רקע
שלמה גרודזנסקי
הקדמה לחיים לנסקי
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל-אביב: עם עובד; תשמ"ו 1986

בסוף שנת 1958 הגיעה לישראל מברית־המועצות חבילה קטנה וּבה אוצר, שהדהים לב כל רואיו. בצרור העלים המצהיבים שבחבילה צרורה היתה ירושתו השירית של חיים לנסקי! למעלה מעשרים שנה עברוּ מאז גוּנב אות־חיים אחרון מן המשורר הכּלוּא במחנה־הסגר בסיבּיר. בינתים עברה על העולם מלחמת־דמים שהשמידה מיליונים, וגם בברית־המועצות לא שבתה רוב־השנים מלאכת חיסוּלו של “האויב המעמדי”. קשה היה לדחות את המסקנה המשתמעת מאליה משתיקה ממוּשכת זו, שכּן קשה היה לקבל על הדעת, כי לנסקי יפסַח על אפשרוּת כלשהי לחדש את הקשר עם ידידיו בארץ־ישראל. מי פילל כי באחד הימים נזכה לראות בעינינוּ כתבי־יד חדשים של חיים לנסקי?

שלושה כתבי־יד נגלו באותה חבילה: שתי מחברות בית־ספר מסורגלות, שטוּריהן הצפוּפים גדוּשים אותיות מנוּקדות, בכתב־היד הברוּר והיפה המוּכּר לידידיו של המשורר, וּבנפרד, כתב־יד בן ארבע עמוּדים – פּואימה בשם “מעשה בעגור”.

כל אחת משתי המחברות פתחה, כנהוג בכתב־יד מוּכן לדפוס, בשער, וזה שער המחברת הראשונה:

חיים לנסקי / שירים בלדות ופואימות / מחברת א' (תרפ“ה–ת”ש) לנינגרד.

המעיין בשער זה, ישים לב לשני פרטים מעניינים. דומה, כי התאריך (4.10.40), שבצד שמאל, רשוּם בכתב־יד שונה מזה של המחברת כולה; הזוית התחתונה מצד שמאל סוּלקה, כנראה במספּרים. יש לשער, כי התאריך נרשם בידי מי שקיבל את המחברת מידי מחבּרה, וייתכן שבזוית שסוּלקה היתה הקדשה או הוראות, בציוּן שמו של מקבל הפקדון, והוּא השמידה, בחששוֹ לסכנה הצפוּיה לו, אם המחבּרת תפול לידי הרָשוּת.

הציוּן “מחבּרת א'” מרמז על מחבּרת נוספת (או מחבּרות נוספות) שבה היה בדעתו של לנסקי לכנס את הבּלדות והפּואימות שלו.1 אֵלוּ לא הגיעו לידינוּ – ואוּלי לא הספיקה לו השעה להפיק את רצונו. אכן, שעה זו קצרה היתה מאוד; הפסקת־מה בין חמש שנים ראשונות במחנה־ההסגר לבין מאסר שני. התאריך שעל שער מחבּרת השירים הוא שנת 1940, והמקום – לנינגרד. משם נלקח לנסקי לסיבּיר בשנת 1935, לאחר שנידון לחמש שנים במחנה־הסגר – ולשם, כנראה, חזר בשנת 1939 או 1940, לאחר שרצה את “עווֹנו”. עֵד ראִיה אחד, המהנדס אלכסנדר זרחין (הנודע לאחרונה בתכניתו להתפלת המים), מאנשי שלומו של לנסקי בלנינגרד, שעלה לארץ ישראל לאחר מלחמת העולם השניה, מספר בספר זה על פגישתו עמו בראשית מלחמת העולם השניה, לאחר ששוּחרר ממחנה־ההסגר. על הפּרשה הבאה מספר השער של המחבּרת השניה שהגיעה לידינו באותה חבילה:

מ. לרמוֹנטוֹב / מצירי / תרגם ח. לנסקי / לנינגרד־מוֹסקבה־וישרה זוּטא 19.1.1941– 14.10.40

וישרה זוּטא (או בניסוּח אחר, הבא תחת השיר “יום! אכן יום – וישרה זוּטרתא”) היא מאַלאַיה וישֶרה, עיר במרחק של 150 ק“מ בערך מלנינגרד. יש להניח, כי בין שנת 1940 ל־1941 העבירוּ את לנסקי ממוסקבה, או מלנינגרד, למאַלאַיה וישרה, למחנה־ההסגר או ל”גירוּש" ב“וישרה זוּטא”.

מכתב־היד של הפּוֹאימה “מעשה בּעגוּר” למדים אנו גם על פרשה אחרת בחיי לנסקי שלא ידענוּ עליה. בשוּלי הפואימה רשם: “שוֹריה ההררית, ה' אב תרצ”ז“. שוֹריה ההררית היא גוֹרנאַיה שוֹריה שבחבל האַלטאיים, ארץ הרים הגובלת ברפּוּבּליקה הקַזַכסטַנית, ברפּוּבּליקה העממית המונגולית וּבסין. מחנות־ההסגר שבאיזור זה היוּ ידוּעים לאימה בקטלנוּתם של שיטות העבודה והעונשין הנהוּגים בהם. האסירים הועסקוּ בסלילתה של מסילת־ברזל בסביבה קשה מאוד מבחינה טופוגראפית, בציוּד טכני פרימיטיבי ביותר – לאמיתו של דבר, “כוח־אדם” במקום מכונות. גמר בּיצוּעה של תכנית מסילת־הרכבת נדחה משנה לשנה, ועל פּיגוּר זה באוּ על ענשם ה”חבּלנים“. התמוּתה במחנות אלה היתה למעלה מן השיעוּר הרגיל גם בשׂיאוֹ של הטרור הסטאליני. השנתים הראשונות לאחר שנאסר עברוּ על לנסקי במחנה־ההסגר במרינסק שבמזרח־סיבּיר. על תקופה זו מספר בספר זה בעל הפסיבדונים י. בן־מש, קומוּניסט ותיק, אשר הגל הראשון של ה”טיהוּר" הסטאליני בשנת 1935 טילטלוֹ למחנה־ההסגר, שם נפגש עם המשורר העברי, ושנים רבות נשא בלבו זכרה של פגישה זו עד שזכה למסרה לרשוּת הרבים. משם העבירוּ את לנסקי, כנראה בשנת 1937, לגוֹרנאַיה שוֹריה. שוֹריה ההררית נזכרת רק פעם אחת, בציוּן שמתחת לפואימה, בכתבי־היד שלפנינוּ. אולם ודאי שיש בין השירים החדשים שבמחבּרת, שנכתבו באותה פּינת־אימים נידחת בחבל האלטאיים.2

במחברת השירים ("מחברת א' ") הניתנת בספר זה בשלמוּתה ולפי הסדר שקבע לה המשורר, אמר לנסקי, כנראה, לכנס את כל שירתו הלירית. תשעים ושנים עמוּדי המחברת נוּצלוּ במלואם, כמעט מבלי לבזבז שוּרה מסוּרגלת אחת. בראש המחברת באו, כמוֹטוֹ, שני קטעי שירים, צמד מוּזר ואָפייני למשורר אשר חיוּך המשוּבה מבצבץ תכוּפות גם מבּעד לפאתוֹס שלו: האחד, חרוּזים הוּמוֹריסטיים־עגוּמים על העיירה שאיננה, אוּלי שיר שבעל־פה, מאת נ. שווארץ, רופא־עצבים לנינגרדי מאנשי חבוּרתו העברית של לנסקי (עיין זכרונותיו של י. סערוני להלן), ולאחריו – בית מן השיר “מולדת” של פרידריך הלדרלין, הנשגב במשוררים הקלאסיים הגרמנים. בסך־הכל כוּנסוּ במחברת 196 שירים, בהם 65 שנתפרסמו ב“הענף הגדוּע” – היינו, 131 שירים שעדיין לא ראו־אור! לעוּמת זאת חסרים במחברת שמונה־עשר שירים אשר אברהם קריב כלל במהדורתו. אין להניח, כי לנסקי פסל שירים אלה, מן המשוּבחים שלו, ברוּבם שכּן ניכּר כי במחברת זו רצה לכנס את כל שיריו, בהם גם כאלה שודאי לא ראה אותם כמוּשלמים די תביעותיו, ואף חרוּזי־הזדמנוּת שלכתחילה נכתבוּ כדי לשעשע את עצמו או את ידידיו. שירים אלה ודאי נשתכחוּ מלבו או אולי אבדוּ כתבי־היד שלהם בטלטוליו ממחנה למחנה. מצאתי לנחוּץ לתקן מעוּות זה וּשמונה־עשר שירים אלה ניתנים בספר כתוספת למחברת.

אגב השוואה בין הנוסח־שבדפוס והנוסח־שבכתב, זה שב“הענף הגדוּע” וזה שבמחברת שבכתב־יד, של 65 השירים הנ"ל נתגלוּ ואריאנטים לא מעטים – לא רק של מלים בודדות אלא גם של שורות ובתים. יש טעם לחשוב, שכמה מן הואריאנטים שבנוסח־הדפוס הם מעשי ידי עורכים, אולם לצערנו, לא נשתמרו כתבי־היד של שירים אלה ולא ניתן לברר את הדברים לאשורם. בחרתי בנוסח שנראה לי משוּבּח ביותר.

לנסקי לא ערך את השירים שבמחבּרתו לפי סדר כרונולוגי. אולם בכמה מן המדורים (“סתיו בארץ”, “תבל מושלגת” והמדור החדש כוּלו “קיץ יחי”, שנכתב אולי בשוֹריה ההררית) ניכּרת אחידוּת של זמן, מקום והלך־נפש. רק לשירים ספוּרים מאוד במחברת צוֹרפוּ תאריכים וציוּני־מקום. ציוּנים אלה, וכן הקדשות אחדות, הבאות בספר בסוגרים מרוּבעים, לוּקחוּ מ“הענף הגדוּע”.

שירים אלה נכתבוּ בין שנת 1925 ושנת 1940, כוּלם על אדמת ברית־המועצות. בשנת 1924, שנת מותו של לנין, עבר את הגבוּל שבּין פולין לברית־המועצות, וּבשנות הארבעים הראשונות, בימי הפּלישה הגרמנית, אבדוּ עקבותיו. שיריו, רשימותיו וּמכתביו המעטים, שנתפּרסמוּ ב“הענף הגדוּע”, מעידים עליו שהוּא חי את חייה של תקופה זו ברוב־ענין, עקב בעירנוּת אחרי דרך המהפכה, מסיוּם ראשיתה הלנינית ועד להשתלטוּתו הגמוּרה של סטאלין, והיה בקי בספרוּתה ואמנוּתה. לפי המינוּח המארכּסיסטי, היה לנסקי פרוליטארי בן פרוליטארים, וחל עליו מה שנאמר על מי ש“אין לו דבר לאבּד” (מידי המהפּכה הסוציאלית) “פּרט לכבליו”. סרבנוּתו האירונית כלפי המהפכה, שרק במרוצת השנים, בתקופת הסטאליניזציה המלאה, בבתי־הסוהר ובמחנות־ההסגר, הפכה לשאט־נפט, שאין אחריו כלוּם, כלפי האפסוּת המזוּיינת,3 לא הוּכתבה על־ידי “האינטרס המעמדי” – אלא, כמוּבן, אם נראה בשירי בית־חרושת שלו, שיר פועל ללא זכויות יתר, הטלת ספק באָפיו האל־מעמדי של המשטר הסובייטי. ממקורות אחרים ניזון מריו של חיים לנסקי.

דוקטור ז’יוואגו, גבּורו של בּוריס פּאסטרנאק, משבּח את “החולין”, כאנטידוֹטוּם היחיד ל“רוּח הפראזה המללנית של ימינו… זריחת הימים הבאים, בנין עולם חדש, מאורות האנושוּת.” נגזר על לנסקי לחיות במשטר המבצע את האֶכּספּרימנט הטוטאלי והראדיקאלי ביותר בשיקוּמו של האדם לפי מתכּונת אוּטוֹפּית אכזרית. במשטר כזה ההעזה הגדולה ביותר זו היא: להתעקש ולהיות רק בּשׂר־ודם בן־חלוף, בעל עבר פרטי רצוּף, עם רגשות ומחשבות פרטיים; ב“עתן” ו“שלא בעתן”.

לא היה סופר עברי שדרך־חייו עברה במרחק כה רב מדרך־המלך של הספרוּת העברית בדורו. הבּיוגראפיה שלו היא בלתי־טיפּוּסית ביותר לסופר עברי: פועל בית־חרושת, יושב בית־סוהר, עובד עבודת־פרך במחנה־הסגר. אוּלם הוּא היה מבּני אותו גזע נדיר אשר בכל מקום שייקלעוּ נושאים הם עמם את ה“מולדת”. מולדת זו היתה מולדתו ממש – הפּרובינציה בה נולד וּבה עברה ילדוּתו: יערות בֵּילובז', נהר הנימן, עיירות אלו, זלווה ודרצ’ין וסלונים, שכּל אחת קלסתר־פּנים לה משלה, זו “בירידיה משתבּחת” וזו “בעוּגות השומשמין”. העברית שלו זרוּיה “אידישיזמים”, לא מחוֹסר ידיעה או בלא־יודעין אלא משוּם שזאת היא העברית של מולדתו הליטאית, לשון הקודש החיה מאוד של סבו חוטב־העצים ושואב המים, לשון תפילתם ולימוּדם של בעלי־מלאכה עוסקים בתורה שכה מרוּבים היוּ בעיירות הללוּ. הוא היה נכדה – העקוּר, המוּגלה, הקונדסי והנאמן ואוהב ללא גבוּל – של פרובינציה זו, עם אהבת החיים והאדם העקשנית והספקנית שלה. לה – ודומני, בסגנונה המהוּתי – שר שיר אהבתו משִׁממת סיבּיר ו“ההוּמאניזם הסוציאליסטי”:


אוֹר, אוֹרִי! מִי עָלֶיךָ גָּזַר: “הִגָּנֵז!”?

הָהּ, תֵּבֵל חֶשְׁוָנִית אִי־זְרוּחָה!

כְּבָר בַּלֶּקֶשׁ נָדַם צְלִיל מַגָּל וּמַלְגֵּז,

קַשׁ גַּגִּי שְׁטוּף מַלְקוֹש אִסְרוּ־חַג.

עוֹד מִכְתָּב לִי לִגְמֹר. מַה כָּבֵד הַמַּסְפֵּג!

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מַה לִּבְדּוֹת?

וְכוֹתֶבֶת הַיָּד וְהַפֶּה מְפַהֵק:

“דְרֹש בִּשִׁמִי בִּשְׁלוֹמוֹ שֶׁל הַדּוֹד.”


לנסקי לא חתר לדרכי ביטוּי חדשניים. שיריו מעידים עליו, שקלט לא מעט מהשפעתה של השירה הרוסית והגרמנית המודרנית, ובהערותיו בעניני ספרות ואמנות ברשימותיו ומכתביו משתקפת האהדה הסקרנית בה עקב אחרי החדש. אולם אשר לו עצמו, דומה כי לא צר היה לו המקום בדפוסיה המקוּבּלים של השירה. קרוב לודאי, כי ככל שסופר מחובר יותר לתרבות־עם חיה, ככל שהוא שרוּי יותר באוירה האינטימית של לשון, של נעימת־קול וגֶ’סטה המשותפים לו עם הבריות, כן נזקק הוא פחות לאותה הבלטה של “המקורי” האפיינית לסוג אחד של שירה מודרנית. לנסקי נטה חיבּה לסוגי־שירה מסורתיים, כגון הבלדה – אולם הבדלות שלו, “מסביב לריחים” וּ“סטך” דומה שצמחו אורגאנית מנבכי ההווה. הוא לא נרתע מלכתוב כמעט את כל שירי האהבה שלו – הם מכונסים במדור הנושא עליו את השם האפייני "היא אמרה ‘לא’ " – בנוסח שיר־העם היהודי, ועם זאת לא נגרע דבר מכוח מַבּעם האישי. הוּא היה משורר הרגשות “השווים לכל נפש”; בשיר שבסגנון נשגב כמו בשיר־ההזדמנות שעל גבול הפזמון. יסוד האימפרוֹביזציה חזק הוּא מאוד בשירתו. הוא אינו מרבה לכוון את קשתו, אינו טורח להקיף את שירו “אטמוספירה” ריטוּאלית. שירתו לעולם אינה מתרחקת מתחום המוּדע, הבשל, הניתן לביטוּי. הוא אינו מבקש לעשות את הלשון כלי למה שמעבר לה. שירוֹ הוּא רק מעין רשת לתפושׂ בה את ההוויה הזורמת, רבת־החליפות. על כן גם לא מעטים הם תרשימי השירים הבלתי־מושלמים בירושתו.


אולם קשה לטעות בזיהוּי שיר שלו. לא המאניירה המיוחדת אלא הראִיה הראשונית היא העושה את מקוריותה של שירתו. חדשים הם הדימויים שהעלה בשירתו כשם שחדשים הם הדרכים והנופים בהם עבר:


כְּמוֹ מִתֶּמֶס גַּלְוָנִי, מִתּוֹךְ אַמְבָּט

כְּלִי מוּצָא מַזְהִיר, מְצֻפֶּה נִיקְל,

כֵּן, תֵּבֵל אַרְצִי, נִצְנַצְתְּ גַּם אַתְּ,

כֵּן הוּצֵאת מִתּוֹךְ קִפְאוֹן לֵיל נִיטְל. –


אחר משל קודמיו בשירתנו הוּא דימוי העיירה בשירתו. שכן זו היא העיירה שלאחר מלחמת העולם הראשונה, לאחר חורבנה הראשון, הצופה אל פני החורבן השני והאחרון. וכשם שראשונית היא ראִייתו כן גם רגישותו. בקרבתה המחתיתה של ההיסטוריה בהתגעשותה, נאמן היה רק למוּזה שלו, האחת בכל לבושיה: “העיירה הגוססת”, “מלכתא שבת שהלכה לעולמה” – החיים המחוללים, הנגרפים ב“נהר הסמבטיון” אשר “הכל הציף, סחף בן רגע,” הזורמים אל הלתֵי, נהר השכחה:


יוֹצֵאת שַׁבָּת, אַחֲרֶיהָ

נוֹשֵׂא שָׁבְלָהּ – כְּרוּב אוֹר;

זְהַב פַּעֲמֵי נְעָלֶיהָ

עוֹמֵם עַל מֵי הַיְאוֹר.


נאמנות זו היא העושה את לנסקי משורר חרות נדיר לא רק בספרותנו, אלא בספרות העולם של הדור הזה. מי יאמר, מה היתה שירתו של לנסקי, אילולא צמחה במשטר טוטאליטארי, שאינו משאיר לאדם מרחב תימרון כלשהו לפשרות ולהערמות הרגילות בחברה סובלנית יותר. אולם במשטר זה לא נותרה לאדם אלא ברירה אחת – מוֹת־הרוּח או החרות שבספוֹנטאניות אנושית. על כן הפליאה הרבה שבשירה זו, שבנוֹנשאלאנט זה בגיא־צלמוות, בסגנון אציל זה שתנועתו באה כמעט כלאחר־יד. על כן גם מקוריות מיוחדת במינה זו, זו שבשורה הפותחת את שירו הראשון שחתימתו “במאסר” (לנינגרד, 25.12.1934):


קֶסֶם לִי קָסְמָה הַלַּעֲנָה –


מקוריותו (במובנה הראשונה של מלה זו) של הרגע בו תקרא תהום הגורל למסתורי הלשון.


רק ידיעה אחת יש בידנו על חיי לנסקי לאחר שהפקיד מחברות אלו בשנת 1941. שמענוה מפיו של יהודי מקראקוב שבפולין, שהפלישה הגרמנית הבריחתו לברית־המועצות ושם נקלע לבתי־הסוהר ומחנות־ההסגר הסוביטיים. המהנדס יוסף רכן, עכשיו תושב ירושלים, מספר כי נפגש עם לנסקי בקיץ 1942 בסיביר, במחנה־הסגר מס' 52, ואחר כך הועבר עמו למחנה־הסגר בקאנסק. רעב כבד שרר אז במחנות. רק אסירים שמילאו בשלימותה את ה“נורמה” זכו לקבל 600 גראם לחם ושלוש מנות מרק (“רק מים כמעט”) ליום. כוחותיו של לנסקי הלכו וכלו והוא לא היה מסוּגל להפיק יותר מכדי 400 גראם ושתי מנות מרק ליום. באחד הימים נשלח יוסף רכן לעבודת הקציר במרחק של 50 ק"מ מן המחנה, ובשוּבו כבר לא מצא שם את חברו־לעבודה. באותם הימים רבים לאין־ספור היו חללי הרעב במחנות, ויוסף רכן סבור שביניהם היה גם חיים לנסקי.


זכורה לו ביותר שעה אחת, כאשר עבדו בשדה זה ליד זה. לנסקי הפסיק מעבודתו וקרא בעל־פה שיר עברי. שוֹמעוֹ עדיין לא ידע את הלשון העברית. אולם הוּא נושא בזכרונו את דמותו של חיים לנסקי, כשהוא נושא את שירו באותו שדה, “תחת שמי־התכלת הגבוהים של סיבּיר”.


ברצוני להביע תודה לכל אלה שסייעו לכינוסו של הספר הזה: בראש וראשונה לאברהם קריב, שהרחיב, לבקשתנו, את מַסתו על ידידו האהוב, לאחר שקרא את כתבי־היד החדשים, עבר על ההגהה, והדריכני בהבהרתן של סתומות רבות בטכּסט; למ. שמואלי וי. סערוני על זכרונותיהם מימי־הנוער בוילנה ובלנינגרד; לבעל־הפסיבדונים י. בן־מש על זכרונותיו ועל עזרתו בזיהויים של שמות מקומות ואנשים; ולעֵדי חייו האחרונים בתוכנו, אלכּסנדר זרחין ויוסף רכן.


אולם רבה מהביע היא התודה שאנו חייבים לאלמונים אשר קרוב לעשרים שנה שמרו על כתבים אלה שהפקיד בידיהם חיים לנסקי (הדמיון נרתע מלשער היכן וכיצד), על אף ידעם מה הוּא העונש הצפוּי להם על כך מידי “דייני סדום”. בזכותם זכינו לקיים את משאלתו האחרונה של לנסקי, זו שהביע בעמוּד האחרון שבמחברתו, בשיר “לשון קדוּמים” (עמ' 190, להלן):


מִגְּדוֹת יַרְדֵּן וּפְרָת הִסַּעַתְּ לִגְיוֹנוֹתַיִךְ,

שַׂמְתִּנִי לִמְפַקֵּד וְלָךְ, מַלְכָּה, לִסְגָן.

נִצְבוּ הָכֵן בַּטּוּר אוֹתִיּוֹתַיִךְ

כְּגִבּוֹרֵי אַשּׁוּר מְרֻבְּעֵי זָקָן – – –


מַלְכָּה הֶעֱבַרְתִּי צִבְאוֹתַיִךְ כְּמַצְבִּיא

מֵעֵבֶר דּוֹן, נֵיבָה וְנֵימַן נְהַר מוֹלֶדֶת.

כֵּן תַּעְבִירִי שְׁמִי מֵעֵבֶר נְהַר הַלֵּתֵי

כִּשְׁמוֹת הַקַּדְמוֹנִים הֵימָן וְהַלֵּוִי.

שלמה גרודזנסקי


  1. שלוש פואימות (“ליטא”, דילטור“ ו”שער הגלבים") וכמה בלדות הגיעו לארץ ישראל בשנים שלפני מאסרו, נתפרסמו בכתבי־עת וכוּנסוּ על־ידי א. קריב ב“שירי חיים לנסקי” (הוצאת “דבר” 1939) ו“הענף הגדוּע”, הוצאת “מוסד ביאליק”, 1954. יש להניח שבידי לנסקי היוּ פואימות וּבלדות נוספות.  ↩

  2. עד לשנת 1937, שבּה הועבר לנסקי לשוֹריה ההררית, המשיכוּ שיריו ואיגרותיו, גם מבית־הסוהר חנה־ההסגר, להגיע לארץ ישראל. לאחר־מכן נפסק קשר זה, אולי משום היעדרו של קשר־דואר או איסור על שיגוּר מכתבים לחוּץ־לארץ. פואימה זו מיועדת היתה לשיגוּר לארץ ישראל בשנת 1937, כניכּר מאיגרת זו שנרשמה בשוּליה, בעמוד ד‘: “יעקב פיכמן היקר והנכבד! בטיחותי אשר בה אני שולח חרוזי נמצאת תמיד ביחס הפוּך למספר טוריהם. הלוואי ושיר ארוך זה לא יאמת את חששי – די יקרת בעיני כי אדאיב את לבך בדברים לא מתוּקנים. אם נכשלתי – סלח לי – לא כל קפיצה עולה יפה, אפשר שאצליח בפעם אחרת. שלך ח. לנסקי.” “פ”ש לבבית לברש, ללמדן, לקריבורוצ’קה [קריב] ולכל אנשי שלומנו.“ ”נ.ב. בקשה לי אליך, – אנא שלח לי (ע"פ כתבתי הביתית) את מלונו של גרזובסקי וילין; ואם מצאתי חן בעיניך זכּני באחד מספרי יצירותיך שיצאו לאור אחר שנות המלחמה. י“ב אב תרצ”ז." (“כתבתי הביתית” – היא כתובת משפחתו בלנינגרד ולא כתבתו במחנה־ההסגר; ו“אחר שנות המלחמה” – כמובן, מלחמת־העולם הראשונה). כתב־יד זה, שלנסקי לא יכול לשגרו לתעודתו בזמנו, הפקיד, כנראה, בידי ידידיו, יחד עם שתי המחברות, בתקופת החופש הקצרה שבין שני המאסרים.  ↩

  3. “סדני שטוּף זיו, / די אש בכּוּר, / ראוי גם שרץ לשיר, אך המה – / הן לא לבדות מאין יש –” (“אדון השיר”).  ↩

המלצות קוראים
תגיות