האח העיוור או מאפלה לאורה (ספור על פי גורן)    🔗

(בעד הספור הזה זכה המחבר גרן לפרס של שלשת אלפים רובל)

א. הַתֹּעֶה בִּמְחִלּוֹת הַפְּחָמִים.    🔗

דממת מות שררה במכרה הפחמים אשר בדרַידין בארץ פינסילוֵניה (בצפון אמיריקה)… ורק בנפול גוּשי עפר ורגבי פחמים במחִלות הריקות או כאשר ישאון מי הנהר הקטן ההולך ותחתית ההר, — תחדל הדממה כמעט רגע… העמודים אשר נשענה עליהם כפת המחלות נטוים ודחוים; וגם העכברים אשר אוו להם את המקום הזה בהיות בני אדם עושים שם במלאכה גם המה נדדו הלכו לבקש להם מקום אחר …. נשכח עתה המקום הזה מני רגל וזכרו נמחה מלב בני האדם.

אוּלם לפני שנים אחדות רבתה התנועה במקום הזה מאד. תחת כפות המחלות האלה נשמע קול הגרזן והמקבת כל היום. בבקר בבקר ירדו אל מעמקי המחלות כמאתים וחמשים איש לפעלם ולעבודתם עדי ערב. עושי מלאכה אלה היו אנשים פשוטים אשר גם ספר לא ידעו; בגדיהם היו ערוכים במסכנות ומאכלם היה לחם וירק הגן; בכל זאת היו העניים האלה חזקים ואמיצי לב אשר לא ישובו מפני כל; ויאהבו את העבודה ויעשוה בלב שלם ובנפש חפֵצה ולא נאנחו ולא התאוננו ויחיו כֻלם בשלום יחדו.

בעת ההיא קשרו כּוֹרֵי־פחמים רבים בקרבת דרַידין על אדוניהם השוכרים אותם לאמר: “אם לא תוסיפו על משכֻּרתנו וחדלנו כלנו מעשות עבודה במחלותיכם והלכנו לנו”! ויהי הקשר אמיץ מאד, ודבָרו הגיע לכל העובדים עבודה במחלות הפחמים. ויהי היום וילכו אנשים אחדים ויבואו דרַידינה, וידברו על לב כורי הפחמים לאמר: “מה ראיתם עשינו, — מהרו ועֲשו כמונו, וחדלתם מעבודתכם עד אשר יאותו לנו בעלי מִכרי הפחמים והוסיפו על שכרינו”! וייטבו דבריהם בעיני כורי הפחמים בדרַידין, ויחדלו מעבודתם, ויקח איש איש את כשילו ואת קרדמו ואת מפצו וישימו אותם בילקוטם ויעלו מן המחלות, ויהי הדבר הזה לאות כי לא ישובו עוד ביום השני בבקר לעבודתם.

בין היוצאים עתה מן המחלות נראו אנשים אחדים ההולכים ומדברים איש אל רעהו, וכגשתם אל המבוא וימהר הנער העומד ליד הדלתות ויפתחן, ויתן את האנשים לעבור.

“יעקב”! אמר אחד האנשים: “הואל נא וקח אתך את הנער העומד במבוא המחלה!” ויגש אל הנער איש אחד גבַה—קומה ובעל כתפות רחבות ויאמר: מהרה ולכה אחרי… אל תאַחר אותי כי עתי קצרה!

• לא אלך! ענה הנער: אנכי צֻויתי לעמוד על משמרתי עד הנתן האות כי כָלתה עבודת היום!

• הים לא יהיה האות הזה! אמר יעקב: מהרה ולכה אחרי!

• אדוני! אמר הנער שנית: לא אוכל ללכת, כי מחכה אנכי לְבוא תָם אחי.

כשמוע יעקב את הדברים האלה ויגש אל הדלת ויעמד. ברגע הזה נגש אליו אחד מכורי הפחמים ויאמר: “יעקב! הַנח לבנימין! אל נכון יבוא אליו תם אחיו והוליך אותו לביתו כמשפטו כל הימים”! ובעת נדברו שני האנשים האלה עמד הנער בנימין ויאחז בדלתות המבוא. פניו היו מוסבים אל מול עַבר אחד, ועיניו לא הביטו על העוברים והשבים ועל כל הנעשה מסביב. ויפָּלא הדבר הזה בעיני יעקב, ויקח את העששית וַיָּאֶר את פני הנער וישתאה אליו מאד בראותו כי לא פעל עליו האור כל פְּעֻלה — לא נע ולא זע ולא הניד עפעף. — “מה לך ידידי?” שאל יעקב ברחמים גדולים: מדוע קמו עיניך פתאם"…? — “האמנם לא ידעת, אדוני, כי עִוֵּר אנכי”? אמר בנימין. — הוי, ידידי! קרא יעקב במרירות: עִוֵּר אתה, ובכל זאת תעבוד עבודה במקום הזה?!

— העבודה אשר אנכי עובד במקום הזה לא תִכְבד עלי! ענה בנימין: בשמעי קול צעדים פותח אני את דַלתות המבוא, ובבוא האנשים ובצאתם אנכי סוגר בעדם!

— מי מוליך אותך ומביאך הלום? שאל יעקב: הן לבדך לא תוכל לבוא אל המקום הזה.

— “תם אחי מביא אותי הלום יום יום! לולא הוא כי עתה ישבתי בבית”! ודברי בנימין הנשמעים בנחת לקחו את לב יעקב, ויאמר: “שבָה נא, ידידי, על הספסל והוסיפה לספר לי על אדות תם אחיך המוציאך והמביאך ואשמעה”. וישב בנימין ויספר ליעקב כדברים האלה: "בן ארבע עשרה שנה הוא תם אחי וכַביר ממני שנָתים ימים. לב תם טוב מאד, וזוּלת אמי הטובה אין כמוהו רחום ומֵטיב בכל הארץ… עיני אחי רואות היטב… כאשר הייתי ילד קטן הֻכיתי בעוָּרון… הרופא אשר בא מפילַדֶלפיה לדרַידין ראני, ויאמר לתם אשר הביאני אליו: "לוּ הבאת את אחיך לפילדלפיה, כי עתה רָפאו לו הרופאים החכמים אשר שם ויפקחו את עיניו! "ויאמר תם להרופא: “הואילה נא אדוני והגידה לי, כמה שקלים דרוּשים לאיש הנוסע לפילדלפיה ומשלם לרופאים פעלם ושָׁב שנית דרַידנה?” ויען הרופא ויאמר: “במאה שקל תוכל להַשלים את כל חפצך!” ותם אחי לא יכול לדבר עוד אל הרופא ולשאלו ככל אשר היה עם לבבו, כי נקרא פתאֹם לחֹלה ויעזבהו… מן היום ההוא החל תם אחי לחַסר את נפשו מטובה ולקבוץ על ידו את הנותר מכסף משכֻּרתו עד היות מספר השקלים —מֵאָה! אוּלם עוד ימים רבים מאד יעברו עד אשר תקָבץ מאת השקל, כי משכֹרת תם קטַנה מאד… ומדי חדש בחדשו הוא נותן את מרבית השקלים לאמנו, והיו לכלכל את נפשותינו ולשלם לָאיש אשר בביתו אנחנו מתגוררים… ויהי כי צר לי על תם אחי, הֶעָמֵל למעני ומחַסר את נפשו, ואתחנן אליו לאמר: “הואל נא ומצאת לי עבודה אשר אוכל לעשותה, והקִלותי מן הָעֹל הכָּבד אשר נתת עליך!” ויעש אחי את בקשתי, וימצא לי את העבודה הזאת. בבקר בבקר אנכי מוּבא הלום בעגלה האסורה לחמור. כגשתנו עד לפני דלתות המבוא אנכי יורד, ועומד לפתֹּח ולסגר את הדלָתות, ותם אחי נוסע אל המחלות לטעון את העגלה פחמים, ושב אל המבוא לעבור בו. וכעברו על פני, דַּבר ידַבר אלי כפעם בפעם דברים אחדים המשמחים את לבי והמנַחמים אותי מיגוני. בחצות היום הולכים אנחנו לאכל את לחם הצהרים אשר אמנו מכִינה לנוּ, ובערב ככלות העבודה עולה אנכי על העגלה, ואנחנו נוסעים אל גל הפחמים הגדול, ואחרי התפרק את הפחמים אשר בעגלה אנחנו שבים אל אמנו המחַכָּה לנו, ואוכלים אתה את לחם הערב… עשרים שקל קבץ אחי… עוד שמונים יחסרו לנו. והיה ביום הִקָּבץ כל הכסף הדָּרוש לחפצֵנו ונסעתי לפילַדילפיה…! האח! כאשר תפקחנה עינַי אעבוד בכל מאמצי כחי, ולא אֶכְבַּד עוד על אחי ועל אמי… תם יכרה פחמים ואנכי אהיה עזר כנגדו עד אם לַמְדִי יָדַי למלאכה הזאת; והיה כאשר אדע אותה היטב, ושָׁכרנו לנו מחִלה וקראנו לאנשים אשר יעזרונו לעבוד, והיתה משכֻרתנו רבה… ביום ההוא תחדל אמנו הטובה מעשות כל עבודה! אנחנו נאמר לה: “כבר עבדת עבודות קשות ותעמלי לנו… הִנָּפְשי נא לעֵת זִקנָה!”… ודברי הנער האלה הנאמרים באמת ובלב שלֵם ובאמונה גדולה הֶראו לכל כי לב טהור ברא לו ה'. כי מה היה כל חפצו? לעבוד בכל מאמצי כחו. קֵוה קִוה לאור, וכל מחשבותיו נתונות נתונות היו לאמו ולאחיו, אשר אהבם אהבה עזה מאד. ואמנם שוה היה תם באהבת בנימין אותו, כי חכם היה תם כאיש בא בימים, ואת מצב אחיו העִור ואמו העניה שִׁוָּה לנגד עיניו תמיד ויאהב את שתי הנפשות האלה בכל לבו ובכל נפשו.

— מדוע לא הזכרת את אביך ולא ספרת על אדותו מאומה? שאל יעקב אשר התאוה לדעת את כל הקורות את הנער הזה. — הגידה נא לי, רֵעי, איה אביך?

— אבי מת! ענה הנער ויאנח במרירות: בעוד אבי חי נסע הנה לבדו ואחרי כן קרא גם לנו לבוא אל מכרה הפחמים; אולם כאשר באנו — נודע לנו כי מֵת…

הבחָליו מת אביך? הוסיף יעקב לשאל.

— לא, אדוני! גוש עפר נפל עליו ויהרגהו… כאשר באנו לא ראינוהו עוד בן ארבע שנים הייתי ביום הנורא ההוא, ועוד היוֹם זכר אזכר כי בכתה אמי הרבה בֶכֶה… ולא ארכו הימים ותחל אמי לעבוד עבודות קשות מאד, ותכלכל את נפשותינו בלחם יבש, כי היה שכרה מעט מאד… ומדי דַבר בנימין את הדברים האלה נאנח לרגעים בשברון מתנים. ויהי כשמוע יעקב את הדברים האלה, וירגז תחתיו ויתנודד עד מאד, ויקח את העששית ויאר את פני הנער ויאמַר: “הכה היו דבריך, כי נפל גוּש עפר על אביך ויהרגהו?”

— כן שמעתי אומרים! ענה בנימין: אולם היו אנשים אשר אמרו כי סִבַּת מותו לא נחקרה היטב עד היום! לשֵׁמע הדברים האלה התנודדה יד יעקב מאד ויאמַר: “איפה נהרג אביך? מה שם אדוני המחִלה אשר נמצא בה אביך חלל”? ובדבר יעקב את הדברים האלה, וישֻנה קולו מאד ויתמה בנימין על הדבר הזה ויבַקש פתרונים ולא מצא.

— במחִלת האדון קורבונדיל… במחִלה הששית נהרג אבי! —

— מה שם אביך? שאל יעקב ויאחז בימין בנימין וילחצנה בכח. וַיִּתַּר הנער ממקומו כי גדל הכאב מאד, ויתחַנן אל יעקב לאמר: “אדוני! אַל נא תָרֵע לי! הן עוֵּר אנכי ואינני רואה מאומה!”

— חלילה לי מהָרֵע לך, ידידי! אמר יעקב: הואילה נא והגידה לי, מה שם אביך?

— שם אבי תם טַילור! ענה בנימין וכל עצמותיו רחפו. ויהיה כשמוע יעקב את הדברים האלה ויחרד וילָּפת, ותפול עששיתו מידו וישָּׁפך הנפט אשר בה ויתן רֵיח רע מאד. ויחדל יעקב מִדַּבר עוד אל הנער, כי דבריו האחרונים העתיקו מלים מפיו וַיַּתְעו את לבו עד מאד. וכעבור רגעים אחדים ויקם וירם את העששית ויאמַר: “הנני הולך מעמך, רֵעי! ה' ישים לך שלום! בלי ספק יבא אחיך אליך ויקחך!”…

— הוא יבוא! ענה בנימין: תמיד הוא בא ומוליך אותי לביתנו! — וילך יעקב לדרכו; אוּלם עד מהרה שב שנית ויאמר: “ועששיתך איֶּהָ?” — אין לי כל עששית ולא אמצא בה חפץ!" וילך יעקב, וישב עוד הפעם ויאמַר: “שמעתי את דבריך אשר אמרת — ביום קְבוץ תם מאת שקל ונסעתי לפילדלפיה… דע, ידידי, אנכי אנכי אתן לך מאת שקל כסף למען אביך אשר ידעתיו”. ובטרם יפתח הנער את פיו להודות לאיש הזה את חסדו, — והנה קרב אליו יעקב וישם את פיו על מצחו וישק לו, וימהר וילך לדרכו. ויט בנימין את אזניו וישמע את קול צעדי האיש ההולך הלך והַרחיק ממנו; וכאשר לא נשמע עוד קול צעדיו, ויעל על לבו את כל הדברים הטובים אשר דִּבר אליו האיש הזר ויעמֵק לחשב למצא את החידה הזאת ולא מצא. ויהי כאשר ראה כי נשגב הדבר ממנו, ויאמר בלבו: יבא תם וּשׁאִלתיו; אוּלי יֵדע ויבין — להגיד לי!

ויהי כעבור שעה אחת ותם לא בא עוד, וישתומם בנימין על הדבר הזה מאד, וישיח עם לבבו לאמר: מה נשתנה היום הזה מכל הימים? כורי הפחמים קִדמו היום לצאת, ותם מתמהמה מאד. אין זאת כי במחִלה הוא יושב ועובד עבודתו! ויקם בנימין ויצעד צעדים אחדים לעבור במבוא; אוּלם עד מהרה נִחם ויָּשב אל מקומו ויֵּשב, כי בטח בתם אחיו אשר ישוב אליו לקחתו. שעה תמימה ישב הנער ויחכה. דממת מות שררה בכל המקום, ויארכו לו הרגעים מאד ותקצר נפשו, ויקם שנית ויאמר בלבו: כאשר חלה תם לפני חדשים אחדים את חליו יצאתי לבדי מאת המקום הזה… הבה אנסה גם היום והלכתי לי. ויקח הנער את מקלו, ויקח את הסל אשר היו בו הקערות והכפות, ויגשש את קירות המבוא וילך, ויעמד לרגעים ויט אֹזן ויקשב, כי אמר: אוּלי אשמע קול צעדים; אוּלם לשוא היו אזניו קַשֻׁבות, כי היתה דממה בכל המקום. ויוסף הנער ללכת משם והלאה, ויחשב בלבו לאמר: עוד צעדים שנים שלשה אצעד ובאתי אל הַגָּדר המקפת את המחלות… וירב ללכת וייעף מאד, וישב על האדמה לנוח… ויקם שנית ויכון ללכת ויכָּשל בגוש עפר, ויעמוד רגע. ויט הצדה ויזָּהר מאד בלכתו, וימשש את המקום אשר הוא הולך עליו במקלו; אוּלם עד מהרה הבין כי הביאוהו רגליו אל מקום אשר לא היה בו מעולם, ויאמר אל לבו: האֻמנם תעיתי? ותֵּמר לו המחשבה הזאת עד מאד ויחרד חרדה גדולה, וישב על האדמה ויחשוב: מה לעשות. — אויה לי! מה אעשה? חשב הנער: האוסיף ללכת? הן יבוא תם עד לפני המבוא, ובראותו כי אינני וחשב בלבו כי בביתנו אני, ויצא גם הוא מהמחלה ושב הביתה…! פתאום עלתה על לבו מחשבה חדשה לאמר: תם בא אל המבוא וירא כי אינני, וילך לבַקשני… וירם הנער את קולו ויקרא בחזקה: “תם! תם!”

ובת־קול קריאתו נשמעה בכל המחלות הריקות ותשָּׁנה ותשֻלש; ויתלכדו הקולות האלה ויהיו לקול אחד נורָא ואָיֹם מרגיז לב ונפש; ויחרד בנימין חרדה גדולה עד מאד ויצא לבו. ויעבור רגע, ותקם שנית דממה בכל המקום הזה. ויתחזק הנער ויקם, ויקח את מקלו וילך משם והלאה, ויגוף באבנים רגליו וייעף וייגע מאד, וישב שנית על האדמה וימרר בבכי… ומחשבה נוראה באה על לבו לאמר: “פה אגוע ואמות! כי מי ימצאני בבטן האדמה הזאת המלאה מחִלֹות ומערות ובורות אין מספר?”…

ב. הַבְּעֵרָה.    🔗

שעות רבות ישב בנימין על מקומו ויבך ויקלל את יומו. פתאום שמעו אזניו קול שאון, וירם את ראשו ויט אזנו ויקשיב, וידע כי קול צעדי איש שמעו אזניו. “יתן ה' והיה הקול אשר אנכי שומע קול צעדי תם אחי ההולך וקרב אלי!” אמר בנימין, ותקותו אִמצה את לבבו. אולם אהה! תקוָתו זאת אבדה עד מהרה, כי קול צעדי האיש הלך הָלֹך ורָפה, הלֹך וקטֹן עד אשר לא נשמעו עוד, והדממה שבה להיות כבראשונה. ואימה גדולה נפלה על בנימין, ויחשׁב לאמר: מרֹב פחדי תעה לבָבי ואדַמה כי קול צעדים אנכי שומע. אולם ברגע הזה נשמע לאזניו קול קורא בחזקה: “בנימין!”… ויתר הנער ממקומו ויקרא בכל כחו: “תם!” ובטרם שָׁתקה בת־קולו נשמע קול צעדי תם הָרָץ אליו, וכעבור רגע ויחבק תם את אחיו באהבה רבה וברחמים גדולים.

—סלח נא לי, אחי, כי עזבתיך! דבר תם אל בנימין ויחַנן את קולו: לוּלא יונה מכָּרי אשר הבטחני להוליכך אל ביתנו, כי עתה באתי אליך אל המועד הנכון להשיבך הביתה; אוּלם הוא לא הקים את דברו, ובראותי כי אינך בבית ואמהר וארוץ ואבוא עד לפני המבוא; ויצר לי מאד בראותי כי אינך, ואקרא לך ואצעק מרה ולא עניתני: ואתעצב אל לבי מאד ואֹמר: נִסה בנימין לצאת לבדו מהמבוא, ויתע וירד באחת המחלות… ובדַבר תם את הדברים האלה, ויתן בנימין את קולו בבכי ויאמר: “אמנם תעיתי, וכבָר באה בלבי מחשבה נוראה מאד לאמר: פה אגוע ואמות!… אהה תם! נורא הדבר הזה מאד! אתה לא תוכל שַׁוֹת לנגדך את האימה הגדולה אשר נפלה עלי…”

— הרָגע נא, אחי הטוב! אמר תם אל בנימין המתנודד והבוכה: קום לך והלכנו ושבנו אל אמנו, כי דואגת היא לך מאד. ובדַבר תם את הדברים האלה ויָּקֶם את בנימין מן הארץ, ויעלהו מן המחלה, וכאשר הרחיקו ללכת וייעפו שניהם, וישבו על האדמה וינוחו. ויגד בנימין לתם את כל הדבָרים הטובים אשר דבר אליו איש זר, ותם מאזין ומקשיב; אוּלם גם הוא לא יכל לדעת פשר הדברים. הלילה כבר בא. מרחוק נראה אור הנרות אשר בבתים. בשמים נִראו רבבות כוכבי אור, וביניהם נָגַה הירח אשר דמיונו היה כמַגַּל קוצרים. “מה יפה ומה נחמדה היא כל הככר הזאת בלילה הזה! אהה!” חשב תם בלבו: “אחי האמלל איננו רואה את כל החמֻדות האלה! בחשך הוא הולך גם בלילה גם ביום! מי יתן ושב אור עיניו אליו, והייתי גם אני המאֻשר בכל יושבי תבל!” וכאשר נחו שני הנערים האלה, ויקומו מן הארץ וישובו לבית אמם. “אמי! אמי!” קרא בנימין בשמחה רבה: “ראי הבאתי לך את בנימין בשלום!” ותפול האם על צוארי בנימין ותבך מרב שמחתה ותשק לו. ותָּגש לבניה את לחם הערב ותפצר בם לאכל.

— הבטח הבטחתי את גיאורג מודעי להודיעהו את דבַר שיבת בנימין בשלום! אמר תם אל אמו. הוא אמר לי: “אם אתה לבדך לא תמצא את בנימין אחיך והלכתי אני עמך לבקשהו”. הן לא רחוק בית גיאורג מביתנו, — אלכה נא ובִשרתיו כי נמצא בנימין ושבתי בעוד עשרים רגע. — ובדַבר תם את הדברים האלה לא חכה עוד לדִברי אמו, אשר אמרה לחשׂך אותו מִלֶּכת בלילה בעודנו עיף ורָעב, וימהר ויצא מן הבית וילך לבוא אל בית גיאורג. ויגש אל המסִלה אשר יבואו בה אל הבנין הגדול, הוא בית אוצר הפחמים אשר לאדוני המחִלות, וילך בה. ולאור הירח נִטה צל גָּדול מכותל הבנין המערבי, ויבוא תם בצל וירא באחד החלונות אור העששית אשר ביד שומר הבית. וכעבור רגע יצא תם מהצל וילך במסלה, ויעל ההרה ויגש אל טוּר בתים רבים, ויעבור לפניהם עד בואו אל הבית אשר גיאורג גר בו, ויעמד. ברגע הזה יצא גיאורג מביתו ויאמר: “האתה תם? המצאת את בנימין אחיך?” — “מצאתיו והבֵאתי בשלום הביתה הוא נסה ללכת לבַדו ויתע… עתה באתי לבַשרך את הדבר הזה ולברכך על אמרך לי: אתי תלך והיית לישועה בעת צרה… תערב לך שנתך גיאורג ידידי!” אמר תם.

— צאתך לשלום! — ענהו גיאורג. וכהפנות הנער את שכמו ללכת ויקרא אליו גיאורג ויאמר: “האמנם לא תפחד מלֶּכת לבַדך בלילה?” ויען תם בשחוק ויאמר: “אל נא תתנני כמוּג־לב, ה' לי, לא אירא רע!” ובכלות תם לדַבר את הדברים האלה וישַו רגליו כאילות וירץ לשוב הביתה, ותכשלנה רגליו ויפול. וכאשר קם וירא והנה איש אחד יוצא מִצֵּל הבנין הגדול כמתגַּנֵּב; וישגיח אליו תם, וירא והנה מביט האיש כה וכה והולך לבוא אל תוך אוצר הפחמים. ויתאַו תם מאד לדעת מה זה ועל מה זה, ויגש אל דלת הבנין וישָׁמע לאזניו קול שאון כקול כפיסי עץ רבים בהִשָּׁברם. וכעבור רגעים אחדים נפתחה הדלת, ואיש אחד גבה־קומה ובעל כתפות רחבות יצא מתוך הבית, ובראותו את תם ימהר ויגש אליו וישם את ידו הגדולה על כתף תם וילחצנה בכֹח. ותם לא נבהל מפניו ולא צעד מִכאֵב הלחץ, כי הלך לבו אחרי הבנין הגדול, אשר החל פתאם לזרֹח אור גדול מכל חלונותיו, ויטלטל האיש גְבה הקומה את תם ויאמר אליו בקול מיָרא: “ההנך רֹאה אותי, נַער? השומע אתה את הדברים אשר אנכי מדַבר אליך?… אם תגיד את הדבר אשר ראית במקום הזה — ועשיתי אתך כָלה! ראֵה הזהרתיך!… ועתה רוץ לביתך ואל תביט אחריך!”… וכהתִמו לדַבר ויהדֹף את תם בחזקה ויגַלְגִּלַהו מן הגבעה אשר עמד עליה. ויהי כי בא תם אל תחתיתה ויתנשא, וישם את עיניו על הבנין הגדול ההולך הָלוך וָאוֹר, וירא והנה יצא השומר מִסֻּכּתו ויעמוד רגע מַשְּׁמִים, ואחר פנה כה וכה ויצעק צעקה גדולה ומרה: “בְּעֵרה! בְּעֵרָה!” וקול צעקת השומר הקורא בחזקה נשמע בדִממת הלילה בכל הככר ההיא, וירוצו אנשים רבים אל הבית הבוער. והאש אחזה בבית ממטה, ויבָּקעו החלונות ויעל מהם עשן כעשן הכבשן… ולא ארכו הרגעים ותֵּרָאינה לשונות אש מעל הגג… ויעבור עוד רגע ותאחז האש הגדולה בכל הבית ותָּאָר את כל הככר. ובטרם עברה שעה אחת נשרף כל הבית ולא נשארו בו בלתי אם אודים עשֵנים וגַלי עפר…

ובשוּב האנשים המכַבים את האש לביתם דִּברו איש אל רעהו לאמר: “מי הוא האיש גבַה הקומה החסון כאלון אשר שם נפשו בכפו ויבוא פעמים רבות אל הלהבה לכַבותה?”…

— יעקב רֶין שמו! ענה אחד: אנכי התבוננתי אליו ואכירהו…

וקשר כורי הפחמים הלך הלֹך וחזק. המתקשרים שבתו ממלאכתם וישעו בדברי רוח. בעלי בתי המרזח הרבו למכור יין ושֵׁכר, וינַצלו את הבאים לחקֹר מִמְסָך. ויראו בעלי מכרי הפחמים את הדבר הזה וישימו על לב ויאמרו: “הָבה נִוָעץ מה לעשות, כי כאשר ירבה העם לשבֹת מעבודה, כן יאמץ הקשר וכן יחזק!”

ותם לא הגיד עוד לאיש את הדבר הנורא אשר ראה בליל שרֵפַת אוצר הפחמים; אמנם ידעה נַפְשו כי עָוֹן הוא נושא, בהסתירו את הדבר הזה גם מאמו גם מאחיו; אוּלם בכל זאת התאפק ולא הגיד, מִיִּראתו את נִקמת יעקב רין אשר יִרֵא אותו לאמר: “אם תגיד את הדבר… ועשיתי אתך כָּלה!” ויעברו שני ימים וישָּׁמע לאמר: “נתפש יעקב רין המבעיר את אוצר הפחמים ויושם בכלא עד הִדָּרש הדבר והֵחָקרו היטב”. ובעוד האנשים נדונים בדבַר השמועה הזאת, ויבא איש אחד אל בית האלמנה טַילוֹר ויאמר: “אדוני פלידויל העורך־דין שלחני לקרא לִבְנֵך הבכור לבוא אליו!” וישמע תם את הדברים האלה וישמח עליהם שמחה גדולה, וישיח עם לבבו לאמר: הגֵד אגיד לעורך הדין את כל לבי לא אכחד ממנו דבר… ויעקב רֶין? הוא לא יעשה לי מאומה אחרי רוֹאוֹ כי צִוה עלי עורך הדין להַגיד לו את כל אשר ראיתי!… וימהר תם וילבש בגדי חגו, וילך עם משָׁרת פלידויל עד בואם אל תּחנת מסלת הברזל. ויקן שם משָׁרת פלידויל לו ולתם כרטיסי־מסע ויעלו בָעגלה ועד מהרה באו אל מקום מגורי עורך הדין.

ויובא תם לחדר נִרחב, וירא והנה שולחן עומד בו בתָּוך ואיש אחד יושב וכותב, באחת מפנות החדר הזה עמדו שלשה אנשים, וידברו בלָט איש אל רעהו. ויתבונן אליהם תם, וירא את פניהם ואת בגדיהם ויֵדע כי עובדים האנשים האלה במִכרה הפחמים. וכעבור רגעים אחדים נפתחה דלת החדר השני, ותם קֹרא לבוא אל תא־הסופרים אשר להעורך דין. ויבוא תם החדרה, וירא את הכלים היפים אשר בו ואת היריעות הנחמדות המכַסות את הרצפה ואת התמונות היפות התלויות בקירות החדר ואת מסגרות זהָבן, ואת הארונות המלאים ספרים מכרָכים ונחמדים למראה, וישתאה וישתומם מאד, כי לא ראה מימיו חפּצים נחמדים כאלה.

על יד אחד הקירות עמד שֻלחן יפה ואליו ישב איש אחד כבן ארבעים שנה; פניו היו חִוְרים וזקָנו מגֻלח. ויתבונן אליו תם ויכירהו וידע כי ראש הקושרים ומאַשרם האיש הזה. הוא הסית את כורי הפחמים לקשור על אדוני המחִלות, כי פעמים רבות ראהו תם בא אל כורי הפחמים ומדַּבר על לבם לחדֹל מעבודה… וגם ביום תְּעוֹת בנימין במחלות ראהו מתהַלך את העושים במלאכה… וכאשר הסב תם את עיניו מנֶּגדו וירא והנה בחדר בתָּוך עומד שֻׁלחן עגֹל ואליו יושב איש יפה־תֹאר וּנשוא פנים, — הוא האדון פלידויל היודע דת ודין.

— שבה, בני, אמר פלידויל: מה שמך?

— תם טַילור שמי, אדוני! ענהו תם.

— כן, כן… מֵחֵל אנכי לזכור נשכָּחות… ההיית, תם, בדרַידין בליל הִשָּׂרף אוצר הפחמים?

— כן אדוני! לעיני נגלתה בעֵרת הבית בראשונה, ענה תם.

— הֻגד הֻגד לי הדָּבר הזה! אמר פלידויל: הגידה נא לי, בני, הגלית את סודך לאיש, אם ספרתָּהו לְזָר?

— לא, אדוני! אמר תם; ויתמה מאד על השאֵלה הזאת.

— התאבה והגדת לי את כל אשר ראית בלילה ההוא?

— בכל לבי ובכל נפשי אגיד לאדוני את כל הדברים אשר ראו עיני שָּם… אמנם הרעותי מאד אשר עשיתי, כי החשיתי מהדבר הזה עד היום ולא הגדתיו לַשוטרים; אוּלם לא בזדון וברֹע לבב עשיתי ככה, כי אם מיראתי את האיש… — ויסר פלידויל את מִשקָפיו מעל עיניו וישימם על ידו וישפשפם, ואחר שָׂמם שנית על עיניו ויאמר אל תם: “דע כי חפץ אנכי לדַּבר אליך ככל הדברים אשר עם לבי… סניגורו של יעקב רֶין אנכי! האדון הזה היושב אתנו בחדר, חָבר הוא ליעקב רֶין היושב עתה בבית האסוּרים…”

“זה ימים אחדים הֻגד לנו, כי נער אחד ראה את מבעיר הבערה בעצם הרגע… אולם לא ידענו מי הוא הנער ומה שמו, ורק אתמול נוכחנו לדעת כי תם טַילוֹר שמו… ועתה אחרי הגידי לך את הדברים והאמת האלה, הנני להוסיף לדַּבר אליך לאמר: הַסתר תסתיר את הדבר הזה לבלתי יוָּדע עד עולם — והיתה משכֻּרתך שְׁלֵמָה…”

ויכו דברי פלידויל את תם בתמהון: אמֹר אמַר בלבו כי נקרא להגיד את אשר ידע, ופתאום נוכח לדעת כי בתוך רֵעי יעקב החפֵצים טובתו הוא יושב! ומה שואלים האנשים האלה מעמו? להכחיד את האמת — להסתיר את הסוד הנורא אשר כָּבַד על לבו מאד; ובבוא המחשבות האלה על לבו, ויתאושש הנער ויאמר: “אדוני! לא אוכל עשות את חפצך! דבר רע מאד הוא להבעיר בית, והאיש אשר עשה את הרעה הגדולה הזאת ענש יֵעָנש!!”

וכדַבר תם את הדברים האלה, וישם פלידויל את אצבע ידו הימנית באפודו ובידו השמאלית הסיר את משקָפיו ויניעם הנה והנה; ויהי הדבר הזה לאות כי רבו מחשבותיו בלבו ואיננו יודע מה יעשה… וכעבור רגעים אחדים ויאמר פלידויל אל תם: “רְאֵה את עצמך כאִלו כבר גדלת והיית לאיש… ואדוני מכרי הפחמים מקטינים את שכרך יום יום… אתה נאנח מהעבודה הקשה והם יָרֹנו מטוב לב… ומשכרתך הקטנה איננה מספיקה לכלכל אותך ואת אשתך ואת ילדיך… האם גם אז היית חושב לרשעים וחַטאים את האנשים אשר גמרו אֹמֶר להסיר את העול הקשה אשר שמו עליך האדונים בזדון??” וככלתו לדַבר את הדברים האלה, וישם שנית את משקפיו על עיניו וישגיח אל תם לראות: הלקחו הדברים האלה את נפש הנער אם לא. ודברי פלידויל נכנסו כמעט בלב תם… אוּלם יִשׁרת לבו הטהור ותֻמתו הזהירֻהו משום לב לדברי פלידויל החלקים מחמאות, ויאמר: “טובים דבריך, אדוני, ונכוחים… אוּלם בכל זאת, היאמר אדוני למַבעיר בעֵרה צדיק? אם ככה יאמר אדוני, הלא יצדיק גם רוצח נפש וכל חוטא ופושע!!” ויהי כראות פלידויל כי בדבריו אלה לא יבוא אל המטרה אשר הוא נושא אליה את נפשו, ויתעשת ויאמר: “רואה אנכי כי ממאן אתה ללכת בעצת חפֵצי טובתך. ועל כן הכון לקראת רודפים חפֵצי רעתך… המתקשרים ירדפוך באף וינקמו ממך את נִקמת יעקב רֶין…”

— נכון אנכי! ענה תם באֹמץ־לב: עד היום יראתי להגיד, כי יֵראני יעקב מאד ואתאפק ואחשה מִדַּבר אמת; אוּלם לא אהיה עוד מוּג לב! יעשו נא עמדי חפֵצי רעתי כטוב בעיניהם! ה' לי, לא אירא!

ודברי תם אלה בלבלו את מחשבות פלידויל, ולא ידע מה ידבר עוד; והאיש מגֻלַח־הזקן אשר ישב בחדר הֵעיף עין זעם על תם, אשר לא אבה שמוע בקול פלידויל, ולא שם את לבו גם לדבריו הטובים וגם לדבריו המיָראים… יָדע האיש הזה כי גורל יעקב רֶין בידי הנער המַּקשה ערפו: אם יכחיד את האמת תחת לשונו ויָצא יעקב מבית האסורים, ואם יגיד פשעו והיתה אחריתו נכרתה… ויַּסב פלידויל את פניו אל האיש הזה ויקרוץ אליו בעיניו, ויקומו שניהם ויצאו מהחדר. עתה ישב תם לבדו; איש לא הפריע אותו ממחשבותיו… לבו נע מאד… אוּלם בכל אלה גמר אֹמר להיות קַיָּם בדִבּוּרוֹ — להגיד לשופטים את כל לבו. ויעברו רגעים אחדים, וישובו שני האנשים החדרה, ויביט תם וירא והנה פניהם מפיקים שמחה.

— הנה נודע לי, אמר פלידויל אל תם ברחמים גדולים, כי לך אח עִוֵּר, והאסון הזה ממָרר אותו עד מאד…!

— כן אדוני דובר, ענה תם ויתעורר מאד: צָרַת אחי גדולה מאד מאד!

— הֻגד הֻגד לי, הוסיף פלידויל לאמר: לוּ התרַפא אחיך העוֵּר בידי רופאים חכמים כי עתה שב אליו אור עיניו ויהי ככל האדם…

— כדברים האלה דבר הרופא החכם אשר ראה את אחי העִוֵּר; אוּלם למען עשות את הדבר הזה נחוץ לשַׁלח את אחי לפילדלפיה…

— מה טוב היה לאחיך בשוב אליו אור עיניו! מה גדלה אז שמחתך ושמחת אמך האלמנה!? כשמוע תם את הדברים האלה, ויתעורר מאד ויקם מעל הכסא ויאמר: “בכל יום ויום אנכי מתפלל לה' על הדבר הזה… מי יתן ושמע ה' בקול תחנוני ונָתן לי את השאלה האחת הזאת במהרה! זה לי ימים רבים אשר אנכי מחַסר את נפשי מטובה וקובץ על יד את הכסף הדרוש לרפואת אחי… אוּלם מעט הוא הכסף אשר חשָׂכתי למטרתי זאת, כי משכֻּרתי קטנה והוצאות הרפֻאה רבות מאד…” וישם פלידויל את משקפיו על עיניו ויאמר במנוחה: “כמה שקלים דרושים להמטרה אשר אתה נושא אליה את נפשך?”

— הרופא הגיד לי, ענה תם, כי להוצאות המסע לפילדלפיה והרפֻאות דרושים מאה שקל זהב. ויעבור רגע ויאמר פלידויל אל תם: הגידה נא, העלם! התֵאות להסתיר את הדבר אשר ידעת בתת האיש הזה לך מאת שקל זהב? התבטיחנו לאמר: “מחסום אשים לפי!”…

כשמוע תם את הדברים האלה ויגע לבבו מאד; ושאון קם באזני ווַיָּהָם אותו… הן במאת השקל תהיה לאל ידו להאיר את עיני אחיו האהוב לו!! והאנשים הנותנים לו את הכסף הזה אינם שואלים מעמו לדַבר שקר ולכַזב, כי אם להחריש! ואיה נער אוהב את אחיו אַהֲבָה עזה, אשר יוכל לעמוד בנסיון גדול כזה?…

ג. מִכְשׁוֹל לֵּב.    🔗

האנשים השנים האלה פִּתו את תם וַיִפָּת… הדעת כי בנימין אחיו יראה את התבל ומלואה, את אחיו ואת אמו, את הבתים והעצים, את הפרחים ואת הצפרים– הדעת הזאת התעתה את לבָבו הטהור עד כי לא ידע לשפוט מישרים ויאמר: “מבטיח אנכי!”… “האנשים האלה”, חשב תם בלבו, “אינם שואלים מעמי אם לחשות… ובמחיר מאת השקל תפקחנה עיני אחי האמלל!” כשמוע פלידויל את מענֵה תם, ויסר את משקפיו מעל עיניו וישימם בתיק, וישם את התיק באפודו, פלידויל שמח מאד כי הצליח היום ויוגה מהמסלה את המכשול הגדול הזה; ואחר אמר: “נער נבון אתה, תם! אם תוסף לעשות בחכמה את כל מעשיך, כאשר עשית היום, והיית איש מצליח ועשרת מאד, והיית לכבוד לכל יודעיך הקרובים והרחוקים!…” על הדברים האלה לא ענה תם מאומה, כי לא ידע אם בלעג דבר אליו האיש, או באמת ובלב שלם הלל את מעשהו זה. ופלידויל לקח את כובעו ויקרץ בעיניו למגֻלַח הזקן, ובצאתם שניהם מן החדר ויאמרו: שבה לך פה, תם, עוד מעט ושבנו אליך!" ותם ישב על מקומו ולא נע ולא זע, אולם לִבו חָרַד וַיִתַּר ממקומו "האם הטיבותי אשר עשיתי? חשב תם: מה יענני בנימין בסַפרי לו את הדבר הזה? ואמי מה תאמר בהודע לה?.. בהסתירי את הדָבר אשר ראיתי ובהַחשותי ממנו לא אחטא לאלהים. הן לא אכַזֵּב ולא אשֵׁקר!! אולם… אם לא אגיד, ויצא החוטא נקי בהשפטו, ונשאתי אני את עונו… אויה לי! מי יודע אם לא אמכֹּר במחיר מאת השקל את ישרי ובר לבבי? לא! לא אעשה את הרעה הגדולה הזאת. הגיד אגיד להם: חדלו ממני, כי נחמתי אשר הבטחתי! ה' יהיה בעזרי ונתן בי כח להסיף לעבוד, וקבצתי בצדקתי ובנקיון כפי את הכסף הדרוש לרפֻאת אחי… אולם מי יודע מתי ישלמו כורי הפחמים לאדוניהם ושָבו שנית לעבודתם?… ותַּרגֵזנה המחשבות האלה את תם מאד, וימררוהו ויכאיבוהו. ברגע הזה נפתחה הדלת והאיש מגֻלח הזקן בא החדרה ויסגר את הדלת וַיָּגֶש לתם מאת שקל זהב. מימיו לא היו לשקלים רבים כאלה, ושמחתו אשר שמח עליהם השכיחה אותו את ישרו ואת צדקתו. עתה תהיה לאל ידי להביא את בנימין לפילדילפיה… עיניו תראינה, ולבי ישמח! ויקח תם את השקלים ויטמינם בכיס אפודו. וירא האיש את הדבר אשר תם עשה וישמח גם הוא. ואחר ישב על הכסא ויאר את פניו אל תם. ותם חשב בלבו, כי כלה את מעשהו, וַיִּכּוֹן לצאת מהחדר; אולם ברגע הזה נפתחה הדלת ופלידויל בא ויאמר: “שבָא נא עוד מעט ושמע את אשר אני דובר באזניך: אל תוציא את הכסף עד כלות המשפט, ואל תגד לאיש כי כסף לך וכי לקחתו מידי האיש הזה… גמול טובה תגמול לנפשר אם תדע להזהר ועשית את כל מעשיך בהשכל ודעת… הבנת את הדברים אשר דברתי אליך?” וינע תם בראשו לאמר: “שמתי לב לדבריך ואבינם”. ויאמר פלידויל: “עוד דבר לי אליך! הראית אז בלילה ההוא כי הסתתר איש מאחרי אוצר הפחמים ברגע התלקח האש..?”

– גם את זאת ראיתי ענה תם.

– הגידה נא לי מה היה תארו?

– הוא היה שפל קומה וזקנו היה מגלח כאיש הזה היושב בחדרך, אדוני

ויהי כשמוע המגלח הזקן את דברי תם אלה ויצחק ברע לב וידם. ויאמר פלידויל: “אין את נפשי לדעת אל מי דמה האיש שפל הקומה אשר ראיתהו מסתתר מאחרי אוצר הפחמים, ורק את זאת אשאל ממך: להגיד לשופטים כי היה האיש ההוא שפל קומה וזקנו מגלח… התגיד כדברים האלה לשופטים?”–

– כן אדוני! רק את האמת אגיד להם! ענה תם.

– בחכמה דברת! אמר פלידויל: חלילה לי מְלַּמֵד את עֵדִי לשַקר… ועתה זכור ואל תשכח כי בעוד שבֻעִים ישָּׁפט יעקב רֶין, והיית ביום ההוא בבית המשפט בשעה התשיעית בבקר. “טוב! אנכי אבוא ביום ההוא”. ויוצא פלידויל את השָׁעון מכיסו ויאמר: “מהרה, תם, ולך לך, פן תוחר מן המועד אשר תשובנה בו עגלות מסלת הברזל לעירך”, וכדבר פלידויל את הדברים האלה ויפתח את הדלת, ויקרא לנערו משָׁרתו ויצַוֵּהו לאמר: שלח את הנער הזה עד הַתחנות וקנית לו כרטיס־מסע והושבתהו בעגלה… וילך תם אחרי הנער המשלח אותו לבוא אל התחנות… מה רב וגדול היה ההבדל בין מחשבות תם בנסעו לפלידויל ובין מחשבותיו עתה בשובו לביתו! בנסעו אל עורך הדין הרבה לדבר אל הנער המשרת, וישאלהו שאלות רבות ועתה היה עצוב רוח וכמעט לא ענה את שואלו אחת מני עשר… וכאשר רבו מחשבות לבו ויחדל מִשִּׂים לב אל כל אשר ראו עיניו בדרכו: לא נפלאו עוד בעיניו החנֻיות היפות והחפָצים הנחמדים אשר עבר לפניהן, ולא הרבה להתבונן אל המרכבות הנהדרות והסוסים האבירים אשר נסעו ברחוב, כי אם התחזק ללכת אחרי המשרת ההולך לפניו… כרגע גָלה משושו, ותחתיו בא יגון בלבו ויכבד עליו ויכאיב את חזהו במקום אשר הטמין שם את הכסף… ויצר לו מאוד. ובהבליגו מעט על יגונו וישא את עיניו ויבט על האנשים ההולכים לקראתו, ויהיו בעיניו כבוזים לו על קחתו את השׁחד… ובבוא על לבו המחשבה הזאת ותמָּלאנה מתניו חלחלה, ותכשלנה רגליו, ויעמוד פתאום מִלכת.

– מדוע חדלת מִלֶּכת –? שאלהו הנער המשַׁלח אותו. וירגז תם ויהי דמיונו כאיש הנֵּעוֹר פתאֹם משנתו, וילך משם והלאה. וכבוא תם אל התחנות ויקח את כרטיס המסע ויעל על העגלה, וישב באחת הפנות האפלות… ובשבתו בדד ותרבינה מחשבותיו ויך אותו לבו מכה רבה. וּמבַקר – הכרטיסים בא, ויבקר את כרטיסי המסע; וידמה תם בנפשו כי הרבה האיש הזה להשגיח אליו מאשר התבונן אל יתר הנוסעים, וירגז תחתיו, ויפחד פחד שוא. וכעבור רגע התחזק תם, ויגש אל חלון העגלה וישקף על השדות והיערים אשר עבר בהם, כי אמר: אוסיף להביט בם והִנֶחָמתי, ושכחתי את המעשה אשר עשיתי… הגשם החל לרדת, העבים כִּסו את עין הארץ, וכל הככר אשר עבר בה עוררה עצבון, ותַּכאה את לבו ותכאיבהו. לשוא התאמץ למחות מלבו את זכר המעשה אשר עשה… המחשבות המעצבות לא סרו מלבו אף רגע. הרעיון כי לקח שׁחד הֵמַר לו עד מאד. לפי דעתו בזו לו גם האנשים היושבים בעגלה הרואים את עצבו ואת רגזו… גם במַשק האופנים שמעו אזניו קול רגז ותלונה לאמר: לקחת שחד!! וכבואו אל התחנות אשר במקום מגוריו וירד מעל העגלה, וילך אט לבית אמו ויהי בעיניו אמלל מאד. מה זאת? דבר תם אל לבו: מדוע הולך אנכי קדורנית בעת אשר נמצאו בידי השקלים מַשָׂא נפשי? הרעותי מאד לעשות… אולם יעבור עלי מה! כל הימים אשר יחָקרו בהם העדים אֶדוֹם, ולא אגיד לאיש על דבר הכסף הנמצא בידי. הן יוכל היות כי גם אמי גם אחי אשר עשיתי למענו את הדבר הזה – בוז יבוזו לי! אויה לי! מדוע הייתי נִמהר ואעכור את נפשי…? ויבוא תם הביתה ויבליג על יגונו, ויברך את אמו ואת אחיו בשלום, ויספר להם את כל הדברים אשר ראה ואשר שמע בעיר; אולם את דבר הכסף הכחיד תחת לשונו ויחשה ממנו. ובאכלו את לחם הערב ותאות האכל עזבתהו, התחזק ויאכל הרבה, כי ירא פן תשאלהו אמו לאמר: מדוע הנך סר וזעף ואינך אוכל לחם? ואחרי אכלו קם ויאמר: אעלה נא, אמי, על יצועי וישנתי ונחתי, כי עֻנה בדרך כחי. וילך וישכב במטתו ותדד שנתו מעיניו. מעשי היום הזה שֻׁווּ לנגדיו וירגיזוהו ויעצבוהו וימררוהו. והיה כי יאמר לצַדק את נפשו לאמר: לא פעלתי אָוֶן… לא אשַׁקר ולא אכזב… והכה אותו ברגע הזה מוסר־לבו לאמר: התיצבת על דרך לא טוב, רעתך רבה מאד!… מאד מאד חפץ לדעת מה תענֵהו אמו, ואחיו מה יגיד לו בהודיעו אותם את המעשה אשר עשה… ובעודנו חושב את המחשבה הזאת ורוחו נפעמת, ותבוא פתאום מחשבה חדשה בלבו לאמר: האם השתכרת בצדקתך ובבר לבבך את אשר שמת בכיסך בחדר פלידויל?…

שֹחד, שֹחד לקחת! וירגז תם תחתיו וישָׁבר לבו עד מאד…

וקשר כורי הפחמים טרם ישבת בעת ההיא. ענות האנשים קשי־העֹרף האלה הלכה הלך וגדל, ואֵם תם היתה אנוסה להוציא את עשרים השקל אשר חשָׂכם תם לרפֻאות בנימין ולתתם בלחם. ויתאמץ תם למצוא עבודה ולא מצא, כי נערים אשר כחם רב מכחו וכבירים ממנו לימים, גם הם לא מצאו מקום אשר יעבדו בו עבודה וראו שכר בעמלם! וימאס תם בבטָלה ויזכר את בית־הספר אשר בכפר הקרוב הפתוח לכל החָפץ ללמד, – וַיבא שמה ויקח ספרים, וימצא בהם דברים טובים, ויקראם בלב שלם ובנפש חפֵּצה. ובהביאו את הספרים לביתו ויקראם באזני בנימין אחיו. ויהי בימים ההם וישכם תם בבקר, ויער את בנימין אחיו ויאחז בימינו, וילכו שניהם לשוח אל הגבעה אשר במערב הכפר, השמש יצאה על הארץ ותחיה את כל היקום, ותַּרנין כל לב. וכבואם אל הגבעה וישקף תם על כל הככר וירא את עיי אוצר הפחמים השרוף, ואת הנחל הארך והצר ההולך בין הרים וגבעות והמסתתר בגיא ובעמק מצפון לכפר. ויהי כאשר זרחה עליו השמש, ויהי דמיונו כקו כסף אָרֹך אשר שָׂמוהו על ירק דשא לבעבור הוסיף על המקום הנחמד לִוְיַת חן. אור השמש המשיב – נפש וחמודות הככר היפה הזאת העירו בלב תם מחשבות רבות. בנימין אחיו העִור שׁכב על הדשא הרך ויישן. וישכב תם על ידו, ויוסף להתבונן אל ראשי ההרים. אולם כל הנעימות והחמודות האלה לא שִׂמחו את לבו הנשבר; כי לא הלך לבו אחרי הגבעות וירק הדשא ומי הנחל אשר עין הכסף להם. המעשה אשׁר עשה לא הניח לו גם רגע מעֹצב ומרֹגז. והיה בהציק לו הדבר מאד, וחִפש רוחו דברים המצדקים את נפשו ואמר: הן לא אנכי שרפתי את הבית… גם לא אשַקר ולא אכזב… חלילה לי מִדַּבר שקר! אולם כל הרעיונות האלה לא השיבו לו את המנוחה אשר נגזלה ממנו, ויהי כל הימים עצוב־רוח ומר־נפש. וגם עתה, בשכבו על הארץ ובפקחו את עיניו לרוחה להביט אל ההרים והגבעות, לא ראה מאומה בלתי אם את אחיו. ובשימו על לב כי בעוד שלשת ימים יתברר המשפט ועלתה על לבו המחשבה, ויאמר: מה ישאלוני השופטים? אז יזכור תם את דברי פלידויל אשר צוהו לבלתי הגיד לאיש על דבר הכסף הנתון לו, עד כלות המשפט. אם כן, חשב תם בלבו: קרובה העת, אשר אגלה בה לאמי ולאחי את דבַר מאַת השקל… ואחרי המחשבה הזאת באה מחשבה חדשה על לבו לאמר: איך יגלה את סודו לאמו ולאחיו? מה הוא הדבר אשר המריצהו לעשות ככה? הייטב בעיניהם מעשהו זה?? מי יודע אם לא יִירקו בפניו כשמעם את המעשה ואמרו: כסף נמאס לך! חלילה לנו מגעת בו! ־ וכאשר הוסיף תם לחשב ולצַדק את נפשו, כן נוכח לדעת כי לא טוב המעשה אשר עשה. ועודנו חושב ולבו זועף עליו, ויעל רעיון חדש על לבו לאמר: הבה אחקרה את אחי וידעי מה מעשי זה בעיניו; אפס כי אזָהר מאד ואתחכם לו לבלתי יחשדני. וכראותו כי הקיץ בנימין אמר לו: “הגידה לי, אחי, האיש כיעקב רין יעשה דבר רע ויבעיר בית?” –

– אף רגע לא אספק ואמר לך כי רק איש כיעקב עשה את הרעה הגדולה הזאת, כי שמעתי עליו לאמר: לפני ימים רבים נאשם בעון הבעירו בית, ולוּ היו עדים מגידים פשעו, כי עתה כבר ישב בבית האסורים… גם מכריו אמרו לי רַבה רעתו עד מאד.

– שער נא בנפשך, אחי, אמר תם, כי פִּקֵּח אתה ועיניך ראו את יעקב בעת הבעירו את אוצר הפחָמים, ההיית מגלה את עונו לשופטים? –

– לו ראו איני את המעשה הרע הזה, כי עתה לא אחרתי רגע והגדתי את פשעו… ענש יענש המבעיר את הבערה!

– אולם לוּ ידעת, אחי, כי היה מעשֵׂה יעקב לנו לישועה ולרוָחה… הוא הבעיר את אוצר הפחמים וימריץ במעשהו זה את בעלי מכרי הפחמים להגדיל את משכֻּרתנו?

– אין לו כל צדקה לבַלע חֵיל זָרים… ענה בנימין לוּ ידעתי מי הבעיר את אוצר הפחָמים, כי עתה חשתי ולא התמהמהתי להגיד לשופטים פשעו.

– אולם, אחי, מה עשית לוּ יֵראוך רעי יעקב לאמר: אם תהין לגַלוְת את הדבר אשר ראית ועשינו אתך כלה? וידום בנימין רגעים אחדים, ואחר אמר: “לפי דעתי, הייתי מגַלה גם אז את עונו; ואחרי כן הייתי קונה לי קנֵה רובים ושמתיו בכיסי, לבלי תת את העדה הרעה לגשת אלי”… וישמע תם את דברי בנימין ויצחק בקרבו. הוא שִוָּה לנגדו את אחיו העִור רפה־הכח עומד ומיָרא בקנה הרובה שנים שלשה פוחזים הבאים לנקום ממנו את נקמת יעקב רֶין.

– נניח נא, אמר תם, כי אתה ראית את מבעיר הבערה בעצם הרגע… ובעודך חושב מה לעשות –, ויגש אליך פתאם ויאמר: בנימין! החרישה! ואל תגיד לאיש דבר… אולם אם לא תתאפק והמצאתני ביד השופטים, ושרפתי עליך את ביתך באשר והרגתי את תם אחיך! על השאֵלה הזאת לא נמצא כרגע מענה בפי בנימין; ורק כעבור רגעים אחדים ענהו לאמר: לוּ ידעתי כי יש לאל יד האיש הרע לעשות כאשר אמר, כי עתה התאפקתי ואדום למען אחי האהוב לי; אפס כי בכל אלה הייתי נזהר מאד לבלתי שַקר וכַזב ביום החקרי על פי השופטים.

ודִברי בנימין אלה הוסיפו אמץ בלב תם, כי ראה אשר בעיני אחיו לא רע הדבר הזה כאשר הוא חושב, ועל כן הבליג על מבוכתו ויוסף לחקרו, ויתחזק וידבר במנוחה. אולם כאשר יוסיף לדבר כן תקצר רוחו וכן יחר גרונו, ויהיו הדבָרים אשר דבר אל בנימין מגמגמים… "שַוֵּה נא, אחי, אותי לנֶגדך… נניח כי עיני ראו את יעקב רֶין בהציתו אש באוצר הפחמים… נניח גם את הדבר כי בא אלי יעקב רֶין ויאמר: אתה ראית… בידך גורלי… הנה שמעתי כי לך אח עִוֵּר… כמה שקלים דרושים למען תת לך את היכלת להשיב אליו את אור עיניו? נניח כי עניתי אותו לאמר: מאַת שקל!, ויען: אם כן, הא לך את השקלים הדרושים; אפס כי הזהר והשמר לבלתי גלותך את הסוד הזה! – מה עשית אתה, אחי, לו היתה נפשך תחת נפשי?. וככלות תם לדַבר ויתעורר מאד ויקם מעל הדשא, וישגיח אל בנימין. ידעה נפשו כי מענה בנימין יוכל להצדיקהו וגם להרשיעהו. ויקם בנימין מעל המקום אשר ישב עליו וירב לחשוב, ואחר פנה אל תם ויאמר: “תם, אחי הטוב! לוּ ידעתי כי אתה לקחת שקלים כאלה לשלם לרופא עיני את פעלו, כי עתה… מי יודע, אם הביא לי אז אור עיני ענג ושמחה? מי יודע אם נעם לי אז להביטך, אחי? לפי דעתי, כלמה כסתה את פני ובשתי לשאת עיני אליך מדי זכרי את המעשה אשר עשית!”.

ד. בְּבֵית הַמִּשְׁפָּט.    🔗

ותם, אשר לא פלל לשמוע מענה כזה מפי בנימין, נפעם מאד, ויסב את עיניו מנגדו ויכס את פניו בשתי ידיו… וזאת היתה הפעם הראשונה בימי חייו אשר שמח על עִוְרון אחיו האֻמלל… ובראותו כי לא טוב יעשה אם ידום עתה ולא יענהו על דבריו האחרונים, ויתאמץ תם וידבר בכבֵדות כדברים האלה: אחי! הלא אמרתי לך רק, נשער בנפשנו כי כן היה הדבר… אולם באמת יודעת נפשי כי אין איש ישר בארץ אשר יעשה כדבר הזה! אם יחנני ה' ומצאתי עבודה, ועמלתי בכל מאמצי כחי עד היות בידי מאת השקלים הדרושים.

ויהי כאשר באה העת לשוב הביתה, ויאחז תם בימין בנימין, וילכו שניהם יחדו. ויען כי מֵררה השיחה הזאת את שניהם, ועל כן לא דברו מאומה בלכתם… נפש תם ירעה לו מאד, ויאצל מעצבונו גם על אחיו העִוֵּר. נפשו ידעה מאד, כי אחרי הדברים אשר דבר אליו בנימין לא יוכל עוד להוציא את מאת הכסף על רִפְאוּתוֹ. אין טוב לפני, חשב תם, בלתי אם להשיב לפלידויל את הכסף, והייתי נקי מהבטחתי אשר הבטחתיו; אולם מי יודע, היקח את הכסף המושב אליו? רק עתה הבין תם כי בכסף הנמאס הזה קנה לו אדונים קשה, ואם לא יעשה כאשר הבטיח, נקם ינָּקם! והנקמה הזאת הן תמָרר מאד את הנפָשות הקשורות בנפשו. ויזעף לב תם עליו ואמר: אויה לי! מדוע לקחתי את הכסף הזה, העוכר אותי והגוזל את שנתי?.. ומהיום ההוא אשר חקר תם את אחיו וישמע את דבריו, הרחיבו צרות לבו מאד, ויהי סר וזעף ונוח לכעוס. ותרא אמו את הדבר הזה ותאמר בלבה: מרה נפש הנער על לכתו בטל כל הימים… ידע ידעה האם האמללה כי זה כל חפץ תם להחיש את הרגע אשר יוכל בו לשלח את בנימין לפילדילפיה, ועתה, בלכתו בטל, הן תרחק ממנו המטרה אשר הוא נושא אליה את נפשו, ויהיו כל ימיו מכאובים ורגז. וימר הדבר הזה להאשה הרחמניה, ותאמר להסיר את כעסו מלבו ותדבר אליו דברים טובים ותנחמהו, ותתראה כשמחה, ותדבר דברים מעוררים צחוק, ותעש לו את המטעמים אשר אהב; אולם מאומה לא נשאה האמללה בעמלה, כי מאנה יד תם לנגוע בהמאכלים אשר הגישה לו אמו, ורָעֵב סר מעל השֻלחן הערוך לו…

והיום אשר ישפטו בו את יעקב רֶין בא. וילבש תם את בגדי חגו ויחכה בקֹצר רוח לגיאורג מכרו, הנמנה את העדים במשפט יעקב. וכבוא גיאורג אל תם ויברכו איש את רעהו ויכינו ללכת. ותגש אֵם תם אליו ותשק לו ותאמר: “צאתך לשלום, בני, עֲנֵה את שואליך השופטים דברי אמת וישׁר; אל תכחד מהם מאומה, למען תוכל, בני, להביט פני איש ולא תבוש ולא תכלם לעולם! עשֵׂה, בני, כאשר אמרתי לך, ושבת עד מהרה אלינו בשלום, והיית אך שָׂמֵחַ!”

וימהר תם וגיאורג ויבואו העירה אשר ישָּׁפט בה יעקב רֶין. לפני בית המשפט עמדו אנשים רבים, והמסדרונות והאולמים היו מלאים אנשים מפה לפה, ויעמדו צפופים. ויעבור גיאורג ותם בין הקהל הגדול הזה בכבֵדות ובעמל רב, ויבואו אל החדר הרחב אשר ישבו בו השופטים, וישבו בַבִּאָה על אחד הספסלים הרחוקים משולחן השופטים מרחק רב; בכל זאת ראו היטב את כל הנעשה בחדר הזה, כי עמדו הספסלים בטורים ישרים גבוהים מעל גבוהים. מימיו לא היה תם בבית המשפט, ועל כן זָרו לו כל החפָצים אשר ראה שם. בַּחדר בתָּוך עמד שלחן גדול מכֻסה בבַד ירֹק; אליו ישבו השופטים מלֻבשים בגדי שְׂרָד. אצל השלחן הגדול עמד שלחן קטן ואליו ישב הקטיגור. וגָדר מעשה שבכה לרחב כל החדר היתה לחיץ בין השופטים ובין העם הבא לשמוע דברי המשפט. ומימין השלחן הגדול עמדו קתדראות קטנות לעורכי הדין, ועל ידם מאחרי השבָכה – הספסלים אשר יֵשבו עליהם הנאשמים. ופקידים שומרי הסדר, הַמַּהסים את העם, עומדים על יד השופטים ומיַחלים למצות פיהם. ויהי תם משגיח אל כל הנעשה בחדר המשפט. והנה נפתחה הדלת, ושומר בית האסורים ומשָׁרתיו הביאו את יעקב רין, ויושיבוהו על ספסל הנאשמים על יד סניגורו. ויתבונן אליו תם ויכירהו, ויאמר בלבו: הוא האיש אשר יֵראני בלילה ההוא… ויהסו הפקידים את כל העם; ויקם היושב ראש ויקרא לאמר: “משפט יעקב רין הנאשם בעון שרפת בית יתבָּרר עתה!” ואחר פנה אל עורכי הדין וישאלם לאמר: “הנכונים אתם אם לא?” – “נכונים אנחנו, אדוננו היושב־ראש”, ענה אחד מלהקת עורכי הדין, ויקם ויגש אל הקתדרא.

– הנאשם! עמוד על רגליך! אמר היושב ראש. כשמוע יעקב את הדברים האלה, ויקם ויגש אל השבָכה המבדילה בינו לבין השופטים. אז קם הקטיגור ויקרא מעל ספר כדברים האלה: “בחדש השביעי, בשבעה ועשרים יום לחדש, התגנב יעקב רין לבוא אל אוצר הפחמים, אשר לחברת הסוחרים בדרַידין, וישם בזדון אש באוצר; ויאֻכַּל הבנין ההוא עד היסוד, וגם הבית הקרוב אליו, אשר גרו בו אנשים, היה גם הוא למכלת אש… ויבֻקש הדבר וידָּרש ויחָקר… ויִּוָּדע לאנשים הנקובים בשמותיהם בספר הזה… ויתפש המבעיר את הבתים ויושם בכלא…”

ויהי כאשר כלה הקטיגור לקרא, וישאל היושב ראש את יעקב לאמר: “התתן תודה כי אתה הבערת את אוצר הפחמים?” – ויתנודד יעקב מאד, ויקרא בגרון נחר לאמר: “לא אענה על השאֵלה הזאת עד הוכיח אותי השופטים לדעת, כי רק ידי עשו את הדבר הזה!” ויגער בו היושב ראש ויאמר: “אל תעתיר עלינו את דבריך; תן תודה כי אשמת, או הוכיחה לנו את צדקתך!” ויאמר יעקב: "לא אשמתי! – ואתם שופטי אמת, חלילה מכם להרשיע צדיק טרם גִּלִּיתם את עונו לאמר: “כזאת וכזאת עשית!” – ואחר הדברים האלה שב יעקב אל מקומו, והמשפט חדל מהתבָּרר. אחרי חצות היום בחרו בשופטים מושבעים. השופט הראשון היה כורה פחמים, כי כן ענתה בו הכָּרת פניו. אחרי ענותו על שאלות אחדות, נשבע לשפוט את הנאשם בלי משוא־פנים. השופט המושבע השני היה, כפי הנראה, איש הלועס תמיד טַבַּק, כי כן ענו בו לחייו. כאשר התיַצב האיש הזה לפני השבכה, שאלהו אחד השופטים לאמר: “הגידה נא לנו, המִן המתקשרים אתה, אם לא”? – לא, אדוני! ענה הנשאל. ועורכי הדין, אשר שכרום סוחרי הפחמים, התלחשו כמעט רגע, ויחפצו להסיר את האיש הזה משופט כי אמרו: אם להמתקשרים הוא, הלא יִטה אחרי יעקב רין ולא ישפטהו בצדק… השופט המושבע השלישי היה איש עשיר בעל נכסים רבים, הגר לא רחוק מאוצר הפחמים. בו בחרו כל עורכי הדין כאיש אחד, כי ידעו אשר ישפט האיש הזה את הנאשם בישרת לבב. עד כה ועד כה רד היום, ויהי ערב. משרתי בית המשפט העלו נֵרות במקום אשר ישבו שם השופטים. בשעה השביעית בלילה חדל משפט יעקב רין מהתברר. ויצאו תם וגיאורג מבית המשפט, וילכו ויבואו אל בית־אורחים לאכול שם וללין. בפעם הזאת הרבה תם לאכול, כי רעב כל היום. ויהי ככלותו לאכול וילך לישון בָּמִּטָּה אשר שמו לו; אולם שנתו נדדה מעיניו… ויֵּהָפך מצַּד אל צד, ויחשב על אדות הדברים אשר ראה ואשר שמע היום. ויתן את לבו לחקר ולדעת מה ישאלוהו ביום שפוט השופטים… יהי מה! חשב תם בלבו: אנכי לא אשַקר ולא אכַזב! ובעלות המחשבה הזאת על לבו, וַיונח לו ויישן; אפס כי שנתו לא ערבה לו: רעיונות רעים וחלומות רעים בִּהלוהו וירגיזוהו ויחרידוהו. וישכם תם בבקר וירחץ את פניו ויתפלל ויסעד את לבו פת לחם, וילך עם גיאורג ביתה המשפט. גם ביום הזה היה בית המשפט מלא אנשים פה לפה. משפט יעקב רון התברר; והקטיגור הגיד בדברים קצרים את פשעי יעקב. אחרי כן קראו העדים לבוא ולהתיצב לפני השופטים. העד הראשון היה מודד־ארץ. הוא הגיש אל השופטים את תכנית הבתים השרופים, ואת חבל האדמה אשר שם היו הבתים בנוים. אחרי כן נחקרו ארבעת הנותרים: השומר בלילות ואחד מגָּרי הבית השָׂרוף אמרו, כי לא ראו את יעקב רֶין בהציתו אש באוצר הפחמים; העד השלישי אמר, כי ראה את יעקב עומד אצל הבית בעת הִשָּׂרפו; הרביעי אמר, כי כחצי שעה לפני השרף אוצר הפחמים פגש את יעקב בכפר, הקרוב לאוצר הפחמים. לפי דברי העד הזה, יצא יעקב עם אחד מרֵעיו מן הכפר, וישימו פעמיהם לדרך אוצר הפחמים. אחרי דִברי העדים האלה, נשאל עוד איש אחד טְרָוֶרְס שמו. האיש הזה היה כבן שלשים שנה ושש שנים, בריא בשר ורב כח; עיניו המעופפות בחוריהן עופף ושוב העידו עליו כי איש מזִמות הוא. ובטרם השביעוהו פנה אליו הקטיגור ויאמר: “הגידה נא מה מעשיך?”

– עובד אנכי בבית הפקידות! ענה טרָוֶרס.

– הידעת את יעקב רין?

– ידעתיו! ענה הנשאל.

– איפה ראיתהו בפעם האחרונה?

– במקום אשר נאספו שם המתקשרים להתיעץ על אדוניהם.

– הגם אתה נוטה אחריהם?

– לפָנים הייתי נוטה אחריהם!

– סַפר נא את כל הדברים אשר ידעת!

צוה עליו הקטיגור. ובשמוע כל הקהל את דברי הקטיגור האלה, ותהי פתאום דממה בחדר המשפט, וכאשר יוסיף טרָוֶרס לדבר, כן ילבשו פני אנשים רבים קדרות וכן יפיקו משטמה ושנאה עזה. “כאשר חפצתי לדעת את מחשבות המתקשרים”, סִפּר טרָוֶרס, “אמרתי אל לבי: אין טוב לי, כי אם ערֹם אַערים, ועבדתי במחלות הפחמים כאחד מהם, ונָתתי דופי באדוני מִכרי הפחמים… אז יאמינו בי המתקשרים ולא ישָּׁמרו ולא יזָהרו ממני. ואעש כן, ותעמוד לי ערמתי ואבוא בסודם וָאשמע את אשר התיעצו על אדוניהם, ביום הגָּרש ראשי המתקשרים… ותהי העצה היעוצה לעשות נקמה “בָּאדונים”, וימלאו את יד יעקב רין להַבעיר את אוצר הפחמים.” ויהי כשמוע פלידויל את הדבר הזה, וייצר לו מאד, וישאל את טרָוֶרס שאלות רבות; ויתאמץ להכזיבו ולָשׂים לאַל את מלותיו. אחרי הדברים האלה, ראה כל הקהל את יעקב רין כי ברע הוא, ויחשבו בלבם לאמר: אם לא ימָּצא לו מֵלִיץ יושֶׁר מול טְרָוֶרס מַגיד הפשע, והרשיעוהו השופטים והיתה אחריתו נכרתה! ויקם פלידויל ויאמר: “הנני והוכחתי לַכל כי רחוק היה יעקב מאוצר הפחמים מרחק רב בעת אשר אחזה בו האש; ורק אחרי אשר נראתה הבעַרה מרחוק מהר ויבוא לכבות את האש; ולולא שם יעקב את נפשו בכפו, כי עתה לא נצלו כל החפָצים הרבים, אשר הוציא מתוך הלהבה!… אולם אם קטון הדבר הזה בעיני השופטים, הנני והצגתי לפניהם עד חדש, אשר לא לקח שחד ולא ישא פנים… העד הזה, אשר היה אצל אוצר הפחמים ברגע אשר אחז בו האש, יוכיח את צדקת יעקב רין, וראיתם ונוכחתם, כי לא ידי יעקב עשו את הרעה הגדולה הזאת!” הדברים האלה נכנסו בלבות כל הקהל… אפס כי גם אחד בהם לא רגז ולא התחלחל כאשר רגז תם בשמעו את הדברים האלה: עתה נפקחו עיניו ולבו הבין, מה שׁפָלים ונִבזים יהיו הדברים אשר יאֻלץ לדַבר לַשופטים! אולם מה יכול עתה לעשות? לבו הכה אותו מכה רבה עד כי היה רגע אשר חפץ בו להגיד לשופטים ולכל הקהל לאמר: מאהבתי הגדולה אשר אנכי אוהב את אחי העור, לא יכלתי עמוד בנסיון ואקח שחד… אולם עתה הָראיתי לדעת, כי הרעותי מאד אשר עשיתי, והנני מואס בכסף הנתון לי… כי איככה אוכל ונתתי לרשע לצאת צדיק בהִשפטו, וחטאתי ליי' כל הימים?? ומדי חשבו את הדבר הזה ויחרד חרדה גדולה; ויחורו פניו ויתאדמו בהכונו לקראת הרגע, אשר ישיב בו את הכסף אשר נתנו לו. – העד הראשון אשר הציגו פלידויל לפני השופטים – היה איש אחד – מיכה שמו. הוא אמר לשופטים כדברים האלה: “בחדש השביעי בשבעה ועשרים יום לחדש, שבתי אני ויעקב רין מכפר סירָנטון; ונאכל את לחם הערב בבית אחותי הגָּרה בכפר הקרוב לאוצר הפחמים… כל הערב ישבנו במושב רֵעינו; ובהפרדנו מעִמם שמענו קול קורא: בְּעֵרה! בְּעֵרה! וַנַּבט כה וכה ונרא את הלהבה. ויאמר אלי יעקב: ראֵה אוצר הפחמים בוער באש..! וַנָּרָץ שנינו אל מקום הבערה, ונרא את גיאורג מַכָּרֵנו יורד מעל הגבעה, וַנִּתחַבר לו ונָּחל לַהציל את העגלות העומדות באֻרוה… ואחר בא יעקב אל תוך הלהבה ויצל חפצים רבים מֵאֵש…” – ודברי מיכה היוצאים מפרשים מפיו ונִשמעים בנחת, פעלו פעֻלה טובה על לבות השומעים. ואם אמנם הַכחֵד הכחיד מיכה תחת לשונו את דְבַר עזבם חאת רעיהם המתקשרים ולכתם בהֵחבא אל אוצר הפחמים, בכל זאת חשבו השומעים את דבריו לאמת וצדק… וירא יעקב את הפעֻלה הטובה אשר פעלו דברי מיכה על לבות השומעים, ויבן כי עמדה לו הרוָחה. עד כה ועד כה עברו שעות אחדות, וייעפו שופטים, ויחדל המשפט מהתברר; ורק אחרי חצות היום נאספו השופטים והפקידים ועורכי הדין, והמשפט החל להתברר. ויִּקָּרא גיאורג לבוא ולהתיצב לפני השופטים. ואלה הדברים אשר דבר גיאורג לאמר: “כבר הייתי נכון לעלות על יצועי, ואשמע פתאם קול קורא בחזקה: בְּעֵרה! בְּעֵרה!… אז השקפתי בעד חלון ביתי, וארא והנה אוצר הפחמים בוער באש. ואמהר ואלבש את בגדי אשר פשטתים, וארוץ אל מקום השרֵפה. וארא את יעקב ואת מיכה רָצים אל אוצר הפחמים… הלהבה אחזה בכל הבנין… שלָשתנוּ מהרנו לבוא אל הבית, ונָחל להציל מאש את כל אשר מצאנו שם. ויעקב רין שם נפשו בכפו, ויבוא באש הגדולה, ויהי דמיונו כאיש אשר דבר אין לו אל האש המתלקחת ואל הסכנה הגדולה, בלתי אם אל הצָּלת החפָצים הנתונים לאֵש לאָכלה”… ויהי כאשר כלה גיאורג לדבר, וישאלהו אחד מעורכי הדין לאמר: “הגידה נא, מדוע אחרת בלילה ההוא לשבת ולא עלית בערב על יצועך?” ויען גיאורג ויאמר “בערב ההוא תעה נער עִור – אחי מַכָּרִי – במחלות הפחמים. אנכי הבטחתי את מַכָּרִי לאמר: אם לא תמצאהו אתה לבדך ובאתָ אלי והלכתי גם אני אתך וּנבקשהו שנינו. ולכן לא נתתי שֵׁנה לעיני, כי חכיתי למַכָּרי עד בואו אלי והגיד לי כי לא מצא את אחיו. אולם הוא מצא את אחיו, ויבא להגיד לי כי עזרתי אינה דרושה לו…!”

– אם כן, בא אליך בלילה ההוא נער אחד? שאלהו עורך הדין.

– הוא בא אלי ויבָרכני על אמרי אליו: עמך אנכי בצרתך! וכאשר כלה לדבר אלי הלך לו לשוב לביתו, ואנכי מהרתי ואעל על יצועי, כי כבר הגיעה השעה האחת עשרה בלילה!

– מה שם הנער?

– תם טילור שמו! ענה גיאורג.

וינע יעקב רין כהזכיר גיאורג את שם “תם טילור” ויעדמו פניו מאד.

– אנה הלך הנער? האֶל אוצר הפחמים?

– כן, אדוני!

– ומתי שמעת את קול הקורא “שְׂרֵפָה”?

– כעבור רגעים עשרה אחרי לכת תם מַכָּרִי מעיני!

– היכול הנער תם בעשרת הרגעים לגשת אל אוצר הפחמים?

– כן, אדוני, הנער מהר ללכת, ועשרת רגעים דים לכל ממהר ללכת לעבור את חלקת השדה, אשר בין ביתי ובין אוצר הפחמים.

– הנה אמרת כי מַכָּרך הנער ההוא, ועל כן אשאלך והגדת לי: הֲבוטח אתה בתמתו ונִשבעת לנו כי לא הוא הבעיר את אוצר הפחמים? – ויהי כשמוע גיאורג את הדבָרים האלה, אשר לא פלל להם, ויפעם מאד, ויאבדו רגע עשתנותיו ולא ידע מה יענה. אולם עד מהרה שבה נפשו למנוחתה ויאמר: “בטוח אני מאד בישרת לבבו ובתם דרכו, והנני להִשָּׁבע כי לא יכול הנער התמים הזה לעשות את הרעה הזאת!” וככלותו לדַבר את הדברים האלה, ויצחק צחוק גדול בשימו את לבו אל החשד אשר חשדו עורך הדין, ויוסף לדבר: “אין כתם נער ישַׁר לב ותמים דרך בכל המקומות האלה!” ובשים תם את לבו אל החשד אשר חשדו עורך הדין באה על לבו מחשבה נוראה לאמר: מה אעשה בקום עלי עֵדי שקר, ביעקב רין ובמיכה רֵעהו, והעידוּני לאמר: אנכי שמתי אש באוצר הפחמים!! הן לא ישָּבעו לשקר, כי יאמרו: אנחנו ראינו את תם טילור רץ מאוצר הפחמים! ומה אדַבר אז ומה אצטדק? הלא באתי עתה להוכיח לשופטים את צִדקת יעקב רין, ודבָרי יגלו מעליו את האשמה אשר האשימוהו השופטים… והיה כי יֵצא צַדיק בהִשפטו ונתפשתי אני!! אויה לי! מדוע סרתי מדרך האמת, אשר הלכתי בה כל ימי חיי וייטב לי? עיני הביטו תמיד לנכח האיש המדבר אלי, ועתה? כבשת גנב כי ימצא, כן אבוש כל העת… לבי מכה אותי בלי חשך… שנָתי נגזלה… מגור לי מסביב…! יהי מה! אנכי אתקן את המעֻות, כי יש לאל ידי… ובעודנו חושב את המחשבות המָרות האלה ורוחו מתפעמת מאד, והנה קול קורא לאמר: “תם טילור! אנכי קורא לך להָעיד את יעקב רין!”

ה. הַמִּשְׁפָּט נֶחְרָץ.    🔗

ויהי כשמוע תם את שמו יוצא מפֹרש מפי פלידויל, ויחורו פניו, ויחרד לבו ויתר ממקומו; וילך בפיק־ברכים ויגש אל השבכה ויעמד. ויקראו לפניו את דברי שבועתו, וישביעוהו לדַבר רק אמת. ובהִשָּׁבעו לאמר: “רַק אמת אֲדַבֵר!” וַתְּצִלֶּנה שתי אזניו ויתאדמו פניו, וירך לבו וימג מאד. אוּלם עד מהרה התעודד ויבט אל כל האנשים המשגיחים אליו, וירא והנה קם יעקב רין ומתבונן אליו בעיניו הפקוחות לרוָחה ופניו מפיקים רגז וּדאָגה… ואמנם דאג יעקב את תם ויירא ממנו יראה גדולה, ולבו זעף מאד על פלידויל אשר קרא לתם להעיד אותו, וַיָּשַׁח אל סניגורו וידבר באזניו לאמר: “מדוע העלמת ממני את שֵׁם העֵד הזה? מדוע נתתהו להִשָּׁבע, והדבר הזה לא יתָּכֵן על פי החֻקים הכתובים בספר?.. אין חֶפצי בעֵד הזה! פנֵה אל השופטים ובקשת מהם להוציא מעליהם את הנער הזה..!” וישם פלידויל את ידו על כתף יעקב ויאמר: “הֵרָגע!” וכשבת יעקב על מקומו, וידבר אליו פלידויל בלָּט דברים אחדים, ויניחו לו מעצבו ומרגזו. ואחר הסב את פניו אל הקיר אשר מימין, לבלי תחזינה עיניו את עיני תם. ופלידויל פנה אל תם וישאלהו למקום מגוריו ולמלאכתו, וגם לאחיו העִוֵּר שאלהו ואת דבר בואו אל גיאורג ושובו אל ביתו בלילה ההוא…

– כאשר נפרדת מעם גיאורג ותלך הלך וגשת אל אוצר הפחמים, – הראית בעת ההיא איש מסתתר מאחרי הקיר?

– ראיתי! ענה תם את פלידויל.

– הרחוק היה האיש ההוא מִמֶךָּ?

– מהלך מאתים צעדים.

– אנה פָנה לו האיש אחרי כן?

– אינני יודע! ענה תם: כי נעלם האיש ממני במקום אשׁר עמדה שָׁם המכונה הגדולה.

– אולי ידעת והגדת לי: מאין בא האיש ההוא?

– מדרךְ השער אשר יטענו שם תמיד את העגלות!

– ההשגחת אל האישׁ ההוא ותתבונן אליו?

– ראיתיו היטב! ענה תם, ושׁפתיו צללו.

– אם כן, הגידה נא מה היה תארו?

– קומתו היתה שׁפָלה וזקנו מגֻלח!

ויט פלידויל את ידו אל יעקב רין ויאמר אל תם: הביטה נא את האיש הזה ואמֹר לנו, הדֹמה תארו וקומתו לתֹאר האיש וקומתו אשר ראיתהו מסתתר מאחרי הקיר?

– לא אדוני!, ענה תם ויתחלחל. וכל האנשׁים העומדים בחדר המשפט, כשׁמעם את דברי תם, אמרו אישׁ אל רעהו: עתה יֵצא יעקב צדיק בהִשָּׁפטו..! לא נָבל הנער הזה ויכזב ויעַוֵּת משׁפט בדברי שׁקר! וכראות פלידויל את הפעֻלה הטובה אשר פעלו דברי תם על לבות שׁומעי דבריו, וישב על מקומו במנוחה ויהי שָׂמֵח מאד; ויפן אל יעקב רין וירגיעהו, בראותו אותו מתנודד בלי חשׂךְ.

וּבִשְׂטוֹת תם מעל פלידויל ובשׁובו אל המקום אשׁר ישב עליו, וישׂם את לבו אל הדברים אשׁר דבר, וירא וידע כי לא עשׂה כאשר נשׁבע לדבר רק אמת, ותכאב המחשׁבה הזאת את לבו, ותרגיזהו ותמררהו עד מאד. ויחשׁב בלבו כי מביטים אליו האנשׁים אשׁר בחדר המשׁפט ובוזים לו לאמר: בוגד! מוכר יָשרו ותֻמתו בכסף נמאס…! ותתפּעם רוחו ויגע לבבו, ויָּחָש, כי עוד מעט וחשכו עיניו וכשׁלו ברכיו ונפל ארצה מרֹב רֹגז ומכשׂל־לב… ופתאום ירד תם מעל מקומו וירץ אל פלידויל, ויוצא את מאת השׁקל אשׁר בכיסו, וישימם על הקתדרא לפני פלידויל, וירץ וישׁב אל מקומו ויקרא בקול גדול: “אדוני פלידויל! עתה נקי אנכי מהבטחתי! עשֵׂה אתה עמדי כטוב בעיניךְ! עַנֵּני והרגני! האמת העצורה בלבי יִסרתני מוסָר אכזרי!! לא נחתי ולא שׁקטתי ולא ישנתי במנוחה כל העת הזאת. הנני והגדתי לַשׁופטים את כל לבי ושׁבה נפשי למנוּחתה!…” ובדבר תם את הדברים האלה בקול חזק לבעבור ישָּׁמע, ויַּרום חזהו, הָלֹךְ והֵרום, הלֹךְ ועלות, ותתאדמנה לחייו מאד ותנהרנה עיניו, ויביטו אליו קהל הנאספים, וישׁתאו מאד. והאנשים אשר לא יכלו לראות היטב את הנער המדַבר בקנאה גדולה, קמו ממקומותיהם וישׁמעו את דבריו וימחאו כף. ויעקב רין אשׁר שמע את דברי המקַנא לאמת קנאה גדולה, לא קצף עליו, ונהפּךְ הוא, כי הביט אליו בשׂמחה, ותמלאנה עיניו דמָעות וישׂיח עם לבבו לאמר: כאביו כבנו! אמיץ לבו ולא ישׁוב מפני כֹל… אנא ה' הושׁיעהו נא!… ואחר פנה אל פלידויל סניגורו ויאמר: “הלא אמרתי לךְ כי לא טוב הדבר אשׁר עשׂית בתתךְ את השׁופטים להַשׁביע את הנער הזה!…” ושׁאון גדול קם בחדר המשׁפט ותחרשׁנה האזנים, וימהרו הפקידים וַיַהסו את העם. אז פנה היושׁב ראשׁ אל תם וישׁאלהו לאמר: “מי נָתן לךְ את הכסף אשׁר שׁמת לפני פלידויל?” ויהי כשׁמוע פלידויל את השׁאלה הזאת ויקרא אל תם ויאמר: “הגידה נא באזני כל הקהל הזה האנכי נתתי לךְ את הכסף?”

– לא, אדוני! ענה תם, וירגז.

– הנתן לךְ יעקב רין את הכסף הזה? הוסיף פלידויל לחקר את הנער. – לא! יעקב רין לא נתן לי כל כסף! ענה תם שׁנית. – אז שׁם פלידויל את פניו אל השׁופטים ויאמר: “למה תשׁאלו את הנער שׁאֵלות אשׁר דבר אין להן אל הנשׁפט ואל משׁפטו? הנה עיניכם ראו את מִנהג הנער וַתוָּכחו לדעת, כי לבעבור הַרעשׁ פתאום את לבות כל היושׁבים בחדר הזה ולבעבור הָרֵע להנאשׁם עשׂה את מעשׂהו הזר… אוּלם אנכי מָגֵן ליעקב רין, ועל כן אנכי מבקש מאת השׁופטים לחדול מהשאֵלה הזאת”. ולא שם היושב ראשׁ את לבו לדברי פלידויל, ויוסף לדבר אל תם לאמר: “התתן תודה כי נתון לךְ הכסף הזה למען צַדֶּקך את נפש הנשפט, והוא ידע כי לקחת שׂחד וייטב הדבר הזה בעיניו?”

– אנכי אִשָּׁבע! ענה תם.

– מדוע השׁיבות את הכסף הזה רק עתה? – ויקם פלידויל ויהי נכון לדַבר, וימהר תם ויאמר: “הכסף הזה לא כספי הוא… האדון עורך הדין יודע למי הכסף אשׁר השיבותי לו. אינני יודע מה שם האישׁ אשׁר נתן לי את הכסף, ואינני יודע איה מקום מגוריו… אוּלם לוּ ראיתיו כי עתה הכרתיו”…

– איפה ומתי נתנו לך את מאת השקל? שׁאל היושב ראש.

– לפני שבֻעַים נִתַּן לי הכסף בבית האדון פלידויל.

– הלעיניו היה הדבר הזה?

– לא, אדוני! ברגע הנתן לי מאת השקל היה האדון פלידויל בחדר אחר!

– לאיזו מטרה נִתְּנו לךְ השקלים האלה?

– בכסף הזה אמרתי לשׁלח את אחי העור לפילַדֶּלפיה, אל הרופא הפוקח עורים.

– לא לדָּבר הזה שׁאלתיךָ! אמר היושב ראש. שׁית לבךְ לדברי והגידה נא לי, מה דרשו ממךְ במחיר מאת השקל אשר נָתנו לך? ולא נתן פלידויל את תם לענות על השאלה הזאת, ויָּלן על השופטים, ויאמר אל היושב ראש: “למה ישאל אדוני את הנער שׁאלות אשר דבר אין להן אל המשפט? האִם רק לבעבור הָרע להנאשׁם יעשׁה אדוני ככה?” ויפן היושׁב ראשׁ אל עורכי הדין, אשר שכרום אדוני אוצר הפחמים השרוף, ויאמר: “הלא לכם הצדקה לַחקר את הנער ולשׁאלו ככל אשׁר ייטב בעיניכם” – ויקם אחד מעורכי הדין האלה, ויאמר אל תם: “הגידה נא הנער, הכֵנים דבריךָ ואין בהם נפתל ועִקש?”

– כל דברי אמת וצדק, חלילה לי מִדַּבר שקר! אמר תם: ועתה דע אדוני כי לא הגדתי גם הַחֵצי…!

– הגידה נא מה ידעת עוד? שאל היושב ראש.

– רע בעיני המעשׂה אשר האדון היושב ראש עושׂה! קרא פלידויל בתלונה: אם עורכי הדין האלה יחפצו לחקר את הנער – יחקרוהו נא כטוב בעיניהם… אולם למה יעשה היושׁב ראש את הדבר הזה?

– אל נא יֵרע הדבר הזה בעיניךְ! ענהו היושׁב ראש: לא נעשׂה בכל העת הזאת דבר אשׁר לא כחק ואשׁר יסַלף דִברי צדיקים… הגידה נא, תם, את כל לבך, ושמעתי! – ויען תם ויאמר: “כל הדברים אשר דברתי אליכם אמת!… כאשׁר ירדתי מעל הגבעה בלילה ההוא ראיתי, והנה אישׁ מתגנב לבוא אל תוךְ אוצר הפחמים… הליכותיו זָרו לי מאד, ועל כן ארבתי לו ואשׁגיח אליו. ואשמע אחרי כקול כפיסי עץ בהשברם… ואחר יצא האישׁ הזה (כדַבר תם את הדברים האלה הֶראה באצבעו הרועדת על יעקב רין) ויגשׁ אלי וַיְיָראני לאמר: כָּלה אעשׂה אתךְ אם תגיד את הדבר אשׁר ראית במקום הזה!… אחרי כן אחזה אש בכל הבית, ויהדף אותי האישׁ הזה בכח ויאמר אלי: ברח לךְ מזה ואל תביט אחריךָ… וכאשר קמתי מעל הארץ ראיתי, והנה אוצר הפחמים בוער באשׁ; ויצאו האנשים הקרובים אל מקום הבערה מבתיהם, וירוצו לכַבות את האש, ואתבולל בהם וארא את האיש הזה שנית, והנה הוא מציל חפָצים רבים מהאש הגדולה…” והיושׁב ראש וחבריו השׁופטים הקשׁיבו לדברי תם בכל לבם ובכל נפשׁם, ויראו כי נאמנו מאד, וישׂמחו על דברי האמת שׂמחה גדולה; ורק האנשׁים אשׁר רֵעוּ ליעקב רין, ואשׁר חפצו בהִצָדקו, רָגְנוּ ויקימו שאון בראותם, כי תקוַת יעקב רֵעם אֹבָדת! ויעקב רין לא גרע את עיניו מִתם בכל עת דַּברו אל השופטים. נפלא היה הדָּבר מאד: לֵב יעקב רין לא זָעף על תם ולא קצף עליו; והכרת פניו ענתה בו ברגעים האלה כי טובו דברי תם בעיניו מאד. וככלות תם לדבר ויגע יעקב בכתף פלידויל ויאמר: דברי הנער הזה האוהב אמת עכרוני; ואתה הלא ראית כי אין להכזיב אותו. לבי אומר לי: מצאו השופטים את עוני וחרצו עלי משפט קשׁה מאד!… הגידה לי, אדוני, כמה שנים אשב בבית הסֹהר?

– עשׂרים שנה תאָסר בבית האסורים! ענה פלידויל, ולבו נִסער מאד. ודברי פלידויל אלה הכריעו את יעקב רין, ויורד לארץ ראשו ויהי דמיונו כאיש אשר שמו עליו פתאום משא כבד מאד. – עשׂרים שנה!! שׁנה יעקב את דברי פלידויל, עשׂרים שנה בבית האסורים… לא אחיה, כי אמות! אוּלם מי יודע… אולי לא אבדה עוד תקוָתי… הן יוכל היות כי יַצדיקוני השופטים… אנא, אדוני פלידויל, הושיעני נא"! – אוּלם עתה קָצרה יד פלידויל מהושיע… עד היום חשׁב העורך דין הזה כי הכסף יענה את הכל, והנה בא הנער העני וַיַּרא לו כי שגה הרבה מאד. ויהי כראות פלידויל כי היה לשׁנינה לכל האנשים אשר בבית המשׁפט ויצר לו מאד ויקרא לתם לאמר: קומה נא, הנער, וַעֲנֵה בי נגד כל הקהל הזה! ויקם תם ויגשׁ אליו. ויאמר פלידויל: הגידה נא – ההִשׁמעתני את כל הדברים אשר דברת עתה באזני השׁופטים?

– לא! ענה תם: לא דברתי אליך את כל הדברים האלה!

– האמרת אלי לאמר: יעקב רין הִבעיר את הבעֵרר?

– לא, אדוני! ענה תם שנית. – וכראות פלידויל כי דברי תם אלה הוכיחו לַכֹּל את צדקתו, וישַׁלחהו בגאוה ובבוז מעל פניו וישב על מקומו במנוחה. וישב תם למקומו, וישׁב לימין גיאורג, אשׁר השתאה אליו וישׂמח בו שמחה גדולה. “הטיבות מאד אשר עשׂית!” אמר גיאורג, וילחץ את יד תם באהבה; “בך, ידידי, אתפאר כי הגדלת לעשׂות! גם בנימין אחיך גם אמך האלמנה ישַׁבחוך ויתהללו במעשך הגדול והטוב הזה!” – וכשמוע תם את הדברים האלה ויחשׁ כי עמדה לו פתאם הרוָחה. ועֹנֶג ומנוּחָה אשׁר לא יַבִּיעֵם אישׁ באֹמר ודברים מלאו את לבו וייטיבו לו עד מאד. ויבך תם מרֹב שמחה ונחמה אשר באו לו ברגע אחד! –ויהי כאשר כלו השׁופטים לחקר את העדים, ויקם פלידויל וידבר ויצטדק, כי ידע אשר דברי תם גללו עליו חרפה גדולה, ואחר החל לצַדק את יעקב רין; ויתאמץ להכזיב את דברי העדים אשׁר הרשׁיעוהו, ויזכיר אל השׁופטים את מעשׂי יעקב אשר עשה בבואו לכַבות את האש…

– שופטי אמת! הוסיף פלידויל לדַבר: – שימו נא לב אל המעשה אשר אדונֵי מכרי הפחמים עושים להאנשים האמללים הכורים פחמים… הם מעבידים אותם בפרך, ודָבר אין להם אל מצב העובדים, האובדים בענים!… הן לא יבוזו למר נפש כי תקצר נפשו בעמלו וברגע באפו יאמר לנקום מאדוניו הקשים!"… ובדַבר פלידויל על עֱנוּת כורי הפחמים, ועל לחמם אשר הם מביאים לעולליהם בנפשם, ועל הנהרגים והנחנקים במעמקי המחלות, ויתעוררו שומעי דבריו מאד, ותרָאינה דמעות בעיני רבים… וכאשר כלה פלידויל לדבר, ויקם עורך הדין אשר לבעלי מכרי הפחמים ויאמר: “אתם הָראיתם לדעת, אדוני, כי כֵנים דברי העד אשר התחפש ויעבוד במחִלות הפחמים למען דעת את מזמות הקושרים… אתם שמעתם היום את דברי הנער הישר, אשר הסתיר ימים רבים את האמת מיראתו את נקמת יעקב רין. נכתם עון יעקב, חטאתו אשר חטא בסתר גלויה עתה לעין כל. ברוך יהיה הנער אשר פקח את עיני השופטים, ויגד דברי אמת!” ויכל לדבר. – ויקם הקטיגור ויזכיר להשופטים את חובתם הקדושה, לשפוט את הנאשם באמת ובלב תמים ולחַוֹּת דֵּעָם לאמר: הֶאשם יעקב רין אם לא? וישמעו השופטים המושבעים את דברי הקטיגור, ויצאו מחדר המשפט ויבואו לחדר אחר. וכל האנשים אשר באו לשמוע את משפט יעקב רין ישבו על ספסליהם, ויחכו להשופטים אשר ישובו שנית וִיחַווּ את דעתם על יעקב רֶין. וכעבור מחצית השעה שבו השופטים המושבעים אל חדר המשפט וישבו על כסאותהם כבראשונה. ויקם הגדול מהם ויַּמצא ליד המזכיר גליון; וַיַּגֶּשׁ המזכיר את הגליון להיושב ראש, ויעבור מיד ליד עד אשר ראוהו כל השופטים, ואחר הוּשב שנית ליד המזכיר. ויקם האיש הזה ויאמר בקול חזק: “אדוני השופטים המושבעים! ידע תדעו כי כל השופטים תמימי דעות הם עמכם. כמוכם כמוהם אומרים פה אחד: אשׂם אשם יעקב רֶין – הוא הבעיר את אוצר הפחמים בזדון!” וישב המזכיר על מקומו, ויהי הדבר הזה לאות כי כָלו דברי משפט יעקב רֶין. ואיש מכל הקהל הזה לא השתומם לשֵׁמע דִּברי המזכיר, ובראותם כי כלה דבַר המשפט מהרו לצאת מהחדר; ורק יעקב ופלידויל סניגורו ישבו על מקומם וַידברו איש אל רעהו. ושומר בית האסורים נגש אל יעקב ויחכה לו עד כַּלותו לדבר אל פלידויל.

– אל נא תרֵע לתם! – אמר יעקב לפלדויל ויחנן את קולו: – אל נא תעציב את אמו ואת אחיו האמלל; ודִברת, אדוני, באזני מכָּרי חפֵצי טובתי לאמר: אל תגעו בנער הזה ונתַתם אותו להשתכר כספו במנוחה ובבִטחה! – דע, אדוני, הוסיף יעקב לדבר: בשכבר הימים היה לי דין ודברים עם אֲבִי תם… עתה באה עֵת השלומים… גמול ידי מוּשב לי!" והמזכיר השמיע שנית את דבריו לאמר: “משפט יעקב רין כָּלה!” ויאץ שומר בית האסורים ביעקב לאמר: “כַּלֵּה דבריך וצֵא אתי מהחדר! אל נא תאחרני כי רָעֵב אנכי מאד!” וכדַבר האיש את הדברים האלה, ויוציא מחיקו כבלי ברזל לשימם על ידי יעקב. וירא יעקב את הדבר הזה, וימהר וישלח אליו את ידיו לאמר: שים נא עליהן כבלי ברזל כטוב בעיניך. וישם הפקיד את כבלי הברזל על ידי יעקב, וירא כי קטנים הם מאד ויצו על משרתו לאמר: רוץ נא אל תא הסופרים והָבא לי כבלי ברזל גדולים מאלה. וכהִכון המשרת ללכת וַיִּנָּחם הפקיד על דבריו ויאמר: אל נא תלך! ראה נא כי סָר הָאַסִיר הזה למשמעתי, ואני בוטח בו כי לא יברח… “יעקב! האוכל לבטח בך?” שאלָהו הפקיד, ויאר אליו את פניו.

– בטח בי, אדוני, אמר יעקב: אנכי לא אברח! – ויפָּרד יעקב מעם פלידויל ויברכהו, וילך אחרי הפקיד ומשרתיו. החשך כסה את הארץ: אֵד עלה מן הנהר וַיַּעַט בחשׁכּו את כל העיר. הַפַּנָּסִים התלוים בעמודי הרחובות נראו כנקֻדות אור קטנות בתוך האד ההולך הלוך ועבה, הלך והחשיך. וכעבור רגעים אחדים וירד מטר ארצה, ויהי חֹשך וחלקלקות. תם וגיאורג מהרו ללכת אל בית האורחים כי היו רעֵבים מאד. פתאום נשמע מן המקום אשר עמד שם בית המשפט קול שאון והמֻלה, קול צעדי אנשים הממהרים לרוץ וקול קריאות ויריות קני רובים… ועודהם משתאים ומשתוממים אל המבוכה אשר היתה פתאום, ויעבור עליהם איש גבַה קומה ויסתר בחֶשכת הלילה. וכעבור רגע, ויראו והנה אנשים אחדים דולקים אחרי הבורח ופונים על ימין ועל שמאל ומביטים כה וכה…

“מה זאת?” קרא גיאורג. על השאֵלה הזאת ענהו איש אחד הנעלם בחֶשכת האד לאמר: "בָּרַח יעקב רין ואיננו!"

ו. הַמַּפֵּלָה בְּמִכְרֵה הַפְּחָמִים.    🔗

יעקב רין ברח, כי רעיו אשר היו עמו בצרה נעשו כֻלם אגֻדה אחת להצילו מרעתו. ועל כן בראותם כי החשׁך והאד הולכים הלך וגדֹל, ויארבו להאנשים המוליכים את רֵעם לבית האסורים, ויפלו עליהם ויפילום ארצה ויאבקו עמהם. ויהי הדבר הזה ליעקב לישועה ולרוָחה, כי בין כה ובין כה נשא את רגליו וינס. אמנם ירה אחד הפקידים פעמַים, אפס כי החטיא את המטרה וכדורי העופרת עברו לפני אזניו ולא נגעו בו. מהעת ההיא לא ראה עוד איש את יעקב. ויהי כאשר כלו תם וגיאורג לאכל את לחם הערב, וימהרו ויבואו אל תחנת מסִלת הברזל, ויעלו בעגלה, ועד מהרה באו לדרַידין. אבן כבֵדה נגלה מעל לב תם. ואם אמנם ירד מטר גדול בעת שובו לבית אמו, והקולות והברקים לא חדלו גם רגע, בכל זאת לא התעַצב אל לבו, וַיָּרָן מטוב לב ומרֹב שמחה אשר שמח במעשה הטוב אשר עשה בבית המשפט. וכשובו אל ביתו, ויברך את אמו ואת אחיו בשלום, ויגד להם את כל הקורות אותו מיום קחתו את השקלים הארורים, אשר מֵררוהו מאד ויעציבוהו ויוליכוהו כל הימים קדרנית…! וכהגיד תם את כל לבו לאמו ולאחיו, ויקם בנימין ויפול על צואריו ויאמר: “גָּדלה עתה אהבָתי אותך, תם אחי, פִּי אלף מהאהבה אשר אהבתיך עד היום!… בך אתפאר ועמך אִכָּבֵד!” ואמו הטובה והרחמניה נשקה לו מרֹב שמחה אשר שמחה בו, ועיניה מלאו דמעות מרֹב חֶדוָה ואשר אין קץ.

עברו שבֻעות, וקשר כורי הפחמים לא שָׁבת עוד, ורק בחֹדש שבט יצא קול לאמר: עוד מעט והָשלמו כורי הפחמים לאדוניהם ותָחל העבודה. אחרי הדברים האלה שׂמו אדוני מחלות הפחמים מועד לַכּוֹרִים לאמר: ביום השלישי ישוב כל איש למלאכתו. ותנעם השמועה הזאת לתם מאד, ויברך את ה' ואת כל האנשים אשר התאמצו לעשות שלום בין המתקשרים לאדוניהם, ויחכה בקֹצר רוח אל הרגע אשר יֵצא בו לפעלו ולעבודתו במעמקי המחִלות.

והיום אשר תחל בו העבודה בא. וישכם תם ובנימין אחיו בבקר, ויאסר את חמורו בעגלה, ויעלו שניהם וישבו בה, ויקראו בשמחה: “לעבודתנו נסע!” וַיֶּפֶן את החמור על ימין. בעת הזאת קרבו אליהם עוד עגלות רבות, ובהן חברי תם השְׂמֵחים כמוהו שמחה גדולה בצאתם לעבודתם. ותסע כל האורחה הזאת הלך ונסֹע אל מקום מכרה הפחמים, וַיָּרֹנו וישירו ויחללו בחלילים ויתנו תֹף, כי היו כל העלַמים האלה צעירים לימים ותמימי דרך ושמחים בחלקם; אולם אֹשר תם ושמחתו בקרבו עלה על אֹשר כל הנערים. הן הוא עמד בנסיון אשר לא רבים יעמדו בו: אהבתו את האמת וישרת לבו גָברו על אהבתו את אחיו, ועל כן מלאו חדרי לבו שמחה טהורה אשר לא תֵאָמֵר בדברים, ואשר לא יחוש אותה בלתי אם העושה חובתו באמת ובלֵב שָׁלֵם. אמנם היו רגעים אשר רגז בהם תם בבוא על לבו זכר דברי יעקב רין, אשר נשבע להָרע לו בלילה ההוא; אולם כאשר עברו ימים אחדים וישכח את דברי יעקב, ותהי מנוחתו שלֵמה.

ויהי כבוא הנערים אל המחלות, וירד תם ובנימין מעל העגלה, ויבואו אל תוך המחִלה. בנימין עמד במחלה על יד המבוא הגדול, ותם העמיק לרדת ויעמוס על החמור פחמים ויוליכהו אל המבוא. שלש פעמים עבר תם דרך המבוא ולא נח רגע, ורק בפעם הרביעית, בבואו עד לפני המבוא, ירד מעל העגלה המלאה פחמים, וישב על יד בנימין אחיו העִוֵּר. וכטוב לב תם ובהיותו אך שָׂמֵחַ, התאמץ לשַׂמח גם את אחיו העִוֵּר אשר יָשב מְשוֹמֵם מאד. ויהי ככלותם לאכול ויאמר בנימין: "ידֹע תדע, אחי, כי דואג אני לך ולכל הכורים פחמים דאָגה גדולה; כי כשִׁבתי בדד ושקט ודממה מסביב לי, ואשמע כקול שאון והמולה הולך מבטן האדמה… הלא ידעתני, אחי, כי אינני נער מוּג לב המפַחד תמיד; אוּלם הפעם נפעמתי מאד, ומחשבה נוראה עלתה על לבי לאמר: “קול השאון וההמוּלה העולה לרגעים באזני, מבַשר את דבַר הַמַּפֵּלָה המקַברת אנשים רבים חיים…” וכדבר בנימין את הדברים האלה ויתנודד עד מאד. – חכה נא, אחי, אל נא תדבר עוד, אמר תם: הנני והקשבתי גם אני – אוּלי תשמענה אזני את אשר שמעת אתה? – וידמו שני הנערים כאבן, ותהי דממה. ותשמענה אזניהם קול הולך מבטן האדמה, כקול ענפים דקים וִיבֵשים בהִשברם… כי כבדו גוּשי העפר הכבֵדים הנשענים על עמוּדי העץ העומדים במחלות ובמערות, וַיָּכֹּפוּ אותם הלך וכָפֹף עד אשר חִשבו להשבר; על כן שמעו הנערים קול שבָרים כקול אשר ישָּׁמע בהִשָּׁבר ענפים דקים רבים…

כל האנשים העושים מלאכה במחלות פחמים יודעים היטב את משפט השבָרים הנשמעים בבטן האדמה. יודעים המה, כי השבָרים מבַשרים את דבַר המפֵּלה; ועל כן ימהרו וישימו עמודים חדשים וחזקים על יד העמודים העומדים להִשבר, או ימהרו לעלות מן המחלה בראותם כי קרובה הצרה מאד. ותם, אם כי היה עודנו צעיר לימים, ועיניו לא ראו בהבָּקע הארץ ובכַסותה על אנשים רבים, בכל זאת הבין כי לא טוב יעשה אם יחריש לעת כזאת; וימהר וירץ אל פקיד מכרה הפחמים ויגד לו את כל אשר שמע. ויבוא האיש, וירד אל תוך המחלות, ויתבונן אל עמודי העץ ואל גוּשי העפר הנשענים עליהם ויאמר: “אם אמנם רחוקה עוד הַסַכָּנָה, בכל זאת אצוה כי ישׂימו עמודים חדשים חזקים מאלה”. ויהי אחר הדברים האלה, ויבא תם אל בנימין אחיו ויַּגד לו את דִברי הפקיד. ויאמר בנימין: זה עתה הגיד לי אחד מכורי הפחמים, כי ראה את העכברים יוצאים מחוריהם וממהרים להִמָּלט ולעלות מהמחִלות!… – אם אמת הדבר הזה, – אמר תם, – אות נאמן הוא כי קרובה הסַכָּנה לבוא… הן פעמים רבות שמעתי את כורי הפחמים אומרים: מנוסת העכברים מהמחִלות איננה אות לטובה… כי חוּשם בם מַזהירם מהסַכָּנה הקרובה לבוא… גם המַּלָּחים העושים מלאכה במים רבים יגידו לאמר: בטרם תִּטבע האניה יעזבו העכברים את מקומותיהם בתחתית האניה ועלו ובאו אל מִכְסֶהָ!… אולם בכל זאת הֵרגע, אחי; כל האנשים הנמצאים במחִלות יספיקו לעלות מהן בטרם יקרה האסון… חכה נא לי, אחי! עוד מעט וכָלתה עבודת היום. – וכדַבר תם את הדברים האלה, וימהר וירד אל המחלה לעמוס על העגלה פחמים. וישב בנימין שעות אחדות ברגזה ובדאגה, ותהיינה השעות האלה בעיניו כשָׁנים. ויהי כשמעו את קול תם הקורא אליו לאמר: הנני! עבודת היום כלתה! – וינֻחם מיגונו, ותחי רוחו. – הגישה נא לי, אחי, את הסל ואת הכלים אשר בו, אמר תם אל בנימין… קרב נא, אחי, אלי הוסיף תם לדבר, – ואחזתי בידך והשגנו את החמור, אשר לא חכה לי ויעבור מזה והלאה לבַדו… ומדי דַבר תם את הדברים האלה, וַתַּחלף פתאום על פניהם רוח גדולה וחזקה… ואחרי הרוח – קול שברים וקול שאון כקול הרעם בגלגל, ויהדף הרוח בחזקה את שני הנערים ויגיעם עד דלתות המבוא, ויפלו שניהם על הדלתות ותפָּתחנה מעט כי שכבו עליהן… והשאון והרעש והקולות טרם יחדלון, ויהיו לאֹזן השומע כאלפי קולות־הֵד המתפרצים לעלות מבטן האדמה להחריש אזנים ולהחריד לב… וכקום הרעש והשאון לדממה, ויתעודד תם ויקם מן הארץ ויבט כה וכה ויאמר: איֶךָּ, בנימין? ובראותו כי אין עונה, וירם את קולו ויקרא בחזקה: בנימין, בנימין, אַיֶךָּ? אוּלם גם בפעם הזאת לא הפריע איש את הדֻּמיה, ויחרד תם חרדה גדולה ויצעק מכאב לב.

ויהי כאשר לא ענהו אחיו גם בפעם ההיא, ויֵּצא לבו. וישען על דלת המבוא, כי חש אשר כחותיו עֹזבים אותו ועוד מעט ונפל ארצה. בגדיו היו מעוכים ודם רב נזל על פניו ועל ידיו; אוּלם תם לא שֶׁת לבו לזאת, כי היו מחשבותיו נתונות נתונות אל בנימין, למצאהו ולדעת מה נעשה בו. העששית אשר היתה בידו כָבְתה בנפלו על יד הדלת, ועל כן מהר תם ויוציא מכיס בגדיו עצי־גפרית… ואימה גדולה נפלה עליו, בבוא על לבו המחשבה הנוראה לאמר: מי יודע מה תראינה עיני בהאיר עץ הגפרית את החֹשך…?? ויתחזק וישרט את הדלת בעץ הגפרית. ויהי הכובע והעששית התלויה בה – הדברים הראשונים אשר ראה לאור עץ הגפרית. ויעל את הנר ויבט כה וכה, וירא את בנימין מֻשלך כמת על יד הדלת – ויִּתר לבו ממקומו. וירץ אליו ויגהר עליו ויאר את פניו בנֵרו, ויאזין ויקשב וישמע כקול אנחה יוצא מלבו… – מה היה לך, אחי? קרא תם ברחמים גדולים, ויטלטלהו ויקימהו מעל הארץ. וייקץ בנימין כיָשֵׁן ויאמר: לא ידעתי נפשי! הקולות הנוראים הממוני ויאַבדו עשתנותי… הַאֲשֶׁר יגורתי בא לנו? שאל הָעִוֵּר בדאגה גדולה: הנבקעה הארץ תחתינו ותבלענו חיים..? – הֵרָגע נא, אחי! אמר תם: תנָה לי את ידך! אנהגך ואביאך אל בית אמנו. ויאחז תם ביד בנימין, וישם את פניו אל המבוא. ויהי כגשתו אליו וירא, והנה נסתם המבוא ואין לעבור בו, כי אבנים רבות וגּוּשי פחמים גדולים עד מאד נפלו איש על אחיו ויהיו כחומה בצורה. וירא תם כי כן, ויאמר: הבה נסורה מזה והלכנו בדרך אחרת… אוּלם בהרימו את הנר להאיר את החשׁך וירא, והנה האבנים וגוּשי הפחמים חסמו אותם ויגדרו בעדם. – הבה נלכה אל המבוא הישָׁן ובאנו אל המחִלות העזוּבות! – אמר תם ושפתיו צללוּ. לבו נִבא לו דבר מר. ידע תם כי אם נסתם המבוא הישן, אזַי אין כל תקוה לצאת מהמקום הזה לעולם! וילכו שניהם אט, ויעלו על גלי הפחמים הגודרים בעדם ויבואו אל המבוא הישן; אוּלם גם משם לא יכלו לצאת, כי נסתם כֻּלו מן הקרקע עד הקרקע… ברגע הזה ראה תם מימינו מְחִלה גדולה, ויחשב בלבו לאמר: אוּלי אמצא בה מקום לצאת. ומדי חשבו את הדבר הזה, ותשב אליו תקותו שנית. וילך עם אחיו, וירדו במחלה; ויהי כצעדם צעדים חמשה והנה חומת גושי פחמים גבוהה לפניהם… ויעמוד תם מלכת, כי לא ידע עוד מה יעשה ואנה ילך. וישאלהו בנימין לאמר: “הגידה נא, אחי, מדוע עמדת פתאום מלֶּכֶת? הבה נלכה!” ויענהו תם לאמר: “אין לעבור במקום הזה!” – וכֹחות תם החלו לעזֹב אותו, רגליו עָיפו מאד ועיניו חשכו לרגעים; וישב על אחד הסלעים, וימשך אחריו את בנימין ויושיבהו על ידו. ובנוּחו מעט, הֵחֵל בנימין להאמיץ בדבריו הטובים את לב תם… “חזק, אחי, ואמץ! אמר בנימין, לוּ קרנו האסון הזה בהיותנו נפרדים איש מעם אחיו, כי עתה גָדל שברנו מאד. אוּלם אם נגזר עלינו למות, – אַחַת אשאל מאת ה' – לקחת רק את נפשי, כי ידעתי אשר לא תחיה אמנו אם תִשכל שנינו יום אחד”. חכמים היו שני הנערים ואמיצי לב: בכל העת הזאת לא הורידו גם דמעה אחת, ורק בהעלותם על לבם את זֵכר אמם, לא יכלו עוד התאפק ויתנו את קולם בבכי. וקול בכיתם נִשנה ושֻׁלש בבל המחִלות הקרובות והרחוקות, ויהי כל המקום הזה לחֶרדת אלהים… ויחדל תם מבכות, ויחל לדאג לאחיו העִור, ויחשב מחשבות רבות להצילו מרעתו. ידע תם, כי כאשר יוסיף איש לבכות ולהתאונן וליָאֵש את לבו, כן תרפינה ידיו וכן יחלש ולא יעשה תושיה. אוּלם בהבליג איש על יגונו, ובהתאמצו לקנות תחבולות בצר לו, – תשוב אליו תקוָתו, וחזקו ידיו ולבו יאמץ להרים את המכשולים מדרכו. ובבוא המחשבה הזאת על לבו ויבן, כי נסכל עשׂה בבכותו הרבה בֶבֶה… – אין טוב לי עתה, חשב תם, כי אם אֶחזק וְאֶאמץ, ושִּׁמַח אֹמֶץ לבי את אחי העִוֵּר והִרבה גם לו עָצְמָה! – וימהר תם וימח דמעותיו מעל פניו וינַחם את בנימין וירגיעהו. “שמע נא, אחי”, אמר תם: “אבי היתומים רואה אותנו גם במחלות האלה ואין מעצור לו להושיע לכל החוסים בו. הן יוכל היות כי ברגע הזה חופרים אנשים רבים את האדמה אשר על ראשינו ממעל וישועתנו קרובה”. וכאשר כלה תם לדַבר את הדברים האלה, ויחל לבַקר שנית בכל החרבות ועיי המפֵּלה אשר לפניו, כי אמר בלבו: מי יודע – אמצא שם מבוא צר, אשר נוכל לעבור בו ולעלות מן המחִלות. אולם לשוא היה עמלו: גושי הפחמים והסלעים הכבֵדים התלכדו בנפלם איש על אחיו, ולא היה בהם כל חור וכל נקיק, אשר יעבור בהם גם נער קטן. פתאום ראה תם באחת המחלות מבוא צר מאד, אשר מקום בו לנער כמוהו לעבור; ויבוא אל המבוא וירד אל אחת המחִלות, ויעל ממנה ויבא למחִלה אחרת… וכאשר יוסיף ללכת ולעבור במחִלות רבות, כן תשוב אליו תקותו וכן יאמץ לבו; אוּלם כעברו עוד מחלות אחדות, וירא פתאום כי נכזבה תוחלתו, כי בא אל המחלה האחרונה אשר אין ללכת ממנה והלאה, וירא והנה חומת סלעים בצורה חוסמת אותו! וימרר הדבר הזה אותו מאד, ויָּשב בפיק ברכים אל בנימין, ויתאמץ לדַבר אליו במנוחה לבלתי העציבו ויאמר: יגעתי ולא מצאתי!… הבה נעלה מזה ושַׁבנו אל מקומנו הראשון. ויאחז ביד בנימין וילך משם והלאה. ויהי כעברו באחת המחלות, וירא מרחוק אור עששית וישתאה וישתומם מאד. ברגע הזה נשמע לאזני בנימין קול צעדי איש, ההולך וקרב אליהם, ויאמר לתם: קול צעדים אנכי שומע! – אור עששית אנכי רואה! ענה תם: אוּלם מי יודיעני פשר הדבר הסתום הזה? מדוע לא ראיתי כל נפש חיה בעברנו לפני שעה בַמחִלה הזאת? נפלא הדבר הזה מאד! הן עלו כל כורי הפחמים ממחלותיהם בטרם עלינו אָנו! – ויך המראה הזה את תם בתמָהון, ויעמוד מלכת. והאיש הנושא את העששית הולך הלֹך וקרב אליהם, וכאשר נגש ויתיצב פתאום, ויתבונן אליו תם ויכירהו ויתמה מאד, כי ראה והנה יעקב רֶין עומד לפניו!!

ז. רַעְיוֹנוֹת וַחֲלוֹמוֹת רָעִים.    🔗

– מה אתם עושים פה, נערים? קרא יעקב בראותו אותם: הַאֶת תם ואת אחיו האמלל אנכי רואה? אסון גדול קָרכם, ילדים טובים… צר לי על אמכם האלמנה הבוכה לכם!" ברגע הראשון, בראות תם את יעקב עומד לפניו התחלחל מאד. מי יצילני מיד האיש החזק הזה – חשב תם – בקומו עתה עלי לנקום ממני את נקמתו? אוּלם בשמעו אותו מדַבר אליהם ברחמים גדולים, ויתאושש תם וַיכּון לדַבר אתו שלום, כי ראה את פניו כראות אח לצרה. “תם! אמר אליו בנימין בלט: מכיר אנכי את הקול הזה; האיש הזה דבר אלי רַכות וינַחמני וירגיעני ביום אשר התקשרו כורי הפחמים וישבתו ממלאכתם”. – מַכיר אנכי אתכם, נערים טובים! – אמר יעקב – הגידה נא לי, תם: הבקרת כל המחִלות האלה? ההתבוננת אל הנקיקים ואל החורים? המצאת פתח תקוה?

– לא מצאתי כל נקיק וכל חור, אשר יוכל לעבור בו גם נער כמוני! ענה תם.

– גם אנכי בקשתי ולא מצאתי כל מבוא! אמר יעקב: נֵשב נא וחִכינו לישועת ה'. מה בצע כי נוסיף לבקש מבוא? רגלינו תיגענה ועינינו תִּכהינה – וחפצנו בידינו לא יצלח!… שְׁבו לכם וסִפרתם לי איכה באתם עד הלום? – וישבו על הסלע, ויספר תם את כל הקורות אותו ואת בנימין, וככלותו לדבר, ויספר להם יעקב את דבר הִנָּצלו מידי שומרי בית האסורים ואת מעשי חבֵריו אשר הסתירוהו במחלות הפחמים האלה. “אָמר אמרתי בלבי, הוסיף יעקב לדבר: אסָּתר במקום הזה עד אשר יִוָּאשו ממני מחַפשי, ויצאתי אחרי כן ממחבואי, וירדתי באניה ואברחה לאירופה… אוּלם לא כאשר דמיתי כן היה! כי רעשה הארץ פתאם ותכס עלי, כאשר עיניכם רואות… חַכּוּ, רֵעַי, עד אשר יַחפרונו כורי הפחמים. הלא גבורים האנשים האלה: ידיהם מטילי ברזל ולִבם לב אריה… הן יוּכל היות כי עוד מחר בבקר תשמענה אזניכם קול המקבות והקרדומות, החוצבים את הצורים והסלעים, לבעבור הוציאכם מאפֵלה לאורה!”…

– האָתא לילה? שאל בנימין את יעקב.

– מורה שעות אין לי; אוּלם חושב אנכי כי כבר אתא לילה.

– שמע נא, יעקב, אמר תם: מה תקוָתך כי תיַחל לצאת מהמחִלה? הלא בזרוח עליך השמש וראוך הפקידים, וסחבוך והביאוך אל בית האסורים!?

– טוב לי לרצות את עוני בבית האסורים משבתי בבור הזה במחשכים כמֵתֵי עולם! אמר יעקב: נחמתי כי עשיתי את הדבר הזה ואברח מפני השופטים… לבי מכה אותי מכה בלתי סרה על כל חטאותי אשר חטאתי… שנָתי נגזלה… ובנפול עלי תרדמה וחלמתי חלומות רעים, ורוחות על פני יחלפו וסָמר בשרי מפחד!… על כן הנני וישבתי בבית האסורים… והיה אם אאריך ימים ויצאתי מבית הסֹּהר ככלות עשרים שנה, ובחרתי לי את דרך הטוב והישר; אוּלם עתה קצתי בחיי מאד, והנני שואל את נפשי למות!… ועודנו מדבר ויִּשָּׁמע שנית קול רעש וקול רעם וקול שברים, כי נקבעה האדמה אשר מעל המחלות הנותרות, וַתמַלאן סלעים וגושי עפר הרבה מאד.

שעות אחדות עברו ויעקב לא חדל מדַּבר אל הנערים ומִנַּחמם מיגונם. ויהי בחצות הלילה ויאמר בנימין: אויה לי! הרעב מעַנה אותי מאד! וישמע יעקב את הדבר הזה וימהר ויקם וילך אל אחת המחִלות, ויוציא ממנה סַל קטון מלא מזון (כי כלכלוהו רעיו ויתנו לו בסתר את מַכָּלתו יום יום) ויבֵא אל הנערים. ויעלו שלשתם מן המחִלה אשר ישבו בה, ויבואו אל המבוא הראשון. “הבה נשבה פה!” אמר יעקב: “לי אומר לבי – האנשים יחלו לחפֹר אתכם במקום הזה! אִכלוּ, רֵעִים!” ויאכלו שני האחים מעט, כי אמרו: יִוָּתר נא הלחם גם ליום השני! אוּלם יעקב לא אכל מאומה. וישאלהו תם לאמר: מדוע אינך אוכל? ויען יעקב ויאמר: “כֹחי רב מכֹחכם לשאת ולסבֹל, אל תדאג לי ידידי, אנכי לא אגוע ברעב!” וכדַבר יעקב את הדברים האלה, ויוציא קרשים מדלתות המבוא השבורות וישם אותם על הארץ, ואחר הוציא מן הסל את המטפחות האחדות אשר בו, ויפרשן על הקרשים, ויאמר לבנימין: “שכַב על המטה הזאת וישנת!” – וישכב בנימין ויישן; אולם שנתו נהיתה עליו וייקץ לרגעים. ותם עלה על הספסל העומד על יד הקיר וישב עליו. וירא יעקב כי שוכבים הנערים וישכב גם הוא, וישם את ראשו על הסלע ויישן; אולם לא ארכו הרגעים וייקץ פתאום, ויצעק צעקה גדולה ומרה, כי בִהלוּהו חלומותיו, ויקיצו גם הנערים ויתעוררו מאד וירגיעם יעקב ויאמר: הֵרָגעו, ילדים טובים, לא קרה כל אסון, רק חזיונות לילה בעתוני… ולא יכלו עוד לישון, ויקומו ויתהלכו במחִלה אחת הנה ואחת הנה. ותעבורנה שעות אחדות וירעבו הנערים, וישבו לאכול מהמזון אשר היה בסל. ויעקב לא אכל אתם גם בפעם הזאת, כי אמר: אינני רעב. וכאשר כלו הנערים לאכול ויאמר יעקב: שבו לכם פה, ואני אלך אל המחלות, אוּלי אמצא מבוא לעבור בו! – וילך ויבקש ולא מצא מאומה, ויָּשב אליהם ויֵּשב על ידם, ויחל לספר להם את כל הקורות אותו בימי חייו. כי אמר בלבו: כספרי להם – והִטו אזניהם לדברי, ושכחו את צרתם, והיו להם הרגעים האלה לִרוָחה. ויהי כן כאשר חשב, כי שמעו את דבריו באזנים קשֻׁבות וישכחו כי הנם בצרה גדולה. וכאשר כלה יעקב לדבר, כי כָלו ספוּריו – ויחריש. ותעבורנה שעות אחדות ויחל תם להתהלך הנה והנה למען החליץ את עצמותיו. וירא יעקב את אשר תם עושׂה וילך גם הוא אתו; אפס כי בראותו את בנימין מתעצב אל לבו מאד, ופניו הולכים הלֹך וחָוֹר, ויעזב את תם וילך להרגיעו ולנחמו מיגונו. וישכב בנימין על הקרשים ויישן שנית. העששית האירה את המקום אשר ישבו שם באור כהה; וישימו בה שמן, וישימו בשמן פתיל חדש… אוּלם גם השמן גם הפתיל לא הגדילו את האור; וישתאה תם מאד לדבר הזה; ורק יעקב, אשר כל ימיו גדל בין כורי הפחמים, ידע את סִבּת הדבר: האֵדים הרעים אשר בתחתית האדמה החלו לָפוּץ מעט מעט בכל המחלות, ובהתלכדם בהאויר המשחת אשר במחִלת־מושבם עצרו את הנר מהָפיץ אורו. ויעקב לא הגיד את אשר ידע להם, מיראתו פן תוסיף הרעה הזאת לנער מכאוב על מכאובו. בעת הזאת החל תם להתנודד מאד בשנָתו, ויֵּהָפך מצד אל צד, וירגז תחתיו פעמים ושלש, וייקץ משנתו ויתן את קולו בבכי לאמר: בכבֵדות הנני שואף רוח! – הדבר הזה קרה ביום השני לשֵׁבת שלשתם במחלות הפחמים. יעקב חשב כי כבר עבר היום השני ואתא לילה; ויוציא את המזון הנותר ויחלקהו לשלשה חלקים ויפצר בהנערים לאכֹל, ויאכֵלו. אוּלם הוא לא אכל מאומה, כי אם הביט רגעים רבים על חלקו וישימהו בסל, ויאמר: “אינני חפץ לאכול! הנני לחכות עוד מעט… אוּלי אֶרעב ללחם ואכלתי אחרי כן…” למים לא צמאו כי אחד המעינים אשר היה במחלה, ולא נסתם בעת הרעש, הרוה את נפשם בכל עת. בלב שלשתם לא היה כל ספק, כי כורי הפחמים החלו כבר לחפר אותם; אוּלם קול המקבות והגרזן לא נשמע עוד לאזניהם. וכאשר שברו הנערים את רעבונם, וישכבו שניהם ויישנו. ורק יעקב לבדו היה עֵר וירב לחשוב; הכרת פניו ענתה בו, כי רבו מכאוביו עד מאד… רגע אחד הסיר את מכסה הסל מעליו, ויבט בתשוקה גדולה על יתר המזון הנמצא בו… אוּלם עד מהרה שם את המכסה שנית על הסל וישט מעליו. – חלילה לי מקחת את פת הלחם הנותר..! אמר יעקב אל לבו הַנָּגוּעַ. ועוד שעות רבות ישב יעקב על מקומו, וימינו תחת לראשו, ויבט אל שני הנערים הישֵׁנים והשואפים רוח בכבֵדות… ופתאום נִתַּר מהמקום אשר ישב עליו, ויזקֹף את קומתו הכפופה מֵרֹב כאב ומזלעפות רעב, ויעמד. ויהי דמיונו כאיש המתכונן לעשות דבר גדול מכחו… “יהי כן כאשר חשבתי! דבר יעקב בקול רם: בעשותי כאשר דמיתי – ייטב גם לי וגם לַנערים! …” לקול יעקב נֵעור תם שנתו; וירד מעל הספסל אשר שכב עליו, ויחל להתהלך אחת הנה ואחת הנה. ויקרא אליו יעקב לאמר: “הואיל נא, תם, וגשָׁה אלי ושבה לימיני, כי דבר לי אליך!” ויגש תם אל יעקב ויאמר: “הנני! כי קראת לי”. ויאמר יעקב: הבה נסורה מהמקום הזה, כי יראתי פן יֵעור בנימין משנתו בדַברי אליך. ויהי כאשר באו אל המחִלה הקרובה, ויאמר יעקב: “עיניך רֹאות כי בצרה גדולה אנחנו… זה שני ימים יושבים אנחנו במחשכים, וישועתנו עודנה רחוקה ממנו. אמנם, יוכל היות כי דאגו לנו אחֵינו כורי הפחמים, ויחלו לחפור אותנו; אוּלם עוד שעות רבות תעבורנה עד אשר נִוָּשֵׁעַ… שני אנשים יכולים לחכות ולהגיע לרֶגע הַהַצָּלָה, אך לשלשה אנשים אין כל יכלת לחיות גם עשר שעות בהאויר הזה, ההולם לך והִשָּׁחֵת. כדבר הזה עלה על לבי בשעות הראשונות… ועל כן לא בא אֹכל אל פי כל העת הזאת…” ויאנח תם ויאמר: “הרעותי מאד אשר עשיתי, כי אכלתי אנכי מהלחם… הן חַלָּש בנימין ורפה כֹח ממני, ובהציק אותו הָרָעב וָמֵת!!”

– אמת הדבר! אמר יעקב: אוּלם בלתך יאבד בנימין; אבל חַיַי אני כאין וכאפס נגד חייך וחיי בנימין אחיך… קח את המזון הנותר ואכלתם אותו, והיה בכם כח לסבל… הביטה וראה את העששית… אורה הולך הלֹך וכָהֹה, הלֹך וחסר… עוד מעט ונִשחת כל האויר וגוַענו שלשתנו במקום הזה!… ויחַנן תם את קולו ויאמר: “אכֹל נא גם אתה!… חלילה לנו מִסְבב בנפשך!…” ולא שם יעקב לב לדברי תם אלה, ויוסף לדבר: "הנני לְגַלות לך את סודי, תם יַקירי, כי רק אז ירוח לי מעצבי ומרגזי בהגידי לך את כל לבי… עוד מעט ונודע לך איך מֵת אביך… לבי אומר לי כי לא תדינני לכף חוב… דע לך, תם, כי לא גוש עפר הֵמית את אביך, כי אם אנכי יעקב המדבר אליך הרגתיו… ויהי כשמוע תם את הסוד הנורא הזה וילָּפת, ויבט בפנים נזעמים על רוצח נפש אביו ויסוג אחור. "חכה נא כמעט רגע, יַקירי! אמר יעקב: אל נא תשטה מעלי ושמַע עוד רגע את דבריו! וכדברו את הדברים האלה ויגש אל תם, ויוסף לדבר: "אמנם אנכי הרגתיו; אבל בלא צדיה נעשה הדבר הרע הזה: שנינו כרינו פחמים באחת המחִלות… ויהי היום ותהי מריבה בינינו, וַנָּחל ליָּרא איש את רעהו ונֵּאבק וַנַּך איש את אחיו… ויהי כאשר כָּבו עששיותינו, כי הפכנו אותן וַנַּפֵּל את הנרות מתוכן, ונוסף להכות ולמחץ איש את רעהו, וַנִּנָּגֵף בחשך בסלעים ובגושי פחמים ונִּמָּחץ מאד… פתאם צעק אביך צעקה גדולה ומרה, אשר כמוה לא שמעתי בכל ימי חיי… ואחוש ברגע הזה, כי נופל אביך מבין זרועותי ובין אין כח להחזיק בו… וכהרפותי ממנו ויפול ארצה מת… אז החִלותי למַשש את כל המקום הזה ואמצא את העששית, ואַעל את הנר ואשגיח אל אביך, וארא והנה לא נותרה עוד נשמה בו… מוּג־לב הייתי בימים ההם, ואירא להגיד דבר אמת לאמר: נאבקנו שנינו וימת… כי אמרתי בלבי: השופטים יאמרו, אנכי הרגתיו באֵיבָה!…

ואקח בעת ההיא גוּש עפר גדול ואשים על אביך… ויהי כל הרואה את הדבר הזה, ויאמר: אין זאת כי גוּש העפר הרגהו; ואנָּצל מדין קשה… אחרי הדבר הזה לא יכלתי לעבוד עוד עבודתי במחלות האלה, כי היה עֲוני נגדי תמיד, ואלך ואמצא לי מקום אחר. אוּלם גם שם לא הוּנח לי, ואחל לִשְׁכֹּר ולהתהולל, ואלך מדחי אל דחי עד בואי אל כורי הפחמים המתקשרים, ואט אחריהם ואעש את הדבר אשר נטלו עלי, כי שׁוֹטְלַנְדִי אנכי הנאמן בברית וקַיָּם במאמרו. אמנם כבד היה לי להַבעיר את אוצר הפחמים… לבי הכה אותי בלי חשך אֲבָל… אַחדלה מדַּבר עוד בדָּבר הזה!… בלילה בלילה נגזָלה שנתי, ובנפול עלי תרדמה יבהלוני רעיונות רעים, וחלומות רעים… יש אשר אני חולם, והנה אנכי חושב במחשׁכים ומחַנק את אביך… ויש אשר אראהו בחלומי, והנה הוא נִשְׁמָט מבין זרועותיו ונופל מת לרגלי… החלומות הרעים האלה מַבעיתים אותי וממָררים את חיי עד מאד…" ולא יכול יעקב לדבר עוד וידֹם ויכס את פניו בידיו ויורד לארץ ראשו. המראֶה הזה הֵמַר לתם מאד ויגע עד נפשו, וישב על יד יעקב, וישם את ידיו על ברכיו, ויאמר אליו ברחמים גדולים: “אנכי סולח לך, יעקב!” וכעבור רגע וישא יעקב את עיניו אל תם ויאמר: “ברוך אתה לי, נער טוב!… מעת התוַדותי את עוני רָוַח לי מעט… ועתה שאֵלה אחת אשאל מעמך: אַל נא תספר לאמך דבר מכל הדברים אשר השמעתיך היום… הנה יש לי כסף אשר קָבצתי על יד בחסרי את נפשי ימים רבים מטובה… אשה ובנים ושאֵרי בשר אין לי… ועל כן נותן אנכי לך ולאמך את כל כספי; אולם חלילה לך מִסַּפר לאמך את הדבָרים אשר דברתי אליך, כי יראתי פן תבחל נפשה בכספי וּתמאן לקחתו לָה!” – וכדבר יעקב את הדברים האלה, ויוצא מכיסו צרור כסף ויתנהו לתם ויאמר: “קחָה נא את הכסף הזה והמצאתהו אל אמך… בצרור הזה תמצא אלף שקל, – והנני מבקש ממך להוציא מהכסף הזה על רִפְאוּת בנימין אחיך ככל אשר יִדָּרש! כבר הבטחתי אותו לתת לו כסף ככל אשר ידָּרש לִרְפֻאתוֹ, ועל כן חסד תעשה עמדי בהבטיחך אותי למלא לי את השאֵלה הזאת!” – ויקח תם את הכסף, וישב משומָם ולא ידע מה יעשה ומה ידבר, כי דברי יעקב ומעשהו זה העתיקו מפיו מלים.

ברגע הזה נשמע קול מקבות וגרזן הולך מקצוי המחלות הרחוקות, ויתעוררו מאד ויטו אזן ויקשיבו – ולא שמעו מאומה, וידעו כי אזנם הִטְעֲתה אותם.

– תם! אמר יעקב: הַטמינה היטב את כספך לבלתי יאבד ממך! וכדַברו את הדברים האלה ויקם, וַיִּכּוֹן ללכת.

– האֻמנם תעזבנו, יעקב, לעתות בצרה? שאל תם במרירות.

– עלי ללכת מהמקום הזה והלאה!… הרעב מעַנה אותי ומציק לי עד מאד, ויראתי פן יכבד עלי והסתיר את בינתי!… וכדַבר יעקב את הדברים האלה ויאחז בידי תם, ויאמר: “הִשבעה נא לי לבלתי לכתך אחרי בהמחִלות האלה!” וישָּׁבע לו תם על הדבר הזה.

– יוּכל היות, אמר יעקב, כי לא אראה עוד אותך ואת אחיך, ועל כן אברככם בטרם אלך לאמר: “ה' יברך אתכם בשלום, וחזקתם ואמצתם ושַׁבתם בשלום אל אמכם!”… ויכל יעקב לצוַתֹ את תם ולבָרכהו וירף ממנו, ויקח את עששיתו ויגש בלאט אל בנימין היָּשֵׁן, ויבט אליו באהבה וברחמים גדולים, וַיָּשֹׂחַ וישק לו, ואחר ירד אל אחת המחִלות אשר ידע כי אֲוִירה נשחת מאד… מהרגע הזה לא נגלה עוד יעקב, ואיש לא שמע על אֹדותו דבר…

ויהי כאשר הלך יעקב מעיני תם ולא נראה עוד, ויקם תם וילך אל בנימין אשר הקיץ ברגע הזה.

– הֶאָח, תם! חלום טוב חלמתי! קרא הנער העִוֵּר בשמחה: – בחלומי והנה בֹקר… אנכי שוכב במטתי בביתנו… חם נעים בבית ובחוּץ… הצפרים יושבות על עֲצֵי לִבְנֶה¹ ומזַמרות… אמנו נגשה אלי ותשקני… תם אחי הטוב! בחלומי ראיתי את אמנו, ואת השמש, ואת קרני אורה… מהרתי וארוץ אל החלון ואשָּׁקף בעדו וארא אנשים ונשים וטף… גם בתי ועצי פרי ראיתי… מה טוב ומה נעים היה המראה הזה! – ויכַל בנימין לספר לו את חלומו וידום רגע, ואחר אמר:“לוּ מַתּי עתה ועליתי אחרי כן השמימה, – הנֲפלו אז הסנוֵרים מעל עיני ויכלתי לראות את “גן העדן”? הגידה נא לי, אחי, אם ידעת את הדבר הזה!…”

– לפי דעתי, ענה תם: לוּ חפץ ה' במותך וַיקחך מעלינו, כי עתה השיב לך את אור עיניך ותרא את גן העדן – אוּלם למה תדבר כדברים האלה? לא תמות, אחי! אבינו שֶׁבָּשָּׁמַיִם ירחם עלינו, והעלנו בשלום מן הבור הזה! – ובנימין לא חדל מֵחשוב את מחשבתו זאת ויאמר: “מה בצע בחיי, – ואמנו היקרה אינה עמי?” ויוסף תם להרגיעהו, וינחמו וידבר על לבו דברים טובים, ויוכיחהו לדעת כי ישועתם קרובה, ויחזק את ידו בַה' הקרוב לכל קוראיו. וישמע בנימין את דברי אחיו הטובים, וישם על לב וַיחזק ויאמץ. ותם אֵחר הפעם להגיש לאחיו את המזון הנותר בסל, ורק בענות אותם הרעב עד מאד הוציא את יתר המזון וַיַּגֶש לבנימין.

– הגידה נא לי, אחי, איה יעקב? שאל בנימין.

– יעקב הלך אל המחִלות לבַקש לנו מוצָא, ויצַו עלינו לאמר: “אכֹל אתה ואחיך את הלחם הנותר!” ויאמן בנימין לדברי תם, ויאכלו שניהם את פת הלחם האחרונה. וכאשר כלו לאכול, ויחרישו שניהם ולא דברו דבר, כי אמרו בלבם: נַטה נא את אזנינו אל פי המחִלה, אוּלי יִשָּׁמע קול מקבת וקול גרזן… וכאשר ארכו להם הרגעים ולא שמעו כל קול וכל הגה, וישכבו שניהם על האדמה ויישנו. בתחתית האדמה היתה דִממת מָוֶת, – לא נשמע בלתי אם קול הישֵׁנים, השואפים רוח בכבֵדות. ויהי כאשר עברו שעות אחדות, וייקץ תם פתאום, ויחרד חרדה גדולה עד מאד, כי חש כאב גדול בכל גופו, כַּכאֵב אשר יחוש איש בהִדָּקר בשרו במחטים רבים. ויתבונן תם אל בנימין וירא והנה הוא ישן ושואף רוח בכבֵדות. – מי יתן, חשב תם בלבו, והוסיף בנימין לישון במנוחה!… אולם ברגע הזה רגז בנימין תחתיו, וייקץ ויאמר: ראשי! ראשי! אין בי כח להניד יד ורגל… חָלַשתי מאד… ועד מהרה נפלה עליו תרדמה ויישן שעות אחדות, ואחר הקיץ ישאל מאת תם לתת לו מים. וימהר תם ויתחַזק, וַיַּשק את בנימין. ותרדֵמה משֻׁנה מאד נפלה כפעם בפעם על בנימין ויוסף לישון, ובהקיצו רגע לא דבר דָּבר, בלתי אם התאונן לאמר: “ראשי! ראשי!” וימר הדבר הזה לתם מאד וידאג לו דאגה גדולה וינַחמהו לאמר: “חזק, אחי, עוד מעט ונושענו!”… ותם חש בראשו והכאב הלך הלך וחזק מרגע לרגע, ולא יכל עוד להִתחזק ולשבת, וישכב גם הוא וישן מעט. וייקץ, ויט אזנו אל פי המחִלה ולא שמע כל קול וכל הגה אשר יהיה לו לנֶחמה ולִרוָחה. אור העששית הלך וכהה, הלך וחשׁך, כי כאשר הוסיפו הנערים לשאף את האַוֵּיר כן נִשחת מרגע לרגע, עד כי כמעט כָּבָה הנר אשר בעששית. ויהי כאשר עברו רִגעי דומִיָה רבים, ויאמר בנימין אל תם: “איפה יעקב? אנה הלך?”

– הוא ירד אל המחלות החדשות אשר על יד המבוא! אמר תם.

– מתי הלך שמה? הוסיף בנימין לשאל.

– לפי דעתי – ענה תם – היה הדבר הזה לפני יומַים! – ברגע זה התעורר בנימין מאד ויאמר: "קול שאון וקול הֶמְיָה אנכי שומע! הַט אזנך, אחי, ושמעת גם אתה!… ויט תם אזנו ויקשב, ולא שמע מאומה. ויוסף בנימין לדבר: אולי נשמע הקול הזה מן המחלה אשר ירד בה יעקב?… “הַס! קול דופק על קירות המחִלה אנכי שומע!” ויט תם אזנו אל הקיר ויקשב, ולא שמע בלתי אם את קול לבו בדָפקו.

– חדלו הקולות אשר שמעתי, חָדֵלו… אמר בנימין במרירות: גם אנכי אינני שומע עוד מאומה!…

ומהרגע הזה היו אזני הנערים קשֻׁבות עד מאד… וכעבור רגעים אחדים, ויאמר בנימין: “עוד הפעם שומעת אזני קול מתדַּפקים על הקיר…” – ויקם תם, וישם את אזנו על קיר המחלה ויפתח את פיו וישמע כקול דופק, ותחי רוחו. וימהר ויקח את קרדֻמו ויתחזק, ויך בחזקה בקיר לבעבור ישָּׁמע הקול החוצה. וכהתמו לעשות את הדבר הזה, ויט אזנו שנית אל הקיר – ולא שמע מאומה. ויקח את הקרדום שנית. ויוסף להכות בקיר בכל כחו ויקשב – ולא שמע מאומה… וידע תם ויבן, כי לא נשמע קול קרדֻמו לאזני האנשים החופרים אותו – ויתעצב אל לבו מאד…

אחרי הדברים האלה שׂם תם את לבו אל בנימין אחיו השוכב על מקומו כמת… לא נע הנער ולא זע, כי מכאוביו רבו מרגע לרגע, ויחלש עד מאד, וידַבר בכבֵדות דברים אחדים… וכאשר הוסיף בנימין לשכב, כן חָלַש וכן הסתתרה בינתו, עד כי לא ידע את נפשו… ועוד תם משגיח אליו בעיניו הדומעות ולבו יכאב מאד, ויצעק בנימין פתאום צעקה גדולה ומרה לאמר: כפת המחלה נופלת עלינו!…

“אנא, ה', רחל נא עלינו!” התפלל תם בלאט: “חוּשה לעזרתנו והשיבנו בשלום אל אִמֵּנו!..” ברגע הזה נשמע לאזני תם קול מתדַּפקים על הקיר בחזקה, וימהר ויקח את קרדֻמו ויך בכל כֹּחו בקיר… ויענו לו האנשים החופרים בקול דָּפקם על הקיר פעמַים ושלש… אז ידע תם ויבן כי ישועתו לא תאחר לבוא… ושעות רבות עברו ותארכנה לתם מאד, ותהיינה בעיניו כשנים. אז באה בלבו מחשבה מְמָרֶרֶת מאד: מי יודע את עֲבִי הקיר הזה?… הן יוכל היות כי שעות רבות מאד תעבורנה, עד אשר נִגָּלה לגואלינו מִמָּוֶת? ומי יודע אם יהיה בבניין אחי כח לשאת ולסבול?… וישגיח תם אל בנימין וירא והנה עודנו שוכב כמת: לא ינוע ולא יזוע, וגם הקולות ההולכים הלֹך וחזק, המבַשרים ידועה ופדות, – גם אלה לא נשמעו לאזניו… ופתאם נהפך בנימין מצַּד אל צד וידַבר בַלָּט – ויאמר: “כן, כן, אנכי רואה!… מה טוב ומה נעים… האח! אמי הטובה, מה מאֻשר האיש, אשר עינים לו לראות!…” וככלותו לדַבר את הדברים האלה, וַיִּדֹם כאבן.

וקולות המתדפקים הָלכוּ הלֹך וחזק, והם קולם נשנה בכל המחִלות הקרובות והרחוקות… ואור העששית הלך, הלֹך וכָהֹה, הלך וחָסֹר… הָאַוִיר נשחת כלו… הנערים שאפו רוח בכבדות, אשר כמוהו לא שאפו עד הרגע הזה… אור העששית דמה לנקֻדַת אור קטנה מאד… הרעב עִנה אותם ויחלישם ויהֻמֵם… רגעי המות הלכו, הלֹך וקרב, הלך וְגֶשֶׁת… בנימין שכב כמת: לשונו נאלמה ובינתו הסתתרה ועשתנותיו אבדו… והקולות המדפקים על הקירות הלכו, הלֹך וחזק, הלך והִשָּׁמֵעַ… גם קול אנשים בדברם בחוץ נשמע במחלה… האנשים החופרים עשו את העבודה הזאת ביגיעה רבה ובזֵעת אפים ובחרף נפש… ותרעש תחתית הארץ, וינועו הקירות ותתמוטט הכִּפָּה… ונקֻדת האורה אשר יצאה מהעששית כהתה עד מאד וַתִּכְבֶּה פתאם… ויהי חשׁך ואפלה… הרגעים ארכו כשעות, והשעות כשנים… ועל פני הנער העִוֵּר כבר רחף מלאך המות, ויפרש עליו את כנפיו השחורות… עוד רגע ונָגְעָה בו קָרָתו הנוראה, והוציא ממנו את רוחו והעלהו השמימה…

“אהה, ה' אליה”, התפלל תם בַּעֲטֹף לבו: תִיקר נא בעיניך נפש הגֹוֵע הזה והארכת את רגעי חייו עוד מעט!…

ח. מֵאֲפֵלָה לְאוֹר גָּדוֹל.    🔗

ביום ההוא, יום צאת תם ובנימין לפעלם ולעבודתם עדי ערב, שמחה אמם שמחה גדולה, ותנשקם באהבה ותברכם לאמר: יהי צאתכם ובואכם ברוך! וכאשר נסעו בניה ותָּשב האלמנה לעבודתה בבית. ותודה לה' את חסדו הגדול אשר עשה עמה, בברכו אותה בבנים תמימי דרך כתם ובנימין אוהבי טוב ושונאי רע. זה ימים רבים לא שמחה האלמנה הזאת, כי אסונות רבים קרוה וישברו את לבה. לפני שנים אחדות באה היא ואישה לגור במקום הזה, ולא ארכו הימים ויוָּדע לה, כי אישה נותן לחמה ומימיה נהרג במחִלות הפחמים, – ותהי אלמנה ובניה – יתומים; ובמקום מגוריה לא היה לה כל קרוב וכל גואל, אשר יחזיק בה כאשר מטה ידה; ותבטח בה' בכל לבה ותקותה לא עזבה, כי ירחם עליה אבי היתומים ונָתן לה כֹח לעשות עבודה – להחיות את נפשה ואת נפשות בניה בעמל כפיה. מן היום ההוא החלה לעשות מלאכה, ותחַיה את נפשה ואת נפשות בניה בלחם צר. עד כה ועד כה גדלו בניה ויחזקו, ויהי בהם כח לעשות עבודה, וישתכרו, ויִרְוַח לה. מהעת הזאת היו שני בניה נחמתה בעניה, ולא בִקשה דָבר בלתי אם לִקְבֹץ מאה שקל, לבעבור שְלֹחַ את בנימין לפילַדֶלפיה אל הרופא הפוקח עִוְרים; ועל כן שמחה מאד ביום צאת בניה לעבודתם, כי אמרה בלבה: עתה יִקָּבץ הכסף הדרוש, ויֵחָשֶׂך ליום הִשָּׁלַח בנימין להעיר ההיא… וכאשר רד היום ויהי ערב, וַתָּכֶן את לחם הערב, ותשב ותשקף בעד החלון ותחכה לבניה… פתאום שמעה קול רעש, וַיָּנַע הבית ותצִלֶּנה זכוכיות החלונות, ותפולנה הקערות אשר בארון ותִּשברנה לרסיסים… ותשתומם האשה על הדבר הזה מאד, ותקם ותלך ותעמוד בפתח ביתה, ותרא והנה גם יתר האנשים הגרים בכפר עומדים איש איש בפתח ביתו – ואחדים רצו אל מכרֵה הפחמים ויֵעלמו בחשכת הלילה.

– מה נהיה? שאלה אחת השכֵנות.

– בלי כל ספק רגזה הארץ וַתַּפל את קירות המחלות… ענתה אשה אחרת.

– אַיֵּה? קראה האלמנה טַילור ותתחלחל מאד.

– לא ידעתי! ענתה השכֵנה שנית: לפי דעתי רגזה הארץ בדרַידין, כי ראיתי את האנשים רצים שמה… – ויהי כשמוע האלמנה את דברי שְׁכֶנתה ותתפעם רוחה ותחשכנה עיניה, כי לבה נִבא לה דבר מר, ותמהר ותבוא הביתה ותפול על הכסא ותפרש בידיה וַיֹּאבַד לבה ולא ידעה מה תעשה. וכשוב בינתה אליה, ותאמר אל לבה: “הנה זה עתה רגזה הארץ… בעת הזאת שבים בָנַי תמיד… על כן אין כל ספק כי היו בני רחוקים ממכרה הפחמים בעת היות האסון… עוד רגעים אחדים יעברו וְשָׁבו אלי…” והתקוה הזאת אִמצה את לבה ותוסף לשבת על מקומה ותחכה להם… וכעבור רגעים אחדים ובניה לא שבו עוד, ותרגז האלמנה מאד, ותחרד חרדה גדולה, ותצא מהבית ותרץ לדרַידין. היא ידעה היטב את המסִלה אשר ישובו בה בניה מעבודתם, ותלך בה, ותפגשׁ אנשים רבים הרצים אל מכרֶה הפחמים, ויהי כראותה והנה איש אחד רץ ממכרה הפחמים לשוב הכפָרה, ותאמר אליו: הגידה נא מה שלום בני? – ולא ענה אותה האיש דבר כי נחפז לרוץ הכפרה לקרא לרופא. ותוסף האלמנה לרוץ; אולם האנשים הרבים העוברים והשבים הכשילוה פעמים רבות ויגדרו בעדה, ולא יכלה למהר במרוצתה כאשר חפצה; וכאשר הקריבה אל מבוא המחילות ותרא, והנה עששיות רבות מאירות את הלילה. העששיות האלה היו לכורי הפחמים אשר באו להציל את הקבורים חיים… ההמון הלך הלך ורב… קול בכית נשים ותלונתן נשמע בכל עֵבר ופִּנה… ותגש האלמנה ותעמוד בפתח המבוא ותפָּעם רוחה מאד… ותרא והנה אנשים רבים יורדים אל תוך המחלות ובלי מפצם בידיהם, ונעלמים מעיניה. ורעיונות נוראים החלו להרגיזה ולבהֲלָה… ותתכונן לרדת אל המחִלות לחַפש את בניה. ברגע הזה ראתה את גיאורג בין ההמון הרב, ותקרא לו, וישמע את קול הקוראה. וימהר וירץ אליה ויתבונן בה ויכירה ויאמר: “הֲלראות את שלום בניך באת הלום?… הם לא עלו עוד מן המחִלות…”

– החיים הם? השלום להם? קראה האלמנה בקול נוגע עד הנפש.

– לא ידעתי! ענה גיאורג: במקום אשר התמוטטו שם המחלות היו אנשים הרבה…

יוכל היות גם בניך היו שם… – ועודם מדברים ותעבור לפניהם עגלה, אשר שמו בה גופת הרוג, וימהר גיאורג וירץ אל העגלה ויאמר לַחְתֹּם בעד האלמנה, לבלי תראינה עיניה את מראה ההרוג… אפס כי לא בהַשכל ודעת עשה את מעשהו זה… כי בראות האם האמללה את גיאורג מתאמץ להסתיר את הנמצא בעגלה מעיניה, ותעלה מחשבה נוראה על לבה לאמר: בני ההרוגים שם. ותזַנק ממקומה אל העגלה ותתבונן בה, ותרא והנה נִבלת אחד כורי הפחמים מֻשלכת בה…

– חפרנו את המחלות, אמר גיאורג: ונמצא את ההרוג הזה… הנך רואָה כי עושים אנחנו את העבודה הזאת בלי הרף… לא נִתן שנת לעינינו ולא נחדל מעבודה, עד אם חפרנו את כל המקום ונמצא את כל הקבורים חיים… בטחי בנו, הוסיף גיאורג לדבר: אנחנו נַציל את בניך ממות!… – ויכל לדבר ויעזב אותה, וירץ אל האנשים אשר ירדו אל תוך המחִלות. ותעמוד האלמנה ליד המבוא, ותשגיח אל כל עגלה העוברת לפניה, ותרא את החללים הרבים העמוסים עליה ותתבונן אליהם… וקול הבכיות והיללות והצעקות, אשר השמיעו נשי החללים ואמותם, החרישו את האזנים ויחרידו את הלבבות, ויגיעו עד הנפש… ותעבורנה שעות אחדות וייעפו האנשים החופרים את החללים, ויעלו מן המחלות, ויבואו תחתם אנשים אחרים, אשר כחם חדש אתם, להוסיף לעשות את עבודת הקדש – להציל את הלקוחים למות. גם גיאורג יצא מתוך המחלות עיף ויגע מאד, וכראותו את האלמנה ויגש אליה ויאמר: “למה תעמדי במקום הזה ותחַכי לשוא… שוּבי לביתך… אנכי אבַשרך את דבַר גאֻלתם… גם אביאם אליך… אוּלם אל נא תדחקי את השעה… לפי דעתי, היו ילדיך במחלות הַשְׁנִיוֹת בעת המפֵּלה… ועל כן יעבור כל הלילה עד הִמָּצְאָם…” וישַׁלח אותה גיאורג לביתה, וימהר וַיָּשב לעבודתו. וכעבור שעות אחדות והאנשים לא חדלו מֵחֲתור בקירות המחלה, וימצאו את המבוא הראשי, וימצאו בו חללים רבים, וַיִּמְנו אותם וידעו כי עוד אנשים רבים קבורים בבטן האדמה, וגם תם ובנימין אחיו בתוכם. וכאשר התבוננו אל המחלות הגלויות ואל המקום אשר היתה שם הַמַּפֵּלָה, – ויבינו, כי נמצאו האנשים החסרים בצפון מכרה הפחמים, ויֵאָספו כֻּלם כאיש אחד אל המקום ההוא, ויחלו לחתֹר בקירות המחלות בכל מאמצי כחם; אולם לא יכלו לעבוד את העבודה הזאת בלי הרף, כי עמדו להם לשטן גוּשי פחמים גדולים וחזקים עד מאד. והאנשים לא יחדלו גם רגע מעבודתם, וכאשר ייעפו אלה וידיהם תיגענה מאד, ובאו אחרים תחתם להוסיף לעשות את העבודה הכבֵדה הזאת… ובהֵעשות העבודה לא ידברו האנשים איש אל רעהו, ולא יוציאו כל הגה מפיהם, כי אם נתוּנים המה כֻלם אל המעשה הגדול אשר הם עושים, ואזניהם קשֻׁבות לכל קול ולכל הגה אשר היה יהיה לאות, כי קול אחיו הקבור חיים צועק אליו מן האדמה…. לוּ נתן איש את כל הון ביתו להאנשים האלה לאמר: עשו נא למעני בשכר עבודה באמת ובלב שלם ובחרף נפש כַּדָבר אשר אתם עושים עתה חִנם, כי עתה בוז בזו לו האנשים בעניים האלה החסֵרים כֹּל… יַעַן מֶה? יען אשר אין דבר בכל התבל אשר יַרבה עָצמה ויחלוף כֹּח, כמעשה החסד אשר יעשה האדם לאדם… ועל כן לא יפָּלא עוד הדבר, כי גזלו האנשים האלה את שנתם, וייעפו וייגעו ויעמלו בכל מאמצי כחם להציל ממָּות את אחיהם אשר ירדו חיים שאולה… כל אחד מהם חפץ להיות הראשון אשר יבַשר את האשה האמללה לאמר: “רָני, אלמנה, בניך חיים!!” ושני הילדים הלא אהובים היו לכל מַכָּריהם כורי הפחמים: אהבַת תם את האמת ואת הַיָּשר ותֻמַּת בנימין הָעִוֵּר גלויות היו וידועות לכל; וּבְבָרֵך איש את בנו ואָמר: “ישימך אלהים כתם ובנימין אוהבי טוב ושונאי רע!” – מחצית הלילה כבר עברה בעת שוּב האלמנה לביתה. לחם לא אכלה ומים לא שתתה, כי מר היה לה מאד. ותסר מעל השֻּׁלחן את המטפחת ואת הקערות ואת הכַּפות אשר שׂמה בערב בחכּותה לבניה, ותפתח את ארגזה ותוציא משם חִתּוּלים וקשוּרים ומטפחות, ותצר בחרט ותשם על השֻּׁלחן… ומחשבות מרגיזות באו על לבה לאמר: “מי יודע מה הוֹוֶה עתה לבנַי? מה־כֹּחָם? הן יוכל היות כי נפצעו ונמחצו…” וכאשר תוסיף לחשוב כן יכאב לבה וכן יֵמר לה; ותעבורנה שעות אחדות, ותחלש האשה האמללה מאד, ותעל על יצועה לנוח מעט מעצבה ומֵרגזה; אוּלם מנוחתה לא היתה שלֵמה, כי הקיצה לכל קול שאון ולכל קול צעד… ותקַפץ מעל מטתה ותרץ אל הדלת לפתחה… וכעלות השחר סר אליה אחד מִכֹּורי הפחמים, פניו היו שחורים כפיח הכבשן וידיו זבו דם ויגד לה לאמר: “כל הלילה לא חדלה העבודה גם רגע; אלה עָיְפו ויחדלו מעבודתם ויקומו אחרים תחתם… אנחנו העמקנו לחפור ולחצֹב בגושי הפחמים העומדים לנו לשטן… עוד מעט והוּסרו כל המכשולים…” ותברכהו האשה על דבריו הטובים, ותבך ותתפלל אל ה' בעד כל הקבורים בבטן המחלות.

הבקר עבר, עת הצהרים הגיעה –, ואיש מבַשר טוב משמיע ישועה לא בא אל ביתה; ותרגז האשה האמללה ותִּפעם רוּחה, ותקם ותשם מטפחת על ראשה, ותרץ אל מקום מכרה הפחמים; וכאשר הקריבה אל האנשים החופרים את המחִלות, וימהרו כל רואיה ויפַנו לה דרך, ויהי הדבר הזה לאות כי צר להם בצָרָתה… ובעמדה ותרא, והנה אנשים רבים עולים מן המחלות והמה עיֵפים מאד, ותָּבן כי עבדו האנשים האלה עבודה רבה וכבֵדה בתחתית הארץ, – ותגש אליהם ותשאלם לבניה… אוּלם האנשים לא ענוּה דָבר מִקֹּצר רוחם ומעבודתם הקשה. ותפצר בהם מאד ותתחנן אליהם להגיד לה: הֲרַבָּה עוד העבודה לפניהם? וירא אחד מכורי הפחמים – צעיר לימים – את האם השכולה, ואת צרות לבבה ואת פניה החִורים, ויחמול עליה ויגש ויאמר: “עוד מעט ונמצאו בניך…!” ותחפץ האלמנה לשאול אותו שאֵלות אחדות, וישסע אותה האיש בדבריו ויאמר: “בנַיך חַיִים… נכון הדבר הזה כנכון היום… אולי אמנם רעֵבים הם ללחם; אבל אין כל ספק, כי לא קָרָם כל אסון בתחתית האדמה בנפול כִּפות המחלות… הֵרגעי נא, אלמנת טַילור, והשיבי את נפשֵׁך למנוחתה…” ותשאלהו האלמנה לאמר: “הגידה נא לי אולי שמעו אזניך קול קורא או קול דופק מאחרי קורות המחִלות?”

– לא שמעתי מאומה! ענה האיש: אוּלם בכל זאת אל נא תֵעָצבי… בטרם יבוא השמש תראינה עיניך את בניך השמֵחים והצוהלים… “דובר שקרים” תאמרי לי, אם לא יהיה כדָּבר הזה אשר אנכי מגיד לך…" הדבָרים הטובים האלה אִמצו את לב האלמנה הנשבר ויחַיו את רוּחה, ויתנו בה כֹח לשוב לביתה.

עבר בלילה, אשר אָרך לה מאד, ויאת בֹקר; אוּלם – אהה! האלמנה האֻמללה נוכחה לדעת, כי לא באו דִברי האיש הטוב אשר דִבר אליה לִמְנוּחַת לבה… ותרץ שנית אל מקום מכרה הפחמים, ותשאל את החופרים לבניה – ויענוה לאמר: עד מהרה נמצאם! ובסור האלמנה מהם ויתלחשו האנשים לאמר: גם אם חיים עוד הנערים, בכל זאת צפויים הם למות?… הָאַוִּיר במחִלות הסגורות נשחת מאד… ומי יודע כמה שעות תעבורנה, עד אם כלינו לחתֹר בקיר המחִלה האחרונה?… ויש אשר אמרו: אין כל ספק כי מֵתו הנערים ברעב או נחנקו כבר באַויר הַמָּשְׁחָת; אפס כי חלילה לנו מחדול מהעבודה… ביום הרביעי בבקר טהרו השמים, ויצא השמש בגבורתו וַיָּאֶר את כל היקום. שלג רב ירד בלילה ויכס את כל הככר אשר השקיפה עליה האם השכולה… הַשכנות הרחמניות, אשר לא חדלו מִנַּחם את האלמנה, עזבוה היום וַתֵּלַכנה לעשות את מלאכתן בביתן. הנשים הטובות האלה לא הגידו לה את כל הדברים הרעים אשר שמעו מפי בעליהן כורי הפחמים, כי לא חפצו להָמֵר לה וּלְהַכְאוֹת את לבה; אפס כי בשמען עתה כי אפסה כל תקוה למצוא את הנערים חיים, ותוָּעצנה לאמר: אם פתאם תשמע האשה האמללה את דבר מות בניה – וֵּמתה גם היא מעֹצר רעה ויגון… על כן אין טוב לה כי אם להיות נכונה לקראת השמועה הרעה… – ותבאנה אליה השכֵנות וַתַּשׁמַענה אותה את הדברים אשר הֻגד להן לאמר: “כאשר יוסיפו לחפֹר כן יצא מן הבקיעים ומהחורים אויר נשחת מאד… אנשים רבים מֵתו במחִלות ברעב, ויש אשר נחנקו באויר הרע…” כשמוע האלמנה את הדברים האלה ותתן את קולה בבכי ותאמר: אהה! מי יתן ומצאו את גופות ילדַי היקרים, וקבַרתין בקברת אביהם והִנֶחָמתי!… – ותעזֹבנה אותה הנשים השכֵנות שנית, ותֵּלכנה להן, ותקם האלמנה מרת הנפש ותגש אל הארגז, ותוצא ממנו את המָּנות אשר הכינה לבָניה, ואת הבגדים אשר תפרה להם להלבישם בימי שַׁבָּת וּמוֹעד – ותבך למראה החפצים האלה, עד אשר לא היה עוד בה כֹח לבכות. ועודנה מֵילִילָה וסופקת כפיה, – ותשמע פתאם קול דופק בחזקה, וַתְּזַנק אל הדלת, והנה גיאורג בא הביתה, עיף ויָגֵע מרב מרוצתו ומהעבודה הקשה אשר עָבד, ויקרא בקול חזק: “אנחנו מְצָאנוּם”!!

– השלום??! אִם… ולא כלתה האמללה לדבר כי התעלפה, ותאחז בדלת לבלתי תפול.

– חיים הם… רק עשתונותיהם אָבדו… עוד מעט והחליפו כֹח…!

וכראות גיאורג את האלמנה מתנודדת עד מאד, ויאחז בידה ויוליכה ויביאֶהָ הביתה ויושיבה על הכסא, וירגיעה לאמר: עוד מעט וילדַיך אשר אהבת מוּשָׁבים אלַיך! חִזקי ואִמצי והודי לַה' אשר עשה עמם להַפליא!..

הבשורה הטובה הזאת שִמחַתָּה עד מאד, ולבה לא יכול הָכיל את כֻּלה, כי פתאם היה הדבר. וכשוב נפשה למנוחתה, ויספר לה גיאורג לאמר: כאשר שמענו קול דופק מאחרי הקיר, וַנָּבן כי קוראים לנו לעזרה, וַנְאַמַץ כחנו ונוסף לחתור בקיר…. וכעבור הלילה ונמצאם שוכבים כמתים, וַנַּשגַח אליהם ונרא כי עוד נותרה בם נשמה, וַנָּחֶל להָשב את נפשם, וַנַּעש ככל אשר אמר אלינו הרופא, וייקץ תם… גם בנימין יִחיה, אם כי לא הֵקיץ עוד…!

וּשני הנערים הֹעלו מן המחלה וינָשאו ברִנה אל אמם, ויקראו נוֹשְאיהֶם בקול גדול: “נמצאו הנערים!… חיים הם!” וכל הָאִימות בראותן את תם ואת בנימין עמוסים על כִּתפות כורי הפחמים, ותחַבקנה את ילדיהן וַתִּשַּׁקנה להם מרֹב שמחתן אשר שמחו בשלומם; וכל האנשים, הרואים את שני הנערים מוּשבים בשלום אל אמם, שמחו עליהם שמחה גדולה, ויודו לה' ויברכו את שמו. וכשמוע האלמנה את דברי גיאורג ותרץ מן הבית לקראת בניה ותרא והנה הם נשואים אל ביתה, ותגש אליהם ותנשקם ותחבקם ותבך ותשמח… ותבָרך את האנשים הטובים אשר עמלו בזעת אפם יומם ולילה מבלי קַוֹּת לשָׂכר ומבלי יַחֵל לגמול…

ויהי אחרי הדברים האלה, וימצאו כורי הפחמים את גופת יעקב רֶין באחת המחִלות הַצָּרוֹת מאד; הוא האיש אשר ברא לו ה' לב טוב ואוהב לעשות חסד וצדקה, ולוּ הדריכוהו ללכת בדרך ישרה, וַיֵחָנֵך על פי דרך האמת, כי עתה היה כל הימים רודף צדקה וחסד, וכאשר התחזקו תם ובנימין ויספרו את הגדולות אשר עשה עמם – בהצילו בנפשו את נפשותם ממות – וישמע כל העם וישתאו וישתומָמו.

ויעברו ירחים אחדים ויהי קיץ, ותאמר האלמנה: עתה באה העת להביא את בנימין אל הרופא בפילַדֶּלפיה. וישמע בנימין וישמח; לבו אמר לו: שם תהיה רִפְאֻת לעיניו, וראה את אמו ואת אָחיו ואת התבל ומלואה… גם תם שמח בשמחת בנימין עד מאד; ורק שִׂמְחַת האלמנה לא היתה שלֵמָה, כי ידעה אשר לא כל נִתּוּחַ עולה תמיד יפה…

ויהי היום וישכימו שלשתם בבקר, ויתפללו לה' הרופא לכל בשר, וילכו אל התחנות אשר יסעו משם לפילַדֶּלפיה… מה גדלה תשוקת תם להִלָּוֹת עם אמו ועם אחיו בנסעם לעיר הנחמדה ההיא! אוּלם בהעלותו על לבו כי נִשכר הוא בכסף לעשות עבודה, ויבליג על תשוקתו הגדולה, ויברך את אמו ואת אָחיו בשלום וישק להם, וישב לפעלו ולעבודתו. ותבוא האלמנה ובנה למקום חפצה, ותשם אותו בבית החולים, ותשכר לה חדר לשבת בו באחד הבתים הקרובים, ויהי עם לבָבה לְבַקר את בנימין יום יום. אוּלם הרופאים אמרו לה: שובי לביתך וחַכִּי ליום אשר נודיעך, כי נפקחו עיני בנֵך! – והרופאים דברו לאלמנה כדברים האלה, יען כי ידעו אשר לא טוב יהיה לבנימין המתרפא בוֹא אִמו אליו יום יום; כי דרוּשה תהיה להנער מנוחה שלֵמה אחרי הָסיר את הסַּנְוֵרים מעיניו; אוּלם אם תבקרהו אמו יום יום, כאשר אמרה, ושָמחה בו והוא ישמח בה, ורָעָה לו זאת, ותשמע האלמנה לדברי הרופאים ותפָּרד מעל בנה, ותשב לביתה.

וכעבור ימים אחדים אחרי הפָּרד האִשה מעם בנה, ויחֵלו הרופאים לרפא לנער ומעשה הַנִּיתּוּחַ עלה יפה. אז באו לבנימין ימים, אשר לא היתה לו בהם חֵפץ, כי צִווּ עליו הרופאים לשכב פְּרַקְדָן² בְּמֶשך שבֻעַיִם, ולבלתי הֵהָפך מצד אל צד, פן יבלע לו. אולם ככלות ארבעה עשר יום רבתה שמחת בנימין מאד, כי נתנוהו הרופאים לשבת בחדר, אשר חדרו אליו קרני השמש דרך בקיעי מכסי חלונותיו. גם לאור הכֵּהה הזה יכול הנער להתבונן אל הכלים אשר בחדר, ולראות כמעט את תבניתם. ויהי כאשר עברו עד שבֻעים ויובא בנימין לחדר אחר אשר רָבו בו קרני השמש, מֵאֲשֶׁר בחדר הראשון. וכאשר הִסכין עם האור הזה, ויובא לחדר מלא אורה… אז התבונן בימין בתשוקה גדולה ובשמחה אשר לא תֵאָמר בדברים, אל כל הכלים והתמונות והמראות אשר ראה בעיניו.

בתחלה השתאה מאד בראותו את החפצים הרחוקים ממנו והנה הם קרובים אליו עד מאד, ובשַׁלחו את ידו לגעת בם והנה לא אחזה ידו מאומה… ויפָּלא הדבר הזה בעיניו מאד, ־ ויקם וילך עד בואו אל החֵפץ אשר ראו עיניו, וַיֵּדַּע אז לבבו כי שגה… גם היה אשר ראה החפָצים והכלים והנה הם רחוקים ממנו מרחק רב, ובהִכֹּונו ללכת אליהם – והנה בידו הם; וכאשר עברו ימים אחדים ותחדלנה עיניו מֵהַטְעוֹת אותו, וייטיב לראות ככל האדם.

מהיום ההוא והלאה החל בנימין לחיות חיים חדשים, חיי שמחה ועֹנג אשר כמוהם יחושו רק היוצאים מאפֵלה לאור גדול.

ויבוא היום אשר יֵצא בנימין מבית החולים, ויאמרו לו הרופאים: “עתה תוכל תשוב לביתך!” – וישאל בנימין מאת אחד האנשים אשר שֵׁרתוהו בבית החולים לכתוב מכתב לאמו, ולהודיע אותה את היום אשר ישוב בו אליה. ויתן לו האיש את שאֵלתו, ויכתוב את כל הדברים אשר אמר לו הנער.

וביום השני הלך בנימין לבדו אל התחנות ויקן לו כַּרְטִיס מסע, וישב בעגלת מסִלת הברזל ויסע לביתו.

וישקף בְּעד חלון העגלה על השדות ועל היערים ועל תכלת הרקיע, ויהי אַך שָׂמֵחַ. וכאשר נלאה לעמוד ליד החלון וישב על מקומו, וידַבר עם האנשים הנוסעים אתו יחד, וישאלם אל כל דבר אשר לא ידע עד היום ואת כל מעשה אשר כמו זר נחשב לו; ויודה להאנשים העונים אותו על דבריו, וַיָּאֶר להם את פניו ויברכם בכל לבו. – הֶאח! הֶאח! ראתה עיני!… אמר בנימין אל לבו: מה יפה ומה נחמד כל דָּבר אשר בשמים החדשים ואשר בארץ החדשה! מה נחמדים הצבָעים האדֻמים והירֻקים והצהובים והלבנים! – ובהיות הערב ויעבור בנימין לפני מקום מגוריו, וירא את הבתים ואת אור הנרות הנראים מרחוק כנקֻדות מאירות, ויעלץ לבו ויפָּעם מֵרֹב שמחה ואשׁר אין קץ.

ותם יָצא אל התחנוֹת לקראת בנימין אחיו… עיניו כֵלו מִיָּחל לבוא עגלות מסלות הברזל… כל רגע אָרך לו כשעה… פעמים אין מספר קָם מהמקום אשר יָשב עליו, וירץ החוצה לראות ההולכות העגלות אם לא.

הָרְכוּב³ בא. תם ראה את בנימין אחיו יורד מעל העגלה וקַרֵב אליו… גדולה היתה שמחת תם בראותו את בנימין אחיו פֹנה כה וכֹה ומביט בתשוקה אל כל הבא לקראתו, ובראותו את תם נִגש אליו, אם כי לא ידעו פנים אל פנים, ובאָמרו: “תָּם”?!… נפל על צואריו ויחבקהו וישק לו, ויבך מֵרֹב שמחה ומטוב לֵב…

– הנך יפה, אחי, אַף נָעִים! קרא בנימין בשמחה: מיָמי לא דמיתי כי לי אח יפה כמוך… מה שלום אמנו? הגידה נא לי מה תארה!…

– הקשית, אחי, לשאול – ענה תם: אין אֹמר ואין דברים להגיד לאיש כמוך, אשר לא ראית את אמנו עד היום את תאר פניה… כי אם גם אלף פעמים אשַׁוֶה לנגדך את דמות פניה, לא תכירנה ולא תֵדַע אותה עד אם הגדתי לך: הנה אמנו!… ויאמר בנימין: מַהרה נא והביאני אל אמנו, כי נכספה וגם כלתה נפשי אליה. ועודם מדַברים ונכונים ללכת לבית אמם – והנה אנשים רבים אשר יָדעו את בנימין מעודו ועד היום הזה נגשו אליו ויברכוהו, וישמחו עליו שמחה גדולה, וַתֵּרָאינה דמעות גיל בעיניהם. ואחר הלכו שני האחים לשוב הביתה. הָאֵם יצאה לקראתם כדבר אשר עשתה ביום המר ההוא, עֵת נְשָׂאוּם כּוֹרֵי הפחמים על כתפותם, אולם היום הזה נָהרו פניה עד מאד, ומעיניה נשקפה השמחה הגדולה הממלאה את כל לבה… ויעבור רגע והאם ובניה נפגשו… ויפול בנימין על צוארי אמו ויחבקה וינשקה ויבך. ואמו בכתה על צואריו מרֹב שמחה ועֹנג וטוב לב. ויבט בנימין בעיני אמו… הלא הן העינים אשר הורידו עליו כנחל דמעה, ואשר כָּלו מִיַּחל לבואו, ואשר נשואות היו למרום בעת התפללה לה' אל בנָה האֻמלל… ואשר הפיקו עתה שמחה ואֹשר אין קץ.

ומה נפלא הדבר בִּשְׁנוֹת בנימין ברגע אָשרו את הדברים אשר דבר עֵת קָרְבו רגעיו לָמות:

“האח! אמי הטובה! מה מאֻשר האיש אשר עינים לו לראות!!”