יש שאנו שואלים את עצמנו: לאן הולכת תנועת הפועלים בתוך המציאות הא“ית? מה הן דרכיה ומה מטרתה? גופים רבים מבין צבור הפועלים שלנו עונים את התשובה הישנה והשגורה: תנועת הפועלים בא”י הולכת בדרכי אותה התורה עצמה המשמשת יסוד לתנועת השחרור בעולם, לאמר – בדרכי התורה של מלחמת המעמדות.

ברם שאלה זו ששאלתי: מה תורת המעמדות לגבי דרכנו במציאות הא“ית – מובן כפול לה. קודם כל היא שאלה של מדע נסיוני ולא של תיאוריה מופשטת, כלומר: באיזו מידה תורה זו הולמת את המציאות הא”י? הצד השני של השאלה הוא פוליטי וחנוכי-מעשי: איזה ערך יש לייחס לתורה זו מבחינת התפקידים המוטלים על תנועת פועלי א“י? מיום שהתחילה תנועת פועלי א”י לא ירד מסדר יומה הדיון בשאלה זו. השנויים הכבירים, המתחוללים במציאותנו לרגלי העליה וההתיישבות – יוצרים נקודות אחיזה חדשות להמשך הבירור. גם שנוי-הערכין שחל בינתים בעולם – השפיע על המבנה הנפשי והרוחני של תנועתנו בארץ. בירור זה לא יבוא לידי גמר, אלא יתפתח ויתרחב עם התפתחותה והתרחבותה של החברה היהודית בא"י. רק פתרון שביחס יוכל להנתן לשאלה זו, פתרון הפושט צורה ולובש צורה.

עלי לסלק קודם כל מדרכי שתי תשובות הנובעות משתי תורות שגורות. הראשונה מעמידה במרכזה מומנטים נפשיים ידועים של הפועל הבודד: החלוץ הרעב העובר על יד בית מהודר ונענה לכך בריאקציה מעמדית-פסיכולוגית חריפה. תשובה זו פסולה, כי חזיון של מלחמת מעמדות אינו תלוי בריאקציה פסיכולוגית, ואם גם זו תתהווה במוחותיהם של אלפים. הניגוד בין עשירים ועניים, הקיים מקדמת דנא, ומלחמת מעמדות–אינם היינו הך. הפרשים בדרגות החיים התהוו גם בתוך מעמד העובדים – בין הפקיד והפועל, בין הפועל המקצועי והבלתי מקצועי – הללו גורמים חכוכים, אך אין בהם משום מלחמת מעמדות. השניה באה מהצד הקומוניסטי לאמר: סדנא דארעא חד הוא: תקופת הקפיטליזם וחוקי ההתפתחות חלים על א“י כמו על שאר כל העולם. ברם גם תשובה זו אינה נכונה. גם בארצות המשטר הקפיטליסטי סדנא דארעא אינו חד. יש ארצות קפיטליסטיות שהגיעו למדרגת התפתחות גבוהה מאוד, ואעפ”כ, בניגוד לתורה, לא הגיעו בהם ניגודי המעמדות למדרגה חריפה, למשל – ארצות הברית. ויש ארצות מפגרות הבנויות על החקלאות – רוסיה לפני המהפכה, או בולגריה – ודוקא באלה נתחדדו ניגודי המעמדות במידה יתרה. ויש ארצות כסין והודו, בנות מאות מליונים של תושבים, שנשארו מחוץ לכל ההתפתחות הזאת. בכלל אלו האחרונות – גם ארצות העומדות בפני התיישבות חדשה או בתחומה.

התוכן הנסיוני של מלחמת המעמדות כולל 4 כוונים:

א) מלחמה בין המעמדות בעד השלטון הפוליטי של המדינה. כוון המלחמה – להבטיח את השתתפותה של תנועת הפועלים במוסדות ההנהלה, במתן החוקים ובמשפט. המטרה – לעשות את תנועת הפועלים למנהיגת המדינה.

ב) המלחמה לשם החשבתו הצבורית של הפועל. הכוון – השואת הזכויות של הפועל והעבודה במובן החברתי. המטרה – לעשות את ההערכה הצבורית של הפועל והעבודה להערכה השולטת בחברה.

ג) המלחמה בשטח חלוקת התוצרת הלאומית בין המעמדות. הכוון – להגדיל את חלקו של הפועל ע"י מלחמה לשם שכר העבודה. המטרה – להשמיד את ענפי ההכנסה שאינם בנויים על עבודה.

ד) המלחמה בשטח הנהלת הפרודוקציה. הכוון – להרחיב את השתתפות הפועל בהנהלת המשק. המטרה – להעמיד את המשק הלאומי תחת הנהלת העובדים.

עלינו לבדוק עכשיו בתוך המציאות הא"יית – באיזו מידה יש התאמה בין מציאות זו ובין ארבעת הכוונים האמורים של מלחמת המעמדות.

א) האם תנועת פועלי א“י מנהלת מלחמת מעמדות פוליטית, והאם הכרח לה לנהל מלחמה כזו? ברם: 1) א”י אינה מדינה עצמאית, אלא קולוניאלית-בריטית; 2) א“י היא מדינה דו-לאומית. המסקנות משתי עובדות אלו משמיטות את הקרקע מתחת למלחמת המעמדות במציאות הפוליטית שלנו מבחינת עובדה א': רעיון מלחמת המעמדות בנוי על הנחה יסודית של מארכס, האומרת, כי הלאומיות היא שקר: במשטר הרכושני המדינה אינה אלא ועד של הבורגנות – והנה לגבי ארצות קולוניאליות אין הנחה זו נכונה. מדינה א”י אינה תוצאה של כוחות החברה הא“ית. הכוחות המעמדיים בחברה האנגלית הם המהווים את האופי המדיני של מדינת א”י. בשעה זו תנועת הפועלים האנגלית, הפוליטית והמקצועית – בפרלמנט ובמכרות – היא הנלחמת את מלחמות המעמדות הפוליטית של פועלי א“י. הישוב הבורגני רואה את עצמו מקופוח ע”י ממשלת א“י לא פחות מהפועלים. בכל הענינים הפוליטיים אנו פועלים בשותפות גמורה עם חוגים מחוץ לתנועת הפועלים. תלונת בעלי החרושת בעניני מכס מקבלת אצלנו צביון לאומי. וכל זה היה נכון גם אלמלא היו קיימים שני לאומים בארץ. אולם כאן מצטרפת עובדה שניה: קיימים שני לאומים, אשר אחד מהם הוא רוב ומתנגד לשאיפות המיעוט – ועובדה זו מטשטשת בהחלט כל מלחמת-מעמדות פוליטית בארץ. הדברים מגיעים לידי כך, שתנועת הפועלים מוותרת על דרישות פוליטיות אלמנטריות, – למשל – בנוגע ליצירת מוסדות קונסטיטוציוניים והרחבת זכות הבחירה. מובן שאנו קובעים את יחסנו בחיוב – בזמן שהשאלה נשאלת מצד האנגלים או הערבים. אבל אלמלא הדימוקרטיה הבין-לאומית וחבר-הלאומים – היתה תנועתנו מסתלקת מדרישות אלמנטריות בשטח זה. היא מוותרת גם על ביאת-כוח עצמית ומופיעה במסגרת של ביאת-כוח לאומית – ההנה”צ או הועד הלאומי.

ב) עמדתו הצבורית של הפועל ושתופו באוצרות התרבות והאמנות: – בשטח זה אין יסוד למלחמה חברתית בישוב. מכיון שתנועת הפועלים היתה מראשיתה – יחד עם המורים והסופרים שהתחברו אליה – נושא ההתחדשות התרבותית של הלאום, בתחית השפה ובפעולה חלוצית על שדה התרבות. אפשר לומר, כי החיים התרבותיים בארץ נבנו על יסוד תנועת הפועלים. בדרך כלל – ערכו של הפועל ובעל החוה ב“חברה” של ארצות ההתיישבות הוא נחשב יותר מאשר באנגליה, למשל. אצלנו עוד מוקפים אלמנטים אלה זוהר של חלוציות לאומית. המשקל הצבורי של הפועל כאן מגיע לגובה שאין דוגמתו כמעט בשום ארץ. תנועת הפועלים המאורגנת בא“י אינה תנועת ה”פרוליטריון“. הס' העובדים היא האריסטוקרטיה ההתיישבותית. אם יש כאן פרוליטריון, הרואה את עצמו משולל ערך צבורי, הריהו בעדות המזרחיות וב”מאה שערים". הפועל המאורגן הוא מנהיג הישוב כולו מבחינת ארגונו הפוליטי. באספת הנבחרים הראשונה היו 48 אחוזים פועלים. מעמד הפועלים הוא הסוג המטמיע זרים בקרבו – קו המציין את חשיבותו הצבורית של מעמד. החוגים אצלנו אינם סגורים ומסוגרים, כי הפועל שלנו אינו בא לעולם בסביבה פרוליטרית, והמעברות בינו ובין החוגים האחרים הם מצויים יותר מאשר בסביבה ששם הפועל נולד בתוך מעמדו. הרבה יותר מהפרשי המעמדות יש אצלנו ערך בנידון זה להפרשי דורות, למלחמה בין אבות ובנים.

ג) המלחמה בשטח חלוקת התוצרת היא יסוד מוסד למלחמת המעמדות. בא“י אין מחזור נורמלי של תוצרת, ועל כן אין גם פרוצס נורמלי של חלוקה. משום כך החוגים השונים בישובנו הם מטושטשים במסגרתם, וההבדלים ביניהם הם מעורפלים. הישוב העברי בא”י אינו חי מהתנובה המקומית הקבועה, אלא מאימפורט של הון. רק ההון הנכנס הזה, הלאומי והפרטי, הוא המהווה אצלנו את פרוצס חלוקת התוצרת. וכיצד מתפתחת חלוקה זו? אם נסיח דעתנו מההון המושקע בקרקעות ובבנינים, שאינו משתתף בפרוצס התוצרת בארץ, הנה ההון זורם – ראשית – דרך צנורות ההסתדרות הציונית להתיישבות העובדים, לפקידות, לקהלית ציון וכו‘. ועוד המון גדול אחר מתקיים כאן בזכות הצירקולציה של הסכומים האלה, מהמסחר והקרדיט הקשורים בהם וכו’, ואם יש כאן חכוכים חברתיים ונגודי אינטרסים – הרי אלה הם חזיונות של “נצול קונים” ואינם מציינים כלל הבדלי מעמדות. מחוץ לשנים אלה ישנו תחום שלישי לחלוקת התוצרת, והוא המשק הפרטי בחקלאות ובחרושת. הסכום הנחלק בשטח זה בכל שנה שנה – קטן מאוד: הוא אינו עולה על 250–300 אלף לי“מ לשנה. שטח זה הוא הוא המשמש מקום לניגודי אינטרסים כלכליים. מלחמת שכר העבודה, השביתות – אלה מתחוללות בשטח זה. אם יש איש כליל-ענוה המבסס על זה את תורת מלחמת המעמדות ואומר, כי מלחמה בעד העלאת השכר זוהי מלחמת המעמדות, וממנה תוצאות להתחדשות החברה – אפשר להתפעל מענותנות זו, אך אין בה יסוד תיאורטי מספיק לבסוס התורה של מלחמת המעמדות במציאות א”י.

ד) עצם הפרוצס של התורת. גם הפרוצס וגם תפקיד הפועלים בו מעידים על אופי של ארץ וכלכלה העומדים בתקופת התהוות. מזה נובעות שתי מסקנות חשובות: 1) הסוציאליזם הא“י הוא סוציאליזם של יצרנים ולא של צרכנים. 2) לפני תנועת הפועלים בא”י אינה עומדת בשטח זה דאגה חמורה יותר מאשר הדאגה לעצם הקמת הפרודוקציה ויצירת האפרט הלאומי שלה. פרובלימה זו היא המרכזית – גם מהבחינה הלאומית וגם הסוציאלית, והיא קודמת אצלנו לדאגות פוליטיות-סוציאליות. הפועל העובד במשק קיים יכול לנהל מלחמה בעד השתתפותו בהנהלת התוצרת, אולם אנו מרוכזים בעיקר בהקמת אפרט התוצרת.

אצלנו קיימת ספירה שלמה של סוציאליזם בונה, המסורה להנהלתו העצמית של העובד. עצם קיומה של ספירה עצמית זו יוצרת יחסי כוחות כלכליים מסוימים בישוב, ומשפיעה על עמדת הפועל בתוך פרוצס התעשיה הפרטית. סולל-בונה אינו עושה אולי יותר משליש עבודת הבניין בארץ, אבל כל חברת פועלים לבנין באיזו ארץ אחרת אינה עושה אפילו את החלק האלף. משקי העובדים הם גורם מכריע בחקלאות העברית. וכשנוסד בית-חרושת פרטי לצד בית החרושת הקואופרטיבי – מוכרח זה להתנהל לפי המונרכיזם המוגבל שבתעשיה – דבר שאליו שואפת תנועת הפועלים באירופה. אצלנו כבר נוצרה בענין זה חוקה יסודית, המקיפה את כל סדרי הפרודוקציה. אינטרסים לאומיים דרשו את השלטת לשכות העבודה. פטורי פועלים אינם נעשים מתוך הפקרות. בכוון זה הגענו כמעט לידי נקודת המכסימום.

אחרי שעברנו את ארבעת השטחים הללו – אנו עומדים לפני העובדה, כי תורת מלחמת המעמדות חיה רק בתורת “עובדת-הכרה” בפסיכולוגיה של אלפי פועלים. תהום רובצת בין המציאות שבדקנו ובין ההכרה החיה בשדרות הרחבות של צבור הפועלים בא“י. אמנם היו הפרשים כאלה בין המציאות וההכרה גם בכמה ארצות אחרות. אבל הדבר היה תמיד הפוך. מארכס, בספרו “18 בריומר”, מציין את העובדה שהאכרים הזעירים בצרפת בתקופת המלחמה של נפוליאון השלישי – רוב האוכלוסין – היו מעמד מגובש מבחינה כלכלית אוביקטיבית, אך לא היתה בהם שום הכרה מבחינה זו. הם היו מעמד מבחינת עצמו אבל לא מעמד לעצמו. אצלנו – להפך. פועלי א”י היו למעמד בעיני עצמם, בטרם התפתחו להיות מעמד מבחינת עצמם. תהום זו בין המציאות וההכרה היתה בלתי אפשרית – אילו התפתחה האידיאולוגיה שלנו אך ורק מתוך תנאי המציאות של א"י. הדבר נעשה אפשרי רק לרגלי האימפורט של רעיונות.

ונשאלת השאלה – מה משקלה של עובדת-הכרה זו לגבי תפקידנו? מארכס אומר: מכריע לא מה שחושב הפועל על דרכו ומטרתו, אלא הויתו האוביקטיבית של הפועל והדבר שצבור הפועלים יהא מחויב לפעול עפ“י ההכרח ההיסטורי. ננסה לקבוע את עמדתנו מבחינה זו – מבחינת התפקידים ההיסטוריים המוטלים על תנועת העבודה, הבאה ליצור בארץ הזאת את העם העובד. אין כאן פחד מפני מלים, ברם יש לנו לשאול: מה ערכה החיובי או השלילי של הסברת ההכרה הזאת בגולה ובארץ? מבחינת הגולה – לגבי החלוץ והנוער – התשובה היא שלילית בהחלט, מתוך הכרה כזו חלוץ לא יגיע כלל למלוי תפקידו, ודרכו תוליכנו לבונדיזם או לקומוניזם. גם לנוער הגדל בסביבה אחרת אין אנו צריכים למסור את כל הקולטורה הזרה הזאת. אולם לגבי צבור הפועלים שבארץ השאלה היא חריפה פחות. אנחנו לא נאבה להעמיק הכרה זו ולקבוע אותה בחוקת ההסתדרות, ע”י קבלת החלטות והכנסת סעיפים. ברם אין זה לנו ריב בשל מלה.

ב    🔗

אם נבחון את מטרותיה של תנועת פועלי א“י – נעמוד שוב לפני כמה וכמה “עובדות-הכרה”. אחת מאלה הוא האידיאל הסוציאליסטי בתורת מטרה. גם עובדת-הכרה זו לא צמחה באופן מקורי על קרקע א”י, אלא הובאה מחו“ל. ברם אני לא התנגדתי למלחמת מעמדות – בשגם היא זמורת-חוץ – אלא משום שמצאתי אי-התאמה בינה ובין המציאות. אף כאן מתעוררת השאלה: וכי יש התאמה בין התוכן הסוציאליסטי של התנועה ובין המציאות של א”י?

הגשמת הסוציאליזם יצאה זה עשרות שנים מכלל נוסחה פשוטה, שאפשר לכללה בדוגמא אחת חדגונית. היא לבשה צורות שונות והתגלתה בחזיונות שונים – בהתאם לתנאים השונים שבכל ארץ וארץ. מובן הדבר, שתנועת הפועלים האנגלית, למשל, הרואה לפניה שתי עובדות עיקריות: א) לונדון, הלב הכספי של העולם; ב) אנגליה, ארץ המכניסה את רוב מזונותיה מחו"ל – מעמידה בתכנית הסוציאליסטית שלה בשורה ראשונה את עניין הלאמת הבנקים וענין העברת המסחר החיצוני לידי הקונטרולה החברתית. ולעומת זה בדנמרק, במקום שקיימת תנועה סוציאליסטית חזקה הנשענת על האכרות הזעירה – הולכת ההגשמה הסוציאליסטית בדרך של פתוח רשת הקואופרציה בחקלאות העובדת, בדרך חנוך חקלאי עממי וחנוך עממי בכלל. – ברם רבוי החזיונות והגוונים אינו מטשטש את תכנו של האידיאל הסוציאליסטי. תוכן זה ידוע לכל:

בחברה העתידה אין הפרט יכול להשאר בעל ושליט לנכסי האומה. החברה תטיל את השגחתה על הפרוצסים של התוצרת וחלוקתה. את הכוחות הפרודוקטיביים יכוונו קודם כל לספוק הצרכים היסודיים של העובדים, ורק אח“כ – לספוק צרכי המותרות, לפי כוח הקניה ההולך ומצטבר בשכבות השונות. ההשגחה הצבורית הזאת לא תתגשם אם לא יוצר ארגון ידוע במשק הלאומי ואם לא יושם קץ לאנרכיה במשטר החברתי. רק ע”י ארגון כזה נוכל להגיע למשטר חברתי שאין בו מעמדות.

גם בא"י עתידה הגשמת הסוציאליזם לקבל צורות שונות, אבל ההנחות היסודיות תשארנה בעין.

א"י תהיה בעיקר ארץ של חקלאות עובדת ולא ארץ חרושת מרוכזת – אפילו אם תהיינה בה כמה ערי-תעשיה. דרכי ההגשמה הסוציאליסטית יתאימו כאן הרבה יותר למסלולה של דנמרק מאשר לזה של אנגליה וגרמניה! אבל התוכן ישאר אחד, ולפנינו יעמוד אותו האידיאל החברתי.

עובדת-הכרה זו מקיפה גם את מפלגתנו. מי שעוקב את התפתחותו הפנימית של הפוה“צ מראשיתו – ימצא כי תמיד היו מצויות בו שאיפות מסוג זה – להתחדשות הסדרים הכלכליים והחברתיים בבנין א”י ע"י תנועת העבודה. במלחמת המחשבות בתוך המפלגה, כשהועמדה שאלת התוכן הסוציאליסטי של תנועתנו ומתנגדיו נדרשו לברר את תוכן השאיפה שלהם – לא נתנו אלה קונצפציה אחרת, באשר קונצפציה כזו אינה קיימת.

הפוה“צ אמר תמיד: חברה צודקת. מהו התוכן החברתי והכלכלי של סיסמא זו? בהסברת-הכללה יש מקום משום סכנת טשטוש. אציל אנגלי חושב את המשטר הנוכחי לצודק, וכן בעל המכרה האנגלי. אך הפוה”צ לא תאר לעצמו חברה צודקת כזו, אלא צודקת מבחינת האדם העובד.

הפוה“צ אמר: חברה בלי מנצלים ומנוצלים. בזה לא די. החברה צריכה לדאוג לכך שלא יהיו בה מנצלים ומנוצלים. והנה מתברר שגם במציאות הא”י לא נוכל להגיע לחיים שאין בהם מנצלים ומנוצלים אם לא נארגן בכוון זה את המשק הלאומי. הוא אומר: שאם באמת אנו רוצים בהגשמת השאיפה הזאת – מטרתנו בהכרח שתהיה חברה סוציאליסטית. לא המלה היא העיקר, אלא התוכן. ותוכן שאיפותינו הוא – הקמת חברה סוציאליסטית של העם העברי בא"י.

מה ממריץ אותי כיום לבטא את הדברים האלה? אני עושה את משלשה טעמים:

ראשית – מפני שזוהי האמת. אם רוצים אנחנו להדריך ולחנך ברוח האמת שלנו – עלינו לבטא את האמת הזאת ללא כל טשטוש.

שנית – חברים רבים במפלגה מתגאים בזה שהם סוציאליסטים, והם רוצים כי גם מפלגתם תתגאה בשייכותה למחנה הגדול המגשים את האידיאלים החברתיים האלה בדורנו.

שלישית – תנועת הפועלים הארץ-ישראלית בכללה רשאית לתבוע מכל מפלגת פועלים הקיימת בא"י את הודוי שלה מבחינת האידיאלים החברתיים.

חברינו המתנגדים להבלטת המטרה הסוציאליסטית – על פיהם שגורים כמה נימוקים שתכנם התנדף כבר והם חיים בצבור כ“שקרים מוסכמים”.

נימוק הולך ונשנה: התנועה הסוציאליסטית שמחוץ לא“י ועצם האידיאל הסוציאליסטי אינם הולמים את המדרגה המוסרית או הרוחנית של הפוה”צ. מאשימים את התנועה הסוציאליסטית בהשתלטות של כפיה, בצרות אינטרסים. בהערכה זו יש משוא פנים. מצביעים על רוסיה ופוטרים בשתיקה את הכבושים והחדושים שהגשימה התנועה הסוציאליסטית בארצות שונות. מדוע אין מדברים על דנמרק ואוסטריה? לפי דרך הגיון זה צריך היה להסיק מסקנה, שאסור לנו להקרא “לאומיים” – שכן אין כמעט מעשה חטא, השתלטות, כפיה, עריצות, דכוי ונצול שלא נעשו תחת דגל הלאומיות. ובכל זאת אנו נושאים שם זה בגאון וברמה.

נימוק אחר אומר, כי הדגשת האלמנט הסוציאליסטי תגרור אחריה התערבות מצד התנועה הבין-לאומית, וזו תפריע אותנו בענינינו ועבודתנו. אף זהו נימוק-שוא.

החששות בנידון זה מכוונות לאינטרציונל הסוציאליסטי. על האינטרנציונל עברו כמה תקופות. הראשונה היתה תקופה של עבודה חשאית ווכוחים בשאלות מופשטות. בתקופה השניה, ימי מרותם של הגרמנים, התרכז האינטרנציונל ביחוד בפעולה ארגונית פנימית. אז היה עדיין יסוד הדוגמתיות חזק בו מאוד. אולם האינטרנציונל הקיים כיום – אחד הוא לגמרי. זה מוסד פוליטי בין-לאומי, המקביל לחבר הלאומים – זה שבהסכמת כל החברים אנו עומדים תחת חסותו וקשורים אליו בקשרי מו"מ, החל מבלפור וגומר בתיאודולי. כיום נפגשים יחד באינטרנציונל זה מקדונלד, ונדרבלדה, אוטו בואר, בראנטינג וכו', – כל אלה הם באים באי-כוחם האמיתיים של העמים. חזוק עמדתנו הלאומית במוסד בין-לאומי זה – חבר-הלאומים של מחר – זוהי בשבילנו אחת השאלות היסודיות של המדיניות הציונית, מדיניות המכוונת את דרכה לא רק להיום, כי אם גם למחר.

ועוד יש אומרים: כל אחד מאנשינו מגשים את המטרה הסוציאליסטית בחייו ואין אנו צריכים להבליט אותה. – ואמנם התפתחות ישובנו אינה מבליטה עדיין את חוסר היסוד שבטענה זו. חברינו בקבוצות ובמושבים רשאים להגיד, כי הם מגשימים בחייהם את הסוציאליזם. ברם עלינו להביא בחשבון שקיום היחידה המשקית הבודדת אינו פותר את השאלה. שאיפות קומוניסטיות-כלכליות הסתמנו בקרב הימין הקיצוני בגרמניה, ואעפ“כ נלחמו אנשים אלה נגד הפועלים ברחובות ברלין. תנועת הנוער הציוני תכלת-לבן (בלוי-ווייס) שחקתה את שאיפותיו של הנוער הימני בגרמניה וסרבה להתקשר אל תנועת פועלי א”י – חיתה כלפי פנים חיים קבוציים, וגם כיום היא שואפת להקים משק קבוצי בא"י.

ויש עוד נימוק אחד שאני מעריך אותו ברצינות יתרה: טוענים, כי מי שאומר א' עתיד לאמר ‘ת’. בעלי הטענה הזאת משקיפים על התפתחות התנועה הסוציאליסטית היהודית – מהבונד עד צ’ס – ומסיקים מכך מסקנות. מבחינה זו מעניינת ועידת פוע“צ המאוחדים בפולין ושנוי החזית שחל שם כלפי שאלת השפות למן האיחוד. שארית האגף העברי של המפלגה נמצאת במצב הגנה. רואים בחוש, כביכול, כיצד קרקע העברית נשמטת והולכת מתחת רגלי המפלגה. והנה מסיקים אצלנו: זוהי דרך חלקלקות ואפשר להגיע בה לידי סתירות והכחשות. – אף אני סבור, כי יש כאן באמת סכנה גדולה, אולם במה דברים אמורים – במציאות, או נכון יותר, בחוסר המציאות של הגולה. לעמים אחרים יש מעין השגחה לאומית העומדת כתריס בפני בגידה, ולנו בגולה אין השגחה כזאת מצד התנועה הלאומית העברית שלנו. הרבה כוחות שיכלו להיות לברכה הלכו משום כך לטמיון. ישנה סכנה כזו לבודדים גם בא”י. המציאות שלנו בא“י – פנים אחרים לה. עובדה זו בלבד שעד היום, על אף כל מצבי המצוקה הקשים והגרועים ביותר, שלטו “אחדות העבודה” ו”הפועל הצעיר" לפחות ב-85–90 אחוזים של תנועת הפועלים – מראה כי המציאות הא"ית פועלת כבר כעין “השגחה לאומית”.

ונשאלת עכשיו השאלה: באיזו מידה מידה מבליטה המציאות הארץ-ישראלית סימני התהוות של חברה סוציאליסטית?

המפלגה שלנו, כיתר מפלגות הפועלים, מורכבת כיום מיסודות שונים: מתיישבים – דגנה, נהלל; פועלי מושבות – חדרה, רחובות; פועלי רכבת – בתנודה תמידית בין קנטרה ולוד; פקידים ומורים – בית-הכרם, תל-נורדוי; פועלי חרושת – נשר, נור; פועלי בנין – תל-אביב, עפולה. מה ירכז לחטיבה אחת את כל היסודות האלה? לפנים היה זה כבוש העבודה-המפעל הראשון, המפעל שהיה שייך להפועל הצעיר. אך עתה נעשה זה לקנינה של תנועת הפועלים כולה. מפלגתנו תובעת לעצמה כיום אידיאל חברתי – ציור חברתי אחיד של עתיד העם – שיספק את המשאלות הפנימיות של חלקיה השונים. וציור שיתאים לכך במלואו, זולתי זה הקשור בהגשמת הסוציאליזם – אין אני יודע.

למה נתכוונו כשיצרנו את הצורות הראשונות של התיישבותנו החקלאית, או את המוסדות המשקיים – המשביר, סו"ב, בנק הפועלים? כלום רק להושיב 30 איש על אדמת אום-ג’וני, שיחיו חיי צדק? כלום רק ליצור קבלן שתופי למקצוע הבנין? אלא אמרנו ליצור תאים שיצטרפו להויה חברתית אחת שלמה. הקבוצה היחידה או המושב היחיד אינם סוציאליסטיים ואינם אנטי-סוציאליסטיים. הדבר בא לידי גלוי ביחסים שבין יחידות המשק. לצד קבוצה עשירה באפשרויותיה הטבעיות יכולה עוד כיום להתקיים קבוצה המשוללת תנאים טובים. לעת עתה אין השאלה חריפה, כי ההתפתחות המשקית עודנה בראשיתה, אך הפרובלימה עתידה לעמוד לפנינו בהמשך ההתפתחות. בשעה שיהיו קיימים משקים למאות – לא תוכל ההויה הבודדת לתת לחברי משק אחד את ההרגשה של חיי צדק.

ואף גם זאת. בתוך המציאות המדינית של א“י נוצרים שטחים של הנהלה עצמית, והדבר מעמיד את תנועת הפועלים לפני מפעלים מסוג יצירה חברתית ופוליטית. לפי איזה כוונים חברתיים אנו הולכים במקרים כאלה? כלום לא היה ברור, כשהועמדו לפנינו בת”א שאלות של בנין בתים לפועלים וחנוך עממי – שחברינו יתנו תשובה ברוח השאיפות הסוציאליסטיות? כוון של יצירה סוציאליסטית כזו ישנו גם בשטחים שאין בהם מלחמת מעמדות.

בדמות זו אנו רואים כיום את תנועת הפועלים הארץ-ישראלית. חלקים חלקים ממנה מעריכים את המציאות באופנים שונים, ומתוך זה שונות גם הדרכים של החלקים הללו. אבל בשאיפותיה היסודיות – תנועה זו היא אחת ומאוחדת. זהו כוחה הלאומי וזה כוחה היצירתי-חברתי. היא שואפת לאחת – ליצירת חברה משוחררת, במובן הלאומי והחברתי כאחד.