הוא לא היה אחד הגאונים אשר בארץ, עם גדולי התורה לא נמנה, הרים לא עקר בפלפולו, פילים לא העלה בקופא דמחטא, ספרים לא חבר, שאלות ותשובות ופסקי הלכה לא ערך ─ והלא רק את אלה זוכר העם, רק לאלה הוא מציב ציונים בדרך ההיסטוריה ומעמיד להם מצבות זכרון.

גם חסיד לא היה, לא אחד מל"ו הצדיקים המגִנים על הדור, לא “נסתר” שנתגלה והבריק לפתע פתאם כאור הגנוז, שרק לאלה נותן העם כבוד אלהים ומשתחוה לפניהם בחרדת קדש.

הוא היה רק משורר נעים, חזן העובר לפני התבה, ומה לו לעם ולמיטיבי נגן? את שירותיהם ומנגינותיהם הוא שומע בעונג, אך את אֵשל הנצח איננו שותל על קברם.

ומי הוא שפתח לפני האיש הזה את שערי הנצח, את היכל האגדה? מי ענד עטרות לראשו? במה היה כח השפעתו גדול? במה הקסים את הלבבות? במה זכה, כי יעורר שם “הבעל-הבית’ל הווילנאי” רטט פנימי, חרדת קדש וגעגועים כמוסים?

איש מצעירי הדור לא יתרץ את הקושיות האלו. על שערי האתמול הונחו שבעה חותמות, מהעת שבה חדלו הבנים להכיר את הוריהם, וההורים – את אבותיהם הם. כל דור ודור הוא חדש, כאלו זה עתה נותר, כאלו מצור נחצב, כל צעיר הוא בן יומו, מלאך הנברא לשם שיר של יום.

מה לפנים אין מביטים עוד, ומה לאחור אין שואלים. הפתיל הנמתח מראשית הדורות עד אחריתם נפסק; ואי זה, איפוא, יזכור וידע, כי לפני עשרות בשנים חי בבירת ליטא איזה מזמר צעיר, שכבד את ה' בגרונו?

אבל שאלו את רחוב היהודים ויגדכם. בו אין נעלם. הוא סופג וקולט לתוכו את הכל ופולט אך מעט. בחללו נשמרים הרבה זכרונות קדומים, שכבר פרחו מן הלב. ברחוב תמצאו עוד שרידים מהדור הישן הזוכרים הרבה יותר מה שהיה, מאשר יודעים מה שיש.

והרחוב יודע לספר הרבה, הוא רוקם אגדה על זמיר אחד, שחי ברחוב היהודים, זמיר רענן ויפה, שנקטף בלא עת.

* * *

לא בהיכלי חמד ולא בארמנות תפארה, לא בשדות בכרמים, לא ביערות, ולא בחלל האויר החפשי שר הזמיר את שירתו. הדלות היתה הורתו, והאסון גדלהו. בתוך סביבה צרה ומחניקה, בתוך רחובות צפופים ומעוקלים, מוגדרים בגדרי עולם, בלי אור, בלי אויר, נגלה פתאם זמיר יפה-מראה ומיטיב-נגן. אי הדרך בא הלום? אין איש יודע. יודעים רק זאת, כי מיום בואו התחילו חיים חדשים בתוך הסביבה העלובה. מן המרתף ומן העליה, מתוך חדרי עוני וממעון הדלות בקעו ועלו מנגינות משיבות נפש. שמעו הנדחים והמעונים, שמעו ותמהו, ונשאו עיניהם באהבה רבה אל הזמיר הקטן הנשקף להם כקו אור בתוך מחשכיהם.

והם האזינו והקשיבו רב קשב והכירו את הקולות המחרידים והמזעזעים את מיתרי לבם. האם לא שלהם הוא הזמיר? האם לא את שירתם הוא שר? האם לא ממקור ישראל שאב את תורת הלב ושיחת הנשמה?

לא על הדר הטבע ויפעת הבריאה שר הזמיר, – מה לרחוב היהודים ולטבע? – לא על השדות העטופים בר, לא על החיים במרומים, במקום שאין קנאה ותחרות, מלחמה בין התקיף והחלש, בין האדונים והעבדים – איהו המרחב החפשי במציאות היהדות? הוא שר או קונן על היונה שגלתה מקנה, על האומה המדוכאת והמסובלת ביסורים, הנתונים בצרה ובשביה, על היופי של מעלה שהועם, על האור הנדעך, על הליל הארוך הנמשך בלי קץ ובלי תוחלת…

שר ויקונן… ויתיפח וייליל, והנפש היהודית שמעה והתמוגגה, הכירה בשירה זו את פרצופה, את סמלה, הכירה את עצמה ותבך גם היא הרבה בכי.

ויש אשר התפתל קולו בנעימות על העתיד הבהיר, המובטח להעם המובחר. ומפיו התמלטו הבטחות זעזועי תקוה, טפות תנחומין המעריפות על הלב המעונה, ולב העם רחב ורהב והנפש העגומה התחילה לקוות ימים יותר טובים.

והעם שמע את שירת הזמיר שלו, המופיע אחת בשנים רבות, הקשיב והאזין, והתאבל יחד עם אבל משוררו והתנחם יחד אתו על שירת הגאולה.

– לא נוצרו עדיין תוי הזמרה – היו אומרים יהודי וילנה – שיקלטו את שירותו של ר' יואל-דוד. לא נוצר המוסיקאי שיוכל לרשום בספר לזכרון את ההדים הנפלאים, הד שירת הלויים בבית המקדש. צריך היה לשמוע את “הבעל הבית’ל”, את נדנודי קולו, את סלסולי גרונו, למען דעת, כי זה היה יצור גאוני שאין דוגמתו, כשרון בחסד אלהים שאין דומה לו בכל הדורות.

* * *

הזמיר ברחוב היהודים –

זהו השם ליציר האגדה הזה; זהו השם המתאים ביותר לתכונתו, לתולדות חייו הטרגיים.

כלוא היה הזמיר בכלוב צר ואפל, ברחוב היהודים, מרחב לא היה לו, אך לדמיונו נִתן חופש, שם התחיל להתפתח ולהשתלם. מתוך הכלוב הצר השקיף אל עולם האלהים הגדול ובגעגועים כמוסים שר את שירתו. השאיפה לחרות הרחיבה את מעופו והגדילה את כנפיו.

אך הנה נפתחו מסגרות הכלוב, ודבור נִתן לו. העולם הגדול והרחב, שגם אפס קצהו לא ראה, נגלה לפניו פתאום בכל הדרו, עולם אחר, חדש, זר. הדי קולו החפשים, הפראים, הטבעיים והמלאים הוד, בלי סיָגים ובלי חֻקים קבועים, המתפרצים למרחב כרצון יוצרם וכדמיונו הלוהט – גֻּדרו בגדרם, סֻיְּגו בסיָגים וחותם הושם עליהם. לפני עיני הזמיר הניחו ספר מלא ותוים ומורים עמדו על גביו והורוהו את תורת הזמרה.

וכנפי הזמיר נגדעוּ. נדַמה בת שירתו, גרונו חדל להוציא את הקולות הנעימים ותוגה עמוקה שכנה בלבו, יגון קודר כסה את פניו, יגון, שהצעידהו למדחפות.

בתוך המרחב הגדול הרגיש מועקה. נִתן לו כלוב חדש תחת הכלוב הישן החביב, הקרוב. למעוף דמיונו הציבו גבולים. הלב המתפרץ, הנפש המשתפכת לפני אלהים חי, המתפשטת מכבלי הסביבה ודואה למרום, – נצטמצמה והושמה בכבלי המנוסח והמקובל.

ופעם אחת – מספרת האגדה – עמד יואל-דוד על במת התיאטרון הגדול בורשה ושר את שירותיו – באזני הקהל רב מגדולי העם הפולני, מזמרים ומזמרות, מנגנים ומנגנות, שרים ופקידים, רבי המלוכה. כבוד גדול הנחילו לו וזרי פרחים בלי מספר המטירו עליו. אך קר היה ליואל-דוד בסביבה זו, זר היה להם, והם – לו. בשויון נפש הביט מעל הבמה על הקהל הזר, הרחוק, ולבו כאב עליו. לא זהו העם, שלמענו נוצרו שירותיו. הוא התגעגע לבני עמו, המבינים את שפת הלב שלו.

וברחובות העיר הגדולה תעה ממחרת היום עד בוא הלילה לבקש את אחיו, את עצמו. החשיך. פתאם עלתה והגיעה לאזניו שיר ישנה, חביבה, שירת “לכה דודי”. אז נכנס לבית התפלה, במקום שהיהודים עמדו וקבלו את השבת, ולתמהון הנאספים עלה הצעיר הזר על הבמה, וכעבור רגע שמעו המתפללים תפלות כאלה, שאבותיהם ואבות אבותיהם לא שמעו דוגמתן מימיהם. זו היתה שירת הלב הכואב, המלא געגועים עזים, שירת האיש המבקש את אלהיו.

וזו היתה שירת הזמיר האחרונה.

ברדתו מעל הבמה לא היה עוד יואל דוד בעל הדעה הצלולה. נפשו של הזמיר נקלעה בין שני העולמות, בין העולם החדש והישן, ומיתרי הכנור פקעו.

* * *

ועוד מספרת האגדה:

“כל באיה לא ישובון”. הזמיר נלכד בפח. ריבה אחת מגדולי העם הפולני שמה עיניה הקוסמות ביהודי הצעיר, ברוך האלהים, ותלכדהו בחרמה. הלב שבי אחרי בת הגויים, התמוגג למשמע המנגינות הנפלאות שהשמיע הפסנתר תחת השפעת אצבעותיה היפות, ויואל דוד חניך רחוב היהודים, היה כרוך אחרי בת אצילי פולין.

“כל באיה לא ישובון”. הרשת נטמנה לרגלו. הוא לא הרגיש, כי הוא הולך ומתרחק מעל עמו, ולאט לאט התחיל יואל דוד להבלע בתוך הסביבה החדשה, לשכוח את המקובל בסביבתו, ופעם הגיע הדבר לידי כך שנגן על הפסנתר בליל השבת.

ואולי היה עוד מרחיק לרדת מטה, אלמלא בא המקרה התמידי, המזכיר ליהודי את מוצאו, והזכיר גם ליואל דוד את מקומו.

איזה צעיר גא מאצילי העם הפולני, נכנס לבית אהובתו, בשעה שנמצא יואל-דוד בביתה. ובהכנסו ובראותו את היהודי בחדרה, שאל בתמהון:

– מי הוא היהודי הלזה?

– איזה יהודאי וילנאי – ענתה הריבה בלעג.

והנפש הרכה של יואל-דוד חשה את הדקירה. הוא מהר לצאת מחדר אהובתו, בלי הפרד מאתה, ולא שב עוד אליה ואל הסביבה החדשה.

אך גם לסביבתו הישנה לא היה יכול לשוב. משם נעקר והֵנה לא בא, הכלוב הישן נהרס, ובחדש – צר היה לו.

והנשמה הגדולה תעתה בין החרבות השוממות, תעתה ובקשה מנוח – ולא מצאה…

* * *

ורחוב היהודים קבל את הזמיר חרוך הכנפים ברחמים ובחמלה ולטפהו כאם את בן-יחידה.

שבתה שמחה מהרחוב. חדל עונג. נדַמו המנגינות במרתפים ובעליות, ונשמעו שיחות ונרקמו אגדות וספורים על דבר גורלו של הזמיר האומלל.

מה היה לזמיר הרך? איה בת שירתו? –

ובשבתות ובמועדים לא מהר עוד העם לבית הכנסת הגדול ולא צפה עוד ברטט לקול הנעים היוצא מפי חביבו.

והזמיר מטַיֵּל ברחובות היהודים בעינים תועות ומבקש ומחפש דבר מה ואיננו יודע מה, והוא כאלו מתאמץ לזכור נשכחות, לזכור את אשר היה.

ויש אשר בינה תבוא בלבו לרגע, ויש אשר נשמתו תתעורר מתרדמתה ותתגעגע אחרי האתמול הנשכח.

אז ילהט הדמיון העז והרוח הכביר יתנשא אל על, ומפי הזמיר יתמלטו קולות אלהים, המשתפכים ומתפשטים לאורך ולרוחב ברחוב היהודים.

והקהל היהודי שומע, ונפשו עליו תשתפך, ובבכי ובדמעות יתיפח על הזמיר האומלל המתאונן על גורלו. זוכר הקהל ויודע, כי לא רבים הם הרגעים האלה, כי במהרה ידם הזמיר ובת קולו לא תשמע עוד. וצר לו על עצמו, על שניטל ממנו נוחם בעתות בצרה, על אשר פרח הזמיר, והכלוב נשאר ריק…

* * *

והזמיר אינו יוצא עוד מרחוב היהודים.

אך גם איננו בא אליו.

אין עוד המלחמה הפנימית בין העולם הרחב והצר, בין החדש והישן, אין ההתאבקות בין הקדש והחול, – הזמירים שמים להם קן מראשית היותם מחוץ לרחוב היהודים, ושם הם שׁרים את שירתם על השדות הזרים, על הטבע הזר, על הבריאה הזרה, על ההיכלות הרמים והנשאים הרחוקים מאתם.

ולרחוב היהודים אין זמיר, והכלוב ריק, אין בו מאום!…

ורק פה ושם נשמעים כמו ממרחק צלילים והדים דקים וענוגים, הבוקעים מן המרתפים והעליות ברחוב היהודים, – זהו העם הזוכר ומזכיר בגעגועים את שירת הזמיר שלו, את שירת “הבעל הבית’ל” הוילנאי!…