האומה – שבועון בלתי תלוי ו' בטבת 30 בדצמבר 1954

לא תבשל גדי בחלב אמו

אדוני העורך, עם הופעת מאמרי ב“האומה” על מהות הכתוב “לא תבשל גדי בחלב אמו”, תקפוני רבים ממכירי בהשגות שונות, שאת תמציתן אני רואה לנכון ליתן בזה כדקלמן:

א) בכל מקום מתרגם אונקלוס את הפסוק דלעיל: “לא תיכלון בשר בחלב”, ופרט זה לכשעצמו סותר את הנחתי מעיקרה.

ב) יש יסוד לטענת החוקרים (עם הרמב"ם בראש) כי המדובר במנהג אלילי, שאם לא כן, מה טעם הזכרה כאן התורה את גדי העזים דוקא?

ג) אילו היה קיים במזרח מנהג-רועים שלא לשחוט את הרך בצאן, היו עומדים על כך מזמן. אין זה מתקבל על הדעת, שעלה בידי למצוא תגלית שנעלמה מעין חכמי הדורות במשך אלפיים שנה כמעט.

ד) כל הפרוש שלי על פסוק זה הולם את הפתגם הידוע: “יפה מדי שיהא בו משום האמת”. ועתה, כיוון ששאלוני כעניין, אני חייב להשיב כהלכה:

1. במקרה זה אין המתרגם יכול לשמש ראיה לסתור, מאחר שבוודאי הושפע בו בעניין מדעת חכמינו ז"ל, הן מבני זמנו והן מאלה שקדמו לו בהרבה.

2. התיבה “גדי” אינה באה להורות על שגר העז בלבד, אלא על כל רך מן הצאן, כמוכח מן הכתוב: “אנכי אשלח גדי עזים מן הצאן” (בראשית לח, 17). מהפרוט המודגש בפסוק זה ניכר ובולט שסתם “גדי” אין בו משמעות הוולד מן העז דוקא, שאם לא כן היה יהודה מסתפק ואומר: “אנכי אשלח גדי”. סברה זו אף היא עתיקת ימים, כמוכח מדברי ר' אלעזר; “נאמר כאן גדי עזים, הא כל מקום שנאמר גדי סתם, אפילו פרה ורחל במשמע” (חולין קי"ג, עמ' א' יב).

מאידך גיסא, גם אם נסכים שאין גדי אלא מעז, אין בכך משום סתירה כלשהי להסברי אני. מאד יתכן שהמחבר המקראי השתמש כאן בתיבה “גדי”, משום הריבוי הנפוץ של עדרי עזים בארצנו, כמוכח מהנאמר: “שערך כעדר העזים שגלשו מהר גלעד,שיניך כעדר הרחלים שעלו מן הרחצה” (שיר-השירים ו' 6, 5).

בודאי שהמשלת השער לעדר עזים באה לו לפיטן מפאת השפע שבדימוי, ואילו השינים נמשלו לעדר רחלים על היותן קבועות ויציבות במספר, כניכר מסיפא דקרא “שכולם מתאימות ושכולה אין בהם”.

לאור זה גופו יש להבין את הכתוב “וישסעהו כשסע הגדי” (שופטים יד, 6), ואף את הפתגם התלמודי “הגדיים נעשו תיישים” (ירושלמי, סנהדרין, פרק א, הלכה ב).

3. אשר לשאר ההשגות דלעיל, איני משכיל לראות בהן חומר מדעי המצריך עיון.