רקע
אהרן פולאק
מי מכר את יוסף?
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

“האומה”, שבועון בלתי תלוי, חוברת 16 כ“א בכסלו תשט”ו 16/12/1954


שום קשיים אינם מרתיעים את חוקר המקרא, כמו ההכרח להילחם בשיבושים שנשתרשו בעם במשך דורות. יכול המחדש להוכיח את צדקת הסברו במאה עדויות, ואילו הציבור יוסיף וינקוט בדרך משלו, המוגדרת להפליא במאמר התלמודי הקצר: “שבשתא כיון דעל על”.

ניקח לדוגמא את הנידון שלפנינו. בפי הכול, כמעט, שגורה כיום נוסחת המכירה של יוסף על-ידי אחיו. כך מורין לרוב בבתי-הספר שלנו, ומובטחני שאם ייערך משאל בין שישים רבוא לאמר: מי מכר את יוסף? והשיבו כולם פה אחד: עשרת אחיו המבוגרים, בני יעקב אביהם, להוציא את בנימין, אחיו הקטן של יוסף.

לפי הניכר נוצרה נוסחת הבגידה על-ידי מכירה, בזמן קדום למדי, בין אם היה לה על מה להסתמך בין לאו. לכל הוודאי היו חכמי-התלמוד ראשונים לקביעת המקובל; הבאים אחריהם בטחו בקודמיהם ואף לא שיערו שקיים שמץ חשש לאמיתות ההנחה. ברם, חלילה לנו מלעלות על הדעת, שרבותינו ז"ל בדו את הדבר מלבם; כגורם ראשון-במעלה יש לראות את דברי יוסף עצמו אל אחיו, שעה שהתוודע אליהם במצרים: “ויאמר אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה. ועתה, אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי, כי למחיה שלחני אלהים לפניכם” (בראשית מה, 4–5).

על יסוד שני פסוקים אלה יצאו קדמונינו חוצץ ובמקומות רבים רשמו את תהליך המכירה וגם קשטוה בכל מיני פרטים, כיד הכשרון הטובה עליהם. כך למשל, אומר התלמוד: “לפי שמכרו (האחים) בכורה של רחל בעשרים כסף, יהיה כל אחד ואחד פודה את בנו בכורו בעשרים כסף” (ירושלמי, שקלים, פרק ב‘, סוף הלכה ג’). כן אומר המדרש: "כל אחד ואחד מהם (מהאחים) נטל שני כספים לקנות מנעלים לרגליהם, שנאמר – על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים – עמוס ב, 6 (פרקי דר' אלעזר, נשנה בילקוט שמעוני חלק א, רמז קמב; כן ראה תנחומא, פרשה נח, ה', ועוד ועוד).

נסיבת המכירה בעבור נעליים, הנחשבת במזרח כביזוי גמור, נתנה מקום לאגדה עממית, שמצאה את עיצובה השירי בפיוט “אלה אזכרה” לזכרם של עשרה הרוגי מלכות, בתפילת מוסף ליום-הכיפורים. וזה תוכן האגדה: זמן-מה אחר חורבן ביתר, עשה המצביא הרומי בערמה, צבר והערים מלוא הפלטרין נעלים, קרא לעשרה מגדולי ישראל, כולל את ר' עקיבא, והציג לפניהם את השאלה: מה דינו של “גונב איש ומכרו ונמצא בידו”? (על יסוד הכתוב בפרשת משפטים – שמות כא, 16). מובן מאליו, שכולם יחדיו ענו לו ללא היסוס: “ומת הגנב ההוא”. או אז גילה התליין הרומי את מזימתו והעיר: “איה אבותיכם אשר אחיכם מכרוהו, ולאורחת הישמעאלים סחרוהו, ובעד נעלים נתנוהו?”. ובהעדר תשובה מספקת, הזדרז והוציא כנגדם פסק-דין מרשיע, גזר עליהם לשאת בעוון ה“פושעים” ההם, והמית את העשרה בעינויים אכזריים.

זיהוי בלתי-מדוייק של הצד המוכר בעסקא מקראית אחת שימש איפוא עילה מספקת לשפוך דם נקיים – פרט שממנו שאבו השראה שטנית אויבינו המרובים בכל זמן ומקום, כדי לנאץ את שמנו בגויים ולהדביק עלינו תו-קלון של “בוגדים מטבע ברייתם”, שמצווה להכריתם. לכן מוטל עלינו להתעלם מוותק המקובל, על אף תומכיו הדגולים באשר הם שם, כדי שנוכל בהשקט לבדוק את הענין מראשיתו ולקבוע בוודאות מדעית, אם מכרו האחים את יוסף או לא.

לשון אחר: עלינו לשאול כענין ולהשיב כהלכה: האם מצוייה אסמכתא בכתובים לנוסחה המקובלת, או שמא אין זו אלא פרי התרשמות של קריאה מוטעית? ניתי איפוא ספר ונחזי. הנה המאורע לנגד עינינו, וזה לשון התורה:

“17… וילך יוסף אחר אחיו וימצאם בדותן. 18. ויראו אותו מרחוק, ובטרם יקרב אליהם ויתנכלו אותו להמיתו. 19. ויאמרו איש אל אחיו: הנה בעל החלומות הלזה בא. 20. ועתה, לכו ונהרגהו ונשליכהו באחד הבורות ואמרנו חיה רעה אכלתהו, ונראה מה יהיו חלומותיו. 21. וישמע ראובן ויצילהו מידם, ויאמר: לא נכנו נפש. 22. ויאמר אליהם ראובן: אל תשפכו דם, השליכו אותו אל הבור הזה אשר במדבר, ויד אל תשלחו בו - למען הציל אותו מידם, להשיבו אל אביו. 23. ויהי כאשר בא יוסף אל אחיו, ויפשיטו את יוסף את כותנתו, את כתונת הפסים אשר עליו. 24. ויקחוהו וישליכו אותו הבורה, והבור ריק, אין בו מים. 25. וישבו לאכול לחם, וישאו עיניהם ויראו והנה אורחת ישמעאלים באה מגלעד, נושאים נכאת צרי ולוט, הולכים להוריד מצרימה. 26. ויאמר יהודה אל אחיו: מה בצע כי נהרוג את אחינו וכיסינו את דמו? 27. לכו ונמכרנו לישמעאלים וידנו אל תהי בו, כי אחינו בשרנו הוא – וישמעו אחיו. 28. ויעברו אנשים מדינים סוחרים וימשכו ויעלו את יוסף מן הבור, וימכרו את יוסף לישמעאלים בעשרים כסף, ויביאו את יוסף מצרימה. 29. וישב ראובן אל הבור, והנה אין יוסף בבור, ויקרע את בגדיו. 30. וישב אל אחיו ויאמר: הילד איננו, ואני – אנה אני בא? 31. ויקחו את כתונת יוסף, וישחטו שעיר עזים, ויטבלו את הכותונת בדם. 32. וישלחו את כתונת הפסים, ויביאו אל אביהם, ויאמרו: זאת מצאנו: הכר נא, הכתונת בנך היא אם לא? 33. ויכירה ויאמר: כתונת בני, חיה רעה אכלתהו, טרוף טרוף יוסף” (בראשית לז, 17–33).

ועתה הבה נעיין היטב בדרמה המשפחתית המתגוללת לפנינו במתח הולך וגדל בהדרגה אמנותית מובהקת: “נובלטה” קטנה זו (כפי שמכנה אותה החוקר גונקל), שעוררה את תומאס מאן להחיותה ביצירה בלטריסטית בת אלף עמודים, ניתנה כאן על-ידיד המספר המקראי בשורות אחדות.

וזאת פרשת המעשה: משהשגיחו האחים ביוסף המתקרב אליהם, מיד זממו להרגו, אולם ראובן הצילו מידם בערמה: הוא יעץ להם להטיל את יוסף “אל הבור הזה אשר במדבר” כלומר, לא אל אחד הבורות סתם, אלא לבור מסוים שהיה ידוע לו היטב, הנמצא מהם והלאה במדבר, ולא במקורב לדותן. מכאן יש להבין, שלא במקרה נאמרו הדברים מפי ראובן, אלא במטרה יזומה מראש, כפי שהמחבר המקראי מוסיף ומדגיש – “למען הציל אותו מידם, להשיבו אל אביו” (פסוק 22).

מהמדובר בסמוך רואים אנו שאמנם שמעו האחים לעצת ראובן והטילו את יוסף אל הבור, אולם מיד לאחר זה רושם המחבר הערה מרגיעה – “והבור ריק אין בו מים”, היינו, בשום פנים ואופן לא היה המושלך עלול לקפח את חייו מחמת אלימות זו. כל זה בא ללמדנו, שעצתו של ראובן נבונה, ואף היה בה כדי להציל את יוסף.

ומדוע יצא פתח ההצלה בראשונה מפי ראובן דווקא ולא מפי אח אחר? משום שהוא הבכור, ראש וראשון לאחים האחראי לכבוד המשפחה, כפי המקובל במזרח מאז ומתמיד.

ואמנם רואים אני שגם בהעברת בנימין מצרימה לפי דרישת יוסף, מופיע ראובן כראש המדברים, כמוכה מהכתוב: “ויאמר ראובן אל אביו לאמר: את שני בני תמית אם לא אביאנו (את בנימין) אליך: תנה אותו על ידי, ואני אשיבנו אלייך” (שם מב, 37).

לעומת זאת חסר בטחון מעין זה בדברי יהודה בו בענין, כנראה מן הכתובים: “ויאמר יהודה אל ישראל אביו: שלחה הנער אתי וכו' וכו', אנכי אערבנו, מידי תבקשנו, אם לא הביאותיו והצגתיו לפניך, וחטאתי לך כל הימים” (שם מג 8–9).

ברי וגלוי לכל מעיין, שרב ההבדל בין “שני בני תמית” של ראובן לבין ערבותו הקלושה של יהודה “וחטאתי לך כל הימים”. ולמה בכלל חוזר המספר ומציג את יהודה כשני למדברים אחר ראובן? וכי מה זכותו של זה לבכורה? הן בכל ספר בראשית לא נזכר כלל שום מעשה גבורה של יהודה, פרט להרפתקאה הידועה עם תמר. הווי אומר, המחבר דנן כבר ידע היטב את הנאמר בברכת יעקב לגבי יהודה, המתואר בה כ“גור אריה” שמשתחווים לו בני אביו (שם מט, 8–9). מכאן, שכל הסיפור דלעיל נרשם, לכל המוקדם, אם בסוף התקופה של דוד המלך או בתחילת מלכות שלמה, הואיל ורק בימים ההם עלה שבט יהודה לגדולה על פני אחיו.

ועתה נשוב לענין שלפנינו. מכל הנ"ל מסתבר, שבהטלת יוסף אל הבור שצויין על-ידי ראובן, השתתפו כל האחים שנמצאו בו במקום, לרבות ראובן עצמו, שלפי המשוער הלך בראש והראה להם את המקום במדוייק, כדי שידע לחזור אליו בהזדמנות ראשונה, בשביל להוציא את יוסף מכלאו ולהשיבו לפיקוחו הבטוח של אבא יעקב. אם נתיחס אל הנאמר כאל מעשה שהתרחש בפועל, ולו מבחינה אמנותית בלבד, (ולא כאל “אגדה” סתם, כדעת החוקרים הנכרים), נראה מיד שעד כאן הולך הכל כשורה, כלומר, פרטי העלילה עולים וגדלים במתח, לפי כל הכללים של יצירה דרמתית נאותה.

ההגיון הפשוט מחייב להניח, איפוא, שבוודאי היה ראובן מצליח לבצע את רעיון ההצלה, אלמלא… אלמלא העובדה הידועה לכל מזרחן, והיא: קל יותר להערים על המנוסה מבין מדינאי המערב מאשר להוליך שולל את איש המזרח. מן הסתם ניחשו האחים וירדו למחשבת ראובן, כאילו נגולה לפניהם בכתב, שכן לא מיהרו כלל להסתלק מן המקום, אלא ישבו “לאכול לחם”… אדרבא, יהא “בעל החלומות הלזה”, שביקש להשתלט עליהם, שוכב לו בבור, נטול בגדים וחסר מים ומזון, וממילא יגווע וימות, אם ברעב ואם בצמא.

כי מה פירוש “לאכול לחם” במזרח? הוי אומר, לעשות תחילה את כל ההכנות הדרושות, ובצורה חגיגית דווקא, ואחרי כן לשבת על הקרקע ברגלים מקופלות ובהסבה של נחת, כדת, לטעום קצת מזה וקצת מזה, אגב השמעת אמרות ופתגמים מענינא דיומא, בדרך-כלל – להתנהל לאט, “ללכת שפי”, כראוי לאנשים מכובדים וגיבורים, אנשי שם ממעמד הרועים. ובפרט שזקר לפניהם מכל מוראו המעשה של חיסול אח בדם קר.

אין ספק שמצפונם הציק להם ללא הרף, וכל אחד ביקש להצדיק את “הפעולה” בדרך זו או אחרת. כן יש לשער שהתלקח ביניהם ויכוח חריף, שבעיצומו חזר ראובן וניסה להשפיע עליהם שישחררו את יוסף – נסיון-סרק, כניכר מן המסופר על פגישה ראשונה של האחים עם יוסף במצרים: “ויען ראובן אותם (את האחים) לאמור: הלא אמרתי לכם לאמר – אל תחטאו בילד, ולא שמעתם וגם דמו הנה נדרש” (שם, מב, 22).

יוצא איפוא שראובן הבחין אז כי סוכלה עצתו וכי אין בדעת האחים להסתלק מן המקום או להשאיר את יוסף בחיים. לפיכך ביקש לו סיוע מצד יהודה ותפס את הרע במיעוטו – עצת המכירה לאורחת הישמעאלים, שבמקרה נראתה באופק מדברי יהודה בפסוק 26, דלעיל, נובע בברור, שאמנם זממו האחים להמית את יוסף בדרך אכזרית זו, כי על כן חוזר יהודה על מהות הטענה של ראובן בראש הסיפור: “מה בצע כי נהרוג את אחינו וכיסינו את דמו”. מדוע לא מיחה ראובן על כך? האומנם שינה דעתו לפתע, וזמם אף הוא להיפטר מיוסף על-ידי סילוקו לישמעאלים? במלים אחרות: האם החליט המחבר לשנות מהמטבע שקבע לעצמו מראש ולהפוך גם את ראובן לדמות הרע? לא ולא! אין שום יוצר-אמן נוהג כך והאמן המקראי לא כל שכן. אדרבא, הכל בנוי כאן ומושתת על אדני ההגיון. שמן הסתם שיער ראובן לעצמו, שכל הוודאי ישלחו האחים אותו, את הבכור, להוציא את יוסף מן הבור ולעכב את השיירה, ואילו תוך כדי כך יעלה בידו ללחוש בחשאי לראש האורחה כי ישיב את הנער אל אביו, שבוודאי ישמח ויפצה את הגואל-השליח ביד רחבה.

ואם תקשה לומר – הא כיצד לא חששו האחים לשלוח את ראובן, לאחר שנוכחו לדעת כי אין לבו עמם במזימתם? מה בטחון היה להם שלא ימעל בשליחותו? להבהרת העניין צריך לדמות את הרקע הטופוגרפי, כפי שנקבע לפנינו על-ידי המספר. וזה סדר החי והדומם במומנט זה של העלילה: האחים יושבים בדותן; על פני האופק מצטיירת שיירה של ישמעאלים, “הולכים להוריד מצרים” מטען של בשמים; יוסף מוטל “בבור הזה אשר במדבר”.

מן הפסקא “וישאו עיניהם ויראו” נובע, שאת אורחת הישמעאלים ראו האחים היטב, כי על כן אומרת התורה במקום אחר “וישא (אברהם) עיניו וירא, והנה שלשה אנשים נצבים עליו” (שם, יח 2). בור איפוא, שממקומם הם יכלו האחים להבחין, אם ראובן ממלא את שליחותו או לאו, אם בלוית יוסף או בלעדיו. על כן, כיוון שבכתובים לא נרמז כלל שהישמעאלים היו מחוייבים לעבור על פני האחים בדותן, לפיכך מחייב השכל הפשוט, שבראש וראשונה צריכים היו למהר ולעכב את השיירה, פן תחמוק ולא תשגיח בהם כלל.


 

ב. 1

כאן מגיעה הדרמה לשיאה. המחבר מספר, שהאחים שמעו לעצת יהודה, כפי המסתבר מהפסקא “וישמעו אחיו” שבסוף פסוק 27, והחליטו למכור את יוסף לאורחת הישמעאלים, שהלכה והתבלטה במקורב. לשם כך שלחו את ראובן להוציא את יוסף מן הבור ולהחזירו אליהם – כדי שיוכלו למכור אותו בצוותא, ולשלול בזה את האפשרות מכל משתתף לטעון אחר כך כי “ידו לא הייתה במעל”.

אך בינתיים אירע משהו בלתי-צפוי: עד שהאחים נשאו ונתנו בינם לבין עצמם על דבר גורלו של יוסף, עברו ליד אותו בור אי-אלה סוחרים מדינים, שמעו בוודאי את צעקותיו הקורעות לב של יוסף, העלו אותו מן הבור ומכרוהו לאורחת הישמעאלים שנזדמנה להם בדרכם.

עובדא זו נקבעה בבהירות גמורה בפסוק 28 דלעיל: “ויעברו אנשים מדינים סוחרים, וימשיכו ויעלו את יוסף מן הבור, וימכרו את יוסף לישמעאלים בעשרים כסף”.

לפי חוקי התחביר העברי, השומר בהקפדה על מקומם המדוייק של הנושא והנשוא בתוך המשפט, יש לקרוא ולהבין: “ויעברו אנשים מדינים סוחרים” – מי ומה הנושא? אנשים מדינים סוחרים. “וימשכו ויעלו” – מי עשה זאת? הנושא, כלומר, אנשים מדינים סוחרים. את מי משכו והעלו? את המושא, היינו “את יוסף מן הבור”. “וימכרו” – מי עשה זאת? הנושא, והוא – אנשים מדינים סוחרים. את מי מכרו? – את יוסף, הוא יחס הפועל. למי מכרו “אנשים מדינים סוחרים” את יוסף? לישמעאלים. בכמה מכרו? בעשרים כסף. כדי לוודא ללא שמץ פקפוק, שאמנם כך אירע הדבר ולא בצורה שונה מזו, מוסיפה התורה בסמוך: "וישב ראובן אל הבור, והנה אין יוסף בבור. ויקרע את בגדיו וישב אל אחיו ויאמר: הילד איננו, ואני – אנה אני בא? (פסוקים 29–30).

ועתה אם להלכה נסכים לרגע קט עם הנוסחה המקובלת הרי חייבים אנו לשאול: ואיפה הי ראובן בזמן המכירה? או – מה אסמכתא מצוייה בכתובים, שראובן לא השתתף במכירה? ואם-כן, הרי שמאלצים אותנו לראות את ראובן כמין לץ ומוקיון, רחמנא לצלן. כי מה טעם בגדים ולזעקת היאוש: “ואני – אנה אני בא?”, אם הוא בעצמו נטל חלק פעיל בביצוע המכירה? הוי אומר, מעולם לא מכרו האחים את יוסף, לא ראובן לא שמעון, לא יהודה ולא שום אחד מהם; וזה הטעם הפשוט, שהקדימו אותם המדינים ומכרו את יוסף לישמעאלים, בלי שהיתה לאחים ידיעה כלשהי על הנעשה והמוגמר.

אדרבא, התנהגותם לאחר מכן, ובפרט פליטת הפה של ראובן “והנה גם דמו נדרש”, שאותה הזכרתי לעיל, מעידות בברור, שאמנם סברו האחים כי “טרוף טרוף יוסף”, ולכן גם מובנת היטב הטבילה של כתונת הנטרף המשוער בדם של שעיר-עיזים – תחבולה בדוקה ומנוסה, הידועה לכל הרועים באשר הם שם. ואם תאמר, הא כיצד לא השגיחו חכמינו ז"ל בכל הסתירות דלעיל? על כך יש להשיב: בוודאי שראו והשגיחו היטב, כמוכח מהשתדלותם המרובה ליישר את ההדורים בדרך הדרש. כך הלכו וסילקו את ראובן מן המקום באמתלא, שביום ההוא הוטל עליו לשמש את אביו, ולכן הובעה השערה שהיה עסוק בשקו ובתעניתו על שום שבלבל את יצועי אביו, וכו' וכו'. השתדלות יתרה זו, היא המוכיחה את צדקת הנחתנו: בעקיפין יש לראות את דבריהם כהודאת בעל-דין…

אשר לשני הפסוקים דלעיל, שבהם קובע יוסף בעצמו, שאמנם מכרו אותו האחים ולא אחרים – אין בהם משום סתירה כלשהי. אדרבא, הם הם המאשרים את העובדא שכל העלילה הזאת נרקמה ועוצבה ביד דרמטורג אמן. ודאי שיוסף סבור היה, כי רק האחים מכרו אותו, ואליבא דאמת, איך יכול היה יוסף לדעת, בהיותו נתון בבור, שלא האחים שלחו את הסוחרים המדינים להוציאו למכירה לישמעאלים?

ודווקא ממראה מקום זה, היינו, מדברי יוסף עצמו בזמן שהתוודע אל אחיו, נובט ועולה גודל הדרמה האנושית על סיומה המזעזע במצרים, המתואר בכתוב: “ויאמר יוסף אל אחיו: אני יוסף. העוד אני חי? ולא יכלו אחיו לענות אותו, כי נבהלו מפניו” (שם, מה, 3). אין להשתומם כלל שנבהלו, הואיל ומכבר חשבוהו בין המתים, ולכן השקיפו על כל הסצינה כעל פליאה שלמעלה מדרך הטבע. ואפשר שברגע ראשון חשדו בו – בשר המצרי הזה, הטוען שהוא אחיהם האבוד – כי אך מתאנה הוא להם כדי לאבדם, וזה על יסוד נסיונם המר עמו לפני שהתוודע אליהם.

ועתה גם מובנים לנו כל צרכם דברי יהודה אל יוסף לפני אקט ההתוודעות: “ונאמר אל אדוני: יש לנו אב זקן וילד זקונים קטן, ואחיו מת” (שם, מד 20).

מכאן רואים בברור, שמעולם לא עלה על דעת האחים, שיוסף אחיהם הועבר למצרים על-ידי אותם הישמעאלים, שהכתוב מעיד עליהם כי נשאו עמהם מיני בשמים “הולכים להוריד מצרים”. אדרבא, יש לשער, כי אילו היתה ודאות כזאת קיימת בלבם, היו עם ראשית בואם למצרים מבקשים את אחיהם האבוד, כדי לגאול אותו מעבדות ולהשלים עמו.

ניכר שאפשרות מעין זו נצטיירה היטב ברעיון קדמונינו, ולא לחינם מפליג המדרש ואומר: “וירדו אחי יוסף – בני ישראל צריך המקרא לומר, אלא בתחילה לא נהגו בו אחווה ומכרוהו, ולסוף מתחרטין ואומרים: אימתי נרד למצרים נחזיר את אחינו לאביו וכו' וכו'. מיד נטל יוסף שבעים גבורים מבית המלך ושגר בשבילם לבקש אותם בשוק. הלכו ומצאו אותם בשוק של זונות. ומה טיבן של זונות? אלא אמרו: אחינו יוסף יפה תאר ויפה מראה, שמא בקובה הוא” (בראשית רבה, פרשה צא, סימן ו).

אכן, מבחינת המדע המקראי עלי להודות, כי ישנם שני פסוקים בספר בראשית, שלכאורה סותרים את ההסבר הנ“ל, ואלה הם: א) והמדנים מכרו אותו (את יוסף) אל מצרים, לפוטיפר סריס פרעה, שר הטבחים” (לז, 36); ב) “ויוסף הורד מצרים, ויקנהו פוטיפר סריס פרעה, שר הטבחים איש מצרי, מיד הישמעאלים אשר הורידוהו שמה” (לט, 1).

שני פסוקים אלה אילצו רבים להסיק כי מדינים וישמעאלים היינו הך הם. אולם מלבד האבסורד בסברה, שהמדינים, או הישמעאלים, או שניהם יחד, מכרו משהו להם עצמם, הרי שבפרט זה דווקא ניתן להסתייע בדברי מפרשינו הראשונים שבקשו ליישב את הסתירה תוך דבקותם במסורה ואמרו:

“וימכרו את יוסף למדינים שקנו אותם לסחור בו סחורה, כי אורחת הישמעאלים משכירי הגמלים לא יקנו הם סחורה לעצמם” (רמב"ן לז, 25): “מדינים – בעלי סחורת גמלי הישמעאלים” (ספורנו, שם, פסוק 28).

ואמנם נכונים דברי הרמב"ן עם ספורנו, שהישמעאלים היו משכירי גמלים בלבד ולא סוחרים, כי על כן קיים נוהג זה במזרח גם כיום, ולפיכך מעבירה התורה חיץ מפריש ומבדיל בין שני אלה.

ודאי שהמדינים לחוד וישמעאלים לחוד, אלא שאני נוטל רשות לדמות את תהליך המכירה בדרך זו: הסוחרים המדינים נתנו את יוסף ביד הישמעאלים כדי שיעבירוהו מצרימה וימסרוהו לפוטיפר סריס פרעה, שהכירוהו, מעסקיהם הקודמים עמו, כקונה מוכן ומזומן מראש. ומה המחיר שקבעו לפוטיפר? עשרים כסף: אך ליתר בטחון נטלו את המחיר מיד המגמלים הישמעאלים, ובתמורה נתנו להם מין קבלה חתומה, אם בכתב או בסימן, כנהוג בימים ההם. הוי אומר איפוא, שאין כל סתירה בין שני הכתובים דלעיל, וכי צדקה התורה באמרה, שהמדנים או המדינים מכרו את יוסף לפוטיפר, וזה משום שהמכירה העיקרית נעשתה לו לעצמו, ואילו הישמעאלים שימשו כ“מורידים” בלבד, אשר מידם קיבל פוטיפר את יוסף לאחר שסילק להם את הסכום הנקוב באותו סימן או קבלה.

כל המתמצא במנהגי במזרח יודע, שאין שום יוצא מן הכלל בעסקא מקראית זו, שכמותה מבוצעות למכביר גם כיום. מוחמד בכבודו ובעצמו היה בנעוריו נוהג גמלים, ומוליך ל“מדינה” סחורה שנמסרה לידו בדמשק. אין אני רואה את המתואר לעיל כחידוש גמור משלי: חלק ניכר הימנו מושתת על דברי רשב“ם חזקוני, שד”ל, מלבי"ם, דורטמונד, גונקל, הולצינגר, נובאק ואחרים – אף שאני חולק עליהם בנקודה זו או אחרת. מכל מקום ראיתי להעלות את הבעיה מחדש ולנתחה בפרוטרוט, כדי להוציר ספק מן הלב.

והיה כי ישאלני נכדי מחר לאמר: סבא, מי מכר את יוסף? ועניתי לו במצפון טהור: המדינים, ולא האחים!



  1. “האומה” שבועון בלתי תלוי, חוברת 17, כסלו תשט"ו 23/12/54  ↩

המלצות קוראים
תגיות