח! – נשמע קול מהמטבח…
הדלת נפתחה וזקנה עוטה בורנס רחב, הלבוש עליה רק בבית-יד אחד, נכנסה כשהיא פועה לילדה:
– נינקניו! ניונקוניו! ניוּ-ניוּ-ניוּ!… (לילד שבעריסה:) הס! מה אתה גועה כשור? – הנה הצועני עם הדוב (לילדה שעל זרועות אביה:) אוי לזקנתך, חייתי, לבּתי! מה אַת בוכה כך, אַוזתי? (הילדה פושטה ידיה אליה) – לא, נשמתי! – מנערת הזקנה חצנה: – לא-לא… דיך שהחזיקתך אמך זקנתך עד הנה… עתה יתענג בך אביך – שלא ראך כל היום.
וכצועדת בכפות חתול נכנסה לה לאטה אל בתה שבמטבח.
ופה, הילדים מתחרים זה בזה ביתר עוז, קולו של אחד מרגיז את רעהו וכל אחד חפץ שהוא יֵענה תחילה ומתכוֵן שיהא קולו נשמע משל אחיו – עד שנכנסה פעשה ושדה חלוץ ומוכן לדבר, תלוי ומִדלדל ככיס ריק… היא מתישבת על הכסא ורגליה תחתיה כישיבת הישמעאלים עד שהיא נראית כבריה קטנה, ננסית זועפת; נוטלת את הילדה בחיקה ושבה לשיחתה שהתחילה עם אמה שנשארה במטבח.
–… ואחר כל אלה, הנני באה הביתה – והנה הדלת נעולה, והוא – איננו… הלך לו! – אולי תדמי בנפשך כי עשה את החשבון? לא! היכא תמצי שהוא יהיה מוכן לחשבון? – פלוני גוזלהו, והוא אינו יודע… כמה מגיע לך משמירל בתיה’ס, סוחר? – פונה היא אל זיידל ומעמידתהו לבחינה.
הבעל מתאדם ומרחיב פיו בצחוק של ילד הבוֹש באִולתו, ועושה את עצמו משחיק את הילד שבעריסה…
– כן ידעו שונאי את ראשם ועצמותם היכן הם, כמו שיודע אתה את החשבונות שבינך לבין שוּתפיך! – אילו עשית חשבון,כבר הייתי מורטת זקנו של גזלן זה, של שמירל שלך… הרי דבר קטן אני שואלת ממך, סוחר שלי: חשבון, חשבון תן לי ואלכה אני להתחשב אתו – ואתה גם חשבון אינך עושה לי!…
– וזאת – היא שבה לדבר אל אמה: – הצרה הזאת – (היא מטלטלת את התינוקת המוצצת את דדה ששורג גידים כחולים וירקרקים) – צרה זאת אינה מניחה אותי לרגע… יהי רצון שתשָרף מבלי היזקם של ישראל!
ותינוקת זו הירקרקת – רגש הכבוד יש לה: היא עוזבת את הדד, מעקמת שפתיה ומביטה בתלונה אל אמה הכועסת והנה היא גונחת ונותנת קולה בבכי של עלובה נכלמה…
– אוי ואבוי לזקנתך! – גוחנת הזקנה בחן ובחסד וברחמים רבים על נכדתה: – משוגעת! – גוערת היא בבתה: – הילדה במה חטאה?…
היא מכניסה בידה את דד בתה לפי התינוקת הפתוח בבכיה:
– הא לך! ינקי, צפּוֹרי, נשמתי!…
אבל זו עודנה מביטה באמה, בוכיה ואינה רוצה כלל בפיוס על-ידי שליח…
– תבלעֶנה האדמה! – מתרגזת האם עוד: – “הנשמה” הזאת באה רק לקחת נשמתי שלי… הא לך! – היא קוראה וסותמת בדדה את פיה וחטמה של החכמה הירקרקת –מוצי, מוֹצי את מוח עצמותי!… והוא מה איכפת לו?…
היא יורה זיקות עיניה בשנאה כבושה אל בן זוגה שלא יצלח להיניק…
– טפשה! – שוחקת הזקנה בנעימות: – מה יעשה לך הוא? מן העסקים הטובים – לא אחטא בשפתי! – שהוא עושה עתה, הרי אינו יכול לשכור לך מינקת…
כנראה עולה אני לזקנה בחשבון המסובין כאן והיא משתדלת למשוך גם את האורח לשיחה:
– הרואה אתה, מר אברך? – תאמר אלי: – זאת אחרית הבתולות הבריאות והעליזות אחר חתונתן… לו ראית אותה בבתוליה בתוך ביתי… אבל אין בכך כלום, בתי! – גם אני סבלתי נשאתי מאפרוחי שלי: אבעבועות, בהרות, קדחת רביעית, ירקון, עוית-ילדים (שלא יזכר ולא יפּקד בבית זה!) ועוד ועוד. ועתה, – ברוך הוא וברוך שמו – יש לי נחת, נכדים יקרים, שיאריכו ימים! אמנם – היא גומרת באנחה: – אָמה, שפחה חרופה, זאת הייתי תדיר, כמותך בתי… אבל משרתת היתה לי תמיד…
החותנת קולעת תמיד אל המטרה ולא תחטיא.
– משרתות, מיניקות אקח לי? – מתמרמרת הבת: – מאין? מן הסחורה שהוא שולח לערי הבירה ולחוץ-לארץ – משיריו? – אבי לא היה כותב “זמירות” מעולם, ולו אין עסק אחר זולתן, מהן ודאי יכינו לו אָמות ושפחות מכל המינים! – אולם האזיני נא, אמא, עסק חדש מצא לו – חנות של ספרים הוא חפץ לעשות לו!… אבל כה יכאב ראשי וכה יוסיף – אם אניחך לאבד את מעט הכסף בסמרטוטין! – דומה הוא שכל העולם משוגע הוא לשגות בספרים כמוהו… הראֵני נא תחילה מופתך ומכור את אלה הספרים שיש לך מכבר, ונראה אם תמצא להם קונים! – למה הם עומדים אצלי פה בארון, ולי אין מקום להניח שם את התכבּוֹסת!…
– התחדלי מאכול את בשרך בהבלים? – עושה עצמה הזקנה מתרגזת על בתה, שהיא מגלה יותר מדי בפני האורח: – את לבה היא אוכלת, משוגעת זאת…
– אוי לי, לבי, לבי! – ננאקת הבריה הכחושה בקול ענוֹת חלושה, מרכינה ראשה על שכמה, מרמזת על התינוקת היונקת מתוך נומה, ומשפילה קולה כחולה:
– היא מוצצת, מוצ-צת, מוצצת ומוצ-צת – – –
היא מניחה את התינוקת הנרדמה בעריבה מוצעת, נופחת בה ויורקת הצדה שלוש פעמים, פונה ממנה ואומרת הפעם מבלי כל תלונה:
– גם כוס חמין לא יכולתי להכין לי בערב הזה…
כולם נשתתקו, ואני קמתי ללכת. אז תתעורר הזקנה:
– ברוך מזכיר נשכחות – דבר לי אליך, זיידל, חותנך אמר לי שאשלחך אליו וכתבת לו אדריסה על אִגרת פתוחה.
זיידל הביט כשואל רשות מפעשה, וזו אמרה לאמה בתרעומת:
– הלא יכול אבא לבקש משכון קרוב שיכתוב לו זאת, ולא שילך הוא בשביל זה ברפש.
– אוי בנים כפויי-טובה! – תניד אחריה הזקנה בראשה: – וכי לא כדאי הוא החותן שחתנו יכתוב לו?… אמרי נא, על מה עמל אביך כל ימיו? על מה הוציא מעותיו? – – – לך, לך, זיידל, ואני אחכה פה עד שובך.
זיידל קם ופעשה נגשה אליו:
– ראה, כמה מרושל הוא! – קוראת היא בהדקה את החֲבָק בצוארונו, מחליקה עליו בגדו ואומרת: – אולי תאכל קודם מה-שהוא, זיידל?…
הקול פעשה הוא זה?…
– איני חפץ… – עונה זיידל בקצת תרעומת.
היא פונה אלי בבקשה:
– שב גם אתה, אדוני, וסעדו לבכם יחדיו, – בשבילך יאכל גם הוא…
מה רך קולה ומה נעמו מבטי עיניה… הלא אוהבת היא אותו ומתכבדת בו!
יצאתי – והנה טיטוביץ הומה בלילה משמחה! – מובילים חתן וכלה מן החופה… נראה שבני עניים הם המזדוגים: כלי-זמר רק שלושה, מלבד התוף המכה בקולו כהולם פעם בלב השומע… “שמחה וששון” מנגנים בעלי-הכלים ופוצחים פיהם ברינה וצהלה תופפת:
– מזל-טוב, מזל-טוב!
מזל-טוב, לחָם ולחָמות!!
ואני, איני יודע מפני מה חודר בי ניגונם כאבל-אם… הוא מפעפע בכל גופי, עצמותי רוחפות, ולבי עלי – בכדי לבכות…
אני עומד לעבור במשעול שהמחותנות נדחקות בו בשאון שמלותיהן משי – והן עוברות לפני “כבני-מרון” זו אחר זו ואבוקות מעשנות בידיהן… אלה הפרצופים והצניפים המשונים עם מיני בגדים הללו… מי כופה את העלובות האלה להצטייר כבריות משונות?…
וכולן עטופות משי!… הן מרימות שמלותיהן לקמטים בידיהן, ואשה מתרה בחברתה: “הזהרי מפני הרפש, לבלי תטנפי את שמלת המשי!” – –
וקול התוף כקול מזל אכזרי, וקול הכינור הומה בשמחה והמנגנים צועקים כזעקת “הושענא”:
מזל-טוב! מזל-טוב!
מזל-טוב ל-ח- -ם!
הנה המחותנים, האבות, החם והחמות… פנים גסים, פני נדכאים העושים את עצמם כשמחים… חתן-כלה עוברים – היא בהינוּמא עבה, והוא בפאות קצרות ומסולסלות, – זה עני צעיר גם בו יש קצת “משי”…
ולמה הוא כל המשי הזה? למה הוא ברפשה של טיטוביץ?
(מעין רומן בשלשה חלקים)
א
בּר-אבהן
כשנתפטר ליבלי “מזיק” מעמידתו לצבא, והשדכנים התחילו לדבר בו “נכבדות”, התחיל מפשפש בעצמו – ומצא, שאין בו אלא “יחוס” בלבד.
מצד אמו שייכות יש לו עם ה“סידורו של שבת” גופו, ומצד אביו ר' מָתּיל – הרי אח-חורגו של זה נכד ממש היה להאפטאי זצ"ל, והכל זוכרים עדיין אותו “נכד” שהיה בא לכאן מימים ימימה ומתאכסן אצל אחיו ר' מתּיל.
ור' מתיל עצמו, אביו של ליבּלי, “חסיד” הוא בנוסח החסידים הראשונים. אחורי התנור שבקלויז העליונה שבעירו – דירת-קבע שלו, ואחורי התנור שבבית-המדרש בטולנא, בחצרו של הצדיק נרו יאיר, – דירת-ארעי שלו.
ובכן, יחוס משפחה יש ויש לליבּלי, אבל מעט “יחוס עצמו” מאין יקח “מזיק” זה?
ברם, אך לעצמו הלך והזיק משעה שנלכד ל“השכלה”.
“שקץ” משולח מנערותו היה, חריף מושל על כל הנערים, ורם ומתנשא גם על חובשי בית-המדרש במופתי האפטאי ובזכות תורתו של ה“סידורו של שבת” ומתפרנס מפתּם ומלפתם של חבריו כולם. אבל משהגדיל ונעשה “משכיל” ככל חבריו – הורע מזלו ופסקה נשיאותו.
ידעו בו חבריו שלא לשם “השכלה” עשה ריקא זה מה שעשה… ולא נתנוהו שיהיה נגרר אחרי הכת אלא בזכות אבות בלבד, – שכּן “בנן של קדושים” זה “סטירה חיה” הוא על הצדיקים ועל החסידים, – גירא הוא בעיניהם של “מורדי האור”; יראו “עובדי הבעל” – יבושו!
וכן גם בדרך ה“השכלה” רק יחוס-המשפחה עמד לו לליבלי בלי שום זכות ויחוס עצמו, שאפילו זכות “מלחמה” עם האבות לא היתה בידו; אביו חסיד שפוי, אמו אשה חולנית – ומבלי כל פחד ובושה, בא ליבלי לביתו של חייט אחד זקן, פשט את הקפוטא – ו“קיצר בעליונים” בבת-אחת.
ועדיין ליבלי זוכר שהחייט הזקן נאנח והניע ראש על הבגד שכרת את כנפיו, – כאילו ידע הזקן שאין זו “תכלית” לו לליבלי…
אך הוא המזיק באותה שעה ממש בא בשיחה עם בתו של החייט, ושאל לאותה בחורה לעסנית – אם היא קוראת רומנים…
וכשיצא משם קצוץ-כנפים, עף אל חבר אחד והביא לו בראשונה “סוד” חשוב שביקשה נפשו.
ומאז התחיל ה“מזיק” משמש את חבריו ב“סודות”… הוא ראה שגדול כוחו של ה“סוד”, שכן מקשר הוא את נושאיו זה לזה, ולפיכך הִרבה “סודות” לחבריו –
ובידוע, שאין אדם מקפח שׂכר “לא יחרץ”…
וכך עמד ליבלי בסודם – וחי בין המשכילים, “האקסטרנים” 1 חובבי שפת עבר.
גם בקלפים היה מוצלח גדול.
וכל העולם היה לו כמשחק, חבּה נודעת לו מחבריו, ש"איש רעים להתרועע הוא; חבּה נודעת לו גם בחברת בעלי-בתים, כי “מזיק” הוא ומבדח את הדעת בליצנות וערמומיות,– החיים עליזים, קלים וליצנים היו עד לשעה זו.
אבל עכשיו, משהגיעה עתו “עת דודים”, ראה ליבלי, כי אמנם “חביב הוא השכּוֹר על המוזג, אך את בתו לאשה לא יתן לו”, – כבר הגיע זמנו ‘לבוא באנשים’ ושידוך הגון אין…
חבריו כולם ‘איש לעברו תעו’:
שנים נסעו לאודיסא ‘להשתלם’;
שנים קבּלו תעודות לבוּכהלטריא (פנקסנות) שלמדו ע"י חילוף מכתבים והרי הם חוזרים ומבקשים להם קנטורים (משרדים);
ושלושה, המעוּלים שבהם, בעלי-הנדן, ‘לוּקחו אחר כבוד’ ונתארסו, – ואחד מהם כבר סוחר הוא בין הסוחרים ועומד לפשוט את הרגל – –
והוא ליבלי, לאיזו תכלית יבוא?
“הוי! רק ‘זכות-אבות’ תעמוד לך, בני!” – היתה אמו אומרת וגונחת עליו כל היום.
אבל בידוע, ש’הזמנים משתנים ואנחנו עמהם' – לפנים בישראל היתה ‘זכות-אבות’ מטבּע עובר לסוחר, אבל עכשיו, בעטו הבנים באבותיהם – ומי צריך לה?
אפשר סנדלר שהשליך מרצעו וחייט שעזב את מחטו?…
חייט כזה הוא דוּדי אַנשילס – ולו בת יחידה.
ולדוּדי גם בית מרוּוח ברחוב הצר, ואומרים עליו שמלבד מסחרו בצמר-כבשים ובשערות-חזירים יש לו כשני אלפים – ויש אומרים: שלשת אלפים – ‘ברבּית של נכרים’, שפירושה חמשה ‘רוָחים’ למאה בחודש…
עסק לא רע אפשר לעשות עם דוּדי זה, אבל הכל הרי זוכרים עוד שהיה חייט – וחייט של נשים!…
ואף-על-פי-כן רמז ליבלי לאיזיק-מיכלס, ששדכן מבין-דבר הוא, והלה קפץ ואמר: “מיוחס דל וריק וחייט ‘בעל גוף’ – יתמלא זה מחסרונו של זה!”
ומיד נזדוֵג איזיק-מיכלס לשני “הצדדים” והתחיל מטפל בהם.
טפּל כמה שטפּל – ועשה את השידוך ‘בכי טוב’.
אל התנאים בא רק אבי-החתן בלבד, – וגם זה לא בא, אלא כדי שלא לזלזל בסעודת-מצוה…
אל החתונה, לאחר שהלביש החייט את המחותן והמחותנת “מכף רגל ועד ראש” – באו שניהם מצד החתן.
אך מן המשפחה – “אף פּרסה”… ומה בכך? הכל כבר יודעים ורואים: ר' מתיל מחותנו של דודי הוא!
וכנגן המנגנים ישבה לה המחותנת החולנית וקעקעה כתרנגולת במכאוביה:
“וי, וי! ‘סידורו של שבת’ – זכותו יגן עלינו – ביטל את ‘החינגא המעורבבת’ שהיתה נהוגה בסביבות אלו, וכאן, בחתונת בנה שלה – חייטים וסנדלריות, סנדלרים וחייטיות יוצאים במחול יחד ומושכים עמהם גם את הכלה!”…
ולא די בבזיון וקצף זה, אלא שפתאום קפץ עליה גם המחותן המבוסם וקרא בהתלהבות חייטית:
“הו, מחותנת! מהאת יושבת כפרומה? בואי ואכליבך!” – ותפש בה לרקוד עמה לפני הכלה…
חשכו עיניה של המחותנת, נתחבטה כדג שנאחז במצודה: “כל חלומותי הרעים לראשך, חייטא!” – קראה ונשתמטה לה מידיו והוציאה את מתיל שלה מאמצע הסעודה של מצוה, שהיתה “כסעודת שלמה”, ומלפני היי“ג והיי”ש שהיו “כיד המלך” –
והלכו להם לבלי שוב עוד…
ומה בכך? – ילכו להם ולא יהיו תובעים עוד שכר יחוס! – – –
הלכו להם המחותנים, אך ה“יחוס” הרי לא הלך לו, שכן קנה אותו דוּדי בכסף מלא! – והרי ליבלי חתנו, בשבת יחד עמו הוא בא להתפלל בבית-הכנסת הקר. ומי הוא אותו אברך האוזר את מתניו באזור דק של משי מופשל כמין חבל, – מי הוא “בר-אבהן” זה? – חתנו של דוּדי הוא!…
ומתגדר החייט בחתנו, מרמז באצבע כלפי מצח ואומר:
“נו… ליבלי שלי הוא ‘יין קפריסין’ – אתרוג מקורפו, בנאמנות! ראשו, כמו שאתם רואים אותו, – חד כמחט! נוקב הוא, נוקב ויורד עד הנקודה… פנקס-החשבונות שלי למשל, – לקחוֹ ‘מזיק’ זה בידו – ומיד הוא נעשה שנים! ושלישי לו, קטן, שהוא נושא בחיקו, מחוץ לבוכהלטריא הכפולה!… ואני דוּדי –כמדומה לכם שאני מחותן עם ‘הסידור לשבת’ ועם האפטאי זכרונו לברכה, וממילא יודע אני מה בפנקסאות אלו? לא, רבותי, ובאלף! חייכם, רבותי, כל אחד רק משבצות לפנים ממשבצות הוא עשוי, ואתה מביט בהם רק כתרנגול ב’בני-אדם‘! – עמוד דוּדי, שלשון ‘עברי תורקי’ כאן! יבוא ה’מזיק’ – והוא יאמר לך את ה’פשט'!… אך בלעדיו – ‘עינים להם ולא יראו’ – גם המשקפים לא יועילו לך!”
אף על הבת הוא קובל ועושה כמכה על לבו:
… ואומר אני לגולדה שלי: ממזרת, חשבון פשוט תני לי! – רוצה הוא ליבלי שלך להנהיג אצלי בוכהלטריא זו שאצל מחותני ר' הושיע’קלי פַינבֶּרג, שיחיה – ינהיג! אבל אַת ממזרת, כתבי לי כמו שלימדתיך אני, אני! – ערל שטיפוּן גרְגֵריצא – נתתי, לקחתי – קָבַּלתי, נתתי – נשאר חייב, או סך הכל – ככתוב מימים קדמונים, כהלכה למשה מצינה-לאה! – ואכיר-נא גם אני, ממזרת, בשטיפוּן שלי, – אראהו-נא, איך הוא עומד או שוכב כאן בתוך הפנקס!! אבל היא, משעה שיצאה מתחת לחופה, אינה יודעת אלא לצחק עם בעלה – ותו לא.. ומצחקת היא עמו, רבותי, כאילו לימדתיה לכך!… ועתה לך ועבוד כל הימים בשביל בנים – כלבים הם, – כלבים ותו לא!" – –
וליבלי, כדי להציל את עצמו מפיזור הנפש, צירף בזמן קרוב את האלף שלו לאלפי חותנו ועשה את החשבון אחד.
“שומעים אתם? הבוכהלטריא כפולה – והחשבון אך אחד”!
וצוחק דוּדי וקורץ עין שׂמאל ואומר: “המיוחס שלי יודע לפרש פסוק כהלכה: ‘לעשות נקמה בגוים’ – זוהי רבית, 'תוכחות בלאומים' – פירוש רש”י: מכות שבתוכחה לחותן!"…
בקיצור – מלא נחת הוא דוּדי, שהוא רואה בחייו איך בניו יורשים אותו… והוא די לו שהגויים יהיו יודעים, שבאמת אך הוא, דוּדי, הוא בעל-הכסף, – שהרי “לחיים” הם שותים רק עמו!…
והחותנת מצדה ‘בריה נפלאה’ היא. לא לחינם שמשה טרַיינה מבשלת בביתו של ר' בירוש יענק’ליס. עכשיו היא מפטמת את הזוג הצעיר במיני מטעמים, שלא ראה ליבלי אפילו בחלום. ולא עוד אלא גולדה רעיתו מיוחסת היא בפניה ובהליכותיה יותר מאחיותיו… מפונקת היא, רכה היא, – אך מנשקת היא עד דאתי סומקא!…
בקיצור – ליבלי חי וקיים בתענוגו של עולם.
אבל כאן קפץ עליו רוגזו של ה’גלח' הזקן.
ליבלי חשב ששכּוֹר זקן זה טפּש הוא, והגיש עליו שטר-חוב עשוי ממש ככתב ידו וחתימתו של הגלח…
אבל כאן הוא טעה בחשבון.
“מזיק אתה, ליבלי, ולא סוחר!” – אמר דוּדי: “עקור רגליך וברח, הוֹצמך!” –
ויברח ליבלי, להחבא “עד יעבור זעם” – – –
לבסוף, משנתפשר דודי עם הגלח הזקן (הפשרה עלתה בדמים ובמשקה…) חזר ליבלי לבית-חמיו, כשהוא חיור-פנים ובלורית גדולה של תלתלים עזובים על ראשו…
הלך ליבלי להסתפר, ומכל תלתליו נשארו לו למזיק רק שתי פאות קצרות על אזניו… ואדרבא, יראה חמיו שבר-אבהן אף-על-פי שחטא – אינו לא חייט, ברוך השם, ולא סנדלר.
מאותה שעה התחיל ליבלי מתפלל בכובד-ראש ובקצת התלהבות… ובאמת איך לא יתפלל אדם בשעה שהמכשולים כל-כך רבים בדרך החיים? וגזירות מתחדשות על ישראל, והפרנסה – אוי הפרנסה! – קשה היא “כקריעת ים-סוף”…
ברם, צריך לנסות את המזל גם במסחר אחר, כי לא על רבית של נכרים לבדה יחיה האדם ויבוא באנשים.
נזדמן לו לליבלי וקנה חלקת-יער עם שותף אחד במקח השוה.
העסק היה טוב – אך החשבון היה מסוכסך…
התחילו דין ודברים בינו ובין שותפו, וכדי שלא יגיעו הדברים לערכאות שלהם, הציע ליבלי שיגישו את משפטם לצדיק מטולנא שאיקלע לעיר.
שותפו, שאיש פשוט וכשר היה – קבּל פשרתו של הצדיק.
ומאז הרגיש ליבלי מין קורבה יתירה לטולנאי:
“אברך חכם הוא… ממש כזקנו, זצ”ל! – כך היה ה’מזיק' אומר על הצדיק…
שמע אביו החסיד, שמח ואמר: “זרוק חוטרא לאוירא אעיקריה קאי”!…
בתוך כך, ופאותיו הקטנות של ליבלי התחילו מסתלסלות יפה, וכבר בחלה נפשו בחברתם של עמי-הארצות שבבית-הכנסת הקר – והלך וקנה לו בקלויז העליונה, הטלנאית, מקום אחד שעמד למכירה בקרן מזרחית-דרומית.
סוף-כל-סוף בר-אבהן הוא – ולא דחוהו, ובכלל, הזמנים משתנים ובעלי המזרח עמהם, וכלום גרוע הוא ליבלי משאר אברכים שבזמן-הזה? – אדרבא…
נתן ליבלי ‘תיקון’ כנהוג, ונתקרב אל אבא.
נתקרב – והתחיל בונה מחדש את ביתו הרעוע של אביו; כנראה עסקיו לא היו עוד רעועים.
ופעם אחת, בשבת לאחר מנחה, יצא ליבלי עם אביו מן הקלויז – והלכו שניהם. ראה את אביו שהוא נכנס לביתו של ר' בירוש יענק’ליס לסעוד ב’שלוש-סעודות' עם ה’חבריא' – ונכנס גם הוא, כאחד מהם… תמה ר' בירוש רגע, ועשה את עצמו כאינו רואהו… אך פיגלה, זוגתו של ר' בירוש, שאלה לו לליבלי: “ומה שלום חמותך? מכבר לא ראיתי את טריינה”… כלומר, רמז: “מה לחתן האָמה כאן”… אך ליבלי לא נרמז כלל והשיב: “ברוך השם, בקו הבריאות היא!” ופתח מיד בניגון חדש שהובא עכשיו מטולנא…
לימד ליבלי לחבריא באותו ערב את הניגון החדש – וזימרו אותו יחד בדביקות עצומה עד כדי ריקוד… סעודה שמחה היתה אז.
ומאז לא היתה עוד סעודה שלישית בביתו של הגביר ר' בירוש יענק’ליס, שלא היה בה גם ליבלי ב"ר מתּיל.
וכשהיה ליבלי נפגש עם חבריו הקודמים והללו היו מלגלגים על חסידותו, היה מלגלג אף הוא עמהם – אבל מלגלג כ’מזיק'.
“וכי בכם יש חברותא?” – היה ליבלי אומר ועיניו שוחקות: “שם, ביניהם יש!”…
וליבלי מתחיל לספר על החברותא והאחדוּת שבחברת החסידים.
חבריו רואים איך ליבלי מתלוצץ ומחַקה את החבריא “כארטיסט גמור” – ושותקים. ומי שעומד מן הצד – דומה לו, שליבלי מספר הכל בתמימות ובאמונה…
בינתים גמר ליבלי את בנין ביתו של אביו – בנין “לתלפיות” – ויצא מבית חמיו והלך וקבע דירתו “בביתו של אבא, שיחיה” – ומכמה טעמים:
ראשית, ידע ליבלי שהגויים, הבאים לבית חותנו, כבר יודעים הם אותו, ואפילו אם ישַנה מקומו – ידרשו לשכנו; כל שטרי-חובותיהם הרי על שמו נכתבו…
שנית, הוא כבר יש לו עסקים גם עם יהודים, – מלווֹת לפרעוני-שבועות גם הן אינן עסק רע – ואין ליבלי אוהב כשחמיו בא ומתערב אף הוא בענין זה…
שלישית, כבר הגיעה שעתו שיהיה בעל הבית לעצמו: תודה לאל, שה לו שלש שנים לאחר חתונתו ושני ילדים לו – ועד מתי יאמרו עליו שהוא חתן הסמוך על שולחן חמיו? –
די לו שישב עד עכשיו עם “עם-הארץ” זה אל שולחן אחד, – עכשיו ישב עם אבא, כלומר, אבא עמו אל שולחן אחד ישב…
ובאותה שבת איקלע הטולנאי, שיחיה, לעיר.
הלך ליבלי והכניס את הצדיק להתאכסן בביתו החדש שלו.
ביתו שלו, – והכל יודעים שבית מרוּוח זה ביתו של ליבלי הוא…
הצדיק בביתו – והלך ליבלי ועשה “חנוכת הבית” שיזכרו אותה לאורך ימים!
החבריא רקדה עד לתקרה…
לא היו ימים מועטים, והגביר הזקן ר' בירוש יענק’ליס שבק חיים לכל חי – ולא הלכו בניו בדרכיו ויטו יותר אחר ‘החדש’…
בטלו ‘שלש-סעודות’ מחסידי טולנא…
ראה ליבלי שנתפרדה החבילה והמתין עד לשבת ‘נחמו’… ובשבת נחמו אחר מנחה, עמד והזמין אליו את כל החבריא שבקלויז.
אחד אמר: “הן”, ואחד: – “נוּוּ…” אחד נשתמט בשתיקה ואחד סירב וצוח: “אי!” הללו נתלחשו והללו נצטחקו – עד שהלכו כולם…
שעה ראשונה חסרה שם החדוה, והכל הרגישו ב“פוחת והולך”… אף ר' מתּיל, אביו של ליבלי עצמו, ישב והתנענע כשהוא מקמט פנים וכובשם, מעצם עינים ומשפשף ידים, – הכל ראו שהוא מקבל נחת שלא כדרכו…
הָדוּר נאה ומבהיק, כחזן גדול בין משורריו הקטנים, עומד לו הבקבוק הכרסני בין הגביעוניות הירקרקות והוא מלא יין-שרוף ומזוקק, – אך ר' מתיל מזדעזע ומטיל הברות משונות: “ה! הה!” כאילו נכנס הוא למקוה של מים צוננים…
ולמה? –
מקום אחד מלא עשן של טבק נראה לו לר' מתיל, וליבלי נרעד ונתבהל… כך מצאוֹ שם עם פפירוסה, בשבת אחת – ועכשיו הוא הנותן “לפומיהו דרבנן”? –
“ה, רבונו של עולם! ה! הה, מארי דעלמא!”
אך ליבלי מזדרז לשמש את אבא, ממלא לו כוס ומושיט ואומר: “שתה, אבא”…
לקח ר' מתיל את הכוס, וקודם שישתה פתח ואמר בזו הלשון:
“רבותי, כעֵד ראיה אני מספר לכם… כי בעיני ראיתי זאת… במוצאי שבת הגדול, בשנה של מלחמת פּלֵיוונא, עמדנו לפניו, זכותו תגן עלינו. נכנס גלוח אחד (גלוח ממש! – ואמרו עליו שקבלן הוא) ובידו מין כלי כסף. קרב ואמר: 'רבי, הרי לכם קערה למצות”… (בודאי ראיתם אותה בבית-גנזיו בתוך ארון-הזכוכית, מין יופי הוא – עין לא ראתה) והוא ז“ל מה עשה? קבּל קערה זו, תהה בה ונסתכל בה מלמעלה, מלמטה וגם מסביב… ה-רי-מה – ואמר לאותו ‘ריסטוקרט’: ‘אַ דאנק’… ולי אמר (לי ולא למשמש) בזה הלשון: 'לך, שא את הקערה אל הרבנית ואמור לה בשמי, שתעמיד כלי זה בתוך כל כלי הכסף של פסח '”…
“כך?!” – נתלהב ליבלי: “כך אמר? תחילה ‘קערה’ ואחר כך ‘כלי’? וסימן מקומה ‘בתוך כל כלי הכסף של פסח’?… פלאות!”
ר' מתיל נתן בו עינים של ספק ושל רצון, – הבאמת שומע בנו ויודע מה הוא שומע?… רמז לו באצבע שלא יפסיקנו והוסיף:
“ואני מחמת רוב חדוה על שליחותי ומחמת תשוקה עזה לראות ולשמוע מה יהיה עוד ברגע זה אצל הרבי – שכחתי שהוא אמר לי: ‘לך’ – ורצתי (יתברך שמו – שלא נזקתי!…) הייתי ממש ‘רצוא ושוב כמראה הבזק’; ובחזירתי ראיתי שהרבי מוסר לאותו ‘ריסטוקרט’ פפירוסה. שומעים אתם? פפירוסה… מוסר ונותן מידו לידו ממש ונותן עיניו המאירות בכולנו ואומר: ‘ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ’ –כיצד? שאם רואה אתה ש’נצר מטעי' – כלומר הצדיקים שעמד הקב”ה ושתלם בכל הדורות – ‘ומעשי ידי’ – מעשים טובים ויראת שמים, כדכתיב ו'מעשי ידיו מגיד הרקיע ' – ענין הוא ‘להתפאר ' אפילו לריסטוקרטים; בעל כרחך אתה אומר: ‘ועמך כולם צדיקים!’ ולא רק ‘עמך’ סתם אלא עם ו’ מוסיף ‘ועמך’, כדאמרי אינשי – 'וצדקתך '“… – ובתוך כדי דבּוּר פנה רבינו אל ‘ריסטוקרט’ זה בשחוק של חבּה, כדרכו לפעמים, הראה לו באצבע קטנה… כך… הראה אל הנר שדלק ממש כלפי פניו ז”ל ואמר לו בלשון אשכנז, כהאי לישנא: “פעררויכען זי, הערר ‘וצדקתך!’ – –”
“ולחיים לך, ליבל!” – סיים ר' מתיל בניחותא ובעין בוחנת…
“ה! ה! הה!” – התחיל ליבל מטיל הברות, ומרוב התפעלות לא יכול לענות על הברכה…
נראה היה שליבלי אף הוא זה נעשה “כלי בתוך כל כלי-הכסףשל פסח”… והתחילו הכל מרגישים את עצמם “כך… ובדיעבד, בלא קשיא”…
אך כיון שטעמו את הדגים מיד ראו כולם ש“יפתח בדורו כשמואל בדורו”, – הדגים היו ממש כאותם הדגים שהיו אוכלים אצל ר' בירוש יענק’ליס, בטעמם, בתִבּולם ובריחם…
שכן, אותה טריינה ממש הכינה אותם…
חמותו טריינה בכלל אשה צנועה היא, ובכל מוצאי שבת היא מסתתרת בביתו אחורי התנור והכירים לשמוע משם בניגוני החבריא, כמו שהיתה שומעתן בנעוריה בביתו של ר' בירוש יענק’ליס, נוחו עדן… יושבת שם ומכינה הכל כלפני פיגלי, עליה השלום – ואין איש רואה אותה…
אך לחמיו, “לוט השכור” זה, גם על סף ביתו לא יתן לדרוך עוד! – הרי ליבלי הוא ולא איזה ליב שבשוק.
ליבלי – סתם… ליתר ביאור אומרים: “ליבלי פימסנהולץ” – אך לא “מזיק” חלילה…
וכי מה שייך לומר מזיק? – הוא התפלל ‘שחריתים’ בימים נוראים אלו לפני העמוד בקלויז העליונה – וגעה בבכיה…
וכמובן – בחינם.
ב
בּר-אוּריָן
כשראתה יֶנטה-בֵּילה ששכנה דוּדי החייט קנה לו ‘יחוס’: מחותן כר' מתּיל – נשתוממה ומיד נתמאה קנאה כרימון ואמרה לבעלה גימפּל-נח המוזג דמתקרי ‘לֶמישקא’2
“כך-כך! – רבנים נעשים בּלנים ובלנים נעשים רבנים”…
רמז היה זה למזלה השחור.
אבל ינטה-בילה, כדרכה, לא הסתפקה ברמז זה בלבד, אלא הלכה וישבה בפתח-ביתה על השרפרף והתחילה סורגת את הפוזמק במהירות רבה, עד שנצנצו השפידות כבזק, – והתחילה דורשת ומפרשת דבריה בזו הלשון:
“מי היא החייטת? שפחה חרופה היתה – ועכשיו מחותנת היא לר' מתיל חסיד! אמרי-אינשי: ‘שוכב אדם בסובין, החזירים סוחבים אותו’ – והלואי שהייתי כפרת אבא, ז”ל, ולא נשארתי יתומה עלובה – ולא היו קרובי משׂיאין אותי לבוּר וללמישקא שכמותך!"…
וליתר ביאור:
… “איזו ‘תכלית’ עשית מן הבנים, למישקא?… בּני – נכדיו של ר' זליגיל הם, למישקא! ולאיזו תכלית הבאת אותם?… הבן – כל ימי הייתי ממצה מתוכי את מוח עצמותי ושילמתי בעדו שכר-לימוד; וכל זה למה? כדי שיהא חתן לאלטר-גוי, ימח שמו!… והרי עיני מחשיכות כשאני רואה אותו בא לעיר עם מגפים של עֵשׂו ולבוש אגנינה כחמיו ‘האיוון’… גם פרק משניות לא יהא שונה אחריך, למישקא! גם קדיש לא יאמר! – עשית אותו כפרי-קבצן לכל ימיו מבלי מנין”…
…“אחי, שיחיה, ‘אינו מראה חוטמו’ לביתי אפילו ביום-טוב. ר' אריה-ליב שו”ב עם מי ידבר אצלי? עמך, למישקא? או שמא ימצא בכאן את חתני, ‘הגן-עדן’ שלי; והרי שניכם אינם מכירים בין צלם לאל“ף! מעות יש לו לחתני – אבל גם לגלח יש מעות!”…
הגיעה לעיקר וסילקה ינטה-בילה את הפוזמק ופרשה את כפיה בטענה:
“ואדרבא, צא וראה: בתה של אותה השפחה החרופה, בתולה שכל פרחי החייטים ממשמשין בה, או מטיילים עמה בֵי חינגא, – עכשיו, נכדה של צדיקים היא, ומירה’לה שלי, שאלהים ואנשים מתקנאים בי עליה, מוצא לה למישקא תכשיט נאה כמותו וחפץ בו; בפיבוש נתן את עיניו – הלואי שתצאנה מחוריהן!”…
“ושוב, למישקא! שוב אני שואלת אותך: מי הוא ומה הוא פיבוש שאתה כפרתו? – בהמה הוא וסוחר בבהמות!… בר-אוריָן אחד הרי ‘תוחב לתוך אבנטו’ אלף סוחרים שכמותו – והא ראיה ר' דניאל שלי… כך-כך, למישקא! גם ר' דניאל שלי הוא! שני בשלישי הוא לי מצד אמא! – קרובי הוא אף שלא דבּר עמך, למישקא, מימיך אפילו דבּוּר אחד! – ואתה צא וראה, כמה עסקים יש לו לדניאל שלי? והכל רק במוח ולא בכסף… זהו סוחר – ולא מי שיודע למשוך את הפרה בזנבה!”…
והקיצור העולה מן הדברים הוא – לבר-אורין צריכה היא ינטה-בילה, כדי שתתפקע החייטית ולא תתגאה עליה ב“שַרלַטַן שלה”, בליבלי-מזיק!
וגימפל-נח, – יהודי מרושל שעיניו עצומות לחצאין, והמעט שהוא מדבר, אינו חותך בשפה ובלשון, אלא מסנן מתוך חוטמו – נזדרז ומילא את שני נחיריו טביקא ואמר לזוּגתו:
“ואמרי אַת – וכי אין האשה קלפּה? בר-אורין – אמרי אַת – איזה בעל-הבית פשוט מבקש סחורה זו בזמן הזה? – אמרי, אדרבא, אמרי אַת לי!”
אמרה לו ינטה-בילה:
“לחש אומַר לך לקדחת, למישקא! – גמרינן: סחורה שנפלה – לֵך אתה והרימה וזכֵה בה!”
התחילה הבת, מירה’לי עצמה, אומרת, שאין לדחות את פיבוש, מכיון שהוא…
“מה הוא? מה הוא?” – נתעוררה עליה האם: “גולם! מאימתי את מבינה בחתנים?”
אבל “הוא” – כלומר פיבוש – כבר קנה אפילו נזמים מ“פריצה” אחת בעד שלשים רו"כ, ושָוְיָם מאה… בשביל כלתו העתידה הוא קנה… והיא עצמה ראתה אותם, – אבנים טובות יש בהם כפּוֹלים הללו…
“ושנית, פשוט משום רחמנות… יתום הוא”… כך סיימה מירה’לי ודמעות נקווּ בעיניה.
תפסה ינטה-בילה בכרסה מתוך צחוק, צחקה ואמרה:
“בתי, תזכי ותהיי אֵם לילדיך, אי”ה, ולא לפיבוש היתום!… עכשיו יתן לך נזמים, ולאחר החתונה – מה? ודאי, אטליז יעשה לך, קצבית תהיי לו! עוד זה חסר לי, שאכניס קצב, פושט-עורות לתוך משפחתי".
“קצב, פושט עורות”… התחילה מירה’לי מעקמת פניה ומחַקה את דברי אמה –
“מה? חצופה!” – נרתעה ינטה-בילה: “חכמה אַת ממני? כשאני אומרת פושט-עורות – הרי זה פושט עורות! כך סופם של בחורים כפיבוש!… אינו דומה בר-אורין – נותן לו השם-יתברך ברכה והצלחה – מה טוב! ואם, חלילה, לאו – הרי אחי, אריה-ליב, שיחיה, כלום אין כבר שפטילי בנו שו”ב גם הוא? חתניו, ברוך השם, אינם צריכים לשחיטה – ומי יהיה בר-מיצר ל’חזקה' של אחי לאחר מאה שנה? לא חתני? – שואלת אני אותך"…
“שו”בנית"… – אמרה מירה’לי וקמטה את חוטמה הקטן.
“ומה? פושטת-עורות טובה משו”בנית? מופקרת! מר לה מר לשֶׂר’קי גיסתי? הביטי, מופקרת, – ראי אותה והתבונני בי! הלא שתים שכמותי תעשי מיָרך אחת שלה! – קיבה, כבד, טחול, יותרת וחלחולית וכרעי-אַוזים ופרוטות, – רבונו של עולם, פרוטות בכל עת ובכל שעה! מכל אפרוח קטן – פרוטה חוץ משבעה רו“כ וחצי שבכל שבוע ושבוע… חַלָף קטן יש לו לאחי והרי הוא מַלוה ברבּית, ברוך השם; ואביך, ראי – סוחר הוא, מוזג הוא, ושכּוֹרים ושכּוֹריות עלי כל היום ואני – הריני לוֹוה ברבית”…
“דבּרי-דבּרי” – רטנה מירה’לי: “לא אהיה שו”בנית!"…
“פושטת-עורות, הלואי שאקפחך! היכן עיניך? האם יצאו מחוריהן? – וכי אינך רואה בפושט-עורות זה שלך שהוא נושא את כובעו בראשו כמוכה-שחין?” – –
ומיד הרגישה מירה’לי כאילו חתכו את פיבוש מלבה בסכין…
ובאמת איך לא שׂמה לב שכובעו של פיבוש גדול ממידת ראשו? ודאי מכסה הוא שם מה – ואַת צאי וטיילי עם שכמותו ברחוב…
נסתתמו טענותיה של מירה’לי ולא אמרה כלום לאחר ששלחו שדכן לאהרן-בּר נוּדניק.
‘נוּדניק’ – פירושו: מציק-נפשות בשידוּלי תחינה… ואהרן-בּר נודניק, פרנסתו – חנות קטנה שבשוק, ואלמלא קמצנותו ו“חלוקת העבודה” שבביתו לא היה יכול חלילה להתקיים אפילו יום אחד.
עם הבוקר הכל משכימים ומזדרזים “בעבודתם” כל היום עדי לילה: הוא, אהרן-בר עצמו, מהלך כל היום ו“מציק” לכל אדם מן השוק בבקשות של גמילות-חסד", ולחנוָנים – שיקיפו לו סחורה “רק עד למנחה”… אשתו ושתי בנותיו הבתולות, עומדות הן בחנות על המשמר למשוך בידים כל עובר הנדמה להן בדמות קונה, ולרמז בעינים אל הקונים הבאים לחנויות שלשכנים… ובנו משה, יחידו ובכורו – בחור נאה בן שבע-עשרה, זה יושב כל היום בבית-המדרש ושונה בנעימה ובקול…
את הבן פוקד אהרן-בר לשעות, כאדם הפוקד את נכסיו, “ומציק” הוא גם לו שיעשה מלאכתו באמונה ולא בחשאי:
“חכמות בחוץ תרונה!” – הוא אומר לו ומזרזו.
תורת הבן זהו אוצרו הטוב שחסך לו אהרן-ברלעת זקנה, ועכשיו כבר הגיע הזמן להכריז על הסחורה… יש תקוה שלאחר חתונתו, אי"ה, יהיה לו משה’לי “כעגלה טעונה זו שנוח לו לאדם לילך אצלה ברגל”…
ואהרן-בר מפקיע את השער על בנו:
“בנרות חַפּשׂוּ” – הוא אומר: “ולא תמצאו כמוהו בכל העיר. כל חבריו נחמצו ורק הוא, ברוך-השם, נשאר הצפּוֹר היחידה המזמרת בבית-המדרש ביום ובלילה! לא כך?”
ובעד ‘צפּוֹר’ זו ביקש אהרן-בר מאת גימפל-נח וינטה-בילה שלנו לא פחות מת“ק רו”כ במזומנים – ודוקא לפני “התנאים”; ומתנות לחתן אחרי התנאים: שעון ושרשרת של זהב, אדרת של חולדות לפני החופה, ושלש שנים מזונות לאחר החתונה, אם-ירצה-השם.
עמדו על המקח, אך אהרן-בר הוא גם קשה-עורף מאין כמוהו, – ומה לעשות עם יהודי ‘נודניק’ שכמותו?
נכנס בעבי הקורה אחיה של ינטה-בילה, ר' אריה-ליב שו"ב בכבודו ובעצמו… סוף-סוף, קרובים יפים – מתנה טובה הם, שזכותם עומדת לך בעולם-הבא וגם בעולם-הזה. ורק הוא, ר' אריה-ליב בחכמתו, יכול היה להביאם “לעמק השוה”:
את הנדן, ת“ק רו”כ העמיד על תי“ו, ומהם שי”ן לפני התנאים וקו“ף לפני החופה, בעזרת השם. מתנות לחתן: שעון ושרשרת וקופסת-טבק, הכל כסף בחינת 84, מלבד אותו רמז לבר-מיצר של ה”חזקה" לשחיטה ובדיקה שלאחר מאה שנה; ומזונות – מה שייך? מובן מאליו ש“אפרוח” כזה צריך לחממו עוד, ובודאי יחממוהו עד שתצמח נוצתו, אי"ה.
בקיצור, משנכנס אריה-ליב – הכל נגמר בכי-טוב.
וכמה נחת לה לינטה-בילה בשעת התנאים!
נער כזה בזמן הזה – הנמצא?… אריה-ליב שלה רק עמו השתעשע כל אותו הלילה בדברי תורה. נראה, שרק אריה-ליב יכול לדעת כל ערכה של סחורה זו; וכמה שזה משביעו, אריה-ליב עדיין הוא רעב וצמא לו ולתורתו…
וכאן, כמה ברכות נאמרות על כל כוס וכוס! במשפחתה של ינטה-בילה יודעים, ב“ה, בנוסח של ברכות: “יתן השי”ת ש… והלואי ש… וש…”
“אמן, רבונו של עולם! אמן ואמן!” – עונה ינטה-בילה ונושאת כפיה ועיניה למרום ומוסיפה: “אודך, אֵל עליון!”…
וכמה נחת שבעה ינטה-בילה בפורים הסמוך!
למשלוח מנות שלחו לחתן את השעון והשרשרת של כסף, מירה’לי, נראה שדעתה אינה נוחה, בודאי משום שקבּלה חזרה במתנתה רק פלאדין משולש ושלשה תפוחי זהב… אבל מה היא חפצה ילדה פותה זו מהוריה? ה’נודניק' קבצן הוא, ומה אפשר לדרוש ממנו?… אבל היא, ינטה-בילה, הרי מצדה משקיעה היא את עצמה, ב“ה, בחובי-חובות – והכל רק כדי שיהא הכל נעשה על צד-היותר-טוב,”כמו אצל שאר בני אדם", וכראוי לחתן כמשה’לי…
והנה בא החתן, שיחיה, והמחותן עמו אל הסעודה; גם אריה-ליב עצמו עם שפטיל בנו ועם חתניו באו לשמוח אתם, ו“שושנת-יעקב” כזו שנאמרה בשירה על שולחנה של ינטה-בילה בסעודת ליל פורים זו לא נשמע בכל העיר! החתן, – הוי גרגרתו! כלי-יקר היא! – קולו הולך לו יחידי מבין שאר הקולות כשמן עלי מים… והכלה, גם היא, ברוך השם, פניה מבהיקין, כאילו “אלף נרות” מאירים מתוכם… רואה היא מירה’לי, שמשה’לי – השכינה שרויה עליו. רואה היא!
“אודך, אל עליון!” – אומרת ינטה-בילה בנשיאת כפים ועינים למרום – – –
אבל כמה צער היה לה לינטה-בילה לפני החתונה! היא דבּרה, דבּרה וגם צעקה, טענה וגם קיללה עד שגרונה נחר וקולה נחבא… וכי מעט טרדה יש כאן? מעט הוצאה יש כאן? רבונו של עולם, מאין יקחו לכל ההוצאות הללו?! – וכאן אותו “נודניק” מתרה עדיין וחוזר ומתרה שלא יזוז מן התנאים אפילו כקוצו של יו"ד.
מירה’לי – אף “מסמר” אין לה לשם תכשיט שהוא; והוא – עוד הקופסא של כסף תן לו, לבנו! וכי אומרת היא ינטה-בילה שהחתן, שיחיה, אינו כדאי גם לקופסא? בודאי כדאי ויאה לאברך כמשה’לי שתהא לו גם קופסא נאה; אלא ימתין עוד המחותן, שיחיה, עד “כי ירחיב” ולא יהא “מציק” להם כך.
או הקו“ף רו”כ של נדן, – כלום עכשיו הוא הזמן לדבר בכך? והרי צריך לעשות חתונה “כשאר בני אדם”, “שלא להשחיר, חלילה, את הפנים”; שכן – תודה לאל – שתי משפחות נאות כאן, מצד החתן ומצד הכלה, ושתיהן בעיר אחת – בלי עין הרע – ועתה, עשֵה, גם “חתן-מאָהל” עם כבּוּד, וגם חופה עם “בּוֹקליווא” (מאפה-מתיקה) לנשים וגם “מרק של זהב”, וגם “סעודה של דרשה” וגם “שבת-כלה” – והכל ליותר משתי מאות איש ואשה, בלי עין הרע! והיכן רח“ש וכל”ז ושאר ירקות? – רבונו של עולם, מניין?!… וכלום אומרת היא ינטה-בילה שאינה צריכה לסלק גם את הקו“ף? בודאי ובודאי היא צריכה! אלא ימתין המחותן, שיחיה, עד “כי ירחיב”. – וכי נשמע בעולם שבשביל קו”ף רו"כ לא הולכים לחופה, לאחר כל הוצאה זו?…
ומה עוד? אדרת של חולדות לחתן? – תודה להשי“ת, החתונה הרי היא בחודש תמוז ועדיין אינו צריך לה… כלום יכלו להשיא את הכלה ערומה? צריכים היו לעשות לה שתי שמלות של משי, צריכים היו לעשות לה מעיל של סאמיט, צריכים היו לעשות גם חלוק-תורקי וכו' וכו' – ודאי צריכים! אלא, כלום אפשר הכל בבת-אחת עם אדרת של חולדות בכלל?… מודה היא ינטה-בילה שבודאי יהיה החתן צריך לאדרת בחורף, שנזכה ונחיה, – אלא ימתין המחותן, שיחיה, עד “כי ירחיב”… עוד חי אבינו שבשמים עד לחורף, והוא בידו הרחבה – רוצה הוא – ותשועתו כהרף עין… לא כך, מחותן? – וברוך השם גם מ”מתנת דרשה" יהיה לזוג הצעיר בודאי כשתי מאות, אם לא יהיו המחותנים שמצד החתן “חזירים” כדרכם… והיאך מתנפלים כגזלן שביער על איש ואשתו בשעת חתונה: “תנו! תנו ותנו עוד”?
“הלואי שיתן לו הקב”ה ל’נודניק' זה מכות מצרים! הלואי שיקיזו גם את דמיו כמו שהוא מקיז ממני! מקיז וחוזר ומקיז ואי אתה יכול להשׂביעו!"…
“למישקא!” – צועקת ינטה-בילה בגרון נחר בלי קול: “לך ומרוט לו את הזקן של קבצן ‘נודניק’ זה!” – – –
צער… אבל כמה נחת היתה לה לינטה-בילה לאחר החתונה!
משה’לי קורא בתורה בבית-הכנסת – תענוג לשמוע. ושם, בחדר המשכב שהקצו לזוג הצעיר, הוא יושב ושונה בלילה לפני השינה, – וינטה-בילה מתמוגגת היא במיטתה מנעימתו של אותו ניגון המתגלגל תוך ביתה…
וכמה מקרבים הם כל קרוביה המיוחסים ל“אברך-משי” זה, וביחוד אריה-ליב שלה: “עכשיו הכל, ברוך השם, רואים מי היא ינטה-בילה, מאין מוצאה ולמי היא מתיחסת… וראו נא את הזוג הצעיר – תוּף-תוף-תוף – בלי עין-הרע! תוארם כתואר בני המלך”…
ולא זו בלבד, אלא שהאברך עצמו חפץ להיות סוחר ואינו חפץ בשום אופן לבוא במשא-ומתן עם אביו, עם ה“נודניק” הקבצן. יודע הוא, ברוך השם, שענין זה של מסחר הוא יכול להתלמד מחמיו ולא מאביו – והריהו עושה אתו מעט מסחר בשותפות…
“צריך, צריך ‘לחממו’ ולהדריכו בדרך-ארץ, ויהיה, בעזר השם, ל’כלי שלם' שאלהים ואנשים יתכבדו בו!” –
והנה קנו “קניה” הגונה של יי"ג…
“הוי, הלואי שיתן השי”ת הצלחה – ויעמדו שניהם (החותן והחתן) על רגליהם!"…
גם מירה’לי הרי זו מתקינה כבר “נחת” לאמא ואבא – הס… נתעברה, ברוך השם…
“וי לאמא! – היא אינה יכולה לאכול אף כזית בשר”…
“אודך, אל עליון!” – אומרת ינטה-בילה מאה פעמים ביום בנשיאת כפים.
ועוד הפעם צער – וי-וי, איזה צער!
בידוע, שהעסקים עכשיו אינם טובים, והחובות שעשו מזמן השידוך ואילך עומדים עוד, – ולא רק שהם עומדים אלא גם הולכים ומתרבים ברבית ורבית-דרבית; וההוצאה, בלי עין-הרע, גם היא מרובה, – “אבל בנים-בוגדים, בנים-כלבים – וכי מאמינים הם בצרות אבותיהם?”…
“נתחלק!” – צועק האברך: “נמכור ונתחלק!”…
“אביו ה’נודניק' נתן לו בודאי עצה זו, – יתן לו אלהים מכה בצדו!” – היתה אומרת ינטה-בילה שלא בפני משה’לי.
לסוף מכרו את היי"ג איך שמכרו, ועשו את החלוקה – וכי מה לא יעשו האבות בשביל בניהם?…
עכשיו עומדת היא ינטה-בילה ומתחננת אל חתנה “כמו שמתחננים אל גזלן”, שיקבל את חלקו… בידה כסף מזומן, לא שטרות, – והריהי מתחננת ואומרת:
“שמע, בני, לקול חמותך וקח! לעולם תקח,– קח לעת-עתה סכום זה וחשוֹב ל’תכלית'… תודה לאל, הרי כבר אב אתה לשני ילדים, שיחיו… קח ולך וקנה לך סחורה – ועשה לך ‘פרנסה-ביתית’! הרי חנותי לפניך והיא עומדת ריקה; וגמרינן: ‘חנות – תריס היא בפני הדלות’… שמע בקולי וטול!”
והוא אינו נוטל… ואלא מה? –
מהלך הוא בבית,כשהוא מלא חימה ודוקר אותה לרגעים במבט מן הצד, מורט בזקנו וכל אבריו מרתתים – ממש יוצא הוא מדעתו…
מירה’לי – וי לאמה! – לא די לא בצער גידול בנים (הקטן “מוצץ אותה” כל היום, והגדול קיבתו מקולקלת ואינו יכול עוד לעמוד על רגליו) והרי לה גם צער בעלה…
הנה יושבת היא לה בזוית ומורידה דמעות כנחל… והוא העקשן, הוא האכזר, הוא הגזלן אינו חס ואינו חומל ואינו מרחם ואינו נוטל ואינו רואה ואינו שומע ואינו משים קץ לדין-ודברים וטענות-ומענות אלו!…
“איה החותן?”… הוא שואל ונושם כמיחם נפוח.
מתיצבת ינטה-בילה בפניו, טוענת ומתחננת:
“למה לך החותן, טפּש, אם אני כאן? – הרי אומרת אני לך שאנו נותנים לך ‘שטר חצי זכר’ על הדירה שלנו לאחר מאה שנה – ומה רוצה אתה עוד? רוצה אתה שאחרים – שלא יזכו – יירשו אותנו? או שישליכו אותנו מן הדירה שלנו, – שלא נזכה ולא יראה זאת שום איש בחייו, ואפילו מחותן !!”…
וחוזרת היא ינטה-בילה ומטעימה ומדגישה את דבריה:
“ראֵה! חמשים רובלי כסף אני נותנת לך בזה, ‘אחת ואחת’; ממזונות איני דוחה אותך, חלילה! אמרתי שלש שנים ויהיו שלש שנים. דבּוּרי, ברוך השם, דבּוּר! – יכולין לסמוך עליו… (וכי לא עשיתי לך האדרת של חולדות, ברוך השם, כמו שהבטחתי?…) עכשיו, עוד שבעה חדשים תמימים לך בביתי; רוצה אתה – ואוַתּר עוד משלי, ותהא שנה שלמה של מזונות… ועד אז, עוד חי הוא אבינו שבשמים – ונמצא לך דרך… את החנות יכולה מירה’לי עצמה לנהוג; תודה לאל, היא נתגדלה בתוך פרנסה, ויודעת את העסק בלעדיך… ואתה? – איני אומרת שאתה ‘תכתוב תפילין’, ואיני אומרת, חלילה, שתהיה מלמד תינוקות, למשל, – אף שיכול אתה לעשות לך “מעמד” של מאה רו”כ ל“זמן” בכבוד גדול… אבל איני אומרת זאת, חלילה! – יענשני אלהים אם עולה לי זאת גם במחשבה! – ואף-על-פי שלא לימדך אביך עסק אחר… ואדרבא, צא וראה, כלום יש בזמן הזה אברך שאינו בקי בהוָיות העולם כמוך?… ליבלי – כבר בונה הוא, מזיק זה, את ביתו של אביו… ואני, ברוך השם, נותנת אני לך בית מן המוכן!… מה? אינך מאמין? – אדרבא, נלך לנוטריון ואתן לך “שטר חצי זכר” כתוב וחתום בכל החתימות שבעולם – כמו שאני חיה! אדרבא, ראה נא את ליבלי – וכי כדאית היא אותה שפחה, טריינה החייטית, לחותן שכמוהו? – והוא כבר היה לאיש, לבעל-הבית, לבעל-דעה בעיר – ואתה אינך כך… חפץ אתה להיות מלמד? היה לך, – ויתן לך, הקב“ה, הצלחה בכך… כלום מעכבת אני בך?”…
נזדעזע משה ונהם מתוך גרונו אל חוטמו כעגל זה בשעה שנותנים על בשרו חותם מלובן…
“מה אתה נוהם? טפּש, שוטה! וכי אני כופה אותך לכך?… והרי אני נותנת לך, לפי שעה, חמשים רו”כ במזומן, – ואתה קום ועשה לך חנות… אביך, הרי מתפרנס כל ימיו מחנות, שמעולם לא היתה בה סחורה גם בעד שלשים רו“כ… אף אתה אל תביט לעת עתה לגבוה ממך – אם אינה יכול “לעוף” כשאר אברכים… עשה לך לעת-עתה חנות ויתן לך השי”ת הצלחה כמו שאני רוצה! ומה שאני רוצה לראות בך בלבד, אראה, רבונו של עולם, בי ובכל בני ובכל אוהבי יחד בשותפות!… טפּש! וכי בשביל מי עבדתי ונשחרתי ונשתקעתי בחובות? לא בשבילך?"…
ובעוד שינטה-בילה מדברת כך מתוך לבה, נשא הרוח והביא את גימפל-נח שיבוא הוא וינהם לה מתוך חוטמו:
“מסולק! – ואמרי את: ברוך שפטרני!” –
כך אמר ומסר לה את שטרי-החובות הקרועים בנתינה לידה – ולעיני האברך…
נצב האברך והלבין כסיד. וינטה-בילה נטרדה, נתכרכמה ונשתנתה מראיתה ככרום, ולשונה התחילה תועה בפיה עד שנמצאו לה אמרות:
“הלואי שתסתלק ותתפטר מן העולם, למישקא – מה אתה נותן לי… ואינך נותן לי לדבר עם משה’לי?… שומע אתה?… אדרבא, שמע גם אתה מה שאני אומרת: חמשים רו”כ, אני אומרת… “בין הזמנים” בא, אני אומרת… כך… שומע אתה?… לי הרי אין אני מניחה כלום… אפילו פרוטה… אדרת של חולדות עשו לו, ב“ה כמדובר… ולגנוב למענך, בני, – גם השם-יתברך אינו רוצה בכך… ואדרבא, רוצה אתה? – הרי לך “שטר חצי זכר” כתוב וחתום אצל הנוטריון, ומה אתה רוצה עוד?”…
“כך, כך, מובן ממילא” – אמר גימפל-נח והריח טביקא בהסכמה: “אמור אתה, מה אתה רוצה? אדרבא, אמור אתה”…
“כספי! כספי!! – כספי אני רוצה, למישקא!!!” – שאג משה בקפיצות משונות על הדרגות העליונות שבקולו וכשהוא מרעיד אגרופיו מול פני חמיו…
אך ינטה-בילה תמהה ואמרה בישוב הדעת:
“כל החלומות הרעים והשחורים, שחלמתי תמול ושלשום וכל הלילות, אם עלי ואם על אחרים – כולם על ראשך יחולו, קבצן-‘נודניק’! – מה אתה אומר לרציחה זו? – מבית אבא הביא לו כסף, מלמד זה”…
“הסי, חצופה זקנה!!” – צרח משה כרוצח: “בכספי, בכספי את משלמת חובות?! – כספי! כספי יהיה לי!!”
“משה-משה-משה-מ-שה!!” – חרדה, התחננה מירה’לי בצעקת בכי וחבּקה את ידיו ברעדה…
וינטה-בילה אף היא התחילה מיבבת: “הוי יהודים, רחמנים בני רחמנים! – רוצח זה את בתי הוא הורג! בואו וראו, היש מכאוב כמכאובי?… חמס, חמס! – בואו!”
ובאו “רחמנים בני רחמנים”, נתאספו – וגם אהרן-בר בתוכם…
בקיצור – “הריגה” היתה באותו יום… ואהרן-בר, לאחר שמרטה לו ינטה-בילה מלוא-קומץ מזקנו, הראה למשה בנו מידת “כרחם אב” – וסטר לו אחת ושתים על שתי לסתותיו, על שאינו נשמע לו לעזוב את “בתו של למישקא” ולילך אחרי אבא.
“וכי לא אמרתי לך מראש?” – הגה אהרן-בר ברוחו הקשה: “לא אמרתי שכך יהיה סופך? וגם עכשיו אינך שומע לאבא, כאילו אי אפשר למצוא עוד “מציאה” יפה כזו שאצל למישקא, – הביתה, אומרין לך, – הביתה!”
וגיהנום, גיהנום נעשה בבית! משה אינו שוקט עוד, ומירה’לי – זו אינה יכולה כבר לעמוד על רגליה מחמת חולשה ומיחוש-הראש, ושוכבת היא כל היום ופניה כבושים בכר והיא בוכה…
“אוי, רחמנים בני רחמנים! – מה לעשות עם ‘מלמד’ שכזה?”
ומה לא יעשו האבות בשביל בנים? – הלכו ינטה-בילה וגימפל-נח לליבלי פימסנהולץ ולווּ עוד חמשים רו“כ “לפרעוני שבועות”, ונתנו למשה מאה רו”כ, מאה במלואם – ובלבד שישתוק…
“עכשיו נראה איזו ‘תכלית’ יעשה מהם המלמד?” – אמרה ינטה-בילה: “הוי, הלואי שסופו יהיה טוב! לבי… אוי, לבי,לבי אומר לי, שיכלו כעשן!” – – –
פתח לו משה חנות, כעצת חמותו, ונמצאת מירה’לי שולטת במאזנים יותר ממנו. הוא גם לדבר עם קונה אינו יודע כראוי, – וינטה-בילה יושבת כל היום על גבי התריס ורואה – ונאנחת:
“אוי ואבוי – אין נחת!…”
ואחר רמז זה מתחילות השפידות שבפוזמק לרקד בידיה במהירות והריהי מתחילה לדבר, חצי לפוזמק וחצי לבתה, לבאר ולפרש את הכוָנה שבמאמר זה, – לבאר ולפרש בביאור רחב ובפירוש מספיק כדרכה…
והוא, משה, כאילו אינו שומע, גף-כובעו שמוט תמיד כלפי אזנו – וחושב הוא עצות ותחבולות לנסוע לאודיסא, להביא סחורה משם…
“לאודיסא הוא צריך! בשביל מה יסע לאודיסא? בכדי לקנות סחורה בעד עשרים רו”כ? – הלא אך צחוק הוא!" –
אלא הוא – אומרין לו ש“מלמד” הוא, והרי הוא רוקד מיד כאילו תקעת בו שפוד מלוּבן… אבל כלום יכולה היא ינטה-בילה לשתוק אם אותו טפּש שלה הוא ולא של אחרים? ולכן היא אומרת וחוזרת ואומרת לו:
“מלמד, מלמד ומלמד!” – – –
לבסוף מצא לו “המלמד” עצה לנסוע לאודיסא.
חנוָנים אחרים, כל מי שחסר לו איזה מין בחנותו, נותנים לו שיקנה הוא למענם באודיסא. וכך הוא נוסע פעם בק“ן, פעם ברי”ש רו"כ לאודיסא – ונראה הוא שם כסוחר קבוע…
אבל למה לו זה? למה לו להיות משרת-חינם לכל חנוָני שבעיר? לעשות לו שם באודיסא שֵם של סוחר רַבּא הוא רוצה? “נאמנות” אצל האודיסאים הוא חפץ לעשות לו בכך? – וכי הם אינם רואים ‘שמלמד’ הוא ואינו ראוי “שיקשור זנב לחתול”?…
כך טוענת היא ינטה-בילה, והוא אינו שומע לה.
ראוּ! גף כובעו שמוט תמיד כלפי אזנו…
“רבונו של עולם! אילו מחשבות, אילו מחשבות שם במוחו של מלמד זה? מפני מה אינו אומר?… וצורתו איך נשתנתה עליו! איה נקיונו? איה זיווֹ? איה הדרו?… צורתו צורת “נודניק” היא ולא צורת אברך!”
אוי לבה, לבה של ינטה-בילה אומר לה: הלואי שיהא סופו טוב!…
“צריך הוא להיות מלמד – ילך ויהיה מלמד, ובדרך אגב ילמד את עצמו “שחיטה ובדיקה”. לאחר מאה שנה, סוף-סוף, הרי בר-מיצר הוא לחזקה”…
אבל הוא, נוסע הוא לאודיסא פעמים בחודש.
"מה מצא, מה יש לו שם באודיסא, מירה’לי?… זכרי, בתי, שהזהרתיך: האין “סחורה " אחת חשודה שם באותה אודיסא? אברכים שבזמן הזה… מילא, נשתוק”…
ומשה נוסע וחוזר ונוסע, עד ששב פעם מנסיעה כזו נדחף אל הבית – ונפל מתעלף…
וכי לא אמר לה לבה של ינטה-בילה שסוף כזה יהיה לו מכל נסיעותיו?
“וי-וי ואבוי לצרה זו! כל הכסף שקבּץ מן החנוָנים אבד לו מכיסו – ואיננו!”…
ארבע מאות וארבעים ושלשה רו"כ היו לו בכיסו.
“וי-וי! מעולם לא נטל עמו כל כך כסף כמו עכשי!”…
והדבר הרי מובן מאליו: כמה חטפנים “כייסנים” מהלכים באודיסא, ו“מלמד” זה לא הרגיש כ“שבדקו” אותו…
בכיה בבית כמו בתשעה באב…
בתוך סכום זה אבדו לו למשה גם שלושים רו"כ שלו… וכמה פעמים שלושים יש לו עוד?
והרי צעקה ינטה-בילה כל הימים – ומלמד זה לא שמע.
“וי, וי! מפני-מה, מפני-מה לא שמע?!”…
שמעו החנוָנים – באו הכל ונקבצו… צרו על ביתה של ינטה-בילה כמו בשעת דליקה. זה קורא: שלושים שלי וזה – שלושים ושלושה, וזה – עשרים, וזה – עשרה, וזאת – חמשה – הכל צועקים, וינטה-בילה צועקת על כולם:
“רחמנים בני רחמנים! בואו וראו היש מכאוב כמכאובי?… ראו וקחו מוסר! ראו סופם של אלו שאינם שומעים לאבותיהם! וכי לא אמרתי? וכי לא דבּרתי? וכי לא טענתי? וכי לא התחננתי? וכי לא צעקתי?!… והלואי שהיה שובר את מפרקתו לפני נסיעתו, רבונו של עולם!… וי ואבוי לעיני! בואו וראו, אברך כשר כזה והם בודקים אותו ממש כגנב – ואַת ינטה-בילה עמדי וראי וקבלי נחת מהחתן היפה שלך… מה אתם רוצים ממנו, רשעים?! הרי מתעלף הוא! – מים מים! – הרי גם כספו שלו אבד! עד מתי תהיו בודקים אותו?!… סכין! סכין תנו לי ואשחט את עצמי!”…
והחנוָנים הרשעים פשטו אותו את כל בגדיו, עד לכותנתו ממש, חלצו נעליו וניערו אותו, בדקו וחזרו ובדקו אותו במאה בדיקות, – הם אינם מאמינים לשבועותיו ובודקים…
“אוי-אוי ואבוי! לא די להם בשחיטה, שאברך כשר “נשחט” מפרנסתו, והרי לך עוד בדיקה, – רבונו של עולם, בדיקה זו! – גימפל-נח, נח-גימפל, מה אתה עומד ושותק להם?! עד מתי, גזלנים, עד מתי?!” – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
… ולאחר יאוש בעלים, לאחר שלשה ימים, בערב לפני השינה, הושיט משה את כובעו למירה’לי שתתפרהו!…
בכל בדקו החנוָנים – רק לא בתוך כובעו…
וינטה-בילה, שהציצה כדרכה מן הסדק לחדר-המשכב של בתה, – ראתה זאת וספקה כפיה:
“כל חלומותי הרעים והשחורים שחלמתי, רבש”ע"…
אבל לא סיימה מאמרה זה – ונפנתה שוב כלפי חור המנעול של הדלת הסגורה ואמרה לה לבתה בקול:
“האמיני בו, האמיני בבעלך, בתי! – מה את אומרת לבעל כזה, שהוא מסתיר דבר כזה מאשתו ומחותנתו שלשה ימים ושלושה לילות ומחשה?”…
שמע גימפל-נח וראה ברמיזותיה של ינטה-בילה – ועמד תוהה ובוהה, עד שנפקחו כמעט שלשה רביעים מעיניו המצומצמות, וקמצוץ הטביקא לא הספיק לבוא אל חוטמו, משום שנשארו שתי אצבעותיו תלויות מול פיו שנפתח לגמרי…
“נו”… – אמר לבסוף, הניע ראש ושאף את הטביקא: “אמור אתה… ראש גמרא… אמור אתה… יותר משי”ן רו“כ – ברם אמור אתה… כך, זהו ראש גמרא!”…
“הוי, רבונו של עולם! רחום וצדיק!” – נאנחה ינטה-בילה לאחר ששכבה ונצטמקה לה במיטתה: “הושיעה-נא, הצליחה-נא מכאן ולהבא!… וכי אינם כתובים בני לפני כסא כבודך בספר של פרנסה שלך?… הוי, אב הרחמן, אזכה-נא לראות, גם אני ינטה-בילה, מלא כף ‘נחת’ מידך המלאה והפתוחה, רבונו של עולם!”…
ג
עם-הארץ
ור' דניאל רַבּין, ר' דניאל זה שינטה-בילה מתגדרת בו ששני בשלישי הוא לה, – הוא עשה להפך. כלומר, הוא לא לקח יחוס או תורה לבתו אלא נתן אותם לה בנדן.
הוא עצמו סוחר-למדן, קרוּא-עדה והכל יודעים שהיה גבאי-ראשון בבית-החולים עד שפרצה המחלוקת… ונחת לו גם בבנים, ברוך-השם. אבל להסתייע על-ידם, על-ידי הבנים, אי-אפשר:
חתנו הראשון יושב ולומד ומלוה-ברבית, – תלמיד-חכם הוא, שממונו חביב עליו מגופו.
חתנו השני – חזן הוא, יפה-קול ויפה-מראה ומהודר בלבושו, אלא שקל-הדעת זה גופו חביב עליו מממונו וכל ימיו מטופל הוא בחובות. תמיד קובל הוא על אשתו שחולנית היא – ולא די לו באלף רובל שהוא מקבל לשנה.
שני בניו – אחד “נאמן” הוא בביתו של הפריץ ומטופל בילדים, שלא תשלוט בהם עין-הרע – שכּן אשתו מביאה “פירות” שנה בשנה; ובנו השני – “כּרעא דאבוּה” הוא. גם הוא סוחר במוח ולא בכסף, – אלא העסקים שבזמן-הזה אינם כלל כלשעבר. המשׂתכר משתכר אל צרור נקוב.
ולפיכך משבא ר' דניאל להשיא את בת זקוניו – בתולה מעוגלה, עליזה ושחרחורת – הריהו מבטיח, כמובן, נדן לפי-כבודו; אבל האמונה בו בטלה לעת זקנה יחד עם גבאותו בבית-החולים…
אומרין: “הבטחותיו של ר' דניאל – מה הן עכשיו?”
והשנה שנת בצורת היתה בסביבה זו וכל העסקים לקו.
רק סוחרי-הבהמות הרויחו, – שהכל מכרו בהמותיהם בזולי הזול, מאין מספוא, והסוחרים קנו והובילו לוורשא ולארץ קי"רה 3 ועשו עסקים לא רעים.
על הבחור פיבוש, למשל, אמרו שהשתכר במשך חורף זה בלבד כאלף וחמש מאות רו"כ, ואפשר גם כאלפּים…
נתן ר' דניאל עיניו בפיבוש, – פיבוש זה שינטה-בילה בחלה בו משום כבודו של ר' דניאל קרובה…
ופיבוש זה, לאחר ששמע שהבריות מלעיגים על כובעו הגדול, ולאחר שהצליח בעסקיו, שם על ראשו מגבעת טובה, והתחיל מסלסל בבגדיו ומסתפר בזקנו. סוף-סוף הרי צריך הוא לישא אשה, כי למה יאמרו הבריות שרוָק זקן הוא?…
כך, מודה הוא פיבוש, שכבר הגיעה שעתו להיות לאיש בין האנשים ורוצה הוא פיבוש באשה; רוצה – ואינו נושא…
וכי מה מבקש הוא פיבוש? הוא אינו מבקש לא כסף ולא מתנות ולא יחוס וכדומה,אלא “שתהא הקרן – קרן”; כלומר, לא שתהא יפת-תואר מפוארה, או מלומדת כ“פריצה” – פיבוש אינו מתגאה חלילה בכספו, שיבקש מין “בארישניה” (עלמה כבודה), שאינו ראוי לה – אלא מה? הוא רק מבקש שתהא… “שתהא… מבינים אתם? – שתהא בת בעל-הבית!… כלומר, שתהא מעין… נאמר… כמו מירה’לי, למשל!”…
מקום פנוי וריקן השאירה מירה’לי בלבבו – וקשה לו למצוא אחרת כמידתה, שתהא ממלאה חלל זה שנעשה לו בתוך הלב…
לפעמים, בערב, יושב לו פיבוש יחידי בחדרו, מוציא חפיסה קטנה של סאמיט אדום, ששני נזמים תלויים ומנצנצים בה. אלו הם הנזמים שקנה לפני שתי שנים לשמה של מירה’לי…
והוא מסתכל בהם ומסתכל – מביט ושואל בלבבו: “נזמים אלו, למי אני יכול ליתן?”…
ואלמלא נתבייש בפני עצמו – היה בוכה באותה שעה בדמעות… ברם נפלה דמעה ונתפוצצה, – והריהו מנגב ומשפשף את הנזמים בצער ובזהירות…
קשה, קשה לו לפיבוש שידבק איזה שידוך בלבבו!
אבל כשבא אליו איזיק-מיכלס ו“הציע” לפניו את גרוּניה, בתו של ר' דניאל רבין, עמד פיבוש כנבהל ומשתומם…
היתכן? –
כלום אפשר שר' דניאל זה, שינטה-בילה התגדרה בו כך ואמרה שלא לפי כבודו של ר' דניאל הוא שיהא לה, לינטה-בילה, חתן כפיבוש, – ר' דניאל זה, עכשיו הוא הוא ששלח הצעה אליו, אל פיבוש?…
כדאי הוא לו לפיבוש שיראה ל“קלפּה זקנה” זו, לינטה-בילה, שהוא נעשה חתן בביתו של ר' דניאל עצמו!…
כדאי! – ובאמת, עד מתי עוד?…
עד מתי יהא עוד לן יחידי בחדר זה? –
ומה יאמרו הבריות?… ומירה’לי?… אי-אי, כרסה כבר בין שיניה!… ומה לו לפיבוש ולדעתה? –
ואף-על-פי-כן…
וסוף-סוף, מסיח פיבוש את דעתו ממירה’לי וחוזר לחשוב בבריות: עכשיו מה יאמרו הבריות כשיהא פיבוש חתן לר' דניאל?!… סוף-סוף, הן צריך הוא לישא אשה – ואז יאמרו הבריות: “הצלחה יש לו לפיבוש בכל אשר יפנה! בן-חיל הוא פיבוש!”… “הנשמע כזאת? נער עני נשאר מהוריו – ועכשיו גם כסף יש לו, וגם חתן הוא לר' דניאל!”…
וגרוּניה… אי-אפשר לומר עליה, חלילה, “רעות”… בתולה היא, כמו שאומר השדכן: “יעלת-חן”… בכלל – “באַרישניה” נאה היא… אין להכחיש – גם חכמה היא… קוראת היא גם רומנים, כנהוג בזמן הזה… בת אבות כפי “המוֹדה”…
ואף-על-פי-כן – שמונה ימים דבּר השדכן על לבו של פיבוש – ולמעשה לא זז פיבוש… דחה בלך ושוב…
אבל סוף-סוף גמר איזיק-מיכלס גם שידוך זה בכי טוב.
“כי טוב” – שלא הספיק הבחור פיבוש לשאול בעצותיהם של אחרים ולשמוע מה יאמרו הם לו…
מתנות ותכשיטין לכלה נותן פיבוש וחוזר ונותן – וראשו סובב, חוזר והולך: יודע הוא שעלה לגדולה, ובכל זאת, כמדומה לו, שמלעיגים עליו קצת…
הוא עומד ומכה כף על כף עם גוי אחד הרוצה למכור זוג שוָרים, או פרה ועגל – ובא חברו ומכה כף על כתפו ואומר לו:
“ומה, אחא פיבוש, אתה יודע כבר לברך על המזון במזומן?”…
וכשהוא נכנס לביתו של המחותן הכל נוהגין עמו – איך? כמו עם תינוק דלא חכים, כלומר, רואים אותו כאילו אינו…
המחותן אינו בוש בפני החתן לקרוא את המחותנת: “בהמה זקנה”… המחותנת עונה על ברכתו של פיבוש: “שנה טובה” לתוך המעשנה של התנור – בלי שום הסברת-פנים…
והכלה גופה, – היא לכאורה שמחה, שכּן היא שוחקת כנגדו. אלא מכיון שהוא נכנס – הרי היא צריכה “לילך לאיזה מקום”… נותנת לפניו כוס תה, כנהוג, עם שני תופינים על קערית של זכורית, אומרת לו: “שתה” כשעיניה שוחקות לתוך עיניו, – ומיד היא פושטת לו יד בחכּוּך אצבע בסתר כפו (כך, כנראה, המודה…), אומרת לו: “שלום, פיביל!” – ועוזבתו על התה והתופינים בבדידותו…
והמשפחה כולה?…
גיסו החשוב, זה המלוה-ברבית, אמר לו “מזל טוב” בליל התנאים, ומאז אינו עונה גם על ברכתו של פיבוש כשהוא נפגש עמו ברחוב…
בן-המחותן, נאמנו של הפריץ, מכר ארבעה צמדי בקר של הפריץ לסוחר אחר, ולו, לפיבוש, גם לא הודיע שהם עומדים להמכר…
הבן השני, הסוחר, פגיעתו רעה, שסופה תמיד “גמילות חסד” שהוא לוֹוה מפיבוש…
רק גיסו החזן, אפרים, זהו באמת “איש חביב”, נחמד ושמח; אבל זה – אינו בוש לצבוט את הכלה לעיניו של פיבוש…
אילו היה זה לכל הפחות איש פשוט, “אחד משלנו” – לא היה איכפת לו לפיבוש מעשה זה… אבל הרי חזן הוא, והיאך אין הוא מתבייש?…
אף הכלה – נפש עליזה… תמיד היא שוחקת ושוחקת…
היא אמנם יפה היא בשעה שהיא שוחקת, אבל למה היא שוחקת תמיד? וכי איזה דבר מגוחך היא רואה בו, בפיבוש? – כמדומה לו שמגבעתו יפה ונקיה ומיושבת על ראשו כראוי… גם בגדיו תפורים על-ידי הטוב שבחייטים, גם שרשרת זהב, מודֶרנית, תלויה משעונו…
לפי דעתו של פיבוש אינו נאה שתהא הכלה שוחקת והוא יהא יושב כגולם, ולכן – הריהו שוחק גם הוא…
כלומר, לא שהוא שוחק מתוך גרונו, אלא שהוא מרגיש ששחוק של שטות מרחיב את פיו כל אותה השעה שהוא בבית המחותן, עד שלסתותיו כואבות ואזניו לוהטות כאילו מרט אותן מי שהוא…
ורואה פיבוש את עצמו כאַיל זה המתלבט בתוך עדר של בקר…
אך באחת היה מתנחם פיבוש: תיכף בשבוע הראשון לאחר החתונה יהיה לו בעל-הבית בפני עצמו; שישכור לו דירה נאה, יקנה לו כלי בית יפים, – והוא והיא ישבו להם שם לבדם… לבדם כשתי צפּרים בתוך קינן, ולא יהיה עוד בפני מי להתבייש…
והנה הודיעה הכלה חפצה, שיקשט להם רק חדר אחד – ודווקא בבית אביה…
ולמה כך? –
בשום אופן אין גרוּניה מסכמת לעזוב את בית הוריה; כי מה לה דירה מיוחדת? – הלא תמות שם משממון ומיראה בלילות. פיבוש – כל ימי-המעשה הריהו כמעט תמיד בדרך, נוסע מיריד ליריד שבסביבה, – והיא, איכה תשב ואיכה תלין שם יחידה? וכי אין מקום לשניהם בביתו של אבא?
אכן, צדקה ממנו; שבאמת, יש ויש מקום בביתו של החותן – תודה לאל. הדירה מרווחת… אבל לבו של פיבוש אומר לו, שאם ידור עם חותנו, תהיה גם הוצאתו כפולה ומכופלת, והחותן והחותנת יאמרו עדיין שהוא ניזון על שולחנם…
ולא עוד אלא לא נוח לו לפיבוש לישב יחד עם ר' דניאל אל שולחן אחד… חותנו כמה מיני זמירות הוא יודע לשבת, והכל על-פה, – והוא, פיבוש, אין הוא יודע אפילו איזהו מקומן…
ישב וידום? – ומה יאמרו הבריות?… יזמר גם הוא? – והרי אינו יודע שום ניגון בעולם, ובפרט אלו של חמיו, שכולם הם במיני גלגולים וסלסולים שאין גרון פשוט מוכשר להם…
ידבר, יספר על השולחן? – עם מי? והם הרי אינם מבקשים לספר אתו לא בעסקיו ולא בעסקיהם…
מיוחסים הם, יהודים מעודנים, ומנהגיהם נאים… אבל הש“ץ אפרים, חזן בעל-שם זה – כיצד הוא צובט את גרוניה כעם-הארץ סתם, כחייט, כ”כלי-זמר"?! – – –
כערפל לעיני פיבוש – ואין הוא מבחין ברור במה שלפניו…
הביא פיבוש לכלתו מתנה חדשה – שלשלת ארוכה של זהב עם מדליוֹן – שאבן שוהם משובצת בו. עשתה לו גרוּניה קורת רוח באותה שבת – שבת “נחמו” היתה – והלכה עמו לבקר בבית גיסה אפרים החזן.
החזן כדרכו התחיל צובט את גרוּניה משום חבּה…
ראתה אחותה של גרוּניה, אשה חולנית וירקרקת, – והתחילה מקללת את פרנסתה השחורה, את החזנות…
“אלמלא פרנסה חשוכה זו” – אמרה לבעלה מפורש: “הייתי עושה לך ‘סוף שחור’ עד שהיית בוש להראות פניך בחוץ… ידעו הכל שאתה… אתה… אלא…” – והיא מפנה ומביטה בהבטה חדה של עיניה הבוערות כלפי פיבוש: “אלא… ‘השור הזה לשון ארוכה לו ולתקוע בשופר אינו יכול’…”
יושב פיבוש וכתלי הבית זזים לעיניו, וכאילו הריח בחזרת חריפה… אף אזניו לוהטות – ושפתיו צוחקות, מתוחות וצוחקות…
גם גרוּניה אך צוחקת, צוחקת כדרכה מטוב לב עד ששלשלת הזהב מטלטלת על שדיה… ומכה היא על ידו של החזן בלי שום דרך ארץ כלל:
“חדל, אפרים!” – היא אומרת גם בשעה שזה לא ניסה אפילו לצבטה כל-שהיא…
ברם, אך צחוק היא עושה לה בכך – ואינה משגיחה באחותה, המתרעמת על לא דבר, אלא מפני ארס רע שמפעפע בה…
אבל…
אבל – הרי גם לאחר החתונה לא יהיה פיבוש בביתו כל ימות החול…
ומה יאמר? – יאמר הוא שאינו רוצה בכך?… ומה יאמרו הבריות? “כשהרב מתחתן עם הבלן – הבלן נעשה מיוחס”…
“השור לשון ארוכה לו, ולתקוע בשופר אינו יכול”… מחטט הוא פתגם זה תוך פיבוש, והוא מביט מתוך חיוך על הכל – ואינו מבין איזו שייכות יש בין זה לזה ובכל מה שהוא רואה כאן…
ספרי נוטין… צורתו של מונטיפיורי… האשה החולנית והירקרקת מכה את הטף הצרים על השולחן ורוצים לחטוף מן ה“כבּוּד… לשון ארוכה ושופר אילם… ואפרים חזן, שכפּה של משי על תלתלי ראשו הרכים ועל מצחו הלבן… והניגון שהוא מנגן כדי לבדח את הדעת – כמדומה לו לפיבוש שמין “דבר” הוא זה ל”ימים נוראים"…
וגרוניה מנצנצת בתכשיטיה, שוחקת ונותנת ריח בתמרוקיה…
וכל אלה יחד איזו שייכות יש להם ביניהם, ואיזו שייכות יש לו, לפיבוש, לכל אלה ביחד?…
מסתכל פיבוש בשעונו, וחוזר ומסתכל: באיזו שעה באו לכאן? אין הוא זוכר… ובאיזו שעה יהיו יוצאים מכאן? אין הוא יודע… אך לסוף הנה זה נתנה גרוניה את פּאֵרה על ראשה, – ועמד פיבוש אצלה לצאת, – ובא החזן, נתיצב כנגדם בכפּת המשי שעל מצחו הלבן והרך ואומר:
“שמעו, בנים, ‘דבר’ חדש!”
והוא מתחיל לזמר בקול נעים ודק:
“הַבֵּן-הַבֵּן… יַקִּיר לִי-יִי… אֶפְרַיִם!…”
ועיניו של אפרים-חזן משתמנות, ופניו מתמלאים רוך, חנינה, בקשה ורחמים… והוא מוציא את המלים מבין שפתיו, מוציאן באצבעות ומושיטן ונותנן במתנה גמורה:
"כִּי, מִדֵּי, דַ-בְּרִי, בּוֹ,
זָכֹר, אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד –
אֶזְכְּרֶנּוּ-עוֹ-ד!…"
ועדיין הוא מוסיף ואומר, מושך בניגון ובנעימת קול דק:
“אֶזְכְּרֶנּוּ-עוֹ-ד!”…
ועוד הפע-עם עונה לו, מ-שיב ואומר ‘אַלט קט-ן’:
"הַבֵּן-הַבֵּן… יַקִּיר לִי-יִי…
אֶפְרַ-יִם… אוֹי, אֶפְרַ-יִם!…"
וגרוניה כבר תפסה את הניגון אף היא והריהי עונה אחריו בקול זמרה דקה ובשחוק:
“אֶפְרַ-יִם… אוֹי, אֶפְרַ-יִם!”…
… ועובר הוא פיבוש ברחוב יחד עם גרוּניה “שלו” – ומלַוים אותו בדרך, לשון ארוכה ומבטה הדולק של אותה חולנית ירקרקת… ועוד הפעם: “אפר-ים, אוי, אפר-ים!” –
וכעין רעיון בלתי ברור מחטט במוחו הפשוט:
הכל בזמן הזה מתערב מין בשאינו מינו… הכל בזמן-הזה מין פרה-וחמור, סוס-ושור… והוא אינו יכול לברר לעצמו תערובת זו למה היא כך?…
… אחת היתה לו מירה’לי – גם אביה איש פשוט – אבל הוא לא זכה… כלומר, הוא דוקא זכה, זכה ביחוס נאה – ותדע לה אותה המכשפה, ינטה-בילה זו המביטה אחריהם בעָברם!…
תביט, תביט – ותמקנה לה עיניה בחוריהן! – – –
(סקיצה)
מֶנדליביץ – בנו של בעל-הבית הגון “שירד מן המדרגה” – הריהו בחור בן עשרים ושלש שהיה מתפרנס “בשעורים פרטיים” דלים ושואף לבֶּרן מכמה שנים, ועכשיו, משקבּל סוף-סוף “תעודת הבגרות”, יצא מעיר הפלך ובא לכפר, לשמש שנה ב“קונדיציה” נוחה ומשתלמת יפה, בביתו של פּוֹסיסוֹר אחד אמיד.
הבית מלא שׂבע וכל ברכת הכפר; בעל-הבית, ארקי גראבובשציק, עסוק תמיד בשדהו או בחלקת היער אשר לו בסמוך לכפר; בעלת הבית, חייקה, טובה ושמנה, עסוקה אף היא, ועל-פי-רוב ברקיחת מיני מרקחות שונים שהיא מתקינה מהם כדים וצנצנות לאין מספר; הבנים והבנות, רוב היום, חירות להם כלתרנגולים ולאַוזים הרבים שבתוך החצר הרחבה, – והוא, מנדליביץ, אין אדם נצרך לו ביותר, אבל מין אוֹטוֹריטט חשוב הוא כאן, בּוֹריס מירוֹנוֹביץ, הוא להם… רֶבֶקה, “העלמה גראבובשציק” עצמה – נערה אדמונית בת שש עשרה הנראית כבת עשרים מגודלה – היא עצמה מביאה לפניו בכל שחרית בפנים שוחקות ומתבישות, קפה עם חלות-חמאה, ביצים מגוּלגלות ודבש ריחני חדש מכוַרתו… וכל היום מרגיש מנדליביץ את עצמו בטובה ובבטלה “כגבינה בתוך חמאה” והריהו נעשה כאן ממש “נפש בריאה בגוף בריא”… יחד עם המחסור, ההכנעה והחלאה פרחו להן גם “השאלות החברתיות” שהיה משעבד להן משום מה את מוחו וכוחו על-ידי קריאה בספרים וחוברות ידועות, והריהו עתה אך “אישיות חפשית” הממתחת את קומתה נמוכה וצועדת קוממיות – וכמעט כמידת גבר מידתו… כוח גברא הוא מרגיש בכל אבריו, וכל עצמותיו תאמרנה לו: נתחדשת! ועם זה גם “חזיון פסיכי” אחד מבדחו, – ימי ילדותו נזכרים לו כאן פעם בפעם במין הרגשה שובבה ורעננה… חושב הוא לכאורה בבּרן, כלומר, בימי האוניברסיתא המתקרבים ובאים (הן עוד כחצי שנה – וחמש מאות רוביל יהיו בכיסו) – ופתאום ילדות טפשה של בר-בי-חדר הלומד אצל מלמדים “משכילים” הנקראים “מורים”, צצה לפניו, כאילו להעיד באה, כי אמנם כוח כמוס בו לעשות את עולמו, אם דרך כזו עבר והגיע כבר עד מטרתו…
חלפו ימי העוני, נמוגו כערפל שלפני אביב, ומצחק העבר לנוגה העתיד, ובהווה – שובע ובטחה וגם… רבקה! – – –
הנה זה קץ הקיץ בא, עצי הגן שבחצר נכתמים צהוב ושָני, הימים – חמימות רכה הם משפיעים, והחלב החי, קצף חמים ומתוק זה שרבקה השוחקת מושיטה לו בכוס מדדי הפרות – נעשה שמן וערב ביותר; והנה רואה הוא את הבנים כשהם באים עם קירילא, נושאים חבילות של סוּף ירוק משקשק, שקצרו באגם לסכך הסוכה – וברגע זה נזכר לו עם כמה פרטים מעשה אחד שאירע אצל אביו בחג הסוכות, ופסוק אחד התחיל מקשקש עליו עם אותו מעשה: “כי יקח איש אשה”…
– – – תמוה היה לו אז פסוק זה בלשונו – מה פירוש “כי יקח”? בידים לוקחין אותה?… ומשנתבייש לשאול על כך את הרב, שאל בבית את טשארני – קרובה יתומה שהיתה משרתת אצלם: “טשארני, כיצד לוקחין את האשה?”… וטשארני – בתולה שחרחורת בריאה וגוצה שתלתלים פרועים נופלים לה על מצחה – גחנה עליו ולחשה לו לתוך אזנו: “בקרוב תהא אצלי החתונה – תראה”… ובעיניה השחורות נצנצו זיקי סוד…
ומי הוא החתן ש“יקח” אותה? אין טשארני מגדת, וכשאבא ואמא אומרים לה: “שמואל-משה האלמן” – הריהי מורידה ראש, מעקמת חוטם ואומרת במשיכת כתף: “נוּ”… משמע, מסרבת היא בו.
ובאמת, אלמן דק וקלוש זה היאך “יקח” הוא וישא את טשארני הבריאה? – לא כן הוא גבריאל החבתן, אותו בחור בריא וגבוה העובד בתוך חצרם, זה יוכל לקחת אפילו פרה ולשאתה על גבו!…
עומד הוא גבריאל בעבודתו בתוך הסכָכה, זרועותיו מגוּלות לו עד לבית-השחי, והקבוֹריות שבהן רוחשות כבעלי-חיים מתחת לעורו… תופס הוא את הגרזן בימינו ובֶקע אלון חסון בשמאלו – חטב-חטב! – ושבבים גסים מתפצלים מתוך חריקות ונופלים, תל שבבים מצטבר וגדל לפניו, ובקיעי-אלון נעשים זה אחר זה לנסרים חלקים ומשופעים. תפס במשור – והרי זה הולך ומנסר לאשר יטהו גבריאל, מנסר והוגה בעל-כרחו רק מלה אחת בשריקה צרודה בלי הפסק, גזרים נופלים – וקרקרת עגלגלה נעשית בלי שום פגם. מהדק גבריאל חבית בחשוּקיה – והריהו נותן על קרקרתה פסלתם של חשוקי הברזל, דופק על החשוק בשתי מקבותיו, ומַרש תקיף עונה מבטן החבית ומעל קרקרתה בקול תוף ומצלתים, – ואז אין טשארני מהלכת אלא מרקדת היא בתוך הבית…
וכמה פעמים ביום באה טשארני לתוך הסככה לאסוף משם את השבבים ולשאתם לבית-העצים. ובבואה – גבריאל מהתל, והיא שוחקת ומקללת אותו בהנאה יתרה… ופעם אחת כשעמד שם הוא, הקטן, ראה שחטף גבריאל את טשארני והידקה בזרועותיו אל לבו עד שנדמה לו, לילד, כי עוד מעט תשבר טשארני ותתפרק. הידקה גבריאל, הרימה והגיע פניה אל פניו, שני הפנים נעשו שטופי-דם, וגבריאל נהם כנגדה בלחישה: “נשיקה, נשיקה, נשיקה אחת!” – וטשארני פרכסה על גופו וקראה בקול אטום: “משוגע!… חלום שחור לראשך! הרי הילד כאן!” – ותפס גבריאל סנטרה בנשיכה-נשיקה, מצץ ופתח ידיו, ונפלה טשארני כגולם על גל השבבים…
הככה “יקח איש אשה”?
ואכן לקח גבריאל את טשארני וישאנה…
יום חג היה. הכל ישבו בסוכה שבחצר לנוכח הבית וגם האלמן שמואל משה עמם. נכנסה טשארני והביאה “כבּוּד” ויצאה כשפניה מתלהטים… האלמן אומר, שרוצה הוא שתהא החופה מיד לאחר שבת בראשית: “משום רחמנות – הוא אומר: – רחמנות על הילדים, שאין מי שישגיח עליהם”…
והנה בא גבריאל כשהוא מלובש בגדי יום-טוב ועמד על פתח הסוכה ואמר לאבא: “רבי מאיר! אני רוצה לקחת את קרובתכם טשארני. אצלי ייטב לה, אצלי אין בנים…”
וכמה הבהיל זה במאמרו והכלים את הכל! – שמואל-משה, האלמן הדק, הלבין וקפץ ממקומו בפה פתוח לרוָחה…
– טשארני! – קרא גבריאל לתוך הבית.
ואין קול ואין עונה.
– טשארני!! – קרא שנית בקול צלול.
והכל עדיין שותקים.
– בואי הנה, טשארני! – קרא בשלישית בפקודה נמרצה.
נראתה טשארני בפתח הבית, כשהיא עומדת כנפוחה, ראשה מורד ופניה אדמו, הבבות נעלמו תחת גבותיהן ונראה רק הלובן שבעיניה שהוא רוחף בדמעה, בימינה – המכבּדת, ושמאלה מקמטת את הסינר הלבן… רחמנות על טשארני – למה אינו נותן לה זה שתכבּד את הבית? –
– טשארני! – אמר גבריאל והראה בידו כלפי הסוכה: – אמרי נא, שמא לא נשקת אותי אמש, כאן בסוכה זו, בחצות הלילה? נשקת ובכית?…
טשארני סככה במכבדת על ראשה כמתיראת שלא תפּול עליה התקרה…
– מה אתה רוצה “בונדירוק”?! – צפצפה פתאום אמא בצוָחה ושלא בקולה הרגיל: – שערוריה אתה רוצה לעשות בביתי?!
– רוצה אני לקחת את זו – אמר גבריאל ומשך את טשארני בידה והעמידה לפני הסוכה… וטשארני מלבינה כבַד כהה, מוריקה כעלה כמוּש, מַפנה ראשה לכאן ולכאן ומגמגמת: “הניחה… עדיין לא כבּדתי את הבית”…
– הנח לה! – נתאדם אבא בשאגת פתאום, רעד ותפס קערה לזרקה בראשו של אותו בחור… ונזדעזעה הסוכה בכל אבריה – כלונס עץ נעקר “מצורת הפתח” שלה בתנועת יד אחת עם שתי צעקות של בְעָתה מלבותיהן של אמא וטשארני ביחד… וגבריאל הרי זה מעקם עין זועמת, מניף את הכלונס ואומר: “נראה – מי יעיז להרים יד… נראה – מי יהין לגשת הנה…”
– בואי – הוא אומר לטשארני: – אינך צריכה לסמרטוטין שלהם…
טשארני עומדת כאבן דוּמם… וחבּק גבריאל את גופה הקצר בשמאלו, הרים אותו מעל הארץ – ונשאה מן הסוכה ביחד עם המכבדת שבידה, נשאה כמי שהוא נושא טלית ותפילין שלו בבית-השחי – אלא שגבריאל גם כלונס ארוך נצב לו על שכמו הימנית…
נופלת המכבדת מידה של טשארני:
– הניחה, – אומרת טשארני בנשימה כבדה: – אלך אתך…
והכל עומדים אצל הסוכה שנפתחה, עומדים ודוממים ביראתם…
לקח גבריאל את טשארני ונשאה מן החצר, כמו שנאמר: “כי יקח איש אשה”! – – –
ועכשיו, הזכרון של “כי יקח” זה מלפף את מנדליביץ בימי הסוכות הללו, – ימים מדושני עונג ומטעמים, ואגוזים חדשים ויין משומר, המעודד את הנפש, אינם פוסקים בהם מעל השולחן; ימים, שבפניה המכודרים של רבקה אודם בכורי-תפוחים משחק, ועיניה לוהטות ומשחקות, אחרי בוריס מירונוביץ יסורו וינחשו – ואין אבא ואמא רואים…
“כי יקח” – מאמץ הוא פסוק זה את לבו ומחזק רצונו, והריהו מחליט על המחשבה – הוא יקח את רבקה! יקחנה שלא ברצון ארקי גראבובשציק, כי שלו היא! מתּחילה אך נתנה והמציאה את עצמה לנשיקה גנובה שלו, ומיד היתה משתמטת ונמלטת, ועכשיו, כאן בסוכה זו, הרי היא חבּקה ונשקה אותו מאליה, דבקה בו, עמדה ולא ברחה עוד… נערה טבעית ובריאה היא, בת-כפר שהעיר בנימוסיה לא קלקלה את הרגשותיה הבריאות, היא אוהבת אותו – והריהי מבקשת את חבּוּקיו, גפּוּפּיו ונשיקותיו, והריהי עושה זאת בפשטות…
והוא, כלום הוא אינו אוהב אותה?… אוהב… שכּן הרי מחכה הוא בחרדת-לב ורעד-ידים לרגע של יחוד… וכמה, כמה הוא מדבר ומשוחח עמה. במה? – הוא עצמו אינו יודע במה, אבל תמיד הוא מדבר עמה – ואפילו בפני אחרים… פנים עגולים, אמנם, לא לפי טעמו הם, אבל לחייה אלו הפורחות – לנשוך אותן הוא רוצה ולא רק לנשקן! – ומי זה יעמוד להפריד ביניהם?
ארקי גראבובשציק לא ירצה בשידוך כזה, – אבל הוא גם דבר לא ידבר עם כפרי זה – ויקחנה… ובדיעבד, לאחר “לקיחה”: – התר נא, בעל-גוף, את צרורותיך, ושלח את הזוג יחד לבּרן, וחמיו של דוקטור, אתה ארקי, תהיה!
יקחנה – כיצד? הוא ישכור עגלה, ובלילה אחד, או אפילו ביום אחד, בשעה מוכשרת לכך, ישב עם רבקה ויסע מכאן. ירדוף אחריהם ארקי – ומה יעשה לו? לבית-דין יקראנו? בעל כרחו יסכים, ובלבד שיאסוף את “החרפה” ושיהיו קידושין “כדת משה וישראל”…
והיא הרי הלוך תלך אחריו, שכן אוהבת היא אותו, ובכל שעת הכושר הריהי מזדמנת לפניו להתיחד עמו. עוד מספר יחודים כאלו, ויגַלה לה את עצתו – ותסכים לו. צריכה היא להסכים לו בכּל. כוח גברא – הוא המושל, הוא התקיף המכריח ומכניע את האשה לאמור: “משכני – אחריך ארוצה”.
ואם לא תחליט עוד לנוס אתו, כי אז – כאן יכבשנה… כאן בבית זה יכבוש וינצח! – הנה ימי סגריר ממשמשים ובאים, אחריהם ימי החורף משעממים ולילות החורף הארוכים… ובודד הוא בית זה בקצה הכפר, ואבא ואמא עסוקים או ישנים כדוּבים במאורתם… והוא ורבקה לבדם מזדמנים בחדר אחד, והרוח תוקע ומריע ביללה סביב, סוּפת שלג כמחיצה היא עושה בינם ובין העולם כולו – וכבוֹש ונצח! –
אז יתחנן אליו גראבובשציק: “קחנה”… ואז: – קוּטשמא, תן כסף! הוצאות לבּרן תתן… גם בתך צריכה להיות בברן, ללמוד ולהתפתח, כראוי לאשתו של דוקטור!
ומנדליביץ מזקיף ראש וממתח קומה קצרה שלו, קופץ אגרוף מול פניו ומאַמץ את עצמו במאמר פוסק: – “הכוח – מוסר. האלהים – גבר אַלים הלוקח כחפצו!”
ומרגיש הוא בכוח חם שהוא מפעפע בתוכו כיין הטוב, מן בהונות הרגלים עד הלוז שבשדרה… ובטוח הוא כי בכוחו הכל יקח!
… והרי בוקר של “הושענא רבא”. הכל הלכו “לחבוט ערבות” במנין, גם האב גם האם וגם הבנים הלכו, רק רבקה ואחותה הקטנה נשארו בבית. ואף הוא, מנדליביץ, נשאר כאן… ברשותו הוא עומד. ואף-על-פי שגם “שפת עבר” הוא מלמד לבנים, אין הוא בוש שלא להתפלל אפילו בהושענא רבא. ילך לו ארקי לתפילה עם ה“גמרא-מלמד”; אבל הוא, בוריס מירונוביץ, – אין אדון לו, גבר הוא לנפשו! והריהו יושב לו בתוך הסוכה, מעביר אצבעות בתלתלי ראשו ושורק לו במין זמר, וספר פתוח מוטל על השולחן – כאילו לשם קריאה ביחידות הוא נכנס לכאן…
פינה זו, פינה נעימה, מצודדת וחבויה היא…
מקושטה היא הסוכה בשטיחי צמר מגוּונים, מעשה כפריות, אבל יפים הם ומשעשעים בגוניהם את העין. פירות גסים – תפוחים אדמונים עם חבוּשים זהובים – תלויים מתחת לסכך. השולחן מכוסה מפה לבנה ועליה שטוחה לאלכסון אלונטית מרוקמת, מעשה ידי רבקה – אכן, היא אינה חסרת-טעם אסתטי מטבעה, ואירופה תועיל להתפתחותה… ובטוח הוא, כי עוד מעט ותבוא לכאן. אי-אפשר לה שלא לבוא לקבל נשיקה של שחרית – –
והרוח מעלעלת בעלי-הסוף של הסכך, התפוחים והחבושים נותנים ריחם, ופושר הוא הבוקר ורטוב עדיין מטל… דמיונות של שדות, גנים והרים מרפרפין לפניו – והוא רואה את עצמו כאילו הוא מזדמן שם עם רבקה, במקום רענן הריק מכל בריה וחפשי מיראת עין רואה ואוזן שומעת… ורגע נדמה לו, כי אדם קדמוני הוא, פרא אורב בסבך היער לחטוף את הנקבה, בעברה כאן לשבור צמאה בנחל שוטף, – נחל איתן והומה כחיה בתאַותה…
היא צריכה לבוא ואף-על-פי שהיא מתמהמהת! – בטוח הוא שחפץ-חשקו יגיע שמה אל חדרה ויכריחנה, יוציאנה ויביאנה לכאן. כוח בו, “אדם עליון” הוא כאן, – הוא עוד ימשול כאן בכל!
והוא דוחה את הספר מלפניו, קם ומַפנה עין כלפי הבית ואומר בקול נמוך וקשה:
– בואי!…
ממתין רגע –
והיא באה!
כאילו להכין את “הקידוש” באה…
– חַיָתי, יפתי! – –
השובבה! היא טפחה על ידו השלוחה אליה… כך דרכה – תחילה היא כמשתמטת ואחר-כך היא מתדבקת בו, מטילה ראשה על כתפו ואומרת: “הרפּה… הרפני נא…” – ונשימתה חמה, בוערת…
הוא חוסם לפניה את הפתח – והיא שוחקת… לבו רועד ורוקד, וכעלוקה בו מוצצת… וראה נא –כמה נתאדמה זו, כמה נתביישה! הוא מכיר בה, מה לה – גל של חשק שטף בפניה… הוא זה טועם טעם הנשיקה החמה שהיא עתידה לנשקו – בשפתים או בצואר? –
– הניחה!… מה לכבודו?… אדון מנדליביץ!…
והיא נדחקת אל הזוית כמתיראת – כך! – לקַקֵט היא אומרת… פסיעה – ונתפשה בתוך הזוית – וסטירה צרבה! – מכת לחי? – – –
האב, ארקי עצמו כאן – מתמיה עינים עגולות ומבליט כרס, נופח בשפתיו ונושם כקַטָר רותח… סככה רבקה בידיה על פניה וברחה… הכל רופף ורוקד, וזיקים ועיגולי-אש פורחים. העינים קודחות בחוריהן כגחלי-אש, והוא רואה, שאַרקי – הטלית תחת אזרועו, הלולב וקופסת-הכסף של האתרוג בידו, ושוב מתנשאה ימינו כלפי פניו – וסטירה מצלצלת… טפיחה ששמע יותר בקולה משהרגיש בהכאתה – ולסתו נדמתה לו כהר עטוף ערפל… רואה הוא אותה בעינו זו שכהתה ונצטמצמה – והריהו מתעורר ואומר: “אֶטוֹ צ’טוֹ?” (זה מה?)… והנה זה הלולב, הלולב מצליף על פיו, נוקש ושורט על פניו, מצליף על ראשו, ועל ערפו, מצליף – וקול נושם ושואף עונה על כל צליפה וצליפה: " אטו צ’טוֹ… אטו צ’טו… אטו צ’טו…"
– וואָ-אָן מביתי!!
הוטל אל דופנה של הסוכה שנתנודדה, וכל קרביו טולטלו בקרבו מן האגרוף שהמם אותו בערפו:
– קירילא! השלך תרמילו מן הבית!
שמע את הפקודה – והוברר לו שהוא צריך לעשות מה כדי להציל את כבודו, ואינו יודע במה?…
… לבדו נשאר. עומד הוא מחוץ לסוכה – והמשרת מוציא לו את מזודתו וכובעו.
הוא שׂם את הכובע בראשו, לוקח את המזודה – תלמידיו עומדים תמהים ונבהלים – והוא יוצא מן החצר…
ברחוב – המשרת רץ אחריו – ואיכה יִמָלט?… הדביקו המשרת, נתן לו אימפּריאַל זהב – שכר חצי חודש, – והוא לקחו ונתנו בכיס…
“כי יקח”… – נאמר במוחו המטושטש, והוא הולך.
“כי יקח”… – נאמר שוב – והוא עומד.
“כי יקח”… – מתגרה בו אותו פסוק, והוא נס…
הַלָה ידו אחת עסוקה בטלית ולולב ואתרוג, רק יד אחת פנויה לו – והוא, היאך נתן לה לעשות כך בפניו?… מה עשה אז הוא בידיו שהיו שתיהן פנויות?… והלולב – הו, אותו לולב וצליפותיו! – –
“כי יקח”… – הוא לקח, לקח את המטבע של זהב… ולאן ילך? למי יפנה? – איפה יש למצוא עגלה לנסוע מכאן היום?…
רק עכשיו הוא רואה עד כמה אין הוא בקי בכפר…
והוא עומד, ושאלת “לאן” לפניו עומדת ובוערת…
בידוע, ששלמה המלך היה מכיר בשיחת חיות ועופות, שיחת דקלים ושיח סוד כל היקום אשר בארץ. מפורסם הדבר וכל בר-בי-רב יודע זאת.
ומכאן משמע, שכל הקיים וכל היש שבעולם לשון ודבּוּר יש בהם, – אלא שאין אנו בקיאים בלשונות אלו.
שמוע נשמע – הומיה התבל, ואנחנו אך כחרשים נתהלך בה; שומעים אבל לא מבינים…
ואדרבא, צא ולמד שפת לועז אחת של אלו!
שומע אתה, למשל, “קוּקוּריקוּ” זה של התרנגול בשעת שחרית, – תאמר, תרגומו בלשוננו: עוּרוּ התעוררו; אבל בצהרים שוב רק “קוּקוריקו” הוא אומר, ואיך תפרש את זה ותגידו בשפת אדם? קוקוריקו אחד – והוא לכמה פנים נשמע להם, לתרנגולים. היאַך? סוד שלהם הוא זה, – והאדם בינה של שׂכוי אין בו, ואינו אלא כחרש ושוטה בפני תרנגולת שבחצר.
או בבין הערבים – עובר אתה ברחוב, והנה דרור אחת מועפה אליך, צפצפה, נתעופפה, מעל לגגות התנשאה – ושוב אלי, ממש אלי תטוש, כמעט שנגעה בי בכנפיה! – ושוב שרקה מה בצואר נטוי, ושוב למרומים כחץ שלוח טסה, סבּה, שרקה שם פעמַים – ויחד עם חברתה שוב אלי, – יחד הן נופלות ביעף לרגליך: “תפוש!” – ימינה, שמאלה, שמאלה ימינה: “צוויץ-צוויץ!” – ושתיהן נגוזו…
ומה באו הללו לבקש ממני? אם לאיזה מקום מופלא שמחוץ לבתים קראוני לשם מה? או רק גרה התגרו בי השובבות לאמור: “ולך יש כנפים כשלנו?” – לעוג לעגו לי ו“צוויץ צוויץ” כינוני, כלומר: “זוחל עפר” בלשונם – –
אבל הדרורים הרי גם זו לזו “צוויץ-צוויץ” יקראו – ואתה לך דע לשונן מה היא?
ושוב שחרית. עורב על גג ביתה של שרה האלמנה עומד וצורח. נשתתק, נסתכל לכאן ולכאן, הכה במקור על הגג אחת ושתים, ושוב: “קרע-קרע”! – ופרח לו.
מה ולמה צעק כך? אומרים: עוף שחור זה לרע הוא מבשׂר. ומה נבּא לה לעניה זו? אם על דליקה שתפּול בביתה? או שזאבים יאכלו את פרתה האדומה שלאלמנה זו? או אפשר אך הזהר הזהיר העורב ליוסילי בנה שלא ילך היום לחדר, כי הרבי כועס וברצועה ילקהו? – –
אבל למה הוא מבשר ולמה הוא מזהיר ואומר – ולשונו אינה מובנת לנו? –
עולם תמוה: בריות – וזה לזה דבּר ידבּר ואין איש מבין שפת רעהו…
אכן, העיר בהמונה – בשאון חברים וברוב לימודים, בעול תורה ודרך-ארץ שבה – משכחת את השאלות הללו. אבל בכפר – משבאתי לבית סבא וסבתא, אבות אמי שבכאן – נתקעתי בשאלות לשון אלו, ובכל כוח חתור אחתור אל פתרונן.
אומרין: “יגעתי ומצאתי – תאמין”; והנה כל היום לשונות מלשונות שונות אשמע, לועזיות לאין מספר, וכשמעי כן אבקש את פירושן, מתיגע במחשבה על הדבר – ואף אמנם דומני, לפעמים, כי עוד מעט ואמצא מה…
ולפי שעה אני מבקש.
בגן, בצל האגוזה הפורשת כפות עד לארץ, אני יושב עם שפרה, דודתי העלמה. היא רוקמת את רקמתה ומספּרת. לשונה מובן, והמעשה, שהיא מספרת, באמת יפה הוא עד מאד. אך אני אפילו אז, בשעת ספּוּר זה, בעודי נשען בערפי על ברכיה של דודתי, – עיני נתונות בסוכת האילן הירוקה ובנקודות של תכלת-השמים הקורצות פעם מפה ופעם מפה – ובמה אני חושב ומתבונן בשיחת העלים המתחרשים עלינו…
שיח להם, שיג שאינו פוסק מביניהם – וברור לי שהללו מדברים, ולא רק בקול אלא גם ברמזי צללים ובריח שהם מזלפים… ומה הם מספרים? –
האשאל לדודתי? – אך מה תענני נערה זו? כלום שלמה המלך היא שתדע?
אבל הצפרים, ברי לי, שהן ודאי מבינות בשיחת דקלים, – שהרי כל כך שנים בין העפאים משכנן, ויומם ולילה את לחשם תשמענה.
וחשוֹב בדבר: הצפרים – אזניהן היכן הן? ואף-על-פי-כן הרי שומעות הן ושומעות. כי הנה נתנה דודתי קולה בשיר (נעים קולה ודק אף הוא כקול צפּור) ומיד צפּרים מֵעבָרים תענינה לה בשיר גם הן. ממש לה הן עונות, בצפצוף על צפצוף הן משיבות לה, – הגם ביניהן, בין הדודה והצפרים, שיח ושיג יש?…
“מבינה את, דודה, מה הצפרים אומרות?”
“לפעמים… כשהיונים מהגות זו לזו, אני כמעט תמיד מבינה”…
“ומה הן אומרות?”
“אי-אפשר לספר זאת… השומע ישמע, והמבין – מדעתו יבין”.
ובכן שמוע אשמע עד כי אבין גם אני בשיחת צפּור שהיא! ואז מפי הצפּור אשמע ואדע גם מה שהאילנות מדברים, – עוף השמים זה יגיד לי! –
הרי אפשר…
והרי לך עוד מין דבּוּר חדש, דבּוּר שכנראה הוא בא רק לשם הלצה בלבד, – “האח! האח!” קראתי בקול, וממולי מבין הגנים קול כמעט דומה לקולי עונה ברור ואומר גם כן: “האח! האח!”
יודע אני ויודע, כי זה אך קול ההד הוא, – אבל ההד הלז מה הוא ומָן הוא?
יש לחשוב, שהאילנות, אם כי פה אין להם, אך ברצותם מדברים הם גם בלשון אדם: “ראה בן-אדם – הם אומרים לי – אנו יודעים לדבר גם בלשון שלך!”…
ואם כן, אדברה נא גם אני בלשון שלהם, של עצי הגן!
“שששש!” – אני קורא ושונה להם, ולכאורה, בלשונם ממש. אבל האילנות, דבּוּרי זה כנראה אינו משמע להם כלום. –
שותקים ושום תשובה אינם משיבים לי…
והנה דומני שמצאתי אחד, שהוא באמת יודע לדבר עם האילנות כדבר איש עם רעהו.
בוא וראה:
במגרש הרחב, שבאמצעו של הכפר, מקום שנדנדת-הקהל עומדת בו, – שם, מן הצד, אצל בית קטון ונושן הנוטה לנפילה, שם אֵלה עבותה וענֵפה תפרוֹשׂ צל עפאיה הרחבים. ספסל קטון של קרש עשוי תחתה, ועל אותו ספסל – זקן אחד כפרי יושב תמיד.
זקן תמוה הוא זה: חיגר הוא וכל אבריו רותתים בו, הקרחת שבראשו אדמדמה ומבהיקה, לסתותיו נפולות לתוך פיו, ונראה תמיד כלועס מה, בשעה שהוא תוסס בלשון עצים: “ששש”… זקן עני ודל, אלא שזקנו המגודל ממה כסף טהור, ושנותיו, כנראה, כימי מתושלח, – ומה לא יכול אדם ללמוד ברוב שנים?
והנה יושב הוא לו, משענתו וכלבו, הזקן אף הוא, לרגליו ינוחו. לבדו הוא שם כל היום ואין איש עמו. ומה מעשהו שם באותו מקום? – הוֵי אומר: מכשף הוא. מכשף השומע בשיחת דקלים; ואותה אֵלה זקנה ודאי מספרת לו מה שהיה ומה שיהיה בכפר זה, ואף הוא לפרקים לחוש ילחש דברו בנהימה חרישית – ולמי הוא מדבר שם אם לא אל האֵלה?
כן, שיח ושיג להם נסתר…
ואני זה פעמים אחדות ניסיתי להתגנב לשם, כדי לשמוע שיחתם מה היא. מתגנב – וחוזר מיד. מתירא אני… דומני, אותו זקן, כמו שהוא יושב לו במנוחה ומביט ארצה, יכול הוא להעלות עלי במבט זה – נחש פתאום מבטן שאול, ונשכני… וראֵה, גם הכלב שלו, זקן אשמאי ממועך זה, – נותן בך עין מלאה דם, כמתרה ואומר: “אל תתגרה, קטון, ברע”…
ואני חוזר והולך לי אל הדודה שפרה. –
מהרהר אני בדודתי הצעירה זו, ודומני, כי גם ממנה העליזה איזה סוד כמוס נודף… היא גם בקלפים תנחש, ועתים היא משתתקת פתאום כמקשיבה מה מרחוק… צריך לחקרה. – ואפשר אמצאנה שעה זו כשהיא מדברת עם היונים…
ואם לא – במחבואים אשחק עמה!
משחק זה, המחבואים – מודה אני על האמת, כי עַזמִדוב הכלב חכם הוא ממני לאותו דבר. – נתחבאה הדודה – ואני אובד עצות, איכה אבקשנה? דומה כאילו עשתה לה זו כנפים – ואינה עוד כאן במציאות כלל… והנה שואל אני לעזמדוב, והוא – בקפיצה אחת מצאה!
היא מתחבאה, עזמדוב מוצאה, ואני רץ ורודף אחריה לתפסה. – אבל שפרה גדולה זו אך כצפּור דקה היא קלה, כעכבר קטן מהירה ונמהרה; הנה-הנה אדביקה, כמעט-כמעט אגע בה, אך טפח, אך אצבע אחת ואחזיקה – איננה!… פתע חלפה, – רק רחש נפנוף שמלתה נשאר – ואני נופל בפישוט ידים ורגלים!
אבל לא! לא לעולם תמָלט מידי! אני קם ורודף אחריה שוב – האח, החזקתיה!… ולמה אין היא מרגישה בי?
היא אינה נותנת שוב דעתה עלי, שאני מחזיקה וקורא “תפסתיך”! – אלא מביטה היא מעל לגדר וקוראה:
“אמא! הנה חיים-מאיר בא!”
בא, חיים-מאיר זה – וכל המשחק בטל, – מי קראוֹ?…
חי אני! דודתי שוב אינה רואה אותי כלל… האם קטונתי כל כך בפני הבחור החתן הזה שגובה ענק גבהו? – אומַר נא לה, לשפרה זו, שתשים משקפים על חטמה, אם עיניה אינן רואות אות קטנה שכמותי!…
שמחה היא על החתן – ולשמחה מה זו עושה?
הוא אמנם בחור טוב – אבל הטוב לשכוח כך נער קטון וגר שנטרד לכפר, בשביל איש גדול, בחור גבּוֹר וחזק שכזה? – מה נטפלה לו כך?
ברוגז אני על שפרה זו.
וראֵה, היא עדיין מנשקת לי. למה פתאום? נוסעת היא מכאן… למה? – מחר תשוב… והוא הוא שהשיא אותה לכך! –
אותו בחור לוקח אותה בעגלתו העירה…
אַי! היך יכלה הדודה לעזבני לבדי בכפר? תשוב – ולא אדבר עמה. יום שלם לא אדבר לה – ותדע!
בדד אני מתהלך בחצר, בגן וסביב הבית… אנה אבוא? מי ישיחני?
עזמדוב – אף הוא אינו. הוא רץ כמשוגע אחרי שפרה זו. קראתי לו – ולא שמע לי וברח אחריה…
בדד…
זקני – בשדה הוא מאז הבוקר עם לַעֲזָר המשרת. וסבתא טרודה בגן עם המשרתת, מרקחות היא רוקחת שם היום בשביל משתה החתונה, – ואני מר לי מר…
לולא המרקחת המתוקה, קצתי בחיי כיום הזה!
אבל הן לא כל היום תאָכל מרקחת, – והרי אני יושב רכוב על הגדר ומסתכל בכפר.
דומיה, לכאורה; אבל שב והקשב, – יש קולות; וכל קול בוקע ועולה בודד לו מתוך הדממה.
מה פעה הגדי?
מה תנהמנה היונים?
מה יזמזם החסיל?
מה צהל הסיח? ומה ישרוק הצלָצל?
עגלה לא משוחה – וּשמע, אף זו מודיעה צערה בקול ובדבּוּר, על כל הכפר תשרוק תריע: "וי-וי-ואבוי!… "
לשונות –
יותר משבעים לשון אתה שומע בשעה אחת בתוך כפר דומם, לכאורה… וחשוֹב: כל כך לשונות בעולם – ואדם אין שידבר באחת מאלה. –
וגדולה מזו: האדם איננו מבין ללשון החי, והחיה והעוף הם מבינים מה מלשון אדם! תקרא לחתול – והוא בא אליך: “מיאוּ”– הנני; תשרוק לכלב – והוא רץ אחריך, תאמר לו – ופקודתך ימלא; תרנגולים טפשים – אף הם לקריאתך יזָעקו עליך; הפרה – צָוַחת לה, והיא בעינים גדולות תביט בך: “מהה?”… ומושקא בעל העגלה, למשל – הרי בעיני ראיתי, בנסעי עמו הכפרה, כי אל סוסיו דבר ידבר. כל הדרך הוא דבּר להם… ומשמע, יודע הוא הסוס שפת בעליו! והבהמה והחיה שבבית הקרקס – הרי בעיני ראיתי כי מכירים הם בלשון בני אדם כאדם ממש – –
ומדוע זה, רבונו של עולם, לא ילמד בן-האדם לשמוע שפת הבהמה?! כלום טפש הוא ממנה?
הנה בני ישראל שומעים שפת הגויים, ואין הגויים מכירים בשפת יהודית – ולמה? כי הם לא יחפצו בה. וישראל, משהם חפצים, הרי הם שומעים שפת הנכרים.
עכשיו – אם אני חפץ, חפץ מאד לדעת שפה נכריה אחת, לפחות אחת – הרי סוף סוף אלמדנה!
אלמד לשמוע ולדבר, לא אחת משבעים לשון שבני אדם משתמשים בהן – הללו, לכשאגדל אלמד עוד – אלא מה? רוצה הייתי לשוחח, למשל, עם החסידה שעל ראש הגג!
“לַק-לַק-לָק!” – אומַר לה. “לק-לק-לק!” – תען לי אף היא אמריה ותספר לי מכל אשר ראתה בארץ ישראל ובמצרים, וממצרים ועד הנה!…
ועכשיו, צא וראה, כמה נאה הוא נער קטון המהלך יחד עם חסידה גבוהה גדלת חוטם – ושניהם מסיחים ומהגים בלשון-חסידות זה לזה! –
בימות הקיץ עולה אני אל קִנה. אשב ואשיח אגדה נאה לגוזלים הקטנים המצפצפים. הם אינם יראים מפני – שמעו לשוני והבינו שאיני מתכוון חלילה לרעתם. אדרבא! הם אמרו לאבות: “לכו, אבא ואמא, צודו לנו צפרדעים, ובתוך כך ישב דוד זה עמנו וישיחֵנו!”
וביום של סתיו – אני יושב כרגיל בבית רבי, והנה חסידה ובניה באים ומתדפקים לקחת ברכת פרידה ממני לדרך…
“שלום לך! חיה בשלום, שמואליק!” – הן אומרות לי.
ואיך נתפלאו הרבי וכל חברי יחדיו! – יביטו יתמהו, ואני דובר:
“לק-לק-לק, חסידות טובות! לכנה לשלום! וברכנה לשלום את עמינדב בן דודי שב”ראשון-לציון" – אל נא תשכחנה!"
אומרים צעירי החסידות: “כן, כן, שמואליק! – אנחנו נבנה את קִנֵנו שם, על בית אבותיו של עמינדב זה, ונספר לו את הכל על אודותיך. נספר לו, כי למדת לדבר חסידות וכי כבר לומד אתה “שמואל בית”, וכי בכפר היית, וכי הדודה שפרה נעשתה כלה למזל טוב – את הכל נספר”.
ואומר הרבי: “מה אומרות הן החסידות, שמואליק?”
ואני שמואליק מתרגם לו את דבריהן.
הרבי: “ושאל נא את חסידותיך, שמואליק, אם אפשר לשלוח בידן אגרת אל מעבר לסמבטיון, לעשרת השבטים?”
אני: “לק-לק-לק – זוכרות אתן מה שספּרתי לכן אז על הגג, על היהודים האדמונים, שמעבר לסמבטיון המגלגל אבנים?… לק-לק-לק – אם אקשור מכתב ברגליכן, תביאו אותו אליהם?”
החסידות: “לק-לק-לק – בבקשה, בבקשה! גם תשובה משם נביא לכם לשנה הבאה, אם ירצה השם!” – –
אני: “אי, חסידות, חסידות יקרות! ומפני מה אין אני יכול לעוף כמותכן?”…
החסידה האם: “לק-לק-לק! זכרתי לך, שמואליק, חסדך עמנו בקיץ זה, – ובקיץ הבא, אם ירצה השם – לק-לק-לק, אגלה לך סוד התעופה… אז כנפים תעשה לך ככנפינו – ויחד נעוף… על שדות ויערים, ערים וכפרים, מדברות, ימים והרים – רומה רומה תרחף, – נעוף, נדאה – יחד נדאה לשנה הבאה בירושלים, ידידנו הטוב! – והיה שלום!” – –
ובכן, אלכה נא למקום שהחסידות מהלכות בו – – ונתחיל בלימוד השפה.
והחסידות היכן הן מהלכות? מחוץ לכפר, באָחו על שפת היאור, מקום שהסוּף גדל – לשם הן עפות תמיד.
וראֵה נא, הו, גם ראֵה! – הרי באמת שתי חסידות מטיילות שם! – אחת נשקפת לעברים, מקור ארוך כחליל תשלח לכאן ולכאן, ואחת בודקת מה בין העשבים – ועוד אחת! על שפת היאור, במימיו ממש היא נצבה לה על רגל אחת, ומקורה האדמדם נטוי בכונה רבה המימה…
הו, בני עוף נחמדים, אצילי בעלי כנף! למה, למה נתעופפתם?! כלום רעתכם אני מבקש, חלילה וחס? שובו, שובו נא ואחזה בכם!
לא! יראות הן מפני.
צריך להחבא, – לא יראוני וישובו.
ומטפס אני על הערבה העקומה וכפופה על ראי המים, מסתתר בין הזמורות, ומחביוני זה אביטה; תבואנה חסידות ואהיה רואה ואינו נראה, אינו נשמע – ושומע…
ועד שאני ממתין לבוא החסידות, מסתכל אני במשטח מי היאור, – וכמו חלום קל יעטני, נשׂאָני. דומני, על פני המים אשוּטה, על כנפי רוח בלאט אנשא… נישא – ומתחתי עולם נאה ומשונה יזהיר כעין הכסף הממורק. עולם הפוך – שם שמים ובני-עבים למטה ירופפו, ועליהם צמח השדה כולו הפוך, ישלח זמורות, ינודד נטישות ושבלים –אַיֵני?…
והבהיקו ונצנצו פתאום פני המים בזעזועים, – משבצות משבצות זהב חי תתשוטטנה – האח, דגים! – עדת דגים, דגים קטנונים דקיקים שם ישתובבו. כנוּפיה אחת, גדוד אחד רב יחד חוצץ יעבורו – – ומי זה קראם כי יֵאספו כה יחד, ויחד ילכו למקום אחד? מי הזעיקם? – לדגים הרי אין קול – –
משמע, יש לשון גם בלי קול – וכלום אפשר?…
וחסידות עוד טרם תבואנה.
ארדה, אשכבה נא על הדשא, אראה אתבונן, מה ביקשה אותה חסידה שם בין העשבים? –
על כל ניע וזיז שלי – חגבים מרקדים. מפני הלאה ינתרו, ולאחר הקפיצה, אלי יהפכו פנים, מרחוק בי יביטו וינידו קרנים – הלהפחידני הם אומרים, הטפּשים הללו? –
אַי! לוּ יכולתי לומר לו לחגב בלשונו שלו: “טפּש!”
צלָצל נסתר אחד מקרוב ישרוק, ושני מרחוק יענה לו. זה שואל וזה משיב. שיח ושיג ממש אתה שומע ביניהם, שיחה שאינה פוסקת – הבי ידברו? הרי אפשר שהם צוֹוחים לי: “טפּש! טפּש!”
לטאה ירוקה – כמעט מתחת ידי עברה בבעתה, נמלטה מכפי ונגוזה כהרף עין. נס נעשה לה שלא תפסתיה בזנבה! – והיא ודאי תספר עכשיו לרעוּתה על הנס וההצלה. קול אין לה גם לזו אך דבּר – ברי לי שתדבר ותספר!
אין קול גם ל“חמורו של משיח” זה המטפס על קנה שבולת גבוה מכל העשבים, – מעלה מעלה ישאף יצור קטון ומאדם זה – למה?… אנסהו – ונראה למה.
קטפתי את הקנה והפכתיו על ראשו, עיקרו למעלה ושבלתו למטה, – וכמה משתומם ומשתאה עמד חמור קטן זה! כיצד? הוא למעלה ולמעלה עלה – ואינו אלא למטה… מה זה? –
חוזר הוא לעלות. עולה, עוד מעט ובראש העיקר למעלה יהיה – אבל, שוב מעשה להטים, והוא שוב למטה הוא!… ושוב עומד הוא וחושב – מי הוא זה העושה לו כשפים אלו, שכל למעלה שלו אינו אלא למטה ולמטה?
ושוב הוא חוזר, ושוב גם אני חוזר, ושוב – עליונו למטה – –
דומני, עכשיו מתחיל אני להבין מה זה אומר אל לבו, ואם כי הוא אינו דובר…
הנה נראה, מה מבקש הוא כל כך למעלה? יעלה לו! – עלה. עמד למעלה – ומה עשה שם? התנפל למטה…
כטפּה נפל פתאום ובבין העשבים נתעלם –
ומה למדתי מזה? – לא כלום…
וגם זה הרי ספּר יספּר לחברו מאורע פליאה זה שקרהו בדרכו עם עץ קסמים אחד – ואיך, ובאיזו לשון יגיד זאת?
לא! – לשון שאינה נשמעת לאוזן, דבּוּר בלי קול, זה של דגים ושל לטאות ונמלים ושאר רמשים, כחמורו של משיח זה – לעולם לא תלמד! ולואי שאלמד אחת מן הלשונות הנשמעות, אלו שקול ודברים יש בהן.
ומי משמיע קול?
קול שאון הסוּף עולה – כל החוּשה מלאה תשואות!
טוב; הסוּף הן לא יברח מפני – ואליו אבוא, וכדברו אולי אציל מלשונו דבר.
אבל גם פטפטן זה, הסוּף – שומר סוד. כמעט פניתי לשם – ונאלם. שקטה כל החוּשה.
ראוני הולך אליהם – ונשתתקו כל הקנים כולם…
אעמוד אחכה לו, לסוּף בעל מזימות זה!
נתעופפה עדת צפרים גדולה בצפצוף פתאום ובפרפור גפים מסתר קנה; מתוך הסוּף נגוזה ואל חביון אחר שלו נפלה כולה – ובבת אחת נשתתקה…
וּראֵה, הקנים שם – אף לחש קל לא יתנו כאילו דבר לא נפל ביניהם… אין נודד כנף ואין נוע ענף…
ושוב נתעופפה העדה בהמונה ושוב בחשאי כרגע נסתתרה. מתעופפה ומסתתרה, מסתתרה ומתעופפה, מפה לשם ומשם לפה – והסוּף כאילו הוא ישן ואינו יודע כלום; הוא מסתיר סוד כל העשוי בתוכו…
אכן, שומר סודות הוא זה.
אם כן, בהחבא אבוא אל בין הקנים, ולא יראוני. בתוכם אסתר, אשמור, אארוב לסוד עד אם אשמע מה.
ועל ארבע כחית השדה כן אהלוכה, אתגנב חרש אל החושה – נסתתרתי.
…“הס, הססס!” – מזהיר קנה את רעהו.
“החשו, החשו – פה הוא” – עבר קול לחש על כל החושה.
“העודנו פה?” – שואל קנה אחד גבוה שציצת ניצה כבדה לראשו.
“הס… החשו…”
“ומי הוא זה?” – שואל חרש קנה אחד רך ודק הכופף ונשקף אלי מסתרו.
“הס… הס…”
ובלי קול, מבלי ניד עלה, אך את ראשיהם מלאי הניצה ינידו עלי. בניצה רכה ונפוחה זו מרמזים הם עלי, למען ידע כל הסוּף:
“כאן, כאן הוא… החשו…”
ועושה אני את עצמי כישן. אעצום עיני ואשכבה – אולי ידברו אז.
“הוא ישן? הוא נרדם?” – לוחש האחד מראשותי.
ואני משער שברגע זה, ודאי הכל כופפים ראש להסתכל אם באמת ישן אני…
מתלחשים עלי:
“יצור זה רק בשתים הוא מהלך וכנפים אין לו…”
“אבל שתי רגלים תלויות לו לצדיו כזנבות”.
“חי-חי-חי-חי! רגלים תלויות – למה הן?”
“הוי-הוי, רגלים אלו! בהן הוא עוקר, משבר, קוצץ ומחבל בנו”.
“גם ברגליו המהלכות ירמוס וישַבּרנו”.
“גם על כל החי רעתו תבוא”.
“את הדגים יצוּד ואת הצפּרים גם כן”.
“וכל חיה ובהמה שחוט ישחט המשחית הזה!”
“ורמס וטרף ואכל וחבל וכלה את הכל” –
“ארוּררר!” – נתרעם מרחוק קול אטום ועצור בזעמו.
ולמה זה איני יכול לפקוח עין? כבדו ריסי עיני, כבדו, נדבקו…
“השליכו… עוד ניצה ועוד ניצה השליכו על עיניו – נכֵּהו בעוָרון ולא יראה…”
“אוּר-אָרוּררר!” – עונה שוב הקול הנזעף.
וקול זמזום דק עונה: “ואני לתוך אזנו אבוא, אחרישהו ולא ישמע בדבּרנו” – ומיד התחיל מה מפרפר-מדגדג ברעש חלחלה תוך אזני – וי!
ונרעש וממרס זרת תוך התנוך קפצתי זועם:
“כך?!… ככה אתם מתנכלים לי? – כי על כן אַראכם מהו אדם! שמעתי, שמעתי: רגלים תלויות – וידעתם את רגלי אלו!”
ואני דורך ורומס, תופס ומשבר… בעבי החושה גם שמים אינם נראים – ואני באופל כדֶבר אהלוך… אשבר, אמגר וארוצץ כפרא מתהולל בחרונו. הקנים מטפחים על פני, משליכים ניצתם אל עיני, ואני עליהם מסתער, – נקם אשאף ואכריע.
העלי יתקוממו?
“הא לכם! הא לכם! – לא תאבו שלומי? בלשון גנבים בי תדברו? אלי תתנכלו? – פלשתים, עמלקים! הנני עליכם!”
“טוּררר-טרררח!!” – נתרגשו שמים ברעם; ואני, אני על “אויבי” בארץ אריע, בכוחי וגבורתי ארעים מלחמה, בטיט חוצות אדוּשם!
– “הָו-הָם!”
וי! – חיה שחורה חותרה, חוֹצה בסוּף – אלי, עלי היא! – אנא אברח?…
אני נכשל, מסתבך, בוקע דרך ונגף ונשרט, ואותה החיה הרעה בין קנה וסוּף תרדפני, – מפני, מאחורי – אלי תחתור, מבין הקנים תשלח לשון, תשוף, תשום כמפוח:
“הֶ-הֶהֶ! הֶ-הֶהֶ!”
“אמא! אמא!!” – זעקתי ואפול בטיט; והנה מרחב השדה נראה לי – ואני בורח מעבי הסוּף… כמשוגע על פני השדה אתרוצץ, בתוך גשם זורק ורגשי-רעם עם רמזי-ברק על נפשי מפי טורף-רודף אנוסה; והוא, השחור, אחרי ידלוק, ומתוך הרעש בהמון המטר את נשימותיו אחוש אשמע:
“הֶהֶהֶ! הֶהֶהֶ!” –
עוד מעט ובשיניו יתפשני! – ומפני החלחלה אחרי לא אביט, לבי כפטיש ידפוק, הלאה בבהלה ידפקני, ונדחף במאמצי כל אברי בזעקה אברח:
“הצילו! – אוי-אוי הצילו!”
ותפשני אחד!… זרועות חזקות למעלה בתוך הגשם הגביהוני:
“שוטה, שמואליק! – מפני עזמדוב נבהלת?” –
זה מי?!
חיים מאיר הוא זה, חתנה של שפרה – והוא מראה לי על עזמדוב השחור המרקד וחופז זנבו…
אני – לבי עוד כפטיש יכה, והגשם זולף ומתיז טפּין לתוך פי הפתוח לרוחה מנשיפה-שאיפה מבוהלה, ועזמדוב הלז – הנה נתקע בכפותיו, ומן המים בפרוק עצמות יתנער, – נתזו רביבים מעורו, ושוב סביב סביב ובלשון שלוחה מרוב חדוה ירקוד:
“ההה! ההה!”
כלומר: הביאותיו! מצאתי את הקטן! הוצאתיו מן המחבוא! –
… חיים מאיר תוך המטר על זרועותיו ישאני; אל העגלה, ששם שפרה דודתי תחת סוכך שחור יושבת, הביאני, – ובידי הדודה נתנני…
“היאך? מנין? – מה עשית פה, שמואליק?!”
מה אומר ואיך אספר? גם לבכות איני יכול. רטוב ממים אני, ובפי שיני נוקשות, כעלה מפני רוח ארעד – ובושה וכלימה אני מרגיש בתוך פני על יראָתי ועל שטותי יחד.
כי בוא וראה:
זה עזמדוב מרחוק הרגיש בי, הכירני, ומן הדרך אל מחבוא הסוּף רץ, בא ובישרני: “הָו-הָם! – הדודה חזרה! כאן היא!” ואני טפּש, גם בקולו לא הכרתיו; מקרוב ראיתיו ודברו שמעתי ואומַר, אך פרא נוהם, פריץ חיות בא לטרפני… “הֶהה! – דבּר הכלב – צא, קטן! רוץ אל הדודה! רוצה, ולא ישטפך הגשם! ההה! – מהר, מהר – שם היא!” – כך קרא, נשף בי ברוצו אחרי, ואני אמרתי: לדמי הוא שואף, לקרעני כדג ירדפני.
והרי אפשר, כי גם הסוּף שם אך טובות דבּר, ואני חינם התעברתי ונסתערתי עליו במלחמה – לא כן?
אכן, אך חרש שוטה וקטון אני, – אשמע ולא אדע מה…
ופתאום:
“טרח! טררח-טרח!”
קול יי בכוח! קול יי החריד תבל! הוא דבּר – וברעם אשו הרעידה!
וינער יי מטרות עוז, זרמי עבות נתכו, שטפו ארץ…
נשפה קרה – ומַשק המונים-המונים ממרום נפול נפל, בשטפי המים סביב רבבות ירקדו – ברד! חיצי לובן יִיָרוּ יתפוררו, ורגבי קרח יתעופפו ויתופפו – את הסוכך מעל ראשינו יקרעוּ!
ושלשתנו, אני עם שפרה וחתנה – בעגלה גוש אחד נתכנסנו, זה בזה יכבוש פנים – אל נא באפך, אֵל!
ועומד לו הסוס נכנע לגשם ולברד, כפף ראש ומקווצות רעמתו קילוחי מים זורמים,– כולו הולך מים. ועזמדוב היכן? הוא אל תחת העגלה נרעד עמד, מסתכל בעולם שנאחז ונסתבך ברשת עבותה זו של ברד וגשם –
רשת שאין לה סוף מתנערת לעינים…
“ולמה נעמוד כאן, לפני הכפר, ולא נבוא בו?” – שואל אני ברעדה.
“ואינך שומע מה בנחל?” – אומר לי חיים מאיר.
הנחל שלקצה הכפר – ידעתיו. בו אַמת מים חֶרש בין שיחים וקוצים מתפתלת; אמת מים דקה שבפסיעה אחת עליה אדלג, – אך כעת מתוך המון הגשם, רעש גדול ונורא משם עולה, שאוג ישאג הנחל כאילו אלפי כלבים וחיות רעות שם בזעף יתקוטטו – – אביט, ובעד חשרת הגשם אראה – אימה וערבוביה! – שאון גלים על אבנים כפראים יזעקו ויתקצפו –
“שעה או שעתים נחכה לו – אומר חיים מאיר – עד עבור הזעם הזה מתוכו, – ורק אז נעברנו”.
“כל כך נעמוד פה ולא נבוא הכפרה?”
“ולא טוב לך גם פה?” – אומרת לי הדודה ובחיקה תחביאני.
ולמה זה גם צחוק תצחק בקרבה?
פורש חיים מאיר ומכסה על כולנו יחד את אדרתו. שלשתנו, ראשי שניהם על גבי ראשי, יחד תחת הסוכך נחסה, והמטר זורק-תופף ממעל לנו – –
ולמה ישחקו חיים מאיר ושפרה גם יחד?
אביטה בפניהם – המה דבר לא ידברו, אך עיניהם אלו לאלו יביטו – ושוב שחוק להם.
“חי-חי-חי!”
“ח-ח-חה!”
בי נשבעתי! המה בעיניהם ידברו מה…
“דודה שפרה, אני אומר, כיצד מדברים בעינים?”
ונפלה אלי הדודה בצחוק; פנים אל פנים תצחק לי ובעיני, בפי ובצוארי תשקני, אף אמור תאמר לי:
“טפּש! – טפּש שמואליק! טפּש קטון שלי!”
ולמה? – כלום טעיתי למראה עיני? ואם טעיתי – למה זה תשקני כך? – תימה!
והנה שוב העינים הכחולות-ירקרקות של הדודה ועיניו השחורות הצועניות של חיים מאיר נפגשו, – אלו באלו הן נבּטות ונראות רק כמסתכלות בלבד; אבל – חי אני! – כי מדברות הן, ממש מדברות!
כן, כן! עוד שפה, שפה חדשה גיליתי! גם בעיני האדם יש דבּוּר, מין שפה שבלי קול ודברים – יש ויש כזו!
ואני – שפת לא ידעתי שמעתי, ושפת לא ידעתי הנה גם ראה אראה כעת… שפרה וחיים מאיר בשתיקתם הם מדברים, – והראיה, שוב הם שוחקים שניהם מטוב לב, ואנוכי לא אדע מה…
לא אדע ידוֹע – אך טוב, טוב ונעים לי בין שני “המדברים” הללו. חביב וטוב לי שבתי בין שני לבותיהם של אלו, אחד מזה ואחד מזה, בשעה שרביבים מזלפים ותופפים בלחש דק על גבי הסוכך הפרוּש על שלשתנו יחד – – וגם אני זה שוחק…
ושמא אתם יודעים – מה?
אם מפני שהגשם זה הולך ופוסק אני שוחק ככה עם חיים מאיר ושפרה גם יחד?
פוסק ומשתתק הגשם; והנה זה נקדה החמה, מבעד לעבים הציצה – ונתפרשה קשת בצבעונין של זוהר, מקצה השמים ועד קצֵהם נמתחה…
וראה גם ראה! שמים וארץ אף הם ידברו!
בחייכם! רקיע וארץ זה לזה יביעו ידברוּ!
ראוּ: בזהרורי גונים זה לזה ישׂקרו ויצהלו, בנגהי צבעים יקרצו וידברו מה ברמזי רמזים –
הארץ לרקיע, והרקיע לארץ, – וזה את זה ישמחו!
וּשמע! הן גם לבי בקרבי – חי אני, שאני מרגיש בכך! – הן גם הוא דבר ידבר! – שמוח ישמח אף דבר ידבר מה – –
הס… הכל חי, הכל מדבר – מדבר גם בקול וגם שלא בקול – ואך אלוהים יודע מה – – –
הכל חי והכל מדבר –
ואכן, חכם גדול היה שלמה בשעתו, אם הוא הכיר וידע בכל אלו השפות!
אך אני – למה אכחד? – משקידמו השׂב והשׂבה את פני בדברי מוסר חריפים (הם סברו שאבדתי בסערה, או שטבעתי בנחל) וחיים מאיר עם שפרה היו עוד מלעיגים עלי – אז אמרתי אני בלבי: די לי גם בשפה זו שאני מבין…
כי צאו נא וחשבו: אלמלי הבינותי גם בשאר השפות שביקשתי – רבונו של עולם! – כמה דברי מוסר וצעקה הייתי שומע עלי בעולם הזה! הרי כל חי ורמש, כל עץ וחוט-עשב אשר בארץ – כולם ודאי היו משחרים אותי מוסר כל היום, או מלעיגים עלי ועל טפשותי – –
לא כך?
א
“הסתו עבר, הגשם חלף הלך לו” אף הרבי אל עירו נסע – ולא נותר מן “החדר” ושעבּוּדו אלא שיירי מוסיקה של שיר-השירים, שנלמד לפסח – והרי הם בניגונם מרחפים באויר ועוברים כערפלי טוהר, בני חורין אלו שבמרום…
אף אברהמיל בן-חורין הוא, וגם טבעת של כסף יש לו – טבעת קידושין ממש! – אלא עדיין אין הוא יודע מה לעשות בגופו החפשי ובטבעת קידושין זו שמצא באשפה, – מקום אין לו בעולם שיהא קולטו, לא בבית ולא בחוץ.
בחוץ – שמים חדשים וחמה ברה וחדשה. אתמול אד עב ולח הקדיר וסיאב את העולם, והיום שחרית של אביב מבהיקה את העולם בזיוה וכמה יפה וכמה נעים היה אילו יצא אברהמיל לטייל תחת כפּתו של רקיע זך זה ולהסתכל בכל החצרות שבעיר… וטוב מזה אילו יצא לגמרי מתוך הישוב ורץ במגרשה של העיר כסיח רודף רוח, להתגולל בשדה, לשאוף את ריחה של האדמה הפושרת וריח דשאיה החדשים שהתחילו מבצבצים, או להִקהל שם יחד עם כל בני חורין אלו שבבני גילו, להמליך מלכים ולפקד צבאות ולאסור מלחמות… אבל קלקלה אחת יש בעולם ורפש שמה – וזה מעכב.
כל החוצות שטופים רפש אחד ואפילו שביל אחד צר אין עוד לעבור בו…
ובבית – כל מה שבו הולך ונעקר ממקומו. ערבוביה בחדרים של דברים וכלים שונים, קטנים וגדולים יחד מפוזרים ומוטלים דוקא שלא במקומם. תאמר: אדרבא, עכשיו, אם הכל עמדו “להפוך את הבית” הרי יכול הוא הבן להראות את תוקפו וגבורתו בדבר היום מיומים. אבל נשים בפרוס הפסח – מי יעמוד במחיצתן? אף אמא כך: בן-יחיד הוא לה ועכשיו גופו מיותר עליה בכל מקום שהוא. מעמוד השחר הוציאתהו מן המיטה החמה והעמידתהו על רגליו, ומאז שום מעמד אין היא מתירה לו. בחירופין וגידופין היא מטרידה אותו ומגרשתו ממקום למקום: כאן התיבה החדשה שהכינו למצות, ושם החביונה עם כְּבַש-הסלק שלפסח – קדשי קדשים אלו, סחור סחור ואליהם לא תקרב! עבר ונגע בכירים שנקלפו מטיח החמץ – מיד קול אמא מר צורח: מזיק! דבּוּק רע שלי! בחור-גמרא, לומד קידושין, ובחדר של פסח אינו יודע להזהר!… אף ינטה – זו שמינקתו היתה ותמיד לצדו היא עומדת בפני אבא ואמא – עכשיו סכנה לעמוד בד' אמותיה אף היא. שוב לא “פני חמה” ולא “עילוי” הוא לה אלא “תליין” הוא, “שטן” הוא – והריהי מאיימת עליו: “אם לא תלך מכאן – במערוך הזה את רגליך אשבור, פרא תיש!”… הזאת ינטה?
ברם ינטה, עכשיו ידה בכל ועל הכל היא נותנת כך בקול, – היא סיידה, היא טחה יחד עם הגויה והרי היא מטיחה דברים אפילו כלפי מעלה: “רבון העולמים” – היא קובלת: “פסח אתה רוצה, אבל כלום אפשר לגמור עבודת פרך זו שלך עד לסדר?!” ורבון העולמים, כנראה, אינו מצטער כלל בצערה של ינטה והריהו עושה לו בוקר של אביב בשמים ובארץ כחפצו הטוב. היום עולה ומתיפה, החמה מאירה, האויר פושר, רוח קלילה משיבה ומין תענוג, שאי אתה יודע לפרשו, בא ומתמזג ומתפשט בחללו של עולם המזדכך והריהו עומד מכחיל כלפי החלונות שנפתחו לרוָחה…
אורה ושמחה וששון ויקר בשמי חוץ, אך בבית, מקום שהנשים שולטות בו כעלות היום כן תעלה המהומה על המבוכה עד שכל החושים לוקים בהן: נגרדים כלי ברזל ונחושת והמצעות שהופשטו מכיסוייהם נחבטים במקלות, ואבק פורח ונוצות נדפות מחשיכים את העינים, – והכּל מסואב למראה מלוכלך בסיד ומטונף בטיט. בכל סיאבון – וזה גם לפיך הוא נכנס בטעם רע שהוא מעורב בריח של סיד שהורתח ושל טיט מגובל ושל פשפשים הנמלגים ברותחין… ולא עוד, אלא הנשים אפילו לסייע עמהן במלאכות נמבזות אלו אינן נותנות ומה יעשה הבן? דמעות של עלבון לו בעיניו – והרי זו ינטה מיטיבה קולה ואומרת לו: “ילד שכמותך אינו יכול למצוא עבודה ההוגנת לו, ולא שיהא מתלבט בין רגלי הנשים?”…
עבודה הוגנת לו – היכן? פשפש אברהמיל ומצא: ההגדה של פסח ודאי מוטלת היא באבק שעל ארון הבגדים ונזדרז אליה שיהא נוטלה וכורכה בנייר נקי לסדרים. טפּס ועלה ונפל משם חומש זה של נשים, “הצאינה וראינה”, לתוך העביט שהגויה ממרסת בו את הסיד. נפל, הסיד נתּז וכמעט שנסתמאו בו עיניה של הגויה… והרי צוָחה ואנחה לאָמה: “אבוי! מה לעשות במקצר ימים זה!”. רוצה היא לתפסו, והוא מדלג ומדדה בין הכלים – טרח! – הפּך נשבר ומימיו נשפכו – ואברהמיל אנה ימלט?
“תליין, גזלן!” – תזעק האם כשהיא מטפחת בשתי כפותיה על שתי כתפיו. “מה לך פה? שתה תה ולך, רשע, לבית המדרש להתפלל כבן אדם!”
לבית המדרש – הפעם דבר של טעם אמרה אמא! ומוחל הוא אברהמיל גם על חמי-שחרית, נתגנב ויצא מיד, בסידורו שלו ובקטע מקלו של אבא וחוֹצה הוא במגפיו את הרפש – ואף הטבעת עמו היא!
זו קמוצה ומוכנה היא לו בתוך ידו – שכּן בבית המדרש – ודאי ימצא את מי שהוא מחבריו ליטול הימנו עצה מה לעשות במציאה זו שתהא ל“תכלית”?…
ב
אפילו נער אחד מחבריו לא מצא אברהמיל בבית-המדרש. הם כולם אינם קרובים לכאן כמותו – וסגר עליהם הרפש מבּוא.
יחידי הוא מהלך בתוך המנין, מנין שני של חסידים ויהודים נאים, והוא רואה את עצמו כל כך קטן בין הגדולים הללו שהם מתנועעים ורצים מתוך אמירה כבהולים לחטוף את התפילה מן האויר… ואף הוא עומד להתפלל במנין ודוקא מתוך כובד ראש שהרי השאלה במקומה עומדת: טבעת זו שבידו מה תהא עליה?…
סוף סוף מה יעשה קטן בטבעת של קידושין? ימכרנה? למי? – מן הראוי לשפשפה יפה, למרטה במשחה זו שהשמש ממרט שם את המנורות לכבוד יום טוב. “אין הסחורה נמכרת אלא לפי מראֶיהָ” – ואם תהא הטבעת נראית כחדשה, אפשר יזדמן לו איזה בחור-חתן שיקנה… ועומד הוא אברהמיל ועיניו למשחה, אולי יעלה בידו נטילה כל שהיא ואפילו רק בראש אצבע בלבד… אך זה השמש, חייל זקן ניקולאיובי, קפדן הוא ונתן עליו פתאום בנזיפה: "לך, שקץ, להתפלל! פּשוֹל (הלאה) מכאן!
נכלם מפליג אברהמיל לצד מזרח. העטרה החדשה שעל טליתו של האברך, חתנו של ר' יהושע-השיל, משכתהו לשם. גם זו של כסף, והואיל וכספה ממורט כדי צרכו הרי נצנוצי אורה פורחים ממנו ומסקרים מבין-המקלעות כעיני זהב… ואם ישפשף את הטבעת ואפילו בלי משחה ודאי גם לה ברק יהיה. ומסתלק הוא אברהמיל לאחורי התנור, הניח את הסידור והתחיל במלאכה מתוך קנאה ממש! – אין להחמיץ!
משפשף הוא את טבעתו בעורן של מגפיו ובכנפה של הקפוטה, בזיעת אפו ימרטה – ובינתים שומע הוא בשיחתם של שני קבצנים זקנים, – אי, בני חורין! כמה ערים וכמה כפרים עברו אלו בימי חייהם! – והוא עדיין הוא משפשף ומשפשף עד שנתיגע ועמד – והרי זו שתיקה בבית המדרש… ולמה? נסתכל מאחורי התנור, ולתמהונו רואה הוא שכבר יצא הלך לו המנין כולו, ולא נשאר אלא הדיין ר' זליג בלבד, שהוא מניח עכשיו תפילין דרבינו תם…
משמע, הרבה עסק כאן בטבעתו, וזו חמימה היא ובאמת גם מעין ברק בה, אלא עדיין אינו כזה שבהעטרה. וישפשפנה עוד! ועד אימתי? עד שיחלוץ הדיין את תפיליו – ואגב יסתכל כיצד יהא הדיין כורך את רצועותיהן כ“כנפי יונה”…
ואברהמיל משפשף ומשפשף…
הדיין זה נשק את הפרוכת שעל ארון הקודש ויצא – נתרוקן בית המדרש מכל, אף השמש איננו עוד ואברהמיל מתנשם מן היגיעה ולבו נוקפו: תפילתו מה תהא עליה – – הוא שכח אפילו, היכן הוא עומד בה…
לבו ריק והוא בולע רוקו מחמת רעבון – אלא כלום תעלה על הדעת שילך לאכול בלי תפילה?… חס וחלילה! ולא עוד הרי טוב טוב לישב ולנוח כאן מעט, לישב יחידי על ספּוֹ של חלון זה שהחמה ממלאתו אורה. נתישב בחלון ופניו אל הרחבה שלפני בית המדרש…
“זמן חירותנו” – דבר גדול היא החירות: אין עול חדר, אין עול בית, שַלוַת-הַשְקֵט ואורה ואין אמא קובלת ומצעקת עליך, אלא שב והסתכל, הסתכל ודע בינתים שטבעת כסף גדולה מבריקה על בוהן ידך…
שלולית של מים נגרת במורד בתוך הרפש – מי בצה, אלא משחקים הם בקשקשי זהב כאילו מורטו עד להפליא, אף מפטפטים הם בלשון המיוחדת של מים חיים המפכים מן המעין… פרה כרסנית-דדנית, שירכותיה נפוּלות ועצמותיה בולטות כחבּורות בעד עורה המטונף, עומדת כגולם, בלי זיז כל שהוא נסמכת היא לכותל, עפעף לא תניד, גרה לא תעלה, אוזן לא תניע – אלא מתמכרת היא בכל גופה הקרוש לאורו ולחומו של יום – כי טוב האור ונעים החום.. והרי הרי! תרנגול אחד גדול מזדקר עם נשיו בקול רעש מתוך הארובה שבעליתו של חנניה שור הבר! – מרדו התרנגולים, פרצו את כלובם ויצאו ונתבדרו כשהם מהדסים ומדדים על גבי הגג בקולי קולות ומוחא התרנגול כנפיו, מכריז חירות בתרועה גדולה מראש גג ואף התרנגולות עמו תענינה:
“קע קע קחא! – זמן חירותנו, זמן חירותנו!”
חירות – ושופעת היא חירות זו גם על שנים אלו שהם עוברים לפני החלון ונושאים במוט סל גדול מלא מצות. מזהירות המצות באור החמה – ואברהמיל דומהו, מבעד לזכוכית החלון מרגיש הוא גם בריחן החם שהוא מפעפע – והרעבון צובטו בלבו כאכזר זה – צובטו עד לבכיה…
קפץ מן החלון, רוצה לומר לעצמו: חצות היום – וחזקה שגמר כבר את תפילתו יכול הוא לילך הביתה לסעודה, – אלא בינתים נכנסו שני בחורים כשהם נושאים ונותנים זה עם זה בחשק ובלחישה – וכלום אינו כדאי לשמוע ענינם מהו?
עמדו אצל שולחנו של התנור – ואברהמיל הרי זה מתגנב לאחוריהם ומעמיד את עצמו בקרבתם מוכן ומזומן לשמוע. אגב מתכונן הוא בעמידה זו גם לשמונה עשרה שיתפלל בינתים ברחש שפתים בלבד – מילא, יוַתּר הוא פעם, מחמת ספק, תפילה אחת משלו…
רוחשות שפתיו ואזניו שומעות.
אומר הוא הבחור האדמוני לחברו החיור שצוארו כרוך במטלית של צמר: “וכלום שיר השירים באמת משל הוא לכנסת ישראל? שוטה! אף זה אינו אלא דברי אהבה; שיר של אהבה בין שלמה ושולמית ואהובה דודה הרועה בשושנים”…
“הכיצד?” – תוהה החיור ופניו מתלהטים: “ובלי חופה וקידושין?”
“אי, שוטה שבעולם!” – משיבו האדמוני: “האהבה מוּתרת היתה גם בישראל – וכלום לא נאמר “ויאהב יעקב את רחל” “וישק יעקב לרחל”? ומה תאמר למעשה רבי עקיבא ובת כלבא שׂבוע? – “כי עזה כמות אהבה”, כאהבה כמיתה אינן בידי אדם”…
ועומד החיור נבוך ובולע רוקו כרעב זה שהרגיש בריח ניחוח של צלי… והאדמוני ידיו על חלציו משתרבב ומתמודד באוַת נפש עיפה, בעצימת עינים ובבת-צחוק המרמזת לאיזה דבר כמוס נחמד ונעים והריהו מושך ומקריא בקול המוֹת חלושה:
סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת –
רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים
כִּי-חוֹלַת-הוֹי – אַהֲבָה אָנִי…
ומשער לו אבהרמיל שבודאי תענוג גדול בדבר להיות חולה מחמת אהבה ורוצה הוא לשמוע עוד… בחוץ על זיזי החלונות קול צפרים שהן שורקות ורוקדות שם כאחוזות שגעון של שמחה, וכאן האדמוני מנעים בכליון נפש את הדברים:
אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר…
קוֹל דוֹדִי דוֹפֵק…
פִּתְחִי-לִי, אֲחֹתִי רַעְיָתִי!
יוֹנָתִי תַמָּתִי!
והריהו מעמיד פני בישנות ומרצה מלים בקולה של נערה:
פָּשַׁטְתִּי אֶת-כֻּתָּנְתִּי
אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה?
רָחַצְתִּי אֶת-רַגְלַי –
אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם?
ונתבדח החיור ומלקלק בלשונו, מתוך הנאה הוא שוחק ואומר: “והלה, הרועה – דוקא בלי כוּתונת ונעלים הוא רוצה!” –
“טפוּ!” – רוקק אברהמיל כנגדם כב“עלינו לשבּח” ושוחק בשבילם להודיעם שנגלה סודם לו, מראה להם מרחוק בטבעתו, קורא: אינכם צריכים,אינכם זקוקים לזאת?… וקפץ וברח מפניהם עם “הסוד” – החוצה…
והרי ינטה מרחוק מתוך הרפש אליו תמהר תקרא: “כפּרתך אני תלמיד חכם שלנו! הרי נשמתנו פרחה עליך!… מה שהית כל כך בבית המדרש? למדת שם?”
“קצת”… משיב אברהמיל ומשתמט בעקימת חוטם מחבּוּקיה של זו.
ג
מאחורי הבית, מתחת לסולם העולה מן החצר אל פי העליה, על גבי גיגית הפוכה – שם אכל אבהרמיל את סעודתו, פת בחמאה עם ביצה בחלב, וכטוב לבו באכילה לא מצא מקום טוב לגופו אלא הסולם. שם הוא גומר את ברכת המזון בקול חזן ובלבו שמחה שנתעלה למדרגה העליונה ונסתלק מן הערבוביה שלמטה. שם בכל החצרות גרידה, חביטה, רתיחה, כביסה, גבילה בטיט ושאר עבודות פרך של נשים כבימים של “עבדים היינו לפרעה” וכאן – הוא כולו עומד “בזמן חירותנו”…
שפועי הגגות כולם שטופים אורה טהורה זו של חירות, – רפש אין עליהם. גגי נסרים, גגי רעפים וגגי פחים כגבנוני הרים במרום לפני שמש יתחממו, – ואילו יכול היה אברהמיל שיהא מקפץ ומדלג על פני העיר מגג אל גג, מגג אל גג כמו שנאמר: “מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות”!… ברם זוג חסידות זה – אינן זקוקות כלל לדילוגין אלא נמשכות הן בפישוט גפיהן וגויותיהן הצחות, נמשכות בחירוּת התכלת וסובבות על העיר, והנה ירדו הנאוות, עמדו שם בראשו של גג-סוף אחד, מפשילות את צואריהן הארוכים ומקרקשות ומקרקשות למרום עד כלות הנפש:
הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ
וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ…
הפסוקים הרי פשוטו כמשמעו הם בעולם זה של חירות! שיר השירים חדש בלי שום כוָנות של “דאָס מיינט מען” (רצונו לומר)! וכלום לא דברים של טעם אמר אותו בחור אדמוני? והרי אפשר שאפילו הפסוק “ישקני” כפשוטו היה, מין מנהג של חירות היה נהוג בזמן שבית המקדש היה קיים: פוגש נער בנערה – ונושקה… למה? מפני שהכל מוּתר ובלבד שתהא החירות שלימה ומשמחת עד כדי שׂחוק!
עולם של רחבי חירות מצהילה, וכאן כנגדו פינה חבויה, מעין מערה רזית ואפלולית יש, ה“בוידעם” – סככה זו שגג הנסרים עושה על תקרת הבית כמה סודות שרויים בצלה… ומתחבא הוא אבהרמיל בתוך האפלולית של העליה לראות ולהקשיב…
שתיקה. רק תרנגולת אחת מקעקעת שם בכלוב בין רעותיה השותקות ומסתכלות ומקשיבות אף הן… כלי הפסח עדיין עומדים הם בכיסוי לימות החג, ממתינים ומקשיבים אף הם מזויתם. ואפשר שהם גם מספרים שם זה עם זה במטמוניהם, מתחת למחצלת… אי אפשר לשתוק כל הימים, ולכן יש לשער שכל מה שבנסתר, כבסתר ה“בוידעם” כאן, מספּר בלי אומר ודברים, אלא במין חוש אחר שתוקי שבו… מאפילה השתיקה על הנעלמות שמתחת לגג, אלא בגלוי שלמעלה מצדו החיצוני של הגג, צפצוף חצוץ מתריע בקולי קולות. האנקורים השחצנים – איזו הילולה שם להם? שורקים ומקפצים, וחיטוט וחכּוּך של צפרניהם הדקות נשמע בריקוד והם אינם מרגישים כלל בשתיקה מתוקה זו הצנועה כאן “בסתר המדרגה” – –
יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע, בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה…
אם לא כאן חבויה היא אותה השולמית? – חי חי העולם החיצוני בגילויוֹ, צוהל, עוסק, טורד ומטריד וכאן לפינה מוצנעת זו מתמלטים להחבא רק הרוך והנעימות, החביב, השקט והשָלֵו שבזעזועי היקום, – וזהו שמצטבר כאן, למטמון של נחת נעלמה… – וכעין גל חמים שוטף עובר בגופו של אברהמיל עד שהוא מתכוץ מתענוגו זה… מצטמצם – והריהו שומע את נשימות פיו כנשימתה של איזו בריה אחרת זולתו שבכאן – – – הס… הנה רוח קלה עוברת בחוץ – והיא לכאן אל הארובה תפעה מה בלחישה דקה, נשבה באבקת הזהב המפזזת בקו-האורה הדק כלהבת המשׂור, נדנדה את קורי העכביש בנחת – ותעלם… וטוב לו לאבהרמיל בכל השלוה הזאת עד שהוא עוצם את עיניו מרוב טובה – ונדמה לו כאילו נשאתהו אותה רוח קלושה אל איזה מקום בודד והניחתהו כתינוק באיזה חיק רך לישון בו… אלא אותו העונג המפעפע ותוסס בגופו אינו מניח לו לישון, ושוב אין אברהמיל יודע מה לעשות בנפשו ובגיל לבו, כשם שאינו יודע מה לעשות בטבעת הקידושין שלו, שהוציאה מכיסו להראותה את ה“בוידעם”…
מסתכל הוא במציאתו ומחליקה בבין שפתיו – וּתקפוֹ פתאום יצר של תשובה, קפץ על גבי הכלוב והרי ראשו מגיע ונכנס אל ארובת הגג – ומרחק רב ורחב נגלה לו משם באש!
שם מעֵבר לכל החצרות הללו, שלבנים תלויים בהן ומתנפנפים על חבלים, להלן ולמעלה מכל רוכסי הגגות השונים – מעבר לכל ישוב ורפש נשקף הר מוריק ועל ראשו פאת יער מגובבת כמראה ענן והיא נבלעת ומתמזגת בתוך ערפל דק, אד כחול אמוץ שמעבר להר ולהלן. אף הוא אברהמיל שם הוא, שם גופו מהלך ומפליג, הולך לאין סוף, הולך הלוך וקטוֹן, הלוֹך והמוֹג כסכר זה שבתוך מים חמים… הוא שט על גבי התלוליות שהן עולות מקצה האופק לבנבנות-כחלחלות וצחות כערמות של גג – ואף הן מפשירות ונמוגות מזיו של זהב מהותך שביום, נמוגות וצפות בחשאי בתהום רבה זו שלמעלה, תהומו של יום העמוקה הבהירה הריקה והטהורה במרום גבהה… לשם ולגבוה הוא נישא, וכאן, כלפי מטה, הנה עדר צאן, גולשים לצלע ההר, ירדו ומילאו מדרונו של חריץ אחד עקודים-נקודים וברודים, רחלים ועזים שעינו מבחינה ומכירה בהם מרחוק…
אברהמיל את הכל הוא רואה מארובתו והוא גופו אינו נראה לשום בריה: “רואה ואינו נראה” – שליט שאין עליו שליטה! ונפשו הומה ותוססת ומתגברת לדבּר שיר, ובניגון משלו ממרום הגג כלפי העדר יריע:
הַגִּידָה לִּי, שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי,
אֵיכָה תִרְעֶה, אֵיכָה תַרְבִּיץ
בַּ-צָּהֳרָ-יִם?!
ו“שאהבה נפשי”, זו שטבעתו על אצבעה, אף היא שם תועה במרחבים הללו, “בעקבי הצאן” ולא עוד אלא אתו היא מהלכת צד בצד… שניהם קלים ואינם נוגעים בארץ, אלא שטים הם כשני עננים דקים, כשהם דבוקים זה בזה בנגיעה רכה בלבד. עמדו והרי הם מתנודדים באויר, כשתי נטיעות רכות כשהן מזדעזעות מנשימתה של רוח ענוגה… ושוב הוא מתגבר על שכרון דמיונו ובניגון של “היום תאמצנו” הוא מכריז “על גפי מרומי קרת”:
אִתִּי מִלְּבָנוֹן, כַּלָּה,
אִתִּי מִלְּבָנוֹן תָּבוֹאִי!
והנה קול כלה! קול דק נעור לקראתו והוא עולה מלמטה, קול נערה צלול ורך עונה ומושך תחנונים:
אִמָּא-נָא לִבָּתִי נָא, עֲטֶרֶת רֹאשִׁי!
אָנָּא רַחֲמִינִי וְהַחֲשִׁי!
כַּבִּי נָא אִשָּׁהּ שֶׁל גֵּיהִנּוֹם מִלִּבִּי
וּתְנִי לִי אֶת שֶׁחָשְׁקָה נַפְשִׁי!
עדיל השחרחורת, בתה של חוה האלמנה הדרה בחצר הקרובה – היא היא האומרת שירה זו בשעה שהיא עומדת ומסיידת את דירתן מבחוץ. דירה קטנה זו שחלונותיה הקטנים סמוכים לקרקע, נראית כעשויה לשעשועים, ועדיל בקטנותה דיה בשרפרף זה שהיא עומדת עליו בשביל להגיע בידה עד לגג. ועדיל זו – חינו של היום שרוי עליה, ואף-על-פי ששמלתה בטיט וסיד ועטופה היא בחזיה קרועה של אמה, שפע של אורה הוצק בקווצותיה המתולתלות, שהרוח משיב בהן ומבדרן על פניה ועדיל מפשילתן לרגעים בנדנוד ממרה שבראש. הפשילה – ופניה הפורחות מזיוו של יום, נישאו למעלה כלפי אברהמיל הנשקף מארובת העליה, מצמצה עיניה וקמטה מפני הזיו את חוטמה הקטן, ושלחה לעומתו שחוק של אורה, כאומרת: מצאתיך!… ועד שהוא משיב לה בשילוח לשון, גחנה עדיל להטביל את המכבדת שבידה תוך כלי שלרגליה והריהי חוזרת לטיחה ולשירה:
נַפְשִׁי, הוֹי, נַפְשִׁי חָשְׁקָה בִיפַת תֹּאַר,
הִיא יָפָה כַלְּבָנָה זוֹרַחַת;
גּוֹר תָּגוּר לָהּ תּוֹךְ דִּירָה קְטַנָּה
וּפְרוּטָה אֵין לָהּ אַף אַחַת!
וחוזר הניגון בכלות נפש:
כֹּחוֹתַי, כֹּחוֹתַי, הוֹ הוֹלְכִים וְכָלִים,
הֵם אוֹבְדִים מֵעֵת לְעֵת, –
אִם לֹא תִתְּנִי לִי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי
בְּבֵיתֵךְ יְהֵא מוּטָל מֵת!
וחוזר האיום ומחמיר עוד:
בְּבֵיתֵךְ יְהֵא מוּטָל מֵת! – –
עזה כמות! ורוח נפעמה באברהמיל עד כדי להתעלל בו. רוח גבורה תקפתהו והוא מבקש לעשות מה להפליא את עדיל. הנה “קל כנשר ורץ כצבי” יהיה לעשות מה לשמה! ומה? לעלות על הגג ולקפוץ ממנו – אין הוא יכול, אבל לירד מן הסולם כמראה הבזק – אחת שתים! – וכבר נזדקר גם מעל לגדר אל חצרה של עדיל, והרי זה תפס בידה שעם המכבדת:
– “אני עדלי!” – הוא אומר בבקשה: “אני אטביל לך שלא תהיי גוחנת עוד!”
ד
השמעתם בישראל, בחור גמרא שלמעלה מעשר שנים, יהא מגלגל עם נערה שכמותו, והיא לא אחות ולא קרובה לו, אלא שכנה סתם, ואף-על-פי-כן הוא עומד ומשמש לפניה? – ודאי לא! אלא אברהמיל, משהחציף היום ויצא מגדרו, שכח כל דרך ארץ ונימוסין ולא עוד אלא שעדיל, באותה שעה דומה שקרובה היא לו יותר מכל הקרובות שבעולם!
“שירי, עדלי, שירי עוד!” – הוא מתחנן לה בהושיטו לידה את המכבדת שטבל. –
וזו משיבה: “כשאתה כאן – אני מתביישת”…
ובכן – ילך לו מכאן? כיצד? ומי יסייע עמה בסיוד? והריהו טובל ומושיט והיא עומדת לה על השרפרף וטחה במרום הכותל, ראשה מופשל לאחורה ופניה המוארות ונשואות למעלה שתי עינים זורחות מהן. חבויות הן בצלן של שמורות ארוכות, אך לבנוניתן ושחרוריתן כל כך עזות עד שהן מתנוצצות בנקודות של פז, וזה צוארה הפשוט חלק הוא “כמגדל השן”, ותחתית סנטרה כל כך ורוֹד ורך הוא… ומזין אברהמיל את עיניו, מסתכל ונהנה שלא מדעת בכל נפשו, הנאה של שכחה, הנאה של פרח המשתלף לאור הבוקר…
“וי!” – נאנקה פתאום עדיל מתוך שינים חרוקות.
“מה לך? אוי, מה לך, עדילי?”
ומצמצמת שפתים ומקמטת חוטם מכאב, היא גוחנת עליו מן השרפרף ומראה לו אצבע דקה שהסיד חלחל את עורה ועשה פציעה, ובקרעה רצועה מחזיתה הפרומה היא אומרת לו: “בבקשה, חבוש לי!”…
מזדרז אברהמיל ושׂשׂ להחיש מרפא, כורך ומהדק את הסמרטוט על אצבעה. ובמה יקשור? – מוציא הוא בשמחה את טבעתו, נותנה על האצבע השלוחה ומהדקה על התחבושת כשלבו מכהו בשחוק והוללות – סוף סוף מצאה הטבעת את תיקוּנה?
“של כסף היא?” – תמהה לו עדיל: “ואחזירה לך מחר, אברהמיל!”
“לא לא! לא צריך, עדילי!” – קורא אברהמיל ולוחץ כפּה: "אלא
הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בְטַבַּעַת זוֹ
כְּדָת משֶׁה וְיִשְׂרָאֵל!"
“אמן!” – עונה זו בשחיקה צנועה, סבורה מין ברכה היא שלחש לה לרפואה.
אך אברהמיל – כאילו נפלה פתאום הגמרא קידושין על ראשו, ונדהם: וי, הרי תפסו הקידושין. ובבת ראש נזדקר וברח כמפני הדליקה…
נסתלק – ועדיל כאינה תמהה כלל לבריחתו, נתרחק והריהי חוזרת לשיר:
זֶה לִי שְלֹשָה יָמִים
שֶׁאַתָּה שָׁרוּי בְּתַרְעוּמָה;
אֱמֹר לִי אִם חָטָאתִי
לְפָנֶיךָ בִמְאוּמָה?
ואברהמיל שוב באופל העליה הוא מתחבא: תולש את פאותיו, כובש את פניו הלוהטות בכפּיו, דמעות סוכרות גרונו עד כדי חניקה וכל נפשו זועקת עליו: “מה עשית? מה עשית, רשע?! הרי קידשת לך אשה!”
הה! כאן ימות מבושה, כאן על העליה “יהא מוטל מת”!
מעיקה עליו עלטה הפולטת זיקי אש, וכמוכה אלהים, כנידון לגרדום הוא יושב וממתין לסופו… ישב עד שקול אמא התחיל צווח מלמטה: “אברהמיל, אברהמיל! – היכן אתה, מזיק?”
נסתכל לארץ והחליט לירד.
החמה היורדת צורבת את פניו הנכלמים, ואמא שוב היא צועקת:
“אברהמיל, אברהמיל”! –
והוא רוח של מרדות תקפתהו, וברדתו בסולם הריהו רוטן לעצמו בכוָנה כלפי אמא:
"ומה בכך? מה בכך? כך רציתי – וחסל! אגדל ואשאנה! – כך יאמר לאמא… אלא אבא מה יאמר? וחבריו מה יאמרו לכשיוָדע הדבר? –
וכמה שנים אחריכן נחלקו אמא וינטה בדבר. זאת אומרת: “אך ירד אברהמיל שלי מן הסולם מיד הכרתי שפני התינוק אינם כתמול שלשום”. וזאת אומרת: “לא כי, אני היא שאמרתי לך מיד: ראי נא סוֹסיל, הילד מתנועע כשכּוֹר”… אלא שתיהן שוות כי בסכנה גדולה, ה' ישמרנו, נפל הילד. שכן, מאותו ערב שבעה ימים ושבעה לילות, היה התינוק קודח, כקדוח אש המסים, על כל שונאי ציון! קודח, מתחבט ומדובב, ואביו כשהיה שומע במה זה מדובב, היו עיניו זולגות דמעה. ילד מלא תורה ודברי קידושין ופסוקי שיר השירים כמעט לא פסקו מפיו כל אותם הימים…
“ברם” – אומרת ינטה ופוסקת: “כי זכות התורה היא שעמדה לו לתלמיד חכם קטן זה לבל ידח ממנו נדח ונגדלהו לתורה, לחופה ולמעשים טובים, אמן!”
בחשאי, כבהינומה קלילה מבושמת, מנפנף הלילה לפני החלון הפתוח, מניף ולוחש כל שהוא מבין אילנות מלבלבים, נושם נשימה ריחנית מלעבר הנהר, ובת-רוח מתגנבת ביתה, מפעפעת ועוברת בלאט, נגעה ובחשה פה ושם, נדנדה כמעט את ציציותיה של מפת השולחן, חלפה בסלסול על פני החתן והמחותן, – ומאליה נשתתקה הקריאה של “תיקון ליל שבועות”. הס, שוב נשבה נשיבה לעינים, כאם זו הנושפת בלאט על התינוק שנרדם מחמת יניקה בפנים רווֹת ומשולהבות – והעינים מאליהן הן נעצמות…
נפקחו – והנה המחותן מנוכח. יושב הוא – וראשו מכריעו כלפי מטה. נוטה גופו אל הספר הפתוח לפניו, פניו משתפלות אל ה“תיקון”, ובמצח על אגרוף נפל, – נרדם.
כנכלם מסתכל החתן בשעונו, שעון הזהב: עשר פחות חמשה – וכבר נרדם… אבל עוד הלילה גדול לאמירה – וינמנם לו כמעט, ינמנם המחותן, שיחיה! אך הוא, החתן – נער בן חמש-עשרה, שכפּת-משי קלה משחירה על מצחו הצח ופאות רכות ומסולסלות מרפרפות על לחייו, הפורחות במזג של אדמימות – הוא נעור ונתגבר על התנומה, והריהו חוזר להנעים קול בנגינת הטעמים של פסוקי התורה שב“תיקון”. הוא מסלסלם בחשק, ואצבעותיו מאליהן הן משתעשעות בשרשרת הזהב של שעונו, עושות כשלא במתכוֵן.
מתנת-זהב זו אך תמול נתּנה לו, משהובא ובא לבית מחותנו לזמן מתן-תורה. והרי שעון חם מקשקש או מכרסם רכות סמוך ללב, ושרשרת נוצצת ומשׂקרת עינים זוחלת בחוליותיה על צפיר-הנפש… השרשרת – כל חוליה כחצי אצבע באורך וחקוקה היא וממורטה, וכל אחת מחוברת לחברתה בטבעת דקה חלקלקה – ותענוג משמוש יש בכל אחת ואחת – תענוג לאצבעות עד כדי עצימת-עינים…
נכנסה המחותנת – אשה חשובה ונאה זו, שפניה סגלגלות-לבנות ועיניה טובות ורחמניות – צועדת רכות על המרבד, קרבה בשחקה ובשתיקה ביישנית, עמדה אצל המחותן המנמנם והתחילה מעוררתו במגע של נחת:
“דוּדי, דוּדי!… שִמְעָה, דוּדל…”
נתעורר זה והציץ בעינים של בְעָתה, עד שפגע מבטו את פני החתן – ובת-צחוק של קצת חייב ומבויש קמטה את פניו שנתנפחו ואדמו וזעזעה את עור מצחו שנתמעך משכיבה על גבי היד, – ובבת-ראש נעור וקם על רגליו… אף המחותנת, שתחיה, מצטחקת כמבוישת: תועה בעלה בין הכסאות ואינו מוצא דרך… והריהי נוטלה בידו ומוליכתהו בנחת,כמו שמוליכין את התינוק, ומביאתהו לתוך חדרה, חדר-המיטות. – ומאצל הפתח הפנתה לו, לחתן, סבר-פנים שוחקות מבּקשת מחילה ברמיזה, מנענעת ואומרת לו בשם בעלה:
“ליל מנוחה לך, יוסילי!”
והדלת נסגרה אחורי שניהם…
באה משם לחישה, דבּוּר קל וטפיחה על גבי כרים – והמחותנת יוצאת בסגירת הדלת מלאחריה, ושוב היא אומרת לחתן כמתנצלת בשם בעלה:
“עיף הוא – נתיגע מן היריד שבבלטא”…
“פשיטא, פשיטא, מחותנת!” – מתעורר ומשיב הנער במחילה גמורה, בשעה שלבו קופץ בו מתוך שפע של תענוג, שכך מתנצלים לפניו, כלפני מי שדעתו חשובה כבר ומכובדת על הבריות. ולסימן שהוא מבין את הענין כהלכתו, הריהו מוסיף ואומר בישוב הדעת של גדול:
“שָאנֵי סוחר… סוחר ובא מדרך רחוקה… כלום דבר קטן הוא מבּלטא עד כאן!” – מוציא את השעון ומראה לה: “והרי זה כבר עשר ושנים עשר רגעים!”…
והנאה מרובה זו, על שדבּר עם המחותנת בנוסח של גדול ממש – מפיגה הימנו כל עמעום של שינה; הכל מתבהר מתוכו ומלפניו והריהו שׂשׂ בגילה ורעדה להיות נעור כל הלילה כולו, עֵר ומשתעשע בתורה ובשרשרת הזהב עד לעמוּד השחר. וכנטיעה רכה לפני רוח נתנדנד גופו מתוך הברה מנוגנת של התעוררות חשאית: “נוּאוּוּ!”…
וניגון הטעמים מושך את הלב בנחת:
"וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדשִׁים תִּהְיוּ!
כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם".
יחידי מהלך קולו בתוך הטרקלין, – וכך יהא הוא יושב לו בסמיכה תוך הכסא הזה של פלוּסין, ישב ויקרא לו בנעימה מן ה“תיקון”, ולאחר כך יהא שונה בגמרא “ביצה”, שנתן לו אבא לדרך, – יהא קורא ושונה עוד ועוד, כי נעים, כי נאוה, כי טוב וכי יפה לו להנעים זמירות בליל זה ובבית זה!
הבית הזה – לא ש“ס ולא ארון של ספרים בו כבבית אבא, אלא – אדרבא: כאן טעם חדש יש בתורה; כאן הדברים מאירים מתוך נפשו ככוכבים, כבנתינתם מסיני חדשים הם כאן… ומתגבר לבו כמעין הנובע, ושירה חרישית נובעת מתוכו, יוצאת צנועה ונמזגת בדממת הליל, בטרקלין זה, – ודומהו כאילו מאז ומעולם הוא בדירה נאה זו… מאז ומעולם הוא בעיר חדשה זו ובתוך בית זה שהוא מוקצה לו בתוך גינה, בקצה העיר בסמוך לחצרו של ה”פריץ" גופו, וכאילו כאן, בתוך לחישה רכה זו של האילנות גם עריסתו עמדה מאז, בעודו גמול עלי אמו. כאן דר ונתגדל מעודו, פה – ולא שם בבית אביו הרב, בדירה המושפלת שברחוב המקולין בשרֶשתָּא…
או אפשר אך תמול הוא בא לעולם; אך נוצר – ומיד נכנס לכאן “חתן” גמור כהלכה – – ברם היה פעם איזה יוסילי קטן, שהיה מהלך ברפש ביום של סתיו ונושא קדירה גדולה להביא שמרים לאמו הרבנית, אבל הלז כלום ידע אפילו מישותם של כתלים אלו וכלים נאים אלו?…
ומתוך שטף של תענוגות גומר הא את ספר “ויקרא”:
"אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֶת-משֶׁה
אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי – – חזק!"
ועד שהוא מתחזק להתחיל ספר “במדבר” נפשל ראשו להסתכל בכתלים הללו, המחוּפים חפוּיי פרחים וצפרים ועליהם תמונות גדולות וקטנות במסגרות מלוטשות, וברהיטים הללו המרופדים והמבריקים שקצתם מכוסים וקצתם מגולים בהדרם, – כולם הרי בשבילו נתקשטו ונתעטרו כך בכבוד חג-הבכורים, בענפי-אגוז רעננים וזמורות ציצים ועלים נותני ריח – אה! ריח גן-עדן!
כולם כולם בכונה מיוחדת לו, בשבילו ולהנאתו הותקנו כך, שכן אהוב הוא, מכובד הוא וחביב הוא כאן, כדוד עשיר שבא ממרחקים, או כ“צדיק” שבא להתאכסן, או כבן יחיד רחים ומפונק – כבן יחיד זה שנתרפא וקם מחליו, שהכל מתענגים על כל ניע ודבּוּר שלו, הוא כאן…
והכל בשביל "שהיא " כאן!
היא – הכלה, שתחיה: הכלה שלו… הכל בגללה בא בתענוג ובכבוד גדול שכזה! – וכדי שיהא כדאי ליקר ולגדולה זו, הריהו מוסר את כל נפשו בחדוה רבה לקריאת פסוקי התורה בקדושה. נובע קולו, והוא סוכרו בגרונו, שלא יתגבר ויעורר, חלילה, את המחותן משנתו, והוא מתנענע לצדדין כמפני רוח, מתאפק, מעצים עיניו ופוקחן – – ומעל גבי השולחן שלפניו, מן הגביע הארוך של זכוכית ירוקה, שתי שושנות גדולות עומדות ונבָּטות מתוך אגודת מֶנתּא המשַכּרת בריחה – שתי עינים כהות חבויות בצל מסתכלות בו…
גביע זה הרי “היא” העמידה כאן לפניו, לאחר שהניחה בשבילו על שולחן קטן זה את ספר ה“תיקון”, – העמידה ומיד נסתמקה מבושה ויצאה בחפזון. ברם עיניה – עדיין הן נתונות בו, בגביע, ולפרקים הן מציצות מתוכו, עד שהלב מתבהל, מתבהל ונדפק…
“תַך-טק! תכתך-טק!” – דופק ומעורר השומר בנַקשתו מתוך חצרו של ה“פריץ” – – ואחריו אנקת טוָס בודדה תען…
אותו הטוָס בשס"ה צבעונין שלו, בריאה מפליאה זו, שנראתה לו ראשונה רק כאן, הצפּור המזהירה בלהטי גונים, שלא שיער כמותה בעולם הזה – למה היא גונחת ומצעקת כך באנחות? –
“הה!” – נרעד ונאנח גם הוא מתוך לבו; וּראֵה, אף האנחה תענוג – תענוג-הוָיה יש בה…
וחוזר הוא ונאנח להנאתו, אנחה של יראת-שמים, ובשפשוף ידים כגדול ובנוסח אבא, שיחיה, הוא אומר: “האַ! מאריה דעלמא כולא!”…
ורוח חרישית נושבת לה, מנדנדת ומעלעלת בחשאי תוך אשכלות הציצים שריחם מתוק, ציצי אקציה כחולים ולבנים התלויים בקני המנורה המשתלשלת מן התקרה. מנדנדת הרוח ומרמזת לו מה בזמורה ארוכה זו עם אשכלות התכלת שהוא בידו הושיט לה, לכלה… לה – משעמדה "היא " על הכסא לעטר מנורה זו…
ממש מידו לידה נתן – ויפה הוא שכך עשה?
איש לא ראה – אבל “היא” הרי נתאדמה אז, ועיניה, העינים האפורות, נתכסו בשמורותיהן הארוכות – ודאי בשביל שלא לראותו בשעת קלקלתו – – ברם נס הוא שלא נפלה, חלילה, מן הכסא מפני הבושה! גם עכשיו עדיין לבו נוקפו על כך…
“תכ-תך-טק!” –
דופק הלב – וריח דשן של חמאה מטוגנת עם חמיצוּת ערֵבה של גבינה חדשה בא מחדר האוכל, מפעפע ומתמזג עם ריחם של העלים והפרחים, – ריח נשים עולה בתפנוקים –
שם, בחדר-האוכל, מתעסקת המחותנת עם המשרתת בהכנת התופינים וסעודת-החלב שלמחרת, וגם “היא”, היא בשמלתה הלבנה שעם נקודות השָני, גם “היא”, זו שלו, מסַייעת עמהן… שומע הוא לכאן את לחש דבּוּרה, לחישת שמלתה המגוהצה וגם גיחוכה של המחותנת, שתחיה…
עלה דק של בצק מתנופף שם וטופח על גבי השולחן, – “היא”, בודאי, מותחת אותו כך – מותחתו בידיה החלקות שחשׂפה עד למרפק – המרפק שלה…
כל ניע וזיז ש“היא” זזה שם, הוא מרגיש כאן.
וכלום מתכוֵן הוא לחשוב בה? חלילה לו! אלא כך היא נזכרת מאליה: ולא שהיא נזכרת, אלא שאין היא נשכחת כלל; אינה נשכחת כ“תיקון ליל שבועות” זה שלעיניו כאן… גם “היא” הרי לעיניו היא תמיד; שכן כל כלי קטן וגדול שבבית מעיד על ישותה של ריבה דקה זו, בת-יחידה זו שבכאן…
כאן היא. הכל נתבַּשׂם הימנה, נתבשם וחי ממגעה, חי והוגה בה ובנגיעה שלה… ואפילו אביו הרב, משנסתכל הוא לכלי-בית אלו, הרגיש בה ואמר: “הכלה, שתחיה, כנראה בריה נפלאה היא, שלא תשלוט בה עינא בישא” – –
“הכלה”… “הכלה שלך”… “הכלה שלי”… “הכלה שלו”… “הכלה” מקיש לו דבּוּר זה ממש בתוך לבו, ובכל פעם בתענוג חדש – והוא מתגבר בנענועים ובסלסולי קול כדי שלא ישחק – – והריהו נישא על גבי הקטעים המחוברים של ראשי וסופי פרשיות שנזדוגו בערבוביה של הפתעות ושעשועים בתוך ה“תיקון”, נישא ונסחב כעל גלי-עדנים. גל אחד זורקו לחברו, וחברו לחברו… כחדות משחק ילדותי תקפתו במשוּבה נעלסה, משחק של קפיצות ומציאות בהיסח הדעת, ועל הכל – “הכלה” מרפרפת…
“כלה” עם אזנים קטנות שנזמי מתנתו מתנוצצים באַליותיהן הוַרדניות: “כלה” עם תלתל פדחת ועם גמומית שבתפוח-הסנטר; “כלה” – והרי עין נבוכה ממצמצת, והרי תנופת-יד, כדי שלא יפול הצמיד מזרועה הדקה והרי הילוך מתלבט תוך שמלה לחשנית ומקלעת ריחנית שהיא זזה בין כתפים בולטות, והרי סלידת החוטם, גבשושית שׂפה על פה קטן הבולם את שחקָתו, – ועל הכל פנים מטוהרות, פנים ענוגות, פנים מבוישות ומבהיקות – פני “כלה”!…
וטוב וחביב ונחמד ונעים ורצוי ומקובל – והלב דופק, רוגש ומרגיש בתענוג ישותו! – מרגיש הוא בקול שלו ההולך יחידי בכל החדרים; הולך בלי הכרזה יתירה אלא רך ועדין הוא מתגלגל ומושך בנימוס נאה – ממש קול חתן בבית חותנו…
ונדמה לו שגם אמו כאן היא; מאחורי החלון הפתוח עומדת היא צנועה זו, מסתכל משם בבנה ומקבלת הימנו נחת, יוסילי שלה מתנהג בכל כשורה, ושהוא מהנה את הכל כשם שהכל מהנה אותו:
“הא! מאריה דעלמא כולא!”
הולך הקול המתנגן, מושך ובא בעד הפתח הפתוח מקצת לחדר-האוכל; נכנס – והריהומושח את לבה של המחותנת כבחמאה קרירה, – ומתוך נחת היא מתאנחת בצניעות:
“אוי, אוי-אוי, רבונו של עולם!” – –
עיניה שופעות נחת וסופגות תענוג מבתה זו יחידתה שנסתמכה בה, – צירהלי זו, שאותו פרח נחמד, תלמיד-חכם נאה זה, נזדַוג לה ובא למזל-טוב…
כעת, הרי שני ילדים לה. גם זה לה בן – היום ילדתהו! – והריהו שם. פרח נחמד צץ בתוך ביתה, בחור תכשיט נתּן לה בלי חבלי לידה וצער גידול, אלא בכבוד גדול ובנחת רבה זכתה בו, בבן-הרב של שרשתא…
הבן והבת – בשעה זו עוֹמם הבן את הבת, כעת הוא חביב אפילו ממנה, מן הבת היחידה…
“בתי… בתי” – נעות שפתיה כמבקשת מחיה, וקולו של הבן שופע בינתים והריהו מגַבר תוך לבה רחמי אם וחדות אֵם כפולים ומכופלים…
“צירהלי בתי”…
“מה תגידי, אמא?” –
“שמא תלכי לישון?”
“לא… עדיין איני רוצה לישון” – משיבה צירהלי בלחש וראשה נופל אל זרוע האם בעצימת עינים ובנשימה של שתיקה…
ומרגישה האם בתענוג של צער את לבטי הבת…
היא אינה יכולה לישון. לִבָתה זעה נעה, רוחפה בתוכה מפחד טמיר, כאותו הפחד שלפני הטלת גורל…
הוא, אותו נער, אותו יוסילי, שמצח רחב ולבן לו – קולו יונק מתוך הנשמה, מבין שדיה, שעדיין היא מתביישת ומרגישה בהם, – יונק הוא אותו הקול המתנגן, עד שהרוח פגה והנשימה מסתתמת בתוך גרונה…
ורגע נדמה לה לילדה שהיא נישאת למעלה-למעלה, החזה מתמלא כמפוח זה – והיא שטה וחוֹצה בלבה תוך צינה רכה של שמי-לילה – וכוכבים ירקרקים נופלים, נושרים הם ומרפרפים על כל סביבה בדממה…
מתלהטות פניה, שחקת-בושה קלה של איזה אונס נעים מזעזעת שפתיה ונחירי חטמה הדק… והיא מסתירה פנים, – אפשר מכירה היא האם במה שבּה… ברם, מה יש להכיר בה? – לא כלום… אלא אמא כל-כך טובה וחמודה היא כעת להדבק בה ולהתחמם בה:
“אמא… אמא”…
“מה תגידי, בתי?”
“מה ‘הוא’ עושה כאן? למה הוא בא? – באמת!” –
צוחקת האם ומלגלגת עליה:
“הרי רואה את”…
ומשתמטת הבת מאמה בתרעומת, סרה מעליה ומתישבת לה בעומק הזוית של הספה, כשגביניה מתעבות ושפתותיה מתנפחות… נזכרה לה אותה זמורה של ציצי-התכלת שהושיט לה “זה” שבטרקלין, – ואפילו אז לא אמר לה כלום!…
גאַותן הוא… אפילו דבּוּר הקל עדיין לא סח עמה “זה”, כאילו אין היא ראויה לכך… בנו של רב בישראל “הוא” – ומה בכך? הרי מביט הוא בה ואינו בוש, מסתכל בה מדי עברה עד כדי להכלימה – אך בדבּוּר כל-שהוא אין הוא רוצה לזַכותה… מסתמא סובר הוא: נערה – ומה יש לספר עמה?… וכך “הוא” יושב לו תוך ביתו של זר ומזמר לו כבבית אביו – משמע, אינו ביישן כלל, – אלא לומר מלה לה, לא כדאי לו!…
“מחותן”, “מחותנת” – אין הוא מתבייש לומר ולחזור ולומר כך לאבא ולאמא: “מחותן” “מחותנת” – – והיא, מלים אלו דופקות בלבה כבן-פטישו של הרופא הבודק את החולה… “מחותן! מחותנת!” – – רק את שמה שלה עוד לא הזכיר ולא נשא “זה” על שפתיו אף פעם…
ויאמר “צירל” אם אין הוא רוצה לומר "צירהלי " – –
ואפשר שגם לא יאמר לה אף מלה אחת עד לפרידה? –
והרי מיד לאחר המועד הוא נוסע מכאן…
ויסע לו! מה בכך? יסע לו – ותשתחרר…
ולכשיצא לנסוע – היאמר לה אז: “חיי בשלום”?…
“תכתך-תכטק! – תכתך-טק!” – דופקת הנַקשה תכופות. אף זו דופקת היא הלילה בעזות יתרה, עד כדי הרעדת הלב…
“קוָה-קווּ!” – עונה צפרדע אחת בצניעות – וקולו של יוסילי הולך ומשתתק –
הנרדם?…
"שָׁם יוֹנָה וּבַת זוּגָהּ
עַל אוֹתוֹ אִילָן נָאֶה
הוֹגוֹת אַהֲבָה וְחִ-אִ-בָּה;
מְחַבְּקוֹת הֵן וּמְנַשְׁקוֹת הֵן
וּמְגַפְּפוֹת זוֹ לְזוֹ, –
וְאֵין מַכְלִים וּמוֹצִיא דִ-אִ-בָּה" – –
שוב אותה החייטנית בשירותיה יושבת שם בחצר תחת העץ, עטופה יחד עם החתן שלה בגלימה אחת… וחתן זה שבטרקלין, היושב בתוך הכסא, מקמט חוטמו מקול האשה, מעביר ומשפשף יד על מצח…
לא! – כאן אין בו יראת ההרהורים… חלילה! לא מהם ולא מקצתם!… כאן בבית זה ניטלו כל המחשבות הזרות, שהיו צולות אותו כאש… זה לו הלילה השלישי שהוא לן כאן – ושום הרהור לא הקדיח, חלילה, את הנחת שבלבו, נחת של חתן כהלכה… כאן, אצל הכלה, טהור הוא, רענן הוא, זך הוא וכשר הוא לו ולהנאתו אפילו בחלום…
ושוב הוא צריך להתאפק מפני התענוג שבלבו, שלא יהא שוחק או בוכה – שהרי בין כך ובין כך לא היה זה נאה כלל:
“הא! מארי דעלמא כולא!” – והוא נחפז ומוציא את קופסת-הכסף שלו, נוטל הימנה פפירוסה, מדליקה בשיָר הנר שעל הקומודה, חוזר ומתישב בסמיכה תוך הכסא של פלוסין – ומקטיר לעצמו כגדול ממש.
משעה שנתן לו המחותן מתנה זו, הקופסה, כבר הורגל בקטורת, וראשו אינו מסתובב עוד מעשן הטבק; – והרי ידיו מקופלות על לבו, ראשו מופשל לאחוריו, ועיגולי עשן עולים להם מפיו ומתגלגלים עד למנורה המוזהבה, מתאבכים ומסתבכים בין אשכלות הציצים שתלו בה, ומאפילים על מלילות בדולתה, עולים ומקשרים עבים קלים על פני הים שבתמונה מעל לראשו. והוא מקטיר לו ושותק בכוָנה להקשיב, אולי תקח אזנו שמץ משם. –
המחותנת מתלחשת מה בפיוס אל הכלה, וזו מסרבת:
“אִי!”…
ומתכַונת המחותנת להגביה קולה, – כדי שיהא נשמע לחתן ותתבייש הבת מלסרב עוד – והריהי אומרת:
"אבל שמעי, בתי! שמעי נא, צירהלי, לאמך!… אנו הרי עסוקות כאן – ולכי את לשם "…
“אי!… הניחי לי!”
“לכי, בתי! לכי נא, צירהלי… ראי! אמא מבקשת ממך… שמא ירצה לישון קצת”.
ושוב סירוּב מצד הכלה ופתּוּי דברים בלחש ובשחוק של לצון ונחת מצד המחותנת… וסוף דבר –
נכנסת הכלה לטרקלין כשהיא טוענת שני כרים! –
“היא”, הכלה עצמה, באה להציע לו את המשכב…
שם, על הספה הרחבה שלימין, היא מציעה לו… וכמובן, לא נאה לו שיהא מביט עכשיו לשם (ודאי גם היא מתכוֶנת להסתיר פנים) – והריהו מעמיק ראשו ב“תיקון” וחוזר לקריאתו החשאית, כאילו לא ראה ולא שמע ולא הרגיש כלום, – אך הלב דופק ודופק כאותה הנקשה שבחוץ:
“תכתך-טק! תכתך-טק!”
“היא” מנערת את הכרים, “היא” מניחה, “היא” פורשת, “היא” מחליקה בידים – אותן הידים…
ומושיטה לה המחותנת מן החדר השני סדין לבן ומִכסה, ו“היא” הולכת, מקבלת וחוזרת – והוא כאינו רואה בה, חלילה, וכאילו גם אינו מרגיש בה כלל, אלא קורא בלבד…
אבל רואה הוא את המחותנת שנתיצבה בפתח, ידיה על כרסה ופניה מאירות מנחת, מחבּה ומנצחון, ועיניה משחקות גם אליו וגם אל בתה, אל יחידתה, שהיא, האם, זכתה לראותה עושה במלאכה זו…
בכל רואה הוא, אך בעקיפין – והניגון מחניקו… היכן הוא עומד? –
יקרא באשר
קורא – ו“היא” בינתים… “היא” מניפה, “היא” מציעה, “היא” מחליקה… פניו בספר, אך בבות עיניו נפנות לאלכסון עד כדי מכאוב – – ונראה להן קצהו של משכב מגוהץ, צח, רך וחלק… האם יצאה כבר, הכלה?…
יצאה…
דומה ששחוק חשאי מתגלגל שם בחדר-האוכל, וראשו סובב הולך – ודאי מן הטבק – –
צריך להתגבר שיהא קורא כדרכו…
הוא מתנדנד, קורא ומעיין בתוך הספר; אך אותו משכב לבן נראה לו אפילו כשהוא מעצים את עיניו: משכב – והוא הוגה, הוא רומז, הוא נד וחי, ריחו נודף בקרירה נעימה והוא ממש מפתה: “החליקני נא בלחייך”…
אך החתן, כמובן, במקומו הוא יושב, מתגבר וגם מסלסל קולו ב“תיקון” – והקול, שלא מרצונו, הוא משתנה ונעשה כקובל ומתחנן – מתנגן ומתחנן בדממת הלילה בנעימות שונות המתחברות מאליהן, – שלא מדעתו הן עולות ומתגלגלות ומזדַוגות זו בזו, וכמה מחַיה הוא זיווּגן!…
ושוב נראית בפתח המחותנת, שתחיה, עם פניה הטובות ועיניה השוחקות בחדות הנפש:
“יוסילי”! – היא אומרת לו: “תשתה כוס קאקאו?”
הוא קומט חטמו, מתכוֵן לסרב קצת משום נימוס ודרך-ארץ – אך פיו אומר:
“מהיכא-תיתי”…
והלב זע מפני התשובה שנתן: שהרי אפשר כי “היא” – “היא” תתן לו את הכוס?…
הן, הן! “היא” היא הנותנת! –
הנה “היא” באה… היא צועדת בקומה זקופה, פוסעת לאטה ומביטה בו, לתוך פניו ממש. זו ידה, הלבנה והענוגה שבצמיד המנצנץ, נושאת קערורית עם כוס מלאה ומהבילה – כוס משכרת במראה בלבד – והיא קרבה – היא “נצבה” לפניו –
שניהם לבדם הם בחדר וכל כך קרובים זה לזו…
הוא מזדרז וקם, מצטחק ומחוה קידה לעומתה, – הכל כנהוג בזמן הזה, – ומשכפף את ראשו, שניהם נעשו כל כך קרובים עד שהוא מרגיש בהבל פיה, בריח שערותיה – והריהו מתגבר, קודד שוב – ואומר בפה מלא:
“תודה!”…
שאון-שמלה מבוהל – והחזון גז…
גז, הס… אך קול הלב נשמע בדפקו…
ומה? כלום משחקות הן עליו שם?… מה הן לוחשות שם?…
הה, שם!…
שם, בחדר-האוכל, נופלת הכלה בדמעה וכובשת פניה בשדי אמה, היא רועדת, לוהטת, שוחקת, מצטמקת ולוחשת בקול אטום ועצור:
“אמא, אמא! – הוא אמר!… הוא אמר לי: תודה!… לי אמר – אמא!!”…
שתיהן, ה“מַדַם” והמשרתת, עמדו “באותו מצב” בעונה אחת, ושתיהן על פי טעות:
הגברת גרינבוים שש שנים נזהרה – שהרי כבר יש לה צמד חמד סַשא ומַשא היקרים, – אך בשביעית טעתה, טעות שאינה חוזרת, – והרי בריה שלישית התחילה מדגדגת תחת לבה בלאט.
והמשרתת – זו שרה, שקוראין לה כאן סוֹניא – “נכשלה” בדבר… היא חשבה שפנוי הוא “מאיר שלה” – ומה לה עכשיו או לאחר זמן? אדרבה, כאן בניקולאיוֹב, סגולה בדוקה בכך לקרב זמן הנשואין… ולסוף, משגילתה לו ל“בחור” זה, שכבר הגיע זמן “לדאוג לתכלית”, גילה לה הוא בבושה ובגמגום, שהוא – כבר יש לו אשה…
ולואי שנעקרה מן העולם קודם שבאה לידי טעות זו! –
ה“מדם”, מרת גרינבוים, אף-על-פי שעדיין היא מעמדת פנים של רוגז כלפי בעלה – אבל, בדיעבד, אינה מתחרטת. אדרבה, “חרס יבש” היתה קודם לכן, ועכשיו גופה מתמלא ופניה פורחות מיום ליום והיא עצמה נעשית כבחורה שמחה, – קורת רוח יש לה בדבר. אלא שהמשרתת מצערתה: זו סוניא – רוח רעה נכנסה בה, סרה היא וזועפת כל היום; כל מעשה על אפה ועל חמתה הוא לה והכל נופל מידיה – ואין שבוע בלי שבר כלי.
נתנַולו מעשיה ונתנַול גם פרצופה – שהעלה כתמים כטלאי על גבי טלאי, ונחירי אפה נתרחבו והן נושמות במין “רציחה” כל היום – וגם “צבה” היא שלא במידה.
הילדים, סשא ומשא, אף הם הרגישו “במצב רוחה” של זו – ופרשו הימנה, מ“חיה רעה” זו… ואלמלא פרוס הפסח כבר היתה הגבירה משלחת אותה לעזאזל. –
אבל עכשיו כלום אפשר למצוא אחרת טובה הימנה? ביחוד עכשיו, כשהחמות באה לגור כאן (היא עדיין יש לה כששת אלפים באוצר המלוכה…) וצריכים שיהא פסח כשר, – ובלי משרתת עבריה כלום אפשר לעשותו?
אבל באומה זו, בשפחות, הכל אפשר; לא הספיקה הגברת גרינבוים לגעור כראוי ב“שטן המשחית”, בסוניא, ששברה את כד-הזכוכית, – וזו הקדימה והתריסה בפניה ואמרה:
“מדם! הכעס למה? נַכי לי מחשבוני – ואלך לי”…
לא די שסובלים אותה, עדיין היא מבעטת! ומה עוֶל עשו לה כאן? מה?
הסמיקה סוניא מפני השאלה ונתנולה עוד יותר, טפחה בכעס על כרסה ובעינים איומות בגדלן, ומתוך שינים חרוקות באָלה קראה:
“וזה! – זה אינו כלום?… באתי לכאן בריאה ושלמה, ועכשיו… עכשיו – רוצה אני לנסוע לאמא!”
ומיד קפצה אל קיטונה הסמוך למטבח, התנפלה במיטתה, כבשה פניה בכר ובכתה בבכי אטום, – בכתה מתוך נשיכת הכר ובעיטת רגלים…
מה לעשות בה בזו? נשתגעה הבחורה! – מי אשם לה אם היא נואלה ללכת אחר אותו אדם שבאוּרוה? –
מאיר הוא שמש הסוסים שלמאפית הקונדיטין שלהם –
נכנסת הזקנה, החמות, בעובי הקורה. היא עצמה מדברת על לבה של סוניא; מה ראתה על ככה לנסוע עכשיו לאמא? מתנה טובה היא רוצה להביא לה? כבוד לפסח היא רוצה לעשות לה? – אמנם נואלה סוניא, נואלה מאד, – אבל עכשיו, אדרבה, מוטב לה לישב כאן; הרי כאן ידאגו לה ולעוּברה… תשתחרר הימנו – ותהא מינקת, אם ירצה השם, לוָלד שתלד בזמנה, בעזרת השם, קלָרֶניו, (המדם גרינבוים) שתחיה… ואז הרי תחיה כאן סוניא “כגבינה שבתוך החמאה”; לא תעבוד ושכרה יהא בכפלים.
אבל שפוך על בהמה זו תשעה קבין דברים רכים, – היא אינה אלא יושבת בראש מושפל, בפנים נפוחות ובידים חבוקות על כרסה, ורק תשובה אחת יש לה אחר כל הדברים:
“נוסעת אני לאמא”…
“אימתי, גזלנית!? חמשה ימים קודם פסח?”
והיא משיבה: “צריכה אני לנסוע”…
“מפני מה ולמה? משוגעת!”
אבל כלום יכולה סוניא להסיח את כל נגע לבבה?
היא, אם “כשנטרה כרמה” לא נמצא לה מי שישאנה, עכשיו – עכשיו מה?… צריכה היא או להתלות, או שסופה לילך בדרך זו של ליפקה חברתה המסובבת בשוקים…
ורוצה היא, רוצה ומבקשת לראות עוד פעם, עוד פעם זו את אמה האלמנה – זו שהיתה אשתו של מלמד גמרא – ואת אחותה הקטנה היא צריכה לראות! אחות זו – בת אמה, בתו של המלמד-גמרא המנוח, מי שהיה אב חורגה של סוניא – עכשיו, גם קטנה זו כבר נכנסה לשירות – וצריכה היא, סוניא, לצווֹת עליה “שתזכור עד לעשרה דורות”!…
ואפשר, אפשר תמצא עוד אמא “אמצעי” להריונה, שתגָאל מכלימתה בעוד זמן… בעיירה שם, בִּדְרַגְ’נָא צוענית אחת יש ובעלת כשפים וסגולות היא…
ובכלל אין היא יכולה עוד להיות בבית זה, אינה יכולה בשום אופן! כמה שהיא משתמרת, סוף-סוף נפגש לה כמעט בכל יום אותו רוצח, אותו גזלן, מאיר, שיֵעקר מן העולם!
הם נפגשים – ושניהם משפילים ראש…
מכל הבחורים האופים שבבית-המאפה שארבו לה ביום ובלילה – מכולם נשתמרה. ורק מזה, משמש נבזה זה שלסוסים, שזקן קַצַפּי לו – ממנו לא נשתמרה. תם הוא, שתקן הוא והאמינה בו, האמינה – וכסוסה משרה את עצמה לסַיָס זה…
“הניחי לי, בבקשה ממך!” – גוערת סוניא שלא כדרכה בזקנה החשובה המפתה אותה להשאר כאן לפחות עד לאחר פסח.
ומתחילה סוניא לצור את כליה בצרור.
“לא ישלמו לך שכרך – טפשה!” – קוראת הזקנה בקול רועד ופניה הקמוטים מתכרכמים מכעס.
היא ביקשה לומר לה “חצופה” – וחזרה בה, שמא תפתנה עוד.
“ואפילו כך!” – נוהמת סוניא: “יש לי להוצאות הדרך – ואסע… אסע לאמא!”
ויוצאת הזקנה מן הקיטון כשראשה מזדעזע עליה ועיניה רצות לכאן ולכאן, – מה היא תעשה עכשיו כאן?…
הולכת לה הבחורה, והיא, הזקנה, תהא זקוקה לחוג את הפסח באיזה “בית יהודי” אחר. בלי שפחה זו אי אפשר שהיא כאן הפסח בכשרות; כאן, אצל כלתה – והרי לך נחת בבן…
צררה סוניא את צרורה ועדיין היא נושמת ושואפת בנקמה… ולואי שישרף בית-מאפה זה עם האוּרוה ועם הסוסים ועם אותו רוצח והדיר של עצים יחדיו!
שלש פעמים ביום היתה מהלכת לדיר זה ליקח עצים – כלום לא יכלה להכין עצי-היום בבת אחת, בבוקר?… היתה הולכת לשם בשירה ומתכוֶנת להשמיע קול אל האוּרוה.
ולואי שהיתה משברת את רגליה בהליכה ראשונה!
וגם עכשיו עדיין צריכה היא לילך לדיר – את לבניה צריכה היא לקחת משם… ותלך!
ולואי שתפגוש בו שם – ותרוצץ את גולגלתו בבקיע עץ לפני נסעה מכאן!
והיא יוצאה.
גופה מרגיש בחומו של יום אביב מזהיר ומנשב רוח קלילה – אך בהכרתה רק חושך ודחק, ולעיניה המושפלות ארצה כתמי אש שטים ומרפרפים…
נכנסה לדיר – מין הרגשה קהה ומצירה של בהמה שהריחה בדם-שחיטה מסמרת את בשרה כשהיא נכנסת לאפלולית קרה זו של הדיר… רוצה היא לנהום, לגעות געיה כפרה זו – ומעצימה פה בחריקת שינים… ונפלה יד על כתפה – ולבה וזה שתחת לבה נזדעזעו בבת אחת עד שרוחה פג מפיה הפעור –
הוא עומד לנגד עיניה…
כבתוך כרכוב של אש שחורה מסתמנים פניו, וזקנו המסובך מזדעזע לדבּוּר…
שוב הוא כאן, בתוך הדיר – והוא גם מדבר.
והיא – בקיע עץ היא צריכה לקחת…
אז כשגילה לה שנשוי הוא, ירקה רקיקה בפניו, – והוא מחה זאת ביד ויצא ולא אמר כלום, – עכשיו יהא מוחה פניו מן הדם! ממש מן הדם…
והיא רואה שסנטרו נע על ידי דבּוּר וגמגום, והיא שולחת ידה לאחור אל גל העצים ובוררת שם…
חפץ קרוש, קשה ומוחלט בה, והיא מכינה את עצמה לעשותו…
ואזניה התחילו קולטות שהוא מדבר על אודות האשה שלו, – פלונית זו המענה את סוניא ומציקה לה לילה לילה בחלום, ופניה אינם נראים לה…
בקיע העץ בידה ועומדת היא לשמוע על אודות “זו” – ועיניה מסתכלות בפנים הצריכים להצטבע בדם-הטריפה שלו זה…
“כלום אשה היא לי? היא חצופה – ותו לא… בנים אין לי ממנה… בושתי לומר לך שיש לי אשה כמותה… רוצה היא לשרת בבית גבירים… שם משרתים יש… מודות היא מבקשת ולא להיות בעלת בית… היא שם “מלכה לפסח”, רק אני ואת בצרות אנו לפסח”…
“נואלנו – נוּ, ומה? – אשלח לה גט… לא תרצה החצופה?… ונעמיד חופה גם בכך”…
“כן תחיה, ממזר!” – קוראה סוניא, ואותו חפץ שבלבה מתקשה ביותר, ובקיע העץ – נפל מידה…
מחכה היא עוד למלה:
“ביהדותי אני אומר לך! הרי פסח בא… נחיה כבני אדם – ודי!”
“נבח! נבח, בעל-עגלה! – איני מאמינה לך!”
“סוניא!” – מאיים עליה מאיר בקול: “ירקת בפני – ושתקתי לך… ששא!… אבל את זאת לא אשתוק לך! אל תרחיבי פה!!… מדבר אני לך כלבן-אדם – ואת שמעי! דומה אַת שאני איני בן-אבות? – בן-אבות, בנאמנות!… אצל אבא… אצל אבא שלי היו סדרים בפסח… ואני, משעה שהכרתי את החצופה, זה שלש שנים, אני חי ככלב… עכשיו, הולָד שלך – שלי הוא! ואין לך רשות שלא תשמעי לי!”…
וּולד זה שתחת הלב – התחיל מחטט… והיא זה נוטה להאמין לאביו העומד לפניה. הקרוש והקשה שהיה בה כבר נכמר ונמס, ועיניה זולגות דמעה, זולגות מאליהן בלי ידיעתה…
“בוכה – הבכיה למה?… עשי ‘סדר’ לפסח, אני אומר לך!”
“איך, גזלן?”…
“שולחן במטבח, ומצות על השולחן, אני אביא יין – ובנאמנות שאומר לך את ההגדה כיהודי! מה את דומה – לאו?”…
“ואימתי תגרשנה?”
“אימתי שארצה! – ואל תשאלי! את עשי את שלך. המדם פרַנצוֹמירקה זו שלך תתן לנו לערוך סדר במטבח?”
סוניא תחבה אגודל בין אצבעותים כנגד הבית – “תאֵנה” מכוּונת כלפי המדם ואמרה ביוהרה, בעוד שהדמעה בעיניה:
“היא לא תתן?… חלה תחלה ונתון תתן! אם לאו – אלך לי מכאן, ותעשה היא את הפסח לחמותה!”
“מוֹלוֹדיֶץ (בן-חיל) סונקא!” – אמר מאיר וטפח לה על גבה כמו שהוא מטפח על גב סוס.
ובצפורן סטר לה גם סטירה קלה על גבי כרסה ואמר בלחש:
“תראי שגם זה יהא בחור בעל עצמות!”
אפילו הזקנה קבּלה את תנאי “הסדר” של סוניא, ובלבד שיהא לה פסח כשר אצל בנה עם סדר כהלכתו.
ומיד חזרה סוניא לעבודתה במטבח המרוּוח, והריהי עושה שם בשקידה ובזריזות נמרצה עד שלחייה מתלהטות.
עלץ לבה על ה“סדר”! – ולא על זה של השַתא הָכא, במטבח זה, אלא על זה העתיד להיות לשנה הבאה, בעזרת השם, בתוך דירה שלה…
ומתוך שמחה על העתיד להיות שם, הריהי מפקדת עכשיו כאן על הכל כשַׂר של פסח! בזכות הפסח, היא בסינרה הלבן השליטה היחידה כעת על כל הבית…
קולפת סוניא את הלפתות המאָדמות לכבישת חמיצה, ונכנסה בעלת-הבית – ומיד נעורה עליה סוניא באזהרה רבה:
“טרֵף, מדם! חמץ אַת – אל תגעי!”
ולקולה מתבהלת הזקנה ובאה בשידוּלים לכלתה שתצא, מתחננת בחרדה: “אל נא, קלָרה-נא! מה לך, בתי, כאן? לכי, נוחי לך, זהבי שלי! – תראי, שנכין, אם ירצה השם, ונמציא לך הכל כשורה!”
יוצאת בעלת-הבית בשחקת-מחילה ומצַוה למַרפָה (האמה הרוסית שבבית) שתלך להביא את משה מן הפנסיון, – והנה קול סוניא מפקד ואומר: “לא כי, מרפה! תחילה נערי את השטיחים וקפלי – ואחר תלכי!”
ומאימת הפסחא היהודית נשמעת מרפה לסוניא ולא למדם!
“מאיר!” – קוראת סוניא בדפיקה על החלון כלפי החצר: “הכניסה עצים!” והוא – על אחת כמה וכמה שיהא נשמע לה כעת!
הנה הוא רץ כנכוה מפקודתה…
ואותו זמר, שהיתה סוניא מהלכת בו יום יום לדיר-העצים, שוב הוא מתנגן מפיה בהלצה של שמחה:
הוֹ, דּוֹדִי, קְרַב נָא הֵנָּה,
וּשְׁבָה לְךָ עַל יָדִי!
רוֹצֶה אַתָּה לְשַׂחֵק אַהֲבָה? –
שַׂחֲקָה נָא עִמָּדִי!
ונכנסת הזקנה כשהיא נושאת בזהירות גל של עתונים מקוּפלים בתוך שתי כפותיה: “הרי לך, סוניצקא” – היא אומרת בנעימה: “ותפרשי תחת הכלים של פסח”… וזו משיבה בנזיפה: "השליכים מכאן! מה הכנסת לי למטבח את אלו שהם מתגוללים תמיד אצלם על שולחן של חמץ? צַוי – ויביאו נייר חדש, לבן, מן החנות!
ומתוך כדי דבּוּר שוב פקודה למחוץ למטבח: “מיד תשפשפי לי את המיחם, מרפה! – טהור, טהור שפשפי, ותעמידיהו לי כאן, שאגעילו! היום ומחר הם ישתו אצלי תה מן הקומקום ולא מן המיחם!”
“כך כך, בתי!” – מסכימה הזקנה: “אין לדחות עוד את ההגעלה; צריך בתי, שיהא הכל מוכן”…
“הכל יהא מוכן בשעתו, סבתא!” – מפסיקה אותה סוניא: “ובלבד שתגידי את להם, שהיום ומחר אין מבשלים עוד אצלי! ירצו לאכול – יביאו להם מן הרֶסטורן!”
ומי זה יעמוד כעת בפני בחורה זו? – על אחריותה הכל, היא המכינה לפסח ולא אחר…
והכל כאילו “נשרף” תחת ידיה!
והכל, אמנם, הוכן בשעתו בתכלית הכשרות בכל החדרים.
שבע ביום היתה הזקנה מברכת לבורא העולם, שהזמין לה בחורה זו כאן, בשביל שתהא טועמת טעם פסח גם בבית הבן בניקולאיוב!
“תראו, ילדי” – אמרה בלחש למשא וסשא נכדיה: “סדר יעשה לכם אבא, אף את ההגדה יגיד לכם”.
“ומה זו ‘מגדה’?”
“ואיך מגידין אותה?”
“כך היא”… משיבה סבתא: “מחברת כזו יש 'בעברית עתיקה' – ומגידין מתוכה כקַנטור של בית-הכנסת”…
“כלומר” – מפרשת משא בת התשע: “שיר ציוני היא ה’מגדה'?” – ומשמחה לדבר התחילה מוחאה כף ועונה בשיר הציוני הידוע לה מפי אבא הציוני:
“אוֹוֹ, דִלְאָבְדָה תִקְיָנְצֵנוּ!” –
ובכליון עינים מצפים הילדים לאותו ערב של “פסחא”, שבשבילו הכל משתנה כך בבית ושבּו יהא אבא מגיד “מגדה” ציונית בניגון כקנטור…
וברוכה סבתא, שהיא היא הגורמת לפסחא זו!
עכשיו, משהפסחא מזהירה כבר בטהרה תוך דמדומי חמה אביבית שוקעת, והכל בבית מוכן לשני סדרים, אחד באולם אצל אמא ואחד במטבח אצל סוניא – חוזרים משא וסשא הלבושים חגיגית ומהלכים להסתכל חליפות בכל, כשני מרגלי חרש…
מבקשים הם לשער מראש: “איך יהיה כל זה?”…
רואים הם:
על שולחן האולם מתחת לנברשת החשמל קבּוּץ נאה של בקבוקי יין עם מַרקא (“יין ציוני” – אומרת משא) עם כוסות מלוּטשות חדשות תוך טס גדול של כסף שמארגזה של סבתא… מן הקצה מזה ארבע מנורות כסף של סבתא עומדות בטור, וצַחי נרות תחובים בהן להדלקה כבבית-כנסת… ועל הקצה מזה בקערת גביש – ה“מצה” מכוסה (“ביסקוויטין לא מתוקים”… אומר סשא) ומכסה-המצה מפית סרוגה ומרוקמה – וגם זו מאותו ארגז טמיר של סבתא… ומפיות לבנות מוכנות על השולחן, ולא של בד אלא של נייר: “מפיות פסחניות הן – כן?”…
ואצל סוניא – לא נוסף במטבח אלא שולחן קטן עגלגל וגם הוא מכוסה לבן; אבל המצות כאן כרוכות תוך מגבת-ידים סתם, ומונחות הן בפינכה סתם, וצנצנת יין סתם, בלי מרקא, עומדת בין כוסות סתם, – שתי כוסות של תה… אך גם כאן נרות יש, – אבל רק שנים, ותחובים הם בשתי מנורות קטנות שאינן דומות כלל זו לזו, אחת של בַּעץ ואחת של חרסינה גסה, אלא שהן סמוכות זו לזו.
“הכל עני כאן” – פוסקת משא. אבל סשא מחריש וסובר, שדוקא כאן ספונה היא אותה פסחא, העתידה להתגלות בלילה הזה.
קוראת אליו משא מן האולם: “בוא, ותראה איזו אגודת שושנים ריחניות הביא אבא!” אבל סשקא – ריח הלפת המחמיצה עם ריח של חזרת מרוסקה ועם הריח הטעים והמפעפע של שומן האַוזים – כל זה “פסחני” וריחני הוא לו יותר מכל השושנים שבעולם, – והריהו משיב בקריאה גדולה מתוך המטבח:
“אבל אצל סוניא יותר פסחא יש!”
וסוניא – את כל עצמותיו של גמדוני מפוטם זה היתה מנשקת אחת לאחת! – לדעתה, חכם הוא ממשא; ואם כי היא הבכורה, הוא הוא המבין דבר לאשוּרו…
“בוא, אומרין לך! כאן סבתא על הנרות תתפלל!”
וסשקא נופל מתוך ריצה. וקם ורץ שוב אל “התפילה הנרתית”! – – –
ועומדת סבתא לבושת שיראין שחורים וחרוזי מרגליות על צוארה. והיא מניפה ידים מנצנצות בטבעות יהלומים, מניפה על גבי הנרות הדולקים שהיא לוחשת מה אליהם בסוד גמר… הס!
ופתאום קול צהלה – צהלת אמא מן הפרוזדור ענתה:
“פּיוֹטר ווסיליץ?!! – באיזה מזל?!”
ועם מי אמא “מתנשקת” שם? – – –
מכניסה אמא בפנים שאדמו משמחה ויוהרה איזה אדון כחוש וגבוה בעל-פדחת וקרחת מכובדה ובמשקפים “שחורים”…
וסבתא – עלובה! – היא נתפלצה ונצטמצמה מבעתה, כאילו הכּה פתאום אדון זה הכאה חזקה על ראשה – – –
ולרמיזתה של קלרה נכנסו אחריה הבעל והחמות (ובינותם גם סשקא נתגנב ונדחף – אבל משא עמדה רק שומעת לפתח…)
ושם נזדקפה קלרה בפיניואַר שלה, של משי מצויץ, וכשעיניה ממצמצות (כדרכן בשעת כעס) אמרה בלחש של אזהרה חמורה:
“דעו: פיוטר ווסיליץ – ידיד נעורי הוא, מן האוניברסיטה הציריכית בשעתי – כן… ופליט פוליטי הוא, אֶסאֶרוֹבי [ש1] – כן!… וזקוק הוא עכשיו להסתר אצלי עד למחרת הלילה… כן, כן!… עכשיו” – אמרה בשינוי קול ובהקמת אצבע של התראה כנגד בעלה: “חמץ, שלא להקניט את אמא, לא אכניס לבית, – אך, מדגישה אני לך: שום צֵרֵמוֹניה ריאקציונית-דתית אל תעשה לי הערב!! – שומע אתה?”…
“אבל, קלרוצקה!” – מנסה הבעל לשדלה בלאט: “הרי-הרי גם אצלם… עושים לילדים בחג” – –
“פסיק”! – נזפה קלרה כבחתול אחד, הבליטה כרסה ולחישתה תוססת: “שום מוטיבים, שום קזוּאיסטיקה ציונית איני שומעת – אם אינך רוצה להפילני באיסטֶריקה!”…
ויצאה בנשיאת פנים מאירות כלפי האורח היקר, טפחה לו בנעימות על שכמו ואמרה ברמז: “עמנו, פיוטר ווסיליץ, כבחיקו של כריסטוס תהיה!… בבקשה! הרי מקומך – הואילה ושב עמנו לשולחן!”
והבעל קצת חיור, אלא אף הוא בנעימות משתוחח לקראת האורח בפרישת כפים ואומר: “עמנו – מצה ושאר פנכאות טרדיציוניות, פיוטר ווסיליץ! – ברם, חזירון עם חזרת אין בפסחא שלנו, – אבל בר-הודו עם חזרת, קלרוצ’קה, יהיה”?…
“יהיה אשר יהיה!” – משיבה קלרה בגיחוך נוח.
וסבתא – שתי מנורות דולקות בימינה ושתים בשמאלה נצטלבו מתוך נקישה עזה זו בזו – וחיש נתעלמה עמהן לתוך חדרה – –
וכאילו שום איש לא ראה בכך…
ישבו לשולחן בכבוד, וכנהוג עם אדם חדש, מתוך שיחה נעלסה ו“מתוחה” כאחת, – והופיעה מרפה הרעננה בסינר ושביס מצוחצחים כשלג, ושַחֲקתָה, המבטיחה תמיד סעודה טובה, נסוכה על פניה הרחבות שמסתמכות על גבי פימה – –
וזרחו פני אבא, והוא שׂשׂ ואומר:
“וגם “קוֹניאצ’וק” תגישי לנו, מרפושקה!”
הכל, הכל כסדר – ואפילו אצל אבא…
אף משא, כתלמידה מחונכת בפנסיון של Madame Reclus יושבת לה בתמימות שלֵוה והיא מחרישה כאילו לא נפל כאן שום דבר…
רק סשקא הוא “מקַפּרֵס” בחשאי: אינו מקבל את המוגש לו, מבקש לבכות על לא דבר… מעירה לו אמא – והוא מוחה בבעיטת מרפּק במשא… עד שעמדה אמא, שלחה יד מפקדת ונזפה בו בקול ובכל חומר הדין:
“נער לא מחונך! – למטבח לך!”
ברם על זאת לא ניסה סשקא לסרב… אלא, אדרבא: הוא נשתמט לו מן הכסא ומכּרך ה“ניווא” שנתַּן עליו כדי להגביה את מושבו, – ירד בלאט ובשפתים נופחות, כאילו נעלב… ומיד התחיל לרוץ למטבח, ששם פתח כבר מאיר את ה“מגדה” בניגון.
“סשא, חזור!” – קראה אמא; והוא כבר איננו – –
“אבל!” – אמר האורח בשחוק פיוס ומחילה לבעלת-הבית: “גם שלי כך… הפעוטים אוהבים הם כל צרמוניה שהיא”.
ושוב פני אמא מאירות מתוך שאלות וזכרונות על חברים וחברות שבימים ההם בציריך –
הכל, הכל כסדר גם אצל אמא…
… והזקנה שנתעלמה? –
היא שנצטמצמה מחמת צער ונעשתה כמעט כקטנה, – אפילו משא לא ראתה בה איך נשתמטה לה בהַצְנֵעַ מתוך חדרה ונכנסה אף היא למטבח…
שבעים שנה ישבה לסדר ושמעה את ההגדה בפסח, ובשבעים ואחת – אוי לזקנתה – לא תשב ולא תשמע?!… ולבושת שיראין (אך בלי המרגליות) נכנסה אט ושחוח לתוך המטבח אל “אותה בתולה כשוּלה” – וישבה.
ישבה ללחוש אחרי “הסַיָס” מתוך הגדה שלה – – –
ברם, מאיר, מתוך ביישנות, אינו אלא נוהם כדוב נהימה מונוטונית; ובשעה שהוא מונה את המכות שלקו המצרים במצרים – כבר נרדם סשא מתוך שעמום ועצבות…
על ברכיה של סוניא נרדם וראשו בחיקה. ויושבת סוניא לימינו של מאיר כדמות אֵם עם ילדה שלה. עיניה עצומות לחצאין מתוך ליאות ונחת, ורואה היא – – את הסדר שלשנה הבאה בדירה שלה:
מיטה אחת מוצעת… אצלה עריסה קטנה מכוסה צעיף לבן… שולחן ערוך; והספה החדשה – “מיטת הסבה” היא למאיר… ועל השולחן עוד כוס אחת נוצצת באור הנרות; קטנטונת ואדמדמת היא כוס זו, והיא – ל"מוּציק " זה המקרטע תוכה כדג עד לצפיר-הנפש!…
רוצה היא המדם – שלא תזכה! – שתהא סוניא מינקת לוְלדה שלה; – מכות מצרים לה למרשעת זו! – אֵם לילדה שלה תהיה, בעזרת השם, ואת חלבה, חלב שדיה לו תתן:
“הא לך, מוציק-צוציק שלי! טול ומוץ!”…
ומגחכת היא הבחורה בכל קרביה בחשאי, בשעה שהזקנה בשיראין פניה מופנות לצד אחר – ודמעותיה נושרות ונופלות בחשאי על גבי ההגדה שבידה…
לראש הדף [ש1]אסארובי – חבר למפלגה מהפכנית ברוסיה, סוציאל רבולוציונית.
השם יתברך יודע את האמת, שלא בכוָנה נכנס לשם, אלא כך אירע, כך נתגלגלו הדברים שלא מדעתו…
ברם, אומרין בזמן הזה: צריך אדם לנסות את מזלו מכל מקום, – אבל הוא, זונדל-בינוש, לא רצה כלל בנסיון זה. גלוי וידוע לפני המקום, שאפילו במחשבה לא עלתה לפניו, לבוא לאותו מקום, ואפילו יצר-הרע לא הסית אותו לזה, אלא מעשה-שטן היה – ובא!
כיצד? מתוך מחשבות נשאוהו רגליו והוא לא ידע אפילו לאן; עבר וכאילו בא אחד ודחפו מאחוריו אל פתחו של בית זה – ונכנס ולא ידע שהוא נכנס ל“שם”…
ואפשר ידע… ואיך זה עמד ונכנס? – כלום המחשבות שבאותו רגע לא נתנוהו לחשוב מה הוא עושה באותו רגע?… כלום אפשר?
אפשר גם כך… כי כלום יש לך דבר המעביר את האדם על דעתו כמו המחשבות! רעבון, למשל, אינו כלום; דומה אתה שתענית-צבור היום – וצם… הרי גם החנוָנים בזמן הזה מתענים ואינם אוכלים, – ביום של יריד, למשל, כשה“שפע” מרובה, – ולא יהא רוכל המחזיר על הפתחים כחנוני העומד על דוכנו?… אין פנאי או אין אוכל – אחת היא: לא אוכלין! אבל המחשבות – המחשבות על “ואם תאמר מה נאכל”, כלומר, “בני-בית” שלך מה יאכלו; או הרעיונות על יהודה’לי שהוא הולך ל“חדר” בצינה כזו, בלי שום בגד חם, ובנעלים שניטלו עקביהן; או על לאה’קה – שאינה מתקבלת לפבריקא, ועל כולם – על סל זה שנתקפחו בו כל המעות, חמשה עשר רובל הללו שנשארו לו לזונדל-בינוש מ“ימים נוראים”, והריהו טוענו זה שלושה ימים ואינו “פודה” כלום מסחורות אלו, שהוא עצמו אינו יודע מה טיבן, – אלו המחשבות מקעקעות ממש את המוח, עד שאינך מבחין מה אתה עושה ולאן אתה הולך!…
הוא מצא את עצמו כשהוא מהלך ברחוב, והסל ממש עוקר את זרועו מן כתפה; עוד לא הורגל במשא ועמד לנוח קצת אצל ספסל אחד ולהסתכל; מסתכל – ואינו מכיר אפילו באיזה רחוב הוא נמצא…
לכאורה, עומד הוא כאן ומצפה לקונה, שיזמין לו הקב"ה – והנה נזדמן אחד ועבר וגם הציץ בסל, – והציץ אף הוא בסל, תמה כמימרא: מנין הוא סל זה לו?… כלומר נשתמטה הימנו כל עיקר אותה השייכות, שיש לו לזונדל-בינוש, לסלו שלו! וכשנפנה “לחטוף” את הקונה – זה כבר חלף ונסתלק הימנו… ומי גרם לכך? לא המחשבות? –
עכשיו, כלום תימה היא שנגרר ונדחף מתוך מחשבות ל“אותו מקום?”… אבל יכול הוא להשבע בנקיטת-חפץ ובמקום קדוש, שבכל אותן רבבות-אלפי המחשבות, שחיטטו כל היום כתולעים בתוך ראשו, לא עלתה על דעתו אפילו פעם, שום מחשבה כלל, שאפשר וכדאי לו להכנס ל“שם”!
ברם, מודה הוא בעצמו, ששמע שיש רוכלים שעיקר פדיונם אינו אלא מ“אותם המקומות” (אומרין: אותן “הנקבות” טובות-לב הן מטבען), אבל ילכו הם ולא הוא! סוף-סוף הרי ש"צ הוא – “בעל שחריתים”…
ברם, מודה הוא גם זאת, שלא הקפיד על כבודו, כבוד ש“צ, כראוי; שכןמשעברו עליו שני הימים הראשונים ולא “פדה” כלום, ובבוקר היום השלישי ראה ששיגרו את יהודה’לי ל”חדר" בלי כזית-לחם –יצא והתחיל מכריז בחצרות על סחורתו… הוא התיר לעצמו אותו דבר, כי מה יעשה, אם כך היא ה“מודה” באודיסא אצל כל הרוכלים? ואיך נאמר שם, בספרים? “נותנים עליו חומרי מקום…”, או: “דרך התגר”… בקיצור, הרי נאמר גם ב“ונתנה תוקף”: “בנפשו יביא לחמו”!…
אבל לידי תקלה זו – הקב"ה הוא היודע ועֵד, שבא בלי שום כוָנה כלל!
אמנם, מודה הוא, שכיון שהכריז בחצרות פעם ושתים וארבע וחמש ועשר – ולא נענה, יצא לו וישב על ספסל ברחוב, – ולא משום שהיה יגע, אלא כך… ומודה הוא, שספסל זה היה עומד כלפי “מקום” פלוני; ולאחר שישב וראה זאת – הוא לא קם ולא זע… ולמה? שכן, מה היה איכפת לו – אלמלי יצאה, למשל, אחת מהן וקנתה הימנו דבר? וכי צריך הוא לדעת או לשאול מי היא? קונה נזדמנה לו בחוץ – והפרוטה כשרה היא מכל קונה.
וישב, ישב לו שם וקרא את הכתב הצהוב שעל השלד הכחול: " Меб-лиров-ан-ные номе-ра " כלומר: נומירין, הינו – חדרים הנתּנים בחכירה עם הרהיטים שבהם… ולעצמו תמה: בית זה שהתאכסן בו עם ר' יוסי-בּר בשעת “הנתוח” אז הרי גם הוא נקרא כך: “נומירין מרוהטים” – ושם לא היה נכּר “דבר זה” כלל ואיך בית זה נכּר?… אם הפנס שעם האותיות האדומות סימן הוא לעוברי עבירה? –
מחשבות, סתם מחשבות חשב; אבל משנזכר שאפשר לא יפה היא ישיבתו כאן, מיד קם ורקק ואמר: “יקחם אופל!” – ולקח את הסל והלך לו.
אלא בדרך אגב ראה, שבבית זה התריסים מוגפים אפילו בשעה השתים עשרה… והתרעם על עצמו שהיה מסתכל בתפלות שכאלו.
כך היה המעשה בבוקר; ומודה הוא, שגם לאחר הצהרים נזדמן לו שיעבור לפני בית זה דוקא – ושוב ישב לנוח שם; כלומר, ברחוב על ספסל ישב לו בלב ריקן…
אבל בחיי ראשו! – אפילו אז לא הרהר, חלילה, שום הרהור קל על הכניסה!
הוא ישב לו שם והרהר על דבר אחר לגמרי: האכלו הילדים פת-לחם לפחות בצהרים? המצאה שינדל שלו איזו עצה על הלחם? ואם ראה ה“אדוני מורה”, זה שיהודה’לי כל כך אוהב אותו, שתלמיד קטן זה בא היום לבית-הספר בלי לחם?… ואם ראה – מה עשה? ושוב חשב באותה שאלה: “עד מתי? – עד מתי, ועד מתי, ה'”?!… האפשר שישלחוהו, אביו שבשמים, גם היום בידים ריקניות לבני ביתו?… כלום אפשר?
כך ישב לו וחשב, וכיון שנדמה לו שמצד זה הולך ומתקרב לעבור על פניו אחד מן אותם “בעלי-בתים” שהתפלל לפניהם בבית-כנסתו בימים נוראים אלו – מיד קם ועבר לו לצד השני של הרחוב… זאת אומרת: ברם, רוכל הוא “בעל השחריתים”, אבל מתרחק הוא מן הכיעור…
ומכאן דוקא מתחיל אותו מעשה, או אותה טעות, ואותה בושה וכלימה!
כיצד?
מהלך היה – –
והשמים מעוננים ומטפחים על הפנים בפתי שלג נמס, – ואיך “יפדה” היום אם הסל מכוסה הוא ואין סחורתו נראית?
מנַער הוא את הכיסוי שעל סלו ומוחה את פניו… האפשר שהלך ברחוב ובכה? – – לא! חס לו מכך! – אין זה אלא מחמת השלג… לבכות – מה שייך? שינדל שיניה כואבות – השם יתברך ישלח לה רפואה; בקליניקה הרי מרפאים אותה בחינם… סוף סוף דואגת היא אודיסא לענייה. והוא מתאמץ להרגיז בעצמו יצר של נחמה על יצר של דאגה ואומר: “אודיסה שתחיה! שם בטיטוביץ שלנו רפש-ברכּים, וכאן רק האבנים לחות!”…
ובעוד שהוא מהלך הוא עושה חשבון לעצמו: בוא וראה, כמה בריות מפרנס הקב"ה בתוך עיר-רבה זו בעושר ובכבוד! והלא אפילו הכלבים שבּה, להבדיל, שׂבעים הם ומגוהצים, אפילו מלובשים! ששים ורצים ברחוב! והוא ובני-ביתו, עם יהודה’לה בר-חכים שלו, אינם, חלילה, בריות לפני המקום??… הישכחם שיבואו, חלילה, לידי מתנת בשר ודם? – והוא מסיים לעצמו בניגון של ימים נוראים:
"זָכְרֵ-נוּ! זָכְרֵ-נוּ לְחַ-חַ-יִּים!
מֶלֶךְ מֶ-לֶךְ! מֶ-לֶךְ…"
אך באמצע הניגון בא לקראתו ד“ר אחד מציוני “יבנה” וזונדל-בינוש הניף לו בכובעו, כמנהג אודיסא, בצחוק של כבוד וחן… והד”ר אף הוא הניף לו בכובע ובצחוק של חבּה ציוה עליו:
“פדה, כסף, פדה, אדון גרין!”
ואז אמר זונדל-בינוש לעצמו בנחמה: “ברוך השם! – ידוע אני בין הציונים דכאן, ואיני חלילה דבר האבוד”…
הוא מדַמה אז בנפשו, שאילו היה לו למשל אדם קרוב באודיסא והוא, זונדל-בינוש, היה נכנס אליו, עכשיו למשל, וזה היה מבקש לאכול אתו בצהרים, למשל, – אז היה פלוני הקרוב מוכיחו בשעת הסעודה בדברי ניחומים, בדברים של טעם…
וזונדל-בינוש מתחיל לדבר אל עצמו את כל אותם הדברים שהיה צריך להגיד לו אותו הקרוב, בזה הלשון, למשל:
“אי, אדון גרין! – בוא וראה כמה נסים עושה לך השי”ת, ואתה עדיין אין לך בטחון! זכור נא, כשכלו לך כל הקצין בטיטוביץ, – מה עשה הקב“ה? מראה הוא לך מין דרך שלא חלמת ולא דימית; ר' יוסי-בר צריך ל”נתּוּח" והוא נוסע לאודיסא ולוקח אותך שומר לנפשו! – ראית שאודיסא היא עיר של חיים; זה נועץ חטמו לכאן וזה חטמו לכאן – והכל מוצאים להם פרנסתם, היום בכך ומחר בכך ובידים ריקות, – ונתאוית גם אתה להתישב באודיסא. מה עושה לך הקב"ה שוב? שוב הוא מראה לך דרך: הציונים מגרילים, ואתה נעשה משולח, קוליקטור – מחלק גורלות! וכי אין זה מעשה נסים? הנשמע כזאת בזמן הזה? בן-אדם גר, אך בא “מארץ נכריה” – והכל מאמינים בו!
“מביא אתה את בני-ביתך – ושוב עושה לך הקב”ה נס: מזמין הוא לשינדל שלך ‘מאַדאַם’ אחת, וזו מלמדתה לעשות מין כוּתח, שקורין לו בכאן ‘קֵאפיר’, – ואתה מוצא לה בעזרת השם בין אותם הציונים שלך מנין של שותים. ועד שלא כלתה לך פרנסה זו – והרי זה הקב"ה עושה לך שוב נס! – מוסר לך מנהל בית-ספר, דירקטור של ממש, את הבנין, ‘דירה-מלוכה’, לעשות אותו בית-הכנסת לימים נוראים! והרי אתה, ברוך השם, כמין גבאי באודיסא ו’בעל-שחרית' ממש – ומשתכר חמשים ושנים רובל טבין ותקילין במזומנים!
“והרי אתה לך, ברוך השם, איש בין אנשים, ציוני בין ציונים ו’אדון גרין' בפי הכל! והבנים – גם הם יהיו בודאי, בעזר השם, לאנשים. כאן, רק אחת צריך אדם: שלא יהא ישן – וממילא לא יאבד! תשתדל עוד, תתחנן מעט גם לדוקטורים שלך, הציונים, וימליצו עליך לפני ויסוצקי, למשל, – ותתקבל הילדה שלך לפבריקא! והא ראיה – הרי המליצו עליך ונתקבל יהודה’לי ל’חדר המתוקן‘, והרי הוא זה מדבר עברית כב’שפת-אם’ – שלא תשלוט בו עין הרע! – ואפילו עכשיו… ואפילו עכשיו…”
אבל עם “עכשיו” זה נפסק דבורו של פלוני הקרוב… כי מה “עכשיו”?… עכשיו ודאי לא אוב… חורף – וכלו כל הקצין…
אבל כאן מתאזר זונדל-בינוש בתשובה ועונה לאותו קרוב בקול ובאומץ לב:
“ומה ‘עכשיו’?! וכי עכשיו מה? – גם עכשיו – צריך אדם שלא יהיה ישן! – גם עכשיו – רוצה אני? – והריני פודה!”
ומיד פסע שלש פסיעות – והרי הוא בפרוזדור!…
האפשר שנכנס “לאותו מקום”? – – טפוּ! – טעות כזו! – ועם המחשבה: היכריז כאן אם לא? – הוא פסע עוד שתי פסיעות וכרוזו יוצא:
“גופיפות, פוזמקאות, תחתונ…”
אבל המלה “תחתונים” נחנקה בתוך גרונו – ועל כיסים, מסרקים וחגורות שוב אינו מכריז, – אלא פוסע הוא לארכו של הפרוזדור ועיניו רצות כעיני הגנב…
ברם כל הדלתות של תוך הפרוזדור הצר סגורות – וגם זו לטובה!
אבל באילו פנים יֵצא מכאן?…
ושחוח מחרפה – הוא חוזר לצאת… ונפתחה לפניו דלת אחת…
ומכאן ואילך מין בלבול ובהלה לפניו שאינו מכיר טיבן:
אחת משתמטת לצאת ואחד בלי עליונים, לבוש גופיפה וכתפותיו תלויות ונגררות אחריו, מושך אותה נקבה, ואינו נותן לה לצאת:
– “Не смъй! (אל תעזי!)” – הוא צועק:… бить буду! (הכה אכה!)" והוא מפשיל ידו אחת סביב צוארה של זו ובשנית הוא תופש בסלו של זונדל-בינוש, ומושך את שניהם ביחד, אותו ואותה כאחד, אתו אל החדר; ודחפה לאותה נקבה ביד חזקה ובגערה:
“כאן! כאן תקני ולא בחוץ! קני אצל היהודי כל מה שאַת רוצה!” – הוא קורא ונושם בסרחון של יין: “אני אקנה לך! מעות יש, יש מעות!”
וזונדל-בינוש – שׂהדו במרומים שהיה רוצה לצעוק, אבל, נזכר שחרפה גדולה היא לו, אם יעשה כאן סקנדל…
“בחרי לך! בחרי, – במה את רוצה?” – קורא הבחור החסון, אדמוני שחטמו שקוע ופניו מצולקות גומות גומות של אבעבועות, ושערו הצהוב פרוע ומסובך כצמר.
אבל היא, ריבה מלובשה כ“בת בעל-בית” (בלי שום סימן דמינכָּר) חיורת פנים, שחורת-שער וחטמה מקומט ושפתיה מרושלות מרגש של זוהמה, – היא התישבה על המיטה, ואינה רוצה כלום…
“את רוצה? – בעצמי אבחר!” – נוהם הבחור ומגהק: “אינך רוצה? – אקח ואתן לאחרת… מעות יש ויש! – הנה כיס נאה – בכמה הוא, יהודון?”…
זונדל-בינוש רוצה להשתמט הימנו ואומר:
“חמשים קופיקות”…
“פרנסה” טובה! לו עצמו עולה כיס זה בכך, אבל חפץ הוא להפטר מהר מאותו גזלן…
“אשלם!” – עונה זה ומניח את הכיס על המיטה, גוהק וטופח אל פניו בסרחונו של יין ושואלו על זוג מסרקים בכמה.
“רובל ועשר!”
“אשלם!” – עונה זה ואינו מגרשו עוד, אלא מניח גם את המסרקים ואומר: “מעות יש ויש!”
האפשר שיהא זה קונה במקחים כאלו, ואינו רק מתעלל בו?
“ומטפחת זו?”
“תשעים… לא! זו – רובל וחמש”.
“אשלם!… מעות ויש ויש!”
בכל עושה המזל שליחותו – ואפילו ע"י בעל-עבירה מנוּול… אומר לו לבו הנבהל של זונדל-בינוש. ונדמה לו באותה שעה שהוא אוכל, – אוכל הוא מיני דגים סרוחים ובמקום הטינופת, אבל אוכל, מפני שהוא רעב…
“סוּרקה! סוּקה!” – מעורר המנוּול את הבחורה המעצמת את עיניה האדמומיות מליאוּת: “האקנה לך ראי קטן זה?”
“קנה…” – אומרת זו ומשפילה את ראשה לכותל.
“וחגורה זו? – סוֹניה”…
“קנה”…
“וגרבים גם כן?”
“קנה”…
“כעת, יהודון” – אומר המנוּול כשהוא ממתח את גופו ומתאושש על רגליו, משים כפותיו בכיסי מכנסיו, מבליט כרסו, מתנועע ומגהק בהרחבה: “בכמה עולה כל זה ביחד?”…
“חמשה רובל ועשרים ושבע קופיקות” – אומר זונדל-בינוש ולבו נוקפו בחרטה, שמא הרבה או שמא המעיט…
“אתה מרמה, יהודון!”
“חה!” – מצטחק זונדל-בינוש בנעימות, כביכול: “וכבר נאמר: אינו מרמה –אינו מוכר!” –
“חכמה” זו פעלה על האדון לטובה, שאמר: “יקחך אופל, יהודון! – תקח גם חמשה!” – וצירף לזה גם את הברכה, ברכת אמא הרגילה, עם נוסח נוסף משלו – וגיהק גהקה משולשת.
זונדל-בינוש – שטף של דם מכהה את עיניו: כלום אפשר שזה אינו משַטה בו?
“תקח חמשה?” – הוא שואל ומוציא מטבע של זהב בוערה…
“מה שייך, מוּסיוֹ” – מגמגם זונדל-בינוש ומצטחק: “איני יכול, מוּסיוֹ… קנה עוד”…
“רב לקנות!” – אמר הקונה, פוסע פסיעה ומתנודד: "עתה נשתה "…
נחבט בשולחן העגלגל המלא שיוּרי אוכלין ומַשקים, קופסות של מתיקה ובקבוקים; לקח משם בקבוק, הטה וצלצל על הכוסות ויצק יין אדום; הקיש כוס בכוס, אחת נשא לעצמו ועל השנית רמז ליהודי ואמר: “שתה, יהודון!”
“חה… תודה!… איני שותה, מוּסיוֹ”.
השכּוֹר מעמיד בו עינים של זעם, מתנודד ומצוה בחזקה:“שתה, אמרתי!”
“לא, מוּסיוֹ… בחיי, אָסוּר!… הרופא אסר עלי”… כך אומר זונדל-בינוש ומתאדם ומשתעל בשיעול מלאכותי ומחזיק בחזהו…
“אח-מא, חרטום! חרטום יהודוני!” – מושך זה בדבּוּרו מתוך האף: “מה? ‘טְרֵף’ זה לך?”
זונדל-בינוש מרתת: אפשר תבּטל הקניה ואפשר גם יכּהוּ השכור, ואפשר אסון אחר שלא יבוא…
“אל נא תעכבני, אדון!” – הוא אומר בתחינה: “אני הרי יהודי עני”…
“ומצורע? ובעל שחין?” –
“אפשר כך… אבל אין לי פנאי”…
“ובכן” – אומר המנוּול ומרים את הכוס המשתפכת בימין ואת המטבע הבוערה בשמאל: “רקיקה בחרטומך וקח כסף ולך לעזאזל, ועשה קוּגל! רקיקה – רק אחת, בנאמנות!”
“מוסיו, למה הליצנות?” – אומר לו זונדל-בינוש בחן שפתים, ושולח יד כלפי המטבע: “אני יהודי עני”…
“לא! לא!” – נוהם זה: “העמד חרטומך ואירק!”
“לא אוכל לשתות”… – משדלו זונדל-בינוש בדבר אחר: “פה, החזה כואב… אב לבנים אני”…
והמטבע מנצנצת בתקוה טובה ובמזל טוב, סוקרת אליו ואומרת: "קחני! אני שלך, שלך אני, ושל בני ביתך היושבים בתענית!… וכי יכול הוא לוַתּר על מעותיו שלו?… היאך יצא בלעדיה ויעזבנה?…
“נא, נא!”… אומר זונדל-בינוש ושולח אליה יד.
“חרטומך! את החרטום העמד!” – צועק הלז בתביעה, כאילו נתחייב לו היהודי בבית-דין –
"אבל… מה אתה רוצה, מוּסיוֹ…? – אומר זה בלחש של תחנון ומעמיד כנגדו פנים,– ופניו… עומדים בשחוק של תמיהה גדולה ותחינה, כאומר: “וכי אפשר שאתה רוצה בכך?”…
“כּכע – טפוּוּ!” – –
“מיט בלוּט (בדם), רבונו של עולם!” – פלטה בבחילה זו שבמיטה ונתקבצה לה לישון –
וזונדל-בינוש מחה פניו בבית-ידו, מקבל המטבע בימין ומוחה בשמאל. – –
גם השמים יורקים בפניו…
גם הבתים מתנודדים כשכּוֹרים… וכרכב של אש שט על גביהם בערפל-הערבּים, והוא בורח. “הא, אָ, אָ-הא!!” – צועק רכּב ועוצר בסוסו, – וזונדל-בינוש נחבט בגבו –
אחד מחזיק בו שלא יפול…
שלם הסל שלם והסחורה בתוכו, והכאב שבגב מחלחל… חַמָה של כיעוּר מפעפעת בכל גופו, ופניו – כאילו נקלף עולם…
“תוּף, תוּף!” – הוא יורק ויורק.
“שכּוֹר הוא, ערל טמא הוא… חמשה-רובל – מילתא…”
אבל איך העמיד פנים כלפי פיו המזוהם? –
“מיט בלוּט, רבונו של עולם!” – הוא שונה בדבריה של אותה נקבה ומוחה פניו בבית-יד של ימין ובבית-יד של שמאל הרטובים ומגרדים…
“קנה… קנה… קנה” – נופל על לבו קול אטום ויגע, של אותה נקבה, נופל כטפּות כבדות של עופרת והן נעשות לכפתור נקשה, גוש העולה ועומד בבית-הבליעה, סוכר ומחנק כחבּורה…
“ככע-טפוּוּ!” – רוקק הוא כגוי… רוקק – וראשו כואב; כאב בגב שנחבט, ריקנוּת בלב – והוא פולט נשימות תכופות מחלל הלב לחלל העולם, וגופו מוּקל, מתמעט ומתרשל כמפוח זה עם יציאת רוחו… ולואי שלא יפול באמצע הרחוב – והסחורה שבסל שלא תתבדר…
הסל מכריעהו – והוא נופל על ספסל אחד, מפשיל ראשו ונופח:
“אוּפְפְף, רבונו של עולם!”
צריך לנוח מעט, – ופתאום נעור והתחיל רץ – –
רץ לאן? כמובן, אל ביתו.
“הוי, כוס תה!”… נאנק ואמר עם פתיחת הדלת שבמרתף דירתו האפלה והמאפילה מבלי אור נר, – ישב עם הסל על גבי התיבה שאצל הפתח.
“עיפתי, – הו, עיפתי!…”
“המממם!!”… ענה לעומתו קול אטום מכאב:
זוגתו שינדל עדיין מתנודדת בכאב שיניה. ועם זה עוברת לחישה של שמחה: “אבא בא! אבא בא!”…
רק חיקהלי הקטנה בוכה על החושך: “מויא (מורא) מויא!”…
חמשה רובל בבת אחת – כלום אפשר?
צל שחור עומד על גביו מנהם ומדבר בחולשה: “הממם… יש לך, – אוי! – כמה פרוטות? – המממם!”…
והרי אפשר לו לשמח את כולם בשעה זו!
“יש, ברוך השם!” – הוא אומר בהתעוררות וקם; ותוך כדי דבוּר נתעקרה הימנו צעקת-פרא בתוך החשכה:
“אוי-וי!!” –
רוחו פג, דמו נקרש, כמדומה שאין לו המטבע של זהב… האבדה? – אם לא קבּלה כל עיקר?… לא… כמדומה כאן היא… צלה של שינדל מחזיק בו, מרתת וקורא:
“אוי לי! מה? – מה לך?!”…
“לא כלום… טפשה!” – עונה הוא בקול נופל: “נדמה היה לי… מבינה אַת? – אותה המטבע של זהב כאן שמתי… בכיס זה של הפַּלטוֹ שמתיה – כאילו כאן מקומם של חמשה רובל זהב”…
“מה אתה סח? – חמשה?! – זהב?!”
“לאבא כסף וזהב!”… “אבא הביא חמשה רובל”… – מתלחשים הילדים ביראה.
"הם אינם צריכים לדעת את הסוד " – הוא מחליט בלבו ואומר בקול של יהירות: “כך, כך – יש מעות! מעות יש ויש!”…
למה זה הוא מדבר כמו השכּוֹר הלז? – –
“היאך?! כיצד?!” – צוהלת שינדל שלא בקולה.
“רפאתך!” – חושב לו זונדל-בינוש: “אבל את הסוד – שתיקה יפה – אין מגלין”…
עומדין סביבו והוא מספר לזוגתו כאילו שמח:
“מבינה אַת? – הוא עושה… הכל בידי שמים!… מזמין הוא לי מין “פָּריצ’ל”… עומד אני לי כך – ברחוב אני עומד… הוא עובר לו כך, עם אהובתו, משמע… בודאי אהובתו היא – כך יש לחשוב בזמן הזה… ויהודיה היא – אבל בזמן הזה… אני… כלומר, אני מצדי איני עושה כלום… בזמן הזה רק מציעים לו לאדם ואומרים: קנה, מוּסיוֹ!… והיא, הנקבה… כלומר היהודיה אומרת אף היא לו: ‘קנה קנה!’… והוא – בכמה שאני אומר הוא קונה!… כלומר היא לו: ‘קנה!’ – והוא מסכים, – קונה ואינו עומד על המקח”…
“מבין אתה? נשמה יהודית!” – אומרת שינדל בלב נכמר: “אודך השם! ראתה זו יהודי עני – וחמלה עליו! בת ישראל…”
“מה? חמלה!?” – נתעורר זונדל-בינוש בצעקה: “מה שייך? – וכי נדבה לקחתי? בת ישראל… סחורה! – דמים! שומעת אַת? דמים נתתי!”…
“אבל למה אתה צועק כך, משוגע!” – אומרת שינדל ורוצה להפשיט מעליו את הפלטו המטונן. והוא מושיט ידו וחורק על עצמו בשיניו, מהדקן לכבוש את לשונו הארוכה…
ושינדל פזורה ומפוזרה – מגששת בחושך ואומרת: “וי! הרי גם נר אין בבית! – כל היום לא אכל! אוי לי… אודך אל רחום!”
“החרישי נא, חיקהלי! אמי היקרה! אפרוחי – אהיה כפרתכם! הנה תתן לכם אמא לחם ותה… נדליק נר… איה הכסף?… לאה’קה! אבא עיף ורעב! – מה את עומדת שם כבול עץ? מהרי! שלשה פוּנד לחם, – לא, שלשה וחצי! הנה הקומקום – וחצי פונד סוכר ובעד פרוטה תה, ופרוטה חמין! מהרי!… אבל לא! בעצמי אלך!”
“למה, אמא??” – אומרת לאה’קה וחוסמת לה את הפתח: שיניך כואבות – שבי בית, אמא! והרי אני הולכת!"
“וכי יצאתי מדעתי, שטיא, לתת לידך חמשה רובל?… בעצמי אלך, – הניחי! או… נלך ביחד, ותראי אַת שלא אטעה חלילה בחשבון!”…
“ש-מן לנרות של חנוכה!” – מצעק אחריהן יהודה’לי –
“כלום נר ראשון היום?” – משתאה זונדל-בינוש בלבו; והוא שכח היום עיקר חנוכה…
“החשי, בתי!” – הוא אומר בקול רך ומגשש בראשה המסולסל של חיקהלה הבוכיה; ואותה החבּוּרה נדחקת שוב בבליעה, ולבו צועק: “רבש”ע! למה ביישתני? ואי איני אב לבנים ובעל אשה?"
“וי, וי! וי!” – הוא מושך בקול עצור מתוך שינים חרוקות, כובש עיניו ומשפשף ומשפשף, מוחה וחוזר ומוחה מעל פניו ומזהיר על עצמו בכל תוקף לשמור סוד – – –
חושך, אפלה וטחב במרתף, והקטנה עדיין מיבבת וגונחת: “מוֹיא!… חושך!”
והוא עומד לו בקרן-זוית ומתפלל ערבית בלחש ופניו לוהטים… אילו היה עומד לו ביחידות ומדבר לו עם המקום ושואלו: למה? למה ולמה?… ואילו לא הדליקו נר, לפחות, כל אותו הלילה – הלא הכרת פניו תענה בו לפני בני ביתו!
ויהודה’לי שלו עדיין מגפפו ומלטפו כחתול זה – מתכבד הוא בו, ומדבר אליו בלשון-הקודש למצוא חן בעיניו:
“אבי, אבי!” – הוא אומר: “אדוני המורה – היום ספר לנו ספּוּר”…
“הִמממם! מִממם!” – נכנסת שינדל בנאקה, תוקעת מחטמה ומקפצת מכאב שיניה שנצטננו בחוץ; אבל הילדים כל כך שמחים, מי במאורע החשוב ומי בנר שהודלק, עד שגם קול זה יפה להם:
“אַ דוּטע וואָך (שבוע טוב)!” – קוראה חיקהלי בשחוק מתוך דמעות וריר שעל פניה.
“שנה טובה תחול על ראשך, חכמה יקרה!” – קוראה לאה’קה ברחמי אם, מנגבת פני אחותה בכוּתונת, ומחבקתה ומנשקתה בכל פה.
ויהודה’לי שוחק, רוקד וקורא בלשון הקודש:
“חנוכה! חנוכה – זה חג טוב, אבי!… כן? – אלהים נתן לך דמי-חנוכה! – כן?… הרבה, הרבה מאד! – כן?”
ושינדל סופקת על חלציה וקוראה:
“ממ – רבונו של עולם! אתה החילות להראות לי חסדך – הושיעני נא גם מכאבי זה בזכותה של חנוכה! – המממם!”
והיא תופשת ומחבקת את יהודה’לי ומדביקה לחיה אל לחייו, מעצמת עיניה מכאב ומנועם הנגיעה, וכך היא מתנודדת יחד עם בנה הדבוק וחבוק אל לבה ולחיה ומשתיקה בו את כאבה…
וזה מנחמה ואומר: “אני אספר לך הכל, אמא… שמעי מעשיה כל כך יפה! – ‘אדוני המורה’ ספּר לנו היום בחדר”…
“אין מגלין סוד מן החדר!” – נוזף זונדל-בינוש כלשום בדיחותא ומשמיע בכך אזהרה רבה לעצמו – ומצדד את פניו לבלוע אותה החבּוּרה שהיא מחנקת בפי הוֵשט…
“אבל עד מתי תהא מהלך?” – מתעוררת שינדל: “ברך על הנר! הן עוד לא אכלת! והילדים – אוי לאמם! – מחכים לנר של חנוכה ואינם אוכלים… לאה’קה, מזגי, – ישתו תה ויתחממו! – רבונו של עולם! אנא! למה אתה משבית את שמחתי בכאבי?!”…
לאה’קה מביאה כוס אחת של זכוכית, שלשה פכין קטנים של חרס וקערורית לבנה, למזוג בהם תה, לכל אחד בכליו – ונותנת לאבא קרטופל אחד וחוט לפתילה.
זונדל-בינוש מתקן את הקרטופל בסכין ועושהו שפופרת לנר של חנוכה, מפקיע פתילה מן החוט ומשתדל עם זה שיהא מצחק גם הוא – וצוחק.
התחילה לאה’קה מוזגת את התה – ויהודה’לי קפץ וחטף חתיכת סוכר באמרו: “זאת שלי היא!” רוצה לאה’קה לחטוף אותו ביד, אך הוא כבר קפץ על הספסל אצל החלון, ששם יושב האב ומכין את הנר של חנוכה, – יודע הוא שאבא תמיד על “צדו” הוא…
“השב כרגע!” – מפקדת לאה’קה וקרבה אליו: “זוהי הגדולה שבחתיכות – של אבא היא!”
אך יהודה’לי אינו מתבהל כלל – והוא מתקומם על גבי הספסל וקורא למולה בעוז:
“מי את? אַת חפצה להלחם בי?! היודעת מי אני?” –
ומתעצומות עוז וגבורה הוא קורא עברית:
“אני גבור! – אני יהודה! יהודה המכבי!”
והוא מעמיד באחותו את פניו המתלהטים ועיניו המנצנצות ומצמצם את שפתותיו השוחקות, קופץ את הסוכר באגרופו כאילו הוא יד של חרב, מניף וקורא שוב עברית, כשהוא מראה ביד שמאל על הקרטופל שבסף-החלון:
“זאת – מנורה מן זהב! אבי – מתתיהו כהן גדול! ואני – יהודה המכבי!” –
“הוי! מי כמוכה בּאלים יי!!” – הריע תרועה בקול כתרנגול צעיר.
והכל שוחקים מתוך צהלה. וזונדל-בינוש מסתכל בפנים אלו של בנו החביבים לו מכל המראות שבעולם – ושוחק אף הוא, שוחק בשעה שהוא בולע וחוזר ובולע אותה החבורה, אותו הסוד שבושט… מסתכל – וכאילו שאלוֹ פתאום אחד: "הגם הפנים הללו יהיו נטמאים ברוק?…
הלא גם הוא, זונדל, בן היה לאב ולמד בחדר…
ושינדל מחזקת בלחיה, מנדנדת ראש ומסננת מבין שיניה: “אפרוחי, אהיה כפרתכם! – עוד לא אכלו – ושמחים; שמחת-עולם על ראשכם, רבו-נו של עו-לם!”…
והלחם נתּח, והתה מן הכלים מהביל על השולחן בצבעי-הקשת ממול העששית והאב זה הדליק את ה“שמש”, וכל בני הבית סובבים אותו, ולאה’קה מחזקת על ידיה את חיקהלי הקטנה שתראה גם היא בעבודת הקודש.
הס… הנה זה מילא אבא את השפופרת שמן, הציץ בחלון –
ונרתע…
נדמה לו, שזו שאמרה: “קנה… קנה”… – אותה נקבה עיפה וטמאה עומדת שם בחוץ אצל החלון לשמוע את ברכתו – והריהי מניעה לו ראש…
אך מיד הכיר שזו אינה אלא הבבואה של פני לאה’קה שנראו לו בזכוכית… והוא מזדרז… החבּוּרה צבה ומתגדלת, – אבל הוא ממעך אותה בברכה חטופה ומסיים בניגון:
“לְהַדְלִיק נֵר שֶׁל חֲנֻכָּה!”
“אָ-מ-ן!” – עונה יהודה’לי אחריו בנגינה משוכה…
והוא בולע שתי פעמים וחוזר ומברך בניגון:
“שֶׁעָשָׂה נִסִּים לַאֲבוֹתֵינוּ… בַּיָּמִים הָהֵם, בִּזְמַן הַזֶּה!”
“א-מ-ן!” – עונה יהודה’לי בתנופת יד לכל כמנצח בנגינות.
“יָ-מֵ-ן!” – מושכת אחריו בקול דק גם חיקהלי הקטנה – והכל עוצרים את עצמם משחוק בכל מאמצי כוחם…
ומפני מה לא רחצתי, לפחות, את פני קודם הברכה?" דקרה בו לפתע שאלה – ונתאדם מבושה…
והוא בולע עוד בליעה של חנק וחוטף ומברך:
“בָּרוּךְ אַתָּה – מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִי… קִי…!”
הה, פקעה! – פקעה אותה חבורה שבבית הבליעה – והסוד מתפרץ ומתגלה מגרונו בגניחה-צויחה מפיו ומחטמו ולעיני אשתו ובניו, בבכיה ממש ובקול רם – – –
ונפל ה“שמש” וכבה – ובתוך בהלה וָצוחה הוא נופל על הספסל, פניו כבושים בכפיו, וראשו וכתפיו מרתתים… ומצוחים ונחפזים וכמו בשעת שריפה – ונר זה של חנוכה מציץ בעינו המזהירה על גבו המרקד של אבא הבוכה – והתה עומד ומצטנן –
“מתוך שמחה… מתוך שמחה!… מתוך שמחה אני בוכה כך… כְּכַע, טפוּ!” – כך גונח ומנחם הוא זונדל-בינוש את אשתו ובניו: “מתוך שמחה, טפּשים!… כך, כך – משמחה…”
והוא ממחה את פניו, ממחה ומגרד בצפרניו.
עד לחנוכה נרדם החורף בעצלותו והניח לה להעיירה שתהא שרויה ברפש ובערפל כששה שבועות; אך בלילה שלפני “הנר הראשון” קם ויצא לאויר העולם, ומיד התחיל עושה מתוך חפזון מעין הכנות למועד קטן: העביר רוח חריפה והגליד את הרפש כולו דוֹק אחד ומיהר ופרשׂ עליו סדין דק של שלג טהור; לראשיהם של הבתים הנמוכים חבש מגבעות לבנות וחידש פניהם גם הם; ומשהציצו ירח פגום וכוכב השחר, הקדירו עוד גַפה של חצר ונופו של אילן בלבד, – ונשף הוא באד של כפור והכסיף גם אותם באיך שהוא… והכל קפא ועמד בלבנים שלו, תמה לעצמו ומחריש לדעת, מה יהיה עוד? –
נתחַוֵר בוקר של ספק אורה – בוקר עכור בשמים מלמעל וצח וצחור בארץ מלמטה – ויצאו הבריות מבתיהם, נסתכלו בערפל הלבן והחליטו: “מה שהיה הוא שיהיה”… ובשעה אחת חזרו החוצות ללכלוכם ולמראיתם הראשונה: הסדין הלבן נקרע, נרמס ונִטַשטש ברגלים; יצא עשן מארובות, הוצע ונמלח על הגגות, והתחילו כולם זולגים דמעות עד שהושחרו כשולי קדירה, ורקיע-הקרח אף הוא בכל קָשיו לא עמד, נפרץ פה ושם לרגלי האדם והבהמה – ורפש קר מבצבץ ועולה מן הפרצים…
נוספו לסייע בהריסה גם עובר-אורח בסוסו ועגלתו, בן כפר עם קרונו וצמד בקָרו, – והם וכיוצא בהם עברו אחד אחד, חרשו בחוצות כל אותו היום, שהוצרך להיות יום-השוק, ושברו ונתצו את דוק הקרח, נתוץ ובסוס עם שיורי השלג בתוך זוּטה של הבּצה. – ולעת ערב, – והנה כל הרחבה שטופה כבדיסה עבר ששברי כלי חרס מעורבים בה; והחורף, כאילו נתיגע בעמלו, הִרוָה את האויר בזיעתו הקרה…
טַחב נעכר וצינה מצמיקה ורוח חריפה – ספק חורף, אך קרתו זו חודרת ומחלחלת.
עטופה בורנס ישן וחגוּרה עליו חגוֹרה סרוגה של צמר ירוק, מעולפת מראשה ומלופפת על צוארה ברעלת-תּשבּץ וכרוכה עליה ועל הפדחת בעיגול של מפה לבנה מכופלה – יושבת לה קרֵינדיל הזקנה בתוך חנותה, על גבי סיר-הגחלים שבכַּנה מתחת רגליה, וידיה מכונסות זו בבית-זרועה של זו. וכנגדה, בבית מאצל החלון שלתוך החנות, נשקף לה הזקן שלה, דניאל, העומד שם כשהוא לבוש גוּפיפָה של מוכין אפורה ומצוירת ציצים שחורים, ארוכה ומגיעה לו עד הברכים. עומד הוא מזומן לצאת לקראת כל קונה, בכדי שלא להטריד את הזקנה ממושבה החם, מעל גבי סיר-הגחלים. אך הקונים אינם מטריחים הרבה את הזקנים ביום זה. מעיקר סחורתם, אלו נרות החלב, מלאכת ידו של דניאל, התלויים בפתחו של התריס אגודות-אגודות מחורזות, – “נפדה” היום רק תשעים קוֹפּיקות; וכמו כן, אף כפרי אחד מקרובי המשפחה לא בא היום משום כפר שבסביבה ולא הטריח את הזקנים בסעודה. הדרך בקלקולה עומדת – ורובו של יום השוק הזה עבר על הזקנה במחשבה והסתכלות, ועל הזקן – באמירת תהלים.
הקריב הערב והתחיל מַכהה. נצנצו לה לזקנה משקפי בעלה וזקנו הלבן, המתדלדל ונע באמירה, – צריך אדם להתקין עצמו בפרוזדור – והזקן, נראה, שהוא אומר “קטורת” ומתקין את עצמו לילך למנחה בשעה שהקור מתגבר…
שוב התנער החורף. גריסין לבנים נזרקים ונפזרים ברוח קלה וחדה, וגליד חדש הולך ונקרם על הים הקרוש והשחור שננעצה בו העיירה. גומות התבוסה שברפש העבה מתמלאות לובן, אך הגבשושין שבתוכו מבליטים עדיין ראשים שחורים. נראה, כי לבּוקר יעשה הקרח את הארץ כולה מוקשה, כולה טרישין, ואפילו קרון עמוס כי יעבור – אופניו ישָברו, ואת כפּורת הקרח שוּב לא יפרוץ.
נאנחה הזקנה: “קשה יהיה לזקן שלי לילך מחר, אם-ירצה-השם, לתפילה בהשכּמה… ולואי שלא יכָּשל חלילה גם עכשיו, עם חשכה, בטרישין הללו”…
הציצה לרחוב, והנה זה מגשש שם הזקן במקלו לעבור. ואימתי יצא? היאך לא הרגישה בצאתו? “אי, מחשבות!”… והזקן, לאחר שעבר ונפנה לסימטא, נתקע בתוך הרפש, נעמד ואמר אף הוא: “אי, מחשבות! הזקנה שלי עדיין היא יושבת ב’קרירה' זו בחוץ… מוטב הייתי שוהה עוד שעה קטנה וסוגר תחילה את החנות, ולא שתטרח היא בהגפת התריס”… ואין הוא יכול למחול לעצמו, שבשעת יציאה חשב בבנים ונשתכחה הזקנה מלבו. עכשיו – אפשר יחזור?…
דחף אותו הרוח מגבו: “כלך לך, זקן! תפילה בצבור”! – התהפך בסימטא ופנה לשוק ופרח לו על הגג, חטף מעליו קומץ של גריסין, זרעם על גבי תריסה של קרינדיל ושרק לה: “החדרה, זקנה! קר בחוץ!” – וקמה קרינדיל מעל כּנתה ואמרה: “לא ראיתי אפילו אם שלשל את הקוּטְשמָא על אזניו, – והקור דוקר בכל אבר מגוּלה”. ואין אף היא יכולה למחול לעצמה, שבשעת יציאתו של הזקן חשבה היא בבנים ולא נתנה דעתה עליו, לראות, עד היכן מגיעה הקוטשמא שבראשו…
“אוי הבנים, הבנים! וכי חושבים הם כך באבותיהם?”…
בינתים החציף הקור והתחיל דוקר בראש חטמה, מתגנב ומעביר אצבע קרה על השדרה ומזעזע את כל הגוף, אצבעות הרגלים מצוננות וקרושות, ומצטמצמת הזקנה ואין בה כל חשק לזוז ולסיים את היום… וּשעת בין השמשות מאפילה על הכל בערבוביה של גריסי כפור מתעופפים. האוזים שבתוך הכלוב, מתחת לסטָיו הרחב, כבר רבצו לישון; רק אחד אפור עומד על גבם ברגל אחת ומסתכל מצד ראשו בעין אחת על הסחורה שבדפים מנגדו… עצלוּת… אבל, הרי צריך להסיק את התנור, בכדי שהזקן בחזירתו ימצאהו חם, וגוחנת קרינדיל, מוציאה סיר-הגחלים מן הכַּנָה, הופכת בשיורי פחמיו הקטנים, – אף גחלת אין בתוכם להצית בה את האור. נפחה בו, – אף ניצוץ אחד אינו נראה מענן הפיח שעלה. תצית בגפרורית, – קופסה זו שבבית עוד שלש גפרוריות בה מאתמול…
ומזדרזת הזקנה ומפַנה סחורתה מן התריס: נוטלת בשתי ידיה את קערת העץ המלאה אורז ומעמידתה על הסטיו שבפנים; את שני דפוסי השעוָה – ומשימה אותם על השלשה שבדף התחתון של המערכה; ואת שני הצרורות של אניצי הכותנה היא מניחה גם-כן על הסטיו, אצל קערת האורז, אחד מזה ואחד מזה – ונתרוקן כל התריס הרחב, השחור מיוֹשן. עכשיו סוגרת היא את הדלת ומניחה עדיין את התריס שיהא פתוח. קרבה אל בקיעי העצים הערוכים לה מתחת הסולם (זה עומד בין הסטיו וכתלו של הבית, וראשו – בחוֹרה של התקרה), נוטלת משם בימין ונותנת על שמאל שמונה בקיעים במספר, כל אחד ואחד בידיעה ובחירה לפי הצורך. פותחת דלתו של הבית ונבלעת בפתחו, וננעלת אחריה הדלת ועונה לה בלשונו של המנעול: “חסל סדר היום”…
שני התנורים – תנור-האופה, בעל מגדל זה הרובץ כבנין בפני עצמו מצד זה, ותנור-החורף, החוצץ ככותל לרחבו של הבית מצד זה – משיירים מביניהם צורת-הפתח ומחלקים בגופם את חללו של הבית לשני חדרים. הראשון – קטן, חציו מטבח וחציו מעין פרוזדור ומעין דירת ארעי של חול, והשני – גדול וכולו דירה, דירת-קבע, ומעין טהרה של שבת שרויה בה גם בימות החול. מתוך המאפֵל שבראשון, מנגד חלון יחידי זה שפונה אל החנות, נראה רק לובן הכותל וּשחור ה“חגורות” שמסביב לכירים, והשאר אינו אלא כתלי צללים ואוצרות של חושך. ובשני, זו הדירה, ששני חלונותיה משני עברי הדלת פונים אל החצר ואל אופקו של הרקיע, – שם, האופל של בין השמשות עדהו ממוזג באור כהה של השמים המעוננים ונראים בו כל כלי-הבית כחיות שאננות שנכנסו בחשאי ללינת לילה, והרי הן רבוצות להן לזויותיהן מבלי להשמיע אפילו קול נשימה… רק סיר הנחושת הכרסני עודהו ער וסוקר בעין חכלילית מן הדף המחובר אל הכותל מלמעלה. עומד הוא שם על דוכן זה בחבורתן של שתי מחבות נחושת אדומה ושש מנורות של נחושת צהובה, – מכמה שנים הם שם? אך דניאל, הוא זוכר שנותיו של כל כלי שבבית – ראש גבר שָאנִי – אבל היא, קרינדיל, אינה זוכרת בדיוק אלא שנותיהן של שתי המנורות הגדולות, התיכוניות. זוג זה נתּן לה מאבותיה ל“מתנת-דרשה”, ובשבת-חנוכה זו תמלאנה לו, לאותו הזוג, חמשים וארבע שנים…
שנים עברו… והכל שרוי כאן על מקומו מקדמת דנא. רק הבנים – הם פרחו להם כצפרים, עזבו אבות ונחלתם יחד… ומטילה קרינדיל את העצים לפני פיו של תנוּר-החורף, מחליטה ואומרת כלפי רבונו של עולם:
“אתה הוא מנהיג את עולמך!”…
ענתה לה נהימה רכה ומשוכה. – קל וחשאי קפץ לו מעל דופנה של המיטה, שאצל תנור-החורף, חתול מנומר שחור על גבי לבן; בא עמד והעמיד עינים מבהיקות כלפי הזקנה, נצטמצם וכָפה גבו למעלה, עד כדי סימוּר שערות, וחזר וּכפפוֹ למטה ונתמודד על רגליו, עד כדי שכיבה; עמד ופיהק מתוך פּינוּק, ובשלש פסיעות חשאיות נתקרב אצל קרינדיל כשהוא רוטן לה נעימות מתוך כרסו.
“קר, חתולי… לך שכב!” – משיבה לו הזקנה בנזיפה רכה: “עוד לא סגרתי את התריס!”
אבל זה שוב אינו נפרד מעל זקנתו החביבה. מתחכך הוא בשמלתה, מכניס ראשו וממעכו באנפילאות שלה – מתגעגע הוא עליה כתינוק.
“אי, חתולי! חָנֵף אתה לי” – אומרת היא לו כרוצה להרגיז את עצמה עליו, שכך מתאַנה הוא לאהבתה… פונה הימנו כאילו אינה מרגישה עוד בלפּוּפיו, פושטת את המפה, חישוק ראשה, ומתירה את עצמה מן הרעָלה שעל רוב גופה ומן החגורה שעל מתניה; וזקנה קטנה זו, שהיתה נראית בתוך האפלה סגלגולת כביצה מוצָבה, עכשיו נראה ראשה הקטן על גופה, המסורבל עדיין בבורנס, כזית נתון על גבי ביצה… והרי היא מסתובבת מפינה לפינה, ואין פסיעותיה נשמעות ומורגשות מתוך נעלות הלבד הצועדות על הקרקע המטוּיט למשעי.
הכל נמצא לה בחושך על מקומו המיוחד לו. הנַטלא של נחושת בעלת שתי האזנים – הריהי על קצה הספסל בתוך קערורית של עץ! קרובה לכאן החביוֹנה של מים, ואצלה העביט סמוּי חציו מתחת לספסל, – הכל מוכן לנטילת ידים, ואפילו קומץ של גריסי מלח (על ספוֹ של החלון הוא) לשפשוף של כּשרוּת. נעשו הידים טהורות וכשרות – והרי האלונטית תלויה כאן בטבעת הקבועה מעל לחביונה. צריכה היא לנר – והריהו על החלון, עומד בתוך גולם קטן של טיט יבש וכרוך הוא פיסת נייר שלא יטריף בנגיעה. קופסת הגפרוריות – הריהי בקרן זוית על זיזה של המעשנה. השרפרף – הריהו לשמאלה מתחת למיטה, משיכה לו – ועמדה עליו; משיכה למעלה – ונגרר הכיסוי מפי-העשן; ירידה ושילוּח-רגל אחד – ונגרר השרפרף ועמד כנגד פי התנור. ישבה עליו – והמגרפה והמלקחים מתחת לאצטבא בימינה; חכּוּך – ונתפקעה שלהבת והודלק הנר ויהי אור… והרי היא מסלקת מפי התנור את הדף של חמר, שהוא מסוּיד לבן ונקוּד תכלת, סומכתו בכרעה של המיטה, מכניסה יד לתוך התנור – והרי קיסמין ושלשה בקיעי עצים ערוכים לה שם, והיא מוציאה אותם כשהם חמים ומיובשים.
רואה בה החתול שקבעה לה ישיבה – והריהו על ברכיה, מתחכך ומכניס ראשו לחיקה מתחת לבורנס.
“שוב אתה במידות חנופה שלך”? אומרת לו הזקנה במוסר הקרוב למחילה; וזה מתקפל בחיקה, נח והוגה לה בנהימה דקה ורכה כקול יונה…
“מה הגעגועים הללו?” – שואלת היא אותו, כשהיא גוחנת עליו וגורפת את הדשן במגרפה שבידה לתוך עומקו של התנור.
הניחה שני קיסמין בפי התנור, העמידה על גבם את הנר, שלא יגע חלילה בקרקע, והריהי מתקינה לאורו את האש, מכוּון באמצע, – מפצלת מן הקיסמין ועורכת שם כמין בנין שעושין התינוקות. מפסיקה ושוהה רגע, מסתכלת בגבו של חי זה המקופל חבוי בבורנס שלה ואומרת לו שוב:
“חם לך?… ממש כתינוק… כבן הוא מתחטא עלי”…
מציתה את האור בעיוּן רב, ולתוך פי התנור היא חוזרת ואומרת שוב מבלי להסתכל עוד בשוכב חיקה:
“ממש כתינוק… כבן קטן”…
ובניה ובני-בניה, הקטנים עם הגדולים, אלה החיים הרחק-הרחק מכאן, ואלה הנחים כאן בבית-עולמם – כולם נפקדים לפניה בגילוּי אחד ברור…
עכשיו, מי לה פה?… לפני שלש שנים עדיין עמד כאן, סמוך אצלה, בערב זה ובשעה זו שלמה’לי נכדה, יתר הפליטה של כל ה“נחת”. “מעות של חנוכה” בא זה לבקש. ועמד והמתין לביאת הזקן מן התפילה, עמד ונסתכל בהדלקת האש, נסמך בה וספּר עמה בנחת, ממש כגדול:
“החכם שלי, אהיה כפרתך! – למי תתן סבתא עכשיו מעות חנוכה?”…
… הוא שאל אותה בזה הלשון: “סבתא, אף השם-יתברך יהודי הוא?” – – –
ועם הוצאת הנר מפי התנור נדמה לי, שכל נכדיה נתעופפו בהרף-עין זה עם הצללים, והרוח נושא אותם בחללו של עולם, עולם אפל וקר…
צופות עיניה בתמהון-רגע, ומנגד, מנורת-החנוכה סוקרת בה בעין נחושת צהובה(הכל הכין בה הזקן מבעוד יום: צלוחית של שמן זית, “שַמָשים” של שעוָה וחוט לפתילות) והריהי מחזירה את קרינדיל למחשבה: “זכו הגברים, והִרבה להם הקב”ה מצוות, ובהן נחמתם. והאשה מה? – יושבת לה זקנה חסרת-דעת ומספרת עם החתול!" – ובבת-אחת קמה הזקנה עד שנתפקקו ברכיה, והתחילה מנערת מעליה ברוגז את החתול, שנסתבך עוד מתוך בהלה בשמלתה…
לאן היא רוצה לילך? – –
בהרת אדמדמת מרפרפת על דופנו של תנור-האופה, ממול פיו של תנור-החורף. מרגישה היא הזקנה, שהקור מתנדף מגופה, – ושוב נוח לה בתוך כתליה ובצל קורתה. ומתוך הפיהוּק הפותח את פיה רואה היא את הגברים שבקלויז כשהם נותנים כפותיהם על עיניהם וקוראים: “שמע ישראל”, ועם אותו הקהל מושכת אף היא בקול הפיהוּק מתוך גרונה:
“אֶ-חָ-אָאָד!”…
“אתה הוא מנהיג את עולמך!” – היא מצדיקה עליה שוב את הדין, ומחליטה ויוצאה לסגור תריסה של החנות, ונאנחת לה הדלת על ציריה וגונחת בהכנעה: “כך-כך, כך הוא”…
המים שבשוקת קפאו, – צריך ליצוק להם לאוזים מים חמים.
“מיד-מיד, אוזי, אכין לכם תה!” – אומרת היא כלפי הכלוב בדרך עברה.
יצאה לחוץ, הגביהה את התריס – ושני מִסעדיו נופלים ארצה ומתדרדרים. עם השָנים הולך תריס זה ונעשה כבד יותר. אפשר שלשנה הבאה יהיו צריכים להגיפו בשנַים, – היא ביחד עם הזקן יהיו מגביהים אותו – כך, כך…
“אוי, רבונו של עולם!” – היא אומרת בהשבת-רוח ובאנחה מעומק לב; שעלתה על דעתה השאלה הרגילה: “ואם יקדים האחד לילך לבית-עולמו, מה יעשה זה שישָאר כאן לבדו?”… אך משרכסה טבעותיו של התריס בטבעות המזוזה, שוב נתנחמה באותה הנחמה, הרגילה לבוא אצלה אחרי אותה הדאגה: “הקב”ה בעל רחמים הוא ואי-אפשר שיגרום לנו צער זה“… היא – גדול בטחונה בהשי”ת, ששניהם ביום אחד, בשעה אחת, אחרי אמירת וידוּי אחד יחזירו נשמתם כאחד לאדון כל הנשמות… ומרימה היא מן החוץ את שני הכלונסאות שנפלו מתחת התריס, מכניסתם ומציבה את שניהם כאחד בזוית אחת שמאחורי הדלת. זוג זה, שנעשה חָלק וממורט ממשמוש ידים, כל לילה ולילה הוא לן ביחד בזוית זו, זה שלושים ושבע שנים… זוכר הוא דניאל שנותיהם של הכלונסאות וגם מאיזו עגלת-עץ לקחם והתקינם מסעדות של קומה אחת, שיהיו נושאים בשָוֶה משא אחד זה שעל ראשם…
ונסגרת דלתה של החנות באמירת “ערב טוב” זה שהיא רגילה לאמרו בשעה זו מתחילת יצירתה. ומחליק הבריח על דרכו שכבש לו מימים קדמונים, מכריז על הנעילה ובא אל חורו, – והכל נשתתק.
כל הפְּנים שותק בדוּל באפֵלתו מכל העולם. חלון זה, שהוא מגיה אל הפנים באורו הקלוש של נר חֵלב, דומה כארובה נשקפת לעולם אחר… וגם הוא, אותו העולם, אינו אלא מנוחה, בדידות ושתיקה גלמודה… פה, בתוך החשֵכה, נתעורר עוד אוז אחד ואחריו גם שני, וענו ואמרו: “גַה-גה-גה”, אך משם – שום קשב ושום קול-שהוא אין הימנו…
“גה-גה-גה”! – שונים כל האוזים והוגים לבעלת-הבית.
“ישנוּ, אוזי! יבוא הוא ויתן לכם את ארוחת הערב” – –
נכנסה ומשפשטה את בורנס-השועלים, ששערותיו הרכות נעשו כבר קלוטות כלֶבד רך, והניחתהו מקופל על האצטבה, – לקחה את הנר ונכנסה לפני-ולפנים, לחדר הגדול. למה? לא לשום צורך שהוא, אלא לראות בלבד… זוקפת היא את עיניה לתקרת-הנסרים שנשתַּחמה כקִנָמון מרוב שנים. על הקורה העבה, העוברת לאורך ונושאת על גבה את הקורות שלרוחב התקרה, מונחים החומשים, המחזורים ואצלם – הסליחה וההגדה ששתיהן רחבות ועליהן – הקינה שהיא קטנה ודלה. שם גם “מנורת-המאור” עבה ו“קב-הישר” שחציָם “עברי-טייטש”, – כולם ישָנים נושנים ושולי גליונותם השחירו כזפת. הצרור העבה של “לוחות השנה” שונים בגדלם, ועקודים יחד – עֵד-השנים הוא לבית זה וכל אשר בו…
והרי גם הגמרא “שבת”, – זו שלמד בה חיימל בנה…
“אוי, רבונו של עולם, שמרהו לפחות מחילול שבת!”
מעל למיטה האדומה מָגוד של עץ מחובר לתקרה בקונדסין מחוטבים. מגוד זה – דניאל, בעודהו אברך, עשהו והתקינו בידיו ממש, בכדי לשטוח עליו סדין מסביב למיטה כשתהא קרינדיל יולדת (מעוברת היתה אז בעוזר’ל בכורה, נוחו עדן) ועדיין הוא על המיטה… מיטה זו, כל ילדיה – יבָּדלו החיים מן המתים – כולם מתוכה יצאו, ואחר כך גם שלשה מנכדיה בה נולדו: שינדילי שבארגנטינה ושלמה’לי ואייזיקל שבשיקאגו… בכמה נחת היתה מפַנה מיטה זו בשביל זוג צעיר, – פַנו מקום, זקנים! בניכם יבואו תחתיכם; ואתם, לכו שכבו מאחורי התנור ואצל הכירים, גם שם ינוח לכם… וכמה שמחה היתה נותנת מיטה זו בכל “ריוח” שהביאה! תחילה כלתה, ואחר כך בתה ילדו במיטה זו – אותן הנפשות הקטנות הצוחניות שסבתא היתה מטפלת בהן, פועה אליהן ומרחצתן בתוך עריבה של פושרין… כאן חבקו, כאן ילדו, כאן היניקו שני דורות, ומשקרבה שעתו של השלישי – פרחו כחלום יעוף, ואך היא בזקנותה ובצלמוּניותה עומדת עדיין על קן צנוע זה, שרפידתו רוך כרים וכסתות, טהרה ואהבים – והאפרוחים היכן הם?…
השולחן הטהור והמשופשף, זה הלבן שאינו מצובע, הספסלים והארגז הצבועים ירוק ופרושים עליהם מרבדי צמר מצוירים, – כלום סתם כלים הם? והרי עדי סעודות ושמחות של מצוה הם כולם… ועוד עֵדים כמוסים עִמָדה, – בארגז זה שמורים עוד מבגדיהם של בניה שלבשו בעודם קטנים… דניאל זוכר תולדותיהם ושנותיהם של כל אלו הדוממים שבבית… ועמדו כל אלו במקומם, דממו והמתינו כל השנים הללו מזויותיהם – למה? ולמי?…
“וכי יודעים, וכי רוצים עכשיו לשמור ירושת אבות?”
נברשת זו, התלויה באמצע התקרה, ירושה היא לה מאמה, שירשה זו מאמה – שתיהן תלַמדנה זכוּת במרום! נברשת נושנה, וכמה שפגעה זו בראשו של מי שלא נזהר, אף-על-פי-כן לא עלה חלילה על הדעת להסירה ממקומה. עֵד לדורות היתה ותפארת לכל הבית. והבית גופו – הרי גם הוא ירושה הוא, נחלה לדניאל מאבותיו; וכמה שתיקנו אותו וחידשוהו, אך הוא בצביונו נשאר. נפל כותל – חזרו ובנוהו כקדם, נתצו את התנור – והקימוהו שוב על מקומו ובגבולו ממש, לא הזיזו אותו, חלילה, אפילו בכדי אצבע… דירת קבע – מקום שכל מסמר וכל יתד קטנה שבו נעשה בחשבון לשם תכלית ולשם צורך וכוָנה מיוחדת לדרים בה… וכי יודעים הם אורחים-פורחים אלו שבדור הזה, דירת-קבע מה היא? – פעם, אמרה לכתוב לרייזלי שבשיקאגו בזה הלשון: “בתי, כפי שעזר לכם השי”ת ויש לכם פרנסה, ב“ה, בשופי – הגיעה השעה, בָנַי, שתחשבו על תכלית; ולפיכך הווּ מקמצין מעט מן ההוצאות, ויעזור לכם הקב”ה שתקנו או שתבנו לכם איזו דירה-שהיא בשיקאגו, ולא שתהיו כצוענים, היום כאן ומחר במקום אחר". – כך אמרה לו לסופר שיכתוב, – ושחקו עליה… ומפני מה? כלום אין גם בתים קטנים בשיקאגו? כלום חובה לו לאדם שיבנה לו בית דוקא בתחתיים שניים ועשיריים? “ביחידות הנשמה טהורה” – ואשרי מי שיש לו ארבע זויות שלו… כלום יכולה היא אשה להיות בעלת-בית הגונה בביתו של אחר? באיזה חשק יכולה היא לסייד כך את הכתלים ולחגור אותם בחגורות שחורות סמוך לקרקע, לחדש את הבית ולשַפרו מבית ומחוץ, לכבוד פסח למשל, אם מחר אומרין לך: “קח ולֵך”?…
הרבה שאלות היו לה לשאול אז – ולא שאלה, שלא תשים את עצמה לצחוק. רק תשובה אחת מבינה היא מדעתה: בזמן הזה, הכל אינו עשוי אלא לפי שעה: דירה לפי שעה, כלים לפי שעה, ולבעלי-בתים משא-ומתן שאינו פוסק, – מוכרים כלים מן הבית בלי כל בושה ומחליפים אותם באחרים… אבל, מנוחה ונחת אימתי יש לו לאדם מכל אשר קנה? –
“וי-וי! ולואי שמכרו בני גם כל מה שיש בבית זה – ובלבד שהם גופם היו נשארים כאן”…
עכשיו, לכשיבוא יומם, יבוא חיימ’ל מאודיסא, – והכל ימָכר… גם את הבית גם את הכלים ימכור, ויקח וישוב לאודיסה, להיות שם – אוי ואבוי! – קונדוּקטור למסילת-הסוסים…
“ואמור אתה, חתולי, – למה עמלנו ולמה כנסנו ולמה שמרנו כל הימים?”
ואילו היה לוקח חיימ’ל ממון זה ונושא אשה לכל הפחות. רוָק בן עשרים ותשע שנים – הנשמע כזאת?… איזה מין חיים יש לו? אומרין עליו, שהוא חבוש קוֹקַרדא בראשו, חולק מיני בילֶטים מתוך דלוּסקְמָא גדולה, עובר בחוצות אודיסה ברכב ושורק במשרוקית… בודאי, כל התינוקות רצים אחריו ברחוב, – ואיזו אשה תלך אחריו?… פרנסה יפה! חיימ’ל שלה – חצי בעל-עגלה וחצי קומֶדיאַנט. בושה היא מפני הגמרא “שבת” שלו!
“רבונו-של-עולם, שמרהו לפחות מחילול שבת!…”
והולך הוא, לכל הפחות, בשבת לתפילה? או מכיון שעיף הוא ויגע מעמל כל השבוע, אחרי שהוא מעַנה בדרך כוחו – הריהו ישן ביום זה עד חצות?…
“פּוֹק!” – נתּז גץ אחד מן התנור, ואחריו לשון אש נופחת בחפזון על הקצף התוסס מקצה של בקעת אחת, – ונחפזת הזקנה. מה היא מהלכת לה כאן? והרי לא התחילה עדיין בשפיתת התבשיל: אי, מחשבות!
על השרפרף ולפני פי-התנור היא יושבת ובוררת פולים לנזיד. עכשיו, לכבוד חנוכה, תשים בנזיד גם קורקבן מתובל של אוז. חביב עליו, על הזקן, תבשיל כזה… ומתדרדרים הפולים מידה על תוך הקערה שעל ברכיה. פניה וגופה מתחממים כנגד אורו של התנור, צלה מרפרף ועושה ריקוּדין על דופנו של תנור-האופה, ונשמתה – עדיין היא תועה ומחפשת את הבנים… תועה היא בחלל ריקן של בין-השמשות, וצורות מטושטשות עוברות ומתהלכות ונבלעות בתוך הריקנוּת… מבקשת היא לשעבּד את רעיונה לשאר בניה, להסיח זכרונו של חיימ’ל שהוא מדאיבה ביותר. אלה האחרים, אף שנטרדו, אבל עסקים אחרים יותר נאים בידיהם. שמואל בנה עובד אדמה הוא בארגנטינא, – זהו מין כפרי בעל נחלה, וגם פרות וסוסים יש לו. רייזלי בתה עם שלום-מאיר שלה עושים מיני קישורים שנושאין על הצואר, – מין פרנסה חייטית, אבל פרנסה היא כאורח בני-אדם מן הישוב. אבל חיימ’ל זה, בן זקונים שלה – אל יענשה הקב"ה על דבריה – לאיזו “תכלית” יגיע? – –
עושה היא חשבון לעצמה ופורטת בשפתיה, אחד לאחד, כל שֵם ושם של נכדיה שיחיו. כמה “נחת” היתה יכולה לראות בהם אילו היו כאן! אצל שמואל – ששה, ואצל רייזלי – ארבעה; עשרה נכדים לה, שלא תשלוט בהם עין הרע! והיכן הם, והיכן היא והזקן שלה?… ארגנטינא ושיקאגו… אומרין עליהן, על “ערים” אלו, שהן מתחת לארץ… חורף שלנו הוא קיץ שלהן, ולילה שלנו – יום שלהן. פה מתפלל הזקן מעריב, ושם – האומרים הם נכדיה “מודה”?… כותבת היא רייזלי, שילדיה מדברים אנגלית, – רבש“ע! אילו מיני בריות היא עושה אותם? – תינוקות שלא ידעו לדבר בלשון בני-אדם… מתאמצת היא להעלות על זכרונה פניהם של אלו – ואינה יכולה; נשתנתה צורתם… הרתה, ילדה, גידלה והשיאה בנים – ועכשיו, כאשה עקרה היא בעיני עצמה, כעקרה זו שרק חלום חלמה וראתה שיש לה בנים… נתמזמזו כולם, ושוב אינה מוצאה אותם, ולא תראם עוד עד יום אחרון… נשארו לה רק אלו השבעה, נוחם עדן, שבבית-הקברות; ואשתקד, כשעלתה ל”קבר אבות", ביקשה אותם – ואף קבר אחד קטן משלהם לא מצאה… שורות של תלוליות שם בתוך חציר יבש שנקצר, ואיזה פרח דל ובודד, נובל ומתנועע על בדו – ועל קברו של מי?…
זקנה – ויראה היא לחשוב בבית הקברות בשעת לילה… נדמה לה שאפשר גם החתול – אינו חתול… והריהי מגרשתו בנזיפה, שלא ירבץ עוד על כפות רגליה; ובכדי להסיח דעת הריהי אומרת לעצמה בדבוּר פה:
“ומי לימד אותם פרנסות אלו? מאבותיהם ראו כך?”
שתהיה קובלת על שמואל בנה, שקבּל עליו טירודין ואחז שם בפרנסה זו של עבודת-אדמה –אינה יכולה. וכי מה לא יעשה האב בשביל בניו? מטופל הוא, בלי עין הרע, והפרנסה כאן היתה קשה. גרשוהו מן הכפר – והלך לו העלוב להרי חושך. ואפילו חיימ’ל – השי“ת ימחול לו – לא מרצונו נטרד: נשבּה ה”תינוק" לבין הגויים, עבד בצבא – ונשתנה טבעו. אבל זה, חתנה שלום-מאיר – מה ביקש הוא, שגזל ממנה את ה“נחת” האחרונה שנשארה לה?!
“ולואי שהיה שובר מפרקתו, משרת זה!” – נתעקרה קללה מרה מפיה והרתיחה לבה בכעס גדול… הנשמע כזאת? עודהו נער שלא ידע לקַנח את חטמו, לקחהו ר' מרדכי לחנותו ועשהו איש. השיאוֹ בת בעל-הבית, בת יחידה – הרבה בנות יש כרייזלי שלה? – והעלה שכרו. לחמו נתּן לו בלי דאגה, שכר חודש בחדשו, ועומד הוא בתוך עסק חשוב כזה. בא לביתו – ואשה יפה יוצאת לקראתו, – רייזלי הרי זהב טהור היא… וזו בעלת בית היא לו, אֵם היא לו, מינקת ושפחה היא לו – הכל היא לו, והוא, לבוש תמיד בגדי “פריץ”, עומד ומוכר סאמיט, משי ואטלס ובא לביתו אל המוכן, – ועדיין להתעשר הוא רוצה!… וגונב הוא משרת ריקא זה, גונב – גנוב גנב! – מר' מרדכי שבע מאות רובל וברח לו מעבר לים, אל כל השדים! בורח ועוזב כאן לאנחות אשה הרה עם שלש תולעים קטנות… ואוי לאותה בושה! את פניהם היו כובשים בקרקע, – והוא נעלם ואיננו. ארבעה חדשים – ואין קול ואין קשב. הכל בעיר מנענעים ראש על רייזלי: עגונה, אלמנה חיה ששבה לבית אביה… פה, במיטה זו, ילדה את אייזיקיל. – אוי-אוי! אותה ה“ברית” שעשו אז! זכור תזכור קרינדיל ברית-מילה זו גם בקברה. רייזלי מסוכנת, “בוערת ככבשן” – ופה עושים ברית… וכמה בכה אז הזקן כשברך הוא “להכניסו בבריתו של אברהם אבינו”!… מעולם לא געה כך בבכיה. “כרחם אב” כתוב – ודניאל, אף שלא היה מדרכו לספר הרבה עם הבנים, אבל לבו עליהם – הרי היא מכירה ויודעת… ולאחר שנזכר אותו התכשיט ושלח לה לרייזלי “כרטיס-ספינה” ירוק, שתבוא אליו עם בניה, לא שלח לה אפילו פרוטה להוצאות… והקשה הזקן את לבו והלך ומכר את כפות הכסף והמזלגות, ששמרו אותם “מתנת-דרשה” לחיימ’ל – בחצי חנם מכר, ולמה? בכדי לעקור את ה“נחת” האחרונה שבבית! בכדי לשלח את רייזלי ובניה מחמדיה לקצה תבל, בכדי להפּרד ממנה ומהם לעולם ועד…
וצורתה היפה של רייזלי, “בריה נפלאה” וטהורה זו, עולה כנגדה, איך שהיא עומדת, –עומדת ומתנודדת בסכנה לנפול ואינה רוצה לישב – עומדת בין ילדיה בתוך העגלה העוברת בצלצול פעמונים בדרך הגנים שמחוץ לעיר. אייזיקיל הרך מוטל עטוף על ידיה, והיא משרבבת שפתיה ונושקת, נושקת את הרוח כנגד אבא ואמא: “אמי, אמי ואבי הזקנים!” – היא גועה לעומתם כמובלה לשחיטה – – –
“בתי-בתי, בתי! נשמתי הכשרה!” – קוראת קרינדיל ופניה הצמוקים מתאדמים ומתעַותים לכל קמטיהם… ומתוך ענן הדמעות שבעיניה, היא רואה את עצמה עם הזקן שלה, כיצד הם חוזרים מן ההלויה בדרך הגנים שמאחורי העיר: זקן וזקנה אוחזים זה ביד זו, ולבדם הם הולכים להם… תומך אותה דניאל שלא תפול, ודמעותיו – טיף-טיף…
חזרו בבכיה – – –
והרי הם לבדם בתוך הבית שנתרוקן לעולם…
“עקרה… לא הריתי ולא חלתי ולא גידלתי לו בנים”…
ונושרות דמעותיה על הפולים שבקערה, נושרות – והיא אינה מרגישה בהן – – –
הכירה בדפיקה: הזקן עומד שם בחוץ, בתוך הקרה – והיא ממהרת לנגב את הדמעות בסינרה ויוצאת בריצה לפתוח לו.
פושט הזקן את אדרתו, אדרת טלאים כבדה, וקרינדיל מקבלת אותה מידו, מקפלתה ומניחתה אף היא על האצטבא, על גבי הבורנס שלה. והוא עומד כחושש, גבה-קומה ושח-שכם. רוצה היה לישב על שרפרף ולחמם את ידיו כנגד האור, אבל המצוה קודמת – ונוטל הוא את “השמש” ומדליקו בנר, ממלא שפופרת אחת שמן" ומתוך נשימה של יגיעה הוא מברך בניגון: “להדליק נר של חנוכה”. ועומדת הזקנה מאחוריו, מסתכלת בעינים של יראת-שמים בהדלקת הנר ועונה על כל ברכה וברכה באנחה חשאית: “ברוך הוא וברוך שמו”, “אמן”, והיא – תפילה בלבה על הזקן: שיחיה ויחיה, רבונו-של-עולם! – – מוסר הזקן את ה“שַמש” לידה של הזקנה, מרכיב את משקפיו על ראש חטמו, והיא מאירה לו בשַמש לתוך הסידור, ומנגן הזקן מתוכו בזמר היוצא מן הנחירים:
“מָעוֹז צוּר יְשׁוּ-עָ-תִי” – –
סוף-סוף, אין הזמר עולה כבשנים קדמוניות, המלים נשארות מחוצה לו, חוץ לזמר. וכונס הזקן עלובות אלו באמירה בלבד…
“האַאַ! קור!” – קורא הזקן שלא בקול אלא ברוח-פה בלבד וגופו מתחכך תוך בגדיו, עד שהוא מתקרב ויושב על השרפרף.
מיששה הזקנה את התנור ואמרה:
“זה התחיל, מתחמם, – פשוֹט ושב במיטה”.
פשט הזקן את הקפוטה – ונשאר בגוּפיפה, חלץ את המגפים – ונשאר בפוזמקאות של צמר, סיקל את הקוטשמא – ונשאר בירמולקא, והושיטה הזקנה לרגליו זוג סנדלים – ונעלם ונטל את המגפים המרופשים והעמידם בפינה אצל הדלת. עבר לדירה, נשל סנדליו ועלה למיטה, השקיע את עצמו בבקע שבין הכרים ודופנו של התנור, – והרי הוא מוטל שם כתינוק מלופף זה הנתון בתוך העריסה וממתין הוא לכוס החמין שתמזוג לו קרינדיל.
… שתיקה. נשמעת רק שתית התה, שהזקן החבוי בין כרים נושב בה, גומע, נכוֶה ומשיב נפשו: “הַהַהַ!”
– “חנות שנתרוקנו קופסותיה… הכל, לכאורה, על מקומו, אך סחורה – אפילו בשוֶה פרוטה אין: נתרוקנה העיירה”…
מאמר זה רגיל הוא הזקן לאומרו מתוך שעמום בכל ערב וערב. וממתינה קרינדיל גם למאמא שני שהוא רגיל לומר אחר זה. ממתינה לו, ועיניה בנר החנוכה המציץ בתמימות, דולק כבכל השנים בשתיקה שלימה. אך השמש, שקצו קרב ובא, עין אדומה לו, עין עיפה וזעומה, והרי הוא מתיז ניצוצין, ואף דניאל מתיז ברוגזה:
“צריך למשוך אנשים מן החוץ לקדושה וברכו בבית-הכנסת, כמו שמושכין למנין שבבית האָבל… גם היום לא היה מנין!”
“בית-המדרש – אפילו הוא ריקן!… ערבי חורף – ואור נר אינו נראה בתוכו. הכל ריק…”
ושותקת מתקרבת הזקנה אל הארגז, נוטלת מתחת למרבד הפרוש עליו את הפוזמק של צמר, שהיה סמוי שם וכרוך בשפידותיו על פקעתו, מזדקפת על בהונותיה ונוטלת את המשקפים שלה מן הקורה, חובשתן בחוט על ראשה ומרכיבתן על נחיריה, מתישבת על השרפרף לאורם של הנר והתנור, ולאחר שהתחילה בסריגה, הריהי משיבה אף היא מאמרה:
“עולם בלי נחת…”
" נחת " – רוטן הזקן: “למוֹדוֹת הם צריכים ולא לנחת!”
ומאריך הוא במחשבה: עכשיו, כלום יש בית בישראל שיש בו נחת? אפילו אחד בעיר אין… בורחים מפני הגזירות – שקר! גזירות רעות מאלו היו בימי ניקולאי, ואף-על-פי-כן, ישב לו כל אחד במקומו. לא ביקשו מודות, והספיקה להם הפרנסה, והיתה “נחת” בבית. זוכר הוא שלבית זה, בימי אביו, היו מתאספים ובאים בערב זה כשלושים נפש: בנים ובנות, חתנים וכלות עם ילדיהם, הקטנים והגדולים יחד: “מעות-חנוכה!” – היו תובעים כל הנכדים – וסבא וסבתא היו משַטים בעצמם ויושבים ומשחקים ב“דריידל”… אחר כך “וָרֵיניקאות” של דיסא וגלדי-שומן ומשתה רב במי-תפוחים ותפוחים גדולים כבושים “כיד המלך”… היו חיים, היתה נחת. בית בישראל – אילן נטוע שענפיו מרובים וצפרים בו ירננו, עכשיו – מוץ נדף לפני רוח עובר… בהלה, סוּפה תשָאם ותפזרם; נחפזים… רודפים – למה? מוֹדוֹת! – זה כל עולמם, ושום פרנסה אינה מספיקה להם…
והולך ונדעך, מסכסך ומעשן נר של חנוכה… ובחוץ, סובב הולך הרוח כבחלילים מקוננים, הולך סובב על הבית.
סתמה קרינדיל את פי התנור בדף הנקוד כחול, עמדה והחזירה את הכיסוי על פי-העשן. החזירה את השרפרף למקומו ושוב עמדה עליו ונפנתה אל תנור-האופה. התחילה גורפת על גבו ומדרדרת, – וירדה כשהיא נושאת על זרועה בסמיכה לחיקה קערת-חרס מלאה קלחי-פַּפּישוֹיות 1 שנתיבשו, ועליהם מטלית של בד גס. הוסיפה והניחה עליהם גם את פוזמק הסריגה על פקעתו הגדולה, נטלה את הנר ונכנסה לדירה, ונקרעה האפלה מתוכה. שולי סחבותיה מנפנפין ומרפרפין על גבי הכתלים והתקרה, צללים גסים רצים כנבהלים, נעלמים וחוזרים כנדחפים לשם מה… אך הזקנה עם הזקן עושים את שלהם במתינות. הוא קם כנגדה לסייע לה: נטל את הנר מידה ואת הפוזמק שבקערה והעמיד והניח תוך הכּוּך שבדופן התנור; סילק את המטלית ישב ופרשה על ברכיו – וחזר להשתקע במקומו, והושיט שתי ידיו לזקנה ונטל הימנה בזהירות את הקערה המלאה פפישויות וּקבעה בין שתי ברכיו המכוסות. מיד סילקה קרינדיל על ידי קפּוּל את הסדין הלבן, שהיה פרוש במיטה על כסת-המוכין האדומה – ושלח לה הזקן את ימינו, משכה אליו, ונתנשאה הזקנה מתוך נשילת הנעלים מעל רגליה, – והרי גם היא עמו חבויה חציה בתוך הבקע שבין הכרים והתנור החם.
יושבים במיטתם פנים אל פנים – הוא מקצה מזה עם קערת הקלחין שעל ברכיו, והיא מקצה מזה עם הפוזמק שבידה. הוא במלאכתו – ממולל שני קלחין ומפרק גרגריהם, והיא במלאכתה – סורגת שִפּוּי-השעל ומונה את הלולאות בנדנוד-שפתים. והחתול – אף הוא באמצע, יושב על הכסת האדומה, מוליך ומביא זנבו בנחת, מלקק כפותיו, מפסיק ומצמצם עיניו לאור הנר ומסתכל פעם בפני זה ופעם בפני זו – ושלשתם שותקים. רק הגרגרים, הנופלים אל הקערה בין הקלחים, מפטפטים חרש אל שפידותיו של הפוזמק, שמזדעזעות ועונות לפעמים בלחישה יותר דקה…
וסובב הולך הרח כבחלילים מקוננים, הולך סובב על הבית; נדחף אל הדלת, אבל זו סתומה היטב על סביבה בחגורת לבד שבשפת המזוזה סביב; מבקש לבקוע בסדק שבחלונות, אבל אלו מטויחים יפה מבחוץ על כל סביבותיהם, – והריהו עולה ושורק בקול שובב לתוך הארובה שבגג; אך ביתה לא יחדור, אף גרגיר אבק לא יזעזע… וחמימות מתפשטת בבית. הנזיד שבתנור מפיק הבל דק, וריחו הדק מן הדק עולה ומפעפע ומבטיח תבשיל – “מחיה נפשות”.
ושוב נבהלו הצללים, נחפזו, רפרפו כנפיהם – וכיסו את החדר כולו: לאטם יוצאים להם הזקנים עם האורה אל אוזיהם שבחנות והחתול אחריהם מהלך. הזקן נושא את הנר ומביא קערת גרגרים, הזקנה – קדירה של חמין מהבילים, כרוכה מטלית, בשתי ידיה.
נתעוררו האוזים והתחילו מגעגעים בחדוה, שולחים ראש וצואר מבין הפצימין ומקשקשים חרטום בשוקת ובתיבה שלפני הכלוב: “לכאן לכאן, סבא וסבתא! לכאן תנו, ונאכל כך-כך-וכך!”
מריק הזקן את הקערה אל התיבה, וּמעָרה הזקנה את החמין אל השוקת, – ומבוסה ומהומה בתוך הכלוב ולפני הכלוב, מנקרים ומכרסמים מקורים בתוך הגרעינים ומשתכשכים במים בתוך ההבל המתנדף; והזקנים – נחת להם מאוזיהם המגרגרים שהם אוכלים ושותים לתיאבון.
“תאכלו, כולכם תאכלו! לכולכם יספיק!” – אומר הזקן כבנזיפה ונפנה לילך.
“יערב לכם, יבוסם לכם, אוזי!” – מברכת אותם קרינדיל: “וליל מנוחה, לכם, אוזי!”
“ומה כאן?” – אמר פתאום הזקן בתמיהה, כפף והרים איזה צרור שנתגלגל ונצנץ לפני סנדלו: “ראי נא” – הוא אומר לזוגתו בגיחוך.
מציאה מצא – סביבון של עופרת!
“ראי נא” – הוא אומר לזוגתו ושחקה מרפרפת על פניו.
זו נוטלת את המציאה מידו: “דריידיל” ממש, מלוכלך מעט בטיט, אבל חדש ממש, – עופרתו מנצנצת בעין כהה אל הנר…
ובדעה מבודחת על המציאה הם נכנסים לחמימותו וטהרתו של הבית. –
דומה כאילו קבּלו בשורה טובה מנכדיהם.
עורכת קרינדיל את השולחן; פורשת על חציו מפה לבנה כפולה לחצאין, מניחה חצי חלה וחציה של מִמְלָחה, שהיתה כפולה בשעתה, – אף השׂכין, מרוב ימים והשחזה, לא נשאר בה מרוחב להבתה אלא חציה, ושתי כפות הנחושת גם הן נתמעטו כבר בזיכיהן כמעט עד כדי חצין, – והשולחן ערוך בכל.
אך הזקן עדיין עומד ומסתכל בסביבון לאור הנר, מהַפכו וקורא בנחת ומתכוֵן לפרש לזקנה: “נ”ון, ג“ימל, ה”א, ש“ין – כלומר נס גדול היה שם… ה”א זוכה פרוטה, ג“ימל – שתים… זוכרת את, קרינדיל?”
“כלַך לך, זקן! לך ונטול לידים!” – משיבה קרינדיל כבגערה לזקן, שהוא משַטה בעצמו כך.
ועד שהזקן כוסס עדיין את פת “המוציא” היבשה ולש אותה בלסת זו ובלסת זו – מעלה קרינדיל את הקערה, והנזיד המהבּיל שבתוכה נתן ריחו.
הקורקבן שמצא בתוכה הזקן לאחר בחישה ראשונה בכף – אף הוא מציאה חשובה היה לו: “קורקבן?” – קרא בתמיהה נעימה והתחיל פותת בחשק מן הפת ומשקיע בתוך הנזיד החם:
“בת-חיל אַת, קרינדילי!”
מסתערת הרוח ומתחבטת בכעס על הבית, ולזקנים, היושבים סמוכים זה אצל זה, על הספסל הקצר שבראש השולחן – חם במעונם הסתום והשאנן וטוב להם אצל הקערה, שהם שואבים יחד מתוכה מזון חם ורך, נוזל וריחני:
“מחיה נפשות… מחיה נפשות!” – אומר הזקן על כל גמיעה וגמיעה, והזקנה נאותה להנאתו של זה ומתכוֶנת להכניס לתוך כפו כל גליד-שומן רך וטוב הבא לתוך כפה, – יהנה לו הזקן מן הסעודה. מחר יום עבודה לו, צריך להתיך חֵלב ולהכין נרות. והזקן מבין הוא ומרגיש, שאי-אפשר לה לזקנה שלא תהא מזכירה במחשבה את בניה גם בשעה זו, והריהו אומר: “תודה לאל, שאין אנו צריכים להם…”
אוכלין קורקבן שגם הוא רך וטוב וטעם תבלין בו. סביבון מוטל על השולחן וסוקר בעין קהה לנגהו של הנר. בברכת המזון אומרין “על הנסים” – והרי חנוכה…
ועד שהזקן לוחש כאן בברכת המזון, הזקנה שם, מעבר התנור על האצטבא, מדיחה את הכלים בחמין. ולא נתאפק הזקן, ומשסיים את הברכה, חזר ונטל את הסביבון בראשי אצבעות…
מסתכל בו וקורא לקרינדיל שתשמע לשם: “הדריידל, קרינדיל, בודאי של משה’לי פֵיגה’ס הוא. גם היום בא קטן זה להתגרות באוזים שבכלוב…”
ובעוד שאין הזקנה רואה, הריהו מסלק את פאת-המפה – ו“מנסה” את הסביבון – ורץ הסביבון, נסתובב ברעש – ונפל.
“משחק אתה בסביבון, זקן?” – מַלעגת בו קרינדיל מעבר התנור. והוא מעשה-ילדות תקפהו, והריהו משתובב ומראה קצה לשון לזוית שפמו כלפי הזקנה הנעלמה…
והנה היא נגלית; באה, מסלקת את המפה עם הפירורים מעל השולחן ואומרת: “צריך להחזיר את זה למשה’לי, מחר. גם מעות-חנוכה אתן לו ל’עכבר רשע' קטן זה!…”
והזקן שוב אינו חוזר ממעשה-ילדות שלו והריהו מתחטא עליה כנכד ואומר: “ולי, סבתא, אינך נותנת מעות של חנוכה?”
מכניסה הזקנה את ידה לתוך הכיס שבשמלתה, מוציאה שתי קופיקות יחידות, שאחת מהן חדשה ומזהירה, נותנה לו ואומרת: “לקנות טאביקא אתה רוצה?”
“לא!” – משיב לה הזקן כשובב, מזדרז ומניח באמצעיתו של השולחן קופיקה אחת, מושיט לזקנה את הסביבון ואומר: “שבי כאן, סבתא – ו”מִלחי!…"
נתאנחה הזקנה וישבה אצלו לעשות רצון בעלה…
הוציאה והניחה פרוטה – ושניהם הרכיבו משקפים על חטמיהם:
“אַת בראש” – אומר הזקן.
מיד אחזה הזקנה בעוקצו של הסביבון, סטרה אצבע מעל האגודל – והתחיל זה מסתובב בטשטוש דפנות, מסתובב על צירו ועל נקודה אחת:
“בת-חיל, קרינדיל!” – קורא הזקן: “קרינדילי קוֹזק, מיד העמידתהו ב”שמונה עשרה"!
אף החתול תמה, נזדקף וסמך שתי כפותיו בקצה השולחן, מרתיע אזנים ולוטש עינים לבריה זריזה זו המסתובבת חיש-חיש על השולחן…
ומשחקים הזקנים בתמימות, משחקין בדריידיל ובמעות שעל השולחן ואינם שומעים אפילו ברוח המתגבר ומתחבט בשטף עוּזו ונופח על כתלי ביתם כשלהבת מתלקחת…
– – “תִקְוָתֵ-אֵנוּ, – הַ-הַ – הַנּוֹשָׁ-אָנָה…”
בנות-קול קטועות וברורות התחיל הרוח מביא מזמרת-קהל אחת, מערבב אותה וקוטף הימנה וזורק הברותיה בחלונם שלזקנים:
" – – אֲבוֹתֵ-אֵי-נוּ – – חָאָ-אָאָנָה…"
“מה? סעודה אצל בֶּנצי?!” – שואלת הזקנה בתמיה על הדבר, שכך סועדין ומנגנים בזמן הזה בחנוכה…
“אֶט!” – משיב הזקן בקמיטת חוטם: “ציֶיניסטין שם, ותוּ-לא!”
… ונדמה להם, לזקנים, באותה שעה של סערה וערבוביה שבחוץ, שכל העולם חזר כבר לתוהו-ובוהו, נשאר ריקן לנשיבות הרוח, ורק הם לבדם יושבים עדיין בסתר מעונם השאנן כשארית-פליטה והדריידיל עמהם…
-
תירס. ↩
בּרן, ירח זיו, תרס"ג.
כרוח רעה נשאתני ברחובות אחר חצות הלילה. בראש בוער, בלב זועם ומזַהם חוֹצה הייתי בתוך האפילה המטוננה, וכחבּוּרה מכאיבה העיקה בגרוני הנִחָר, דוחקת ומחנקת –
מאסיפת סטודנטים וסטודנטיות בני-ארצי ברחתי…
עזבתי אותם על השאלה: מעות של “נשף”, שנערך לטובת “הקופה” – יכולים להרים מהן חלק לטובתם של מוּכי הפרעות, “בוּרגנים פעוטים” מזרעו של יעקב, או דילמָא אסור?… היה מי שהורה היתר. אמר: הואיל וזכו אלו שיֵעשו דמיהם שמן לגלגלי הריבוֹלוּציה, מותר להנאותם פוּרתָא מן הקופה. התחילו החֵברות “הרוסיות” צוֹוחות כבשעת הדליקה: הפרינציפים בסכנה – וברחתי על נפשי…
מיראת פוגרום ברחתי! – אותו הראש הקטן עם שיוּרי שׂערות מהודקות ומדובקות של וֶירה מיחאילוֹבנה, בת המלמד הסלוּצקי, שנזדקפה על הכסא והתחילה מתחבטת בהיסטֶריקא ומצפצפת בקול דק ובוקע: “פּרינצִיייפּים!” – ראש משוּפד זה, כדמות ראש נחש, שיסה אותי להכות עליו אחת במקל, שלא יהא זורק ומטיל כך את זוהמתו הצורבת – –
הדלקתי את הנר בחדרי – ומעל השולחן, מתחת להגולגולת, העמדת שם ושוחקת תמיד במלוא-מִפְתַח-פיה על הכל, נשקפו לי קצות מכתב, מזומן בשבילי…
ממנה! – מכתב סגור, ולא פתוח, ומשקלו שני לוֹטים?… וכי מה יש לך, יקירה, לדבּר בימים האלה, בזמן הזה?…
הידעתְ, ההרגשת במר רוחי, כי הרוג כעס וקלון אני – ותבואי לדבר על לבי?
… הִנֵּה הִנָּן הָעֵינָיִם
תָּאֳמֵי יוֹנִים מְלֵאוֹת שֶׁקֶט –
הנה הנן מלאות דמעות והן צופות ומביטות בי…
קָרֹא אֶקְרָא אֶת הַמִּכְתָּב,
וּכְיָד רַכָּה וַעֲנֻגָּה
תַּחֲרֹת פֹּה עַל צוּר לְבָבִי –
תחרות ותחתוך באיזמל נוצץ את כל הרע, את כל המר, את כל המציק שבלבבי – הירוח לו?… חִרתי, סַפּרי, ודבּרי, חִתכי, חבֶרתי, ורַפאי – אם יש מַרפא… מרפא בכאבך אשר ככאבי הוא…
אני קורא:
"– – – אני גומרת שעורי, וילדותי אלה, שישבו מחשות ומקשיבות לספּוּרי המבול (כבר לומדות אנו בפרשת “נח”) – נחפזות, יוצאות ונפוצות בתוך החצר בקול מצהלות ושחוק-נעורים. ואני, אני לא אצא אחריהן לפַקח על משחקן, כדרכי, אך אפנה לי ואבוא אל חדר-המורים. שם אנחנו יושבים וקוראים את “הפרטים” הנוראים, שהעתונים עודם מביאים לנו יום יום… אסגור עיני – וקילוחי דם שוטפים על פניהם של בני אדם, ונדמה לי שאני מעלעה את הדם… דם חם אני גומעת אל קרבי, גומעתו ובולעתו יחד עם החרפה העולמית, עם הבושה הכבושה וטוּמאת הגופות של אלו, שנשארו בחיים לשאת מצוקתן וזוהמתן כרקב בעצמותיהן…
ילדותי העליזות! נשמות כשרות וטהורות! איך תחנקנה אותי הדמעות בהביטי אליכן, יהודיות קטנות!…
חולה נפשי ועיֵפה, דודי! בואה, ולקחתַני ונשאתַני מזה…"
"… ועוד דבר אחד יש נורא ואיום; הידעתמה הוא? – זהו חילול-הקודש… השמת לב לזה? אני ידעתיו, כי נגע בלבי עד הנפש, – ולכן חולה נפשי ועיפה, וצר לי, צר לי, דודי!
תנני, דודי, ואשיחה אך הפעם בדבר שנשאתיו כל ימי בחובי כקמיע, כסגולה – ועתה, נגזל ונעקר מלבי, נקרע ונרמס… לוּלי השוד הזה, מי יודע, אם הייתי מגדת אותו, אפילו לך. ישנם מיני רגשות רכים ודמיונות קלים, שארית השעות הטובות שבילדות, שכחמדה גנוזה הם עמנו, כרסיסי טל-בוקר הנותרים בסתר כוס-שושן להחיותו בחרבוני צהרים, וצפונים וטמונים הם זכרונות-חלומות אלו בלבו של אדם, ולא ידבר בהם, – כי מי ידע ערכם חוץ ממנו? ואֵלים שאננים אלו הרבה הם יוצרים שם בחביוני הנפש; שם מתוך האפילה יגהו ככוכבים ומזלות נעלמים… ואפשר זהו סוד ה“מזל” של כל אדם המלַוה אותו עד זקנה ועד שׂיבה?…
ואני – נוּפץ עתה אֵל-נעורי וחוּלל באופן נורא ומגונה – הנה הוא מונח לפני על השולחן והוא – טמא הוא, מבהיל הוא…
אספרה נא עמך, דודי, אספרה עליו אך הפעם ואקברנו לנצח…
זכרונות ילדותי…
קַדמת ילדותי, שפרחה לה שם בתוך עמי, בתוך העיירה השוקטה – כמה פִנַקתְ את לבי, ויפַנקך גם הוא בקרבו ימים ושנים!…
הנה היא עיירתי… עיירה קטנה סמוכה ליער וסמוכה לנהר, סמוכה לתלמי שדה ולהר נִשפֶּה. עולה אַת בראשו של הר זה, והבתים הקטנים נשקפים כקבוצה של כמהין ופטריות גדולות, העולות בין ירקרק דשא ושׂיח השדה… כמנמנמת עומדת לה עיירתי הצנועה. ורק פעם ביום היא נפקדת ברעש גלגלים של רכּבת איומה העוברת בסוּפה. נחפזה היא הרכבת ומביאה לנו תקיעה גדולה משם, מהעולם הרחוק שמעבר לקצה שמים… תעמוד חמשה רגעים נגד חלון ביתנו, תִשום, תשאף רוח מעמל הדרך, פולטת ארבעה וחמשה אורחים ובולעת שנים שלשה ממחננו, זזה – וגזה חיש, ועפה עמם בשריקה ארוכה הלאה, לשם, למקום שיביאו ממנו מגדנות, צעצועים ושמלות – ושוב דממה… דממה בעיירה ובביתנו; גם סבא, גם סבתא, גם אבא ואמא שותקים. וכשהם מדברים אינם מדברים אלא בקל רפה, שלא להפריע את הדממה, שביתנו צריך לה, משום – שהדוד מאיר (“בן יחיד” לסבא ולסבתא) מת לפני חתונתו…
דודי מאיר, “בן-יחיד” זה, שבשבילו הדממה והשתיקה – אותו איני זוכרת אלא כיציר הדמיון, שיצרתיו לי ודימיתיו לפי ההזכרות שהיו מזכירים אצלנו את שמו ביגון-געגועים. הוא מין מלאך צעיר (אני ידעתי גם מלאכים זקנים בעלי זקן מגודל ולבן, כזה שלסבא…) – מלאך צעיר מלובש ארוכים של סאמיט שחור, שהיה מתהלך בינינו “ושותק כיונה” – “בן-יחיד” היה… ובדממת הלילה היה יושב כאן אצל השולחן ולומד בקול נגינה ערֵבה; לא בקול של גברים, אלא במין קול של מצילה בודדה המצלצלת מרחוק במרחבי שדה… הוא לומד, ואני ישנה בעריסה… וכך למד עד שמת… הוא מת – כיצד? – בא “האלהים”, לקָחו ועטָפו טלית לבנה ושט והתנשא עמו לשמים… כאן עמדו הכל, פרשו כפיהם ובכו בלילה, ומאיר ענה אז ואמר משם, מבין הכוכבים, אמרות אלו, שאמא חוזרת עליהן משמו באנחה צנועה, כדי לזכרו, – לסבתא אמר: “אמא, אסור לבכות הרבה. אמרי: יהי שם ה' מבורך”. ולסבא אמר: “אבא, אתה תאמר עלי קדיש”… ועם זה נמוג ונעלם בתוך הרקיע…
"הוא נעלם, אך יש אשר ירד לכאן, לראות בשלומנו. רוח נשבה בחוץ – והוא בא ועמד לפני החלון, הציץ והניד ראש אל אמא; אמא נאנחה ואמרה: “אחי יקירי…” והוא התעופף “למנוחתו”… ולפעמים יבוא בלאט גם אל תוך הבית – בית נמוך וחם, שכל כליו ישנים וטהורים (זקנים טובים ושותקים כסבא וסבתא), ושם ארון שחור וחלק ורחב ידים, מין בית אפל – ובתוך ארון זה יושב לו מאיר ומציץ עלינו מחור המנעול, ואז, הכל יושבים ושותקים… ופעם אחת, במוצאי-שבת, בבין השמשות של חורף, כשישבתי חבוקה וצפונה בחיקה החם של סבתא, אצל החלון שהעלה ציצי קרח – ראיתי את מאיר… ראיתיו, כשהוא עומד ממולי בזוית האפלה, את פניו הלבנים יגלום בתוך כנפיו, כנפי סַמיט שחור, יעמוד ויקשיב לקול אמו הזקנה המנהמת לה: “גאָט פוּן אברהם”… אני נסתכלתי בו בחשאי ולא אמרתי דבר לסבתא – אסור לסַפר על המת, וגם למת עצמו אסור לדַבר, ושתקנו שנינו…
ו“בשביל נשמתו” של מאיר, מלאך שותק ובן-בית זה, כותבים סבא וסבתא “תורה” לבית-המדרש…
ו“תורה” זו היתה לי כחלום זהב, כחזון עולם טמיר, כשירת-עֶרשׂ דקה וענוגה, שנשאתים בלבי. נשאתים והבאתים אתי מעיירתי הקטנה, שיצאנו משם, אל הכרך הגדול, שבאנו לשם. והיה, על משכבי בלילות, בהלוך נפשי לקראת קסמים ומאוַיים נעלמים – אלחש לי ג' פעמים בכוָנה: “תורתו של מאיר… תורתו של מאיר…” – והנה זמן מתן תורתנו זו עולה, חופף עלי כאגדה נאה, וכרוח-אביב זכה תנַטלני:
… העיירה עומדת לה מתחת לכפּתו של רקיע רך וחלק, השמש נוטה אל ההר הירוק, והכל מבהיר ונהנה מזיו אורו של שבועות… ריח חם של מטעמים ושל ענפים ודשאים ופרחים מפעפע באויר, ומורגש הוא, האויר הרך, לגופו של אדם ומעדנו כמים פושרים וזכים… נשים מזהירות במטפחות של משי, ונערות – שפע האור משקה את שערות ראשיהן והנן כעטרות של זוהר… לפני ביתנו צובאים ילדים וילדות, עומדים ומצפים… הנה יצאה אמי היפה וכל עדי-זהבה עליה; אחריה גם סבתא, – ושחוחה היא ונוגה, נוגה וכל כך טובה, אבֵלה היא ורוצה בתנחומין – ושתיהן חופנות מתוך מטפחת אדומה ומחלקות לתינוקות לוזים, אגוזים וממתקים. רוצה אני לשמח את סבתא, ואני מרקדת לעומתה יחד עם כל הקאנים, שולחת כפים וקוראה כמוהם: “לי-לי! גם לי, סבתא!…” ובבית – מסבּה של יהודים, וכולם נאים באותה שעה. הם שותים “לחיים”, וברכותיהם כל כך נעימות הן וטובות… מבעד לזכוכיתו של ארון-הזוית, שכלי הכסף ערוכים בו, נשקפת תורתנו. היא עומדת לה שם כתינוק ושותקת… כותנתה – אַטלס כחול עם קשׂקשׂי זהב – חתיכת רקיע היא הזרועה כוכבים – ולרגליה כתר עם פעמוני זהב… והכל יודעים שמאיר כאן הוא, אלא שאין לומר דבר זה. כל אחד ואחד יודע ומסתיר בלבו סוד זה המורגש וידוע לכל…
והנה עוברים אנחנו בקהל, בתוך ערפל דק של עפרות זהב. ידוֹדוּן, הכל ידודוּן מסביב לחופה ירוקה עם ציציות של זהב, ומתחת לחופה – תורתנו המעוטרת כתר גדול. סבא וסבתא הולכים שניהם, זה אצל זה, מתחת לחופה – מחותנים הם, וכולנו הולכים לחתונה של דודי מאיר, אבל הוא אינו נראה כאן… התורה נישאת ונמסרת חליפות מיהודי אל יהודי, מנושקת מפה אל פה ונחבקת אל לבו של כל אחד ואחד… פעמוני הזהב פוזזים ומצלצלים בצליל דק של סודות ורזין מבין לצלעות הכס, ויונת הזהב, זו שבראש הכתר, מסתובבת עם הענף שבפיה ופונה לכאן ולכאן… וכל הקהל צף ונגרף בתוך שטף של נגינה ושירה רבה… אמא מוליכה אותי ביד, ושמלתה של משי מחליקה ומאהילה על פני ולוחשת לאזני…
– “אח שלי… אחי יקירי!…” רועד קולה של אמי ופניה היפים נקמטים ברחמים ובתחנונים, ומעיניה, הנשואות להסתכל בתורה, נושרות שתי דמעות נוצצות…ואשים של אורה מרפרפות, צפות על הקהל, והוא נמוג והולך לעיני, נישא וצף, והתורה נישאת מאליה על כולם, וקרנים מכתרה הגדול על הכל – גם אני רוצה לבכות… אך הנה יצאו לקראתנו חבר אברכים. הם משוררים ונושאים לקראתנו ספרי-תורה – תורות אלו חברותיה של תורתנו היא… והרי אנו בבית-המדרש המתמלא אנשים ונשים וטף. אני ואמא עומדות על ספו של החלון, אצל ארון-הקודש. השירה מתגברת עד שהעששיות מצלצלות ועלי ה“ירק” רועדים על ענפיהם; אדירה היא, איומה, נוהמת, שואגת ובוקעת את הספּוּן ועולה לשמים… סבא וסבתא עומדים על הספסל לפני הארון הפתוח, ואבא עומד אצלם, אוחז בידי שניהם ומשורר אליהם ואל חללו של הארון ברחמים, בתפילה ובתחנונים… ורוח לבשה את סבא והוא מפשיל ראשו ופותח בשירה – מה נוראה ומה רוממה היא שירה זו! כפיו נשואות למעלה, קפוצות-אגרוף ומזדעזעות, זקנו הלבן רותת, עיניו עצומות, פניו לוהטות, ומפיו הפתוח עולה שאגת-נגינה, זערת-שירה, להבת שלהבת:
– “רבונו של עולם! רבונו של עולם! רבונו של עולם! רבונו של עולם!”…
ואני רועדת ונדבקת אל אמא – ירֵאה אני שלא יסתלק עכשיו סבא למעלה, אל מאיר… וסבתא הרחמניה לוקחת את מטפחתה האדומה ומוחה בנחת את דמעותיו של סבא, הזולגות לתוך זקנו, ואומרת לו בקול שבור אמירה זו שאמר לה מאיר:
– “יהי שם ה' מבורך… יהי שם ה' מבורך!…”
אך סבא אינו מתנחם ואינו מסרב ואינו משתמט, אלא צועק שלא בקולו: “רבונו של עולם! רבונו של עולם!”… כנראה, טענה גדולה יש לו על הקב"ה – – – –
ועוד מין לחש היה לי, שהייתי מעלה בו זכרון של שעה קדושה, מלאת סוד ונעימות. אומרת הייתי בניגון הטעמים: – “ויהי ערב ויהי בּ-קר… ויהי ערב ויהי בּ-קר”… והנה בוקר של שמחת-תורה… אבא אמר לי, שהיום איני צריכה לבוא לבית-המדרש (כדרכי אז בכל שבת ויו"ט) לנשק תורתנו, כי היום יביאו אותה לביתנו. ואני מביאה בשורה טובה זו לכל שכנותינו ומספרת חידוּש גדול זה לכל רעיותי… בבית מכינה אמא “כבּוּד” ל“מנין”, שיבוא לכאן עם התורה, ואני יוצאה ונכנסה וחוזרת ויוצאה, מצַפה ומצפה. סבתא אומרת: “עשרה יהודים עושים מנין”, – מפני מה רק יהודים יכולים לעשותו ולא יהודיות?… ואני זה כמֵהה לראות כיצד “יעשו” היהודים “מנין” זה עם התורה?… והנה הובאה התורה, ועשרה יהודים עם משה’לי, שכני בן גילי, “עושים את המנין”; ואנחנו ה“נשים” – גם שכנות באו – עומדות בחדר השני ורק שומעות אנו בחשאי… גם את משה’לי קוראים לעלות, ואביו מכניסו תחת כנפי הטלית ומקרבו לתורה… אני משתמטת מחדר הנשים, נכנסת אל המנין ומתקרבת אל השולחן – הלא יש לי יותר שייכות ל“תורתו של מאיר” ממשה’לי זה… אמא מרמזת מאחרי, ואבא – מלפני, שאתרחק; אבל סבא מרמז לאבא, שיכולה אני להשָאר כאן… האותיות השחורות והחדשות שבתורה נוצצות כאבנים טובות, וסבא קורא אותם בהטעמה כל-כך נאה… והנה פורשים ומאהילים מלמעלה טלית אחת כמין חופה, והכל מתקבצים ומכניסים ראשיהם תחתה… גם אני דוחקת עצמי לתוך הקבּוּץ הצפוף, עד שמוכרח הוא אבא להכניסני בסתר ה“מנין”. עומדים אנו מתחת לרקיע לבן ומכהה ושותקים. היהודים הגדולים נכפפים על גבי, כדי להסתכל יפה בתוך התורה, והם מסתירים אותי מן העולם באפילה חמימה…הכל שותקים, רק קולו של סבא הולך ומתגבר כאן במין ניגון מטפס לעילא ולעילא – ופתאום רעש גלים:
“וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹ-קֶר…!”
ושוב דממה, וקולו של סבא הולך יחידי… ושוב רעש-פתאום:
“וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹ-קֶר…!”
ונפשי נבהלה, משתאה ומלאה נועם-סוד ותעלומה – –
כל אותו היום הייתי הולכת ומכריזה בקול עב של יראה נעלמה:
“וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹ-קֶר…!”
“וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹ-קֶר…!”
וכשנשארתי לבדי בחדר עם התורה, שנשארה מונחת על הקוֹמוֹדא עטופה בטליתו של סבא, נגשתי חרש, גלוֹתי את הטלית, כבשתי פני בתורה הקדושה, החלקתי מצחי, עיני ולחיי בכותנתה – ונשקתיה, נשקתיה ונשקתיה… הרימותי פני – והנה סבא, סבתא, אבא ואמא עומדים כולם בפתח ומביטים בי, משתאים ונבהלים.
ובאותו יום הוחלט שאלמד “הכל כמו נער”. איני זוכרת כיצד נתגלגל הדבר; אני אומרת, שאני בעצמי התחלתי מפצירה אז בהם, שאלמד “תורה” כמו משה’לי, כיון שאני יודעת “עברי” כמותו. ואני הלא יחידה הייתי לאבא ואמא (גם אחי מאיר עדיין לא נולד אז) – וזכּוּני בזכותו של בן ולימדוּני תורה. אבל זאת אזכור, לעולם אזכור, כי חביבים, חביבים ונעימים היו לי ספּוּרי התורה! – ואני אז בת שבע שנים.
והנה החוף, קצה גבולם של אותם הזכרונות הנראים לי כאיים רעננים-שאננים שבתוך ים של אורה ושַלוה:
“בביתנו מהפכה. ה”זקנים“, “האזרחים העיקריים” שבבית: הארון השחור, הקומודא, ארון-הזוית וכו' – נעקרו ממקומם, נפתחו ונצלו ויעמדו ריקם. הבגדים, הסדינים, המרבדים, הכרים והכסתות, נחבשים ונצררים… כולנו חייבים חובת גלות, גם אנחנו גם כלי ביתנו, – אין לנו רשות לשבת כאן… גויים גסים נושאים ומוציאים הכל מן הבית ומטעינים על גבי העגלות בקולות וצעקות… ואף-על-פי-כן, אני שמחה בלבי, שהרי יוצאים אנו מכאן לכרך גדול, לעיר הפלך, ששם מגדנות וגימנסיה, תיאטרון ושמלות וכו'. בקיצור, אני איני מצטערת, כמו הגדולים הללו, על ה”עקירה מן המקום“. אך הנה הולך לו סבא ברחוב, כשהוא נושא “אותה” חבוקה על לבו, חבוקה כמין ילד חולה החבוש ומעוטף, שלא יצטנן; זוהי תורתו של מאיר, שהוציא סבא מביהמ”ד – ואז אני מרגישה בלבי טעם זה של “עקירה מן המקום”…
זוכרת אני, שבקושי התיר ה“סדֶגורי” לסבא, “שיקנה” את תורתנו מביהמ“ד זה ולהעבירה אתו לעיר אחרת. סבא שילם בעדה ביום זה לביהמ”ד מלוא מחירה, שתי מאות רו"כ. והנה גם “היא” נוסעת אתנו בדרך… הנה זה התישבנו בעגלה. אמא חובקת בזרועותיה את מאיר’ל אחי, המעוטף בכר (בן ארבעה שבועות היה אז), מוחה את דמעותיה ועונה לכל על ברכות הפרידה… סבא חובק על לבו את התורה המעוטפת, מַעצים עיניו ולוחש תפילת הדרך… וסבתא מוציאתני מברכי אבי, מאמצת אותי אל לבה, מראה לי במנוד-ראש על בית-הקברות הנשקף אלינו מן הגבעה ולוחשת:
– “יהי שם ה' מבורך”… – ואני מבינה עכשיו שפירושן של אלו המלים היא: “היֵה שלום, מאיר בני”…
"העגלה זזה… קהל אנשים, נשים וטף מלוים אותנו: “היו שלום!” – “לכו לשלום!”… וקול שופר מושך והולך מבית-המדרש (זמן של סליחות היה)… ההלוָיה מתרבה ומתגדלת לאחורי העגלה: “לכו לשלום! לכו לשלום!”… גם אבא – דמעות עומדות בעיניו, ורק סבתא אינה בוכה… היא רק מַפנה ראשה ומביטה אל גבעת הקברות המזהירה בשלום עולמים… וקול השופר הולך שוב מבית המדרש ותוקע תקיעה גדולה – ואני נופלת בבכי על התורה, חובקתה ונושקתה, ולבי אומר לה: “השומעת את, תורה קדושה וחביבה, איך תוקעים לך “שלום” מבית-המדרש שלך?” – – –
“והנה בית חדש, חדרים גבוהים גם כלים חדשים. הישָנים, ה”זקנים" מביטים כאן “כגֵרים ממעוניהם גרושים” – הכל אינו כאן כמו שם… שם – העיר קטנה, הבתים קטנים, והעולם כל כך רחב והוא מכיר אותך, ואַת מכירה בו; וכאן – הבתים כל-כך גבוהים וגדולים, ומביטים הם עליך בחלונות רבים וגדולים והם אינם מכירים בך, ואַת אינך מכירה מה יש בהם, והעיר כל-כך גדולה, גדולה לאין קֵצֶה, והעולם, העולם כל-כך צר, כמעט שאין כאן עולם, אלא עיר ואדם… כאן אינך רואה את השמים מקציהם עד קציהם… תוהה אַת על היופי, על החנויות המקושטות ועל השאון שאינם מכירים אותך כלל… אף גם את תורתנו לא הכירו כאן כראוי; היא נתּנה בחשאי לבית-כנסת אחד, שארון-הקודש שלו אינו דומה כל עיקר לאותו ארון-הקודש שסבא שר וזעק ובכה לפניו…
"אך הנה באה “שמחת-תורה” – וסבא בא עוד פעם עם מנין יהודים, והתורה עמו… סוף-סוף, התורה תורה היא גם כאן, גם פה הכל מכירים אותה, מחבבים ומנשקים אותה… ובשביל התורה הרי מנין של יהודים מכירים כאן גם אותנו… סבא קורא בתורה באותה נעימה שקרא בה שם, ואני זה מבינה כמעט את הכתוב בה: משה רבנו רואה את הארץ הטובה מרחוק מראש ההר, “עולם” רחב ויפה, כמו זה שהיה לנו שם… רואה הוא אותו עולם – ומת… והנה – תוהו ובוהו וחושך – ועולם חדש מבצבץ ועולה מיום ליום… “ויהי ערב ויהי ב-קר…!” והעולם צומח ועולה – – –
"והנה אני תלמידת-הגימנסיה… חברותי העבריות והנוצריות קוראות אותי: “רבנית”, ועלי – עול “תורה” חדשה ועול “בחינות”… אך על משכבי בלילות, בשעה שחפצתי להסתלק לעולם יפה, שאין בו חשבון, גיאוגרפיה ורעש כרכרות המרקדות ברחוב, אז בהלוך נפשי לקראת קסמים ומאוַיים נעלמים – אקרא לי בלחשים את אלוהי המאירים, והמה יעלו ויבואו כשירת ערש דקה וענוגה, ואני כאילו אני טובעת בתוך גלי-גלים של משי רך, זך וקליל… כל מאוַיי הנעלמים והטובים הולכים ומקבלים צורה, באים ונושאים ונוטלים אותי עטופת-משי אל תוך זהרה של כפּת-רקיע… נושאים אותי שמה – לאותה העיירה…
… לפני ארבע שנים מתה סבתא. זקני נתן לי אז את אדרתה, אדרת הסמיט שאעשה ממנה כותנות לתורתו של מאיר… ואני הן תלמידת הלשכה האחרונה הייתי, וממילא מובן שלא האמנתי ב“כל אלה הדברים”, ובכל זאת, בתפרי וברקמי את הכוּתונת הזו, כדי לעשות נחת רוח לזקן, היתה מין נימה נעלמה מנגנת בלבי מאליה… נימה זו הקוראת לתפילה, לרחמים, למחסה עוזו של הנעלם… וָאומַר: אפשר זהו מה שקוראים הבריות “אלוהים” – ולי חסרה רק מלה זו בשפתי, אבל בלבי, הוא חי וקיים, שליט, בורא ומנהיג…
וב“שמחת-תורה” של שנה זו, בהיותי בבית הורי, – “עשה” סבא מנין כדרכו בביתנו. והביא לשם מביהמ"ד את תורתו של מאיר, כשהיא עטופה בכתונת הסַמיט שתפרתי לה משמלתה של סבתא… ראיתיה – וקבּלתי פריסת שלום משני עולמות, מעולם העבר ומעולם הבא – ששניהם אינם מוּחשים לנו אלא בדמיון, ברגש, באַות-הלב ובאנחתו…
ועתה – לאחר כל הטלגרמות והמכתבים המרגיעים שקבּלתי לכאן מסבא, מהורי ומאחי, כי שלום להם, ובכל אשר להם לא נגעה הרעה, – קבּלתי שלשום מאחי מאיר, מין מכתב גדול ששלח לי נער זה מעצמו… פתחתי חפיסתו – ונגלה לי קרע של גויל מגואל דם שחור שנתיבש – ומתורתו של הדוד מאיר הוא זה – –
הנה הוא מונח לפני על שולחני – – –
סבא, סבא! מה אתה אמרת לזה?… ומה אתה אומר עכשיו?
“רבונו של עולם! רבונו של עולם! רבונו של עולם! רבונו של עולם!” –
– – חולה נפשי ועיֵפה, דודי, ומִשעָן אין… קחני, שָׂאני מזה!…"
ואני – קרוא אקרא את המכתב בשלישית, ברביעית, בשביעית… אפתח חלוני – אקראהו לאור השחר…
ושתי בעלות “פרינציפים” עוברות בשובן מן האסיפה בלויתו של פאוֶל סמסוֹנוֹביטש. וֶירה מיחאילובנה, בת המלמד מסלוּצק, נשענת על ידו, שוחקת בכל חינה וקולה ואומרת:
– Какъ?… Научите җе меня тоҗе!… какъ они ґоворятъ это?… 1
– לְשָׁן-הבָּנְבִּי – יֶרוּש-ל-ים…
חה-חה-חה-חה! –
-
כיצד זה? ילמדני גם אותי! כיצד הם אומרים זאת?… ↩
(שיחה)
– – – ומה גל הניירות והסמרטוטיות הללו שלפניך?
– “זה אוצר נעוּרי… או – זאת היא ‘ארץ הזכרונות’ שלי…”
– אמצא נא חן בעיניך ואעברה נא ואראה את “הארץ הקדושה” הלזו!
– “מה יראה ומה יבין גבר שכמותך בעולמה של אשה?”
– כלום חידה עמוקה הוא כל כך? דומני, שבסקירה ראשונה אני מתחיל להבין בעולם הזה: – הלזה – אלבּוֹם קטן מימות הגימנסיה, שכל בו, ודאי, מלֶרמוֹנטוֹב ומנַדסון כתבו לך; צרור זה – “כתבי הקודש עצמם, מכתבים של השתפכות הנפש קשורים בפִסקיה אדומה של קופסת שוקולדה; קלפי-תצלוֹמת אלו –”לוחות הברית" של חברים וחברות, והללו… דומני, שתעודות הציוּנים של הגימנסיה הן… כן! לא טעיתי, – מכל השנים הן שמורות וצרורות אתך! הו, נשים! –
– “כן. האשה – יש שרואה היא ערך גם בדבר הראוי להפקירו ושוב אין היא יכולה להשליכו, והרי זה נשאר עמה לכל ימי חייה… וכמה בעָלים יש, שגם הם אינם אלא “נשאר” כזה!”
– ובכן, אראה נא גם כל ה“נשארים” שאני עתיד להיות עמם אצלך… אָ! – תני את אצבעותיך אל שפתי, – הרי חתיכה זו, ודאי, רקימה ראשונה שלהן היא!… אך מטלית וַרדית זו, מה היא יכולה להיות? – יש לשער, כי יִתּוּר היא מן השמלה הארוכה הראשונה שלך – לא כך?… אבל – חזיז ורעם! – תלתל-שֵׂעָר זה, מה הוא שמור אתך?!
– “את זה… מתחת אזנו של חבר יקר גדעתיו… תלתל זה – הביטה נא בו – רך הוא כמשי וערמוני הוא… נאה היה אותו חבר בקווּצות תלתליו… חבל, שאין אתי גם תמונתו, והיית רואה, קנאי, אותה צורה חביבה ועיניה, עיני חכמה וחן…”
– התוַדי! גם שמו הגידי ואל תכַחדי!
– “מישא קראו לו… ומודה אני ומתודה כי אהבת-נפש אהבתי את מישא… זה הכלבלב שלי!”
– לדוּ-קרב אקראנו, ואפילו אם כלב הוא! היכן הוא זה?
– “הה, אוֹטילוֹ! מגופו המת נטלתי לי תלתל זה… מישא זה, הוא הראשון שהציגני לפני שאלת-המוֶת עין בעין. ואני אז – כל שאלה, ואפילו שאלת-חשבון שלא מצאתי פתרונה, הייתי בוכה עליה הרבה…”
– ועיניך אומרות, כי גם הערב הזה ביקשת פתרון…
– “ולפיכך, אתה מתלוצץ ככה?” –
– כן. יש גברים שדמעתם – הלָצה… אבל מה היא השאלה שעמדה לפניך היום?
– “לא שאלה עמדה לפני, וגם בכה לא בכיתי, אלא ביקשתי דבר, פה בגל הזה, ולא מצאתי… ועל כן נעצבתי…”
– ומה ביקשת?
– “ביקשתי… הן נוסע אתה ל”ארץ הזכרונות“, או “ארץ העתיד” שאתה חולם עליה… נוסע, ואנחנו נפרדים… ועברו ימים, חצי שנה או גם שנה שלמה, עד בואי אליך שמה, או עד שובך אתה הנה” –
– ועדיין אחת היא לך פה או שם?…
– כן “תחום-המושב” ו“המושבות” – ארץ-ישאל אחת הם בעיני… אבל אל נא נתוַכּח הערב! הן מחר אתה נוסע… והנה בקשתי, פה, בין כל אותו הזכרון אלו שלי… בקשתי למענך דבר… דבר שהלב תלוי בו… לתת לך דבר שיגיד מה גם ללבך שם, בארץ-הזכרונות שלך… ביקשתי – ולא מצאתי…"
– אני – דייני גם בדמעתך זו… אולם אוצרך – גם אני, ביקשה עיני בו דבר ולא מצאה… ובאמת, מוטב היה להוסיף עליו מה ולא ליטול הימנו…
– “ומה אתה ביקשת בו? ומה יש לך להוסיף עליו?”
– יש… אבל שבי. נשב נא כאן יחד, כי אנה נלך עתה? הערב מעַנֵן ומטפטף, ובחדרך אורה ירקרקת חמה וחמה נעימה, – נשב נא עוד הערב על ספה זו ונשיחה… כך, ילדתי – ראיתי את האוצר שלך… אך המתיני, אחשוב עוד בדבר –
– “אמתין, עד שתבוא מרת פילוסופיה לעזרתך”.
– כך. באמת יש לדרוש הרבה על זה, מפני מה קשה לו לבן-דורנו למצוא באצרו “דבר שהלב תלוי בו”?… אבל דיינו רק בסבּה היותר קרובה… מבינה אַת? היו ימים, שכל אחד היה משתרש וגדל בקרקע שלו. דור אחר דור היה שרוי בתוך סביבתו שנולד בה, בתוך מולדתו. חונה אדם בסביבה שלו וכל ימיו סביביו יחנו, והוא אזרח מתעָרה בדורותיו. כל חוטי השְתי והעֵרב של ה“אני” שלו מתוחים לפניו, והוא בתוך הארג – חטיבה אחת, מבינה את?
– “משערת אני…”
– ועכשיו, משפחה בישראל – עננה שקרָעה הרוח ופיזר קרעיה לכל קצות השמים. רוח תשאנו, ואין אדם מספיק להתערות בשום סביבה, להשתרש בשום קרקע, ולפיכך אין הלב מתקשר לשום דבר בקשר של קיימא… באין מולדת – מבינה אַת?
– “מרגישה אני”…
– אבל באמת, לא בכך הייתי רוצה לספר עמך עכשיו; אלא רוצה הייתי לומר לך, כי עתה, בראותי אותך עומדת על הגל הזה, על “אוצר הנעורים” שלך, ובשמעי מפיך את אשר ביקשת בו ולא מצאת – נזכר לי “אוצר” אחד מעין זה, אוצרה של סבתא שלי, עליה השלום… האספר לך עליו?
– “ספר, ואפילו מעשה בסבתא ובאוצר, כי… קשה עלי השתיקה והריקנות”! – –
– ובכן שמעי נא ילדתי, ואספרה לך מעשה בסבתא ובאוצר:
תיבה היתה לסבתי, תיבת-עץ פשוטה מצובעת ירוק. והיתה התיבה נעולה תמיד במנעול של נחושת גדול ונושן, שהיה נועל על קרס ברזל גס, היורד מאמצע הכפורת ונסגר על אמצע הדופן. וליתר בטחון, היתה הזקנה מעמידה תיבה זו למראשותיה, אצל מיטתה. ובתיבה – בגדי שבת ויום-טוב שלה, שהיו שמורים אצלה בחידושם מיום חתונתה, מנורות הנחושת לנר של ברכה, פקעות של חוטין לסריגת פוזמקאות לכל בניה ובני-בניה, וחתיכות-חתיכות של ארג מכל הגונים, מוכנים ומזומנים שם לשעת הצורך, להניח טלאי – לא היה בגד שלא נמצא מעֵין שלו בתוך קבּוּץ זה. אף גם בגדי-בד לבנים, ששום בריה לא השתמשה עוד בהם, היו מוכנים שם ומזומנים – תכריכין ליום אחרון… אולם לא זהו האוצר שאמרתי. חפצים אלה הם רק ההכרחיוּת, ולא ההכרח הוא תוכן החיים…
ארגז קטן היה נתון מתחת לחפציה ובגדיה אלה שבתיבה, ובו היה האוצר שמור. והארגז גם הוא עץ ובלי כל צבע, אבל לא פשוט היה זה. מעשי ידי אביה היה להתפאר; אביה עליו-השלום, שהיה ידוע בשם: “המחוקק עקיבא”. – ויהי חקוק בלב הכפורת “מגן-דוד” בולט ושֵם “שדי” בתוכו, וארבעה פנים לכפורת לארבע פינותיה: פני אדם ופני אריה אל הימין, ופני שור ופני נשר אל השמאל, וחוברו כל אלה מקלעת פקעים ואשכלות ענבים, ובמקום המנעול הנסתר – “מנעול של סוד” היה זה – חקוק השם: “המחוקק עקיבא”. אגב, גם “מחוקק” זה לא היה בעצם אלא מוזג יושב ב“קְרֵיטשמָא” (פונדק) על פרשת-דרכים; אבל כלום להחזקת “קריטשמא” נברא האדם? זִכּה אותו הקב"ה “באצבעות של אומן”, ואף-על-פי שלא למד חלילה מעולם אצל שום בעל-מלאכה, – ועמד וחקק ארון-קודש לבית-המדרש הישן, לשֵם ולתפארת, והיה חותם מאז: “המחוקק עקיבא” – כי זה כל האדם!
מובן, שחביב היה עלינו הארגז, וחביבים ויקרים היו עלינו גם החפצים שהיו שמוּרים בו. אלה, כשהיו מתגלים אלינו לפעמים בטובה וחסדה של הסבתא – היו נראים לנו כדודים וכדודות הללו הפרושים בכפרים, כשהם באים אלינו ממרחקים עם תקיעת-השופר, לראש-השנה ויום-כפור… אינך מבינה זאת? ובכן אומר לך בקיצור: קסם היה בארגז זה. התינוקות שהתקוטטו, וסבתא רוצה להטיל שלום ביניהם, או כשהיינו סתם בוכים ומתרעמים, והיא רוצה להשתיקנו ולפייסנו, ולא עלה בידה – אמרה: “אם תצייתו ותהיו מעכשיו ילדים טובים בכל ימות השבת, אַראה לכם, אם ירצה-השם, במוצאי-שבת, הבא-עלינו-לטובה, את הארגז וכל אשר בו”… ומיד ניצחה! – אבל כלום אפשר להיות טוב ומציית בכל ימות השבת? ולפיכך, מובן, שלא בכל מוצאי-שבת זכינו לראות אוצר זה. אך משזכינו, היתה השעה שעת חדוה וחגיגה בבית.
מוצאי-שבת לאחר ההבדלה. שני נרות דולקים עדיין על השולחן בשתי מנורות הכסף, לכבוד הלוית המלכה-שבת. המיחם רותח. דודים ודודות, הם ובניהם גם-כן באו “לשתית תה”, – והנה קול מבשׂר ואומר: “הוציאה סבתא את הארגז הקטן!” – ומיד תינוקות מזדקרים סביבה כבני צאן, מקפצים כגורי חתול, נגררים ונאחזים בסינורה, וכולם יחד כעדת אנקורים יצהלו – והכל אל השולחן. שם מתיַשבת לה סבתא על הכסא, מניחה את הארגז על ברכיה, גוחנת ומקרבת את הנרות לקצה השולחן, כדי שיפול אורם על הארגז ממש; ואפילו אבא ואמא, דוד ודודה מתנכשים ועומדים בחבורה עם הקטנים… הרכיבה הזקנה את משקפיה על גבי חטמה, ופניה – מלכות… נטלה את הארגז – דחיקה מכאן, משיכה לשם, סטירה מן הצד ומשיכה ודחיקה, וכמו במעשי להטים – נתפקק “מנעול הסוד”, והארגז נפתח!
והנה האוצר… כל כלי-יקר – אחד-אחד מוציאתהו הזקנה להראותו ומספרת עליו בשעת ראיה, מה שלא תשׂבע האוזן לשמוע…
הרי ההדס, למשל, – “הדס” של כסף שנתמעך. זה הוּבא לאבי-הסבתא מכרך גדול אחד, ששמו דַנציג, ובא זה במתנה מגביר אחד מופלג, שנפלו עליו ליסטים בדרך, בליל חושך וגשמים, ונזדמן לשם סבא והצילו והביאו לביתו, ושָבת שם. ובשעת השריפה הגדולה, רחמנא ליצלן, כשחצי העיר עלתה באש, הטילה את עצמה הדודה ציפה לתוך הבית ולא הספיקה להציל אלא הדס זה בלבד, שעמד לאחר ההבדלה על השולחן, וכשקפצה עמו בעד החלון נפלה עליו – ונתמעך…
ספּוּרים כאלו וכאלו תלויים בכל דבר ודבר וחתומים בו בסימן מיוחד.
והנה “העטָרות”: אחת מרוקמת חוטי כסף על-גבי מַטלית של משי לבן, מִטַליתו של הזקן, ז“ל, ו”עטרה" שניה מרוקמת חוטי זהב וחרוזי פנינים על-גבי פס של סַמיט שחור, שעיטר סבא לסבתא ביום חתונתם… והרי גם התנאים והכתובה של סבתא קשורים יחד בחוט אחד עם שטר-הקנין של הבית. והרי שלוש מטבעות כסף קטנות, מטבעות של ברכה שנתּנו לסבתא מידי צדיקים גדולים, – ושורה שלמה של מעשיות קשורות זו בזו, על מעשיהם של אותם הצדיקים ונפלאותיהם אשר עשו… והאח! הנה טבעת הקידושין של סבתא, ובטבעת הכסף הזו קידש גם אבא את אמא שלנו: “באמת כך, אמא? הראי נא! באיזו אצבע היתה נתונה?”… והס… הנה פתילה של שעוה – שיוּר מ“פקעת-הנר” שהיה “הוא ז”ל“, הסבא, “עורך” לאורה “תיקון חצות”… – דומה שהריהו יושב בשעה זו, שם בקרן זוית, ו”עורך"…
ועוד חפצים היו שם, והספּוּרים הִשְרו עליהם כבוד וקדוּשה.
אך אם כל החפצים הללו היו קודש, חפץ אחד היה שם קודש-קדשים. כיס של שְנָצים היה שם, כיס עור שחור ונִקשה מרוב ימים שהיה קשור הדק היטב על שנציו, – ואת זה לא היתה הזקנה מסכימה לפתחו גם בשעה שהיתה מראה כל גנזי מטמונים שלה… זכורני, כי רק פעם במוצאי יום-כפּוּר אחד, פתחה אותו במעמד כולנו – והנשמה שבקרבנו: תוך-תוך… הנה הותרו השנצים ונפתח פי הכיס – והנה לבן בו… כיס בד לבן קשור עד חציו בחוט של פשתן, מוציאה הזקנה, מרימה ואומרת: “מלא היה זה, ונתתי “לו” החצי, וחצי זה שמור לי”… “לו”, כלומר, לסבא – מתנה אחרונה לבית-עולמו, והשאר שמור לה לתוך קברה… ומעשה רב יש בדבר: מעשה בדוד ודודה שקפחו את בניהם, רחמנא ליצלן, והלכו לעת-זקנה לארץ-ישראל, והלכה כל העיר ללווֹתם וכו' וכו' – ומשם מארץ ישראל גופה, פקדה אותה דודה את בת-אחותה, הסבתא שלנו, במתנה זו שבכיס… המבינה אַת בדברים הללו? –
– “כן, גם סבא וסבתא שלי היו מן ה”אורתודוכסים", או מן “החסידים”…
– ומה היה בכיס זה שכדאי לו לאדם שיקח הימנו גם לתוך קברו? מבינה אתַ? עפר מארץ ישראל היה בו, מאותה האדמה ממש! ראית מימיך עפר מארץ ישראל? לא? – ואנחנו ראינו זה באותו מוצא-יום-כפּוּר… הנה הותר גם כיס לבן זה של בד: “הזהרו, ילדים, שלא לדחוק ביד! בעצמי אַראה לכם. לגעת באצבע אחת מותר, אך לא בשתים, שלא ליקח מזה אפילו כדי חצי קמצוּץ!” – והנה הוא העפר… מראהו כעין שוקולד טחון… עפר לכאורה ככל העפרות שבחוץ, אבל זה – הרי משם הוא, משם ממש! וסגוּלה נפלאה יש בו, שומר הוא את גוף המת מפני הרימה. מבינה את?… והזקנה נושאת את הכיס הפתוח מעיני נכד אחד לעיניו של השני, מחזיקה רגע ונותנת להסתכל ולגעת באצבע; וגם הגדולים, גם אבא ואמא גוחנים ומסתכלים לתוך הכיס, ולבסוף, גם הם נוגעים באצבע – ושתיקה… אמא נאנחה אנחה חשאית ממושכה… “עכשיו – אומרת הזקנה: – אַראה לכם עוד דבר, ובלבד שלא תהיו נדחקים כל כך עלי”.
דבר, שכדאי להראותו גם אחרי עפר ארץ ישראל – מה הוא?… וינועו כל הילדים ויעמדו מרחוק… “עכשיו – אומרת שוב הזקנה כשהיא חוטטת באצבע בתוך העפר: – עכשיו, ראו את זה”… והנה בין ראשי אצבע ואגודל שלה – צרור לבן, קטן כזית, והיא מחזיקה אותו כנגד אור הנר, בכדי שיהא נראה לכולנו: “של קבר רחל אמנו זה!” – מודיעה הזקנה, – וחרדת קודש וקריאות של תחנונים מסביב: “אוי סבתא-נא! לגעת, אך לגעת! רק באצבע קטנה!”… אומרת סבתא: “גם לנשק מותר” – והיא בעצמה משרבבת שפתיה הקמוטות והדקות ונושקת לצרור נשיקה דקה… וסובבות עוברות שתי אצבעותיה עם הצרור מפה אל פה, משפתי ילד לשפתי ילד – ונשיקה, ושוב נשיקה, עשר נשיקות – עשרה נכדים היינו – ונפל הצרור לתוך הכיס, ונתקשר הכיס בחוטו, ונכנס הלבן לתוך שחור זה של עור, ומשיכה בשנצים – ותם החזון… כיס השנצים הריהו כמו שהיה, קשור הוא ומקומט ומוטל בתוך שאר החפצים, כאילו הוא לא הוא, שָוֶה הוא לשאר החפצים שבארגז… מין צדיק נסתר המהלך בין שאר הבריות ולובש צורה גסה ביותר משאר הבריות, בשעה שעליו העולם עומד… מבינה אַת?
– “מבינה… דור דור ואוצרותיו, חביבי…”
– ואת הדור הרי ביקשתי באוצרך ולא מצאתי כל סימן לו!…
– “סימן, שיש דור בלי סימנים; שאין בו לכל אחד, אלא חיי עצמו בלבד”…
– ובכן, הנה הוא אותו כיס של שנצים, שבא לידי משום מעשה שהיה – ותראי את השמור בו כעת, ותדעי כי יש סימנים חשובים גם לדור הזה… כמה פעמים נשאתי את הכיס הזה אליך – ולא מצאתי שעת-הכושר להראותו לך… עתה אַראהו:
הנה הכיס… מסתכלת אַת בו? – מוּקצה מחמת מיאוּס הוא, לכאורה; ובכל זאת, גם אני הגבר שמרתיו ונתתי בו דבר לזכרון, ואף שגם בלי אות זה לא יהיה אותו מעשה נמחק מזכרוני לעולם. אלא – כיצד אמרת את? – ישנם דברים שאי אפשר להפקירם, ולאחר שבאו לתוך ידך, הרי הם נשארים אתך לכל חייך… ושמעי, בת! הריני ממשיך את ספּוּרי על אוצרה של הסבתא:
גם מולדתה של סבתא שלי סוף-סוף נפוצה. כעוף מפני חורף התעופפו אחד אחד, וגם כן לאותם המקומות: ללונדון, לנויורק, לארגנטינה, ויש מי שיצא רק “מחוץ לתחום”, אבל נתרחק עוד יותר מאלו… אך בית-אבא, שסבתא ישבה בו, נשאר על מלואו כדבר של קיימא לכאורה, עד – שגדלו הבנים, ונשא הרוח גם אותם… גם אני כשגדלתי, יצאתי מעירי ומבית אבי “לעמוד למבחן”, ולאחר המבחן – לנדוד למקום עוד רחוק מזה, לחוץ-לארץ, ומשם – הרי כל העולם ביתי הוא… קרבו ימי המבחן – והנה טלגרמא מעיירתי: פוגרום – – ואני ממהר לעירי, אל בית אבי…
… הרס ומבוסה. בחוצות – קרעים ושברים של כל מיני תשמישי בני-אדם, ועליהם תכסה נוצה. העץ שלפני ביתנו העלה ציץ לבן – לא, גם זה נוצה… ביתנו – החלונות מפוצצים, הדלת נשברה, הטיח נפל, כרעי כלי-עץ, קרעי-ספרים, שברי-חרס-וזכוכית תוך סחבות של בגדים מבוססים – ועומד אבא וראשו חבוש לו תחבושת לבנה, וימינו גם כן חבושה לבן ותלויה לו מצוארו על לבו, ובשמאלו – בריח הברזל של הדלת, והוא קובל ואומר בניחותא: “בזה, בזה הכוּני, בני”… ופתאום, אבא זה, שמעולם לא שמעתי אנחה יוצאת מפיו (שתקן הוא בטבעו) משַרבֵב שפתיו ומרים קול-בכיות כתינוק חולה: “מפני מה, מפני מה הכו אותי כך?”…
ואמא – זו, דומה הייתי שתוציאני מדעתי ואתחיל לגעות כשור – היא, האשה, אדרבא, אינה בוכה כלל… היא “יצאה בשלום” מן המאורע… אך עיניה גדולות מכפי שיעוּרן – והיא מבקשת רק לדבּר ולדבּר, ולספּר בלי הרף, ולהראות… להראות את הכל ולספר על הכל… והריהי מדברת ומספרת על הכל, מדברת בלי סוף…
וסבתא היכן היא? –
אמא לוקחת אותי בידי ומוליכתני אל הרפת האפלה; שם היא מתישבת ומתכוֶצת בקרן-זוית על הזבל, ידיה חבוקות אל תוך חיקה וראשה נופל ונתמך בכותל, והיא אומרת: “כך מצאנו אותה, כאן במקום זה, יושבת כאילו מנמנמת… נגשנו, – והנה בגדיה קרועים ופרומים עליה, עד כותנתה. ראשה מגולה ובשערותיה הלבנות דם קרוש… כנראה, חפּשׂו כסף בתוך חיקה, ואת ראשה פצעו בגרזן… בגרזן קצצו גם את רגלי העֶגלה שהיתה “היא” מגדלת… כאן מצאנו את העגלה מוטלת, צוארה פשוט לרגלי הזקנה והיא נושמת ונושמת… “פח-פח!” כמפוח, והזקנה כאילו ישֵנה”…
כך דבּרה אמא ודבּרה, ספּרה כל הפרטים – ואפילו בלי אנחה שהיא – – –
וכשנגשתי אני אל אותה זוית, ראיתי שפך של דם שנתיבש במקום שראשה של אמא תמוּך, ומכֶתם זה נִתזו טִפין-טפין על הקיר מסביב…
… ולמה זה צוַחַתּ, יקירה? כלום לא שמעת עדיין בימיך מעשים כאלה? והרי ידועים הדברים… ורואה את? סוף החיים – לחיות, וכולנו חיים… כבן עשרים הייתי אז, ומאז עברו שש שנים, והנה עשיתי את שלי, נסעתי וגמרתי חוק לימודי… אולם כיס של שנצים זה שמרתי אצלי – תעודה לארצי ולמולדתי…
אבל הרי לא אמרתי לך עדיין, כיס זה מניין הוא אצלי. ובכן, שמעי:
שני ימים הייתי מהלך בבית ובחצר, מחטט ומבקש בין השברים והקרעים. כל דבר נטלתי בידי והשתדלתי להכיר בו, מאיזה חפץ הוא. ראיתי שברי התיבה הירוקה, – לשבבים נקצצה זו, וכל בגדיה – סבך של קרעים וסמרטוטים משוּמנים ומזוהמים; והארגז איננו… אף קיסם אחד, אף שָבָב אחד ממנו – אין. לקחוהו, כנראה עם כל חפציו…
אל הרפת לא יכולתי להכּנס עוד… כמה שביקשתי להזין עיני ולהרעיל נפשי במראה החורבן – אך שמה לא יכולתי להכנס… אך ביום השלישי התחזקתי ונכנסתי. נכנסתי, בעל-כרחי, בכדי לראות ולהסתכל יפה גם שם, בטרם אצא לשוב אל המבחן… התחלתי מבקש שם איזה שיוּר או סימן של אותו הארגז – ומצאתי את הכיס…
מכל הארגז, כנראה, לקחה הזקנה לחיקה רק כיס זה… מצאתי את הכיס כשהוא מוטל בין שברי לבֵנה שהוּזה עליהם דם – והוא פתוח וריק; כיס הבד בתוכו, אך ריק הוא מעפרו… חפשתי ונסתכלתי – והכרתי על הלבנים את עפרו שנשפך… כנראה, מצאו את הכיס בחיקה של הזקנה, ומכיון שראוהו שאין בו אלא עפר, זרקוהו – ונשפך עפרו…
לקחתי את הכיס ושמתי בו פרוסת לבֵנה זו המלאה דם…
איני יודע, אם מדם הסבתא זה, או מדמה של העגלה הוא…
ולמה זה תזל דמעתך, בת? והרי מעשה זה אינו יחיד במינו… וכלום לא בימיך אירעו אלה? – אני לא ספּרתי לך את זה אלא שתדעי מה ביקשתי ולא מצאתי באוצרך… סימני הדור – היכן הם?
עתה, דמעתך נָסכת על כיס זה – יהא זה שלך! – – –
… הנה שמת גם את זה בתוך זכרונות חייך – והיה זה לך לאות הדור, אות לעמך ולדמיו…
ועל זה – על הכיס הזה ועל הצרור הזה אשר בתוכו, ואפשר גם על שעה זו, שאֵלו נמסרים לך לזכרון – תוכלי גם אַת לספר מעשה רב לקטנים, שיֵשבו סביבך במוצא-שבת אחד, שם – ב“ארץ-הזכרונות”, אשר אַת תבואי שמה אחרי –
א. קוקוריקא, בני רחמנים!
בכף-ידו עושה סבא את אזנו כאפרכסת, כופף אל הקטנים ואומר:
– מה? – איני שומע… דבּרי, בתי, בקול יותר רם… כך? נשף עורכים בבית הספר לכבוד חנוכה? נאה ויאה!… גם שירים ונגינות ומחולות יהיו? טוב וטוב! – בשמחתכם גם לבי ישמח.
ואצלכם, שמעוני, מה יהא? – כך – מחזה אתם עורכים ואף אתה מן המשחקים? לשמחה ולששון יהיה לכם, בָנָי!
אבל בבקשה? אל נא תצעקו יחד… ואשמע!
מה? רוצים אתם לדעת אם גם בחדר היינו שמחים בחנוכה?
כן… מובן… ברם יש שמחה ויש שמחה… אנחנו שמחנו למשל, במשחק הדרֵיידֶ"ל (סביבון), גם בקלפים שיחקנו… כן, בקלפים כתובים באותיות עבריות היינו משחקים… וביותר שמחנו בדרור שנתּן לנו בימים ההם בתוך החדר… גמרא לא למדנו בחנוכה, רק פרשת השבוע בלבד – “מקץ” או “ויגש”…
אך בחנוכה אחד, זוכר אני שמחה גדולה מכל השמחות – כן, שמחה רבה היתה לנו אז, שמחה יוצאת מן הכלל. –
מה? לשמוע אתם רוצים? – טוב, שבו ואספֵּרָה:
היה המעשה ביום ראשון לחנוכה…
כן, ביום הראשון היה זה, יום נאה של תחילת חורף היה: בחוץ יורד השלג הראשון ומלבין פני הרחוב, תינוקות עומדים שמחים וחוטפים בידיהם האדומות את הנוצות הלבנות הנופלות מן השמים; וכמדוּמה, שאפילו הגדולים אינם הולכים בשעה זו ברחוב אלא כדי לקבל עליהם את פתּי השלג הקלילות המרחפות ונופלות בחשאי…
אך אנחנו, עשרת התלמידים של בית רב אחד, אם כי דרור נתּן לנו ו“איש כל הישר בעיניו יעשה” – עומדים היינו כולנו בתוך ה“חדר”, ואף אחד מאתנו לא ביקש לצאת בשעה זו לשמוח בשמחת השלג.
שמחים היינו בשמחה אחרת, גדולה מזו. –
הרבי עצמו יושב וכותב ומצייר לנו קלפי-משחק!
כולנו עומדים צפופים אצל השולחן, ראש על גבי ראש, ראש אצל ראש, ראש תחת ראש – וכל העינים שבכל הראשים יחד צופות ותמהות למלאכת רבנו, שהוא מפליא לעשות. על כל קלף וקלף שהוא גומר ומניחו להתיבש קוראים כל הפיות שבכל הראשים ועונים בשמחה רבה:
“הו, כמה יפה! כמה נאה! ממש כמו שנדפס!”
הנה זה כותב הרבי את האות “למד”, ועושה הוא אות זו כמין חסידה בשעה שהיא משקשקת במקורה; עומדת היא לה על רגל אחת וצוארה הארוך מוּפשל לאחוריה וכמין עין תמוהה קבועה בראשה…
עוד “למד-אלף” – והקלפים נשלמו!
יתיבשוּ ונשב לשחק, – לשחק בכסף ממש!
וכסף יש ויש!
הון רב בחדר, כסף כאבנים וכחַרסי-אדמה! – האבות והאמות, הזקנים והזקנות, הדודים והדודות, הקרובים והקרובות, שיחיו – הכל, ברוך השם, נתנו מעות של חנוכה!!
כולנו, כל הקהל, עשירים באותה שעה, עשירים ושמחים וטובי-לב!
הרי אני, יוסילי, למשל: כמדוּמה לכם, שקטן אני, תינוק בן שמונה? אבל הביטו נא בכיסי, שלא תשלוט בו עין-הרע – הביטו והִתַּמָהוּ!
את הכיס, כיס זה של אַטלֶס, כיס קטון זה, תפרתי לי בעצמי – חי ראשי – אני באצבעותי תפרתיו לי! – ורק שנצים אלו בלבד עשתה הדודה אסתר מלכה שתחיה; רוצה אני ומושך – והכיס מאליו יפּתח, רוצה ומושך – והריהו סגוּר ומהוּדק!
ובתוך הכיס מה?… הוא מלא וגדוש! הרי “זהוב” אחד כסף – כלומר, חמש עשרה אגורות… הרי “אֲרִי” אחד כסף – כלומר, עשר אגורות… והרי בת-חמש, חמָשית אחת של כסף – הו, כמה אני אוהב אותה! קטנה היא, דקה היא, מנוצצת היא – חדשה, לגמרי חדשה! וחמה היא, חמה, כאילו יצאה אף עתה מבית היציקה!… והשאר? השאר מטבעות של נחושת הם, גם אלה שמם ממון! – ופרוטה אחת קטנה יש לי בהם והיא מזהירה כדינר, כדינר זהב ממש!
ובסך הכל, יודעים אתם, כמה מעות יש לי?… יש לי בסך הכל שלושים ושמונה אגורות… ועתה הרי עוד נשַחק – ובודאי גם אזכה עוד במשחק…
אתם אומרים: “לָאו”? ואני אומר לכם: הן והן! – חי נפשי, כי זכה אזכה! והאמינו – כי יודע אני במזלי!… רמאות? – חלילה וחלילה! הרי הרבי עצמו ישגיח במשחק שיהא כדת וכדין! הוא, רק הוא יפַקח על הכל! גם את הקלפים הוא יחַלק! – אבל יודע אני מראש במזלי שהוא כך!
ושמעו נא מה צָדוֹטל טוּרטבן אומר – שמעו והשתוממו! – צדוטל זה, לא רק דובר אמת הוא אלא גם בעל חשבון "דדוֹל " הוא – והנה קפץ על הספסל והריהו עומד ומכריז:
“בנים! שתיטה! טמה אדורות לטוּלנו יש – מי יודע?”
הוא שואל והוא משיב:
“טמה אדורות לטולנו – אני יודע! לטוּלנו, לטל עשרת הנערים יחד – ארבע מאות וששים וחמש אדורות, שהם ארבעה שטלים ומחצית השטל וזהוב אחד!”
“הו הו הו!! כל כך מעות יש לנו?!…”
“ומה היינו יכולים לטנות, בנים, בטל הטסף הזה?”
“עשרה גַלְגלונים של זהב טהור!”
“לא! עשר חביונות מלאות סוכריות”.
“לא! סוס לרכיבה – ולא נלך ברפש!”
“לא! ספר-תורה קטון לבית-הכנסת!”
“לא ספר-תורה, אלא כתר-תורה עם פעמוני זהב!”
והרבי מגחך ועוסק בגמר עבודתו.
הוא כל כך טוב וחביב ביום זה! אנו מרעישים ומהגים כבני-אַווז והוא אינו מקפיד כלל, אלא מחריש ומגחך בין שפמיו…
“תם ונשלם, שבח לאל בורא עולם!” אומר הרבי בניגון ומניח את הקלף “למד-אלף”.
הרף-עין – דפיקת רגלים כבשעת הכאת-המן – והכל יושבים כבר מסביב לשולחן! הכל צוהלים, כל פנים מאירים משמחה – הרינו מוכנים ומזוּמנים לקיים מצות משחק בחנוכה!
אבל הדיו על הקלפים עודנה רטובה. הקלפים פרושים על פני כל השולחן זה בצד זה ואין לגעת בהם; הדיו נוצצת עליהם ומגָרה את יצרנו – אוי-וי! מתי זה, מתי תיבש? – אין גם מקום להניח בו את הכסף…
הכל נופחים בהבל פיהם על גבי הקלפים להחריב את הדיו מעליהם:
– הַהוּוּ! הַהוו! הַהוו!!
ומה הרבי עושה? לוקח הוא את העששית הקטנה, שאנו לומדים לאורה בלילות-החול, ומדליקה ומיבש לאורה כל קלף וקלף שהוא עדיין רטוב.
כמה חביב, כמה חכם ומחוּכם הוא הרבי היום!
הכל מניחים את כספם גלוי על השולחן, עשרת צבּוּרי-כסף עומדים בשתי שורות: שורה של חמשה אוצרות מעבר מזה, ושורה של חמשה אוצרות מעבר מזה…
גם אסתרקא, בת הרב, קטנה היא בת שלש וראשה מתוּלתל – רוקדת ומוֹחאָה כף, נותנת ומושיטה לחטמו של הרבי את שתי אגורותיה וקוראה:
“גם אסתיקא, אבא! גם אסתיקא!…”
גם היא עשירה היא, וגם היא רוצה לשחק עמנו.
אבל הנה נפתחה הדלת – וזֶלְדָא האלמנה נכנסת לה לאטה…
אתמול ושלשום כשהיתה שכנה זו נכנסת אלינו – פעם בפעם, היתה מקוּבלת עלינו בסבר-לב יפה: הרבי היה פוסק מן הלימוּד עמנו, נפנה אליה כאחד עם הרבנית (אשה צעקנית היא זו, ואף על פי כן רחמנית) ושניהם, הרב והרבנית, מתחילים לשאול אותה על הפרה שזלדא רוצה לקנות, ועל האשכנזי, בעל הפרה – מה הוא אומר? ויועצים ביחד על הכסף מאין ימָצא לה. שלשתם משוחחים ודואגים, ואנו בתוך כך מצחקים בסתר, נושאים ונותנים זה עם זה בחשאי, ומי שהוא רוצה יושב ושומע בדבריהם, – סוף סוף, הרי פרה אדומה זו שלנַפּח האשכנזי מעסיקה יותר מ“שור שנגח את הפרה” שבגמרא… אבל עכשיו – למה עשה הקדוש-ברוך-הוא עניים בעולמו, ואין אלו באים אלא להשבית כל שמחה ממי שיש לו?…
יודעים אנו שיש לה לזלדא בנים קטנים, והם יחפים, יודעים אנו שפרה, ובפרט אדוּמה, דבר חשוּב הוא. יודעים אנו שזלדא מבקשת “פרנסה” מן הפרה, ויודעים אנו שלזלדא יש רק שלושים שקל, והאשכנזי רוצה דוקא חמשים – אדם רע הוא נפּח זה ואינו רוצה להאמין בזלדא שתשלם לו קימעא קימעא עשרים שקל הנותרים, אף על פי שהיא רוצה ליתן לו רבית ורבית דרבית – אבל – אנו מה אנו חטאנו לה, לזלדא, שתשבית עלינו את המשחק? –
הנה עזב הרבי את הקלפים ונפנה אליה ואל חשבונותיה…
“מה אעשה? מה אעשה? מה אעשה, רבונו של עולם?!” נאנחת זלדא ואנחתה אינה נאה כלל לכבוד חנוכה…
“מה אעשה, ומחר הוא מוליך את הפרה ליריד!… יותר אין הגוי רוצה להמתין – ואנה אני באה?… הרי אֵם, אֵם רחמניה היא זו ולא פרה! – אילו ראיתם את החמאה שלה – זהב, אני אומרת לכם – זהב טהור של דינרים ולא חמאה! – אוי לי ואוי ליתומָי!…”
“רבי, מתי נשחק?”… שואל אהרלי הקטון.
“הנח!” – גוער בו הרבי בנזיפה.
ערבה השמחה: הרבי עצוב, הרבנית תמכה סנטרה באצבעה ומנידה ראש כאבֵלה על המת, וזלדא דומעת וגורפת מחטמה ועושה חשבון.
חשבון זה מעסיקני דוקא בענינוֹ – וזהו:
הרבנית שלנו השאילה לזלדא את שתי כפות הכסף שיש לה עם מטפחת של משי; זלדא עצמה צֵרפה לאלו את מנורותיה (שתי מנורות של נחושת יש לה לשבת ומועד); רבקה החייטית השאילה לזלדא מחבת נחושת גדולה וטבעת זהב; שמואל החזן הוסיף על זה גם הששה סדרי משנה שלו – והלכה זלדא ונשאה כל אותה הכבודה בעבוט ליצחק-יוסף המלוה. אבל זה רוצה לתת על הכל רק שנים-עשר שקל – חסרו לה לזלדא עוד שמונה. מה עשה הקדוש-ברוך-הוא? הוא הגדיל חסדו עליה ופגעה בשיינדל הזקנה – ספּרה לה הזקנה את נגעי לבבה. ושיינדל – ש"י עולמות תנהל, רבונו של עולם! – אמרה לה לזלדא בזו הלשון: “יודעת את בתי, שאני מקבצת לי מעות לתכריכין – איני רוצה שאהיה קבורה בתכריכין שלא מיגיע כפי – אבל אַת, הרי אלמנה אַת ויתומים קטנים לך ורוצה את לפרנסם מיגיע כפיך – את עדיפה! אעשה נא בכספי זה גמילת חסד ומוּבטחני בהשם יתברך, שיחייני עד שתסלקי לי חוב זה…” ונתנה לה שיינדל שלושה שקלים. הלכה זלדה בשמחה רבה אל האשכנזי – אמרה: רק חמשה שקלים בלבד הרי יאמין לה, וימתין לה כשני שבועות. אבל הוא הנפח באחת: או כל החמשים, או שהוא מוליך את פרתו ליריד…
“ומה אעשה? מה אעשה עכשיו, רבונו של עולם!?…”
“פרה כזו, פרה כזו”, מתנודדת זלדא בדמעותיה והולכת אחר הרבנית לחדר-הכירים – פרה כזו, הרי גן-עדן היתה עושה לי בביתי… בוקר – הילדים קמים, ואת נותנת להם כוס חמין בתערובת של חלב; הולך לו שימעלי אל ה“חדר”, ואת נותנת לו פרוּסת גבינה – יאכל לו, קדישי היקר, ישיב נפשו ולא יקנא באחרים… ופרנסה – הרי פרנסה כשרה יכולה זו לתת ב“פה מלא”!…
הרבי תמך ראשו בכפות-ידיו, יושב ומביט למטה ודומם.
הצצתי על כספי שלפני – אִי! אילו היו לי פה חמשה שקלים והייתי יכול לעשות מצוה גדולה, בשעה זו… אבל אף לאחד ממנו אין חמשה שקלים, ואנו מה אנו ומה הוננו? זה כספי – במה נחשב הוא?…
“רבי”, אומר צדוטיל ומתאדם…
הרבי אינו שומע.
“רבי”, חוזר הוא שוב…
“הַנַח!” גוער בו הרבי, “עוד תשַחק, בהמה!”
ומתחיל צדוטיל לגמגם:
“לא לשׂחט, רבי… אנחנו… אם אנחנו… טל הילדים נתּן טספנו… לטסף שלנו חסר רט שלושים וחמש אדורות – והיו חמשה שטלים, רבי”.
“ובכן?” שואל הרבי ופניו הלבינו והאדימו ועיניו התחילו תועות על פני כולנו בתמהון…
“הנתּן לה?” שאלו שנים ביראה…
“ובמה נשחק?” אמר אהרלי הקטון והתחיל נושך אצבעו…
“איני צריך!… איני צריך לשחק!” נעקרה קריאה מתוך לבי ושלא מדעתי, ומיד סילקתי את כספי מלפני בבושה ובקנאה לצדוטיל שהקדימני. נדמה לי, כי אני הייתי רוצה לומר זאת שאמר הוא…
מעותי מושלכות מלפני…
זה כספי, זה אוצרי, זה עשרי אשר אִשרני… מטבעות הכסף והנחושת אלו לא יהיו לי עוד – וכיסי כיס זה של אַטלס – מה יהא עליו?…
עוד פעם משמשתי בבת-חמש שלי הקטנה, החמָשית הדקה והנוצצת – ובהחלטה גמורה לקחתי את הוני בקומצי והטלתיו כולו על גבי הקלפים!
והכל, הכל עושים כך…
זה אחר זה מרים את קוּמצוֹ הקטון בחשאי ומטיל את כספו על הקלפים…
אף אסתרקא מטילה את שתי אגורותיה ואומרת:
“גם אסתיקא, גם אסתיקא, אבא!…”
וּראו – – עיני הרבי כמה הן נבהלות, פקוחות הן לרוָחה ודמעות עומדות בהן…
“מה?… מה?… מה, ילדים?” הוא מגמגם…
“יקח נא, רבנו – יקח ויתן!”
“יקח נא, יקח נא!” מסכימים הכל כאחד.
הרבי ידיו רוענות – הן נוגעות בכסף ונרתעות, כאילו גחלי אש הוא רוצה לחתות בפיסות ידיו…
“בלב שלם אתם נותנים, ילדים?…”
“הן! הן-הן!”
“זלדא, זלדאנוּ!” קורא הרבי בקול רועד.
זו נכנסת אל חדרנו, ותמהה לפני הרבי…
והרבי גורף בשתי פיסות ידיו את המטבעות, מרים כספנו לגבוה ואומר:
“לכי, זלדאנוּ, וקני את הפרה… הרי, הרי בני מַלוים לך את כספם שיש להם!…”
“ארבעה שטלים וששים ושבע אדורות”, אומר צדוטיל, “טי דם אסתרטא נתנה שתים!…”
“הוי, הוי!” קראה האלמנה, הפשילה ראשה ונשענה על הקיר שלא תפול..
ופתאום קפצה ממקומה, נפלה אל בין הילדים – ובכיות, וגניחות, ונשיקות וברכות של חיים… של הצלחה… של תורה וחופה… ושל גמילת חסדים – ברכות ונשיקות על לחיינו, על מצחותינו ועל צוארינו.
––––––––––––––––
יצאה זלדא.
הקלפים מוטלים על השולחן כשברי כלי יקר…
כולנו הרגשנו שדבר, דבר גדול נעשה כאן – אך הכסף איננו, הוּרק החדר… אבל דבר חשוב שליט כאן בכבודו, ואין מי שיפתח פה לדבּר מפני כבודו של זה, רק הרבי קורא בדחילו וּרחימו:
“הא! הא, רבונו של עולם! – בניהם של ישראל! בניהם של ישראל…”
והרבנית עומדת בפתחו של חדר-הכירים, ומסתכלת בנו, ועיניה – כמה אהובים אנו עכשיו לאשה זו…
יתר הרגעים איני זוכר במה עברו עלינו…
עד שלא קרא אהרלי הקטון: “הנה הפרה והעגל!” וכולנו קפצנו ממקומנו ונתפרץ החוצה.
צועדת לה האדמה על רפידת השלג החדש ומנענעה אזנים; טפין דקין של שלג נמס נתלות בשערותיה וגופה מַהבּיל בתוך האויר הצונן; והעגל, עגל קטון ורך, גם הוא אדום, רץ אחרי אמו המכשכשת לו בזנבה ויונק מדדיה בדרך הילוכו; וזלדא שבט ענף בידה עוברת אחריהם בקריאות של חבּה: “הוֹ, הוֹ פרתי… הוא, הו אדומתי… הו, הו, אמי שתחיי לי!…”
לא להכות את פרתה היא רוצה, אלא לנשקה, לנשוק אותה ואת בנה השובב האדמוני והרך.
רואה היא אותנו ואומרת:
“רואים אתם, ילדים? רואים אתם, חביבים?…”
רואים אנו, רואים שדמי-חנוכה שלנו נבלעו בפרה אדומה ועגל יפה המובלים עתה לביתה של זלדא, ואנו, כל התלמידים והרבי והרבנית ואסתרקא הולכים ומלַוים את הפרה ועגלה לביתה של זלדא.
שבנו אל החדר ומצאנו את הקלפים העלובים מוטלים נעזבים על השולחן…
קלפים יפים באותיות נאות אלו מה יהא עליהם?…
אומר הרבי:
“ובכן ילדים, נשב לשחק…”
“במה?” שאל אחד כמבויש – “יותר אין לנו כסף…”
“נשחק ב’קוּקוּריקא'!”
“מי שיקבל שלוש פעמים “למד-אלף” יקרא שלוש פעמים קוּקוּריקא – – –”
… ויודעים אתם מי קבּל ראשונה שלוש פעמים “למד-אלף”? – שמעו והשתוממו:
הרבי בכבודו ובעצמו!
ומיד קם הרבי על רגליו, החליק זקנו, העצים את עיניו וקפץ אגרופיו, הרים ראשו למרום וקרא בכוָנה עצומה ובטעם כקורא ב“שמע ישראל”:
" קוּקוּריקא, רחמנים בני רחמנים!"
הקריאה היתה של מסירת נפש והבהילתנו…
פקח עיניו, שחק לנו ושִנה קולו לקול ילד קטון וקרא כתרנגול צעיר:
" קוּקוּריקא, יהודים קטנים!"
ובעוד שאנו צוחקים לקול משוּנה זה – והרבי הרי זה משַלש בקריאה רועדת ומסתתמת:
“קוּ-קוּ-קוּ קוּ-קוּ-ריקא! אהיה כפרתכם, בני אברהם יצחק ויעקב!”
ונפל הרבי על צדוטיל, חבּקו, הגביהו ונשקוֹ בבכי – –
והרי זה צדוטיל מוחא כף וקורא מבין זרועותיו של הרבי: – טוּטוּריטא! טוּטוּריטאָה!
––––––––––––––––
ומה אומר לכם ילדים? אומר לכם ששמחה גדולה היתה בחדרנו? לא! דבר זה הרבה גדול הוא משמחה…
וּלואי, שתקבלו אתם תענוג כזה בימי חנוכה אלו בחגיגות שלכם – אמן!
ב. עבודת מתנה
באחד הלילות שלפני פסח, שבהם מקדימים והולכים לשינה, לנוח מן העמל והטרדה והפיזור שבבית, המתפנה מן החורף והחמץ ומתכּשר לחג, לאביב ולמצוֹת, – בלילה אחד שכזה, מיד לאחר כְבות-הנר, התחילה נקישה מרקדת ותופפת על דלתנו החיצונית וקול עָלֵז קורא מבחוץ לשתי אחיותי הגדולות:
“שרה! רבקה! – מה? כבר ישנות אתן?!”
מטרונה המשרתת יצאה לשאול ולפתוח, כשהיא יחפה ומתרעמת בהליכה, – ומיד ונכנסה שפרה בת שכננו, כשהיא נחפזה כרוח לחדרן של אחיותי בקריאה עצורה צוחקת ומזרזת:
“קומנה, עצלניות! – ביילה-רחל אופה מצוֹת!”
ביילה-רחל זו, מכיר אני אותה ואת בניה. היא דרה בדיוטה התחתונה, “במרתף” של רב ישראל-יעקב, אבי שפרה זו – ואלמנה עניה היא, אֵם לקטנים, שהיא רגילה לומר עליהם בשעת-כעס: “ארבעה בנים כעשר מכות נתּנו לי…” עכשיו מה שפרה מבשרת ואומרת עליה? זלמן הנחתום נתן לה לביילה רחל את תנורו שתאפה בו מצוֹתיה חינם. ומפני שאין לה לשלם גם לפועלים, יצאה שפרה לאסוף לה עוזרים אין כסף.
“ורוֹדה יש לה?” שואלת אמי בקול מתוך חדרה.
“רוֹדה שברודים!” מצהילה לה שפרה העליזה בקול, “שמעיה הארוך בכבודו ובעצמו יעמוד לנו!”
גם את שמעיה הארוך אני יודע. ידעתיו וגם אהבתיו. דל שמח זה, גַחכָן וטוב-לב תמיד. לפרקים הוא בא בשביל איזו מלאכה בביתנו, או לילך בשליחותו של אבא; ומשנכנס, מיד כל הילדים מקיפים עליו – ששה היינו – והוא בעוָיה אחת שבפניו הריהו מטיל בנו שחוק, עד שאנו רוקדים ומתגוללים משׂשׂון. – עכשיו, את שמו שמעתי, ומיד קפצתי והדלקתי את הנר, נתלבשתי, – והרי גם אני עם אחיותי.
“גם אני הולך. גם אני רוצה לראות”, אני אומר להן בעקשנות.
“לראות? מה תראה שם, מזיק!”
“טוב! ילך נא גם גבר זה עמנו!” קראה שפרה בשמחה.
“אמא, המזיק נטפל אלינו!”
“אמא, המזיק זה נתלבש!”
“אמא, המזיק מוכן ומזומן לילך!”
כך שתי אחיותי מכריזות עלי ומסרבות להליכתי. אבל אני, לראות אני רוצה, – הלוך אלך ויהי מה!
“קחנה גם אותו”, משיבה אמא ממשכבה, “ילך. גם אני הייתי הולכת אילולי מיוּגעת הייתי כל-כך מעבודת-היום… אך ראֵה יוסי-נא”, מתרה היא בי, “הלא תפריע שם לכּל בעבודה”.
“לא, אמא! לא, לא! בחיי, לא!” אני מבטיח מתוך רקידה.
*
באנו אל בית-האופים – והנה כל הבנות שבשכונה כאן הן! כולן עובדות בשמחה של מצוה ובקולי קולות של זריזות; דופקות במערוכים, גוללות על הבצק, מתבדחות וּמַהגות כולן פה אחד. ואני (“צמח העולה בכל מקום” – כמו שאחיותי אומרות) – אין מקום נסתר מפני. רגע אני כאן ורגע שם.
“חוזר כסֶנְדֶר על היריד!” אמר פיני בנו של השמש ומצחיק עלי את כל הקהל. אבל אני חֵמה אין לי עליו בשעה זו, מפני שמפליא הוא לעשות בגלגל-השִנַים שבידו: חופז-פוזז הוא הגלגל על גפּי הדף, ומצה אחר מצה יוצאת מנוּקבת מעשה-תשבץ – כפתור ופרח!
גם את ביילה-רחל עצמה מצאתי. עומדת היא מאחורי הפרגוד ולשה שם באגן-נחושת ומברכת מסתר פינתה את כל הקהל שבא לעזרתה: “ולואי שתזכו לשנה הבאה, רבונו של עולם! – – בפרנסה טובה – – במזל טוב – – בזיווּג מן השמים בלב שמח…” כך היא עונה על כל לישה ולישה. –
גם “הארבעה בנים” עמה שם, זה בזוית זו וזה בזוית זו: שמואליק “שביב-אש” – על המים, ו“רב יום-טוב נְגַב-חוטם” – על הקמח.
“והיכן, ‘בֶּריל תקע-בשופר’, ביילה-רחל?”
“בפרוזדור הוא. מנדנד הוא שם את אברהמ’לי, שיחיה”, משיבה לי ביילה-רחל ברצון מתוך לישה; ומאמר לה על כל לישה ולישה: "הכל באו – – אנשים, נשים וטף – – לעֵזֶר לאלמנה באו – – יעזור להם השם-יתברך – – בפרנסה טובה – – בישועות – – בנחמות על כל ישראל – –
“עיסה! עיסה אחת!” קורא ‘נגב-חוטם’ על כל עיסה שאמו גומרת.
“מצה! מצה אחת!” קורא בחור אחד ממקום אחר. וּראֵה – לקולו של זה יוצא ומשתלח כנגדו מרדֶה ארוך מאיזה פתח נמוך, יוצא ונכנס ויוצא בחפזון, מקבל מצה אחר מצה – והב, הב לו עוד…
נדחקתי גם לפתח זה, – והרי אני לפני תנור בוער, תנור נמוך ורחב, מלוּבן ומלהיב ולפניו אחד יושב כפוף, – שמעיה! הוא הוא הרודה במרדה! –
“רב שמעיה, גם אני כאן!” קראתי לו בשמחה, כסבור שבודאי יקדמוני בעוָיה משונה או בהלצה, כדרכו. אך הוא העמיד בי רק פנים זועפים עד שנבהלתי…
פניו היו כחרוכים ומאדמים, וכחושים עד מאד. עיניו קטנו ומלאו דם, פאות ראשו וזקנו פרועות וסבוכות אלו באלו, ולבושו – רק “טלית-קטן” בלבד על כותנתו הפתוחה על לבו, ושרוולי הכוּתונת מופשלים לו על זרועותיו הדקות ומשׂורגות גידים עבים – והידים הללו עובדות במרדה רוץ ושוב, רוץ ושוב, והכל מתוך שתיקה נזעמה…
נכלם נשתמטתי משם וחזרתי לאחורי הפרגוד:
“למה שמעיה ברוגז?” שאלתי ל“נגב-חוטם”.
“לא ברוגז אלא עיף הוא”, משיב לי זה כבנזיפה, על שאין אני מבין דבר פשוט כזה.
“כן עיף הוא, ה' יחזקהו”, עונה גם ביילה-רחל בקטיעות על כל לישה ולישה – “ארבעה שבועות הוא כאן – – לפני תנור גיהנום – – כופף ועובד בפרך – הוי, רבונו-של-עולם – – מחשֵכה עד חשכה עובד הוא – – עובד בגיהנום לשם החג – – וגם הוא עוזרני – – דל עיף ויגע – וחינם – – בשארית כוחו הוא עוזר לי – – הוי, ראֵה ה' והביטה! – – הביטה על רחמנים בני רחמנים שלך!” – –
ואני בקטנותי, אם כי לא יכולתי לשער כל קָשיה של עבודת שמעיה, אך שגופו עיף וכואב הבנתי – וכמשתאה ונפחד עמדתי מפני מתנה גדולה זו, שעני זה נותן להאלמנה בשעה זו…
אכן, ראיתי מה בלילה ההוא…
ובערב-פסח, כשנתן אבא קנקן יין אדום, ארבע כוסות לשמעיה, לא צפּיתי שוב לעוָיה מפניו הכחושים, אלא שאלתי לו בקול נמוך:
“רב שמעיה, אינך עיף עוד?…”
“מה שייך? עכבר קטון!” השיב לי שמעיה בעוָיה והכה לי גם באצבע צרָדָה – “עכשיו שמעיה אחר לפניך, עכשיו אני שמעיה ‘מלך’ לפסח על כל מדינות יקנה”ז! השחוק הוא לך?"
כמובן – שחוק.
ואיך לא תשחק, אם שמעיה רוצה בכך? – –
ג. בקיעת שמים
שיחת ילדים – –
אני כבר כבדו אזני משמוע. ושיחותיכם, ילדים נכדים, איני יודע מה הן. אך גם אני ילד הייתי, – ויודעים אתם במה הייתי אוהב אני לספּר עם חברי? –
בחלומות.
כן, בחלומות. שבכל בוקר הייתי בא לבית רבי, “לחדר”, וחלום עמי מוכן בפי; חלום חדש ומחוּדש המתבקש מן הלשון לספּרו.
מתפללים הקטנים, יושבים לאכול כל אחד בפת-שחרית שלו – ומיד אני פותח ואומר לחברי בדברי יוסף לאחיו: “שמעו נא החלום הזה אשר חלמתי!”
ולמה כך? שכן מכל המאכלים אהבתי ביותר – את החלומות…
החדר הצר היה נוטל ממני את התאבון לאכילה ונתן בי תאוה משוּנה לחלומות, – לחלום על מה שאינו כאן, על מה שמחוץ לכתלי החדר ומה שלמעלה מתקרה נמוכה ומפוּחמה זו שלו.
ומכיון שהייתי הולך ומספּר בחלומות, ואני גם יוסף שמי, התחילו צוֹוחין לי “יוסילי בעל החלומות”.
הכינוי, ודאי, דבר מקניט הוא ומקַנתּר. אך מי מחברי שבחדר לא היה נושא טלאי של כינוי על גבי שמו? כל אחד הוספה נתּנה לו לשמו: זה “משהלי בעל ברית”, זה “דוּדיל הסבתא” וזה “צדוטיל טוּרטבן” (כלומר: צדוקיל קורקבן). ואני ביוסף הצדיק אהיה מתבייש? אדרבא! יוסף בן יעקב אבינו היה רואה חלומות, וגם אני יוסילי בן בינוש הפולני רואה, והנה “אף אני בחלומי” בכל בוקר ובוקר.
כעת אמנם יכולני להודות לפניכם, ילדַי, כי אפשר ואפשר שלא ראיתי בשעת שינה יותר משאר התינוקות שבבית רבי, ורק הרבה ממה שהייתי רוצה לראות בהקיץ ולא ראיתי, הייתי מספּר כאילו ראיתי בחזיוני לילה. –
ולמה? בחלום הרי הכל אפשר, ואם תאמר שראית בו כך וכך, לא יקפוץ עליך צדוטיל טוּרטבן (שמטבעו אוהב אמת היה) לקרוא בפניך: “שטר!” – כלומר: שקר.
ואמנם, שָׂהֲדי במרומים, שלא נתכוַנתי לדבּר שקרים, חלילה! אלא הרבה הייתי רוצה לראות ושיראו גם חברי עמי כך, – ובכן הייתי מספּר “חלומות”, רק חלומות בלבד… והחלומות חדשים לבקרים היו אצלי.
אך חלום אחד שבאמת ראה ראיתיו בתנומה, – וחלום נאה וגם נורא היה זה, עד כדי להתמיה את השומעים, – את זה דוקא לא ספּרתי אז בשעתו לפני חברי.
ועדיין אני זוכרו עד היום.
האספרנו כעת לפניכם?
טוב. השומע ישמע.
*
בא לי אותו החלום בענינו משום מעשה שהיה.
וכך היה:
באחד מ“תשעת הימים” שבתחילת חודש אב, בא אותו צדוטיל שאמרנו, וספּר לנו בלשון טית“ין ודלת”ין שלו מעשה שהיה עם “טלמן דרונם” (קלמן גרונם) השמש. ותוכן המעשה זהו:
דבר מפורסם היה אצלנו, כי בכל ליל תשעה באב השמים נבקעים בחצות ונפתחים לרגע כמימרא, כדי דבּור אחד קצר בלבד, – ומי שרואה בכך ומספיק לומר ברגע קטון זה את בקשתו, מיד תיעשה ותנתן לו לאַלתר מן השמים. והנה אשתקד – ספּר צדוטיל – היה מעשה בקלמן גרונם השמש שבבית-הכנסת הקר, ששכב בליל תשעה באב בחוץ ולא היה יכול לישון; שכב והיה מסתכל למעלה וראה פתאום השמים נבקעים. ביקש השמש לשאול קַפֶּלְיוּש (מגבעת) מלא אדומים (דינרי זהב) – “אבל טבצן הרי מזל אין לו” – הטעים צדוטיל את הדבר – והואיל שטלמן דרונם כבד-פה הוא, לא עלינו, – “לא הספיט לומר אלא: 'טְטְטְטופְליוּש ' בלבד” – ומיד נזרק לו קפליוּש על ראשו: “טלומר טפלוש ריטני בלבד!”
– "ומה? – נתכעס עלי צדוטיל משראה אותי מפקפק בדבר – שטר הדבר? אני מדיד שטר? בעל חלומות שטזה, על האמת הוא מלדלד! דבר טטון לו הטַפֶלוּש של טלמן דרונם! – לך לבית-הטנסת הטר – ותראה!
שומעים אתם? – קפלוּש מן השמים, ואפילו רק ספק משמים – מי לא ילך לראותו?
ובכן, עוד באותו שבת – שבת חזון – נשתמטתי בשעת קריאת התורה מבית המדרש, – מקום שאבי היה מתפלל שם עם בני התורה שבעיר, ומיהרתי לבית הכנסת הקר, – מקום שקצבים, אמידי בעלי מלאכה והדיוטי בעלי בתים מתפללים בו מתוך עושר, עם חזן ומשוררים.
באתי, ובעיני ראיתי – ולא האמנתי! קפלוּש כזה גם בחלום בחזיונות לילה שלי לא ראיתי עדיין!
הנה מהלך לו קלמן גרונם ממש, יהודי קטון ודק ובעל זקן גדול שרחבו כמטאטא, להבדיל – הוא ממש עם זקנו זה הצהוב, והוא – ישמרנו ה'! – כמגדל של זפת בראשו הוקם לו, וגוף זה מהלך ונושאו כדבר קל!
אומרין: צילינדר הוא זה. אבל הרי לא השם הוא העיקר, אלא הקומה הגבוהה של זה, והמראה של זה, וברק הזוהר שבזה. זוהר – עין לא ראתה כמוהו אפילו בשום אַטְלס שבעולם! –
ובאמת, מגבעת כזו בימים ההם לא נראתה עוד בעיירתנו מעודה. ואני מסתכל בקפלוש זה ובחוש אני רואה,כי לא מעשה ידי אדם הוא… כי אדרבא, כלום אפשר כלי יקר ומופלא כזה קלמן גרונם הקבצן קנהו? – והיכן? כלום יש כאלו למכירה באיזו חנות שבעיר? על כרחך וגם על רצונך אתה אומר: מן השמים נתּן לו, כדברי צדוטיל ממש.
צילינדר מן השמים – והרי אני הולך ונגרר אחרי פלא זה כעגל אחרי הפרה. מסתכל ומסתכל עוד ועוד, עיני ניזונת בו ואינה שׂובעת – הוא כולו מוקשה אחד, וברק לו מכאן וברק לו מכאן וברק לו גם מלמעלה – קפלוּש עושה חזיזים! וכל חזיז כמראה החשמל לו… חזיז ושוב חזיז – ורעם הממני פתאום – הוי! –
מין נהמה משונה שנשתבשה בתסיסה ורתיחה נתזה עלי בקול פחדים:
“שְשְשְשֶקֶץ! מסתתכככל אתה מה?”
כך ובלשון זו נסתער עלי הגוף המוּצלנדר, רוקע ארץ כנגדי בחימה, השפוכה כדם לתוך פניו. עוד מעט – ואת שתי אזני יתלוש!
מובן, שראשית כל ברחתי כמפני הארי, – חזרה אל אבא, לבית המדרש, ולבי – הולם פעם יהלמני.
*
נמלטתי בשלום, אבל דעתי לא נחה עלי: מה כעס כעס עלי קלמן גרונם זה? שמים וארץ גם הם מעשה אלהינו וכלום אסורים הם בראיה? – –
תינוק הייתי ולא עלתה כלל על דעתי שהשמש חבוש בפאר ראשו זה לאנסו, בגזירה קשה מצד הגבאי החדש – חייט שנתעשר וביקש להנהיג בגבאותו כמנהג אודיסה, והוא שהביא צילינדר זה וגזר על השמש לשאתו. לא ידעתי גם, שקלמן גרונם מתבייש בדבר, כאילו עשוהו “מוֹנדריש”.
לא ידעתי זאת – והקפלוּש אך פלא מן השמים היה בעיני, מעשה נס – ושוב לא נתּן מנוח למחשבה שבראש, עד שבאתי לידי החלטה זו:
בליל תשעה באב הקרב ובא, הריני לן בחוץ, ודוקא אצל תיבת המספוא שבחצר אשכב; שם אשכב ולא אישן אף שינה קלה, אלא אך ורק לשמים אביט, אסתכל עד שיבָקעו, וברגע הבקיעה – אני הרי לא כבד פה, חס וחלילה – אומר מיד בהרף עין אחד דבּוּר אחד קצר ומפורש – ומה הוא?
“תיבה מלאה אדומים!” כלומר: תיבת המספוא היא תתמלא אדוּמים, מטבעות זהב חדשות…!
מובן, שלמסקנה זו בכל פרטיה לא בשעה אחת באתי. הרבה נתיגעתי על הדבר במחשבה תחילה. יומם חשבתי ולילה לא נחתי עד שביררתי לי את הדבר מכל צדדיו ולכל פרטיו – וראיתי כי עשה אעשה ויכול אוכל.
כי מה? תאמרו: בחוץ תלין ואמא מה תאמר?
אבל אל תדאגו לי. דודה אחת אסתר מלכה יש, והיא – מנשים באוהל תבורך – זכותה תעמוד לי בשעה החמורה. זקנה טובה זו בביתנו היא יושבת, ואם אני רוצה דבר ואמא מסרבת לי, או שאני מסרב ואמא רוצה ודורשת ממני – מיד באה דודה זקנה זו ומוצאת פשרה המכריעה תמיד לצדי שלי “לצד התינוק שיחיה” – ורצוני שלי נעשה.
אמנם עם אבא אין הדבר כן. בפני מאמרו ורצונו גם הדודה אסתר מלכה משתתקת ונכנעת – אבל בואו וראו מה הקדוש-ברוך הוא עושה בכדי שלא יבטל אבא ולא יפר את עצתי – שולח הוא אותו מכאן עוד במוצאי שבת זה לאודיסא עד ל“שבת נחמו” – ובכן, הרי הכל אם-ירצה-השם יעלה בכי טוב בליל תשעה באב זה!
עכשיו, סברו נא! עמדו וחשבו קצת: מה יהיה לכשיחזור אבא לשלום וימצא את תיבת המספוא שבחצר כשהיא מלאה אדומים, מטבעות של זהב ממש? – אבא, כמובן, ידוֹע יֵדע מה לעשות באוצר זה: בתים, חנויות, יערות, גג חדש על בית-המדרש, וכלים מכלים שונים יקנה, כלים ותכשיטין לאמא ולדודה אסתר מלכה גם כן ולעצמו – אפשר גם צילינדר יקנה!
ולי? – אני רק דבר קטון אחד אבקש: סוס קטון בלבד. סוס חי ממש, אלא שקטון יהיה מבּרייתו ולבן יהיה כשלג, ופעמוני זהב יהיו תלויים לו בצוארו, והוא רתום יהיה למרכבה קטנה – קטנה אבל מלוּטשה ומבריקה כצילינדר תהיה – ולמה לי זה? בכדי שבכל ערב וערב, כשאני בא מן החדר, אהיה נוסע לי לטייל מעט בשדה, לצד היער…
הדבר אמנם יעלה באי-אילו מאות – ומה בכך? יש ויש, ברוך השם, לאבא ואינו צריך לקמץ!
שוחקים אתם – ולמה? כסבורים אתם שלא יסכים אבא? סימן הוא שאינכם יודעים ומכירים באבא שלי! הוא, עליו השלום, אלמלי שמעתם אותו פעם, כטוב לבו לספּר – מה הוא יעשה, אם ירצה השם, לכשיתעשר – והייתם יודעים כמה פזרן הוא אדם זה מטבעו, וכמה אוהב הוא כל מיני דברים יפים שבעולם! –
עשׂה יעשה זאת אבא לי! תתמלא רק התיבה אדוּמים – ותראו.
*
אבל הנה ליל תשעה באב בא – ונסתבך עלי הענין, ראיתי שההחלטה שלי צריכה להשתנות. –
במה? ולמה?
שמעו נא מתּחילה את המעשה כמו שהיה – וגם אתם, בנים, תסכימו ודאי על השינוי.
שמעו.
– “גם בביתנו יאמרו קינות” – כך אמרה אמא לפנות ערב ולא נתנה לי שאלך לבית המדרש.
ומה טעם? אבא הרי נסע מכאן, ושם, בבית המדרש שלנו, משליכים פקועות של קוצים בליל תשעה באב – ואני, תינוק בלי שמירה, שמא אתנזק שם, חלילה. ועוד טעם יש: ברחוב של גויים צריך אני לעבור יחידי בערב, בחזירתי מבית המדרש – ושקצים יפגעו בי.
ובכן מה יש לעשות? בגלות אנחנו, והריני מוכרח להשאר בבית לאמירת הקינות. ועם מי? עם הנשים השכנות שיתאספו אלינו. –
לישב עם הנשים לא נתאויתי, שהן, כידוע, אינן נוהגות לזרוק פקועות של קוצים, אבל “להשאר” כך גזרה אפילו הדודה אסתר המלכה – ואני נשאר.
והנה ערב עגום מתפרש בשתיקה. נר אינו דולק בבית, ושכנות, שאין להכירן בתוך האפלולית, נכנסות בחשאי, כברגלי חתול תצעדנה, כי בלי נעלים יצאו אלא בגרבים בלבד…
פורשׂה אמא שקים על הרצפה, מדליקה רק פתילת שעוה אחת, זו הכרוכה כפקעת, ונותנת לדודה לאסתר מלכה. וזו נוטלה את הספר “צאינה וראינה” שלה הנושן, את המשקפים על חטמה תתן – מתישבת לארץ, וסביבה כל הנשים על השקים לארץ תשבנה, וכולן מזוּמנות כבר לבכיה.
צללים כמטליות שחורות מרפרפים נבהלים על הכתלים, ומן הזוית, המוּארה מקצת בנר של שעוה, המשקפים של הדודה הזקנה מנצנצות מתוך קפידה…
קוראה היא הזקנה בקול קשה, כמנבאה לרעה בלי רחמים, – הזאת הדודה אסתר מלכה?
ואני עומד לי מן הצד (כי מה? בין הנשים אשב?) עומד אני ומחַשב בשלי; איך אתחיל בדבּוּר אחר כך עם הדודה אסתר מלכה, שהתא מכריעה לצדי, ואהיה לן בחוץ אצל תיבת המספוא?
והיא, הדודה שם, קוראה בלי הפסק, קוראה – וגם לבי נמשך לשמוע, – ואני זה מתקרב ומתישב בחשאי אצלה, ואצל אמא, בין כל הנשים.
ומה נוראים הם המעשים הנקראים מתוך הספר הנושן! – הנשים שופכות דמעות כמים, מתיפחות בחשאי, גורפות חוטם ומנידות ראש כמתאבלות על המת, בוכות עד לחמלה עליהן…
רק היא, הדודה אסתר מלכה – קשה הפעם כצוּר. מתאמצת היא וקוראה בלי דמעה, מסתכלת מבעד לזכוכיות של משקפיה וקוראה כגזר דין קשה, קוראה על מעשים נוראים ואיומים זה מזה.
היא קוראה על השחיטה ששחט נבוזראדן את הכוהנים בבית המקדש על דמיו של זכריהו הנביא – ואינה בוכה:
“כלום שכחה, שגם אבא ואני כוהנים?…”
היא קוראה על הילדים, תינוקות של בית רבן ששחט אותו רשע על הדם המרתיח – וכאן נתעקמו שפתיה וגם היא זה גועה בבכי…
היא בוכה, ואיך לא אבכה אני?
בוכה אני וגונח יחד עם הנשים הרחמניות – ולוקחת אותי אמא ומחבקתני בזרועותיה:
“תשעה באב לא עת חֲבוק!…” מטילה הדודה נזיפה עם הצצה חדה לאמא מבעד המשקפים. “ישמע! ישמע גם הוא – וידע…”
ומתרשלות זרועות אמי, עזבתני אמא – ואני כובש פני ובוכה.
הה למה יסרנוּ כה יי בחורבן בית-המקדש זה? איך הרג ביום אפו ולא חמל? – – –
… כלתה קריאת הקינות.
השכנות חזרו אשה לביתה; נתרוקן הבית. ואני – מראה הילדים הנשחטים כבני צאן בבית המקדש, הילדים המוטלים בדמם וגונחים ופושטים ידיהם אל אמותם – לנגד עיני במוראות…
מציעה אמא משכבותינו, ולא על המיטות, אלא על רצפת הבית…
אין אכילה, אין שתיה – וזמן שינה הגיע.
שינה בתוך הבית – ועצתי מה תהא עליה?
איני מעז להתחיל עכשיו בדבּוּר עם הדודה אסתר מלכה שפניה נזעפים עדיין, ואני נגש אל אמא, לבדי באין מליץ על ידי – ואומר בבכי עצור:
“אמא, ירא אני לישון בבית…”
“יראה זו מהי?” משיבה אמא, “שוטה, הן לא יחידי תישן פה. לך שכב”.
“אבל ירא אני פה”, אני אומר בדמעה, “בחוץ אישן…”
“מה חשק זה? – שומעת את, אסתר מלכה?”
“והציעי לו בחוץ”, משיבה אסתר מלכה (מנשים תבורך!) בקול פסקני חמור.
“אבל, אסתר מלכה”, משתאה אמי…
“ומה את משתאה?” משיבה זו ברמיזה קפדנית, “הציעי לו בחוץ וירָדם…”
“בחוץ? היכן?” משתאה שוב אמא.
“אצל תיבת המספוא”, משיב אני.
“למה שם?”
“הציעי לו כחפצו!” נוזפת הדודה שוב. “טענות ומענות מצאה לה בתשעה באב עם הילד…”
ונעשתה עצתי!
אני שוכב אצל תיבת המספוא ועיני לשמים וללבנה המביטה בעגמת נפש על הארץ… אמא ואסתר מלכה עם עוד שתי נשים יושבות להן מרחוק בשיחה חשאית. במה בן משוחחות? אין דעתי נתונה לכך. צריך אני לשמור, להסתכל כך בשמים הבהירים עד שיבָקעו…
אבל כלום לתיבה של אדומים, או לסוס קטון ומרכבה אנו צריכים בעוד שבית המקדש חרב ושרוף?…
צרה כזו באה על ישראל – בית המקדש חרב ופוגרומים נעשים עד היום – ואני בבקשה זו אבוא לשמים? – –
כך, נסתבך עלי הענין…
*
אני שוכב ועיני בשמים הטהורים העמוקים והדוממים ובלבנה הטהורה ומטוהרה וכל-כך נוגה ועצובה…
לא! – איני יכול לבוא בבקשה זו עכשיו… בושה…
ומה בקשה יש לבקש?
רוח קלה קלילה על פני תחלוף ולחשה לאזני – ומחשבה טובה עברתני. –
כך! יודע אני מה יש לבקש!
בקיצור רב ונמרץ – זאת תהיה הבקשה:
– “יבָנה בית המקדש!”
ושמחת הנפש מרעידתני עד שאני מתכוֵץ מחדוה…
“יבּנה בית המקדש” – ומיד בית אלהינו יעמוד כליל בהדרו, מתנוצץ בגג של זהב ואבנים טובות – וכל ישראל עולים ברינה… על כפים ישאוּני כספר תורה… ישאוּני, יחבקוני וינשקוני… והדודה אסתר מלכה תרַקד כמו בשמחת חתן וכלה… אבי ואחיו, כל דודי שכוהנים הם, יעלו בראש… ואז יאמרו בישראל: נער אחד קטון בן שמונה יש וכוהן הוא, יוסף בן בינוש שמו – והוא, קטון זה כִוֵן את הרגע וידע מה לומר. אמר – ונבנה בית המקדש בשעה טובה ומוצלחת! – נלך ונעשהו כוהן גדול!"
צריך רק לכוֵן את הרגע!…
ומשפשף אני את עיני, משפשף ומסתכל למעלה – והשמים כל כך טהורים וחלקים, טהורים ועמוּקים עד מאד ומאד…
ואימתי תבוא חצות?
הנשים עדיין יושבות ומשוחחות – ומלמעלה כוכבים מעל כוכבים מתנוצצים ומשַׂקרים ברמזים, ורוח מעדנת על פני תעבור, והלבנה נשקפת אלי מעבר לגג – ופניה כל כך טובות ורחמניות…
ואני חוזר לעצמי, לוחש לי בשביל שלא אשכח: “יבנה בית המקדש… יבנה בית המקדש…”
והרוח נושבת ומחליקה לי על פני כאומרת: ראה, בני, ראה שלא תשכח… חֲזור וחזור…
“יבנה בית המקדש… יבנה בית המקדש…”
והנה נתעופף לו כוכב, עבר כקשת – ונעלם – –
אפשר, עכשיו רץ זה בשליחות לקרוא למלאך הממונה על בקיעת השמים, כי קרובה השעה?…
ועד אימתי תהיינה הנשים יושבות ומדברות עוד?
כלום גם הן מחכות לבקיעת השמים? ברם, אפשר ואפשר שהדודה אסתר-מלכה מצפה גם היא לרגע זה… ומה תבקש היא?
ואני משפשף וחוזר ומשפשף את עיני… מסתכל ומחכה עוד…
שקט ודממה… הס… הכל שוקט ודומם – ורעדה!
רעדה גדולה ביריעת השמים! –
שנים שאינם נראים לי אוחזים ביריעת תכלת זו, ומנערים אותה כמו שמנערים שטיח מאבקו, ומנערתם רוח טובה נושבת וכוכבים מתנערים ונופלים כמטבעות של זהב…
והרי זה מושך לכאן וזה לכאן – ונקרעים השמים!…
נבקעו לחצאין ואור אדום, אור ברק הבהיק!…
צריך לומר! – אסתר מלכה אומרת – ואני – אני נסתם פי, נסכר גרוני… אני מתחבט, אני מתנער – ואיקץ…
כבר האיר הבוקר – ואני שוכב לא בחוץ אלא בבית…
היאך? – –
קו שמש אדמדם נופל על פני, ואסתר מלכה זו יושבת כבר על השק וקוראה, ולרגליה שכנות מנידות ראש לבכיה חדשה – –
נקרא ההמשך של חורבן בית המקדש – –
––––––––––––––––
ובו ביום כשנפגשתי עם חברי, חלום זה לא ספּרתי להם. עצוב הייתי – ומה אספר? ואם אספר – מה צדוטיל יאמר? יאמר: – “טפש שטזה! בא לבטש על בנין בית-המטדש ונרדם באמצע טמו תינוט טטון!…”
ולכן, עד היום לא ספּרתי חלום זה, אלא לכם, בני.
ד. שליח צבור לאילנות
כך, בָנַי, זקן אני ולא חזן קבוע אני במלאכתי, אבל משאני נגש אל התיבה כשליח-צבּוּר לפני המקום, ברוך הוא – ממש כוח חדש נתּן בי. ולאחר צום כפּוּר, למשל, לסוף נעילה, גופי כולו רועד, אבל דומה אני שהייתי יכול לעמוד עוד ועוד ולהנעים תפילה בקול גדול וחזק, כצועק מלב כל הצבּוּר, מלבן של כל ישראל יחד.
אכן, רוח הוא באנוש, החזק מכל הגופניות.
וששאלתם: מאימתי התחלתי מתפלל לפני הצבּוּר? שמעו ואל תִתַמָהו.
בן תשע הייתי ושליח צבור לתפילה נעשיתי – ואימתי? ביום של ראש השנה. –
תמהים אתם?
אכן, לא בראש השנה של תשרי היה הדבר, אלא בזה של שבט, כלומר, בראש השנה לאילנות, ועמוֹד עמדתי כשליח-צבּוּר לא בבית-הכנסת, אלא במקום אחר, – בתוך גנו של שכננו, דימיטרי הגוי.
שוב אתם תמהים? אִי, תינוקות! האמינו, הכל אפשר בעולם זה של הקטנים!
ובאמת דבר פשוט היה עמי אז.
באותו היום, אני וחברַי ישבנו כרגיל בחדר; ישבנו ולמדנו כבכל ימות-החורף הנזעמים, – אלא שהלב חכּה הפעם לשעה שתים-עשרה, שעת ההפסקה לסעודת הצהרים, חכּה וצפּה יותר מבשאר הימים.
ואני, זכוּרני, מסתכל הייתי מתוך תרעומת על התרנגול, שהיה קשור במשיחה לאחת מכרעי המיטה שבחדר – כי למה הוא שותק עוד? ועד אימתי יסָכר גרונו מקרוא לנו דרור? –
ופתאום מחא הגבר כנפיו בתרועה גדולה, בקוּקוּריקא שלו – ושני הנערים החוזרים על הגמרא בקול רם, כרגע נָדַמו.
“כלום כבר שעה שתים-עשרה הגיעה?” תמה הרבי כאינו מאמין לשֶׂכוִי ובינתו לעתים.
אבל בו ברגע נשמע גם זמזום דק וצלילים צרודים מעבר למחיצה, מקום שבעל הבית, גרשון הסנדלר, יושב בעבודתו.
השעון אשר שם, גם הוא הכריז על השעה שקיוינו, שעת שתים עשרה.
“ובכן”, אמר הרבי כמוַתר לנו משלו, “לכו הביתה. אך ראו נא”, הרים קול מצוה, “כי תשובו לעת ערב החדרה!”
שמחה וששון! ביום חול, ולא בערב שבת אך ברביעי בשבת, נתּנה לנו חוּפשה לארבע או לחמש שעות ביום, – יום חמשה עשר בשבט.
יום של שבט, והרוח מטאטא פתּי שלג כגריסים לבנים אל עבר הבתים, ושם הם נערמים לתלי תלים לאורך הרחוב, אך באמצעו, בדרך, בולטים רגבי הרפש, טרשים מוּגלדי קרח, שהכל נתקלים בהם, וגם אדם וגם בהמה נזהרים עכשיו בהליכה. אך אני נחפז, אץ ומדלג. נופח הרוח בפני לעצרני בלכתי, ואני הביתה אמהרה, הביתה לכל היום עדי ערב!
את אבי לא מצאתי בבית. הוא אל הטחנה נסע, ואמי עמדה אז עטופה מטפחת גדולה בתוך החנות: מפני הקור הגדול מקדימות הנשים לקחת קמח לחלות השבת, לחממו בבית מן היום הרביעי, ולכן טרודה שם אמי עם הקונות.
רק את הדודה אסתר-מלכה אותה מצאתי בבית כשהיא יושבת לבדה וסורגת גרב של צמר.
היא קמה וערכה לפני השולחן – שכן היתה נוהגת בי כמו באיש גדול, לחנכני במצוות – הוליכתני אל הכיור לנטילת ידים, שמרה על פי וענתה “אמן” לכל ברכה שבירכתי, שׂמה לפני – ואוכל.
ומשגמרתי, לקחתי את הסידור ובירכתי על המזון בקול רם מלה במלה ובניגון, כאשר אהבה הדודה, כי ידוע ידעתי שאוצר בלום של פירות שמוּר אתה בשבילי – פירות של חמשה עשר.
ואף אמנם תקותי לא רימתני. דודה טובה! מכל המינים נתנה לפני: תמרים, תאנים, אגוזים, חרובים, שקדים, צימוקים וגם פלח של תפוח-זהב.
“אכול בברכה ויערב לך!” היא אומרה לי.
חזרה למקומה, נאנחה ואמרה שוב: “כך, היום צריך לברך על הפירות בכוָנה – הרי ראש השנה שלהם היום. יום הדין במרום לכל העצים למיניהם בני, והרי הם נידונים מי יפרח ומי יבּוֹל, מי יבשל פריו ומי יוכה בברד, מי ישלח בדים משרשיו ומי יכָּרת בגרזן… כי עץ השדה כאדם, בני! – את כולם יפקוד וישפוט היושב בשמים”…
ושוב נאנחה הזקנה ונתכוצה לה תוך כסאה המרופד ולעבר החלון נשקפה בשתיקה.
ראיתי בפניה הקמוטים והעגומים, כי זכרון כל המתים, זכרון בעלה ובניה, וכל קרוביה עליהם השלום, עולה הפעם לפניה…
וכך גם נרדמה שם בשבתה.
שתיקה בבית. את הפירות הטובים, פירות ארץ ישראל, כבר אכלתי. הגרעינים והחרצנים, כבר ספרתים ועשיתי בהם חשבונות שונים –
ומה אעשה עוד?
לבדי אני.
עמדתי על יד החלון, ששמשותיו הֵנֵצו בקצותיהן סבך של עלי-קרח, ורחוב שוקט נשקף לי בעדן מימין ומישור ריק ורחב ידים משמאל (ביתנו עמד בקצה העיר) – אין איש עובר בחוץ, אין כל, רק הרוח זורה אבקת-שלג דקה, מסתובב במחולת חורף – וזהו יום של ראש השנה?
“אלכה נא ואראה, מה יעשו העצים ביום-דינם זה?”
ומיד לבשתי בחשאי את אדרתי, התגנבתי חרש לבלתי עורר את הזקנה, יצאתי מן הבית ורצתי אל גנו של דימיטרי, השכן שמאחורי ביתנו – לראות, היתפללו שם העצים גם הם ביום הדין שלהם?
והעצים, עצי-חורף, סוככים עלי בסבך ענפיהם המסורבלים שלג צפוד קרח, והם מתנודדים ורועדים, – ומסביב קול שאון והמולה יהלוך…
“הנה גם העצים עומדים לתפילה ועטופי לבנים הם כישראלים ביום הדין…”
ועץ התות, זקן-הגן, חורק בהנידו את אחד מענפיו השבור ומדוּלדל, – נאנח הוא הישיש הלזה משברון לב של יראת שמים…
והרוח הומה ומתגבר, ומן העצים רסיסי כפור נופלים כדמעות קפואות… וכקול שופר גדול ישָמע: תררוּעָעָה!!
“הנה גם בין העצים יתָקע שופר ביום הדין!”
ומרומי שמים וארץ כמו נתערבו זה בזה באבקת שלג מתחולל, שהעבים זורקים ממעלה והרוח זורה מלמטה, – מלפני יי כי בא לשפוט את העצים!
“עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה יְיָ בְּקוֹל שׁוֹפָר!”
– תְּררררוּעָעָעָה!!! – – –
ונתמלא הלב רחמים על העצים העומדים לפני כס-המשפט… העלובים! מי יתפלל להם? – עומד הוא הגן במְתי מעט לבדד בקצה העיר כ“מנין”-יהודים נשכח בכפר, וגם שליח-צבור זקן ורגיל אין להם שיתפלל עליהם…
“אנוכי, אנוכי אתפלל לכם!” – קרא אליהם לבי ברחמים, וארוץ הביתה…
חרש באתי הביתה, הוצאתי את ה“מחזור לימים נוראים”, נעלתי נעלי-ידי, זקפתי צוארון אדרתי – ובכן באתי ועמדתי בתוך הגן, ואחל לנגן בתפילת יום הדין:
וּבְכֵן לְךָ הַכֹּל יַכְתִּירוּ,
לְאֵל עוֹרֵךְ דִּין, לְבוֹחֵן לְבָבוֹת בְּיוֹם דִּין,
לְגוֹלֶה עֲמֻקּוֹת בַּ-דִּין…
והרוח נושף ואוטם נשימתי – אבל יודע אני כי אך מעשה השטן הוא זה לסתום תפילתי, כדרכו בימים הנוראים, על כן כשליח-צבור נאמן לשולחיו אאמץ כוח בתפילה המרעישה לבבות:
וּנְתַ-נֶּה תֹּ-קֶ-ף קְדֻשַּׁת הַ-יּוֹם…
ואני מזמר בניגונו של ר' הלל חזן ומרים קולי:
אֱמֶת, אֱמֶת כִּי אַתָּה הוּא דַיָּן!
דַּיָן, דַּ-יָן וּמוֹ-כִיחַ!!
נחר גרוני – אבל איך אחשה והעצים כולם מתנודדים ומתנודדים עלי כמבקשי רחמים, והתוּת הזקן נאנח ואומר: “הוי, הוי! – פגע לנו, יוסילי, התפלל בעדנו, יוסילי!… כי ‘מנין’ נדח אנחנו – הוי-הוי-הוי!”…
ואני מרים קול ומושך בכוח:
וּבְשׁוֹפָר גָּדוֹל יִתָּקַע, יִתָּקַעַעַעַ!…
– הוֹוֹוֹיי!… תוקע הרוח תקיעה גדולה בהמיה דקה, בעוד שאני מתנודד ועונה אחריו בקול בוכים דק:
וְקוֹל דְּמָמָה דַקָּה דַ-קָּה יִ-שָּׁ-מַעַעַעַ…
וּמַלְאָכִים יֵחָפֵזוּן, יֵחָ-אָפֵזוּן!
וְחִיל וּרְעָדָה יֹאחֵזוּן! –
הו, חיל ורעדה! – יד אחזה בי פתאום ותנידני… אשה עטופה… לא! שתי נשים עומדות עלי…
הדודה ואמי יחד באו לכאן, ומדוּכָני מעם עבודתי, מעם תפילתי לקחוני, סחבוני והכניסוני הביתה… ובכמה וכמה דברי מוסר שנִתכו עלי:
“הַאֵיך יוצא ילד לצעוק בגרון בשעת סופה וסערה?”
שומעים אתם? ברינה ותפילה עמדתי, כחזן שוררתי – והן, הנשים, סתם צעקה היא זאת להן!…
בקיצור – מה אאריך? –
בהיות הערב לא שבתי עוד ה“חדרה”, כי החילותי לשָעל…
והלילה ליל נדודים היה גם לי גם לאמא וגם לדודה. כי כמעט סגרתי עיני ותערובת חזיונות ביעתוני ושימחוני… מבול של דברים שטף מפי – וכפעם בפעם שוררתי תפילת הימים הנוראים..
וגם ממחרת הבוקר לא שבתי ה“חדרה”.
מהצינה שאחזתני הָחליתי בדלקת הריאה..
ורק אחר חג הפסח שבתי לבית רבי…
שבתי ביום אביב, עת שהעצים כבר הציצו כולם פקעים, והדובדבן כבר פתּח את פקעיו וילבלב ציצים לבנים כשלג, ולקול הצפרים העליזות צהל כל הגן הקטון – גנו של דימיטרי.
משמע, לא עשיתי מלאכת יי רמיה – כי תפילתי עלתה לפניו ביום הדין, והגן פורח ומשגשג מיום אל יום…
אמנם, חברי שבחדר התחילו מכנים אותי בשם חדש: “בּוֹימלי חזן”, כלומר: “שליח צבּוּר לאילנות” – ומה בכך? – התחלה טובה היתה זאת לי, כי הנה זכיתי לאחר כמה שנים להיות גם שליח צבּוּר לישראל בימי הדין.
אבל תחילת עבודתי של תפילה על הצבּוּר ביום הדין – היה בראש השנה של שבט, בגנו של דימיטרי, – ואני אז אך כבן תשע הייתי.
כך, בַני! הכל אפשר בעולם זה של הקטנים!
ה. ידיד נעורים
– שלום עליכם!
– עליכם שלום!
שואלים אתם, בני: פני מי אנו מקדמים בברכת שלום זו בשעת קידוש לבנה?
פני מודע יקר, בני, – ידיד נעורים נראה לנו אז לנוגה הליל, והרי אנו קוראים לו: “שלום עליכם” ואף הוא יענה לנו בחבּה: “עליכם שלום”.
ידידנו זה מי הוא?
הנה אספר לכם אימתי הכרתי בידידותו של זה.
עוד נער הייתי אז, נער בן שלש עשרה – וכבר קידמוני ימי עצב ולילות נכאים הקדירו עלי פנים, וכל מנחם אין עִמי, כי בודד, גלמוד ועזוב לנפשי הייתי.
גולה מבית אבי ואמי בנכר הוצגתי, וידיד-נפש אחד עוד טרם יהיה לי אז.
איכה היתה כזאת לי?
ימי עוני ודחקות הגיעו לבית אבא. גם שכר לימוד לא מצא אבא לשלם עוד בעדי.
ואני בן יחיד להורי הייתי ובי שׂמו את מיטב תקותם.
מה קיווּ אבותי ממני? לא כי עושר אעשה להם, אף לא כי עזור אעזור להם בפרנסתם הקשה; אך זאת קיווּ ואל זה נשאו נפשם, כי יעסוק בנם ויצליח בתורה.
ומי ידריכני ויעבירני בים התלמוד הגדול?
“לך, בני”, אמר לי אבא, לך וֶהֱוֵה גולה למקום תורה. ובטח, כי אבא ואמא, אם ירצה השם, לא ישכחוך, כי בכל כוחנו מרחוק נתמוך בך, למען תוכל לישב על התלמוד עד שתגדל – והיית לאיש".
צררה לי אמי צידה לדרך, ואני נשקתי לה בלחייה שהדמעות דלפו עליהן בשתיקה, אף לאחותי היחידה נשקתי בלי ברכה, – יראתי מהוציא הגה פן יוּתן קולי בבכי.
ובכן, מבין זרועות האם יצאתי אחרי אבי, זכרונו לברכה, – כי הוא הלך עמי להביאני אל עיר הישיבה, כרך אחד גדול לישראל – וַנִסַע.
שם, באותו כרך, הכניסוני לבית הישיבה, ועוד בו ביום מצא אבא מעון לשבתי, ונלן שם. ולמחרת הבוקר, בטרם יעלה השמש, גם הוא, אבא, נשק לי – ויצא בחשאי כשהוא מתאפק מדמעה.
ואני בכרך גדול וזר ומוזר לי – גלמוד נשארתי.
בבית מדרשה של הישיבה, בשבתי בין חברים לומדי תורה, לא הרגשתי בבדידותי ומתוך געגועים כמוסים הייתי לומד בחשק. הכל לומדים איש בניגון שלו, ואף אני – ניגון שלי היה מתנגן מתוך לבי כמאליו, ומתנחם הייתי בגמרא שאני לומד לעצמי כגדול.
אך כשובי אל מעוני, ואני לבדי נשקף מתוך ארובת הגג, היה לבי נוהה וכואב עד כדי בכיה.
במבוי צר אחד, בחדר קטון מאוד שבעלית הגג, שם דירתי היתה, ושם לנפשי בעוני ובחוסר כל הייתי חי.
רק דבר אחד לא חסרתי, והוא – אורה של החמה. זוֹ היתה מבהיקה כנגד חלוני, ובקו זַרְחָה הראשון תגע בארובתי ותעירני מדי בוקר – לתורה.
מחלוני זה הקטן היו נראים לי כל הגגות שבעיר. אביטה – והנה גגות ומגדלי עשן שחורים, רבים לאין מספר, וכולם ריקים ושוממים לעיני, ואנוכי כצפּוֹר בודד על גג, נפש נדחה ונאלמה – מביט על הגגות, תלי תלים שחורים, שחומים ומוחלדים…
אלה אביט ואזכרה…
אזכרה את עיירתי הקטנה והחביבה, שכל בני משפחתי שם, וכל רֵעַי, אֲחֵי ילדותי, בה יתהלכו; בית אבא אזכרה, הדירה הקטנה והלבנה, שליד הדרך בקצה העיר, ששם אילנות שבגנות מנענעים ראש; אזכור מרחבים שאננים, – את הגבעות העוטפות דשא, את היער של עצי אורן ולִבנֶה, שדות תבואה מזהיבים וגם – את בית הקברות עם קברה של הדודה אסתר-מלכה, זכרונה לברכה – גם את זה אזכורה, ונפשי תכלה בגעגועיה.
אביט ארצה, אתבונן ברחובות – רבים הם העוברים והשבים. אך כל מכיר, כל מודע אין לי ביניהם. הכל הכל זרים לי, וזר אני לכל, – ומכולם אין רואה בי, אין איש משׂים עין עלי.
ויהי ערב. ואני לבדי הייתי מוטל בחדרי, נעצב ומשמים – וצר לי, וגם – זכורני עדיין – רעב הייתי אז… רעב…
נגשתי אל החלון ואפתחהו – ופתאום מילאתני חדוה גדולה, שמחה רבה באה בלבי, כי פני מודע ראיתי!
פנים נחמדים, פנים טובים מעוגלים, פנים מאירים ונאוים נשקפו אלי בחבּה.
את רעי זה אשר ידעתיו מעודי, הוא אשר רֵעָה לי בעיר מולדתי מילדותי ואשר אהבתיו מאז – את ידיד נעורי ראיתי!
ומי הוא?
הלא הוא הירח הנחמד, – אותו ראיתי…
זה דודי וזה רעי אשר מצאתי בנכר, והוא, כמו אז כן גם עתה, הבט יביט לעיני… פניו הנחמדים לא שונו במאומה ועדיין הם טובים כשהיו, מאירים כמו שראיתים מאז.
כך היו שוחקים לי עוד מקַדְמַת ילדותי, כך היה זה נשקף לי בטובו גם שם, שם מבעד לערָבים אשר על שפת הנחל…
– שלום עליכם!
– עליכם שלום!…
ומאז היה רעי זה בא לבקרני בחדרי. כי מדי ערב, בשעה שהיה יוצא לשׂוּח ברקיע השמים, היה עולה ומציץ אל חלוני בשחוק נעים: “ייטב עַרבך, אחי!”
ובאין אומר ובאין דברים, מבלי נשמע קולו, היה עומד ומספר לי בדממת הלילה; מספר ומשׂיח עמי בדממה, על אמא ועל אבא ועל אחותי הקטנה ועל העיירה ועל הכפר – ועל כל אשר בהם גם יחד נשׂיחה…
אעצום עיני – והנה שם ברחובות ובחוצות ההם אני מהלך, נפגש עם כל מכירי, אחי ורעי הטובים, – מהלך ומהלך עוד – עד בוקר…
אשר מנע ממני היום לאור השמש, נתון נתן לי הירח בלילה, גם בהקיץ וגם בתנומות, בחלומות עלי משכב.
ועד היום – יש אשר אשא עיני אל ידיד נעורי זה בלילה, והנה פתאום, ימים מקדם בוצצים ועולים לפני…
– שלום עליכם, ימים חביבים! שלום לכם, ימים ראשונים!
ועליכם שלום, בני הקטנים, בני ימים עתידים!
ראו, ידידכם הירח זה רומז לכם ושולח לכם ברכתו ממרום: “תערב שנתכם!”
לכו לישון, בני היקרים!
ואני – תן נא לי את המשניות, שִמְעוֹני שלי!…
יום אשר עמדתי ב“ישיבה” לבחינת-הכניסה זכור אזכור.
נער בן-עשר הייתי אז ויחיד לאמי העלובה, אלמנה עניה שלא היתה לה כל נחמה בעולם אלא אני. ואני יודע הייתי בה, כי כל חפצה בחיים אינו אלא שתזכה לגדלני לתורה. בלילות-החורף, כשהייתי בא מן ה“תלמוד-תורה” קרוּש ורועד מקרה, היתה אמי מיַשבת אותי אצלה על-גבי התנור, מקום שישבה בו היא על מלאכתה, סריגת גרבים; ואז, בשבתנו יחד בזוית החמה, לאורה של המנורה הדלה, היתה מספרת עמי אך על ה“ישיבה”, שאני עתיד ללמוד בה, אם ירצה השם בבוא “הקיץ החביב”.
והנה “הקיץ החביב”, – יום א' דחול-המועד פסח, יום אביב נחמד וחמים, ואמי העטופה במיטב בגדיה, במטפחת התורכית שלה, מוליכה אותי לישיבה, להעמידני למבחן. בלכתנו נדמה לי ששפתיה לוחשות פעם בפעם מחמת תפילה שבלב, ואני – לבי הקטן נוקפני, שמא שכחתי כבר את תלמודי מחמת בטלה, שכן זה כחודש ימים של “בין-הזמנים” שלא עסקתי כלל בתורה… גדולה היא השעה, ואימת הדין תְבַעֲתֵני.
והנה הישיבה – בית של שתי קומות מוּקף חצר. נכנסנו לפרוזדור – ושם אבות ובניהם, נערים מבני-עשר ומעלה, וביניהם גם בחורים גדולים, וכולם מלוּבשים בגדי-יום-טוב שלהם. מבלי להמתין הרבה, עלתה אמי, ואני אחריה, במעלות המובילות לקומה השניה. פתאום קפץ ועמד כנגדנו, כגמד רע שבאגדה, איזה בן-אדם גוּץ ודק, נתן עלינו צעקת-כעס בקול משונה: “להיכן את נדחקת, יהודיה?! והרי רואה את שהכל ממתינים שם למטה. הישיבה מלאה היא, ברוך השם, גם בלי קדיש זה שלך~”
אמרתי: נגזרתי. הישיבה נתמלאה כבר תלמידים עד אפס מקום – ואני אנה אני בא? והנה, עוד לא הספיקה אמי להשיב דבר ליהודי כעסן זה, נפתחה הדלת במקצת ונתגלה עלינו ראשו של שכננו ר' מיכל, שמש-בית-המדרש, וכשראה אותנו, אמר: “מה לך, פיבוּש, שכך נזעקת? אל תעַכב”. ומיד פתח את הדלת לרוָחה ואמר: “הכּנסי, חוה עם בנך”.
כמלאך הגואל היה ר' מיכל הפעם בעיני וכסימן טוב לבחינה, ובכל זאת חרד בי לבי מפני הכניסה לדין. נכנסנו לתוך חדר רחב-ידים שמסבּת תלמידי-חכמים בו. שולחן ארוך מכוּסה מפה לבנה עומד באמצע, ונברשת של נחושת מרובת הקנים, כנברשות של בתי-כנסיות, משתלשלת עליו מן התקרה ומבהיקה בחמה. כעשרה מחשובי העיר יושבים שם לכסאות בזיו החמה מסביב לשולחן, ובראשם – מָארי דְאַתרא, הרב ר' הירש, וראש-הישיבה, ר' דוד-אהרון לימינו. כולם היו מלובשים בגדי-יום-טוב, אך ר' דוד-אהרון, שדירתו כאן היא, עטוף לו שמלת-בית, חַלַט שחום שכבר נתישן על בעליו, אך קוי המשי הזהובים שלו נוצצים עדיין כחדשים. והוא, ר' דוד-אהרון, הריהו זקן שקומתו נמוכה, פניו צחים וחיורים, זקנו קלוש וקצר ונוצץ בקו-החמה כתערובת של חוטי זהב וכסף, ועל שׂיבת ראשו – כפּה לבנה סרוגת חוטים, שציצית דקה מבצבצת מחודה; ושתי עיני תכלת לו, לזקן זה, המסתכלות בתומת ילדים מתחת למצח הרחב של חושב מחשבות. לא כן הרב ר' הירש; זה קפּדנוּת של נגיד ומצוה שרויה על פניו, ועיניו השחורות נשקפות כבוחנות מעל משקפיו השמוטים לו על קצה חטמו; זקנו הלבן שופע ויורד על הקַפוטא של משי שחור, קמטים עמוקים במצחו – וכולו כאילו אומר: “כבוד לתורה!”
בין שני הזקנים הנכבדים הללו עומד נער אחד עני, שפאותיו מסולסלות ומעילו צר עליו שלא כמידתו, והוא קורא לפניהם מן הגמרא. הרב ר' הירש פניו מוסבים אל הכותל, עינו אחת מצוּמצמה, והריהו שומע כלאחר-אוזן במשנתו של הנער, מטיל לפעמים קושיא קצרה כלפי הכותל, והנער פונה בתשובה לר' דוד-אהרון, וזה מסתכל ישר אל פני הנער בעינים טובות ומעודדות, מזרזו בנענוּע-ראש לתשובה ומסכים לדבריו. נראה, ששמחת-הנפש לו, לזקן, בבן-עניים זה, – נער מישראל המבין בדברי-תורה.
הנער יצא בכי-טוב, ונתן ר' דוד-אהרון עינים שואלות בשמש ובי (ואני עמדתי אצל אמי, שישבה לה מן הצד על הספסל הסמוך לכותל). חפז השמש ואמר בתשובה: “בנו של ר' שבתי שוּ”ב זה".
“כך?” – אמר ר' דוד-אהרון והאיר לי את פניו הטובים.
“של ר' שבתי, ז”ל?" – שאל גם הרב ר' הירש, בחָנני בעיניו השחורות ורמז לי לגשת.
הרגשתי שזכות-אבא עומדת לי כאן…
נגשתי אל בין שני הזקנים ועמדתי אצל הגמרא; נגשתי בהחלטה לדבר בשפה ברורה ולענות בלי מורא על כל מה שישאלוּני!
פתח ר' דוד-אהרון ושאלני: “אצל מי למדת, בני?”
“אצל ר' חָנָא שבת-הגדול!” – עניתי בקול רם, רם יותר מדאי, ומיד חלשה דעתי מפני השַחֲקָה שעברה על פני המסובים… וכששאלני ר' דוד-אהרון שוב: “ומה למדת?” עניתי בקול נמוך יותר מדאי: “בָּבָא קַמָא…”
“מה?” – שאל הרב ר' הירש וצמצם פניו כלפי הכותל והטה אוזן לשמוע מוצא-פי.
“בבא קמא”, פרק “ארבעה אבות” – עניתי בקול שהיה כבר דומה כמעט לדבּוּר הרגיל שלי.
מיד הטיל ר' הירש שאלה בחללו של האולם – ואני עמדתי נבוך, לא ידעתי מה הוא שוֹאלני, ולבי הולם בי כבן-פטיש. נדמה לי, עכשיו אין לי אלא לשמוע פסק-דיני: “אינו כדאי…”
אבל הנה פתח ר' דוד-אהרון ואמר בנחת: “כלומר, בני, שואלים אותך כך וכך” – ובפיו נעשו הדברים מחוורים, ואורו עיני. מפיו הבנתי וגם הכרתי ששאלה זו נשאלת בגמרא גופה, ומיד השבתי בתירוצה של הגמרא – והסכים לי הרב ר' הירש ואמר: “כך, כך”. חזר ר' דוד-אהרון ושאלני שאלה שניה, ועיניו התמימות מסתכלות בי בתקוה למענה-פי; חשבתי קצת והשבתי גם הפעם תשובה מספקת.
“עכשיו” – אמר ר' דוד-אהרון: “הואיל וכך, הרי תקרא לפנינו משנה אחת בגמרא גופה”. – ובעוד שהוא מדפדף, לבי בי חושש, כי מי יודע איזו משנה תהיה זו?… נעשה לי נס ועמד ר' דוד-אהרון דוקא על משנה ששניתי עוד לפני שנתים, ומתוך שהיתה זו מן הראשונות שלמדתי בגמרא, זכרתיה עדיין וידעתיה כולה על פה. מיד התחלתי קורא בקול ובלשון שגורה:
“המניח את הכד ברשות-הרבים, ובא אחר ונתקל בה ושבָרָה – פטור”. ואני מפרש: “ראובן שהניח כד ברשות-הרבים, ובא שמעון ובשוגג נכשל בה, בכד, וזו נשברה, פטור שמעון מלשלם דמיה לראובן”.
“סָבוּרני” – אומר הרב ר' הירש באמצע קריאתי ופונה לר' דוד-אהרון: “סבוּרני, שאפשר להכניסו”.
“פְשִיטָא! פשיטא!” – עונה ר' דוד-אהרון ומחליק לי על לֶחיי, ואני – נסתם גרוני לשֵמַע הבשׂורה… שתי פעמים שאֵלני האברך שישב מנגד: “מה שמך?” עד שהתאמצתי ועניתי: “שמואליק”.
“שמואל” – מתקן אותו האברך את דבּוּרי בשחוק קל, ועד שהוא טובל את העט לכתוב על הגליון שלפניו הוא שואלני: “ולמדת שמואל?”
“כן, אשתקד” – משיב אני, ומתוך כדי תשובה חזרה דעתי וזָחָה עלי, ואני מוסיף ואומר: “ועדיין אני זוכר הכל”.
“למשל, תפילת חנה?”
“כך, בעל-פה!” – וּללא שאֵלוּני אני מתחיל קורא בניגון ובפירוש, כשם שלימדני רבי:
“‘ותתפלל חנה ותאמר’ – אז פתחה חנה בתפילה ובשבחה לה' על שמואל בנה ואמרה כ-ך: ‘עלץ לבי ביי’ – ש-מח לבי בתשועתו של הקדוש-ברוך-הוא, ‘רמה קרני ביי’ – גבהה קרני, כלומר הצל-ח-תי גדולה, כי עזר-ני ה'… – ואף על פי שרואה אני בשחוק המשתעשע בפני כל המסובים, אני הולך ומנעים בתפילת-חנה ואיני מתביש. רואה אני באמי, שהדמעות נושרות מעיניה המסתכלות בי, ויודע אני, שלא חלילה מחמת צער היא בוכה, – אדרבא… ואני הולך ומושך בנעימה: ‘אין קדוש כיי’ – בשמ-ים ובארץ אין עוד קדוש כאלוהי-נו, ‘כי אין בלת-ך’…”
“טוב! טוב!” – אומר ר' דוד-אהרון ומפסיקני מתוך הנאה מרובה: “נער טוב אתה, ובראש-חודש, אם ירצה השם, תבוא לישיבה”.
איני זוכר הֵיאַך נמצאתי הולך בחוץ עם אמי? זכוּרני רק שהרגשתי בפני שהן משולהבות, והעולם כולו היה נראה כחדש בעיני… אמא הוגה עלי דברים, ואני איני שומעם. אני רק מדלג כגדי וקורא פעם בפעם: “אבל על הכל, על הכל השיבותי כהלכה! לא כך, אמא?”
ואמי שוחקת מתוך דמעות, לוחצת כַפי ברעדה, מתאפקת ונושכת שפתה – למה?…
מרגלָא בפי נחום הבנאי: “אלמלא אבא, עליו השלום, ואני, להבדיל לחיים, – היו כל בני העיר יושבים תחת כפּת-השמים”. ובאמת, כמעט כל בתי העיירה, שרובם עץ, אך בידי נחום או בידי אביו נעשו ונתקנו, ואין לך יום שגופו הקצר של נחום לא יהא נשקף מֵרום איזה גג, או מראש נדבך אחד, הוא וקרדומו עמו. מכה הוא שם בקרדום מתוך זמרת-חייל תקיפה שקְבָעה לפסוקי “עזרת אבותינו” – וכך, עם קרדומו זה ועם פסוקי דזמרה אלו שלו, הוא הולך ובונה, הולך ומקָרֶה מכמה שנים בית אחר בית לבני ישראל.
לפעמים צופה נחום מרומו של בנין על כל הגגות הללו סביבו, ותוהה על עצמו: אפשר שהוא אחד עשה את כולם? פלא! כולם מעשי ידיו הם, ובכולם אין אף פינת-גג אחת שתהא שלו ושל זוגתו…
ודירה קטנה בעיירה קטנה זו המוקפת יערים – מי מבעלי מלאכה לא זכה לכך? המקום בזול ועצי-בנין בזול – והוא, בנאי בן בנאי, עדיין לא בנה לו קן כל-שהוא לבני ביתו באיזו קרן-זוית שהיא! – והוא מנעוריו הרי משׂתכר הוא, ברוך השם, יום יום… אך מה יעשה – ומנעוריו שרויה עליו תמיד הוצאה רבה המכַלה את משכוּרתו כולה: עוד בשנה הראשונה לחתונה נעשה לאבי יתומות גדולות. אביו נפטר לבית-עולמו, ומאז חלה עליו, על נחום, פרנסת אמו ושלש אחיותיו. גדלו הבנות – עמד ומכר את ה“נחלה”, אותו בית המרוּוח שבאמצע השוק – והשׂיאן זו אחר זו, ויצא לו מן הירושה כשהוא מטופל ומסובל בחובות. ומאז פורע נחום את חובותיו זה כמה שנים, ועדיין לא נפרעו, ומאז הריהו דר ברשות שאינה שלו ובכפיפה אחת עם גברילא השכּוֹר.
הנה היא עומדת שם אותה דירה פחותה ורעועה כשהיא מוקצה ומובדלת מכל בתי העיר, ונראית כבהמה שבורה זו שנפלה ונשארה אחורי העדר, – והוא, בנאי בן בנאי, חוכר ומשלם שׂכר בעד “חרס נשבר” כזה, וגברילא השכּוֹר בעליו הוא!
“גזירה היא, שהסנדלר יהא מהלך יחף” – אומר נחום לעצמו, מגרש את המחשבות הרעות וחוזר לעבודתו ולזמרתו.
ובאמת מחשבות זרות בשעת העבודה – למה? המלאכה שלו דורשת זהירות. והרי אירע לו פעם שמשך קורה גדולה לראש הנדבך ולא נזהר, נשמטה הקורה ושמטה גם אותו עמה… “וברוך השם – אומר נחום – שעשה לי נס והוציאוני משם ברגל שבורה ולא במוח רצוץ!” – עכשיו, אמנם הוא צולע במקצת, אך כלום אינו מתפרנס, ברוך השם, מיגיע כפיו כקדם? או שאינו משלם שכר-לימוד כבעל בית בעד שמעוני בנו?
נזכר נחום בשמעוני שלו, ונפשו עליו מתעוררת, והריהו מכה בקרדום ועונה ביתר עוז מראש הגג:
"בְּרוּם עוֹלָם מוֹשָׁבֶךָ,
וּמִשְׁפָּטֶיךָ וְצִדְקָתְךָ
עַד אַפְסֵי אָ-אָרֶץ!"
שמעוני זה הקטן, שנשאר לו לנחום מארבעת ילדיו שמתו, “תכשיט” הוא לו. “כלי-יקר” כזה אין בכל העיר דוגמתו: בן-עשר הוא, ולומד כבר בין הגדולים שבתלמידי העיר – והוא הטוב שבהם! וכמה נאה הוא תורני קטן זה יפה-העינים. אך התורה בקדושתה מאירה כך את פניו הדלים!
חביבה היא התורה הקדושה על נחום, אף-על-פי שהוא עצמו אינו אלא “עם-הארץ”. חביב עליו לומר תהלים עם הצבּוּר בשבת ויום-טוב, ולישב אחר-כך בבית-הכנסת, במסבּת חבריו, בעלי מלאכה ופועלים זקנים, ולשמוע ב“מדרש רבה” מפי המגיד שלהם: “אי, סוסים!” – היה נחום אומר לחבריו אלו: “אלמלא התורה והמצוָה הרי כחמורים היינו, לשוָרים דמינו, – כי מה אנו ומה חיינו?”
כך מושך הוא בעוּלו דל שמח זה ואינו קובל. אך האשה היא קובלת לפעמים ונאנחת על המחסור והדוחק שבבית ועל החובות שלא נסתלקו עדיין. אבל כנגד זו יש לו לנחום תשובה נמרצה: “אי, טפּשה!” – הוא אומר לה דרך חבּה: “ומה בכך אם בעל-חוב אני, כלום איני שוב בעל-בטחון? קרדום זה, שאבינו שבשמים נתָנו לתוך ידי – חייך, שלא אתן לו מנוח עד שיסלק לי את כל חובותי כולם יחד עם רבית-דרבית, עד לפרוטה אחרונה! ואז, טפשה שלי, מי ידמה לנו ומי ישוה לנו? זהו לעתיד; ולעת עתה, אוצר יקר ונחמד זה שעמנו – שמעוני שיחיה – לאו הון ועושר הוא לך?”
ושמו של שמעוני אמנם סגולה בדוקה הוא לאמו. מזכיר לה נחום את יחידה זה, שנשאר לה מכל בניה – ומיד היא מתפּייסת, נאנחת בהכנעה ואומרת: “רבונו-של-עולם, אל תיַסרני על אמרי-פי, כי חטאתי!” – ושוב היא מקבלת יסוּריה בשתיקה ובאהבה.
כשנעשה שמעוני בר-מצוה, יצא מן החדר ופרש לבית-המדרש. היה זה בעשרת ימי תשובה; וכל אותו ערב הראשון עמדו האב והאם אחורי בית-המדרש, נסתכלו בחלון, לראות ולשמוע בבנם זה שהוא יושב ושונה שם בקול ובנעימה כאחד הגדולים. נסתכלו – ובעיניהם דמעות של שמחה, שמעו – ונפשם עליהם ריננה לשמו יתברך.
לסוף לחש לה נחום לאשתו ואמר: “אי, זוגתי! כלום בני אדם אנו, אבות כשאר הבריות? הגיעי בעצמך: שמעוני שיחיה, עתיד הוא ללמוד משניות ולומר קדיש לעילוּי נשמותינו, ואנו – מה אנו עושים בשבילו? אדם שנפטר לבית-עולמו הריהו מניח נחלה, נכסים והון, זכרון לבניו אחריו, – ואנחנו מה נשאיר לו לבן יחיד זה שלנו? את הקרדום שלי שאין הוא יכול להשתמש בו?”
“וכלפי מה אתה אומר דבר זה?” – שאלה האשה, שהבינה בבעלה שמתכוֵן הוא בדבריו לאיזה ענין.
“בואי, ואומר לך כלפי מה” – השיב נחום ומשכה בידה שתלך אחריו.
התחילו שניהם מהלכים ומטיילים ברחוב בית-המדרש, לאור הלבנה, ופתח נחום ואמר: “אומר אני כלפי זה… הנה שנה חדשה באה לקראתנו, ורוצה אני לבוא בטענה לקדוש-ברוך-הוא: רבונו של עולם, סָבוּרני שכדאי הוא בנו שנבנה לו בית, כשאר אבות בישראל, ולמה אתה מעכב את השעה?”
“בית לבנות?” – תמהה האשה ועמדה: “במה?”
“בקרדום, טפשה!” – השיב נחום בבדיחה.
“שוב אתה בקרדומך!” – נתרעמה האשה על בעלה שנראה לה כמלגלג עליה – “ומקום ועצים לבנין יש לך?”
“אי, טפשה, טפשה!” – השיב לה נחום בלגלוג: “העולם הזה, הקדוש-ברוך-הוא מנהיגו ואינו שואל כלל בעצתך. והוא, מה הוא עושה? נותן הוא לעני אחד, ובנימין הסנדלר שמו, חצר רחבה, ולעני שני, שנחום הצולע שמו – קרדום. יושב לו בנימין בתוך בית שגגו נרקב ונשבר, ואין לו די מעות להחליפו בחדש; וכנגד זה יושב לו נחום הצולע, בנאי בן בנאי ומומחה לגגות, ברפת אחת עם גברילא השכּוֹר ומקום אין לו שיבנה דירה לעצמו כבן אדם. אומר לו בנימין לנחום: הרי לך חלקה מאדמתי, כדי דירה, ואתה קום ועשה לי גג כמו שאתה יודע ומבין. – הוא לי בקרקע, ואני לו – בשמֵי-קוֹרה!… משמע שקרקע יש לנו, ברוך השם, לשנה החדשה – נכסי דלא נַידי ממש, ולמה אנו מחשים?”
“ועצים לבנין מנַין?” – שאלה האשה.
“העצים הללו, טפשה, הרי נמכרים הם בכל החוצות! אלא מה, כסף? ולזה הרי גומל חסדים טובים יש בעירנו, רב אִליה המלוה, זה שהשיא גם את יתומותינו בטובו; – תשלמי לו רבית כאשר אהב, ומיד ייטיב עמך כאב רחמן; כי כלום אין קרדומי שוב בעל אמונה לאחר שסילק את כל חובותינו?”
“והמלאכה מתי תהא נעשית?”
“טפּשה! עשרים וארבעה שעות נתן לנו הקדוש-ברוך-הוא במעת-לעת – ואת עדיין אין לך פנאי? ומי זה יאמר לי ‘מה תעשה’ אם אהיה רוצה לעבוד בערבים על ביתי? מעט-מעט, בערב-בערב, ובימים שאין בהם עבודה – אעשנו. תעבור שנה, שנתים – ובית חדש, אם ירצה השם, על מכונו יעמוד, נחלה לשמעוני, שיחיה!”
נאנחה האשה ואמרה: “רואה אני, שאתה רוצה שוב להכניס צוארך בעול של חובות”. – נעור נחום וענה בתרעומת: “עוֹל היא אומרת! אני מציע לך עסק ואַת – בעול. שמעוני שלנו – הרי כסא של זהב יעשה לנו שם בגן-עדן! חייך, טפשה, שבשביל עסק טוב כזה כדאי וכדאי לנו שנשלם מעט רבית לרב אליה כמו ששילמנו עד עכשיו!…”
כאן נסתתמו טענותיה של האם מתוך שחוק וחדוה, ועיניה שהרטיבו התנשאו בתחינה למרום וקראה: “יה יושיעך, בעלי, במעשיך לשנה החדשה!”
“כן יהי רצון!” – ענה נחום: “ואִמרו, כוכבים, אמן ואמן!”
ובעוד שהם מטיילים כך שניהם לפני בית-המדרש ומשיחים באותו דבר, יצא אליהם שמעוני – והלכו יחדיו הביתה בלב מלא בטחון ונחת, וכוכבים ומזלות מאירים כנגדם לחדוה בדרך.
לא היו ימים מועטים וביתו של בנימין הסנדלר נתלבש בגג חדש, תריס בפני ימות הגשמים, – וכנגדו בקצה החצר נראה צבּוּר של עצים. – צבּוּר זה היה מצטבר ומוסיף כל אותו החורף עד שבא האביב. בא האביב, והתחילו הקורות מזדקפות במקומן, והעצים מצטרפים ביניהם מיום ליום כדי צורת בית.
נחום התחיל בונה דירתו; וכעץ זה הצומח מעט מעט, גדל ומגַדל ענפים מתוכו, כך צמח הבית תחתיו והיה הולך וגדל, הולך ומגדל מתוכו כתלים ומחיצות, מבלי שהכירו בו השכנים איך ומתי הוא נעשה.
“אך מלאכים בונים לך את הבית!” – היו אומרים לנחום.
ונחום שואף לו עשן מקטרתו ומַשִיבוֹ כלפי ביתו של רב אליה המַלוה ועונה: “לא על ידי מלאכים הוא נבנה אלא על ידי אליהו, זכור לטוב!”… ושחוק קל מסתלסל בשפמו, ואם כי כל השומע נאנח על “אליהו” זה הבונה בתים לעניים ברוב חסדיו…
הגיע חודש אלול – והנה זה בית: שני חדרים ופרוזדור קטן ומטבח, וגג חבוש לראשם, ושני חלונות גדולים נשקפים לרחוב במסגרותיהם החדשות כשתי עינים שמחות – הַעֲמֵד בהם זכוכיות, והרי זו דירה נאה לכל פרטיה! אמנם דירה זו רצפה אין בה, אך מה בכך? “אדרבה!” – מסביר נחום לבנו: “אפשר כך נאה יותר: שכּן, בכל ערב שבת בעלת הבית לוקחת טיט וגובלתו יפה וטחה בו את הקרקע יפה יפה, ואחר כך בוזקין מלמעלה חול נקי ודק, מאותו החול הצהוב שחופרין אחורי העיר, – והרי אתה מהלך לך בתוך ביתך בשבת על רצפת זהב כבן-מלך! ואמך, שתחיה, הרי כבר למדה אצלי מלאכת הטיט, כאבותינו במצרים. בוא, בוא, חביבי, ותראה במלאכתה!” – ונחום תופס את בנו בידו ומוליכו לדירה החדשה, למען יראה ויבין.
באו לשם, התחיל נחום לומר דברי כבּוּשין לבנוֹ בפני אמו, שעמדה וטחה את הכתלים בטיט:
“רואה אתה, שמעוני, בית זה, כידוע, שלך הוא, ואני ואמא אין אנו מבקשים ממך בשכר מלאכתנו, אלא לישב בו עמך יחדיו כל אותן השנים שיהא רצון מלפניו ברוך-הוא להחיותנו. ואחר-כך, אנו – למנוחות בבית-עולמנו, ואתה – לעמלה של תורה ודרך-ארץ. וכשתהא יושב כאן ועוסק בתורה בבית זה, הרי כל קורותיו וזויותיו, ואפילו כל המסמרות שבּו, יהיו מעידין לך באבא אמא שהיו דואגים לך בעניותם כל כמה שיָכלו – ותזכרם לטובה בפרק משניות. תשב ותשנה לך בנעימה נאה זו שאתה יודע, נעימה מן הלב, כאשר אהבנו – ותהא זו פריסת-שלום נאה ומשובחת לנו בעולם הבא!… ולעת-עתה, לך לך, תכשיטי, לבית-המדרש! ואני אלך לי למצוא עוד מעט מעות, ונעמיד את הזכוכיות ונעשה כאן, אני ואמא, מה שיש לעשות עוד – ונסיים ב’כי טוב', סיום כמה שנאמר: ‘הדרן עלך בית והדרך עלן’!”
אבל אותו סיום לא נעשה – –
בו בלילה נפלה דליקה בבית, ועד שבאו ונקבצו בני העיר ועד שהביאו מים – גברה האש ואחזה בכל פינותיו, בכתליו ובגגו, שהיו עץ יבש – ויעל בלהבה אדירה ובהתזת גצים וגחלים בוערות – ואיננו!
עם עמוד-השחר – ובמקום הבית אך אודים עשנים, תנור שנשברה מעשנתו, אי-אלו גחלים לוחשות בתוך הרמץ; לוחשות כאילו הן מספרות זו לזו איזה רז מכבשונו של עולם שלא נתּן לגלוֹתו לבני אדם…
בוֹשה וכואבה עומדת האם המיוגעת ומתיפחת בקול נחר על צואר יחידה, על שמעוני. שותק ועצום-פה עומד לו נחום ומסתכל בכל עמלו ותקותו אשר אבדו.
השמש עולה – ונדמה לו, לנחום, כי גם שם, בשמים ממעל, נפלה הדליקה… חרב עליו העולם.
לסוף נתעורר נחום, הוציא קנה-מקטרתו ומילאהו טבק תחוּח מתוך כיסו ופתח ואמר: “בית, בית! הרבה עמלנו עליך, אני וזוגתי, עד שראינוך גל אפר. עכשיו אהיה נהנה ממך לפחות הנאה זו, – אבעיר בך את מקטרתי ותהא שריפתך כפרתנו!”
נתקרב, כרע ושמט אוּד אחד מן הגל – ומיד נרתע משם ושחוק על פניו; בידו היה הקרדום כשהוא שלם גם בקת שלו… גם זו שאינה אלא עץ לא נשרפה, אלא נחרכה קצת.
“אשה!” – קרא נחום בעוז לאשתו הבוכיה והניף את הקרדום כנגדה: “שוב אין לך מה לבכות – אם יש קרדום יהא גם בית!”
לא עבר חודש ימים – ובקצה חצרו של בנימין הסנדלר התחיל מצטבר שוב צבּוּר של עצים…
בא האביב ושוב התחילו מזדקפות קורות חדשות במקום החורבה, – מזדקפות ומצטרפות שוב לצורת הבית…
ולמעלה, על קורה אחת המוטלה ואוחזת בראשיהן של שתי קורות זקופות, יושב לו נחום דרך רכיבה, נתון שם בין שמים וארץ, והריהו מכה בקרדומו ועונה בזמרת עוזו:
"בְּרוּם עוֹלָם מוֹשָׁבֶךָ,
וּמִשְׁפָּטֶיךָ וְצִדְקָתְךָ
עַד אַפְסֵי אָ-אָרֶץ!"
(ציור)
שמש אדום כדם היה עולה מאחורי הרי הגלעד ופוגש אותם בבואם אל הבקעה לעבוד, וכל היום היה מלוה אותם ומשגיח עליהם, מצליף על גביהם הכפוּפים, מכה על ראשיהם, צורב את ידיהם המרימות ומורידות בלי הרף את המכוש הכבד – והמכוש והאדם משמיעים כאחד אנקת-דום על כל מכה ומכה…
הררי ישימון מסביב והם, הפועלים, עמדו שם בבקעה ככלוּאים בתוך בור עמוק המוקף כתלי-אבן – חומות-הרים מצמיחי קוצים ודרדרים, וסלעי-פרא כענקים שחורים וזועפים מתיצבים להם כפעם בפעם לשטן על הדרך שהם סוללים בארץ ציה ושממון…
ברגש של מלחמה היתה העבודה נעשית; נלחמו עם סלעי הענק בקשי-רוּח ומֶרי ויפַנוּ אותם בזה אחר זה –
מלחמה לפועלים עם האבנים, כי… הרי לאכול הם צריכים!
הזקנים היו מתלוננים. מוחה זקן את הזיעה מעל פניו ב“ארבע כנפות” שלו המזוהם, משליך ביאוש את כלי העבודה הצדה, ופיו מלא אָלה וקללה, ובעיניו יוקדת אש של צער, עינויים וחרטה…
– התוכחה באה עלינו! – מניד לו חברו באנחה. –
– לעזאזל! – מתמרמר עוד אחד – בשדות מַנדז’וּריה עם היפּוֹנים ולא כאן עם הסלעים הללו!… טפוּ להם!…
והצעירים, אלה הלבוּשים חולצות מגוּוָנות ומגבעות רחבות-הכנפים – הם היו מתנפלים אז על הסלעים באיזה מין חמת-נקם, באיזה מין קדחת של תאוה וצמאון-הקרב, כעולים ופורצים בחומת האויב – עיניהם בוערות בהחלטה אכזריה של “לפנים ולא לאחור” ויהי מה!…
הסלע הנורא חורק, נאנק ואינו נכנע – עד שהוא מתגלגל במורד ההר אל תוך התהום, מעלה ענן וחושך של אבק מחניק – ושאגה אדירה מתפרצת והד מתפוצץ עונה לה מסביב – ניצחו הצעירים!!
כוח צעיר, עליז ומר נפש יחד הולך בין צורי מכשול וסלעי המדבר, מפזר, מפרק ומפַנה לו דרך בתרועת גבורה.
נפל הצור ושיר עונה על מפלתו:
שְׂאוּ צִיּוֹנָה נֵס וָדֶגֶל,
דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה –
שרים הם בקולות נחנקים ונפסקים היוצאים בנשימות תכופות מגרון נחר – ועיניהם החולמות שכָּהוּ משוטטות במרחקים.
עומדות העינים ומסתכלות בירדן הרועש והמתפתל כנחש כחול בין שדות דורה ושוּמשוּם – ומזדקף הראש, והעינים נשאות אל ההרים הנשאים, אשר התיצבו זה למעלה מזה כעדה אחת אדירה ונוראה בגאונה וחסנה וכל כובד משאה…
"לָנוּ זֹאת הָאָרֶץ תִּהְיֶה –
וְאַתָּה תְּהִי בַבּוֹנִים!"
מרים צעיר אחד קול רועד כשעיניו מתמלאות דמעות מרוב התעוררות.
ושוב אל העבודה!… טפּות הזיעה מתגלגלות מעל הפנים, מתרומם המכוש ונופל, והרהורים לאין מספר מבצבצים ומתפוצצים בטרם שהגיעו לידי מחשבה… זוכרים את העסקים שעזבו שמה, זוכרים נשים וטף העזובים באין משען, זוכרים את המלחמה הארורה ששינתה את גורלם והביאתם לידי כך…
– המ… אבנים! – ממלמל אחד.
– חה! – “ארץ זבת חלב ודבש!” – מלגלג חברו, ושפתיו מתְעַותות באיזה מין לעג רע וארסי.
– “זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים” – תוחב “צעיר” אחד את עוקצו במתאוננים.
– בשר ודגים?! – מתמרמר הזקן ועיניו מתיזות ניצוצי זעם – ימח שמכם ונמח זכורכם מלהזכירכם, שַרלַטַנים מוּפקרים! – אכלו לכם פה כל מכות מצרים ומדוֶיה! – – –
– – – והנה בא הערב.
ממערב עולים עננים שחרחרים רציניים, עולים בזחילה לאט לאט ומכסים על האדמומיות שעזב אחריו השמש. יוצא ירח ביישן… רוחות קלות מעיזות ומנשבות מעדנות בפני העובדים מרי הנפש ומבשרות, כי כבר בא הזמן לנוח מן העבודה…
דומם שבים הפועלים אל הפרדס הערבי ששם הם לנים תחת כפּת השמים.
דומם מתרחצים המה אצל המעין הנובע מתוך ההר.
דומם עומדים “הזקנים” להתפלל מנחה כשידיהם מכופלות, ועיניהם העגומות נשואות אל השמים – אל השמים ואל זה המנהיג היושב בשמים אשר מידו הכל…
ואיזה מין דומית-יגון כבדה יורדת על המקום הזה.
Ґосподн, сколько работы! / אוֹי אֵלִי, כַּמָּה יְגִיעָה וְעָמָל
Некогда даҗе вздохнуть… / גַּם לְאָנְחָה אֵין פְּנָי…
טוען כמעט בקול בוכים צעיר אחד כשהוא שוכב על הארץ פרקדן, מצחון כובעו מכסה על עיניו ושפתיו מצטמצמות על שיניו החרוקות.
И оть нуҗды да заботы / יָגְעָה נַפְשִׁי גַּם שָׁחָחָה,
вся истоҗилась моя грудь. / מִצָּרָה וְיָגוֹן עַד בְּלִי דָי.
ממלא אחריו שני בקינה עצורה:
Хата знакомая снится, / חָזוּי לִי בֵית נְעוּרַי,
спать на родной сторонв… / אִמִּי יוֹלַדְתִּי שָׁם…
אינו מתבייש ומתגעגע עמהם שלישי בכל קולו. –
וביחד עם קטעי השירה העגומים, הולך היגון ומתעבה, מצטבר ומכסה על כל המקום…
שותק היקום מסביב. עומד הירח בשמים ומנענע עלינו בלולבי אורו החיור… נרדמו ההרים הענקים, אשר יגעו גם הם בכל אשר ראו… והדממה העגומה כמו נלחצת אליך, מלפפת אותך ומקפיאה את הדמים… אזניך נטויות לשמוע, לקלוט איזה דבר מתוך השתיקה – ואתה שומע רק את הלב הדופק תכופות… וגוף אחד נלחץ אל גוף חברו המוטל אצלו עיף ויגע…
בא הלילה.
איזה רוח מתגנבת מן המערב ועוברת כאנחה מבוהלת ונפסקת בין העצים… אִוְשה מזדעזעת בין גבעולי הדוּרה: שוּעלים מתגנבים חרש אל אשכלות הענבים – ושוב דממה… כל נשמת חיים אינה מורגשת בעמק… רק סיגַרָה כי תוצת בינינו תוכל להעיד על ישוּתנו כאן… יוצאת אנחה מלב זקן אחד וענו לה כהד אנחה שנית גם שלישית, פֵּהוּק קול צעיר – ושוב דממה עמוּקה…
צריחה מרה חודרת לב קורעת את עבי הדממה – ינשוף אחד הנודד יחידי חלף עבר במעופו…
רעד עובר בכל אברי הגוף. נדמה לך, כי כל העולם נהפך כבר לתוהו ובוהו, למדבר שומם באין נפש חיה ונשארו בו רק פועלים אלו השוכבים למעצבה, וינשוף טוֹרף זה המתנשא למעלה ונשקף משם בעיניו הנוצצות ומתפלא על כל השממון הזה…
ושוב צריחה נואקת וקובלת על השממה…
ומעל ההרים המוארים באור טמיר פַנְטַסְתִּי נראה לעיניך המיוגעות תבנית איש רם הקומה, לבוש בדים, תלתלים שחורים פרועים על ראשו ומכסים חצי פניו, נופלים על כתפיו ועל חזהו – היגון הדומם בעצמו עומד כאן ומניד בראשו הכבד, עלינו פליטי-ארץ העזובים…
יודע אתה שאין זה אלא זית גלמוּד, אך מרגיש אתה שאילן זה הוא הוא אותו היגון הגדול שאינו יכול לצרוח, לשאוג ולתבוע… דומם מרפרף פה רוחו בתוך חלל זה המלא פַנטסיה המאיימת ומבכה בלי קול ובלי דמעות על כל הדוויים ורצוּצי החיים, על כל העייפים והמיוגעים הללו…
– אָ–חָ–חָ–חָה! – נאנח האחד.
– נוּ, רבונו-של-עולם!… עונה שני.
ושוב דממה הרת יגון דומם…
והנה נער אחד, שאביו גורר אותו עמו לעבודה, מתחיל רועד בכל גופו, גונח ופורץ בבכי כשהוא נופל ומחבק את צוארי אביו העלוב…
– שתוק! – גוער בו אביו מר הנפש. –
– הס! – שתוק! – סתום פה! – נוזפים בו גם אחרים, אבל זה אינו משתתק…
– אם לא תסתום את פיך אחנקך תיכף ומיד! – תוסס עליו בקול נחר מר נפש אחד בזעפו…
הכל מתיראים שמא יגעו גם הם בבכיה מכאֵב נעכר ועלבון חונק – והם הרי גדולים, באים בשנים הם… וזוג עינים שחורות השקועות עמוק בחוריהן לוחשות כגחלים לעבר הנער בצער כבוש, בכעס ובגעגועים, ואינך יודע מה “זקן” זה מוכן לעשות לנער – עד שהוא פולט איזה קול עמום ואומר:
– התחילו, בעזרת השם!…
והוא חוזר ומתכוץ ומתכסה באדרתו הקרועה והבלויה…
– אבל תמיד ככה – נעור ומתרגז אחר – תמיד מתחילים אלה הבחורים ליַבּב בזמירותיהם הנבזות עד שהם מביאים לידי כך… געגועים יש להם ימח-שמם לציצליסטיות ולציצניסטיות ושאר מיני בתולות שהיו להם… אומ… מ… אילו הייתם כמונו… אילו היו לכם צרות כצרותינו לא הייתם מיבבים – אלא שותקים!… אנחנו עזבנו שמה נשים וטף… יודעים אתם מה אלו אשה ובנים?… כשאני זוכר את מתּלי שלי…
אבל כאן דבורו נפסק – וקול הנער נדחף מתוך חבָטה אחת.
– מה ציוניסטל זה רוצה?! – צריך להשתיק את זה – שמא… שמא יתחילו הכל בוכים…
וידים אחזו בנער והתחילו מטלטלים אותו… ערבוב של גופות נושמות… עד שהתחיל האב צורח:
– הרפו כלבים! – הרי גם אתם אבות לבנים! – –
***
והנה צלצול פעמונים מונוטוני – אורחת גמלים באה מעבר הירדן – והכל נדמו כמו נקפאים על מקומם, שוכבים כמתחבאים, מבלי השמיע אף הברה קלה. –
הנה האורחה, הנה שורת הגמלים ורוכביהם הערביים הפראים… הם נראים לאור הירח כשהם נדים על הדרך המתפתלת בין ההרים, נטויי צואר יצעדו ועל גביהם מתנועעים בעליהם כמו אחוזי שינה…
שירה אחת גלמודה ועגומה משתפכת ונובעת מבין הצלילים.
– יַ-לֵילִי, יַ-לֵילִי, יַלֵילִי…
וקובל הקול הצעיר…
– ה… האי! – מנצחת קריאה בטוחה על הגמלים, והגמלים קרי הרוח מַפנים את ראשיהם לצדדין כמרגלים וחוששים לדבר מה וממהרים ללכת – הנה הם ממולנו… ופתאום כחמישים יריות מחמישים רובים הרעימו והבריקו בבת אחת ובזה אחר זה!…
רעמי-רעמים מתפוצצים באלפי הדים ומעוררים את ההרים בחרדת-אלהים…
והפועלים טעוני פחד וזוָעה מוטלים דוממים כמתים, כאבנים…
רק אחד התחיל באנחה ולא גמרה…
– “ה' ירחם”! לוחש האב לאחר שעברה האורחה וקולו נחנק ונפסק…
ואחד הצעירים התחזק וישב והתחיל בקול מתאפק:
– עַל הַיַּרְדֵּן וּבַשָּׁרוֹן,
שָׁם עַרְבִיִּים חוֹנִים…
– הס! הס!… גוערים בו הזקנים בלחישת יראה; אבל הוא אינו נשמע להם ומושך בדממה:
לָנוּ עוֹד הָאָרֶץ תִּהְיֶה
וְאַתָּה תְהִי בַבּוֹנִים…
– מה אתה רוצה ממנו?… שואל אחד מתוך חרדה ובהלה. אך זה מעיז קולו עוד וחוזר בעקשנות מיוחדה:
לָנוּ עוֹ-עוֹד הָאָרֶץ תִּהְיֶה
וְאַתָּה תְהִי בַבּוֹ-נִי–ם! – – –
אבותיו של יקוּתיאל, אייזק וּשפּרינצא אשתו, היו דרים בכפר אחד קטון בבסרביא. אייזק היה חוכר לו בכל שנה ושנה חלקת-אדמה, חורשה ושותל ומגדל בה טבק בימות הקיץ, ועוסק בעבּוּדו בימות-החורף, עד שהוא מוציאו למכירה. וּשפּרינצא – עֶסקה עם העופות שגידלה ורבּתה תוך חצרה, ועם שתי פרותיה, שהיו שופעות לה חלב מעגל עד עגל – ופרי מעשיה, ביצים ובני עוף ומעשי חלב, הריהי מוציאה למכירה בעיר הסמוכה. ויקוּתיאל בנם, קטון שהיו קורין לו בלשונם: “קיסיל” – נער מזורז היה ועֵזר כנגד אבותיו בכל ימות החמה, פעמים עם אביו בשדה הוא עושה ופעמים עם אמו בבית הוא מתעסק; ובימות החורף, שהעבודה אינה מרובה בהם, הריהו הולך יום יום לכפר שני, הסמוך להם מעבר להר, ולומד שם מפי השו“ב “סידוּר” ו”חוּמש" וּכתב, עד שהוא גומר אחרי פורים ב“הגדה” וקידוש של פסח – ונעשה שוב חפשי לביתו ולאבותיו ולנטיעותיו, – נטיעות של עצי פרי, שהתחיל הקטון נוטע בתוך החצר הרחבה שלהם.
החצר – עיקר עולמו של יקוּתיאל היה נתוּן בתוכה. שם הבהמות, שתי הפּרות ועגליהן והסוּס הטלוא שחור על גבי לבן, שיקוּתיאל נוהג שׂררה עליהם – הוא גוזר ומפקד בלשון אדם, והם שומעים ונשמעים לרצונו; הוא גוזר ומפקד בלשון חיהם, שגם הם נזעקים לקולו, אחריו ירוצו ואליו יהגוּ ויצוחוּ לבקש אכלם; שם גם הכלב, וזה מכל-שכן בר-דעת ובר-ידידות הוא. אך הנטיעות שזה השנה השלישית עוסק יקותיאל עמהן, אלו הרכות, שידו נוטעתן, והן נקלטות ומשׂתגשׂגות לעיניו, חביבות עליו מכל חי. גם אלו נראות לו כנפשות חיות, הוא דואג לגידוּלן ולחינוּכן והן כאילו מתרפקות עליו כתינוקות הללו ומודות לו שהביאן לחיים, להתענג באור החמה וללבלב בזיו העולם, והרי הן מבטיחות לו פירות ופירי פירות…
שעשוּעים וידידוּת לו ליקותיאל בתוך חצרו, מה שאין כן בתוך הכפר בין הנערים בני גילו, – הללו גויים הם להם, והוא האחד יהודי הוא ביניהם. לפנים היו יושבים בכפר זה עוד יהודים, אבל אלו כבר גורשו מכאן ונשארו אך אבותיו והוא ב“זכות ישיבה” שלהם מימים ראשונים. ויודע הוא יקוּתיאל, שאותו ואת אבותיו על-פּי “החוק” אסור לגרש מתוך הכפר…
אך “איסור” זה גם עליהם לא חל לעולם.
באה שעת פקודה לאבא אייזק ונקרא לתרגילי הצבא בחיל המילוּאים. הלך ועשה בעיר המחוז כחודש ימים בעבודתו, ולבסוף אירע בו מעשה, שנפלה חבית של כרוב כבוש על ידו וריצצתה. הובא אייזיק מן המחנה לבית החולים ונתעכב שם כמה שבועות עד שחזר לביתו. והנה, אך התחיל אייזק עוסק מתוך נחת-רוח של שחרור ורפואה בלקיטת הטבק, שעלה יפה בשנה זו – ובא פקיד השליט על המחוז לפקוד על הכפר. נפקד לפניו גם אייזק היהודי ומצאוֹ כולו חטא ועבירה, – שכן חוכר הוא יהודי זה אדמה של כפרי ועובדה, ובכדי להתעלם מפני הרשוּת הריהו מערים וחוכר גם שם של גוי וכותב את העסק עליו. ולאחר שמצא הפקיד עוד, שיהודי זה כבר פֵּרש מישיבתו בכּפר, כל אותם הימים ששהה בעבודתו למלכות, וברפואת ידו בעיר המחוז – קפץ והורה מיד, שבכך פקעה כבר “זכות הישיבה” של רמאי יהודי זה, וגזר בחמתו (דרכו שתהא חמתו בוערה בו בשעה שהוא שתוּי) ופקד באיום רב על זקן הכפר לשלוח את אייזיק עם כל ה“בֶּבֶּכָאוֹת” 1שלו עוד בו ביום! –
והכל נעשה כמצות השליט בו ביום, מבעוד יום.
שעה אחת – וכל מטלטליו של אייזק נטענו על גבי שני קרונותיהם של שני שכניו שטיפן וניקיפור, ונאסרו שוֹריהם אל הקרונות ונאסר הסוס הטלוא אל עגלתו גם הוא, ונתפּשׂוּ האוָזים ונאסרו גם הם והוּטלוּ לתוך העגלה (את התרנגולים הפריחו הקטנים שבכפר בשעת המהומה ופיזרוּם לבין החצרות… (ושתי הפרות ששבו מן העדר עם הַעֲרֵב-שמש נתפשוּ גם הן ונאסרו בקרניהן אחורי הקרונות – וכשהרים זקן הכפר את מטהו הארוך כלפי השער ופקד: “לדרך” – לא שקעה עדיין כל החמה מאחורי ההר, אלא חציה…
וכששקעה, – משכו שטיפן וניקיפור איש בצמד שוָריו, ונמשכו הקרונות וזזוּ עם כל הכבוּדה שנתגבּבה עליהם, ונמשכו אחריהם שתי הפרות בעל כרחן כשעיניהן פוזלות מן הבהלה ועגליהן מתלבטים בין רגליהן ביניקה ונמשכים גם הן עמהן, ונמשך אחריהן גם אייזק לדפקן שלא תתעקשנה כך בדרך, ומשך מאליו גם הטלוּא והוציא את העגלה עם שפּרינצא ויקותיאל והאוזים שבתוכה – ושממה החצר…
רק שכנים אחדים נשארו עומדים לפני השער, כשהם דנים בצבּוּר על ה“חוק לישראל”, – מזכירים: “אייזק” – ושוחקים, מבטאים: “שפּרינצא” – ושוחקים. ואמרים: “קיסיל” – וגם כן שוחקים, כאילו אך עתה עמדו על שמותיהם של הללו שמשונים הם. וּבוֹשוּ אייזק ושפרינצא ויקוּתיאל גם להביט עוד פעם אל ביתם מאחוריהם…
רק האוזים ספקו גפּיהם, התחבטו וצָוחו כי צר להם, צוחו בחוצות בחללו של ערב, שלא כדרך אוזים בשעת מנוחה זו – וּבוּשה גדולה נתבייש אז יקוּתיאל בפני כל הכפר על-ידי האוזים הללו…
ובעיר, לאחר שהטילו שטיפן וניקיפור את כל המטלטלים בחצר אחת, ושילם להם אייזק שכר טרחתם והלכו להם לחזור אל הכפר, ויקוּתיאל ואבותיו נשארו עומדים על הערבוּביא – ידע הבן כי מעכשיו איסור אחר חל עליהם – איסור לשוּב אל הכפר…
אולם לא כן חשב אייזק אביו: גם כל יודעי דת ודין שבעיר אמרו כי לא ב“חוק” גורש מן הכפר ועוד שוב ישוב אם אך השתדל ישתדל.
הפרות גם הן לא הכירו באיסור חדש זה, ועוד בו בלילה ברחו עם עגליהן מן העיר ושבו אל הכפר.
ולמחרת הלך אייזק אחריהן לכפר, – אותן להשיב ואת הטבק ללקטו ולאספוֹ.
וביום השלישי שב אבא אייזק והתחילה אמא שפּרינצא בוכה ומיללת – הפרות ניטלו ונשחטו, והטבק – הגוי שכה בו לעצמו בזכות שמו שנקרא עליו, ואין עוד לאייזק כל חלק בו, ואומר אבא אייזק, שעכשיו אין לו אלא למסור דינו לערכָּאות…
אמנם עם הגנבים שוחטי הפרות אינו יכול לדון, שתקיפי הכפר הם – והיאך ירגיזם עליו בשעה שהוא מבקש לחזור אל הכפר? על הטבק שנגזל אינו יכול לדון בדיניהם, שהרי באמת כתוב הוא על שם הגוי. אלא על מי יש לקבול? על הפקיד שגרשהו שלא בחוק.
ויודעי דת ודין אומרים, שעתיד הוא הפקיד לקבל נזיפה חמוּרה על מעשה זה, אם אך ישתדל אייזק בדבר…
והתחיל אייזק משתדל, לא לנזיפה שתבוא על הפקיד, אלא ל“התּר ישיבה”, שיוכל לשוב למקומו ולחדש ימיו כקדם לאחר חורבן זה שבא עליו שלא בחוק. כי מה יעשה בעיר? תלוּש הוא פה, וביתו וחצרו שם עזובים, והם הולכים ונחרבים – ושוקד אייזק על פתחיהם של בעלי הערכָּאות, ושוקד ומשתדל ומתדלדל, והערכּאות אין להם סוף…
לבסוף יצא אבא אייזק חגוּר בחבל, “הקוּטשמָא” בראשו והמקל בידו (ימי הסתיו באו אז) ובחיקו מכתב בקשה – והריהו הולך רגלי, לבוא להתנפל לרגלי שׂר-הפלך שבקישינוב ולהתחנן, בבקשה שבכתב ובבקשה שבעל-פה, כי ירחם עליו וישיבו על זכוּתו, כי דל הוא…
הוא יצא לדרך המרופשה ביום המעונן – ובעל עגלה אחד מצאָהוּ לאייזק בערב סמוך לקישינוב, כשהוא נשען תחת אילן בודד שענפיו נתערטלוּ, ויושב אייזק תחתיו על שלכת העלים ומנמנם ואינו מרגיש כלל בגשם… לקחוֹ זה והביאוֹ לקישינוב והכניסו – לבית-החולים…
ונודע הדבר לשפּרינצא רק לאחר שבעה ימים כשקראוּה לבית הרב מטעם-הממשלה, ואחר כך החזירוה משם שתי נשים לביתה, כשהיא מטפחת על ראשה, צורחת וצועקת ליקוּתיאל בנה: “קדיש! קדיש! אמור קדיש לאבא שלך!” –
כנראה, נצטנן אבא בדרך וּמת בבית-החולים – – –
לאחר “שבעה” הכניסה שפרינצא את בנה לחנות אחת של מכולת ונעשה שם משרת; משרת קטון בן שלוש עשרה שבעל הבית דוחקו, והמשרת הגדול דוֹפקו – ושכרו שיורי סעודה שהוא אוכל בקרן זוית שבמטבח, עד שהוא נעשה “אדם”.
לפנות בוקר יוצא יקוּתיאל ובא אל החנות להיות אץ ורץ בשליחות ובטלטוּל סחורות, ובשעה העשירית בלילה הוא חוזר אל בית אמו, – בית של קרן זוית אחת בדירתם האפלה של זוג זקנים, מטליא-נעלים אחד ואשתו הסומה.
בא הוא יקוּתיאל כשבשרו קרוּש מקור, ומיד הוא עולה על גבי התנור, כי שם משכבו, ונופל שם ונרדם מיד בתוך החמימות, בעוד שאמו עדיין יושבת לה בשתיקה על עבודתה בתוך מיטתה – היא מורטת נוצות של אוָזים.
בשתיקתו של הלילה ודאי מזכירה אמא שפּרינצא לעצמה כל הֶהָיָה לה זה לא מכבר – את בעלה, את פרותיה ורוב עופותיה, את דירתה ואת חצרה עם הנטיעות הרכות והערוגות הירוקות…
אותו בית גם קונה אין לו – וזכו בו חינם השכנים שלצדיו ועשוהו מעון לחזיריהם…
ודאי זוכרה היא אמא שפרינצא את כל אלו, ואף על פי כן היא אינה בוכה עוד ואינה נאנחת אפילו; היא רק משתעלת, ובשעת שעול היא פונה לצדדין, שלא להפריח את הנוצה המרוטה מתוך הנָפה…
כנראה, גם היא נצטננה, – שכּן בתענית אסתר גם היא מתה.
שטף של דם נפלט פתאום מגרונה לתוך הנפה על הנוצה הלבנה – ונפלה ומתה.
הסנדלר הזקן ספּר כך, כשבא מתנשם אל החנות וקראוֹ ליקוּתיאל שיבוא – ומיד נדמה ליקוּתיאל שלא בחנוּת הוא בין הקונים, אלא יחידי הוא עומד במרחב של תוהוּ.
ונחשול של פחד הממוֹ וסכר גרונו – – –
העבודה המרובה בתוך החנות, שהקונים מצויים בה תמיד – מידה טובה יש בה שהיא מטרידה מיקוּתיאל את הצער שבלב, אבל בשבילה הרי אין ספּוּק בידו לומר קדיש על אבא ואמא שמתוּ בחורף אחד…
בא יום השבת – והרי פנאי לו ומנוחה לו בו וגם קדיש הוא אומר בו – אבל מה גלמוד הוא ביום זה. אכל את שיוּרי הסעוּדה של שבת בקרן זוית שלו שבמטבח – עכשיו מה יעשה בגופו? יחידי הוא במרחב של תוהו, והגרון נסכּר עד כדי חניקה – לאן יבוא?…
בא הוא לבית-התפילה שברחוב הסמוך – בית אחד נושן ונמוּך, שִיחֲדוּהוּ להם בעלי-עגלות ושואבי-מים לתפילה ול“מלה יהוּדית” ביום השבת. בין היהודים הללו, שגם הם מתיגעים כבהמה גסה בעבודתם בימות החול, מרגיש יקוּתיאל בטעמו של שבת, ובפניהם אין הוא מתבייש לא במראהו ולא בבגדיו המוּרבּבים. הוא נכנס ומתישב אצלם וביניהם אצל השולחן הארוך ושומע עמם יחד בפרשת השבוע ובהפטרה, שקורא ומפרש לפניהם זקן אחד נמוך וצנום, רב יחיאל שמו.
דברי תורה אלו של פרשיות הקיץ אינם מוּבנים ביותר ליקוּתיאל, אבל מכל מקום נחת יש בשמיעתם. כאן רב יחיאל יושב באמצע, היַרמוֹלְקָא בראשו, והריהו שלוַת שבתון, ושם, בעזרת הנשים, מעבר למחיצת הקרשים, זקנה מקריאה אחת כמוּסה שם עם חברותיה ואף היא קוראת שם בקול של צניעוּת ורחמים – ומעצים הוא יקוּתיאל את עיניו ודומה עליו כאילו גם אבא שלו יושב כאן וגם אמא שלו שם היא – – שם – אשר שם יגיעי כוח ינוחו, חדלי רוגז, ויושבת לה שם חבורה אחת בסוּכת-שלום שלעולם הבא ונהנים להם מדברי תורה הנאמרים בעלמא… והרי גם הכפר, החצר ונטיעותיו ורוב עופותיו ואותו ההר הירוק – ומתעורר יקוּתיאל מתוך בּעתה, פוקח עיניו מתנומתו, מביט לצדדין – ואינו מתבייש בפני היושבים עמו לפני רב יחיאל…
הם – גם מהם יש מי שראשו נפוּל ופניו סמוקות מתענוּג שינה ודברי תורה. הישן – יש שהוא נופח בשׂפתיו, ויש מי שהוא נוחר מחטמו, ויש מי שדרכו להיות דובב ורוטן לתוך זקנו – אך אין חבריו מתביישין בו ואין גם מלעיג לו. אף רב יחיאל קורא לו כדרכו בשלוַת השקט, רואה את הישן ואינו מתרעם על מיוּגע זה שנרדם בשעת מנוחה – יערב לו לזה נמנוּמו, והוא, דיו שהוא קורא ומסביר למי שעיניו פקוּחות עדיין…
ונעימים הם דברי תורה…
ונעימים הם גם פרקי התהילים, בהם גם ניחוּמים רבים יש, – “בהם”, כלומר, בזמרתם הנוחה, בנעימה זו שיש בה ממידת הבטחון עם מזג של געגועים גדולים. לאחר פרשת השבוע מתחילים מיד כל הגרונות מסלסלים נעימה זו בקולותיהם הגסים ובפירוּט מלים חזק – ודומה היא נעימה רכה זו כתינוקת עזובה אחת נעלמה הקוראת ומיבּבת בתוך הדוּת…
ומתגלגלת הנעימה ומושכת את הלב, נובעת מן הלב ונכנסת אל הלב ומחממת את הנפש, – ומוצא הוא יקוּתיאל שגם העיר יש בה תענוג שלה. תענוג שאין בכפר דוגמתו –
ועברו שבתות הקיץ ובאו שבתות הסתיו ושינו המסוּבים את מקומם וקבעוהו אצל התנוּר, ואף-על-פי שזה עדיין אינו מוּסק. צפופים ועטוּפים יושבים לפני רב יחיאל כל שומעי תורתו. קור וטחב מבפנים ומחוץ, מבעד החלונות הטפוחים, ערפל ורפש ושמים כעשן נראים, – ורב יחיאל מצטמצם בתוך אדרת האטלס שלו הבלוּאָה, חובק ומכניס כפוֹתיו לתוך בתי היד, על ראשו כובע מעוּך של בֵּיבָר נתון על גבי הירמוֹלקא, ומבקש הוא הראש מחבוא חם בין כתפיו – קר ועכור לכל נפש…
והנה נצנצו משקפי רב יחיאל וּפתח:
“נא-אָ-אָ… ויאמר ה' אל אַברם” – זכה אברם שהקדוש-ברוּך-הוא יהא אומר לו. ומה אמר לו? “לך לך” – להנאתך ולטובתך – “מארצך” – מן הארץ שנולדת וגוּדלת בה והכל מכּירין אותך בתוכה, ו“ממולדתך” – ממשפחתך תלך לך, מאצל הדודים והדודות ושאר כל הקרובים שלך, “ומבית אביך” – אפילו מאבא ואמא שלך הזקנים תלך לך. ולאן תלך? “אל הארץ אשר אראך” לאחר זמן, ולעת עתה, לך ואל תשאל: לאָן? – אלא לך והיה נע ונד בארץ…"
כך הולך רב יחיאל ומסביר ומטעים את הכתובים וכוָנתם ומדבר לתלמידיו הגסים כסבתא זוֹ המספרת עם נכדיה הדקים – וכמה מובנים הדברים הללו ליקוּתיאל: רוח קרה וטורדת נופחת מבחוּץ, ונתזי גשם דק נזרקים בזעף על גבי זכוכיות החלונות, – ואברהם אבינו הולך לו שם על פני ארץ רחבה ושׂדות רחבי ידים המוּארים בחמה, הוא הולך ועדריו עמו, וכל מחנהו “והנפש אשר עשוּ” והכניסו תחת כנפי השכינה הולכים עמו בחבורה…
את הכל מבין כאן יקוּתיאל ומרגיש, מרגיש מיני געגועים לשם – לשם…
אברהם, יצחק ויעקב – כולם קדושים וכולם גם רועי כבשים ועזים, עובדי אדמה, חופרי בארות שם בארץ-ישראל, ארץ חיטה וּשׂעורה וגפן וחרובין – וּמתגעגע הוא יקוּתיאל, מתגעגע לו בשתיקה, ופעמים גם אנחה יוצאת מלבו, כי מפני חטאינו גלינו מארצנו, וחרבו חצרותינו, ובזזוּ בהמתנו ושיסו שדותינו –
ומשחשכה בבין הערבּים, התחיל נכנס לבית התפילה אברך אחד מלוּבש נאה וחם, – זה מורה הוא לבני העשירים, ואף-על-פי-כן מדבר הוא עם דלת-העם אלו שבבית-התפילה, כאח. “אחים” – הוא אומר – ומתחיל דורש לפניהם בעניני ארץ-ישראל, מספר הוא לעניים מרוּדים אלו, היגעים כשור בתוך הקרה והרפש – על הישוב שעושים אחינו בני-ישראל שם בארץ-ישראל, שהם נוטעים שם כרמים ופרדסים, זורעים שדות וקוצרים תבואה, ואיש תחת תאנתו ישב בחרבוני קיץ… בנוה שאננים יֵשֵבו, ב“מושבות” שהן מיני כפרים נאים. שכל יושביהם יהודים, אחינו בני ישראל – – –
ומתגעגע הוא יקוּתיאל גם לארץ-ישראל זו…
געגועים לו ליקוּתיאל יום השבת. אבל ששה ימות החול יש בשבוע על יום אחד של שבת – ובימים הללו, כמה קשה, טורדה וכבדה היא העבודה שהוא עובד!
העבודה בימות הקרה הללו של סתָו זועם, – כפות ידיו אדמו צבוּ ושחרו ועורן נתפקע, ופניו ובגדיו לכלוך ורבב; אבל שלושה רובל הוא מקבל כבר בחודש, ובשכר זה הריהו נושא גוּשי מלח, פחי נפט ודגים מבוקעים ומלוחים למיניהם וכיוצא באלו, והכל כל כך קר, לח, ומלוח, מחלחל ומחטט את העור וּממעך את העצמות, ובעל הבית דוחק והמשרת הגדול דופק והקונים מלעיגים, וזיבת החוטם גם היא מעליבה ומטרידה, וראש החוטם קודח ומחלחל כפצע, ובכל הגוף קר עד כדי לרעוד כדג, ואין תרופה כנגד הקרה אלא הריקוד – ומרקד הוא יקוּתיאל פעם בפעם.
רואה בעל הבית שיקוּתיאל רוקד, והריהו אומר לו: “מפני מה אינך עושה לך, גולם, בגד של מוכין לחורף?” – רואה יקותיאל שבעל-הבית נתן דעתו עליו וערב לו, והריהו מֵגיס דעתו, מטפח ידיו על כתפיו מתוך ריקוד ואומר: “לא איכפּת! בשביל חורף אחד זה אינו כַּדאי להוציא כסף על בגדים חמים!” “פּרא אדם!” – אומר בעל הבית, “תעשה ויהא לך גם לחורף הבא”. ומשיב לו יקותיאל: “לחורף הבא – בארץ-ישראל אהיה!”
– “כלום קרובים יש לך בארץ-ישראל?” “ודאי!” – משיב יקוּתיאל – “הרי אברהם, יצחק ויעקב שם!” – וּשחוק תקף את כל העומדים בחנות. אבל יקותיאל אינו מתבייש והוא מסביר את הדבר: “אני – חביבה עלי עבודת-האדמה ושם הרי אמצא לי עבודה במעדר ובמחרשה אצל אחינו בני-ישראל הקולוניסטים”.
ומשעה זוֹ עבר ובטל השם יקוּתיאל מעל הנער…
– “ארץ-ישראל-איד! העלה פח שמן מן המרתף” –
– “קולוניסט!” מהר ושקול שני פּוּדים סוּדאַק" 2.
ויקוּתיאל רוקד לעשות, רוקד בכדי להתחמם, וכעין מראה מרקד עם זה לעיניו: הוא עומד עודר תחת האילנות שבגן, שם… וכל חימה אין לו חלילה על הכינויים שמכַנים אותו כך, אדרבא, טובות מנבאים לו אלו, ישועות ונחמות הם מבשׂרים לו בשעות הקרות והרעות הללו, וכדאי לו שהוא מקמץ וצובר כל שׂכרו להוצאות הדרך, לשם…
… ובתוך כך נטרדו בני-יעקב מארץ-ישראל ובאו מצרימה ותקף שם עליהם השעבוד – וכאן גבר הקור עד מאוד, קור שכל האברים נקשים בו וכל הבשר מצטפּד על העצמות, ודומה הוא יקוּתיאל כי עוד מעט ויהי כאחד מנציבי מלח הללו הצורבים ואוכלים את הידים בקרתם…
נתעוררו אז על ה“קולוניסט” ברחמים לתת לו “תמיכה”: נתנה לו בעלת-הבית יאַק בלה וקרוע –ולבשוֹ יקותיאל וחגר עליו בחבל; נתן לו המשרת הגדול קוּטשמא 3קרוּחה – ושׂם אותה יקוּתיאל על ראשו, ונפלה לו עד עיניו; נתן לו בעל-הבית שׂק אחד – ויקרעוֹ יקוּתיאל לשנים וכרך את הקרעים על רגליו וקשרם במשיחות הדק היטב, – והכל שמחים ושוחקים למראה ה“ארצישראלי” שלבוש הוא כסוחר מוֹסקבי לחוֹם לוֹ:
– “קולוניסט! טלטל מכאן חבית העיטרן”.
וחבית חשוּקת ברזל וצרור סמרטוּטין חשוּק חבלים זזים יחד ומתגוששים בתוך החנות.
– “ארץ-ישראל-איד – חבילת חבלים תן!”
ומזדרז צרור הסמרטוטין, עולה בסולם ומוריד, והסחבות והחבלים מסתבכים כאחד ומתגלגלים ארצה.
– מתוּן, מתון שבור הראש! – קורא המשרת הגדול –
– אין דבר! – עונה הצרור – מי שהוא לבוּש יפה ורך אינו מרגיש בנפילה!
והכול שׂוחקים.
… והנה זה שבט בגבוּרתו עומד: קרח אכזרי ושלג חורק כרשע, וּכפור וערפל חודרים עד העור – ובני-ישראל כבר יצאו ממצרים, נשתחררו מן השעבּוּד ועברו את הים בשירה, – ו“הארצישראלי” מצטער שהוא עדיין אסור וצרור בתוך סמרטוּטיו ונתוּן בשעבּודם…
ה“בגדים” הללו שהיו למשל בפי כל באי החנות, כבר פג חומם ואינם אלא כבדים ומכבידים כסד. כל מיני רְבָב ושומן ספגו לתוכם ונעשו כריקוּעי פחים, ואף-על-פּי-כן כבר נקרעו ומכף רגל ועד ראש אין בהם מתום. וסחבות וחוטים ומשיחות תלוּיים בו ב“קולוניסט”, ובכל אשר יפנה – יסתבך…
וקר לגוף ומזדהם הוא על הנפש בתוך קלפּה קשה ומסואבה זו, שנסמרטטה עליו, – ומתי זה תשוב רוח אביב והוציאה אותו לחפשי מתוך אסורי הסחבות ויסורי הקור?
… תכלת וארגמן ותולעת-שני, זהב וכסף ואבני מלואים – בגדי כהונה עושה בצלאל לתפארת, ויקותיאל עדיין הוא מסתבך בתוך סמרטוטיו המסואבים, והאביב טרם יבוא לגאלו…
והאביב בא, וחג הפסח בא ועבר, והרי בוקר צח ומצוחצח של ראש-חודש אייר.
– מה לו לקולוניסט שעדיין לא בא היום? – שואל בעל-הבית לאחר שנפתחה החנוּת.
והנה זה בא יקוּתיאל כשהוא לבוש בגדיו החדשים שעשה לו לחג-הפסח, כאילו יום-טוב לו היום.
“ראה-נא”, קורא המשרת הגדול, “התלבש הקולוניסט כבן-מלך! בחיי ראשו, שהוא הולך כיום לארוש לו כלה!”
“לארץ-ישראל אני הולך היום!” משיב יקוּתיאל.
“לך ושבוֹר לך זרוע אף קדקוֹד!” אומרת בעלת-הבית, “בא הוא בחצות היום ועדיין הוא עומד ומליץ הלצות”.
“הניחו לו וילך”, אומר שוב בחכמתו המשרת הגדול, “סבתא בת שמוֹנים יש לי בארץ-ישראל, וחייכם, אם אך תראהו מלוּבש כך – מיד תתאהב בו ותנַדֵן לו את התכריכין שלה!”
“די! רב לכם בהלצות!” נוזף בעל-הבית, “לך, קולוניסט, ופתח חבית של סוּכר”.
ויקוּתיאל שׂחקת מבוּכה על פניו – והריהו מתגבר ואומר: “אבל באמת… באמת בעל-הבית… ישלם לי כבודו בעד החודש… שכּן באמת אני יוצא היום לנסוֹע…”
“לאן?” תמה בעל-הבית ונתן בו עין בוחנת.
“לארץ-ישראל”…
“כל חלומותי לראשו של זה!” אומרת בעלת-הבית מתוך תמיה וּבהלה, “הראיתם עוד מימיכם משוּגע כזה?”
המשרת הגדול מלעיג, הקונים מלעיגים, בעלת-הבית חוקרת – אפשר לחנות אחרת הוא עובר לשרת? – הכל שוחקים, ויקוּתיאל דמעות יוקדות בעיניו – למה הם מלעיגים?
רק בעל-הבית עמד ולא לעג… ולבסוף אמר מתוך כובד ראש: “מי יודע אם לא עתיד הוא זה ללעוֹג לנו…”
והוציא בעל-הבית מן הארגז שלושה רוּבל ונתן ליקוּתיאל ואמר עוד: “הרי לך שכר חדשך”. והוסיף והוציא עוד רוּבל אחד ואמר לו: “וזה לך טיבוּתא”.
“לא, זה אינו מגיע לי”, אמר יקוּתיאל. הוריד פּניו מחמת בוּשה ואמר שוּב: “אפשר רוצה כבודו, ואמסור את זה לצדקה בארץ-ישראל… רב יחיאל אומר: כל המוליך מעות של צדקה עובר דרכו בשלום… גם הוא נתן בידי עשר פּרוּטות…”
והכל עמדו ושָתקוּ…
נשמעו רק דברי בעל-הבית שאמר: “כך… כך כתוּב: ‘שלוּחי מצוה אינן נזוֹקין’. טוֹל, יקוּתיאל, רוּבל זה ותן אותו לעניי ארץ-ישראל, ולך לשלום!”
ופשט לו בעל-הבית את ידו, ופשטו לו הכל את ידיהם – ונשמעה גם אנחה בתוך החנוּת…
מי מהם נאנח? לא ראה זאת יקוּתיאל. אך נדמה לו בצאתו, שהכל שם רוצים גם הם לארץ-ישראל…
ובא יקוּתיאל והגיע למושבה בימי הגורן, ומיד מצא לו שם עבודה.
ראהו בעל-הבית שמתכשר הוא הנער במלאכה ואוהב עבודה הוא, ושכרוֹ להיות פועל תמידי בתוך ביתו.
והרי עבודה בשדה, והרי כפר של יהודים, והרי חצר רחבה ונטיעות בה, והרי רפת ואוּרוה וּבהמה בהם: הסוּס מכירו, החמור יודעהוּ, ושתי הפרות מביטות אליו בעין טובה…
הסוס סוּס אביר וגא ואמיץ הוא, ורוקד תחת רוכבו כסוּסי הפריצים; החמור בהמה קטנה וענוָה, שקולה כשוֹפר ילך, שתי הפרות שתיהן שחורות ומבריקות, אך רחמנות על פּאר ראשן, הקרנים שנגדעו… היאך מהתלים כך בבהמה?
והנטיעות – הרי פרדס צעיר, גן-עדן ממש, ובאר של מכונה ובריכת מים בו, והימנה משלח יקוּתיאל מים לנטיעות הרכוֹת…
ושורה של גמלים עוברת שם בצלצוּל פעמונים – אכן, ארץ-ישראל זו!
נושא יקוּתיאל עיניו על סביבו: גבעות חמוּדות מקרוב, גבעות תלתלים של כרמים והרים-תעלומות מרחוק, הרים מוּזהבים באור הבוקר, כחוּלים בצהרים ומאדמים לפנות ערב, ערפּלי טוהר להם – ויקוּתיאל כחולם.
ועוד דבר אחד טוב כאן ביותר: על שולחן אחד עם בעל-הבית ובני ביתו הוא אוכל, ובחדר הילדים הוא ישן כאילו קרוב בן-המשפחה הוא. ולא “קיסיל” הוא עוד, אלא יקוּתיאל (קרא: יקוּטיאל) בפי הילדים!
ועוד דבר טוב אחד משעשע – עברית, לשון הקודש הוא זה מדבר עם הקטנים. ובני-חיל הם השובבים הללו!
וגם זה טוב – ישנים כאן בדלתים בלתי נעולות…
ועוד ועוד דברים טובים יש – שבעצמו אינו יודע היאך יאמר זה; לכאורה, הרי יודע הוא מה הם, אבל אינו מכיר לאמרם – ואך בת-צחוק מתעלסת על פניו.
רוצה היה לדבר מה, להגיד לאדם או לבהמה – ואינו יודע מה? – והריהו מרנן…
אבל רוצה היה לרנן בקול מושך ומתגלגל כערבי – כך, דומה, הוא יותר נאות לכאן – אבל אין גרונו נשמע לו…
מכתב, מכתב היה צריך לכתוֹב… למי? אל מי יש לו לכתוב?…
אבל צריך היה לכתוב; כדאי היה לכתוב לרב יחיאל, למשל. הוא ודאי היה נהנה מזה. ואפשר היה קורא אותו גם לפני שומעי תורתו – וידעו גם הם היכן הוא “קיסיל” עכשיו… וצריך דוקא לכתוב עם זה גם פריסת שלום לבעל-הבית ולמשרת שלו! – –
וכמה פעמים מהרהר יקוּתיאל בנוּסח של המכתב, גם בעל-פה לעצמו קורא הוא מתוך אותו המכתב שכדאי היה לכתבו… אבל כלום כך כותבים בני אדם מכתב?… מעולם לא שמע שיכתבו כך באגרת… ולא עוד, אלמלא בא לכתוב כך, הרי צריך היה להיות יושב וכותב ימים ולילות, – שכן הכתב הרי אינו דבּוּר פּה. מלאכה הוא, מלאכה שאינה נעשית כך במהירות וכלאחר יד…
והוא אינו כותב – וחסר לו איזה דבר, דבר טוב, אך טוב לו גם בחסרונו זה עד שהלב כמו רוקד לזכר חסרון זה…
ובלילה יש שהוא רואה את עצמו בחלום והוא רץ, רץ ומקפץ מעל הגבעות אל ההרים ההם, והוא מריע בקול בשעת ריצה ומנענע בידיו, כעוף זה בכנפיו, רץ הוא לקראת מה בחדוַת ילדים, ובגבורה משוּנה הוא מתגבר כנגד מה…
את “העולם הוא מהפּך” בשנתו!… קם בבוקר – וכסוּס אביר השׂשׂ לרוּץ אוֹרח, כן ישׂישׂ יקוּתיאל לקראת העבודה והמלאכה, לעשות, לעבוד, להזדרז ולא לנוח!
והוא כולו נעשה קלוּי שמש, שזוּף וּממוּלח יפה יפה.
ועוד דבר טוב אחד נוסף ובא – הגשמים…
דבר טוב, אבל איך למשל יגיד, כלומר יכתוֹב על זה במכתב לרב יחיאל?
רצים הילדים בערבוּביה זוֹ של גבוּרת גשמים, ויקוּתיאל רץ כאילו לתפשׂם הוא רוצה ולהכניסם לבית, – ובאמת, גם הוא אינו מתכַּוֵן אלא לרוּץ בין קילוחי עוז אלו ולרקד כרעם זה!
ועוד דבר טוב אחד יש – וזה אפשר גם לכתוֹב, כך למשל: “בא מורה חדש, נער מירושלים, ובערב אני ועוד שני פועלים גדולים ממני לומדים אצלו תורה ועברית בחינם”
ובאמת עדין לא יהא אמור בזה הכל כרצונו, אבל הוא רב יחיאל יבין מאליו ענין זה מה הוא… וכמה היה רב יחיאל משתומם אילו קבּל פתאום מכתם בלשון-הקודש מ“קיסיל”.
שׂוֹחק יקוּתיאל מרוב הנאה – אבל יודע הוא, כי לא קרוב עוד היום ההוא, שהוא יכתוב מכתב, ובפרט בלשון-הקודש. אבל טוב לחשוב עוד ועוד על אותו מכתב…
חנוּכה. חגיגה תהא במושבה. ובערב חזר בעל-הבית מן העיר והביא כרטיסים ומצוּירת עליהם המושבה שלהם… מושבה – וכל כך זעירה היא כאן, אך הכל נראה בה, ואפילו הסוּס ובעל-הבית שלו כאן ממש הם, הם בעמדם לפני הבית שלהם!…
חילק בעל-הבית לכל אחד כרטיס, וגם ליקוּתיאל נתן כרטיס אחד – “מעות חנוכה”, מלבד זוג סנדלים אדוּמים, ערביים ממש!
והנה כותבים הקטנים כל אחד מכתב על המקום החלק שבכרטיס, זה – לסבא, זה – לדוד וזה – לדודה; אפשר יכתוב גם הוא הפעם? – מכתב קצר כזה הרי גם הוא יוּכל לכתוב.
ומחכה הוא יקוּתיאל בקוצר רוח, שיגמרו הקטנים וילכו לישון – ויקח הוא את הדיו והעט. הפעם הזאת, כתוב יכתוב!
וכך היה. אך שכבו הקטנים – ולקח לו יקוּתיאל את כלי הכתיבה והלך אל האוּרוה; – שם יכתוב ולא יראוּהוּ… הקטנים, אפשר ישׂחקו שהוא כותב “ז’רגוֹנית”… מוּטב שלא ידעו אלו שכתב…
נכנס והדליק לו שם את הפּנס והניח שני ארגזים של גז זה על גבי זה ועל ארגז אחד ישב לפניהם; טבל את העט, כפף והתחיל כותב, באותיות קטנות עד כמה שאפשר ובנוסח שלימדוֹ עוד השו"ב בימי ילדוּתו:
“לכבוד הנגיד המפוּרסם מוהר”ר יחיאל נ“י”.
עכשיו מה יכתוב? הוא נזכר מה שנהוג לכתוב כאן, וכתב:
“אני ב”ה בקו הבריאה".
ואחר-כך מה?… חושב יקוּתיאל, ולבסוף הוא מוסיף וכותב ברעדה עצורה: “במושבה זוֹ אני עובד –”
כתב, והרגיש, שכאן הוא המקום, שצריך היה לכתוב מה-שהוא מן אותם הדברים הטובים, שהוא מבקש לומר ואינו מוצא איך לאמרם…
הוא מניח את העט מתוך מחשבה, יושב דומם כדי לחשוב בדבר…
רוח בחוץ וגשם זורק על הגג, והוא גם לא הרגיש כלל בדבר בשעת המלאכה…
הסוּס טוחן עוד שׂעוֹרים בשיניו, מפסיק ומתריז בשפתיו מתוך שׂביעה, ומַפנה עין של תמיה כלפי הפנס ויקוּתיאל… וקול המון לגשם, ורוח עזה מריעה, וריח מים מתמזג עם ריח השחת – וקם יקוּתיאל ומתמודד מתוך פיהוּק…
צריך עוד לחשוב בדבר, מה לכתוב כאן – ומחר חרישה בשדה – – – והוא מתנפל לתוך ערימת השחת להתמודד בה ולחשוב קצת, – מה יכתוב עוד? – וכך גם נרדם שם לכל הלילה בריח השחת ובהמון הגשם והרוח…
שבט – “והמכתב” עדיין הוא תחוב אחורי סמיכת הגג של האורוה… ולא ששכח בו יקוּתיאל, אלא – לא טוב לאדם שלא נתרגל בכתיבה…
אבל כמה טוב הוא הבוקר. העבודה בבוקר כזה היא “ממש מחיה נפשות” (וכאן אומרים: “נְפַשָט!”…) – ועומד יקוּתיאל וחותר בקלשון הברזל בגל הזבל, תופש ומעמיס על העגלה קלשון אחר קלשון. הזבל – חוטי הקש שבו דשנים הם ומנצנצים כלפי החמה כזהב, והבלו כמה דשן הוא לאחרי הגשם.
מטיל יקוּתיאל את המעיל מעל גבו – הוא מזיע… וכמו לאחר היסח הדעת מתגלה פתאום לפניו הבוקר, שהציף אורו על כל היקום בכל מראותיו, ובכל גוָניו…
“שבט, שבט”, דובבות שפתי יקותיאל בהנעת ראש…
השקדים שבחצר נתכסו ציציהם הלבנים והקלים כשלג… לטאות בטפּוּסן המהיר על הגדר כנגד החמה, ודמומיות בזוהר ארגמן מניעות ראש מאצל הגדר… ורחבי השדה שמעבר לגדר – כולם ירקרק ופרחי פרחים, ורעידת נחת שוטפת כגל מקצה לקצה. ודומה שתכלת השמים מעָל גם היא רופסת מעונג ומרוך…
והנה חסידות עפות – ראה כמה הן על הגבעה! – ודאי כחמש עשרה מטַילות להן שם… לא! – ודאי כחמשים… ולא! – הנה עוד ועוד! מאה, ואפשר גם מאתים ויותר מכּן – כמה נקבצו אלו ובאו לכאן – ואימתי יבואו אצילו העופות הללו לשם ויקשקשו במקוריהם בכל הכפרים, שם על גגי הסוף?…
ונזכר יקוּתיאל בחודש שבט של שם… חודש שבט זה בתוך הסחבות של אשתקד – ומיד ברק לו רעיון לכתוב.
עכשיו יודע הוא מה לכתוב לו לרב יחיאל.
הוא משליך את הקלשון מתוך ידו על הזבל – ונחפז אל האורוה, ונחפז משם לתוך הבית – אין איש בחדר, וכמה חביב הוא חדר זה ושאר החדרים על כליהם המוּזהבים עתה באור הבוקר… נחפּז הוא אל שולחן הכתיבה, יושב על כסאו של בעל-הבית, תחת תמונתו של הברון רוטשילד, טובל העט ונזהר לנערו יפה, מאַמן בו ידו בתנופה לתוך האויר ומחליט – וכותב עברית: “פה חם לי”.
וחותם שמו: “יקוּתיאל פראָסט”.
והוא מתיצב ואוחז את הכרטיס לנגד עיניו כאינו מאמין אם הוא כתב כך, – ופותח וקורא מתוכו בקול, מלה מלה בלבדה:
“במושבה זוֹ אני עובד. פּה, חם, לי!”
"חם לי " – הוא מביט בחדר על סביבו, ונראה לו בשעה זו, שבזה הכל אמוּר!
א
אנוס על-פי חַסיה אשתו החדשה, שהיתה בוכה במסתרים ובחשאי כשהגיעה שעתה לילך מעירה ומבית-אביה, ומוטעה על-ידי חמיו, שהבטיח ר' רוּ"כ 1נדן במזומנים וחזר בו ואמר, שאינו יכול לסלק אלא בשוֶה כסף, בחצי דירה מדירתו, – יצא טיבֶל (טוביה) מעירו, מרַשקוֹב, להשתקע בעירה של זוגתו הצעירה, בדַבֶּשְתּא – “עיירה של פרנסה” העומדת בטבּורה של הקוֹדרא 2בּבֶּסֶרַבִּיה הברוכה.
אמר טיבל: ‘יאמרו הכרוך אחרי אשתו כרוך אחרי משפחתה’ או ‘חן אשה על בית-אביה’ – יאמרו! ועוד אמר: בין הוא, שאלמן חֲשׂוּך-בנים, המצפּה להבָּנות מאשתו החדשה, יהא הוא כפוּף לה ועושה רצונה, ומכל-שכן בילדה בת ט"ז כחסיה שלו, הטעונה רחמנות.
ובכוחה זה של “הרחמנות” הגדולה שבלבו, נתגבר טיבל וסילק את הבוּשה אל הצד, ולאחר שהיה כבר בעל-הבית לעצמו ברשקוֹב, נטל את מטלטליו בלילה אחד ויצא, ובבוקר לא עבות שבראש-חודש ניסן, בא לבית חמיו בדבשתא ונתישב בחצי דירה.
הדירה של שני חדרים היתה, שאחד מהם משַמש מטבח. עמדו הזקנים והעבירו מיטתם לקובה שמצד התנור, במטבח, ונתּן “חדר הכבוד” משכן לזוג הצעיר. וטיבל נוח לו ומרוּוָח לו בחצי ביתו, ולכאורה, לא איכפת לו שמא נראה הו בעיני הבריות כאברך הסמוך על שולחן חמיו, הכל כדאי לו, ובלבד שחסיה לא תהא עוד עצוּבה ובוכה במסתרים.
מסתכל טיבל בטַלְיָתא לבנה זו, שבשבילו גילחה את מקלעותיה הזהובות וכרכה ראשה במטלית, המהודקה לה על פדחתה החלקלקה – ונעוריו מתחדשים עליו, בן שבע ועשרים זה נראה אז בעיני עצמו כאברך בן שבע-עשרה. רואה הוא את עיניה, החבויות בצלן של עפעפים שחוּמים, ושהיא משפילה אותן בפניו מתוך בוּשה וסרוּב של ילדוּת – ודומה עליו, שנעשה אב: מן השמים ריחמו עליו, שלא ילך עוד ערירי, ונתנו לו בת, “יונה שתקנית” זו, ו“בריה נפלאה” ומהירה, שהכל נעשה אצלה כמו מאליו ובבל ירָאה. זו, אמנם עדין מצדדת פניה הימנו ואינה מספרת עמו, – אבל מה בכך? הוא – זקנו מגוּדל ומעוּבה, וזו – “ילדה” היא והריהי מתבישת…
תתבייש עד שתתרגל בדבר. “מרדכי ישראל הוא” – אומר טיבל ואינו דואג…
הוא – דאגה אחרת יש לו, וגם בלילה על מיטתו, ואפילו בשעה שהוא מישן בחשאי את בת תענוגיו, את חסיה, נוקפו פתאום לבו, והריהו מתאנח על כך: סוף סוף באיזה עסק יאחז כאן?… המקום החדש מעמיד לפניו עסקים, שאין הוא יודע ומכיר בהם מה טיבם. שם, ברשקוב, אצל הדְנְיֶסְטֶר, היה עוסק מעולם עם אביו במטעי טבק; אבל כאן, בסביבות דבשתא, לא ניסה בשותפות עדיין שום בן-אדם בנטיעות אלו. משמע, לא זה המקום ולא זו הקרקע הראויה לטבק, – ומה יבחר כאן למשלח ידו?
אומרים: “פרנסה ביתית” – זו, אף-על-פי שאינה עסק לגבר הרגיל בעבודה ממש אך, בכל אופן, הריהי “תריס בפני הדלות”; והחנות המחוברת לבית, הרי גם זו חציה שלו היא. אבל מה יעשה הוא, והזקנים מחזיקים בחנות זו “פרנסה-ביתית” שלהם?
נועצו על הדבר ומצאו עצה: שני תריסין נפתחים בחנות, משני עברי הפתח, – עכשיו יצמצמו הזקנים מקום סחורתם נגד אחד מהם, והצעירים, במחצית חנותם לצד תריסם שלהם, יכניסו סחורה שלהם; הזקנים מחזיקים מיני מכולת, ויהיו הצעירים מחזיקים מיני אריגין, – ונמצא, בן-כפר בא לחנות והריהו מוצא שם כל צרכי-ביתו במקום אחד, לוקח מזה ופונה ולוקח ממילא גם מזה – ואין אחד גורם לשני אלא “פדיון” בלבד!
עצה זו, הדוד ר' בֵּירוּשֶל בחכמתו מצא, וישרה בעיני כוּלם. ומיד הניח טיבל במחצית חנותו כשבעים רוּ"כ. הלך והביא שיוּרי אריגין של בד, “טִיסְטוֹמֶלִין” 3ואניצי כותנה, מסר את הסחורה לחסיה ואמר, עכשיו, משתתעסק “קטנה” זוֹ בפרנסה, גם דעתה תזוח עליה ולא תהא עוד ביישנית…
והוא גופו, לאחר שסידר את החנות ועשה את “התריס בפני הדלוּת” – נעשתה גם דעתו הוא זחוּחה עליו, ולא פקפק עוד “לנסות את המזל” והלך וקנה לעצמו סוּסה טלוּאה ועגלה רעוּעה ויצא “לעשות מסחר” בכפרים הסמוכים. ומעכשיו אם יתן הקב"ה ברכה והצלחה ובן של קיימא עוד בשנה זו, לשמח לב חסיה וישמח לבו – הו, כמה ישמח גם הוא!
*
והנה סובב טיבל וּמחזר על הכפרים, קונה קימעה קימעה מכל הבא בידו וצובר בעגלתו: גיזי-צמר ואניצי-פשתן, חריצי-חלב ושק של קטנית, מִקשה של חזירים ועור של בהמה דקה, וגם של גסה, – מנַסה הוא את המסחרים, לראות איזה מהם יצלח לו. וסוף סוף מצא, כי בקודרָא לא סגי לו לתגר בלי יי"ג (יין-גפן).
שנה שלמה היה טיבל מסתכל ונותן דעתו על עסק זה ומשתדל לקנות “מבינוּת” בדבר. – הוא מסתכל, וכל ימות השנה כאילו מתכַּונים לו לטוֹביה לפתותו ליין…
הקודרא – כמעט כל ישראל יש להם כאן עסק ביי"ג. יוצא אתה בעיר – שיחתן של בריות מה היא? על הגפן ועל פרי הגפן. תור האביב עודהו בארץ, עדיין לא נסעו ליריד של בַּלטָא עם עורות הטלאים, – וקול החַבְתָּנים במלאכתם הרי זה הולך ומתופף מן החצרות, כמזרז את הקהל על הבציר.
יוצא טיבל לדרך בעוד הקיץ גדול, – והטוֹמְנא (עונת הבציר) זו יוצאת כבר עם כליה אל הרי הכרמים: קרונו ארוכים טעוני חביות, חדשות גם ישנות, נוסעים, עוברים בתימרות אבק ומרעישים. הקרון – עשר חביות מגובבות עליו ומרותפות זו על גבי זוֹ, כולן פיטָסים גדולים וכרסתנים, ששים הין החבית, ועושות הן את הקרון כבנין נפוח ומשונה בגדלו, שהשוָרים בפניו כעגלים נדמו. קרון הולך וקרון בא, נודד עובר בשאונו על שדות קצר וגורן ומעורר הרהורים. מתעלם במשעול גנים מצִלים, וקול רעמו לרגעים שם בין הרים יֵצא, מהלך ומעורר את הרי-הגפן, שנרדמו בחַמה ובצרצור חגָבים מתוך המְתָּנה לבציר…
מבשילים גנים פירותיהם בזה אחר זה, והנה גם אשכלות בכּורים מן הכרמים נראו בארץ – ובא הבציר ויחן בכפרים ואת כל סביבותיהם הצהיל!
מן הגבעות, מבין שורות גפניהן, זמיר בוצרים ובוצרות יענה; ויהודים “דורכים” גלויי שוֹק נחפזים מכרם אל כרם, – ועסיס הרים יורד במסילה, בעגלות כבדות-משא הדוחקות בשוָרים. זו באה בגניחה, ממשא חבית נפוחה הרבוצה בתוכה ומקיאה מחור המגוּפה תירוש תוסס ונותן ריח; זו מטלטלת עביטים גדולים מלאי ענבים כתושים, שמתקם לדבורים יקרא; וזו, רפודת המחצלאות, באה אל החצר ומביאה חיק מלא וגדוש של אשכלות “ענבה שחורה” שהכחילוּה הטללים. דורכים גם בחצרות, בצל שיטות מכהות, שלפני הבתים הלבנום, ובצל תפוחה וחַבּוּשה ותחת נופה של אגוֹזה מרוּוָחה, שבגנים לאחורי הבתים, – ומתקו של עסיס והבלו של תירוש מפעפעים בחללו של הכפר.
הכל נראים כמבוסמים, וטיבל – ראשו סובב הולך… סוחרים ייג"נים סובבים הולכים ועושים עסקים עם יהודי פולין הנגררים אחריהם עם סרסוריהם הנושאים אמת-המידה – והוא, טיבל, כמה עלוב הוא לעצמו במסחרו… עני ועלוב הוא גם בעיני הגויים, בבואו לדרוש אחרי שיירי צמר ופשתים. תור היין, חביות התירוש יקחו כל לב – וזה עני, ג’יפּוני 4טיבל, תרמיל של קמחא דפּפּוּשוֹי 5ראה – והריהו עומד על המקח!…
אף החורף כולו משקה. צפּדה הקרה את הרפש, אשר סגר על דבשתא ויבדילה מן העולם, באו ימי הקרח העז אחרי ימי השלג הרב – ונפתחה “דרך של מגרָרה” לפני היהודים הפולנים! מדינת פולין – את החשובים שבסוחרי היי"ג היא שולחת כאת לדבשתא. יהודי ברדיטשוב ויהודי קאמיניץ וז’יטוֹמיר באו, והנה הם נראים בפרוות של שבת, בפאות דקות ומסולסלות ובכובעי סמיט, כנוסח פולין. יוצאים הם מן האכסניה, ופניהם מדושני עונג מסעודה שמנה על יין ואגוזים, כנוסח בסרביה, – ודבשתא מעין שמחת חול-המועד ומעין פרוס חתונה עשירה בתוכה… שמחה על הקרה – הוימוֹרוֹזיק 6נעשה יפה. חביות היין העומדות בחוץ, חצין נעשה קשקשי קרח; ואומרות הבריות: “ארבעים אחוז קנה כבר הבורא, ברוך הוא!”
הולכים אל הקרפף המשותף שמחוץ לעיר, לראות שם בהקזת יין-הקרח ולטעום משיוריו של הקב“ה. הקרפף – כאלפַים חביות ודַנָאות בו, רובצות לכנופיותיהן שרות שורות ומתכסות בכסתות שלג עבות. וייג”נים ומקיזיהם וחבתנים ונעריהם מזדרזים ביום הקרח הצח ומתעסקים, כשהקוּטשמאוֹת 7 משורבבות להם על אזניהם. חמה של סַנורים על ערבת השלג וגבעותיה סביב וכאבקת-זכוכית משחקת באויר עם רוח קל וחד, המתלהלה וצורב בראש החוטם ומעלה כפור על כל שפם, – וכל העומד על היין, גומע ומתחמם. כל גוף ממולח ומזורז בקור. וכל דעה בדיחה ומבודחה ביין… יזל יין מפי ברז בקילוח של בדולח מוּפז, זולף אל כדי-עץ ודליים שהגלידו קרח, נישא ונשפך מפי דלי אל פי מַשפּך ונבלע מתוך נעימה וגיהוק לכרֵסם של פיטסים וחביונות – גדולים וקטנים יסבאו מן המזוקק!… נפתחת חבית שהוּרק יינה, וגבישי קרח מצטחצחים נגרפים ונשפכים הימנה לגל גדול, – זה היין שקנה “הסוחר הגדול”, העליון, ברוך הוא, והפקירו לשלג! ועל השאר – בואו יהודי פולין ושלמו בכפלים!…
ופולנים סובבים על ייג"נים, הם וסרסוריהם טועמים לדוגמא מן הכוסות בעיון רב… ואצל מדורות-אש וגלי-קרח ותימרות-עשן דק ותכול, לקול חבתנים מתופפים וצעקות נַטָלים עומסי חביות על קרונות – קניות של מאות ושל אלפי רובל נעשים, מתוך לגימה של וימוֹרוֹזיק עם נקניקאות מפוטמות ופסטרוֹמה 8מפולפלת.
… ובחל טיבל בסוּסתו הטלוּאה ובעגלתו הרעועה ונעשה ייג"ן אף הוא.
ייג"ן כיצד?
קימעא קימעא התחיל אף הוא “מחַלק מעות לערלים” – קונה יין של ענבי הבציר שלעתיד ומשלם למפרע. קונה – ואת הקניות הריהו כותב לו על קורת ביתו, כל “ערל” מפורש בשמו ובשם כפרו ובסך המעות ובסכוּם היני היין, אם לבן ואם אדום – הכל כאשר לכל נכתב על קורה שופעת זו, עד שנתמלאה ולא הספיקה עוד לקניות. תפר לו טיבל פנקס של נייר חזק ומעובה והעתיק לתוכו פרשת הקניות כולן, ומשהוסיף עליהן עוד – כלו לו מעוֹתיו והתחיל מטפל בחביות.
חביות ישנות קנה בזול והעמיד חבתּן בתוך חצרו, והתקינן ורִתּפן שם בתוך הדיר הרחב, – ומעכשיו ממתין טיבל ל“טוֹמנא”.
ולאחר טרדת הבציר המרובה, לאחר נדידה וריצה בהרים והולכה והבאה מעשרים כרם מפוזרים ומרוחקים זה מזה – עמדו לו לטיבל לצד הרחוב שלפני ביתו, שתי שורות של ארבע עשרה חביות תירוש תוסס – והריהו רואה את עצמו ייג"ן, בשעה טובה של אסיף מוזהב ויפה-ימים.
תסס היין וזעף, עד שנח ונצטלל – והתחילה דעתו של טיבל תוססת עליו.
טועם הוא את יינותיו ובוחנם כל היום בפה, בעין ובחוטם ודומה, שאין יינו חסר כלום… טעם לו ומראה לו וגם ריח לו…
“ממש יין” – אומר טיבל.
וכל יותר שהוא טועם הוא מבחין יותר, ממש כ“מבין” מלידה, והיין עולה ומתעלה בטיבו: “יין כמו שנאמר”, “יין מן המובחר”, ויש שמתפעל טיבל ואומר: “גם מובחר מן המובחר!”…
ובאים סרסורים וטועמים – ומצמצמים חוטם… שתי חביות הם מוצאים שריחן עפוּש, על האדום הם אומרים: “מראה בּוֹרשט” 9ועל השאר הם עונים ואומרים: “בעד ‘מי-כבָשים’ של גויים סתם, מקח של ‘יין פריצים’ אתה מבקש?” –
דומה טוביה, שכולם נדברו להונותו, מכיון שטירון הוא בדבר – והריהו תוסס זועף ורוחו נעכרה…
ובינתים, גם הימים נעכרו והתחילו דולפים, עד שסגר הרפש על דבשתא, ונעלמו הפולנים – וטוביה על יינו הוא עומד, ואין נחת…
ה“פרנסה הביתית”, אף היא אך טעות היתה מתחילת יצירתה. חנויות של אריגין יותר חשובות סמוכות לחנותה של חסיה. וחסיה מה היא כי תבין בסחורה זו ובחפץ קוניה, ומי היא שתעמוד בשיורי מטליות אלו כנגד שליטי האמה?… בימים נאים הפרנסה לקויה, ובימי סגריר ורפש – לא כל-שכן… וטיבל על יינו מצפה וחסיה על חנותה תדום; היא – הדבּוּר אין בה, והוא – במה ישיחנה? אך “את ראשה כיסה”, נטל הימנה ששון נעוריה וכלום לא נתן לה; אף ילד אין לה שישעשענה, והפרנסה – דאבון-לב ובושת-פנים ואימת-דלות…
מחכים לשלג – והריהו יורד ומתמסמס בטחב וערפל שלמעלה ובבוץ שלמטה. מצפים לימי הקרח – ואפילו כפור כל שהוא אינו נראה. אומרים: “ר' שבתילי מרשקוב צריך לבוא” – וגם הוא אינו.
הרפש מעכב, ו“הוא” – אימתי יבוא?
ב
ור' שבתילי צדיקה של בסרביה הוא. לכאורה, אין צדיק זה במנהגו אלא כיהודי כשר סתם, אבל, אפילו הפולנים, שצדיקי מקומם “בעלי-דעה” הם ברקיע – גם הם מודים שמפתח הפרנסה לידו של ר' שבתילי נמסר; שכן, אינה דומה הפרנסה שבשאר מקומות לפרנסה שבבסרביה. ולא עוד, אלא שהכל רואים בחוש, כי מכיון שבא הצדיק לעיר – מיד שפע של פרנסה בא עמו. נוסעים ובאים לעיר זו כמו ליריד השנה – והפדיון מתרבה, סוחר בסוחר נפגש – ומסחרים נעשים בשמחה ובחדוָה.
והנה, מחכה היא דבשתא ומצפה בכליון עינים לביאתו של אותו צדיק, וטיבל – יותר מכולם.
מחכים, וכבר בא הרפש עד נפש ואין לדבר סוף…
סוף סוף זכו. הוּגלד הרפש ונתקשה, ובחמישי בשבת לסדר “ויחי” חיתה כל נפש, בראותם יחד את חשובי דבשתא יוצאים בעגלות, המרקדות על טרישי-הדרך ורצות אל הקריטשמאַ 10שבפרשת הדרכים, להקביל את פני ר' שבתילי בבואו.
וטיבל בעגלתו אף הוא נסרח אחרי טובי העיר. – הוא, הרי רשקובי הוא, בן עירו של הצדיק, ומעיד הוא, שכמה פעמים ראה בעיניו היאך ר' שבתילי יוצא בבוקר לחצרו ומאכיל שם את העופות מידו ממש כבעל-בית פשוט. – דומה טיבל ש“פני-העיר” מביטים בו בלגלוג, אך הוא דופק סוסו ונוסע. לבו מתנבא ואומר לו: אל תחמיץ את השעה!…
וטוב עשה שנסע. שם, בקריטשמא, הכל ראו – יהודי מרשקוב מה הוא.
כפוף ראש ומסתיר פנים בישניות שלח טיבל את ידו מאחורי גבם של אחרים ונתן שלום לרבי, – ומיד הרגיש בו הצדיק ואעפ"י שמיוגע היה מן הדרך, האיר לו פנים בחנינה ואמר: “טוביה בני, מה לקוּטשמא שלך שנתמרטטה?”
חִיֵך טיבל והחליק בכף-ידו על גבי הקוטשמא שלו שנשתּחמה ונתמעכה בשערותיה, התחיל מגמגם ואומר: “העסקים, רבי… היין רבי, עומד… ורפש, רבי”…
“כך”… אמר הצדיק בניעת ראש: “גם אביך ספּר לי עליך; אבל, אל תתבייש, רַשקובי, גם בקוטשמא זו!”
ומיד הרגיש טיבל שגם אחרים מרגישים, שסימן טוב היא לו שיחה זו – ונתבייש בחשיבותו… חמימות התחילה מפעפעת בכל גופו ומבלי להמתין לתפילת מנחה, יצא, שינס מתניו ודפק את סוסו והקדים וחזר אל העיר במרוצה.
ומשנכנס הצדיק לעיר, וקהל חסידיו נוסעים אחריו בזמירוֹת – יצא טיבל לקראתו בכת של כלי-הזמר שהזמין: אברהם ובניו בכינור ובחצוצרה ומצלתים מנגנים, וקוּקוּליאַן הצועני מריע ושוֹרק עליהם בחלילו המפורסם – ושמחה וששון בדבשתא כולה כמשוש מחותנים על חתן וכלה, ויותר מכולם טיבל שמח! מרקד טיבל ברחוב, מדלג על הטרישין, מוחא כפות וגועה בשיר שנתחבר אצלו בה בשעה:
"הָרַבִּי בָא! הָרַבִּי בָא!
שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם! שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם!"
“מי הוא זה?” – שואלים מקורבים חשובים ותמהים זה לזה.
“חתנו של אייזיק חוה’ס” – משיב אחד שלא ברצון על שמחה “עם-ארצית” שעושה זה.
“טיבל הרשקוֹבי הוא” – אמר הצדיק בשׂחקה ובהטעמה על “רשקובי”.
נראה היה, שהוא, דוקא בדיחה דעתו בבן-עירו זה…
*
“טיבל הרשקובי”, “טיבל הרשקובי” נתפרסם שמו של טוביה בדבשתא!
ומשהגיעה שעתו של אדם – הריהו נעשה חכם גם בעיני אשתו… ואם פקפקה חסיה על בעלה זה, שהיה עדיין מוזר ללבה, – הנה באה שעת פקידתם לפני הצדיק, במוצאי שבת, וראתה חסיה, כי אמנם חכם טוביה ממנה! וברגע אחד נסתלקה המחיצה, והוא “נכנס לה בלבה”…
הרבה היו טוביה וחסיה מספרים אחר-כך, האיך עלה להם שיהיו נדחקים ונכנסים לעמוד לפני הרבי בו בערב הראשון שהתחיל “מפקד”, ומיד לאחר העשרה הראשונים, וכיצד עלתה להם שעת פקידתם זו שהכריעה בחייהם. מבקשים היו לספּר מעשה-נסים – ולא מצאו; שכן פקידתם היתה כאורח כל הפקידות של הצדיק הבסרבי: פשוטה, תמימה, קצרה ו“כרחם אב”.
כיצד? טיבל הגיש את הפתקא. סילק הצדיק את משקפיו עד לכפּה הלבנה שבמרום מצחו, נסתכל בה, בפתקא, בעיניו ממש, תמה לעצמו ואמר: “בן-אדם מניח משלח-ידו ומבקש לו עסקים חדשים”…
התחיל טיבל מצטדק בלב חרד ואמר: “ומה אעשה, רבי? ואין כאן המרום לנטיעת טוּטוּן”… 11
“אין כאן המקום, לאו דוקא” – השיב הצדיק: “ואדרבא, כדאי לעשות דוגמא, בעזר השם”.
“והיין, רבי?”
“בטחוני בהשם יתברך שיזמין לך קונים… קונים מרשקוב יבוא, אם ירצה השם; ואתה, אל תהא קשה לפדות. מכור, ותעשה דוגמא לשנה הבע”ל, בטוּטוּן, אי“ה. ואפילו רק במחצית פלטשי 12. מתוּן מתוּן – והקב”ה ישלח הצלחה".
הצהיבו פני טוביה ופתח בתחינה, גמגם ואמר: “הואיל וכך… אפשר, סבורני… שיואיל הרבי… רצוני לומר, שיהא רצון מלפניו… כלומר, מבקש אני! – שיעשה הרבי עמי בשוּתפוּת לעסק זה… רצוני לומר, בטוּטוּן, רבי!”
ומתוך בלבול הדעת הציץ טיבל בזוגתו כשואל עזרה – והרי זוֹ פניה מבהיקות ועיניה מביטות בו בזיו של חדות-הנפש; הבטה שלא פגע כמותה בעיני חסיה שלו מעת דעתו אותה… ובהרף-עין זה החליט טיבל ונתגבר עוד ואמר: “אתכם בשוּתפוּת, רבי, נעשה!”
נשתעשעה שחקה קלה תוך שפמו הלבן של הצדיק ואמר: “בעסק קטן כזה?”…
“הריני מוּכן ומזוּמן לנטוע גם פאלטשי שלמה, רבי, ובלבד שתעמוד לנו זכותו!”
“ברצון שניכם” – אמר הצדיק כשפתח חלט המשי שלו והביא ראשי אצבעות בכיסה של החזיה: “הריני שותף לך, ותעמוד לנו זכות אבותי. תשע הידות לך, טוביה, והעשירית לי, בריוח שיתן השי”ת בטוּטוּן שתטע, אי“ה, בשנה זו, בשעה טובה ומוצלחת”! –
“אמן! כן יהי רצון בזכותך, רבנו!” – ענה אחריו טיבל ולחשה אחריו חסיה גם היא בדחילו ורחימו.
הושיט הצדיק לטיבל את חלקוֹ שלו לשותפות – “זהוב” אחד כסף – והעסק הוחלט…
“יהודים ממתינים!” – אמר הגבאי ומשך את טיבל בכנפו; ואלמלא הציצה חסיה בבעלה (הצצה של עין-ענוָה רומזת ומתביישת) – היה טיבל יוצא מתוך דיצה ושוכח לבקש בקשה שניה שלו, הגדולה אצלו גם מן הראשונה, – בנים…
“ובנים, רבי?… בן זכר!” – גמגם טיבל בחרדת בהלה.
חייך הצדיק ונסתכל בחסיה, שהשפילה עיניה ונתאדמה, ואמר להם בזה הלשון: “בני, שלשה שותפים אתם בכך. אתה וזוגתך, ברוך השם, הרי עדיין צעירים אתם, והקב”ה – הרי נאמן גם הוא על חלקו… לך לשלום, רשקובי! ויהא נא שלום אמת ביניכם, בני, ויתן לכם השי“ת זרעא של קיימא”. – –
והרי הם בחוץ, בליל-כפוֹר המרמז בטחון ממרום בכל כוכביו הצוהלים משמחה…
רוצה טיבל לומר מה לחסיה, וגל תענוגים סוכר גרונו, – דבקה בו חסיה הפעם מרצון עצמה…
הוא נראה לה כל כך חכם באותה שעה (כלום היתה היא מבינה לדבּר כך עם הרבי?), – עכשיו הרגישה, כי כוח גבר אתה, והוא יסעדנה…
“לאט לך, חסיה-נא, על הטרישין!” – אומר טיבל ואחז זרועה ברחמים להוליך את זוגתו בדרך.
מוליכה – ונפשה נקשרה מאז בנפשו…
ג
וברכות הצדיק ונבואתו נתקיימו בזו אחר זוֹ.
היין – מכרוֹ טיבל לסוחרים מרשקוב ויצא כמעט בלי הפסד; הטוּטוּן שנטע – עלה יפה ונעשה יפה, וחסיה – חובקת בן וברילי שמו.
ולתקופת השנה נסע טיבל לרשקוב ובא ועמד לפני הרבי בקוטשמא חדשה – ומסר לו, לשותפו זה, את חלק הריוח המגיע לו כמדובר. שלשים וששה רובל נתן לו (ב' פעמים ח"י!) בצירוף חמש-עשרה קופיקות נחושת, שהן “זהוב” אחד, כנגד ה“קרן” שהניח הצדיק בּעסק, – מטבע של כסף זוֹ, שתפרה לו חסיה לטיבל בתוך כיסו להצלחה.
ומעשה טיבל זה עשה רושם בדבשתא. אמרו: טיבל הרשקובי – בגללו ברך ר' שבתילי את אדמת הסביבה, שתהא טובה גם לטבק.
ובא המופת לזה, שגם בשנה השניה נטע טיבל, והטבק שוב נעשה יפה.
טוביה – עסקים יותר נאים ודרושים הוא רואה כאן, אך הוא, כנראה, במזל של טוּטוּן נולד ובו יחיה. בתוך הקוֹדרא הברוכה הוא יושב, אך וֶסתו וסדרי שנתו עליו כימי קדם, כמו שהיו נהוגים אצלו על גדות הדניסטר – טוּטוּן מראשית השנה עד אחרית השנה.
הטבק – צמח זה גר הוא בארץ הזאת, עלול להלָקות ודורש זהירות. טפּוּל מרוּבה יש גם בכל קנה וקנה בשעת גידוּלו, ובכל עלה ועלה לחוד מלאחר לקיטה עד מכירה. זה נמכר – והנה תור החדש בא. נמצא אדם עסוק בו כל ימות השנה.
עוד החורף משליג שעה ומגשים שעה, מעלה ערפל – והיה לכפור לילה, ובוקר – ישלח רוחו וימִסוֹ; עוד לא שלח האביב כל בשורה בחוצות. – וטוביה זה נטפל בזרע, מזלפו ומטננו במים ומצניעו כהלכה. מתעסק גם בתוך האסם, שעשאו מן הדיר שבחצרו, – מזגג חלונות, כיסוּי לערוגות המשתּלה, ומתקין כלים לימות החמה.
הציצה חמה של אביב העולה וממוגגת את שיורי השלג שבהרים ומרַככת את האדמה הנקשה, ויהי אור ובוץ, חמימות רטובה ושמים חדשים, – והנה זה יצא טיבל להתעסק בתוך חצרו. מטפל הוא שם בערוגות משתלתו. עתים הוא מסתכל למרום, שואל בעבים הלבנות, אם יצא החורף ולא יארוב עוד לזרעו?…
“חסיה! חסיה! – הזוג שלנו בא!”
ויוצאת חסיה, כשהיא מנשאה את ברילי על ידיה, משׂחיקה פנים ומצמצמת עינים מזהרי חמה, ומורה היא לו, לבנה, על גג הסוּף של האדם, לקן שבראשו, ששם שני עופות נאים, “צפרי ארץ-ישראל” עמדו. שתי חסידות צחות, ושחור להן על גבי לבן, זקופות רגל ומאריכות-מַקוֹר דומם על סביבן יביטו… והנה קרקוש להן, שתיהן הפשילו על גבן ראש ומקור, וקול שאינו פוסק דופק ומשמח, מבשר ואומר לטיבל: עתה יעלה זרעך, טוביה, יצמח ולא יירא קרח!
חלפו ימי “המלוכה” של פסח. החסידות שם על גג האסם עוסקות עדיין בתיקוני קנן, וטיבל – שעת נדידה הגיעה לו ועזיבת קִנו – זה ביתו…
זיווֹ של אביב ישׂמח לב, וטוביה שׂשׂ לעבודה, אך רוחו במסתרים תעגם. עטפו הערוגות שבחצרו שטיחים של ירק רך ומפוּנק. שתיליוֹת דקות ומסולסלות – רוח עָדין מתעלס בהן, והן, בעצם שמחתן ותענוגן, הרי הן נשלפות בידים, נעקרות חיים מתוך יצוּען הרך והרטוב, ומתעלפות ונובלות הן מוּבלוֹת להקבר בתלמין של שדה רחוקה, – וטוביה אף הוא נשלף ונטרד ממעונו עמהן. עזוב יעזוב את האם על גוזליה בתוך קנו, את חסיה ואת ברילי ואת סֶרילי על ידיה – והוא לפעלו בשדה יצא. אם יבוא פעם לפקוד נוהו, אז, בטרם ינוח – ישוב ויצא אל עמלו, להתענות בחרבוני קיץ כערער בערבה.
מחוץ לעיר, הרחק, מופלג מן העיר, יומם בהמון נכרי יעבוד, מאכלו – פת חרֵבה, ומשתֵהו – מים מלוחים שנפשרו בחמה, ולילה – בסוכת-נצרים בודדה בחושך, במדבר-שדה ילין; ומן הישוב אין עמו אלא הבחור השַתָּל והסוּס הכבוּל שעמהם.
והמלאכות תכופות, בזו אחר זו הן באות, וטרדותיהן מרובות לכל ימות הקיץ. לאחר שתילה והשקאה, עידור ונכּוּש באים פעם אחר פעם, ואחריהם – מליקת הציצים ושוב נכּוּש. הרבה ידים עסקניות דורשת כל מלאכה בשעתה, כל אחת בעוֹנתה היא צריכה להעשות בבל יאחר, – ונערות מן הכפרים נקבצות לכל עונה על ידי השתּל המוּמחה לאותו דבר, והעסק – “עסק של שִקצוֹת” בהמונו לכל הימים…
אל ה“שקצוֹת” גם “שקצים” נספחים ובאים לעבודה – ובא גם השטן בתוכם. תחילה, עבודה ורננה בשדה, – והנה “הוא” יוצא לשחק, מין במין הוא מגרה ומסכסך. בין קני הטבק וסתר טרָפיו – בחורים עם בחורות יתגוששו, יצחקו ויתעללו בגלוי ובסתר… וטיבל נרגז ורוטן: “עֵשָׂו – דאגות יש לו? בוּשה יש לו?” – שדה ההפקר, והשקצות שבקודרא חצופות ביותר…
ומשמגיעים ימי הלקיטה והחריזה – שבע עינים אינן מספיקות להשגחה ביום ובלילה. הטבק – יצר-הרע משיא עליו, וכולם למגדולם ועד קטנם מתאוים לגנוב. וטוביה, ניחר וקודר משמש ונקשה מעמל, צפד עורו ודומה הוא עליו כקלפּה זרה ובשעה שכל גופו אל ביתו הוא שואף – דעתו פזורה ומפוזרה.
העבודה בעצם תקפה היא, והוא משתמט לראש השנה ובא על העיר להתפלל עם ישראל, – והריהו שם בעיני עצמו כבריה גסה ומגושמה. כלוּם יודע הוא טעם של תפילה? תקיעת שופר – והוא, דעתו על מחרוזות הטבק “שבשדה ההפקר”, על עמלו שעזבוֹ לשמירתם של אחרים.
אך הנה זה אסף את עמלו לתוך רשותו שלו, אל האסם שבתוך חצרו, ודומה טוביה כאילו קרם עור חדש ורך על בשרו, – ובשרו עליו ירנן. הרי חסיה, שתחיה, והרי ברילי וסרילי שיחיו, והרי כף של תבשיל על שולחנו, ובמסבּת ביתו הוא יושב ככל אדם מישראל. ברילי מפטפט בחכמה לסרילי, וסרילי בשתי שיניה לברילי משחקת. נחת לו לטוביה, ונוח לו גם בהעבודה שהוא עובד בתוך האסם. נערים ונערות מעניי ישראל עובדים אתו שם, ושקצות ושקצים אינם עוד עליו.
דולפים ימי הסתיו, והוא – נעים לו שבתו באפלוליתו של האסם עם פועלים קטנים אלו העוסקים עמו בבירור העלים, סידורם ואגידתם למיניהם. יושבים הם בעבודה כבמשפחה של תרנגולים הנסתרים בסגריר ומחטטים ומנקרים כל אחד בזוית שלו – והטבק נעשה “סחורה”.
פרי עמלו לפניו, ערוך בכל ומסודר, וחסיה חובקת ידים על חיקה בהנאה, מסתכלת ומתגאה במעשי בעלה, עונה לעומתו ואומרת: “כך כך, בעלי, מרור הטוּטוּן אך מתוּקה הפרנסה!”
*
הסחורה נחבשת ונמכרת ברובה לקישינוֹב, מיעוטה – לטבקנים, חותכי הטבק שבדבשתא, ופסולתה – “פרנסה ביתית” לחסיה בחנותה.
מחרוזת ואגודות של טבק וּמַחוֹרקא 13סדורות ותלויות לה לחסיה בחצי חנוּתה, ומאלה היא מוכרת, לא במידה ולא במשקל אלא באוֹמד. צרור והוספה של “עוד” – בפרוטה, שני צרורות והוספה של “עוד” “ועוד” – באגורה; והפדיון – זהוּב או גם שני זהובים ליום, והוא כולו ריוח. וברוך השם, הפרוטה מצויה.
אולם חסיה – הרי אשה היא ונעשתה להוטה לפרנסה; עמדה והוסיפה למכירתה גם טבק חתוך שלא מדעת בעלה. ראה טוביה – ומיחה. אמר: “מה שחתכת – מכרי. אך להבא אל תביאי לי עוד ‘חמץ’ זה לתוך ביתי!”
שחקה חסיה, וטעמה עמה: כלום אין מיאונו זה של טיבל מיחזי כיראה וחסידות של שטות? סחורה זו שקורין לה “טוּטוּן גלוּי” כלום איסור חל עליה בדבשתא? אדרבא, כאן חבּה יתירה נודעת לו לגלוי גם מצד הממשלה, גם “שרי” דבשתא כולם, מן ראש הווֹלוֹסט ועד הסוֹטסקי 14, יודעים שהטבק הלז “חבור הפסים” – בעלי הפבריקאות מרעילים אותו בצביעת סמים, כדי שיהא מראהו נאוה. מראה אתה להם מ“חבוש הפסים” – ובהרחת חוטם מכירים הם בסוּרוֹ הרע. אומרים: “הפבריקנים הללו, תפּח רוחם, את הבריות הם מרמים, ואיזו תועלת יש לה, ל”ממשלה" שבכאן, מפבריקאותיהם שבקישינוֹב? ‘משלוח מנות’ הם שולחים בפוּרים שלכם לשר? לגימא הם נותנים למשמשו?"… לא כן הטבקנים שבדבשתא, – פעם ליטרא של טבק נאה, ופעם גם רובל במזומנים הם נותנים – וחיתה “הממשלה” עמהם, וכדאי לה שתהא מגינה על נתיניה אלו הנאמנים. יבוא בולש, מלאך רע מפקידות המכס, ומיד מלאך טוב מקדימו, שליח מיוחד מן הוולוסט יוצא, קירילא הסוטסקי, והריהו מחזר על פתחי הטבקנים (וגם על פתחי מוזגים) ומודיע בזו הלשון: “אַלא בּוּרי חמץ”! – כלומר, “על ביעור חמץ” הוא מזהיר. ומיד הכל מזדרזים ומפַנים ומעלימים כל איסור; ויבוא מי שיבוא, יבלוש ויבדוק בחורין ובסדקין – כל “חמץ” אף במשהו לא ירָאה ולא ימָצא… עד צאתו לעזאזל!
כך נוהגים בדבשתא; וחסיה – מה היא כי תירא יותר מכל הבריות?
אבל טיבל בדעתו הוא עומד. אָפס הטבק החתוך, וטיבל אומר: “יותר לא תתני לחתּוּך. אי-אפשי בכך!”
עמדה חסיה בטענה כלפי בעלה ואמרה: “והרי בוּשה היא בפני הבריות; טיבל, אבי הטבק שבדבשתא, – והעיקר חסר בחנותו! באים ושואלים: טבק חתוּך, ואני: אין לי – ולמה זה אנכי?”
אמר לה טיבל: “שמעיני, חסיה, הוִי אם לילדיך ולא טבקנית”.
אמרה לו חסיה: “שמעני, טיבל, הוֵה חכם ולא שוטה! איני רוצה להיות עומדת ומצפה רק לבן-כפר עובר ובטל המקטיר טוּטוּן תחוח”.
אמר לה: “ואני איני רוצה בשעה אחת של בהלה, שלא תבוא עליך ועל ביתי”.
אמרה לו: “ואני רוצה שתהא הפרוטה מצוּיה בתוך ביתי”.
ראה טיבל שחזקו עליו דברי חסיה, ומה יעשה? לריב עמה אין מדרכו, ואף ר' שבתילי מצַוה על שלום-בית – סגולה לבנים – ומה יהיה טוען עוד? תקע את עצמו ואמר בגזירה: “או אני, או הטבק בבית!”
ומיד יצא ושכב לו בתוך האסם, – והיום יום של חורף היה…
באה אחריו חמותו והתחילה משחרתו מוּסר: “כלום מדעתך יצאת? ראה, היכן שכב! כך גבר עושה?”
נמלך טיבל וראה שבאמת לא התנהג הפעם כגבר, ומיד נכנס והכריז בפני חסיה: “אני הגבר, ואַת האשה! וזקן אני ממך!”…
ולאחר קריאת הגבר זו פסקה חסיה מקעקע עוד על בעלה כתרנגולת. כי מה תעשה? לריב עמו אין מדרכה, ואף ר' שבתילי מצוה על שלום-בית – סגולה לפרנסה.
ובדעה מיושבת נסע טיבל לקישינוב, מכר את הטבק והביא עמו ריוח ארבע מאות רו“כ, ב”ה ולחסיה – שני נזמי זהב, ולבית – “חצי תריסר כסף”, כלומר, שלוש כפות ושלושה מזלגות כסף.
ד
טיבל הרשקובי היה המתחיל, ואחריו החרו החזיקו במטעי טבק גם אחרים מישראל, בדבשתא ובכפרים הסמוכים לה.
רוצה יהודי לעשות טבק – והריהו מביא לו שתּל, בחור זקוף מבני-הדניסטר, הבקיאים בדבר, חוכר לו שדהו של גוי – ועושה.
תאמר: שדות גויים הרי חכירתם אסוּרה ליהודים; אבל הני מילי – על-פי ה“זַקוֹן” (החוק); אך כל גוי הרי יודע שאין הזַקוֹנים הללו באים כדי לשנות, חלילה, סדרי בראשית, אלא כדי ליתן מַרדוּת בלבם של הג’ידאנים 15ובקשיש 16בידם של הפקידים. וישיבת-כפרים תוכיח; כלום איכפּת להם “לבני אדם” אם גם ג’ידאן בא ומתישב בתוכם? אדרבא, יאה יהודי לכפר כברזא סומקא לסוסיא חיורא. וה“זקוֹן” על זה למה? כדי שיבוא הפקיד ויטיל אימה על “גיטוּל 17 ג’ידאן” ויקבל מידו כמגיע לו – והכל על מקומו בשלום.
והיהודים, – להם הרי הדברים קל-וחומר: ומה מזיגה אין “העולם” חושש לאיסורה, ואם רוצה יהודי להיות כשר לכל הדעות, לעשות פרנסתו ב“פּאטינט”, בהיתר ולא באיסור – הריהו כותב את בית-המזיגה על שמו של הגוי החוטב עצים ושואב מים בתוך ביתו – ומזיגתו כשרה; חכירת קרקעות, שהיא נעשית גם “בלי עט טבול” – לא כל שכן! כמה פּוֹסיסוֹרים – חוכרי-שדות – יש בישראל, ומי מהם בא על כך בפלילים? אף בנוטעי טבק כך. בא ישראל אצל גוי, משלם שכר שתי פַלטשיוֹת על שדהו, והריהו עושה בהן כל ימות החמה כחפצו, נוטע ומגדל טבק לבריאות, עד שהוא מאספו לתוך רשותו ומביאהו על מקומו בשלום. בא פקיד מבקש עלילות – אומרין לו: “השדה של גוי פלוני הוא, והטבק טבקו הוא, ואני איני אלא משרת הבא בשכרו”…
כך נמצא העולם כמנהגו נוהג לכל עסקיו, ונמצאות גם כמה מעניות שבשדות מגדלות טבק בסביבות דבשתא, וכולן של ישראל הן. וברוך השם! צמח חדש צץ בארץ, וליהודים – עסק חדש.
אך בעוד שאחרים עושים שנה שנתים בטבק ופוסקים – שלאו כל אחד יכול לעמוד בטרחתו – הנה טיבל טבעו בכך. שנה בשנה הוא שותל, אם כי לא שנה בשנה הוא משׂתכר. סוף סוף ברכת הצדיק עומדת לו, והטבק שהוא עושה – שם לו בארץ.
ועמדה לו לטיבל ברכת הצדיק עד שעמדו עליו היוָנים “העמלקים המחוּיים” ברשעתם.
ואירע הדבר בשנת פטירתו של ר' שבתילי.
היוָנים הללו מי הם? שני האחים פּאפּוּנדוֹפּוּלוֹ וקיריאק בנם המשותף…
האחים, שניהם רוָקים זקנים, שניהם בעלי-גוּף ומַלוי-ברבית לבני-הכפרים ושניהם משותפים בממון ובבן האחד שגידלו עמהם לתרבות רעה מִשִפחה אחת, “קיריאק הממזר”, הקורא לשניהם אבּא – ושלשתם לא יבושו.
ומשראו “המחוּיים” – יהודים עושים בטבק, נתקנאו ויצאו אף הם ונטעו ביד רחבה. שתים-עשרה פלטשיות נטעו בבת אחת, ובנם קיריאק הוא המנצח על המלאכה. וסמוך הוא שדה שלהם אצל שדהו של טיבל, שנטע באותה השנה ארבע פלטשיות והשקיע בהן כל ממונו.
וקיריאק בחור אַלים הוא ומקוּשר יפה, נמוך משאר בחורים, אך ראשו נשא בעזות-מצח ובהגבהת חוטם נגד כולם, וגופו החסון עשוי כבן-כרך בלבושו. כובע גריבַּלדי דק מצוּדד ושקוּע לו בבלורית תלתלים נפוּחה, שפמו וגבותיו כזפת שחורה, ועיניו הקטנות – זפת בוערה, שהשטן מרקד בתוכה… חמדת-נשים וקנאת-גברים הוא קיריאק, רֵעַ ואח לסופרי הווֹלוֹסט ואל פקידיו יתוַדֵע. כל הבחורים בני הנכר לו יתכחשו, ויהודים – אָלָה ומשל ושנינה הוא בפי כולם ובפי בניהם יחד.
על סוס אמוֹץ, אשר לו הרתמה המקושטת בכפתורי נחושת וציצות עור, הוא בא רכוּב אל הכפר ובידו פרגוּלו, מעשה גבלוּת וכסף קוקזי, מגפיו הבּוּטפוּרטים נוצצים על שוקיו, ואבירו תחתיו כופף צואר, מַקשה זנב ומכה פרסה כסוּס-פריצים. יעמוד – וקול הפּרש, קול חד כקריאת התרנגול, יוצא ברחוב הנרדם בחום היום, קורא ומושך: “הוֹ לטוּטוּן!” – ונעור אליו לב כל פנויה וכל נשואה שבכפר… משיכה עושה הוא הממזר בבנות. ולמחרת, לפנות בוקר, גדולות וקטנות רצות מאליהן ובאות אל שדה קיריאק, דוקא.
יעלה השמש – ועלה טיבל על הגבעה שלפאת שדהו, ישא עיניו אל שדה “המחוּי”; והנה כמאתים בחורות עם תערובת של בחורים נפוצו שם בעבודה, קיריאק עליהם בפרגול יִרדֶה, ומכּוֹשים על סביביו ירקודו. וכאן, בשדהו שלו, שבת שבתון באין פועל…
שעת הצהרים – והנה קול הילולים וצוָחה עולה; מזמוטין עושה שם “הממזר”, משתה להם ושמחה על יי"ש ועל דגים מיובשים וגבינה מתליעה, וצוענים לפניהם מנגנים בכינור, בזמזום ובחליל הצוענים – כמפוח על גחלים כן יציתו דמים בנגינתם, ומחול דולק סובב הולך שם באחו, בחורים על בחורות יתהוללו ועם כלי-הזמר פרצים יחד יצהלו:
“קִירִיאַק יָצָא מִבֵּיתוֹ – קִירִיאַק רְחִימָא!”
ופתאום, צעקו הנערות ותפוצינה, – בורחות, ושקצים אחריהן ירדופו, יתפשו ויכבושו, יתגוששו ויתגוללו בעשב, בחורות תחת בחורים צווחות וצוחקות, ובעל השדה גופו בכבודו ובעצמו כשור-פּר בתוך עדרו יתנגח, שתים שלוש כאחת תחתיו יפיל, גל אחד מפרכס – ולעיני השמש ילושן ובתוכן יתבוסס…
“תּוּף, חזירים!” – יורק טיבל בחמתו וסר אל סוכתו, ומצהלות פראים וזמיר צוענים מקנתרין אחריו, ולא ינוח.
יֵצא – והנה שוב נפוצה שם העבודה לכל מרחבי השדה ברננה, מכושים נוצצים יתנופפו ובעפר יתופפו, וקיריאק על סוּסו עובר, מאיץ בקול ומרתיח בפרגול את המלאכה על כל סביבותיו… וטיבל – מה לו כי ישגשג הטבק בשדהו, אם כל עשב רע עמו יעלה לבלעהו. עם מי יצא אל הנכּוּש בעוד מועד?
הנה שלח את ולויל שתּלוֹ אל הכפר, להודיע כי מעלה הוא את שכר העבודה ולדבּר על לב אבות, כי ישלחו את בניהם אליו – פגעו בו, בולויל, קיריאק וחבריו ושלחוהו משם בריסוק אברים ובפנים נפוחות וצרוּרות דם… ולך והוֵה קובל על “ממזר” זה שהווֹלוֹסט כולו שלו הוא!
ועומד טיבל צופה כל היום לשדה קיריאק, ובלילה סובב הולך הוא על שדהו שלו ביראה. הנה הוצתו מדורות-אש וכעיני זאבים ינוצצו משדה “המחוי” – שם שקצים ושקצות נשארו ללינת לילה; ואלה הלא גם יבואו בשליחותו של קיריאק להתעלל בשדה היהודי, להשחית את גידוּליו…
שחוק וקלסה עשהו קיריאק, אותו ואת שדהו, ומלאכתו אינה נעשית בזמנה. מעולם לא הרגיש עוד טיבל שנאה מרה כזו כמו לשכן רע זה, שנאת החלש לתקיף הקשה ממנו ורומסו כלאחר רגל…
*
והנה הֵנץ הטבק. פני השדה אודם ציצים, – תור המליקה הגיע. חום כבד רובץ, והטבק כולו כמתעלף, נתרשלו טרפיו והרי הם תלויים כמטליות על קניהם. נָדַם השדה. השתיק החום את הארץ סביב. רק על בצעי המים, שנשתיירו בנחל, עמוּדי יבחוּשין מרתתים בזמזום דק מן הדק. שבתון. חולדות יוצאות מחוֹריהן, על גלי עפרן ישבו – ואין מחריד. גם משדה קיריאק אין קול נשמע; אך יודע הוא טיבל, כי שם לא ישבותו…
עולה הוא על גבעתו והנה שם ראשי בנות נשקפים מבין גוֹבה הקנים. דוממות הן הולכות ומולקות ראשי הציצים – הכל בזמנו שם נעשה. ובשדהו אך המְתנה עיפה שרויה עליו, – ואימתי תבוא שעת פקידתו? חום הקיץ הקדים לבוא בשנה זו, וכלום יספיק בלקיטת הטבק, החרָזתו ויבּוּשוֹ בשעתו, לפני בוא ימות הגשמים להרקיב את הכל?… אם עכשיו אין פועלים לו בעטיוֹ של שכן רע זה, – ימות הקציר והבציר האיך ימצאו לו?
לבו של טיבל נבּא לו רעה, יגיעה וטרדה, חבּוּט של עמל ביום ובלילה, ולבסוף – טבק מעופש, דלוּת ולעג “המחוּיים”…
קרקרה צפרדע כמתוך בהלה, ונשבה רוח ועלעלה בין הטרפים, חבטה ותנד את השדה על גבעוליו ותעבור בשאון – ותעמוד נושמת בחום עיף… ושוב נפחה ותתאמץ, הרעישה ותעבור בערפל של אבק-דרכים, – ועב צצה מאחורי ההרים…
עב שחורה ואמוצה מתקשרת ומתאבכת, עולה וכבדה – והנה יִראָה לה וקרה לה בין כִּפלי אפלתה. היא מתנפחת, מתגבבת ומשתחמת, ושולֶיה עליה מלוּבּנים, והבל צונן תפריש בקרבתה, תקדיר שמים – והיא אחת תבוא…
שוֹאה כפולה ומכופלת גאה תגאה ובקרבתה תזעף, תפליט טפּה גסה ובטח תקרב; ובלכתה, תציץ לרגעים במצמוּץ עיני זיקות על צמחי השדה, המתחבטים בשאון בהלה, – תציץ באש, ובתוך בטנה תרגן… דָממה – זוג סנוניות עברו בטיסה ונעלמו – ונתפקעה בברק-רעם אדיר מפרק רקיעים – בָּרָד!
קוי ברד כבד מורה באלכסון מרחוק בערפל יבואו. ברד-קרח מקרקש באש מתלקחת, ופֶרק רעמים בא להכות ארץ ולהפיץ עמל אנוש – –
וטיבל אך ספק כפיו ויקרא: “אלוה! – בברד ולא במָחוּי!” – ויפול…
כבושות פניו בקרקע ובעשבים הטפוחים, והוא אינו רואה ואינו שומע, נתקע בחושך ובתוהו, ורק מלה אחת מכה על ראשו ומתפקעת בכדורי אשים, לאמור: “הכּה! הכּה! הכּה!” –
וכשקם, והוא כולו רטוב ומלוכלך ועיניו פקוחות בתמהון – והנה שדהו לפניו כולו ירקרק ומתרחץ בגשם דק עובר… טרפי הטבּק מתנדנדים לאטם על גבעוליהם, רטובים ודולפים – ואֵי הברד אשר הכה על גבו בשכבו? –
הנה הנהו!…
מעבר הגבעה – כשלג פרוש שם, ולוּזי קרח מתוכו מתנוצצים, ומעבר הגבעה מזה, – אפס קצה של קרן-זוית אחת משדהו הוכה; שם קנים שבורים וטרפים טרופים כקרעי סחבות, – ושאר כל שדהו, הנה הוא מתבהר ומנצנץ שלם בירקו הרטוב… האין זה חלום?…
אל שדה קיריאק ישא עיניו – והנה תבוסה, מבוסה ומדושה בתוך לובן הברד, והנערות על הפועלים כנופיה אחת דומם שם יעמודו – – –
נס! נס מן השמים!
והשמים מזריחים שמש-ערבּים מתחת לעבים, ומנגדה קשת רחבה מתבהרת ביפי-גונים… קרעי עננים מתבהרים ומזדהרים, מרחפים, סוככים כמלאכים בכנפיהם על שדה היהודי – – מראות אלהים לעיני טיבל… ודמות דיוקנו של ר' שבתילי ז"ל בזקנו הלבן ובכפּתו הלבנה – הנה היא באה ומתעלמת בסתר כנפי שנאן. –
“רבי! רבי! רבי!” – מצעק טיבל בפרישת כפים רועדות וטפּות גסות של דמעה נושרות מעיניו.
*
נעזב, נבל שדה-היונים שכתשו הברד, יבש – וקיריאק איננו עוד. ושדה טיבל – מן הכפרים מסביב באו לראות בנס שנעשה בו, אז יאמרו בגויים: “ברם, ברוך הוא טיבל, ש’הרבּין הזקן' ברכו לפני מותו”…
והכל נעשה אצלו יפה, כל מלאכה בזמנה נעשית ובכי טוב, הנה זה נלקטו הטרפים ונתכּמשוּ במצעות התבן, ובתוך הסככה הרחבה, שהקים טיבל בשדהו, נערים ונערות יושבים ומכריזים את הטבק ברננה. ובחַמה, לפני הסככה, נצבות ה“עריסות” על מחרוזותיהן, וטרפיהן מזדהבים ומִדמדמים בדמי-צהריו של בציר חם ומבהיק.
ימי הסליחות קרבו – ועוד הקיץ גדול. סימן לעתיד של ימים נאים וחמים הן נימי-עכביש אלו, הנמתחות ונוצצות על גבעולי-השדה שנתערטלו ועל רגבי הנחל שיבש ונבקע בקרקעו. אך טיבל נחפז לכלות מעשהו והריהו מרבה בפועלים, – עד ראש-השנה רוצה הוא לאסוף את הטבק ולהכניסו אל העיר לתוך אסמו – וגם בלילה לאור פנסים יעבדו עמו ועם וֶלויל הירשל-חזנס, השַתָּל שלו.
דוחק טיבל את השעה, שׂשׂ על הונו שנצטבר לפניו, ונחפז לקראת ימי החג המחכים לו בתוך ביתו: “הזדרז, ולויל! – הוא קורא – הזדרז והתקן ‘כלים’ שלך, ותהא מסייע לאבא במוּסָפים!” – ופתאום געגועי שדה תוקפים את הלב במסתריו, כאילו קשה עליו הפרידה ממקום זה שנעשה בו נס גדול כזה.
עוד יומים, או שלושה ימים ופינה טיבל את הסככה, ונשאו קרונות יבול-השדה אשר ברכו ה' – ושמַם ודמם השדה, כאילו לא היה כאן שום אדם ועמלו. רק צלילי עדר עובר יתבעבעו, יתפשטו ויגועו בדממת אוירו ובנוֹי זיווֹ של כלות-הקיץ… שׂשׂה הנפש, והעגמה משתיקתה… ופותח ולויל בן-החזן ביבבה טשאַבּאנית 18, המנוסחת על-ידי אבא שלו ל“ונתנה תּוקף”, מושך והוגה:
"כבקאארת רועה עדרו—אוי!…
מעביר צאאאנו תחת שבטו—אוי!…"
ותחינת ימים-נוראים מתגלגלת ומפרשת אותה חמלת-האהבה, עגמת-הפרידה והגעגועים הכמוסים שבנפש הבציר… ויורדת אמא-חמה נכמרה בנוגה של רחמים וכאילו היא מנחמת בחשאי בפיוסים ובשעשועים של אורה לשדות-הבציר המתיתמים, – ושכינת הלילה אחריה עולה… פורשת היא רוך כנפה ומכסה על הכל ומנשמת בהבל פושר על שדה והר, להנעים שנתם…
ינוחו נעזבים, ינוחו נשכחים, בעוד שלא באו עליהם הימים הקודרים וזעף לילותיהם…
גם בסככתו של טיבל כבר נחו נמו כולם שנתם. רק פנס אחד מאיר בצנעה מבין גבּוּבי הטבק. רוח מתחלפת נושבת ומתלחשת פעם כה ופעם כה כמנסה דבר בלאט מעבָרים שונים, ונעור טיבל מתוך שיעול וצעקה:
“וַי-וָי – הציתוני!!”
ובזעקה אחת זו נצרד קולו, והריהו מתחבט כנחנק, רץ לכאן ולכאן וקולו תוסס… לשונות-אור פוקעות ויוצאות מגלי המחרוזת ומלחכות קני הסככה בעשן משני עבריה…
ועד שהפועלים רצים כמטורפים, פרצה הלהבה ופרעה קווּצותיה, ועשן כבד ואדמדם צף וגולש כיסה על הסככה… להבות מתלקחות, למטה – לפידים ובנות-להבה מן החורים יגיחו, ונמלחו יחד בעשן המתיז זיקי-זיקים ומורה צפּרי-אש מתעופפים, – ושמים ושדות מסביב אדמו ונתערפלוּ בדליקה –
… וכשחזר טיבל לאור הבוקר ונתקרב לעיר, והוא כולו מפוּחם, כפוף-ראש ומדולדל ורש ודומה כאילו נפשח עורו ונקלף מעל בשרו – קרא אליו קול בשמו: “טיבל!” – קול שהצריב בבשרו כלהבה – –
זה קיריאק הרוכב על סוסו האמוץ ומקטר פפירוסה, אומר לו: “ציגרה טובה נתת הלילה קטורה לאלוהיך?” – ויעבור על פניו לאטו – – –
ה
הכול יודעים, כי קיריאק הוא הבעיר את הבערה, ולית דין – באין עֵד…
קיריאק – מי זה יעמוד בפניו? והרי גם הווֹלוֹסט שלו הוא, ומה יש לעשות?
חסיה – אשה היא ובוכה, וטיבל שותק…
גם לאחר שהכניסה חסיה טבק גלוי לחנותה, שתק טיבל ולא אמר כלום…
והכניסה חסיה את הגלוי דוקא בשעה שהכל היו נזהרים להסתירו, בולש בא מפקידות המכס, ולא לפי שעה, אלא להשתקע בדבשתא בא… אבל, מה תעשה, ועכשיו אין להם שיוּר אלא הפרנסה הביתית בלבד.
כארי, כנמר, כחזיר מיער – כן נראה הוא הבולש בעברו ברחוב. מראה כובעו חבוש האדום מטיל אימה וחרדה. עובר הוא טַרקנוֹב לתומו – ובהלה ומבוּכה חשאית מטאטאות בבתי-ישראל ובחנויותיהם, ממליטים ונמלטים דרך פתחים וחלונות, כעכברים מפני חתול. נכנס – וקפאון-אימה נופל, כאילו מלאך-המות בחרבו בא…
והוא, לכאורה, הרי רק אדם הוא, אדם צעיר שמראהו נאה, והיי"ש נודף הימנו ומשעשע פניו בשחקת-רצון – אבל הדם נקרש מפניו באיברים…
פשפש ומצא – והנה עשרים-וחמשה וגם חמישים רובל קנס בעד ליטרא של טבק או לוג של יי"ש, – קנס, או גם ישיבה בבית-הסוהר. יהודי בעל הבית ואב לבנים, בעצמו הוא קם ונוסע לעיר המחוז, ושם לוקחים אותו ומושיבים אותו עם הגנבים – הנשמע כזאת?
ומה לעשות? מערימין על הדבר, שלא ימצא.
אף חסיה כך, – מערימה היא על סחורתה כאילו נולדה טבקנית. טבק גלוי מוכן לה במסתרים, בבית ובעליה ובמרתף, וטרקנוב שלוש בדיקות בדק אצלה בחודש אחד וכלום לא מצא…
מתאנח טיבל מתוך שתיקה של יאוש, וחסיה מבקשת לעוררו והריהי עונה בנחמה לעומתו: “שוטה, שוטה! לא כלוּ, חלילה, כל הקצים, עוד האלהים חי. ולעת-עתה – מרור הטוטון אך מתוּקה הפרנסה”.
אף טרקנוב אומר מעֵין זה: “הג’ידַים – עם לא היה. גרש את הזבובים מעל הדבש, והם, הרף-עין – ושוב כל הקהל עליו שָכֵן. נאחז זבוב בתוך הדבש – והריהו מתחבט ומזמזם: ‘אוי, וי, טאטילי, מַאמילי!’ עד שהוא נמלט בעקירת רגל מתוך גופו – ושוב הוא חוזר אל המתוק!”. כך משתעי טרקנוב בפמליא של הוולוסט – וכולם שוחקים: “יפה הוא דורש ראש מלומד וסבוּא זה!”
ואמנם, גדול כוחה של פרנסה! יוצא יהודי מבית האסורים, בא לעירו ונכנס לבית-הכנסת ומברך ברכת “הגומל” – וחוזר אליה כבתחילה… כי בדרך סוד עדיין מגינה היא ממשלת הוולוסט על נתיניה, מצילה בכמה שאפשר – ויש תקומה.
ובוא וראה יצר-הרע של פרנסה מה הוא! אלמלי הוא, ודאי, שהיתה חסיה השכּוּלה יושבת עכשיו ובוכה כל הימים על שבר לבבה: היש מכאוב כמכאובה? –
והרי ברילי וסרילי שניהם תוך ג' ימים מתו…
יש ויש מכאובות – אך הפרנסה דוחקת, והקב"ה נותן כוח, ואוזר אפילו כל אשה מישראל בגבורה.
האסכרה באותו סתיו חנקה כמה וכמה תינוקות בדבשתא, ושעת צרה ושעת חירום כאחת באו על ישראל, – טרקנוב בעצם תאוַת הניצוח עמד, והיה בודק ובולש ביום ובלילה.
ובאותם הימים קמה חסיה מן ה“שבעה” – וחזרה ויצאה לפרנסה…
בלב דוֶה ובבטן הרה עומדת חסיה על המשמר וכל חושיה בה עֵרים להרגיש את טרקנוב בקָרבתו ולקדם פניו.
מסתכל טיבל בשתיקתו מבפנים, מבעד לחלון שלתוך החנות, רואה את חסיה ומתמיה: מרגישה היא עלובה זו באבידת בניה?
“עז צעירה…” הוא הוגה בקשי רוחו, נופל על הספסל ונרדם על אגרופו…
ואמנם, דומה חסיה לעז. עז מוּעֶדת זו שבשוק, שפרנסתה חטיפה מן האיסור. קופצת אותה עז לחנות שנפנה בעלה, פיה ברעבונה חוטף, מזדרז ולועס, ראשה בבהלתה מזדקף, צופה ותר בעינים מרוּוָחות, וגופה המופקר לפורענות מעמיד את עצמו במקום סכנה, לאכול כל זמן שאפשר, ומזדמן גם להזדקר בו ברגע, שהמקל והאבן יהיו נזרקים בו – ונמלטה!
אף חסיה על משמרתה, בתוך חנוּתה שלה, כך:
נכנס קונה, גוי שאין חסיה מכּירה בו, ודורש טבק, – אפשר מרגל, שליחו של טרקנוב הוא? הצָצה לרחוב והצצה לסימטא, פסיעה לכאן ופסיעה לכאן, מחטטת במקום פלוני ונפנית למקום אלמוני – ואין הקונה מכיר מהיכן העלתה לו זו נייר אדום זה, כריכה של טבק… שוקלת במאזנים, ועיניה המבוהלות מתרחבות, דולקות ותרות ברחוב. רוצה הקונה בהכרעה, – הרי גם הכרעה – ונעלם הטבק, ופדיון של חמש פרוטות לידה בא!… צף ברחוב כובעו של טרקנוב ונצנץ בכפתורו: “לֵך-לֵך, חביבי, אל תעמוד! – הציגרה במקום אחר תעשה לך!”… ונכנס טרקנוב… –
חסיה – אורח זה כבר רגיל הוא לה, וכבר גסה דעתה בו, והריהי מאירה לו פנים ואומרת: “מה רום מעלתו מבקש עוד בחנוּתו של אבא?”… וטרקנוב, נהימה נדפת מחטמו בריח של יין, והריהו גוחן ומפשפש, מריח בכל פינה אפילה וזוית נסתרה… הלב דופק… והעביט המלא אורז או השק המלא בצלים, גלוי בראש החנות הוא עומד במסתורין שלו ושומר סוד הטבק בקרבּו בשתיקה…
יוצא הבולש, ואמה של חסיה משלחת אחריו לחש: “בדרך ישרה תלך ואת ראשך תשבור, תיכף-ומיד, אב הרחמן!” –
ומתוך לבה של חסיה אנחה נעקרת: “אוי, רבונו של עולם!…”
אנחה זו כמה פעמים ביום מאליה היא נפלטת מתוך הלב, המתמלא שלא מדעת עד כדי חניקה, – נפלטת גם מבלי דמעה… חסיה, רק בלילות – כשהיא מתעוררת מתוך החלום שהיא רואה בו דליקה, וברילי וסרילי מתחבטים בה ונחנקים – רק אז בוכה היא בדמעה, אך בלי קול…
בוכה – וחיים חדשים מפרכסים בקרבה…
וטיבל ישן ונוחר פחדים.
שנת מרמוטה נפלה עליו בחורף זה והריהו ישן גם ביום, יש ונוחר עד שפניו מתנפחות ומסמיקות… מקיץ – והריהו יושב ושותק, או מהלך ושותק. דומה, שום מחשבה אין לו בראשו הכבד… הוא, רק כמסמרות קבועים לו בתוך מוחו: קיריאק ונס מן השמים, דליקה ור' שבתילי וברכתו, – ושוב ברילי וסרילי וחוזר סרילי וברילי הטמונים שם תוך אדמת קרח נוקשה, ושלג על קבריהם יכסה…
מסמרות בתוך המוח ולא מחשבות…
חסיה היא המפרנסת, והוא – רוצה הוא לפעמים לזעזע את מחשבתו בשאלה: מה עליו לעשות? אך המוח אינו זע… אבן שאין לה הופכין בתוך הגולגולת…
רואה חסיה שטיבל עדיין “לבו מאוּבּן”, ואין היא מוצאת לומר אלה: “אוי, רבונו של עולם!”…
*
בוקר אחד, בשעה שעמד טיבל בטלית ותפילין, נכנסה חסיה, הזיזה את הארגז הירוק ממקומו והרימה משם את הכיסוּי מעל הבור, שעשו בבּית מטמונית לטבק, גחנה והוציאה כריכה של טבק, ונעקרה אנחה מלבה, ב“אוי רבש”ע", – והנה טיבל מדבר:
“ובָרי לך, חסיה, שיש אלהים?”…
חסיה קפאה, עמדה פתוחת-פה ומַרחבת עינים, נתאמצה ושאלה כאילו בשפה רפה:
"מה, טיבל?… מה אתה אומר?…
וטיבל משיב בניחותא:
“אומר אני: אַתּ אינך מתפללת, ואני – בטלית ותפילין אני עומד… ואומר אני… אין אלוה…”
– “אמא-אבא!” – צעקה חסיה צעקה בבכי של בהלה: “טבי… טיבל נשתגע!” –
קפצה אליו, אחזה ידיו ברעדה וקראה כמעוררת אותו מתוך השינה:
"טיבל! טיבל, מה לך?! מה אתה מדובב?… אמרת מה, טיבלי?…
וכשנכנסה הזקנה מצאה אותו יושב, פניו נופלות כב“תחנון”, וגבו רותת בגניחה של בכיה-געיה מטורפה…
“יבכה… יבכה” – אמרה הזקנה: “תתגלגל האבן מעל לבו”.
ומשעמדה עליו והתחילה מעוררת אותו ומדברת כלפי גבו, קם טיבל ואמר:
“כך! אסור לישב בּטל”…
*
ובמה התחיל טיבל עוסק?
התחיל מכין את עצמו לנטיעת טבק באביב הבא.
וכסף?
אברך נחמד לבריות, קורא בעתונים, “בעל תנ”ך" ומלוה-ברבית הוא יוסילי שפירא. אליו הלך טיבל עם חמיו, משכּנוּ אצלו את הדירה בחתימת שניהם, – והתחיל טיבל לוקח הימנו כסף בשעה טובה לכל מלאכתו.
ושכּוֹר מנוּוָל, סנדלר עצלן הוא קוּסטַקי בּרינְדְזי, להבדיל, והימנו חכר טיבל את חלקת שדהו, פאלטשי וחצי שיש לו אצל הכפר הסמוך לדבשתא, – והתחיל טיבל חורשו בשעה טובה.
בקיצור, טיבל הוא שוב טיבל, כדרכו בכל השנים. והחסידות אף הן כדרכן מקשקשות לו כבכל השנים, וטיבל בדעתו מעתיק קשקוּשן ללשון אדם כחפץ לבו:
“בטח, טיבל, ועשה! עסק זה – הרבי, ז”ל, ברכוֹ לך.
"יאבד קיריאק ואלף כמותו – ואתה לא תזוז! ממזר זה שותה שכור, משחק בקלפים בתוך הוולוסט, רודף שקצות – זה עסקו, ולא טבק! ואתה, – טיבל היית וטיבל הרשקובי תהיה!…
"ה' לקח וה' יתן… הלא למדת בחדר וזוכר אתה את איוֹב… לקח שנים וכבר השיב שנים כאחד – שבּתילי ושינהלי… תאומים – ושניהם, ברוך השם, חיים וקיימים, בלי עין הרע! –
“עתה קוּם, טיבל, שלוף שתיליותיך ונטעתן בשדה לך על המים, ונאמן לך השי”ת להשיב בכפלים!
ו
השדה – סכר עשה טיבל לאמת-המים העוברת על גבולו, הריהי כבריכה רחבה מצלמת שמים מעל וגנות מצד. נוטע טיבל ומשקה, ודי נערים ונערות למלאכתו. גם מן הכפר וגם מישראל שבעיר אליו יבואו לעבודה. קרוב השדה לעיר, תרנגול שבפרבר קורא – וקולו לטיבל נשמע, ודומה טיבל כאילו בתוך חצרו הוא עומד. הוא, כל אימת שירצה – הריהו בתוך ביתו. היום לו למלאכה, וערב, לביתו ישוב, ושם ינוח לו.
רצה ה' את מעשהו ונתן לו בשנה זו חלקת שדה נאה וטובה מכל הצדדים.
דבשתא העיר וּואדי-דבשתא הכפר – אין ביניהם אלא ערוץ-נחל יבש. נתחברו בגשר ונעשו שניהם דבוקים ומעוּרים זה בזו כישוב אחד, וקורין לואדי-דבשתא: “המַאהֲלָה” סתם – כלומר, פרברה של העיר זה. פרבר שאנן יורד מן הגבעה ומתפזר במישור משני עברי הגשר מזה ומזה – ובר וּכפר ועיר יחד שתו הודם על המקום הזה. מצד זה – מַשׂרפת-היין עם מעשנתה האדומה, מראה חנויות והמונו של המיידאן 19הרחב, גגות-גֵבים של העיר ועליהם כפּתו הירוקה של גג בית-הכנסת תתנשא. ומצד זה – גני-פירות, כרמי-גפן וניר של מדלעת, גגות-סוּף על משכנות לבנים מוּסבּי פריזבּאוֹת 20ומעוטרי ירק, ומבין אילנות גבוהים, עתיקי ימים ורחבי-נוף, ראש המצלבה, להבדיל, יזרח… אוזים מן הכפר ואוזים מן העיר עם גוזליהם אל בריכת טיבל יבואו לשיטה ולטבילה, והולכי דרכים לפניו כל היום יעבורו. יהודי בסוסו ואכּר בצמד שוָריו זה לקראת זה ישאו שלום, רואים את טיבל ומנענעים אף לו ראש-ברכה מרחוק. שמה נשים יוצאות, שוטחות לשמש אירוגי פשתן ששרו בבריכה; שמה הֵלך יסוּר, ישב, ינוח אחורי הגפה בצלו של גן ועם טיבל יספר מן הנשמע בעולם. אף המשכילים, בני הנעורים שבעיר, יוצאים לטייל שם לפנות ערב, סרים לשדהו של “אחד מאחב”י", ומקבלם טיבל בסבר פנים יפות, מתבדח ומלעיג ואומר: “ואפשר, בנים, נצטרף יחד למנין ונאמר ‘קדוּשה וברכו’?”…
כאן, סדר יומו של טיבל – “שעשועים ולא עמל”. בוקר, הוא משכים ונוטל את הצרור, מזון-יומו, פת ולִפתו שהכינה לו חסיה – ויוצא; ובהנץ החמה מהררי הפּפּוּשוֹיוֹת ממזרח – הריהו כבר על הניר שלו, ופועליו עמו. ערב, כשהחמה שוקעת ונופלת ברשתותיו של היער המדובלל, מדמדמת ומזהיבה תימרות האבק של העדרים השבים לכפר ולעיר, – הפועלים אף הם פורשים ושבים, זה לכפר וזה לעיר, וטיבל לובש את הקפוטה, חוזר אף הוא לביתו, ובדרך – רוצה הוא, והריהו סר לבית-המדרש לקדושה וברכו, ככל בעל-בית שבעיר.
יבוא שבת – ושבתון ותענוגים לטיבל: בבית-הכנסת הוא מתפלל עם כל ישראל, סועד על שולחנו ומקבל נחת, – שבתילי בזקנו הוא מורט, ושינה’לי את הכפות היא משליכה מעל השולחן, – ולאחר הסעודה, נוטל הוא את שבתילי, וחסיה – את שינה’לי, נושאים על זרועותיהם (ולואי שלא תשלוט בהם עינא בישא!) – ויוצאים. עוברים את הגשר, שעל גבי ערוץ-הנחל העמוק, המגדל שיחי-שיחים בכתליו, נוטים הצדה – והרי הם בנירו של הטבק שלהם. שם יושבים הם בצלה של הסוכה לרוח היום וללחש אילנות – והטבק בירקו משמח עין: נחת לראות – עשרים עלים בקנה אחד! ואומרת היא חסיה: “ולואי שגם לשנה הבאה, ירצה השם, תמצא כאן חלקת בּוּר לנטיעה, ולא תהא מנוּדה מן הבית”.
“והעיקר” – מוסיף טיבל על דבריה: “כאן, הרי לא הפקר, בתוך הישוב אני ועמלי. כאן, גם קיריאק, תפּח רוחו, קצרה ידו. הגויים מסביב ישברו עצמותיו – הכא לא התם!”…
“ישברהו אֵל וימַגרהו, ואל תזכיר עוד שמו!” – אומרת חסיה ומסיימת באנחה: “אוי, רבש”ע!"…
והנה קול השופר יוצא ונשמע מן העיר, וטיבל זה יצא לקטוף את הטבק.
היום יום ראשון לקטיפה, ובנים מן ה“תלמוד תורה” ובנות מן הכפר, אלו מצד זה ואלו מצד זה קוטפים, וכל כת בניגון שלה מנגנת, – ובא קיריאק בשעה טובה זו ועמד על השדה…
ראהו טיבל ונתבלבלה דעתו… עומד קיריאק בהגבהת חוטם ומצדד עין לועגת כלפי טיבל, – נראה שרוצה הוא להכּנס בדברים. אך טיבל פנה הלך לו ונתעסק בעבודתו, כאינו רואהו, משתדל ליַשב דעתו על עצמו ואומר: “יביט לו הממזר – ויצאו עיניו מחוריהן!” –
והנה גם ביום השני בא… עמד בפישוק רגלים מאוששות ובתמיכת ידים על מתנים, שוחק ומלבין שיניו, – עומד כאילו בעל-בית הוא כאן…
לא נתאפק וֶלויל הירשל חזנס ואמר לו בקנתור: “וכיצד, אדון, עלה הטבק אצלך?”…
מיד החציף קיריאק, הורה באצבע על השדה ואמר: “הרי רואה אתה – ברד לא הכהו”…
והלך לו…
מימרה זו ננעצה כקוץ בלבו של טיבל. עמד בתמהון, חזר ונתעורר, נתרעם על ולויל ואמר: “למה אתה מתגרה בכלב רע?”
“ומה, מתירא אתה מפניו?” – ענה ולויל: “הכא לא התם… מה הוא דוחק את עצמו לכאן כחזיר? – מה לו פה?!”
אבל למחרת הבוקר בא קיריאק שוב – ונעשה הוא בעל הטבק לעיני כל –
כיצד?
גם טיבל לא ידע. ניטשטש העולם – ונעשה הדבר, שכל מעשה הטבק וכל ימות הקיץ הללו כחלום מתעה היו…
בקיצור, כך היה:
“הסטאנוֹבוֹי בא!”
פטיש הכה בלב, והעולם נתבלבל…
הוא לא בגפו בא, אלא בכתבן ובשמש של הווֹלוֹסט בא – ועמהם גם קיריאק…
אמר לו הסטאנובוי לטיבל: “יהודי, מה אתה עושה בשדה זה? שלך הוא?”
אמר לו טיבל: “השדה, רום מעלתו, של קוסטאַקי בּרינדזי הוא… ואני אצלו משגיח”…
אמר לו: “ואתה, כיצד אתה דר כאן, בגבולו של הכפר?”
אמר לו: “אני, רום מעלתו, לן בעיר… רק ליום אני בא”.
אמר לו: “והתּר זה מי הורה לך? – לך מכאן! עבור את הגשר ולכאן אל תבוא עוד!”
התחיל טיבל מרתת ואומר: “רום מעלתו… השדה… זמן לקיטה… עבודה – ובעל הבית… אגמור ואלך”…
אמר לו: “לשדה ולעבודה אל תדאג. לך, אומרין לך! תבואת השדה וכל אשר בו קנה קיריאק פּאַפּוּנדוֹפּוּלוֹ מיד קוסטאקי ברינדזי, ואתה – קח את יהודוניך ולך!”
“הנה שטר הקנין, יהודי!” – קרא קיריאק וינף על עיני טיבל גליון של נייר: “קניתי! הכל כתוב וחתום – לֵך! איני צריך לך!”
טיבל משפשף בעיניו, מסמיק ומביט – והדבר אינו חלום…
העולם בעינו ובהוָיתו הוא עומד מסביב. זה – הכפר, וזאת העיר, וזה – השדה… הפועלים עומדים בטלים ותוהים, והכתבן כותב – – –
– – – - - - - - - -
ועכשיו מה? – יבוא יוסילי שפירא ויקח את הדירה בחובו?
חלילה! כזאת לא יֵעשה בישראל. יוסילי לא יעמיד תיכף על הדין להשליך יהודי מדירתו. מידה זו קבלה היא בידו מחמיו ר' שלום חיות, ז"ל. הוא הרי ודאי יהודי חכם ובעל נסיון היה! – הוא היה מסביר ליוסילי ואומר: “בני, אל תהא מן הבהולים לירד לנכסי ישראל. ישראל עם קדושים הם, ואם “משכון בבית” – הם בכל נפשם ומאודם רוצים לשלם. ולשאינו יכול, “פרעוני שבועות” תיקנו. הנח לו בנחלתו, ויהא משלם לך, אם ירצה השם, קימעא-קימעא. לסוף, ראית שכלוּ כל הקיצין חלילה – הרי האדרכתא לעולם זמנה, וממילא מובן, שבדליכא – שָאני… אבל כל זמן שאפשר, הוֵה מתגלגל עם ישראל – ולא תהיה, אם ירצה השם, מן המפסידין”.
אף טיבל הרשקובי – עכשיו פורענות באה עליו, רחמנא ליצלן, גזירה – וירד מנכסיו; אבל הרי פרנסה ביתית עדיין עמו היא, – פרנסה בצרות ובפחדים, אבל, סוף-סוף, הרי חיים עליה יהודים, משיאים, ברוך השם, בנים ובנות. ולפיכך, לא נתיאש יוסילי הימנו, התחיל מתגלגל עם טיבל ברחמים…
אמר: "עד כאן, ידידי, נתחייבת שלוש מאות, ואני איני דוחק בך, חלילה. הדירה במקומה עומדת, ואני – “והֶפְדה עמו” כתיב, ולא אהיה לך כנוגש. במשך השנה תהא פורע בעזרת השם את חובך עם העיסקא בפרעוני שבועות. כמה?… הנה נעשה “חילוק” לחמישים שבועות… ו… יעלה בסך הכל שבעה רובל וארבעים וארבע קופיקות לפרשה…
“רב ממך? לדידי, הריני מוכן ומזומן להאריך לך אפילו לשנתים – ומה לך עוד? ולא עוד, אלא ייטיב עמי השם-יתברך, כשם שאני רוצה להיטיב עמך! בדין, עיסקא דעיסקא אתה צריך לשלם בשנה שניה. שכן, אין חוב נתּן אלא לשנה. אבל, אני – “עזוב תעזוב עמו” כתיב – והחשבון כסדרו יהיה בינינו. במאה שבועות תשלם, אם ירצה-השם, כמה?… הנה נעשה “חילוק”… ו… ויעלה בסך הכל ארבעה רובל וארבעים קופיקות לכל פרשה. ואתה, טיבל! – “מקומך אל תנח” – אמר החכם מכל אדם, שב בדירתך ופעל ועשה, ויתן לך השי”ת פרנסה בכבוד!…
“עדיין אינך מרוצה? גם זה רב ממך? אבל ביותר אי-אפשר, ידידי. “לכל תכלה ראיתי קץ” – אמר המשורר האלוהי… הפרנסה לא תהא מַספקת? כלום יודע אתה כמה קצבו לך מן השמים? בטח ועשה – והשם-יתברך יעזור לך!… ושוב פירכא. שואל אני אותך, ר' טיבל הרשקובי: למה לך ליתן טבק שאחרים יחתכוהו לך ויחליפו וימרו ויחסירו בו כחפצם, והרי מוטב שבעצמך תלמוד את החתּוּך וכבר אמר חכם אחד: “אל תעשה ע”י אחרים מה שאתה בעצמך יכול לעשות”, ושלמה המלך – הרי ודאי חכם היה! – וגם הוא אמר: “תאחז בזה; – וגם מזה אל תנח ידך”. אתה תחתוך ואתה תמכרוֹ וּשכר שניהם בידך יהיה!… מתבייש אתה במלאכה זו? – אי, לא יפֶהֶה כך! ר' יוחנן סנדלר היה, ר' יצחק – נפחא. ומה לא יעשה יהודי בשביל הפרנסה? “יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך”. בקיצור – אין זה מעניני, ואתה חביבי, – דע את אשר לפניך "…
וטיבל, אוי ואבוי לו – יודע הוא ויודע מה שלפניו… צריך להציל את הדירה, ומה יעשה? הסכים וחתם על שטר של ארבע מאות וחמישים רו“כ. 450 לאו דוקא, – אלא כדי שיהא המספר “עגול”. גם השטר לאו דוקא הוא, שהרי הדירה ממושכנת לבטחון – ואך ורק ל”זכרון דברים" בא, כנהוג, ונכתב רק על נייר סתם, ובלשון הקודש – רק “שטר יהודי” בעלמא נתן וב“אימתי שירצה”, הכל כנהוג.
ובזה פנה טיבל אל הפרנסה הביתית ויהי גם הוא עם חסיה…
וראה פלא: הצרה האחרונה, הגירוש, לא העבירתהו חלילה על דעתו כצרה ראשונה, הדליקה, – והריהו מתגבר במלחמתה של הפרנסה ותכסיסיה. אפשר משום שנעשה כבר רגיל ביסורין, ואפשר דברי ההתעוררות ומאמרי החכמים של יוסילי שפירא פעלו עליו כך… או אפשר, מפני שצרתו זו צרת רבים היתה – אותו הסטאנובוי התחיל בפרק זה מגרש מן הכפרים יהודים חדשים לבקרים. – “בכל און” נתגבר טיבל ולמד גם את מלאכת החתוך ונעשה טבקן, לכל פרטיו.
ז
חצות לילה יקום טיבל, הולך ומביא ממקום הסתרים (מרפתה של גיטל המילדת) שק מלא, ובו המַחתֵּכה עם הסכינים וטרפי טבק (טרפים של טבק, גם הם נעשו כבר סחורה אסורה), יורד בחשאין אל המרתף וסוגר דלתו, – ולאור הנר, על המחתכה יכרע ובכוח ימינו יחתוך. טחב ואבקת טבק מחלחלים בבית-הנשימה, והוא חותך בכעס, חותך ברוח קשה, חותך כעושה נקמה בקיריאק ובטַרקַנוֹב, בכל צוררי ישראל יגזור… זולגין הימנו טפּין של זיעה קרה עד שכוּתנתו נטפלת לבשרו – והוא בארכובת שמאלו ידרוך ובכח ימינו יגזור…
ובשעה שטיבל למטה בתחתית אדמה יעבוד – לבל ישמע קול החתּוּך בחוץ – חסיה למעלה בתוך ביתה, אף היא תקום בעוד לילה ותעלה נרה. היא שוקלת את הטבק החתוך וכורכת אותו בניר לכריכות של ליטרא, וממלאה בהן את מטמוניתה, הבור הנסתר שמתחת לארגז.
מעל התנור מכעכע הזקן, משתעל וגונח ואומר: “הו, טוטון זה: לקצר שנותי בא, – ככע-ככע!” והזקנה ממיטתה בו נוזפת: “שתוק, זקן אשמאי! תן לצעירים ממך לחיות. שתוק! אקום ואעשה לך חמין בחלב”.
ועד שהזקנה מטפלת בהכנת חמין של שחרית, מספיקה חסיה לטמון את הכל, שיהא מוצנע במקומו ומוכן לידים, – ועם אור הבוקר, הרי זו על משמרתה עומדת.
ולא בגַפה היא שומרת צעדי טרקנוב, – עכשיו, גם טיבל על המשמר…
מוכרים הם ממה שהכינו גם לחנוָנים אחרים שבעיר ושבסביבה, בתוך הכפרים. וברוך השם, – השבועות נפרעים ליוסילי שפירא כסדרם.
*
ולא נתפסו? – היכא תמצא? סוף עסק של חשאין להתגלות וכנגד הזריזוּת והזהירוּת הרי “מסירוֹת” יש…
והיה המעשה בלילה, לאחר חצות, בשעה שטיבל למטה חותך וחסיה למעלה כורכת, – ורָעש פתאום כל הבית עד היסוד בו. רעם אחר רעם מטרטר עד לתחתית המרתף, וקול אדם אחריו קורא –
כך דפקו על הדלת ועל התריסין, דפקו באזהרה לפתוח “מיד” בשם הזַקוֹן…
חסיה – חלחלה אחזתה במתניה וכרעה, אבל מיד נעורה נחפזה, הסתערה לעשות עוד מה שאפשר לעשות ברגע הקל לפני הסכנה… ומשהתחילו דוחקין בדלת לשברה – פתחה הזקנה, ונכנס טרקנוב עם שני שמשיו.
מסתכל טרקנוב – ואין בבית אלא אבק וריח של טבק, נייר של כריכה ומאזנים מוטלים על השולחן, וחסיה מוטלת מכוסה במיטה ושני “גורי יהודים” עמה, אחד מוצץ ואחד בוכה, והיא רועדת ונאנחת… א! יודע הוא טרקנוב אנחות יהודיות אלו מה טיבן – והריהו עושה את שלו.
בבית, לכאורה, הכל נסתר, ואין טבק נראה; אבל, מזיזין את הארגז – ונגלה הבור וכל אשר בו…
אפס? אין עוד בבית כלום? אבל, מרתף יש, שיורדין לתוכו בסולם דרך החנות, – ומעלין משם את טיבל וחצי שׂק עם טבק חתוך עמו…
חסיה רועדת ונאנקת במיטה, וגם טיבל והזקנים רועדים בדממה – אבל הפרוטוקול הולך ונכתב בפניהם, נכתב ונחתם כהלכה, והטבק אף הוא נחתם. נחתם וניטל והוחרם כהלכה.
הכל נעשה כהלכה; אולם, המחתּכה לא נמצאה. – הקדים טיבל והשקיע אותה עם הטבק שבתוכה לתוך חבית של מלפפונין כבושין שבמרתף…
ניטל הטבק ונתבער מן הבית; אולם, שק הטבק, שחסיה שכבה עמו ועם הילדים מכוסים בתוך המיטה – גם כן לא נמצא…
יצא טרקנוב ואנשיו; אולם, חסיה לא ירדה עוד מן המיטה…
אורח נשים – נעקר הוָלד שבמעיה – – –
*
ועד שדינו של טיבל כסדרו הולך, סדרי הבית משתנים:
חסיה הפילה ביסורין, בשפיכת דמים וברופאים.
התאומים נגמלו בשעת חליה – ומתה שינה’לי בחולי-מעיים. ופרעוני השבועות – אוי ואבוי! – נפסקו, ואי-אפשר לחדשם… ומשהחלימה חסיה – צריך היה לחדש את הפרנסה…
התחיל טיבל חותך טבק לא בביתו ולא במרתפו, אלא ברפתו של שטיפון קוקושל שב“מהלא”, כלומר בכפר ואדי-דבשתא. אף חסיה לא בביתה היא מוכרת, אלא הזמנות היא מקבלת מקוניה ומביאה להם את הטבק מעליתו של דוד-ליב הסנדלר, לביתם ולמקומם. נושאת היא תחת מטפחתה, מה שאפשר ביום – ביום, ומה שאי-אפשר – הרי היא, או הוא, מביאים בלילה.
ופרעוני השבועות שוב נתחדשו…
נתחדשו – ובאופן אחר: זמן הסילוק – למאה וחמישים שבועות; ה“שטר היהודי” של “אימתי שירצה” – במספר מעוגל של 550 רו"כ… והפרעונים – רק בשלושה רובל וארבעים-ושבע קופיקות לשבוע… בקיצור – טובה גדולה היטיב עמם יוסילי שפירא, כמובן, עד כמה שידו מגעת.
ובזה יצא טיבל לבית-הסוהר, לרצות את עווֹנו.
*
אותה יציאה – קשה ומרה היתה על טיבל אפילו מן הביאה לבית-הסוהר בבגדי שעטנז ובחברתם של גונבי-סוסים אלו שהיו מלעיגין בו יומם ולילה.
לכאן, לסוהר, נכנס ובא בחשאי, אך משם, מן הבית – בקולי קולות יצא…
ואותם הקולות, כל לילה טיבל שומעם. בתוך הנחרה, הסרחון והטחב, דבּוּבי ישנים וצפצוף עכברים שבליל-בית-הסוהר, – אותם הקולות מיללים עליו, מושכים ומכנסים אותו לתוך ביתו ומראים לו את עצמו ואת כל סביבו באותה השעה שעורו היה נכמר עליו, לבו – מטומטם, מחשבתו – מטושטשה, ובעיניו – כגרגרי חול היו חוככים תוכן…
הוא רואה והוא גם מדובב אל עצמו בפירושים:
יום של אביב, החסידות על גג האדם מקשקשות – “ואתה, טיבל, לאן? לנטוע טבק אתה יוצא? לאו! למקום אחר אתה יוצר; ומכיון שקורין – הרי אתה מחויב לילך”… שכנים ושכנות נאספו כלהלוית המת. בעלי בתים מנידים ראש, נשים – אלו דמעותיהן זולגות על ראש חסיה, ואלו יחד מהגות ומנחמות. נערים מן החדר אף הם נקבצים, באים ונדחקים להביט בפני אותו מין אדם שנעשה “תפוס” – ועיניהם תוהות עליו ביראה… “כך, אדם הגון אתה, טיבל”… שבתילי נמשך מזרועותיה של אמא, מבין הנשים, אל אבא: “שבתילי” – אמר אז אבא בנשיקה ופרץ בכיו… יללה ומהומה קמה בבית – חסיה מתעלפת, זורקין מים – “וכשקורין, הרי אתה מחויב לילך”…
“שבתילי, שבתילי!” – אומר טיבל גם עכשיו, אומר ומתכוֵן גם לאמו…
“היי שלום, חסיה” – אמר לה אז… צריך היה לומר עוד דבר ולא זכר מה. מסתכל היה בה בחסיה שלו הכחושה והנדהמה, – כלום קטנה היא שישָקנה גם אותה בפני קהל עם ועדה?… “היי שלום” – אמר שוב – ויצא…
“הוי, חסיה!” – נאנק טיבל ומתהפך על יצועו הקשה, ודומה כאילו פלג-גוף נחתך ממנו… הוא יצא – ועל מי ועל מה עזב אותה שם? – על טרקנוב ועל “הפרנסה החטאה”…
… אם-ירצה-השם, לכשאצא בשלום" – כך כתב טיבל לחסיה מבית-הסוהר: “חוטב עצים אהיה, שואב מים אהיה, אך פרנסה טריפה זו לא נראה עוד ולא נדע”…
וקוראה חסיה את המכתב ומניעה ראש: “חוטב עצים אהיה – אוי, טיבל טיבל! חכם אתה ממני, אך עסק אינך מבין… פרעוני-השבועות מה יהא עליהם? – הנה שוב הפסקה, ושוב חשבון חדש יהיה, – יוסילי שלך הטוב והמיטיב כלום ישתוק לך?” – – –
*
וכשחזר טיבל לביתו, בשעה טובה חזר ובא.
ישועות ונחמות בדבשתא, – הטבקנים והמוזגים נתפשרו עם טרקנוב, ומעכשיו, גם הוא זה מקטיר טבק גלוי…
זה – כיצד?
טרקנוב מכיון שכבר קנה לעצמו שם טוב ברשות שלמעלה ממנו, שוב לא היה זקוק להחמיר ושלח וקרא לראש הקהלה ואמר לו בקצרה ובהטעמת מלים יהודיות, בזו הלשון: "כה תגיד לאחיך: גם הגוי צריך פּרנסה “… ומובן, שלא עמדו עמו הרבה על המקח: ארבעים רו”כ מכניסים הטבקנים והמוזגים שבעיר – “מס הבולש” – מדי חודש בחדשו, ותהי הרוָחה.
רק תנאי אחד התנה טרקנוֹב על הטבק, שלא יהא זה נחתך בדבשתא גופא, – וחותכין אותו בואדי-דבשתא.
ועתים, בשביל שלא תהא הרצועה מותרת מכל וכל, ושהטבק והיי"ש לא יהיו נעשים עסק של פרהסיה, – עושה הוא טרקנוב גם פרוטוקול, פעם לטבקן ופעם למוזג שלא נזהר; ברם, בעד עשרה או חמשה רובל הריהו ממתיקו לדין – וכלא היה.
ומכיון שחזר הטבק ונעשה פרנסה ככל הפרנסות, שוב אפשר לסלק פרעוני-שבועות ליוסילי, פעמים לסירוגין ופעמים גם בפרשה אחר פרשה – והשנים כתיקונן.
מן השמים ריחמו על דבשתא. גלות-הכפרים – דחק ולחץ ורבּוּי חנויות ותחרוּת עשתה בעיר; עתם קשות וגזירות קשות והוצאות מרובות “והמשׂתכר משׂתכר אל צרור נקוב”, – וברוך השם, שלבו של טרקנוב, לפחות, נהפך לטובה על ישראל! מחודש לחודש הוא הולך ונעשה יותר ויותר מקורב לישראל עד שהתחיל מספר בלשונם. נכנס הוא לבית טיבל ואומר: “גוּט-שבת, חסיניוּ! קוּגיל עם צימוקים עשית?”… מתרועעים אליו משכילי דבשתא ומאַמנים אצלו את לשונם בדבּוּר רוּסי. אוהב הוא לילך לחתונות של ישראל ויוצא ונכנס תדיר אצל "אַרון " החובש, ששתי בנות מלוּמדות אצלו. ולבסוף, נעשה כמעט אדם גמור מן הישוב, משעה שהביא לו אשה (אומרין: משומדת היא, אבל טובת לב). ובפוּרים, כמעט “חצי העיר”, “כל בעלי סירכא” שולחין לו משלוח-מנות… והשנים כתיקונן.
אמנם, יש שמבקר מיוחד בא לעיר מפקידות-המכס; ובכן, קירילא הסוֹטסקא מקדימו. יוצא הוא כבשנים קדמוניות, מחזיר על הפתחים ומודיע: “אַלא בּוּרי חמץ” – והבקורת עוברת על-פי-רוב רק בבהלה בלבד, כבכל השנים שכתיקונן.
שנים כתיקונן – אך יכולה היא חסיה לספר הרבה גם על שנים אלו.
טיבל, דרכו – שיכחה. אומר הוא: “עברה צרה – יאבד זכרה. על האחרונות אנו מצטערן, ואַתּ – מן הראשונות מוסיפה עליהן?” אבל חסיה אשה היא, שדרכה לספר ולהתאנח – ויכולה היא לספּר, למשל, כיצד נקטעה במחתּכה אגוּדלו של טיבל עם תפוח שלה בשעת בהלה של בקורת-פתאום; וכמה צרות עושה להם, למשל, מיכל-חיים-בּר’ס (יהודי קשה, אב לשבעה ילדים ועני כל ימיו, שנעשה טבקן אף הוא), כמה מסירות, גניבות, קטטות ומכות ממש גרם להם אותו בריון, – ו“הפרנסה החטאה” גורמת שאי-אפשר למסור דינו אלא לשמים…
יכולה חסיה לספר גם בנסים, שאירעו לטיבל בלילות שהיה מוביל בהם טבק אל הכפר ומן הכפר. – על מארבים ועל רודפים שניצל מידם. ומעשה רב יש לה לספר, מעשה בג’נדרמים שרדפו אחר טיבל בליל חושך, והוא השליך שקי הטבק מן העגלה להפקר, והם ירו אחריו, והוא – נס גדול נעשה לו, ונמלט חי…
יכולה היא לספר הרבה גם על פרעוני-השבעות וחשבונותיו של יוסילי. (“אי, יוסילי” – אומר טיבל: “הדא הוא יוסילי!”…) פורעים ופורעים, ובכל פעם חשבון חדש נעשה – ואין לדבר סוף…
הרבה היתה יכולה חסיה לספר בשבתה ביום מנוחה של שבת במסבּתן של השכנות – אבל, ענינים כגון אלו השתיקה יפה להם… ואין חסיה מספרת, אלא על מחלות, ר"ל, ועל מיתות אבות ובנים שלה. מספרת היא ונאנחת – ומתכוֶנת באנחותיה גם על מה שאסור לספר בצבור…
אבל, סוף-סוף, מכיון שהשנים כתיקונן – הנה יצאו טיבל וחסיה מידי יוסילי, ובשנה השביעית, קם להם הבית – חזר ונעשה שלהם כקדם!
אבל טיבל אינו טיבל כקדם. הוא כאילו אינו “בקו הבריאוּת”. שעוּלו טורדו, ובשנתו כקול מיחם, בנוחו מרתיחתו, יוצא מגרונו.
-
רו"כ – רובל כסף (מטבע רוסית). ↩
-
קודרא – חבל ארץ הכרמים. ↩
-
מטפחות–ראש של בד עשויות בציצי צבעונים. ↩
-
ג'יפוני – אדון נכרי, בעל בעמיו. ↩
-
פפושוי–מייס – תירס. ↩
-
וימורוזיק – יין שנקרש והוגלד בקרח, ושיורו המזוקק נעשה חריף ביותר. ↩
-
קוטשמא – כובע של עור טלה. ↩
-
פסטרומה –בשר מתובל ומיובש בעשן. ↩
-
בורשט – חמיצה של סלק. ↩
-
קריטשמא – בית יין ומלון אורחים. ↩
-
טוּטוּן – טבק. ↩
-
פאלטשי – מידת קרקע, ארבעת צמדי שדה, בקירוב, או כשנים עשר דונם. ↩
-
מחורקא – טבק שחור, גס ופחות–ערך. ↩
-
וולוסט – בית הרשות שלסביבה.סוטסקי – שוטר, שמש של בית הוולוסט. ↩
-
ג'ידאן – יהודים. ↩
-
בקשיש – מתנת–יד (שוחד). ↩
-
גיטוּל – עלוב. ↩
-
טשאבאן –רועה צאן. ↩
-
מיידאן – מגרש לממכר בקר וצאן. ↩
-
פריזבא – רובד, תיתורה של חומר. ↩
לקול הצרצור / ש. בן-ציון
(משירת נפש אחת)
אחי בן-תאומי! העודך זוכר אותו בוקר של חג השבועות, אז, כאשר התגנבנו מפני אבא ואמא ונשׂם פעמינו הקטנות לדרך?
והדך ההיא הלא קרובה היתה, כדי טיוּל של קטנים, – כי הלא רק עד קצה-כפת-השמים חפצנו לבוא…
והשמים וכל צבאם הרי כל-כך קרובים היו אז לנו – הנה ההר והנה השמים, – ונצא לתור אותם ולחקרם, אותם וכל אשר עליהם מלמעלה.
ומי זה עצרנו אז בדרך ולא נתנָנוּ לעלות על ההר הירוק, עד ראש התכלת שלו, לתקוע שם את ראשינו בקצה הרקיע ולראות מה שם מעבר השני, ממעל לו?? –
לבדנו בשדה אנחנו, ההר עודהו רחוק, ואנחנו רודפים אחרי חרגולים מנתּרים וצפּריות מעופפות, – התעוּ אותנו פרפרים, הוגיעו אותנו חגבים, ונפול עיפים ויגעים בין פרחי-כרכום, המשתעשעים בחַמה עם רוח קלילה פושרת, ושם שכבנו עד כי נרדמנו…
הקיצונו – והנה צרצור קורא אל רעהו, מסביב צרצורים מלעיגים עלינו, מתגרים בנו ב“צִרצְרוּר” שלהם עד כדי להכעיס… כי מפני מה הם נסתרים כך, ואין למצוא אף אחד מהם, לדעת מה זה ועל מה זה ישרקו לנו ככה? – – –
ואנו הולכים הביתה, וחריקה-שריקה זרה וריקה אחרינו תקרא:
– צִרְר-צְרוּרְר-צרר-צרוּרר…
***
וזוכר אתה, אחי, את הימים שלאחר-כן?
עוד קטנים היינו גם אז, לנער “בר-מצוה” היינו קוראים עוד: “גדול” – והנה שוכבים אנו יחד במיטה אחת, אצל החלון הפתוח ולנוגה הירח.
מאהלו של הרקיע, הירח נשקף לנו, הוא והכוכבים המפוּזרים ומרוחקים איש מרעהו; דממת-אלהים מסביב, ואנחנו לבדנו מביטים בהיכל העליון, והכל שם גלוי לעינינו, גלוי וגם נעלם בתעלומות עולמים… קורצים הכוכבים מטה, אל מיטתנו ממש, אלינו שנינו ירמוזו: “הביטו – ותדעו מה”… ואיש לאחיו ישַׂקרו: “עדיין אין אלו מבינים כלום…” ולעינינו, בפנינו, מוסרים הם זה לזה ברמיזה כל רזי-עולם, וכל העולם מלא לחישה דקה ומקשיב ומשתאה בדממה דקה…
והנה גם אנחנו ככוכבים – מוסרים אנו סודות זה לזה בלחישה, סודות של גן-עדן… גן-עדן התחתון – זהו דבר המובן לנו מאליו, אבל גן-עדן העליון, הוא בעדניו מהו?
– בידוע לי – אמרת אז אתה בלחישה: – שנשמותיהם של קטנים, בגן-עדן העליון מנוחתן –
ופחד לב שנינו וחרד בגילה, כי עדיין קטנים אנו… נשמותינו כאילו התרוצצוּ בחוּבּן לעלות, לעלות שמה, לגן-עדן העליון, כל-זמן שלא נעשינו עדיין גדולים. וסבורים היינו כי עוד מעט, וירד אחד המלאכים השאננים והעלה מן המיטה אחד, – אותך או אותי?…
ואז נשבענו חרש בתקיעת-כף זה לזה, כי הנפטר משנינו תחילה, בו יבוא לאחר “שלושים” לספר לאחיו בפרוטרוט מכל אשר שם…
ואנחנו שוכבים ומצפים לשם… במרום נתלו מבטינו – וכאן, מאחורי הגדר, איזה צרצור נסתר מצרצר עלינו מתוך פינתו:
– צרר-צרורר, – ישרוק ולא יחדל – – –
***
ואותם הימים, בעוד שחשבנו כי רק בשנינו הדבר תלוי – התזכור? –
שני אחים אנחנו, ומחר, והבאתי אני גרגר אחד של “זכות” והוספתי על המשקל – והשתַווּ הכפות של מאזני-השמים; ובאת גם אתה והבאת והטלת על הכף עוד “מצוה” אחת – והכרעת את הכל לזכות –
הוכרעה הכף… ובשופר גדול יתּקע, יריעת השמים תנָער ברעם, ונפלו כוכבים ומזלות, והנה – “דָרַך כוכב מיעקב”, לאור קרניו מלאכים יחפזוּ, ינשאו כנפיהם, נפרשו אברותיהם ונשאוּם לקצוי תבל, לעשות את אשר יש עוד לעשות שמה… ומכנף הארץ זמירות תשָמענה, כי הנה נגלה, הנה יעלה ויבוא ויגיע וירָאה – המלך המשיח! –
שמים וארץ ישתאו ליום… דממה – ובת-קול יוצאת – כרוח צח תזכּך שמים וּתשפּר ארץ… משוך תמשוך כנימת-כינור נעורה מקצה השמים ועד קצהם… וקולו של אליהו יוצא ומחיה נפשות, מושך בקריאה ואומר: “יחיוּ מתיך!” – – –
שהרי סוף-כל-סוף יבוא הסוף! ואם לא עכשיו ואם לא במהרה בימינו – אימתי?!
כי כלום אפשר כי גם אני גם אתה, אחי – כי גם אנחנו שנינו, האנחנו התאומים נמות ונקבר באדמה?? – למה?… המות – אין לך הוכחה גדולה הימנו ל“קץ הימין” כי בא ובילע המות לנצח!
ואפשר שאין הדבר תלוי אלא בשנינו, – ובכן, הרי “מצוה” ועוד “מצוה”, וסוף-סוף, נכריע את העולם לכף-זכות…
וזוכר אתה? במוצאי-יום-מנוחה עם חשיכה, אז יחד ישבנו, ועל כפת-השמים המזוככה, שכּפה הערב מסתור על כל היקום, עלו אז צללי-ענקים וצלמי-נכבדי-קדם… והנה גם הישיש הנכבד והאיום, שעל תלתלי-שיבתו עטרת שחורה גדולה המכספה בקצותיה – הוא, היושב נשען במרכבה המתנשאת מאליה, וגם התינוקות, כרוּבים קטנים הנשקפים מבין שוליו שנערמו בחיק-הרֶכב, וגם אותה הרבנית הענָוה והעצובה היושבת כפוּפה למולו וכמו רמוֹז תרמוז לכפיר הגדול, אריה דבי עילאה, שידחף בכפותיו את המרכבה למהר לכתה, – כל החבורה הדוממה ההיא נענעו בראשיהם על אבינו המזמר בתוך הבית בנעימת נחמה על אליהו הנביא, כי
“בִּמְהֵרָה יָבוֹא אֵלֵינוּ עִם מָשִׁיחַ בֶּן-דָּוִד”…
מנענעים העליונים ראש וכמו ישתאו לדבר: רז זה מי גילה לתחתונים? הוא הרי באמת במהרה יבוא – והרי אנחנו עם על בני ביתנו נוסעים לקראתו לקדם פניו – – –
אך הצרצור – כאילו אין כל שינוי מוכן ומזומן לבוא בעולם – הריהו מצרצר לו ברינתו הנבערה:
– צרר-צרורר, צרר-צררורר! –
***
לשמים לא עלינו, גן-עדן העליון לא ראינו, ומשיח גם הוא לא בא – ואנחנו עודנו מבקשים פתרונים…
התזכור?
השׂפם אך החל צמח בשפתנו, והלב עורג ומתגעגע – ערגת-אהבה, כלוֹת-גוף-ונפש לפלגא נאה-חמוּדה וחיננית זו שבעולם, לפלג-הגוּף שביצירה, – אל ה“היא” שלעינינו הוא עורג בכל רגשותיו העזים והבּיישנים כאחד… אולם, המחשבה על הבלתי גלוי ונראה לעין, אותה המחשבה התבענית הנדחקת ומצטחצחת לצאת מן המיצר אל “אשר לא כאן” – היא מתגברת!
ואז דימינו, כי רק עוד מעט יש לנו לחשוב, עוד בספר אחד יש לנו לדרוש, עוד קצת עיון וחפּוּש – ומצאנו את המפתח… ואז נגש – ונשאו שערים ראשיהם, עוד צעד – והרימונו את המסך מעל הנעלם…
רק עוד ספר פלוני עלינו לקרוא, עוד עיון עמוק והתרכזות המחשבה של שנים שלושה ימים בספר אלמוני, עוד מקצת, עוד מעט – הן רבו הדברים אשר גילו לנו הספרים עד היום – ונגענו במסך… ואז, מבלי חת – להרים או לקרוע, אך לגלוֹת!
והנה יש ספרים, הרוצים להוכיח כי אי-אפשר לדעת… אבל… אבל אנחנו הלא נדע! – הן לא לעולם נתע, וכבר יש רמזים לידיעה זו; עוד הקדמה קטנה, עוד הנחה אחת – ואותה נבקש ונמצא באיזה ספר – ומזה והלאה עשה נעשה לנו דרך גם באין עוזר! –
פתח כמלוא מחט סדקית ביקשנו – ותעינו מיום ליום…
ואתה שוכב בערב אחד עיף, או קצת חולה – כ“רוחני” הייתי אז בעיני, אחי… פניך הדלים כמו רוּקמו תכלת זכּה אשר עור דק וחיור עליה יסוכך, עיניך הגדולות והכחולות נעצמות לישון, לפול בתוך השכחה, – ואני תפשתי אז בציצות ראשך הרכות והמזהיבות:
– האיך? לישון אתה אומר? ו“ידיעה ובחירה” – מה יהא עליהן?! –
– לבוקר משפט – ענית אתה החושב המתון: – נניח נא עוד לשאלה שתקָלט כולה ותתישב על האבנַים שבמוח, שתעוּבד שם מעט שלא מדעת, אולי תֵקל…
העששית שפכה אור אשה האחרון בתוך החשכה המתעבה בחדר, תימרת-עשן דקה עולה מן הזכוכית שגחלת דקה לוחשת בה, הנה עוּממה גם היא, חושך – וגם אני נפלתי על משכבי, כבשתי את מצחי הכואב בתוך הכר –
והצרצור עלי מצרצר בשירו החורק כפצירה-פים המנסרת בברזל. גם לחשוב גם לישון אין הוא נותן:
– צרר-צרוּרר, צרר-צרורר – מבלי הרף.
***
… ותאומים יתומים נשארנו על פרשת דרכים, מבלי “ידיעה” ומבלי “בחירה” בחיים… ולקחנו, דודנו לקנטורא (למשרד) שלו, לעשותנו “אנשים”.
בחדר אחד אנו יושבים, אני לשולחן ואתה לשולחן, פנקסים עבים ורחבים לפנינו, ואנו ממלאים את דפיהם בסיפראות; רק לפעמים מפסיק האחד ושואל בלחישה לאחיו:
– מה אתה חושב, היכן ארשום מספר זה?
וכי יפגשו מבטי עינינו זה בזה – ועברו איש על פני אחיו, כאילו פגשו בלוחו של שעון שעמד מלכת… כי מה נתבונן ומה נאמר עוד איש לאחיו?
והנה אמרת אתה – התזכור? ביום השלג והרוח היה זה, בלכתנו יחד מן הקנטורא, והרוח היה סוטר על כל פנים ההולכים נגדו, – אז פתחת אתה ותאמר:
– החיים – ערכם כאַין אם אין לך בהם דבר היקר מן החיים…
ושוב אמרת:
– החיים – כולם הם הבאַת קרבן לאל נערץ אשר בלבך, ואם זה אינו – הכל טפל וחסר טעם, משא שלא לצורך…
ועוד אמרת:
– כחש הדור באלהי-עולם ואינו מודה אלא באלהי-השעה, וגם אלו יושיעו לפי שעה. הדוד, למשל, עובד לאל-הזהב ולאל-המשפחה, ואנו – כל האלים הללו, או שאין אנו מודים בהם, או שהם אינם מודים בנו – ומה חיינו?…
ותוסף עוד ותאמר:
– גם האל הנהדר, אלוהי האמנות, אך לפי שעה הוא, אבל הוד לו ויפעה לו על החיים. אולם, אך כוהניו יעמדו לפניו ויעבדוהו, והזר, אך על סף היכלו ידרוך, לראות רגע בהדרו – אם יש לו לשלם מחיר “הבּילֶט…” ואני ואתה, הן גם כסף לעולם לא יהיה לנו…
– והאהבה?
– שנינו אהבנו את האחת, והיא – השלישי יוליכנה שולל. הן כוהן הוא לאלהי האמנות, וברק-הזהב ינוצץ לו מן העתיד…
ואנחנו הולכים ויורדים, במורד העיר נרד, והנהר הנעכר סוער לקראתנו, הרוח על פנינו מטפח, והשלג עלינו סובב ומערפל – לאסיפת-סתרים אנו הולכים – – –
… ונגלה עלינו אל חדש, אל קנוא ונוקם שפך אש בדמינו וידליקם, – קנאת עובדים אובדים, קנאת כל העבדים אכלתנו…
הימח מלבך, אחי, זֵכר החרי והקצף והשנאה הכבושים והקדושים אשר קדחו בקרבנו לכל הרע המתעלה, לכל אַלים הדורס, לכל יד תקיפה-מעיקה המחניקה את האדם בעניו?
זכור אזכור אותם הלילות, אסיפות-המחבואים ומגילות-הסתרים – עד אשר גילתה אותך יד השוטרים ותחביאך היא… ואני – בלעדיך נשארתי – – –
לבדי נשארתי, ואין בחדר, אלא אני והצרצור הנסתר… לילה-לילה אך הוא ישיחני ואיזה חשבון-עולם נבער וריק הוא עושה עלי… וצורם הוא בי את האוזן ומנקר בהברותיו אלו הקבועות לו לנצח:
– צרר-צרורר-צרר-צרורר!!…
***
… ופליטת “ההגנה העצמית”, סוף-סוף, בין הרי הגליל עמדתי.
ואתה, אחי, איכּה? היֶשך עוד בחיים? אם במבצר, אם בארץ-גזירה, או נע ונד מעבר לגבול אתה? או כי כבר נמתח לך קו הסך-הכל שלך בחבל התליה? – – –
מדממת הלילה מעל משמרתי תשחרך רוחי, על השממה בארץ ירדן וחרמונים אזכרך, אח אובד, ואתך אשיחה:
– אחי! – אני עוד יֶשני בחיים…
היש גם היקר לי מן החיים?
אמרתי: הכל יקר מן החיים: פרדת-אכּר, שור או עז או שה, ואפילו אשכול-ענבים אחד – יקר ערכו מן החיים! יען כי – החיים בזולי-הזול…
נזדלזלו החיים מאז, מימי ההריגה ההם, בנפול חברים בשפך-דמם על מרצפת אבן ועל שלג שוָקים… חוֹר אחד בבשר, ואזל לו אותו הנוזל האדום והתוסס, נקרש – ואין שמים ואין ארץ, אין משיח ואין אידיאות, אין חברה ואין רֶשע ואין צדק ואין חירות ואין חרי ואין קצף, – אין חיים ואין גם היקר מחיים! – –
ובהיות החיים, בעוד הדמים נעצרים בבשר וסובבים בעורקיו – אי אתה יודע מה לעשות בהם, ואין לך אלא להפקירם בלבד.
ואבוא הנה להפקיר… פה, ולא שם ליד השוטר והנוגש!
… ומה הוא הדבר אשר הוֹוה אתי פה?
– אחי! אַיכּה, תּאוֹם-נפשי, ואשאלך!
מה הוא הרגש המסתער בצהלתו עד כדי הפּל אותי ארצה, ולבי לבי אל חיק האדמה, אמא-אדמה?!
הן כל המלים הנשאות פה על שפה ולשון בשם “התקוה הנושנה” – הלא כולן כמוץ נחשבו לי. ומה הוא הגרעין, אותו הגרעין הפנימי אשר הלך ומילא ישותי, ועדיין הולך הוא וגדל עוד?
מה היא השירה המפעפעת בי לילה, בעמדי על המושבה הנרדמה? –
יָקרו החיים, אחי! יקרו, עזו עלי וגברו ומתוך לבי ישוררו – שירה וַתּרנית, שירת-הפקר צוהלה!
ותרן אני! את החיים, את היקר אני מפקיר עליך, אדמה!
– הפקר חיים הפקר!!
… ושמע נא, אחי, הן גם פה הצרצור נסתר…
מסתר קוץ וסלע הוא בהברותיו הקבועות נצח עלי יצרצר:
– צרר-צרורר, צרר-צרורר! – –
יצרצר לו! שירת לבי עזה היא, נצחית היא משירתו הנבערה! – – – – – – – – – – – – – – –
א
סביבות ים-המלח עם הנץ החמה.
דומם מקפל הלילה את טליתו השחורה והולך לו, הלוך ונסוג בחשאי אל סתרי החורשות ופי מערות-תהומות.
מאחורי הרי המזרח בוקעים ונוצצים קוי אורה, עולים ומתרקמים בתוך רשת דקה של ערפלי טוהר. עננים קלים מכסיפים, מאדימים, מזהיבים, מבהיקים – ונמוגים.
דוממים ודולקים ההרים. שיח ועשב בשפע טל של שחרית נוצצים כעולים מן הטבילה, ואד עולה מן המים ומצניע בצעיפו את הערבה העטופה תכריכים לבנים.
בשלוַת נצח שרוי לו ים-המלח במעמקים, כולו פרוש כסדין של כסף טהור ומצוחצח – מדרס לרגלי השכינה שכל העולם מתמלא זהרה…
בדממת השקט וענוַת-קודש מתגלה עולם היצירה לכל צורותיו ולכל גוָניו באורו של יום. עברה צפור, צפצפה בקול ומיד נשתתקה ונתעלמה מן העין כנכלמה…
טהורים ועטופי לבנים עלו איסיים מן הטבילה ועמדו כשורה של שלָכים. כפופי ראש ונכנעים הם ועומדים לפני רבון העולמים, היוצר אור ומחדש בכל יום מעשה בראשית, שוהים ושותקים כשהם מקבלים עליהם עול מלכות שמים בקדושה, ביראה ובאהבה צנועה.
פתחו פיהם – ורק שפתותיהם נעות בתפילה ובשבח; נעימת שירה, וכליון נפש בלבבם, וקולם כמעט שלא ישמע…
מתוך ערבוביה של צללים ואורות, במשעול המתפתל בין סלעים ושיחים, פוסע ויוצא בחור בעל קומה זקופה שקווצותיו נפוחות תלתלים, שחורות ופרועות ופניו חיורים. הנה זה נתקרב כלפי עדת החסידים ועמד ממתין לחבריו הגדולים עד שיסיימו תפילתם.
בקידה ובהשתחוָיה סיימו כולם את תפילתם ברגש, ופתח הבחור ואמר להם: “שלום עליכם, מורי ורבותי!”
השיבו לו שלום, והזקן שבחבורה יצא לקראתו ושאלו: “והיכן היית, אבשלום?”
הרכין הבחור ראש והתחיל מספר בקול נופל על כל אשר ראה בחוצות ירושלים ובערי יהודה. מספר על הרומאים העריצים ומעשי אכזריותם, על הנאסרים ועל הנהרגים ועל הנצלבים שדמם הנקי נשפך כמים, על החמס והעושק, על ענוּת צדיקים ועוללים שלא חטאו.
מספר כשהוא עומד מובדל, וסביב לו בחצי עיגול עומדים מופרשים ממנו קהל החברים כפופי ראש…
מתחזק קולו – והוא מספר על בחורי יהודה והגליל, על קנאי החירות, המתחברים חבורות חבורות ומזדיינים למלחמה – וכעין אש זרה קדחה בעיני העלם…
נזדעזע הזקן וגזר עליו בנזיפה רכה:
“כַלֵה דבריך, בני, שאינם ראויים לירא-שמים באמת!”
ומוכיח הזקן את הבחור שהלך לבו אחרי הענינים הללו היגעים, והם אינם אלא מחטיאים את האדם ומרחיקים אותו מחיי עולם. והוא מלמד ואומר לכל העומדים בחבורה:
“לא נברא האדם אלא להרבות שלום בעולם, להיות אוהב את הבריות ומקרב לבן לאביהן שבשמים. וירא-שמים, גומל חסדים טובים גם לטובים וגם לרעים, ואינו מבדיל גם בין אויב לאוהב, אלא עושה טובה לכל הנברא בצלם. שכן אין הטובה באה ע”י מעשים רעים ואכזריים, חלילה. רק ע"י מעשים טובים וחסדים טובים תבוא “מלכות-שדי בעולם, יבוא צדק, יבוא חסד, – והרשעה מאליה תכלה”.
ומוסיף הזקן ואומר לתלמידו העומד לפניו בכשלון ברכים:
– "ולפיכך, כלך לך, בני, מדרך חוטאים, ועם קנאים אל תלך. הוֵי מתרחק מכעס ענינם, שגם הם בשופכי דמים! כל מלחמה ענין רע הוא, מעשה שטן להכשיל את הבריות ולהעבירן על דעת קונם. הרומאים – כלום ירא-שמים מתירא מפני כל התקיפים שבעולם? והרי אין כל מלכות שולטת אלא על הגוף בלבד; המיתה אינה אלא פתיחת שער לנשמה שתכּנס לחיי עולם, – ואשרי מי שזכה למות על קידוש השם! מיתתו – כפרתו; וטהורה ומצורפה מכל סִיג ופגם מתעלה הנשמה לחיי עולם לאור בזיו השכינה.
“ובחרתם בחיים, בני! בחיי אמת, בחיי עולם הבא, ולא במַדוּחי השקר שבעולם הזה”…
נשתתק הזקן, והכל עומדים כתוהים ושומעים רזי עולם ומקשיבים לסודות שבדממה… ומתעלה האור ומתגבר ומעטר עטרות של נוגה לראשי החסידים עוטי הלבנים, – ושתיקה שוֹרה מסביב…
כאן אין שאון מלחמה, אין רעש ערים בתחרוּתן. ובשלוה זו נשאר הבחור אבשלום לישב מובדל מן החבורה עד מלאוֹת ימי טהרו, ומסביב אך דממה נשגבה ושלוַת-יה שוֹרה על אהלי צדיקים.
אך הבחור אין שלום בלבו. זה לו היום השלישי – ומתוך הדממה קולות-פתאום יחרידוהו. בחללו של עולם המזהיר בריקניותו, חזון אחר חזון נראה לו…
בדד ישב – והוא חולם בהקיץ, ופתאום חרדה תרעידהו: תרועת נוגנים ובכי עשוקים, צחצוח חרבות וצלצול כבלים, דמוּת עם רב נרעש… בנות ציון פרועות ראש נהוגות ונסחבות בשביה, ורעש – רעש מלחמה קורא, – ומנוחה אין לו…
והנה קול – קול צוחת אשה בוקעת בדממה…
נעור אבשלום, רץ לקראת הקול – ועיניו תרות במדבר.
נערה מובלה ביד שני רומאים, סחובה בצמות ראשה…
הרומאים נכחם יצעדו, אחריהם לא יביטו – ומאליה היא נסחבת…
מעין גדי חטפוה להם, הובילוה – ראתה מרחוק ישוב אדם, מושב האיסיים – והיא צועקת בכפיפת ראש:
“הצילו!”
“הצילו!!” – בוקע קולה, נסתם וחוזר ובוקע בבכי ואבשלום רץ, שואף ורץ לקול הקורא לו ובוכה מן המדבר…
עמד, שחה ויכרע, ועל ארבע נתעלם בין השיחים, ומן המארב, מבין הסבך יצפה – – –
ב
שזוף-שמש, קרוע-בגד וזקוף-קומה יצעד בין ההרים ואַלָתו בידו. על חזהו הנחוש ירום ראשו הפרוע, ועיניו החדות יתורו מרומי הגליל…
הוא חילל נדרו. טמא הוא לנפש אדם, כי הָקדש למלחמה… נפּצה אַלָתוֹ זו גולגלתם של שני הרומאים – ועתה הוא הולך לזכות בחרב. –
כפר הרוס ושרוף בין הסלעים, ועל הסלעים כתמי דם שחורים נוצצים כזפת לפני השמש, היורד ומצית את הרקיע לכל פאותיו.
יחידי הוא צועד בין ההרים ויחידי סובב מעופף שם במרום אחד הנשרים. סובב מעופף – ונפל אל בין הסלעים ויתנשא בקו אלכסון ובין צפרניו – עז מפרכסת…
יצעק הרועה, ישלח חצו, והדורס רם ומתנשא עם טרפו…
גם נפשו תשאף טרף והרג…
נחש שרף החליק לרגליו – והוא בחתף אחד תפשו אצל ראשו, וכבצבת אל בין אצבעותיו יהדקו…
כשוט התנופף השרף ונכרך על זרועו השלוחה, והוא – שלוחה זרועו מול פניו ומאגרופה ראש השרף בולט; בולט – ומפתחי פיו מפרכסת, תוססת ומנצנצת לשונו השסועה…
עיני השרף ועיני האדם אלה מול אלא עמדו בחרון כעסן… רעל פתנים תוסס גם בלב האדם – ומכה אחת באַלָה על ראש הנחש והאבן – ונתזה צנורה של ארס על מצחו…
ארס שרפים משָחו להורג!…
והוא צועד קוממיות ופניו אל להבות המערב כוננו…
הגלילה הגלילה! – אל נשרי ההרים קנאי החרות, אל שׂרפי הארץ נוקמי העם רגליו ישאוהו. ומבין גושי עבים, עבי נחושת מפוּחמה, דליקה מתפרצת –
כבד, דומם, חם ומחניק חללו של הגליל – סערה תבוא…
והנה המערה…
כאן אוצר הרוח, מטמון הסערה הבאה… נשימת מפוחים עזה על גחלים לוחשות נופחת ומלבה פה מוקדי אש… ורעם פטישים על פלדות ברזל מלובן מכה ברקים, מתיז גצים וממטיר זיקוקין די נור.
פה אתּים ומזמרות יכוּתתו לחרבות ורמחים, – פה תנתן לו חרבו חרב נוקמת…
גוחן הנזיר אל המערה וקורא אל תוכה:
“עוז למלחמה!”
“עמוד!” – ענה לברכתו קול אטום מבטן ההר, ואיש מפוּחם ופטישו מורם לפניו יצא לקראתו:
“וּשמך?” – שואל הוא את האורח ובוחנו בעיניו הבוערות משחור פניו בשחור אשן. –
“אבשלום האיסי”.
“אחינו אתה! הכנס”.
“עוז למלחמה!”
“גבורה ועוז!” – עונים לו צללים שחורים מכל ירכתי המערה הרחבה.
נדמו המפוחים, חשכו האִשים, פסקה הלמוּת הפטישים. כל חללה של המערה חָשׁך, רק רתיחת ברזל המתחַסם במים ולחישתו תוססות באוירה, ויצוּרי חושך נגשים ומתקרבים אליו מעברים.
כולם כתרו עליו. בהם זקנים ובחורים, גם נערים עמהם, – הם ופטישיהם בידיהם.
“ומה בירושלם?” – שואל הזקן שבחבורה והוא נצב כמַסכת ברזל שחורה, רק ראש מקבתוֹ על שכמו וזקן סנטרו ילבינו באופל.
ומספר הבחור קטועות, מתנשם ומספר – – ומסיים ואומר:
“עבדים מושלים בעם ויַטוּ לבו לשלום ולהכנעה”…
"היה לא תהיה! אנחנו נשיא עליהם מלחמה – והמלחמה תהפכם לבני חורין! – דע, כל מי שראה מלחמה שואף למלחמה! כנשר ישאף זה לדרור – ולא ישלים עוד לעשות את ארצו לבית עבדים! הם נעשים במלחמה כברזל זה שנחסם באש. עזי הנפש הגבורים מהם יצאו. בגליל ראינו זאת. הנשים גם הן מבינות אז כי החירוּת חיים, ואין החירוּת נקנית אלא במלחמה!
“אנחנו נשיא עליהם מלחמה, וידעו כי במלחמה חיים, ובחרו בחיים!”
ובנַהם עצוּר עונה אבשלום: “שלחוני שמה בחרב – ואלכה לכם, ובשם אל נקמות חיים ולמות אקראם!”
ומתחת מצחו המוּטה ארצה בחנו עיניו לצדדין את העומדים עליו אם יאמינו לו…
ודממה היתה. נשתתקה מערת הרוחות. שתיקה קשה ואפילה כבדה…
ובחוץ נפח פתאום כמפוח אחד אדיר וחזק בין ההרים – ומערות וחגוי סלעים ענו בקולי קולות…
“סער מתחולל” – אמר האחד –
ונפלה רוח בתרועה, חבטה כנפיה הכבירות על ההרים – וירעשו. – קול יי בהדר רעם על הררי הגליל ברעש!
ג
צהרים בירושלם, זורחת עיר-אלהים ורוגשת בשלל צבעיה והמון חייה.
בנינים אדירים, גאון האדם עלי אדמות, מתנשאים במאור תכלת הרקיע המלוּבן. כל חומה, כל מגדל, כל בית, כל עץ, כל עמוד – כולם מבהיקים בשפע זהרם, ועבי צלם הכבד מצטמצם ורובץ אצלם, משחיר על שריון קשקשים אדיר, על רצפת-שיש וגזית מזהירה ומלובנה.
תשואות ברחובות, תנועת אנשים ונשים, וקול מקול יאמץ בתוך ההמון: קול רוכלים ובעלי חנויות מכריזים על הסחורה, ריקוד מרכבות וכרכרות עם שעטת פרסת סוּסים שוטפים בצליל מצילותיהם, אורחות גמלים מכוּסי צבעונים נעות עוברות בקשקוש פעמונים, נגינות שותי יין, צליפת שוט, גערת שוטר ונוגש, פרזול כבלים נגררים לרגלי אסירים, צוחת ילדים מצחקים וגעית בקר וצאן מובלים לזבח.
גבר רעם תרועות וזמרת עריצים – לגיון רומאים עובר בקול חצוצרות, חלילים ומצלתים, עובר ברגש, בצחצוח חרבות, מגנים וכובעי נחושת ולצדדים ילדים אחריהם ירוצו…
זורחת עיר האלהים ורוגשת, ועליה הרריה מצוקי עולם ידמו.
ועל הר-הבית מתרומם בשיא חסנו בין אולמיו ועמודיו היכל יי בזהבו ובשֵישוֹ המלוּטש – היכל המקדש; וזהב גגו מזהיר ומשלח חצצים כלפי השמש.
שעת צהרים – שעת מנוחה בחצרות בית יי – ומה הוא הקהל שנתאסף לפני לשכת הגזית?
אגודות אגודות משוחחות שם בדאגה. פנים כהות, עינים חושדות. אנחה משברון לב ואנקה מתוך חירוק שנים נפגעות זו בזו…
דאגה ורוגז.
יצאו הזקנים מן הלשכה, והכל נשתתקו, שתיקת מיַחלים.
המכוּבד שבזקנים והנהדר שבהם עלה על העמוד.
בצער עמוק מסתכלות עיניו השחורות מתחת לסכך המעובה של גביניהן הלבנים… מזדעזע ראשו, ושׂיבת זקנו נעה על חזהו. רוצה הוא להתחיל בדבור ואינו יכול. הוא מרים גביניו באצבעותיו וסוקרות עיניו, עיני רחמים, בקהל – וקולו יוצא כקול חולה קול רועד ואומר:
"אַחינו בני ירושלם! גברו עוונות, וגברו שונאיהם של ישראל, ואנו – מה אנו ומה כוחנו ומה גבורתנו בשעת צרה זו? מלכות זו שכבשה את העולם, הן לא בכוח אנוש, לא בעוצם ידה גברה – אלא שבט מוסר היא בידו של הקדוש ברוך הוא, כאשור וכבבל בשעתן – ומי יעמוד נגדה כל זמן שלא נתמלאה סאתה? אם לכוח, מי ידון עמה? אלא, כל זמן שישראל שרויים על אדמתם, המקדש מכפר עליהם, ומצוות התלויות בארץ מגינות עליהם, ועדיין יש להם תקומה; ועל כן נאמר: “לך עמי בוא בחדריך, חבי כמעט רגע עד יעבור זעם” –
"אחינו העומדים עמנו פה בחצרות בית אלהינו! משביע אני עליכם במי ששכּן את שמו במקום הזה! – לכו ואמרו לכל אחינו שבירושלים ובגבולין: סורו מעל הבריונים שקמו בנו, ואל תלכו בעצתם הרעה. כי דרכיהם דרכי מות ועצתם כליה וחורבן לשונאיהם של ישראל, כי לא לחרב בחר יי ביעקב. – חוסו על ירושלם עיר הקודש ועל בית-חיינו זה שלא יחרב חלילה בעוונותינו! חוסו על בניכם ועל בנותיכם שלא יהיו נמכרים לעבדים ולשפחות בארצות נכר לטמאי גויים! – הן יש לעץ תקוה כל זמן שלא נעקר ממקומו. על-כן, שמעו בני אברהם יצחק ויעקב! שבו בארץ על התורה והעבודה, כי הן, אך בהן חיינו ואורך ימינו…
“החיים והמות לקראתנו – ובחרתם בחיים”…
– “שקר! שקר ומדוחים בפי האיש הירא ורך הלבב”, זעק פתאום קול כשאגת-אריה על טרפו.
נזיר, בחור פרוע תלתלים נעור מתוך הקהל, והוא גבה-קומה ופניו להבה, – מנופף אבשלום שני אגרופיו על הקהל, חורק שן וצורח:
“עצת בוגדים לא תקום”! “צאן טבחה לא נהיה! – חרב! החרב תדון!” –
נזדעזע הקהל, נע – וידום, כלקול רעם-פתאום…
שלושה ארבעה אגרופים קפוצים נשארו נשאים ועומדים כלפי ראש הבחור הקוָץ שחור התלתלים…
והזקן מעל הבימה, מרים גביניו מעל עיניו, מסתכל מבקש מבעד גביני השׂיבה לבחון, לראות מי הוא הקורא – וברגע זה נזדקר בפתח השער אחד אדמוני, פרוע זקן צהוב, מנופף הוא משם בשתי ידיו המתנוצצות בשערן הצהוב:
“בוזזים בשוק העליון! – נשים וילדים זורקים אבנים מעל הגגות! – טבח!”
ומהומה עמומה קמה ובנהימתה נבקעה כבקול שופר: “לחרב!”
בפתח השער להבת ברזל נוצצת מנופף הבחור, והנזיר השחרחר, בחרב אשר שלף מתחת למדיו:
“לחרב!”
“בחרב אל המקדש בא?!” – נסתער אליו אחד מפרחי הכהונה ומתחת מגבעתו הלבנה נתלהבו פניו.
“גם אתה אחרי בחרב תלך – לחרב!”
רעש, רעש, – ובוקעים קולות מתוך הערבוביה “לחרב! לחרב!”. וסוחבת המהומה חוצה – נתרוקנה החצר וכבנחשול משברים, סערה עוד החצר החיצונית רגע – ותדום.
דממה – והזקן לבדו הוא עומד בתוך הדממה…
עומד על הבמה, מביט ומקשיב – לבדו הוא, וראשו נופל:
“הנה סערת ה' חֵמה יצאה!” – עברה נהמתו נרעדה בחלל הדומם – ובכי זקן פרץ בגניחה ואנקה נסערה ונחנקה… וכשידיו על ראשו, נחפז אף הוא החוצה…
בזעקה גדולה בחוצות יעבור, כפיו יפרש ואל תלמידיו יקרא רבי יוחנן:
“הקבצו ושמעו, בני יעקב!”
אך כולם אל השוק העליון ירוצו – –
(רשימה)
ראיתי מסע ונזכרתי מסע.
והמסע שראיתי מסע גבורים, מסע תָרים היה, ובתוך חצרי היה ונסעו הנוסעים לא בעגלה, אלא בכִלכלה.
כלכלה של ענבים, ששימשה ארבע חמש שנים בבציר, עד שהתחילו נצריה מתפרכים מזוקן וניטלו אוגניה ונשמטה תחתיתה, – השלכתי אתמול לגל החריות והזמורות היבשות שבחצרי, כי, לאחר שנפסלה מן העבודה, לא ראיתי לה תקנה אלא שריפה.
אולם קסם על פסולי כלים! השלם שנפגם או נשבר – נפרצו גבוליו ופקעו מצריו, והריהו עשוי לראות בו רמזים לכל מה שהלב חומד והדעת נותנת… והקטנים, כידוע, עינים מאירות להם – והם רואים.
אף הכלכלה – אך בא אמינון שלי מבית-הספר, מיד עמד ונתן עיניו בפסולה עלובה זו, והעלתה חן לפניו. שרק – והנה התאומים המפורסמים תמר ואיתמר, ועמהם גם אותו בכור-שטן קטן שמר, נחפזים ורצים אל החצר. באו, ומיד עמדו כולם בוַעד של מועצה לדון בשאלה…
– אוירון! – קופץ וקורא אותו בכור-שטן קטן שמר – אוירון הוא זה, ואני צֶפֶּלין!
כלומר: הכלכלה מגדל הפורח באויר היא, כזה של צפּלין.
– מגררה! – קוראה תמר – מגררה היא זו! שכך היא כל עגלה, שנוסעים בה בתוך השלג!
ועומד איתמר ומבאר את דברי תמר:
– ולא מגררה סתם, אלא מגררה, שהאֶסקימוסים נוסעים בה ומביאים דוּבים לבנים!
מובן, שבני-השרון הללו לא ראו מעולם לא שלג ולא מגררה, ומכל-שכן אֶסקימוֹסים. אולם כל הרחוק מן העין, קרוב ביותר אל הלב והדמיון, ושבוע זה, משמע, פרשה של הציר-הצפוני היתה בבית-הספר – ומיד נתּנו הדעות להאֶסקימוסים:
– מגררה, מגררה! – קראו הכל – מגררה אֶסקימוסית. דבור אחד – וכל סדרי בראשית נשתנו בתוך חצרי, והכל בנוסח של הציר הצפוני לכל פרטיו!
החצר אינה חצר, אלא – ערבת-שלג רחבה, ההדסים שלפני ביתי – מעון היו לאֶסקימוסים (מעונות-קרח, כמובן), שק-התבן מאצל האֵבוּס – לויתן שאצל הררי-קרח היה, אבן-הדישה – דוב לבן אורב במסתרים, ואמינון שלי אינו עוד אמינון, אלא – נאַנסֶן היוצא לצוּד ציד… והכל בשביל אותה הכלכלה חשׂוכת-התחתית, שנעשתה מגררה!
והמגררה – שמר, תמר ואיתמר כבר נאסרו אליה, ונאַנסן שלי עומד בתוכה מעורר שוט על חבריו, מצליף, שורק וקורא עליהם:
– הו-הו, כלבים!
כידוע, אין סוסים אצל הציר הצפוני, ולפיכך אין שמר, תמר ואיתמר, נעלבים, חלילה, אלא ממלאים הם את תפקידם כראוי להם: פיותיהם פתוחים ולשונותיהם שלוחות, והם מרקדים ונושמים כיאות להם לנושאי-אֶסקימוסים בשעה שהם ששים לרוץ אורח… והמגררה אף היא עושה תפקידה, – היא נגררת ומעלה אבק רב (ושל שלג, כמובן), אלא שהיא גם מתחבטת ושׂוֹרטת ברגלי נאַנסן שלי.
בכל אופן, הנסיעה נעשית בהצלחה מרובה: דובים לבנים וכלבי-ים נהרגים וניצודים זה אחר זה, ולא, חלילה, לאור החמה של תמוז שבשרון, אלא לאורו של הזוהר הצפוני, שפרש אודם-נגהו בשמים לכל קצה-המערב…
ומי יודע, עד היכן היו מגיעים התיירים באותו בין-הערבּים אלמלא נראה פתאום מתוך אדמומיתו של הזוהר הצפוני – העדר.
עדר המושבה נראה ברדתו מן הגבעה – וכל הכנופיה של המשלחת הצפונית נתפרדה: כל אחד רץ להביא את בהמתו לבית אבא – והחצר וכל בה חזרו לקדמתם – – –
ואף גם אני הוחזרתי רגע לקדמותי – לקדמת ימי ילדותי… ימים, שגם אני עובר-ארחות הייתי ונסיעות רחוקות נסעתי בתוך חצרו של אבא. –
חצרו של אבא שם, – שם, באותה העיירה, שאתה רואה עדיין בכל חלום וחלום… שם, באותה הארץ, שאי אתה זוכרה אלא מתוך זוָעה…
ואותן הנסיעות – אף עתה נראה לי כאילו אך תמול היו, תמול יחד עם נסיעה זו שלציר הצפוני של אמינון בני, – ודומה עלי, שעדיין אני עומד על פרשת דרכים – – –
אבל שונות הן הנסיעות. דור דור ומסעותיו.
אספרה נא לדור הזה בשעת-הפנאי על נסיעותי שלי, שנסעתי בימים ההם לארץ הזאת.
חביבה, נסיעה, אך חבּה יתירה נודעת לה בין התינוקות. תאבי-המראות וגבורי-הדמיון הללו – מי יתנה תשוקתם לנסיעה? ומי ימלל מה שהם רואים וחוזים בנסיעה שהם נוסעים – בשעפּים ובחזיונות-לילה על משכבותם!
ואם בכל התינוקות כך, תינוק מישראל שבעיירה סרוחה-נדחה שבתוך התחום – על אחת כמה וכמה! זה, כעבד ישאף צל וכשבוי מבית-הבור, כן שואף הוא תמיד ומדמה ביום ובלילה, שואף ועורג מכאן לשם – – –
כאן – עול תורה-חובה, מורא רבי קפדן, אימת “קאנצ’וג” ובזויי-“קוּנא” בתוך ה“חדר” שאינו פוסק, ובבית – איסורים וחוקי דרך-ארץ קשים, קטטת-אחים ומלשינות, קללות ומוסר-אבות מרי-נפש ונבוּכי-פרנסה… ושם – הוי שם, באותם המקומות, שאותם הדרכים שמחוץ לעיר משתרגים ומוליכים אליהם, – כמה חירות ורוָחה בהם לפניך! שם ארץ שדות וגנים, ארץ הרים וגבעות ופלגים יבלי-מים ונאות-בקר ועדרי-צאן, שקול פעמוניהם מצלצל בין ירקרק-אָחו, שם גם כפרים, משכנות-שאננים מובדלים ופרושים להם ולהנאתם, לעצמם ולשלוָתם; וכרכים גדולים שם, כרכים מלאים כל שׂכיות-החמדה צעצועי-תפארת ומכונות אדירות ושאר פלאי-פלאים, שאין לשער ואין לדמוֹת, – וחביבה נסיעה, חביבה עד כלות-הנפש!
ולפיכך אין לך תינוק מישראל, שלא יהא נוסע בכל שעה שאפשר לו… נוסע הוא על המקל ועל המגרפה ועל הספסל ועל סוּס-אדם מתוך חבריו. הנסיעה היא כל חשק-לבו וכל שעשועיו בה.
ואף אני נוסע הייתי בכל שעה של פנאי שנזדמנה לי. וכיצד? – בעגלה ממש הייתי נוסע!
בעגלה; ואחר-כך גם בספינה, באניה בלב-ים.
עגלה היתה מוכנה ומזומנת לי תמיד בתוך חצרו של אבא, לשאתני ולהסיענ בכל שעה ולכל מקום שלבי חפץ, – לכל אשר היה רוחי ללכת היא נשׂאַתני בלי סוּס ובלי אופנים באין מעצור!
עגלת-כשפים זו חיקו של קרון ישן-נושן היתה, – קרון שהיה בזמן מן הזמנים חשוק-ברזל, ותושֶבת היתה עשויה לו בתוכו – קרון “שָרַבַּן”, שלא נשתייר הימנו מרוב ימים אלא חיקו בלבד.
חיק זה היה מוטל על תחתיתו אצל הגָפה, בין צבורי אשפה וגבּבא, אחרי הרפת הדחויה ומתחת לנופה של שיטה עקומה, זקנה וכפופת-קומה. שם, באותו מקום מוצנע ומובדל, היה יושב לו תמיד “שָרַבַּן” מרופט זה, בלי אופנים ובלי מוט-המושך, יושב ביום ובלילה, בין בימות-החמה ובין בימות הגשמים, יושב וממתין לנוסעים… יבוא חורף – והריהו מתכסה ומתעלם בשלג, קיץ – וכל ברזליו נעשים קלויים בחמה. ועדיין חיק אלמן זה בריקנותו הוא יושב ובדד דומם הוא ממתין בקרן-זוית שלו – ואין דורש לו אלא אנו והתרנגולים, להבדיל.
האיך נטרד שרבּן עלוב זה ובא לחצרנו? – איני משער זה עד היום. אבי – מעולם לא היה בעל סוּס ועגלה, ואף-על-פי-כן – “עגלה” ראיתי מאז ומעולם קבועה ושקועה בחצרנו. ואף פעם לא שאלתי עליה, מהיכן ולמה היא לנו, כמו שלא עלתה על דעתי לשאול על שיטה יחידה זו שבישובנו, מי נטעה ובחר לה מקום דוקא אחורי הרפת?… לאו כל אדם עשוי לדרוש אחרי מעשי-בראשית. ואני – השיטה והעגלה שתיהן כאחת כמעשה-בראשית היו בעיני, שמעולם נתּנו ביחד כשמים וארץ ולא יפּרדו… נוף של שיטה למעלה, חיק של עגלה מתחת, ואני – אַשרַי בשעה שאני יכול לעמוד ביניהם, ברשות מופקרת זו שזכיתי בה לעצמי, ואין כל אדם נכנס לתוכה אלא התרנגול וכנופיה של תרנגולות שלו. הם – על האשפה שם פרנסתם, ואני – אצל האשפה מנוּחתי, ותחת השיטה, בחיק ה“שרבן”, מקום יחוּדוּתי.
שם מתבודד הייתי בכל יום של פגרא – ונוסע כדרך שכל בני אדם נוסעים ב“שרבן” – מן העיר אל הכפר ומן הכפר אל העיר… שרבן זה – כמעט שאתה מתישב בתוכו ואומר: “נא-נא!” ומכה בשבט על צלעותיו – מיד הוא נוסע, נוסע למקום שלבך חפץ: תעלה הרים, תעבור גשרים, תחלוף יערים, תבוא כפרים – הכל כאַות נפשך וחפץ דמיונך.
וכך הייתי נוסע ימים רבים בעגלה ממש זו, עד שהגיעה השעה ונפקחו עיני ואראה, שבאמת אין זו אלא ספינה – אניה לעבור בה דרך ים.
ספינה וים – מנין לי שני אלה? הים – הרי אותו ידעתי מכבר, משעת קריעת ים סוף, שאירעה בחורף פרשת “בשלח”, וספינה – טיבה של זו וסדר דרכיה נתפרשו לי על-ידי מעשה שהיה בחול-המועד פסח, – מעשה רב ונורא, שקראה אחותי מתוך “מעשה-ביכל”, נוראות-ונפלאות, שאירעו לספינה שנטרפה בים.
מעשה בתוך הים… הטעימו נא ומשכו ואמרו: “יםםםם…” אפשר תבינו כמה רזי-תעלומה, תימה ואימה היו בכל אותו המעשה…
מעשה היה בספינה, שהפליגה לתוך הים ורוח טובה היתה נושבת במפרשי התורן ונהגה את הספינה בשלום; עד שקמה רוח רעה וסערה גדולה שבּים וטרפה את האניה והטילתה לשרטון אחד, ובאה והתנפלה כנוּפיה של חמסנים, וחמסו ובזזו והרגו ולקחו בשבי ומכרו לעבדים, וברח עבד אחד והפליג בבריחתו עד שנטרד ובא לאי אחד בודד בלב ים, ושם היה שוּב מעשה בבני-אדם פראים ובבת-מלכה אחת נאה, שהיתה שבוּיה אצלם וחבוּשה, וכו' וכו' –
וסוף-המעשה היה, שנתבררו לי כל דרכי הים ונפלאותיו והרפתקאותיו, כאילו בי בעצמי היה המעשה!… קשה היה לי להשיג רק צורת הספינה איך היא – ונעשה לי נס, עוד באותו לילה ממש ראיתי את עצמי צף בתוך הים על גבי ספינה, וצורתה של זו מראה – מראה ה“שרבן” המרופט שלי…
הקיצותי – והרי אני בעל-הספינה!
עמוד הייתי באותו בוקר בהיר במקום המיוחד שלי, אחורי הרפת הדחוּיה, ומשתאה: ספינה כזו מוּכנת ומזוּמנת לי כאן מאז ומעולם – ואנוכי לא ידעתי!… ומיד אותו יצר של נסיעה תקף ונתגבר עלי כארי: עונה חמודה כזו, כחול המועד של פסח – כמה יפה בה לירד ולהפליג בספינה, להפליג לתוך הים ולנסוע הרחק-הרחק!…
והים היכן הוא? – גלי האשפה, אמנם, אינם נראים כגלי-הים ומשבריו, אבל שכב נא והשתטח אפרקדן ושא עיניך השמימה – וראֵה – – –
הרקיע – סגולה בדוקה ומנוסה מצאתי בו מכבר: מכיון שאתה משתטח כנגדו, כנגד הרקיע, ושוכב לך בשתיקה שעה קלה, שוכב ומסתכל במרומיו, – מיד כל משאלות לבך לטובה. כל מה שאתה רוצה, שיהא כאן בארץ למטה, צץ והיה והווה לך, הכל כרצונך ממש!
ורצוני בשעה זו היה – לשוט בתוך הים-ם-ם… השתטחתי בתוך ספינתי.
אבל זו עמדה מיד על גבי שרטון מבלי לזוז!… הספינה היאך תהא נוסעת – ואני את העיקר שכחתי: הרי תורן ומפרש אין בה, וכיצד מפליג אדם לתוך הים בלא אלו? – הרוח במה תהא נושבת? –
והרוח כל-כך היתה נעימה וחמימה בשעה זו!…
והרוח נחה עלי משעה זו, רוחו של רובינזון קרוזא, אף-על-פי שגם את שמו לא שמעתי – והתחלתי חושב וממציא, עמל ומתיגע מיום ליום, ולא חזרתי בי לא מפני כל טורח ולא מפני כל עצה שהוּפרה, עד שמצאתי חצי חישוּק אחד – ואורוּ עינַי!
חצי-חישוק זה משל חבית גדולה היה וגדול היה וכפוף היה, ורחבו ממש טפח בטפח שלי – וכלום אין זה ראוי לתורן? יגעתי עד שעלה בידי לחזק כן תרני; בכמה וכמה משיחות, שהשגתין ברוב עמל, קשרתיו למסעד של ברזל, שהיה תלוי ומדולדל בדופן אחד של הספינה, ואת הברזל קשרתי הדק היטב ברצועות עור (מפסוּלי תפילין שבבית-המדרש היו) – והרי תורן הכפוּי עלי כקשת, תורן כמה שנאמר! – ועל התורן הדין נותן, שצריך לפרוֹשׂ ולקשור סחבה של שק, וכמובן, תהא זו מפרש של ספינה ממש – וקום רד הימה בספינה, שנעשתה כהלכתה לכל פרטיה ודקדוקיה!
אבל מדרכו של מעשה-המעשה, שיהא נמשך יותר מספור-המעשה – ובעוד שאני מחפש ועושה כה וכה, והנה ראש-חודש.
ה“זמן” הגיע, ואני שוב חבוש כל היום באותו “חדר” צר ומזוהם שברחוב המקולין – ומעשה הספינה לא נשלם; וגם הספינה גופה – מה לי בה, אם אני אין לי פנאי לנסיעה אפילו שעה אחת ביום?
אבל מעלה יתרה יש בספינה, שהנסיעה בה מוּתרת גם ביום השבת; ויום השבת – הרי דרור יקרא לכל בן מן ה“חדר” מבעוד יום הששי, ואני מקוה ומצפה מיום ליום, אל יום הששי אחכה שיבוא אף-על-פי שיתמהמה…
יום הששי – ויכוּלוּ כל מעשי האניה לכל מלאכתה בערב-שבת בבין השמשות! והכל מוכן ומזומן לי, שאפליג בים מחר, אם ירצה ה', ביום השבת לאחר הקוגי"ל!
נסיעות השבת…
שינה בבית-אבא, שינה ואורה שפוכות ושרויות על כל העיירה. עגלה אינה עוברת, סיח אינו צוהל, כלב אינו נובח – דממה ותנומה בצהרי-יום-אביב, יום-שבתון – יום-מנוחה… צא בשוק, בוא לבין החנויות – דממה דקה ואור שבעתים על הכל, כאילו יום רביעי של ששת ימי בראשית היום, יום שלפני בריאת כל חי וכל בשר למינהו…
בראש-הומיות כך, אך בפינה שקטה ופרוּשה שלי, זו של בין הרפת והשיטה – שם כעין תחילת יצירה מתרחשת ובאה! שם רוח-אלהים מרחפת במרחבי-אורה, זבוב ירוק פורח באור החמה, דבורה מתעופפת, סוחרת ומזמזמת, אף קול הדרור נשמע בצויץ דק ובודד – ישמחו ענוים וירננו בדממה על השיטה, שהתחילה מלבלבת, ועל הדשאים היחידים, שמנצנצים מתוך האשפה וברעדה יגילו…
יום-שבתון, יום-מחמדים.
השיטה – כעין רשת דקה פרושה ורותתת על ראשי, רשת מחורזת קשקשת רכה, זכוכה וירקרוקת. עליה עלי אֵירֶה דקים מן הדקים, ורוח פושרת מסלסלת בהם ומעירתם, והם אינם עונים אפילו בלחש קל, – קטנים הם והדבור אין עוד בהם…
אך המפרש שלי כמעט נגעה בו הרוח הטובה שבּים – ומיד התחיל מתחבט ומתנפנף וממלל.. מאיץ הוא בי וקורא בלשון של בן-אדם ממש: “הַפלֵג-הפלג-הפלג!” – ואני הרי חפשי אני לנפשי לילך ולהפליג למקום שלבי רוצה…
מוציא אני את המטפחת שבכיסי וקושר גם אותה אל התורן – ונעשה לי לנס, ואני מפליג כהלכה למדינת-הים… עיני למרום נשואות ומסתכלות בתכלת הרקיע מבעד לרשת הירוקה, שהיא רוטטת עלי כעושה מעשי כשפים ולהטים. והנה זה הים הגדול; גדול הוא ורחב-ידים הוא עד מאד, ואני שט וצף בתוכו, ולבדי אני ואין איש עמי בכל מרחביו… ורוח טובה נושבת, והמפרש על תרנו מתנפנף ואחת ימלל: “הפלג-הפלג-הפלג!” – אף הנס יענה עמו, בלחישה ובלשון רכה ידבר: “שוּט-שוּט-שוּט”, כלומר, שוּט ובוא לאותו אי, שאותה בת-מלכה שבוּיה שם…
ואני – הרי מכיר אני אותה בת-מלכה מכבר, היא ברה כחמה, שרה כצפור והוגה כיונה תמה, ומעשי אצבעותיה, רקימה וסריגה שלה, להפליא כל עין, – אשרי גואלה, שיוציאנה ויביאנה לבית אביה המלך!
– כלה, בת-מלכה, מה את רוקמת בחוטי-צבעונין אלו?
– בגדים, כבגדי אהרן הכהן לגואלי: “פעמון זהב ורמון, פעמון זהב ורמון” אשית לו.
– כלה, בת-מלכה, ומה אַתּ סורגת בצנורות של כסף שלך?
– כפּה נאה, “מעשה חושב”, כפּה של “זהב, תכלת וארגמן ושש משזר” לראש בחירי אענוד…
אשרי גואלה, אשריהו לחתן-המלך עם בת-המלך בחצר-המלך!
– “הפלג-הפלג-הפלג”! – ממלל המפרש ומאיץ בספינה ברוח עוז. והנֵס – הוא תחנונים ידבר, מתעורר ומדובב ברחמים: “נאוה-נעלבה!”… רחמנות על אותה בת-מלכה חבושה, שעדיין לא בא גואלה. עד מתי תהא נתונה שם, אצל הפראים, כאוזה בתוך כלוב? אומרים, שהפראים מפטמים אותה לשחיטה – – – מה אעשה לך, שבויה-עניה, והדרך אינה ידועה לי!… כי הנה זה הים גדול ורחב-ידים וכל אי אינו נראה בו מסביב, אך בהורין בהורין לבנים שטים שם, צפים ועוברים במרחביו – וכי אין גם אלו מיני ספינות?…
– הגידו נא, רבי-חובלים ומלחי-הים שבספינות, אי הדרך? אותו האי היכן הוא? אפשר עברתם עליו, אפשר ראיתם אותו, אפשר יודעים אתם, היכן היא אותה בת-המלכה, המצפה בשביה ומחכה – וגואל אין לה?…
– עלובה-נאוה-נעלבה…
ושבת באה ושבת עוברת, ואותה בת-מלכה עדיין היא מחכה ומתגעגעת לגואלה – מתי יבוא, מתי יקחנה ויביאנה לבית אביה?… הן שם, בחצר המלכות, בתוך הפרדס, מקום מיוחד לה ולאחיה גואלה. פינה צנועה וחבויה להם שם אל תחת שיטה אחת, זקנה בעלת-רחמים וכפופת-קומה, שם בצלה שניהם יחד ישבו להם. כשני צפרים בתוך קנם ישבו ואיש לא יראם… ואומר החתן הגואל: “שירי נא לאחיך, בת-מלכה, פצחי ורנני לגואלך, כי טוב!” – והיא תשפיל ראשה, תפצח כצפור ותנעים זמירות בקול דק כקול-כנור חרישי, אף הגה תהגה לאחיה גואלה ותתַנה לו במסתרים, בחביון השיטה…
הוי, כמה “היא” מצפה, מצפה ומתגעגעת! וגואלה הלא אף הוא מתגעגע, כל כך מתגעגע… לבו הוא תועה על פני תהום וכמֵהַ…
שבת-שבת תועה הוא בתוך הים ונפשו תערוג יותר ויותר… החוזר הוא ומחַזר ברחבי-ים, תועה ומבקש דרך – וזהו הים הגדול הוא ורחב, ודרך אין בו – – –
– – – כוח המושך – מנעורינו, משחר-ילדותנו ישים בנו אותותיו אל אשר ימשכנו יסחבנו בימים הבאים, ואין מידיו מציל… תינוק מישראל, רואה אתה בו, שהוא נמשך תמיד לנסיעות – סימן הוא לו, שבודאי יהיה, אם ירצה השם, נוסע בארץ. תבוא שעתו ונסוע יסע, ברצונו ושלא ברצונו יהא נסחב והולך “מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר”, אפסי תבל יעבור “ואת קראקא ואת לֶמְבֶּרג יראה” וגם לקצוי ימים יבוא ויגיע…
גם הדוד שפטיל שלי נמשך לבו מאז למדינות שמעבר לים. פרנסתו היתה מצויה לו בכפר-מושבו, אך הוא אליהן, אל מדינות-הים שבאמריקה, נשא נפשו, ולא מצא מנוח עד שיצא, נדד וגם הגיע למחוז-חפצו – ואיוֹ? – עין לא ראתה, אוזן לא שמעה עליו מאז כל דבר, – ונשארה הדודה מלכה עגונה בימי עלומיה…
ישבה לה הדודה מלכה, עם בתה הקטנה ועם אמה, זו הסבתא שלי, בתוך אותו הכפר, שהדוד שפטיל הביאה לשם לאחר נשואיה. היא ישבה שם, מפני שהיתה מתבישת לשוב אל עירנו, עיר מולדתה, מקום שכל חברותיה היו מתקנאות בה לשעבר, בה וביפיה, בה וב“אושר” שלה – הלא הוא שפטיל, שחמד בה מכולן וּלקחה, ועכשיו הניחה ועזבה לאנחות, – ואיננו…
ובעוד שאני, יוסי’לא, הייתי משתעשע ונוסע ביום-שבת, נוסע ומתגעגע בתוך ספינתי ומבקש בים דרך אל אותה בת-מלכה, בא פרש גוי, שליח מיוחד לאמא, שתעמוד ותסע לאחותה, לדודה מלכה, כי חולה היא…
הדודה מלכה – דומני, שגם לא הכרתי אותה בפניה, ואין תימה, שעמדתי בשויון נפש בתוך כל המצטערים שבביתנו ואך קנוא קינאתי באמי, שנסעה אותו ערב, במוצאי-שבת, ואותי לא לקחה עמה, שאסע גם אני לשם… ולא מחלתי לה לאמא על קשי-לבבה כנגדי, עד שחזרה לאחר ימים מועטים והביאה עמה גם את סבתא, גם את דינה’לא, בת הדודה מלכה: הן וכל צרורותיהן עמהן באו לאחר “שבעה”…
שׂמחה, כמובן, לא הביאו האורחות הללו לביתנו, אך אני – לאחר שנשתתקה הבכיה בתוך ביתנו – הייתי מאושר!
מין עצבות יש, שהיא מרכּכת את הבריות ועושה אותן נוחות זו לזו – והיא האבלוּת על המת, ר"ל, ואבלוּת זו ברוב רחמיה באה ונחה אז בביתנו…
דינה’לא – זכר אמה המתה היתה בבית. הכל אמרו, שזיו-איקונין שלה כזיו-איקונין של אמה, עליה השלום, וכל כך נתרככו הלבבות, עד שהתחלתי שומע דברים רכים אפילו מפי אבא…
והסבתא – אשרי מי שיש לו סבתא בבית אבא! – סבתא בטבעה מָגן היא בפני כל הגדולים הנחרים בך, ואתה, הקטן, חוסה בה ובחמלתה הרבה. רוצה אבא להלקות – היא בכנף-סינורה תסתירך; עומדת אמא לקטרג בפני הרבי – באה היא ומלמדת עליך זכות. במרום ילמדו עליהן זכות, על הזקנות הללו, שפניהן מראה אתרוג או מראה תפוח צלוי בקמטיו ולבּן – רחמי עולם!
גם בסבתא שלי הכרתי מיד, כי מליץ טוב נכנס לבית, מלאך השלום, הגואל מכל רע ומכל צרה שלא תבוא. רחמים בבית… ורחמים רבים גם בלבי על דינה’לא, זו הבת המרוּחמה מאד לסבתא…
דינה’לא יתומה היא וקטנה היא, קטנה ודקה אפילו ממני, ואף-על-פי שקדמתי לה רק שנה אחת, היא רק עד שכמי היא מגעת לי.
היא קטנה אך עיניה גדולות הן, גדולות, כחולות ותמהות. שערות-ראשה צהובות הן, אך גבות-עיניה שחורות. ומה שמתמיה בה ביותר – גמומית זו שבסנטרה למה היא לה? – מימי לא ראיתי עדיין גמוּמית שכזו…
ורחמנות גדולה לי עליה. רחמנות זו – יודעים אתם? מעין נעימה מיוחדת יש בה, שהיא מחממת את הנפש, וטוב לך ביסוריה… ודינה’לא כל-כך היא מעוררת רחמים אלו בתוך הנפש!…
דרכה של קטנה זו, שתתישב לה לעצמה על-גבי ספּוֹ של החלון ותסתכל, תסתכל סתם לתוך החצר הריקה… מסתכלת היא עד שהיא מַתחלת לשיר בקול דק. מאליו הוא שר, אותו הקול – והרי “שיר כפרי”, שירת-גויים, לכאורה. אך כל-כך עצובה וכל-כך עורגת היא אותה השירה, עד שדינה’לא עצמה דמעה יוצאת מעיניה…
ונפשי לדינה’לא תערוג גם מתוך החדר! – מהרהר אני בה ובשיר שלה, ודומני, שכך משוררת היא גם אותה בת-מלכה על אותו אי בודד שבים…
– ואפשר דינה’לא היא אותה בת-מלכה גופה?
רעיון כזה נצנץ בי באותו יום-השבת, שלקחתיה למסע עמי יחד בתוך הספינה שלי.
דינה’לא, אמנם, אמרה, שהיא יראה לנסוע בים, שהרי הים כולו מים הוא, ואביה, הדוד שפטיל שנסע בים, אבד ואיננו; ועוד אמרה דינה’לא, שהספינה שלי אינה ספינה כלל, אלא עגלה סתם, – אך לנסוע היא רוצה בה, ואף-על-פי שאין בה אופנים. שואל אני אותה: “לאן?” – ואומרת היא: “לגן-עדן”… מה שנקבה יכולה לומר! כלום בעגלה או בספינה נוסעים לגן-עדן? לשם הרי עפים, עפים על כנפים ככנפי-יונה, למשל… אבל דינה’לא בשלה היא עומדת: היא אומרת, שגן-העדן אינו אלא גן, גן גדול, שהרבה-הרבה אילנות בתוכו, כמו ביער זה שלפני הכפר שלהם. והיא אוהבת היא את היער עד מאד מאד, ובפרט את גן-העדן, שאמא שלה שם, – והיא אל אמה, אל הדודה מלכה, היא רוצה…
– אבל לגן-העדן אין נותנים לחיים שיכּנסו לתוכו! – מתנצח אני עמה.
– ובכן אמותה… גם למות אני רוצה…
אני כמעט שקפצתי לסטרה על פיה, שלא תאמר עוד טפשות כזו, אבל מיד נראה היה לי, שהיא נתחרטה מאליה על הדבר, שכן עיניה נתמלאו דמעה. עמדה רגע כתוהה בהרהורים ואמרה: “לא… לא אמות… אבל זו עגלה היא, ולכפר אני רוצה לנסוע בה”…
ראיתי ושמתי על לב: מה איכפת לי? תשב לה היא ותסע בעגלה למקום שלבה חפץ, ואשב לי אני ואסע בספינה לדרכי שלי, דרך-הים – ובלבד שנשב שנינו ביחד. והנה דינה’לא יושבת לה בתוך עגלה למראשותי ואני משתטח לי בתוך הספינה למרגלותיה, ושנינו – איש לדרכו הולך ונוסע לו בשתיקה…
אני רוצה הייתי להסתכל בשעת נסיעה למעלה בכפּת הרקיע, כדרכי – יפגעו עיני בעיני דינה’לא וראיתי, שגם הן, העינים שלה, עמוקות הן עד מאד. האישון שלהן נשקף כל-כך מרחוק. וגם מזהירות הן העינים כעין תכלת השמים.
ועוד ראיתי, שצל שחור, שחור ממש, שוֹרה לו שם בתוך הגמומית שבסנטרה. פעמים הוא מצטמצם ופעמים הוא מתפשט, אך תמיד שורה הוא בתוך גמוּמית זו ואינו רוצה לצאת משם…
ועוד ראיתי, שהיא, דינה’לא, כל אבריה מזדכּכים בחמה: חוטמה, תנוּכי אזניה וגם אצבעותיה מזוככות הן באורה דמוּמית… ודומה הייתי, שסגולה יש בה בילדה זו, שתזדכך כל-כך, עד תהא רואה ואינה נראָה…
ועוד ראיתי, שתלתלי ראשה כל-כך מזהירים ומבהיקים, עד שהם כעטרת-זהב גדולה שבראש אסתר המלכה –
ראיתי, שדינה’לא אינה אלא בת-מלכה… אותה בת-מלכה עמי היא בספינה, אני הצלתיה והוצאתיה משם, מאותו אי של פראים, ואני נוסע עכשיו ומביאה חזרה לאביה המלך, המולך על ארצות רחוקות ואיי-הים… נוסעים אנו, כמובן, דרך ים, אך בדרך אגב הריני נוסע עמה להנאתה שלה גם בדרך יער, – מין יער, שיש בו הרבה שיטות טעונות ציצים לבנים, שהם חתומים עדיין, אך ריחם ריח גן-עדן… בדרך זו אפשר נמצא שם גם את הדודה מלכה, התועה ומבקשת את בתה היקרה… וכי אין היא, הדודה מלכה, שטה שם על אותן גבעות-הזהב שבקצה השמים?
– פררר! כאן הקריטשמא – אומרת דינה’לא.
לא! – קורא אני בקול עצור וכופף ולוחש לה לתוך אזניה: – כאן גן-עדן…
ומיד נצטמצמה דינה’לא מתוך בהלה, נסתכלה כהרף-עין בעיניה שנפקחו לרוָחה, וחרדה וכבשה ראשה בתוך חיקי מפני היראה – – –
רחמנות! כמה רחמנות על בת-מלכה זו…
הרחמנות ודאי מרובה היא, אלא ש“שני-פיות” נוספו בבית לאכילה והפרנסה לקויה, ולפיכך אבא שרוי בתרעומת…
טענות ומענות בבית. אמנם, אבא ואמא וסבתא טוענים ונטענים בלחש, אך אני יודע כבר את הענין:
אחיו הגדול של הדוד שפטיל, אח זה היושב בכרך גדול, באודיסא, עשיר גדול הוא (מעריכים אותו בעשרים אלף רובל!), וחשוך-בנים הוא, ורוצים הם, הוא ואשתו, ליקח את דינה’לא להם לבת…
ובאודיסה גם הים יש…
אפשר יקחו הם גם אותי עמה, עם דינה’לא? – לא! ככה לא יֵעשה!…אפשר ישלחוני אבותי מכאן בכדי ללוות את דינה’לא עד לאודיסא ועד לים? – לא, אי-אפשר שיתרצו לי לעשות כך – – –
וכבר התחילו מכינים את דינה’לא לדרך, ואני שותק כתמול שלשום, כי מה לי לדבר?…
אך דינה’לא ילדה תמוהה היא. פעם היא בוכה וצוחקת מתוך בכי, ופעם היא צוחקת ובוכה מתוך צחוק… וכעין רוגז לי בלבי עליה: הנערות הללו כמה משונות הן!…
וסבתא, מכיון שכך, אם מלכה נסתלקה ודינה’לא נלקחת ואבא שרוי בתרעומת, הריהי “הולכת” לה לארץ-ישראל…
היא רק תביא את דינה’לא לאודיסא, תשב עמה שם, עד שתתרגל הקטנה לדוד החדש ולדודה החדשה, ואחר כך “תלך” לה הסבתא. ולא ש“תלך” ממש, ברגלים, אלא תסע, בספינה תסע, באניה בלב ים – – –
אומרת היא הזקנה: “להושיע לבני איני יכולה אלא בתפילה, אתפלל נא ואתחנן בארץ-ישראל בכל ראש-חודש על קברה של אמא רחל”…
“ארץ-ישראל”, “אמא רחל” – שומעים אתם?… והרי זוהי אמא רחל של “ואני” עם הניגון והפירוש שב“ויחי”…
“וַאֲ-אני – זה אני יעעקב, אף שאני מטריח עליך ב-קבוּר-תי… מ-תה עלי” ועל שבוע-תי “רחל”, אממא רָאָחֵל!"
ואני – זה אני, יוסי’לא – הן שתיהן נוסעות, ואני נשאר כאן…
מובן, שאינו דומה נער לנערה. כלום תינוקת אני שאבכה? – אלא שבאותו הניגון עם הפירוש של “ואני” מתנגן ומקונן בתוכי, בתוך-תוכי… כל היום הוא מתנגן מאליו עם כל הפירושים ועם כל המלות שלו עד “והקדוש-ברוך-הוא משיבָהָה: ויש ת-קוה לאחריתך!” – ואני מה תקותי כי איחל?…
ובאותו יום השבת לא יצאתי אפילו להפליג בספינה שלי. כל היום לא פרשתי מעל סבתא, ודינה’לא אף היא עמה. דינה’לא מצד זה עליה מתרפקת ואני מצד זה מחזיק בסינורה, וסבתא… מי שלא נתיחד מעולם עם סבתא שלו ולא הניח ראשו על ברכיה, והיא לא שחה עליו ברוב רחמיה – הרי זה לא ידע ולא יבין, מה היתה לי סבתא באותו יום!…
אותו היום – – –
ובאותו ערב לאחר ההבדלה – והנה הכל נחבש, כל הצרורות מוכנים ומזומנים לדרך, ושכנות עומדות ומהגות על סבתא ועל אמא כאחת. ופתאום נתנה דינה’לא את קולה בבכי: היא אינה רוצה לנסוע, בשום אופן אינה רוצה!…
היא אינה רוצה – גם אני איני רוצה בכך, אבל היא… סוף סוף הנערות הללו אין בהן שׂכל כלל וכלל. נסיעה, נסיעה בעגלה ונסיעה ברכבת, ואודיסה והים – היאך אדם בוכה ואינו רוצה באלו? – אני הוא שהייתי צריך לבכות, אלא שמתבייש אני – – –
ומה דינה’לא אומרת? “אי אפשי בדודה חדשה” – כך היא טוענת בקול בכיה, – ולא זה בלבד, אלא שיודעת היא ויודעת, היא אפילו שמעה זאת, שמשם תסע לה סבתא, – כך כך! היא תסע לה משם, ולפיכך אין היא, דינה’לא, רוצה לנסוע מכאן!…
כל הנשים סביב שתוּ על דינה’לא לדבר על לבה ברחמים ובתנחומים, ואף אחת מהן לא ראתה, שגם אני התחלתי בוכה… בדיעבד נוח היה לי, שיראו בדמעותי… יראו, ידעו, אולי ירחמו, – אך איש לא ראה… ולבכות בקול, – כלום תינוקת אני שאבכה כך?…
נוטלת סבתא על זרועותיה את דינה’לא המפרכסת מבכי, מוציאה אותה מתוך החבורה של הנשים המהגות אליה בקולי קולות, נושאת אותה מן הבית אל החצר ומרמזת להן, לנשים שלא תלכנה אחריה. אך אני נגרר אחריה, אך אני…
יצאה מן הרעש והעמידה את דינה’לא באמצעה של החצר, באפלולית-הדממה וממש כלפי אמצעיתו של הרקיע – רקיע טהור זרוע כוכבים…
ופתחה הזקנה ואמרה לקטנה בזו הלשון: “דינה’לא, שמעי לסבתא ואל תבכי”. אבל זו עדיין היא כובשת פניה בסינורה של סבתא וגונחת בחשאי…
נוטלת סבתא את דינה’לא בסנטרה ואומרת לה: “יודעת אַתּ, שיש אל בשמים”? – ועם זה זקפה הזקנה את אצבעה לשמים, כלפי הקדוש-ברוך-הוא ממש, כביכול.
אבל דינה’לא עדיין היא כובשת פניה ובוכה… ואיני יודע מפני מה: הכל יודעים, שאל גדול שם, אל גבור ונורא רוכב בערבת, אבל כאן, עמנו פה, סבתא קטנה וטובה כזו – והיא למה תעזבנו? תקח גם אותנו לארץ-ישראל ונסע עמה! –
– אבל רוצה אני לדבר עמך, בתי! – אומרת סבתא – וגם עמך, יוסיל’לא, אדבר…
ורואה אני, שסבתא מבקשת מקום מיוחד בתוך החצר, שנשב שם יחד, ואני מתעורר ואומר: “בואי, סבתא, ונשב תוך הספינה שלי”.
– ספינה? – תמהה סבתא – היכן?
– שם… שם – מגמגם אני מתוך עלבון קל, מפני שצחקה עלי דינה’לא מתוך בכי – נשב שם, תחת האילן… אותו אילן של…
ורצוני נעשה. באנו ונתישבנו כאחד בתוך הקרון (באותה שעה לא היה זה נראה לי כספינה – – –).
סבתא באמצע יושבת, דינה’לא בימינה נשענת ואני – בשמאלה, והשיטה בציציה הלבנים לוחשת, לוחשת ומשליגה עלינו עם כל לחישה מציציה אלו, שהם לבנים גם בלילה…
ופתחה שם הזקנה ואמרה: “בני! שאו נא עיניכם והביטו השמימה וראו”…
נשפל ראשה של דינה’לא על ברכי סבתא מימין, ונשפל ראשי על ברכי סבתא משמאל, והשפילה סבתא גם היא את ראשה, להסתכל למעלה במרומי השמים. ראשי בראש דינה’לא נוגע, וסבתא מגיעה בשתי ידיה על שני ראשיהם של נכדיה, וראשי שלשתנו מביטים יחד למרום לראות מה בשמים הטהורים, הרכים והנאוים והמעוטרים בכוכבי-כוכבים וברזי רזים.
והוגה הזקנה: “ורואים אתם, בני, שם, שם… כדרך לבנה עוברת שם, עוברת מקצה הרקיע מזה ועולה ועולה, ויורדת ועוברת עד קצה הרקיע מזה… רואים אתם אותה?”
– כן… בחיי, כן!
– כּאֵאֵן – משיבה גם דינה’לא בלחישה ומתוך אנחה נוחה…
– “ויודעים אתם מה טיבה של דרך זו? – זו דרך-הצפרים היא… ראיתם את הצפרים, שהן עפות מכאן בבוא החורף וקרתו? – ראיתם זאת?”
– אני ראיתי – עונה דינה’לא מנוחמת – גם הסנוניות כך, אף החסידות כך… בעיני ראיתי, כיצד עפו אלו מאחורי הכפר… מחנה גדולה-גדולה נתקבצו החסידות וע-פוּ-וּ…
– למדינות הים? – שואל אני.
– “כך בני, למדינת רחוקות, מעבר לים עפות הן הצפרים, למקומות החמים”.
– לארץ-ישראל? –
– “כך, לארץ-ישראל, בני, ושאר המקומות החמים, שיש לו להקדוש-ברוך-הוא בעולמו… והנה אותם המקומות, בני, רחוקים רחוקים הם מכאן, רחוקים עד מאד, מעבר לימים ולמדבריות הם, – והצפרים הללו מנין הן יודעות דרך רחוקה כזו?… והרי צפור קטנה, שנולדה כאן אך בקיץ זה, תגיע שעתה – והריהי צריכה לעוף… תשא כנף, תשאף לאותם המקומות החמים, כי יראה היא מפני הקרה… אבל מי יורה לה את הדרך, שלא תתעה ולא תאבד חלילה בתוך הקור והכפור? – מי?…”
– רחמנות על הצפור – אומרת דינה’לא בלחש של אנחה…
– “כך. רחמנות, בתי… אבל הרי אב רחום וחנון יש בשמים, שרחמיו על כל מעשיו, ומה עשה הוא בחסדו? – נטל והתוָה באצבעו, כביכול, דרך לבנה זו, שאתם רואים בשמים, ואמר להן לצפרים: “בדרך זו, צפּרי, תהיינה מעופפות בשעת מסעכן – ולא תתעינה”. ומה הצפרים אומרות? – “בידך, בעל-הרחמים, נפקיד חיינו” – והרי הן מגיעות בשלום למחוז-חפצן, לאותם המקומות החמים והיפים, שקבע להן יוצר-בראשית ברחמיו הרבים… עכשיו הגיעי בעצמך, דינה’לא שלי! – אם לצפור קטנה דאג הקדוש-ברוך-הוא והורה לה דרכה, דרך ישרה, למחוז חפצה, לבת-ישראל יתומה לא כל שכן?…”
שתיקה של תמיה… נרעשים ומשתוממים אנו מסתכלים בדרך לבנה זו, דרך סלולה המוליכה עד לארץ-ישראל… מסתכלים ומאזינים – ודומה, שגם שמים וארץ מאזינים, מה תאמר עוד זקנה זו שנשתתקה באמצע ומה תגלה עוד מנפלאות הבורא שבשמים?…
וחוזרת סבתא לדבּר רחמים: "דינה’לא בתי… דינה’לא, צפור קטנה שלי… דעי לך, לא אנו שרצינו בכך, לא אנו שאמרנו לך: סעי לכאן או לשם, אלא כך הקדוש-ברוך-הוא רוצה וכך הוא אומר… אומר הוא: “סעי ולכי לך, דינה’לא צפורי, למקום זה שאני רוצה, ובטחי בי ואל תיראי, שאני אביך, אביך שבשמים אני, ואני הוא שאוליכך בדרך ואהיה משגיח עליך, בתי, יתומתי הקטנה” – – – – –
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – ולא רק בדברים אלו בלבד דבּרה סבתא אלינו בשעה זו בתוך הספינה שלי. עוד הרבה והרבה אמרה לנו, לדינה’לא בלבד ולי בלבד וגם לשנינו ביחד.
יושבת סבתא, מטיפה אִמרתה, ועל ברכיה שני ראשים חמימים. ראש בראש נוגע, ויד ענוגה וקרירה כל ראש מלטפת, ורוח קלה ורוָיה נושבת ואינה נושבת, וקרקור וצרצור דק מסתר וממרחק ישָמע, ושיטה מלמעלה ומקרוב מלחשת, משפיעה ריחה ומשליגה דומם ציציה, וכוכבים ממרום, מלב השמים ומקצות השמים מרמזים, וביניהם “דרך-הצפרים” מזהרת, דרך צחה כחלב סלולה בשמים כחולים-כחולים ועמוקים-עמוקים, וסבתא הוגה והוגה כיונה על גוזליה בתוך ארובתה – – – עד שהקיצותי בבוקר בתוך מיטתי – וסבתא ודינה’לא אינן עוד!…
– נסעו מכאן – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
… ספינה, ספינה! שָאיני בדרך, דרך-הצפרים בשמים! שאיני בדרך זו בואכה ארצה-ישראל!"
“ספינה, ספינה! נסעה נא בים דרך אודיסא ונקח אותה בת-מלכה, את דינה’לא ונסעה ונלכה… נסע-נא, ספינה, לארץ-ישראל, אל סבתא!”
כך הייתי מתפלל ומתחנן בפה ובלב אל הספינה שלי בערבים, כשישבתי בה לבדי בדממת הלילה. וכמה פעמים ביקשוני בלילה ומצאוני, שאני מוטל וישן בתוך ה“שרבן” אחורי הרפת…
מצאוני וגם ענשוני.. אולם כל העונשין וכל הכעסים שהכעיסוני לא הועילו להשיבני מדרכי זו. הלקני אבא, על ברכו הפשילני והלקני ברצועה, וקָבלה עלי אמא לפני הרבי על דרך משונה זו שלי, והרבי עשה מה שעשה, מה שאין לספּר מן החדר… והם לא ידעו דרכי, כי דרך הצפרים בשמים היא, ובה אני הולך הלוך ונסוע לארץ-ישראל…
במורא ופחד הייתי מתגנב אל ספינתי בכל שעת-כושר והייתי הולך ונוסע בלאט, – הלוך בדמיון ונסוע בחזון –
וראה נא, אמינון בני, כי הנה גם באתי והגעתי!…
והרי אני כאן וגם אמא דינה כאן – – – – – – – – – – – – – – – – – –
כן, אף היא כאן… עֵד הגל ועדה המצבה שעל גל-הקבר, שאף היא, דינה אמך, הלכה עמי בספינה, בדרך אשר חלמנו ואשר דימינו, ובאה גם היא – וקדושה עלי ארץ זו גם בקברה – וכאן היא…
שם, בחורשה שאצל הבצה, בצל האיקאליפטאות המתלחשות, “נוסעים” רבים ינוחו, ודינה אמך גם היא שם…
התשמע, התבין את אשר תספרנה שם האקאליפטאות בלחשן?
קברים הרבה שם ועל כל קבר ספּוּר שלו – ספּוּרי מסעות…
ולבדי אני יושב לילה ושומע… גם בשנתי לאחר יום של יגיעה שמוע אשמע בלחש האקאליפטאות שלנו…
ספּוּרי-מסעות… איש איש ומסעו!
אני מתוך הזיה וחזון, מתוך מורא ופחד התחלתי מסעי שם, בתוך חצרו של אבא. ועתה – אתה, אמינון, נוסע…
ראיתיך, והנה אתה כגבור תשיש לרוץ אורח בחצרו של אבא.
חפשי וביד-רמה אתה נוסע – לאן? – –
(מן העבר הקרוב)
מה גברה יללת התנים הלילה! נביחות-הכלבים מן הכפרים הקרובים התערבו עם נביחות כלביהם של הבדואים, החונים על הגבעה לא רחוק מגבול המושבה, וקול נהמם הולך הלוך וחזק. אף “ידידת השומר”1 אינה שקטה, וקריאותיה באות תכופות, כאילו היא מזהירה על השומרים: הכונו!…
אך הנה נשתתקה הנביחה. גם התנים, אחרי שהעירו את יללתם, ילל ויבּב בקול משונה המעורר זוָעה – נשתתקו גם הם. לעתים, עוד יתעורר אחד מהם ביללה ממושכה, והולך קולו ונבלע יחידי בעלטה, ושבה השתיקה על כל הסביבה הנרדמה.
בלאט, צעד אחר צעד, עושה אני את “ההקפה” הראשונה ובודק כל סימני הפרצות שציינתי לי לפנות ערב. הנשק בידי, ואנכי כוּלי עֵר לכל רשרוש קל, ועיני נטויות אל קבוצות השיחים והברקנים, ידידי הגנבים ואויבי השומרים, אשר על הבוּר. מאחורי שיחים כאלו יש אשר הגנבים יסתתרו וארבו להשומר לילות רצופים, מחכים לשעת-הכושר להתנפל עליו. עושה אני את דרכי, מגשש באפילה במשעול, וקוצי הבוּר דוקרים ברגלי, – לבי מנבא לי, כי הלילה הזה יתרחש איזה מקרה…
נשמעה שריקה. שריקתו של חברי היא, העומד על המשמר השני. הרחבתי את צעדי להתקרב עליו.
– מין הָדָא? (מי זה) – הרעים החבר בקול פתאומי.
– אנכי.
– מין? – שנה קול קריאתו, אבל בטון יותר שקט.
– אל תירא – הרגעתיו.
– אבל יש לחשוש – התרגז הוא – כששורקים לך – ענה! מבין אתה, או לאו?
השתקתיו והסברתי לו כי בכוָנה לא עניתיו, כי דומני, שמתרחש מה בסביבה, ומוטב שלא נשרוק הלילה כלל, כדי שלא ירגישו בנו. חברי מסכים ואומר:
– כן, אי-שקט בסביבה. לפני רבע שעה שמעתי על הגבעה בין אהלי הבדואים איזו תנועה, המולה, ואחרי-כן – ירידה בעמק; ודומני, שפניהם מועדות לשם, אל הכפר…
הפסקה של הקשבה.
– ואיזו מדורה שם בעמק?… נפּרד, נעשה “דוֹר” (הקפה)… עלינו הלילה לפקוח עינים…
כן, צריך לפקוח עינים. מן הידיעות שבאו אלינו למקוּטעין, אפשר לשער שיש איזו התעוררות חשאית בין ה“שבּאב” (השובבים, הבחורים) של הכפרים הקרובים וכנראה, גם ידידינו הבדואים השכנים עמם בדברים… דממה ואפילה, חושך ושממון-הקשבה… הקשבה עד כדי שעמום. – קורא אני לדמיוני, להשתעשע בו כמעט מתוך הקשבה.
מנסה אני לשוות בדמיון את המראה, שמסביב למדורה הרחוקה: כנופיה של לבושי-עביות וחבושי-עגלים; כולם טעוּנים רוֹבים ארוּכּים וחניתות בידיהם; שנים, שלושה נוהגים גמלים באפסריהם וקרבים אף הם למדוּרה ומתישבים למועצה…
בודאי מזכירים הם לעצמם את אותם הזמנים הטובים שהיו הם השומרים במושבה ועשו בכרמיה כאדם העושה בתוך שלו…
“ועתה למה אנו רואים ומחשים לאותם הבחורים היהודים, שבאו ותפסו את מקומותינו ועמדו לשמור את צעדינו?”…
ודאי נזכרת שם גם המנה היפה, שנתתי שלשום על פיו של אותו הבחור המתוּלתל שמצאתיו נושא סל בכּוּרים מן הכרם הקרוב… מעתה אין להם עצה אחרת, אלא להתארגן – לצאת לגניבה בחבורה; אלה יהיו בוצרים ואלה מגינים עליהם בזֵינם…
איש ותפקידו: זה חומס, וזה יוֹרה, ואלו מאחור מן המארב יבואו ויתנפלו… ואז תשיג ידם גם לטעון גמלים בענבים. ילכו – ומי יאמר: השב…
– אוּ-אוּ! קוּ-קוּ! – הרימה הצפור קול וצפצוף-פיה נישא קל באויר…
“משמע, שבאמת אורחים קרֵבים ובאים לבקרנו”…
השחתי את עצמי, כרעתי על ברכי, ועל גחוני ירדתי לתוך התעלה שעל יד הגדר, אצל הפַתְּחַה (פרצה), ששם חכיתי לבואם…
ואמנם לא טעיתי בחשבון, – לא עברו רגעים והנה רשרוש על הבוּר. מתאמץ אנכי בכל כוח-ראיָתי לחדור אל החושך ולהבחין מרחוק: העין לא תפשה כל דבר, אך האוזן לא חדלה משמוֹע…
והנה מרחוק דומני, כי שם כצללים ינועו… כן!
שני אברכים חשובים הולכים ומתקרבים אל הפתּחה, ואחריהם עוד חברים, גם רוכב אחד בתוכם (עטישת סוּס שמעתי) – גם רובים בידיהם… רעד עבר בכל גופי, רעד הנעים ומפחיד כאחד…
בזהירות, מבלי פגיעה בקוץ, מכוֵן אני נגד המתקרבים את הרובה ומתוך שאלה לעצמי, אם להקדים ולשאול: מי שם, או לירות פתאום עליהם, כדי שיתבלבלו?… אחד מהם מצטדד אל חבריו שלאחוריו, כמוסר להם איזה סימן. נשמע קול חרחוּר של הברכת-גמלים… לחצתי ב“תרנגול”… קול יריה פלח ברעמו את האויר…
אני נתכונתי אל הסוּסה, וכנראה פגע הכדור ברגל שלה, כי באנקת כאב ובהלה נזדקרה – ויפול רוכבה ארצה, ובבריחה צולעת קפצה הצדה…
– “שכבו לארץ!” – נשמע קול מפקד… וברד של כדורי אש ברעמים מפוצצים סביב…
הצטמצמתי בתוך מחבואי, הטיתי את הקנה נגד החומסים – לסדר של יריות…
את ה“מחסניה” הראשונה זוכר אני היטב שהכנסתיה לתוך ה“מחסן” (נדן הכדורים שברובה), את השניה והשלישית, דומה שאני זוכרן… אך את הרביעית ושלאחריה – כלום איני זוכר מחלום בלהה תקיף זה…
זוכר אנכי רק דבר אחד: אני ורובי גוף אחד, נפש אחת, מכוֹנה אבטומטית אחת פולטת אֵשים ורעמים…
במשך עשרים רגע מאה כדורים יריתי. הרובה, שהיה מן המין היותר משובח, השמיע קול אחרי קול, אדיר אחרי אדיר, והכדורים התמלטו בקפיצה של גיל עז אל המרחב, דחוּפים אחד אחרי חברו התעופפו בשריקה… ושלא במתכון פגע אחד בבטנו של גמל, שנפל ארצה, והשני – ברגלו של אחד הבחורים, שקפץ הצדה ביללה…
ומהוּמה ומבוּכה קמה בין כל “החבריא”… רק משנשמעה מרחוק שעטת הסוּסים של החיילים השומרים, ומכל הכרמים התחילו מרעימות יריות תכופות וקריאות: “הננו”! – נבהלו, ומתוך הבהלה נתפזרו לכל עבר.
לא נתביישה השמירה העברית גם הפעם.
***
בלילה השני נוספו למשמר עוד שני רגלים וחייל מיוחד שישמש בתור אורב.
אך הלילה התחכמו הגנבים, ויבואו שלוש קבוצות, בשלשה ראשים, והתנפלו על כל האורך של הגבול במספרם הרב. הם התפרצו בפומבי לתוך הכרמים ובצעקת-פרא: “מוֹת איל נטור אל יהוּד!” (מות לשומרים העברים) החלו לחמוס באופן מאורגן: אלה בוצרים, קוטפים ומחריבים ואלה יורים ומגינים – ממש כפי התכנית שערכתי להם אתמול בדמיוני! –
למקום המעשה נזעקו כל השומרים והחיילים, – וקרב, קרב ממש התפרץ בין שני הצדדים; ברד כדורים מצד אל צד נופל באש בתוך האפילה,– עד שסוף סוף הוכרחו החומסים לסגת אחור ולעזוב במקומה את כל הביזה, שהספיקו לבוז – שלושה סלים וגם עבאיה אחת מלאה ענבים…
הם נמלטו; אך לרגעים נדמה לי, כי עדיין הד קולן של היריות נישא למרחוק ומרעיש את כל הסביבה והד מהרי יהודה יענה…
כשעתים וחצי ארכה אותה מלחמה; ותוצאותיה – אחדים מחברי פצוּעים פצעי-סכנה מתבוססים בדמם.
אמנם גם אנחנו ידינו לא היו קשורות, – והמלחמה עלתה בדמים לשני הצדדים. – – –
… ליל השׂטנים גז, הבוקר האיר, השמש יצאה, ושירת הבוצרים הערביים בקעה ועלתה, מתוך כרמי המושבה, נישאה באויר והשתפכה למרחקים. – – – – – – – – – – – – – – –
***
ביוקר עלתה לנו המלחמה, בדמים ובכאב לב, ומעתה מה? – “שמר מה מלילה? שומר, מה מליל?”…
לילה אינו עובר בלי מקרה… ההתנפלויות נעשו תכוּפות זו אחר זו…
היה ליל חושך. חושך שחור גם כיסה על הכל. לא נראו גם קוי הגבעות הקרובות… עולמות משונים מתגלים ונגוזים מבעד העלטה… הטל הרב לוחץ על הנשימה, ומורגש כאב אנוש בצדעי הראש…
ודממה כבדה שאינה נפסקת שׂוררת מלאחר חצות, ומוּעקה כבדה בלב.
סובב הולך. העינים מתאמצות לחדור לתוך מעמקי החושך… סובב הולך – ואין לדבר סוף… יגעתי. נשענתי בגזעו של אילן אחד, ולעיני – חדר-אבי עם ארון-הספרים הגדולים… מנורה טהורה דולקת על השולחן ושופעת אורה וחמימות, ואני עומד נשען על הגמרא הפתוחה; אמא יושבת אצל קיר התנור החם וסורגת פוּזמק של צמר… שתיקה ואורה וחמה מבפנים, ובחוץ התחוללה סוּפת שלג – ונתפקעה המנורה! – מה? – יריה?!… מתוך בהלה אני נותן קול במשרוקיתי…
ממתין, ממתין עוד… קול משרוקיתו של רעי עונה לי בשלום מן הכרם שלאחורי הגבעה. אין דבר – חלום-רגע היה. ואני חוזר להילוכי…
ברוך ומבורך יהיה האור! הנה בקצה האופק, במזרח, הסתמנה אדמוּמית. חרמש הסהר דק מתגנב ומציץ חיור מאחורי הרי-יהודה – הציץ ונעלם…
“שומר, מה מליל?” –
הולך אני לבקר את רעי אשר בכרם מנגד –
הוא מוטל על גבו – ופניו החיורים כלפי השמש העולה באור יקרות…
רעי, חברי, ידידי – קר כקרח…
והן רק חלום, חלום-רגע היה… נתפקעה המנורה – ורעי, ידידי החי, מוטל בדמו קר כקרח – – –
-
צפור–ליל, שאומרים עליה, כי חשה היא ברעה לפני בואה ומבשרת עליה בקול. ↩
"… אתה אומר: אלמלי נוסף בנוּ עוד חוש על חוּשינו; ואני – איני מבין מה היינו מועילים מכך.
הסתכל: שלושה חלונות בשלושה כתלים שבחדרי זה, והכותל הרביעי אטום. רואה אתה? שלושה חלונות – שלושה מראות, ושלשתם מעין שלושה עולמות הם; ויש שלשעה קלה, ופעמים גם לשעה ארוכה, דומה היה עלי כאילו נזיר-עולם אני, שגזר על עצמו הסגר עולם בז' על ז' אמות שבחדר זה, מסתכל ודן על העולמות הללו “באופן אוֹביֶקטיבי” לגמרי, יען כי דבר אין לי עם כל מה שמחוץ לַפְּנים הזה, שעשיתיו בתוך חדרי המיוחד לי. –
והפְּנים שבחדר מיוחד של רַוָק בודד – מה הוא? צרכי אדם המועטים שלשעת יקיצה ולשעת שינה, הוסף עליהם גם איזה ספר – תריס בפני מחשבת עצמו, או סגולה לשינה של שכחה – והוסף עוד את ציורי התמונות הללו, שלקחו את לבי בהזיותיהן עד שהורגלתי לכל הדמוּיות שלהן הקפואות בהוָיה אחת ונעשו עלי כסיד-הכותל שאיני מרגיש בו – זהו כל הפְּנים… וגם זה די הוא לאחוזת עולמו של אדם אחד; כי מה תוסיף עליה עוד? דוֹק: כל מה שאתה מכניס לך מן החוץ הרי אינו אלא מצמצם וממעיט עליך את הפְּנים…
ובאמת, מה יתן ומה יוסיף כל אותו ה“חוץ” שמעבר לכתלי אלו? חוץ לגבולי מה יש?… הנה שלושה חלונות – ושלושה עולמות נשקפים לך מבחוץ. קרב נא אל כל אחד מן החלונות ועמוד והתבונן בכל אחד מן העולמות. עמוד והסתכל מן הצד, כמו שאני הייתי עושה לפעמים. הסתכל מבעד לחלון כשהוא סגור. מידה טובה יש בחלון: אתה סוגרהו לפניך – והרי אתה רואה בעדו את הדברים כשהם לעצמם, כשהם מובדלים ועומדים לפניך מבלעדיך ונראים כהוָיתם ממש… כי רק מתוך פרישות כזו, בשעה שעצמוּתך אינה בטלה ב“חוץ” ממך ובהמון-ה“רוב” שלו, רק אז אתה יכול להסתכל ולעמוד על מהותו של ה“יש” בו – – ובכן, הבט נא מן החלונות והתבונן בעולמותיהם, עולם-עולם לבדו.
הנה חלון זה שלצד דרום – סימטא ישרה, וסופה לשוק – הנה קצה השוק, – אתה, הרי ראיה יפה לך – הנה הוא השוק לפניך, השוק בהמונו ובכל מה שיש בו לראיה בשעת היריד: בני אדם מכל ה“מעמדות” בעסקיהם, בהמות לרכיבה ולמשא, קרונות ועגלות וסחורות למשא-ומתן, לתחרות וקטטה – הכל כנהוג בהמונו של “עולם המעשה”, בצד דרום זה שדרי עולם מתחבטים בו…
ומה, מחוּסר כוָנה הוא עולם טורד זה בשעה שאינך רוצה לא לקנות ולא למכור בו שום פרה וחמור? מסתלק אתה מ“עולם המעשה” הלזה? – ובכן הרי עוד שני חלונות לפניך, אחד מצד מזרח ואחד מצד מערב, ובקשֶנה משם, את “הכוָנה”. אולי בהם תמצאנה.
מזרח – מצד זה כר נרחב לפניך ובכל בוקר יום חדש לעיניך מתחילת יצירתו. זרח האור – וערבת-חול שרוֹנית מתגלה מעבר לגגות שלמטה מחלונך. היא בכל זהרורי גרגריה המזוככים, ובכל תלתלי סלסוליה הדקים שסלסל הרוח על תלוליותיה בשעת התרגשותו… “שטימונג”, לכאורה על החול הזה, מעין אותה ההשראה הקודמת ליצירה, “מצב רוח”, שאינך מכיר בו עדיין מה הוא… ומפוזרים פה ושם גם ציצים ופרחים דקים, פרחי-חול חורוָרים שנתפתחו לאור החמה היוצרת. לאור זה יוצאים מתוך עפרות-זהב גם רחָשים ורמשים קטנים; ושפוני-טמוני-חול אלו מציירים בזחילתם מעֵין ציורים על החול, ציוּרים שהסימטריה והערבוב משמשים בהם יחד – כעין “נסיונות”, “אסקיזין” שלפני היצירה המשוכללת… והרי גם כתמים ירקרקים, גפנים ושיחים שהצללים שרויים בהם – מעין ההשערות שביצירה… והנה, – רואה אתה? – הנה גם איזו בת-חוָה שם. כופפת היא דרך הילוכה בירקרק חרוץ זה, ללקט גרגר וענבה שנתבשלו כבר באור, – ואפשר שגם איזה בן-אדם רובץ שם באחד הצללים, חומד ואורב לבת-חוה זו ופירותיה, – ובכן, הרי זה כבר, כמדומני, סמל מלא של “היצירה” גופה בכל הדרה – לא כך?
כן. עולם מלא של “יצירה” שקטה ונאה, “יצירה” לכל דרגותיה הפיוטיות כאן – ומה הוא אומר לך?…
תאמר: לא היצירה גופה חשובה, אלא אותו המרחק הנעלם והמופלג שעולם זה שרוי בו, הוא האומר, הוא המדבר, אבל, אחי, – כך יכול לומר רק מי שעדיין לא נתן את דעתו על אחיזות-עינים זו שבמופלג, שבתעלומי המרחק… ואדרבא, הסתכל בו רגע: הנה הרים שם בירכתי המרחק; נראים הם כעבים קלות, כענני תְכוֹל וסְגוֹל פתוכי אדמומית מופזה, עוממים הם בהבל דק ונראים כעין רוחניות פרושה ומובדלה, כאילו כל ה“סוד” בהם הוא שוֹרה, והם – הרי אינם אלא סלע וחומר, ה“חומר” הכי גס, כידוע… או שמא רוצה אתה לדמות שאותה הצפּוֹר השטה למעלה בפרישׂת כנפים שאינן נדות, כאילו יצאה נפשה מתוך דביקוּת עצוּמה במרום, – שהיא שליח מיוחד היא של העליונים הספונים? והיא הרי אינה מתכוֶנת במרום-מעוּפה אלא לתוּר ולמצוא איזו לטאה מפרכסת או צפרדע שבבוץ.–
ואיזו כוָנה מיוחדת אתה יכול לשער גם ב“עולם היצירה”, בכל המראה הנרחב הלזה יחד?…
פונה אתה אל הצד שכנגד, אל החלון המערבי? –
אבל, האמינה, ה“אין-סוף” לא יתן לחיי החי יותר מן “המוגבל”. גם ה“אַין” עצמו אינו יותר מן ה“יש”… ובחלון זה דמות החדלון, צוּרת ה“נירוַנה”, סמל ה“אַין” לפניך. – – –
ה“אין” מה הוא? גם הוא אינו אלא מַשתּיתו של ה“יש”, או כסוּי ההוָיה המתעלמת מפני ההכרה שלנו – – והנה, ראה נא את הים הנשקף לך במלוא אופקו בעד חלון מערבי זה; כלום אין הוא התגשמותו של ה“אין” המצויר בדמיוננו?… הים בשעת מנוחתו, שעה שאין החילוּף והתמורה חָלין בו, לכאורה, – כלום אין כיסוּי ריקן זה מעלים מן העין “יש” עצום לאין תכלית, הוָיה רבה זו המתחבטת מתחתו ובתוכו?… והים בשעת הרעש הגדול – האין זה דמות ה“תוהו ובוהו” בשעה ש“רוח אלהים” מכה בו, ותגרש אפסותו משברים ונחשולים, המתיזין המון טפּין – עולמות היוצאים מן ה“אַין” לאין כוָנה?…
האַין – יש, והיש – אָין, ו“הכוָנה” היכן היא? – – –
כן. שלושה חלונות, שלושה מראות – שלוש דמויות של “עולמות”, של “ספירות” שונות לעיניך; ומה תמצא בהם שימשוך את לבך לצאת מנזירותך, מתוך חדרך המצומצם? מה יוסיפו ומה יתנו אלה לך, את שהפְּנים המוגבל שבחדרך המיוחד אינו נותן לך?
מסתכל אתה עוד לצד צפון? כלום דומה אתה ששם צפוּן ה“סוד”?… אבל, מפני-מה תהא הכוָנה שרויה דוקא מעבר לכותל אטום זה? – במה “שהורשית להתבונן” לא מצאת כל תבונה, ובמה שסתום מפניך אתה סובר למצוא את הכוָנה?… האמינה, בצפרני הייתי מחטט ופותח חור בכותל אטום זה, בראשי הייתי מכה ופורץ בו פרץ שהוא, אלמלי הייתי מקוה למצוא שם, מעבר הלז, את שביקשה נפשי בשעות הבקשה! – –
אגב, בדוגמה זו של החלונות, אני יודע דוקא מה כותל זה מעלים שם מעיני: מצד זה פרדסיםיש, פרדסים של תפוחי-זהב – ותוּ לא… אבל אם נניח בדרך המשל, שאיני יודע מה שכותל זה סותם מפני ואיני יכול גם לדמוֹת לי מה שם מצד זה, ואתה תאמר: אלמלי נפתח כותל זה לפנינו – אלמלי נוסף לנו עוד חוּש על חושינו – כי אז אומַר אני לך: ואלמלא היינו חסרים חוּש מחוּשינו, כלוּם היתה נפשנו חסרה ב“כוָנה” שלה יותר משהיא חסרה עכשיו? ואילו נסתם חלון אחד מן השלושה, ועוד כותל אחד עמד אטום לפנינו שלא לראות בעדו דבר, – כלום על-ידי כך היה שרוי שם, מעֶברו של זה, אותו ה“סוד” שביקשת ולא מצאת מצד השנַים הפתוחים לפניך?…
בָרי! אותה הכוָנה שאינה בנגלה, אינה גם בנסתר…
ובמה ימשוך הנסתר את לבנו?
נשימת התאוָה, הבל-פיהם של שכורי “הנגלה”, כרוח “הנסתר” היה עלינו… על כן נערץ הוא הנסתר גם על ה“כופר”, זה שנואש כבר מ“חיי עולם הבא” ורק חיי השעה בלבד חביבים עליו. חרוד יחרד זה פן יארוב לו “הנסתר” להפיל כוס סבאו מידו, או כי בקש יבקש זה באוָתו עוד טפּה, טפּה שהיא גם מן הנעלם, “למען ספות הרוה את הצמאה”. הסובא הלזה גם את חיי השעה שלאחר-כך יסכּן בבקשו את “הטפּה”, ובלבד ששעה חיה זו של עכשיו מלאה תהיה לו… אבל אדם פּכּח, שגם אל ה“נגלה” חמדה רבה אין בו, הוא – מה לו הנסתר הלז בכל תעלומותיו שיירא מפניהם או שיתאַוה אליהם? מה יתנו ומה יוסיפו לו כל אלו, ויהיו גם מה שיהיו?…
הכל אחד… ושעמום, אחי, שעמום עם הנסתר ועם הנגלה גם יחד…
חלונות חדשים – מראות חדשים – חוּשים חדשים – למה? ומוסיף מראה מוסיף שעמום". – –
––––––––
ככה דבּר האחד כשהוא פוסע בתוך חדרו, – אדם ארוך וחיור שבלוריתו הצהבהבת מגודלה ושערותיה התחילו נושרות מראש הקודקוד, ובשארית זקנו שעל הסנטר זרקה שׂיבה שערות יחידות, – והוא עדיין “צעיר” ספרותי, סופר שבא לארץ-ישראל במחלת כליותיו. והשני, חברו הצעיר ממנו שישב סמוך בגבו אל גב הספה, בחור גוּץ, שריר ושזוף המגדל בלורית אף הוא, בלורית תלוּלה ושחורה, לבוש חולצה שחורה וחגור גימונית מאָדמה – הוא “פועל” לפי שעה, המבקש ל“אַכּר” כאן את אביו שבליטה. וכשסיים הארוך, התמודד הגוץ ופיהק, קם ונטל את מקלו העבה – מטה שקדים בקלפּתו – ואמר מתוך נשמת אנחה קלה:
פרדסים, אתה אומר, פרדסים שם, מעבר לכותל זה? – אני התבוננתי בפרדסים. ויודע אתה מה פרדסים ושאר גנים ושדות-ניר אומרים? – ורוצה אתה שהכותל הצפוני זה שלך יאמר מה מתוך ה“עולם” שלו? –
ומתוך שאלה זו גש אל השולחן, נטל משם את העפרון האדום, קרב אל הכותל, התמתח, ולמעלה מקומתו רשם לעיני חברו ביד גסה וכבדה אותיות שרועות מאדימות על השיד:
“עבודה! – כי הבטלה מביאה לידי שעמום”.
– זהו מה שהצפון אומר לך! – אמר, ופנה ויצא לו מן החדר בקומה זקופה ובניקוש המטה שבידו, יצא כמנצח.
נשאר בעל-החדר יושב לבדו כשהוא משקיע את עצמו במחשבה… לסוף עמד ונטל אף הוא את העפרון, ובקצהו השני, בחוּדו הכחול, כתב מתחת לכתובת האדומה:
“לא כי! – השעמוּם מביא לידי בטלה”…
הביט על סביבו, – וכשַׂחקת-רצון הבהיקה כמעט את פניו החיורים; פניו החולנים והכמוּשים חיו בניצוח – ניצוּח עם הלז, הבלתי נראה.
זכורני בעודני נער בדרום רוסיה, צופה הייתי בימי הסתיו בנדודי הצפרים, ולבי – יגון-געגועים משכהו אז שמה, אל הארץ ההיא אשר שמה הצפרים תבואנה…
הנה כלה הקיץ, חג האסיף יחלוף, מתקדרים עבים, עולים ומאפילים כל זוהר וכל צוהר-תכלת בשמים. עלים, פאר הקיץ והדרו, נופלים כמושים, מתגוללים כאשפה בקרב חוצות, ורוח בזעפו יטאטאם… וכבת קול יוצאת ומיללת, בארובת הגגות תבוא ותהגה נכאים, בכה תבכה בלילות על הקיץ הגווע, תקום בבוקר – החסידות שעל גג הסוף שבקצה העיירה – אַיָן? אנה באו הן ובניהן יחד?
אומרים: בככר של שפת הנחל, שמה נועדו יחד כל החסידות מכל הכפרים שבסביבה, מחנה גדול אחד נאספו – ובשירה אחת עפו מכאן.
ושאר הצפרים היכן?
הנה הסנוניות שבעיירה מתחת כל גג נאספה כל הקהילה לבית-הכנסת. שם על גגו, על ראש כפּתו, ועל שיני החומה והזיזין שלמעלה עמדו, והרוח עליהן מטפחת ברביבי גשם, והן מתכנסות לתוך כנפיהן המרושלות ומרעידות, לקנן לא יבואו ועוּף לא יעופו. ולמה הן ממתינות? –
ממתינות – והקהל הולך הלוך ורב, מכל הסביבה נאספו קהל גדול מאד, יחידות מתעופפות לפעמים סביב המחנה – כמפקדי כל הצבא. והנה יצא צפצוף-תרועה אחד – וירוֹמו יחד…
כרשת אחת שחורה פרוּשׂה, שטה ומפליגה שם בקדרוּת הענן, נישאה מן העין – ונתיתמה העיירה.
את המראה הזה בעיני ראיתי ולבי, לבי נער, הגה, בכה בקרבי נכאים: מי יתן לי אֵבר כסנונית – ועם המחנה הזה התעופפתי מפה גם אני!
והנה הגיעה השעה ואף אני כצפור נדדתי.
אל ארץ אחרת ביקשתי מפלט לי מארץ מולדתי, אשר כבן-חורג הייתי לה. ואל ארץ חמה, גם אנכי באתי, אל ארץ קדומים ארץ אבותי הקדמונים באתי לתור לי מנוח – לבנות קן לי לבנַי יחד.
והנה גם פה בארץ הזאת פגשתי במחנות-שמים אלה.
פגשתים בחזירתן שמה אליכם, בני מולדתי, בדרך שובן לארצותיכם ראיתים…
באחת ממושבות יהודה, בבית ידידי, אשר ב“נס-ציונה” הקטנה, שם עמדתי ומן החלון הפתוח נשקפתי מערבה; צופה הייתי בשקיעת חמתו הנהדרה של יום שבט. האויר הפושר נתמלא גוני-פז וארגמן, וירקרק – גבעות ועצי-פרדס נחפו זהב – והנה ברד, כעין ברד שחור נופל שם מעבר לפרדס…
רגע – ואלפי סנוניות מלאו את המושבה.
אלו בענפי האילנות ובראשי הגגות נאחזו, ואלו עודן מתעופפות ברחובות לבקש מנוח.
והנה שלוש מהן אל חדרי בעד לחלון באו וקנו להן שביתה, שתים על ארון הספרים ואחת על התמונה, תמונת הרצל; עמדו והביטו על סביבן, ראו כי נפרדו מעל חברותיהן – והתחילו מתעופפות אילך ואילך עד שמצאו חור החלון, וָימלטו. והנה שוב באו נתעופפו שתים אל הבית, ויחד זו אצל זו עמדו להן על תמונת הרצל אף נרדמו שם.
ואני עודני משתאה ומביט לחוץ – הלהשתקע במושבה הקטנה הזאת בא הנה כל המחנה הכבד והעצום הלזה?
אבל למחרת הבוקר אך נפתח החלון ביקשתי את הצפרים, חפּשה עיני בחוץ – ואף סנונית אחת לא מצאתי עוד…
הן אך ללון נטו במושבה, אך כעוברי אורח חנוּ בה לפני הפליגן אל מעברי הים הגדול, – ואני לא ראיתי בצאתן, בצאת הסנונית שמה אל המקומות ההם, ארץ מגורי נעורי…
אולם ימים אחדים אחרי-כן, ראיתי בצאת החסידות בהפליגן אל עבר הים.
רוכב הייתי אז על הסוס ויוצא בבוקר מיער חדרה, – והנה גם שם נזדמן לי לראות באורחת-מצרים אחת, שם, על יד הבצה, קהל-חסידות מטיילות, קהל גדול ונהדר, מאות מאצילי העופות הללו, על מצע דשא ופרחי-פרחים בקומה זקופה יתהלכו. כל אחת לעצמה פוסעת לה ומטיילת בשתיקה, הן ודאי, גם צפרדעים, גם לטאות שם במקום הבצה ימצאו לסעוד את לבן.
עברתי ביניהן והן אך פינו דרך לי ולסוסי, ולא נבהלו להתעופף מן המקום אשר אווּ להן. אך בעוד שעה, בעלותי ההרה בואך זכרונה-יעקב – משנתגלה לי הים, והנה בין זה הים ובין תכלת השמים חבל עופות נמשך, קו אחד ארוך רותת נישׂא במרום – והן הן החסידות!
הן עזבו כבר את בצת-חדרה ובקהלן יחד יסעו הלאה, יעברו עד בואן שמה, אל אותם הכפרים השאננים, ששם בתים קטנים ולבנים, גגות-סוּף יחבושו,–
התסור אחת מהן גם אל עיירתי מקום מגורי נעורי? –
הו, שאו שלום, מלאכי האביב, שאו שמה ברכה עוף השמים!
ונעלמה כל העדה – –
ובעודני נוסע ברוב שׂרעפי וזכרונותי – והנה שוב עדה, עדת חסידות אחרת נוסעת – והיא נישׂאה מעלה, ברום מעל ראשי ממש תנשׂא – והנה כנקוּדה נעקרה משם, מחבל הנוסעים – חסידה אחת בין הסלעים נפלה…
דפקתי סוסי ואַטהוּ שמה, חפשׂתיה – ומצאתיה… זקנה עלובה: – כמה פעמים עברת עבור ושוב דרך יבשות וימים, מירכתי צפון אל ירכתי דרום ומירכתי דרום אל ירכתי צפון – והנה בא יומה ותפול…
יחד בחבורה אל קִנה הרחוק התאמצה עוד לעוף עם בנותיה, יחד עם רעותיה התנשאה מעל גדות הנילוס ותעף, עד כי עייפו רפו כנפיה – ויפול פגרה במדבר הזה…
דומני, כי בנפלה שמעה אזני קול מר בא ממרום, בהתעופף החבורה הלאה מבלי נטות מדרכה, דרך השמים – –
צר, צר לנופל, אך מן הדרך אין לסור – קדימה! קדימה ואם כי צר צר לנופל בדרך…
ובצר גם אל לבי ירדתי ומרטתי מאברות המתה שתים מנוצותיה היותר גדולות, להיותן לי לזכרון.
ובאחת מהן – הנה אני כותב עתה את דברי אלה לכם, בנים, לזכרון!
לכם – בבוא עתכם לעוף – – – קדימה, קדימה! –
אב היה לי –
אבא שמצחו חיור, רחב וענוֹג, וזקנוֹ, עטור פניו, זהוב ומסולסל; וזקן זה כשהוא נוגע לשם נשיקה, הריהו מדגדג ומלחש מה באזנך – וכל כך מעליז.
ולעת-ערב, בשוב העדר מאחורי הגבעות, אבא שב מן בית-מסחר העצים שהוא עובד בו, ומשהוא בא – ישותו של החוץ הרחב נכנסת עמו. רוחו של העולם ושל הבריות שבעולם הוא מביא, כרוח ערבית זו הבאה מן המרחקים, וריח השדה וההרים נודף הימנה…
ודבר מה, דבר טוב מתוך אותו עולם מופלא, היה אבא מביא למעני, ספוּן בין שתי כפות-ידיו השעירות, שהוא מקפּלן זו על גב זו, גוחן ומשחק עלי שפמו:
– מצא, מה יש כאן?
ותמיד אני מוצא בידו דבר שהוא טוב ויפה משניחשתי:
– “תפוח”! – והנה קופסה נתגלתה לך, קופסה דקה של פּפּירוֹסין, מאד יפהפיה.
– “קופסה” – והרי תמרה; “תמרה” – והרי שוקולדיתה; “שוקולדיתה” – לא! תרנגול קטן! קטנטן ומנצנץ הוא צופה בי.
– חי הוא?…
תרנגולגול זה – פח בו, וכמעט קוקוריקו מפורש הוא קורא לך; בקול צרוד ודק-דקיק מבין שפתיך הוא מצַוח –
מה שאבא בחכמתו יכול למצוא ולהמציא לך!
… אבא היה לי – –
ואֵם היתה לי – אמא לי היתה…
אך לא! – אני לה הייתי. כל היום שלה, של אמא הייתי…
אצלה, אצל כנף שמלתה וכנף סנורה נוח וטוב, ואני נטפל לה כחתול לבן זה, שבשנינו הוא מתחוטט, ואף הוא בהֶמיה מתוך כרסו אומר, וי טוב וכי נחמד במגעה של אמא, וכי טוב גם להסתכל בכל מה שהיא עושה ומכינה פעם בכה ופעם בכה, – שכּן כל טוב וכל נעים וטעים הרי היא בידיה עושה לנו.
בוקר, חלב בתה היא מוזגת לי – וכשהיא אך ממרסת ומקישה בכף, מיד התה שבספל נעשה כל כך מתוק, מתוך מן המתוק. וכעך ריחני, המפיג עוד חמימוּת האפיה, היא מחתּכת אז לשנים וחמאה דשנה, חמאה פניקה וקרירה, היא מורחת לי בו בחתך, ופרוסה ממורחה כזו כשהיא נטבלת לתוך הספל נעשית לך רכיכה לחך, כל כך רכיכה ונעימה ללשון.
ובעוד שאני שורף ובולע כל זה בהנאה של תאבון, בכל חוש-הטעם של הינקוּת, אמא משגיחה בי שאהיה אוכל בטהרה, ונוֹגה טוב עלי ממנה…
נוֹגה זה מנין? מתוך שמוּרות שחורות בעינים כחולות צופה בי אמא, ומתוך עינים כחולות שלה, יודע אני, אישון צופה בי, וברנש פטיט זה מתעלס כנגדי תמיד מתוך נוֹגה, ואותו נוֹגה טוב הוא החופף עלי ואפילו בשעה שאמא מרשילה את ידיה מתוך מחשבה ומסתכלת לה ממעל ומעֵבר לראשי…
… רוח פושרת ומסלסלת נעימות בגופי, – את כותנתי פשטה אמא מעלי, ואני תמֵה למראה בשרי… – ופתע – דגדוג בבית-השחי, חכיכה בצפור-נפשי, ועד שאני שׂוחק ומפרכס בין זרועות אמא, צפצפו שתי מציצות דקות על שני פטמי חזי. או שנפלו פניה אלי בבין הכתף והצואר – ושפע של חמימוּת עם מותק נשיקה, נשיקה רטיבה עברתני –
– הו, אמא! – –
ובכוּתונת טהורה ורכה, שריחה ריח רענן ומעודד, אני זה מיוּשב אצל אמא. זרוֹעה האחת תשאני וידה השניה נוטלת את הראי הקטן (גדול לא היה אצלנו) – מראה לי:
– הבט!
תינוק, ילד מרוחץ, מסורק ומסולסל יפה, יושב אצל אמא, – ואני מתכנס, מצטמד בחיקה הרך והרחוּם, צופה ומדבּק לחיי אל לחיה, למען דעת ולמען הרגיש כי אני, אני הוא אותו ילד שאצל אמא, – אני ולא אחר אצלה.
אכן, אֵם – אמא היתה לי…
ובשעה שאמא זו מוצגה לאורם של הנרות, בקדוּשה ובטהרה זו של ערב-שבת, ואצבעותיה מצניעות את עיניה, ושפתיה נעות נעות – ידעתי, כי גם אל יש, אל השומע ומקשיב גם ללחש דק מן הדק, ואף-על-פי שאין הוא נראה – –
אמא הרי מדברת עמו.
ואחות היתה לי, ודינה היה שמה…
דינה-דנינה-דין! – שום צפור שבעולם לא היתה מזמרת כמוה לטוב. וכמה מיני שירות היו לה, שירות עליזות ושירות נוגות, וכל-כך רחימות… וכשהיא רוקמת – כל הפרחים והפרפרים שבעולם אינם נאים כמעשי אצבעותיה! וכשהיא מסתובבת נעלסה – על תפוח עקבה כמו על גב ציר קבוע היא נוקפת – גלגל זהוב של חבלי שער מתבדר סביב ראשה ונפח שמלתה משיב רוח על פני מן ההקפה המהירה:
– תפסני!
סביב השולחן והכסאות היא זה טסה, ואני רץ ומצעק אחריה:
– עמדי! עמדי – ואתפסך!
אך היא כבר תפסה אותי, – תפסה ומניפה היא אותי למעלה למעלה, מעל לראשה תשאני:
– בוא, בחור! בוא ותלמד ספר!
; ובתוך האלף-בית המצויר, שהיא קנתה לי ליום הולדתי, אני מצרף אותיות, בהוראת אצבע אני מצרפן למאמר מלין; נאמרת המלה, ואני עצמי תוהה: היאך עלתה לי זו מכאן ובאה לתוך פי?…
ודינה:
– בן חיל! – חכם ונבון! – כך, כך… עיין היטב.
– עכשיו כתוֹב מה שקראת.
והעט נתּן אל בין אצבעותי להחזקה בעיון, כהלכה.
– וזכוֹר, בּוּבּי, אם תלכלך את האצבעות – במלח אשפשפן לך! במלח, עד שתבכה בֶּה – בְּהֶה תגעה, ולראות לא תוכל מפני הדמעות…
ובזהירות אני מוליך חודו של העט בין שרטוטי הנייר, והלשון אחריו מהלך ומוליך על דלתי פי.
– כך. ספר טוב כתבת, סופר שלי! עוד ספר אחד.
– לאו! – דינה-דנינה-דין אני רוצה לכתוב!
– טוב. גם את זה נכתוב.
– ותספּרי מעשיה?
– לפנות ערב – תחת העץ… – כך היא אומרת לי בלחישה, בגחינת ראש והבטה המצודדת כמתוך שמורה ובהזהרת אצבע כלפי חטמה; שכן אין איש צריך לדעת בנו בשעה שהיא מספרת לי מעשיה…
וכשאבא ראה פעם בסדר לימוּד זה, שפשף ידיו ואמר:
– כן, אך מעט כסף נעשה עוד, רק מעט – ומיד לארץ ישראל נלך! שם, בּוּבּי לגימנסיה יכּנס, ודינה גננת תהיה – “גברת” לישראלים קטנים בארץ ישראל תהיה.
והתחיל לבי מרקד:
– באמת, אבא? – באניה נסע? תמרים ותאנים יהיו בחצר שלנו? ותפוחי-זהב גם-כן?
אבא זה – במאמר אחד, גם בלי שחור כל-שהוא, יכול הוא להכניס אושר בלבבות ולשמחם עד כדי רקידה. אבא הרי כל יכול הוא, ולמעננו – הוא יעש ויעש כאשר דבּר!
ומשנטלתי שוב את העט לכתוב ונטל אבא לאמא בשתי כפותיה, כפף אליה ראש ואמר: “אמי היקרה!” ונשק לה בשתי עיניה, – קפצה עלי צהלה כזו עד שהתחלתי מרקד ככלבלב זה שדעתו מטופרת עליו מתוך שמחה על בעליו צוהל, ומוחא כפים:
– עוד פעם! עוד פעם, אבא!
– פרא אדם! – נוזפת בי דינה ורוצה לתפוס אותי –
אך הפעם היא אינה יכולה: מקפץ ומדלק אני מאבא אל אמא ומאמא אל אבא, טס ומתחבא ביניהם, גז ומשתמט מביניהם ורץ על סביבותיהם – אני בקול אחד מצעק מטירוף החדוה:
– עוד פעם! עוד פעם!
וכבר דינה בצלעותיה היא מחזיקה מצחוק – וכי אין זה צחוק? – “אמי היקרה” אמר ונשיקה לה כלתינוקת קטנה –
עוד פעם, אבא, נא! עוד פעם!
והכל עמי שוחקים, שוחקים עוד יותר ממני – – –
כן, אבא ואמא ואחות היו לי…
ואחר כך גם עיר – עיירה שלמה וסביבתה היתה לי…
עיירתי… משהתחלתי לילך לבית-הספר הכרתיה, והיא את העולם נתנה בלבי, בעולם שאנן ורענן שמתני – –
בבוקר השכם, בעוד שהטל מנצנץ על העשבים שבחצר וזוג האַוזים שלנו יוצאים עם גוזליהם לרחיצה אל הנחל הסמוך, יורדים אל בין הערבים המעוקלים, – יוצא אני טעון ילקוט, המזקיף את גבי ומאושש את מצעדי, ואני פוסע ועולה מעבּוּרה של העיר, מפליג במעלה החוצות אל העֵבר השני של העיר.
עובר אני רחוב שקט, סר לסמטא מצלה, בא בשוק של חנויות, לבין עגלות שסייחין מזדקרים שם אצל אמותיהם, יוצא למגרש היריד ההומה עם בהמה רבה ואדם שבּו, נוטה שם בקפנדריא לבין אוהלים וצריפים – שסחורות שונות נפרשות שם לחמה בגוני גונים – והנה בית הספר שלנו.
נשקף הוא מן הגבעה, העשויה כשפּוּי כובע, ועומד לו בקצב הישוב.
נצב לו הבית המוצהב, בתוך השבכה הירוקה הגודרתו על סביבו, מובדל הוא בתכלת השמים ועל גבי רמה ירוקה זו שבשעות ההפסקה אנו מתגלגלים במורד שלה, כאשר יעשו הקפּוֹדים.
ושם, מן האכסדרה המוגבהת שעלית עליה, כל העיירה נשקפת לך למראה, – היא עם מה שמתוכה ועם מה שמחוצה לה; והכל מושך את העין והלב וממלא את הנפש שפע של הגיונות.
וחברים באים ומפרשים את הנראה וגם את שאינו נראה איש כידיעותיו ואיש כשמועותיו. הם מבתי-אבות שונים יבואו, וכל אחד ביטוּי ביתי שלו הוא מביא, ובכל פעם כזוית חדשה מתגלית להכרתך בתוכן ענינים שלה…
שא עינים והטה אזניך:
הנה גג נישא מגגות, גג של רעפים שאדמומיתם הושחרה והוריקה מיוֹשן – וזה בית-הכנסת שלנו – (אומרים “בעל השם” עצמו התפלל בו פעם וברכוֹ, שיהיה עומד עד לביאת המשיח…) והוא על כל הבתים נשקף בשני חלונותיו העליונים כסבתא במשקפים בין ניניה ונכדיה…
הנה מעשנת ברזל שחורה הגבוהה מעל גבוהים, עולה ומקטרת לשמים מתוך טחנה זו שיומם ולילה תדפוק ולא תשבות במכונותיה (אומרים: נפּח פשוט עשאן בתנאי שלא יעשה עוד כמותן לאחר, וליתר בטחון דחפוֹ האדון “הפריץ” לבין האופנים – ונקטעו ידיו).
והנה זה קרקף המרוּוח המלא צברי עצים, הבאים מיערות רחוקים, מעֵבר לנהר אחד גדול – גלי קורות קלופות ומערכות קרשים ולוחות מפּנים ומחוץ לסככות; ואומר אני ומספר האיך באותו מקום בתוך הבית שלפני השער אבא יושב אצל ארון ברזל, קופה מלאה כסף וזהב שהוא בלבד “נאמן” עליה.
או שביחידוּת אתה עומד לך מסתכל ומקשיב בהמון היריד הזה (פעמַים בשבוע הוא אצלנו) המתאסף מעֶברי הרים ובקעות אלו וממלא את חלל העיירה בתשואות עניניו, קול המון מזעזע ומהבהב זיווֹ של בוקר לעיניך…
עולה השאון כהברות נהר שוטף מפנים, ומחוץ לעיר – שלוה ושקט של טהרה עם תפארת פרושה וחסודה…
הנה מבין רבּוּעי שדמות תנובה, נאות-שאננים נשקפים, בתים קטנים מן הקטנים ולבנים מן הלבנים מתפזרים כעדר גולש מן הגבעה, – דירות שגגותן סוּף וחצרותן גנים. שרויות שם באור שבתון…
– והנה חתיכת שמים טהורה שנחתכה ממרום ונשתטחה לארץ, מטה, – זה היאור שלנו בשלוָתו הפרושה ומובדלה בחורשת סוּף לוחש לחשים…
ומעֵבר ליאור, הנה נצבה שם נקודת-המוצא של קצוי עולם רחוקים ומרוחקים – בית-התחנה, האדום, שמסילתו, מסילת ברזל נוצץ, שלוחה בלוית עמודי טלגרף, אל בין ההרים הכחלחלים, שערפל דק כמחשבת-תנומה עליהם חוֹפה…
ומעֵבר להרים – מה? –
חברים שבחצר, שעוד לא זעזעם היום בעניניו ובית-הספר לא הרגילם עדיין בסדרי שעותיו וחובותיו, איש כידיעותיו ואיש כשמועותיו בשלוֹ הוא מספּר – ומתפרש עליך ברוב ענין… וחצר זו היא שער כל העולם הזה… המבהיק…
כי אף המורים בתלמודם, הן גם הם לא תמיד יגיעוך, – ויש שבתוך כתלי בית-הספר גופו מקומות וזמנים שלא שיערתם מתרחבים עליך במראוֹתם, מתרחבים וממלאים פלאי פלאות שאתה הוגה בהם גם על משכבך בלילות…
ומה יפה וחביב הוא העולם הנתון בנפשו של ילד אהוב…
בית-אבא, בית-ספר, עיר-מולדת – האומנם לא חלום הייתם לי?
-
מן העזבון ↩
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.