I

הלוך הלכנו למצוא שדה מרעה והנה אין לנו מה לרעות. בקשנו צורה לתוכן, תיק לאבנים היקרות, התקוטטנו ובאנו בריב על דבר הלשונות, שספרותנו היפה, צריכה להכתב בהן, חפשנו מרחב לכשרונותינו הרעננים – והנה יצאה בת קול ואמרה: חדלו! אל תרגזו! כשרונותינו אינם כשרונות, ספרותנו היא ספרות של ננסים, ספרות משועממת, של בריות מצורעות, העומדות מחוץ למחנה.

אלו יצאו הדברים מפי איש, שאיננו רגיל בספרותנו החג\דשה! אבל אלו הדברים נאמרו על ידי בעל מחשבות, מבקר שקרא ושנה בספרותנו החדשה, שגדל וטפח אותה, שתמך ועודדה והחזיק בה!

הספרות שלנו לפנים, אומר ה' בעל מחשבות, עסקה וטפלה בכנסת ישראל, ב“כלל הישראלי”, הכלל – זהו חומר חשוב ליצירה, בתור מושג נעלה, חומר " אשר גם אמן ממדרגה שניה יוכל לברוא על ידו יצירות אמנותיות חשובות". לא כן ספרותנו עכשיו, העוסקת ביהודים, באישיות הפרטית של היהודי. “ואותה האישיות ממין זה, שבה מטפלים הנומברגים, השופמנים והאנכי’ם, אינה ראויה בשום אופן להיות חומר ליצירה אמנותית מחמת גמדותה”. “אלמלי צירו סופרינו את גבוריהם באותו הצחוק ההתולי של גוגול, צ’יחוב ומופסן, אפשר שהיה לתמונותיהם איזה ערך אמנותי: אבל עכשו, בשעה שהם מתארים אותם בתמימות כזו של צייר העומד בקומה אחת עם הגבורים הקטנים שלהם – אז מעוררות בנו יצירותיהם רק גועל נפש אמנותי”. "מתוך גבוריהם של אלו נושבת דלות רוחנית נוראה, אין להם שום התקשרות אל העברי . “גבוריהם של אלו נראים בעינינו כמצורעים, שהגורל הקשה גרש אותם מחוץ למחנה”.

ומכאן:

“מיום שחדל הכלל העברי להיות הגבור הראשי בספרות העברית, והסופרים העברים התחילו לטפל יותר בפרט ובנשמת הפרט, באישיות המובדלת שביהודי, נעשתה ספרותנו משעממת קצת. דוקא אותו המקצוע, שעורר בספרויות אחרות ליצירת אמנות חדשה ויצירות חדשות, גרם לזה, שספרותנו הנוכחית עומדת מחוץ למחנה”.

אמנם נכון הדבר, שלפנים עסקה ספרותנו ב“כלל” היהודי ועכשיו – בפרט: נכון הוא גם זה, שהכלל הוא תמיד חומר חשוב ליצירה, והאישיות יכולה לשמש חומר רק בה במדה, שהיא ממלאת את כל דרישות האמנות. אבל הרי אין מזה אמור, שבמספרים היהודים צריכם ללכת ולנוע על העבר, לעורר בתוך נפשם מצב רוח, שלא חיו בו, שזכרוהו, שמעוהו איש מפי איש, - ולא לעסוק בעניני ההוה, המכאיב, הדוקר, התובע, ההוה, שהם חשים ומרגישים אותו בכל כח יצירתם, בכל דכדוכי נפשם ועומק נשמתם?

דומני, שהמהלך הנוכחי, או הזרם החדש, איננו עומד בנגוד למהלך הקודם. הוא הנהו רק המשך לו. אין לחשוב, שאין לגבוריהם של המספרים החדשים שלנו “שום התקשרות עם העבר העברי”. גם הטפוסים האישיים הפרטיים, אלו האנשים הקטנטנים, המבכים את הגלות של שכינתם הפנימית, המתאוננים תמיד על גורלם: אלה היצורים, שאינם מסוגלים ואינם מוכשרים אפילו לאהוב כהוגן – גם אלו חוט מתוח מנשמתם עד סוף כל הדורות הקדומים. הם קשורים וסבוקים כפתילה בשלהבת באותו העבר ששמש חומר ליצירותיהם של שלום עליכם ואברמוביץ.

אם יצאה צורתו של האדם-היהודי החדש פגומה, אם יצאה נשמתו לקויה, אם ככה הצטלמה צורתו גם בספרות הספורית – לא במספרים האשם. הם, הסופרים הריאליים, אין להם אלא מה שעיניהם רואות. דור של אנשים בריאים יוצר גם ספרות של גבורים, ודור של חולי נפש ולקויי-נשמה – בהכרח שיצטלמו גם בתוך הספרות צלמוני-אדם כאלו.

פני הספרות כפני הדור.

II

לא חשיבות החומר עוררה את אברמוביץ, את שלום עליכם ואת יתר סופרי “כנסת ישראל” לקחת את ה“כלל” לחומר היצירה, אלא אפסיותה של האישיות היהודית. אם ננסית היא האישיות היהודית עכשיו – היתה בימים ההם אפס גמור. הננס הרי גם הוא יצור חי, מרגיש במדה ידועה, שואף בעל רצון רפה או חזק, אבל יש לו “אני” ידוע. בעוד שבימים ההם לא הובלטה לגמרי האישיות היהודית. היהדות כלה היתה כחטיבה אחת, קבצנסק היתה לגלופסק ושתיהן ליהופיץ ומזיפובקה: ראובן היה דומה לשמעון ושניהם – ללוי. היהודי הפרטי היה לו – כמבטאו של ר' מנדלי – פספורט, ו“אף על פי כן לא ידעת את צורתו”. “יהודים” לא היו בעולם, - היתה יהדות אחת אריכתא, שנמשכה מקבצנסק עד נהר סמבטיון, הרי החשך והיהודים האדומים. אי-אפשר היה להוציא מתוך השרשרת את החוליה הקטנה, את היהודי הפרטי, מבלי נגוע בכל השרשרת. “סושה-סוסי-מושה-יוסי” והרשלי, פישקה וה“ממזר האדום”, ר' אלטר ור' מנדלי עצמו, מנחם מנדיל וטוביה החולב, חיה-טריינה ושיינה-שיינדל, – אלו הן בעקרן בריות כלליות, סימבוליות, שעצמותה הפרטית של כל אחת מהן היתה פגומה, מטושטשה ואי ברורה לא לה ולא לאחרים. זה היה פקח וזה טפש, זה חכם וזה שוטה, זה עשיר וזה עני, זה חצוף וזה ענו, אבל בכל פקח היתה “פקחות יהודית”, בכל שוטה – “טפשות יהודית” – “והוא לא היה הוא” בעל עצמיות מיוחדת, אישית, פרטית. היהודי חשב מה שחשבו אחרים בסביבתו, חי על פי צו. מנדלי עצמו מלגלג במקומות רבים לשבלוניות, השוררת ברחוב היהודים. “הראיתם מימיכם עם שלם אוכל בכל ערב שבת לוקשין וצימס, ובשבת הוא גורס דיסא ואוכל חמין”? הדיסא זהו הסמל של היהדות בעלת הצורה הקבועה מששת ימי בראשית, היהדות שאין לה כל תמורה ושנוי, החנוטה והקפואה, בלי תנועה ובלי כל רוח חיים.

ולפיכך לא יכלו סופרי הדור ההוא להתיחס אל יצוריהם – במדה שהובלטו ביצירותיהם – בלי בת צחוק. בריות עלובות אלו, שנפשט מעליהם מלבושם הכללי, נשארו ערומות ומגוחכות, נשמות ערטילאות, שאין להן בעולמן כלום, מלבד הירושה וסבל הירושה.

ו“כלל ישראל” כזה, שהפרט בו הוא אפס: כלל הבנוי והמרכב מפרטים כאלו – איננו יכול להיות אידיאל לספרות, חומר קבוע ליצירות בנות נצח.

ואמנם הספרות שלנו בתקופה הקדומה הטעימה וחזרה והטעימה, שהחיים אינם צריכים להיות כך. זו היתה מחאה נגד “כלל ישראל” זה, המבטל את ישותו של היהודי, מחאה נגד ההתאבנות, נגד החנוטיות, נגד היהדות הטרדיציונית, הכובשת את האישיות הישראלית ומתעמרת בה, המסירה מעל האדם את צלמו, ועושה אותו לעבד כפות אל הסביבה. ספרות זו התכונה לעודד ולהחיות את האישיות היהודית, לשחררה מכבליה.

לא לחנם לעג ר' מנדלי ל“סוסה” ל“כנסת ישראל” זו,הנותנת את גבה לרכיבה. הוא ידע היטב, כי האדם הפרטי המשוחרר לא ירכיב אלוף לראשו את יענקוץ-יענקל-יעקב-ר' ריעקב ואת יתר “הבריות היפות” ממין זה. כך לגלג גם שלום עליכם בזכרו את מנחם מנדיל שלו. כלם התכונו לעורר לתחיה את ה“אני” היהודי.

אברמוביץ ושלום עליכם וחבריהם היו, איפוא, מבשרי התקופה החדשה, תקופת שחרור האישיות היהודית. בתוך הספרות של “כלל ישראל” ממין זה היו מונחים הגרעינים של הספרות האינדיבידואלית החדשה. מחאתם של הסופרים נגד היהדות ובעד היהודים הצטרפה למחאה החשאית, שהיתה תוססת בקרב לבות בני האומה – והתחיל הפרוצס של הריבולוציה הפנימית, ההתקוממות של היחיד נגד הרבים, שנתבטא ומצא לו הד גם בספרותנו.

III

יפים ועזים, מלאים הוד ושירה, נראים לנו עכשו “אהלי יעקב” בצורתם הקדושה והקדומה. היהדות הקודמת – חוט של חסד וחן מתוח עליה. אנחנו, ילדי החול, מתגעגעים אל רוח השבת, רוח החגיגה, אל התמימות, הילדותיות, שבתקופה ההיא, הרחוקה כל כך והקרובה כל כך, שהרי לנו אין כבר מצב רוח של חג ויש רק מוצאי שבת ממושך עד אין סוף, רק “המבדיל” בחי נרות של שבת.

ואולם אם לא ממרחק נביט, אם נשוב מעט ונחדש את זכרונה של הסביבה ההיא בלבנו הרי נודה על האמת, שהיו רגעים שחיים אלו ששמו מועקה עלינו, כי יש וראינו את עצמנו כמתחת הר כגיגית, שרצינו להשתחרר מעול הסביבה המחניקה הזאת.שאפנו לצאת לאור ולמרחב, להשתחרר, שברנו את הכבלים, נתקנו את החבלים – אבל מטרתנו לא הושגה. העולמות הרחוקים, החדשים, שהבהיקו מרחוק בפני חמה – הועבו בגשתנו אליהם. העולמות הישנים חרבו, וחדשים לא נבנו תחתיהם. האישיות היהודית יצאה משוחררת, אבל יחד עם זאת קצוצה ורצוצה, כשהיא חציה שפחה וחציה בת חורין, כשהיא מלאה סתירות ונגודים פנימיים, כשהיא מגששת ומחפשת דרכים.

היינו לננסים בעל כרחנו. מהעבר ירשנו את הננסיות, מאותו העבר, שאליו קוראים המבקרים את יוצרינו. הרינו חללי הסביבה, אותם החללים, שלאסונם נתלשו מהסביבה נישנה, מבלי מצוא אחרת נאה הימנה.

כלנו מצטינים, כיצחק טויבקוף (של נומברג), ב“גויה כפופה ודלה, בחורת פנים, בקוצר רוח, במוח מלא מהומות ושאיפות ומחשבות אי-ברורות”. "הגויות הכפופות והדלות שלנו לא יכלו לנתק את המיתרים, לא יכלו לחתוך את קשר הגרדי ונשארו תלויות באויר, כשטבוריהן מחוברים אל הסביבה הישנה וידיהן שלוחות אל הסביבה החדשה, שאין איש יודע איה מקומה.

וכי אין הטרגדיה הפנימית של הבריות האלו חומר ליצירה? האם אין בננסים האלו יותר תוכן מאשר יש בטפוסים אחרים? הרי הם הנם “בשר לתותחים”, הקרבנות של תקופת המעבר, של המעבר מדור לדור, מה“כלל” לה“פרט”. הם בעצמם “בריות עלובות ועניות, שאין להן בעולמן שום דבר, שיהיו קשורים אליו באמת”. בני אדם אלו נראים להם “כל מעשיהם, כל שנות נדודיהם, כשלשלת ארוכה של חקרנות, התפלספות ועקמומיות, כדבר אי-טבעי המעורר רק גועל-נפש וצחוק” (נומברג: “מכתבים”: “טויבקוף”) – ואפשר שהם מכינים ומפנים דרך בעד הדור העתיד. הם מוכרחים לעבור דרך מדורי גיהנום של ההוה, לפי שאין קפיצות בחיים, לפי שאחרי חרבן עולמות דרושה עת רבה עד בנין עולמות חד/שים, ובין עולמות לעולמות נשאר מצב של תהו ובהו.

ותהו ובהו זה מצא לו הד בספרותנו החדשה, והיה מוכרח למצוא לו הד, אלמלא כן לא היתה ספרותנו בבואת החיים. אין בה אלא מה שיש בחיים עצמם. אין היא מקוננת על צרת הרבים – היא מבליטה את צרת היחיד, הרוצה להשתחרר מכבליו ואינו יכול, הרוצה לחיות ואינו יכול.

אין הנשים האלה יודעים “איך לחיות בלי אל” ואל אין להם. “היש אלהים או אין”? שואלים “חיים ווילטרמן” ושטיין ב“גבריאל” של אנכי, וזוהי להם שאלת חיים. “הם רואים לפניהם מציאות גדולה ורחבה, איומה, מרה וחשוכה, המחניקה את נשמתם. הם צריכים לדעת מה הם החיים? מה הם אנשים? הם אנשים, שעולם מלא חרב בלבם, והאל שלהם נשבר”.

ככה המה האנשים החיים וככה המה גם הגבורים. הם מרגישים “את החופש הפראי הפרוש על פני התולדה, החופש הזה צוד צדם וימשכם אחריו”. "הם האמינו, כי באש לבם שרוף ישרפו את העולם המצוי ואת החיים ההווים, וישימו בחיקם את עמנו האמלל – והנה אין להם כח לברא (“הינוקא”, אנכי).

חוסר כח היצירה – זהו הסוד של הננסות בחיינו. ואם הם מצורעים, הרינו כלנו מצורעים: אם הם מחוץ למחנה, עומדים גם אנחנו מחוץ למחנה, שהרי עצם מעצמנו הם ובשר מבשרנו. כלנו הננו מחוסרי נתיב ומחוסרי כח..

אין אנשים מחוסרי כח יכולים להיות “גבורים” במלוא המובן. אין הם יכולים לקרוא מתוך אופק פתוח כמתוך הכתב. גם הם תועים כמונו, אבל בראותנו את צורתם על הבד הרינו מזדעזעים, עושים חשבון הנפש, ומשתדלים להשלים ולשכלל את אישיותנו.

מן העבר אנו הולכים דרך ההוה אל העתיד. העבר קרא אותנו להשתחרר מתוך כבלי “הכלל” לבלי היות רק יהדותיים בלבד, כי אם גם יהודים: ההוה שם בנאד הספרותי את דמעות החללים, העוברים מתקופה לתקופה, וקורא אותה להשלים ולשכלל את האישיות הפרטית של היהודי בעתיד. ואם נמצאו צבעים – לו יהיו כהים, ערפליים, בינונים – לתאר ולצייר בהם את האישיות היהודית בתקופתה הקשה ביותר, בתקופת התהוותה, בשעת חבלי לידתה, כשהיא עדיין מעומעמת, אי ברורה וערפלית – על אחת כמה וכמה שימצאו צבעים ואמנים ויוצרים לצייר את האישיות הגדולה, השלמה, כשיבוא תור הזהב שלה, כשיזקפו הננסים את קומתם…

ווילנה, תרס"ח

I

עברנו מתקופה לתקופה:

מהערצת העבר – לחלול העבר: ומחלול העבר שבנו עוד הפעם אל ההערצה…

בחיים קשה עדיין לתפוס את רשומיו של השנוי. הוא ממשמש ובא, מתחיל מלפף אותנו, אבל טרם קראנו בשם את מעמד-הנפש החדש שלפננו. הרינו נלחמים, מתאבקים עם מלאך-האתמול המסית ומדיח אותנו מעל היום: הרינו מגרשים מעל פנינו לפרקים את זבובי הקבר, קברי-האבות. איננו רוצים עדיין להכנע למרותם.

אולם בספרות, שבה מוצאים בטוי כל נדנוד, כל זעזוע חדש של בן-הדור, כל התמורות וכל החליפות המתהוות בנפש היחיד והצבור, - בה מצטלם המהלך החדש, כשם שהצטלם המהלך של הדור הקודם בספרות של הדור ההוא.

חלול והערצה, הערצה וחלול!…

הספרות של העבר הקרוב היא כולה קטיגוריה לחיי היהודים הטראדיציוניים, לחיי הסביבה היהודית. כאסירים בכלוב חרגו היהודים הצעירים מחרצובותיהם והתאמצו להוציא את רגלם מתוך הסד ההיסטורי. מתועבים היו עליהם אותם חיי-הספר, שהנשמה פרחה מתוכם, אותם החיים הכהים, המשועממים, אותן ארבע האמות המחניקות, שאין בהן אור ואויר, המשוללות תשוקות ומאויים, צפיות ותקוות לעתיד בהיר בעולם הזה.

כתבי י.ל. גורדון בשירה ובפרוזה – הם לגלוג והתול, המגיעים לפרקים עד לידי קריקטורה, לחיי הערים הנכחדות, עם בריותיהן הפעוטות, ה“נשמות הקטנות והמאויים המוגבלים”, אלה ה“רבי-שרינצלים”, שלבם לכיסם ולכוסם וללחוך-פינכה. כך הן גם “בריותיו היפות” של רבי מנדלי מוכר-ספרים וגבוריו ב“קליין מענשעלע” וטאקסע". ובני הסביבה, שבה התחנך וגדל יוסף היתום (“התועה בדרכי החיים”), האם אין אלו טפוסים שליליים בהחלט, שאין הם יכולים לעורר בלבנו כלום, מלבד רגש של תעוב?

ובשעה שאלה המקטרגים טרם הספיקו להכנס אל הפאנתיאון ההיסטורי: בשעה שספריהם טרם נגנזו בתוך אוצר-העבר והם מספקים עדיין חמר לקריאה בפנות הנדחות לצעירי הדור, – בשעה זו צומחת ועולה הספרות החדשה, הסניגורית, היוצרת את האילוסיה של האתמול על חשבון החול של היום. היא באה ומפיצה קרני-הוד על העבר והקרנים הללו זורחות ומפיצות אורה על כל צד!…

II

העיירה היהודית!

טעונים צקלון וצידה לדרך עזבנו את העיירה היהודית, ובלבות מלאים שמחה השקפנו בפעם האחרונה על כפת-המגדל, הנשקפת מרחוק, ומלמלנו:

• לא נוסיף לראותה עוד.

שם, בערים הגדולות, הרחוקות, הרחבות, שם יש די-מרחב לנפש, שם – נדמה לנו – תצמחנה הכנפים, שנקצצו בעיירות היהודיות.

הערים והעיירות העלובות!

לחרפה ולשמצה נתנו אותן סופרי הדור הקודם. אוי להן למאפליה, אשדות, שכולה, קבציאל, קקלין, גלופסק, כתרילובקה, זרקישוק! אוי להן ואוי לצורתן שקבלו בספורי בני הדור החולף!

“לא תואר ולא מראה היה להעיר מאפליה, כי בתיה בתי-עץ מגואלים, ברחובותיה צפו מי-מדמנה גם בחרבוני-קיץ ויהיו מי-ברכים, אך בימי הגשמים עד צואר יחצה העובר בחוץ” (“התועה בדרכי החיים”, 102).

“העיר קקלון עיר קטנה מאד, כשלשים בתים, אשר לא תואר ולא מראה להם, יעמדו כשני עדרי-צאן, אחד מול אחד, החצי מעבר מזה והחצי מהעבר השני” (שם 66).

ו“לא תואר ולא מראה” בלבד לא יספיק עוד לסמולנסקין. הרפש נעשה לו עוד לסמל של היהודים.

“אחרי אשר השמעתי, כי רוב יושבי העיר שכולה מבני ישראל המה, אחשוב לי למותר להגיד עוד, כי לא תואר ולא הדר לה וכי רפש וטיט היון, המעלים צחנה ובאשה באף כל עובר בכל רחובותיה, כי כל קורא ישער זאת בנפשו”, (שם, ח"ב, 7).

גם באשדות הגדולה והיפה מפריש סמולנסקין לרעה את רחוב היהודים.

“היהודים אשר הסכינו לשכון בערפל, בדומן ובאשפתות, היהודים אשר הסכינו לשאוף רוח-קטב וימאסו ברוח טהור לטהר גויתם ונפשם, היהודים אשר יעמלו בכל עוז להנחיל לבניהם אחריהם את העבטיט והדומן, אשר נחלו מאבותיהם, אלה היהודים יבחרו להם רחובות צרים ואפלים לשבת שם”.

ואתו הרפש ואותה החלאה נראים לחוזי-הספרות בכל מקום: ברחוב בבית, בבית-המדרש, בשוק, בחיי היחיד והצבור. בכל מקום הם פוגשים יהודים מזוהמים, מלוי-בריבית, צבועים וחנפים, “בעלי –שם” מקבלי-פדיון וצדיקים ובעלי-מופת נוכלים, מלשינים, שכורים, בערים, - ואין אף פנת אורה אחת בתוך המחשכים.רק רפש, רק חלאה. רק את זאת ראו. רק קטיגוריה ולא סניגוריה.

ויש אשר הרגישו גם הם, כי מגדישים הם את הסאה, ויש אשר הרגישו גם בנפשם צורך-פנימי להצטדק ולהוכיח, כי אחרת לא יכלו:

“לא עלילת-שקר שמתי לעמי, רק את אשר ראו עיני, את אשר שמעו אזני, אותה הגדתי לכם היום. לא אבקש להשליך שקוצים על עם זה מקרבו יצאתי ואשר בו כל מעיני ובאהבתו אשגה כל עוד נשמתי תחייני, רק להזהר מפני כל שקץ וטומאה ולשים לדראון את התולעים הנמבזים, אשר אחרי כל ירוק ידרשו לקטוף שרשיו מתחת, מגמתי. סורו, סורו, מעל אלה אנשי-עול, המושכים אחריהם המון אדם בחבלי-מרמה!”…

ואני מאמין לסמולנסקין ולכל חבריו הלוחמים. אני מאמין בכונתם הטובה. בעמדם בתוך ההוה הזה, שנהפך לנו לעבר, - וההוה מעוור לפרקים עיני פקחים – לא יכלו לראות אחרת, לא יכלו למצוא בתוך חיי היהודים את אשר מצאנו אנחנו, בני הדור הזה, המשקיפים על הדור החולף מתוך האספקלריה ההיסטורית. אין לנו אותן השנאה והקנאה, אין לנו אותה השאיפה לנצח ולגרש את ה“רוחות” הטרדיציוניות מתוך רחוב-היהודים. לפנינו הכל שוים, אין לנו לא חייבים ולא זכאים, אלא אנשים ורגשות, חיים מלאים תכן – יהיה התכן איזה שיהיה, - חיים מלאים במדה ידועה הוד ויופי.

להם היה ההוה, ולנו אגדת העבר!…

III

מזל-טוב לך, מאפליה, ואת גם את, שכולה, שישי ושמחי, כי בא התור גם לכן!

מתוך מכמני-העבר, מתוך ערפלי המרחק הרב, אתן נשקפות אלינו, הצחורות, הטהורות, היפות, הטבועות בלובן, בזוהר!

כמדומה, שלא נשתנתה צורתכן. אותם הרחבות הצרים, שלוליותיהם, “החזירים הסרוחים בפשוט רגלים בתוך הטיט הירקרק ומתנמנמים בבטחון ומפהקים פיהוק של חזירים מתוך נומה, אותם בתי-העץ הנמוכים, נשות-החיל עם הפוזמקאות ומכשיריהן על גבי המעקות של אותם הבתים” (“בגבולות ליטא”, קצנלסון).

כמדומה, שאותה ליטא לא הספיקה להשתנות ולקבל גוונים אחרים, שהרי טבע המקום גורם לכך, כי ליטא היא – כלה צחיחה, כלה צחיחה אין לה פרי-תפארת:

שאר ירקות היא מצמיחה,

קשואים וחזרת:

כלה עניה, כלה דחקות,

לא זהב ולא מטמונים!

– – – – – – – –

בלי טל תחיה ובלי לח,

ארץ אין לה פרחים!" (שם).

אבל נוסף עליה דבר אחד, שלא הרגישו בו הראשונים: זוהר החמה.

שם, בעיירה, הרחבה, הגדולה, הפתוחה, יש כר נרחב להחמה.

“ונמה העיר הקטנה ושותק הרחוב הארוך, שאין שום איש יודע עוד פה דבר מאשרו הגדול ההולך וקרב, מהשמש הגדולה העולה אלינו מן התהום הנעלמה, וגם אין זאת. כי רבים הצדיקים בעיירה זו, אחרי ששמש גדולה מופיעה בשמיה” (שם, 15).

ולא זאת בלבד. עולה היא העיירה על הכרך בזה, ששם, "בכרכים, החמה מופיעה בשמים, ופה בעיירה, “רב הוא הזוהר שהיא מזריעה על הארץ, מהזוהר שהיא מפיצה על השמים. קוי-אורה תועים בשוק, בעצלות, לאט לאט, כאזרחים בלתי קרואים”. (אש, “בעיירה”, 117).

הכרך מאפיל כענן על זוהר-החמה: הבתים הגבוהים, החומות המכפליות, המעפילות למרום, - כל אלה הם הגורמים ללקוי-החמה. ופה, בתוך המרחביה, בין שדרות הבתים הנמוכים, נדמה לנו, כאילו דוחקים הבתים הללו את-עצמם בצניעות ומתקטנים ומתכווצים, בכדי שלא יפסעו על ראש החמה. יותר אור! יותר אור!

העירה עלתה לגדולה, מ“רפש וטיט” ומה“לא תואר ולא הדר” של סמולנסקין היא מקבלת צורה חדשה: "מסביב לעיר ובתוך העיר הטבעו הבתים הבימים, ימים של אילנות מלבלבים. הגנות כבשו את העיר אל תוכם וזו נראית ביניהם כקדרת-פרחים " (“בעיירה”, 123).

“רפש וטיט” – ו“קדרת-פרחים!”

ובני-האדם הם כולם טהורים, כולם אהובים וברורים. השנאה, הקנאה, המלשינות, כאילו נעלמו רגע כבוא האחדות הלאומית, רגש-האחוה, להשוות קטן וגדול. מה נעימה ומה מקסימה היא האידיליה של רחוב-היהודים!

“ועדת אלהים כולם שוים, זקן וילד, כולם נשמה אחת, בנין אחד, אל אחד להם, בבית-תפלה אחד מתפללים הם. התפלה היא אחת. אלפי קולות יוצאים מלב אחד. העם מתלכד והיה לאחד”. “וגם האלהים אחד הוא. בתוך העדה הוא משכין שכינתו. הוא מתבולל ביהודים ונעשה לחלק מהכלל, לפתילה בתוך המנורה הכללית. השכינה וכנסת-ישראל חד הוא!” (שם 101).

וכי לא תתפרץ מלבבם, למראה האידיליה הזאת, קריאת: “מה טובו אוהליך יעקב?”

ולא רגש של התמרמרות ולא חמה וכעס מעוררים בלבבנו גם אותם השרידים, שאנו רואים אותם בנוולותם. אין אנו שולחים בהם את חצי-זעמנו בסגנון המבטל של

"הוי גבורים לשמור חטין

ואנשי חיל לפסול גטין,

מפיחי-קריה עקב שוחט

ובעד חזן יגרו מדון!"

– – – – – – – –

“שובי, בת-שירי, שובי המדברה!” (יל"ג).

לא. אנו זוכרים אותם מרחוק ולבנו יהמה רחמים עליהם. גם יוצר הקבציאלים עצמו מתמלא רחמים עליהם, כשהוא זוכר את צערם ועצבונם.

“נתמלאתי רחמים ורחשי-קדש ואבקש לבכות, לחבק את בן-עוני זה, את אנשי מקומי המעונים ואת כל אחי בני-עמי המדוכאים ולנשק את כולם מנשיקות-פי. נסתכלתי פעם בילד תמים זה ופעם בהקבציאלים מרי-נפש ושבעי-רוגז, נענים ושפלים ורצוצים, והייתי משוגע ממראה עיני. אי שמים! צעק לבי אל ה', כמה מעונים הם היהודים!” (מנדלי מו"ס).

הם נעשים חביבים עלינו כמו שהם, ביסוריהם, בענוייהם, בצרות נפשם, גם ברקבנותם. כי חביב עלינו העבר וכל אשר בו, גם הטוב וגם הרע, גם פריחתו, גם רקבונו, כי שלנו הוא.

"וכמאז באופל מתוחים

קורי-ארג העכביש,

מלאי פגרי זבובים נפוחים

שם בזוית המערבית…

לא שוניתם מקדמתכם,

ישן נושן, אין חדשה:

קחוני, אחי, אל חברתכם!

יחדו נרקב עד נבאשה!" (ביאליק).

ואין עוד עוז בלב המשורר לקרוא בקול גדול: “שובי, בת-שירי, שובי המדברה!” להפך. מן העולם הגדול כמדבר אנו “מעופפים” –

"אל הרחובות הנדלחים,

אל הבתים שפלי-קומה,

אשר דמות הקברים למו.

אל בית-הקברות, אל הישן,

זכרונותי שם נחבאים, עמוק שמה קבורים המה!" (רייזין).

ומבין החומות של הערים הגדולות אנו שבים אל העירה, אשר “לא תואר ולא הדר לה”, לא מהמית החמלה התוקפת אותנו למראה היהודים העלובים אשר בתוך העירות, כי-אם מרוב חמלתנו… לעצמנו, מחפצנו למלא את הריקניות הלב ולמצוא שם את אשר לשוא בקשנו פה.

“הן היו שעות, שהייתי גלמוד ככה בעיר הגדולה, בין החומות, והן באותן השעות היתה עיר-גמדים קטנה ושם אנשים קרובים כל-כך וזרועות חמות כל-כך, הנכונות לחבקני בכל זמן ועידן, ועל לבי לא עלה!” (“בגבולות ליטא”, 22).

כי עיר הגמדין היא שלנו, ועיר-הענקים – של אחרים!… בלעדי עיר-הננסים, נעשים החיים בעיר-הענקים יותר קשים ומכבידים על נשמותינו.

במרחביה, מחוץ לחומת הגיטו, הרחק מעירתו, חי לו היהודי הצעיר, נבלע בתוך השאון-העולמי, מושם ראשו ורובו בתוך החומות, מלא תשוקות ומאויים אחרים, מוקדש לאידיאלים אחרים, לשאיפות זרות.

ויש אשר לפתע פתאם ירגיש מועקה בנפשו, צר לו באותו המרחב, נחנק הוא משפעת אורה ואויר. הוא נתלש מן הסביבה, שבה חי והסכין לה, הוא נפל בפח כדגה זו, והוצא מן המים אל המרחב, שלא בשבילו נוצר. ויש אשר יחפוץ התלוש וישתוקק לשוב למלכות-השמים, שהחליפה במלכות-הארץ השוממה.

"מה רב, הוי, מה רב השממון

בארץ הריקה, הרחבה!"

רב, הוי, מה רב השממון גם בחיים המלאים חולין, בלי כל קודש. רב השממון ביום-חול ארוך, בלי שבת-שבתון לגוף ולנשמה: והנשמה גם היא פשוטה, רגילה, נשמה של יום-יום, בלי נשמה יתרה. השבתות של האחרים, ה“יום-טוב” של הזרים, שהוא חוגג אותם לפרקים, בהמצאו תחת השפעת הסביבה, אינם ממלאים את בתי-נפשו באותם הרגשות הפנימיים, באותה השלוה, שמלאה את הבית-היהודי בערבי-שבתות.

ובצר לו, ליהודי החדש, כשנפשו הומה לאל-חי, לאמונה, לעמו, זוכר הוא בזכרון-קודש את העבר הקרוב, ששר לו את שירת-העריסה, ונדמה לו, כי שם, בתוך המחשכים, נמצאה אותה השלמות הנפשית החסרה לו, אותם רגשות השבת,שהוא נכסף אליהם.

ומה עורגת נפשו אל העבר המעולף בצעיף האגדה!…

וכל-כך חזק הוא הרוח הגנוז במכמני-העבר: כל-כך מאיר הוא האור הטבעי הגנוז באותה החטיבה ההיסטורית, עד כי גם היהודים החדשים, שפרשו מן העבר הישראלי, או שלא היה זה להם מעולם, - התחילו לחזור אליו.

לא אל המציאות היהודית, לא אל ההוה היהודי באים, או שבים וחוזרים, כל אלה מבני הדור הצעיר, שהיו מעבר לגבול, שטעמו מפרי החיים אשר מחוץ לתחומנו, שחיו בתקוות אחרות ובמשאלות אחרות, אי-יהודיות.

לא. אין בכחה של המציאות המרה היהודית למשוך אחריה נפשות. “גרי-אריות” בלבד לא יוכלו להחזיק מעמד בתוך החיים. הנסים והנמלטים מן הפחד – ימצאו להם פח אחר. לא בכל עת מאסף הגשם את הצאן אל העדר. יש אשר בהתגבר הרוח והשמים יתכסו בעבים וקדרות יעטופו והרעמים ירעמו וגשמי-זעף ירדו, - יתעו הצאן ויתפזרו כל אחת לעברה ולא יתכנסו. ובקול תרועת הרועים לא ישמעו.לא אחרי המציאות הלכו איפוא.

הם נמשכו בלי משים אחרי אגדת-העבר הלאומי, אותה האגדה הנרקמת בסתר דמיונם של היותר רחוקים מהמצויר, רחוק מקום וזמן.

ויש אשר גם אגדת-העתיד תשעשע לפני עיני רוחם והם יראו את הגאולה הלאומית באה מאיזה מקום שהוא ולבבם ירחב וירהב…

אגדת-העבר ואגדת-העתיד – הן איפה שני הגורמים הנותנים לפי-שעה תוכן ליהודי-ההוה.

לפי שעה…

עד שתעלה ותגיע השעה, שיהא בה גם ההוה מקושט בפרחי-הששון של אגדת-העבר…

תרס"ו

(אברהם-אורי בן צבי קובנר)

I

ברשימה קטנה, כרוניקאית, בנקרולוג קצר ויבש, שנדפס על-יד רשימת מרוץ סוסים, בשרו בעתונים הרוסיים את הבשורה, כי מת הז’ורנליסטן הרוסי ארקדי גריגוריביץ קובנר, זה “האיש האנרגי, שמלבד שלא הלך בדרך היהודית המתבודדת, כי אם נכנס לעת זקנתו גם בברית הנוצרים, קבל משרה ממלכתית ונשא לו אשה רוסית” – המקסימום של משאלות המומרים הנפשיים.

ניקרולוג זה – היה כל שכרו של קובנר בעולם חדש זה, המלא קסמים והוד, “בספרות החיה” שרק שם ראו היהודים מסוג זה אור בהיר: באותו העולם ובאותה הספרות, שבגללם עזב קובנר את עמו ואת ספרותו לנצח, ולא נחה דעתו, עד שקבל לעת זקנתו את הדת הנוצרית. זה היה כל שכרו של האיש, שעבד עבודה ספרותית רצופה בעשרה עתונים ובשלשה ירחונים רוסיים במשך ארבעים ושלש שנים!

נבלעה טפה קטנה בתוך הים הגדול. בין מאות הז’ורנליסטים, החיים חיי רגע ונושאים על גבם את דעת הקהל, אלה הנעלמים, הרואים ואינם נראים, בעזרת טבעת המופת אשר על אצבעם, המחוללים סערות בצלוחית של מים, הצועקים ואינם נענים, התוקעים לתוך הדות, המתרגזים ומתרגשים למראית עין, מניחים אריח על-גבי לבנה, מבלי שמרגיש איש בבנינם, - בתוך עדת הנמלים האלה זחל גם איזה יהודי, התערב בתוך המקהלה והשמיע לפרקים גם את קולו הצרוד, - ומי ינוד לו? מי יתאבל על מותו? מי ידעהו בחייו ומי יודעו במותו?

רק פעם אחת נתכבד קובנר בפרסום:

נפל עליו חשד של מעילה בממון הצבור, נידון והגלה לסיביר. אז זכרוהו העתונים וה“נאו וורימיה” הדגיש בעונג ניוחד:

• “קובנר היהודי, מי שהיה סופר עברי…”.

וכשעשה קובנר את הצעד האחרון, ועבר באופן פורמאלי דרך הגשר אל העבר ההוא, “שכולו טוב” – נשכח עונו של ארקאדי גריגוריביץ והוא הוסיף למשוך בקרון של הז’ורנליסטיקה הרוסית, עד אשר באה העת לאחרים לרשת את מקומו.

**

הגלגול הראשון של ארקדי גריגוריביץ, – אברהם אורי בן צבי קובנר איש ווילנה – היה יותר מוצלח.

אז, בתקופה, שהשם הנדפס בלבד היה מאורע, בתקופה, שכל קוריספונדינטן, המודיע על דבר שריפה בעירו, נכנס לחוג הסופרים, בשעה, שהסופרים המוסמכים נתכבדו בכבוד אלהים – טבעי היה הדבר, שהמחברת של א. א. קובנר הטילה סערה ועוררה למהפכה ברחוב היהודים.

צעיר לימים, כבן עשרים שנה, שאיש לא ראהו ולא ידעהו, יוצא להלחם בכל האבטוריטטים הגדולים, מלגלג לזרמים המקובלים והמוסמכים, נלחם בעברית כנגד בעלי הלשון, שהשתדלו רק ליפות את הלשון ולצחצחה, מבלי לדאוג לתוכן – האם אין זו יוהרא, הראויה לפולסין דנורא?

גוטלובר בעצמו “אוזר את חלציו” ב“אגרת צער בעלי חיים” “להשיב דברים נכוחים לשועלים הקטנים המחבלים את כרם ספרותנו, הלא הוא עז פנים שבדור, אשר בעזותו ובפחזותו הנמרצה לקח לו קרנים לנגח ולשון לנבח ויוציא עתק מפיו וידבר סרה על גדולי סופרינו מזמן העבר וההוה במכתב הפלסתר שלו, שקרא בשם “חקר דבר” וכולה וכולה” (זהו רק החלק הראשון של שער המחברת).

ושלום יעקב אברמוביץ יצא ב“המליץ” (תרכ"ו 4–2 ) כנגד המחבר ההולך בעקבות טורגניוב, צ’ירנישובסקי ופיסרוב, ויוסף יהודה לרנר יוצא להגן על קובנר ומתריס כלפי גוטלובר ואומר לו בפניו: “במשך הארבעים שנה, שאתה עובד את הליטרטורה העברית, הרית תהו וילדת רוח”. וארז מדפיס את כתבי-הפלסתר של קובנר בצורת “השקפה קטנה על מצב היהודים בליטא ובפולין” (המליץ תרכ"ו) עם תשובות ערוכות מאת העורך בכל גליון וגליון.

באחת – אך קסם היה על שפתי קובנר: במחברת קטנה וצנומה עורר את תשומת לב הצבור העברי והקים ראשונה את האופוזיציה הצעירה נגד האבטוריטטים הזקנים.

מהר רכש לו קובנר קהל חסידים. וגוטלובר לא על קובנר בלבד שפך את חמתו, כי אם על כל הצעירים יצא קצפו, על הצעירים המבטלים את האבטוריטטים, הכופרים במדעים ומפירים את קדושת הנשואין, בכדי לקיים את תורת הניהיליזמוס. קובנר הוא לו “כבה-נר” ו“לקו-נער” חסר-בינה, המוליך תועים בדרך המלאה חתחתים.

וגוטלובר הזקן, העובד ארבעים שנה “על שדה הליטרטורה העברית” חרד ונבהל מאימת המפגיע, העומד ודורש: “סופרי העברים ישירו שירים בלי כל רעיון ודמיון טוב, ידברו על העצים ועל האבנים: המה יכתבו למען תאות כבודם, למען הראות גדלם ותפארתם בעיני הסופרים האחרים הבוערים כמוהם, ולא למען להביא תועלת העם”.

הוא מלגלג לתארים, שחכמי ישראל מכבדים בהם זה את זה" “בחנו וראו להעתיק את תארי גוטלובר לשפה חיה אם לא תשתוממו: “איש כלבבי, עז כלביא, אשר במאמרו חוצב להבי ובדברו מעריב ערבי ומסדר כוכבי, ברצונו בורא יום ולילה בקרבי, כי רוח חיים באופני מלצתו ולכל אשר יחפץ יטנו באהבתו, ואין נסתר מחמתו, ה”ה המליץ הנחמד והנעים, תאוה לעינים ולרוח החכם השלם, מוהר”א צוויפעל".

ואברהם אורי קובנר ידע את נפש הקוראים. בהקדמתו למחברת כבר נבא:

“מראש אראה את הסער הגדול, אשר יתחולל על ראשי בצאת מחברתי הקטנה הזאת לאור. מעבר מזה סוררי אור תרדפני ומעבר מזה קנאת המשכילים תאכלני: אולם לב טהור חנן לי ד', אשר לא ישא פני קול, ואך, אך מתי מספר (אשר, ת"ל, ישנם בתוכנו), אנשי אמת יהיו עמדי-אז ממי אפחד?”

**

אולם האמנם לב טהור חנן לו ד'?

שלום יעקב אברמוביץ בשעתו פקפק בדבר, אם ההודעה הצעקנית הזאת יצאה מקרב ולב ואם יש לה יסוד. ולפקפוק הזה יש אמנם סמוכין. אני קורא את כל הספרות הפולמוסית של הימים ההם. בוחן ובודק בין השטין ומרגיש, כי כל הסער, שהקים קובנר בספרות העברית בא לא רק מפני חדושו, לא רק מפני שלא הסכינו לסגנון ספרותי בטוח זה, סגנון של אדם המכיר בערכו, בעל אומץ, המגלה את האמת בלי משוא פנים, המוריד אלילים מכסאם ומנפצם אל סלע הבקורת: לא ולא. אנכי רואה בכל המלחמה כנגדו מלחמת קיומה של הספרות העברית כנגד אויבה בנפש. בחושה הטבעי לשה הספרות, כי האיש הזה בא להרוס לא על מנת לבנות, אלא על מנת להרוס. ההריסה בעצמה היתה לו כמטרה.

הוא נכנס אל הספרות העברית לא באהבה, אלא באיבה. הוא נכנס לפני-ולפנים של הספרות על מנת לפוצצה מתוכה, בכח המלה הנדפסה, בכח ההשפעה שתהיה לדבריו על צעירי הדור, הבולעים בצמאון כל מלה חיה, מלה חדשה. הוא נכנס בלא לב טהור, בלי כונה להיטיב את הספרות הזאת, אך להרע ולהזיק לה. פצעיו היו פצעי-אויב ולא פצעי-אוהב. כל זה בולט מתוך כל שורה. מתוך כל פראזה, אפילו מהלצותיו המכוונות כלפי מיצקון האומלל, וביחוד מתוך כתבי-הפלסתר שלו שנשלח להגינירל-גוברנטור בקיוב:

"אל ידמו סופרינו, כי יבראו המה ליטרטורה חיה בשפת עבר לדורות עולמים, כי היה לא תהיה: אך יראו על ידי שפת עבר רק שפה במדוברת, להבעיר חשק העברי לחכמה ולמדעים, אשר ימצאו בשפות החיות, ואשר רק שם יוכלו לשבר צמאונם לחכמה ולדעת.

“האנשים הגדולים באמת, אשר היה לאל ידם לעשות רבות לתועלת העברים, השחיתו את הזמן היקר מכל יקר בשפת עבר, בנו עליה שיח שוא ותפל, ובחלומם הכוזב הזה שגו כל ימי היותם עלי אדמות, ויחשבו בלבם, כי רבות עשו לטובת העם”.

“שפת עבר בימים האחרונים – הרעה מאד לעשות לעבריים, אם גם הביאה תועלת לא מעטה. לא נוכל לכחד תחת לשוננו, כי יש אתנו כשרונות טובים, אשר יכלו להתחרות עם כל גדולי וחכמי אירופה, אולם על מה אבדו הכשרונות האלה? על שירים מי”א תנועות. על השערות ופלפןלים של הבל בספורי התנ“ך, מחזורים, קדמונית, וכדומה, על חקר מלים ועוד. כך לא נוכל לשים עון על ראש הסופרים העברים, כי נרדמים המה במלאכתם, להיפך, יציפו עלינו מבול ספרים: אולם אלו עבדו רבים וכן שלמים על שדה ליטרטורה אחרת, כי עתה אין קץ לתועלת, אשר הביאו למין האנושי בכלל ולעם העברים בפרט”.

"ואם כן לא בצדק יתלוננו האבטודידקטים על הצעירים, כי האחרונים נסוגו אחור מליטרטורה עברית. הניחו להם, לצעירים, כי ילכו בדרכם אשר בחרו למו, ותראו, כי ברבות הימים יביאו הרבה יותר תועלת לעצמם ולהכלל מהאבטודידקטים ".

זקני הסופרים שבדור חשו בעמקי לבבם, כי לפניהם התיצב מיסיונר של ההשכלה הרוסית, שרצה לקעקע את בירת הספרות העברית ולמשוך את הצעירים אחריו. ועיניהם ראו, כי “ברבות הימים” הביאו, אמנם, הנדחים “הרבה יותר תועלת לעצמם”, - לעצמם, אבל לא להכלל. גם להם, כמו לקובנר מורם, היו הלשונות היהודיות, ביחוד שפת עבר, “כבית חיצון, אשר דרכו יבואו העברים אל היכלי השפות החיות, שאך שם יראו אור בהיר” (“חקר דבר”, 56).

ובוני הספרות העברית, אלה המליצים העצובים, שפגעו בהם בליסטרותיו השנונות של קובנר, מורה החצים החרוץ: אלה המשכילים למחצה, אבל היהודים הטובים, שעמדו עדיין על מפתן היהדות הישנה ושהיו קשורים אליה בלבם – חתו ונבהלו בראותם את האויב הפנימי, הבא לחתור חתירה תחת השפה העברית וספרותה מבית וגם מחוץ, הבא להורות לצעירים דרך מסוכנה, דרך המובילה לטמיעה הגמורה.

הם ידעו היטב, כי “הליטרטורה העברית, הנכתבת רק בשפת המדינה” מביאה… לליטרטורה כללית בשפת המדינה, ולכן נלחמו מלחמת תנופה בריפורמטור המסוכן, שהביא מן החוץ רפואות תעלה “לעם העברים”, סגולות ישנות, שכבר נסו רבים להשתמש בהן, ונכשלו.

הם ידעו והרגישו בכל חושיהם הפנימיים, כי “עם העברים” אינו רשאי לקנות לו חירות גופנית במחיר של עבדות פנימית, למכור את הנפש בעד הגוף: הם הרגישו באופן אינסטינקטיבי, כי שאלת יצירת ספרות עברית לעברים היא שאלת קיום האומה – ולא שגו.

העתיד היה להם. קובנר בעצמו הביא מופת חותך לאמתות שטתם.

בעל ה“חקר דבר” כנגד הכותבים עברית לעברים, בעל “צרור פרחים” כנגד הכותבים על היהדות והיהודים בלשון היהודים, בעל ה“השקפה הקטנה על מצב העברים בליטה ובפולין”, הלוחם נגד החנוך העברי הלאומי – עשה את כל הצעדים, ששאף אליהם, מלא את כל מאוייו. הוא “שבר את צמאונו לחכמה ודעת” ב“שפות החיות”: הוא לא “השחית את הזמן היקר מכל יקר בשפת עבר”, כי אם הקדיש ארבעים ושלש שנה ל“שדה ליטרטורה אחרת” – ומהי התועלת שהביא לה“מין האנושי בכלל ולעם העברים בפרט”?

האם בזה שנתוסף חבר חדש לכנסיה הפרבוסלבית? האם בזה, שבעט בעם העברים ונעשה בן-חורין? או אולי ביצירותיו הספרותיות הבינוניות, שבטלו ברוב היצירות ממין זה, שאיש איננו מבכה את העדרן, ואיננו שמח עליהן בשעה שהן נוצרות? או אולי רכש לו קובנר “עולם הבא”, זכרון נצח בספרות הרוסית?

והרי גם בזכות של קורספונדנציות בעתון עברי במשך ארבעים ושלש שנה רצופות היה נספד אצלנו באופן יותר נלבב, משנספד בספרות הרוסית שהיה לה עבד נאמן עד יומו האחרון!

כי הגידו מה שתגידו: אפשר שאין אנו יכולים לכבד את סופרינו בחייהם, אבל במותם – הלואי שיהיה לסופרינו כבוד בחייהם כמו במותם!

**

זבובים נופלים!

אברהם אורי בן צבי קובנר היה גם הוא אחד הזבובים, שבמשך אחרי אור הנר, ובגשתו אל האש – נחרכו כנפיו ונפל, רבים היו הזבובים האלה בשנות הששים. הם נחנקו בתוך הסביבה הצרה והחשכה של קנאות לצביעות מצד אחד, ושל בטלנות ילידת בית המדרש הישן מצד אחר. ואותה הסביבה הרחבה והיפה אשר מחוץ, אותה הסביבה המגוהצה שהתחילה זה עכשיו ללבוש בגדי אירופה ולקבל קלסתר פנים יפים – משכה את לבם. אבל גם שם לא מצאו את אשר בקשו. אין המנוחה הפנימית והאושר הנפשי נקנים בשכר בגידה. וקובנר גם הוא הציץ ונפגע כרבים מחבריו.

לעוף לא היה בכחו, כי כבר נחרכו כנפיו – ואז התחיל לזחול. הוא זחל על גחונו, התרפס, הלך מדחי אל דחי, השתמש באותן המדות המגונות הגלותיות שבשבילן ברח מעמו, והיה לעבד-עבדים, עבד לעצמו ולאחרים.

הוא קבל לעת זקנותו את אמונת הנוצרים – והאמינו: אברהם אורי בן צבי קובנר בעל ה“חקר דבר”, שהכחיש בכל האבטוריטטים שבעולם עוד בהיותו בן עשרים שנה, שלא האמין בשום אמונה – הוא ודאי לא חזר בתשובה באחרית ימיו, ולא מתוך אמונה עבר לדת החדשה.

אבל אורי קובנר עשה סחורה באלהים, כשם שעשה מסחר בנפשו ובכשרונו הספרותי.

**

הידע, ההרגיש אורי צבי קובנר, שכתב עברית יפה והשתתף ביצירת תקופה בספרות העברית, בכל אותם הימים הארוכים שנדח מאתנו, את הנעשה מסביב לחוג הזה שעזב?

פפירנא המנוח ספר, שבהפגשו פעם עם קובנר התודה הסופר לפניו, כי איננו יודע לקרוא את מחברתו “חקר דבר” – במדה כזו שכח את הלשון העברית, שהגה וכתב וחשב בה, אבל ה“נאוו. וור.”, המוסר את פרטי תולדותיו, יודע להעיד, כי “מצב היהודים הסב למנוח מכאובים רבים”.

אות הוא, שלא נתק לגמרי מעל עמו, שנפש נדחת זו אף היא, אחרי הבגידה, רק נכרתה מעמיה, אבל בנימים דקות היתה עוד קשורה אל העם הסובל.

ויהיו ענוייו הנפשיים ויסורי חייו הנוראים כפרתו על החטא הגדול שחטא לעמו ולספרותו!

תרס"ט

הוא לא היה אחד הגאונים אשר בארץ, עם גדולי התורה לא נמנה, הרים לא עקר בפלפולו, פילים לא העלה בקופא דמחטא, ספרים לא חבר, שאלות ותשובות ופסקי הלכה לא ערך ─ והלא רק את אלה זוכר העם, רק לאלה הוא מציב ציונים בדרך ההיסטוריה ומעמיד להם מצבות זכרון.

גם חסיד לא היה, לא אחד מל"ו הצדיקים המגִנים על הדור, לא “נסתר” שנתגלה והבריק לפתע פתאם כאור הגנוז, שרק לאלה נותן העם כבוד אלהים ומשתחוה לפניהם בחרדת קדש.

הוא היה רק משורר נעים, חזן העובר לפני התבה, ומה לו לעם ולמיטיבי נגן? את שירותיהם ומנגינותיהם הוא שומע בעונג, אך את אֵשל הנצח איננו שותל על קברם.

ומי הוא שפתח לפני האיש הזה את שערי הנצח, את היכל האגדה? מי ענד עטרות לראשו? במה היה כח השפעתו גדול? במה הקסים את הלבבות? במה זכה, כי יעורר שם “הבעל-הבית’ל הווילנאי” רטט פנימי, חרדת קדש וגעגועים כמוסים?

איש מצעירי הדור לא יתרץ את הקושיות האלו. על שערי האתמול הונחו שבעה חותמות, מהעת שבה חדלו הבנים להכיר את הוריהם, וההורים – את אבותיהם הם. כל דור ודור הוא חדש, כאלו זה עתה נותר, כאלו מצור נחצב, כל צעיר הוא בן יומו, מלאך הנברא לשם שיר של יום.

מה לפנים אין מביטים עוד, ומה לאחור אין שואלים. הפתיל הנמתח מראשית הדורות עד אחריתם נפסק; ואי זה, איפוא, יזכור וידע, כי לפני עשרות בשנים חי בבירת ליטא איזה מזמר צעיר, שכבד את ה' בגרונו?

אבל שאלו את רחוב היהודים ויגדכם. בו אין נעלם. הוא סופג וקולט לתוכו את הכל ופולט אך מעט. בחללו נשמרים הרבה זכרונות קדומים, שכבר פרחו מן הלב. ברחוב תמצאו עוד שרידים מהדור הישן הזוכרים הרבה יותר מה שהיה, מאשר יודעים מה שיש.

והרחוב יודע לספר הרבה, הוא רוקם אגדה על זמיר אחד, שחי ברחוב היהודים, זמיר רענן ויפה, שנקטף בלא עת.

* * *

לא בהיכלי חמד ולא בארמנות תפארה, לא בשדות בכרמים, לא ביערות, ולא בחלל האויר החפשי שר הזמיר את שירתו. הדלות היתה הורתו, והאסון גדלהו. בתוך סביבה צרה ומחניקה, בתוך רחובות צפופים ומעוקלים, מוגדרים בגדרי עולם, בלי אור, בלי אויר, נגלה פתאם זמיר יפה-מראה ומיטיב-נגן. אי הדרך בא הלום? אין איש יודע. יודעים רק זאת, כי מיום בואו התחילו חיים חדשים בתוך הסביבה העלובה. מן המרתף ומן העליה, מתוך חדרי עוני וממעון הדלות בקעו ועלו מנגינות משיבות נפש. שמעו הנדחים והמעונים, שמעו ותמהו, ונשאו עיניהם באהבה רבה אל הזמיר הקטן הנשקף להם כקו אור בתוך מחשכיהם.

והם האזינו והקשיבו רב קשב והכירו את הקולות המחרידים והמזעזעים את מיתרי לבם. האם לא שלהם הוא הזמיר? האם לא את שירתם הוא שר? האם לא ממקור ישראל שאב את תורת הלב ושיחת הנשמה?

לא על הדר הטבע ויפעת הבריאה שר הזמיר, – מה לרחוב היהודים ולטבע? – לא על השדות העטופים בר, לא על החיים במרומים, במקום שאין קנאה ותחרות, מלחמה בין התקיף והחלש, בין האדונים והעבדים – איהו המרחב החפשי במציאות היהדות? הוא שר או קונן על היונה שגלתה מקנה, על האומה המדוכאת והמסובלת ביסורים, הנתונים בצרה ובשביה, על היופי של מעלה שהועם, על האור הנדעך, על הליל הארוך הנמשך בלי קץ ובלי תוחלת…

שר ויקונן… ויתיפח וייליל, והנפש היהודית שמעה והתמוגגה, הכירה בשירה זו את פרצופה, את סמלה, הכירה את עצמה ותבך גם היא הרבה בכי.

ויש אשר התפתל קולו בנעימות על העתיד הבהיר, המובטח להעם המובחר. ומפיו התמלטו הבטחות זעזועי תקוה, טפות תנחומין המעריפות על הלב המעונה, ולב העם רחב ורהב והנפש העגומה התחילה לקוות ימים יותר טובים.

והעם שמע את שירת הזמיר שלו, המופיע אחת בשנים רבות, הקשיב והאזין, והתאבל יחד עם אבל משוררו והתנחם יחד אתו על שירת הגאולה.

– לא נוצרו עדיין תוי הזמרה – היו אומרים יהודי וילנה – שיקלטו את שירותו של ר' יואל-דוד. לא נוצר המוסיקאי שיוכל לרשום בספר לזכרון את ההדים הנפלאים, הד שירת הלויים בבית המקדש. צריך היה לשמוע את “הבעל הבית’ל”, את נדנודי קולו, את סלסולי גרונו, למען דעת, כי זה היה יצור גאוני שאין דוגמתו, כשרון בחסד אלהים שאין דומה לו בכל הדורות.

* * *

הזמיר ברחוב היהודים –

זהו השם ליציר האגדה הזה; זהו השם המתאים ביותר לתכונתו, לתולדות חייו הטרגיים.

כלוא היה הזמיר בכלוב צר ואפל, ברחוב היהודים, מרחב לא היה לו, אך לדמיונו נִתן חופש, שם התחיל להתפתח ולהשתלם. מתוך הכלוב הצר השקיף אל עולם האלהים הגדול ובגעגועים כמוסים שר את שירתו. השאיפה לחרות הרחיבה את מעופו והגדילה את כנפיו.

אך הנה נפתחו מסגרות הכלוב, ודבור נִתן לו. העולם הגדול והרחב, שגם אפס קצהו לא ראה, נגלה לפניו פתאום בכל הדרו, עולם אחר, חדש, זר. הדי קולו החפשים, הפראים, הטבעיים והמלאים הוד, בלי סיָגים ובלי חֻקים קבועים, המתפרצים למרחב כרצון יוצרם וכדמיונו הלוהט – גֻּדרו בגדרם, סֻיְּגו בסיָגים וחותם הושם עליהם. לפני עיני הזמיר הניחו ספר מלא ותוים ומורים עמדו על גביו והורוהו את תורת הזמרה.

וכנפי הזמיר נגדעוּ. נדַמה בת שירתו, גרונו חדל להוציא את הקולות הנעימים ותוגה עמוקה שכנה בלבו, יגון קודר כסה את פניו, יגון, שהצעידהו למדחפות.

בתוך המרחב הגדול הרגיש מועקה. נִתן לו כלוב חדש תחת הכלוב הישן החביב, הקרוב. למעוף דמיונו הציבו גבולים. הלב המתפרץ, הנפש המשתפכת לפני אלהים חי, המתפשטת מכבלי הסביבה ודואה למרום, – נצטמצמה והושמה בכבלי המנוסח והמקובל.

ופעם אחת – מספרת האגדה – עמד יואל-דוד על במת התיאטרון הגדול בורשה ושר את שירותיו – באזני הקהל רב מגדולי העם הפולני, מזמרים ומזמרות, מנגנים ומנגנות, שרים ופקידים, רבי המלוכה. כבוד גדול הנחילו לו וזרי פרחים בלי מספר המטירו עליו. אך קר היה ליואל-דוד בסביבה זו, זר היה להם, והם – לו. בשויון נפש הביט מעל הבמה על הקהל הזר, הרחוק, ולבו כאב עליו. לא זהו העם, שלמענו נוצרו שירותיו. הוא התגעגע לבני עמו, המבינים את שפת הלב שלו.

וברחובות העיר הגדולה תעה ממחרת היום עד בוא הלילה לבקש את אחיו, את עצמו. החשיך. פתאם עלתה והגיעה לאזניו שיר ישנה, חביבה, שירת “לכה דודי”. אז נכנס לבית התפלה, במקום שהיהודים עמדו וקבלו את השבת, ולתמהון הנאספים עלה הצעיר הזר על הבמה, וכעבור רגע שמעו המתפללים תפלות כאלה, שאבותיהם ואבות אבותיהם לא שמעו דוגמתן מימיהם. זו היתה שירת הלב הכואב, המלא געגועים עזים, שירת האיש המבקש את אלהיו.

וזו היתה שירת הזמיר האחרונה.

ברדתו מעל הבמה לא היה עוד יואל דוד בעל הדעה הצלולה. נפשו של הזמיר נקלעה בין שני העולמות, בין העולם החדש והישן, ומיתרי הכנור פקעו.

* * *

ועוד מספרת האגדה:

“כל באיה לא ישובון”. הזמיר נלכד בפח. ריבה אחת מגדולי העם הפולני שמה עיניה הקוסמות ביהודי הצעיר, ברוך האלהים, ותלכדהו בחרמה. הלב שבי אחרי בת הגויים, התמוגג למשמע המנגינות הנפלאות שהשמיע הפסנתר תחת השפעת אצבעותיה היפות, ויואל דוד חניך רחוב היהודים, היה כרוך אחרי בת אצילי פולין.

“כל באיה לא ישובון”. הרשת נטמנה לרגלו. הוא לא הרגיש, כי הוא הולך ומתרחק מעל עמו, ולאט לאט התחיל יואל דוד להבלע בתוך הסביבה החדשה, לשכוח את המקובל בסביבתו, ופעם הגיע הדבר לידי כך שנגן על הפסנתר בליל השבת.

ואולי היה עוד מרחיק לרדת מטה, אלמלא בא המקרה התמידי, המזכיר ליהודי את מוצאו, והזכיר גם ליואל דוד את מקומו.

איזה צעיר גא מאצילי העם הפולני, נכנס לבית אהובתו, בשעה שנמצא יואל-דוד בביתה. ובהכנסו ובראותו את היהודי בחדרה, שאל בתמהון:

– מי הוא היהודי הלזה?

– איזה יהודאי וילנאי – ענתה הריבה בלעג.

והנפש הרכה של יואל-דוד חשה את הדקירה. הוא מהר לצאת מחדר אהובתו, בלי הפרד מאתה, ולא שב עוד אליה ואל הסביבה החדשה.

אך גם לסביבתו הישנה לא היה יכול לשוב. משם נעקר והֵנה לא בא, הכלוב הישן נהרס, ובחדש – צר היה לו.

והנשמה הגדולה תעתה בין החרבות השוממות, תעתה ובקשה מנוח – ולא מצאה…

* * *

ורחוב היהודים קבל את הזמיר חרוך הכנפים ברחמים ובחמלה ולטפהו כאם את בן-יחידה.

שבתה שמחה מהרחוב. חדל עונג. נדַמו המנגינות במרתפים ובעליות, ונשמעו שיחות ונרקמו אגדות וספורים על דבר גורלו של הזמיר האומלל.

מה היה לזמיר הרך? איה בת שירתו? –

ובשבתות ובמועדים לא מהר עוד העם לבית הכנסת הגדול ולא צפה עוד ברטט לקול הנעים היוצא מפי חביבו.

והזמיר מטַיֵּל ברחובות היהודים בעינים תועות ומבקש ומחפש דבר מה ואיננו יודע מה, והוא כאלו מתאמץ לזכור נשכחות, לזכור את אשר היה.

ויש אשר בינה תבוא בלבו לרגע, ויש אשר נשמתו תתעורר מתרדמתה ותתגעגע אחרי האתמול הנשכח.

אז ילהט הדמיון העז והרוח הכביר יתנשא אל על, ומפי הזמיר יתמלטו קולות אלהים, המשתפכים ומתפשטים לאורך ולרוחב ברחוב היהודים.

והקהל היהודי שומע, ונפשו עליו תשתפך, ובבכי ובדמעות יתיפח על הזמיר האומלל המתאונן על גורלו. זוכר הקהל ויודע, כי לא רבים הם הרגעים האלה, כי במהרה ידם הזמיר ובת קולו לא תשמע עוד. וצר לו על עצמו, על שניטל ממנו נוחם בעתות בצרה, על אשר פרח הזמיר, והכלוב נשאר ריק…

* * *

והזמיר אינו יוצא עוד מרחוב היהודים.

אך גם איננו בא אליו.

אין עוד המלחמה הפנימית בין העולם הרחב והצר, בין החדש והישן, אין ההתאבקות בין הקדש והחול, – הזמירים שמים להם קן מראשית היותם מחוץ לרחוב היהודים, ושם הם שׁרים את שירתם על השדות הזרים, על הטבע הזר, על הבריאה הזרה, על ההיכלות הרמים והנשאים הרחוקים מאתם.

ולרחוב היהודים אין זמיר, והכלוב ריק, אין בו מאום!…

ורק פה ושם נשמעים כמו ממרחק צלילים והדים דקים וענוגים, הבוקעים מן המרתפים והעליות ברחוב היהודים, – זהו העם הזוכר ומזכיר בגעגועים את שירת הזמיר שלו, את שירת “הבעל הבית’ל” הוילנאי!…

כעין נבואה נזרקה מפיו של יהודה ליב גורדון באותו היום שבו ערך את הטורים הטרגיים בשירו הידוע: “למי אני עמל?”. מה נורא הוא הרעיון למשורר המדבר אל העם והאומר להשפיע עליו מרוחו, כי אלה יהיו קוראיו האחרונים וכי ספריו יעברו אל נחלת ההיסטוריה בעודם בעלומיהם.

ואולם רק מחציתה של הנבואה נתקיימה. קוראי עברית לא היו האחרונים. הדחיפה שנתנו גורדון וחבריו לספרות ולעתונות העברית הביאה אותנו עד הלום, עד עשרות אלפים קוראי עברית, מספר שלא היה ידוע בימים ההם. אך קוראיו של גורדון אולי היו באמת האחרונים, או הם הולכים וכלים.

הנה רק כעשרים שׁנה מלאו למותו של המשורר והאיש רב-הפעלים, שהיה משכמו ומעלה גבוה מהרבה בני דורו, האיש, שעמד בראשה של תנועה, שהשמיע תמיד את המלה הראשונה בכל שאלה, שבחציו השנונים רכש לו גם אוהבים גם שונאים – ובכל זאת האם לא יֵרָאה לכם על-פי ההספדים הצנומים שנערכו, על-פי המקום הצנוע שהקדישה לו העתונות שלנו, כי נשכח המשורר מן הלב? האם אין אתם רואים על-פי המקום הצר שתופס המשורר בחנוך המודֶרני, כי לולא חמלו יוצרי הכריסטומטיות על המשורר הקלסי, שהעשיר את הסגנון העברי ואת החומר הלשוני, לא היו רבים מלומדי עברית בימינו יודעים גם את שמו של המשורר הגדול?

וזהו, כאמור, רק אחרי עשרים שנה, אחי תקופה קצרה, שגם רבים מאתנו, הבינונים, העומדים על גבול הצעירות, זוכרים עוד אותה ואת האנשים שחיו ופעלו בה!

ולא זאת בלבד, אלא שאני רואה ומרגיש, כי היחס הכללי אל המשורר גורדון נשתנה תכלית שנוי. ובעוד שבימים הראשונים אחרי מותו, כשיצא בריינין בלמוד קטיגוריה על רוח השירה של גורדון, נחשב הדבר כמעט לחלול הקודש ולחלול כבוד המת וכל ספרותנו נזדעזעה, – נשתרשה הדעה הזאת עכשיו ונתקבלה על כל הלבבות כמעט, עד שהמספידים מוצאים לנחוץ להצטדק ולמצוא לכל הפחות צד אחד של זכות להמשורר ולהתיר לו לעמוד במחיצתם של המשוררים.

ואני שׁואל את נפשי:

מי הוא שהסיר את עטרת הנצח מעל ראש המשורר של “אהבת דוד ומיכל”, “בין שני אריות” ו“במצולות ים”? מי הוא שהוציאהו מהיכל האמנות, אשר שם מקומו, והכניסהו רק אל היכל ההיסטוריה של מלחמת ההשכלה?

והנה מנקודת הראות האוביקטיבית, ההיסטורית, יכולים אנו להשיב, אחרי התבוננות קלה אל היצירות שיצר יל"ג:

– המשורר עצמו.

שאיפות הנצח היו לנגד עיניו, שאיפות-העתיד, אך לא עתידו הוא ולא הנצח של עולמו הוא. המשורר-הלוחם לא חשב ולא חלם על-דבר בצור מקום לעצמו בגן-עדן של הנצח האמנותי. הוא כתת את עטיו לחרבות, הסיר את נזר-השׁירה ויפוצצהו ויקרב אותו לקרבן בשביל העם.

למה לו יופי? למה לו אמנות – אם העם לקוי מכל עבריו ומלא פגימות ופגעים?

“כשהייתי נער – אומר יל”ג בהקדמתו לקובץ שיריו –, בחור רואה חזיונות הייתי ככל בני גילי ובני אמונתי אומר דברי-זמר שאינם מעלין ולא מורידין (השרטוט שלי); וכשבאתי באנשים ונפקחו עיני לראות את בית ישראל, כי מגרעות לו סביב, העפלתי לעלות בהר ישראל ולגשת אל הערפל אשר בו הָחתלנו ואז חלף רוח אחר, רוח נכאה, וינשב בכנורי, ויצאו לי השירים בני התקופה השניה".

ודברי-הזמר שהם עקר העקרים, יסוד היסודות לכל המשוררים, דברי-הזמר שגם עסק בהם ורכש לו בזכותם תואר של משורר – היו עתה בעיניו לדברים “שאינם מעלין ולא מורידין”, כי כל אלו הצורות, התמונות, החזיונות, או שירי-העלילה. הם כאין וכאפס לעומת ים-התלאות והצרות הרוחניות והשפלות הנפשית שמצא בעמו.

"הֶרְאוּנִי אֶת עַמִּי בְּעֶצֶם שִׁפְלוּתוֹ

וּפְצָעָיו הָרַבִּים עַד לִבְלִי חֵקֶר;

הֶרְאוּנִי הָרִשְעָה וּמְקוֹר דַּלּוּתוֹ –

מְאַשְּׁרָיו הַמַּתְעִים וּמוֹרֵי הַשֶּׁקֶר;

וַיֵּצֵא לִבִּי וַתִּשָׁפֵךְ מְרֵרָתִי,

וַיְהִי לְאֵבֶל כִּנּוֹרִי וּלְקִינָה – שִירָתִי".

ומאז נכנסה הפוליטיקה אל שירתו. הטנדנציה היתה טבועה על כל יצירותיו והצורה השירית שמשה רק אמצעי לזריקת הבליסטראות אל מחנה השונאים.

והשונאים היו מרובים. הימים היו ימי תקוות פורחות לכל העם הרוסי ולכל העמים השוכנים בתוכם. זה היה בשׁנות הששים, שנות התקונים, שהיו לבני רוסיה כ“תקופת האביב” לפני מתן המניפסט האוקטוברי.

וגורדון גם הוא היה לבו מלא על כל גדותיו תקוות מזהירות. בשׁירו “הקיצה עמי!” הוא מביע את השקפתו זו בכל מלואה:

"אֶרֶץ עֵדֶן זֹאת הֵן לְךָ תִּפָּתַח

בָּנֶיהָ – “אָחִינוּ” לְךָ יִקְרְאוּן עָתָּה,

עַד מָתַי תִּהְיֶה קִרְבָּם כָּאוֹרֵחַ?

לָמָּה מִנֶּגֶד לָהֶם תֵּלֶךְ אָתָּה?"

"אֶל אוֹצַר הַמְּדִינָה תָּבִיא חֵילֶךָ

וּבִנְכָסֶיהָ קַח חֵלֶק וָזֶבֶד.

הֱיֵה אָדָם בְּצֵאתֶךָ וִיהוּדִי - בְּאָהֳלֶךָ,

אָח לִבְנֵי אַרְצְךָ וּלְמַלְכְּךָ – עָבֶד"

(תרכ"ג).

רק מכשול אחד יש על דרך זו: היהודים אינם אנשים מן הישוב, ההשכלה רחוקה מלבם ומבלעדיה אין לקבלם אל המשפחה האנושית.

מאז הקדיש את כשרונו למלחמת ההשכלה, וביחוד למלחמה עם הרבנות הרוחנית, העומדת כאבן נגף על דרך ההתקדמות וההשכלה. רבנות זו רקֵבה היא, לדעתו, משרשה, שיטתה החשֻׁכָּה הולכת ונמשכת מראש כל הדורות. תמיד מלאה בחיי האומה תפקיד של מחנכת רוחנית מקלקלת.

גם בשירו “בין שני אריות”, שהוא כלו שיר-עלילה, לא יכול היה להתאפק מבלי הכניס עקיצות ללב הרבנים:

"כַּמָּה מֵאוֹת שָׁנִים מוֹרִים אִשְּׁרוּךָ,

כּוֹנְנוּ בָתֵּי-מִדְרָשׁ – וּמָה הוֹרוּךָ?

הוֹרוּךָ לִשְׁמוֹר רוּחַ, לַחֲרוֹשׁ אֶבֶן,

לַחֲשׂוֹף מַיִם בִּכְבָרָה, לָדוּש תֶּבֶן;

הוֹרוּךָ, הָהּ, לַהֲלוֹךְ נֶגֶד הַחַיִּים,

הִסָּגֵר בָּדָד בִּגְדָרִים וּבְחוֹמוֹת,

לִהְיוֹת מֵת בָּאָרֶץ, חַי בַּשָּׁמַיִם –

וּבְהָקִיץ לַחֲלוֹם וּלְדַבֵּר בַּחֲלוֹמוֹת"…

או:

"בַּעֲלִיַּת בֶּן גּוּרְיוֹן נוֹעֲדוּ וָבָאוּ,

הַעַל צָרְכֵי הַמְּלוּכָה שָׂמוּ עֵינָם?

שָׁם חֶרֶב בַּיָּד הֲלָכוֹת קָבָעוּ;

“אֵין קוֹרִין… אֵין פּוֹלִין… אֵין שׁוֹתִין יֵינָם”.

והשיטה הזאת הביאה אותנו למצב, שעליו שפך המשורר מררתו ב“קוצו של יוד”, ב“שומרת יבם”, ועוד; הביאה לידי שלטונם של “הגבורים לשמור חטין ואנשי חיל לפסול גטין”, זה השלטון, שהפריע בעד הכנסת האורה של ההשכלה לבתי ישראל.

והמשורר-הלוחם חשב את עצמו למלאך ההשכלה, לאחד מיוצר המאורות. בגאוה פנימית הוא כותב בשירו “בצאתי מטעלז”:

שֵׁשׁ שָׁנִים בַּחשֶׁך יְצוּעִי רָפָדְתִּי,

לָשׂוּם לָעֲטַלֵּפִים עֵינַיִם, לָאוֹר קִנָּם:

לָשׁוֹן וָסֵפֶר לִבְנֵיהֶם לִמָּדְתִּי,

זִכִּיתִי לִבָּם, אֹרַח עוֹלָם לַהֲבִינָם" – –

"בֵּית-סֵפֶר לִנְעָרוֹת לָמוֹ יִסָּדְתִּי:

אִמּוֹת טוֹבוֹת וּנְשֵי חַיִל לַהֲכִינָם".

"וּבְכֵן שֵׁשׁ שָׁנִים אֶת אַחַי עָבָדְתִּי.

עַתָּה אֵצֵא אֵין כֶּסֶף, אַךְ לֹא חִנָּם.

לֹא לְתֹהוּ וָהֶבֶל כֹּחִי אִבָּדְתִּי,

עוֹד יֵרָאֶה פָעֳלִי עַל נֶכְדָּם, עַל נִינָם".

(תרל"ג).

זו היתה איפוא העבודה לדורות שפעל המשורר. הרגע משך אותו אחריו בגליו הסוערים. מלחמת-התקונים ומלחמת ההשכלה קראו אותו לצאת אל המערכה, והאם היה יכול ברגע ההוא לחשוב על דבר עבודת אמנות לדורות?

והמשורר לא בא על שכרו לא רק אחרי מותו, כי אם גם בחייו. הוא ראה עוד בעיניו את פרי עבודתו הסיזיפית, הוא נוכח כי גם זה הוא

"לוּחַ מָלֵא אֲבַעְבֻּעוֹת

פּוֹרְחוֹת וּבוֹקְעוֹת כְּקֶצֶף עַל מָיִם"

(בירח בלילה).

ו“מכל חלומותיו לא נשאר מאומה”. ואם בשנת תרל“ג היה בטוח, כי בבית-הספר לבנות שיסד בטעלז עשה מעשה כביר, פעולה שתרָאה גם “על נכדם ועל נינם” – – היה אנוס להודות בשנת תרמ”ה, כי נכזבה תקותו זו:

"אָמַרְתִּי: הַהַשְׂכָּלָה הַצֵּל תַּצִּילֵנוּ,

אִם נַשְׂכִּיל אָז נַצְלִיחַ, ייִטַב גּוֹרָלֵנוּ.

אֶזְכּוֹר שִׂמְחַת גִּילִי בִּרְאוֹתִי בָעֵינָיִם

כִּי פָרְצָה הַהַשְׂכָּלָה בָּתֵּינוּ כַּמָּיִם.

וּבְרָכָה זאֹת, הָהּ, לִקְלָלָה לָנוּ יַהֲפֹכוּ,

כּוֹס זָהָב מָזַגְנוּ עַל פָּנֵינוּ יִשְׁפֹּכוּ".

ושירי-השׁעה, פרי עבודתו של המשורר מתרכ“ג עד תרמ”ה, עברו אפוא אל נחלת ההיסטוריה עוד בחייו. הם לא יכלו לחיות עוד, אחרי שנכרתה הפתילה המדליקה את נשמתם. הרוח המחיה אותם היתה ההשכלה, ומכיון שבגדה אלילה זו, או נשברה, מה הם כל הבנינים שהוקמו עליה?

אשרי איפוא המשורר, שהוא נולד וחי ברגע של שלוה לאומית, או שנשמתו יכולה לעשות לה כנפים בכל עת, להחלץ מרשמי הסביבה ולרפרף מעל פני החיים של יום יום ולהבלע בים בנצח של היצירה, להגות בחזיונות הרוח, שנוצרו בדמיונו של המשורר. ואוי לו למשורר שנשמתו אחוזה ודבוקה בצבת העשויה של החיים, שאינו יכול למוש אף לרגע מעל הסביבה, ובהולדו בתקופת-מלחמה הוא עוזב את העט ולוקח את החרב בידו ומתיצב במערכה יחד עם כל הקהל.

אוי לו – כי שני עולמות הוא מחריב בחייו ובפעולתו. יש אשר עבודתו מביאה לידי תוצאות לא נעימות, לידי חורבן עולמות במקום בנין, – ואת עולם-היצירה שלו הוא מחריב, ותחת עטרת-הנצח הוא עונד לראשו זרי-קיקיון, אשר כרגע הם נובלים וכלים…

לא קרה, לכאורה, כל מאורע, היוצא מגדר הרגיל.

העכביש רבץ במנוחה שאננה וארג את קוריו, אם התחפש בצדיה, או נרדם באמת, – זוהי פלוגתה היסטורית. אבל הזבובים התמימים חשבוהו לבלתי מסוכן להם והסתבכו בקוריו, ויש שנדמה להם, כי גם הם היו לאורגי-קורים, ולאט לאט “התעכבשו” הזבובים הקטנּים והיו – בעיניהם, כמובן – לעכבישים גמורים, ופתאם התנער העכביש מתרדמתו והכריז: אני הוא האדון – ואתם השבויים!

זהו המשל, והנמשל הוטעם והוברר והובלט במסבה עליזה של “הבוהימה” הספרותית הרוסית בביתו של הארטיסטן “הרוסי” חודוטוב על-ידי המבקר אראבאז’ין, המספר צ’יריקוב ועוד רבים מחבריו, במעמדם של האורחים הכבודים שלום אש ועוד אחדים מן הסופרים היהודים הצעירים, שחלק מהם כבר נתאזרחו בספרות הרוסית החדשה.

היהודים – אמרו להם בלי שום מליצות – עלו כזבובים על הספרות הרוסית ויבאישוה. הם המיתו את ה“ז’אנר” בטרם שיצאה נשמתו, קלקלו את הבנת החיים הרוסיים והרכיבו בספרות את היסודות היהודיים. ובאותה שעה, שמבקרים ממינו של צ’וקובסקי העלו על נס דוקא את הסופרים העברים המקוריים, שאין להם אלא מה שעיניהם רואות בחיים הלאומיים, והללו את כל המסתגלים לרוחות הזרות – באו אלה בחמה שפוכה כלפי המבליטים ביצירותיהם את נשמתם המקורית, היהודית. כשהרחיקו הסופרים מיצירותיהם את “היסוד הלאומי” – לא התלוננו עליהם. אדרבה, הם נתנו להם יד. ממרום שבתם אמנם ירדו לפרקים לקלקל את “הז’אנר” שלנו, ובמקום ה“גויים” של יושקוביץ, אייזמן, טאן ועוד, נתנו לנו את “היהודים” של צ’יריקוב. ואולם אלו היו חלופין כדרך התגרנים. כל אחד רמה את חברו, והמסחר נעשה. הסוחר יודע למפרע, כי חברו מרמה אותו, אלא שהוא מתחפש למאמין, בכדי שיאמין גם חברו בו ולא ברמאותו. אם לא הכירו היהודים את פרצופם של “יהודי” הסופרים הרוסים – לא הכירו את פני “הגויים” של היהודים – ושני הצדדים זכו במקחם.

אבל כשהיהודים מניפים את הדגל הלאומי ממהרים הרוסים להקים את הנס הלאומי שלהם – והרי יודעים אנו את פירושו של הדגל הזה. הדגל היהודי לא יזיק לדגלם. בתנופת יד אחת הם יכולים לזרוק את הנטל הזה מעל גבם, להפטר מן היהודים בספרות הרוסית – אין זה עבודה לשנים ולדורות. זוהי עבודה קלה.

בזאת אנו בטוחים, אלה, שעלו לדוכן בקדושה ובטהרה, אל “ארון-הקודש” של הספרות הרוסית – ירדו מבלי להשמיע את ברכתם. העם המבורך מרד בכהניו. זוהי מעין שביתה של המבורכים. צ’יריקוב לא יחבר עוד דרמות מחיי היהודים – ועל דא לא קא בכינא! – אלא יעסוק דוקא בדרמות מחיי הרוסים, יערבב בה פלפלין של הז’נאר הרוסי, בכדי להכעיס את גורנפלד היהודי, והיהודים לא יסתבכו עוד בין רגליו. ומר אראבאז’ין יוסף להחזיק בהשקפותיו הדמוקרטיות על שאלות-היהודים"…

והכל על מקומו יבוא בשלום.

וכל אותו המאורע –, למרות אי נעימותו, למרות הכאב, שמעוררות בנו ההתראות בנוסח זה של אראבאז’ין –, הוא סוף סוף לקח טוב להסופרים היהודים שלנו, אותם הסופרים, שזכו להתחמם לאורה של הספרות הרוסית.

ולא לחנם עשה המאורע הזה רושם יותר עמוק על אחד המשתתפים בו, על “החסיד” וואלינסקי-פליקסיר.

בבעיטה זו של צ’יריקוב ואראבאז’ין היה פליקסיר הנפגע הראשי. הוא בכל עבודתו הספרותית – הנהו אחד הזבובים היותר טפוסיים, שנדבק בספרות הרוסית על כרחה. הוא, היהודי הז’יטומירי, נכנס אל הספרות הרוסית לא בתור סופר-עוזר או יוצר, אלא בפריטינזיות. הוא רצה דוקא להרוס את הבנינים, שבנו הרוסים הקדמונים, ולהכניס ערכים חדשים, להרכיב זמורת-זר בתוך הספרות הזרה. בילינסקי, צ’רנישיבסקי, דוברוליוב ופיסריב הם “מהרסי-האיסתטיקה” בתוך הספרות הרוסית, ופליקסיר הז’יטומירי הוא בונה האסתטיקה הרוּסית ויוצרה. מלבד “ממלכת-הקאראמזבים”, מלבד “הגיון המשוגע”, דוסטויבסקי, שהוא, פליקסיר, הוא חסידו, אין הוא מוצא כלום בספרות הרוסית. אותה ההתמרמרות, שהתעוררה בראשית שנות התשעים כנגד ה“ז’יד המהרס” נשתתקה, ופליקסר היה יכול להקדיש את עתותיו לחקירות על הנוצריות ועל הקדושה ואל האידיאליות הפילוסופית, אך סוף סוף הרי מוכרח הוא הצד המגוחך של “עבודה זרה” זו – להתגלות, בבוא המקרה לכך. העקיצה צריכה להזרק. היא מתפרצת מאליה. ההתמרמרות כנגד היהודי בעל הפריטינזיות הרי אינה יכולה לשכוך, ובבוא השעה המוכשרת – האמת נאמרת.

יהי פליקסיר ראש הפילוסופים בדורנו, יהיה הוא אסטטיקן שבאסטיטיקים – בכל זאת, אפשר לבטוח במיכיילובסקי, שהוא הבין את רוחו של פיסריב ואת שאיפותיו של בילינסקי יותר מעשרים פליקסירים יחדו. וגם נבכי-הנפש של דוסטויבסקי גלויים יותר למבקר הרוסי מלפליקסיר. מבקר שלנו יבין יותר את שלום עליכם ואת פרץ ואת אש, משיבינו אותם פיטר פלסקי וקורניי טשוקובסקי, אפילו אם יתרגמו להם וויטר וניגר לא רק את ה“מאנאט-שריפטן” בלבד. פליקסיר יבין את דוסטויבסקי על-ידי פלפול של בחור ישיבה, הוא עלה בחקירתו את המסקנות המוסריות היוצאות מתוך תורתו של קאראמזוב, בעוד שהמבקר הרוסי קרוב בקרבת נפש לקאראמזוב, הוא הנהו עצם מעצמו ובשר מבשרו!

בלבנו מתעורר כאב, ובלבם של הרוסים גחוך, מה שבראש הבקורת התיאטרלית עומד קוגיל. הוא מגין על טהרתו של “בוריס גודונוב” בפני התיאטרונים הרוסים “מחללי הקדש”, שאינם שומרים את הטפוס בטהרתו ההיסטורית-לאומית – (הרוסית, כמובן!)

והאם אין זו קומדיה, שהסופרים היהודים-רוסים הם גבוריה הראשים? דוד אייזמן מוסיף נופך להפורנוגרפיה הרוסית, ומצייר טפוס של כהן רוסי שכור ועושה מעשה זמרי, כהן שלא ראהו בעיניו, שאיננו יודע את חייו ואיננו מבין את רוחו, באופן שאתה מרגיש, כי זוהי בדיחה גסה ומזויפת. פירילמאן – דימוב יושב על האבנַים ומפסל פסילים לא יהודיים, “שעינים להם ולא יראו, אזנים להם ולא ישמעו”; טאן – בוגורוז איננו יכול לחסום פיו ולא להזכיר את הווֹלגה אפילו רגע אחד. בפוליטיקה צריך הוא לעמוד דוקא בראש “אגודת-אכרים”, ובספרות לצייר ציורים מן הווֹלגה, אף-על-פי, שהגנילופיאטקה קרובה לו יותר. שלום אש יוצר לו אסתר’קה לכתחילה בשביל קוֹמיסרז’יבסקאיא, באופן, שגם ה“נ. וורימיה” נותן לו שבח ושוכח את חשבונותיו הישנים, כשהוא מגיע אל “היהודי החביב, המשתחוה בנעימות”. בשבה הרת המיסטיקה, – הוא יוצר בשביל השוק הרוסי לכתחילה את “הלוחם באלהים”, שאפשוביץ הוא כותב להם ובשבילם, ולא לנו. את שפתו היפה והנמלצה קלקל – בכדי שיבינוהו ה“גויים”. וגם בזה לא הועיל. הרוסים רואים תרגום מקולקל ומזדעזעים. וה“רוסיה” וה“נ. וורימיה”, בורינין וסירומיאטניקוב עומדים וצועקים: אוי ואבוי! השפה הרוסית נשחתת. שלום אש נהפך להקלאסיקן שלנו!

ועכשיו בא גם צ’יריקוב וקורא:

– שובו אל הגנילופיאטקה! הניחו את הווֹלגה לנו!…

* * *

התחרות זו, שבין הוולגה והגנילופיאטקה, היא התחרות בין שני כחות שונים, שאינם שוים זה לזה. זוהי מלחמה בין היום והלילה, השמש – וארובת העשן… הוולגה – זהו אחד הנהרות הגדולים ביותר בכל כדור הארץ, והגנילופיאטקה: נהר קטן בפלכי ווֹלין וקיוב. מדת הנהרות אינה אומרת, כמובן, כלום, כשהיא לעצמה, אבל המדה זהו הסמל של העושר הפנימי הצפון בנהר זה, ה“אם” של רוסיה הגדולה.

זרם הוולגה יש לו כח מושך יותר גדול – זהו מובן מאליו. הספרות הוולגית מתפרנסת ומזינה, נותנת כבוד והון; וגנילופיאטקה – אוי ואבוי לה ולמזונותיה ופרנסתה. כל זה ידוע, אבל יש בגנילופיאטקה, מה שאין בוולגה – זו היא שלנו וזו – לא שלנו. וחבל, שצ’יריקוב צריך לבוא ולהזכיר לנו את מציאותה של הגנילופיאטקה שלנו.

אפילו ב“שעה טובה”, כשהיתה הליביראליות שורה על כך העצים והאבנים, וכשהיו ה“יסודות לאומיים” של צ’יריקוב בטלים ומטושטשים, עד כדי שלא להבדיל בין יהודי ויוני, – גם אז לא חדל סופר רוסי זה אף רגע אחד להיות רוסי-לאומי מטבעו. באותה השעה עסק, למשל, יושקוביץ שלנו, בתפירת דרמות מחיי היהודים על פי המודה של התורה הסוציאל-דימוקרטית: הפועלים יצאו מזוקקים ומצורפים וטהורים כזוהר הרקיע, והעשירים – מוארים באשה של גיהינום. היושקביצים וחבריהם “יצאו מעורם”, התפשטו מגשמיותם והסתגלו, בכדי להשכיח את עצמיותם. הם זייפו את חיי היהודים וזייפו את חיי הרוסים בשאיפתם להיות רוסים ביותר מהרוסים עצמם, – וסוף סוף נכשלו. כרכוריהם לא הועילו. הם לא חשבו אף רגע ה“דגל הלאומי” היהודי – ואחרים העלוהו בכל זאת בחשבונם. הם דרשו תגים בספורי דוסטויבסקי, התעמקו בהפסיכולוגיה של האכר הרוסיּ – ולבסוף מאשימים אותם בהנפת דגל היהודים!

ואילו היה הכל כשורה, אלו היה לסופרינו אותו הרגש הטבעי, שיש לכל סופר לאומי; רגש החבה לקנינינו העצמיים, לצרכינו הלאומיים, רגש האחריות על החובות הלאומיים, – לא היו באים עד דכא. אילו היו נאמנים ללאומיותם, אילו היו מצלמים את חיי היהודים כמו שהם, בלי הארה ובלי כונה כלפי חוץ, היו הדרמות והציורים של מספרינו רבי הכשרון מובנים גם לרוסים, כמו שהם, בלי כל נחיצות של פירושים, כמו שמובנות יצירותיהם של הסופרים הסקאנדינאביים הגדולים לכל בני אירופה, אף על פי, שהיצירות האלו עוסקות בענינים לאומיים ובציורים מתוך החיים הלאומיים. הספרות היהודית היתה יונקת אז מתוך לשדה היא והיתה מיניקה גם את הספרויות האחדות, ככל ספרות לאומית.

ועכשיו – מקלקלים הם גם את עצמם, גם את ספרותנו, גם את הספרות הרוסית. מאתנו נלקחו הכשרונות, ושמה הם למשא. עמלם הוא עמל שוא, ועבודתם עבודה – סיזיפית.

שני מנדלים בקרבי (ספר הקבצנים).

בין הערבים עם שקיעת החמה והשראת שכינתה האחרונה על ראשי האילנות, אוהב הייתי להתבודד עם ר' מנדלי, באותו הקיץ שבו נמצא בפודברובזה הסמוכה לוילנה, באחד החורשות הרחוקים ממשכן בני האדם, שהפריעו את דממת העיר בשאון הכרך, – ולהקשיב לאמרי המשורר השב-הצעיר על הדרת הטבע.

מקורביו של ר' מנדלי כבר עמדו “על ר' מנדלי שבעל-פה”, שהיה עולה לפרקים על ר' מנדלי שבכתב. לראות ציָר כזה בשעת יצירתו החיה, המפעפעת ועולה מתוך נקבי הלב הגדול והרגש, החי והנלהב, – זה היה מעין עונג של שתוף במעשי בראשית ומעשי יצירה. כים סוער, שגל ירדוף גל, היה שוטף דבורו, מתיז ניצוצות, בורא וצר יופי אחרי יופי, ציור אחרי ציור, העומדים חיים לפניך.

ובאותה שעה יש שהייתי שוכח, כי לפני עומד זקן קרוב לגבורות, חסון, אמיץ, בעל קומה זקופה ועינים צעירות, מלא רוח עלומים, הירש’לי או שלמה’לי מכֻסים מסוה של זקן בשערות כסף. נדמה היה לי לפרקים, כי נמצא אני בחברתו של עלם בעל רגש, נאחז בחבלי הקסמים של הבריאה הנהדרה, של חורשת-הקיץ בשעת פריחתה.

יודע היה ר' מנדלי את נשמת היער, מקשיב לשיחת צפרים וללחש דשאים, ומתוך הדומיה השאננה הגיעה לאזניו שירת הבריאה החרישית. הוא ידע על פה את “פרק השירה” של הטבע אשר מסביב.

הוא היה, אולי, היחידי בין סופרי הדור, שלא צִיֵר את הירח ואת השמש ואת הדשאים ואת היער ואת כל מראות הטבע על-פי פסוקים מן המוכן: הוא ראה לא רק את קבציאל וכסלון כי גם את אשר מסביב לה. בעירה מצא גם אור וגם צללים, בעוד שבשדה היה הכל מלא אורה ולא נגואל בבצות העיירה.

אין אתה יודע מעולם, מדי קראך את יצירותיו, מי מהם גבוריו הראשיים החשובים ביותר: בני קבציאל וכסלון, הסבורים “כתולעת זו בתוך החזרת, שאין כקבציאל עיר חמד טובה בכל העולם”, או יצורי-האל שאין הקבציאלים והכסלונים משגיחים בהם ואינם מרגישים במציאותם. מנדלי יודע את נשמתם של היצורים האלה, מדבר בעדם, מבאר ומפרש את החבוי והטמון בנפשם פנימה. ויש שנראה לנו, כי ליזר-יענקל, ר' אלטר, פישקא החגר, הגבנת, שמואלצ’יק הסמרטוטר, אינם אלא מסגרת לאותה התמונה אשר מסביב להם; כי הגבורים הראשיים בספוריו הם: הפרות, הסוסים, העורבים המתפללים עטופים בטלית קטנה, החטה הצהֻבה כעין הזהב, הכֻּסמת הצחה והאדֻמה, השִׁיפון, הזמיר ו“המשׁוררים המסַיעים לחזן מפֻרסם זה ומרננים בקול”, הצפרדעים שבאגמים, הזבובים, הסנוניות, הפרות וכל היצורים שהם קרובים כל-כך ללבו של הצַּיר.

וכשהיה מנדלי האחד, הקשור ומחֻבר בטבורו אל קבציאל, מתמרמר על קטנות-המוחין, על הזהמה והתעוב אשר בתוך הבצה הקבציאלית, – היה מנדלי השׁני יוצא אל המרחב, אל השדה במקום שמים ושדה, עגלים ובני-בקר, רועים ועדריהם, ושם היה מוצא מנוחה לנפשו. הוא היה מקשיב להמית לבם, אזנו היתה בוחנת וקולטת את הצלילים הדקים, את אושת האילנות, משק הכנפים, נענועי השבלים, געית הפרות, צהלת הסוסים וזמרת הצפרים, ושיחות אלה היו מובנות לו וקרובות לנפשו. “לשון-סוסית”, היתה לפרקים יותר תמימה ויותר טהורה מלשון ערומה זו של בני אדם.

פה, בשעת יצירותיו אלה, כשהוא נעשה צַיר לבריותיו של הקדוש ברוך הוא, שאין בהם מכעורי החיים ולא מיסורים הבאים מתוך התחכמות יתרה ומרידת האדם ביצרו, יכול היה מנדלי להיות אמן לשם אמנות בלבד. מה שהעורב היה עטוף טלית קטנה, הזמיר היה חזן מפֻרסם, הצפּור המצַיצת – בת-קול מנהמת כיונה זה היה מובן. הן כל אלה היו קבצי-אלים וכסלונים, חלק מן הסביבה, עצם מעצמם. גבורי קבציאל מתפללים על-פי דרכם, וגבורי השדה אשר מחוצה לה– על פי נוסחם הם, שם קורא החזן ופה – הזמיר. אבל הציור היה יוצא שלם ומשֻכלל, מהֻקצע מכל עבריו.

ואולם בשובו מן השדה אל העיירה השואנת וההומיה, אל השוק, אל החנונים, אל חבר הבטלנים, אל התגרנים, שאין באמת בינם ובין הירשילי הקטן ולא כלום, המחליפים “מסמר ישן ועקום בכפתור של נחשת”, או “באגוז נקוב שמשמיע קול חליל”; אל “הבריות היפות”, ההדיוטות הקופצים בראש, הקבצנים, המאמינים, שקבציאל היא “מקום הישוב וטבור הארץ – ומחוצה לה מדבר שממה, מקום תנים וחיות רעות ובני אדם ובעלי צורה ועם סגולה אינם אלא בקבציאל לבד”. – התקומם הצייר ומרד בצורות החיים הקפואות וערך מלחמה כנגדן. שם לא היה יכול להיות צייר לשם ציור, אמן לשם אמנות, שם היה דיין, מוכיח, מטיף מוסר בציורים ומשלים, במליצה וחידות.

אבל גם שם, בכסלון ובקבציאל, היתה בו שניות זו, שלטו שני המנדלים בקרבו. מנדלי אחד ראה לנגד עיניו תמיד את בן-המלך העטוף אדרת-פורפריאה של העבר היפה, בן-מלך אסור בכבלים. ומנדלי השני ראה את הגלגול של בן המלך, את הכלב חמקוסם, את החול של היהודי, את הנשמה הדלה, הרחוקה מן הנשמה היתרה מרחק רב.

לפרקים –היה סח לי מנדלי – כשאני מסתכל אל הרחוב היהודי ממרחק ורואה אותו בצערו וביסוריו, בעניותו ודלותו, במלחמתו הקשה על קיומו, ואת השכינה השׁרויה עליו, למרות כל אשר מסביב לו – מעי יהמו לו ורחם ארחמנו. אז אני מתפלל: הוי, אלמלי היו כל ראשי בני ישראל מתחברים לראש אחד, כי אז הייתי מחבק ומנשק את הראש הזה בחום נפש ובאהבת-עולמים.

ויש שאני מתבונן אל חיי היהודים הפנימיים, אל המדות המגונות שדבקו בהם, אל הזוהמה אשר בתוך בצתם, אל השנאה והתחרות, אל הכעור והנוול, של “הבריות היפות” מכל המינים, אז יש אשר רגש של תעוב תוקפני ואני אומר: מי יעשה לי מכל הראשים האלה ראש אחד וכתולעת ארמסנו עד אשר לא יהיה זכר לו.

מנדלי אחד יודע לאהוב עד כדי כלות הנפש, עד כדי שגעון, כישראליק ב“סוסה”, ומנדלי שני יודע לתעב כב“טקסה” וביתר הספורים, ש“הבריות היפות” ממלאים בהם את התפקיד הראשי, כי יש חזיונות בחיי האומה, בייחוד בעבר הקרוב, המשמשים לא רק לנו, בני הדור הזה, חומר לרומנטיקה, לגעגועים, כי אם השפיעו גם על בני הדור הקודם וקנו את לבבם לאהבה. התום, הצניעות, חיי-המשפחה, האמונה הטהורה והמסורה, החגים והמועדים, היה בהם הרבה מן היופי הפרימיטיבי, שהצייר לא היה יכול לעבור עליו בלי תשומת-לב. אבל בשעת תסיסת ההשכלה, בתקופת המעבר, בדמדומי העבר והשחר של ההוה, כשחיי היהודים הישנים התחילו להתערער והחקוי לצורות החיים החדשות הכניס לעולמנו רק את הקליפה בלי תוכן – היו חזיונות צבוריים כאלה, שאינם מעודדים גם בלבנו ברגע זה געגועים, ומכל שכן בימים ההם, כשהצייר עמד בעצמו בקרבת החיים ההם ונלחם להריסת צורתם.

* * *

מי גדל ממי: מנדלי המתעב והמהרס, או מנדלי האוהב והמרחם?

די להעיף עין על היצירות הגדולות שנשׁארו לנו לזכרון, די לקרוא בין השטין של “הסוסה”, “בעמק הבכא”, “ספר הקבצנים” ו“חיי רבי שלמה”, כדי לענות על השאלה הזאת.

ה“סוסה” – אמר לי רבי מנדלי פעם אחת בווילנה – זהו כוס הדמעות שלי, ולכן אל נא תפשפשו במעשיה ואל תחפשו בה פגימות אמנותיות. אם יש בה פגם – הריהו פרי הבכי, כי אין בוכים על-פי תוי נגינה".

זהו סוד היצירה שלו. בבכי העצור – זהו הקו התיכוני העובר כחוט השני דרך יצירותיו. זהו הרגש המפעפע של אהבה ומסירות לעם האובד בעניו, בתוך תנאי חיים משונים, שאין דוגמתם בשום אומה ולשון, תנאי חיים, שהם הם הגורמים לקלקולים המוסריים והרוחניים, העושים פגימות בנפש האומה, פגימות המעוררות לפרקים רגש של תעוב. רבי מנדלי הוא, כמבטאו, הדיפוטט של העם בעולם היצירה. הוא מתנה בתמונות וציורים את כל הכאב, את כל המחאה וההתמרמרות שנצברו בלבנו.

רבי מנדלי מייסר לפרקים, אבל ל“סבא” הכל מותר. הסבא עושה זאת מתוך אהבה, מתוך רצון להיטיב. הוא שוטם את “הבריות היפות” ששרצו ברחוב היהודים, את ה“יענקוצים” המוכתרים בשם “ר' יעקב”, מפני שהוא חובב את רחוב היהודים ורוצה בטהרתו. הן מי כמוהו יודע את האורה השופעת מרחוב היהודים, את השבת שבנשמת היהודי בן החיל, את הנשמה היתרה שבו?

“לבי לבי עליך, עמי, רחם ארחמך, עמי, עם עני ואביון!”

והלב הכואב והדואב הזה לא היה יכול להיות צייר ולדום. הוא יסר מתוך רחמים, צחק מתוך בכי, בכה מתוך צחוק, הכה גלים, חשף את הפצעים, חטט במכה והראה על התקלה, כאב וכאוהב אשר את אשר יאהב יוכיח.

שני מנדלים אלה – זהו סמל השׁניות והקרעים שבנשמת היהודי בן הגלות, הרואה את עצמו מצד אחד כבן מלך נדח, שירושתו וכתרו אבדוּ לו, ומצד אחר את התנאים הנוראים שנוולו את הודו, שכפפו את קומתו ועשוהו כאסקופה הנדרסת, השָּׁח עד לעפר ומלקט עצמו מתחת לשלחן זרים.

מנדלי הצייר נתן את הבטוי הנכון לנשמה רצוצה זו, העמידה לפנינו בכל זיוה והדרה ובכל כעורה ונוולותה, ובהשקיפנו אל הראי הזה יתעורר חפץ בלבנו לשוב לשניות זו, לגרש את הגלגול של נשמת הכלב, להזקיף את הקומה השחוחה להחזיר לבן המלך את אדרתו האבודה.

דומם ישבתי בבית המלון הוילנאי “קונטיננט” בחדרו שׁל רעי הנאמן ברשדסקי, באחד מלילות החרף האחרון לחייו. דבר זה היה לפני נסעו מווילנה לאוטבוצק על-פי מצות הרופאים. שנינו ידענו והרגשנו, כי זהו אולי, ראיוננו האחרון. כי באוטבוצק לא תעלה ארוכה למחלתו, מחלת שחפת הגרון במדרגתה האחרונה. והרגשה זו היא שיצרה בתוך החדר, המלא אורה, חשכה פנימית מעיקה ומכבידה.שנינו החרשנו. תשוקת הדבור נטלה ממנו. לבוא לברשדסקי בנחמות שוא לא יכלתי, כי ידעתי שלא הוא האיש שיתפתה להאמין בדברים הנאמרים מן השפה ולחוץ. והוא היה עצוב-רוח ומדֻכא: קשה היתה עליו הפרידה מאת חברים ורעים, שבלו יחד אתו שש שנים רצופות. עננה שכנה על פניו היפים. בעיניו הבהירות והלוהטות באש קדחתנית נראו ניצוצות מזהירים, שאלמלא היה זה ברשדסקי התקיף בדעתו, הייתי אומר, שאלו הן דמעות נוצצות.

כמו בכל חייו ובאפיו היתה גם בהתכוננותו למות אתה השניות, שהטביעה עליו את חותמה. הוא ידע והבין, שהו הולך למות, אך באותה העקשות, שבה מצטיינים תמיד ההולכים למות, אחז בשתי ידיו בשבלת למען הציל את נפשו. הוא דבר על מותו כעל דבר רגיל, באותו שויון-הנפש, שרק הוא, בעל ההגיון הקר, היה מסֻגל לו. ובאותה שעה עצמה נלחם בעמקי לבו עם המות ומחה כנגד הגורל, המקפח את חייו בעודו באבו. מצד אחד תעב את החיים, שהם כל-כך ארֻכים ומשעממים, מלאים ספקות ופקפוקים, מלחמות ויאושים. בשלשים ושש השנים שעברו עליו כבר שתה מצה אתכוס החיים עם כל ששונם ויגונם, ירד אל התהום שבחיים אלה, דלה ממעמקיהם גם פנינים גם רפש. טעם את טעמם של ההוללות והתענוגים והשממון אשר בהם יחד – ומנוחה לעצמו לא מצא. הוא הזדקן בלא עת כקהלת, וסוף-כל-סוף בא לידי החלטת יאוש, שאין אמת, אין אהבה ואין טוב מחלט בחיים. ואף-על-פי-כן אהב את החיים אהבה טבעית, אהבת רגש. כנגד השכל הקר, חש את הקסמים אשר בחיים, את היופי, את התקוות, הדמיונות והחלומות, שלא היו רחוקים גם מלבו המלא חקירות והגיונות של ברזל עשת. על פי הגיונו כבר חתך את גזר-דינו והוציא משפט, שטו למות, מלחיות חיים “מטולאים”, על-פי ה“שלחן ערוך” של הרופא, עם צנצנות ובקבוקים של סמי מרפא וחֻקי שמירת הבריאות, או להיות אסיר לפאת מטה ומֻטל למעצבה בבית-חולים, לירוק דם ולראות בכל רגע בחזון את מלאך המות. והרגש של תשוקת-החיים הכריח אותו בכל זאת לקבל את מרותם של הרופאים ולהמשיך את החיים העלובים האלה.

“אין חפץ לחיות וכח אין למות” – מלמל בתוגה והפסיק לרגע את הומיה הכבדה. “מכל חיי לא נשאר לי אלא זה” – ובדברו הראה לי על תכריך של כתבים, שהיה מונח על השלחן, הוא היומן שלו, שרשם בו יום יום את קורותיו, מחשבותיו וכל אשר עבר עליו.

הוא דחה ת בקשתי: לתת לי לזכרון את היומן שלו.

“את ספרי זה – אמר בהתול מר כדרכו, כתבתי רק בשביל עצמי. וכשאני לא אהיה – הספר למה הוא?”

ובשויון רוח מעֻשה ובכאב פנימי הוציא מתוך הספר עלה אחרי עלה וקרע אותו לקרעים קטנים. אחר – העלה אש על האח ושרף את השרידים האחרונים.

לא נסיתי להתנגד ולמחות. ידעתי את ברשדסקי ואת מריו וקשיות ערפו. אבל גם הבינותי את רוחו. לא נעים לאדם בר-דעת להרגיש, שאחרי מותו יבואו אנשים זרים ויחטטו בנשמתו.

ואולם אין בידי היוצרים והאמנים להכחיד את שארית רוחם ולהעלים את קמטי נשמתם ואת הסוד הצפון בחייהם. בחייהם ולאחר מותם מוציאים המבקרים מגנזי הספרים את סודות-הנשמה ומפרשים את התעלומות אשר בנפשם.

ואם נכונים הם הדברים, שכל מספר הוא ראשית כל אינדיוידואלי והוא כותב על פי רוב את תולדות עצמו; אם אמת נכון הדבר, שאלמלא נִתן חרט וכשרון לכל אדם לספר את קורות חייו בכל פרטים, כי אז היה נערך הספור הנפלא ביותר בספרות העולם – הרי ברשדסקי אבטוביוגרף מאין כמוהו. הוא היה אחד המעטים, שהיו יכולים לחטט בנבכי נפשם ולצַיר את צורתה של המלחמה הפנימית אשר בלבבם. כשרון זה דומה לכשרונו של הצַיר האמן, המוריש לדור את תמונת עצמו. להיות בעת ובעונה אחת גם המצַיר וגם המצֻיר, גם הסמל לציור וגם האמן. לנתח באזמל קר את מעמקי לב עצמו, להיות אוביקטיבי, כדי שלא לזַיף ולא להעלים אפילו תו אחד ושרטוט קל, לשפוט את עצמו בלי משא פנים, לדלות מנבכי הנשמה גם את הטוב גם את הרע ולראות גם את קלקולי עצמו, כמסתכל מן החוץ – לזה דרוש כשרון מיֻחד במינו.

וכל גדולתו של ברשדסקי כלולה בזה, שהוא העלה את עצמו לגולגתא, עשה נתוח בעצמו ובנשמתו וצִיֵר באמנות מיֻחדת את התכונות השליליות ביותר של נפשו הוא.

**

חדש היה אדמוביץ בשעת הופעתו בספרות העברית. “באין מטרה” היה לא רק רומן חדש, מאורע ספרותי יוצא מגדר הרגיל, אלא גם חזון צבורי חשוב, כהופעתם של ה“דת והחיים” ו“עשרה מאמרות” של ברדיצ’בסקי, שהכו גלים בספרות העברית ועוררו מחשבות חדשות בתוך מחנה הצעירים. אבל בה בשעה ש“הדת והחיים” בספרות, כלילינבלום בחיים, יצרו כמעט תקופה שלמה והביאו מהפכה גמורה בנפשות הדור הצעיר, בה בשעה שהפרובלימה האנושית בתוך היהדות, שהעמדה באופן החריף ביותר על ידי ברדיצ’בסקי יצרה ספרות שלמה ומלאת תכן, -לא נשארו מ“באין מטרה” אלא רסיסים ושברים, הדים קלים ובועות קלות.

וכל כך למה?

משום שהקריאה למלחמה בלבד אינה מספיקה, כשאין עמה מטרות נשגבות, אידיאות מסֻימות, שבשבילן הֻכרזה המלחמה. ההריסה לשם הריסה אינה יכולה לעורר את החושים הנרדמים ואת התאמצות הכחות לשם עבודה מתוך מסירות-נפש, מתוך הקדשה והערצה. לשם מלחמה באמונה ישנה דרושה איזו אמונה שהיא, אחרת, חדשה. בלי מקדש בנוי ברעיון, מקדש חדש, אי אפשר לקרוא להריסת המקדשים והמזבחות הישנים.

לילינבלום וחבריו היו יכולים להקים בית-מדרש, לגדל תלמידים, השותים בצמא את דבריהם. שהרי מלחמתם היתה מלחמת הריסה לשם בנין, בשמם של אידיאלים ורעיונות חדשים. הם האמינו באפשרותה של תחית החיים הרוחניים הפנימיים על משואות היסודות השונים, באפשרות של סינתיזה חדשה. שמואל של ברודס וחבריו כרעו נפלו אמנם תחת כֹּבד משאם, לא יכלו לעמוד בפני המציאות, שהכזיבה את תקותם. במהרה נוכחו לדעת, שגל זה של אגוזים, מכיון שאתה נוטל אחד מהם – כלם מדרדרים ומתגוללים זה אחרי זה: שאין פשרות בין הדת ובין החיים, ואולם כשנואשו מתקותם זו נגשו אל הבנין מצד אחר: הרומנטיקה הלאמית באה במקומה של הרומנטיקה הדתית.

הם היו בלי ספק מסוגם של המשכילים הרומנטיקים.אפילו לילינבלום, שהתפקרותו הראשונה באה בהשפעתה של אסכולת הניהיליסטים, אפילו הוא שנמשך בראשונה אחרי תורת המרקסיסטים, הכופרת בתפקידם של האידיאלים בהסטוריה ושגם בחבת-ציון בקש – שלא כאחד העם ו“בני משה” – את התועלת החמרית, – אפילו הוא לא נשתחרר מהשפעתה של אותה הרומנטיקה הישנה-החדשה. משכילים אלה היו באמת אותם חולמי הגיטו עצמם, שהמירו רעיון ברעיון, חלום בחלום, אמונה באמונה. הם היו בניהם של המשכילים הראשונים, שחלמו על ה“השכלה בת השמים” מתוך אהבה ואמון, מתוך דמיון והתלהבות, וראו בה חזות הכל.

מטפוס זה היה בזמן מאֻחר גם ברדיצ’בסקי. מה שהיתה לאלה ההשכלה, היה לו – הרגש האנושי.

הוא זרק אל הרחוב היהודי, המלא עבדי הספר והכתב, – הישן או החדש אחת היא! – את הדבור: צאו אל החיים! צאו וראו את עולמו של הקדוש ברוך הוא בכל זיוו והדרו, אמרו“מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה!” ואל תתיראו שמא תתחַיבו בנפשכם!

לא-כן ברשדסקי-אדמוביץ, גם הוא היה גלגול וניצוץ מנשמתם של המשכילים הראשונים, – אולי המשכיל האחרון בספרות, השירה היתומה של ההשכלה. אבל הוא היה מן הדור השני להשכלה, שהיה מֻשפע לא מן הספרות הגרמנית הרומנטית אלא מן הספרות הרוסית הראציונליסטית. לא במקרה היו הספרים הראשונים שקרא ברשדסקי ברוסית, – לדברי כותב התולדה שלו¹ אלו של טורגניוב. הטפוס השלילי שיצר טורגניוב בצורת באזארוב הוא, – אולי לא הרגיש בזה ברשדצקי עצמו – השפיע על יצירותיו. באזארוב היה המצע של אדמוביץ-ספירשטיין, טפוסיו של ברשדצקי ירשו מאת הגבורים הרוסים באזארוב ואחר כך מארק וואלחוב של גונצ’ארוב, את השקפתם על החיים, את התנגדותם להאידיאליות, את ההתפלספות והחקירות, את הגימנסטיקה השכלית התמידה, את היכולת לטהר את כל השרצים ואת כל הזהמה שבחיים בק"ן טעמים, את ההתאמצות להיות תמיד מקורי ולשחות כנגד הזרם. אלא שבעוד שבאזארוב ומארק וואלחוב הרוסים מתנהגים בחיים כמו בדבור-פה, מתירים לעצמם את האסור לאחרים גם במעשה, בלי כל מוסר כליות, – אין אדמוביץ היהודי, כחברו הקרוב ספירשטיין, יכולים בשום אופן להנתק בפועל מעל עמדתם הישנה.

הניהיליזמוס הרוסי, כשהוא נבלע במוחו של היהודי, יוכל להשפיע עליו השפעה חיצונית, לכבוש לעצמו מקום רק בתוך תאי המחשבה. אבל אין בכחו להרעיל את הדם, להבלע בתוך חושיו ולהכניע אליו את הרגש. הוא מספיק בכחו רק להגדיל את הקרע הפנימי בנפשו, להעמיק את המלחמה הפנימית. הוא נעשה תלוש, תלוי באויר, בין השקפותיו הרחוקות זו מזו כרחוק מזרח ממערב. יעקב ועשו מתאבקים ומתרוצצים בלבו. פעם יגבר זה ופעם האחר, אבל המנוחה לא נִתנה לו.

במצב הוא הוא נמצא ביחוסו אל הסביבה היהודית ואל הרעיונות המזינים את סביבתו היהודית, שמימי התקופה הראשונה של ההשכלה עד ברשדסקי בא בה שנוי עצום ובולט.

אמנם פה ושם מתעוררת עוד בסביבה מלחמת הדת והחיים: יש עוד פה ושם אנשים, המחזיקים בשתי ידיהם בקרנות המזבח ואומרים להחזיר את הגלגל אחורנית (איזראילסון ב“נגד הזרם”). אבל לא זה המקום להשכין בו את הרציונליות, כבר עברה תקופה זו. החיים עצמם נלחמים בהשפעת הדת, ואדמוביץ וספירשטיין לא יחדשו בזה כלום. במקום הכפירה מתוך הכרח באה הפקרות סתם, שגם דעתם של הספירשטיינים אינה נוחה הימנה. תחת זאת באה אמונה חדשה: בתחית הלאום בארצו, בתחית תרבותו הלאֻמית. וכאן מתגלה אדמוביץ – וספירשטיין הבבואה שלו – בכל כח כפירתו, בכל הוכחותיו ההגיוניות והמשכילות הרציונלית שלו, הם מתאמצים לסתור את כל הענינים, להמית בלעג שפתים את החלומות היפים והדמיונות הנהדרים. אבל באותה שעה אין הם יכולים להעמיד על האמת לא רק את האחרים, אלא גם את עצמם. הם מלאים פקפוקים וספקות כרמון, מנצחים, לכאורה, בדבר שפתים, אך בינם לבין עצמם אין הם בטוחים באמתתם.

ככה הוא גם אדמוביץ ב“באין מטרה”.

בבת צחוק על שפתיו הוא מתהלך בתוך הסביבה של האינטליגנציה העברית ה“משכילית” ובכל מקום בואו הוא מטיל ארס, הוא מצנן את הדמיונות הנלהבים ולעגו ממית את התקוות הגדולות. אם מאמינם מכריו, שהלשון העברית קמה לתחיה, והם מתאספים ומיסדים אגֻדות לדבור העברי, – בא אדמוביץ ומדבר עברית נגד הלשון העברית ומוכיח שאין עתיד לדבור העברי בארצות הגלות;

באים יהודים אחרים ומוציאים מדבריו את המסקנה ההגיונית: אם אין תקומה להלשון הלאומית בגולה – הבה נעקור מתוך הגולה את מרכז-החיים ונעבור לארץ-אבות – בא אדמוביץ ומוכיח שזהו חלום וכי עתידים היהודים להשאר בגלותם. באים צעירים אחרים ואומרים: הואיל ועתידנו בארצות הגולה – הבה נסתגל להסביבה הגלותית ונלך בדרכי האנטי-לאמיים, – מפסיקם אדמוביץ ואומר: לא זה הדרך! באחת: בכל מקום הוא המלעיג, המפקפק, המכריח להרהר. ובני-האדם, כשהם שומעים את הדברים הקרים של אדמוביץ, מתיצבים רגע כנדהמים, כועסים על הכופר הסותר את כל בניניהם ורוצים לבטל את דבריו; אבל סוף סוף מתחילים הדברים לנקר בלב, לזעזע את נימי-המחשבה והם פועלים את פעֻלתם: המאמינים מתחילים להתיחס אל אמונתם בבקרת הראויה.

לכאורה נדמה כאילו נהנה אדמוביץ מהריסתו וכי סתירתו באה לכתחלה אך לשם סתירה. אבל לאמתו של דבר אינו כן. אדמוביץ אינו שולל מתוך קלות-דעת או ציניסמוס. השקפתו הפסימיסטית, השלילית, על החיים יצרה טרגדיה נצחית בנפשו. זוהי הטרגדיה של היהודי החדש, שיצא מן העולם הישן ולא נכנס אל העולם החדש. אחד אחד נפץ את האלילים החדשים והרס את המזבחות, שהקימו בני הדור הצעיר. בימי היתר במות“, – הוא נפצם והרסם בלי רחם, כמתוך רגש של נקם; אבל אוי לו לאדם, שנפץ את אֱלִילו ואֵל חדש לא מצא לו. אוי לו לבודד, שהוא זר לסביבתו וקשור בסביבה זו, לבודד, היודע מה שהוא שונא ואינו יודע מה שהוא אוהב!”…

“אפיי הארור! – מתאונן אדמוביץ – כמה כעס ומכאובים השביע אותי, כמה צרה ויגון גרם לאחרים! כמה פעמים נקוטותי בפני עליו. כמה פעמים החלטתי ונסיתי לשנותו, להשתנות בעצמי – אך לשוא! הדבר הזה, נראה למעלה מכחי, ואני נשארתי כאשר הייתי: נפש שבורה, רצוצה ורעועה, משולל אושר ומנוחה בעצמי, אף גם מפגע ואבן נגף פעם בפעם לאושר אחרים ומנוחתם”(“באין מטרה”, 206).

מקנא אני בברוכוביץ, טורינסקי ודומיהם – אומר הוא במקום אחר(שם, עמ' 211–212), הם רגש אנוכיותם ממלא את כל נפשם ואיננו משאיר מקום לתביעות אחרות. הם בטוחים בישרת אורח-חיים כזו. ועוד יותר טוב: הם אינם חושבים כלל מחשבות כאלה ונפשם שלֵוה בקרבם. גם להם גם לי אין שאיפות אחרות יותר נאצלות, אך הם אינם מרגישים כלל את החסר להם ומסתפקים במה שיש בידם, תחת אשר אני אינני מסתפק כלל באורח-חיי הנוכחי ומרגיש בכל חושי את החסר לי… עוד יותר אני מתקנא בוילינסקי ואייזנשטאדט, אשר כל אחד מהם מאמין באידיאותיו לפי שטתו וכל אחד רואה מנקודת-השקפתו איזו תעודה לחיים בכלל ובפרט".

והוא מקנא בהם, מפני ש“מאושרים הם האנשים , המחוננים בסגולה יקרה כזאת; מאושרים הם גם האנשים המשוללים אותה ובלתי-מרגישים בחסרונה; אך אוי ואבוי לאיש, העומד בתוך הקצוות האלה, המרגיש מצד אחד את מחסורו, ומצד אחר אין ידו משגת למלא את החסר”!…

ואדמוביץ הלועג לכל האידיאלים, הרואה בהם רק “פרי הונאה עצמית פשוטה, אשר יצרה דמיון האדם בעצמו, למען מלא את ריקניותם והעדרם של החיים”. – אותו אדמוביץ מבקש בעצמו איזה אידיאל ונכסף ומתגעגע אליו בכאב ובקנאה מסֻתרה:

בלב נשבר וברוח נכאה התודה (אדמוביץ) על יסוריו המוסריים, התאונן על היאוש המר הממלא את רוחו והתמרמר על הקרה הנוראה, השולטת בנפשו. הוא הודה, כי לעגו התמידי לחלומות בעלי-הרוח ומשאות-נפשם, לעגו זה ממרר את נפשו מאד, כי באותה שעה שהוא לועג לחלומות האלה – קנאה גדולה מתעוררת בקרבו למאֻשרים האלה, המסֻגלים לחלום ולהשלות נפשם (ב"מ עמ' 44).

ובנגוד-הפנימי הזה, שהיה מתגלה רק לפרקים רחוקים, היתה כלולה הטרגיקה הפנימית של הכופר הלאֻמי.

אבל אמן גדול היה אדמוביץ להסתיר את מחשבותיו מעין זר. רגעי-הודוי והתגלות- הלב היו מועטים מאד בחייו, בהמצאו בחברת מכריו“השתמט בכונה משיחות כאלה, הנוגעות בחייו הפרטיים, ובעתים הרחוקות, אשר נסבה השיחה על הענין הזה למרות חפצו, היו משפטיו כלליים, ודבריו היו בקצת כֹּבד ראש ובקצת לצון, עד כי אי-אפשר היה להכיר, כמה מן האמת וכמה מן ההלצה בהם”ואיש לא ידע את הנעשה בתוך נפשו. כזר ומוזר היה הכופר בתוך קהל המאמינים, כאלו היה בן עולם אחר, תועה בעולם כ“אליעזר” של אנדריוב, שהו מוכשר לראות את נגעי העולם הזה במקום שאחרים אינם רואים אותם. וכשהשיגוהו גלי-החיים בין המצרים, וכשהרגיש את קרבת-המבול, – רצה גם אדמוביץ לבנות לו “תבה” להנצל בה, או למצוא לו “אֲרָרַט” לנוח שם – אך לשוא; הוא נשאר “בלי מטרה”…..

**

ובעוד שבכפירה הלאומית יהודי הוא אדמוביץ ונבדל מן הניהיליסטים האחרים בסתירה הפנימית שבנפש, ויש בו הרבה קוים כלליים, אנושיים, כשהוא מגיע לשאלת המוסר והמדות. במקצוע זה הוא כמעט כלו זמורת-זר. כל החדושים שהוא מחדש וכל המשפטים שהוא חורץ זרים הם לרוח היהדות והיהודים.

גם בספרות הרוסית היה באזארוב למשל ולשנינה. השקפותיו היו כל כך שונות מן הדעות המקובלות בקרב הצבור עד שהרבה חשדו את טורגיניוב, שרצה לתת בדמות באזארוב ציור קריקטורי לניהיליסמוס הרוסי; וזמן מרובה לא היה טורגיניוב יכול לטהר את עצמו מחשד זה. אמנם, אדם המדבר על האהבה כעל פרוצס פיזיולוגי רגיל, כעל שאיפה בהמית להזדווגות, ומנתח את העינים השחורות על פי האנטומיה. – אדם כזה בתוך סביבה רומנטית כזו ששלטה בימים ההם נראה היה כמוכה-סהר או כאיש שאינן מן הישוב. ואם חולל באזארוב רעש כל-כך גדול בקרב בני העם הרוסי, שהרבה מהם כבר קיימו במעשה – אמנם, רק בחשאי – מה שהטיף באזארוב בעיון, – מה הפלא, אם גדל השאון, שעורר ברשדסקי על-ידי אדמוביץ שלו, שהופיע בסביבה היהודית, שהיא ספוגה צניעות וטֹהר חיי משפחה, שאין בה לא פילגשים ולא אהובות רשמיות ושהצניעות בה היא בה תכן החיים והספרות?

אדמוביץ בא אל הספרות, שהיתה יודעת רק את ה“אהבה בת-השמים”, והתחיל לדבר על האשה בלשון של בני אדם פשוטה, בלי כחל ובלי פרכוס, הוא היה קר ככפור והגיוני עד אין סוף. הוא התפלסף גם ברגעי השכרון החזק ביותר. מעולם לא אבד את בינתו. הוא קרא כל דבר בשמו. הוא לא נגש לדבר אל האשה במליצות יפות על האהבה בת-השמים, אלא באר לה את מטרתו בדברים פשוטים; או היה משחק עם הנשים את משחק החתול והעכבר. יתר על כן: לפעמים היה מתעלל בקרבנותיו או בלשונו: “רומס בקרירות-רוח גמורה את הנפש, אשר הביאה רוע מזלה לעמוד לשטן על דרכו באופן זה או אחר” (ב"מ עמ' 146).כך נהג עם מרים שולבוים, אשה צעירה וחפשית במנהגיה, שבעלה היה באמריקה.

הוא (אדמוביץ) פעל עליה פעולה עזה בשיחותיו, אשר היו מלאות את הרעל המסוכן של פריצת-מוסר, המומתק בדבר-שפתים נעים ומלבב. לו היו רק שחוק כל הדברים האלה, אשר השמיע באזניה, ברובם לא האמין גם בעצמו, אך על נפש האשה החשֻׁכה וקצרת הדעת פעל הרעל המהול בדבריו פעולה מהרסת ומחבלת. הוא הוכיח בעובדות רבות מן החיים, כי הצניעות היא רק מלה ריקה לאיים את השוטים בה, והפריצות – מעשה יום יום יום בכל מפלגות החברה, ביחוד בהנאורות שבהן. גם הטענה הזאת היתה לו רק כאחד האמצעים להשיג חפצו, מבלי אשר האמין בה בעצמו. אך היא ראתה בזאת אמת מוחלטת וסוף-סוף הסכינה עם הדעה, כי רוב הנשים בוגדות, או, מסוגלות לבגוד, בהזדמן להן מקרה מוכשר…. (ב"מ עמ' 46)

וציניסמוס כזה הוא טבעי לאדם כאדמוביץ. אדם בלי יסודות מוסריים מוצקים, אדם, שהוא שובר את אלילי אבותיו. בתור ריאקציה, בתור מחאה נגד היהדות, שהיא רחוקה מן החיים וכלה מוסרית, הוא בא בהפקרות ופריצות גדר, שאינן חתות מפני כל. ההשקפות החדשות של הריאליסמוס הרוסי נתמזגו עם הרגשות הריבולוציוניים של היהודי הבורח מפני אלהיו – ומהתמזגות זו נוצר השטן אדמוביץ.

אבל גם במקצוע זה לא נמלט הניהיליסטן מלהיות יהודי. גם בזה לא זכה שתהא שלמות בנפשו. הוא לקוי בכל. הוא מחוסר ודאות. תמיד ממלאים רגשות-נוחם את לבו. הוא אינו טועם טעם חטא כאיש החפץ חיים בלי שיבקש חשבונות רבים. ברגע נפילתה של ראיסה ליכטנשטיין,

“למראה פניה השלוים והמפיקים תמימות והתמכרות לו – התעוררו בקרבו רגשות נוחם על העול, אשר הוא עומד לעשות. הוא חשב את העול הזה ככפול, כי העלמה הזאת, החבוקה בזרועותיו, משוללת ברגעים האלה את ההכרה הברורה ונמצאת במצב יותר קרוב לשינה מאשר ליקיצה. הוא הבין, כי נצחון זה לא יהיה נצחון, רק גניבה פשוטה, עושק מכוער…. רחמיו התעוררו עליה, שהשיבו אל לבו, כמה תעונה הנפש הזאת אחרי-כן. כאשר תשוב אליה ההכרה הברורה להבינה את מפלתה” (ב"מ עמ' 95) – אמנם, הוא אינו כובש את יצרו, החיה שבו מנצחת; אף הוא מעונה תמיד ומלא חרטה, דואג ומצטער על חרבן העולמות הישנים ועל העדר המקדשים המוסריים והלאומיים בנפשו הכואבת….

**

את רשמי הכפירה הלאומית אנו מוצאים גם ברומאן השני של ברשדסקי, “נגד הזרם”, שנכתב לפני “באין מטרה” ויצא אחריו. ברומאן זה עדיין לא נתבשל טפוסו של אדמוביץ, אבל כבר אפשר למצוא בו את השפיר שממנו התרקם אדמוביץ זה. שפיר זה הלא – ספירשטיין.

גם ספירשטיין של “נגד הזרם”, כאדמוביץ של “באין מטרה”, לא היה צעיר קל דעת, שבחר לו את דרך ההפקרות והיה מתרחק מקדשי עמו ואמונותיו, מפני שרצה להיות “צפור-דרור”, כאותם האפיקורסים-הדתיים, שהכפירה וההפקרות היו להם שמות נרדפים. הצעירים ממינו של ספירשטיין אינם אלא בני- אדם, שהשכל התגבר בהם על הרגש.

המאמין אדוק באמונתו מתוך רגש, יותר משהוא אדוק מתוך הכרה. הוא מרגיש בלבו צֹרך להאמין, ועל כן הוא מאמין. הוא“בורא לו אלים בצלמו כדמותו” על פי נטיות-לבבו. בעוד שהכופר מסוּגו של ספירשטיין או שהוא מחוסר-רגש או שאינו נותן לרגש לשלוט בנפשו אפילו רגע, שמא יאנסהו להאמין בדבר שהוא נגד שכלו.

דבר זה מביו גם ספירשטיין עצמו. גם הוא כהלאֻמיים מתנגדיו, רוצה איפה, להאמין, אבל – אינו יכול.

הוא מודה, שאין זו מעלה יתרה להיות“מתון וצונן בכל השאלות”, הוא מבין, כי “המצב הרע משגשג את התקוה, כי האיש הנתון בצרה גדולה איננו מסוגל לחקור בדיוק את יתר צפיותיו: היסודיות הן אם אין? רגש שמירת-עצמו הטבעי ממריץ את האיש הזה להתעודד גם בתקוה רפויה, אם אין אחרת טובה ממנה, כי מבלי הכרה הוא מרגיש את הסכנה הגדולה, הכרוכה בעקב נפילת-הלב ורפיון-הידים של היאוש הגמור”… (נגד הזרם עמ' 118) ואף על פי כן לא נכנע גם לפני ההוכחות הנמרצות ביותר ולא האמין.

הוא, הכופר הלאומי, מודה כמעט בכל נימוקי מתנגדיו הלאומיים, מודה בהנחותיהם, ביסודות תורתם. השנאה לישראל – זהו דבר גלוי, קיים ומתמיד. אין הוא רואה את אחריתה. גם הוא שואל כמוהם את השאלה הנצחית:

“מה יש לעשות עתה, בעוד השנאה הלאומית הוה וגם מתגברת היא במדה ידועה?…התגברות השנאה, אמת, רק ריאקציה זמנית פשוטה היא, אשר חוללה סבות ארעיות וחולפות, ובאופן כזה אפשר להחליט בבטחה, כי אחרי זמן ידוע ישונה מצב הדברים הנוכחי בהחלט; אולם הנוחם הזה אפשרי רק מנקודת-הראות המופשטה. בקנה המדה ההסטורי של הזמן אין תקופת מאה שנה ויותר נחשבת לארוכה מאד, אבל בקנה-המדה של זמן חיי האדם הקצרים גם יובל שנים אחד הוא זמן ארוך מנשוא; ומה יעשה האדם הפרטי החי ומבקש לחיות עתה, עד בוא תור הזהב המקווה!” (נגד הזרם עמ' 121).

את השאלה הוא שואל ואת התשובה אני משיב. הוא מודה להלאומיים, שהטמיעה אינה הדרך הנכונה לפתרון שאלת היהודים; הוא מודה שהיהודי "איננו יכול לבטל את עצמותו הלאומית,

הגזעית או גם הדתית, כל עוד שהמושגים האלה הווים; הוא איננו יכול ואיננו רשאי לוותר על זכויותיו האנושיות האלה, כי וותור כזה שפלות-רוח ובטול-עצמו בזויים הם“…זהו ברור ומוחלט אצלו. – ו”בכל זאת אין דעתו נוחה מהלאומיים והפלשתינאיים..רואה מוצא אחר, ובכל זאת איננו יכול להכיר, כי המוצא הזה הוא הנכון והראוי"…

והוא אינו מתגבר לעולם על הנגודים והסתירות הפנימיים הללו. הוא אינו מאמין, ולעולם לא יאמין, בשום דבר שיש בו צד שלילי איזשהו (ובמה אין צד שלילי?). השכל וההגיון הקר מצננים כל שאיפה נלהבת וכל תשוקה חמה לחיים חדשים ולתקוה חדשה. ההגיון הקר שולט בכל מכמני נפשו של הכופר, בכל יצוריו ובכל חושיו. זהו ההגיון הקר של פיסארוב ותלמידיו, ההגיון של “הנעל הפשוט העולה על שכספיר”. ולא לשאלות הלאומיות בלבד הוא מתיחס כך, אלא אף לשאר הדברים הנאצלים, להטבע ולכל היצורים. כי ספירשטיין-אדמוביץ אינו יכול להתפשט רגע מגשמיותו, אינו יכול לחוש בנועם הטבע ובהדרו. הוא דומה לתוכן הבא אל הצייר בשעה שהוא מצייר בצבעים נפלאים את יפי השמים הכחולים ומבאר לצייר שהוא טועה בדבר: השמים – אינם

אלא חלל ריק, שאין בהם כלום מלבד אויר וכי אין צבעם צבע תכלת כלל. את האדם בעל-הרגש מלבב היער כיצור אחד שלם, כחלק נחמד של הבריאה היפה, והוא, הכופר, בעל ההגיון והחשבון הקר, נזכר, בשעה שהוא מסתכל ביער, בסוחר הגס, הקונה את אלוני היער ומעבירם ברפסודות, או באכר המוביל את עצי היער למכירה. כל חמדת השירה נהפכת בידו לפרוזה גסה.

ספירשטיין ורעיו הולכים לשוח. היום נטה לערוב. מראה “שקיעת-החמה”: שפולי הרקיע המאדמים, קרעי העבים, שקבלו תמונות שונות והם מגוונים בשפעת צבעים – כל המראה הנפלא הזה פעל את פעולתו , כנראה, במדה שוה על כל האנשים האלה, השונים בתכונת נפשם, שנות-חייהם ומצב-רוחם… דומה, שאת כולם תקף רגש אחד, רגש שיש בו מעין חרדת-קדש, עלית-נשמה, תוגה שלוה וגעגועים בלתי ברורים.. ורק אדם אחד יש בקרבתם, שהטבע אינו לוקח אל לבו. זקנים וצעירים, אנשי-מעשה ואנשי-רוח נמשכים בלי משים אחרי הקסם של מחזה-הטבע, ורק הוא, הכופר, נמצא כאבל בין חתנים, רק הוא מצנן את בעלי-הרגש, הבאים להלל את חיי יושבי הכפרים, ומפסיק את דבריהם בטענותיו הקרות ככפור:

"אמנם, כן אנחנו, השבעים והמפונקים, בבטלנותנו הגמורה, מציירים בדמיוננו את חיי העבודה הקשים, שאין אנו רואים אותם אפילו מן הצד, אלא מגבוה, ממרום, ממעוף-צפור. את המציאות ההוה יחד עם כל תנאיה הקשים ופרטיה בלתי המלבבים אין אנו רואים ואיננו מכירים, בהיותנו רחוקים יותר מדי מהם, ומה שאנו מדמים לראות דבר זה אינו במציאות כלל. האמינו, אדוני, כי האכר העובד עבודת- פרך ורוחץ תמיד בזעת אפיו, אינו חש ואיננו מסוגל גם לחוש את כל הנעימות והחמודות האלה, שאנו, הטיילים הבטלים, מוצאים בסביבתו; ואם הוא, לפחות, הודות להרגלו מנוער בעבודת-פרך וחיי-מחסור, עודנו יכול נשוא את רוע מצבו, – הנה אחד מאחינו העירוניים לא היה מסוגל לחיות בתנאים כאלה גם פרק זמן קצר מאד… טוב למשורר לשיר על הקסם הנפלא שבאחת החרבות, בשעה שהוא יושב בנוה טוב ומתוק; אולם נסו והושיבוהו בחורבתו, המלאה שירה וקסם- היופי, ושמעתם את השירה החדשה, אשר יחל לשיר אז (נ"ה עמ' 105ׂ).

כך מדבר ההגיון הקר מחוסר-החמלה! האמת המרה של המציאות באה ומקצצת את כנפי-הדמיון ושופכת בלי חמלה את נטפי-התנחומין מכוסו של האדם. החיים החשֻׁכִּים והעצובים נשארים בליקוי-אורה, בלי כל תקוה – אותה ה“תקוה מחיים”…

“ומה חפץ בחיים שוממים ונוגים כאלה! – שאל את עצמו אדמוביץ – האם לא טוב טוב הוא לשום להם קץ פעם אחת?…” אבל גם לזאת לא מצא “די כח-רצון בנפשו. לא רק לחיות כראוי, אך גם למות כהוגן אי-אפשר באין מטרה!”…

וצורתו של האינטיליגנט היהודי האומלל הזה, שיצר ברשדסקי, היתה לנגד בני-דורו. הם ראו את הפרספקטיבה המעציבה של היהודי מחוסר-הבסיס והתחילו לבקש להם אלהים, איזה אלהים שהוא, ובלבד שלא להיות משוללי אמונה קדושה, מחוסרי מטרה.

וכך הולידה השלילה את החיוב.

ומי יודע, אם לא יצרו גבוריו של ברשדסקי קהל חדש של מאמינים באותן התורות, שכפרו בהן הכופרים הלאומיים?

**

ברשדסקי קרע לפני מותו את ספרו היומי. הוא לא רצה למות, מתוך הכרה, שאחר פטירתו יחדרו בני-אדם אל סתרי-לבבו ויגלו את הפירוש והנעלם של בת-הצחוק האירונית, שרחפה כל ימיו על שפתיו, – בת הצחוק המבטלת, הכופרת, הסותרת והמהרסת.

אבל מטרתו לא הושגה.

יצירותיו שהיו לקנין אוצרנו הרוחני, מגלות את הסוד, פותרות אותה החידה הסתומה, שלא היו לה פתרונים בחייו של היוצר, שהתהלך כזר ומוזר בין אחיו. יצירותיו הן הבאורים הנכונים ביותר ללב בזה, שהיה לנו כספר-החתום. בהן אנו רואים, כי בת-צחוק זו באה לא מתוך קלות-ראש, אלא מתוך כאב. זה לא היה לעג מר לנו, לחלומותינו ולתקוותינו. – כך לעג הכופר הלאומי לעצמו.

כי קשים החיים בלי תקוה, בלי מטרה ו“אין חפץ בחיים שוממים ונוגים”. “לא רק לחיות, אך גם למות כהוגן אי-אפשר בלי מטרה”!…

לא כבני ביל"ו מתי המספר, הידועים לכל בשמותיהם ותולדותיהם, שכל פעולותיהם ומעשיהם הם נגד העם לעיניו, היו אותם עשרות האנשים, שנפלו חללים באותה העיר, ששמשה לבני הגולה סמל של אידיליה שאננה, נעלמים היו ולא נודעים, מעולפים בפסבדונים של “חלוצים”, זה השם הסתמי, הנותן צביון כללי להמון הצעירים מרובי-הגונים בעלי הרוחות הסוערים, העינים החולמות, השואפים והמקוים, המיואשים והמרוגזים, המרגישים ותוססים, בעלי הדם הרותח והלב הר הגעש, המריק תמיד אש-פלדות.

והנה בא יוסף חיים ברנר והוצא גם הוא “בידי רוצח זר ובלתי ידוע מן הגלגל המשונה הסובב בנו” וצרף להמון נעלם זה את מיתתו הטרגית וגלה את הפסבדונים הטמון.

בחייו וגם במותו היה האיש הנפלא הזה אותו השליח, שהביע באופן הנמרץ והבולט ביותר את כל החי והתוסס בלבות הצעירים בני הדור החדש, חולמי הגאולה, מבקשי הדרכים, המלאים ספקות, פקפוקים והרהורים, המחפשים נתיבות ואמונות, הכופרים ומאמינים, הבונים וסותרים, היוצרים ומחריבים, ואינם מוצאים מעולם מנוחה בנפשם. הוא היה פרוטוטפוס של אותו הגבור החולני המצויר בספרותנו היפה, שעליו עמלו כל היוצרים מברנר עצמו עד ברדיצ’בסקי, שופמן, נומברג, גנסין וכל אותה החבורה הצעירה, המנקרת ומטפלת במעמקי הנפש של “הגבורים” החלשים, בעלי הכנפים, שאין להם יכולת לעוף ולהתרומם אל אותו הגובה, שאליו שואפת נשמתם.

הוא, כמוהם, יצא “מעמק עכור” לבקש את נקודת-החיים, נקודת המשען של היהודי החדש בן הדור, אשר נולד בין השמשות, ברגע שקיעתה של היהדות העתיקה ולפני זריחתה של היהדות החדשה, שפרצופה לא הוברר עדין ואורה לא נגלה מבעד הערפל. במרחקים עוד מתאדם המערב ומוסיף לוית-חן לרקיע התכלת ורשפי-השמש הגועת מבריקים ומחרידים את הלב. געגועים כמוסים מתעוררים לאותו היופי ההולך ונגוז וחרדה תוקפת את הלב: מי יודע אם תזהיר שמש המחר באותו האור המבריק ואם לא יכהה אורה על ידי עננים לא-צפויים, שיעלו על שמיה?

לא יפים היו החיים ברגע שהרימו המורדים את נס המרד נגדם. היה בהם הרבה מן הכעור, מן השפלות המדוכאת, הצבעים היו תמיד כהים, בעלי גון אחד, – אלה היו חיים בלי תקוה, בלי שביב-אור למחוסרי-אמונה. אבל היתה בחיים האלה איזו שלמות ציורית, היה להם צבע, היתה איזו אידיליה נחמדה, שקט, שאננות, בטחון, יופי נעלם; היה בנין שלם. היתה חורבה–אבל אפשר היה למצוא בה פנה חבויה ולחסות בה, וכשהונפה החרב על החורבה וכשחרדה והתנועעה ואבניה וקורותיה התחילו לנפול ולהתערער–נעה היד ונרתעה לאחוריה: נתעוררו רגשות רחמים ונתכווץ הלב למראה הסוכה הנופלת.

זה היה פתרונה של אותה המלחמה הפנימית, של אותם הקרעים בנפשות הצעירים, שברנר הצליח בספוריו וברשימותיו לציירם. זו היתה נשמה של יונה פצועה, שהתלבטה ביסוריה, שפרפרה ולא מצאה מנוחה. האתמול שהשאיר נתיב בחיים ובספרות העתיקה, אתמול זה רדף אחריהם כצל ולא הרפה מהם, כלם היו עבדי העבר, כלם היו כפופים לו ונשמעים בעל כרחם למצוותיו. ויש אשר נהפכה קללתם לברכה והפה שפתח בארור גמר בברוך.

רק ברנר לבדו נשאר בשדה המלחמה. רק הוא לבדו היה מורד וכופר עד היום האחרון בכל אותה נחלת העבר, בכל גדלות הירושה שלנו. “בהנאה חריפה ותאותנית–היה אומר–הייתי מוחק מן הסדור של העבר, בן הדור את ה”אתה בחרתנו" בכל צורה שהיא. עד היום הייתי עושה זאת: מגרד ומוחק את הפסוקים הלאומיים המזוייפים עד לבלי השאיר זכר, כי הגאוה הלאומית הריקה וההתפארות היהדותית מחוסרת-התוכן לא תרפא את השבר והמליצות הלאומיות המזויפות לא תועילנה כלום".

ובכן אין האתמול. אבד. אבל “האמנם הבל המה כל השעבודים, המכאובים והיסורים האיומים, שבהם רומשים כתולעים כל הבריות והיצורים, כקטן כגדול?” למה ולשם מה הם פרפורי-האומה, אם אין לה עבר ולא עתיד? למה מתענה האומה ומתענים יחידיה, אם אין לה אמונה ותקוה לימים יותר טובים ולשאיפות יותר רוממות! מי יערוב לנו, שהמחר הנכסף יתן את התשובה על כל הספקות והפקפוקים, ההתלבטויות וההרהורים, המתעוררים בלב בשעת בנין וסתירה?

הדרך בשבילו היתה ברורה, הכוס מזוגה, האחרונה, היחידה, הגואלת, ועלי לשתותה. ושם–“שם נשיר שיר חדש”. אבל השירה נפסקה באמצע. התמונה היא תמיד יפה ומבריקה, כשהיא נראית אך מרחוק ובשלל צבעים מזהיר ומקסים. אבל בגשת האדם בעינים פקוחות אל התמונה המגוללת לפניו, כשהוא אוחז בידו את הבד ומתבונן מקרוב אל הציור המצויר–הוא רואה לפניו אך צבעים מגובבים בעלי גונים שונים והתמונה הכללית אובדת את יפיה. ואולי היה משה המאושר באדם, אם זכה רק לראות מרחוק את הארץ הנכספה ואליה לא בא, ואולי היה יהושע

האומלל, על אשר עלה לארץ ונכנס והגיע אליה וראה אותה בחיי-החול של בנינה, בתקופת התוהו שלה, ברגעים של מלחמה כבדה וממושכה על כל צעד ושעל.

והטרגדיה של השאיפה הנמלאת מלאה תמיד בנטפי רעל את “הכוס המזוגה” של יוסף חיים ברנר. המטרה נראתה לו מרחוק ככוכב מזהיר מלא צבעים נהדרים. אך בגשתו אליה, בדברו על האדמה הקדושה בלב מלא “אהבת האומה וענויי האהבה הזאת, שאינם קלים כלל מענויי האהבה האחרת של איזה וירטר”, ב“אש-האמת ובכוסף החופש העממי”–התנגפו רגליו באבני-הנגף של המציאות המרה. ו“המציאות–מתאונן ברנר, ב”מכאן ומכאן“–היא כנראה תמיד קשה גם מן הדמיון השחור ביותר. אני, למשל, תארתי לי קושי, דחקות, אבל לא יכולתי לבלי לחלום על מרחבים חפשיים, אשר לא ישמע בהם קול נוגשי מלחמה עם הטבע–כן, כן, אבל לא התנגשויות עם האדם הזר… ומה מצאתי? ואף גם זאת: למרות אשר כמעט הכל ידעתי מראש, כשבאתי וראיתי, נדמה לי, שעוד לא הכל ראיתי, ושיאושי, לפיכך, פתאומי הוא ונחפז יותר מדי. ביחוד יאושי בנוגע לעצמי מקורו בחוסר כל סבלנות אצלי, וזה גופא הגביר עוד יותר את יאושיו. הגיע, כמדומה, הדבר לידי כך, שאני חשבתי לי לחטא מה שאני יושב בארץ, למעשה כזב מצידי, לתרמית ורמיה; אסור לי להחזיק בעצמי על-ידי ישיבתי זו הארורה את האילוזיה הנוראה של חלום התחיה”.

“האילוזיה הנוראה”–האם אין זה אסון לאדם, אם האילוזיה הרופאת כל בשר ורוח, המקילה לאדם את דרכו בחיים, נעשית נוראה, מתגלה בצבעיה הנכונים, מקבלת את הצורה הנזעמה של המציאות הארורה, המשחירה את צבעי-הקשת של הדמיון ועונדת את זר החוחים תחת זר-הדפנים? והאם לא אומלל הוא האיש, אם חלום התחיה מתפזר על-ידי פכחות ההרגשה והערות ואם האדם מקיץ מאותה התרדמה הנעימה, המרוקמת משפעת חלומות נהדרים?

זה היה הרז של העצבות שהיתה שרויה תמיד על פניו; זה היה הסוד שלן בין עיניו הכהות, שהיה שפוך על פניו הקודרים. זה היה הגורם לכך, שבת-צחוק אחת לא האירה את פניו מעולם.

כאילו נבא לבו הגדול של יוסף חיים ברנר, כי מן “הכוס המזוגה” ישתה הוא את התרעלה, כי הוא יסתובב כל ימי חייו “מסביב לנקודה” ולא ימצא עדיין את הנקודה הנכונה, נקודת-המשען לחיי האומה, זו האומה, שאהבה “בענויי אהבה” נוראים וששאף לראות בבנינה ותקומתה.

“היה היה איש ואיננו עוד –”קינת חייו באמצע נפסקה" – ואולי יבואו אחריו כל אלה הצעירים התוססים, המלאים ספקות ומחפשי הדברים וימצאו את הנקודה ההיא, שברנר חפש בכל ימיו ולא מצא.

(ליום-הרצל)

הוא שגה, בעל הכנפיים. הוא נפל בשגגה לא אל הקן שלו. מהיכן אצלנו כנפיים כאלו, מעוף כזה? בין קוראי תהלים ותפלות “ולירושלים עירך”, בין חולמי חלומות ישנים, עתיקים, שכאלו מעולם אחר באו– “מדינת היהודים”? גם אלו שנגשו עד השער לא ידעו איך לפתוח אותו. הֶס ופינסקר דפקו בשערים הסגורים ולא העיזו לצעוד מעבר לחדר-הכתיבה. הם יצרו ספרות, משה הס ראה אך בחזון את ירושלים הבנויה, את נצחונה על רומי המנצחת, ופינסקר גמר את הדף האחרון של המחברת והתחיל לכתוב את הדפים של…הועד לתמיכת פועלים ובעלי מלאכה “בסוריה ופלשתינא”. הוא הרים ראש והנמיך גב, שאף לגדולות והסתפק ב“יום קטנות”. והרצל אף פעם לא הוריד כנף.

צדקו, כמובן, הם, “הרוסים” המנוסים: אחד העם, לילינבלום וחובבי-ציון. הם יודעים וידעו מאז את האדריסה של ציון, והרצל גם את זו לא ידע. “ציון או ארץ אחרת?” ציון היתה בעיניו זו היכולה ליצור שוב את העם ואת המדינה. זה לא היה דבר שבהגיון, אבל הנשר יודע את כל הדרכים אשר בשמים ובמרחב, מלבד את דרכי ההגיון. ההגיון מצמצם תמיד ומעכב. ואם אתם רוצים אין הגיון בכל אותו הענין של הקמת האומה משפלותה. היה פעם אחת מקרה, שההגיון יכל היה להציל אותה מכל מה שעבר עליה אחר כך " בלכת השבויים, שבויי ירושלים אחרי מרכבת הקלון ברומי, שסויים ובזויים, מֻרדפים ומנֻצחים – היו צריכים כלם, כלם, עד אחד, להכנס אל הזירה ולהיות טרף לשני החיות הטורפות, וחסל. ואם דבר זה לא קרה אז ואם נשאר לאומה זכר ואחרית– עליה לעשות קפיצה נחשונית, או לנצח או לנפול. ובזה רצה הרצל. הוא עשה מעשה שמשון: ללפות את עמודי התוך ולנסות אך הפעם את הגורל, אולי ינצח. ואני חושב שברגע זה של חיי שמשון היה הרבה יותר מן הגבורה, מאשר ברגע שבו שסע את הארי, או זרק את לחי החמור בפלשתים.

ואין תימה, אם הדרך אל לב העם מצא הוא, בעל הכנפים. ולא האברכים בעלי ההגיון עם ח“י הפרוטות לטובת ישוב ארץ ישראל. הם גיסו סביבם את הרומנטיקים, המשכילים, השואפים והחולמים, והוא–משך אחריו את ההמונים. עניים היו המונים אלו, " קבצנים וחולמים”. אבל אלו הם ממליכי המלכים, מחוללי המהפכות הגדולות ומניעי גלגלי ההיסטוריה. היושבים “בחלונות הגבוהים” יכולים רק לשבת בבתי-מחוקקים ולחוות דעה ולשפוט ולחשוב ולפסוק הלכות, ואילו אלו, ההמון, חוש עִור יש להם וכח צפון בהם, שאין לכל מצילי הרוח יחד. ודוקא הם, הנמוכים, בני המרתף, ילדי הרחוב, חולמי הגטו, אוהבים את הגדלות, את המרחב, את הרום, את מעוף הנשר. הם הלכו אחרי הרצל, כשם שהלכו האיטלקים אחרי גריבלדי המשחרר, או כאשר הלכו היונים אחרי בירון. הם ראו לפניהם בחזון את המדינה, שהיתה חיה מעבר לסף הכרתם. הרצל היה בעיניהם לא עתונאי, לא יהודי וינאי הכותב פיליטונים וספורים קטנים–הוא היה היוצר של הספור הנאה ביותר בחיי האֻמה.

המדינה עדיין לא היתה, כבטויו של הרצל, “מדינת היהודים בדרך”: פרלמנט נודד, משכן מדיני בתוך מדבר החיים, משא ומתן בין מושל בלי ממשלה ובין מושלי ממלכות, אבל הם, ההמונים, כבר שמו את הנזר על ראשו של האיש בעל הזקן השחור והעינים הנפלאות ומשחו אותו למלך, למלך הטרגי ביותר בין מלכי אומות העולם: בלי עם ובלי ארץ. יהודים פשוטים בירושלים שבליטא, וילנא העתיקה, רתמו עצמם במרכבתו ורצו לפניו וקראו לו: “יחי המלך!” זה היה כל כך פשוט ומובן. הן הוא יוצר להם את המדינה, ולמה לא ימשחו הם את המלך בה?

זהו המכסימליזם העממי, שאנחנו איננו תופסים אותו. והוא היה בא-כחם האמתי ולא אנחנו. הוא לא רצה בקולוניזציה פעוטה, הוא לא רצה בקונגרס פעוט–הנשר איננו יכול לזחול מעולם, המרחב מושך אותו והכנפים מתרוממות מאליהן. זה לא היה ענין של פרינציפיון, הוא אינו רוצה ואינו יכול להסכים ל“התגנב”, לחדור לתֻרכיה בהחבא, כי אם דוקא “במשפט גלוי” לעיני כל העמים, ביד רמה. כך יצא גם משה ממצרים. היה לו פנאי לחכות. פרעה הזמין את העם בחצות הלילה, היתה אפשרות לברוח בשלשת ימי אפלה, והוא דוקא “ביד רמה”.

---

אינני שולל כלום מזכותם של הראשונים, שהרצל לא ידעם. אלמלא הם היה הרצל מוצא חלל ריק, היתה מתגוללת איזו מחברת משֻנה בשם “מדינת היהודים” בארונות הספרים, ולא יותר. הם יצרו קטעי-עם, הוציאו את האהבה הישנה לארץ העתיקה לאויר העולם, הביאוה לידי גלוי. היו גם החלומות, העמוסים אמנם. כותבי ההסטוריה של חבת-ציון יודעים לספר הרבה על חלומות שקננו בלבבות בסתר. אבל הם, הראשונים, הרכינו ראש כלפי המציאות וידעו לרדת מהרמה של השאיפות הגדולות. והוא אף פעם לא עשה זאת.

ופעם נסיתי לנחש את שעור קומתו של הרצל בשאלה אחת: מה היה אלמלא היה מופיע הוא? ואז הבינותי אותו ואת מפעליו.

נציר בנפשנו שלא היה הרצל, לא היה הקונגרס הציוני יציר כפו, לא היתה ההסתדרות הציונית שיצר, לא היו המוסדות והקשרים המדיניים. חבת ציון רחוקה היתה ממדיניות, כרחוק אודיסה מלונדון, והתאמצה תמיד להיות ניטרלית יכל המשא-ומתן שלה עם הכחות המדיניים לא הרחיק ללכת מראיון עם הקיימיקם ביפו והפחה בירושלים. ונניח שבמצב כזה, בלי תנועת הציונות המדינית, התפרצה המלחמה. באיזה אופן היינו אנחנו מחוסרי הקשרים, התלושים– גם עם החלום אשר בלבנו– מעיזים להגיש את משפטנו אל חבר העמים? מי היה מבין אותנו? מי היה שם לב לאותה הקבוצה הקטנה, השואפת וחולמת, שאין לה יד ושם, שאין לה יחס ישר אל הממלכות אשר בשמן לא קראנו?

והוא הכשיר את הדרך. היה לאדם זה חוש מדיני, שלא היתה דוגמתו אצל איש ממחננו. הוא לא ידע את קֹצר השגתנו, את תורת הצמצום שלנו– וזו היתה מעלתו. הוא בא מעולם אחר זר, רחוק, והביא משם קנה-מדה מן המוכן. היכל בורבון היה לו למורה, ופריס– למופת. הוא הבין גם אותנו בתור אֻמה חיה, הוא ראה גם את מדינת היהודים העתידה, הוא הרגיש אותה באופן מוחשי. הוא חתר אל המטרה הזאת: לעשות אותנו לעם, לעורר את שאלתנו בפני העמים.

הוא לא היה נביא. איני חושב, שראה את המלחמה העולמית בשעה שהוציא את השעון ומנה את שעת הגסיסה של תֻרכּיה. לא היו נביאים אנשי מדינה יותר מנֻסים ממנו. אבל הרצל היה עדיף מנביא. תפקידו של הנביא הוא קל מאד: הוא יושב בחדר משכיתו וסוקר משם על מהלך דברי הימים. הוא איננו מסייע למהלך הגלגלים כי אם שומע את דפיקתם, אותה הדפיקה הנדפקת על-ידי אחרים. אבל הרצל הכשיר בעצמו ובידיו את הבאות. הוא הכניס את הציונות בכח רצונו העז ומסירותו ואמונתו אל ספר הדורות והכריח את גדולי המדינה להקשיב אל דפיקת הלב של האֻמה הנודדת בפרלמנט הנודד, בזיליה נעשתה בית-המחוקקים של אֻמה חיה, וההסתדרות הציונית– כח חשוב, שבשעת צרה מתחשבים אתו. והצהרת בלפור וסן-רמו כבר מצאו כתובת מוכנה שנרשמה על-ידי הרצל, “לכבוד האדון היהודי”, כמו שאהב להתלוצץ מנדלי מוכר ספרים, ואותה האדריסה לא היתה נמצאת מעולם ברחוב היהודים באודיסה, מקום מגוריו של הועד לחובבי ציון, שם היו היהודים אבל לא היה “האדון היהודי”.

---

וטוב שיש לנו פעם בשנה יום הרצל. טוב שאנו יכולים יום אחד להפסיק את מרוצתנו ולעמוד רגע ולחשוב על הדחיפה הראשונה שבכחה אנו הולכים. הן לפרקים שוכחים אנו גם את זאת, כי הרצל קרָאָנו. הן לפרקים נראה לנו שלא ילדי הנשר אנו, כי אם ילדי העגור. אנו שוכחים את השבילים שהוליכונו בהם. עשבים עלו שם מאין דורך בהם.

האם המציאות היא המקצצת את כנפינו, או אנו בעצמנו חסרי-אונים לעוף?

דק עוד פעם הייתי רוצה לראות את תנועתנו בין העננים. כבימי הרצל. רק שוב קונגרס ולא בית-מדרש במוצאי שבת באספה לשם בחירת גבאים. צריך היה גם היום שיהיה בינינו איש כהרצל, שלבו יהיה סמבטיון נצחי, שלא יחדל אף רגע להתגעש, שידע להתקצף, שיזכיר לנו בכל רגע: – פרשו כנף!

כי אם למדנו ללכת – לעוף שכחנו. איננו יכולים להנתק מעל האדמה, מעל המציאות. כבונצה השתקן של פרץ אנו חולמים על “לחם לבן וחמאה”, על תקציב “בטוח” של התישבות חקלאית במספר של…חמש מאות איש בשנה, של עליה “המונית” עד כדי אלף איש בחודש. ההשגות שלנו נצטמצמו והתכּוצו עד כדי כך, שהתחלנו ללכת בצדי דרכים, שהפכנו את המינימום למכסימום.

במשך עשרים השנה שלאחר הרצל גדלנו בלי ספק, התפתחנו והבראנו, אבל בטוח אני שהיינו מרחיקים עוד יותר ללכת אלמלי היו לנו אותם האֳפָקים הרחבים, אלמלי היו לנו ההשגות ההרצליות. ואנחנו כאלו שׁקטנו אחרי הנצחונות. אנו רושמים " ז' להצהרת בלפור", כהאוקטבריסטים ברוסיה שמצאו ספוק במניפסט האוקטברי של ניקולי השני ולא דרשו יותר. הצהרת בלפור היתה צריכה ויכולה להיות לנו אך התחלה לזה שיבוא אחר כך.

וטוב, כאמור, שיש יום הרצל המזכירנו מה רצינו להיות. אולי נזכור גם מה שאנחנו צריכים להיות.

הגורל לעג לנו:

תנועת החרות שלנו, שאיפת הגאולה, שבמרכזה עמדו תמיד, לפי המסורה, הגואלים, הגבורים, המשיחים, היחידים הענקים, ההולכים בראש העם– מפסיקה את שורת חיי היחידים המנהיגים באמצע ומשאירה את הספינה בלי קברניטים.

הרצל, שפירא, לילינבלום, ווֹלפסוֹן וצ’לינוב–שורה ארוכה יותר מדי בחצר-המות הלאומי שלנו במשך שנים מספר. הבמה הציונית מתיתמת. שוב אין אתם רואים עליה את האריות שבחבורה: אחד אחד הם נשמטים והולכים. נפקדים האנשים, שאין אנו יכולים לצייר את מציאותה של התנועה בלעדם, האנשים שכאו נבלעו בתנועה עד שנעשו שם נרדף לה, הסמל שלה.

בחייהם הם המפקדים, המצביאים, המנהיגים, הנושאים את האחריות, הערבים בעד כל צעד ושעל, בעד כל תקלה ומכשול. יש שהם מעוררים נגוד, רנון, התמרמרות, הם נושאים לבדם את טרחנו וריבנו. אנו מגישים אליהם תביעות, מלאים תרעומות כרמון. אך במותם מתפזרים העננים ומתוכם נשקפת נשמתם הזכה והצלולה, מסירותם הנאמנה והלב הגדול והמלא אהבה ואמון ומסירות, הלב החלל, הכואב והדואב.

הם– ה“ראשונים”, בעלי-הסמכא, הפוסקים הלכות ומפקדים ומצוים. אנחנו, ה“אחרונים”, את מימיהם אנו שותים. אנו מוצאים הכל מן המוכן: תורה שלמה, עבודה מוכנה, מסלה סלולה, רעיונות מבוגרים. אנחנו קוטפים את הפרי הנושר מן האילן. אבל אלה, הראשונים, כמה יגיעות יגעו וכמה טורח טרחו עד שעלתה בידם לזרוע זרע, להטיל גרעינים, להשריש את הגזע בארץ!

ויחיאל צ’לינוב היה אחד מן ה“ראשונים” הללו, שלא הניח כמותו לפי שעה בין ה“אחרונים”. עם שחר התנועה הלאומית עלה על הבמה ולא ירד מעליה עד יום מותו. הוא מת כשליח צבור נאמן בעברו לפני התבה. יחד עם התנועה עבר גם הוא את כל גלגוליה: מביל"ו, החבורה הקטנה של החוזים והחולמים, עד ההסתדרות הציונית העולמית הגדולה; מאיסור הכניסה ובטולו עד פרסום הדקלרציה האנגלית על דבר מתן בית-לאומי ליהודים בארץ-אבות.

ואולי זה אשרם של היחידים הגדולים, שהם נפרדים מן העולם על הר-העברים, בתקופת המעבר והזוהר של התנועה, כשהארץ נשקפת להם מרחוק. מי יודע, אם אין זה שכרם בעולם הזה, אם לא טוב להם למות ברגע, שבו חותרת הספינה להגיע אל החוף, מלראות את ימי החול של עבודת היצירה, מלראות את האידיאל בהתגשמותו, כשיחסרו בו, אולי אותו היופי ואותה השלמות, שהם שאפו להם כל-כך!…

---

---

הביוגרפיה של יחיאל צ’לינוב דומה בכללה כמעט לביוגרפיה של כל ה“ראשונים” בין החובבים והציונים הגדולים. אותם המניעים, אותם הגורמים, אותו החנוך ואותה הסביבה הביאו אותם אל המחנה הלאומי והעמידום בראשו ¹.

הד“ר יחיאל בן זאב צ’לינוב ביום השני לחג הסכות תרכ”ד (1863) בקרמנצ’וג פלך פולטבה להורים חשובים בעדתם. אבי אביו ר' שלמה מוסינזון משקלוב היה אחד מעמודי התוך של החסידות בסביבה המתנגדית, יהודי בעל רגש, שהשפיע, כנראה, על כל בני משפחתו והשפעתו היתה מרובה גם על יחיאל הקטן, שלמד תנ“ך ותלמוד עד שנת הי”ג לחייו בבית זקנו ותחת השגחתו. באותם הימים הספיק יחיאל לרכוש לו גם את ראשית דעת הלשון הרוסית, כי זקנו, למרות חסידותו, הריח את ריח ההשכלה, בבקרו לעתים תכופות את עמי חוץ לארץ, לרגל עסקיו, ולכן לא כהה בנכדו השואף להשכלה כללית. אך כעבור יחיאל (בשנת 1877) למוסקבה וכשהביע חפצו להכנס אל הגימנסיה התנגדו הוריו לחפצו ורק אחרי שהבטיח להם שלא יכתוב ביום השבת הסכימו להכניסו אל המחלקה הששית של הגימנסיה.

יחיאל הצעיר לקח תורה מפי אחד המורים הסוציאליסטים ודבר זה השפיע על התלמיד ועל מהלך רוחו. צ’לינוב נמשך אחרי ברק זהרה של התנועה הזאת והיה לעממי (נארודניק) נלהב. כרוב חבריו הצעירים בימים ההם חלם על דבר השכנת מלכות הצדק על הארץ והתרחק יותר ויותר מעל בני עמו. אך שכרונו זה לא נמשך ימים רבים. הפוגרומים של שנות השמונים היו לו כרעם ביום בהיר. יחיאל בעל הרגש נרתע לאחוריו. מהפכה התחוללה בנפשו. הוא החל לחשוב מחשבות, להתבונן אל דרכיו. כל בניני הרוח שבנה נהרסו ביום אחד. וכשבא למוסקבה שלוחם של הבילו“יים החרקובים, פאלייעס, נכנס צ’לינוב אל חבורת ביל”ו המוסקבית והיה לה לראש. צ’לינוב רצה לנסוע לארץ ישראל בין ששת חברי המלאכות ששלחה החבורה לתור את הארץ, אך הוריו מנעו בעדו כי יראו מפני סכנת הדרכים.

ומאז נסתמנה דרכו. הוא לא נגרר עוד אחרי איש, לא היה בין הבינונים בתנועה, כי אם המיסד והעסקן, רוח החיה. הוא ואוסישקין, התאומים, עמדו במרכז העבודה החובבית במוסקבה. בשנת 1884– וצ’לינוב כבר היה תלמיד האוניברסיטה– יסד אגודה של אינטיליגנטים צעירים לעבודת הישוב וביום העשרים לאוקטובר שבאותה השנה הונח היסוד לאגודת "בני ציון ", העריסה של הרבה מטובי חובבי ציון (הרב מזא“ה, אוסישקין, טמקין, אידלסון, מאריק, מ”מ דוליצקי, י. ליבונטין, יצחק ניידיץ ואחרים). ואחרי צאתו של אוסישקין ממוסקבה נתמנה צ’לינוב למזכיר של חובבי ציון.

בשנת 1894 נסע יחיאל צ’לינוב לשם מטרה מדעית לוינה ושם התודע לגדולי תנועת החובבים באירופה המערבית: ד“ר שנירר, קוקש, קרימיניצקי ואחרים. בהיותו בפעם השניה בוינה, כעבור שנתים, הגיעה לידו המחברת של “איזה” ד”ר הרצל בשם: “מדינת היהודים”. אך ככל הציונים המזרחיים, התיחס גם הוא באי-אימון ובפקפוק אל הרעיו המוזר והאוטופיה של הרצל החולם, וכבוא הד"ר שנירר למוסקבה, כעבור שנה, להזמין את צ’לינוב אל הקונגרס הראשון– מאן צ’לינוב להשתתף בו.

קשה היה לחובבים הצנועים, שהסכינו לעבוד בחשאי בלי קולי-קולות, לאט לאט, לראות את שאיפת לבם הטמירה יוצאת החוצה ברעש וברעם, בהכרזות ודקלרציות. רכות יותר מדי היו הנטיעות, שנטעו בארץ בעמל ויגיעה רבה, וגדולה יותר מדי הרוח שאינה מצויה, שהיתה עלולה לשים לאל את כל עמלם. הם זכרו עוד את גזירת הכניסה. וחשו, שהממשלה התורכית, אחרי ראותה את האופי הפוליטי של התנועה, תשים מכשולים חדשים על דרך הישוב, ואולם הסערה שהטיל הקונגרס הראשון אל תוך הקהל העברי הכריחה את צ’לינוב, כאת יתר חבריו, לשנות את השקפתם על התנועה הציונית; ולפני הקונגרס השני נסע צ’לינוב לורשה, אל אספתם המוקדמת של ציוני רוסיה, ומשם אל הקונגרס.

במלחמה החשאית והגלויה, שהתלקחה בקונגרס השני בין החובבים ובין המדיניים הטהורים, לקח צ’לינוב חלק בנאומיו ובהשפעתו שהשפיע על הצירים בכלל. הציונים מאחרי הקונגרס הראשון אמרו להתחיל דף חדש בהיסטוריה, לסלול נתיבה חדשה ולמחוק את הכתב הישן. ה“התגנבות” וה“קולוניזציה הפעוטה” היו למלים של גנאי. וצ’לינוב הביע את דעת חבריו, באמרו: לא עבודה מהירה, סואנת, עבודה קדחתנית, נחוצה לנו, לא עבודה לשנים אחדות, לזמן קצר, דורשת תנועתנו. עבודה כזו ומרץ כזה היו דרושים לנו, אילו היינו מנהלים מלחמה מוחלטה, הפותרת מיד את שאלתנו, אם עלינו היה מוטל למות או לנצח. אך לא כן עניננו. למות אין אנו יכולים ולנצח אנו צריכים לא בכח גס. לנו דרושה עבודה בעלת תכנית ידועה, עבודה מסובכה, אך לא מהירה, ממושכה אך אורגנית, עבודה לשנים רבות…" ²

בין השקפה זו, הרואה בציונות תנועה היסטורית ובין השקפת הציונות הקטסטרופלית, האומרת: “או הכל או לא כלום”, או " עכשיו או לא כלום"– הר גבוה. וצ’לינוב היה היחידי בין החובבים, שהבין, כי הפרוגרמה הבזילאית “ביחוד אחרי הפרושים שנתן לו הועד הוינאי”, אמנם לא תוכל

“לשמש בסיס להתאחדות”, אבל " דרושים וותורים מצד זה ומצד זה" ³. ובהרצאתו מטעם הקומיסיה הפלשתינאית התאמץ להמציא את הסינתיזה הדרושה לשם האחדות. הקונגרס קבל את ההחלטות של האספה המוקדמת לציוני רוסיה ביחס לעבודת הישוב, או העבודה הריאלית, היא ההשקפה, שקנתה לה אחר כך זכות אזרח בעבודה הציונית.

צ’לינוב נכנס מן הקונגרס השני והלאה למרכז התנועה, בתור חבר הועד הפועל, ועבודתו זו השפיעה עליו במדה מרובה. האסכולה המדינית של הרצל הספיקה להניח את חותמה על צ’לינוב בעל הרגש החי והנלהב. החולם שבו התנער מתרדמת העבודה המעשית ורוחו נשאהו לגדולות. בימי הקונגרס החמשי ולאחריו מדבר צ’לינוב בהתלהבות על הראיון של הרצל לפני השולטן ומופיע לפנינו בתור מאמין אדוק בהצלחת המדיניות. “אינני רוצה להעלים, שיש רגעים, שבהם קוי-תקוה זורחים לנגד עיני ומחממים את נפשי. אפשר מאד, שאנחנו בימינו עוד נזכה לראות את ראשית התגשמותן של התקוות הללו” ⁴.

הרעיון המדיני הביא את צ’לינוב, המתנגד ל“עבודה מהירה”, לשנות את דעתו על כמה וכמה מן העקרים שהיו מקובלים על לבו. הוא נטה אחרי הצעתו של טריטש בדבר ספוח על-אריש לגבולות עבודת הציונות. “על-אריש זהו מקום שאנו יכולים וצריכים לקבלו. הציונות הפוליטית תוכל לגשת אל העבודה הרחבה בתכנית ידועה על יסודות משפטיים”. " אנו מוכרחים לעשות זאת. צרות העם גדולות כל-כך, עד שאסור לנו לעזוב את העם בעיניו ולהשתעשע בתקופות רחוקות". “והרי לא רק את הרוח באנו להציל, כי אם גם את הגוף, היהודים חשובים בעינינו כהיהדות, ואם יכולה היהדות לחכות– היכולים לחכות היהודים?” ⁵

“היכולים לחכות גם היהודים?”– דברים אלו נאמרו גם על-ידי הרצל, אחרי שבקר את רוסיה וראה עין בעין את צרת היהודים ואת ענוייהם בגלגוליהם החדשים– הפוגרומים מימות קישינוב ואילך. ואולם אם להרצל היה הפתרון ברור: צריך לתת ליהודים עזרה מהירה, ולו תהא בצורת אוגנדה–גדלו פקפוקיו של צ’לינוב, ומלחמה עזה התחוללה בנפשו, מלחמה, המבצבצת מבין השיטין של מחברותיו “ציון ואוגנדה”. ברגע הראשון הבריק לו מתוך הצעתה של ממשלת אנגליה נצחון מוסרי גדול של התנועה הציונית, ואפשרות של הצלת היהודים, שאינם “יכולים לחכות”, אבל מאידך גיסא לא היה יכול האיש, שעמד על משמרתו באמונה משנות השמונים ואילך בתור חובב-ציון נאמן, להפרד מאותו הרעיון שהשתרש בלבבו, מהארץ משאת נפשו. וסוף-כל-סוף נצחו “התקוות הרחוקות” ולא העזרה המהירה: צ’לינוב התיצב בראשם של “בעלי הלאו” ושל “ציוני ציון” שלאחרי הקונגרס האוגנדי.

ואלם צ’לינוב לא הרחיק ללכת בהתנגדותו לאוגנדיים, כיתר חבריו. הוא, שצרת היהודים העיקה כל-כך על לבבו, הבין את רוחם של המפקפקים והנחשלים בשאֵלה זו, דן אותם לכף זכות והתאמץ, ער כמה שאפשר, שׁלא להעמיק את התהום בין שני המחנות, שנעשו מאז אויבים זה לזה.

ולא רק בשאלת אוגנדה היה צ’לינוב נוח ומתון ורחוק מן הקנאות: המתינות היתה כמעט תפקידו התמידי בתוך מחנה הציונים. הוא היה מתאמץ תמיד לפשר בין הנגודים ולישר את ההדורים.

רבים ראו בזה חולשה ידועה, התלויה במזגו הרך. הם ראו בן אדם שבת-צחוק של רצון מוכנה אצלו בכל שעה בשביל כל אדם. ואולם כל הסוקר עכשיו מתוך סקירה היסטורית את תולדות התנועה הציונית המדינית מבין, שתפקיד זה הביא לתנועה, במומנטים ידועים, הצלה מוחשית.

הקרע בין המזרח ובין המערב, בין החובבים ובין הציונים המדיניים, – אותו הקרע שהתגלה עוד בקונגרס הראשון, נתאחה קצת אך למראית עין בימי פריחתה של הציונות המדינית. אולם בחלום של הקונגרסים היה מרחף תמיד צלו של קרע זה והיה מעמיד בסכנה את שלמותה של האורגניזציה הציונית, שלמות, שבה היה תלוי עתידה של הממלכה הרוחנית שהוכרה על-ידי ההתאחדות היהודית העולמית לשם הרעיון הנצחי והמיוחד. הקנאות שהיתה לאבן-מכשול על דרך זו הביאה לפרקים בקצוניותה את ההתפלגות בתוך המחנה. הביאה, למשל, את האוגנדים עד הטיריטוריאליות, והעמידה חיץ בין ציוני רוסיה ובין ציוני המערב. בקרב הציונים ברוסיה שלטה אותה הריאקציה הטבעית, שבאה אחרי ירידתה של הדיפלומטיה הציונית, אחרי שהגיע הרצל “עד הקיר” באין מוצא.ריאקציה זו השליטה בחוגים ידועים את הנטיה הקיצונית לעבודת-ההוה, הרואה רק את צרכי השעה ומסיחה דעתה מחיי עולם של התנועה. הוא שמר על שווי המשקל של התנועה, הזהיר את ציוני רוסיה, שעבודת ההוה לא תהא להם מטרה בפני עצמה ושלא יתרחקו מגבולותיה של הפרוגרמה הבזילאית. עבודת ההוה צריכה להיות, לדבריו, רק כעין עבודת-מלואים לשם הכשרת הדור לגאולה, אבל אף לרגע אסור להסיח דעת מן השאיפה המדינית הרחוקה-קרובה. והשקפתו זו נצחה על ידי הסינתיזה שבין הציונות המדינית והישובית ועבודת ההוה. סינתיזה זו היא שעמדה למחנה הציוני בשעת דחקו והצילה את ההסתדרות מסכנת ההתפלגות, שהיתה צפויה לה לעתים קרובות.

ואין פלא, אם בגלל תפקידו זה היה צ’לינוב אהוב וחביב על כל המחנה הציוני, אפילו באותם הימים ש“הרוסים” היו בעיני ה“אשכנזים” כאויבים, ביחוד אחרי אספת חרקוב, שהיתה מעין מרידה כנגד שלטונו היחיד של הרצל. הציונים המערביים לא יכלו אז להזכיר בשויון-נפש את שמו של אוסישקין, ראש המתקוממים, אבל תמיד התיחסו בסבלנות ובכבוד לצ’לינוב. הם היו יודעים, שצ’לינוב ימצא תמיד את הנעימה המפשרת, את הטון שאיננו מכאיב, את הצד השוה שבין הצדדים. ואף לאחר כך, כשבא הקונגרס העשירי בבזיליה (1910) וחולל את המהפכה בהנהגת התנועה: בטל את שׁלטון היחידי של ווֹלפסון והקים את ההנהגה הקוליגיאלית– לא חדלה השפעתו של צ’לינוב גם על מתנגדיו. והתמנותו לנשיא ההסתדרות הציונית השני, יחד עם הפרופיסור ווארבורג, היתה טבעית ומובנה ומתאימה אל מהלך-רוחם של הבוחרים.

וצ’לינוב נשאר נאמן לעצמו גם בתור מנהיג ונשיא. “השררה” לא העבירה אותו על נטיותיו ולא גדלה בלבו נטיה לדיקטטורה ולשלטון-יחיד. הוא ראה בשררתו רק עבדות, חובה כלפי הצבור. עול כבד הטיל על עצמו, אחריות גדולה. הוא לא היה שוכח אף רגע, שהוא קברניטה של הספינה, שהוא עתיד ליתן דין וחשבון לפני הקהל הציוני על מעשי ההנהגה, אחריות זו היתה תמיד לנגד עיניו והכשירתו לסכן את נפשו לשם העבודה, למרות מצב בריאותו הרופף היה הולך ושב בשנים האחרונות לאנגליה כדי להכשיר את הקרקע למתן הדקלירציה האנגלית ההיסטורית.

בשעה נורמלת לתנועה, בימים הראשונים של יצירתה והתפתחותה כשהיה צורך לקבץ את הפזורים, לצרף אבן לאבן, לבינה ללבינה, לסדרן לאחד ולחבר את האבק העממי לחטיבה אחת, אולי לא היה בעל אופי רך כצ’לינוב מסוגל לעמוד על משמרת זו. אז היתה דרושה יד חזקה, משמעת אמיצה ותקיפה, עקשנות ידועה והלך-רוח של דיקטטור; אבל בשעת מהומה זו, בשעה קשה כשעת המלחמה, שרוחו של המנהיג היה מכוון יותר כלפי חוץ מלכלפי פנים וכשהסירה הציונית היתה צריכה לעבור בזהירות דרך הנחשולים וצורי-המכשול השונים, – אולי היה צ’לינוב האיש המוכשר ביותר לתפקיד רב-אחריות זה.

ותפקיד קשה הוטל על המנהיג. התנועה נמצאה בין שתי להבות. שני המחנות הציוניים נפרדו בחוזק היד. ציוני המזרח וציוני המערב נמצאו, על ידי סבך המאורעות העולמיים, בקשרי מלחמה, ועם זה נבדל כל המחנה על-ידי “אורינטציות” שונות. הללו נשארו נאמנים להאורינטציה התורכית, קצתם מתוך חשש לחורבן כבושינו הקודמים ועמדותינו בארץ ישראל מתוך השקפתם הכללית על עתידות המלחמה. והללו, כז’בוטינסקי וחבריו, תלו את גורלה של התנועה בנצחונה של אנגליה, מפני שרק היא עלולה להעמיד את הפרובלימה הציונית בכל רחבה. ובשעה זו התאמץ צ’לינוב, שבלבו היה נוטה להאורינטציה האנגלית, לשמור את אפיה הנייטרלי של התנועה.

תפקיד זה היה קשה ומסובך מאד בשביל המנהיג, שהוטל עליו להכשיר את דעת הקהל בארצות הברית העומדות כנגד הממלכות המרכזיות; ואולם צ’לינוב מלא תפקיד זה באופן מצוין. האסכולה הפוליטית של הרצל, שהיה תלמידה המובהק, השפיעה עליו הרבה ועשתה אותו מנהיג זהיר ומתון הבוחן ובודק את כל דבריו ומעשיו ועושה מה שעושה מתוך זהירות והכרת אחריות. לשטה זו נשאר נאמן גם בועידה הציונית הפטרוגרדית ואף הפוזיציה הסוערת של האקטיביסטים לא הזיזה אותו ממקומו. נאומו בחלקו הפוליטי היה מתון ולויאלי כל-כך, עד שעתוני גרמניה הרשמיים הביאו ממנו ראיה, שאין הציונים מתנקשים בשלמותה המדינית של תורכיה ואינם שואפים להתבדלות גמורה.

זו לא היתה פשרנות, כמו שהוכיחו האקטיביסטים בועידה, זו היתה זהירות של מנהיג היודע ומכיר את חובתו.

ההסטוריה תדע להעריך את עבודתו של צ’לינוב, אותה העבודה הצנועה, החשאית והנמרצה במשך של שנות המלחמה, עבודה של ימי עמל ולילות נדודים, של מחשבות רצוצות ולב כואב. את הדין וחשבון שלא הספיק למסור לנו מעל במת הקונגרס ימסרו לנו החיים בעצמם, אחרי שיתגלו תוצאותיה של עבודה זו, שנעשתה מתוך חבה ומסירות-נפש שאין דוגמתה, מתוך הכרת החובה והאחריות הגדולה כלפי העם והארץ, הכרה, שהיתה חיה ופועלת בלבו הגדול של אחד מבחירי “הראשונים” בתנועה הלאומית החדשה.

בבית החולים בצפת מת חולה ועזוב אחד האנשים, ששמו לא נודע בקהל רב, ושגם המעטים שידעוהו מזכירים אותו בלעג מסותר, ולכל היותר: בהבעת רגשות רחמים על תועה הדרך שנטה ממסלת החיים לבלי שוב.

כי כך דרכם של בני אדם. הם הסכינו לראות בקרבתם רק אנשים בעלי מדה אחת, בעלי קומה רוחנית אחת, בעלי פרצוף אחד, בני אדם הדומים זה לזה בנטיותיהם, שאיפותיהם, הרגליהם, ואידיאליהם; אנשים החיים במדה, בשקל ובמשורה, בלי יתרון ובלי גרעון, ככל הכתוב בספר החיים. וכל היוצא מגדר הרגיל והמקובל, כל המרשה לעצמו לנטות מהנתיב הכללי, ללכת בדרכיו הוא, מבלי שים לב למה שיאמרו הבריות, – הריהו בחזקת אדם שאינו מן הישוב שאין לו תקנה.

היהודי הבינוני יבין על נקלה את נפש האיש, המקריב רק משהו לשם האידיאה הלאומית, המאסף ומשלם שקלים, רוכש מניות, מוכר תוים של הקהק"ל, מנהל תעמולה ציונית, נוסע לקונגרסים, או מקדיש כסף וזמן למפלגות אחרות ולצרכים כלליים אחרים, – אם אך "נורמלי הוא האיש ואינו מגיע במסירת נפשו לרעיונו עד כדי שכחה עצמית והקרבת עניני חייו הפרטיים. אבל במה נחשב בעיניהם האיש יחיאל מיכל היילפרין, שהקדיש הון של כמה עשרות אלפי רובלים לרכישת מושבה בארץ ישראל (“נס ציונה”) ואבד את כל הכסף הזה במשך שנים אחדות וחזר לרוסיה ועבד כפועל פשוט עבודת יום, ועלה שוב לארץ ישראל ואבד את יתר ממונו לטובת הכלל ובחר לחיות חיי שומר ושואב מים, מחיות חיי עשירים – מה נחשב בעיניהם האיש הזה, אם לא כבן אדם מחוסר דעת ומשולל כשרון-חיים?

באמת המדה של המעשיות אין למוד כמובן, את מיכל היילפרין. איש מעשה לא היה. אלו היה איש מעשה היה שוקל את שקלו ומשלם תשלומי חבר עשרות בשנים והיה נחשב לבעל בית ולציוני חשוב והיה נוחל גם כבוד וגדולה ושם טוב, ובודאי שלא היה מגיע בסוף ימיו למעלת שומר של הגימנסיה העברית בתל אביב.

אבל שוקלים יש הרבה, ויחיאל-מיכלים רק מתי מספר, אך בודדים. וטפוסים כאלה ראויים להרשם לזכרון, כשרידי דור האידיאליות, תקופת החלומות וימי המלחמות. אלו הם גלגולים מדורות קדומים, נשמות תועות שאין להן תקון, המבקשות ומחפשות את הדרכים בחשכת ההוה והמציאות.

תועות הן לפרקים הנשמות האלה בכתובת. הן באות אלינו תחת לבוא לסביבה אחרת, לסביבה של עם החי חיים טבעיים, חיי ממלכה. בשעת צרה לעם מסודר, בהראות אויב בשערי הארץ נאזרים הבנים הנאמנים גבורה, ועוזבים את כל חמודיהם, ומפקירים את הונם ורכושם ומתיצבים במערכות הלוחמים לטובת העם וארץ המולדת. ולא משוגעים יקראו להם, אך חובבי העם, ושמת הוא לתפארת ולתהלה בפי כל בני העם בכל הדורות.

אולם אם בנים נאמנים כאלה נולדים לעם שאין לו כל, לא מדינה ולא ממלכה, לא צי ולא גדודים לוחמים, אלא אורבים עצומים מכל צד, אם רוחם ישאף אל על, אם הם רואים בחזון את העם היהודי עולה שוב לכסא וחולמים על עתידותיו הגדולים, עתידות של עם החי בארצו חיים חפשיים; אם אין זה להם רק אידיאה בלבד, כי אם חלק מחייהם, משאת נפש שאין לפניה דבר ואין אחריה כלום, – מביטים עליהם במנוד ראש ובגחוך כעל אנשים חסרי-דעה.

* * *

את היילפרין החולם פגשתי בפעם הראשונה בוילנה בשנת תרס"א.

במחנה הפועלים היהודים התחילה אז תסיסה עצומה, ה“בונד” עשה חיל ברחוב היהודים ומשך אחריו נפשות. כנגדו יצאו “פועלי ציון” ממינסק והפיצו את הבליל הלאומי-הסוציאלי בין המוני היהודים.

באחד הלילות האפלים, כשגם עיני הדיה של המרגלים והסוכנים אינן יכולות להבדיל בין “אדם ישר” ובין “פועל”, התגנבנו חרש אל אחד המרתפים, מקום משכן לאחד הפועלים לדון על עניני היום. “פועלי ציון” נמצאו בין המצרים, לפני “דע מה שתשיב” לבונד. בסוציאליות היתה ידם של אלה על העליונה תמיד, לפי ששטת “פועלי ציון” אז היתה מלאה, לכאורה, סתירות ונגודים מנקודת-ראות הסוציאליות הטהורה, המכחישה את הלאומיות. התוכחו ודנו, אלו בכה ואלו בכה, והדברים היו יגעים. כל הנאספים היו עיפים. הנאומים נמשכו רק בכח האינרציה. פתאום קם ממקומו יהודי גבה קומה בעל שערות צהובות וארוכות ומסולסלות היורדות על ערפו, בעל עינים בוערות כלפידים ופנים מפיקים חן, והתחיל לדבר.

זו לא היתה תיאוריה. זו היתה פנטסיה שאין כמוה ליופי, אגדת קסם, שירת העתיד. זו היתה שירה של עם קטן ודל המעפיל לעלות על הרי יהודה, לכבוש את ארץ אבותיו אחרי שגורש ממנה זה שנות אלפים. הוא יבוא ויכבוש, ישפיע מרוחו על המדינה מחוסרת התרבות ורוח ישראל ישכון בארץ, וגדודי החיל היהודי ישמרו על הארץ, וחכמים יבואו אליהם מכל קצוי הארץ, ומציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים. וכל העמים הנוצרים יכנעו מפני היהודים מורי העולם והאנושיות תהיה מלאה רוח היהדות.

וכעין קסם היה על שפתיו. איש מאתנו לא פקפק עוד ולא שאל: איזו הדרך הנכונה? הדרך נמצאה. יבואו כל בעלי התיאוריה שבעולם ויביאו ראיה מכל הספרים הגדולים, כי אין ציון פותרת את שאלת היהודים – ואנחנו לא נאמין עוד. הרגש נצח. הציונות לא רק מותרת, כי אם גם נחוצה, אפשרית וקרובה להתגשם.

ומלאים עוז ובטחון וגבורה יצאו מן המרתף לפנות בוקר. והאיש הנפלא הנושא בחובו את החלום הגדול, חלום הגאולה, הפיח בנו רוח חיים ותקוה לימים טובים ולעתיד בהיר.

* * *

ושוב ראיתי את היילפרן הלוחם כעבור שנים אחדות, אחרי הפוגרום הקישינובי.

הרוחות היו סוערים. נדַמו המריבות והקטטות בין המפלגות. גדול היה הכאב. כל אחד היה מדוכא ורצוץ ויאוש מר השתרר ברחוב היהודים. כשיות אובדות ונדחות תעו הצעירים בלי דרך. המחאה הכמוסה, ההתמרמרות העזה, מצאו להן בטוי בתנועת השחרור, אך הכל הרגישו, כי זוהי תרופת שוא, כי אין עצה ואין תחבולה נגד הגרזן, כי דרושים שנוי ערכין ומהפכה שלמה בחיינו המרים.

אז נאספו באחד האולמים מאות אחדות צעירים ממפלגות שונות. והיילפרין נשא משא. הוא הביע את כל הכאב אשר בלבו היהודי החם, חשף את כל הפצעים, את כח נגעי נפשנו. ובכֹה בכה כילד תמים, בכה וקונן והוציא דמעות מעיני הקהל הנאסף וקרע את הלב לגזרים. אך לא על הקרבנות הוריד דמעה. אך אשר נפלו היהודים חללים כצאן המובלים לטבח, בלי מחאה, בלי התקוממות. לפני “משא נימירוב” של ביאליק היתה זו התוכחה העזה הראשונה, ששמעה אזני. זו היתה מחאה נמרצה נגד הפאסיביות של העם היהודי, הנושא וסובל בדומיה, נגד בן המלך שנהפך לכלב מעורף, ירידת הכבוד הלאומי והגאון היהודי. “הלאה העבדות! הלאה הפחדנות! הלאה המנוסה וההסתתרות במרתפים ובנקיקים!”

ויחד עם הקריאה: “זכרו את החרפה!” השבע השביע את הצעירים להרים ברמה את דגל היהדות ולצאת למלחמה עצומה באויב הנורא הבא לקראתנו.

ומוקסמים עמדנו אז וחכינו וצפינו לנושא הדגל שילך לפנינו. ולא פקפקנו עוד מי הוא נושא הדגל הראוי לכך: יחיאל מיכל היילפרין כאלו נוצר להיות מפקד הגדוד!

 *  *  *

ויחיאל מיכל הרים את הדגל שוב בארץ אבות.

דגל ומלחמה, גבורה ואומץ, דמיון עז ומשאת נפש נלהבה – בתוך האטמוספרה הצנועה והשלוה של הישוב!

ואיש ריב ואיש מדון היה יחיאל מיכל כל הימים. דרכי הישוב לא ישרו בעיניו. לא לזאת נשא את נפשו. לא ישוב אלא כבוש חדש של ארץ כנען, כבוש לכל פרטיו לדקדוקיו, בחרב ובחנית, בגדודים ובחילות מזוינים רוכבים על סוסים ערביים; גווארדיה יהודית צריכה להוסד להגן על יושבי הארץ. קוזקים, חיילים תמידיים; מצודות ומושבות בצורות; שומרים בלילות מזוינים באקדוחים, שומרים על הגבולים; אף צי יהודי דרוש להכין לעת מצוא, על מה לא חלם עוד יחיאל מיכל?

“משוגע איש הרוח”! התנחמו היהודים השקטים, בימים שבהם לא חדל יחיאל מיכל להרגיזם ממנוחתם.

רק בין הצעירים והפועלים, שהוא היה אביהם ומגינם, מצא היילפרין תלמידים מקשיבים. בדמו התוסס והחי, ברוחו הלוהט, השואף תמיד לעבודה ולמלחמה, נסך עליהם רוח גבורה, ועורר אותם ללכת אחריו בקומה זקופה, הוא היה אצבע הצרדה של היהדות ארץ-הישראלית המקשקשת וקוראת לפעולה ולעבודה.

השנים האחרונות לחייו היו שנות גאולה לרוחו של היילפרין הלוחם. – כר נרחב נפתח לפניו למלחמה, יש לו גם ארץ מולדת, גם צי, גם גבורי חיל. הן זכתה תורכיה החפשית, תורכיה שפתחה את שערי ארצה לפני היהודים, שיבואו בני הארץ לעזרתה!

והיילפרין לובש כובע ישועות, מכריז כרוז לכל הצעירים היהודים, מתיצב בראש בריגאדה יהודית ללכת לקושטה לעזרת התורכים-הצעירים, ואלה האחרונים מביטים ברגשות השתוממות והערצה על גבור החיל ומכתירים אותו בתואר “קפיטן”. והיילפרין נהפך לפטריוט תורכי נלהב, הוא יוצא אל הרחוב ודורש על הצורך ליסד צי תורכי חדש, והוא מרים את נדבתו הראשונה את זוג סנדליו – ונאומו מתקבל בתרועה, והערבים והתורכים קונים את סנדליו במחיר רב ומקדישים את הסכום לטובת הצי. וכשהעלתה אוסטריה את חמתה של תורכיה וחרם הוכרז על סחורותיה יצא היילפרין אל ככר השוק ואסף סביבו קהל רב ולעיניהם קרע מעל ראשו את הכפה האדומה, מעשה ידי אוסטריה, ורמסה ברגליו לעיני העם.

* * *

מכל החולמים הפלשתינאים והציונים היה יחיאל היילפרין מן היחידים שנשאר נאמן לעצמו, אותה הדמות המצוירת במחשבתם של טובי האידיאליסטים בתקופת ביל"ו והציונים הראשונים: דמות מדינה יהודית חיתה עד יומו האחרון במוחו ובדמיונו של היילפרין.

וניצוץ של גבורה ומלחמה, ניצוץ מורשת קדומים, היה בוער בלב הגדול והחם הזה, הבוער ואיננו אוכל. ואולם אך הערבים והתורכים ילידי הארץ, היודעים את הגבורה לא מתוך הספר, היו מבינים להעריך את נשמתו של “השייך היהודי”, אבל ליהודים קשה להבין את גודל ערכו של האיש הזה, אחד הטפוסים המצוינים ביותר שבין החולמים.

כי הוא נולד לפני זמנו, או לאחר זמנו, אלו היה האיש הנפלא הזה בימי הגבור המושיע בר-כוכבא – היה נמנה בין מאתים אלף קצוצי האצבע, או היה רוכב על סוסו ועוקר ארז מן הלבנון, והיה נכתב באסטרטיה של הגבור. אך מה היה יכול לעשות בתקופתנו לוחם כזה ברוח הגבורה המפעם בקרבו?

הוא היה… שומר בלילות על בית הגמנסיה העברית!

ובכל לילה ולילה, כשתרדמה נופלת על כל הסביבה, היה נושא היילפרין את עיניו אל שמי התכלת העמוקים, הפרושים על ראשו, ומדי התבוננו אל מסלת הכוכבים היה נותן מרחב לחלומותיו הגדולים על העם הנגאל ועל הארץ הנכבשת…

בקרן-זוית צנועה ישב לו המשורר במשך שנים רבות, שנות חייו האחרונות, וארג את מטוה האגדה, אגדת הקסמים של העם, ילידת העבר הרחוק והקרוב. האולימפוס העממי – הר הספרים – היה פתוח לנגד עיניו ובין סלעיו בדק וחפש ומצא גרגרי-חול, אבני חן, פנינים, ואת כלם קבץ בחבה רבה, חרז במחרוזת והקים בנין ענקי של המיתוס הלאומי, וכמעין נובע היה לו העבר, אוצר בלום של ציורים, רעיונות השקפות-עולם שממנו ניזונו יצירותיו, וכל אשר מסביב לעולם הזה היה זר לו; החיים, הטבע, יפי העולם, הבלי-הלידה של התקופה החדשה, התנועות הצבוריות – לא הם שמשו חמר ליצירותיו. הם כאלו עמדו מחוץ לגבולות ההשפעה על הייצר.

ואולם היו ימים שהאיש הזה לא עמד בתוך העוגה שלו מחוץ להחיים, או ממעל להם. היו ימים שהוא שאף להיות השליט עליהם, שהתפרץ ברעם וברעש אל רחובנו בשאיפה לפרוץ גדרים, לשנות ערכין למרוד כנגד כל העבר שחדר לעולמנו והכה בו שרשים עמוקים המפריעים בעד גדולם של החיים האנושיים. הוא הכריז מלחמה על כל ההון שלנו, הוא המשיל את המסורה של יוצרי הספרות העברית החדשה, של ארטר, בריידס, לילינבלום, סמולנסקין, מנדלי, שלום עליכם ופייאֶרברג - להכניס על ידי בקורת חריפה אל חיינו את כל החסר בהם: את אהבת הטבע, את הבנת היופי שבחיים, ולהלחם באותה הנזירות השלטת בנו, החולמת על ממלכת רוח, הרואה בעבים ואינה מרגישה את הקרקע שמתחת רגלינו.

הספר – זה היה האויב. שלטון הספר לא נתן לחיים מרחב, לא נתן לקוי האור של שמש ההרים לחדור את המבואות האפלים, נשמתנו המתלבטת ונתינה בין הגוילים כבלים הושמו עליה ומרחב אין לה.

התזכרי?

“התקבצו הנה כל אנשי מזרח ומערב וראו טרגדיה נוראה של עם גווע בעשרו, בעושר רוחניותו מצד זה, ועניו מצד אחר. בואו וראו אנשים שאסרו לעצמם להסתכל בטבע, באילנות הנאים, בנירים הנאים, אין לנו טבע, אין לנו עולם, אין לנו חיים, אבדנו אותנו בעצמנו, - אין לנו כלום!”

והחיים נסתלקו ממנו רק “באשמת הספרים ורוחות הספרים, שבהם נצררו נשמותינו משנות דור ודור” והשפיעו על כל מהלך החיים, אותם הספרים עצמם שממנה ינקה אחרי כן יצירתו של מיכה יוסף ושהשפיעו גם על נשמתם של החסידים. – אלה המורדים בחלק מן העבר ויוצרי חיים חדשים, שברדיצ’בסקי רואה בהם “חיים מלאים הוד נורא, הוד עולם שכלו אור מתחדש, מתחדש וגולל את האופל המבדיל בינו ובין נשמתו, גולל ומאיר, ומהגלילה ישמע הד שירה עילאה, שירת קודש”.

והאם הבדיל ברדיצ’בסקי המוכיח לטובה את הסודות בתוכחתו? האם מציב המשורר גבולים בין חלקה של היהדות לחלקה האחר? לא. בכל הוא מוצא לא-חיים כי אם בית-קברות עתיק. “כל אשר בנו וכל אשר מסביב לנו כמצבות לנגד עינינו והכל יראה בתכריכי מתים לא יחיו”.

והוא האחרון שבסופרי תקופת ההשכלה הממשיך את המסורה, שנפנף בדגל שהורם עוד בראשית התקופה החדשה – היה איש ריב ואיש מדון לרביו וחבריו. הוא הרים דגל שנפל מידיהם. “דרך התשובה” אחרי “חטאת נעורים” באמת נכתב רק על-ידי לילינבלום, אבל הוא היה מעין ודוי של כל חבורת המורדים, כלם היו בין המעפילים לעלות אל ההר, לברוח מן הסביבה המורעלה בארס הספרים וליצור שם חיים חדשים. אולם בעלותם ובהשקיפם מראש ההר על הדרך אשר משם באו – נראתה להם בקעת העצמות שמשם עלו, כל כך נהדרה מרחוק ומלאה קסם-תום עד כי קללתם נהפכה בפיהם לברכה וקינתם – לשירה.

כלם נגשו אל החומה בחימה שפוכה לנפצה ולשברה, אך כשנעו הקירות והפרצים נראו בה – נרתעו לאחוריהם והגרזן נפל מידם. כלם נלחמו עם החיים כל עוד שעמדו בתוכם וראו אותם בנוולותם, אך במדה שהתרחקו מאתם נראו להם, כל אדם המשקיף על התמונה מרחוק, כשהם מזהירים בזהר מיוחד מלא חן, מבלי ראות את גבוב הצבעים והכתמים

ההיתה בזה מעין הכנעה לפני הוד השקיעה והגסיסה של העולם הישן, שדורות כל-כך רבים עמלו בו, שקורותיו חרדו ונעו לקול המנפצים? ההיה בזה מעין רגש של סליחה ורחמים שמרגיש האדם בעמדו על יד מטתו של אויבו הגוסס ונופל חלל? ואולם ברור הוא, כי תחלתה של הספרות העברית אינה נעוצה בסופה, כי אחרי סערת המלחמה נשמע קול דממה דקה וידי הלוחמים רפו.

הנה כי כן רב הדרך מן ה“פריזיון” וה“טקסה” ואפילו מ“ספר הקבצנים” ו“עמק הבכא” עד “חיי שלמה” שהם מציירים לנו כמעט אידיליה של חיי העברי. אם נשוה אותם אל הטפוסים של “הבריות היפות” המתוארים על-ידי מנדלי, ביצירותיו הקודמות, שהיו ברובן לא יצירות לשם אמנות, אלא לשם תוכחה. פתח גם שלום עליכם בהתול מר ועוקץ, המשיב לאל את החיים השוממים והמגוחכים של המנחם-מנדלים ושאר בעלי החלומות, הבונים מסלות בשמים ומעמידים סלם אל הכוכבים – וגמר, כדבריו, ב“שיר השירים של נשמתו”, בספרו “חיי אדם”, שהוא כעין שירי תהלה, להדודים והדודות ולכל אותם החיים הנארגים באותה העירה, שרק רשומיה נשארו ושבן הדור הבא ימצאה אך בספרים ובציורי העבר. וכלום אין אנו מרגישים את המעבר של י. ל. פרץ, שהתחיל ב“שטריימל” ובציורי-מסע, במלחמה נמרצה נגד המסורה ונושאיה, נגד הרבנים והרביים, החסידים והחסידות וגמר במחרוזת האגדות “מפי העם”, אלו הניצוצות של קדושה ותום, של טהרה ואמונה, המעוררים רגשות קנאה אל האנשים ההם, שגבול לא היה לאשרם הפנימי?

ולילינבלום? הרי הוא חטט בפצעי נפשו ברבים, שם, ב“חטאת נעורים”, הרגשתם את המשטמה אל אותה הספרות העתיקה, שהפכה את כל ההוגים בה ל“מתי עולם”, “ספרות שהיא בעצמה מתה ואין בכחו של שום טל של תחיה להחיות את המת”. ולאחר כך, “דרך תשובה”, שרף את כל הגשרים ויצא למלחמה נגד בלבול הדעות והמושגים", נגד דורשי התקונים בחיי האומה והודה בנחיצות להמשיך את הפתילה ולהוסיף אך שמן.

והנה פייאֶרברג: בימי עמדתו בתוך הסביבה, המבדילה ומפרישה אותו מכל העולם הזה, מן הטבע אשר מסביב, מן השמים הנשקפים לו מתוך החלונות הפתוחים בבית-המדרש הישן, מריחות האביב המתגנבים דרך הסדקים והאשנבים, מזמרת הצפרים, - הוא רואה אז לפניו רק ארונות מלאים “ספרים עבים”, המזכירים לו “עבודת עבד שגזר עליו אדונו לעדור תחת הגפן, לעדור ולשוב לעדור ולעדור” – ובן המלך המקולל נסגר בין החרבות ומשדד את ד' אמותיו, קורא והוגה באותו הספר, שהוא כלו דואג “לכלות מהרה את הדבר הנורא הנקרא חיים”. ואחר כך, בצאתו למרחב, הוא רואה “עתידות גדולים להספר, כי בהתפתח עמנו יתפתח גם הספר עמו”.

ומה קרה לברדיצ’בסקי עצמו, איש הריב ואיש המדון לכל חבריו ורעיו? הוא נלחם בעוז ובגבורה ובמרץ רב בכל העבר ובנחלת אבות – ובהלחמו נלכד סוף סוף בשחיתותיהם, ומתוך מלחמה בא לא רק לידי שלום, כי אם גם לידי הערצה חשאית של העולם ההוא, שהוא הולך ושוקע, הולך ונבלע בתהום הנשיה ונעשה חומר לחקירות היסטוריות.

* * *

האם היה אפוא בספרותנו “מוקדם ומאוחר”, - כמבטאו של ברדיצ’בסקי במלחמתו עם אחד העם, לילינבלום ופיירבאֶרג, שנטו מן הדרך הכבושה והלכו ב“דרך תשובה? " האם היה זה מעבר פשוט מנוער לזקנה, מהתפרצות הדם הרותח עד הזדקנות ו”דעה מיושבת?" האם השתנו ההשקפות והדעות של הספרים הלוחמים עד שנהפכו לחולמים?

לא ולא. שום איש אינו יכול לציין את הזמן והשנה והמקום, שבהם התחילה תסיסה זו או אחרת, שבהם הסתמן המהלך החדש, אפילו “דרך תשובה” לא יוכל לשמש גבול, אפילו בו דברים שלא נפלטו תחלה במאמר זה של לילינבלום או אחר. זו היתה התרוצצות תמידה, מלחמה ממושכת בין “נחלת אבות” ובין נחלת העתיד. כל אלו שעריסתם עמדה על המפתן שבין שני העולמות, בין תקופה לתקופה, היו בלבם שני רגשות, היתה בתוכם מלחמה מתמידה ובלתי-פוסקת בין היופי שבישן ובין הנאה שבחדש. אתם מוצאים אצל מנדלי, אפילו בספרי התוכחה שלו, יחד עם השנאה לחיי האופל, גם אהבה, גם הרגשת-היופי שיש בעיירה הנדחה. ואתם מוצאים אצל פייאֶרברג יחד עם המחאה נגד ההתאבנות, גם עמודים מלאים פיוט של אותם ימי הילדות והנוער של העם, שלכאורה אין ילדות לו.

כבלי הדורות הכבידו על רגלי האסירים ולא נתנו להם חרות גמורה, ויש אשר גם חביבים היו עליהם יסורי המאסר. לפרקים מרגיש גם הכלוא בבית-הסוהר כאב וצער, כשבאה השעה להפרד מאותם ארבעה הכתלים שבתוכם חי, חלם והגה, ראה את קטעי השמים, שמע את זמרת הצפור שהיתה מקדמת פניו בברכה יום יום. יש טעם החופש, אבל גדולים הם גם ההרגל, החיים המשותפים, המסורה, כל מה שנבלע בתוך הדם והמוח: בית-המדרש, ה“חדר”, ה“ישיבה”, כל סביבת הבית, בית ההורים, הספורים והאגדות. וכל אלו הדברים, המעוררים בהם גועל ומרידה, כשהם נמצאים בתוך סביבה זו, מקבלים צורה אחרת, כשהם מתרחקים ממנה ומצטיירים בדמיונם בכל זיום והדרם.

בחושו האמנותי הרגיש בזה ברדיצ’בסקי עצמו, ובאותה תקופה עצמה, שבה הופיע בספריו “נמושות”, “על אם הדרך” ויתר ספרי התוכחה – שם בפי גבורו מיכאל (בספור “מחנים”) דברים הנותנים לנו תמונה בהירה ממצב הרוח של אלו האמללים, שנולדו בתקופת המעבר.

הכל היה, לכאורה, מוכן בשביל מיכאל. כל העולם הזה עם כל תענוגותיו, והוא נתרחק מעירתו, מבית הוריו, ששם נלחם עם הקנאים החשכים, שרדפוהו ושטמוהו על “מינותו”. הוא נמצא לבדו בחוץ לארץ, מעבר לגבול – זה האידיאל של הצעירים בעבר, - בלב אירופה הנאורה, ללמוד חכמה ומדעים, הרחק מכל קרוביו ומיודעיו, במקום שאין מכירים אותו וחפש גמור ניתן לו. “ספרים עברים אינו קורא עוד, כמנהגו תמיד, ואת תפליו וסדורו שכח במתכון באיזה מקום, למען יהיה נקי מכל נכסי היהדות ובדרכיה לא ילך עוד”.

ובכל זאת איננו יכול להשתחרר מן העבר ולצאת לחרות, כאלו היה נרצע באזנו, כעבד, ואיננו יכול לזוז ממקומו, איזה כח נסתר ונעלם מושך ודחף אותו לאחור – אל עמו ואל חיי עמו.

“מאומה לא נשאר אתו מעמו – ובן הוא לעמו. מחו נתרוקן מנחלת אבות ולבו עודנו נעוץ בקברות אבותיו”.

“את הדורות מראש אינו קורא עוד, אינו חפץ לדעת עוד דור ודור ודורשיו, דור דור וסופריו, שהראם הקב”ה לאדם הראשון, אבל בסתר לבו מרגיש הוא, שעוד נר הדורות דולק בו לפעמים".

המקרה היה לכאורה, בעזרתו, הוא צריך לעשות כפיה על עצמו ולקרוע את כל היחוסים עם עמו. “לשרוף את כל הגשרים” לבל ימשכו עוד אחריו את לבבו. הוא אהב בת אל נכר, אהב אהבה עזה, טהורה ותמימה, וגם היא – במה היא אשמה, כי נולדה בלי חופה וקדושין, כי נולדה לא לאחד מבני עמו, אם היא כל כך טהורה ותמימה, כל כך יפה ועלובה בחִנה?

“ובמלחמותיו עם הקנאים בארץ מולדתו כבר חשב לשאת אשה נוצרית כדי להכעיסם. בנגודיו הפנימיים שהוא מתנגד עתה להחברה ויסורי המוסר שלה עלה על לבו הרעיון להתקשר בבת אל נכר, שנולדה לא בקדושין, לשעשועי רוח, אדרבא. יפסיק את כל החבלים בפעם אחת ויהיה בן חורים גמור, יעזוב את הדור האחרון /שעודנו שייך לו ויהיה לאדם חדש בן דור ראשון”.

ואולם כל אלו היו מחשבות פורחות שלא נתקימו, די היה למקרה אחד, שעורר בו דוקא את “יסורי המוסר”, שהוא מתנגד להם, להקיצו מתרדמת האהבה ולברוח, כיונה בן אמתי, מפני האלוה הפנימי, אֵל האבות, שהדריכהו מנוחה.

וכך קרה גם לאלימלך בן יונה בספורו “עורבא פרח” גם הוא היה אסור נצחי, שהתהלך בעולם בכבלי הדורות אשר על רגליו. הוא התהלך תפוס במחשבתו ושאיפותיו “להקל את משא נפשו הכבד עליו שבא לו מנחלת אבות הקדושה ולחדש את נעורי בן האדם שבו באשר הוא אדם”. ויש אשר נדמה לו, כי כבר קפץ בקפיצה אחת על כל הדורות של אבותיו ונשמתו כבר פנויה לגמרי לעולם אחר ולמחשבות אחרות – אך כל זה היה רק דמיון כזב. הוא עזב, לכאורה, את הספרים הבלים ההם וקרא ושנה ספרים חדשים, שבהם מצוירים חיים שיש בהם ממש, חיי החיים, הוא לקח לו אותם לדוגמא ושאל את נפשו כמה פעמים: “מדוע לא אראה חיים כמו שהם מתוארים בספרים ההם? מדוע לא אחיה חיים כאלה אף פעם אחת?” ואולם הוא לא היה יכול לקחת מן החיים כלום. אפילו האהבה, זה הרגש שהיה חי בלבו – לא היה רגש כמו שהוא מצויר בּספרים ההם.

והוא מתמלא חימה על הספרים ונושאי הספרים הבלים והוא רוצה לשכוח אותם, “להשליך חרצובותם מנפשו ולעירם לחרות”, כי רק הם אשמים על אשר לא יוכל למצוא את האהבה אשר הוא מבקש, הם, “אבותי עם כל מהלך מחשבותיהם וספריהם, חיי כל הדורות שלנו, חיי השקר אשר דכאו רוחנו ויכופו את קומתנו”. ואולם זה היה כעם אין-אונים – אי-אפשר לו לאדם להתפשט מעורו ולהיות לאחר. ירושת האבות רודפת אחריו, נר הדורות יוכל רק להבהב, הפתילה יורדת לפעמים, אבל אינה כבה לעולם.

* * *

במותו של מיכה יוסף ברדיצ’בסקי ירד לקבר אחד מאחרוני התקופה הגדולה ההיא, תקופת הלוחמים, שגמרו בכריתת ברית שלום. והנה באה תקופה חדשה, אנשים חדשים. העבר נבלע בתהום הנשיה ושמש עוד לפרקים אך חומר ליצירה. צרת היחיד תפסה בספרות האמנותית את מקומה של צרת הרבים. אין עוד בנפש היוצרים הצעירים מיסורי היוצרים של התקופה ההיא, זה – אשרם. אבל האם האושר זהו אושר גם לספרות?

איני יודע, אולי, יש ביסורים אלו יופי שאין כמוהו בשלוה הפנימית של יורשיהם. אולי רק מתוך צער ויסורים ומתוך אהבה וחמלה אל הדור העובר, שהם עצם מעצמיו ובשר מבשרו, יכולים היו לברוא יצירות בנות-נצח להקים מגרגרים קטנים בנינים נהדרים של השחרה העממית והמיתוס הלאומי. ואם אמנם טוב להם, לחדשים, שלא סבלו את ענויי הכור המצרף של המלחמה הפנימית וההתרוצצות הנפשית, מי יודע, אם ימצאו בחיינו אלה, אחרי שיהיו לעבר, חומר לשירה וליופי, לגעגועים ולאהבה. כשם שמצאו אלו הסופרים והיוצרים בני התקופה הגדולה והאמללה גם יחד?

תרפ"ב.

יסלח לי הצל הגדול, רבי וחברי ר' שמואל יעקב רבינוביץ, אם ישמש לי מותו גורם לעורר בזכרוני גלי-גלים של חיים, של תקופה שלמה ומלאה זוהר עולמים, שמלאה בחיים תפקיד חשוב; תקופה הקוראת מעוררת, מלוה את האדם, בשמש הדופק על תריסי חלונותיו: " לבית-הכנסת לכו!" – הן זהו הרז של אותם הגעגועים הכמוסים אל הנוער הנעלם, שאורו נדעך ונגוז.

כן, אל אותו הנוער. אני משמיע מינות זו בנגוד אל הסיסמא של “היכן נעורי?”, שחיים נחמן ביאליק, הכרוך ביותר אחרי שמש בית-הכנסת, נעשה לה לפה. מקובל הוא בעולמנו, ש“נעורים” הם רק משחקים ושעשועים, התעמלות, זמרה ורקודים. ועל יסודות אלה באים אנשים ומעמידים את כל אשיות הבנין של החנוך החדש בדורנו ומתפארים ומשתבחים במעשיהם אלה. כאלו גלו עולם חדש, אבל גם לנו היו נעורים, לנו, חניכי החדר והישיבה, כלנו ספוגי הנעורים היפים, המלאים זיו ואורה. חברים-תלמידים, פרצופים ואנשים, טיולים בין ההרים, חזיונות ודמיונות, אגדות חיות, לילות נדודי-שינה בסביבה מלאת צללים, צללי העבר, גבורי ההלכה והאגדה, שהופיעו לפנינו כבני אדם חיים עת מחשבותיהם ורעיונותיהם והרגשותיהם, עם הפלוגתות והאבעיות, החריפות והחדודים, שהיו חודרים אל לבנו והיו עושים תלמים בנשמתנו. היו מתרשמים ומצטלמים בה, מתדבקים בה לעולמי-עולמים. והאם אין אלו נעורים, הנותנים בכל ימי החיים חומר לדמיון, מפרנסים את הנשמה ונותנים לה מזון רוחני לנצח נצחים? האם אין זה מעין שממנו אנו שואבים תמיד?

ותקופת-קובנה היתה לי תקופת נוער כזו, בית-המדרש החדש, ישיבת “כנסת בית יצחק” בסלובודקה וזמן קצר ישיבת ה“מוסריים”, היו לי עריסת הילדות והנוער. קרעים לא היו עוד בנפש והנשמה שבנה בשלוה בלי פרפורים ובלי זעזועים. הכל היה ברור ומחוור, זולתי אי-אלו מקומות קשים להבנה במהרש“א ובמהר”ם שיף וב“קצות החושן”. אמנם הפרושים של כולל סלוצ’בסקי התהלכו להם בהרחבה על פני בית-המדרש והביטו מלמעלה למטה עלינו, הפרחחים, שהשמענו קול זמרה, כאילו היו אומרים: “איסתרא בלגינא קיש קיש קריא” – הם קמטו את מצחם, כזקנים, מלמלו בלחש, הרבו לחשוב ולהגות ברצינות, בעוד שאנו שאפנו בזמרתנו לחדור אל הסודות והכוונות הצפונים במקומות הסתומים, אבל דרכנו נראתה לנו כדרך האמת.

ואולם מן הרחוב עלו ריחות חדשים, זמירות חדשות ונסו לחדור דרך תריסי החלונות הרמים של בית המדרש, להתפרץ אל סביבת התנאים והאמוראים. פומבדיתא ונהרדעא כאלו עמדו מן הצד מבוישות ונסוגו אחור מפני המית החיים החדשים וזרמיהם.

התעוררו אי-אלו פקפוקים וספיקות. חריפות המלחמה בעד ההשכלה של תקופת סמולנסקין כבר עברה. “הדת והחיים” של ברוידס נתישן קצת ולילינבלום ומלחמת-התקונים בדת כבר היו לנחלת העבר. אבל אי-אלו נתיבות השאירו. הבנינים הישנים נסדקו ונפרצו וגדרים רבים נשמרו בכחם של הזרמים החדשים. אחד-העם, הציונות המדינית, הקונגרסים הראשונים, תבעו תביעות, עוררו חבה חדשה וישנה לארץ קדימה, דרשו התאמה בין הרגשות חדשות וישנות, בין השקפות עתיקות והגיונות מודרניים. איך להשלים בין שני העולמות? ועל הישיבה וסביבותיה התקדרו עננים.

כסא ר' יצחק אלחנן עבר לאחרי מותו לכנופיה של קרדינלים, שהקיפה את כל הסביבה באדים מחניקים, שלקחה לה את השם של המת הגדול בחכירה לעשות בו את להטיהם, ואם התערערו עמודי הבנין של המסורה בקרב הבחורים של הימים ההם. אם נבעה פרץ באותה החומה הבצורה, - הם הם שגרמו לזה, הם, הבריות האלו הכילו בתוכם את כל הכעור והשפל שבעולם ההוא, את הקנאות החשכה, את האינטריגות השפלות והטיול כתמים שחורים על אותה התורה, שבשמה הם דוגלים.

ובלבות דופקים היינו מחכים ל“המליץ” – זה הגשר בין עולמנו אנו ובין העולם החדש, - שבו התלקחה המלחמה. ש. רוזנפלד ב“מכתביו מערי השדה” גלה אז את הצפון במעמקי אותה הסיעה, שאברהם יעקב סלוצקי הכתירה בשם “הלשכה השחורה”, וקבוצת רבנים באה בלשון המשכילים ובסגנונם להשתתף במלחמת מצוה זו. בפעם הראשונה דברו הרבנים בלשון בני אדם. ראשי המדברים היו: מצד הסיעה הרב וייל צירלסון מפרילוקי, במאמריו “קוץ שבקץ”; הרב פרייל, שנקטף בלא עת, רב בעל רגש כביר, המלא ספיקות כרמון, המאמין ואינו מאמין, שהתגעגע אל היופי והזוהר של התנועה הלאומית, אך כבלי הדורות חסמו בעדו את הדרך; “אחד הרבנים המרגישים”, שדרכו בסופה וסערה, - וקול דממה דקה של רבי שמואל יעקב רבינוביץ, אבל קול הנאמר בעוז, בהגיון בריא, ברגש חם, בסגנון בהיר ועז, בהכרת האמת שבלב ובהבנת המציאות.

מאמריו של הרב רבינוביץ מאליקסוט, שהיו כל-כך קרובים ללבנו, שקראו אותנו, עוררו וחזקו את עמדתה של הקבוצה הקטנה, שפנתה עורף לסיעת “הלשכה השחורה”, שהביאו אותנו לידי מרידה ובעיטה גם ב“ישיבת” המוסריים וגם ב“ישיבת” “כנסת בית יצחק”, זו שמנהלי “הלשכה” עמדו בראשה, עוררונו ללכת ולהתודע אל הלוחם האמיץ, שלא העלים את שמו, שגלה את הנעשה מאחורי הפרגוד באותה קובנה, אשר בימים ההם נעשתה קן של רגול וחפוש וחטוט ובדיקה אחרי כל צעדו של רב, שנפל ברשתה של הציונות.

ביתו של הרב, בית רעוע ודל, עמד בסביבה נהדרה, באליקסוט זו, השוכנת לרגלי הרים גבנונים, על חוף הנימן הנהדר ונראית מרחוק בשלל צבעיה ככפר שוייצי השוכן בין ההרים והנחלים. אבל הבית בחיצוניותו ופנימיותו היה כנגוד ליפי הסביבה, זה היה משכן דלים, או אוהל בעל חדר אחד, שהכל בו. גם חדר-האוכל, גם חדר-המשכב, גם המטבח. ורק יריעה צנועה וקטנה פרושה ומחייצת בין המטות ובין החדר. ובין גלי ספרים אל שלחן קטן ישב רבי שמואל יעקב והגה בתורה. הקסימו אותי הפנין המזהירים בזוהר פנימי, העינים השחורות ומביעות טוב לב, המלאות חן עלומים ופקחות נפשית, אופן-דבורי הנאה של אדם מודרני ונמוס של תלמיד חכם זה, שהתגולל בעירה פעוטה, בסביבה של דלות חנינא-בן-דוסאית.

שיחתנו נמשכה שעות אחדות, בכל העת דבר הוא, כאלו התורה לפנינו, או התודה לפני עצמו. הוא היה מלא התמרמרות על הרבנים המקרבים את קץ שלטונם בחיינו על-ידי פרישותם מן החיים ושחייתם נגד הזרם. אם גם נניח, שהלאומיות מתנגדת אל הדת – אין הדת רשאית להתנגד אל הלאומיות, מפני שהדת היא הלאומיות עצמה. אותו היהודי הקשור בעבותות אל האמונה הגדולה והכבירה ואל מורשת אבות אינו יכול להתקומם נגד הרוח העברי, החודר אל הנשמה היהודית מכל העברים ומופיע לפניה בצורות שונות ובגלויים שונים. זהו סוד הקיום של האומה לפני ירידתה באה עליתה ולנשמה התועה בא תקון. אין להכחיש את העובדה הקיימת, כי עמודי האמונה מתרופפים, כי שכינת העבר סרה מעל משכננו, ובמה נעצור את הזרם? במלחמה לא נפעול כלום. בכפיה לא נחדש את האמונה שנתרופפה בלב הצעירים. ולפי שאין התורה מתקיימת אלא בזכות ישראל – דרוש למצוא תרופה להחזיק את הדור הצעיר בתוך גבולותינו. כל עוד שהאברים מדולדלים ותלויים בגוף האומה – היה אומר הבעש"ט – עוד יש להם תקוה, אבל אחרי התָּלשם מעל הגוף אין להם תקומה עוד, ובכן תהיה הלאומיות הכלי המחזיק ברכה – ישָׁאר הניצוץ בנשמתם, ואז יש תקוה כי ברבות הימים ישובו עוד אלינו, בגבור בנפשם ההשפעה של היהדות המקורית. אחרי שיגלו את המאור שבה, והיא היא שתחזיר אותם למיטב ומתוך שלא לשמה יבוא לשמה.

כאלו וכאלו היו הדברים, לפי הרשות בזכרוני – וחדשים היו לנו בחורי-ה“ישיבה” המעירים. שתינו אותם בצמא, ובכל עתות הפנאי כשגברו הספיקות והפקפוקים, הלכנו לשמוע תורה מפי הרב מאליקסוט בארנו לפניו את הרהורינו, התוכחנו, התפלפלנו לפרקים בדברי-תורה ומצאנו בו תמיד לב ער, המבין את הנפש הצעירה, הכמהה ומבקשת בצמאון דרכים ופתרונות לשאלות הלב ותביעות הנפש.

ואני הלכתי אחרי הרב – נקשרה נפשי בנפשו, הלכתי אחריו אל כל אשר הלך הוא – ובהמשך העבודה המשותפת והחביבה לשנינו נטַּשטשו הגבולין ביני, צעיר בן רבנים ומתכונן לרבנות, שיצא מעולם זה לבקש עולמות אחרים ובינו, הרב החרד באמת. מחיצה עשינו לנו, עולם אחד היה משותף לנו, עולם של עבודה בעד העם ותחיתו בארצו, ועולם אחד היה לכל אחד לבדו! הוא מצא את עולמו באותה ערמת הספרים, המכובדים מרוב ימים ואני ישבתי על גלי-הספרים החדשים, וסוף סוף היינו שנינו עבדים להנייר והכתב והספר, נשתנה רק התוכן – אבל הצורה נשארה. הוא היה משועבד למסורה שלו, לאוטוריטטים שלו, ואני – לשלי.

ואולם בגבולות העולם המשותף שלנו לא היה הבדל ביני ובינו. שם היה גם הוא אך צעיר מלא התלהבות, אמונה כבירה בעתידה של העבודה הגדולה, שקדן בכל מפעל, מעורר, מזרז, שמח על כל אגודה שנוסדה באיזו עיר, על כל שקל שנתוסף ומניה שנמכרה. שום נגוד. שום סתירה בין רב ובין הציוני לא היה. בבוקר ישב והגה בתפלה ובתורה. ערך שאלות ותשובות וחבר ספרי-פלפול, ובערב היינו נאספים בלשכה לדון בשאלות אורגניזאציוניות שונות, והוא היה עורך את ההקדמה הכללית, " ההתעוררות", למכתבים החוזרים אל האגודות, או היה מקשיב אל הנוסח שנסחתי אני.

וכל-כך רגיל הייתי לראותו צעיר מלא שאיפות והתלהבות, עד כי השתוממתי לראותו בקונגרס העשירי בבזיליה עם סימני ליאות על פניו. הוא התאונן לפני על אנגליה היבשה והעכורה, כשמיה, שאין בה מקום לאותה הרחבות, לאותה האש הבוערת בלבבות, לאותה התנועה החיה והמקיפה שבה נרדם האדם בחיק החיים הממשיים, הריאליים, שאין בה מקום למעוף הדמיון ולהדר החלום.

ותמיד, כשאני רואה לפני אנשים, המדברים בשם האמונה ונלחמים בכל זרם לאומי, שאינו נמצא באותו השטח שהם עומדים עליו, רוצה הייתי להחיות לפניהם את הטפוס הזה של הרב והיהודי הגדול, ואז אולי היו משיגים את היופי של הנפש הרחבה, היכולה לא רק להרגיש. כי אם כם להבין את ההרגשות של האחרים, ולנחש עתידות ולראות מראש, כי כל הפרפורים והשחיות נגד הזרמים יכולים אך לקלקל את היחוסים שבין האנשים העומדים על סף של שני דורות, להרחיק ולא לקרב, לקצץ ולא לנטוע, להרים ולא לבנות.

בתקופת המלחמה ושנים שלאחריה עבר רוב “המזרח” של חיינו אל מערב החיים, אל השקיעה. והדלת של הפנתיאון שלנו, של הספרות והעתונות, התחילה נפתחת בשקט ובצניעות, בלי רעש ובלי זעזועים, התרגלנו למות. ההולכים מן החיים נפטרים כמעט בלי לויה, כבימי הדבר והמגפה. אין מספיקים לשוב מבית-החיים – ושוב נשמע משק כנפי המות, המות חדל להיות מאורע. הנה עוצמים את עיני האחד – והנה חברו מחכה לתורו, החרב אוכלת על ימין ועל שמאל. וכמו במתכוון בוחר לעצמו מלאך המות את הטובים שבחבורה.

ואולם מרגיש אני חובה בנפשי לרשום שרטוטים אחדים לתכונתו של יעקב בן ישעיהו מזא"ה ולא לפטור גם אותו בלי לויה. מיתתו הפתיעה והדהימה אותי. אמרתי לו פעם בבטחה שהוא יספיד את כלנו. ראשית, משום שלא היה עוד ספדן כמותו שיצליח בכשרונו הגדול לתפוס את עיקר תכונתו של המת, לרכז את כל החיוב שבו ולתת הערכה נכונה לאישיותו; ושנית, משום שאיני יכול לצייר לעצמי את יעקב בן ישעיהו בין המתים הדוממים. בשתי עיניו הגדולות והלוהטות היה הרבה יותר מן החיים משאפשר לקבוע בדברים. לפטור אותו בלי לויה – זאת אומרת להיות כפויי טובה לאדם שלא השאיר זכרונות רבים בספר ושפעולותיו היו הרבה יותר חשובות לדורו, משאפשר לצמצמן בתחומים של ספר כתוב ונדפס, העומד לזכרון בבית הספרים.

זוהי באמת טרגדיה של אדם, אותה הטרגדיה של השחקן בעל הכשרון הגדול המזעזע לבבות בעמידתו על הבמה, היוצר, אולי תקופה בחייו – ובמותו הכל נשכח, סופר, שליצירותיו אין ערך רב ביותר, קונה לו חלק לעולם הבא. ואדם הכותב דפים שלמים בהיסטוריה של עם בחריצות, בכשרון, בפעולות ובמעשים – צולל כאבן במים אדירים, ובכל ישוב כשהיה. בספרי האינציקלופדיה ירשמו כותבי הביוגרפיות על מזא“ה: הוא נולד במוהליב. הצטיין בדרשתו בשעת המשפט של בייליס בקיוב, כתב מאמר ב”המליץ“, היה אחד המיסדים של “בני-ציון” וחבר ל”תרבות" במוסקבה. אבל בזה לא ציינתם את הנפש הגדולה של מזא“ה ואת התקופה ואת הדור. הוא היה הרבה יותר מזה. הוא כתב ספר יותר חשוב משאפשר להדפיס בירושלים-ברלין. הוא כתב ספר חיים. הוא מלא את העולם השוקע תוכן עשיר, השתתף ביצירותיו, ספרי הזכרונות שלו נותנים רק מוּשג כהה, צל-הצללים מעולמו הנפשי העשיר, כי מה יודע האדם לספר על עצמו, אם איננו יכול לראות את עצמו בתוך המסגרת, שבה רואים אותו אחרים ואם הוא כל כך צנוע כמזא”ה?

מזא"ה סיים תקופה. הוא היה האחרון בין הרבנים מטעם הממשלה שהוסיף טעם לחוסר-הטעם זה וחייב את הצירה הזאת, שהיתה בעיקרה שלילית. כונתה של הממשלה בשעת היצירה של הטפוס הזה היתה: להשליט על היהודים אנשים שירחיקום בעל כרחם מהעולם העתיק, עולם האמנות והדעות הקדומות והתרבות העתיקה. רוסיפיקציה זו בצורת השכלה, עד כמה שקבלה את דמותה בתקופת הגרף אוברוב, כונתה היתה: להטמיע את היהודים בקרב עם הארץ. הרב היה צריך להיות שליחה של הממשלה, המסייע והעוזר לה. במלחמה החזקה של היהדות המסָרתית בימים ההם בהשכלה היתה, משום כך, חוץ הקנאות, גם חוש הקיום, הרגשת סכנה של הרוסיפיקציה, סכנת הטמיעה התרבותית. הנצנים הראשונים של נטיעות ההשכלה הראו, שליהודים ההם היה חוש בריא. נובחוביץ בעל “שועת בת יהודה”, משפחת פרץ מבית ר' יהושע צייטלין, הסופר קובנר, שעברו מהשכלה לשמד, היו יכולים להטיל אימה על יהודי הגיתו. גם ההשכלה הרוסית, כהשכלת תקופת מנדלסון בדור השני, ימי הנריטה, הרץ ופרידלנדר, היתה עלולה ליצור תנועת המרה, אלמלא באה תקופת השמונים – הפרעות – ונתנה מגמה אחרת לכל התנועה, ואלמלא היה קם האויב הפנימי מתוך החדר – רבנים מטעם כרבי יעקב בן ישעיהו, שהם הם שהכשילו את התנועה הזאת, חתרו תחתיה והרסו את מגדליה.

מזא“ה התרומם בין המשכילים כעמוד אש מתוך גלי העשן שך חרבות העולם העתיק והצית שוב את האור הדועך. הוא היה אחד מאלה שעצר בעד המגפה. הגורל בחר בשבילו מקום במוסקבה העיר, שבה התרכזו יהודים בעלי “יחס”: ניני החיילים של תקופת ניקולאי הראשון, אנשים בורים על פי רוב בעניני היהדות, מיוחסים שבין הסוחרים הגדולים בעלי “גילדה”. אנשים בעלי אמנות חפשית: רופאים, אינג’ינרים, עורכי-הדין וכו'. גם אלו קבלו השכלה רוסית, והיו מוטמעים לגמרי או למחצה בתוך התרבות העשירה שבלעה אותם. היהודים התרבותיים במובן העברי, הגרים הגרורים יוצאי התחום, היו מתחבאים בפנתם בלי זכות ישיבה, חיו חיי כלבים במאורות, והשפעה ניכרת לא היתה להם על החיים. ומזא”ה היה מוכרח ליצור בסביבה זו, לחבר עצם לעצם, לברוא קהלה עברית, לשפוך עליה מרוחו ול“יהד” אנשים שעמדו על סף הטמיעה, והוא עשה זאת בכחו המיוחד, בכשרונו הברור, הגאוני, שלפניו אולי לא היה ואחריו לא יהיה כמותו ברוסיה והכשיר את הדור לקבלת פני שכינת היהדות. הוא למד אותם לא רק להבין את היהדות, כי אם גם להרגישה. אם אפשר לעורר רגש נרדם היה הוא המעורר. והוא יהיה מסוגל להיות המעורר, מפני שהיה בעצמו איש-הרגש, איש-ההתלהבות והאמונה, בעל רגש לאומי של כל מאת האחוזים.

הוא לא היה חרד, אבל היה בעל אמונה יותר נלהבה אולי מאמונתו של חבר ל“אגודת ישראל”. הוא האמין בגדולת היהדות, בתכנה הנפלא. נאום ההגנה ההסטורי שלו במשפט בייליס יותר משהיה מכוון כלפי פרנייטיס וכלפי השופטים היה מכוון כלפי היהודים, זה היה דין וחשבון נפשי של יהודי נלהב, שהיהדות היא לו דת קודש.

בימיו רבו במוסקבה הגרים והגיורות מחסידי אומות העולם, שהיו באים לחדרו, שהיה מלא רזין וסודות של לבבות נשברים ורצוצים. היו בו במדת-מה תכונות של מיסיונר ליהדות, מיסיונר המאמין ומלהיב. הוא היה אב גם לבנים נדחים והיה שומע ומקשיב לודויים של אלו, שעזבו את היהדות מתוך אונס ורדיפות ומתוך חולשה, ואלה שלא יכלו לעמוד בפני הגלים החזקים – היו שבים ליהדות, מתחילה בספר, בחדרו של מזא“ה ואחרי כן גם בגלוי. כי מזא”ה ידע למחוץ אץ הלב, לפלח אותו, לזעזע את הרגשות ולהכות גלים בנפש, הוא הדליק גם ניצוצות אש בתוך לבבות של “גרים” והראה להם את המאור שביהדות.

והוא תפס בצדק את המקום המרכזי בתוך החיים היהודיים ברוסיה, גם בימים שפטרבורג היתה בירת המדינה. הרב אייזנשטדט החזיר במדה ידועה לבירה הראשונה את העטרה הפגומה של הרבנות הפטרבורגית בימי דרבקין, אבל במוסקבה היתה הבירה העיקרית, מפני שבה ישב מזא"ה. הוא היה לרב לא רק “מטעם” – חייו ופעולתו הסמיכוהו לרבנות האמתית במובנה הטוב ביותר שבתקופתה הקודמת.

הוא היה לצנינים בעיני הממשלה הצארית. באותם הימים של רגול וחתירה, כשבקשו וחפשו “קרמולה” ו“ריבולוציה” בכל מקום, לא נרתע מזא“ה לאחוריו ובדרשותיו בבית הכנסת היה הוא היחידי שהעיז אפילו הצורר סרגיוס אלכסנדרוביץ לנגוע בו, כשם שלא פגעו בו סוף סוף גם פרחי הקומוניסטים היהודים בימי ממשלת הבולשביקים, אף על פי שלטשו את עיניהם עליו ואף על פי שלא חשש מזא”ה לקרוא בקול גדול ולהתמרמר ולמחות כנגד הרדיפה הפראית, שהכריזו על התרבות העברית והלשון העברית.

מובן, שלא חסרו למזא"ה אותם ענויי הנפש שיש לכל בני אדם מסוג זה, הנמצאים תמיד בין הפטיש והסדן. להיות באופן רשמי פקיד הממשלה ובאותה שעה להתנגד לפעולותיה ולהתחכם להלחם בה על יחסה המעליב ליהודים – זהו תפקיד נורא.

תפקיד משנה זה הובלט ביחוד מימי המלחמה. כל האומר, שהיהודים היו בוגדים במולדת הרוסית – אינו אלא משקר ומוציא דבה במזיד. היהודים היו חובבי מולדתם, אבל שונאי ממשלתה הרשעה. כמו ששנאוה גם המפלגות הרוסיות הטהורות, החל מהק“דאים וכלה בסוציאליסטים. גם הרבה מקרב הרוסים היו קרועי-נפש, ומלחמתם הפנימית היתה קשה. הם הבינו, שנצחונה של ממשלת ניקולאי יהיה נצחון החושך. תגבורת הריאקציה, אבל מצד אחר הרי היו רוסים, חובבי מולדתם, וממשלה היתה אמנם אסונם, אבל אסון האומה, ואין פלא, אם גם היהודים מטפוסו של מזא”ה הלכו בדרך זו: שאפו לחרותה של רוסיה ולמפלתה של הממשלה העוינת ורודפת אותם, ופה באים צָו לצו, פקודה אחרי פקודה לברך ולהלל ולשבח את ה“מושל היחיד” מציל המולדת. וברמזים גלויים דרשו מאת מזא"ה להתפלל לעטרת נצחונו של ניקולאי השני ולהרמת דגלו על שערי “צארגראד” (קושטא).

ראיתי את החרדה אשר חרד. הוא צייר לי פעם בשובו מפגישתו עם ניקולאי, בתמונה בהירה את מעמדו בשעת הפגישה. אני הייתי מוכרח להיות לרגע ניקולאי. עמדתי נשען על יד ארון הספרים הגדול והוא עמד ממולי ובקולו העז חזר על נאומו הפטריוטי. אבל תוך כדי דבור הרגיע אותי בעיני המצחקות, כי יעלו עשבים בלחייו של ניקולאי ואת שערי צרגרד לא יראה. ואז שפך לפני את מרי נפשו על אשר הוא אנוס על-פי הדבור לפגוש את העריץ הזה והאדם הננס נעדר-הכשרון המושל בגאות רוסיה ומכוון את כל תנועותיה. התפקיד המוזר הזה הכביד עליו. הוא התפלל לשחרור מכבליו, לעבודה חפשית. בלתי קשורה, לטובת האומה. הוא לא היה יכול לעשות שקר בנפשו ולהשתחוות לאלילים אשר רצה במפלתם. אבל מצד אחר הבין את הערך והחשיבות הגדולה של עמדתו הצבורית הזאת ושמר על מקומו ולא עזבהו עד הרגע האחרון.

כולנו נמלטנו מרוסיה בימי המהפכה. המדינה התרוקנה. שורות הלוחמים לקיומה של היהדות בארץ הגדולה והרחבה הזאת הלכו והתמעטו. יצאו רבנים, סופרים, עתונאים, עסקנים, מלאו את כל ארצות הגולה ונבלעו בין הרבים בארץ ישראל ולא נכר מקומם שם. חלם על ארץ ישראל גם מזא“ה, אבל הוא ידע כל הימים, כי זה יהיה אך חלום. הוא באר לי פעם, בימי הסבל הקשה שסבלנו במוסקבה, כי הוא חושב לבגידה לעזוב את קהלתו ולהפקירה ולהציל את נפשו. אם הם בגיהנום – אהיה עמהם. מה רשות יש לי לעזוב את אחי ולמצוא מקלט לנפשי בארץ משאת נפשי?” והוא אמנם יצר את הגיהנום לנפשו. שנותיו האחרונות היו שנות צרה, עוני, רעב, רדיפות. הקומוניסטים היהודים רבו אתו ומררו את חייו, אבל לא הכניעוהו. הוא קטן-הקומה, היה משכמו ומעלה גבוה מהם. הוא היה ענק הרוח, שגם הננסים הבוגדים האלה, עוכרי עמם, לא יכלו לו. הוא נלחם והגין על קניני הרוח הלאומיים שלנו. נלחם כנגד הרדיפות הגסות על התרבות, על הלשון העברית, עד אשר הכריעוהו החיים ולקחו ממנו בראשונה את מאור עיניו ואחר כך – גם את נפשו.

ואולם נפש זו צרורה בצרור חיינו. בהיסטוריה של היהדות הרוסית, רבת הסבל והענויים, יתפוס את מקומו הראוי האדם הנפלא, השמש הנאמן של היהדות הצרופה, היהודי בעל הלב, הנפש, הרגש והרוח, יעקב בן ישעיהו מזא"ה.

I

לא נענה אחד העם לבקשת חבריו לכתוב את תולדות עצמו. לא הגיעה עוד השעה, לדבריו, “לספר את חייו ולדון אותו בתור אדם לפני כל הקהל”. והרבה מהפרטים הנוגעים לחייו הם אמנם גם כעת כספר החתום. הרי לפתע פתאום הופיע לפני הקהל, בהיותו כבר במבחר שנותיו. הופיע בתור אדם השלם, בכל שעור קומתו, וקנה לו שם כמעט במאמר אחד. אבל אם תולדותיו של אדם גדול הרי הן מעשיו – הנה אחד העם לפנינו כמו שהוא בששת כרכי אגרותיו. זהו ספר תולדות האדם.

ספרות שלמה נוצרה בכל הלשונות על אחד העם ועל שיטתו. פירושים וכוונות שונות הכניסו סופרים וחכמים אל הדמות המוסרית הזאת, שלותה את תנועתנו הלאומית ככוכב-לואי. ויש שאחד העם אינו מכיר את עצמו בהסברת מפרשיו, שתמצאו אותם בקרב כל החוגים, אפילו בתוך חוג המדינאים האנגלים, שהם ודאי אחד-העמים יותר מאחד-העם עצמו. הררים התלויים בשערה נתלו במשך הזמן על התורה הרוחנית. ואולם הפירוש הנכון והנפלא ביותר ל“על פרשת דרכים”, וביחוד לאיש שעמד במשך דור שלם על אם הדרך נתן בכרכים הללו.

אחד העם נתן באגרותיו את עצמו. את כלו. אם במאמר, שהוא נכתב מלכתחלה בשביל הקהל מתאמץ הסופר להיות יותר ממה שהוא, להתעלות, להגביר את שכינתו, להעלות את הקודש שבו על החול ולהוציא מנבכי נשמתו בהתאמצות ובכוונות מכוון דברים שיש בהם משום יצירה, – הרי אין האגרת אלא צלום ארעי של הדבר המתמיד והחי בנפש האדם. כאן בא לידי בטוי הרגש בטהרתו, כמו שהוא, באופן בלתי אמצעי. לפני ידידים ורעים האדם מסיר מעל פניו את המסוה ומגלה לתומו את מסתרי לבב וחושף את מצפונותיו.

ואלמלי היה אפשר הדבר, כי ספר ההרגשות והמחשבה הלאומית, המכונה “על פרשת דרכים”, ישכח מן הלב, ובידינו היו נשארים רק ששת הכרכים הללו של האגרות – היינו יכולים שוב להקים את הדמות הרוחנית של אחד-העם על-פי תכנית הבנין הזה. ועוד יתרון אחד לספר הזה: שם לפנינו אחד העם החושב, הסופר, המורה הרוחני, ופה מופיעה לפנינו בפעם הראשונה גם האישיות של אחד העם, האישיות המוצקה, המוסרי הטהורה. מעל דפי הכרכים האלה נעשים מובנים לנו הרבה חזיונות, שלא ידענו להם פתרון: הרז של ההשפעה שהיתה לאיש הזה על בני דורו. באיזה אופן התיצב “האדם החדש” הזה באודיסה במרכזה של תנועת חבת ציון, איך וכיצד נעשה יוצרה ומנהיגה של אגודת הסתרים “בני משה”, כמעט “רבי” של קהל מעריצים וחסידים.

על הדברים האלה עבר הספר “על פרשת דרכים” בשתיקה. ואת הדפים האלה מגלים לנו כרכי האגרות.

בפעם הראשונה בתולדותיה של ספרותנו החדשה הופיעה בה האישיות המוסרית, השלימה, הנפש בלתי-הפגומה. הסופר, האדם והמאמין הגדול והמטיף לתחיה, וביחוד האדם השלם. מוטב שלא נציץ אל אחורי הפרגוד של הספרות העברית בתקופתה הראשונה, וביחוד אל אחורי המסך של הסופרים העברים בתור אישים. שיירי הדור ההוא לא הרבו לדבר על החיים של הסופרים, על יחוסיהם בין אדם לחברו והבליעו את הדברים האלה בנעימה. לילינבלום היה היחידי, שהיה אדם טהור בתור אישיות. אבל המחלוקת בין “המליץ” ובין “הצפירה”, בין “היום” ובין “הבוקר אור”, טפוסים אישיים כמו גוטלובר, סלונימסקי, צדרבוים, גורדון, קונסטנטין שפירא, קובנר, ברוידס – לא הוסיפו חן מיוחד לסופר בעיני הקורא, שהיה בולע כל מלה נדפסה “בעודה בכפו”. ואחד העם היה כמעט הראשון שהיה בהיר כסגנונו, טהור כמחשבותיו ומסור בכל לב לדעותיו ולמחשבותיו. תורתו היתה תורת-חיים, ראשית כל לו לעצמו. הוא חי בה. הוא התיחס לכתיבה כאל דבר שבקדושה. הא היה בעיני עצמו “ככהן גדול העובד עבודה בקודש הקדשים” וכל ימיו עמל לעבוד במקדשו זה בקדושה ובטהרה". ולפיכך היה גם היחס של קוראיו אליו יחס מיוחד, שאין דוגמתו. הם האמינו בו, מפני שהוא האמין בעצמו בדרישותיו. הם העריצוהו, כשם שהוא האמין בעצמו בדרישותיו. הם העריצוהו, כשם שהוא העריץ את האמונות והדעות שהיו קנין נפשו.

לא היתה זאת, כמובן, לא צניעות ולא ענוה, אם לא חשב את עצמו אחד העם בימים הראשונים לסופר, כי אם ל“אורח ארעי” בהיכל הספרות. שהרי ספרותו לא היתה בשבילו מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי לדבר-מה יותר גדול מזה. כעבור תקופה בא לידי אכזבה, כשראה שהגיעה “עת אסוף” של פרי העבודה. “באמונה עבדנו, אמונה בכחנו ואמונה בעמנו… אז לא חשבנו, כי פרי כל העבודה, אחר חמש עשרה שנה, יהיו אך ספרים אחדים” (כרך ג' צד 200). ומשום כך לא היה יכול לעשות את הספרות קרדום לחפור בה, לבל תעשה היא אותו קרדום לחפור בו. “אם אגש לעבודה ספרותית לא בחירות גמורה, אלא בהכרה, שמחויב אני לעבוד עבודה זו לשם קבלת פרס – אז שכינה מסתלקת ממני ואינני מוכשר לעבוד עבודתי בהתרוממות הרוח והרחבת הדעת” (כרך ג' 244).

ואולם הוא נקרא לעלות לדוכן. במקצת מאונס, מפני ההכרח של החיים ובמקצת מפני קול אלהים שקרא לו. הוא רצה ליצור מעין או מושב בתוך המדבר חסר-הירק, חסר-הטעם ומלא ה“בטלנות”, בתוך ים המלים וזרם ה“מאמריסטיקה” שמלא אז את עמודי העתונים. הוא חלם על הצורך “לחנך את הטעם הטוב של הקוראים עברית עד שלא ימצאו עוד נחת באותם המאמרים נעדרי הטעם וחסרי הנמוס שהם בולעים עתה בחשק נמרץ”. (כרך א' צד 165).

וכאן התחילה הטרגדיה הנפשית של אחד העם העורך, כלפי פנים היה ככהן שחלל את מקדשו. הרי לפרקים היה יושב לכתוב לא מפני שהרגיש בנפשו את הצורך, כי אם גם מפני הנחיצות לתת תוכן לחוברת. וכלפי הסופרים וכלפי עצמו הרגיש לפעמים, כי נהפך “לסוחר בדברים שבקדושה, ואי אפשר לו לשמור על קדשיו”. “הנני עוסק בקריאת מאמרים המלאים הבל, הנני מתקן ומכין לדפוס דברים, שלפנים לא הייתי בעצמי מסכים כלל שראויים הם לראות אור”. (כרך א' צד 44).

ומסביב אין עזרה, או בלשונו: “ואדם אין”. הוא חשב שיעלה בידו לרכז סביבו את כל ניצוצות המחשבה, את כל מבחר הכשרונות שיש בספרות, ולעשות את “השלח” למרכז המחשבה והיצירה. והנה כלם התרחקו כל אחד לבצעו. “פניתי לדובנוב ויענני: טרוד אני בכתיבת ההיסטוריא; פניתי אל עפשטיין ויענני: טרוד אני בעסקי הועד; פניתי אליך (לרבניצקי) ותענני: טרוד אתה בהוצאת “פרדס”. וקנטור מבטיח ואינו מקיים, ושפ”ר – כנ"ל, ועהרנפרייז, ורבים, רבים. והוא בעל הטעם הטוב, מוכרח “למלאות את “השלח” בפרזות של אחרים וגם לבלות זמן לתקונן” (כרך א' 165). ולפרקים יש אשר מחשבה מרה באה בלבו, אם לא יותר טוב ומועיל גם לו וגם לספרות, לו היה פושט נבלה בשוק בשעת פרנסתו ובשעות הפנויות היה כותב בעצמו איזה דבר לפי טעמו ורוחו, בעוד אשר עתה הוא מבלה כל שעותיו וכחותיו בקריאת “מאמרים” שאינם שוים כלום, או בתקון מעשי אחרים, שעל הרוב “אינם ראוים לכך מצד עצמם”. “והדוקטורים והמלומדים אשר חשבתי כי יעמדו לימיני הם או עמי-ארץ שאינם יכולים, או ספציאליסטים יבשים שאינם רוצים להשתתף במפעל כזה הנועד לתועלת העם ולא למציאת קברים ישנים בשביל החכמים” (כרך א' צד 11).

הפרצוף של הסופרים, גדולי הספרות בדור ההוא, מתגלה באגרותיו של אחד העם, – ואת האמת צריך להגיד שהם נראים בעינינו כחגבים. הוא מטיל מום ברבים מהם ומביע להם את יחסו אליהם בפשטות הישרה שלו. הוא לומד מפי עצמו על אחרים ורוצה לראות בהם מה שהוא דורש מעצמו. האמת שלו ביחס הפרטי אליהם ואל אופן עבודתם – היא מרה. אבל דוקא אלה התיחסו אליו באמון ובמסירות. “אויבו” ברדיצ’בסקי הקשיב לדבריו כתלמיד נאמן. הוא התיחס בבקורת חריפה גם לכמה מטובי המשוררים והסופרים, שקנו להם עכשיו פרסום. לאחד המשוררים – על אשר עשה לו קרנים לנגח בהן את אלהי ישראל, ולשני – על דעותיו הנפסדות במובן הלאומי, שרוח השירה הנסוכה עליהן מוסיפה עוד על סכנתן והפסדן, כמיני מתיקה שמערבים בסם המות לזבובים" (כרך ב' 262).

אמת זו ואי-משא-פנים לגדולים ולסופרים מפורסמים, שהורגלו ליחס אחר מצד המולי"ם והעורכים, עוררו נגדו את הצבור הזה, צבור הסופרים, כי עורך קשה היה אחד העם, העובד את עבודתו מתוך הרגשת אחריות. “מלבד התקונים הספרותיים הכלליים, תקון הלשון והסגנון על פי חוקי ההגיון והדקדוק, שרבים מסופרינו אינם שמים להם לב, אני משתדל להרחיק כל “בטלנות” ולהג הרבה חסר טעם, כל דברי נרגנות וחשבונות פרטיים בין איש לרעהו, דברי התפארות והפרזות ותהלות ותשבחות לעצמו או לאחרים”. (כרך ב' צד 99). נוסף לזה רבו ענויי נפשו על-ידי המשא ומתן המיגע עם “אחיאסף”.

פרשת “אחיאסף” זו היא הפרשה העגומה ביותר בחיי אחד העם. בשלשת הכרכים הראשונים בולטים יסורי הנפש של המנהיג הרוחני, שנפל לידי “תגרני” אחיאסף, שערבבו חול בקדש וקדש בחול, שמים וארץ יחד. אמנם אין להאשימם בכל. הם אחזו בשבולת למען הציל את ההוצאה הטובעת, עשו קפיצות פתאומיות, עברו מספרי מדע לחוברות פובליציסטיות, נסו ליסד שבועון ז’רגוני, אחר כך – שבועון עברי, אמרו לתפוס את לב הקהל ואת הקהל עצמו מכל עבריו, אבל יחד עם זאת רמסו את הנפש אשר באחד העם ופצעו את לבו עד היסוד. הוא היה המנהל הרוחני האחראי של “אחיאסף”, והם עשו מעשים שלא ברצונו ובלי ידיעתו, מעשים שהם למרות רוחו. הוציאו בדפוס דברים שהוא לא יכול להסכים לתכנם. את התקציב של “השלח” קמצו וחזרו וקמצו, ולא זאת בלבד אלא שהתחילו גם להיות לו כנושה, דרשו ממנו כתיבת מאמרים, ולבסוף גם התחילו דורשים מאתו, שישנה את מהלך “השלח”, כדי שיתאים לרוח “העם”.

וכאן “מרד” אחד העם. הוא התקומם נגד האינקויזיציה הזאת, “בשעה שאוכח, כי הצדק אתכם, כי טובתו החמרית של “השלח” דורשת להקריב לה קרבן את צורתו הרוחנית של אחד העם, אז מקוה אני לאלהי הרוחות, כי תקום בי רוח לרדת מעל הבמה שלם בנפשי ולא אחטא לעמי ולאלהי. אם לא יוכל “השלח” להתקיים זולתי בנשאו פנים למפלגה זו או אחרת ובהכחידו את האמת מפני טעמים כאלה – ילך לאבדון, ואין לי חפץ בקיומו”.

“אחיאסף” קרב את “הקץ”, הביא את אחד העם לידי החלטה גמורה לצאת מ“היכל” הספרות המחולל. הוא מחפש לו דרכים להמלט מן המהפכה. “בודאי ידעת את הסכסוכים והשערוריות שבוורשא עתה בין המולי”ם – כותב הוא למרדכי בן הלל – ובודאי תבין מדעתך, מה גדול גועל נפשי לכל המראות האלה. הלואי שהייתי גורף ביבין ולא היה לי עסק עם הצד המעשי של עניני ספרותנו עתה“. (כרך ג' עמוד 40). ושוב: שאלת הלחם אמנם שאלה קשה היא, אבל עוד יותר קשה לסבול, שידים גסות ימשמשו בעבודתי שאני נותן נפשי עליה, כמו שממשמשים סחורה בחנות” (שם 45).

ובאותה שעה נמצאה לו הצעת בית וויסוצקי להכנס לבית מסחרם בתור נושא משרה. הוא הסכים מיד, בלי חשוב הרבה, להצעה זו, “שנעשתה בדרך כבוד הרבה יותר ממה שנוהג בי “אחיאסף”. הרגש הראשון היתה שאיפת רוח ברוָחה. אבן מעמסה נגולה מעל לבו. הנני גם אני מעתה “אדם פשוט” העוסק בספרות שלא על מנת לקבל פרס, כמו שהייתי לפנים, ולא אהיה עוד ל”משא" על “חובבי ספרותנו”, שלא יצטרכו עוד לחתום על “השלח” או על “אוצר היהדות”, בשביל להמציא פרנסה לאחד העם. ברוך המקום, שפטרני מטובתם של ישראל", הוא מסיים באירוניה מרה. (כרך ג' 85).

הוא מנסה גם לחלום על תקופה חדשה שבאה בחייו, תקופה של שחרור ורשות עצמית. “לא אוסיף עוד לבזבז כחי בקריאת הבלים ולמנות מספר להעמודים שכתבתי, בשביל לדעת אם תספיק לי כל עבודתי לפרנסת ביתי בצמצום. עתה אקרא מה שלבי חפץ ו”כלל ישראל" לא יוכל לבוא בטענות עלי שאיני מכין לו מזונו לפי רצונו".

ואולם לא כך היה הדבר. במעמקי לבבו תססה ההרגשה, כי מעבר זה מ“השלח” לבית מסחרו של וויסוצקי, הוא אבוד לדעת של קניני רוח ומחשבה, מעבר לתהום של חיים אחרים וענינים אחרים, הבולעים את הסופר והאדם גם יחד. ופעם אחת התפרצה מקרב לבו אנחה קשה על הקפיצה הזאת, שהיתה קפיצת מות בשביל הספרות:

“לא הגדתי לכם אף אחת ממאה מכל אשר בלבי, ואולי לא אחת מאלף מכל אשר ירגיש הסופר דברי ימינו בעתיד – אם, כאשר נקוה, יש לעמנו עתיד יותר מזהיר – בבואו לספר לקוראיו, כי בדורנו זה, שכל כך הרבה להתפאר ב”תחיתו“, הוכרח אחד מראשי הסופרים הלאומיים, שעמד שש שנים בראש מכה”ע היחידי שהיה ראוי לשם “ספרות”, לפשוט מעליו חלוקא דרבנן ולהיות פקיד בבית-מסחר, בשביל להנצל מלחם של בזיון ושנוררות". (כרך ג' צד 90).

II

הבריחה מהיכל הספרות היתה בשביל אחד-העם מעין בריחת יונה תרשישה. זה היה צעד שנעשה בכונה, לשם שמים. הוא העריך יותר מדי את הספרות. היא היתה בעיניו עבודת-קדש, ואת הסופר חשב – ל“כהן גדול העובד עבודה בקדש הקדשים”, ומעולם לא השלים עם המצב שנוצר בחייו, כי הוא, הסופר על-פי דחיפה נפשית, על-פי קול האלהים אשר בלבו, תלוי בספרות בחייו הפרטיים. הוא לא רצה לעשות את הספרות קרדום ולקבל את שכרו אפילו בצורת “שכר בטלה”, כשם שהיו נוהגים לפנים הרבנים הגדולים המשמשים בקודש. הוא חלם, כאשר יחלמו גם סופרים אחרים התלויים בטעם, כי אם תהיינה לו ידים חפשיות, אם לא יהיה קשור אל המערכת והעריכה, ואם יעסוק בתורה בעתותיו הפנויות ומקור לפרנסתו ימצא לו במקום אחר כאשר היו נוהגים חכמים רבים – תשרה עליו השכינה. אז לא יצטרך לבזבז את כחותיו על עריכת מעשה ידי אחרים, על משא ומתן טורד עם “אחיאסף” או לוותר לפרקים על עיקרים לשם הצלת “השלח” מכליון, ולעסוק בענינים פובליציסטיים, שיש להם ערך רק לשעה.

ובימים הראשונים, אחרי עזבו את “השלח”, הרגיש את עצמו אמנם כצפור דרור. כעין מעמסה נגולה מעל לבו. כמעט שהיה מלא שמחה על אשר עזב את המערכה, אחרי עשרים וארבע שנים של מלחמות “על שדה הפובליציסטיקה”. הוא מקוה להקדיש מעכשיו את שארית ימיו לעבודה ספרותית עיונית שיבחר לעצמו. הוא חולם עוד על “אוצר היהדות”, על מפעלים ספרותיים שונים,¹

ואולם ירידה זו מעל במת הספרות היתה טעות חייו של אחד העם. אין עבודה שתתן ספוק מוחלט לאדם, אפילו עבודות שיש בהן משום יצירה, מכיון ששאלת הלחם תלויה בהן. ולכן יש אשר מפני מצוקת החיים ומפני החולין שמעורבים בקודש באים אנשי הרוח לכלל טעות, שאפשר להבדיל בין שני עולמות ולחלק את הנשמה בין אהורמיז ובין אחרימון. אין מקום לחול ולשבת בבת אחת. כל עולם בולע את האדם כולו, עד בלי השאיר שריד. אם הסופר חי יום יום, שעה שעה, בסביבת ספרים וסופרים, בתוך מחשבות ורעיונות על הספר, אז גם אם הוא קשור לספרותו בטבורו, בצרכי חייו, הוא יונק מן הספר והספרות תמיד ונמצא תדיר תחת השפעתם. ואם הוא אנוס לפרקים גם לכתוב לא לפי הצווי הנפשי, כי אם מתוך הצורך החמרי, יש שמתוך שלא לשמה הוא בא לשמה. הוא יושב על-יד שלחן הכתיבה לפעמים שלא בכונה, אבל השכינה חומלת עליו ושורה על יצירותיו, ואין זה מן הנמנע, שבדרך זו תוצר יצירה גדולה ורבת-ערך, שנותנת לסופר את עטרת הנצח. אבל כיון שהסופר נכנס לגמרי לעולם זר לו והוא יונק כל יום מן החולין – לא נשאר מקום בנפשו לתרומה, החולין מכריעים אותו.

זהו הרגש שתוקף אותנו למקרא התעודה האנושית הזאת, תעודת אחד העם הסופר בכרכי אגרותיו. לא פסקה עבודתו הצבורית הגדולה, פעולתו הלאומית, אבל פסקו מעינותיו הספרותיים. בזמן הראשון לא ידע עוד בשביל מה ולמה נסתלקה השכינה הימנו, בשביל מה איננו מרגיש בקרבו “לא כח ולא רצון למלאות משלחתו בספרותנו”. המצב הזה מדאיב את נפשו עד מאד. הוא רוצה עוד להרגיע את נפשו: אולי סרה מעלי “תאות המלחמה בשוק החיים”, כדי שיתבודד עם נפשו ויוכל לגשת לאותה העבודה הספרותית החשובה, שהוא מהרהר בה תמיד. אבל גם לזה דרוש קודם כל זמן פנוי ומנוחת הנפש", ושני אלה חסרים לו².

לאט לאט מתבהר לו המצב. הוא מכיר את הסבה הנכונה. הוא קורא לזה בשם הנכון: הוא משוה את עצמו “לאילן שנעקר משרשו” ונטוע בקרקע שאינה שלו. משבר פנימי זה דורש זמן ידוע עד עברו “ועד שיעבור כלה אין השכינה שורה ואין מקום לעבודה ספרותית ראויה לשמה”.³

והוא מרוגז, כשחבריו קוראים אותו לעלות לדוכן, דורשים מאתו השתתפות, להופיע על הבמה, בשעה שאין הוא מרגיש בעצמו את היכלת הרוחנית להשתחרר מסביבתו החלונית ולהכנס לעזרה. במרירות הוא עונה לש. בן-ציון, הדורש ממנו עזרת-סופר בשביל “העומר”: “לו הייתי מנגן בכנור ונפצעו אצבעותי, היו בודאי הכל מודים, שאי-אפשר לי לנגן עד שירפאו הפצעים. עכשיו, ש”אצבעותי" הפצועות טמונות ברוחי פנימה ואינן נראות לעין, אינכם מאמינים לדברי וחושבים אתם, שאין הדבר תלוי אלא ברצוני⁴.

בימים הראשונים אחרי שהשתחרר מעולו של “השלח”, כשהיה נמצא עוד באודיסה, אפילו בדרך, ברוסיה, וסביבו ידידיו וחבריו, לא היה מורגש עדיין אותו הקרע שבלבו. על-פי הרגל היו עוד הסופרים פונים אליו בענינים שונים, היו נמלכים בו, היו שולחים אליו דברים לבקורת; הציונים היו מסיחים לפניו את דאגות לבבם והוא היה מנהלם בעצתו הנכונה. ואולם משעבר באופן מוחלט ללונדון – כאלו נפסקו חוטי-הזהב והתחילו להתרקם חיים אחרים, רחוקים וזרים כל-כך. בעת הראשונה הרגיש עצמו כאלו טבע בים הגדול. העבודה לא היתה אמנם מרובה, אך עניני המסחר דרשו שישב בסיטי כל היום, מן הבוקר עד הערב, ומי שלא ראה את ה“סיטי” בימות החול, לא ראה מימיו שאון החיים, שאון המבלבל את הדעת ומטמטם את הלב“. ובערב, “אחרי נסיעה ארוכה על הארץ ומתחת הארץ”, הוא שב הביתה עיף וחלש הדעת, עד שאיננו מוכשר לשום עבודה עיונית, ו”אפילו כתיבת מכתבים עבודה היא לי עתה"⁵.

בכאב ובאירוניה מרה מצייר אחד העם עצמו באחד ממכתביו לבן-עמי את ה“ספרות” שהוא עוסק בה בלונדון. "כותב אני את המכתב הזה בחדר עבודתי שבבית-המסחר, מוקף פנקסים וניירות אשר תכנם אינו “ספרותי” כלל וכלל, ואומר אני לנפשי, אם אולי יבוא יום ויזכור הקהל שלנו, כי כך וכך שנים עברו לעבודתי הספרותית והלאומית ויחפוץ לעשות לי “יום טוב” ולהביא לי “ברכה” – אז אמשכהו אל החדר הזה ואראה לו באצבע על הפנקסים והגליונות הללו ואומר לו: “בא וראה, זוהי הספרות אשר לה אני צריך להקדיש מיטב זמני ולה אני חייב תודה על שיש ביכלתי לתת לפחות את הנותר לעניני עמנו וספרותנו במנוחת נפש, בלי דאגות פעוטות, המדכאות את הרוח ומשפילות ערך האדם בעיני עצמו. ולולא היא, לא היו חיי תלויים בחסדיך הנאמנים, קהל נכבד, מי יודע אם נותרה בי עוד “נשמה” כיום הזה ואם לא הייתי זה כבר “הושענא” חבוטה, אסקופפה הנדרסת”…⁶

מתוך פרספקטיבה היסטורית היתה בהשקפה זו, למרות מרירות החיים ואמת המציאות שבה, שגיאה. אם בקרדום של הספרות ניתן לפעמים ראשה של השכינה, הרי אין ספק, שמ“ספרות” זו של “הסיטי” ודאי שיוצאת השכינה וידיה על ראשה. גם על “הנותר” אין ה“סיטי” מיותרת. הדאגות הגדולות של בית-המסחר בולעות את כל האדם, בעוד שהדאגות הפשוטות ההכרחיות, יש שמשאירות לסופר פנת-סתר שבה אינן נוגעות. ואם במשך עשרים וארבע שעות של היום מוקדש רוב הזמן לתורה ולעבודה ולא ל“פנקסים ולניירות” – נותרת הנשמה למרות הכל וישנה לפעמים גם מנוחת הנפש הדרושה. אלמלי היה אחד העם מקדיש את עצמו במשך שבע עשרה שנה אלה, שהיה עובד בבית-המסחר של וויסוצקי, לספרות, מה גדול היה הרכוש שהיה מתוסף למרות הכל לספרותנו!

ויום אחרי יום, שנה אחרי שנה, הרגיש אחד העם את בדידותו ותלישותו, “במדבר הגדול והנורא הזה, שיש בו שבע מאות רבוא נפש ולא נפש אחת קרובה ללבו; יום אחרי יום חש בנפשו את הצורך להמצא בקרב רעים המבינים לרוחו. הוא הבין רק כאן, בלונדון הגדולה לא לאלהים, את הערך הנפשי שיש לשרידים היחידים, העבריים, אשר עברית ידברו. הדבור העברי בשביל בני לונדון בימים ההם היה מעין ארץ ישראל שלהם. והוא, אחד העם, שהתנגד לדבור העברי בצורתו שקבל בערים הנכחדות שבגולה, התחיל משתתף גם הוא בחבורות אלה. מדבר אליהם עברית, ו”הקולות האלה חביבים עליו כל-כך בלונדון, עד שאיננו מוצא עוז בנפשו להשיב בלשון אחרת". ולא ההכרח הביאני לזה, כי אם הרצון. כשיושב אתה בתוך גל זה של עצמות יבשות, אי-אפשר שלא יתעורר בך רצון לעשות דבר-מה “להכעיס”⁷.

ובכל זאת לא נכנע אחד העם והוסיף לשבת “במדבר הגדול והנורא”. ככל האנשים בעלי תקיפות מוסרית, החיים על העיקרים שיצרו להם, לא זז מעמדתו. מה שקבע בתור כלל לאחרים – קיים קודם כל ביחס לנפשו. פעם אחת, באביב עבודתו ב“השלח”, כשהודיע לו הסופר י.א. לובצקי, כי החליט “לעשות הספרות העברית אומנותו”, הוכיח אותו אחד העם ואמר לו: “בעלי כשרון מעטים מאד בין סופרינו, ואם אלה המעטים יעשו את הספרות רק קרדום לחפור בה ויעבדוה עבודה גסה” (בטוי שהשתמש בו לובצקי) – מה יש לנו לקוות עוד?"⁸. ואותם הדברים אמר גם לעצמו וקיים בכל ימי חייו. “אני אוחז כל ימי באותו הכלל הקדמוני: “פשוט נבלתא בשוקא ואל תצטרך לבריות”. ולא אך ישיבת ארץ ישראל אני מביא קרבן לכלל זה, כי אם גם את כחותי הרוחניים, ההולכים וכלים בקרבי כעת. אבל יאבד הכל ולא אטיל עצמי על הצבור, או על נדיבים יחידים”⁹.

צריך לדעת את מצבה של הספרות העברית בעת ההיא (ובמדה ידועה גם עכשיו בגולה, במקום שהלשון העברית היא רק לשון החג, השבת, ולא לשון היום, החול), כדי להבין, עד כמה היתה סולדת נפשו של אחד העם, הנפש היפה, בכל אותה “התחיה” ותרועות התחיה שבאו להשקיט את הריקנות שבלב ושבמעשים. אופיים מאד בנידון זה הם מכתביו על תקופת האספה הקולטורית בברלין (1909), על פעולות הועד המרכזי שנבחר לשם הפצת התרבות העברית, על הועדה התרבותית שנבחרה בקונגרס הציוני כדי לצאת ידי חובה ושגם הוא היה אחד מחבריה. הוא, ש“תחית הרוח” היתה לו עיקר העיקרים של עבודתנו הלאומית, לא היה יכול לראות בשויון-נפש את היחס “המיצינאטי” – אם אפשר להשתמש בבטוי זה – של “החובבים” אל עניני התרבות ואל הספרות. החותם העברי של “המליץ”, “הצפירה”, “הצופה”, או “הזמן”, אף הוא כאלו נדבה היה נותן לספרות, ומכל שכן – אם חתם על “השלח” לא היה בזה משום צורך פנימי, אלא משום נדבה או חובה טרדנית. את סקרנותו, את רצונו לדעת מה שנעשה בעולם, היה הקורא העברי מספיק בעתונים הרוסיים, הפולניים או הגרמניים. עליהם היה חותם לשמם, ועל העברים – בתור מיצינאט, בבחינת נדבת-חובה. ולחיות על הספרות בימים שגם “אחיאסף” היה חי על נדבות והחתימה על הירחונים היה בה מן ה“פרונומורנטיות” של ה“מחברים” בימי ההשכלה – זה היה לא לפי רוחו של אחד העם שנלחם תמיד לבדו על חרות מחשבתו, שהלך תמיד בשבילו המיוחד נגד הזרם, למרות שהקהל התרחק לפעמים ממנו ומירחונו בגלל זאת, מתוך קנאות מפלגתית.

המוצא הטוב ביותר מן המצב הזה יכול להיות: להנצל מן הגולה של ה“סיטי”, לעזוב את לונדון וללכת לארץ ישראל. בימים הקשים ביותר, כשרבו ענוייו ויסורי-נפשו לרגל המצב הכללי של העם והארץ, בימי המלחמות והריבולוציות, הגזירות והשמדות, היתה תפלתו האחת של אחד העם: “רבונו של עולם, אם גזירה היא מלפניך, שאענה כל ימי ממראה עיני ומהרהורי לבי – יהיו נא המראות מראות ארץ ישראל, ההרהורים הרהורי ארץ ישראל והיסורים יסורי א”י, כי ביסורי א“י יש מעין יסורים של אהבה, אבל יסורי הגלות כמה הם גסים ועוקצים באכזריות ואין בהם כלום מהתרוממות הרוח ועדנות הלב”. וחלום נשא בלבו: “מי יתנני עתה באחת הפנות הנשכחות על מרום הכרמל, הרחק מכל המונו של ההמון הסוער לחלום חלומות גדולים, מזהירים, כבשנים הטובות שכבר עברו”¹⁰.

קצה נפשו בחיי הגלות וכל הסביבה היתה שנואה עליו אבל גם בזה היתה עליו יד “הכלל הקדמוני” הנזכר להכריעהו. פעמים הָעמד בנסיון: בפעם הראשונה, אחרי אחד מבקוריו בארץ ישראל, הציע לפניו מאירסון בשם יק“א, לקבל עליו משרת מנהל יק”א בארץ ישראל, והוא דחה את ההצעה, ואחד הנמוקים העיקריים לדחוי זה היה, שהוא איננו יכול להשתעבד לרצונם של אחרים בענינים הנוגעים לצרכי העם ולאידיאל הלאומי שלנו. והנה בפעם השניה, בשעת מועקה מוסרית זו הציע לפניו גרזובסקי בשמו של נשיא ההסתדרות הציונית וולפסון, לקבל עליו משרה ציונית אחראית בארץ ישראל, וגם בזה עמד לו הכלל של “פשוט נבלתא” לשטן בדרך. הוא לא רצה להיות משועבד גם לרצונה של ההסתדרות הציונית הרשמית, שלא הסכים לכמה וכמה מדרכיה. אז נשארה לו התקוה היחידה, שעליה הוא מדבר במכתבו לדובנוב: לסדר את עבודתו אצל הפירמה וויסוצקי באופן שיוכל לקבוע דירתו בארץ-ישראל, אך נראה הדבר, שהפירמה לא הסכימה לכך¹¹. ואחד העם היה מוכרח להשאר ב“סיטי” ולהמשיך את “ספרות” הפנקסים והחשבונות, ובלבד שלא להזקק לחסדיו של הקהל העברי.

בהפסקות ידועות היה מופיע בעתונים מזמן לזמן בעניני השעה. כשנפסקה העתונות העברית בראשית ימי המלחמה היה מדפיס לפעמים מאמרים ב“רוסית” ב“וואסחוד”. הוא התכונן גם להוציא מחקרים עיוניים, שהראשון מהם על דבר הרמב“ם (“שלטון השכל”) הופיע ב”השלח“. כשנסגר “השלח” הציע לפני “אחיאסף” להוציא מחברות מיוחדות לשם מחקריו. אולם כעבור זמן מועט פרש מהעתונות והספרות. ה”סיטי" עשה את שלו, והחיים – את שלהם. כי בינתיים באו לעולם וליהדות ימים נוראים, דם ואש. חרב איש ברעהו. היהדות היתה שותתת דם. פרעות וטביחות. נדמה היה, כי הכל מתפורר, כי כל הערכין המוסריים שיצרו בני האדם הולכים ושוקעים בתהומות. ואחד העם נשתתק. נדמה היה לו, כי לא עת דברים היא. וכשנגעתי ב“הצפירה” בשאלת שתיקת סופרינו בשעה קשה זו – בקש את אחי (“רב צעיר”) במכתבו אליו¹² להודיע לי לעת מצוא, (עם רוסיה לא היה אז חבור-פּוסתה) ש“אלו היה הדבר תלוי בי, הייתי סוגר ביום אחד כל בתי המערכת של העתונים היהודיים בכל לשון. שהרי מה שצריך היה להגיד אין נותנים לנו להגיד (לא רק ברוסיה, כי אם גם בשאר ארצות), ומה שנותנים להגיד – חרפה היא להגיד בעת כזאת. אבל ירידתנו המוסרית כבר הגיעה למדרגה כזו, שאין אנו מרגישים את החרפה הזאת, ואין אנו מבינים שאם אי-אפשר לדבר בלשון בני אדם, מוטב לשתוק מלהשמיע קול בעלמא”. כדברים האלה בערך ענה גם להד“ר גליקסון על הזמנתו להשתתף בשבועון “החיים” בפטרוגרד. “דוקא בעת הזאת, יותר מבעתים הקודמות, אני חושב, שלא לפי כבודנו הוא לדבר ב”לחש”, ברמזים, ע“ד השאלות הגדולות שזרמו עלינו בזעף כזה…” “ובכן נולדת השאלה: אם אפשר בעת הזאת לדבר על מה שהלב חפץ לדבר ואיך שהוא חפץ לדבר. ואם זה אי אפשר, הנה אני לעצמי בוחר יותר בשתיקה”¹³.

וכשפנה אליו ברקוביץ בבקשה: לתת לו איזה דבר ספרותי בשביל הירחון “מקלט”, שנגש להוצאתו בניו-יורק, ענה לו: “עתה, בשעת חרבן העולם וירידת האדם עד הדיוטה התחתונה, צורך השעה הוא, שאיזה אל ירעים בקולו נפלאות וידבר לאדם בלשון שלא שמע עוד מעולם. והנני מרגיש בעצמי, שאלו יצאתי עתה לרשות הרבים והרימותי קולי החלש, הייתי שומע קול השטן עונה לעומתי בצחוק פרוע, והייתי כובש פני בקרקע מבושה”¹⁴.

בין כה וכה ו“רחוב היסורים” של אחד העם, שהתחיל בחרבן היחיד (ב“סיטי”) ונגמר בחרבן העולם, הביא לידי שקיעת עבודתו הספרותית הקבועה. אולם תחת זאת לא נפסקו אף רגע גם בתקופה זו עבודתו הלאומית הצנועה ותפקידו החשוב שמלא מאחורי הפרגוד בכל המאורעות החשובים של התנועה הציונית, כפי שנראה בפרקים הבאים.

III

ששת הכרכים של ה“אגרות” היו כעין מלואים, או יותר נכון, פירוש ובאור למלחמה הממושכה, שהתנהלה במשך כל התקופה הציונית בין ה“מדיניים” ובין ה“רוחניים”, ואולי יתאים הדבר יותר למציאות אם נגיד: בין הרצל ובין אחד העם, אלה שני המנהיגים של התנועה החובבית-הציונית, מנקודת השקפה היסטורית היתה מלחמה זו כטל לתנועה הלאומית. היא הפרתה את המחשבה הציונית, העמיקה אותה, יצרה כמה וכמה גופי תורה, סיעות, מפלגות, – כל הפובליציסטיקה של תקופה זו חדורה ומלאה הדים של התאבקות זו בין החדש ובין הישן, בין שאיפת החופש בצורתה החדשה ובין הגעגועים לתחית העם ורוחו על אדמת אבותיו בצורה שמצאה בטוי בתורתו של אחד העם. ואולם באותם הימים גרמה מלחמה זו הרבה צער ועגמת נפש לאחד העם, שהרגיש את עצמו “כמעט יחידי בשדה מוקף מכל עברים אויבים קנאים”¹⁵.

הרצל היה כוכב עולה, שהעֵם את זוהר כוכבו של אחד העם. באותה שנת תרנ"ז, שבה הבהיק אורה של התנועה הציונית המדינית, בשנת הקונגרס הבזילאי הראשון, כבה אורם של “בני משה”, שגם גלוים ברבים לא הועיל לרפואה מחורבנם הפנימי. התנועה הציונית החדשה, הבהירה, שבאה ברעם וברעש, היתה כזרם חזק, שגליה שטפו כל אשר מצאו בדרכם. היא היתה הִפוכה של אגודת “בני משה”, שראתה את דרכיה בהליכה “לאט לאט, צעד אחרי צעד”, ושהשם “השלח” (“מי השלח ההולכים לאט”) היה לה לסמל. הציוניות שאפה לכל, בבת אחת, אמרתה היתה: הכל, או לא כלום, או “מדינת היהודים” או גם לא התישבות. היא התיחסה בשלילה אל הנסיונות הישוביים של חובבי-ציון, אל “ההתנגדות”, אל נסיונותיו של הברון רוטשילד והעמידה את הכל על הפעולה המדינית.

אחרי הזרם הכללי נמשכו גם הרבה מתלמידיו של אחד העם ואפילו מבחירי “בני משׁה”. אבל אחד העם, ואתו יחידי סגולה, התיצבו מן הרגע הראשון במערכת המלחמה בציונות המערבית. הם ראו לפניהם “פרוצס חדש”, שלא ידעו “לאן יובילנו”. בשבילם ולנפשם לא גלה ולא חדש הרצל כלום. את חלום מדינת היהודים נשאו בלבם מאז, עוד מלפני פינסקר. בתקוות המדיניות, בהשפעות על “חצרות מלכים”, במשא-ובמתן עם שרים, עם השולטן התורכי, שידעו מעבודתם הישובית את מחירי סדריו והבטחותיו, – לא האמינו. הקונגרס הציוני הראשון המקרי לא יכול להיות בעיניהם ראשית של מפעל מדיני, והרעש שהוקם מסביב לו היה עלול עוד, לדעתם, לקלקל את היחסים עם השלטונות התורכיים ולהפסיק את עבודת ההתישבות בארץ ישראל, שעליהם הקריבו החובבים את נפשם ומאודם במשך עשרות בשנים.

בעצם הדבר לא היו נגודים של סתירה בין שאיפתו של הרצל ובין “אחרית הימים” של אחד העם, אבל היה הבדל עמוק בדרכים ואמצעים. זה, בן המערב, בא באמת-מדה ובמושגים של איש אירופי, בא ליצור תנועה לאומית במתכונתה הכללית, כפי שהיא מקובלת בכל העולם: קונגרס מדיני, הכרזות גלויות, שיח ושיג עם גדולי המדינות, ראיונות, דיפלומטיה; וזה, בן המזרח, בא בכחם של אידיאלים עתיקים, של שאיפה שימיה כימי העם, לזרוע על תלמי הלבבות ולהכשירם להבנת התחיה, ליצור מתחלה את העם ואחר כך את הארץ. לאחד-העם היו שני אידיאלים: אחד קרוב: עבודת הישוב כיום בארץ ישראל, המשמשת אמצעי “להשיב לעמנו את אחדותו, את הקשר ההיסטורי עם העבר הגדול, ההולך ורופף”, והשני רחוק: “שבזמן מן הזמנים ירבה מספר בני ישראל בארץ ישראל, וגם התנאים המדיניים ישתנו ודור חדש יקום לנו שם, אשר ירגיש בכל לבו, מה היא הארץ לעמנו ומה עמנו לקולטורה האנושית בכלל, ואז לא נצטרך ל”דיפלומטים" מווינא שיבואו לקנות ארץ ישראל מידי התוגר, כי מקרב עמנו בארצנו יקומו אז אנשים, אשר ידעו איך להשתמש בשעת הכושר לשחרר את עמם ואת ארצם"¹⁶.

שחרור העם והארץ היה איפוא האידיאל של אחד העם. אבל הציונים החדשים שמקרוב באו, אשר עד אתמול לא שמעו את שמעו של עורך “השלח” באודיסה, תפסו רק את המושגים השטחיים של השיטה הרוחנית ויצרו להם מעין מפלצת. אחד העם היה בעיניהם נושא רעיון של איזה “מרכז רוחני”, שיוצר בארץ ישראל, מעין “ישיבה” של מעלה, שבטלנים ישבו בה ויהנו מזיו השכינה, – ולעומתה: רעיון של יצירת מדינה יהודית בארץ ישראל. ומי מהם עדיף? אחרי טעות זו נגררו גם רבים אחרים, כפי שנראה ממכתביו של אחד העם לד“ר ש. ברנפלד ולד”ר אהרנפרייז.

באגרותיו של אחד העם אתם מוצאים מעין משנה-תורה, אחד העם מתאמץ לבאר את עיקרי תורתו ולהסיר את הסיגים ששמו בה מתנגדיו. “האמת היא – כותב א”ה – כי מלה אחת בלבלה את המושגים. אמרתי תמיד, כי התנועה הציונית היא תנועה “רוחנית”, ומזה דנו אחרים, שאיני רוצה כלל לראות את הצד המעשי שבדבר, והכל, מן המתישבים עד הקולטורא שעתידה להברא על ידם, הכל צריך להיות רק רוחניות שברוחניות. אבל באמת קראתי את הציוניות בשם תנועה רוחנית על שום סופה ותכליתה, כלומר, שאין בכחה לבער מן העולם את “הצרה היהודית” החמרית, אחרי כי לא יוכל העם לעקור דירתו לא“י, ומטרת התנועה היא איפוא רק זו: לברוא לעמנו מרכז לאומי, שפעולתו על בני הגולה תהיה רוחנית בלבד, כלומר שירומם את רוחם ויחזק אחדותם ויתן תוכן נאות לחייהם הלאומיים, אבל הדבר מובן, כי מרכז לאומי אינו יכול להתקיים ולברוא תנאי התפתחות חדשים, אם יהיה כלו רק רוחני, אם לא יהיו בו כל אותן המפלגות, מן עובדי אדמה ואומנים עד האינטיליגנטים היותר רוחניים, שכלם יחד הם אברים מוכרחים בגוף האומה”¹⁷. גם לו היה האידיאל של כבוש ושל חרות מדינית. “מי שיכבוש את הארץ על ידי עבודה קולטורית, גשמית ורוחנית, הוא יהיה אדון לה באחרית הימים”¹⁸, אפילו העבודה הלאומית בגולה אף היא “יש לה טעם ויסוד אך כעליה על ביתנו הלאומי בארץ ישראל. ואלמלא תקותנו לבנות לנו בית זה היתה כל העבודה בגולה אך עבודה סיזיפית, שלא תוכל להספיק צרכינו הלאומיים ולא תוכל לשמור רוחנו הלאומי במצב בריא”¹⁹.

התנגדותו של אחד העם לציונות ההרצלית לא יכלה איפוא להיות התנגדות לעצם הרעיון, שאחד העם החזיק בו לפני הרצל, אלא לדרכים ולכוונים של התנועה החדשה. עצם התנועה נעשתה יותר ויותר חשובה בעיניו במשך הזמן. וכששלח אחד ממשוררינו שיר קטן התולי ביחס לתנועה הציונית, העיר לו: “למרות התנגדותי לדרכי הציונים איני מוצא לאפשר להתל בקלות ראש כזו בתנועה הקדושה לאלפי בני ישראל”²⁰. גם את הרצל בתור איש פרטי כבד מאד והיה זהיר מנגוע בו, ולפי דבריו “חייו ומעשיו של האיש הזה יש בהם מעין ספור דמיוני”²¹. אולם, כשבאה התנועה הציונית או מנהיגיה וכפרו בעיקרי הרוח של האומה, ראה אחד העם צורך לעצמו לצאת למלחמה שערה.

שני מומנטים גדולים כאלה קרו בחיי התנועה הציונית, שעוררו את אחד העם להכריז מלחמה על הרצל: פרסומה של “אלטניילנד” והקונגרס הששי, שקבל את הצעת הרצל בדבר אוגנדה. ב“אלטניילנד” ראה אחד העם “כריעה והשתחויה ארוכה לפני הגוים”, ציונות שהיא בעצם שאיפה לשחרור, ושבכל זאת היא “יכולה לדור בכפיפה עם שפלות רוחנו הרגילה”; ובאוגנדה ראה אחד העם מעין הכשרה קודמת מצד כל התנועה הציונית המדינית. “האידיאל הציוני היה לענין מדיני בלבד. לאט לאט אבד האידיאל המוסרי, וציון היתה לכם רק תשובה לשאלת היהודים. קויתם להנצל מן הגלות ביסוד מדינה, והמדינה, כמובן, היתה עדיין ציון, מפני שלא חפצתם להודות לעצמכם, כי המדינה היא העיקר לכם, אבל אם כן, הלא צריך שתוסד המדינה במהרה בקרוב, כי הגלות נעשית קשה ביותר, וכשל כח הסבל”. “התנועה ה”ציונית" איננה עוד בעולם. יש תנועה מדינית. אשר מעתה תתרכז בעיקרה בבקשת ארץ לישוב היהודים האומללים"²².

הרצל ואחד העם היו בימים ההם, לכאורה, שני אנשים, הרחוקים זה מזה לא רק כרחוק מזרח ממערב, כי אם גם לפי העמדה שתפסו. הרצל עמד על הבמה היהודית בתור מנהיג של האומה, שרבבות אנשים האמינו בו ונמשכו אחריו בעורון, ואחד העם רק עורך של ירחון בעיר רוסית, שרובם של ציוני המערב לא ידעו אפילו לקרוא את שמו כהלכה. הלשון העברית לא היתה עדיין גם לחובה רשמית על חוגי הציונים. ולירחון עברי לא יכלה להיות חשיבות גדולה בעיני הציונים החדשים. ובכל זאת הטילו מאמריו של אחד העם מהומה, לפי שדוקא בין החוזרים בתשובה, בין הציונים החדשים ששבו אל התנועה הלאומית על ידי הציונות ההרצלית, גדל כבודו של אחד העם. כשהחלו לחפש את המקורות של התנועה הלאומית עמדו על יד מעין זה של המחשבה הלאומית והתחילו לשאוב ממנו. ומשום כך מצאה הציונות הרשמית לנכון בכל פעם לצאת למלחמה ולהחליש את השפעתו. וכששלח ה' ווינץ, עורך ה“אוסט אונד וועסט”, את תרגום מאמרו של אחד העם על “אלטניילנד” להרצל–שלחהו הרצל לנורדוי בדרישה: “לשים קץ” לאחד העם. אז פרסם נורדוי את מאמרו המפורסם. אבל מה שמעציב בכל ה“אפופיה” הזאת הוא לא אותו מאמר שטחי, שבו “המית” נורדוי את אחד העם, כי אם אותה הדרך החדשה של ה“בקורת” שנתקבלה מאז בחוגי הציונים. בתשובה על מאמר של אחד העם היו מתקבלות בעתונים מחאות בחותמות הנשיאים והמזכירים של האגודות, עם התנפלות ולפעמים גם חרופים, וזו היתה “הראיה המפורשת” כנגד הוכחותיו של אחד העם. שיטה חדשה זו של בטול דעות יסודיות על-ידי קריאות וצעקות-בטול וחתימות של פלוני בן פלוני – גרמה רב צער לאחד העם ואת צערו זה הביע לידידיו הקרובים בכמה וכמה מאגרותיו,

* *

מי נצח במלחמה היסודית הזאת שבין הציונות המדינית ובין²³ הציונות הרוחנית?

אחד העם עצמו התחיל לחשוב כעבור תקופה, כי החיים הכריחו את מתנגדיו להודות לעצמם בלבם, שדעותיו נצחו את דעותיהם והם משתדלים בכל כח להאפיל על העובדה הזאת בהתנפלותם עליו²⁴. וכשרצה לעשות סכום ליום הזכרון של הקונגרס הראשון, אחרי הנצחונות הגדולים שנחלה הציונות המדינית העיר: “הנצחונות המדיניים אשר נחלה הציונות בשנים האחרונות עדים הם על אמתות ההשקפה, כי לא “טשרטר” ולא “דיקלרציה” (או איזה שם אחר אשר תקראו לאותם הנצחונות של נייר) לא יביאו לנו את ה”גאולה“, כל זמן שאין לה יסוד עמוק ברוח העם”²⁵, אולם נכון יהיה אם נגיד, שהשנים והעבודה קרבו את שני הזרמים, – שיצאו באמת מפלג אחד –, זה לזה. בקונגרס הבזילאי העשירי, שבו נחלה נצחון הציונות המעשית, התחילה מזיגת הזרמים והתלכדותם. ואם כי מעולם לא שקל אחד העם את שקלו ולא הרשה לבחור בו לציר אל הקונגרס הציוני וכשהיה בא לקונגרס, בא רק כאורח – הורגש בכל זאת מעין שלום זמני במחנה, ואחד העם נחשב על הציונים. הוא נלחם לא רק יחד אתם, כי אם בראשם, בתקופת המלחמה עם “עזרה” הגרמנית; הוא לקח לעצמו את רשות הדבור גם בשאלות אורגניזציוניות פנימיות, היה משפיע על המנהיגים הציוניים מרוסיה בדבר שמירת התקנות של הבנק ברוח לאומי, וכדומה. המלחמה הפנימית פסקה. ואחד העם בעצמו מבאר את “התקרבותו” להסתדרות הציונית בזה, “שבמובן המוסרי היה תמיד קרוב לה, אף כי התנגד לדרכיה, ובמובן הפורמלי איננו רואה שום תועלת בדבר להכנס בתור חבר ולקבל עליו איזו עבודה רשמית”²⁶.

הגבולים נטשטשו. הציונות המדינית והרוחנית התמזגו והיו לגוף אחד. הציונות ההרצלית, שלא ידעה “קולטורה מהי?” תפסה את הערך הרב, שיש לתחית התרבות והלשון של האומה בשביל תנועת התחיה, ודבר זה הביא אחר כך לידי הכרת הלשון העברית בתור לשון רשמית של ההסתדרות הציונית, ואחר כך, – גם של ארץ ישראל. ואחד העם ראה בעיניו בלונדון, בימים הגדולים, עד כמה חשובה גם ה“דיפלומטיה”, שלא החשיבה קודם לכן, ולא עוד אלא שמזלו גרם לו, שעם צלצול הכרזת בלפור, השתתף בעבודה דיפלומטית זו השתתפות אקטיבית כפי שנראה בפרק הבא.

בראשית שנות המלחמה היתה ההסתדרות הציונית במצב של הרס גמור. עם כניסתה של גרמניה למלחמת העולם נגד ממלכות הברית ועם הכרזת החרם על גרמניה ותושביה מצד החלק השני של העולם הנאור, שעמד אתה בקשר מלחמה, ניתק הקשר עם המרכז הציוני, שהקונגרס הציוני בווינא בחר בו. האגודות הציוניות, שבשעת שלום לא היו ביניהן גבולות ארציים ושמשו מעין ממלכה פנימית בין-לאומית בשביל הציונים, – נעשו “אויבות” זו לזו, בהתאם לגבולות שהפרידו ביניהם. לא היתה שום אפשרות של משא-ומתן. כל יחס עם בן ארץ אחרת היה נחשב לבגידה. המכתבים היו נקראים על ידי הבקורת הצבאית החמורה, ואם יש שפרץ לו דרך מכתב כל שהוא היה נכתב במליצות חידות, באופן שלפרקים היה גם המקבל צריך לשבת ולהזיע וללמוד את פירושו של הכתוב. הציונות עצמה היתה אסורה לבוא בקהל, מפני שהיתה כרוכה ברעיון נועז, שהיה עלול לקלקל את היחסים בין היהודים בארץ ישראל ובין השלטונות התורכיים, שהביטו בעיני זעם על הציונים. המנהיגים הציוניים התפּזרו לכל רוח: מי ברוסיה, מי בקופנהגן, מי באמריקה ומי בגרמניה. בבירת העולם, בלונדון, נמצאו בתחלת המלחמה רק אחד העם, ד"ר ווייצמן, בוריס גולדברג, ז’בוטינסקי וטרומפלדור. רק לאחר כך הצטרפו אליהם נחום סוקולוב ויחיאל צ’לינוב, שני המנהיגים הנבחרים. ווייצמן ואחד העם לא היו נבחרי הקונגרס, אבל גלי הזמן והמסבות הפוליטיות הטילו עליהם את האחריות לעמוד על המשמר בשעה קשה זו.

אחד העם הרגיש, “כי הגיעה שעה היסטורית גדולה ליהדות ולארץ ישראל וכי צריך לעשות איזה דבר”. הוא האמין, או הרגיש, כי שנויים גדולים לטובה יבואו בעניננו הלאומי. זהו חלומי בהקיץ, והנני משתדל לעורר בלבי כל אותן התקוות, שבשעה זו אפשר לחשבן בגבול האפשרות"²⁷.

בתוך הגולה הציונית הרוסית בלונדון נלחמו אז שני זרמים. הזרם האחד של ז’בוטינסקי-טרומפלדור חלם על יצירת לגיון עברי, שישתתף באופן רשמי בשם עם ישראל במלחמה לצד הקוליציה. כנגד הזרם הזה נלחמו רבים, שראו סכנה גדולה לקיום הישוב בארץ ישראל, אם הציונים יצאו בגלוי למלחמה בתורכיה, השליטה בארץ. למתנגדים אלה הצטרף תחלה גם ד"ר ווייצמן, רק לאחר כך ראה צורך לתמוך ברעיון הגדוד, בראותו בזה חשיבות מדינית ביחס לאנגליה. אחד העם עצמו לא התנגד לעצם הרעיון, אלא שחשב, כי הלגיון היהודי “צריך שתהיה לו תכונה כללית, שילחם בכל מקום שהוא נחוץ, ולא רק במקום אחד מוגבל”. בזה לא היה שום יסוד דימונסטרטיבי ביחס לתורכיה, “המחלוקת שבינינו – הוא כותב ליוסף טרומפלדור – היא, אם כן בזה, שעם היותי בלתי מתנגד לעצם המפעל, אינני רואה בו בכל זאת אותה החשיבות הגדולה שאתה מיחס לו, לפי הכרתי הפנימית, מציאות לגיון עברי יהיה לה ערך קטן מאד בפתרון שאלת ארץ ישראל”²⁸.

בראש הזרם השני עמדו אחד העם, ד"ר ווייצמן ונחום סוקולוב. הם חשבו לנכון להכנס במשא-ומתן דיפלומטי עם ממשלת אנגליה. בכח לא יוכלו היהודים להכריע. כחותיהם מפוזרים ומפורדים בין מחנות וגדודים של ארצות שונות, מבלי שתבלט השתתפותם בתור יהודים. ההכרעה יכולה לבוא רק על ידי התאמת האינטרסים של העם העברי עם עניני העם האנגלי. שאלת חלוקתה של תורכיה, שצפו לה מדינות ההסכמה במשך תקופות עמדה על הפרק וחכתה לפתרון. וארץ ישראל העמדה במרכז של שאלת המזרח, היא נכנסה לחוג הענינים של אנגליה וצרפת. שתי הממלכות התחרו זו בזו בקבלת ההשפעה והחסות על ארץ-ישראל. צריך היה אך למצוא נתיבות לאנגליה, לברר את החשיבות שיש ביצירת מקלט לאומי לעם ישראל בארץ ישראל בחסותה של בריטניה – והמפתח לארץ ישראל ימצא.

בלפור היה הראשון שהתחיל אתו ד"ר ווייצמן את השיחה המדינית. אחד העם תמך בו ומצא כי בלפור הוא הוא האיש אשר נועד לּתעודה הגדולה. אמנם הוא לא עמד בראש הממשלה, שהיתה אז ליברלית, בנשיאותו של לויד ג’ורג', אבל אחד העם, במכתבו לווייצמן, מביע את אמונתו, כי “כשתגיע השעה יהיה ערך יותר גדול לעזרתו של בלפור מהתנגדותם של כל המנהיגים”, “ובפרט שלפי מצב הרוחות עתה במדינה זו, אפשר מאד שלאחרי המלחמה יעבור השלטון לידי הקונסרבטורים ובלפור יהיה בראש הממשלה”²⁹. ובכלל צריך, לדעתו, “להשתמש בכל מקרה נאות בשביל לרכוש לנו את הסימפטיות והעזר של האנשים בעלי ההשפעה. זהו הדבר היחידי שאנו יכולים לעשות עתה. פרופוגנדה פומבית לטובת השקפותינו על עתידה של ארץ ישראל – זהו עדיין דבר שיש בו סכנה. עוד רחוק פתרון השאלה, מה יהיה גורלה של תורכיה”.

הצעותיו של אחד העם לווייצמן בדבר תכנית הדרישות המדיניות שלנו מאת ממשלת אנגליה הן צנועות מאד, אבל יש בהן גם משום חזיון לעתיד. עלינו להסתפק, לדעתו, בדרישת “קולוניזציא חפשית ובעבודה קולטורית, מבלי להסתיר אמנם את תקותנו, כי בעתיד, כשהעבודה הכפולה הזאת תתפתח במדה הדרושה, נשיג בארץ ישראל חיים אבטונומיים תחת דגלה של אנגליה”³⁰.

ועוד בימים הראשונים של המשא והמתן הוברר, שהרבה יותר קל למצוא לשון משותפת עם בלפור ועם המדינאים האנגליים האחרים, מאשר להקים חזית יהודית משותפת והיהודים האלה, מנהלי המשא והמתן, היו סוף כל סוף זרים באנגליה, רק ד“ר ווייצמן לבדו נחשב לאזרח ותפס מקום באנגליה, אבל מוצאו רוסי. ולשם השפעה על החוגים המדיניים נחוצה היתה עזרה מצד היהודים האנגליים האמתיים, שהם יצטרפו לדרישה, כדי להראות, שהעם העברי מאוחד בשאיפתו. אחד העם, אמנם, תכן את רוחם של היהודים האלה עוד לפני הנסיונות שנעשו לבוא אתם בקשר. הוא נבא מראש, שהם “יצאו במחאה נגד כל רמז לאופיו הלאומי של הענין ולתקוותינו לעתיד ויחפצו להשפיל הכל למדרגת מפעל פילנטרופי לעזרתם של איזו אלפים יהודים”. ואמנם כך היה. לוסיין ווֹלף, מנהיג היהדות האנגלית בימים ההם, וחבריו התקוממו נגד העקרים הלאומיים שהכניסו אחד העם וד”ר ווייצמן אל התזכיר. ולא רק בשיחותיהם הפרטיות התנגדו לציונים, כי אם גם הוציאו את המלחמה הפנימית לרשות הרבים, אל העתונות הכללית, ובזה החלישו את ההתקפה הצנועה של הציונים. אחד העם וד"ר ווייצמן החליטו: להפסיק את המשא ומתן עם הסיעה הזאת, מפני “אבוד זמן וכח לבטלה”, אבל מפני דרישתו של הברון אדמונד רוטשילד סדרו אתם פגישה חדשה, אבל גם זו לא הביאה תועלת. ומה שעשה לוסיין ווֹלף באנגליה – “החרה החזיק” אחריו יוסף ריינק בפאריס והם פרשו את רשתם גם, מעבר לים, כפי שמוכח מתוך מכתבו של אחד העם ללואיס בריינדס³¹.

אפשר מאד, שאלמלי היו באות הדרישות של הציונים לממשלת אנגליה רק מתוך תביעה מוסרית בלבד, היו החתירות הללו של המתבוללים מביאות פרי, שהרי סוף סוף הם הם היהודים הפטריוטים, הנאמנים לאנגליה שמתחשבים אתם בחוגים המדיניים. אבל כך היה רצון המקרה, שהשאיפות הציוניות התאימו לצורך המדיני של אנגליה, והשיחות הפוליטיות התחדשו וקבלו צורה יותר רצינית.

ממשלת אנגליה יסדה ועד מיוחד לבירור שאלת המזרח, שבראשו עמד המנוח סייקס. ראש הועד קרא את ראשי הציונים למועצה. בה השתתפו “הרוסים” אחד העם, ד“ר ווייצמן ונחום סוקולוב, וה”אנגלים": הרברט סמואל, לורד רוטשילד וג’מס רוטשילד. הציונים בארו לסייקס את שאיפותיהם, כנראה ברוחן של הדרישות הצנועות, שעליהן דבר אחד העם. היתה ההצעה שאחרי כבוש ארץ ישראל תנתן ליהודים אפשרות “לפתח את העסק שם באופן רצוי לשני הצדדים”, כמבטאו של אחד העם במכתבו בלשון-חידות. ראש הועד מצא, שהדרישות הן אפשריות, למרות המכשולים הרבים, אבל ישנו מכשול אחד גדול מכולם: צרפת חולמת על ספוח ארץ ישראל, יחד עם סוריה. ומשום כך תתנגד גם לאנגליה וגם לציונות, מפני שההגשמה הציונית קשורה עם נטיתה של ממשלת בריטניה. הוא רמז לציונים, כי מהראוי להשתמש בכח השפעתם על ממשלת צרפת, שתסכים אף היא מצדה לבית לאומי ליהודים³² בחסותה של אנגליה.

דרכי הדיפלומטיה הציונית נסמנו מאז. ד"ר ווייצמן וסוקולוב התחילו במשא ומתן מוצלח עם ממשלת צרפת. המכשולים הוסרו. צרפת הסכימה למסור את המנדט הבריטי בתנאי של הקמת מקלט לאומי ליהודים והוכשרה הדרך בפני פרסומה של הכרזת בלפור.

הועד המדיני הציוני, שנוסד אז בלונדון והשתתף בו אחד העם בקביעות, המשיך את פעולתו בתוך אטמוספירה מדינית רצויה. נקשרו קשרים עם גדולי המדינות. נתחברו תזכירים על-ידי אחד העם, ווייצמן, סיימון ואחרים. הכינו גם נוסחה בשביל הכרזה, שממשלת אנגליה צריכה לחתום עליה. אולם אחד העם חשב, שיותר רצוי יהיה, אם לא יתנו הציונים שום נוסחה לממשלה, אלא יראו “מה שיכתבו על דעת עצמם, היינו מוכשרים יותר להכין על-פי זה מה אנו יכולים לקוות מהם”³³. והדבר, אמנם, נגמר באופן זה. הנוסחאות הציוניות, שתוקנו על ידי סייקס ואחרים, לא התקבלו ובלפור חתם על נוסח שלו.

במשך שלש השנים שנמשכה עבודה דיפלומטית זו נמשך אחד העם אחרי עבודה זו, מבלי משים, והתמכר אליה בכל נפשו. והוא, שהיה מתנגדו המדיני של הרצל והדיפלומטיה, נעשה איש-סודם של המדינאים היהודיים ומשתתף בפעולתם ואחד ממניעי המכונה הדיפלומטית. הוא עצמו מתפלא על כך ולועג, במכתבו לאוסישקין: “האם אין זו אירוניא של המזל, שלעת זקנתי התחלתי להשתתף בדיפלומטיא הציונית? אבל המאורעות השתלבו כך שאי-אפשר היה להיות אחרית”³⁴.

אחד העם האמין בכחה המוסרי של ההכרזה. “סוף סוף הודו אומות העולם במציאות עם ישראל ובזכותו ההיסטורית לבנות ביתו בארץ אבותיו”. לפי דעתו עלינו “להשתמש במה שניתן לנו ולעשות מה שאפשר, ומאורעות העולם יראו לנו את הדרך לעתיד”³⁵. הוא גם האמין אמונה רבה בגודל התעודה שהוטלה בימים ההם על ועד הצירים הראשון שנשלח לארץ ישראל בנשיאותו של ד“ר ווייצמן, תעודה, “אשר באופן מלואה תלוי הרבה כל מהלך עניננו בעתיד”. הוא בוטח בד”ר ווייצמן. ובאחד המכתבים לגברת ווייצמן, ששלחה לו בשם בעלה הצעה של מכתב לבלפור, הוא מביע את יחסו לנוסח זה בבטויים אלו: “במשך אלפים שנות גלותנו זה הוא, כמדומה לי, המקרה הראשון, שיהודי כותב ב”טון" כזה לשר החיצון של ממשלה אדירה על הענינים הלאומיים של היהודים"³⁶.

ואולם גם בשעת האמונות והתקוות הנפרזות נשאר אחד העם נאמן לעצמו. הוא היה, כמו תמיד, בעל העינים הפקוחות, הרואה מה שיש ואיננו רוכב על במתי הדמיון. הוא נלחם בעתונות האמריקנית, אשר לשם סנסציה או פרופוגנדה היא מלהיבה את העם באמונות כוזבות, כי “עוד מעט – עוד ימים או שבועות או ירחים מספר – וארץ ישראל תהיה “שלנו”, מדינה יהודית כהלכה, וכל מאות אלפי היהודים הנעקרים ממקומם בשעת חרום זו יוכלו ללכת למדינתם ולמצוא מנוחה תחת דגלם הלאומי, ונראה הדבר, כאילו אין איש דואג כלל לסכנה העצומה, כן להמוני העולים וכן לעבודתנו הלאומית בארץ ישראל, הכרוכה בפרופוגנדה כזו, שמוחקת מן ה”אני מאמין" שלנו את העיקר הגדול: “אעפ”י שיתמהמה אחכה לו", הוא מאמין, “שהללו שהיכולת בידם ימלאו את הבטחתם ויתנו לנו את האפשרות לבסס ולסדר את עבודתנו בארץ ישראל על יסודות לאומיים בטוחים, ובכל זאת עוד שנים לעשרות תעבורנה עד שנוכל לדרוש צדק, שתהא ארץ ישראל “מדינה יהודית” ממשׁ, כלומר עד שנהיה אנחנו רוב התושבים בארץ. במשך זמן המעבר הזה – התכונות הנפשיות שביותר נחוצות לנו הן: התמדה וסבלנות. בעינים גלויות ובדעת מיושבת צריכים נהיה לטפס ולעלות על ההר הגדול ביותר אשר לפנינו, לטפס ולעלות בצעדים נכונים ומדודים היטב מראש, בהתמדה שאינה פוסקת ובסבלנות שאינה מונה ימים ושנים. רק בחלום אפשר לראות הר כשערה ולהגיע בטיסה אחת עד שמי השמים, אבל בחלומות לא יבנה עם ולא תברא ארץ נושבת”.

כזו היתה הפרוגנוזה של אחד העם בימי החלומות הגדולים והתקוות הנפרזות, עם התחלת העליה השלישית.