רקע
אהרן פולאק
מי הרג גלית הפלשתי?
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

“החברה” בטאון למחשבה לאומית, תש“א 7, ע”מ 106–105


הספור על גלית שאנו רגילים לצטטו נמצא בספר שמואל א', פרק י"ז. מסופר שם כי “שאול ואיש ישראל נאספו ויחנו בעמק האלה ויערכו מלחמה לקראת פלשתים. ופלשתים עומדים אל-ההר מזה, וישראל עומדים אל ההר מזה, והגיא ביניהם. ויצא איש הבינים ממחנות פלשתים, גלית שמו, מגת, גבהו שש אמות וזרת; וכובע נחשת על ראשו, ושריון קשקשים הוא לבוש – ומשקל השריון חמשת אלפים שקלים נחשת; ומצחת נחשת על רגליו, וכידון נחשת בין כתפיו; וחץ חניתו כמנור-אורגים, ולהבת חניתו שש מאות שקלים ברזל; ונושא הצנה הולך לפניו” (פסוקים ב' – ח'). גלית גידף את בני ישראל, קרא להם “עבדי שאול”, ביקש “תנו לי איש ונלחמה יחד”. “וישמע שאול וכל ישראל… ויחתו ויראו מאד”.

ברגע זה מגיע למחנה דוד עם מזון בשביל אחיו. הוא מוצא אותם, שואל אותם לשלומם – “והנה איש הבינים עולה, גלית הפלשתי שמו, מגת, ממערות פלשתים; וידבר כדברים האלה – וישמע דוד”… (שם, שם, כ"ג).

ולהן מסופר הספור המפורסם, כיצד יצא דוד למערכה נגד גלית, ובידו רק מקל ו“חמשה חלקי אבנים”. “והיה כי קם הפלשתי וילך ויקרב לקראת דוד, וימהר דוד וירץ המערכה לקראת הפלשתי. וישלח דוד את ידו אל הכלי, ויקח משם אבן ויקלע ויך את הפלשתי אל מצחו…” (שם, שם, מ“ח, מ”ט).

אולם בספר שמואל ב' מסופר אחרת: “ותהי עוד המלחמה בגוב עם הפלשתים, ויך אלחנן בן יערי אורגים בית-הלחמי את גלית הגתי, ועץ חניתו כמנור-אורגים”. (פרק כ“א, פסוק י”ט). וכשבא מחבר “דברי הימים” לפרשת גלית, מספר הוא בלשון זו: “ותהי עוד מלחמה את פלשתים, ויך אלחנן בן-יעור את-לחמי אחי גלית הגתי, ועץ חניתו כמנור אורגים” (דבה“י א‘, כ’ ה'; של”ג פוסק כי זוהי הגרסא הנכונה, אם כי אינו מביא את המקור לפסקנותו).

אין ספק כי בכל שלשת הכתובים המדובר הוא באותו האיש עצמו. שם האיש היה גלית, מוצאו מגת, הוא היה ענק, “שוכן במערות פלשתים (המסורת מתקנת כאן “ממערות – ממערכות קרי”, אולם אין תקון זה גורע מערכה של הנוסחא המקורית). “גוב”, הנזכרת בשמואל ב', פירושה “גיא” “עמק” (ר' “יתרמא לגוב אריתא”, דניאל ו', י"ג). נראה כי המחבר לא מצא לנחוץ להגדיר ביתר דיוק את מקום המערכה, שהיה ידוע לכל. וסופר דברי-הימים, שראה, בודאי, את שני הכתובים המכחישים זה את זה, לא הזכיר שם מקום בכלל, וביקש להשלים את הניגוד ע”י זה שהפך את אלחנן בן יערי-אורגים בית-הלחמי ל“אלחנן בן יעיר”. המלים “בית-הלחמי” הפך הסופר התוהה ל“לחמי אחי גלית הגתי”… ודוקא שתדלנות יתרה זו משמשת ראיה חותכת, כי צדקו הראשונים ממחבר “דברי הימים”…

אלחנן היה, בודאי, בן-דודו של יואב: “עשהאל אחי-יאב בשלשים, אלחנן בן דודו בית-לחם” – כתוב בשמואל ב' (כ“ג, כ”ד). הוא היה, כאמור, “בן יערי אורגים בית-הלחמי”, ואין “יערי אורגים” אלא סמיכות הפוכה, על דרך “בניו מומם” (במקום “מום בניו”, דברים, ל"ב, ח'), או “סיגים כסף היו” (במקום “כסף סיגים היו”, יחזקאל כ“ב, י”ח). “אורג יערים מבית-לחם” היה, בודאי, קולע סלים, יריעות-אהלים, מוטות או ידיות מקליפות-עץ, זרדים יבשים, ענפים, שהיו מובאים מן היער. יתכן מאד כי שכנו האורגים ביערות, מרוחקים מן הישוב ומתרבותו.

“מעשי אבות ירשו בנים”, אומר הפתגם. ודאי שגם אלחנן היה אורג, כאביו, ואת כל ימיו בילה ביערות. ונקל לתארו כעין אורנג-אוטנג בצורת אדם – ענק-פרא, שהיה לבדו מסוגל להרוג את הענק גלית!

ועתה, הבה נבחון אם אמנם סותרים הכתובים זה את זה. לדעתי, אין כאן סתירה כל עיקר.

צורת הדברים בפרק כ“א של שמואל ב' היא צורת כתבו של פקיד לבלר, שרשם את העובדות בסגנון יבש וקצר, בנוסח משרדי. ההרצאה על אותו המאורע בשמואל א' כתובה בצורה אפית-ספרותית; בודאי מסיפור זה ניזונו הטרובדורים העברים הקדמונים, כ”חכוי" ערביאים אלה, המסובבים עד היום בכפרים ומספרים בנגינה אגדות קדומות בשכר פרוטות מעטות…

אך המסופר בשמואל א' אינו מלא – על אף רבוי הדברים בו. כי באותו פרק י“ז, בפסוק ל”ז, מעירה המסורת: “פסקא באמצע פסוק” – כלומר, שחסר קטע שלם מהפרק. ומאד יתכן כי בקטע הנעלם היה מסופר כל המעשה באלחנן בן יערי אורגים… יתכן שלא מצא המעתיק את החלק השני של הספור; ויתכן שדן אותו לגניזה מדעת, משום שסתר הכתוב את האגדה על דוד מלכו – והרי הכותב קיבל את לחמו מידי המלך דוד…

הבה, נשתדל לתאר לעצמנו מה היה כתוב באותו הקטע הנעלם; ובעשותנו זאת, נעמיד לנגד עינינו את אפיו של ההוי הארצישראלי, את המזרח הקדום שהשתמר עדיין בתומו אצל שכנינו הערבים.

מה קרה בעצם בעמק האלה?

שאול ובית ישראל ערכו מלחמה לקראת פלשתים. הפלשתים עומדים על ההר מזה, וישראל עומדים על ההר ממולם, והגיא ביניהם. גלית הענק יצא לחרף את מערכות ישראל. הוא קורא לדו-קרב, אך לא נמצא אחד שיענה לקריאתו, כי שאול וכל בית ישראל נפחדו ממראה הענק.

במשך ארבעים יום מתיצבת המפלצת הפלשתית ופיה מלא גדופים וחרפות וקללות נאצה. ואחר-כך היה כתוב, בודאי כך: “ויהי בראות שאול כי נפל לב העם, ויעבר קול בכל ארץ העברים לאמור: מי לד' ולשאול, יבא ויכה את הפלשתי, ונתתי לו את בתי לאשה. וישמע אלחנן היערי, והוא ישב בסבכו בין העבותים אשר בבית-לחם, ויתמלא קנאה ולבו המה. ותיקד אפו באש פחים, ויעקר אלון עתיק על גזעו ושרשיו, ויבא אל המחנה”…

שאול ושריו מקבלים את אלחנן כמושיע. ומיד מטכסים הם עצה: כיצד להתנקם בערל, ששחק לישראל. לא די להרגו; מותו של גלית לא יכפר על ארבעים יום עלבונות. בן-המזרח שש לקראת המות ואינו מחשיבו כלל; אולם לעולם לא ישכח את העלבון הנגרם לו.

באותו יום מזדמן דוד למחנה שאול. הוא שומע את גידופי הפלשתי, ומתפאר לפני החיילים: הרוג אהרגנו! והעם סביבו פורץ בצחוק! הדבר נודע לשאול, ומיד צץ במוחו רעיון: דוד יצא להתגרות בגלית! כי אין לך עלבון גדול יותר בעיני איש המזרח מאשר ההכרח להלחם בילד.

דוד הובא לפני שאול. הנער האדמוני יפה-התואר סיפר מעשיות כיצד הרג את האריה ואת הדוב – וכל העומדים סביבו, לרבות שאול ויהונתן, התגלגלו מצחוק.

והצחוק גבר שבעתים כשהלביש שאול את מדיו לדוד. דוד לא יכול היה לזוז במדים הכבדים של איש, שהיה “משכמו ומעלה גבה מכל העם”; “ויאל ללכת, כי לא נסה”; “ויאמר דוד אל שאול: “לא אוכל ללכת באלה, כי לא נסיתי!” ויסירם דוד מאליו” (שמואל א', י“ז, ל”ט).

אז הוחלט לשלוח את דוד נגד גלית בנשק שהורגל בו – מקל הרועים ואבני הנחל. ובינתים, התחבא אלחנן היערי מתחת לסלע, ובידו עץ האלון. וכאן מתחיל עיקר המעשה. משראה גלית את דוד, נתמלא בושה וכעס צורב. היתכן? נגדו, נגד גלית הענק, שלחו העברים ילד קטן יפה-מראה? – לא רצה לזרוק בילד את חניתו. אין לוחמים בילד, ילד לוקחים חיים! ולכן הלך גלית והתקרב לדוד, ופיו מלא קללות – כדרך שמקללים הערבים באלהי יריבם בשעת כעסם. אך דוד לא נבהל; הוא מקמץ את אגרופו למו-פיו, ומשמיע תרועת-בוז או “ירית-פה” כזה, שגלית מתבלבל לחלוטין. ממחנה ישראל עולות תרועות וקולות בוז. הערבים קוראים לקולות אלה “וחד סאפי עלא כיפך” (“אחד שלם לשביעות רצונך”). לא לחנם אמר דוד אחר כך (תהלים, מ“א, י”ב): “בזאת ידעתי כי חפצת בי, כי לא יריע אויבי עלי”…

מואב סיר רחצי, על אדום אשליך נעלי, עלי פלשת אתרועע!" (שם, ק"ח, י'). גלית מתקרב אל דוד ולבו רותח. “הכלב אנכי כי באת עלי במקל?” רועם גלית.

דוד האדמוני “יפה המראה” עורר בוז כלפיו לא רק אצל הפלשתי; זמן רב אחר-כך אמר אבנר לאשבעל, הוא איש-בשת בן שאול: “הראש כלב אנכי אשר ליהודה?” (שמואל ב‘, ג’, ח') ובזה רמז על שאול שנתן בתו לדוד – דבר שנחשב בעיניו לפגום וחסר-טעם…

כדי להגביר את כעסו על גלית, מתגרה בו דוד יותר ויותר: “אגלה את מחצית שפמך ואקשט בו את ראש נעלי!” “היום הזה יסגירך ד' בידי והכיתיך והסירותי את ראשך מעליך ונתתי פגר מחנה פלשתים היום הזה לעוף השמים ולחיות הארץ” (שמואל א', י“ז, מ”ו). נוסף לזה זורק עליו דוד כמה אבנים, כדרך הרועים.

וגלית רותח כמים. הוא שוכח את טכסיסי המלחמה, הדורשים זהירות, ומבלי משים רץ אחרי דוד לעבר הסלע, שמאחוריו עורב לו אלחנן היערי. מניף אלחנן את עץ האלון בידו, מורידו על ראש גלית – הענק הפלשתי נפל שדוד. ודוד? הוא לא אבד את חושיו. רץ הוא לקראת גלית השוכב שולף את חרבו וכורת את ראשו. הוא מנופף את הראש בעיני הפלשתים וכל ישראל, ומתנהג כגבור ממש! ואלחנן היערי הסתלק בחשאי ונחבא אל הכלים. הוא השאיר את הגדולה כולה לדוד. די לו כי עשה את שליחותו – והעולם כולו ידע כי “מפי עוללים וינקים יסדת עוז, למען צורריך להשבית אויב ומתנקם” (תהילים, ח‘, ג’).

הרגעים המועטים, שבהם ביזה דוד את גלית, כפרו על ארבעים יום הגדופים, שהטיל גלית על ישראל. את גלית הרג ילד – עובדה זו דיה היתה לדכא את כבודם של הפלשתים. אכן, ידעו הפלשתים כי מוחו של שאול פעל מאחורי כל המקרה הזה ולא סלחו לו על העלבון כל ימי חייו.

המנהג לאסור את הקרב על-ידי “שאבאב”, היינו, על-ידי נערים שובבים, נתן את אותותיו גם בתלמוד, כמוכח מן המאמר: “תדע שהרי גוליירים מתגרין במלחמה וגבירים נוצחים” (נזיר ס“י ע”ב). מעניין שרש“י מפרש כאן, כי “גוליירם” מובנו – חלשים, ואילו יסטרוב מוכיח כי יסודו של זה ב”גלריוס" הרומאי, שאינו אלא נער צעיר, נושא כליו של החייל הרומאי. וכן נזכר במדרש במפורש, “ולא כגילייר זעיר” (בראשית רבה ס"ג).

לא למעט את דמותו של דוד באו הדברים דלעיל. הן קטן היה הילד, וגבורה יוצאת מן הכלל הראה. אולם כך היה המעשה, כפי שאני מדמה אותו, בהתאם לנימוסים המזרחיים המקובלים ובהתאם לספורי-הגבורה שנשתמרו בפי הערבים בארץ.

המלצות קוראים
תגיות