רקע
אהרן פולאק
מעשה בגדי (לא תבשל גדי בחלב אמו)
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

האומה – שבועון בלתי תלוי כ“ב בחשון תשט”ו, 18 בנובמבר 1954


 

א: (כדכתיב: ראה מעשה ונזכר הלכה; סנהדרין פב' עמ' א)

הדבר אירע לפני כ“ב שנים בערך, ומקום מגורי באחד הפרברים שבקריה. אותו יום היתה השמחה במעוני בגלל שני מאורעות מלבבים: ראשית, הופיע אז הקונטרס הראשון שלי במחקר התנ”ך בשם “על הסתומות במקרא”, ושנית – והוא העיקר – שמונה ימים קודם לכן נולד לי בן, וביום המדובר נתכנסו בחדרי ידידי ומכירי לחוג בצוותא את הכנסת הרך הנולד בבריתו של אברהם אבינו עליו השלום.

לרגל חג כפול זה החלטנו לזבוח גדי, ולשם כך פניתי אל ההרים בסביבה. ידעתי, שתמיד משוטטים שם עם צאנם רועים ערבים, בני שבט בידואי זה או אחר. ואמנם לא הרחקתי לכת וכבר פגשתי ברועה נודד שהשתרך עם העזים שלו על אחת הגבעות.

ניגשתי אליו וראיתי לפני בידואי לכל דבר: צמות קלועות, זקן קצר ומחודד, ועיניים שחורות, נוקבות ויודקות. דרשתי בשלומו בשפה משלו. ולשמע הניב הערבי המבוטא כהלכה קרנו פני הרועה משמחה מהולה בתדהמה. מעתה התנהל בינינו דו-שיח נמלץ ומאלף:

– מה תצווה עלי, אדוני?

– רצוני בגדי.

– לפקודתך. שלום-שלומך עליך. אתן לך מעיני זו ומעיני זאת… כלומר, הוא מוכן ומזומן לשרתני בחדווה רבה, בחינת “כל עצמותי תאמרנה”. – ואל הצאן רץ הרועה והביא בכנפיו גדי רך עול-ימים. בכמה הגדי? – שאלתי.

לכבודך, חינם אין כסף… – השיב לי הלה כדרכו. – ניחא, זהו מצד לטיפותך, ואף על פי כן, מה מחירו? – עשרים גרוש.

נטלתי את הגדי ביד, ותוך כדי בדיקה שקעתי בהרהורים. ידעתי כי ממתינים לי בביתי בעלי-בליעה, שכל אחד מהם עשוי לכלות גדי כזה עד שלא יוודע כי בא אל קרבו. אולי כדאי איפוא שאקנה שניים?

מסתבר שהרועה העריך את הרהורי בדרך שונה בתכלית, כיון שלפתא החל להישבע בכל היקר והקדוש לו, לרבות השבועה החמורה ביותר לגבי בני-בריתו, והיא: שיוטל עליו לגרש את אשתו בשלוש ומרות, אם חס וחלילה שמץ שקר בפיו… וכל כך למה? משום שסבור היה כי אני חושש לכשרות הגדי מפאת היותו צעיר מדי. לבסוף, אחר השבועות והחרמות, אמר הרועה: “נשבע אני ימין, כי הגדי כשר. עברו עליו חמישים יום, והוא נטש את חלב אמו”.

מיד שילמתי לו את המבוקש. נשאתי את הגדי ופניתי הביתה כולי נרגש וסוער: בהיסח הדעת נתגלה לי פתרונו של מקרא סתום שהיווה חידה נצחית לכלל המפרשים, והוא הכתוב הידוע

לא תבשל גדי בחלב אמו”, שנאמר שלש פעמים בתורה: שמות כ“ג 19; שם ל”ד 26; דברים י"ד 21.

בידוע שעל יסוד הפסוק המשולש דרשו רבותינו ואסרו את השימוש של בשר בחלב – איסור בישול, אכילה והנאה, כפי המפורט בחולין, קי“ג, קי”ד.

ברם, דרוש זה תמוה מעיקרו, מאחר שהתורה מספרת בבראשית י“ח 2: “וישא (אברהם) עיניו והנה שלשה אנשים ניצבים עליו, וירא וירץ לקראתם מפתח האהל”. כן נאמר בו במקום, פסוקים 7 ו-8: “ואל הבקר רץ אברהם ויקח בן-בקר רך וטוב. ויתן אל הנער וימהר לעשות אותו. ויחק חמאה וחלב ובן-הבקר אשר עשה ויתן לפניהם, והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו”. נשאלת השאלה: אם מהכתוב “לא תבשל גדי בחלב אמו” אסרו החכמים על אכילת בשר וחלב, מה ראתה התורה להביא לפנינו מעשיה מעין זו שבה נאמר במפורש כי אנשי אלוהים, או שליחיו או מלאכיו (מה שהיינו הך לדידנו) היטיבו את לבם באכילה מעורבת כזאת? אמנם התירוץ המקובל הוא, שהדבר אירע לפני מתן תורה, ואילו רש”י מסתמך על המדרש באמרו: “נראה כמו שאכלו, מכאן שלא ישנה אדם מן המנהג”.

ונחנו מה נענה אחריהם? שאין המקרא יוצא מדי פשוטו. התורה מספרת בפשטות שאי-אלה אנשים אכלו מה שאכלו, ולמה נטיל ספק באמיתות הדברים? אלא מאי? תוך כדי נסיון הראשונים ליישר את ההדורים לפי דרכם. אנו נתקלים בעובדה, שאף הם סבורים כי כך היה מנהגו של עולם בימים ההם – לאכול בשר ולרכך עיכולו על ידי שתיית חלב בשעת האכילה. ואמנם זהו המנהג הקיים אצל הערבים עד היום הזה: להגיש צלי-אש ולהקל על בליעתו בשתיית חלב או חלב חמוץ מעורב בשמנת. ניכר שלא לחינם נאמר במדרש רבה על אותו פסוק: “אמר ר' לוי, אחד נדמה לו כדמות סרקי, ואחד בדמות נווטי, ואחד בדמות ערבי”, היינו – מוכר פת, נווט או נוהג ספינה, וערבי. מאידך גיסא יש מפרשים “סרקי, נווטי” כשמות המעידים על מוצא ממקום מסויים, וזה על-יסוד הנאמר בירושלמי, נדרים, פרק ראשון, הלכה ב': “כגון אילן ניוותאי דינון קריין לחספא נספא”, כלומר, כמו אותם הנוותים המבטאים את התיבה “חספא בכ”ף ולא בחי"ת. אולם יהיה הסבר המדרש אשר יהיה, הרי לצורך הענין שלפנינו נעלה מכל ספק, שגם המארח וגם האורחים שלו היו כולם אנשי המזרח, ולפיכך נהגו לפי המקובל במקומם.

יתר על כן, הגמרא אומרת: (בבא-בתרא, ט"ו עמוד א'): “משה כתב ספרו ופרשת-בלעם”. כלומר, הוא כתב גם את ספר בראשית, ואילו ראה פגם כלשהו באכילת בשר בחלב לא היה מביא את המעשה בצורה העלולה להכשיל את הבאים אחריו. כן יש לשער שמשה רבנו ידע עברית לא פחות מאתנו, ואם היה בדעתו לגזור איסור זה היה אומר בפשטות: לא תאכלו או לא תבשלו בשר בחלב. הוי אומר, שבכתוב “לא תבשל גדי בחלב אמו” נתכוון המחוקק למשהו שנעלם מעיני ראשונים ואחרונים גם יחד.

אמנם הרמב“ם הסביר שהתורה בקשה לבטל בכך איזה מנהג אלילי. אבל דא עקא שלא מצאנו בכתובים לא סומך ולא נסמך להשערה זו. משום-כך פקפקו גם כמה מהראשונים בצדקת ההסבר התלמודי על מקרא זה, כניכר מדברי אבן-עזרא בו במקום: “והבשר לא יתבבשל רק בזמן רב והחלב אינו כן… קדמונינו ז”ל החמירו להסיר כל ספק ואסרו בשר בחלב, והשם שנתן להם חכמה, הוא יתן משכורתם שלמה”…

מאידך גיסא אומר רש“י בשמות ל”ד 26: “בחלב אמו – פרט לעוף שאין לו חלב, שאין איסורו מן התורה אלא מדברי סופרים” כלומר, שלפי התורה מותר לאכול בשר-עוף בחלב, כפי שנאמר בחולין קט“ז, עמוד א‘: "ור’ יוסי הגלילי סבר, עוף אפילו מדרבן נמי לא אסור… במקום של ר' יוסי הגלילי היו אוכלין בשר-עוף בחלב”. וכפי המוסבר שם דף קי"ג עמ' א‘, דרש ר’ יוסי את הדבר מהמקרא גופו: “- לא תבשל גדי בחלב אמו, יצא עוף שאין לו חלב אם”. יתר על כן, רבי עקיבא התיר בכלל זה גם את החיה, כמוכח מדבריו במשנה (שם,שם): “רבי עקיבא אומר, חיה ועוף אינם מן התורה, שנאמר, לא תבשל גדי בחלב אמו שלש פעמים, פרט לחיה ולעוף ובהמה טמאה”.

ועתה נחזור אל הרועה שלנו. מה אמר הבידואי? שהגדי כשר משום שעברו עליו חמישים יום והוא נטש את חלב אמו. הוי אומר, שלפני כן אינו כשר, לא לבישול ולא לאכילה.

מכאן מסתברים שני דברים: א) שהצרוף “בחלב אמו” אין פירושו כלל בישול בחלב, כיון ששתי מלים אלו משמשות תואר לגדי. איזה גדי? לא שחור ולא לבן, אלא גדי בחלב אמו, כלומר, גדי יונק! ומדוע “בחלב אמו” דווקא? משום שברגיל לא תימצא יניקה לגדי כזה בעדר אלא מעטיני אמו. ב) על שום מה הסמיך המחוקק את ענין הגדי לחג-הביכורים. בספר ויקרא כ"ג 16 נאמר “עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום”, כלומר, שמפסח עד חג השבועות יש לנו חמישים יום. ברם, לכל רועה צאן ידועה העובדה, שבארצנו קיימות שתי עונות המלטה: האחת חלה בראשית עונת הגשמים, והשנייה מתחילה ימים מספר אחר פסח ונמשכת עד לשבועות.

מסתבר איפוא שבחג השבועות מתרבים הגדיים שעדיין לא מלאו להם חמישים יום. לכן אמר המחוקק והדגיש את הדבר פעמיים: ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך, אך לא תשחט, או לא תבשל, או לא תקריב מנחת ביכורים – גדי בחלב אמו. המעניין, שהסבר מעין זה כבר נרמז בדברי אבן-עזרא בו במקום: “רק הזכירה עם הביכורים, כי אז ירבו ויגדלו הגדיים”.

ומדוע השתמש הכתוב ב“לא תבשל” ולא אמר – לא תזבח, או – לא תשחט? ראשית, משום שכל ענין הביכורים לא בא אלא כדי להאכיל את הכהנים, כפי המוכח מויקרא בו בפרק, פסוקים, 19, 20: - “ועשיתם שעיר עזים אחד לחטאת ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים. והניף הכהן אותם על לחם הביכורים תנופה לפני ה‘, על שני כבשים קדש יהיו לה’ לכהן”. משום כך דווקא באה התורה להוציא מלב האזרח את הסברה, שהוא יכול לצאת ידי חובת הביכורים בבישול גדי רך, או בהפרשת חלק מבשר הגדי המבושל לכהן, כדרך המסופר בשמואל א‘, פרק ב’, פסוקים 14–13: “ומשפט הכהנים את העם. כל איש זובח זבח ובא הנער הכהן בבשל הבשר וכו' וכו' כל אשר יעלה המזלג יקח הכהן בו”. והשנית, כמעט אין תבשיל אצל העברים ללא בשר, הואיל וכל תבשיל אחר נקרא נזיד, כגון נזיד העדשים שבעבורו מכר עשיו את הבכורה. ניכר שלא לחינם אמר ר' יהודה בן בתירא (פסחים ק"ט עמ' א): "בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר, שנאמר (דברים כ"ז, 7) “וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך”. כן אין זה מקרה שאנו קוראים לחדר-הבישול “מטבח”, מן השורש טבח או זבח, כי זה שמו גם בפי הערבים.

בנוסף לכך ברי לנו, שבשימוש היום-יומי היה אצל העברי הקדמון המושג “בשל” זהה עם טבוח או זבוח, כמוכח מן הנאמר בשמואל א‘, ט’, 24: “וירם הטבח את השוק והעליה לפני שאול”; וכן מן הכתוב ביחזקאל מ“ו: “אלה בית המבשלים אשר יבשלו שם משרתי הבית את זבח העם”. מכל הנ”ל למדים אנו, שהעברי היה נוהג לבשל את זבחו בבית המקדש או באיזה מקום אחר שנועד לקרבנות, והוא הוא טעם השימוש ב“לא תבשל”.

יתר על כן, אף אם נסיח את דעתנו מכל השאר ונתגדר רק בבקעת הביטוי שלפנינו, נמצא בו גופו שני טעמים חשובים לאיסור. האחד, מוסרי-אסתיטי, כבר ניתן על ידי אבן עזרא בו במקום: “ואולי כי אכזריות לב היא לבשל הגדי עם חלב אמו, כדרך – ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו; גם לא תקח האם על הבנים”. והשני – משקי-כלכלי, ונראה לי שהוא העיקר.

בידוע שמשה בעצמו היה רועה צאן בנעוריו, כפי המסופר בשמות ג', 1: “ומשה היה רועה צאן יתרו חותנו”. מכאן שבוודאי היו נהירים לו דרכי הרועים על מנהגיהם וחוקיהם יחדיו, ואין תימה איפוא, שגזר על שחיטת הגדי היונק או על בישולו. כל בר-בי-רב יבין, שאין הדבר משתלם מבחינה משקית, וכן עלולה האם השופעת חלב בעטיניה לחלות מקדחת החלב או מרוב געגועיה לוולד.


 

ב

וזה המעשה וזה הפתרון. אשר לבידואי שלנו, הרי נעלה מכל ספק שעדותו כשרה מכל הבחינות, מאחר שאינו אלא גוי מסיח לפי תומו.

מובן, כמו בכל הנחה שיש בה משום חידוש גמור, גם לגבי זו נתקלים אנו במקורות, שלכאורה הם סותרים אותה בתכלית. לפיכך מחוייבים אנו לעיין בהם עיון יתר ואלה הם:

א. בספר ויקרא כ"ב 27 נמצא כתוב: “שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה'”. מסתבר איפוא, שלפי כתוב זה מותר לשחוט את הוולד לאחר היום השמיני. ברם, לפי דעתי אין בכוחו של מקרא בודד לשמש ראיה לסתור, מהטעם הנזכר בברייתא דר' ישמעאל (ריש ספרא): “וכן שני כתובים המכחישים זה את זה עד שיבא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם”.

מה מלמדת אותנו ברייתא זו? שלא רק החוקרים החדשים, אלא גם קדמונינו הודו בפה מלא, שאמנם נמצאים בתורה כתובים סותרים זה את זה, וכדי להתגבר על הקושי נמנו וגמרו חנטות אחר הרוב.

ומה אנו רואים במקרה שלפנינו? כנגד שלשה פסוקים אוסרים מצוי כתוב אחד המתיר. והראיה, שבפרשת הביכורים הנשנית וחוזרת בספר ויקרא כ"ג 15 – 21 לא נזכר ענין הגדי בכלל, לא איסור ולא היתר, לא בישולו בחלב ולא בנוזל אחר. וכל כך למה? משום שבפרק הקודם כבר התיר המחבר את שחיטת הגדי תחת אמו “מיום השמיני והלאה”. ניכר שהמחבר דנן לא חשש לקיפוח הכהנים, מאחר שקבע במפורש: “והקרבתם על הלחם שבעת כבשים תמימים בני שנה ופר בן בקר ואילים שנים” (שם, 18).


ועוד אומר אני, כי דווקא פסוק זה הנראה כסותר, והוא הוא המוכיח את צדקת הנחתי. לדעתי מתכוונים ארבעה פסוקים אלה לדבר אחד בלבד – לשחיטת הגדי הרך, אלא שהכתובים האוסרים משתמשים בביטוי “בחלב אמו”, ואילו האחד המתיר אומר “תחת אמו”, כלומר, הגדי הרך הנמצא תדיר תחת אמו ויונק מעטיניה.


ב. בעמוד 77 של הספר “כתבי אוגרית” מאת הד"ר גינזברג, מקדים המחבר כמה דברי הסבר אל הלוח הדן בלידת “האלים הטובים והיפים”. בו בלוח נמצאת שורה כזאת:

ט( )ד בחלב אננח בחמאת

פסקא זו מבוארת על ידי גינזברג: “טיבחו גדי בחלב, טלה (?) בחמאה. זהו אותו מנהג אלילי שהתורה אוסרתו, שמות כ”ג 19; ל“ד 26; דברים י”ד 21; אבל מה כוונתו? אין זאת כי אם לסמל את יניקת האלים העוללים! בשמות כ“ג 19, ל”ד 26, האיסור מובא בפירוש אצל מועדי ישראל, אצל מועד הביכורים, מכיון שבארץ-ישראל העזים ממליטות על הרוב בימות הגשמים, הרי חג שבועות זמן מתאים לזבח “הגדי המבושל בחלב”. תאמר שכל התעודה לליטורגיה של חג הביכורים הכנעני היא שייכת? בפרטים התעודה סתומה מאוד".

עד כאן לשונו של החוקר הנכבד.

חזרתי ועיינתי היטב בצורת הפסקא הגורלית ראיתי, שלא לחינם סיים גינזברג בהערה מלאת משמעות, ש“בפרטים התעודה סתומה מאוד”.

ודאי שהיא סתומה למדי. שכן עם עיון ראשון כבר ניתן להקשות: ראשית, מהיכן הודאות “מדעית”, כביכול, שכתב בה “טיבחו גדי בחלב, טלה בחמאה”? הן דברים אלה אינם בטקסט האוגריתי לגמרי, ומוצעים לפנינו רק כקרי משוער; והשנית, אם החוקר שם סימן-שאלה אחר התיבה “אננו”, סימן שאף הוא אינו בטוח כלל שיש לתרגמה “טלה” בעברית.

אמנם אונקלוס מתרגם תמיד את המלה “צאן” העברית בתיבה הארמית “ענא”, כגון בפסוק “ויהי הבל רועה צאן” (בראשית ד', 2) – “והוה הבל רעי ענא”, אבל מכאן עד תרגום התיבה האוגריתית “אננה” ב“טלה” בעברית, עדיין רחוקה הדרך, ובודאי שסימן-השאלה מוצדק במקורו…

ואחרון אחרון: אם היסוד גופו רופף, מה טעם להסמיך גג עליו ולשער “שכל התעודה לליטורגיה של חג הביכורים הכנעני היא שייכת”? זו מעניין לו לגינזברג? ומה טעם לסימני-השאלה שהוא זוקפם לפנינו? אם פירושם שהוא בעצמו מפקפק באמיתות ההסבר שלו, את מי הוא שואל: אותנו או את כבוד הבורא? אכן, יש להסיק מכך, שאת הפתרון הנכון לקטע זה שבלוח האוגריתי צריך לבקש מ“האלים הטובים והיפים”…

ג. בעמוד 40 של הספר “האלה ענת” מאת הפרופ' קאסוטו ז"ל, חזרתי וקראתי את הפסקא על טביחת הגדי בחלב. ראיתי שחוקר זה חוזר ומאשר את דברי קודמיו ואומר בהחלטיות, שבכך מתפרש האיסור “לא תבשל גדי בחלב אמו”. אשר לקרי גופו הריהו נותנו בצורה ברורה בזה האופן: טב (חג) די בחלב, טלה בחמאה.

וראה פלא על כל פלא! מה שהיה עדיין מסופק בעיני גינזברג ניתן ומתבאר על-ידי קאסוטו בוודאות גמורה. כך קובע גינזברג, שמשתי התיבות “טיבחו גדי” אין במקור אלא האות טי“ת ודל”ת בלבד, ואילו השאר מחוק או מטושטש או חסר לגמרי. אולם לגבי קאסוטו אין ספקות קיימים שעה שהוא שש להקביל כל אמרה שבכתבי אוגרית אל הנאמר בספר-הספרים שלנו.

לכן נדהמתי משקראתי את הערותיו דלקמן:

1) “מכיון שהלוחות רובם ככולם שבורים ומקוטעים. ומכיון שידיעותינו בלשון האוגריתיתי לקויות עדיין בהרבה, מובן מאליו שפירושם של טכסטים אלו עודנו ניתן לספקות בפרטים” (עמ' 13);

2) “חלק גדול מן הפירושים שהוצעו לעלילה זו וליתר העלילות האוגריתיות, ומן ההשערות שנאמרו עליהן, אינו מבוסס כל צרכו, ויש בו מידה מרובה מפרי הדמיון” (עמ' 50);

3) “ההצעות שהוצעו בעין הרקע הגיאוגרפי של העלילות על זכרונות היסטוריים שכאילו נשתמרו בהן, על רמזים לטכסים פולחניים, לסימבוליקה דתית, למושגים מסתוריים, וכיוצא באלה, אינן ברובן אלא השערות בעלמא” (עמוד 51).


זוהי הודאת בעל-דין, הדומה למאה עדים; מהיכן לנו איפוא הביטחון, שאמנם הפסקא רומזת על איזה טכסט פולחני או איזו סימבוליקה דתית, שבהן יש לראות פתרון לכתוב בתורה שלנו?

דומה שנעלם מעיני הרב הפרופסור קאסוטו ז“ל מה שנאמר רבי עקיבא במסכת פסחים דף קי”ב עמוד א': “וכשאתה מלמד את בנך למדהו בספר מוגה”, היינו, אל תבסס את משנתך על המשובש והמפוקפק.

יתר על כן, גם אם נניח שאמנם רשום הדבר בלוח ההוא באופן המתפרש על-ידי החוקרים, לא נוכל להסיק כל מאום, כיון שאין שם זכר לתיבה “אמו”, שהיא העיקר בתורה שלנו.

זאת ואף גם זאת! שמא גם בו, בלוח האוגריתי, הכוונה היא לא לבישול גדי בחלב, אלא לטביחת גדי שעודו בחלב, כלומר, גדי יונק? והא ראיה, מההמשך “אננח בחמאה”, הוא הקובע, אפילו נסכים שהמדובר בטלה שלנו. כי אדרבא ואדרבא! הבה ונשוב ונעיין: מה פירוש “חמאה” בעברית תנכית? האומנם יש לראות בה את החמאה של ימינו? והרי בשופטים ה, 25, נאמר במפורש: “מים שאל, חלב נתנה, בספל אדירים הקריבה חמאה”.

עתה, מתבקשת השאלה מאליה: איזה משקה נתנה יעל לסיסרא? כלום נתנה לו לשתות שומן בספל אדירים? וכי מישהו מסוגל לשתות חמאה או שומן? הוי אומר, המדובר בחלב שמן, או בשמנת, או בחלב חמוץ המעורב בשמנת הנקרא אצל הערבי “לבניה” – הוא הוא משקה שהערבים משתמשים בו לרכך את תהליך הבליעה של הצלי; הוא הוא המשקה שברגיל מופיע במקרא בהקבלה אל חלב; הוא הוא הנוזל שבו כיבד אברהם אבינו את אורחיו.

הוראה זו של “חמאה” ידועה לרבים (לדוגמא היין גזגיוס, בן-יהודה, ואחרים). ודווקא כך רבה הפליאה: האומנם נעלם הדבר מהחוקרים ההם, או שמא בכונה ביקשו לראות בתיבה האוגריתית “חמאת” מין שומן לטיגון הגדי…

על יסוד כל האמור לעיל, ועל יסוד מנהגי האכילה-ושתייה הקיימים במזרח עד היום הזה, הריני חוזר ואומר, שייתכן מאד, כי גם הביטוי “אננח בחמאת” אינו אלא הקבלה ל“גדי בחלב”. ופרושו בלוח האוגריתי הוא: טלה רך.

כי על כן יאמר הערבי על עול-ימים: “ליססאתו פי חליב אומו”, או “ליססאתו זבדה”, כלומר, עודנו בחלב אמו, עודנו חמאה, היינו, עודנו ינוקה, כדרך הכתוב: “מפי עוללים ויונקים יסדת עוז” (תהילים ה', 3).

וכך אני חוזר ומסכם את פירושי על איסור הגדי: לא תבשל גדי בחלב אמו – לא תזבח ולא תבשל גדי שעודנו בחלב אמו, כלומר, גדי יונק!


המלצות קוראים
תגיות