לרעותי בחיים, לבילה

בַּנֵּכָר

מאת

שמואל טשרנוביץ

---

מולדת

מאת

שמואל טשרנוביץ

“ליהודים אין אפילו חלק קטן של אותה האידיאליות ההיסטורית שבה הצטיינו היונים. בקפיטלים הגדולים של היהודים היו יכולים זה כבר לגאול את כל ארץ כנען אפילו בגבולות של ממלכת שלמה, לבנות את ירושלים ולהקים את המקדש הגדול, מקום משכן ד'. והיהדות אינה נחפזת לעשות זאת והיא מבכרת לנדוד על פני מרחבי התבל ולהקים בכל מקום לא ירושלימים, כי אם ברדיטשיבים”.

רגע כבשתי פני בקרקע, בקראי את התוכחה הזאת, שיצאה מפיו של אחד שונאינו היותר גדולים. גדול הוא כחה של העקיצה, עקיצת העקרב, ומכאיבה היא, כשהיא נוגעת בפצע העמוק והישן, שכבר הגליד. מי מאתנו חושב על-דבר המאורע הנורא שקרה לפני אלפים שנה? אין לנו שהות ואין לנו די סבלנות לחקור במופלא ממנו ולהעמיק חשוב באותם המאורעות ההיסטוריים, שקבעו לנו צורה ונתנו לנו שם מיוחד עם נודד. ויש אשר אנו שוכחים, כי גם אנחנו היינו לפנים עם ככל העמים, עם היושב על אדמתו, ונדמה לנו, כי תמיד מימי עולם אנו הולכים ועוברים, נעים ונדים שכוני בתים-אהלים, כצוענים אלה, שאין להם שעל אדמה בעולמו של הקדוש ברוך הוא. אנו שוכחים מה שהיה, ומאין תהיה לנו אותה “האידיאליות ההיסטורית”, שעוררה את העמים העתיקים לחדש את נעוריהם ולהחזיר לעצמם את עטרת המלכות? מאין יהיה לנו אותו הרגש של המולדת, של הפטריוטיות, שבה מצטיינים עמי אירופה? כגחלת עוממת על רשפי אש מתלקחת בלבנו לפעמים השאיפה לאיזו ציון של מעלה, לאיזו ארץ מעולפה בקרני-סוד, להדבקות רוחנית בממלכת העבר; אבל אין לנו אף זכר לאותן האבוקות המלהיבות, לאותם הלפידים הדולקים, המופיעים פה ושם בארצות הגלות של העמים האחרים, לפידים, המאירים להם את הדרך אל הגאולה המדינית ומפנים את המסלה אל החרות.

נתקעה החרב בלב הגדול של הגבור האחרון, בר-כוכבא – והוא נעשה לבר-כוזיבא. זהו גורלו של המנוצח! ואז באה פס-היד הנעלמה ורשמה מעל לראשנו כתובת מלאת-תוכן: על חרבך לא תחיה! הושבה החרב לנדנה ונגנזה באוצר הנצח. והגבורים האמיצים, הנהדרים, העזים, מגני ירושלים האחרונים, קפצו אל האש והושיטו ליָדים של מעלה את המפתחות האחרונים של המבצר ההרוס. ואין עוד מגנים ולוחמים – ויש אך בריונים. ואותו המשיח, שמנחם שמו, נשאהו הרוח ופיזר את ניצוצות נשמתו. וגלגוליו לא היו עוד גדודים של מתקוממים, ולא שמעונים בני גיורא ולא יוחננים מגוש חלב, כי אם דוד אלראי, אברהם אבולפיה, דוד ראוּבני ושלמה מלכו, שבתאי צבי, נתן העזתי ויתר המשיחים מסוג זה. נדעכו הכוכבים המזהירים ונשארו אך הניצוצות והזיקים הקטנים. המהבהבים ואינם מאירים.

והלב מתכוץ מכאב באמור אויב לנו את האמת הזאת. הכאב עוד יגדל, בזכרנוּ, כי אך מקרה היה שהביא אותנו למצב לזה של נודדים נצחיים, “יהודים נצחיים”, מרגיזי מנוחת העולם, שיד הכל בהם וידם בכל מקום. אך במקרה לא נעשינו ככל העמים אשר על פני האדמה, בעטיו של הרעיון הפוליטי, שעלה במוחם של הכובשים האחרונים של ארץ יהודה לנשל את העם מעל אדמתו ולהגלוּתו, לעקור את האילן משרשו, כאשר עשו מלכי אשור לעשרת שבטי ישראל. כאילו ידע והבין מראש הנשר הרומי, כי פה, במקום מולדתו של העם, לא יעצור העם כח לשאת בעול ובהיות לנגד עיניו שרידי חוּרבותיו תמצאנה עוד די גחלים לוחשות תחת ערמות מקדשו להבעיר את אש החרות בלבבו ולהקים גדודים של מכבים שרוח אבותיהם החשמונאים הולך לפניהם כעמוד אש להאיר את הדרך.

זו היתה מחשבת-תופת, העולה על כל המחשבות הנוראות שנתעוררו בלבם של שונאי ישראל בכל הדורות. לא רבי יוחנן בן זכאי נתן את המכה האחרונה לממלכת היהודים, אך אלה, שהחריבו לא את הארץ בלבד, כי אם גם את העם בתור חטיבה מדינית מיוחדת. יבנה, להפך, היתה הממלכה החדשה שהוקמה, ממלכת הגלות, המתאימה אל המצב החדש של העם. ממלכת הרוח, שאינה נזקקה לחזוקים גשמיים, למבצרים, לחיילות, למקדשים העלולים להחרב. לעם מטולטל ונודד דרושה היתה ממלכה מטולטלת שאפשר לקחתה ביד; דרוש היה ספר קטן, ספר-כיס, או מחשבה מקורית שכל כלי יוצר עליה לא יצלח. אבל המדינה והרעיון המדיני מתו לא ביום, שבו זרק טיטוס את הלהב אל שערי המקדש, אך בימים שלאחר החורבן, ביום שלבשו יהודי הארץ כלי גולה ויצאו יציאה עולמית אל העולם הגדול והרחב. אז בא שנוי ברוח העם, בשאיפותיו; לקה הרגש המדיני, נקרע החבּור האחרון בינו ובין האדמה והעם נשאר תלוי ועומד באויר ומושל בגאות הממלכה הרוחנית.

וקצרי-ראות הם אלה, בין מתוך אויבנו ובין מתוך אוהבינו, הבאים באמת-מדה אחת אלינו ואל יתר העמים שקמו לתחיה בימים האחרונים. האמינו אלפי אגדות יפות הכרוכות באולימפוס. מאות זכרונות עתיקים ומסורות, לא היו מחזירים את עטרת המלוכה לבני יון, אלמלי היו הם כמונו נעקרים משורש ונודדים במרחבי התבל, בלי ריח אדמתם, בלי דריכה על האדמה, שנרטבה בדם גבוריהם. פרומיתאוס שלהם לא היה מושיט להם: את האש הקדושה מרחוק. פה בארץ, תחת השמים היפים, למראה ההרים הענקיים, המביטים אליהם ממרומי ראשיהם מאות דורות, נזכרים אלפי מאורעות היסטוריים, נקראת מגלת העבר, – פה, בארץ זו, שבה הם נתקלים על כל צעד ושעל בזכרונות היסטוריים, יכולים היו להקים מחדש את ממלכתם. וחרבנה של הממלכה היה, איפוא, אך זמני. איזה ערך היה לכבוש יון ע“י טורקיה, אם בשלטון העצמי היוני ובכנסיה הדתית היונית ובבתי הספר היוניים ובארץ יון חי רוח היונים הקדמונים ולא נשכח אף רגע? פה בארץ, במקום מולדתם, היו המרידות דבר טבעי ומובן. אין כל אפשרות לעם לראות את אויביו מושלים בארצו, ותמיד נמצאים אנשים צעירים, נלהבים, שאינם נשמעים לזקנים ולמתונים, ומעוררים למרד. גם קנאי ירושלים, ה”בריונים", וגם בר-כוכבא וסיעתו לא היו יכולים לשים לב לחכמי ישראל, שהרכינו ראשם לפני האויב. גם בין היונים היו רוב העם וראשיו נגד השאיפות המדיניות של אלכסנדר איספילנטי ומרעיו, שהסתתרו בבסרביה והתכוננו שם למרידה. ורק כאשר עבר בשנת 1821 את הגבול ונכנס אל הארץ, במקום שישבו בני עמו, התעוררה המלחמה הפארטיזאנית והתפרצו המרידות בכל מקום, שהביאו לידי הסרת העול של הטורקים מעל ארץ יון.

ואילו היו היונים מפוזרים ומפורדים, ואילו היו צריכים לערוך תהלוכת מרד מארצות אחרות לגאול את ארצם, – לא היו עמי אירופה באים לעזרתם. והלא עובדה היא, כי ב“אידיאליות היסטורית” בלבד לא היו היונים מחזירים את ארצם ולא היו מנצחים את הטורקים, אלמלא באו לעזרתם צבאות רוסיה, צרפת ואנגליה, שחדרו אל הארץ והכריחו את טורקיה להכנע. והסימפטיה של כל העולם הנאור היתה על צדם של הלוחמים והמתקוממים, עד כי הרבה מתנדבים נמצאו להם מארצות אחרות באירופה, שנלחמו את מלחמותיהם, ובראש המורדים עמד גם המשורר האנגלי ביירון, ואז, רק אחרי ההתאמצות הזאת של אירופה, שבאה להציל את הצלב היוני, הצליח בידם להקים את הממלכה.

ומי היה קם להציל את ה“מגן-דוד” היהודי, אלמלי נשאוהו בתור סמל גדודי היהודים ההולכים לכבוש את ארץ כנען? מה עלה לנסיונו של שבתאי-צבי ללכת לירושלים? האפשר היה לקוות, כי תהלוכה כזו תוכל לעבור בשלום את כל הדרך, כאשר עבר מסע הצלב, בחסותם של כל עמי הנוצרים? האם יכולים אתם לצייר בדמיונכם תהלוכה יהודית כזו והאם אין לדעת מראש מה היה עולה בסופו של נסיון כזה, אם גם היה במציאות ואלמלא היו סדר הדורות ותנאי החיים עוקרים מלבם של היהודים כל זכר לשאיפת מלחמה, לחיי-חרב?

ובלי רגש זה ובלי שאיפות למרד אין ארצות מולדת נכבשות גם בקפיטלים הגדולים ביותר. “לא בכסף תגאלו”. הנפשות, בני העם, יכולים לשוב ולרכוש להם את ארץ מכורתם ומולדתם או בגבורה ובאמץ-יד, או בבינה ובעבודה לאטית, עבודת הכשרה לדורות, במלים אחרות: בדרך קצרה, או בדרך קצרה וארוכה. ובאותו היום שבו נעתק המרכז העברי ממקומו והאויב הגלה את העם מארצו – ננעלו השערים בפנינו ונגזר עלינו להיות לא ככל העמים במובן המדיני. וצורה אחרת ניתנה לתנועת שיבת ציון: בנים שבים לגבולם, ממלאים לאט לאט את הריקנות ההיסטורית, משרישים שוב את האילן באדמת ישראל, מפנים את הדרך בפני העתיד…

ולא המיליונים של עשירי ישראל, ההולכים לטמיון לדברים שאין להם ערך לדורות, הם ה“קפיטלים הגדולים” הגואלים את המולדת, כי אם אותם עשרות אלפי היהודים שקבעו מושבם בארץ ישראל ואותו הרגש של המולדת שנתעורר בלבבנו. אנו מתקנים את השגיאה ההיסטורית, מחזירים את כבודם של ה“בריונים” ושל “בני-כוזיבא”, מבינים את נפשם של הלוחמים האמיצים, שהקריבו את דמם על כל צעד ושעל של הארץ. גם לנו יקר כל צעד, כל שעל בארץ זו, וכבר יש לנו גבורים חדשים, המגינים על רכושנו בארץ בחום עלומים ובדם התמצית שלהם, שהרי ארצם היא, ארץ מולדתם, ששבו אליה אחרי שנות נדודים הרבה. אותו החוש המדיני, שאבדנוהו על יד חומות ירושלים, הולך ושב אלינו ובפסיכולוגיה של העם בא שנוי נמרץ: ירושלים של מעלה הולכת ויורדת לירושלים של מטה.

ואותו ה“אידיאל ההיסטורי”, שאין שונאינו רואים בנו, קם איפוא לתחיה והוא שולט כבר בקרבנו, אולי שלא מדעת. רגש המולדת הולך וחודר ללבנו, לנפשותינו, מכה שם שרשים. ארץ ישראל בלי שלטון מדיני יהודי הולכת ונעשית לנו מה שהיא ארץ יון הקטנה ותושביה מעוטי-האוכלוסין לכל היונים הפזורים והמפורדים בכל העולם. “הנודדים במרחבי התבל” שרטון העלו בים התיכון, והיו בטוחים. כי יבנה עליו אותו הכרך הגדול, שעליו חלמו טובי הגואלים והשואפים לחרות.

מתי? אל תשאלו. אין קובעים זמנים לדורות, אין קוצבים עתים לעם נצחי. אבל די הוא, אם העם הצועני חדל להיות צועני ברוח ואם בפנה חבויה בעמקי נשמתו יש כבר מקום לאותו הרגש שקוראים לו פטריוטיות ואם אחרי היותו אלם וחרש במשך שנות מאות נפתח פיו לדבר והמלה הראשונה הנמלטת מפיו היא:

מולדת!…

תרע"ד

---

הכוכב הנעלם

מאת

שמואל טשרנוביץ

אוי לו לעם שנולד בלי כוכב. אך אוי ואבוי לעם שנולד בהאיר כוכב על ראשו, והוא נדעך ברבות הימים. אז יהפך העם לאיצטגנין החוזה בכוכבים תמיד, לקנה-חזות מורכב על עיניו ואל השמים נשואות העינים החולמות, המלאות דמעות געגועים וכליון נפש אל מרחב הבריאה אשר במרום, ובין נתיבות החלב והאש, בין רבוא רבבות כוכבי תוהו, בין רבבות עולמות יבקש את עולמו הוא, העולם שנדעך, יחד עם כוכבו הנעלם.

ויש אשר אחרי רוב חפושים לבקש את ה“אין” תראה לו בתוך רקיע התכלת נקודת נוגה, ודמותה וצלמה כדמות הכוכב האובד. אז יפעם הלב ויחרד מחדוה פנימית ומצפית תקוה. אך כעבור זמן מה יחלוף גם החלום הזה, והמציאות באה ומכזיבה את כל התקוות: זה היה אור מתעה או מיטיאור הבוקע לפעמים את חלל האויר ונבלע בתהום העולם הגדול.

ותולדות היהודים – אלה תולדות הכוכב הנעלם. אסוננו הוא – ואולי אשרנו – לא מה שאין לנו כוכב, אלא מה שהיה לנו ואינו. ההיסטוריה שלנו היא תולדות בקשת הכוכב הנדעך. תמיד אנו מבקשים מה שאין לנו ומה שהיה. אלמלא ידענו את טעם החרות, לא היה צערנו גדול כל כך למראה החרות הנתונה לכל עם ועם, אבל אנחנו הלא נולדנו בכתונת של בן מלך וכתונת פסים זו היתה לנו למכשול. אלמלא קרעו בני יעקב את כתונת הפסים אשר ליוסף, לפני שלחם אותו להיות עבד במצרים, מי יודע אם היה עלול השבוי לשכוח את אשר היה ולמשול במנוחה בארץ נכריה.

ואנחנו רדפנו אחרי הכוכב, תמיד רדפנו. לא חיינו בהוה, כי אם בתוך העבר. הכוכב היה נגד עיני רוחנו. חוזים היינו, בעלי חלומות. הכוכבים השתחוינו, אל השמים השקפנו ואת הכוכב בקשנו, ויש אשר הבהיק לרגע נוגה, ברק או שלהבת, או נקודה קטנה מאירה, ואנחנו אמרנו: הנה הכוכב! – והכוכב לא נמצא. ובכל זאת לא חדלו החפושים והבדיקות ונגהו הוא תמיד נגד עיננו, כאלו זה עתה נעלם.

מי יוכל כמונו להבין את נועם החיים של עם חפשי יושב בארצו, אנחנו, אשר כל מלה וכל אות של כתבי הקודש, אשר כל דף ודף של ההיסטוריה שלנו מלאים זיו ונוגה, הוד והדר, ציורים של חיים שאננים וּשלמים, חיים טובים ומאושרים של עם שיש לו עבר והוה? מי יוכל כמונו, עם הגעגועים, לחוש את האושר הצפון בחיי ממלכה-עם, ממלכה, שיש לה הכל משלה, שבני עמה דורכים על אדמתם הם, חיים חיים שלהם, מקוים תקוותיהם הם וכל אשר להם – מידיהם הוא? מי עוד כמונו, בני מלכים, בעלי כתונת פסים, חשים ומרגישים את האושר הזה?

וגדול הוא ועמוק הוא הכאב הפנימי, כשבוקע ועולה אלינו ריח שדה אשר ברכו אלהים. שמים חפשים וארץ חפשית ועם חפשי, החי בה ומתפתח כרצונו. ולא יערב לחכנו לחם הקלוקל אשר נאכל תחת יריעת אוהל הצוענים אשר לנו, אם גם תזרח לנו לרגע השמש, ומה גם אם גשם דולף ומטריד, מרטיב את היריעה ומטפטף טפין טפין על פנינו…

הוי, מה נעים ומה מתוק החופש!

* * *

ואולם בתוך המון הגעגועים הכמוסים לחירות, יש אשר יבקע כברק רעיון פלא:

מי יודע, אם לא מצאנו כבר את הכוכב, אשר אותו תבקש נפשנו? אולי הנהו בנו ובתוכנו? אולי יש בנו הממלכה היותר נפלאה על פני כל כדור הארץ?

כי הנה העמים, אשר ממלכות להם וכבדות ארץ, ציים אדירים, מחנות עצומים, חירות יש להם עד כדי שובע, מאוייהם – מוגבלים ושאיפותיהם מכווצות עד אפס. בתוך מעמקי נפשם – ריקנות איומה הבאה מתוך שביעת רצון, מתוך שובע נפרז, “וישמנו – ויבעטו”. את כוחם האדיר הם מקדישים למלחמה עם בני חורין אחרים. לדכא, לשעבד, להכניע, למשול ולשלוט. והחופש אינו בטוח לעולם ותמיד צפויה לו סכנה ציים בונה לה ממלכה להגן על עמדותיה בים, ומבצרים – להגן על עמדותיה ביבשה, אוירונים – למען הבטיח את מצבה מלמעלה – ומוקשים מתחת. ובהתנפל עליה אויב ובהכניעו אותה – נפול תפול ותקומה לא תהיה לה, כי רק את גבולות אדמתה בצרה תמיד ולא את גבולות נפשה ורוחה.

ואנחנו הננו הממלכה הנפלאה ביותר בעולם. זוהי הממלכה האגדית הבנויה באויר. שום ממלכה תקיפה לא תוכל לשים עליה מצור ולהקים נגדה סוללה. לא יוכלו הציים בים והמחנות ביבשה להבקיע אליה. אדירה היא הממלכה ורחבה ברום וברוחב ובעומק. היהדות זוהי רעיון, ואיה התותחים אשר יוכלו להרעימו? היהדות זוהי אידיאה – ואיה הם הרובים, אשר יקלעו אל האידיאה ויפגעו בה? זוהי ממלכה-עם, שאינה צפויה למקרי הזמן, ממלכה הקיימת בכל עת, לפי שלא נוצרו עדיין כלי המצור, אשר יוכלו לה.

היהדות – זוהי החרות הנצחית, זהו המעוף התמידי, הפריחה באויר, הבוקעת כל הרקיעים ופורצת כל הגבולים. היהדות אינה יודעת גבולין, העם היהודי אינו יודע את הארץ – כל העולם לו הוא, בכל מקום אשר יתקע אהלו – שם יסתדרו צבאותיו ושם ימשול בממשלת רוחו, ואם גם הוא נופל לפרקים בשביה בסביבה הזרה, אשר ישכון בה – יוציאהו רוח הדרור משביו ויחזירהו לעמו – מלכותו.

ולא לחנם גדולים ונוראים הם ענויי נפשם של האויבים הרבים, שרכש לו העם היהודי על דרכו הארוכה. הם רואים, כי כל כלי יוצר עליו לא יצלח, בכחם ובגבורתם, שבהם הם כובשים ארצות ומדינת וממלכות אדירות, לא יוכלו להכניע את העם הקטן והדל, אשר אין לו אף שעל אדמה משלו. פעם הם נגשים אליו בחילות יבשה – והנה נישאת הממלכה באויר והיא מרחפת על פני הים; פעם הם הולכים אחריה אל הים, – והיא יוצאת מעבר אחר יבשה מן המים אל היבשה. וקריעת ים סוף בצאתנו ממצרים היא בנין אב לדורות.

זוהי ממלכת הפלאים על פני הארץ…

– – –

ויש בני ממלכה המרחיקים ללכת:

“לא מקרה הוא שחרבה ירושלים ושמקום המקדש ניתן למרמס. זהו צורך היסטורי, זהו גורם לגדול היהדות, זוהי המדרגה הנחוצה בתוך חיי העם הזה”. “לא לבכות על חורבן ירושלים צריכים היהודים, לא לזרוק אפר על ראשם, אך להרים את ראשם בגאון ולהביט בעיני מנוחה לפנים. אמנם, התוגה מובנה, אך האם נקל להשיג דבר בלי ענויים? העינויים – זהו האות של הגודל, זוהי התלישה ממה שכבר נקבע ועומד. ואחת משתי אלה: או הענויים – והעם היהודי הוא עם נבחר, או ספוק – מנוחת גועל ומות”.

האמנם כן הוא?

וירא אני, שזהו קול היצר, קול החלש, המצדיק את הדין על עצמו, קול המת, שאינו רוצה לקום לתחיה. החי-המת שואף לתחיה. כתונת הפסים תלויה וצריכה להיות תלויה נגד עינינו בכל עת.

אמנם, יש אשר יתגנב רעיון אל הלב: מה היה אלמלי היינו בשעה זו בני ממלכה קטנה כבולגריה או כיון, המחוה קידה כלפי ממשלות תקיפות, בני ממלכה התלויה בנס ומפחדת תמיד מפני האויב, שיחדור אל שעריה? האם היינו יכולים אז להשמיע את הקול הכובש עולמות, לתפוס את המקום בעולם הגדול, כבימינו אלה, בשעה שהננו ממלכה-עם?

ואולם ארור יהיה היום, שבו נחדל לבקש את הכוכב ונוריד עינינו לארץ. אם יפים היו ענויינו, – היה יפים בחלומות הגדולים שחלמנו, בתקוות הגדולות שהיו לנו לשוב ולמצוא את הכוכב האבוד, לשוב ולבנות את ירושלים שלנו. בכח התקוה לחרות, בכח השאיפה לחרות הלכנו בכל הדרך הארוכה, ובכחה נעבור הלאה ונקרע לא פעם את יַמֵּי הסוף ונשאיר את אויבינו מאחרינו.

אולי זוהי סתירה, אולי זוהי התרוצצות הרגשות: רגש הדבקות בעבר, במה שהיה בכוכב האבוד, דמעה על חורבן המקדש – ורגש הדבקות בממלכה הקיימת, בעם הממלכה, הקיים ועומד בלי ליאות ומושל בכיפה. אבל התרוצצות זו היא נחוצה. בלי הגעגועים אל כתנת הפסים יחורו שמינו וידעכו כל הכוכבים ובלי הבטחון האמיץ בממלכת עמנו לא היינו יכולים לשאת ולסבול את ענויינו הרבים. אלו ואלו הם דברי אלהים חיים.

“לבכות על חורבן המקדש”! – אולי גם לבכות, אך בכל אופן לבקש תדיר ובלי הרף את הכוכב. ולא בשמים זרים ולא בארצות זרות נמצאנו – הכוכב ימצא שם, במקום שאבד ממנו. הוא במקומו עומד, אך אורו נדעך, ותבוא השעה, שבה ישוב ויזרח במלוא זהרו על ראשנו.

תרע"ב.

---

האם והאם החורגת

מאת

שמואל טשרנוביץ

“הוי, לו ידעו לאהוב את האם, כשם שהם אוהבים את האם החורגת!”.

קריאה זו מתפרצת מלבי בלי משים, בכל פעם שאני וקרא מכתב חדש מאת אחד מ“בעלי-התשובה” היותר טפוסיים בזמן הזה, שענויי היהודים החזירום – הביתה. אני שומע את דברי האהבה שלו אל עמו – ולבי מהסס עוד בין אמונה ובין פקפוק. אבל תחת זאת אני מאמין – הוי, מה אני מאמין! – כשאני שומע מפיו:

–“אני אסבול ואשא את העול – אך לא אלך מפה. אבכה ואפחד ואתכווץ מכאב ואשאר במולדת. ואם תצמצמו עוד יותר את סביבתי ותגרשוני מכל מקום, כשם שמגרשים את המצורעים – לא אלך גם אז. אני אשב, כאיוב, בתוך האפר, אגרד בחרס את השחין ואשא את קולי עד השמים ועד אשר יגיע לאזני אלהים. לא אלך, בצפרני אוחז בשעל-האדמה היחידי שנמסר לי ואשאר על משמרתי”.

כי הן זהו מזלה המיוחד של האם-החורגת ומזלו המיוחד של העם אשר מולדת אחת אין לו בעולם הגדול, זולתי זו השוכנת בערפלי ימי קדם, של אותו העם, אשר האומה הִנֶּהָ וצריכה להיות לו במקום מולדת, במקום אב ואם גם יחד.

והאם אין אתם שומעים גם מתוך המערות, שבהן הסתתרו אנוסי ספרד ופורטוגל, את הקול הזה הבוקע ועולה ממעמקים? האם לא נשמעה שם תפלה לאל עליון לשלום הארץ היפה? האם לא נשפכו שם דמעות על אשר הם נרדפים מידי המולדת החביבה? האם לא כמה לבם והאם לא התגעגעו אחרי כן בגלוי ובסתר אל הארץ ששפכה את דמם כמים שהלבישתם כלי-גולה ואלצה אותם ללכת לבקש ארצות אחרות?

גם את שמות הערים החדשות אשר בנו קראו כשמות הערים אשר משם גורשו. גם את הלשון אשר בה דברו מחוללי האינקוויזיציה לא השכיחו מפיהם עד היום הזה.

את המולדת החורגת חובבים, הוי, מה חובבים!

בארגנטינה הרחוקה יושבים יהודים קולוניסטים, שהרחיקו נדוד מרוסיה באונס, והם מספרים בגעגועים: “רוסיה היא ארץ טובה, אך אין לנו רשות לגור בה. מכריחים אותנו להתגולל ברפש, באשפה ובדלות. הוי, אלו הרשו לנו לשוב – היינו נוסעים שמה והיינו מוצאים עבודה נאותה לנו ולמשפחותינו ואז – מה טוב היה לנו!”.

והגולים היהודים בני רוסיה אשר באמריקה, פליטי הפוגרומים והרדיפות, אלה שהשאירו בשדה-הקרבות בגולה את קרבנותיהם הגדולים, את הקדושים והמעונים, – מה רבה חבתם למולדת-החורגת! יודעת זאת גם העתונות השחורה ואינה יכולה להכחיש את הגלוי ומפורסם. האהבה למולדת, האהבה לרוסיה – מכריעה בלב היהודים את הכל.

והנה אני קורא שני ציורים מן החיים, עד כמה שהביעו את המחשבות של גולי רוסיה בחוץ-לארץ ¹.

הוא – רופא יהודי שברח מרוסיה והתישב באחת מערי צרפת. היא, רעיתו, עוזרת על ידו, עוברת אתו על הכפרים לרפא את האכרים ממגפת הטיפוס, שהתפרצה שם. הוא מתאמץ להשתקע בארץ, לשכוח את העבר, להמסר לעבודתו. אך היא אינה פוסקת להתגעגע לכפר הרוסי.

“אני מבינה את רגשותיך, גם אנכי חשתי את זאת – אומרת שרה – מכים אותנו… מבזים… מגרשים… כן, זוהי אמת. ומשום זה הסכמתי אז להחלטתך להתישב פה. אך כיום התבוננתי, נתתי חשבון לנפשי, ואני רואה ששגינו, שגינו עד מאד… ואני אומרת עכשו, כי גם אלו היינו נחוצים פה, נחוצים עד מאד, ואלו היו שולטים ונפוצים פה הכפן והטיפוס בכל עזוזם ובכפר הרוסי היו החיים טובים עד מאד – גם אז היה לבי נמשך אחרי הכפר הרוסי, מפני ששם נמצאים בני ארצי הקרובים לי”.

הוא, יוסף, מנסה להתקומם ולהוכיח לה את משוגתה: “לבך נמשך אחרי רוסיה – אומר הוא – אך הרי אי אפשר ברצון הטוב לתת את הפנים ליורקים… “לחזור!” אך מה מחכה לנו שם? את שכחת? זכרי נא. זכרי רק זאת מה יהיה גורל בנך. פה ילמוד בכל מקום שיחפוץ, מה שירצה, כשרונותיו יתפתחו באופן ישר ואפשר גם שיצטיין ברבות הימים… ושם? איפה ילמד? היהיה שם מקום בשביל יענקל יוסילוב איזראילסון?… שם תהפכי אותו לסרסור, למוכר סחבות!”

אולם כל התקוממותו לא הועילה. בעמקי לבבו נמשך גם הוא אחרי מקור הענויים – והם ברחו מארץ הדרור אל ארץ העבדות, אל התחום, אל הכפר הרוסי, שמשם יגורשו.

או היהודי שפירא, שהוכה ונפצע קשה בימי הפוגרומים בעירתו הקטנה וכל רכושו שודד, – ושמחתו הגדולה בפגשו כעבור שנים רבות לשבתו בארץ “נכריה”, בצרפת, את אחת העלמות הרוסיות.

“פה לא נקרו האנשים את עינינו, כברוסיה – מנסה דבורה רעיתו לגלות לבה לפני הרוסית – וגם לשדוד לא שדדו אותנו… וגם עבודה נתנו לנו. אנחנו ושלמה עובדים יומם וליל, וכשיצא בעלי זה מבית-החולים, היינו שבעים ומעון היה לנו, גם כסף אספנו”.

ובכל זאת… ובכל זאת…

אין היהודי הפשוט שוכח את מולדתו, הוא מפסיק את שטף דבריה של דבורה וחוקר ודורש: – איך היבול עכשו בפלך חרסון?

– – –

ורגש קנאה אכלני.

הירבו כל אלה, שעזבו את העם העברי לשאול בכל הימים שהיו שם: – איך הוא הקציר ברחוב היהודים?

רגש קנאה יאכלני.

הוי, מה היית רוצה לשמוע מפי היהודים רגשי-אמון כאלו למולדת שלהם, לעם היהודי שהוא לנו גם מולדת, גם אב, גם אם,–הכל, הכל…

“אנו נשא ונסבול את העול, אך לא נלך מרחוב היהודים. נבכה ונפחד ונתכוץ מכאב – אך נשאר במולדת זו שלנו. ואם תצמצמו עוד יותר את סביבתנו ותגרשונו מכל מקום, כשם שמגרשים את המצורעים, לא נלך גם אז. אנחנו נשב, כאיוב, מתוך האפר ונגרד בחרס את השחין ונשא את קולנו עד השמים ועד אשר יגיע לאזני אלהים. לא נלך. בצפרנינו נאחז בשעל האדמה שעליו יושב העם ונשאר על משמרתנו בתור יהודים!”…

והאמינו – בני עם שרגש אשר כזה להם לא ישאו עוד ולא יסבלו את העול. בני עם אשר כזה יושעו ויחלצו מצרתם הלאומית!…

---

נוטרי הכרמים

מאת

שמואל טשרנוביץ

“אל תקחו מאתנו את לוויטן!” – מתחנן אחד היהודים לפני סופר רוסי. “אנשים כלוויטן הם כל נחמתנו בענינו במצב זה”.

וכאירוניה מרה מבצבצת מתוך קריאה מעציבה זו. “את תקחו מאתנו”! כאלו היה לוויטן שלנו והם באו להוציאו מידינו; כאלו לא נרשם כבר בספר-החיים שלהם, ואצלנו – רק בספר-המתים שלנו!

הן זוהי קללת האלהים הרובצת עלינו. האש הורדה גם אלינו מן השמים; מלאכי האמנות הטהורה סוככים גם עלינו בכנפיהם, אך כבשת-הרש נמלטת אל הדיר העשיר של שכנינו; נפח נעלם ואכזרי עומד על האח ומכה בקורנס ומפזר את הניצוצות לארבע רוחות השמים.

בראשונה עוד מתרוצצים יעקב ועשו, עוד נמשכים והולכים צללי בית-המדרש אחר האמן והצייר היהודי ונשמת אלהי ישראל מלוה את יצירותיו, אך לאט לאט ינוסו הצללים והשמש הזורחת של הסביבה מעַוֶּרֶת את עיניו ומצודדת אותו בקויה המזהירים. היהדות היא בלב, נעלמה ונסתרה, ועל החזה, לעיני כל, מתנוצץ הצלב המוזהב. אנטוקולסקי היהודי, שבארץ מולדתו שנאוהו וירדפוהו וימררוהו, משתקע בפריס ויוצר יצירות אלמותיות הנרשמות על חשבונו של העם הרוסי; ולוויטן מגורש ממוסקבה בגלל חוסר זכות ישיבה, הולך ומשתקע בכפר רוסי ויוצר את אחד הנופים היפים ביותר שבטבע הרוסי.

זוהי העובדה. אבל צריך להבין גם את סבותיה. הדבר מעציב ומדאיב, אבל המעציב ביותר בזה הוא, כי אנחנו כאלו מתנחמים בסבת כל הסבות, באמתלה של כל האמתלאות – ומסתפקים בזה. על כל צרה שהיא יש לנו תשובה אחת: הגלות. אנו מביעים את התמרמרותנו על הבנים העוזבים את אהלנו הדל מיד כשמרגישים בנפשם, שכשרונם הגדול יפתח לפניהם שערי היכלות גדולים ויפים" ואנו תולים את הסבה בנטיה המיוחדת שיש בנו “לבטול הישות הלאומית ולהתבוללות בעמים זולתנו” – ודי. אבל מי היא הגלות והיכן היא? בפנים או מבחוץ? האם הם, האמנים, הם חללי-הגלות, או אנחנו? זוהי שאלה שראוי היה להתעכב עליה.

מי יודע את ערך האבדה שאבדה לנו ב“בעל בית’ל” הווילנאי, שלא הלך אחרי מוניושקה וחזר אל רחוב בית-הכנסת בווילנה? ומהו סופם של כל “ילדי הפלא” שלנו בשנים האחרונות? הם נהפכים בילדותם למקור-פרנסה להוריהם וקרוביהם, המעבירים אותם, כדובים מלומדים, מעיר לעיר בכדי לעשות הון ועושר, עד אשר יפוג כשרונם של הילדים, או יקפא על מקום אחד באין להם כל אפשרות להתפתח.

…“מתאוננים אתם עלינו, הציירים והפסלים, שאנו הולכים מאתכם לראות בשדות אחרים, או, כפי שאתם משתמשים במליצה הישנה: “נוטרים אתם כרמים זרים וכרם שלנו לא נטרתם”, אבל מה אתם עושים, כדי לעודד את רוחנו, לתמוך בנו ולסעדנו? היוצר המקורי – זהו פרח רך הטעון טפול באהבה, בחמלה, ברוך. הכשרון המתחיל יוכל להתפתח רק אז, אם סביבתו מתיחסת אליו ביחס של חבה, אם הוא רואה מסביב אנשים הדואגים לו ולטפוחו, השומרים את כשרונו לבל יקמול בעודנו באבו. ומה רואה האמן היהודי סביבו? קרירות ושויון-נפש. אין פותח את דלתי בית-הכלא האמנותי שלו. אין עין בוחנת, אין בקורת, השומרת את צעדיו. הוא עזוב לנפשו, בודד בעולם היהודי, איש אינו דורש לשכנו, אינו מסייע בידו ואינו רוכש את יצירותיו. דלות חמרית ורוחנית מסביב לו. קול האלהים אשר בלבבו מבקש את תקונו-בטויו, קשור ומחובר הוא בטבורו, בזכרונותיו, בהרגליו והרגשותיו אל הסביבה היהודית, הוא מוציא מתוך חביון נפשו את התמונות שנתרשמו בלבו ברחוב היהודים, אבל לאלה אין דורש. ואז בא המקרה לידו: איזה אציל או אצילה, חובבי האמנות, נתקלים בו ומכניסים אותו אל הטרקלינים של הגויים אשר בתוכם הוא יושב, ושם הוא מקבל את הספוק, שכמה נפשו אליו. הם מסייעים בידו, מתאמצים לפתח את כשרונותיו ורק בזכותם הוא יוצא למרחב וסיוע מוסרי וחמרי זה משפיע בלי משים על הלך-רוחו. הוא מושפע מן הסביבה והוא שואף להסתגל אל הנושאים האנושיים, או הלאומיים הזרים שיש להם מהלכים בעולם החדש שחדר לתוכו, והוא בוחר ליצירותיו נושאים, שהמסתכל הזר מבינם כרגע ומרגיש בגדלותו של הצייר הנותן להם צורה במכחולו”.

אני שומע אתה קובלנה הזאת, היוצאת מפי אחד הציירים היהודים, שנתקלתי בו במקרה, ופני מתכרכמים מבושה. אני מתבייש בפני עצמי ובפני כל הקהל הגדול שלנו על קלות-הדעת שלנו ביחס אל “נוטרי הכרמים הזרים”. כמה אבנים היינו זורקים ומוסיפים לזרוק אחרי האנשים האלה; כמה דרשות דרשנו וכמה מאמרים כתבנו על הטמיעה “האוכלת כל חלקה טובה בנו”; כמה תיאוריות יצרנו על סמך המקרים האלה הרגילים והמצויים ברחובנו היהודי. בעוד שהסבה היא פשוטה וקלה ומובנה כל-כך. היש יכולת לאמן יהודי גדול להשאר בסביבתנו? הנותנים אנו לו את היכולת הזאת?

ואני מעלה על זכרוני שורה ארוכה של שמות מפורסמים, ורוצה הייתי, שנשוב ונעיין בביוגרפיות שלהם שנתפרסמו על ידי אחרים, או על ידינו. כיצד באו לידי התגלות? כאותם ל“ו הצדיקים היו “נסתרים” ברחוב היהודים. בחדר צר ואפל, בשכונת היהודים, נגן לו ה”בעל-הבית’ל הווילנאי" בכנור זמירות במוצאי שבת, או “וואלאכים”, ואיש לה היה יודע מהו ערכה של נגינה זו. עמדו היהודים בצפיפות בבית הכנסת ונהנו למשמע זמירותיו בתפלת מוסף, “לקקו את האצבעות” ושבו הביתה מדושני עונג. אבל מה נתנו למנגן ולמזמר הגאוני? עוני ודלות ויחס של שויון-נפש ליצירותיו. ואך חדרה בת-קולו של ר' יואל-דוד אל טרקלינו של איזה “פריץ” פולני – ויואל דוד היה למנגן ומזמר מפורסם. אותה הטרגדיה ששמה קץ לחייו באה גם היא באשמתה של התגוששות הכח-הדוחה של רחוב היהודים והכח-המקרב של רחוב הפולנים. באותה התהום שבין שני העולמות – נופץ כנורו וניתקו מיתריה.

והיה באותה ווילנה נער יהודי, שגרשוהו בחרפה מן ה“חדר” על אשר היה מקלקל באיזמל את השלחן והספסלים. פלט הרחוב היהודי את ה“קונדס” הזה ופטרבורג הבירה קלטתו. וזה היה אנטוקולסקי, שה“נאוואיע וורעמיא” התגאתה בו אחר כך “כבגאון הרוסי שלנו”. ולא משכילי היהודים פתחו לפניו את השערים, אך סטאסוב המבקר הרוסי גלה את כשרונו ופתח לפניו את כל הדרכים. ואנטוקולסקי החזיר את החוב שהיה חייב לאותה הסביבה, שהשפיעה עליו ותמכה בידו. את ה“חייט” היהודי הווילנאי השאיר מאחוריו ובמקומם נוצרו: “יוהאן האיום”, “ניסטור”, “יערמאק” ושאר הנושאים המובנים להסביבה החדשה.

ומי יודע אם גם לוויטאן לא היה נשאר יהודי ביצירותיו אלמלי היו אחיו עומדים לו בשעת דחקו כשהיה גוע ברעב, מאין עין שתשים עליו מבט. רק מורוזוב הרוסי ושאר חובבי האמנות הרוסית נתנו לו היכולת להתמכר ליצירותיו. ולוויטאן נעשה צייר-הנוף של הטבע הרוסי, של השטחים הרוסיים הרחבים, שאולי לא היתה לו קורבה נפשית גדולה אליהם במעמקי לבו היהודי.

מה היה סופם של מאורי העולם הגדולים, אלמלי היו אומרים להשאר בתוך החוג הצר של המפולפלים, שצריכים עוד למצוא היתר לעשית “פסל ומסכה”? לכל היותר היו זוכים לכך, שאיזה דיליטאנטן שאין לו מושג בהיר על דבר האמנות, היה כותב מאמר-בקורת על יצירותיהם והיה מפגל אותן, או מטיל מום בקדשיהם. וכלוויטאן היו רעבים ללחם ומוכרים את יצירותיהם בעד נזיד-עדשים, אבל לידי גדולה וגאונות לא היו באים.

הרחוב היהודי – אל נא נתבייש לקרוא את הדבר בשמו – מקבר את הכשרון האמתי, המתגלה בו. יש לנו “משוגעים לדברים שונים. יש לנו נדבנים לכל צרכי העבודה הצבורית, למוסדות לאומיים ותרבותיים שונים, אך אין לנו אותו הטפוס המצוי של ה”משוגע" ברחוב הגדול, אותם חובבי-האמנות והעתיקות, הנכונים להקריב קרבנות לשם טפוחו וגדולו של כשרון אמנותי או ספרותי, המסורים לאדם שביוצר וליוצר שבאדם והמלפפים אותו מיום צמחו עד יום גדלו והשומרים את כל צעדיו. אנחנו גונבים מן האור הגנוז ומתחממים אחר כך לאור זה, כשהיוצרים נעשים קנין הרבים וכשהם מתפרסמים על ידי אחרים. אז אנו מתחילים לבכות את החמדה שניטלה ממנו ותולים את הקולר בטמיעה, בהשפעת הסביבה, מחפשים ומבקשים עונות של אחרים ואין אנו נוטלים את הקורה שבין עינינו.

וכך הוא יחוסנו גם אל שאר היוצרים של היצירות היפות, המשחקים והאמנים. כמה משחקים על הבמה עמדו להעמים האחרים שביודעים או בלא יודעים יהודים הם, יהודים טובים או גרועים, במדה גדולה או קטנה. וכלום יכולנו לתת להם מרחב בתוכנו? נסו להתראות כוכבים גם על שמי התיאטרון היהודי העלוב ונדעכו קודם להתפתחותם. כמה סופרים יוצרים נבלעו בתחומה של הספרות הרוסית ואיש לא ידע כי מקרבנו יצאו. ואנו באים ומתלוננים על אשר שיסטוב-שוורצמן נעשה החוקר של הספרות הרוסית, על אשר גרשנזון ולרנר מבארים את נבכי הנפש של המספרים הרוסיים המקוריים, על אשר קוגיל נעשה מדריך ופטרון לז’אנר הרוסי האמתי, על אשר אייזמאן כותב ציורים מחיי הכמרים ויושקביץ' מערבב שתי נשמות של רוסי ויהודי, או בחור-הישיבה, צנזור, כותב שירים פטריוטיים רוסיים. מה היו הללו יכולים ליצור אצלנו ואיזו תנאים היינו ממציאים לכשרונותיהם?

הללו נוצצים – והללו נובלים. בתוך ה“בוהימה” היהודית בווארשה נמנו לפני המלחמה כשבעים וחמשה מספרים ומציירים, שהרבה מהם היו בלי ספק בעלי-כשרון, שי“ל פרץ סמך ידו עליהם וקוה, שהם יהיו יורשיו. כאלה היו רבים גם בווילנה ובאודיסה. ומה עלה בסופם? כלום הכניסו אל הספרות את האוצרות הגנוזים בחובם ? כלום יכלו להתפתח כל צרכם? ו”בוהימה" זו שלנו – אל תיראו, אין זו קבוצה של שכורים והוללים, “המשכרים” את כשרונם, המבלים ימים ולילות בקלפים, ב“לילות אתונה” וכדומה מן הדברים המצויים בעולם הסופרים והאמנים באירופה. “בוהימה” זו יכולה להתפרנס בקב חרובין מערב שבת לערב שבת, אבל גם קב זה אינו ניתן לה. הרעב מביא אותם לידי “מסחר בנפשות” במובן הרוחני. אין להם יכולת חמרית לעבד ולשכלל את היצירות האמנותיות ולהגיע לידי גובה אמנותי. הם מוכרים מה שהם פולטים, כדי למלאות את קיבתם הרעבה ללחם. ב“בית המלאכה” של הוצאות הספרים היהודיות היינו רואים משוררים המוכרים חרוזים-מספר על פי הזמנה מיוחדת, כמספר הפרוטות הדרושות לארוחת הצהרים, או מספרים העורכים נובילה לצורך ארוחת-הערב. וינסה נא היוצר היהודי ליצור רומן גדול, שליצירתו דרוש זמן של חצי שנה או שנה; ינסה החוקר לחבר ספר גדול, שלעבודתו דרושות לו שנים שלמות – הוא יכנס לגן-העדן קודם שיראה ספרו אור. ואין אקדמיה לאמנות וליצירה ואין “חובבים” פרטיים, שיקבלו עליהם לשמור על הנצר הרך לבל יעקר מן העולם.

ומהיכן אתם יודעים, שלבו של הצייר והאמן היהודי, המפזר ניצוצות נשמתו ברשות הרבים, אינו מלא כאב וצער בימים הראשונים להמרתו הרוחנית? מנין אתם יודעים את הנעשה בנפשו פנימה? הצעד הראשון כרוך בודאי בטרגדיה פנימית, שאין קץ לעמקה. הוא מרגיש על כל צעד ושעל את הקרע. הוא חש ומרגיש, שאין הוא יכול להצמיח כנפים, כי אין לו אותו המרחב הדרוש באותה הסביבה, שהוא נשאר זר לה. הוא אינו מחובר אליה באלפי החוטים והנימים שהוא קשור לעולם ההוא, שיצא מתוכו. והוא מתאמץ להנצל משניות זו, להטביל את נשמתו בתוך הים הגדול והזר ולהמיר את נשמתו המרה עולמית. והתאמצות זו היא היא הגורמת, שהאמן היהודי הוא יותר רוסי מהרוסים עצמם, שהוא שומר עוד יותר את הטהרה הלאומית הזרה. והוא נעשה צייר ופסל רוסי, מבקר רוסי מקורי, מספר מחיי הרוסים, ובקרב הימים הוא מתנכר לעולם ההוא שפלטו מתוכו.

וכשאתם באים לערער על אלה השואפים להכניס את “יפיפותו של יפת” לספרותנו ותובעים אתם, שיבואו וייצרו ספרות מקורית עברית, שאלה תחלה, אם יש אפשרות לבנות מגדל אמנותי מתוך אותם הפירורים הנזרקים מעל שולחן זרים; אם הכשרנו את הקרקע לגדולם וצמיחתם של הכשרונות הללו. כשרון חדש המתגלה בעולמנו פוגשים אותו הנקרנים הספרותיים בחטוט ובלעג, מציבים עליו ציונים בני-אדם שלא קראו ולא שנו, אלא עינו באיזה ספר בקורת ולקחו משם פרזות שדופות, כדי לגדע את כנפיו של המתחיל ולהגדיל את עצמם. זוהי “קבלת הפנים” הראשונה ברוח. ובחומר – איזו שייכות יש לקורא ולמיצינט שלנו אל הסופר בתור אדם שקול אלהים בלבו? אם עני בן-טובים הוא – נכונים ליתן לו נדבה, ואם בוחלת נפשו העדינה בנדבה, הוא נעשה סנדלר, חנוני, סוחר, מורה ואין לבו ועתותיו פנויים לעבודת יצירה, הדורשת הרחבת-דעת… ולחם. כן. לחם. האם ידעתם והאם התענינתם לדעת, איך ובמה חי הסופר ובאיזו תנאים הוא יוצר את יצירותיו? האם ידעתם אתם, הספדנים, שאתם מזכירים לברכה וקוראים אתה הלל על ברשדסקי וגנסין, שאלמלא רעיו הקרובים של המספר עדין-הנפש ברשדסקי היה מת לא במחלת השחפת, אלא מתוך אפיסת-כח ואיש לא היה שם לב אליו? הראיתם את גנסין, חולה מחלת הלב, המטפס על המדרגות פעמים ושלש אל מו"ל פלוני ואלמוני אל מערכת זו או אחרת, לבקש את הפרוטות בשביל אותן היצירות המקוריות, שאתם מרבים כל כך לדבר בשבחן? ומה אתם דורשים מאת יוצרים נפוחי-כפן, שאתם מקצצים את כנפיהם בעודם באבם בגלל היחס של שויון-נפש אליהם? והרי הסופר הוא גם הוא בן אדם, שיש לו צרכים בחיים, שתביעותיו עוד יותר גדולות, ושלשם יצירה דרושים לו תנאים מיוחדים, תנאי חפש והרוחה.

הקורא העברי הוא בעל תביעות גדולות, כשהדבר נוגע לעצמו ולבשרו. בקושי רב אתם יכולים לתת סיפוק לתביעות אלה, שלפרקים הן יוצאות מגדר הרגיל. ביצירה בינונית לא תקחו את לבבו. הוא רוצה להתענג על היצירה, לטעום ממנה טעם גן-עדן, כדי שיתנמנם על הספר או על הספור או על העתון מתוך הרחבת-דעת ומתוך עונג רוחני. הוא דורש הרבה. אבל מה נותן הוא להסופר? מה הוא, הקורא, או המצינט רב-החסד, עושה, כדי לפתח את הכשרונות הגדולים, לפתחם ולשכללם?

בתקופת ההשכלה, כשנעשה זו “בת-השמים” החביבה, האליל של המשכילים העברים, היו נמצאים בתוך האינטיליגנציה היהודית אנשים, שהיו מוצאים חובה בנפשם לקיים נפשות מישראל, להשכילם, ללמדם דעת לשלוח ואתם לחוץ-לארץ לשם השתלמות. ואותה התקופה הקימה לנו באמת כמה אנשים גדולים, שאלמלא סיועם של היחידים לא היו יכולים להגיע אל אותו הגובה בדעת ובהשכלה, שהגיעו אליו. היתה גם חברה מיוחדת להפצת השכלה, שרבים מן המלומדים חייבים לה תודה. והאם נעשה אף נסיון אחד ליצירת חברה או מוסד כזה לפתוח הכשרונות המקוריים שלנו, שלא יצטרכו לנוע על השורות ועל פיזור הניצוצות של כשרון? האם נותן יד היחיד היהודי, הגדול בנדיבותו לכל הצרכים, לפסל, לצייר או לסופר המקורי, כדי שיוכלו לשכלל את כשרונותיהם?

ובעוד אתם מקוננים על נטירת הכרמים הזרים – בואו וטפחו את הכורמים, התאמצו לנטור את רוחם; בעוד אתם דואגים לאמנות מקורית – בואו והחזיקו בידם של אלה, שהולכים מאתנו מחוסר מקום ומרחב; בעוד אתם דואגים לתחית הספרות, תנו יכולת ליוצרי הספרות ונושאיה לבוא לידי גדול והשתלמות.

זכרו לא רק את נשמת היצירה, אך גם את נשמת היוצר!

---

שני עולמות

מאת

שמואל טשרנוביץ

יש עולם אחד מחוצה לנו, אשר רק לעתים רחוקות אנו שולחים שמה מבט ­– עולם המומרים. רחוק מאתנו העולם הזה, אבל גם קרוב. אנו גומרים אתם את חשבונותינו באותה השעה, שבה הם עושים את הצעד האחרון, המנתק אותם מעל עמם, אבל העלה הזה כאלו נשאר בספר החשבון גם אחרי הליקווידציה הגמורה ליחוסים שבינינו וביניהם. אנו מלאים חמה, התמרמרות וקצף. אנו מקללים ומחרימים, מתיחסים בבוז ובשאט-נפש לעוזבים את המחנה, אבל אין אנו מתיחסים להם בשויון-נפש, כלכל בני האדם, ודבר זה בלבד גורם, כי גורלם הוא תמיד לנגד עינינו. מה לעשות? כך הוא טבעם של בני האדם: דבר הקבוע בלב ושיש לו יסוד ברגש אי אפשר לעקרו משורש, עד לבלי השאיר זכר. רשמים איזו שהם נשארים. וכשם שגם אביו של בן סורר ומורה לא היה מוציא, אולי, אותו לסקילה ברגע האחרון אלו היה הדבר תלוי בו, מפני שהוא אב, כך מתגלגלים לפעמים גם רחמי האומה על בניה הסוררים והמורדים עד שהיא באה ואומרת: “ישראל, אף על פי שחטא, ישראל הוא”.

ואותם המנזרים הרחוקים והעטופים סוד, הארמונות של ה“פריצים”, או היכלי השרים, שבהם היו מוצאים המשומדים היהודים מחסה, וכל אלה היושבים בהם אולי לא ידעו, כי משם, מן העיירה הקטנה, או העיר הגדולה, אשר ממנה יצאה נפש מישראל לעולמים, נשקפים ומכונים אליהם מבטים, מבטי תוגה וצער; כי אלה העומדים מן החוץ, הנשארים מאחורי החומות, מנסים לחדור לפנים מן הקלעים, לגלות את קצות המסך הפרוש על החיים ההם: איך חיים שם האחים הנפשעים בעולם ההוא, שבו אמרו למצוא חסות? המצאו שם את המנוחה הנכספה? ההשקיטו שם את עצביהם המרוגזים? הנמצא להם גן-העדן בעולם הזה?

והמחנה הנשאר היה נותן את תשובתו על השאלות האלה, היה פותר את החידה, שאולי היא סתומה למשומדים עצמם. בהרגש הטבעי היה חש העם, כי אותם שני העולמות הרחוקים לא התקרבו, כי הבדל המושגים, הדעות, ההשקפות, ההרגלים, האמונות, הסביבה, עשה את שלו ונטע נטיעה חדשה על אדמה שאינה עשויה לקלוט את הנטיעות הזרות. ואף לרגע לא יעלה על לב היהודי הנשאר מעבר לגדר הדחויה לקנא בחלקם של אלה, שזכו להכנס אל העולם האחר, להתרומם מאשפתות, לעלות לגדולה, לעלות במעלות הכהונות החשובות, שאיש מהיהודים לא היה עלול להגיע להן מעולם. לבם הגיד להם, כי המומרים לא מצאו שם את מבוקשם. ולא משום רגש של אהבה עצמית לאומית, שהיה חי בלבו של היהודי, אך משום שעננים קודרים היו מכסים תמיד את שמיהם של המומרים והיו מעיבים את קרני האור המדומה שנראו להם מרחוק.

הדמיון היהודי ארג הרבה הרבה אגדות על דבר הענויים של המומרים בעולם ההוא. רוב האגדות לקוחות במדה ידועה מחיי המציאות. רק במעטות מהן אנו שומעים נעימה של שמחה לאיד של נקמה בבנים בוגדים. ברובן אנו שומעים נעימה של רחמים וחנינה, של חמלה על הנפשות העלובות, על הנשמות התועות בעולם התוהו, שנקרעו מפה ולא נגשו לשם, כנשמות ערטילאיות שאין להם תקון בעולם הזה. ביחוד יודע הדמיון היהודי לתאר את הרשעים ה“מלאים חרטה” תמיד. הבנים הנדחים אינם יכולים לשכוח את עברם, להנתק ולהקרע מעל העולם העברי, לבגוד על מנת שלא לחזור. הטבילה, ואפילו הכפירה הלאומית, אינן תריס בפני הגעגועים אל חיק ההורים, אל הסביבה הישנה, אל ההרגלים. “לשוא את בשרי במי ירדן טבלתי” – אנחה זו שנפלטה מפיו של המומר המשורר העברי קונסטנטין שפירא, משמשת מוטו לאותו הרגש הקבוע בלבו של המומר. “לשוא”! אי אפשר להוציא מתוך הלב והדם את הירושה, ירושת הדורות.

היהדות מוסיפה להיות אסון לכל אלה העוזבים אותה. היא מלפפת את האדם ואינה מרפה ממנו, אפילו בשעה שנדמה, כי כבר בא הקץ לכל. גם אחרי שכבתה הלהבה, נשארת תמיד באיזו פנה שבלב גחלת לוחשת, הנכונה להתלהב לרגל כל מקרה שהוא. יש אשר יבלעו החיים החדשים את המומר עד כי יחדל להרגיש את צער- הגעגועים. הסביבה החדשה קולטת אותו, בולעת אותו כולו, ובחפצו להשביח את המית לבבו, יש אשר יהפך עוד מנרדף לרודף; אבל לפתע פתאם הוא מתנער ומתעורר, מרים את ראשו מתוך הגלים ורואה את החוף שמשם ירד, שעת-צרה באה לעם, שעת-קטרוג, ובאורח פלא, נוגע הכאב גם ללבו, החרפה מאדימה גם את לחייו, והוא אינו יכול למצוא מנוחה. נדמה לו, שאויבים ירדפוהו, לועגים לו, ילטשו אליו עינים. אותם הרעים והידידים החדשים, אשר בתוך זרועותיהם מצא לו מנוחה, אותו הרע, או אותה הרעיה, אשר בחיקה מצא אהבה ועונג-עולמים, כאלו בגדו בו ועזבוהו לנפשו, ורגש מתעורר בקרבו: להחבא עד יעבור זעם, לברוח ממחנה השונאים והרודפים, לשוב לחדר הורתו, להתענות יחד עם אחיו.

אגדת-החיים באה והוסיפה צבעים לתמונה זו. בימי הפוגרומים היו מומרים, שהלכו אל רחוב היהודים לקראת הגרזן יחד עם אחיהם. לא הרעמים והפרעות היו נראים להם, אך אותה המנוחה האיומה השוררת ברחוב הנוצרים, שקנאים לא פגעו בו. שם, ברחוב הזרים, רחפו לפניהם צללי-הדם, ולא פה, בין ברד-האבנים ומטר-המהלומות. למות בין אחים ­­– זה היה האידיאל של החיים בין זרים. המומרים לא היו יכולים לחשוב עצמם כעומדים מן הצד, כי אם כנרדפים, המרגישים את טעם הרדיפה.

והנה לפני ציור יפה ¹הנותן הארה לטרגדיה העמוקה אשר בלבו של המומר באותה שעה שמקרה קל, זעזוע כלשהוא, מעורר בו את הנים הטמיר, שלא העיז לנגוע בו, את הפצע העמוק שהגליד כמעט.

אל החיים השקטים והשלוים של הזוג המאושר: הרופא המהולל ד"ר גברילוב ואשתו טאטיאנה ארקדיבנה – מתגנב השטן בדמות דיוקנו של אבי האשה, “שמראהו כמראה ז’יד”, לפי מבטאה של המשרתת. הוא בא לביתה של בתו כעבור עשר שנים, אחרי שכלתה נפשו ונפש האם לבתם יחידתם, שעזבה אותם מתוך שויון-נפש, והלכה אחרי מאהבה. בכל העת הזאת התאמצה האשה לשכוח את כל אשר עבר עליה, את כל המקשר אותה למולדתה. “היא יותר פרוסלבית ממני” ­– מעיד עליה בעלה לפני אביו הכהן. ובבוא אביה היא מתביישת בפני המשרתים ואינה מעיזה להזמינו אל חדר-האכל, ששם יושב חותנה, הכהן הפרוסלבי. ואולם מאותו הרגע, שבו מגלה אביה לפניה את ים-התלאות והפגעים שעברו על היהודים בזיטומיר עיר מולדתה; מאותו הרגע, שהיא שומעת את הספורים הנוראים על אמללים שנהרגו ועל עוללים שנרסקו אבריהם – חולף גל חדש וחודר אל לב האשה העברית, “יהודית אשר צלב תלוי לה על צוארה”, כמו שמכנה טאטיאנה את עצמה באירוניה. וחדשות ונצורות נתגלו לה כתוך עולמה זה, שבו מצאה מחסה עשר שנים רצופות. את בעלה לא ידעה, את מכיריה לא הכירה, כלם נראו לה פתאם כחדשים. היא מתחילה, לתמהונו של בעלה, להציע לפניו שאלות, שלא ענו את רוחה לפני יומים.

– אמור נא, ניקולאי, מדוע אתה – איש טוב מטבעך – מתיחס בשויון-נפש כזה לענוייו של העם היהודי? אני זוכרת, כי הרוסים התמרמרו על האנגלים, שהתנפלו על הבורים, אני יודעת, מה גדלה חמתנו, בשעה שנעשו בתורקיה מעשי-אלמות לארמנים. ומדוע אתה וכלכם (כלכם! אתם! ) מחרישים, בשעה שמעשי אלמות כאלו נעשים ליהודים?

עשר שנים רצופות נמצאה האשה בתוך הסביבה הזאת, שמעה את האניקדוטות של הפרופיסור מכרם על דבר היהודים, לא גלתה לאיש את סודה ולא הרגישה בזה כל זרות, ורק עתה נפקחו עיניה להבין את המשגה. והיא זורקת אשמה נוראה בפני אישה, האדם בעל המזג הטוב, ומאשימה גם אותו בפוגרומים.

הוא מתמרמר ומנסה להצטדק, אך היא תולה את העוון גם בו.

– האם היה מגיע העם הרוסי לידי אנטישמיות, אלמלא אתם? הזכירה נא לי: מי מגדולי הרוסים הפליט מלה לטובת היהודים? כלום נגשתם אליו ביושר אתם, מורי החיים, בספריכם, במדעכם, באמונתכם ובעתונותכם?

איש כפושקין הגדול שלכם (שלכם! ) רטן:…“על דלתותי דפק יהודי בזוי, נתתי לו זהוב וגרשתיו”… זה הוא כל מה שהשמיע פושקין על אותם היהודים, שנתנו לו את האלהים ואף את הנביאים! וטורגניוב? וגוגול? ופיסמסקי? כל הקלאסיקים שלכם, האם לא היו שונאי היהודים? לא אדבר על העתונות, המלאה שנאה ליהודים, שבה באים רוצחים שכירים ומפיצים את רפשם הנפשי על כל ארץ רוסיה. אך הנה דוסטויבסקי – זה הגדול שבגדולים – האם לא המיט חרפה על שמו באנטישמיות אכזריה?

וטולסטוי, זה הנוצרי הגדול של הדור החולף… שמע נא, הן טולסטוי הוא מאור העולם, ומדוע החריש הוא? הרי זה נורא! טולסטוי, שמעיניו הבוחנות לא נעלם אפילו זבוב בזקנו של אסיר, ושאזנו הקשיבה לאושת הדשא תחת הרגלים היחפות של האכר, זה הענק, הגאון המקיף את הכל, לא הרגיש את הפוגרומים ביהודים! והרי במשך ימי חייו הארוכים נשפך הרבה דם יהודים, ומדוע החריש? מדוע? אמור נא לי?"

והיא מחכה לא רק לתשובה שלו, כי אם גם לתשובת נפשה היא. היא מקשיבה אל ההדים והצלילים האלה, אל מעין הרעיונות והמחשבות שנקבע פתאם בקרבה פנימה, ויש אשר היא משתאה על החזיון הנפלא הזה, על דברי-המוסר המתמלטים מפיה, פי משומדת, שבגדה בעמה ושכחתהו והתבישה במולדתה העברית. אך כעבור יום כבר אין אתם מכירים עוד את עקבות הסתירה הפנימית הזאת. אתם מרגישים, כי הקטסטרופה צריכה לבוא, כי בביתו של הרופא הנוצרי תועה נפש נדחת שאין לה עוד תקומה בעולם זה. היא חשה את העלבון על כל צעד ושעל, חייה הבהירים לבשו קדרות, כינה ובין בעלה האהוב גבה הר המפריד לנצח בין שני האנשים, שאך אתמול נראו חייהם כגן-עדן.

והסערה מתחוללת. את הסוד הנורא בדבר מולדתה של בעלת הבית מגלה היא עצמה. מיום ליום היא לובשת גאון, הלביאה היהודית מתעוררת. ואותן האניקדוטות עצמן, אשר היא שמעה אותן במנוחת נפש במשך שנים רבות, מעוררות אותה לעשות מעשה מרגיז את כל האורחים אשר בבית, – אנכי מבקשך, אדוני הפרופיסור, לבלתי ספר בביתי דברי-נבלה! אני הנני בעצמי יהודיה ולא ארשה את הדבר בביתי!

הצבעים הם מיותרים, פני האורחים ברגע ההוא, קריאתו של הפרופיסור הנעלב: “אני לא ידעתי כי יהודיה את ואת לא תוסיפי לשמוע ולראות את פני”!" ומראה האורחים, המתחמקים ויוצאים מן הבית – כל אלה מעידים, די סביבה זו לא הצטיינה גם קודם לכן באהבה יתרה ליהודים. הוקם גם הקיר בינו, בין “האיש הרוסי”, שאינו יכול לסלוח לה על אשר לא קבלה את פני אורחיו בסבר פנים יפות, ובינה, הצועקת לבעלה: “מדוע אין אתה מכה אותי? הן אצלכם מקובל מנהג זה!” אך מה שלא ראתה תחלה באחת מעיניה, ראתה מהרגע הזה באלפי עינים. האויב נראה לה מכל עבר ופנה. ואותם החיים היפים, אותה האידיליה של חיי המשפחה המאושרים נהרסו ברגע אחד, מן השעה, שבה נתעורר הזיק הנשכח, שבה נתלהב הרגש והזכר בכל רשמי העבר ההוא, אשר יצא כמעט מלבה.

וזוהי הטרגדיה של הנפש הנדחת, של הנשמה המבקשת תקון. זהו העונש בעולם הזה, הבא בתור גמול על קלות-הדעת לרגע, על משחק הנעשה לעתים מתוך שויון-נפש, מתוך אי-דעת ואי-הבנה, פעם בשוגג ופעם במזיד.

“דם-האבות” נוקם נקמת עולם, דמות דיוקנו של העבר היהודי הגדול, נראה לו למומר בכל פנה שהוא פונה, בכל זיוו ובכל הדרו, בכל גוניו וצבעיו ואין מנוס ומסתר ממנו.

כי אם יפה הוא העולם הזה, עולם המעונים והנרדפים, בשעה שאתה נמצא בתוכו, בשעה שהקרדום מונף גם עליך ואתה מרגיש בצערם של כל האחים הנענים כמוך – יפה הוא שבעתים תפקיד-המעונים וזר-החוחים אשר על ראש היהודי, בשעה שעומדים מן הצד ומתבוננים אל הפרכוס הנורא והגא, האיום והיפה, של העם המתלבט ומפרכס בין שני אריות, ואחרי כן הוא מתרומם ומזדקף בכל הודו וחנו ומנער מעליו את האבק, מרפא את פצעיו וחי ומקוה….

תרס"ח

---

לק"ן השבים לקינם

מאת

שמואל טשרנוביץ

¹

שלום שובכם, אחים, מרובע רחוק וזר לרובע היהודים!

פתחו החרצובות, סר פחד האונס, הותרה הרצועה, ואתם הלכתם הלך והשתמט אחד אחד, ובמספר מאה וחמשים מכל המוני הבורחים שבתם לרחוב היהודים.

ידנו פשוטה לקבל שבים. ברוכים אתם בבואכם!

ידענו את אשר בנפשכם. ממהומת-מות ברחתם אל רחוב אחר, רחוב-המנוחה. נבהלתם לרגע מפחד אויב. שם לא נשמעו קול נוגש ואנקת מעונה. דממה שוררת מסביב. אך הדממה שמה מחנק לכם. לא מן הרחוב אשר בו שמתם משכנכם, אך מרחוב אחר בקעו ועלו אליכם לעתים קרובות קול המולה ושאון, זעקות-שבר, אנחות ואנקות, קול דמי אחיכם המוכים והנענים. וכל אשר בפיכם היה ללענה, וכל חדות-החיים ועליצותם הלכו תמס, ואותם צללי-המות, אשר ברחתם מפניהם, רדפוכם יום ורדפוכם לילה, ועליהם נוספו גם רגשי נוחם עמוקים. לא יכולתם ליהנות מן האורה, בעת אשר אחיכם שוכנים באפלה, לא יכלתם לראות בטוב, כשאחיכם נמקים בצרה.

איך יערב לי אכול ושתות בעת אחזה,

כי יסחבו הכלבים את כפיריך!?"

אז עזבתם את כל האושר הצפון לכם שם, במקום שאין זעומי-הגורל ושנואי-ההמון, במקום שבני-האדם הולכים בקומה זקופה ומביטים בלי פחד אל עיני העתיד, – ובאתם ואמרתם:

– עמכם אנחנו בצרה!

הא לכם יד, אחים טובים! את העבר שכחנו, את אשר היה לא יזכר עוד ורק את אשר יש נזכור ויחדו נארוג את קורי העתיד, אשר אולי יהיה טוב מן ההווה.

לא נוכל לתת לכם דבר. והלא לא למען קחת באתם אלינו, כי אם למען תת, את אשר הזנחתם אז – מצאתם: אותם צללי-הבלהות, אותו ריח הדם השפוך, אותה המהומה, אותם החיים בלי בטחה ובלי תוחלת, אך גם אותו העוז הפנימי, אותה ההכרה החיה, כי חיינו ונחיה וכל הגלים אשר יעברו על ראשינו לא ישטפונו.

הבו יד, אחים!

בכל חום נחבק אתכם, השבים בתשובה, ונפתח לפניכם את זרועותינו הפתוחות!

וזהו אולי הדבר היחידי אשר יכול נוכל לתת לכם!

– –

שלום לכם, השבים!

ספרו לנו: מי הדליק את הניצוץ בלבבכם? מי הלהיב את הלב? מי תקן את הפתילה של נר-התמיד הבוער ואיננו אכל? האם דמות דיוקנם של האבות ראיתם בחלומכם, של אותם האבות הגדולים, יוצרי האומה ועתידותיה, אשר ותרו גם על החיים ועל כל אשר בהם לשם קיומו של רוח העם? האם התנוסס לנגד עיניכם גם שם הדגל היהודי, אשר אותו עזבתם, והוא היה לכם כמזכיר עון תמיד?

מי יודע את דרך הרוח?

אבל הגידו לנו, איפה השארתם את שארית הצאן, את הנדחים והבורחים מסערת המהומה, בתקופת הטביחות והגירושים, ההגבלות והרדיפות? מדוע לא שבו אתכם יחד? המצאו שמה מנוחה כי טובה? הנקרע הפתיל האחרון, שבו היו שלובים וקשורים בנו? המצאו שם את אשר בקשו? המצאו את השלוה הנצחית, אשר אליה שאפו?

מלחמתם הפנימית – אומרים אתם – לא תמה. אשם לא כבתה. המשבר אשר עבר על נפשם מוסיף לענות אותם. את האהבה, אשר בה אמרו למצוא מחסה, תמורת המשטמה שאכלה אותם ברחוב היהודים, – לא מצאו. שנואים הם ונרדפים וכמנודים וכגרים הם ברחוב של הזרים, השונאים. בעיני-חשד מביטים עליהם מכל צד. מפה נקרעו ושם לא הכו שורש. אות היהדות אשר על מצחם תו-קלון הוא להם שם.

הם נלחמים, מתאמצים לטשטש את הרשמים האחרונים של היהדות, לשכוח את הכל, אך שר-השכחה נוקם בהם נקמת-נצח: הוא לא יראה ולא ימצא. הם זוכרים את העבר, תולעת-הנוחם מנקרת בלבבם, ביום לא ינוחו ובלילה לא יתנו להם רעיונותיהם מנוחה. וברחוב – אין שם לב אל הצעד הגדול אשר עשו וכיהודים נחשבים הם ובשאט-נפש ובלעג מתיחס אליהם הקהל הזה.

אך הישובו גם המה? הבוא יבוא הרגע, אשר בו ידחפם המלאך החוצה? היכירו גם הם את השגגה אשר עשו, או יהיו שקועים בטומאת נפשם עד אשר יעלה מעליהם ענן-הכבוד הפרוש על אהל-מועד שלנו, אותו הענן אשר לא סר עוד מעליהם?

מי יודע?

אבל אתם שבתם לבדכם, ואיש מן האלפים והרבבות ההם אין אתכם, אחינו השבים…

והיו אפוא אתם, המעטים, ברוכים לאלהי ישראל, על אשר זכרתם את עמכם בעת צרה! ….

– –

והגידו לנו, אחים, מה שלום אחינו הנדחים, אשר אמרו למצוא סתרה רק עד ארגיעה באוהל ההוא, עד עבור הגשם השוטף? הגידו נא מה שלום האחים, אשר נשבעו לנו שבועת-קודש לשמור ברית ולהיות נאמנים להעם אשר מקרבו יצאו ורק עד יעבור זעם יחסו בצל עם זר?

כי הנה עבר הזעם ובא זעם אחר, עברה תקופה ובאה תקופה, יום יחלוף אחרי יום, וקול השבים אינו נשמע ובני עמנו ההם לא פקדו ולא זכרו אותנו.

אולי תראו לנו את המערות והמנהרות, אשר שם ישפכו צקון-לחש לפני אלהי ישראל? אולי תספרו לנו את דבר הקרבנות שהם מקריבים על מזבח העם? אולי הם צצים כעשב השדה, כאותם הגדודים של ילדי היהודים שנבלעו באדמה בימי גלות מצרים, וחזרו ויצאו להושיע את ישראל? אולי יתוספו על המחנות הצעירים, החדשים, הנערכים גדודים, גדודים לצאת בקרב לטובת העם?

אתם מחרישים? לא ראיתם את פניהם? הם נבלעו בתוך הסביבה – אתם אומרים, בהורידכם ראשיכם ביגון, – שכחו את כל אשר נשבעו בימים ההם ומתחממים הם לאורה של השמש החדשה, ניהנים מזיוה של השכינה הזרה, מתאמצים להבליע בנעימה את אשר היו. מטשטשים את חיי-היהדות מעל פניהם; עוזרים אף הם להכות בשוט את אחיהם מלפנים, למען לא יכירו בהם, כי גם הם מגזענו יצאו; מגדלים דור חדש לעבודות זרות; מקימים פסלים ומשתחוים לאלהים אחרים; – ומעל הכסאות הרכים הרפודים אטון לא ירדו עוד, כי חם להם וטוב להם שם.

אתם לא הבאתם לנו ברכה מאתם? טוב. נגמור אפוא גם אנו את חשבונותינו עמהם. הם לא יעמדו על הברכה של היהדות. הוי, אילו ידעו את אשר בלבנו עליהם! לא קללה, – לא! אין גם קללה לבוגדים מדעת, לרמאים, אך בוז מקרב ולב, בוז ושאט-נפש לשוכחי-היהדות!

וביום הגדול, יום הפקודה, בו יזכור העם את מושיעיו ומחלציו, את השבים בתשובה שלמה, יזכור בלעג ובבוז את אלה, אשר הלוך הלכו אל הגוים רק להרגע, ומצאו שם קבר לנפשם, להיהדות, קבר עולמי, ומן המקום ההוא לא ישובו עוד.

…אל יצר לנו פגרי הנחשלים,

שבעבדותם מתו – נפסח על החללים!

– –

ובלכתכם בדרך לרחוב היהודים והיהדות – אולי פגשתם את החיילות הצעירים, אשר יצאו זה עתה מרחובנו? התבוננו אל סביבתכם וראו: אולי עומדים הם עוד על פרשת דרכים ומקל הנודדים בידיהם ואבק-הדרך על בגדיהם, כי לא טהר עוד במי-הטבילה, הפגשתם אותם? הגידו: אולי ראיתם את בת-הצחוק של אושר על לחייהם? אולי שאלתם ודרשתם מפיהם לשלומנו? ומה ספרו לכם?

הם לא ספר דבר? כן, אין הם יכולים לספר, כי אין מלים לתאר כמו את המצב שבו השאירו

את המחנה הנשאר לפליטה, הם בושו לגלות את אזניכם, כי ברחו כפחדנים וכמוגי-לב מתוך ההפכה, והשאירו את הנשמות והגופות האמללים כשהם מתאבקים עם מר המות באין מציל; הם נסו בלב המלחמה ועברו אל מחנה האויב ותחת תותחיו יבקשו סתרה.

הם לא ספרו לכם דבר? כן, אבל אולי תספרו להם אתם את אשר למדתם מפי הנסיון? אולי תספרו להם את כל אשר עבר על נפשכם באותם הימים שבקשתם מנוח למדתם מפי הנסיון? אולי תספרו להם את כל אשר יגבר על נפשכם באותם הימים שבקשתם מנוח ומצאתם מתלאה. בקשתם חיים ומצאתם מות. מיתה מוסרית וענויים נצחיים שאינם פוסקים לעולם? אולי תמסרו להם את המון הגעגועים הנפשיים שרחש לבכם אל סביבת המוכים והמעונים? אולי תספרו להם על אגלי-הדמעה שהיו יורדים אל כוס-התענוגים, מדי זכרכם את אשר הזנחתם שם, ברחוב האחר שממנו יצאתם?

הם לא ספרו לכם דבר? כן. אבל גם את רשמי האושר לא מצאתם על פניהם וגם בת-הצחוק לא שחקה על לחייהם. הן מי כמוכם יודעים את נפש הבורח, מי כמוכם יודעים את ערכה של קבלת-הפנים שהם מוצאים בקרב מחנה השונאים, הזרים הרחוקים?

נודו להם, אחים, וגם אנו ננוד להם. הנה זה עתה יצאו – ואולי ימהרו לשוב, כמוכם, אחרי ימי ענויים פנימיים ואחרי עקת-נפש ולחץ-לב והמון רחמים וגעגועים.

ולעת עתה – הנה לכם יד, אחים שבים! הנה אנו פותחים לפניכם את זרועותינו! באו וחיו אתנו!

והיו חיינו רצוצים, שבורים, אמללים, אבל חיים שלמים, חיים שיש בהם אחוה ואהבה ותקוה!…

תרע"ב.

---

גבורים וחלשים

מאת

שמואל טשרנוביץ

I

אני עוזב את הרחובות היפים והרחבים של זיטומיר המרכזית ויורד דרך סמטאות צרות ועקומות אל עמק העכור, אל פודול אשר במורד. אני תועה לבדי בין החרבות. בית קברות חי. צללים מסביב לי, צללי אדם, אשר מבטיהם כאלו קפאו באותו הרגע הנורא ונשארו באותו המצב. הם, נדמה לי, גם לא העיפו עין ורק ברמזים ענו על שאלתי: “האם פה פודול?” זה היה כה ברור, עד כי נצבתי לפניהם כמבויש על פקפוקי. כל אשר מסביב העיד על מה שקרה. מימין ומשמאל עברתי בין חורי חלונות ודלתות, שהביטו עלי כחורי עינים של שלד-אדם. אני דורך על רהיטים שבורים וכלים רצוצים. ובאויר פורחת ונודדת, כנשמה תועה, נוצה נפרדה של כר, שאינה מוצאת לה מנוחה.

אולי עוד לפני שבוע דלקו נרות השבת והציצו מבעד לחלון המרוצץ הזה. על הספסל השבור עתה, ישבו אבי המשפחה ובניו וזמירות השבת פרצו להן החוצה בגיל חוגג. המשפחה פגשה ב“שלום עליכם” חם את “מלאכי השרת, מלאכי עליון”. והיכן החיים אשר בחורבה זו? לאן פרחה הקדושה?

ופתאם אינני לבדי. היכן היו האנשים תחלה? מאין באו? איך הופיעו פתאם? אולי הרגישו נפש חיה ברחוב והעיזו גם הם להופיע. כצללים הם מתהלכים אחרי ומתבוננים לכל צד. מזמן לזמן הם מושיטים את ראשיהם אל תוך חלל הבתים כאלו היו רוצים להוכח, אם אין זה חלום רע.

מאחת הסימטאות יורדים שני פקידים לבושי שרד מזוינים בתיקים.. אני הולך אחריהם. הפכוני לאיש הבינים, למתורגמן ביניהם ובין התושבים היהודים. הפקיד גבה הקומה קורא לחברו את תוצאות החקירה ואת ה“רכוש” שגלה בכל בית:

“שני שלחנות שבורים… ספסל בעל שלש רגלים… תנור מנופץ… אצבע מקוטעת… דם… כלים”…

הקול היבש והצרוד, הפרוטוקול הרשמי של הדם השפוך, שויון הנפש של הפקידים לרגל האדם ולרגל העץ – גרשוני מהמקום הזה. השתמטתי מתפקידי החשוב וירדתי לבדי ואתי צעיר מתושבי המקום שנטפל אלי בנדודי.

עמדנו על יד הגדר, הגדר הנוראה, אשר סביבה התלקחה המלחמה. עוד הדם קרוש על אחת מאבני הגדר, חכיתי, אולי אראה את תסיסתו כדם זכריהו בבית המקדש. אבל לשוא. הדם מחריש כמוני. כעבור רגע של דומיה קשה הגיעו לאזני הספורים על אותו הרגע המחריד.

…היה חשך. אנחנו חכינו לבוא פלוגותינו, פלוגות המגינים מהעיר…אחרי קישינוב אמרנו: די: לא נתן לגויות הקדושות לפרפר תחת ידי חמורים. והנה באו הפראים מזוינים, שכורים… כחיות מטורפות זנקו אלינו… ואנחנו, אנשי מספר, ידענו כי לא ננצח, אבל את חיינו לא הפקרנו… נפרדנו במחשבתנו מחיי רגע ונאמר: הבה “נלפות” כשמשון וננקם בהם לפני מותנו… ורבה וקשה היתה המלחמה. הגבורים נפלו, אבל נפלו גם הם… זו היתה התאבקות איומה… יד ביד, רגל ברגל… ווינשטיין המית את אחד הפורעים ברגע נפלו, רגע לפני גועו"..

המאושרים!

אולי האמינו עוד לפני שכבה אור חייהם, כי נשמתם לא לשוא אבדה, כי היא עלתה השמימה בלהב ההגנה על כבוד האומה. אולי קפאה בת-צחוק על פניהם, מדי זכרם ברגע האחרון, כי לא במרתף מצאם האויב, כי אם בשדה המלחמה היהודי כגבורים.

הם זכו להיות גבורים.

"ואני לא בכיתי למותם של אלו – סיים הצעיר – ואיש לא בכה כאשר לוום לבית עולמם. זו היתה לנו תהלוכת הנצחון הראשונה. נצח האדם שביהודי. נצח הגבור את החלש, היהודי הגא את בן הגלות המקולל. ורק שם בכינו למראה החללים שהוצאו מהמרתפים “באפלת אותה זוית, תחת מדוכת מצה זו ומאחורי אותה חבית”…

II

הכתם הנורא לא נמחה עוד. ביום הזכרון של ג' באייר תרס"ה, בהעלותנו על לבנו ברחשי-קודש את קדושי צ’ודנוב-טרויאנוב – בצבצה פה ושם בעתונותנו אותה ההתיחסות של בוז ושאט-נפש ליהודי העיר הנדחת הזאת, שהיתה מורגשת בקרבנו תכף אחרי האסון הנורא.

הצבור היהודי לא יוכל שכוח את עון היחידים, שהוציאו את עצמם מן הכלל, וביום עברה הקשיחו לבם ואטמו אזנם משמוע את זעקת אחיהם הגבורים. התמונה הנוראה כמו חיה לנגד עינינו. אנו רואים את שנים עשר צעירי בני ישראל, – שהפקירו את חייהם והלכו למלאות את חובתם לעמם, – מתדפקים על דלתות אחיהם ואומרים להחבא שם עד יעבור זעם, והדלתות לא נפתחו והגבורים הומתו מות קדושים על ידי הפורעים, שרדפו אחריהם.

ופחדני טרויאנוב, אשד נתנו את נפש הצעירים כופר נפשם הם, עמדו לפני כס ההיסטוריה שאינה יודעת רחמים בדינה. המשפט והרגש הלאומי לא יכלו להצדיק את החייבים האלה.

בהיות עוד הפצע חי, תכף אחרי האסון – הייתי גם אני בין המקטרגים, הזורקים אבן אחרי הנפילים הרוחניים האלה. צריך היה לחיות יום או יומים בז’טומיר כשבוע אחרי הפוגרום, בתוך אותה האטמוספירה המלאה גאון על המיתה היפה של עשרת הצעירים, שנפלו חלל ומתו מות גבורים; אותו הגאון הפנימי, שהיה כצרי להלבבות הנדכאים וכנוחם בצרה – צריך היה להיות בסביבה זו, למען הבין את מקורו של אותו החרם שהוכרז בז’יטמור על פחדני טרויאנוב, ומשם נפוץ בכל ערי ישראל. טעות לחשוב, כי היה החרם חרם רשמי, כי באו הרבנים ועדת ישראל בז’יטמור לבית-הכנסת והעטיפוהו שחורים והדליקו נרות שחורים והכריזו בשופרות, לאמור: – “הבדלו מעל עדת טרויאנוב הרעה!”. לא. איש לא ראה ולא שמע את תקיעת השופרות האלה ולא היה בזה כל צורך. החרם היה קיים מאליו. היהודי הז’יטומירי נס מפני היהודי הטרויאנובי כמפני מלאך-בלהות, לא נתן לו יד לשלום ולא בא עמו בשום מגע ומשא, כי חשבהו לפושע-ישראל.

זו היתה מחאה טבעית של יהודים, שעוד לא עמם הרגש האנושי בקרב לבבם, כנגד היהודים-הננסים, שהמיטו במעשיהם חרפה על הכלל הישראלי.

אולם הרי כבר עברו שנים מהעת ההיא, שנות עמל ויגון. מהמאורעות ההם אנו עומדים במרחק היסטורי. וכבר הגיעה השעה לבקר אותן הדעות, שנתקבלו אצלנו בשעתן תחת השפעת המאורעות, ולראות, אם כדין נגזרה הגזרה על יהודי טרויאנוב. עכשיו אנו יכולים וצריכים לדון על המאורעות בלי משוא פנים, באותה האוביקטיביות הנחוצה במקרים כאלה.

האם אפשר לנו לחשוב את כל העיר טרויאנוב לעיר-הנדחת? אם נוציא מן הכלל אותו העשיר האכזר, שלא רצה לגאול בעשרה רובלים מידי הפורע את אחת הנפשות של הצעירים, באמרו: “מי יחזיר לי את עשרת הרובלים?” אם נוציאהו מן הכלל ונדון אותו, כראוי לו, בסקילה רוחנית, – האם רשאים אנו לחשוב את כל יהודי טרויאנוב לאבירי-לב ולבלי הבין את הסבות הקרובות של החזיון המעציב?

לא. אין לנו הרשות לכך. יהודי טרויאנוב אינם חטיבה בפני עצמם, שאין דוגמתם, בעלי-מומים רוחניים, הנבדלים מכלל ישראל. לא. הם הנם רק חוליה אחת בתוך השלשלת הגדולה, רק פרט בולט יותר במקרה, מפני שגבורי הטראגדיה הטרויאנובית היו מגינים. אבל באמת לא היו הטרויאנובים יחידים במינם. טרויאנוב – זהו חזיון מתמיד וקבוע, שנשנה ונשלש בכל הפוגרומים שהיו עד כה. זהו חזיון שהורתו ולידתו באותו המצב האומלל, שהיהודים נמצאים בו. האטמוספירה הפוגרומית מגדלת, מפרה ומרבה את הבצילים של החיה אשר באדם; מגבירה את הרגש הבהמי, את האינסטינקט של החיה, על הרגשות האנושיים; מהפכת את האדם ליצור שפל, שאין לו שום שאיפה, זולתי – השאיפה לחיות. לנוכח עיני המות מתחבבים החיים כל-כך, עד כי האדם נכון להקריב בשבילם את הכל, את הכל – לרבות הנפש!

וזוהי הסבה היותר קרובה לחזיון הטרויאנובי. ולזה אנו צריכים ומחויבים לשים לב, כשאנו באים לדין על הטרגדיה הנוראה הזאת.

III

הפוגרומים חשפו את סגור לבנו, גלו את היהודים ואת מצב-נפשם את אורותיהם וצלליהם. בפוגרומים ראינו גם מומנטים יפים ונשגבים, גם רגעים מכוערים שהאדימו את פנינו מבושה. לשמחתנו, רבו המקרים האחרונים בתחלת התקופה הפוגרומית, בבוא האסון בלי צפיה ובלי התבוננות, והלכו ופחתו בה במדה שנעשו החזיונות הפוגרומיים למתמידים. אבל בכל התקופה הממושכה אנו מוצאים מעשים, המזכירים לנו אותה התמונה הנוראה, המצויירת על-ידי משוררנו הלאומי בקינת-קישינוב:

"וראה גם ראה: באפלת אותה זוית,

תחת מדוכת-מצה זו ומאחורי אותה חבית,

שכבו בעלים, חתנים, אחים, הציצו מן החורים,

בפרפר גויות קדושות תחת בשר חמורים,

נחנקות בטמאתן ומעלעלות דם צוארן,

וכחלוק איש פת-בגו חלק מתעב גוי בשרן. –

שכבו בבשתם ויראו – ולא נעו ולא זעו,

ואת עיניהם לא נקרו ומדעתם לא יצאו…

ואולי גם איש לנפשו אז התפלל בלבבו:

רבונו של עולם, עשה נס – ואלי הרעה לא תבא!"

(ביאליק).

התמונה המבהילה הזאת איננה דמיון המשורר. לא הוא יצרה. גם הקורוספונדיטן של איזה עתון מקישינוב היה יכול למסור אותו הספור בסגנונו הפרוזאי. היה היו בעלים, חתנים ואחים, שהציצו מן החורים וראו את נשותיהם, ארוסותיהם ואחיותיהם מפרפרות בזרועות החמורים, ולא נעו ולא זזו ממקומם. וברגע זה שלטה רק מחשבה אחת ונקרה במוחם: מתי בא הקץ? מתי יוכלו להמלט ממחבואם ולהיות בטוחים בחייהם?

ולא רק בקישינוב בלבד, אם הפוגרומים, במקום שהאסון בא בלתי-צפוי, במקום ש“גדול היה הכאב וגדולה מאד הכלימה”, לא רק בקישינוב, שהיהודים הלכו בה כצאן לטבח, אך גם בז’יטומיר ובביאליסטוק, אלה הערים, שהפוגרומים היו בהן רק אסור ליהודים, אבל לא חרפה רק כאב ולא כלימה, – גם שם יודע אני מקרים, המזכירים לנו את דברי ימי קישינוב ואת מאורע טרויאנוב במדה ידועה.

באותו פרור העיר ז’יטומיר, פודול, לא הרחק מהנחל, על-יד המקום, ששם היתה המלחמה הגדולה, מלחמת הגבורים, שבה נפלו כעשרה חללים מחברי ההגנה העצמית, – הראה לי צעיר אחד את הגדר, שטפס עליה ראש המשפחה היהודית, בחפצו להציל את נפשו. בדיר אחר הסתתרו הוא ואשתו וילדיו. ובקרוב הפורעים אל הבית הזה ובהשמע קולם – שכח האב את רחמיו, שכח את רגשות האהבה של ראש-משפחה לבני ביתו, ומהר למצוא מפלט לנפשו הוא ולצאת מחצר המות ולעזוב את אהובי-נפשו בידי הפורעים. אמנם הוא לא מצא את אשר בקש. הפורעים תפסוהו ברדתו מעל הגדר והרגוהו, ובני-ביתו נשארו חיים וקיימים, אך הוא שאף לחיים ורק בגלל זאת עשה את הצעד המחפיר הזה.

פוגרום אחד היה בביאליסטוק, שלא נמנה בסדר הפוגרומים שלנו ועליהם לא יתחשב, כי בגלל תנאי הצינזורה הקשים בימים ההם לא היתה כל אפשרות להדפיס בעתונים היוצאים ברוסיה את פרטי המעשים, שנעשו שם (רק ב“הזמן” נתתי תמונות בודדות מהפוגרום, ואת כל פרטי המאורעות הייתי אנוס להדפיס בעתוני חוץ-לארץ); וגם שם קרה מקרה כזה:

יריות החיילים לא פסקו, הכדורים ירדו כמטר על גגות הבתים, חדרו אל החלונות ועשו פרצים בדלתות. התושבים היהודים הסתתרו על הרצפה, תחת המטות, המדוכות, או החביות, לבל יפגעו בם הכדורים. והנה חדר אחד הכדורים אל ביתו של יהודי אחד ופגע בילד בן שנה. הילד התחיל לזעוק ולפרפר ולגוע לעיני אביו ואמו ואחיו. והם הוסיפו לשכב בלי נוע על הרצפה ולא זזו ממקומם למראה ענויי הילד. הם יראו לצאת ממחבואם, לבל יפגעו בהם הכדורים.

במה שונה החזיון הזה מהחזיון הטרויאנובי?

רחמי-אב ואהבת-אם, אלו הרגשות הטבעיים, הנתונים בלב כל בן-אדם ביחס לילדיו טפוחיו, גם הם קהו בשעת האסון, גם הם לא יכלו עמוד בפני הרגש הבהמי של אהבה-עצמית וחפץ הקיום, שהתעורר בלב האומללים, כשהמאכלת החדה היתה תלויה על צוארם.

ואשה זקנה ראתה לעיניה את בעלה הזקן והחלש צונח מכסאו בעודנו מחזיק את ספר התהלים בידו. היא ראתה אותו נופל, נגוע מהכדור, שנחת בלבבו, ורוח לא קם בה לגשת אליו ולסעדהו. היא הסתתרה בפנתה עד עבור המות מהרחוב ההוא.

ומה רבות הן התמונות המעציבות ממין זה, שנמסרו לי, בטפסי על העליות וברדתי אל מרתפי הבתים, במקומות-ההרגה, אחרי הטבח בביאליסטוק בשנת 1906!

זקנה אחת ראתה בעיניה את נכדתה, המפרפרת בזרועות הפורע, היא ראתה את התעללותו ביונה התמה, הצעירה והטהורה, היא שמעה את זעקתה והחרישה. היא הוסיפה להסתתר בין סבכי העצים, במרחק של צעדים אחדים ממקום המעשה, ולא זזה ממקומה.

אילו יצאה הזקנה, אילו יצאו כל האומללים, שלעיניהם נעשו הנבלות ממקומות מחבואם, לא היו מביאים אמנם במעשה כל תועלת. התקום זקנה חלשה בלתי-מזוינת בפני קהל פורעים שואפים לדם? היעמדו יהודים אומללים, בלי נשק ובלי כח משותף ומאוחד, כנגד המון חיות טורפות? והרי הם היו מוסיפים רק חללים על החללים ללא תועלת.

אבל בבואנו להעריך את המעשים האלה מנקודת ראות הרגש האנושי, – איננו יכולים להתחשב עם מדת התועלת שהיו המעשים האקטיביים מביאים. אנו עומדים ותמהים על החזיון: התוכל אם רחמניה לחשוב מחשבות ולבקש חשבונות רבים, בראותה את פרי-בטנה טבוח לעיניה? האפשר לזקנה לחשוב מחשבות ולא להתקומם בדרך טבעי כנגד מעני נכדתה הצנועה?

והן אינן עושות את זאת, הן מוסיפות להסתר ולפלל: “רבונו של עולם, עשה נס – ואלי הרעה לא תבא!”

והאם לא כך עשו גם יהודי טרויאנוב? האם אינם גם הם קרבנות הרגע הנורא, המכבה את הניצוץ האנושי בקרב האדם?

IV

כי כזו היא הפסיכולוגיה החולנית של היהודי האומלל, כשמיתתו באה על ידי חיות בדמות אדם. בהשמע המית קהל היחפים, ההולכים ברעם ורעש להשתער על רחוב היהודים, בהתקרב הגרזן ובהחילו להתעופף על ראשם, חדל היהודי להיות אדם ונהפך לכלב מוכה, הירא את המקל, לכלב ארור, שיד כל בו, המסתתר בפנה ושוכח את כל אשר סביבותיו. הוא רואה בכל מקום רק את אמצעי-ההצלה ממכותיו.

אז, ברגע הנורא ההוא, שוכח אב את בנו, אם – את פרי בטנה, אח – את אחותו, אוהב – את אהובתו. כל אחד זוכר את עצמו ורק את עצמו.

יש ספור נורא מימי הפוגרומים, הלקוח מן המציאות באחת מערי הדרום והספור הזה הוא אב- בנין לכל המקרים ממין זה ¹.

באחד המרתפים הסתתרו יהודים ויהודיות רבות, עם בניהם וילדיהם, מפחד הפורעים היחפים, שהלכו הלוך והתקרב אל הרחוב הזה. האומללים ישבו צפופים ונלחצים זה אצל זה. הילדים הסתירו את ראשם בסינורות של אמותיהם ודממה מדכאת השתררה במרתף, דממה ההומיה יותר משאון מים רבים, ורק קול הלבבות הדופקים מפחד כאילו נשמע. ופתאם פרץ בבכי אחד התינוקות, יונק שדי אמו. לשוא נסתה האם לסתום את פי העולל בדדיה הצומקים – הוא לא חדל להשמיע קול צעקה.

כל היהודים אשר במרתף נזדעזעו. הנה יגלה היונק את מצפונם ויעמיד חייהם בסכנה. כולם היו כאובדי-עצות ולא מצאו כל תרופה.

אך האם האומללה מצאה עצה:

בידיה הצנומות חבקה את צואר הילד, חבקה בחוזק-יד, עד שנשתתק.. הוא נחנק.

זהו כחו של הרגע ההוא. פה אמנם לפנינו קרבן נשגב של אם לטובת הצבור, לטובת כל

היהודים הצפוניים אתה בתוך המרתף, אבל יחד עם זאת אנו רואים בזה שאיפה עורת וסמויה מן העין להנצל מן המות באיזה מחיר שהוא.

כעבור יום אחרי המאורע, שבים רגשות האם לפעם בקרבה. כעבור יום מלבינות שערות ראש האשה האומללה והיא יוצאת מדעתה מרוב צער ויגון, היא אינה יכולה לסלוח לעצמה את עונה הגדול, את רצח בנה: תמונת העולל נצבת לפניה בתוכחה אלמת: “למה הרגתיני?” והיא אינה יכולה לעמוד בפני התוכחה השתקנית הזאת – והיא ממהרת ללכת ולהטביע את גופה ואת יגונה יחד בנהר הדניסטר.

כעבור יום או יומיים – זכור יזכור האב האומלל את היונק המפרפר לעיניו, וינחם על שויון-נפשו; כעבור יום או יומים זכור תזכור הזקנה את נכדתה האומללה, שנטמאה לעיניה ותהיה לה כמזכרת עוון.

ולפיכך רבו כל-כך המקרים של טרוף-דעת בין נגועי הפוגרומים; כל אחד יש בלבבו איזה זכרון, המעיק והמציק על נפשו והמעורר בו רגשות-נוחם.

אותם “החתנים, הבעלים, האחים, שהציצו מן החורים, בפרפר גויות קדושות תחת בשר חמורים”, אותם האומללים, אשר “שכבו בבשתם ויראו – ולא נעו ולא זעו, ואת עיניהם לא נקרו ומדעתם לא יצאו”… אז, – יצאו מדעתם כעבור ימי הרעש, בבוא עתות המנוחה, כשהחלו התמונות הנוראות מימי החורבן להתבלט ולבצבץ במוחם, כשקמו הנפשות החביבות ותבעו את עלבונן.

ואם גם צלולי דעת יהיו – היו בטוחים, כי על פניהם לא תלין עוד בת-צחוק, כי עננה תשכון עליהם לנצח, כי כבני קין ירגישו תמיד על מצחם כתם של חרפה.

ואם סגרו יהודי טרויאנוב את הדלת בפני אחיהם הצעירים, שהלכו לעזרת אחיהם הגבורים, לז’יטומיר; אם קפא לבם לרגע אחד ויהי לאבן, – היו בטוחים, כי כעבור הפחד התעוררו שוב רגשות האדם אשר בלבבם והם נחמו על הרעה אשר עשו, וברעדה יעברו על-פני המקום, ששם נפלו החללים וצל נצחי יעיב את חייהם.

ובעשותם את העוון הנורא, אשר לא יוכלו כפר אותו, כבר קבלו את ענשם בעולם הזה; רגשות-הנוחם אשר בלבבם. ואל נא נהיה להם אנחנו כמזכירי-עון ולא נדון לכף חובה את היהודים האומללים בעד המעשים שעשו, בשעה שחדלו להיות בני אדם.

לא הם הנם האשמים, אלא האסון המשותף והצרה הלאומית – הכללית. כזו היא הפסיכולוגיה של היהודים המוכים והמעונים, שפחד המות מרחף לנגד עיניהם תמיד. תמחה נא חטאתם, שהיא גם חטאת רוב היהודים בערי-ההרגה; נסלח נא לעוונם, כי אומללים הם גם המה!

תרס"ט

---

הכל בא בחשבון

מאת

שמואל טשרנוביץ

¹

ים גדול של ראשי בני אדם, ים הומה, שוקק, שואן ורועש. הכל… נחפזים, אצים, רצים, מדברים ומשוחחים. נדמה, כאלו ברצונם להשתיק את המית לבבם, כאלו רוצים הם לבלוע בצעקותיהם את היללות והגניחות, הנשמעים מכל צד.

אבל לשוא. הקולות המתפרצים לפרקים מקרב הלבבות, היללות והבכיות, מתגברים ושולטים על הסביבה. אתה שומע רק אותם. הם בולעים את הכל, את הכל, מתפשטים, חודרים אל הלב, חותרים אל הנפש ועושים בה בקיעים ופרצים.

אתה מסתכל אל פני האנשים, המסתובבים פה בחצר החיים-המות, בחצר בית-החולים, אתה רואה לפניך פנים נפחדים ונבהלים, חורים כפני מתים, עינים תועות וקמות, – והים הגדול שראית מרחוק נדמה לך כים הקרח.

הכל קפא. נדמה לך, כי כזה הוא טבע האויר אשר פה. נדמה לך, כי כל קול, כל המיה, קופאים בתוך האויר מיד אחרי צאתם, כי כל גניחה, כל יבבה ואנחה נשארות תלויות בין השמים ובין הארץ והן מעיקות על ראשך, מכבידות עליך את הנשימה, מרעידות את האויר.

ובטרם שאתה נגש לגבעת המתים –– הנך נלכד ברשת הסביבה ונעשה לגל בתוך הים הזה. הנך רועד מקרה, מהתרגשות והתרגזות, הנך רוצה לדבר, לשמוע מה שידברו אחרים ולהשתיק את סערת הלב – ואינך יכול.

ובורח אתה מן החיים אל המתים. רוצה אתה להסתכל, רק להשקיף פעם ולנוס מן המקום הזה.

ואתה נגש.

הנה עגול רחב. כחצי גורן עגולה. העגול נעשה בגויות בני אדם שגם הם היו חיים כמונו, העומדים עליהם, ושגם אנו יכולים להיות כמוהם. גורלם – גורלנו ובמעטפות שחורות כסו החיים את המתים, אבל הנה בולטת יד מתה, חורת, והנה ראש מלא דם, והנה רגל כרותה, והנה אוזן קצוצה – ואתה עוצם את עיניך.

ומסביב לעגול זה – דממה, בפני המות אין החיים רוצים להראות סמני תחיה, כדי שלא לבייש את מי שאין לו מתנה זו.

כעבור רגע ואתה נעשה בלי משים חוליה בתוך השרשרת, אחד מיוצרי העגול החי, אשר מסביב לעגול המת.

והעגול הולך ומתפשט, הולך ומתרחב. גלי בני האדם, אשר שם במעמקי החצר, הולכים וקרבים הלום, המתים שפסקו כבר לענין את החיים, אחרי היותם לנגד עיניהם שלשה ימים, נעשו שוב גבורי הרגע.

כי הנה בא יום השלומים, נמלאה סאת הצרות. ממרום, שם ממקום המשפט והיושר, מבית הנבחרים, נשלחו הלום צירים לגלות את צעיף התעלומות ולחדור לנבכי המאורעות.

ציר בית הנבחרים מתיצב רגע כקופא למראה פני גבעת המתים. הוא מעיף עין של חצי העגול המת, מזדעזע ושב לעבודתו.

והוא שואל את בני לויתו:

– מי זה פלוני בן פלוני? רשמו: חזהו נדקר, ראשו נפץ בגרזן, עיניו נוקרו.

– מי זה? אלמוני? כתבו: ידיו חוברו במסמרים אל חזהו.

– זו פלונית? רשמו: הכל יבוא בחשבון!…

ואתה שומע את הדברים כמו שאתה שומע קריאת פרטיכל יבש. הראשים, הידים, הרגלים, המסמרים, הגרזנים והקרדומות ובולי העץ, הפורעים –– הכל מתלכד ונבלע במוחך ואין אתה יודע כלום ואין אתה מבחין כלום, אתה זוכר רק אחת: הכל יבוא בחשבון.-

                                 ---

אני הולך אחרי מנהלי בית החרושת של פולישוק.

השוטר שומר על הבית, שומר באמונה. הוא שומר עתה את הרוח המילל בארבע פנות הבית השמם, את החתול הבוכה, את כנפי המות הפרושים על הבית.

ואני דורך על מדרכת החצר, ואני רואה לנגד עיני את נתיב הדם. איני זקוק למנהלים. אנכי מנהל אותם. נתיב הדם הוא ינחני למקום ההרגה.

מקום ההרגה איננו גדול. רק כשמונה או כעשרה אנשים נפצו את מוחותיהם אל הגרזן, רק כשמונה או כעשרה אנשים השאירו פה את דמם לירושה.

רק כשמונה או כעשרה.

והנה גם הירושה: בתעלה קטנה ביבשה – דם קרוש, דם אדום-שחור, מהול במוח של ראשי בני האדם, בולט על הרצפה, המלאה שברים וכלים מנופצים.

ואתה זוכר את זכריה הכהן ואתה זוכר את נקמת דמי השפוך ונדמה לך פתאם, כי גם בדם הקרוש הזה יש רוח חיים, כי גם הדם הזה תוסס, הומה ושוקק ותובע לדין וקובל ושואף לנקמה.

אבל חכו נא: הכל יבא בחשבון!…

                                 ---

ואני נדחק לביתו של המורה איינשטיין, הקרבן היותר טראגי בפוגרום הביאליסטוקי.

ולא המות עושה עלי רושם, לא היתומים החיים שנשארו, לא הנערה האמללה, הרועדת מקור ומבכי, ולא הילד האמלל, שנשאר בלי מחסה. לא מות האב הזקן ובנו שמואל – לא. כבר הסכנתי לפגוש את המות בכל עבר ופנה.

אני נבהל למראה הטבע הנהדר, אשר הקיף את הבית הזה. אני נפחד ומזדעזע למראה הפרחים הפורחים בגן, האלונים היפים העבותים הנותנים ריח, למראה שדה הירק, המושך אליו את הלב.

הנבלים בחרו את המקום שהטבע מגדיל בו ומרבה את התשוקה לחיים – לבצע שם את זממם, להביא שמה את המות.

ואני מתבונן אל המקום, שבו נעשה הרצח.

בתוך הגן שדרה נחמדה של אלונים עבותים, שענפיהם משולבים כידי ידידים, וסוככים על חלקת אדמת-דשא יפה – מקרני השמש. ועל העשב הירוק נראו עוד עקבות הדם.

פה נפלה העלמה הבכירה, סוניה, לקרבן לעיני אביה הזקן, שידי הפורעים אחזו בו. נשדדה תומתה, נתחלל כבודה, ואחרי שהרוו החיות את תאותם – הומתה בענויים קשים.

פה במקום החיים, בא המות בכל מוראיו הגדולים, המות היהודי!… והלב מלא על כל גדותיו רגשות נוראים, החזה מתרומם, האגרוף מונף – הוי, חכו נא, הכל יבוא בחשבון!..

                      ---

…לכל היתה שהות בידם – מספר לי מנהלי – אתה רואה פה את החצר הגדולה הזאת? גם פנה אחת לא השאירו. כאילו חוק הוטל עליהם לבל יעברו על מעון יהודי אחד. גם אל המרתף חדרו, גם על העליה עלו. והעליה והמרתף – זהו מקום המפלט ליהודים מחמת הפורעים. בעליה הם קרובים אל האלהים, ובמרתף – אל המתים. ובלבד שלא להיות בקרבת האנשים החיים.

כיצד עלו הלום? איני יודע. את הסולם לקחו להן המסתתרות והעלוהו אל העליה, גם כלים שבורים ומנופצים, שולחנות שבורים, כסאות ישנים זרקו מן העליה אל פתחה, כדי להפריע בעד הפורעים מעלות, ובכל זאת ראה והביטה!..

ואינני דורש באורים הרבה. אני שומע את הספור הנורא, רואה את כתמי הדם הקרוש ומזדעזע.

שתיהן נסתתרו תחת ארובת העשן, כשהגיעה לאזנן האושה הקלה, כששמעו את צחוק הפורעים הפרוע. הן היו בטוחות עד הרגע האחרון בחייהן. לא עלה על דעתן שתפולנה גם הן בידי הפורעים. והנה נראה ראשו של אחד הנבלים והנה קפצו ועלו עוד אחדים – וכעבור רגע ושתי הנפשות מפרפרות בזרועות החזקים של הרוצחים, הממלאים בהן את תאותם, וכעבור רגע ונקצצת רגלה של העלמה, המנסה להמלט מידם, המתאבקת יותר מדי, והשניה נזרקת מן העליה אל החצר.

הכל, הכל יבוא בחשבון!…

                 ---

והנה חצר המות.

ואני אוטם את אזני:

כל הכאב, הצער העמוק והיסורים הגדולים, כל הרגשות שכאילו קפאו למראה פני המות הנורא, התפרצו יחד והיו לצעקה אחת גדולה ומרה, צעקה-מחאה, הבוקעת שחקים. למראה פני הקברים הופרע סוד המות. הנה פה יושמו ההורים, הבעלים, הבנים, הבנות, הקרובים, החביבים, האהובים! והאבות והאמהות, האחים והאחיות, האוהבים והאהובים, הקרובים והידידים, הרעים והחביבים, הכל, התמזגו ביגון הנורא, בצער העמוק, הכל פורשים ובוכים, זה על חללו וזה על חללו.

וחללים כאלה יש שמונים וחמשה.

בוכים גם הרחוקים, מיללים בקול. אין בושה. בוכה זקן ונער, ילד ואשה, בוכים יהודים זקנים בעלי זקן כסף, בוכים יהודים מגולחים למשעי, צועקות בתולות, צעירות וזקנות.

– הוי, אבי!

– הוי, אמי!

– הוי, אחי!

– הוי, אהוב!

והקולות מתבוללים, מתערבים, מרעישים את האזנים, חודרים אל הלב, נוקרים את המוח.

ואני אוטם את אזני.

והנה אני רואה את הארונות, ארונות-העץ, נושאים, זזים ממקומם. ורעד בא בקרבי: נדמה לי רגע, כי המתים קמו לתחיה, כי הם הולכים, הולכים ברמה…

והנה שם הקבר, קברות האחים: בור רחב וגדול וארוך, שחפרוהו ידי האנשים, ונדמה לי, כי הפה הזה נכון לבלוע אותנו, את כלנו. הרק לשמונים וחמשת הגויות הוכן?

והנה מתעצמים הקולות, מתגברים, הולכים וקרבים, ארונות המתים נגשים, אני מרגיש את הבל פי המת, אני נחרד למראה הלוע הפתוח ואני זז ממקומי, עוצם את עיני ובורח במנוסת-בהלה מעמק הרפאים.

לא, איני יכול לראות עוד, לא, איני יכול.

ואני רץ העירה, אני בא אל חדר הדיפוטטים של דומת הממלכה – שם, בבית האבנים, נרשם הכל בספר, נגבים עדים, נמסרים ספורים, מאורעות – כי הכל יבוא בחשבון!…

                     ---

והאם בא הכל בחשבון?…

תרס"ז

---

שטף הדם

מאת

שמואל טשרנוביץ

שטף הדם / שמואל צ’רנוביץ

I

היה היו פוגרומים ביהודים, היו, חלפו כקטב מרירי, הרעילו את הסביבה, הטילו ארס בחיי המתים-החיים, העמידו לנגד עיניהם את צללי המות בכל מוראותיהם, נבלעו בתוך הסביבה היהודית והיו לחלק בלתי נפרד ממהותה – ולמרות כל אלה מעטים הם הרשמים, שהשאירו בספרותנו האמנותית. הנסיונות שנעשו לצלם בספרות את החיים הפוגרומיים לא הצליחו. הפרובלימה הפוגרומית לא העמדה בספרותנו היפה. ההסטוריון הבא, כשיבוא לכתוב בספר את תקופתנו האחרונה, לא ילך לבקש את רשמי הפוגרומים בקינות, בציורים וברשמים שבספרותנו החדשה. גם ביצירה הפוגרומית היותר נעלה, “משא נימירוב”, שהיא קינה נוראה ומחאה נמרצה של היהדות, לא ימצא את מבוקשו. את מצב הרוחות, תאורי המאורעות, ימצא בחלק הקוריספונדינציות של העתונים, המדברות בלשון המציאות המרה, בלי כחל ובלי פרכוס.

כי אין הפוגרומים חומר לציור האמנותי לקרובים אל החללים. לא משום שאין המקולקל שבחיים חומר ליצירה בכלל. אדרבא, יש סופרים המצירים רק את הנוראות שבחיים, יש משוררי הבהמיות שבאדם, המגיעים במקצוע זה לידי שכלול אמנותי. אבל אי אפשר לו למשורר או למציר בשעה שהאסון קרוב אל עצמו ואל בשרו, בשעה שאינו יכול להתיחס אליו באוביקטיביות, או גם בלעג קר ומבטל – להיות מצייר אמתי של המקצוע. האסון אינו מדבר, אינו מגבב צבעים על צבעים. האסון – שותק. בזה כל כחו. הוא מעמיד שורות רבות של נקודות, וזהו כל הציור. יתאר לו הקורא ויוסיף בדמיונו את אשר החסיר הוא. ואם יאמר המציר לבוא לעזרת הקורא ולהחיות בזכרונו את המאורעות, הנוגעים אל נפשו ובשרו – הוא פוסק אז להיות אמן ונעשה קוריספונדנטן.

אפשר, שברבות הימים, כשיעברו הפוגרומים ויהיו לנחלת ההיסטוריה וכשיוכל המספר העברי להשקיף עליהם מתוך נקודת השקפה של צייר-אמן, כשתהיה לו השלוה האפית הדרושה תברא גם יצירה פוגרומית הראויה לשמה. אבל כל עוד שקיימים הפוגרומים בחיינו, אין להם תקומה בספרותנו.

אולי משום כך לא הצליחו הנסיונות שנעשו בספרות הרוסית, נסיונות רבים, אולי, יותר מדי. שם כאילו נוצרה ספרות פוגרומית שלמה בשביל הבמה ושלא בשבילה, אבל ברובה נוצרה גם היא על ידי יהודים, שרשמי הפוגרומים נחקקו בלבם. ויצא שדוקא ציריקוב שאינו יהודי – למרות המגרעות שיש ב“יהודיו” – דוקא הוא נתן דרמה בינונית, לפחות, מהספירה הפוגרומית. בעוד, שאוסיפ דימוב, למשל, שלא היה יכול לעמוד מן החוץ ולהשקיף על המאורעות מתוך אספקלריה אוביקטיבית, לא הסתפק בתפקיד של צייר בלבד, אלא רצה להיות יותר מצייר: להתמרמר, להתרגז, לשפוט מתוך השקפה סוביקטיבית, ולפיכך לקוי הוא “שמע ישראל” שלו בחלקו האמנותי. ולפיכך יצאה גם מגוחכת הדרמה, כביכול, של וואלין (“יליד הסערה”) שהעמידה לפניה גם פתרון הפרובלימה היהודית על ידי… מזיגה של דמי עשיו בדמי יעקב.

לכל הדרמות מן המין האמור ברוסית היתה טנדנציה כללית: לגולל לפני הצבור הרוסי את כל מוראי הפוגרומים, למען יראו ויבושו וינחמו על הרעה. אלמלא כן, איני יודע, הזיוף הזה למה הוא בא? למה באו כל הרציחות והמיתות המשונות, ומעשי האונס, והשוד והגזל, “וכל מה שהפה יכול לדבר” בחדא מחתא? למה באו כל סרח העודף, כל ההתפלספות הנפוחה, שאינה אומרת כלום, כל הזיופים שנעשו כדי שתהיה הטנדנציה כשרה?

ואיש מן המציירים לא חשב אף רגע על הצורך לבאר לנו את הפרובלימה הקשה והמכאיבה, המדריכה את מנוחתנו: מה קרה לבני אדם אלה, בעלי רגש אנושי טבעי, בני אדם פשוטים ותמימים, שבבוקר לא עבות אחד נהפכו לרוצחים-אכזרים ולחיות טורפות? מה הן הסבות הפסיכולוגיות שהניעום לכך? מה הרגיש הצבור הרוסי בכל שדרותיו? מה רחש לב התושבים השלוים שעמדו מרחוק? תשובה זו נחוצה במאד לנו היהודים.

צריכים אנו לדעת את מקור הרעה, את סבת ההתיחסות הצוננת אל הפוגרומים מצד מבחר בני האינטיליגנציה הרוסית. האם זהו פשוט שויון נפש, או רפיון רוח, וחוסר מרץ? האם עמוקה היא משטמת ההמון אלינו, או היא רק שטחית, מקרית ורגעית?

אבל התשובה חשובה גם לרוסים. הם צריכים לראות את קלסתר פניהם האמתיים בראי שבספר, אולי יזדעזעו והרהורי תשובה יעלו על לבם.

מעין תשובה על שאלות אלו נתן ה' אייזמן בספורו החדש “שטף הדם”.

אין הספור הזה מענין אותי הפעם מצדו האמנותי, אף על פי שיש מה להעיר עליו. במקומות אחדים מתרומם אייזמן למדרגת אמן פסיכולוגי, ביחוד בציור של ערב-הפוגרום, ובעוד מקומות, כשהוא מתאר את הפוגרום עצמו ואת הרגעים שאחרי הפוגרום הוא נעשה פרוטוקוליסטן יבש. אולם אני רוצה להתעכב פה רק על הטפוסים מתוך השדרות השונות של העם הרוסי, שהעביר לפנינו המספר בכשרון נכר.

II

פאסחאלוב, הגבור הראשי של הספור, הוא אינטיליגנטן רוסי רגיל, ליבירלי, אחד מאלה הרבים, שאין רואים אותם בעת הפרעות בין הלוחמים לטובת היהודים. הם אינם עושים זאת מחוסר אהבה אל היהודים, או חוסר השתתפות בצערם, אלא מהעדר רצון כביר, מתוך שפעת צער על ירידת העם הרוסי. פאסחאלוב, כפי שמתארו אייזמן, איננו רוצה גם הוא, כגבורו של אנדריוב בציורו “באפילה”, להיות אדם טוב, בעת שבני עמו הם כל כך רעים וכל כך מקולקלים. אבל הטרגדיה שבנפשו היא יותר עמוקה. הוא חושב לו ברגע זה לאסון לעצמו מה שנולד בסביבה נוצרית. הוא מתבייש על שיש לו אם מסוגה של אירינה פיטרובנה, “ארורה” טפוסית ועלוקה השואפת לדם, שנכונה בשביל מטבע מזויפה, שנתנה לה יהודיה אחת, להשמיד ולהרוג את כל היהודים ושגם אחרי שפך הדם היא מתפללת, שיבואו באטאליונים של חיילים וילכו מבית לבית ברובע היהודים וישימו קץ לעם הזה. הוא מתבייש וחורק שן על אשר העמידהו המקרה בתוך מחנה של השונאים, על אשר גם הוא הנהו רוסי, שהיהודים מפחדים מפניו.

הוא היה חובב תמיד את היהודים, הוא לא התיחס אליהם ביחס רגיל “כאל כל האנשים” של הליברלים למיניהם. כשם שיש אנטישמים, הדנים מהפרט אל הכלל, הנהפכים לשונאי כל היהודים אחרי בואם בהתנגשות עם אחד מהם, כן יש גם חובבי היהודים המתמלאים רגשי חבה יתירה לעם הזה, אחר בואם במקרה בסבכי ידידות וחבה עם אחד היהודים הסימפטיים. פאסחאלוב אהב בנערותו את הנער הטוב, מאייסייקא, שמת בלא עתו, ואת האהבה הזאת מסר לאבי מאייסייקא, לאברהם הסנדלר ולכל משפחתו. ואלו שמשו בשבילו סמל של העם היהודי. הפוגרום היה בשבילו ראשית כל פוגרום נגד אברהם שלו. הוא הצטער על אשר גם בשביל אברהם שלו “הוא, פאסחלוב, בן אדם מתוך מחנה אחר, מתוך מחנה השונאים, והדבר הזה הכאיב את לבבו והעציבו. אברהם היה קרוב לו עכשיו מבשאר הימים; הוא נמשך אחריו יותר ויותר בשעת צרה, אבל מה לעשות, אם תהום עמוקה הפרידה עכשיו ביניהם בלי משים. הוא לא העיז לנגוע בידו ביד היהודי; הוא לא העיז למסור לו במלים נלהבות את הכאב, את החרפה ואת ענויי נפשו”.

והכאב והענויים היו גדולים. הוא רואה את בני עמו שנהפכו לפראים, הוא רואה את החרדה התוקפת את היהודים האומללים, זוכר את גורלו של אברהם, של חנה ושל רוזה, ומזדעזע. כיצד יכול הוא להינות מן החיים, בשעה שחרב עולמם של אלו?

“והנה הוא עובר על פני הרחוב ואיש לא ירים עליו את הגרזן. הוא איננו מסתתר, איננו רועד. והם רועדים מתוך פחד ויאוש. ויש אשר נדמה לפאסחאלוב. כי אילו לא היה רוסי, כי אילו היה מרגיש גם הוא אותו הפחד והיאוש –היתה נשמתו מוצאת לה נוחם”.

והוא משתדל להגדיל את החשכה בנפשו, להתענות, להרבות את יסורי נפשו, להשכין על עצמו את האימה הגדולה השוררת בסביבה, לסבול את אשר יסבלו היהודים, להעמיס על שכמו את כל כובד המשא, אולי ימחוק בזה עון עמו וישימהו על שכמו.

והוא הולך לאברהם ולרוזה לבקש מאתם שיבואו אליו להסתתר, אבל בעמקי לבבו לא רצה, שיסכימו להצעתו. אם יציל את משפחת אברהם, הרי ימצא לו נוחם ידוע בצר לו. אם יגן על היהודים, אם יקח בידו את האקדוח וילחם בפורעים – הרי ימצא בזה ספוק ידוע לנפשו, הרי יתיצב בזה במערכה אחרת ויצא מכלל בני עמו ואת חטאתם לא ישא. לא! הוא רוצה לשתות את כוס היגון עד תומו, הוא רוצה להרגיש את הכל, את הכל. “הוא חשב על כל הנעשה בעיר, על כל הנעשה בבית אברהם ומשפחתו, ונוראה היתה המחשבה, שגם הם יהרגו. אבל הוא חשב: לא טוב יהיה, אם לא יהרגו. ויעשה החטא הנורא בכל מוראו – אז גדולה תהיה התשובה”.

“תפול האבן האחרונה של ההיכל ותכריע ותדכא ותפוצץ את הלב”. הוא רוצה לסבול, להתענות, לכפר את עון עמו.

והוא חדר אל תוך להקת הפורעים וראה בעיניו את המחזאות הנוראים, ברגש אינסטינקטיבי התקומם, התנגד, השתדל לעורר בדברים את האדם שבחיות האלו, וכשדבריו נבלעו בתוך הצחוק הפרוע – כאלו התאבן כלו מעצמת הכאב. ואל גויות החללים קרב, ואת ריח המות שאף אל קרבו כדי לכפר על החטא של העם הרוסי. וגם נחמה זו לא ניתנה לו. על עוון עמו לא כפר. נדמה לו, כי לא יצא ידי חובתו, כי אחותו, נאטאליה, צדקה ממנו.

נאטאליה הריבולוציונית לא הרגישה עליה שום אחריות ולא חשבה על דבר האחריות. היא ראתה לפניה רק בני אדם פראים מצד אחד ובני אדם אומללים מצד שני, מתנפלים וטעוני-הגנה, לוחמים ונלחמים, חזקים וחלשים – והיא עומדת על צד החלשים. היא אינה נושאת על עצמה את הכתם הלאומי. להפך, היא מסירה מעליה את האחריות הלאומית על ידי זה, כשהיא עוברת לרגע זה אל המחנה הארור. ולפיכך מאושרת היא, ולפיכך יכולה היא לאמר לתיאודור פאסחאלוב אחיה:

"מה טוב לחיות בתקופת המלחמה! מה טוב להשתתף בה! אחי! הרי גם גן העדן כאין הוא לעומת ההכרה הזאת. גם אתה יכולת להכנס אל החיים הללו ולהיות בהם שופט, בונה ונוקם! ולמה אתה מאבד את טובך בידך? למה אתה מסיב את פניך, קובל ומצטער ובוכה על גלות השכינה, שואף לטוב ונאנח, רק נאנח ומאום אינך עושה?

ונאטאליה – ואפשר שגם אייזמן – אינם מבינים את נפשם של הדוקטור פאסחאלוב. הם חושבים, כי הדבר בא אליו מתוך חולשה, מתוך רפיון רוח. נאטאליה מכבדת יותר את האינג’ינר וואסילקובסקי, זה האינטיליגנטן הרקב, הרואה בפוגרום משחק מענין. “אין רע”, טוען הוא – “היהודים הם אנשים אנרגיים, מדת הצדקה מפותחת אצלם, הם ייסדו ועדים יאספו ממון ובקרוב ישובו ויבנו על מכונם”. והיא, נאטאליה, מוצאת, כי הוא, וואסילקובסקי, הוא גס, מחוסר רוח, אבל אדם ההולך לשיטתו: על פי דרכו צריך הזא להתיחס בשויון נפש אל הפוגרום. אך פאסחאלוב הוא סמרטוט שאינו ראוי לרחמים.

והיא לא הבינה, כי גדולה נפשו של פאסחאלוב מנפשה, כי יסורי נפשו הגדולים מצדיקים את הפאסיביות שלו, כי הוא ראוי לחמלה. הוא מסוג בני האדם המכירים את חובתם ואין לאל ידם להושיע. ואם יעמוד נגד קבוצה של פורעים ואם יציל בית יהודי או נפש יהודית, היכפר בזה על הפשעים הכבדים של הרוסים? הירים בזה את המצב המוסרי של העם? הירפא בזה את פצעיו הפנימיים?

III

ובעוד שבנפשו של האינטיליגנטן הרוסי מתחולל איזה פרוצס – יהי שמו נוחם, כאב, חשבון נפש, או הצטדקות – אין ההמון הרוסי, “הגבור” הראשי של הטרגדיה הפוגרומית והנושא שלה, חושב מחשבות כל עיקר.

“פעמים רבות שאל פאסחאלוב את עצמו: כיצד נהפך לפורע תושב שלו שלא עשה רעה לאיש, שבחייו הרגילים אין לו שום נטיה של רצח ושוד? הרי טראכים, השומר של בית כלם הם אנשים שלוים, שקטים, ובבוא הרגע יתחילו לשדוד, לשבר, להרוס, לנתוץ ולרצוח”.

והמהפכה מתחוללת בנפשם בלי קושי רב. הכאת הז’ידים היא בעיני השוער מלאכה רגילה כשמירת שער, בעיני החובש – כהנחת תחבושת על הפצע. הנה עומדים החילים הרוסים בחצר ומשוחחים, ואתה שומע מתוך שיחתם את קלות הראש, שבה הם מתיחסים אל הפוגרום.

“לפי שהז’ידים העלו באש את הכנסיה במוסקבה, ויש להם עכשיו חברה כזו ששמה “בונט” (“בונד”) למרוד בכל, לא יכלה שום “נאטשאלסטבה” להשלים אתם והותר לאבדם. עכשיו שוחטים אותם בכל מקום”.

ואם יש שיעלה פחד על לבבם – הרי הוא פחד אישי, פרטי, שמא יענשו. אבל פחדם זה איננו מאריך ימים. הקפיטן עצמו, פקיד הרובע מתירא.

– “והרי זה חטא”! – מנסה ספירודוניץ להעיר.

– לשחוט ז’יד – חטא? אח, אח, סבא! חטאים יש למכביר גם מבלעדי זאת. גם אם תתפלל כל היום ותשתחוה לאלהים, הכל אחת היא. לא יושיבוך על יד האלהים בעולם האמת.

– זהו חטא, כשרוצחים מהיהודים אחד – מתפלסף העלם בעל הלחיים – אבל חצי מאה

מהם – מותר!

– והרי גם בגדים, וגם שעונים, וגם דברים שונים אפשר לאסוף. יש לך יכולת להיטיב את מצבך לכל ימי חייך.

– ואפשר שאין זה חטא – מלמל ספירידוניץ בלי החלטה, כמו לעצמו – שהרי הם צלבו את ישו.

– דוקא את זאת לא ראיתי – הפסיקו סטרינקין – אבל אם אני יכול בעת הפרעות להתעשר – מה לי ולחטא?!

– הם נגד השלטונות.

– גם זהו שלא לצורך. לדידי ילכו השלטונות שלך לעזאזל. אין על הכבש להגן על הזאב. הסבה העיקרית היא – מה שאפשר לעשות “טיול”. הנה היא הסבה העיקרית!

ובבוא הפוגרום, בבוא הרגע הנורא, “הטיול” נבלעו הכל בתוך הגלים ונמשכו אחרי הזרם בלי חשבונות רבים וכמעט באופן אינסטינקטיבי.

"כל ימי חייו כאלו כלוא האדם בכבלי המנהג, החוק, השמירה, הבושה והנמוס. אל תפנה לימין, אל תפנה לשמאל – לך ישר על פני המסלה, שסלל החוק, ומשעמם הוא ומחניק נפש הוא האויר הזה, כבתוך אובת עש של פבריקה גדולה. והנה נופלים הגדרים, נעלמים הגבולים, נפתח מרחביה ואתה הנשא על פני הגל כמו שתתאוה נפשך, כמו שיאנה המקרה. איש לא יעצור בעדך, איש לא יעכב בידך, ולא יגער בך, ואין עליך שום אחריות. והנה הימים הטובים, ימי הסערה הרחבים, כשמותר להכות, לנתוש, לשבר, לרמוס ברגל, להרוס ולהבעיר באש את כל הטוב, כל היקר, כל היפה;

כשאתה מרגיש, שהנך אדון העיר, אדון החיים והמות, המלך על כל היקום, על כל מה שהיה אסור אתמול. ואין אתה יודע על מה להתעכב, ממה להתעשר. אנשים היו כמוכי קדחת מהרעיון על דבר השמלות החדשות, על דבר המעטפות, נזמי-זהב. קח כמה שתחפוץ, כמה שתרצה, גם המנורה, גם הסוקר, גם המיחם, גם השעונים, הנעלים ואדרות השער… ואנשים היותר שלוים, הישרים תמיד והמתונים בין התושבים, גם אלו חשבו מחשבות על החטא, שאפו שאיפות של חיות טורפות.. רוח של התעשרות פתאומית חדר לקרבם".

כך נוצרה אטמוסיפרה פוגרמית. כך נוצר אותו החזיון ההופך את בני האדם לחיות יער…

צריך רק להתחיל בדבר, לזרוק את הגפרור לתוך ההמון – אבק שרפה יש תמיד בנפשה של הבריה הזאת, מחוסרת הרצון, משוללת הרגש והמוסריות האנושית, אותה הבריה, שקוראים לה “המון”.

וחש אתה, עד כמה מחוסרי יכולת הם כל אלה, האומרים להכניס את השכינה אל הנפשות האלה בדברים בלבד. מרגיש אתה, כי עוד ימים רבים יעברו במלחמתם של בני האדם בעלי הרגש עם האינסטינקטים הפרועים של הבריות הללו וכי עוד רחוקים אנו מרחק רב מהאידיאל של “וגר זאב עם כבש”, – הוי מה רחוקים!..

תרס"ח.

---

בעירה

מאת

שמואל טשרנוביץ

לא “הלוח” בלבד ולא העלים הנושרים מעל האילנות יבשרו את בוא הסוכות, כי אם כל אשר מסביב. תנועת המתישבים בסוכות על דרכי קבציאל ומזיפובקה, היא היא המבשרת את גמר עונת הבית והתחלת עונת הסוכה.

גם הפעם היה זה סמוך ליום הכפורים. אחרי “נעילה” התחילו במצות סוכה. אבל הנעילה השנה לא הטילה אימה גדולה. כי מהי אימת יום הדין ב“מחזור” הנדפס כלפי ימי הדין שעברו על היהודים במחזור החיים? כמה קדושים מסוגו של רבי אמנון, בעל “ונתנה תוקף”, אתם מוצאים בעיר ובעירה? ואולם, כנהוג, קבלנו עלינו את הדין ואת אימתו. סגרנו את “המחזור” של יום הכפורים ופתחנו את “מחזור” הסוכות עם “מטה לוי”…

---

קשה לעירה היהודית הקטנה לצאת מן המרחב של שערי שמים ושדות רחבים ולהצטפף בסוכה המצומצמת של הכרך. קר בסוכה, בוכה ומילל הרוח וקורע את הסדינים לכל עבר. יתדות הסוכה רפויות ובכל רגע עלולה זו להתנשא אל על. מטפטף הגשם הטורד, ומסביב, בכרך, עוד רוח של חג שלטת!

לפני זמן לא רב עברו יהודי קבציאל ומזיפובקה את דרך הנדודים הזאת. רוסי לוחם, או אשף גרמני, המהפך עולמות בקסמיו, בלע לפתע פתאום, כמו אשמדאי את שלמה, מאות ערים קטנות ופלט אותן למרחקים לערים זרות ונכריות. אמנם אין לכחד: לפרקים היתה להם העירה לזרא, היא ודומיתה, דממת-המות אשר בה, השוק, “הגוים”, בית המדרש וכל החיים החד-גווניים שלה. רמז להם הכרך ומשך את לבם אחריו בשאון ובהמונו. ואולם אך טעמו את טעם הכרך, אך נפלו אל תהומו, אל שדו הצהוב, אל שאון המובילים והטרמים, והנה התחבבה עליהם גם הבצה הירוקה אשר בעירה, אשר כל המנקה אותה לא ינקה, כי ידוע ידע היהודי ששם, בעירה, הוא קנין שיש לו ערך כל שהוא ולא אחד מרבבות, שאין איש שם לב אליו. ופה – מהו ומי הוא? אבק חול, גרגיר אשר ברגל ירמס.

וכשאך נפתחה הדרך – רצו הקבציאלים בשמחה ובחדוה – הביתה. דרכים ישנות, יערות מכרים, שמים עתיקים, שכל כוכב הזרוע בהם הוא כמכר מזמנים קדומים, בית כנסת עתיק עם “שדיו” ו“רוחותיו” בחצות, תושבי בית הכנסת הישן. אפילו בית הקברות והמתים אשר בו הם ידועים ומכרים, אשר אתם נפגשים אתם פעמים רבות בשנה. ומי אינו מכיר ומי אינו ידוע בסביבה זו? כל “שקץ” קטן ברחוב ידוע גם הוא וגם יחוסו מדור דור. אבות אבותיו היו “גויים” ישרי-לב, שמרו את חגי היהודים, ידעו על פה את “הלוח” היהודי, הביאו תמיד בזמנם עופות לערב יום הכפורים, לסוכות, “הושענות” להושענא רבא, ושרתו את היהודים באמונה: בהסרת מנורות מעל השלחן בשבת, במכירת חמץ, “כגויים” כשרים כהלכה.

---

בכל אשמה הקטסטרופה הנוראה ביותר, שבאה לעירה היהודית. לו הרעימה הרעם ואכלה הברק, לו היה בולע אותה איזה וויזוף, כאשר בלע את פומפיאה, כי אז לא היה אסונה כל-כך גדול. היתה נבלעת – ואיננה. רגע היתה מרגישה את הכאב, את הפחד בפני התהום, וכעבור רגע היתה עוצמת את עיניה לנצח. אבל הנה הונחו ספוגין של צמר על לבה וליסוריה לא היה קץ, ולכן, כעבור הגלים, מי שנשאר בחיים נס מפניה, כאשר נסו תושבי סדום ועמורה, בהיות בהן יד אלהים. נסו – מבלי הבט אחורנית.

והאהבה לעירה חלפה ואיננה, כאילו לא היתה. את שמה לא יעלו על שפתותיהם. המנוחה, שהיתה נעימה תמיד, מפחידה היום. האוזן כאילו מבחינה מרגע לרגע את הצעקה האיומה והנוראה המפלחת פתאם את הדממה, את צעקת הפראים המתפרצים, את האנחות, האנקות, הבכיות והצעקות של האומללים.

מכל צד ועבר – פני אויבים נשקפים. אויבים הם גם שהמים הפרושים על ראשיהם, אשר תמיד היו מגפפים בזרועותיהם באהבה את העירה. וכיום – כאילו מחבקים אותה בחבוק המות. ערפליהם הכבדים מחניקים. היער, מקום הטיול של העירה בשבתות וחגים, כאילו קבל עליו להמציא ידיות לגרזנים. הכפרים אשר מסביב, שבכל יום ראשון וששי היו מביאים משם האכרים בעגלותיהם ריח שדה וירק – ריח דם בוקע ועולה מהם. והשכנים, נושאי המים ומכבי הנרות, אפילו ה“גוי” מוכר החמץ, מה שנו פניהם! מאין משטמה כזו, אכזריות כזו, צמאון זה לדם? איפה למדו את התורה הזאת אוכלי חלות-השבת שלנו?

איומה ומפחידה העירה החביבה שלנו. עקרנו אותה ממעמקי הלב, כאשר יעקרו שרשי לענה. ככה עוקרת סערה אילן משרשו: היא משליכה אותו הרחק, הרחק ממקום גדולו, ובמקומו נשאר חלל, כקבר פתוח.

ומכאיבה היא עקירה זו. העירה האבודה הרי נתנה לנו הרבה, הרבה מאד. בה יצרנו חיים מיוחדים, השקפת עולם; בה ארגנו חלומות זהב, בה קוינו והאמנו, השלמנו את קרעי נפשנו ויהדנו את כל אשר מסביב לה. האם לא נדמה לנו, לפרקים, שגם השמים מחליפים – כמונו, בערב שבת, את הבגדים המאובקים משקי הקמח בחנות בבגדי תפארה ומלכת השמים שמה הינומא על ראשה ב“יום זה מכובד מכל ימים”? האם לא שכנה בנו הנשמה היתרה בשבתות וגרשה מאתנו את החול?

ומי יודע מה יהיה בסופם של בני קבציאל ומזיפובקה בין חומות-הענק המכסות פני חמה בעיר הגדולה, שהנשמה בה אינה יתרה, כי אם מיותרת, ושבה הכל רחוק וזר מאתנו: השמש, השמים, האדמה, בתי-החומה הקרים, בני האדם, הכל, הכל?…

---

קבציאל ומזיפובקה מתהלכות על-פני התבל הרחבה למצוא פנת-מנוחה. לא דירת-קבע – דירת ארעי. מי מקוה לימים ארוכים על הר הגעש, אשר לבתו לא כבתה, במקום שהכל עלול ליהפך בין-רגע?

ומצטפפים הגרים הגרורים בסוכה בלי ברכה. הם רועדים מקור, מתעטפים באדרת היחידה, שנשארה להם לפליטה, מציצים מתוך הסכך אל הירח החור המטייל על פני השמים בלוית כוכביו ושואלים את הפנים החורים של מלכת הליל: – היתמו הימים הנוראים? התאירי גם לנו את פניך והאם תשלחי גם אלינו את קרני הכסף?…

---

קיוב, סכות תר"פ.

---

נקמתנו

מאת

שמואל טשרנוביץ

בלכתכם, אתם, בני העירה הקטנה חודירקוב, לבקר את קברו של הצעיר המוזר, הפלאי, שעזב את עמק העכור, מרוב צערו על עלבון האומה, בקריאה: “מות, מות! הצילוני מחרפה איומה ונוראה כזו!” בלכתכם נוגים ושוממים לבכות את הלל-הרע – קחו אתכם גם את הפרח הקטן אשר קטפתי אני ושימוהו על קברו.

ואל תדרשו עוד ממני דבר. יכול אוכל, כמוכם, רק להוריד דמעה, אך מרחוק, מרחוק, ועמכם לא אלך.

יודע אני כמוכם, כי לא מורים צרי עין הכשילוהו, כי לא חייו הפרטיים היו עליו למעמסה, כי לא נסחף אחרי הזרם בקלות דעת; ידוע ידעתי כי רגע לפני מותו אולי צמאה נפשו וכלתה אל החיים, אל החמה המאירה לכל היקום, אל הטבע הנהדר, שאינו יודע פדות בין יהודי ליוני.

ובכל זאת — ובכל זאת —

מעליבה היא “מיתת הטמיעה” של הצעיר היהודי, מיתה הבאה מתוך חקוי למגפת המות אשר בסביבה הזרה; אבל מכאיב הוא ומדאיב האבוד לדעת, גם כשהוא בא מתוך יאוש לאומי, מתוך חוסר בטחון ואמונה בעתיד העם.

איה הסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה? איה הם המלאכים היורדים ועולים בו? איה הם החלומות ובעלי החלומות?

איננו יכולים לשכב על האבן אשר למראשותינו, מבלי מלאכי אלהים אשר בחזיון. החלום – זה היה הסוד של קיום היהדות. אילו היה היהודי אך ער, אילו היה רואה רק את פני המציאות המכורכמים והמעורפלים, לא היה יכול להתקיים אף רגע. הן חיי המציאות הם רעים כל כך ומרים, הן השמים שלנו מעוננים בכל עת והארץ עקובה בדמנו. אך האמונה והתקוה ליום מחר וליום שכולו טוב הן שעמדו ליהודים בעת צרה. ההיסטוריה הישראלית כולה – זוהי התגוששות רוחנית בלתי פוסקת בין שעבוד של היום וגאולה של מחר. יש שהופיעה התקוה בדמות של חלום העתיד הגדול, של המשיח, שעדיין לא בא; ויש שהופיע חולם והוזה וזעזע את עמודי היהדות, בהכריזו על הגאולה הבאה ברגע זה – וזעזועים אלה והתגוששות זו הם הם שהניעו את היהדות והיהודים לחיות ולהתאבק עם מר החיים, לדחות את “העולם הזה”, הפרוזדור, ולהמשיכו עד “העולם הבא” הלאומי.

והנה נגנבה האש הקדושה שלנו מן השמים. גזו החלומות ונעלמו. הננו כולנו אנשים ערים, פכחים, הרואים אך מה שיש, מה שאפשר למשש בידים.

מי הוא הקוסם, שהניע במקל הקסמים שלו וגלה לפנינו את החיים העירומים כמו שהם, בלי כחל ובלי פרכוס?

והחיים העירומים הם אמנם נוראים. אך כהד צחוק השטן, – השטן המלגלג ומדיח – היא אותה הבשורה, כי באילו ספירות, עליונות או תחתונות, חושבים והוגים מחשבות להרע עוד יותר ליהודים באותה ארץ ששמיה לנו – עופרת; אדמתה – לבת אש בוערת, הריה – הרי געש, ועמקיה – בקעת העצמות.

אבל מי הוא שלא יכסה את מערומי החיים בלבוש הדר? מי לא יקשט את מרירות החיים ולא ימתיקה?

לא אנו, לא אנו!…

אין אנו רשאים, אין לנו רשות שלא לחיות.

אנחנו הננו היורשים היחידים של הדורות הגדולים, של האבות הנשחטים ונהרגים על קדוש שם האומה. הננו יורשי האוצר הגדול של הרוח, שלא כלה ולא תם ועבר מדור לדור, מאבות לבנים. והחיים ניתנו לנו לא אך למען נהיה לאור גויים, לא אך למען הביא גאולה לעולם, אך גם – לקיים את מצות המתים הגדולים: לכסות על הדם ולהיות גואלי דמם.

במה? אתם שואלים.

לא בנקמת דם ולא בנקמת חרב – לא לנו היא הנקמה הזאת. אך בנקמת חיים.

באותו היום, שבו נצבר הגל הראשון על הקבר הרענן של אחד הקדושים, אשר לעם היהודי, באותו היום, שבו נשפך הדם הנקי והטהור על ידי האנשים, שהם “המעט מאלהים”, – קמה לתחיה אותה הנקמה, שלא היתה עוד כמוה מעולם מיום ברוא האדם על הארץ:

מתוך אדמת הקבר צץ מטה זעם, צל הרודף אחרי בני האדם ומדריכם ממנוחתם, שבט אלהים.

ומה טוב להיות השבט בידי האלהים!

אמנם, רב הוא העושר אשר להם: שדות וכרמים, אדמת מרחב, שמים עמוקים ורחבים, ארצות ומדינות, ציים אדירים וגדודי חיל, כבוד וגדולה. אמנם, להם הם החיים החפשיים, המרווחים, שולטים הם בנכסיהם מושלים בכל. אך האם יתנו ההון והעושר גם אושר להם? האם אין רעל בכוס ששונם?

כי הנה העם שבט אלהים לנגד עיניהם תמיד, את ארצם יהרוס, את תושביה ינצל, את שמיהם יקדיר, את שדותיהם יחריב, את צייהם יעמיד נכחם ויסכסך בהם ממלכות אחרות, את כל הכבודה יקח לו, את כבודם יגלה מהם, מגדולתם יורידם. –

הלא כאלו הם החלומות, אשר יבעתום יומם ולילה, בחלום ובהקיץ בלכתם בדרך ובשבתם בבית – ובכל מקום אשר יבואו רק הצל הזה ירדפם. ובכאב וצער, אבל גם בגאון פנימי וספוק מוסרי ונפשי, אני מקשיב לרשרוש אשר סביבי. אני רואה את הפנים המבוהלים והעינים המזרות אימה; את הבריות השכולות כחיות טורפות, שאימת מות תתקפם למראה פני יהודי; אני שומע את יללתם וקינתם: היהודים לוכדים, היהודים מושלים בכל, בולעים את הארץ, מוצצים את הלשד, את הרכוש, מחבקים בזרועותיהם עולמות.

אני שומע ורואה – ותשוקה אדירה וחפץ נמרץ יתעוררו בלבבי: לחיות, לחיות לנצח, לעולם, על אפם ועל חמתם!

ואם עון הם החיים ליהודי – עשה נעשה את העון; ואם חטא הוא להולד יהודי – מה טוב, כי חטאנו!

נחטא ונשוב, אך לא נכפר את העון בדמנו. אל נמלא את הרצון האכזרי והנורא של מבקשי רעתנו ואל נלך בדרך זו, שבחרו הם בעדנו!

אין היהדות יודעת את המות. עד הרגע האחרון אין היא מתרצה אל מלאך המות שלה המלא עינים, המקיפה מכל העברים ואורב לה בכל חלל העולם. היהודי אינו מסיר את הספוגין של צמר מעל לבבו, גם בהמצאו על המדורה הבוערת תחתיו. תעשה המדורה את שלה והוא לא ינתק את פתיל חיתו.

לא ניתנה היהדות לחלשים ולרכי לבב, שאינם רואים את אשר מחוץ להם ואינם חודרים אל רזי הדורות העתידים. המאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא הלאומי המקווה, אינו זוכה לנחמתה של היהדות הלאומית. אפשר למות כגבור על שדה קרב, על הרי הגלבוע; רגיל הוא היהודי גם להיות מובל לטבח ולפשוט צוארו לשחיטה – אך הוא לא ימות מפחד היהדות.

היהדות היא הסמל של הגבורה הנצחית, של הקיום הנצחי, זהו הסנה הבוער ואינו אכל.

האם אך מתמול התחילו ענויינו? האם אין הרדיפות והגזרות והעלילות הנתעבות – בכל מוראן – אך הד חלש ןזכר לימים הרעים ההם ימי האינקביזיציות, הזבחים והעלילות, הרדיפות והגרושים? האם לא היו הרבה מן הדורות ההם, דורות העבר, חושבים את עצמם למאושרים, אילו ניתנה להם “הרוחה” כבדורנו אנו? האם לא היו נחשבים בעיניהם חיינו אנו כגן עדן?

הן אויבינו לא יוכלו לחדש דבר. כל הרכוש אשר בידם הוא נחלת העבר, הם לא חכמו ולא השכילו מאז. עלילת הדם – ימיה כימי מחצית הגלות, ולא טובה היא ולא רעה מעלילת הרעלת הבארות, או “המגפה השחורה”. והגרושים הקטנים והגדולים מה הם לעומת אותם הגרושים הנוראים של מאות אלפי יהודים אנשים, נשים וטף, מארץ לארץ?

והמדורות הרבות והגדולות, והחללים בלי מספר, ההרוגים על שמירת התורה וקיום מצוותיה, המובלים לטבח?

אמנם, קשה הוא כח הסבל. אבל קורא הדורות הלא הענק העניק לנו את החמדה הגנוזה במדה הדרושה, והאם נטלה עתה הסבלנות ממנו?

ומה נשאר לנו במקומה?

אבותינו בטחו – ואינם.

אבותינו בטחו בכח הרוחני הנצחי, בכח החיים של היהודים והיהדות. הם ידעו, כי היהודים צריכים לסבול, בהיותם מעוני האנושיות, אבל כל הענויים האלה כאין הם לעומת הכח הגדול שניתן לעם לסבול ולחיות. זוהי אותה העיר לוז האגדית, שכל הנשאר בתחומיה חי וקיים לנצח, כל המאמין בעתידותיה – ינחל את העתיד הזה, ורק הזקנים והחלשים ורכי הלב יוצאו אל מחוץ לחומותיה ושם ימותו בעד העם.

ואוי לו לדור, באבוד בטחונו בכח עצמו!

אנחנו לא נפול ברוחנו. טובים לנו חיים כאלה ממנוסת מות, או ממות מנוסה, כמוגי לב. אם יש חרפה בחיים האלה, הלא לא לנו היא החרפה, אך להם, לאותן הבריות, שהעליבו את יצוריו של הקדוש ברוך הוא והפכו את העולם היפה לגיהנום, לשדה מלחמה איש באיש ואיש ברעהו.

ובכה לא נבכה להולכים מאתנו מחולשה, מרפיון רוח, מבלי יכולת ורצון למשוך אתנו בעול, לשאת את סבל היהדות שהיא להם אסון. אנחנו ביהדותנו נדגול, את ראשנו נרכין לפני הגל ונשא ברמה את נס היהודים החיים והיהדות החיה לנצח!…

כי אמונתנו אתנו:

אם אין ההוה לנו – העתיד יברק לנו בשלל צבעיו מתוך עב הענן הפרוש על ראשנו.

תרע"א.

---

ראשית הקץ

מאת

שמואל טשרנוביץ

¹

I

הסו – אל תיראו. הטו אזניכם ושמעו לא את משק החרבות, רעם התותחים, אש היריות, המית הדם התוסס. כי אם את הד הדברים הרחוקים, הרחוקים, המגיעים אלינו ממעמקי הדורות. האזהרה באה לנו משכבר הימים. אנחנו, בני הנצח, ידוע ידענו את סדר הדורות. ידוע ידענו כי תחנף הארץ, כי דם ואש ותמרות עשן ישלטו בה שלטת, כי אש התפתה תבער בה מסביב, כי לא יהיה מנוס לכף רגל איש על פני האדמה, כי עוד יבוא מבול אש לשחת כל בשר על הארץ.

שמעו את האזהרות:

“ובאחרית מלכותם, כהתם הפושעים, יעמוד מלך עז-פנים ומבין חידות ועצם כחו, ולא בכחו, ונפלאות ישחית ויצליח ועשה וישחית עצומים ועם קדושים, ועל שכלו והצליח מרמה בידו ובלבבו יגדיל ובשלוה ישחית רבים ועל שר-שרים יעמד”.

והנה בן-בוזי ומלחמת העולם בציורו:

“ושובבתיך, ונתתי חחים בלחייך, והוצאתי אותך ואת חילך סוסים ופרשים: לבושי מכלל כלם, קהל רב, צנה ומגן, תופשי חרבות כלם – – – כלם מגן וכובע, גמר וכל אגפיה, בית תוגרמה, ירכתי צפון וכל אגפיו, עמים רבים אתם”…

הם ידעו גם זאת, כי “היה תהיה עת צרה אשר לא היתה מיום היות גוי עד היום הזה”. הם ידעו גם זאת, כי “שנה שמלך המשיח נגלה בה, כל מלכי אומות העולם מתגרים זה בזה וכל אומות העולם מתרעשים ומתבהלים ונופלים על פניהם ואוחזים אותם צירים כצירי הלידה וישראל מתרעשים ומתבהלים ואומרים:” להיכן נלך ולהיכן נבוא?"

הכל כתוב בספר. נדמה, כי מתקרבים, אחרי ימי הבינים, הימים האחרונים, ראשית הקץ, שעליו נבאו מחשבי בקצים. בחושם הטבעי, חוש של אבות אוהבים, הרגישו את חבלי ראשית הימים, אותם חבלי המשיח שהרעידו את מיתרי לבבנו מדי קראנו על אודותם בספר. אותן מדורות גיהנום, שעלינו לעבור בהן בטרם נבוא לשערי גן העדן, אשר תמיד מתהפכת עליהם להט החרב..

הם ידעו את הימים האלה וחזו אותם בדמיונם. הם ידעו, כי מוכרח יהיה לבוא אותו הזעזוע העולמי, כי הארץ רעד תרעד פעם, כאלו תאמר להשתחרר ממשאה הכבד אשר שמה עליה האנושיות, כי לא תוכל עוד שאת את הנטל ותהפך לתוהו ובהו למען פנות מקום לעולם החדש.

אבל חזק היה חפץ הקיום בלבם של האבות. הם היו דוחים את הקץ ומברכים את נפשם: “ייתי ולא אחמיניה!” הם דחוהו לתקופה אחרת, רחוקה, הרחק מתקופתם הם ומן התקופות הקרובות להם.

האם אמנם כן הוא? האם אנו, בני בניהם, העומדים בתוך הלהב, נמצאים באותה תקופת המעבר שעליה נבאו החוזים הגדולים? האם זהו המעמד הגדול של קץ העולם הישן וראשית העולם החדש? האם זהו המפתן של התקופה העולמית, תקופת ההוד של הנצח?

כי הנה ראשית הקץ כבר באה: “ונשפטתי אתו בדבר ובדם ובגשם שוטף ובאבני אלגביש, אש וגפרית אמטיר עליו ועל אגפיו ועל כל העמים אשר אתו”. “בעקבתא דמשיחא חוצפה יסגא ויוקר יאמיר, הגפן תתן פריה והיין ביוקר ואין תוכחה, בית ועד יהיה לזנות והגליל יחרב והגבלן ישום ואנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו וחכמת סופרים תסרח ויראי חטא ימאסו והאמת תהא נעדרת”.

הכל, הכל כמו שכתוב.

ובלב מתעורר חפץ מוזר: לעצום לרגע את העינים, להשבית את המית הלב המדוכא והנפש הנתונה בתוך הצבת, לסתום את האזנים לבל יגיע אליהן קול משק החרבות, להתחבא בחדרי חדרים, או להתרומם בכדור פורח למעלה, למרומים, למקום שלא תגיע אליו אף אנחה אחת של פצוע ומר לב, אף אנקה אחת של חלל מחללי החיים, ולהשקיף מרחוק אל עבר העתיד, המקופל תחת רגלי כסא הכבוד, או לעשות קפיצה גדולה, לפסוח על חבלי הזמן הזה, או להרדם תרדמת חוני המעגל ולהתעורר כעבור ימי הבהלה, בתוך התקופה החדשה, שתבוא אחרי זו.

מה יהיה אז? מה יהיה כעבור הסערה? האם יקום והאם יהיה הקץ בראשית הקץ? האם לא דברו שוא גם יתר החלומות הגדולים, שחלמו חוזינו על העתיד הנהדר? ואולי יבוא גם אותו קץ הפלאות היפה והמזהיר, ששעשע את נפשנו במשך דורות רבים?

והלא יפה ומזהיר הוא החלום: איתני העולם ייעפו מרוב מלחמות. הארץ לא תוכל עוד שאת את הדם הרב השפוך. אז תזרח בת צחוק על שפתי האנושיות הזועמת ובעיניה יֵרָאה אותו הברק שעליו חלמו הנביאים בימים הנוראים: “לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה”. והאדמה השוממה, שספגה אל קרבה דמי חללים, תוציא פרי בעתו. “וכתתו חרבותיהם לאתים וחניתותיהם למזמרות”, אויבים יהפכו לאוהבים “וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ”; הדעת והתורה שנשכחו ונעזבו, הרוח האנושי שירד תהומה, יעלו וישובו לגדולתם. “כי מלאה הארץ דעה את ד' כמים לים מכסים”. “והיה אחר כן ואשפוך רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם, זקניכם חלומות יחלומון, בחוריכם חזיונות יראו”. יסתרו העננים, יחלפו העבים ושמש השלום תזרח בכל הדרה.

הלא יפה הוא החלום! ואי הוא האוב אשר נוכל לדרוש ממנו עתידות? אי הוא הקוסם אשר ינחש לנו את הצפון בחיק העתיד?

והלא היאוש מוסיף לנבא לנו רעות: החיה שבאדם, שבאו ימי שלטונה, תתחיל לטרוף על ימין ועל שמאל. השנאה והמשטמה, שהדליקו את המדורה, תתפשטנה יותר ויותר, העמים ששלפו את החרב לא ישיבוה לנדנה, עד אשר ימלאו את כל תאותם, השלום העולמי יהיה מזוין מכף רגל ועד ראש והזועם יוסיף להעמיד פנים זעומים.

ומי יגיד לנו עתידות? מה יהיה ומה יבוא? האם רק ראשית הקץ לפנינו בכל מוראותיו ולא הקץ עם כל נחומיו?…

II

“ולא ישא גוי אל גוי חרב”, כי אם חרבות; “וכתתו את האתים לחרבות” – כזאת וכזאת היא ראשית הקץ. נהפכו סדרי עולם. לא לפנים כי אם לאחור צועדת האנושיות, אל הימים אשר לפני ימי הבינים. הקולטורה, ההמצאות, הטכניקה, הכשרונות המצוינים שהקימה האנושיות – כל אלה הוקדשו לשם שכלול ההזדינות, שמרכזה הוא במרכז התרבות העולמית, גרמניה. על יד אירופה העמד ז’נדרם בחרב שלופה – לנצור את השלום.

בין מלחמה ומלחמה, בימים שבהם שואפת האנושיות רוח ברוחה, והיא שבה למנוחתה אחרי רעד הארצות; בימים שבהם עוד יש שלטון לקול האלהים אשר בלב ושנשמע עוד דפקו של רגש היושר והחמלה; בימים שבהם מתעורר רגש של תעוב אל הדם השפוך, אל ירושת התרבות הנרמסת ברגל, באותה שעה עומדת אירופה על פרשת דרכים ושואלת: לאן אנו הולכים?

מימי המלך הצרפתי הינריך הרביעי עד הימים האחרונים חלמו תקיפי העולם על דבר “אחרית הימים”. על העת שבה “יגור זאב עם כבש”. אלה חלמו על דבר קריאת אספת כל הממלכות לפתרון הסכסוכים בין העמים, ואלה – על דבר בית דין של פשרות. אפילו נפוליון הראשון, סנחריב המודרני, שבלבל את העולם, חלם לבצר את השלום ע“י יצירת פידירציה אירופית, שהוא, נפוליון, יעמוד בראשה, אחרי שיכניע תחתיו את כל אירופה ע”י דם ואש.

ואתה השאיפה הנפוליונית, שהתגלגלה בלי נפוליוניות – לווילהלם השני, קבלה צורה של “שלום מזוין”, של הזדינות בלי קץ, שהביאה, והיתה מוכרחת להביא, לידי הקטסטרופה של הימים האלו.

באחת ההודעות של המיניסטריון הרוסי לעניני חוץ אל מדינות אירופה אנו מוצאים ודוי נכון על המצב שנוצר באירופה ע"י השלום המזוין.

ההכרה בנחיצות לשמור את השלום התחזקה באירופה – נאמר בהודעה. בשם השלום נכרתו ספרי ברית והוגדלו כחות הצבא. אבל תחבולות אלו אינן תריס בפני הפורעניות. העול של המסים מכביד על העם. הכחות הרוחניים והגופניים של העם הולכים לטמיון בלי שום תועלת. השכל העם והתפתחותו נפסקות באמצע. מאות מליונים מוצאים לרכישת תחבולות חדשות להשמדת בני אדם, תחבולות, שהיום יש להן ערך, ומחר – באות אחרות תחתיהן והן אינן שוות כלום, מפני ההמצאות המתחדשות. הפרעת המצב הכלכלי, הבאה בעקבות ההזדינות, מהפכת את השלום המזוין של הימים האלה לאסון גדול בשביל כל העמים הנושאים בעול. ברור הוא, איפוא, אומר המיניסטר, שאם המצב הזה ימשך, יביא בהכרח לידי אסון, שהכל יראים מפניו ושהרעיון האנושי מזדעזע לזכרו. ולכן דרוש לשים קץ להזדינות ולמצוא אמצעים לקדם בפני האסון העולמי.

אבל התחבולות האלו לא נמצאו. ולוע התותחים פתח את פיו. אותה הסכנה, אותו האסון העולמי, היה מוכרח לבוא.

הסבות נמצאות תמיד. על הר-שרפה נמצאת האנושיות, המחולקת לממלכות. האש נכונה תמיד להתפרץ. ואחרי שכבר נצבו גבולות אירופה, התאחדה גרמניה והוקמה ממלכת ההאבסבורגים, עלה על הלב הרעיון לתת חופש לעמי הבלקנים. כהר-געש הוקם בלב אירופה. זה יותר מארבעים שנה, שאירופה עומדת בתוך הלהב, לפני הבערה, או אחריה, או בין תבערה לתבערה. אין מנוחה. “שווי המשקל” מאבד את שווי המשקל של העמים. מן" המערב הקרוב" היתה צפונה הרעה לאנושיות.

והנה באה הקטסטרופה. אנחנו העומדים על הר הגעש איננו יכולים גם לשער את אשר היא מביאה לנו בכנפיה. יותר מדי נגעה הצרה עד הנפש של כל יחיד ושל כל הצבור. אבל ההיסטוריה אינה שואלת ואינה חוקרת לשם ולתואר, ובבא העת ליצירת תקופה היא הולכת ומתפרצת אל חיים שקטים ושלוים, באיזה דור שתבחר לה, מבלבלת את העולם ומחזירה את הכל לתהו ובהו. אולם אין חבלי-עוני שלא יביאו גאולה אחריהם, אין ענויים שהולכים לאבוד ואין אסון בלי ששון. אמנם אוי להם לנקברים תחת המפולת, אבל על החורבן יצמחו חיים חדשים. ומי יודע, אם אין אנו חיים בתקופה היסטורית הגדולה, יותר נכון בתקופת המעבר? מי יודע אם לא תברך האנושיות בעתיד, באחרית הימים, את תקופת המעבר הזאת, את רגעי הלקוי שיביאו לזריחת חמה בהירה בלי כתמים ובלי לקויים?

כי מה יחסר לאנושיות למען אשרה, אושר הנצח? הכל יש לה לאנושיות של דורנו: בינה והשכל, טכניקה, רחבות, חופש עולמי, תרבות, אורה, חיים ואפשרות לחיות. חסר לה רק דבר אחד: להשתחרר מכבליה אשר שמה בידיה על נפשה, שבם היא קושרת את ידיה ואת רגליה ושוללת מעצמה את חופש התנועה. מה חסר עוד לגאולת האדם, אם לא להוקיר את הנפש, את החיים של כל אחד ואחד; אם לא להכיר, כי לכל נפש יש הרשות לחיות ולכל אדם יש עולמו הקטן, סביבתו הקטנה, אשר בנגוע החרב בה מתערר כל הגל הזה, נחרב עולם קטן.

האם יבוא הקץ הזה והאם יעבור דרך נהר-די-נור, דרך נהרי נחלי הדם? אם רק שנוי קטן במפה האירופית, כקריעת אלזס-לותרינגן מצרפת, או בוסניה מסרביה, היו גורמים לחרבן העולם, מה יהיה כעבור המלחמה הזאת? האם לא יתאמצו המנוצחים להשיב אליהם את כבודם והאם לא יתיצב שוב “הז’נדרם האירופי” לנצור על השלום?

כן. אולי יהיה כן. אולי תהיה מלחמת העמים אך ראשית הקץ, אבל ברור לנו, כי אנו הולכים ומתקרבים אל הקץ הנכסף. “מיניה וביה אבא שדי ביה נרגא” – הדם יטהר על ידי שפך הדם. המיליטריות היתה בטלה לעולם אלמלא הגיעה לנקודתה העליונה. הדם השפוך היה מוכרח להרטיב את אדמת אירופה, תותחי קרופ צריכים היו לתת כל מה שהיו יכולים לתת, להוציא מלועם את כל האש, החורבנות והשמדות בעצורים בקרבם, למען הוכיח מה טיבו של “השלום המזוין”.

“בדמיך חיי”. העולם הגדול הנחרב יקים על הריסותיו את הבנינים החדשים, יטהר את האויר וישים קץ להאסונות שמביאים בני האדם על בני האדם…

III

מעל לחיים עמדו חוזי אל, נביאי ישראל, ונבאו על אחרית הימים. מתוך מעמקי הדורות נשקפו להם המאורעות העתידים להתחולל לעת קץ, בבוא “היום ההוא” היום הנורא, אשר בו יחרדו ויתפלצו עמודי העולם, “נוע תנוע הארץ כשכור” וחבלי יולדה יאחזוה, חבלי לידת העולם החדש.

“יום עברה היום ההוא – אומר צפניה החוזה – יום צרה ומצוקה, יום שואה ומשואה, על הערים הצורות ועל הפנות הגבוהות, והצירותי לאדם והלכו כעורים, כי לה' חטאו, נשפך דמם כעפר ולחמם כגללים. גם כספם גם זהבם לא יוכלו להצילם ביום עברת ה' ובאש קנאתם תאכל הארץ”.

אגדת הנבואה העמידה במרכז של “היום הנורא” את העם העברי, עם הנצח, כאלו נבא להם לבם, שכל גלי הים יעברו על ראש השיבה של העם הזקן, אשר זכה להיות עד-ראיה לחורבנות העולמות, להריסותם ובנינם; כאלו נבא להם לבם. שכל “עת צרה “תהיה גם ליעקב, כי הוא יטעם את כל המרירות של המהפכות העולמיות. וכל חבלי הגאולה היו כרעה הכרחית בעיניהם, כפרוזדור אל הטרקלין, כמעבר מן הגיהנום אל גן העדן, אחר ש”אין גיהנום לעתיד לבוא.”

ואחרי היום הנורא תבוא תשועה לישראל “ובעת ההיא, כמו שמבטיח דניאל, ימלט עמך”, אחרי אשר תהיה “עת צרה אשר לא נהיתה מיום היות גוי עד היום הזה”.

אשרי המאמין. מאושרים היו אבותינו אשר יכלו בעת צרה ואסון כללי לחשב את הקץ, למנות ולספור את הימים המבדילים ביניהם ובין הגאולה. לא קשה הוא לסבול ולהתענות בשעה שאתה בטוח, כי יש גבול, כי עוד מעט ויבוא הקץ לענויים והגאולה תכפר על הכל.

מחשבי הקצים היו מוצאים בתקופתנו זו סמוכים לדבריהם. האחרון ביניהם, ר' מאיר ליבוש מלבים, אשר עוד בשנת תרכ“ח חשב ומצא (בפירושו “יפה לקץ” לספר דניאל), כי “קץ הפלאת המיועד יהיה בשנת תרפ”ח”. “בשנת תרע”ג תהיה ההתחלה ותמשך י“ד שנים, שהם השני שבועים, שבוע אחד שאחז”ל, שבוע שבן דוד בא. ושבוע של גוג וכו‘, שהוא משנת תרע“ג עד שנת תרפ”ח, ובשנת תרפ"ה שהיא ג’ שנים לפני תרפ“ח יתחילו בבנין המקדש וימשך ג' שנים”, – אותו מחשב הקץ היה רואה בודאי בזעזוע העולמי הזה את אותות הגאולה.

ואלם גם אלה, שאינם מחשבי קצים מרגישים ויודעים, – באותם הרגעים שהם משתחררים מהשפעת הסביבה והם יכולים להשקיף באופן אוביקטיבי על המאורעות, – כי אנו עומדים על הגבול של תקופה חדשה לא רק בעולם הכללי, כי אם גם בעולמנו אנו. שלשה חלקים גדולים, הרוב הגדול של העם היהודי, כתשעה מליונים נפש איש–ואולי גם כל העם – נמצאים בתוך הלהב. בדרך בלתי ישרה משפיעה המלחמה גם על אלה היהודים העומדים לפי שעה מחוץ לתחום הרעש, ושגם הם עלולים בכל רגע להאחז בסבך, מאחר שמלחמת עמי אירופה נהפכת לאט לאט למלחמה עולמית.

רק פעם אחת בהיסטוריה נמצאנו במצב כזה: בימי המלחמה הגדולה של נפוליון הראשון. גם אז היה שדה המלחמה בתחום מושב היהודים. אותן הערים הסובלות עתה בעת המלחמה, היו גם אז שדה –המערכה, היהודים נמצאו גם בימים ההם בין שתי להבות. חורבן והרס, דם ואש הלכו לרגלי הכובש הצרפתי הגדול. היהודים היו נאמנים למלכותם, נתנו לה עזר וסעד, והצרפתים נקמו בהם על אמונם ומסירותם.

ואלם הזעזוע ההיסטורי ההוא, בלבול הארצות והמדינות על ידי המצביא הגאוני, לא עבר גם הוא בלי השפעה על המצב של היהודים בארצות רבות.

ומי הוא אשר לא יאמיו, כי מלחמת העולםףאשר בה משתתפים, באופן ישר ולא ישר, תשעה מיליון יהודים, ואולי כל יהודי התבל, לא תביא גאולה זו או אחרת גם ליהודים? האם יכולים גלים כאלה לעבור מבלי עשות רושם? היתכן, כי פרפוריהם של מליוני בני אדם לא יכנסו בחשבון בבוא שעת שלום?

אין לחזות מראש את הצפון בחיק העתיד. ברגעי המהומה אי אפשר לערוך תכנית ולסמן דרכים, אבל ברור הוא, כי אנו עומדים לפני עתיד חדש, כי בחיינו יבואו שנויים עצומים, כי תקופת מעבר זו תכניסנו לתקופה חדשה ורבת תוצאות.

תרע"ד.

---

מקץ שבע שנים

מאת

שמואל טשרנוביץ

¹

על הבד הקינמטוגרפי, שנגלה לפני עיני ברגע זה, בשובי אחרי שבע שנות נדודים, שנות נסיונות, מלחמות, חליפות ותמורות, מהפכות, ענויים ויסורים, שגיהנום כלה והם אינם כלים – מתראים חליפות ארצות, עמים, ערים, אנשים, פרצופים, שמים אפודים, כחולים, מעוננים וטהורים, בצות פולסיה, רוסיה המתקוממת, ערבות סיביריה ויערות אוקראינה, – כל אלה המקומות שעברתי וחייתי וסבלתי בהם. נגולות תמונות ונעלמות, מודלקים אורות וכבים, הגלגלים מתנועעים ומראים לי תמונה אחר תמונה, מחזה אחר מחזה, ואיזו ערבוביה נוצרת במוח, קלידסקופוס מסתובב, שאין לא ראשית ואחרית.

האם היו אלה רק שבע שנים, או שבע תקופות? האם את כל אלה ראיתי בחזון או בהקיץ? אולי היה זה רק חלום.

ויש שאני מקיץ לרגעים, כאותו הגבור של בילאמי, או כחוני המעגל, לאחר שבעים שנות תרדמתו, משפשף את עיני ואיני מכיר את העולם הזה שנוצר בחבלי-לידה קשים ומרים ושלעיני יצא מחתוליו.

לא כזה היה העולם בצאתי לפני שבע שנים לבקש לי תבה קטנה להחסות בה ממבול הדם שהציף את העולם הגדול. לא כזה היו גם העולמות שנוצרו אחרי כן בזרמי הזמן ותחת הלמות המאורעות הגדולים, כלפני ששת ימי בראשית. בא איזה יוצר אכזרי ועשה נסיונות חדשים ליצור עולמות שונים, בנה אותם והחריבם, החזירם לעפרם, נעץ קנים חדשים והעלה עליהם שרטונות, כאלו בחל בעולמות הבנויים, שלא היו נאותים לחפצו ולא התאימו לשאיפתו.

אין אני מתכוון לעולמכם אתם, היושבים במקום הזה בכל אותה התקופה הארוכה, אתם, שלא הרגשתם כמונו את עצמת הזעזועים, שאך לאט לאט עברתם מסדרי-חיים אלו לצורות-חיים אחרות, שלא ישבתם על הר הגעש ושלבתו לא זרקה אתכם לרגעים כמו בתוך כף הקלע.

השרשים העמוקים של עולמכם אתם לא נעקרו ממקומם. נשתנו הענפים, הקליפות, הצמרת, אך לא השרשים. במקום השלוה האֶפית ששררה ברחובכם – באה איזו עצבת, נראו אילו קמטי-דאגה על פניכם. חלפה בת-הצחוק, שידעה להתיחס בהומור קל גם להופעות לא נעימות. הטרגידיה של חייכם התעמקה, ואולי גם התרחבה, נעשתה רצינית יותר, ואולם יש מקצועות בחיים ובספרות ובאמנות, שאין כל הבדל בהם בין האתמול ובין היום, כאילו לא קרה מאומה, כאילו לא היו בינתיים מאורעות-עולם, שהפכו את כל הקערות על פיהן. יש לכם ולקהל שלכם אי-אילו דרישות ותביעות רוחנית ומוסריות, שאיפות, מאויים, שיטות, הזיות, שאלות המצפות לפתרון, מלחמת-דעות גלויה מעל הבמה ועל עמודי העתונים ועלי המחברות והספרים.

אז, בצאתי מאתכם לנוד במרחבי העולם, לא הצטידתי במזון זה, שנמצא בתרמילכם ולא לקחתיו להיות לי צידה לדרך. כל זה מצאתי מן המוכן בכל מקום בואי: בפולסיה השקטה, השקועה בבצתה, כאדם הנשקע בהזיה; במוסקוה מהדורה ראשונה, בראשית ימי המלחמה, במקום הבמות שהוקמו בראשונה למלחמת דעות ומפלגות, לימין ושמאל, לעסקנות שקדנית ולדברנות; בסיביריה הצנועה, ביהדותה המעורפלת והחמימה, עם געגועיה אל היהדות הלמדנית, עם מסירותה התמימה למסורת הדתית והלאומית; באוקראינה היהודית שלפני שנים אחדות, אוקראינה בעלת “האבטונומיה הלאומית היהודית” הצעקנית. – זו הקלחת הרותחת של הרגשות ומאויים לא ברורים, פנים נלהבים, עינים בוערות, מלחמות נלהבות, אמרות – פצצות ושאיפות עמומות.

ובשובי הוקל תרמילי: לא הבאתי מאום מהעולם ההוא, שאין בו אלא שממון נורא, ריקניות נפשית ורוחנית. את הכל הציפו הגלים. נשאר רק הים הזועף, הסוער, ההומה ורעש ורותח, שבלע את הכל. איזה קוסם בא ונסך רוח פלאים על הקינמטוגרף הצבורי היהודי וטשטש את כל התמונות והמחזות. אזה מטאטא-השמד נקה וטהר את כל הסביבה ולא השאיר זכר לכל מה שהיה חי ופועל ותוסס בעלומנו.

יש אשר עוברים ושבים באים אליכם ומרימים מעט את המסך ומגלים את הנעשה מאחורי הקלעים. ויש אשר הדים לא ברורים מגיעים אליכם מן החיים ההם של “היהודים האדומים” אשר מעבר לנהר סמבטיון. ואולם כל זה אינו אלא צל-צלם של החיים, כל השטחי והנגלה ביותר, שהוא נראה לעין האדם הסוקר מן הצד, ואין אתם יודעים מאום מהנעשה והנשמע במעמקים, במטמון ובמחשך, בסתרי הנפש של היהודי, הנמצא בעולם ההוא ההולך ונחרב.

העירה היהודית, ההמשך של היהדות העתיקה, זו העירה ששבה לתחיה אחרי הזעזוע הראשון – גירושי המלחמה – לא תכירו את מראיה. היא התאבקה בגבורה עצומה על קיומה והגינה על עמדותיה בכל עוז. יותר מדי מחוברה היתה בטבורה אל סדרי-חייה, ומחניק היה בשבילה אוירו של הכרך. היא התגעגעה אל המרחב שלה, אל השמש הגלויה, הנשקפת בכל מאור פניה, אל הכּכּר המופנה כלפי כּפּת-התכלת. כל עירה השתפכה לכרך, כנחל קטן הנופל אל נהר רחב-ידים ומשאיר בו את נתיבו המיוחד ואת צבע מימיו. ברגע הראשון, כשאך ניתנה האפשרות, התעוררה העירה ושבה למקומה.

והנה אף זו העירה הגבורה שעמדה בפני כל הנחשולים, לא קם בה רוח. גם היא הרכינה ראשה לפני הנחשול הגדול, שבא להטביע את צורות החיים והעולם.

ובכרך ההומה ורועש, בכרך המלא צעקות וקולי-קולות, באותו הכרך, שבו מראים האשפים של דורנו את להטיהם ואת קסמיהם לעיני הקהל, אין העינים רואות כלום, זולתי בית-קברות רוחני, שבו מובאים לקבורה בקול המון חוגג ובתרועת נצחון כל השאיפות והמאויים, שלא נצבעו בצבע האדום המודרני. יש רק אַללאַה אחד ונביא אחד, שאליהם מותר להשתחוות ושלו רשאי האדם להקטיר קטורת. כל היוצא מכללזה – בחזקת נביא שקר שדמו מותר. האנשים – ואולם האם יש שם אנשים? – הם רק צללי אדם שקללת אלהים רובצת עליהם. השמים אשר על ראשם כבדים כעופרת. הניצוצות האחרונים אשר בלבבם כבו. אין אלוה בנשמתם. הכל נהפכו לחיות טורפות ורעבות, שאין להם בעולמם כלום, זולתי הלחם. חייהם הם חיי כלבים זוללים, שאין להם לא עבר, ולא עתיד, כי אם הווה עכור, מלחמה שפלה של קיום גוף ושרפת נשמה.

ויסורי הנשמה וענוייה הם נוראים, האבות כבר התיאשו מראות בטובה – עולמם חשך בעדם, תקוותיהם נכזבו, חלומותיהם אבדו בתהו, חזיונותיהם ומחשבותיהם נטמטמו. אולי תוססים עוד במעמקי לבבם אותם האידיאלים, שתפסו מקום גדול בחיי-עברם.אבל מי יכול לחשוב ולטפל בדברים, שאסור לעסוק בהם בגלוי ובסתר? מי שהיו פועלים ועובדים חרוצים על שדה הציור והספרות מתחבאים בסתר אהלם ומפחדים להראות בפני הקהל, לבל יתפסו במינות, והבנים – אלה כבר אבדו מתוך הקהל, נסחפו בזרמים החזקים, השוטפים ובולעים במרוצתם את כל אלה שאינם יכולים לעמוד בפני הנחשולים. צמחה תנועת טמיעה עצומה שבה כרוכים: התעללות בכל היקר, בעיטה ברגל בכל השאיפות הזרות לרוח הכללי של הזרם המושל בכפה.

ונוראה היא המחשבה, כי תחת זרמי המבול השוטף הזה הולך וחרב אחד מחלקי עולמנו, החלק החשוב והמכריע ביותר של היהדות, זה החלק, שנחשב עוד לפני זמן-מה לסלתה ושמנה של היהדות כלה.

והאמינו:

באותם הלילות הארוכים, לילות הזועה, שבהם נדמה לנו, כי בפעם האחרונה נוצצים על ראשנו רבבות הכוכבים, שלא נפקדו בפקודת כל אדם, שלא הועמו עוד על-ידי דיקריטים ואורם לא

חשך, – לא נתעוררו בלבי רגשי רחמים לאלה העלובים, שנחרבה בידי זרים שארית הפלטה שהותירו להם השוחטים מכל המינים והסוגים; לא נתעוררו רחמי למראה האלפים והרבבות, הנמשכים והולכים בצדי הדרכים, במקום שליטתם של מלאכי-מות, האורבים להם ועורכים עליהם ציד; הלנים תחת כּפת השמים, בין יערות-עד, כשודדי לילה, או מבלים ימיהם בשורות ומחכים לתורם.

כי לא הם אומללים, האומללים נשארו שם בתוך גן-הקמשונים החדש, שהוא הולך ונשתל, אותו הגן, שאין בו לא פרי ולא פרחים.

אלתבכו להולך – בכו בכֹה לנשארים תחת המפולת של העולם היהודי, הנופל מעצמת המכה של הפטישים, פטישי כל הארץ. –

תרפ"א.

עִם שַׁחַר

מאת

שמואל טשרנוביץ

---

חולמי הגיטו

מאת

שמואל טשרנוביץ

“אלו לפי אידי דמעי יזולון – לא דרכה רגל אנוש יבשת” – היה אומר רבי אברהם אבן-עזרא מקולל הגורל. וגם אנו כולנו היינו יכולים להציף את העולם מים עד ים, עד לבלי השאיר מקום ליבשה, אלו לפי אידינו דמעותינו נזלו. ואולם מקור דמעותינו הוא כמעין אכזב. ברגע האחרון, כשנדמה לנו, כי גם השמים וגם הארץ הם נגדנו והמים באים עד צואר – מתמתח איזה ערפל על דוק עינינו ואיננו רואים ואיננו מרגישים עוד את הנעשה מסביב. חושינו הולכים וקהים. מרוב צרות ויסורים משתרר בקרבנו איזה שויון-נפש, הבא מתוך יאוש ורפיון-ידים, ואנחנו מניפים בסודר כלפי העולם, כאלו היינו אומרים: עשו לנו מה שתעשו – יהי מה שיהיה!

בימים יותר שלוים אנו חשים גם בדקירת מחט. אז יש אשר יבואו ויאמרו לנו: עם מרוּגז-עצבים אתם, הרואה צל הרים כהרים. אתם מרימים קול זועות על כל פגיעה דקה מן הדקה. תחת זאת אנו יושבים בדומיה באותם הימים, כשמבול של פגעים שוטף ויורד עלינו. אנו טובלים בנהר דינור כבנחל אפרסמון ומתנגבים אחר הטבילה וממשיכים את החיים על הר-געש. אולי אנו עיפים וגרוננו נחר מהצעקות והמחאות, הבוקעות את חלל האויר וחולפות כלעומת שבאו, מבלי השאיר גם נתיב. ואולם על פוגרום אחד בקישינוב, שבו נהרגו יהודים במספר כזה, שהעתונאי היה מתעצל היום לכתוב עליו שורה אחת – התרענו ותקענו בשופרות, ותיאודור הרצל עדין-הלב אבד אז את שווי-המשקל הנפשי למראה הדם השפוך, ומהר להפוך את הספינה ולהובילה לאוגנדה; כנגד הפרעות של פטלורה, דניקין ובאלאחוביץ נסינו עוד למחות, אך מי שם לב לגלי הפרעות החדשים העוברים בסערה, ולמאות היהודים החדשים הנרצחים והנטבחים? אולי יבוא איזה סטטיסטיקון ויצרף בשקידה מספר למספר ויחבר את אלו אל הרשימות הקודמות – אבל חוץ מסך-הכל זה אין כלום.

והאם רק פוגרומים? מתים בל יחיו, אבל החיים ונושאים על שכמם את צער העולם, המתמוגגים ביגונם, אלו תובעים את עלבונם ואין משיב. מאושרים היינו אז באותם הימים, כשברוסיה לבדה, ואולי גם ברומניה, היו גוזרים עלינו גזירות – בטוחים היינו, כי רק קרקע זו הוכשרה למשטמה ולרדיפות ועולם גדול ורחב היה לפנינו: ממשלות הגינו עלינו, פרלמנטים התקוממו, דיפלומטים שלחו איומים, בטלו כתבי-אמנה, התנו תנאים ודרשו דרישות, ובכל מקום שבאנו לשם קבלונו כנרדפים, בסבר פנים יפות. והנה באו הימים הנוראים, כשקריאות “הֶפ, הֶפ?” נשמעו שוב מכל העברים. כגולי ספרד לפנים נעה ונדה ספינתנו מחוף לחוף ובכל מקום זורקים בנו אבנים. כל השערים ננעלו בפנינו. הארצות מכניסות-האורחים פוגשות אותנו בעיני-זעם. בכל מקום הננו אורחים לא רצויים. פליטי חרב ורעב נעים ונדים מעיר לעיר וממדינה למדינה ושום אדמה אינה קולטת אותנו, כי אם פולטת.

מובן שאנו אשמים בכל הרעה שמצאה את העולם, ששקע עד צואר בדם אדם. מובן, שאנו הננו החזקים, הכובשים הכל, הקונים הכל, שכל התבל הוא מדרס תחת כפות רגלינו. ואולם “במקרה” אנחנו הננו האסקופה הנדרסת תחת כפות רגלי כל עבד מתפרץ, שהעשיר מפסולתן של לוחות-הדם שבין עם לעם. אנחנו הננו הקושרים, ואך במקרה ערך הוא, העולם הנאור, קשר כנגד העם החלש, שאין לו בעולמו אלא מקל-נודדים ורצון צנוע לחיות ככל האדם.

השלימו ביניהם, במלחמה זו נגד החלש, גם השונאים הנצחיים: האפיפיור ברומי והשייכים בערב, לורדים אנגלים ושלטוני צרפת, מושלמים ונוצרים, והם מוסיפים עוד להתנקש בכבשת הרש, בכברת הארץ הקטנה, שנשארה לפליטה. לערבים נתנו שלש ארצות: חג’ז, עבר-הירדן וארם-נהרים, להם ניתן גם כתר-מלכות, ואין הם יכולים לשוב למנוחתם עד אשר יתנו להם גם את ארצנו.

ואלו היינו יכולים להביע את כל הכאב וכל הצער היינו מרימים צעקה גדולה ומרה, שהיתה מחרידה שמים וארץ. את אֵידנו אין גם להביע אפילו בדמעות. ואולם אין אנו מביעים כלום. כקפואים אנו עומדים בלב העולם הזועף ומסתער ומביטים בעינים עצומות אל המרחב ואיננו מבקשים גם פתרון לאותן השאלות הנוראות, המנקרות בחשאי את הלב.

מה נעשה? לאן? אי הוא החוף? מהו המוצא? לחבר את כל הראשים לראש אחד ולהתיזו? – אין פלא כזה. העמים הגדולים, החכמים להרע ולהמצאות, לא המציאו עדיין גיליוטינה כזו.

והנה אנו יושבים וממשיכים לארוג את מסכת החלום. מי יפריע בעדנו מלחלום את חלום הזהב? הן גם אז, בנפול ממלכת יהודה, ישבו נביאינו וחזו את חזון אחרית הימים על העמים והממלכות, ומדוע לא יוכלו חולמי הגיטו להגות בהזיות על-דבר מלכות העתיד?

כן. תמימים היינו. היינו כחולמים בשיבת ציון. בפתרוננו אמרנו למצוא פתרון גם לשאלתנו בין העמים. רוצים היינו לחדול מהיות שאלה ולהיות עם. הן גם עתה מוסיפים שונאינו בכל מקרה לשלוח אותנו ל“פלשתינה” – אות הוא, כי היו מוצאים בזה ספוק ונחת-רוח. ובכל זאת, כשמגיעים אנו לפתרון זה, כשחלומנו מקבל צורה של מציאות, הם נרגזים כולם ומטילים סערה. כל המזרח כולו בוער כקלחת-אש וכל המערב מזדעזע. הן זהו פתרון טוב יותר מדי – היהודים יהיו ככל העמים, עם בין העמים, וזה לא יתכן. אין להסיר את הספוגין של צמר מעל חלל הלב של העם היהודי. לא יגאל ולא יחיה במנוחה, כי אם יִזָרֵק כבתוך כף הקלע מארץ לארץ ולא יחדל מהיות “שאלה” נצחית, שאין עליה תשובה.

אולי באמת צדק ישראל זנגביל, כשהוא מונה אותנו ואומר: “העולם הוא מלא רשעות יותר מדי ואינו יכול לסבול, שרעיון תמים וישר כזה יצליח. בני העולם נותנים שכר טוב לא לאלו (החלוצים) החוצבים אבנים, כי אם לאלה המנפּצים ראשים”.

ואוּלם חולמי הגיטו לא רצו לנפץ ראשים – אם היה זה אסונם או אשרם – איני יודע. אולי גם לא יכלו. “על חרבך תחיה” – לא להם ניתנה “פריבילגיה” זו. רבי יוחנן בן זכאי ואספסינוס הם שני עולמות, כיבנה ורומי. המצביא הרומאי לא הבין את התשובה שנתנה יבנה לרומי, ואולם ההיסטוריה הבאה הוכיחה, מי היה המנצח. המורדים הנצחיים נשאו תמיד בלבם את המרד בדמות אמונת המשיח. ואיש לא העיז לנגוע בחלום הנארג היפה, אם גם הכיל זה בחובו את משפט העמים העתידי בעמק יהושפט. ואולם ברדת החלום אל המציאות וההתגשמות – מתחילה המלחמה כנגדו בכל תוקף. דוד אלראי, שאחז בנשק, כבר העמיד כנגדו את כל תקיפי העולם. “מסע מגן-דוד” הוא להם יותר נורא ממסע-הצלב לנו. חולמי הגיטו לא רצו לנפץ ראשים, ואך העיזו להקיץ מתרדמתם ולעזוב את החלום, והנה שכחו כל אומות העולם את כל התלאות אשר להן מסביב ואין להן אלא דאגה אחת: אותה כברת-הארץ הקטנה, שגדלה כגודל מחוז קטן באיזו מדינה.

ואולם יבנה ורומי, אין איש יודע עוד מי מהן ינצח. החרב אינה מכריעה לעולם – היא נותנת אך הכרעה רגעית, אבל לא עולמית. בתקופת הצהרת בלפור היתה אנגליה יותר בטוחה בנצחונה והיתה מעמידה על דעתה. משהתחילה מרגשת את חולשתה באו גם פקפוקיה. שם לא הכל נוצץ ולא הכל זהב טהור. ואין לדעת עוד, מי ישמיע את המלה האחרונה בפתרון שאלת המזרח הרחוק.

חולמי הגיטו לא ינפצו ראשים, לא יחליפו את יבנה בצפרני הברזל של רומי, אך מנוחה לא יתנו לאירופה, החרדה על שללה, שלקחה בחרבה וקשתה, ויפילו עליה אימה בכל עת ובכל שעה. הם לא יערכו “מסע-מגן-דוד”, אך גם “מסע-הצלב” לא יצליח באותה הארץ שחצי-הסהר רבו המאמינים בו אם יאמר הצלב להפוך את פניו אל העם, אשר באירופה לא יאמין ובמושליו ישים תהלה.

נחלום ונאמין, כי לא לעולם יזולו דמעותינו, היינו ונהיה כחולמים. ואם נרצה לא יהיה זה חלום…

---

נעור המזרח

מאת

שמואל טשרנוביץ

נרדם המזרח העתיק, ובהרדמו ובהקפאו באותה הצורה שנתן לו היוצר בראשית הבריאה, נראה לנו מרחוק בכל צבעי הקשת, בהרמוניה הנפלאה של הגוונים, בסודות שהוא מעולף בהם, בנחליו ונהריו שאשדותיהם לא נחקרו, בהררי-עד שלא דרכה עליהם כף רגל, באין-סוף של יערותיו הסבוכים, בכל היופי הקדמוני השפוך עליו.

נרדם העולם העתיק. לא העירוהו גלגלי העת, שהסתובבו בלכתם ושנו את פני התבל; לא סחפוהו הזרמים הגדולים, ששטפו את כל אשר מסביב. עמים וארצות קמו לתחיה ולתרבות, בנו והחריבו, נלחמו והתגוששו, חשבו והגו. והוא, המזרח, היה כמדבר שומם בתוך האיים שהוקמו, שטוף שמש ואורה וערבות חול. הוא לא התחרה עם העולם התרבותי הגדול, לא חדש ולא יצר, לא הקים את מכונת-היצירה הגדולה, שסללה נתיבות חדשים לרוח האדם. ואולם בהקפאו ובהרדמו, בספגו לתוכו אך לעתים מאוד רחוקות קוי אורה של התרבות והתחיה, עצר בתוכו המזרח הנם את הרכוש הטבעי, שחונן בו מילדותו. הוא הוסיף לשמור בעקשות נפלאה על נשמת האדם הקדמון בכל טהרתה, פשטותה ותמימותה החביבה. הוא לא התחכם הרבה, ואי-התחכמות זו נצרה אותו גם מחכמה להרע.

נרדם המזרח העתיק בחיק התולדה ותנומה מתוקה זו שפכה רוח שכרון לפעמים גם עלינו, בני שם, ילידי אותו המזרח הנהדר, שאיזה אשמדאי אחזם בציצית ראשו וזרקם בחימה אל סביבה אחרת, הספוגה תרבות אירופית. תרבות זו, שינקה משרשם של בני-שם אלה, היתה כענף מיוחד, שנבדל מן העץ והלך לבקש לו קרקע אחרת להכות בה שרשים חדשים. והמלחמה בין שני העולמות האלה, שהיו קרובים זה לזה ברוחם ותכונתם, הלכה הלוך וגדולה. היהדות והנצרות התאבקו זו עם זו במשך של דורות רבים והתהום ביניהן התעמקה יותר ויותר. עשרת הדברות ו“תורת ההר” שלא באה, לכאורה, להוסיף ולגרוע, אך להרחיב את המובן של תורת הר-סיני, לא יכלו להשלים ביניהן, ואותה תורת החסד והחמלה, שהטילה מומים בהתאבנות ובקשיות הלב של תורת הפרושים, היתה רחוקה מחסד ביחוסיה אל נושאי “הברית הישנה”. ובאותה העת נרדמה אף תורת מחמד, שנולדה בסופה וסערה, בחרב ובאש, כאלו השפיע עליה אויר ארצה, הנמצא בחיק התנומה. אחרי ניצחונותיה הגדולים ואחרי שנדמה כאלו היא כובשת את כל העולם ומכניעה אותו למשמעתה – התכנסה אל תוך נפשה פנימה וחדלה להיות תורת-קנאות, המשנה את סדרי העולם לפי רוחה. ובעוד שהנוצריות התחילה באבנגליונים ובכרוזים והשפעות רוחניות וגמרה באנקיביזיציות ובעלילות – התחיל האישלם בדם ובחרב וגמר בסדרי-חיים שלוים ובסבלנות לאמונות ודעות אחרות. די היה לה, אם בנתה לה תיבה מיוחדת בתוך ים העולם הזועף, אם שמרה ונצרה את הרוח המזרחי המלא חן ואת סדרי-החיים המזרחיים.

ומי יודע, אם לא היו הגורמים הראשונים להתעוררות התנועה המשיחית ותנועת הגאולה אצלנו – אותה הקורבה המיוחדת, שהרגשנו אל נועם המזרח הנרדם? זו היתה מחאה פנימית נגד אותה תרבות-הצלב שהיינו משועבדים לה, נגד המלחמה הנוראית שנלחמה בנו מימי אגרת פוילוס עד האינקביזיציות והשחיטות.

דוד אלראי, זה הגבור האגדי, שנסך עליו ביקונספילד מהוד דמיונו, היה אחד הראשונים שחלם על-דבר תקומת עמי המזרח והתאחדותם תחת שבטו של מלך מבית-דוד, שישיב את שיבת עמו לארץ אבותיו. על ידי תגבורת הכח של עמי שם במלחמתם עם עמי אירופה תבוא גם גאולת ישראל. הוא עוד יתרה עשה: בצעדו הראשון כונן את ממלכת האישלם, כדי לפנות את הדרך לממלכת ישראל. ואולי היתה צפונה כונה נעלמה גם במעשיו של שבתאי-צבי, שרצה להתקרב אל עמי-שם על-ידי קורבה לדתם, כדי להחיש את פעמי הגואל.

וגם אנחנו, בראשית ימי תנועתנו הלאומית, חלמנו על העברת מרכז חיינו מאירופה הנוצרית אל המזרח האישלמי. ירושלים הבנויה על-ידי הצלב היתה רחוקה מהכרתנו. הרבה מאתנו חלמו וחולמים עוד על הקמת ברית בין בני שם, על יצירת כח גדול וחדש של העמים, לקויי-התרבות, שבראשו יעמוד העם שעבר דרך כל מדורות התרבות ועוד לא נס לֵחו המזרחי ועוד לא סר טעמו.

והאם לא הוצאנו לפועל את חפצנו זה? האם לא היתה כל עבודתנו במשך תקופת התחיה הכשרת בסיס בשביל הבנה-משותפת של העמים השכנים בעבר הרחוק ובהוה? לא רק בשאיפת שׁלום נכנסו לארצנו, כי אם גם ברגש אהבה ואחוה אל תושבי הארץ. התיחסנו אליהם כאל קרובים בקרבת-דם. פתחנו ושכללנו את הארץ השוממה, הסתגלנו להחיים המזרחיים והתיחסנו בכבוד הראוי למנהגי הארץ, עד כי לפעמים נולדו בלבבות פקפוקים והרהורים, אם אין זו נטיה לטמיעה עם עמי-ערב ותרבותם העתיקה. ולפתע פתאום נעור המזרח. תחת הלמות החרבות של מלחמת העולם התנער הדוב הנרדם מתרדמתו, ובהקיצו התחיל גם הוא, כאכרים הרוסים בשנות השמונים אחרי “ההליכה אל העם” של הריבולוציונרים הרוסים, להתקומם נגד האויב המדומה – היהודים. את כל חמתו על הסדרים החדשים שלא הורגל בהם ושגרמו ליקיצתו, הוא שופך על העם, שבא אליו בלי נטיות זרות ובלי כל חפץ להכניעהו ולשעבדהו.

המזרח הנעור והמוחה נגד שיבת היהודים לארצם – זוהי פרובלימה חדשה בשבילנו. ידנו הפשוטה לשלום נדחתה, בהשפעתם של האפנדים, היראים מפני התחרותנו, או של שונאי ארץ ישראל היהודית, שמספרם לא מעט בין האנגלים בעלי הממשלה. התרבות הנוצרית אף היא נדחקה למחיצה זו והכניסה את האטריבוטים שלה: היא הלכה להפיץ את תורתה “המעשית” בארץ המזרח הנעור.

ואין זו שאלה מופשטת ותיאורית בלבד: אין זו שאלה בשביל יפו וירושלים, חדרה ופתח-תקוה; הממלכה היהודית העתידה לבוא, אם לא יארע שׁום מקרה היוצא מן הכלל – תעמוד במרכז בין בני ערב המקיפים אותה מכל עברים, מפנים ומאחור, סוריה, ארם נהרים, עבר הירדן וערב. אלו הם הפלשתים היושבים בארץ, שיוסיפו להחריד את מושבותינו ולזעזע את ישובנו, אם לא נמצא פתרון ונקודת הבנה בינינו וביניהם.

רגילים אנו במלחמה. עמי אירופה נבהלו מפני מלחמת העולם, לפי שראו אותה בפעם הראשונה בהיסטוריה העולמית. אבל אנחנו הננו מלומדי-מלחמה. כל העולם נלחם בנו ומלחמת-עולם זו נמשכת מאות שנים ואינה פוסקת ואנחנו יצאנו כמנצחים בלי חרב ובלי חנית. שונאינו יכלו לכבוש מבצרים, ערים ומדינות, אבל לא נוצר התותח שישמיד את הרוח של עם שהתבצר בין השמים ובין הארץ ושמלוא כל הארץ רוחו. ואם נלחמנו עד כה, – או יותר נכון: לא נלחמנו, אך הוצאנו למות – כצאן לטבח – בעד נעלים, בעד קיום זול של חיי כלב, יכולים וצריכים אנו להלחם על קיומנו בתור עם. “טוב למות בעד ארצנו”.

ואולם אין לכחד, כי מלחמה זו מגבירה את ענויי נפשנו, האויב הגלוי והידוע אינו מסוכן, אנו מספיקים לעמוד על אופיו וללמוד את כל תכסיסי מלחמתו. אבל האויב החדש הלא התחפש לאוהב וענה בשלום על קריאתנו. המזרח הנרדם היה נחשב בעינינו למקום הבטוח היחידי, ששמה לא תחדור “התרבות” האירופית, – ומעתה אין עוד בשבילנו פנה בטוחה ויש לנו צורך לבצר לנו עמדה ולבנות ארץ ולהחזיק ביד אחת את השלח וביד השניה את האנך.

מכאיבה היא מלחמה זו, כי על ידה גז אחד החלומות הנהדרים ביותר על דבר התאחדות של כל עמי שם; חלום, שבו התחלנו את עבודתנו. נגוזו החלומות על דבר המזרח הנרדם. הוא הקיץ לא לתחיה ולא לתרבות, כי אם למלחמה. חזרו ונעורו המסורות הישנות של ראשית ימי מחמד. אנו מקבלים את פני המלחמה, אם לא יבינו ראשי העם הערבי את משוגתם ואת יושר חפצנו ואם לא ישפיעו על המוניהם לטובה.

נעור המזרח העתיק – וליקיצה זו עלינו להיות מוכנים ולא להיות נרדמים ברגע של פתיחת שערים. כפלים ושלש מונים עלינו לקבץ את כחותינו, להגבירם, לעזוב את הפלפולים והוכוחים על-דבר תכסיסים ושטות ולגשת לעבודה הכפולה:

לשלום ולמלחמה!

---

"המהומה הגדולה"

מאת

שמואל טשרנוביץ

יש מזל לא רק לישראל, כי אם גם לארץ ישראל, למן היום שׁכללוה במכתב-הידידות של בלפור לרוטשילד. במשך תקופות ודורות שמשה ארץ ישראל נושא לשירות ותפלות, לגעגועים ושאיפות, לחלומות וחזיונות של כל העמים, וביחוד של עם ישראל, ולפתע פתאום חדרה אל החלונות של הדיפלומטיה הגבוהה וירדה אל הפוליטיקה הזולה והכל ממשמשים בה בידים גסות. במשך תקופות ודורות היה מרכז של תקוות משיחיות, היתה דחיפה להתפרצויות של משיחים, והיה לכל עם משיח שלו, שלא דחק את רגלי השכינה המשיחית של העם האחר, והנה פתאום התחילו עמים, שמשיח שלהם הוא עוד בבחינת חמר היולי, להביט בעין צרה על משיח שלנו, כאילו אין משיח לישראל, שכבר אכלוהו הבדואים בימי מלכות בית חוסיין.

מי מכם חוקר דברי הימים שיודע את תולדות תנועת השחרור של הבדואים בארץ ישראל? אני בקי בתולדות העמים, אבל בשבילי הפרק הזה איני מוצא את הדרך. לעומת זאת אני בקי קצת בהיסטוריה של חלומותינו אנו. הם מתחילים מעשרה באב שלאחרי החרבן, מן הרגע שהכהנים זרקו את המפתחות של המקדש אל השמים והם לא נקלטו שם ונפלו אל תוך מחנה הגולים. בכל אופן קדמה תנועת השחרור שלנו משלהם.

ואין כל צורך להרחיק ללכת וּלחדור אל תהומות העבר. גם מה שקרה במשך התקופה הקצרה של ההתחדשות וההתגברות של עליתנו הנה – מספיק לבצר את עמדתנו ולתת תוקף להצהרה הישנה בברית בין הבתרים: אלמלא הצהרה זו וחלום זה היתה הרשות נתונה לרופאים לבדוק את תאי-המוח של האנשים, שעזבו את מקומות מגוריהם ובאו לארץ שממה זו להקדיש לה את מרצם, כחותיהם, זעתם ודמם. בשביל להכין עתיד למחמד ולעבדללה ולהכשיר דרך בפני משיחם הרוכב על החמור, לא היה כדאי כל הענין של ביל"ו, אספות קטוביץ ודרוסקניק, הקונגרסים הציוניים, בנין מושבות בנאות מדבר, הקמת ערים ושכונות. וכי מה היה איכפת לנו, אלמלי היוּ נשארות ערמות החול ביפו, במקום שנבנתה עכשיו תל-אביב, ואלמלי היתה חיפה כעכו וירושלים כחברון ופתח-תקוה כנענה וצפרי-שמים גם הן היו בורחות מעמק המות הזה? וכי מה היה חסר לנו, אלמלי הלכנו לפני ארבעים שנה, במקום לראשון ולרחובות, לאיזה ניויורק, או בואינס-אירס, או טורונטו?

המקח לא היה, אפוא, מקח טעות גם לכתחלה. לא רמינו שום בן-אדם ולא כחדנו תחת לשוננו את כונתנו. אנחנו שבנו פשוט לארצנו. לא פחות ולא יותר. מי הוא שיבוא ויעיז להכחיש את שייכותנו לירדן ולכנרת, להר הכרמל, לירושלים, בירת מלכי בית דוד, ולכל ארץ כנען זו “מנהר מצרים עד הנהר הגדול”? אפילו החרמון הנשקף לנו עכשיו רק מרחוק ספוג טל חלומותינו וגם הלבנון הוא חלק מנפשנו. ואין אנחנו אשמים בדבר, שעד בואנו היה מוחם של שכנינו רופף קצת ושהם היו צריכים להתחיל להבין את הפרק הזה רק אחרי גמר השעור ב“חדר” שלנו. ואנחנו אמרנו ברור בבואנו הנה: לא באנו אליכם, אלא לעצמנו. לא באנו לקחת מכם, אלא לתת לעצמנו משלנו, מפרי עבודתנו ועמלנו. היוכל המדבר להפסיד דבר על-ידי התנובה שתוציא אדמתנו בעמל בני-אדם? התוכל השממה להתגעגע אל הקוצים והדרדרים, שידי העובדים יסירום ממנה? מה היה לפני בואנו בדרך מיפו לפתח-תקוה מזה ומיפו לראשון ורחובות מזה? הרי שעירים התהלכו שם. ולמי הבאנו נזק, אם לקחנו מאת אלהים כברת אדמה וברכנו עליה ברכת “המוציא לחם מן הארץ”?

והם לא אמרו לנו דבר בבואנו. הם מכרו לנו הכל בכסף, ראו מה שלא ראו זקניהם אפילו בחלום; עושר וברכת אלהים מסביב. הם “הרשו” לנו לחרוש ולזרוע, לעקור ולנטוע, להכניס תנועת חיים אל הסביבה המלאה מות, להקים ערים ומושבות, ורק אחרי כן, כאשר כבר נצלו את כחותינו וכספנו ומרצנו עד כמה שיכלו – מרדו ברבותיהם ויצאו מן “החדר” בתורה חדשה: אין אנו רוצים ביוצרי-אור, אלא בבוראי חשך, אין אנו חפצים בחיים, כי אם במות – במדבר שממה אותה נפשנו.

טוב מאד. אין אנו רוצים להכריח את מי שהוא לקבל שום דבר, יהיה הטוב שבטובים. גם בימי מתן תורתנו חזרנו על כל האומות ולא כפינו על שום אחת מהם את ההר כגיגית. לא רצו – קבלנוה בעצמנו, למרות שאנו זוכרים היטב את המעמד ההוא עד היום. אין לנו שום רצון להיות מורים ומלמדים לאחרים – די לנו בתפקיד זה של נושאי אבוקות לעולם עד כדי כוית האצבעות שלנו, ובלבד להאיר לאחרים. חביב עליהם החשך? ישבו במחשך, ואנחנו נפשנו חשקה בחשמל. אנחנו נפתח את הארץ בשביל עצמנו ולא בשבילם. ובמטותא: ישבו בבתי-חמר ולא בבתי-אבן, יכריזו חרמות על הכל, אבל בלי יוצא מן הכלל: אל נא יקחו גם מאתנו. ידרו הנאה על עבודתנו, כספנו. אל תדרוך רגל שלהם על אדמה יהודית. ואנחנו נמצא דרך. יש די פועלים משלנו בארץ ויש עשרות אלפים יהודים הדופקים על שערי הארץ, ויהיו נא בטוחים, כי אדמתנו לא תשם ובנינינו יבנו. אבל איננו בטוחים, כי לא יבואו אחרי כן ההמונים שלהם בצעקות ומחאות נגד הדימגוגים המקפּחים את חיי ההמונים על ידי פוליטיקה שיש להם מתן שכר בעולם הזה. והיהודים רק ירויחו מהחרם הזה ולא יפסידו כלום.

אם לשאלה יש, אפוא, תשובה. יש רק להצטער על מזלם של המתופפים והרעשנים הללו, שבמקרה נפגשו עניניהם עם עניניה של אותה המפלגה הבריטית, המבקשת אמנם סליחה כשנפלט עלבון מפיה לציר יהודי בבית-הנבחרים, אבל בעומק הלב אין בינה ובין מפלגת ה“עממיים” בגרמניה או בפולין ולא כלום.

כי באיזה שם אחר נוכל לכנות את השאלות התכופות בבית-הנבחרים ובבית הלורדים, אשר את שם ארץ ישראל תזכירינה יום יום, שעה שעה? מהו הגורם העיקרי של אותה “המהומה הגדולה מסביב לארץ הקטנה” כפי שקורא לה אחד הסופרים הישרים בבריטניה, אם לא – השנאה ליהודים? באופן אחר קשה להבין את כל הענין. כלום הכל כל כך מסודר בבריטניה ובכל אייה ומדינותיה הרחוקים והקרובים, עד שאין כל נושא ל“סתם מקשים”, חוץ מהנושא של ארץ-ישראל? אולי אין במציאות אירלנדיה ומצרים והודו והמזרח הקרוב והרחוק ותורכיה האירופית והבלקן? אולי אין שם צורך לכלכל ציים אדירים ופקידים על חשבונו של משלם המס הבריטי? ומדוע מחרישים שם כל הדואגים לשלמותו של כיס המשלם, ורק בבוא הדבר לפרוטות המעטות, לפי הערך, שמוציאים לשם שמירת הסואץ – ארץ-ישראל – מתיגע פתאום המשלם ו“בעלי הטובות” שלו אינם יכולים לעבור על ה“גזילה” בשתיקה?

רק משום אותו הדבר שבעמים קוראים לו “אנטישמות”, קרה המכשול, שארץ קטנה זו, שגדלה ככף איש, אחרי שקצצוה קוצצים ובלקוה בולקים, נעשתה “לב העולם” כבטויו של רבי יהודה הלוי במובן אחר – והמהומה הגדולה סביבה מחרישה אזנים.

ואני משתתף בצערם של מגנינו הרשמיים. אגוז קשה יותר מדי ניתן להם לפצח. מאחורי המדיניות הבריטית בארץ ישראל עומד, כמאמרו של ליאוניד אנדריאוב, “מאן דהוא אפור” בעל המסוה המופיע במקומות שונים בצורות שונות, ובאנגליה – בדמות “אינטרפלציות” על דבר היהודים וארץ ישראל. פעם הוא דואג לזה שהממשלה מרשה ליהודים לנצל את הערבים; פעם – שיש נגוד בין ההבטחה שניתנה לאברהם ובין זו שניתנה לשריף ממכה, ופעם – שיש להצטער על הקרבנות שמקריב משלם המסים.

במה שנוגע לנגודים – יש אומרים שהשריף אברהם מאור-כשדים קדם להשריף ממכה. ובמה שנוגע לנצול ולתשלום מסים – אין לדעת, מי הוא המנוצל ומי הוא משלם מס הנפש והרכוש בארץ ישראל. כמדומני, שאם נניח על כף מאזנים אחת את המס שהעלו הבריטים על-ידי ההוצאות להחזקת פקידים המתנגדים לבית הלאומי, ועל כף שניה את הרכוש והקרבנות שלנו תכריע הכף לטובתנו. כמה דמים השקיעו במצרים ומה הפסידו כאן? כמדומה, שבשביל השלטת כדור-הרגל “הלאומי הבריטי” והשפה האנגלית בלבד היה כדאי להוציא את הפרוטות של משלם המסים.

ואלמלי הייתי חבר הפרלמנט, או בית הלורדים, והייתי שומע בפעם המאה איזה סתם מקשן השואל שאלה ביחס לארץ ישראל לא הייתי מתאפק והייתי עולה על הבמה, ולמורת רוחו של הספיקר הצנוע הייתי דופק בשלחן הנואמים והייתי קורא בקול:

– רב לכם, הצבועים, לבלבל את המוח בשאלותיכם! הגידוּ את אשר בלבבכם על היהודים ואל תגעו בארץ ישראל האומללה. אל תתחפשו במעטה צדק ולא תראו פנים של יראי-שמים. אם תרצו או לא תרצו אין זו אגדה – ארץ ישראל לא ניתנה לנו על-ידי בלפור ולא תלקח מאתנו על ידי ממלא מקומו, למרות כל המהומות הגדולות והצעקות והמחאת והשאלות. אותה ההצהרה העתיקה של ה“בייבל” שלכם ושלנו היא חזקה הרבה יותר מכל הקשרים החצוניים שמקשרים אותנו אליכם. פתחו את ה“בייבל” וקראו:

“ביום ההוא כרת ה' את אברהם ברית לאמר: לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים ועד הנהר הגדול נהר פרת”.

---

"דגל משה רבנו עליו השלום"

מאת

שמואל טשרנוביץ

נדחקתי אף אני בין המון החוגגים, הזרועים על ההרים הסובבים את ירושלים, המרקדים רקודי המזרח בעינים נשואות למרום, הרוכבים על ראשי בני אדם, במקום בהמה, ומכריזים על “פלשתינה של האישלם ולא של הציונים” ועל “אמונת השדים של היהודים”. אני חושב, שלא הייתי “שעטנז” בחגיגה זו. אמנם החג לא חגי – הרי לדידי “לא מצא איש את קבורתו” – אבל בכל זאת יש לי רשות להיות עד ראיה לחגיגה מיוחדת במינה זו. הר ציון, שלרגליו אנו עומדים, הוא שלי על-כל-פנים כמו שלהם, הדגל הוא של משה ולא של מחמד, ואני נמצא לא במיכה כי אם בירושלים עיר קדשי – אני מעיד על זה את השמים, שהיו פרושים עוד לפני אלפים שנה על ראשי אבותי, ואת הארץ אשר עליה עמדו רגליהם.

ואיני מקנא קנאת ה' צבאות על אשר נטלו לעצמם את משה שלנו – דבר זה בעצם אינו גורע מכבודנו כלום. אדרבא, ירים לכל הפחות פעם בשנה מי שהוא זולתנו את דגל משה רבנו עליו השלום, זה הדגל, שאנו היהודים, נושאים אותו בכבוד וביסורים יום יום, שנה שנה במשך דורות רבים. רק אנו אשׁמים שבאותו היום שכפו עלינו ההר כגיגית היינו אנחנו הפזיזים שהקדמנו נעשה לנשמע. היינו יכולים אף אנו לעשות כמו שעשו אחרים: לדחות את היד שהביאה את התורה, לקבל רק שבע מצוות של בני נח, לחיות על החרב ועל הידים, ורק שבוע אחד בשנה לערוך טיול מחברון ויריחו, לזרוק חרבות באויר ולערוך שירים ורקודים לכבודו של משה. דבר זה הוא הרבה יותר נוח מקבלת עול תורה ב“נעשה ונשמע” ולעבור בשכר זה דרך כל מדורות העולם ולסבול את כל מצוקות הגלות.

ואני לא הייתי מקפיד על דגל זה, שנפל לידים אחרות כמעט בחצי-חנם, אילו היו לכל הפחות נושאי הדגל נותנים לעצמם דין-וחשבון והיו יודעים מה שכתוב בו. בשאר ימות השנה הרשות נתונה: הפנקס פתוח, היד כותבת והפה ממלל. אבל ב“נבי מוסה” יש לזכור, שאין בתורת משה כלום על “פלשתינה רק לערבים”. בין אומות הכבוש של יהושע לא נזכר שמם, בין שלשים ואחד מלכים לא בא זכרם. פעם אחת נמצא בספר הספרים “גשם הערבי” בספר נחמיה – ובימים ההם כבר הספקנו גם למלוך, ליצור, לחיות ולהנבא ולהגלות ולשוב עוד הפעם, ובתורת משה – אנו בקיאים הרבה יותר מהם. אולי הם יודעים היכן קברו של משה, אבל אנו יודעים היכן היתה נשמת החיים שלו, ככל אשר יספרו “אנשי הכתב”, יודעי הספר, שגם מחמד עצמו בקש את מאמיניו להתיחס אליהם בכבוד. עוד הרבה זמן לפני הכרזת בלפור והופעת “הציונים” עמדה במרכז השאיפה של האיש משה הארץ “אשר נשבע ה' לאבותיכם לאברהם ליצחק וליעקב לתת להם ולזרעם אחריהם”. אלמלא שאיפה זו שהיתה בלבו של חניך החצר, חצר המלכות לפרעה במצרים, לא היה אולי מוליך את עמו “אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב”, כטענת המתלוננים. במרחבי העולם המזרחי היה, אולי, מוצא ארץ אחרת, יותר קרובה ויותר נוחה, שאין צורך להלחם עליה כל-כך. אלמלא היתה קודמת לבחירה זו אמונה עתיקה משורשת בלב בדבר ארץ הכנעני שניתנה למורשה לבני עם אברהם יצחק ויעקב. ומאז ועד עתה נשתנה רק דבר אחד: הספקנו עוד יותר להשתרש בקרקע זו, השקענו בה דמים, הקדשנו כל שעל אדמתה בכח ובזיעה, הרטבנוה בדמעות, בתקוות, החיינו אותה, יצרנו בה, השארנו בה זכרון נצח, היינו למרכז אורה לכל העמים במשך דורות, ובזה גם להעם הערבי ולתורתו.

ו“זכות אבות” יש לה ערך רב. את המציאות אפשר אולי לשנות, אבל אין לשנות מה שכבר קבור תחת שכבות האדמה ומה שחרות בעט בספרי הימים.

כל מה שנמצא מלמעלה על השטח, כל מה שאתם יכולים להעלות כביכול בסערה ולגלות במגע בלבד – אין לו אותה הזכות שיש לכל הנמצא תחת השטח, בעומק של כמה וכמה שכבות, שהדורות ההוים אינם מגיעים אליהן בלתי אם בעזרת החופרים והחוקרים. נבוכדנצר וטיטוס יכל יכלו להגלות עשרות פעמים את היהודים החיים מן הארץ, אבל שליטה לא היתה להם על המתים, לא יכלו להרגיז אותם מקברם – ולשוא היה עמלם. מהם ומהמונם לא נשאר כלום, ואלו משפחת כהנים בהר הזיתים, שחצבה לה שם קבר, משמשת לעולם ראיה נצחת, כי הארץ היא לא של אשור ולא של רומי כי אם של יהודה. גם הארכיולוגיה היא השופטת על הזכויות של עם על ארצו ולא רק המילטריות. מה נשאר ממציאותם של הטורקים בארץ ישראל? המתים – זהו הדם התוסס של האומה, העובר בגלגול נפשות מדור לדור ודופק בלב האומה ואומר לה: נקום! ואין לעכב מרוץ דם זה בשום תעמולה. ואין להתחיל היסטוריה מן השטח העליון והשכבה העליונה, כי קול הדורות משתיק את המית החדש. הישן והעתיק מוכרח לבוא על זכותו ולחדשה… רוסיה היתה מוכרחת להכנע ולשחרר מעולה את פּולין ואת פינלנדיה ואת ליטה ואת אסטוניה ואת לטביה, כי כך דרשו שם ממעמקי הקבר איזו פולנים אצילים, ליטאים גיואנים, פינים זקנים, איסטים ולטים שנרקבו ושמם נשכח. ולא היה דרוש כלל שישב שם רוב באותה המדינה. אילו היו גם פולנים מועטים בפולין היו יכולים שלא להבטל ברוב ושלא לוותר על זכותם. בימי שלטון אוסטריה היו הצ’כים כל כך מוטמעים בתוך האשכנזים עד כי היו שחשבו שכבר אבד ניר לאומה זו ולעולם לא תקום לתחיה, ובאה דחיפה מן החוץ ונתנה להם את שלהם, מפני שהם תבעו את שלהם, את דרישת הדורות. אבותיהם בנו את הבתים הגדולים והיפים בפראג, התהלכו על ההרים אשר מסביב, משלו ומלכו, ובכל מקום אשר תחפרו מתחת לשכבות העליונות לא תמצאו גרמנים, כי אם צ’כים.

וזהו מגוחךְ ומעציב, כשבאים אנשים על יד עיר דוד ובמקום המקדש שלנו ומכריזים “פלשתינה רק למושלמים”. גלו קצת את שכבות הקברים אשר מסביב, דפקו על הקברים ושאלו: למי הארץ? שאלו את הדגל המתנוסס: לשם מי ובשביל מי דפק הלב הזה, אשר את דגלו אתם אוחזים בידכם? איך הייתם מרגישים את עצמכם אלמלי באו אנשים למיכה ולמדינה והיו מגרשים אתכם מבתי מקדשיכם אתם והיו תוקעים שם איזה דגל אחר ומכריזים הכרזות מעין אלו של אומה אחרת? איך הרגשתם את עצמכם בימי הטורקים, אף על פי שאמונתכם אמונתם, רק משום שדמם אחר ובאדמתכם לא חפרו להם אבותיהם קבר?

וחבל מאד, שאנו מורידים לפרקים את הדגל של משה רבינו. גם על “ההר” וגם בתוך העמק כאלו מתביישים אנו ב“חטא” זה ומכסים את האופקים הנגלים מרחוק. אין עלי-תאנה כאלו שאפשר לכסות בהם את “חרפת” העבר ואת “עון” התקוות של העתיד. האופקים מוכרחים להגלות ויגלו. אם יש בזה איזה “חטא” – אבותינו הם שחטאו. הדם השפוך על-ידי נבוזרדן וטיטוס רתח בלי הרף ודרש את תקונו. שם במקום החורבן מוכרחת להיות גם תקומה. לא יכולנו למצא מרגוע בכל הארצות והמדינות, גם באלו ששמן בהן חלקנו. ניויורק, שיש בה כבר פי חמשה עשר יהודים מבכל ארץ ישראל לא תהיה, ואינה יכולה להיות, לנו ירושלים, מפני שמעולם לא היה שם לא מקדש ולא כהן ולא נביא. וילנא שיש בה גם בית קברות עתיק יומין אינה לנו היסטורית במדה שתוכל להיות לנו ארץ ישראל. והיא לעולם תשאר ירושלים דליטה, ולנו נחוצה ירושלים של ירושלים, של ארץ ישראל. ואבטונומיה בקרים תהיה לנו כארגנטינה חדשה – וגם שם ייסדו היהודים, כבבואנס איירוס, אגודות של “ציונים” במטרה: לעלות לארץ ישראל. כי בארץ זו, ורק בה, נקראנו להמשיך את היצירה שהתחילו בה אבות אבותינו.

אל נתחרה, איפוא, בכתובת שעל גבי הדגלים. אם להתחרות – לא נגמור לעולם את הסכסוך. אתם תכתבו: “פלשתינה למושלמים”, ואנחנו – “ארץ ישראל לעברים”. היה זמן שהבינותם שאתנו הצדק. זה היה בשעה שהייתם רעבים למולדת. כשלא היה לכם אף שעל אדמה עצמית, כשבניכם ובנותיכם היו נתונים לזרים. אז הבינותם גם את נפשנו אנו ואת געגועינו ולחצנו. אבל הנה שבעתם – יש לכם הרבה ארצות מולדת, והנה בא אליכם התאבון עם האכילה ואתם רוצים לבלוע שוב. ואתם הלא ראיתם, מה היה סופן של האומות האירופיות ששאפו לבלוע נחלת זרים. אל תתנקשו בנפש הכבשה היחידה שנשארת לנו. את הדגל של משה רבנו אנו יכולים לישא יחד – הארץ תשא את שנינו. לא אנחנו נגלה את מי שהוא ממקומו. לא אנחנו, הגולים הנצחיים, שכבר טעמו טעם גלות. אבל אל תקראו בדגל שלנו מה שלא כתוב בו ואל תגלו בו פנים שלא כהלכה. מה שכתוב בו נמצא זה מכבר בספר הקטן, שאנחנו “אנשי הכתב”, בקיאים בו היטב ושגם הקוראן ירש אותו…

---

השכל הלאומי

מאת

שמואל טשרנוביץ

מן המפורסמות, ש“עם חכם ונבון הננו”. כל כך הרבה מדברים על זה בין אומות העולם וכל-כך מפריזים על המדה הזאת, עד שאנחנו בעצמנו התחלנו להאמין, כי אין כמונו עם בכל הארץ היודע לסדר את עצמו. לא רק לגנאי, כי אם גם לשבח מעמידים אותנו למופת בכשרונותינו ובהבנתנו המעשית, בפקחותנו הריאלית. ואולם הרבה מן ההגזמה בהנחה זו. היה לנו איזה שכל, או יותר נכון, איזה חוש לאומי במובן השלילי: כשרצו להעלות אותנו לגרדום היה בנו משהו שהביא אותנו לידי עקשנות משונה – לחיות כנגד רצון כל העולם כלו ולא לרדת מעל הבמה האומללה הזאת, שהעמידה אותנו ההיסטוריה, לאסוננו, עליה, כדי לגרות את התאבון של שונאינו, שלא יכלו להסתכל בפנינו. חוש זה אינו מקורי כלל. זהו חוש הקיום המצוי אצל כל בריה, אפילו אצל החיות הפשוטות, שלא עמדו על הר סיני ולא קבלו את התורה. ואם תורה זו הבדילה אותנו מאשור, מעמון ומואב וכו' וכו' אותם העמים שירדו מעל במת החזיון של ההיסטוריה ואנחנוּ נשארנוּ חיים וקיימים, – כאשר מדברים בגולה כל המגידים והמטיפים, – אין זה נותן לנו עדיין רשות לחשוב כי רק מחכמתנו ובינתנו בא לנו קיום עלוב זה. בחיי המציאות איני רואה לא את החכמה ולא את הבינה שלנו, ואדרבא, נדמה לי, כי אם היהודי הבודד הוּא לא טפש, אדם בעל מוח מפולפל וממולח, בעל המצאות, בונה עליות בשמים ומקבל קונצסיות על הלבנה, כמנחם מנדל, – הרי אין הקבוץ בכללו, לכל הפחות בדורנו זה, פקח כל עיקר. חסר השכל הקבוצי, חסר ההגיון הפשוט.

תמונה מוזרה לנגד עיני. כנמלים אנו נחפזים ורצים דחופים ומבוהלים ב“יריד” העולמי שבכל הארצות. הגלגלים מתנועעים במרוצתם, העגלות משתקשקות, הסוסים יחפזון ואנחנו מחזיקים בשוט ומתרוצצים בין העגלות ומכריזים על כל מיני סחורות, על כל מה שהפה יכול לדבר. לכל אנו המומחים, אנו בונים, סוחרים, מוכרים, כותבים, נואמים, מנענעים בידים וברגלים, משיאים עצות לכל העולם כלו, חודרים לכל מקום, והכל נעשה על ידינו ברצינות כזו, כאלו זוהי תכלית היצירה שלנו. אנו מיסדים בתי-חרשת, בנקים, מטיפים מוסר מעל במת פרלמנטים וסינטים וסיימים, נלחמים על פרינציפים ורוכבים עליהם בערבות, כותבים מאמרים נלהבים, בעתונים הגדולים, חולשים על גויים, מכריזים מלחמות וכורתים בריתות, נעשים שרי-צבא, מכריזים ריבולוציות וריאקציות, מרימים שערי-כספים ומשפילים אותם עד עפר, מעשירים ארצות ומדלדלים אותן. ולכו ושאלו את הנמלים הללו: למי הם עמלים? אחרי עצי הבנין הרבים שהכינו בשביל האחרים, ההספיקו להביא, ולו קסמים אחדים, בשביל קן-הנמלים שלהם? מה יש להם מכל ה“הוּא-האַ” הזה, מכל הרעש והשאון, מכל הצעקות והקריאות והדבורים וההתערבות בכל הענינים? למה הם כל-כך דואגים בשביל האחרים, בשעה שאלו לא חשבו על אודותיהם אפילו שעה אחת?

זוהי, אמנם, שאלה עתיקה, אבל היא צריכה להשאל אלף אלפי פעמים עד אשר יכנס איזה ברק אל המוח ויאירהו פתאום מכל עבריו. צריך פעם אחת להפסיק את המרוצה של עדת הנמלים ולשאול אותה: נמלה, נמלה, לאן את רצה? לשם מה את מכלה את כוחותיך? מי יציב לך בעולם הבא מצבה של זהב? ומתי תדאגי לאחרית הימים של הנמלים שלך, שאינן חשובות, כמובן, כלפי הבריאה הגדולה, אבל יש להן איזוּ חשיבות בשבילך?

עוד לפני שנים מועטות, כשישבתי בגולה, לא הרגשתי עוד את המצב המוזר הזה. הייתי כאחד מאחי. השטף סחף גם אותי. נמשכתי אחרי הזרם. איך תוכל הנמלה לבלי להסחף אחרי גלגלי המרכבה הכבודה, הדורכת עליה בעוז ומכריחה אותה להתגלגל אתה יחד במרוצתה? אבל מארץ קטנה זו אני יכל להשקיף ממרום-צפור על הגולה מרחוק ולראות מחלות כאלו שלא הרגשתי בהן בהיותי בתוכה. ארץ ישראל – זהו מגדל-צופים מצוין. לא רק מול הררי יהודה הגבוהים והקרוחים, כי אם גם מתוך הבקעה והשפלה הברוכות נראה לנו הכל כמעל פס-היד. אין אנו משוחדים פה. השוחד אינו מעור את עינינו. ושם יש הרבה שוחד: החיים הגדולים והמרווחים, הרעש והשאון, הברק האירופי. גלגלי הארץ המתנועעים תמיד, לא כגלגל חמה שרק הוא יש לנו פה אתנו. ויש לנו גם פנאי, ומתוך שאנו עומדים מחוץ לעגול יותר קל לנו לתפוס את האור, ויותר מזה – את הצללים.

אין אני מתנגד לזה שיהודי הגולה יחפשו את הצללים שלנו. אנחנו מחפשים ומוצאים אותם בעצמנו גם אנו אולי יותר מדי: אנו מחטטים ומנקרים ובוכים ומיללים ומקטרגים על עצמנו יותר מכל ארץ אחרת. מעשרה קבין של דמעות שירדו לעולמנו היהודי – לקחנו אנחנו תשעה. אוּלי – ובודאי – ימצאו גם הם בנו חסרונות ומגרעות ולקויים, שאין אנוּ נקיים מהם. אבל הרשות גם לנו מרחוק להטיל מומים בהם ובחייהם, על מה שנראה לנו ממרחק.

וממרחק עושה הגולה עלינו רושם מוּזר: מכס נורדוי, שהיה אוהב לתת שמות ליהדות: “יהדות הכרס”, “גם זו יהדות”, היה ודאי מוסיף עכשיו לגולה האירופית שם חדש: “יהדות המזוָדה”. כל היהדות הרחבה כאלו נתונה בתוך מזוָדה קטנה שהכינו בה היהודים צידה לדרך. מובן מאליו, שאל המזודה שמים רק את הדברים הנחוצים ביותר וזורקים את הדברים המיותרים. כאותו הסוכן-הנוסע שבשעת סערה בים הטיל ראשונה הימה את הטלית-והתפלין, כדי להקל את משא האניה, – אנו משאירים, ראשית כל, את הרוח, – את הנשיאים וגשם אנו לוקחים אתנו. הנשמה, ראשית כל, עולה בסערה. משתקשקות הרכבות. מצלצל הצלצול, העשן מתאבך ועולה – והיהדות נוסעת. היא תמיד בדרך. יש שהיא מתעכבת באיזו תחנה. החבילות מושמות זו על גב זו, אוכלים בחטיפה, מסתפקים בחצי-רעבון, הילדים יושבים על הכלים – ושוב זזים והולכים הלאה.

נוסעים ונוסעים – והכל, כמובן, לארץ ישראל. מי לא חולם על הארץ הטובה, “שם עצי תמר יפרחו”? התהלכו להם יהודים בארץ הגדולה והרחבה, סבלו והתענו, חפשו דרכים ותחבולות איך להנצל “ממלתעות כפירים”, שלמו שקים אחדים של כספי הסוביטים בשביל רשיון, כתבו מכתבים ובקשות לרעים ומכרים: “למען השם דרישות! שמי ראובן, שם אשתי לאה, שם בני יעקב”, וכו' וכו'. ויצאוּ. בא היום המאושר. יושבים בפולין. יש בכיס שיירי פרוטות, יער, בתים מלפני המלחמה, שטרות-ערך, אבני-חן. המזודות מוכנות, על ארץ ישראל מדברים, ובינתים… משיגים תעודת-מסע פולנית ויושבים. כך לשבת הרי אי-אפשר, סוחרים בינתים, ירידה-עליה, בורסה, עד שהניירות אינם שוים פרוטה, המילירדים בטלים ומבוטלים, או שהממשלה נותנת “תעודת-זאב”, ומגרשת, אז זזה המזוָדה הלאה. גרמניה. וחוזר חלילה. ושוב מגרשים – בורחים לצרפת. ושוב צועקים – והמסע הולך לפראג. וארץ ישראל? אי-אפשר. עדיין לא כלתה הפרוטה האחרונה מן הכיס.

והיכן הוא השכל הלאומי (והיחידי פשוט, האינדיבידואלי אף הוא!) שלנו? לשם מה ולשם מי אנו מקריבים את הקרבנות, מקדישים את המרץ, מזדקנים, מגדלים את הילדים ללא תורה וללא דעת, מכלים את הכח ואת הממון? האם רק לשם כך אנו עמלים, כדי להפיץ בכל רחבי התבל את השנאה ליהודים? הרי רק היא, יהדות נודדת זו, מחוסרת-הבסיס, היא שהחדירה לאירופה את האנטישמיות המודרנית, שאינה מתביישת, המתהלכת ערומה כיום הולדתה, כאדם הראשון לפני החטא. ולאמלי היו מבינים היהודים הנודדים את הסוד הזה, אלמלי היו מביאים לנו רק את פסולת הלוחות של הסוביטים, את “שיירי השיירים” שהוציאו מתוך ההפכה, כי אז היו בונים גם אותנו וגם את עצמנו. בהפרש זה בלבד, שבשער הכספים של המרקים הפולניים והגרמניים שהפסידו יהודי רוסיה ואוקראינה במשך השנים האחרונות היינו יכולים לבנות את מחצית ארץ ישראל. אבל פנאי לא היה להם. הם היו בדרך. ובינתים קנו בתים בפרידריכשטרסה, בקוּרפירסטנדם, הקימו בתי-מסחר בנלבקי, רדפו אחרי צל הכסף, ורק צל זה נשאר להם, גל גדול של ניירות בלי ערך, לצרור אותם על-פי צלוחית.

ואלו היו פוסחים על “מעבר יבוֹק” זה, אלו היו יודעים את הדרך הישרה שחלמו עליה בלילות הזועה הארוכים לפני “החפושים” ולאחריהם, לפני הפרעות ולאחריהן; אלו לא היו התחנות ארוכות יותר מדי ואלו לא היו דוחים כל-כך את העליה עד אחרי כל הגלגולים – אולי היו מוצאים, מלבד ספוק לרגש, גם ספוק לחומר. במקום חלומות של מנחם מנדל ואושר של צללים היו מוצאים ורוכשים להם יש ממשי. ולכל הפחות לא היו באים אחר כך הנה מנוצלים, ריקים וערומים, עם זכוּיות של עבר בלי הוה, מלאי טענות ותביעות בלתי פוסקות על א“י שאינה משלמת להם כלום בעד המיליונים שהשקיעו ברוסיה, פולניה וגרמניה ובעד הפרוטות שהקדישו לשקלים, למניות, לחלקים ב”אחוזות" וכדומה.

היכן הוא, אפוא, השכל הפשוט, היחידי והלאומי?…

---

שאלת היהודי

מאת

שמואל טשרנוביץ

יש שאלת היהודים ויש שאלת היהודי. הראשונה עומדת במרכז השאיפות הציוניות, והשניה – כאלו נכללת בתוכה. על-ידי הפתרון של שאלת האומה, הפּתרון הכללי, יבוא, לכאורה, גם הפתרון של שאלת היחיד, הפרט. אבל בעוד ששאלת היהודים, עד כמה שהיא קשורה בפתרונה של השאלה הציונית, היא עודנה בדרך אל הפתרון, כל עוד שהבית הלאומי הוא אך בגדר השאיפה, המטרה שעדיין לא הושגה, הנה הפתרון של שאלת היחיד נדמה לנו שכבר הולך ובא, הולך ומתגלה בעולם המתהוה בארץ ישראל.

לפני הבלבול שהכניסה אל העולם המלחמה העולמית היתה מורגשת יותר מכל שאלת היהודים, או צרת היהדות. באירופה היתה צרה זו ענין לדקי-הרגש ועדיני-הרוח, שהיו חשים את דקירות המחט, דקירות, שלא היו בולטות בפני עיני היהודי הרגל. מצבו של היהודי הפרטי לא היה כל-כך רע. אם לא שאף לחדור אל קני-האצילים, אל הספירות העליונות, לא היתה לו הזדמנות להרגיש את הלחץ המוסרי ביחס ליהודים. בחיים היום-יומיים הסתפק היהודי במה שיש לו, התאבק על קיומו ולא חשב על פרובלימות כלליות. אפילו ברוסיה במקום שהיו שולטות גזרות וחומרות – דאגו לצרת הכלל רק יהודים מספר, אבל היהודי הבינוני התחכם לעבור על החוק, לבלוע את הגזרות ולא לשים אליהן לב, בהתנחמו בזה, שהממשלה הרשעה רק היא השונאת את היהודים, אבל העם… העם… זוהי כבשה תמימה, שמרכיבים עליה אלופים ומדברים בשמה והיא לא ידעה. ואולם לאחרי המלחמה, לאחר שהאנטישמיות השתלטה בחיים וחדרה אל כל פנותיהם ונעשתה תנועה עממית, באופן שגם בתי-נבחרים ובתים עליונים אינם מתביישים לדגול בשמה, התחיל גם היהודי הפרטי, הרגיל, לחוש את דקירתה. הדקירות חדלו להיות דקירות של מחט. עיני-הזעם מדריכות את מנוחת היהודי על כל מדרך כף רגל. הוא נלחץ, נרדף, מוכה ומנוצח בחיים. עלי-התאנה הוסרו מעל מפלצת זו. הנגע הולך ומתפשט בקרב ההמונים, שהיהודי נפגש אתם בחברה, בחיים, בסביבה, ברחוב. ו“דימוקרטיזציה” זו של הרגש האנטישמי הביאה לידי תגבורת הלחץ על היהודי היחידי, על הפרט.

ואני הייתי רוצה פעם לעזוב את הפרובלימה הכללית של ארץ ישראל בתור פתרון לאומה ולדון עליה רק מתוך הנקודה של פתרון שאלת הפרט: עד כמה הצלחנו גם בתקופה זו של ערב פתרון השאלה הכללית, למצוא מזור למחלת הפרט היהודי, שעבר מהתם להכא, ששרף אחריו את הגשרים המקשרים אותו להגולה.

יש אמנם מצוקה חמרית בארץ ישראל, ואי אפשר שלא תהיה בארץ, שיש בה אלפי איש החיים על תרומות הגולה ותלויים בחסדיה. נכון הדבר, כי יש ובאים הנה אנשים, שבמשך תקופת זמן ידועה הם מחפשים להם עבודה ואינם מוצאים. אבל איך היה מרגיש עצמו כל אחד מאתנו בבואו לאיזו ארץ חדשה אחרת, בלי אמצעים, בלי ידיעת לשון המקום, מבלי הכנה קודמת? ארץ ישראל למה היא דומה? לעלמה קפריזית ויעלת-חן, שיש לה טעם מיוחד, הבוחרת או בעלם בעל שרירים ובעל כחות גופניים חזקים ומוכשרים לעבודה, או באדם בעל שנים אבל בעל ממון. ומכיון שבאים הנה דוקא אנשים כאלו, שאת הנוער והממון כלו במלחמת החיים בגולה, שאת רכושם אבדו או בבולשביה, או בדרך לארץ ישראל, בבתי הבורסה שבאירופה, מובן, כי מלבד תביעות אינם יכולים להביא הנה כלום. ותביעות יש להם הרבה לארץ ישראל. שלא ברצון היה בלבו של הציוני הותיק, הבא הנה באחרית ימיו, ההכרה, כי ארץ ישראל זו שעבד בשבילה ולטובתה במשך של עשרות שנים – לא החזירה לו את תגמולו. בסתר לבו הוא חולם, כי ארץ ישראל תהיה לו, לציוני, מעין “עולם הבא”, מעין טרקלין, שבשבילו עבד בפרוזדור הגדול של חייו. ואם הטרקלין נהפך למסדרון החיים, נפשו של האיש מרה עליו ולפרקים יעלו על לבו רעיונות-תוגה: אולי שגה באהבת ציון זו?

ואולם לאמתו של דבר כדאי לנתח את עצם המצוקה החמרית הזאת. יש עניים בארץ ישראל ויש גם עשירים, כבכל ארץ. את העשירים, כמובן איננו רואים. הם נראים ב“חשבון החוזר” שבבנק, במחסנים המלאים כל טוב, ביחוד של בני הארץ ויהודי המזרח, של הפקידים העליונים בממשלה ובמוסדות הצבור, – כל אותה האריסטוקרטיה הארצית השואבת ממעינות העושר והשובע וחיה חיים העוברים על כל גדותיהם. ויש גם עניים הנהרגים על פחות משוה גרש מצרי. אבל כל מי שהכיר את הרובע הנוביגורודי בוילנה, את סמוצ’ה בוורשה, את חנייקס בביאליסטוק, את הגיטות היהודיות בכל ערי התחום הקודם; כל הזוכר את הדלות היהודית הטפוסית שבגולה, שחקרוה רבים עוד לפני המלחמה ופרסמו את מספריה ואת רחבה והיקפה, מוכרח יהיה להודות, שלפי הערך אולי יפחת עוד מספרם של מחוסרי הפרנסה פה, וחיי העני פה ותנאי חייו הם הרבה יותר טובים מחייו שם. כמה מחוסרי-פרנסה יש בגיטות ההן בין המוני היהודים? אלא ששמה אין איש חודר אל הפנות החשֻכּות ואין איש שם אל לב את החיים הנוראים, ופה – הכל גלוי וידוע. אנו חיים פה יותר מדי בגלוי, לעיני כל ישראל, מתוך שארץ ישראל נמצאת במרכז העולם היהודי, ולפיכך נהפך כאן העני שבישראל לעני-הכלל, לאביון-הצבור. אבל נסו לערוך ספירה ולקחת בחשבון את האחוזים – ואז תמצאו, כי מספרם של האביונים פה הוא לא כל-כך גדול. שהרי לא תחשבו בין העניים את העשירים הגדולים ביותר שבנו, אלו המסתפקים במועט ברצונם הטוב, המקדישים את עלומיהם וכחותיהם הצעירים לעבודה הגופנית הקשה ושלא יחליפו את אהליהם בהיכלי עשירים!

ואם גם נביא בחשבון את מצוקתנו הכספית, שאנחנו מתרגלים בה, כטיטוס ביתוש, – יש לנו בכל זאת, דברים המכריעים את הכף, המכפרים על כל מצוקותינו. לחיות בלי כסף בארץ ישראל זהו אחד החזיונות הכי-רגילים. הרי גם בתים ושכונות שלמות אנו מקימים בלי פרוטה; בהלואות, בחשבונות ובקומבינציות, שלא היו עולות על מחשבת שום בן-אדם מן הישוב בגולה. אבל תחת זאת לא יחליף שום אחד מאתנו – אני בטוח בזה – את מצבו במצבו של היהודי החי באיזה מקום שהוא, אם רק רגע ישים את לבו מה שנעשה בסביבתו פה, ובאיזו אוירה שואף וחי היהודי בגולה. יש, כמובן, רגעים של פחי-נפש, של מרירות, של מחשבות תוגה. יש גם קטני-נפש, שאינם יכולים לעמוד בפני מלחמת החיים הקשה והולכים לבקש להם הרוחה, מנוחה חמרית קלה. אבל גם היוצאים מוכרחים להרגיש במהרה את העדרה של ארץ ישראל, כשם שאנו כלנו חשים פה את ישותה. הרגשת הישות הזאת – זהו דבר שקשה לצייר מרחוק, כשם שקשה לבאר לעור מלידה מה זאת שׁמשׁ-יה. ימים על ימים ולילות על לילות ושנה על שנה אנו שכורי-חדוה ממראי עינינו, מכל אשר סביבותינו, מריח האדמה, האדמה שלנו, כאלו זה עתה ראינו את המראות הללו בפעם הראשונה. האם מרבים אתם להרים את עיניכם אל שמי לונדון או ניויורק, וילנה או קובנה? ופה יעור את עיניכם הנשואות למעלה “המאור הגדול לממשלת היום והמאור הקטן לממשלת הלילה”. אתם נהפכים שלא ברצונכם למשוררים וחוזי חזיונות. יודע אני אנשים החיים בירושלים עשרות שנים, וגם כיום הם נכונים בכל שעה שתציעו לפניהם לטייל עשרות קילומטרים ברגל, כדי לשוב ולראות את נחל פרת, או להתענג על יפי עין-גדי, או להסתכל בפעם המאה על ים המלח הנהדר, או לבקר שוב את מדבר יהודה ומדבר זיף, ובכל פעם הם נהנים מזיו המראה כמו בפעם הראשונה.

מי יודע מה צודה פה את הנפש: האור הבהיר המיוחד השופע מכל עבר, השמים הבהירים, אשר אף כתם לא יכתמם, הקיץ הנצחי, אשר לא יעזוב את הארץ הזאת גם בימי ה“חורף”, ההרים הקרוחים המלאים רזים-דרזים, או הרגשׁ של האתמול הגדול, אשר לא יזניח אתכם אף רגע, אך כל אלו יחד מנעימים את חייכם ומוסיפים לכם איזה עוז פנימי, איזה תוקף לנפש ומרפא לרוח.

תאמרו: זוהי רומנטיקה. אפשר מאד. אבל כלום אין בני-אדם מבקשים שכחה בחייהם ביין, בנשים, באופיוּם – וכלום שכרון הרומנטיקה אסור להשתמש בו לשם הצלה ממרירות החיים? כלום אין אהבה זו הבוערת בלבבכם תמיד לכל רגב, לכל אבן מאבני המקום, לכל שעל אדמה, כלום אין היא שוה כלום? מה יש לנו בגולה תמורת הרגש החדש הזה, שאין דוגמתו בשום מקום?

כן, שכחתי, אתם “תכו” את האופטימיות הזאת בנמוקים מסוג אחר. כלום אין לכם בארץ ישראל – תאמרו לי – אותה הגלות עצמה שיש לנו שם? כלום הממשׁלה ממלאת את תביעותיכם? מה היא נותנת לכם? וכו' וכו‘. היכן הוא הבית הלאומי שלנו? היכן ההבטחות וכו’ וכו'.

אולי רק אתמול כתבתי אני בעצמי, או כתב אחד מחברי, מאמר-ראשי באחד מעתונינו בסגנון זה. אולי אכתב גם מחר ברוח זו. אבל ברגע של חשבון-נפש שאני עושה הפעם אני מבקש מכם שתזכרו תמיד, מדי שׁמעכם את היללות והבכיות שלנו, שׁתבינו מה שאתם קוראים בעתונינו ותשכילו להבין: איך ולשם-מה ומדוע אנו משמיעים את קול הצעקה? אנו, היושׁבים פה, יש לנו דרישות אחרות ותביעות אחרות, מפני שאנו מרגישים כבני ארץ חיה, היושבים עליה ודורשׁים זכויות המגיעות להם, את כל הזכויות. איננו רוצים ואיננו צריכים לוותר על שום דבר. אבל נסוּ נא לתרגם את דרישותינו ללשונותיכם ביחס לארצות שׁאתם יושבים בהן – כלום לא תהיו ללעג? כלום יש באיזו ארץ, אם גם מיליונים יהודים יש בה, אפשרות של דרישת קרקע ממשלתית ליהודים בתור חוב המגיע להם? כמה אתם צריכים לחכות עד שתשיגו באיזה מקום את הזכויות המקופחות של הלשון העברית פה? כל “הגלות” שלנו זוהי ארץ ישראל לגביכם. לנו יש יצרים רבים, אבל לכם הרי אין גם אפשרות של שאיפה. אתם נלחמים שם על דברים שאנו פה דשים בעקבינו, באיזו מן המדינות, שיש לכם שם אבטונומיה, כביכול, ניתנה לכם זכות לרשום על השלטים, על הקרונות של הרכבת, על התחנות, על הכתפיות של השוטרים “הגויים”, על הניירות הרשמיים, על תוי-הפוסתה, אותיות עבריות? באיזה מקום יש לכם שופטים ושוטרים יהודים? ושתי אותיות קטנות אלוּ “א”י", בתור תוספת לפלשתינה, שפה אנו לועגים להן, כלום אין בהן חשיבות מן הצד הלאומי? ובאיזה מקום אתם מרגישים את עצמכם כמו בתל-אביב, מושבות-יהודה והגליל, בעמק, בשכונות היהודיות בירושלים, בחיפה ובטבריה? והשבת בתל-אביב, זו המלאה “מינות” נוראה – אפילו בעירה היותר חסידה בדור הקודם לא ראיתם דוגמתה. אתם חשים את השבת בכל אברי גופכם, בשמים, בים וברחוב. והשוטרים, האדונים כהן ולוי, אף פעם לא ידרשו מאתכם, כמו בוורשה ובברלין, לא זכות ישיבה ולא פספורט. אם אין אתם רוצים לצאת מהארץ תוכלו לזרוק את הפספורט אל הים במנוחה שלמה ולרמות את כל העולם ולקרוא לעצמכם חצקל או טודרוס ואיש לא ישמיע לכם אף דבר וחצי דבר. הרי זה החפש שאתם חלמתם על אודותו בארץ הסוביטים, בגרמניה, בפולין וביתר הארצות.

כן, שאלת הערבים. היא ישנה, אבל הרי שאלת העברים איננה. אתם מבינים את ההבדל? אלמלי היתה ברוסיה שאלת הרוסים, בגרמניה – שאלת הגרמנים, בפולין – שאלת הפולנים הרי לא היתה קיימת שאלת היהודים. ופה שאלת היהודים איננה, ויש שאלת ערבים, מפני שהערבים מרגישים, שליהודים בודאי יש ותהיה מולדת, והם רוצים להגן על עצמם מפנינו. פה יש קנאה נגד הזוכים בגורל, בני העתיד בארץ. אבל אין לנו אף זכר לאותו הרגש החי בלב היהודי בארצות נכריות. בפעם הראשונה בחייו מרגיש היהודי היחיד את טעם המולדת. היבינו שם הצוענים שלנו את החוש החדש, חוש המולדת?

ועוד זאת:

היכן ראיתם בשביל היהודי ארץ, שבה הכל יהיה שלו, של כל יחיד ויחיד? המתענינים אתם הרבה בגורלו של היהודי, שבנה לו בית בקורפירסטנדם, בפיקדילי, בברודוויי, ברחוב היהודים בפראג, או ברחוב המרשלים בוורשה? היודעים אתם, אם מרויח או מפסיד פלוני בעל בית-החרשת של ניר בווילנה, או אלמוני בעל פבריקה של ארג בלודז? אדרבה: לפרקים שמח ראובן על מפלתו של שמעון, ואם יש לו יכולת הוא “מעמיד לו רגל” להכשילו. ופה – אם בונה היהודי בית – הרי הבית שלך, אם יש לו בית-חרשת אז נצחונו או מפלתו נצחונך ומפּלתך אתה, הרחוק, הזר, אבל האח. אם שכונה יהודית נבנית הרי אתה בעצמך נבנה, יש לך הרגש, כאלו נתוסף רכוש לך. אם פלוני היהודי, שלא ראית פניו מימיך, שבא מנויורק, ממונטריאול או מקפריסין, מצליח באיזה נסיון – אתה מרגיש עצמך כאלו זכית בגורל, או כאלו ספינתך שנטרפה נצולה מסכנה. אתה הנך שותף לכל היצירות שבארץ, וכשאתה עובר בתל-אביב ברחוב אלנבי ורואה דיוטה עליונה הולכת ונבנית לבית של דיוטה אחת, שאתה בקי בכל נדבכיו ושספרת את כל שורות לבניו, פניך קורנים מאושר, אם שבאותה שעה עצמה משפּחתך יושבת באוהל על שפת הים, אוהל שכל רוח מצויה תוכל להפילו. כל הארץ היא בעיניך כילד שהולך ומתפתח, הולך וגדל. וכל מדרך כף רגל של ילד זה, שלמד זה עתה ללכת, כל בת-צחוק ראשונה שלו, כל מלה שהוא משמיע – ממלאים את לבך שמחה.

ומיהו “המסכן”, האמלל: הבונה “שערים בעליותיו” באיזו ברלין או וינה וחרד מקול עלה נדף, ומתרגז למקרא עתון הבוקר, ומתאמץ לכפר על עונו היהודי במתנת-יד-רחבה של עפרות זהב לטובת האומה הרודפת; או החלוץ, בעל-הבית, היהודי הפשוט המחבק חיק אֵם, ולא חיק נכריה, ומרגיש את הריח הנעים והמשכר של המולדת? באיזה מקום נפתרת שאלת היהודי, שאלת הפרט, היחיד? – שם או פה?…

---

בקמה

מאת

שמואל טשרנוביץ

בקמה / שמואל צ’רנוביץ

השדה פגשני בלי רוגז, אם שזה ירחים שלא נפגשנו. ריח האדמה עלה לאפי. מרחב ואורה. קמטי ההרים מרמזים לי מרחוק וצללים וקרני שמש חליפות עליהם יפזזו. שלל צבעי הערוגות מעור את העיניים. הקמה גדלה ותיף. לא הכרתיה מימי חתוליה. היו ברכות שמים מעל: גשמי נדבות. גם החרמון הוריד בשנה זו שׁפעת טל והשקה הטל את השדות והרוה אותם עד בלי די. גם המלקוש המקווה בא.

מצב הרוח הוטב. אמנם הרכוש הוא לא רב. הגורן לא יכניס גם את הדרוש למלא את רשימת החובות הגדולים, לרבות “העשור” המבורך. אבל אין בכך כלום. יש רגש של נצחון בריא, נצחון העמל והעבודה. תבואת הגרן היא לאכר כילד שטפחוהו הוריו וגדל והתפתח ומשמח לב אבותיו. אין חשבון במקום שמרגישים, כי מעשי הידים אומרים שירה.

אנחנו נעלמים בין הקמה, אני ובן הכפר, שאך לפני רגע החזיר את העדר הביתה. הפנים הבריאים והשזופים של איש שיחי נעלמים מעיני ואני שומע אך את בת-קולו. הוא מדבר על העבודה, על התקוות, על הנצחונות, על המלחמות.

– קשה וכבדה היתה המלחמה. לנעוץ קנה בים, להעמיד מושבה עברית בין זרים, לחכות יום יום להתנפלות, להחזיק ביד אחת את האקדח ובשניה את המחרשה, אבל זו היתה מלחמה נעימה. הרגשנו בכל יום ובכל רגע, כי אנו הולכים וכובשים עמדה בארץ. זה עלה לנו בדם ובקרבנות, אך כל אחד מאתנו היה מוכן להיות הקרבן. ידענו, כי עמים וממלכות הולכים בקרב ומקריבים את מבחר כחותיהם לשם כבושה של הארץ, ואנחנו מה כי נפקפק? נתַנו את נפשנו על כל כבשה גזולה, על כל פִרדה שדודה, על כל אבן מאבני הגבול שניתקה ממקומה. הכל היה חשוב. כאן, אתה רואה את הגבעה הזאת? נפלו שני חללים. ושׁם, בבקעה, נפל חלל, החללים הראשונים, שוכני בית-הקברות שלנו. אבל אין בכך כלום, כמובן. היום הם ומחר אני. ותחת זאת אתה רואה את השטח הזה, כל השטח אשר לפניך, החל מן ההר וכלה בבקעה שלנו הוא. אדמת יהודים, מתי חלמנו על זה? איזו קדמה, איזה התפתחות! אולם די. אני שכחתי, אני מספר לך על הפוליטיקה שלנו, בעוד שאני צריך לשמוע ממך את הפוליטיקה שלכם. הרי אנחנו, בני הכפר, אין אנו יודעים מאומה. הכל אצלכם שם בבירה, העסקנים, העתונאים.

קשה היה לי המעבר מהפוליטיקה שׁלהם אל זו שלנו, אבל לא רציתי לוותר על יתרוני אני, בן הכרך, העומד על-יד הקלחת הצבורית, ושׁפכתי לפניו את רובי תורתי שהוצאתי מתוך השיחות שבעל פה, הסודות והרמזים, המאמרים של העתונים: אני גלוי- לב אולי יותר מדי. איני מכחיש דבר. יש רק שלשה עדים: השׁמים ובן-הכפר והקמה. אני מדבר על עבדאללה, הנציב העליון, העליה, הלשון העברית. פטורי פקידים, קורא רשׁימה שׁל “על חטא”, מוחה ומלא התמרמרות. אני מתלהב. רוצה אני להוציא את איש-שיחי מתוך המצב של שויון-נפש. איך זה? בלי שׁום השפעה? בל אני מרגישׁ, כי כלה אבק-השרפה שלי והוא הולך לבטלה. על פניו שפוכה מנוחה, ועוד יותר מזו: בת-צחוק קלה. הוא מפסיקני:

– על מה נזעקתם שם? מה מריעים ומרעישים-עתוניכם? החשבתם, כי יבואו ויפתחו לפניכם את המסדרון המרווח שׁל הבית הלאומי ויזמינו אתכם להכנס? ומה פעלתם בשביל הבית הלאומי? מה הקרבתם? אתם רוצים לשבת בארץ-ישראל ולהיות סמוכים על שלחן אחרים? גם אנחנו היינו סמוכים על שלחן נדיבים ואנו יודעים את טעם הלחם הקלוקל הזה. צרפנו ללחם זה את זעת אפינו ודמינו. ידענו, שׁמה שלא נעשה אנחנו לא נקבל. אין נדבות ומתנות. ליהודי אמריקה יש ממה להתפרנס ויש להם דאגות אחרות, חוץ מארץ-ישראל. יש להם פנאי. וגם לכם יש פנאי. חכינו ארבעים שנה וסבלנו ואף אתם יכולים לחכות. מה? גלוסקאות וכלי-מילת?

ואנחנו היינו יכולים לקום בלילה ולבנות בית ולהראות למחר לשלטונות התורכים את הגג המוכן, כדי שלא יהרסוהו? ואת טעם המקלות על עקבות הרגלים טעמתם? ואת התנפלות הבדואים בכל לילה ראיתם והרגשתם? אולי אתם מתגעגעים לחופש הפולני, לנצחונות, שלשים וששה צירים עם מכות ומלחמות ופרעות? או אולי אתם חולמים על האבטונומיה של ליטא המבורכת עם המיניסטר היהודי? מה? שעבוד יש לכם בארץ-ישראל? האם הרגיש מי- מכם, שלן בלילות בחוצות מוסקבה וקיוב, מהעדר זכות ישיבה, את טעם החופש ורגש של אדמה יהודית כמו שמרגישים אנחנו? ואולי אתם יודעים גם את ההבדל בין הקרבנות האומללים שנפלו שם מוכים ונשפלים, ככלבים, ובין הגבורים הנופלים פה על אדמת המולדת ובעד כבוש המולדת? ועל מה תם צועקים שם ומה מרגיז אתכם כאן? פה אתם חפצים תיכף הכל, מפני שאתם חשים שזהו שׁלכם, ושם אתם מבקשים נדבות, חסד לאומים, ומה לכם כי נזעקתם?

איש-שיחי הממני, קטנתי בעיני לעומת בן-הכפר שלקחני שבי בשטף אמרותיו. נסיתי להצטדק, להוכיח, אף להתנפל. הבאתי לו ראיות והוכחות. אולם בן-הכפר לא נח מזעפו: – מה אתם ממררים את חיינו וחייכם? על מה אתם בוכים ומקוננים? טוב שלא רבים בחוץ לארץ קוראים את עתוניכם ויללתכם יום-יום, אלמלא כן היו צריכים להתיאש ולעזוב את כל העבודה בארץ-ישראל. לשם מה? אם למעלה יושבים אנשים שכל כונתם היא אך להרע ולהציק ליהודים; אם כל נצחונותינו המדיניים הם כאין וכאפס; אם הבית הלאומי אינו אלא משל; אם המנדט היא מלה ריקה; אם יש חוסר עבודה, משׁבר, מצוקה, יציאה ולא עליה, אבוד לדעת, יאוש, כל מיני פגעים ואין תקוה, והכל שמם וחרב, וההנהלה הציונית אינה עושה כלום אלא מבזבזת ומוציאה רבע מיליון לשנה בסכום שהיא מכניסה רק למשכרת פקידים, והישוב רקוב מלמעלה עד למטה, חומסים ושודדים ורמאים – למה היא כל העבודה הזאת? החסרי-גלות אנחנו? אבל האמת היא שאתם, בני הכרך, נבלעתם בין חומות העיר, ואף על-פי שאין לכם מה שיש בשאר הכרכים: לא ארובות-עשן של בתי-חרושת ולא תעשיה ויש לכם רק שלטים, גזוז, פנסיונים ובתי-מלון, אבל יש לכם גם חוש מדיני של דוינינג-סטריט, להבדיל. אתם אין לכם בעולמכם אלא פוליטיקה. אתם יצרתם בעצמכם את המפלצת הזאת בעצביכם המרוגזים, דאיתם עד השמים ואחרי כן נפלתם אל עמקי תהום. או שמשיח כבר בא והדאגה רבה: מה לעשות אחרי גמר התקופה המדינית? או שאין כלום ודבר לא נתחדש. וכלום באמת לא נתחדש דבר? כלום לא התקדמנו? אין אנו מרגישים את ההתקדמות, כשם שאין אנו מרגישים את תנועת הארץ אשר אנו עומדים עליה. אבל מי שצופה מרחוק יודע ומרגיש זאת. לפני עשרים וחמש שנים היו לנו עשרים ושבע נקודות ישוביות, ועכשיו – שמונים ואחת. ותל אביב לא היתה בעולם, ובירושלים לא היה כלום מן החדש, וחיפה לא היתה מורגשת, וטבריה היתה חצי גוססת, ובעמק היתה שממה ורגל יהודית לא נראתה שם, ושפה עברית לא היתה בעולם ורק בעלי חלומות דברו בה וחלמו על תחיתה, והקונגרסים הציוניים היו ענין לנערים וקבצנים, כמו שאמר הרצל, והתנועה הציונית היתה ילדותית ושום בן אדם רציני באירופה לא התחשב אתה. ובכל זאת ישבו עתה באי-כח כל העמים והארצות בפריס, בסַן-רימו, בלונדון ובלוזַנה ודנו והתוכחו ברצינות על בית לאומי ליהודים ואשרו את המנדט, ובסינט ובית-הנבחרים באמריקה הכריזו על הבית הלאומי. ומתי קרה כדבר הזה? ועשרים וחמשת אלפים איש בכל זאת נכנסו לארץ ומהם עשרים ושלשה אלפים נבלעו בקרב התושבים והסתדרו. והלואי שהיו לנו עכשו שלשים אלף מחוסרי עבודה עם ארבע מאות אלף יהודים. יש גם לנו רשות להפריש אחוז ידוע ומקובל לחוסר העבודה, כשם שיש רשות זו גם לאנגליה. אבל אז היה מצבם של מחוסרי-העבודה כמצבו של העני במשפחה עשירה. ומה אתם זורים מלח על פצעים ולמה אתם מתגרדים כאיוב, מתיאשים כקהלת ומקוננים כירמיהו?

אני החרשתי, פני נתכרכמו. ריח השדה שכּרני. דברי איש-שיחי חדרו ללבי והטילו סערה בנפשי. הרגשתי את עצמי כאדם חולה הנמצא בקרבת איש בריא. אנחנו, בני הכרך, והם, בני הכפר. – ולמה קרה כדבר הזה, שמנהלי הפוליטיקה הם אנחנו, היהודים, מרוגזי העצבים, ולא הם, הבריאים,בעלי האמונה, הבטחון, המאמינים בכחותיהם ובכחותיו של העם?

יכלתי רק לגמגם בשפה רפה, בהניחי את ידי על כתפיו הבריאות: – חביבי! אני אציע לפני ההנהלה הציונית להעביר את העתונים שלנו ואת העסקנים שלנו ואת העצבים שלנו מירושלים ותל-אביב ליבנאל ולרחובות – אולי נהיה גם אנחנו וגם פעולותינו יותר בריאים בגוף ובנפש!…

---

כדור-ראש וכדור-רגל

מאת

שמואל טשרנוביץ

כדור-ראש וכדור-רגל / שמאל צ’רנוביץ

במגרשי כל העולם התרבותי בכל הארצות והמדינות עברה חלפה התגוששות זו והתחרות נצחית זו בין שני הכחות שאינם שוים. והנצחון היה כמעט תמיד על צדנו: אפס כנגד חמשה. המנצח הוא דוקא בעל האפס, לא כמו שנוהגים באנגליה. חקי-המשחק של כדור-ראש הם אחרים. עוד המכבים-הקדמונים חקקום: המועטים מנצחים את המרובים, החלשים – את הגבורים. אנו היינו בעלי האפס, כלום לא היה לנו: לא ארץ, לא שלטון, לא שפה, לא מעמד כלכלי וחברתי בטוח, והכדור שלנו היה אוירי, בלא כובד משקל, פסול במקצת, בעל ערך מפוקפק, שעוד בימי המעמד בהר סיני לא רצו אומות העולם לקבלו, אף-על-פי שכל השערים היו פתוחים ושום שוער לא הועמד לשמור עליו. ובכל זאת הלך כדור זה וכבש כבוש אחרי כבוש את העולם הנאור. מתחלה לא רצו המתחרים להכיר בכח הצפון בכדור משונה זה, אבל בקרב הימים הכירו והודו בו ובכחו, אך קשרו עליו מלחמה, לא פנים אל פנים אלא פנים כנגד עורף. “הבה נתחכמה” זה, שאנחנו שמרנוהו בספר שמות לזכרון לפרעה מלך מצרים, עוד קודם שגלו את ארונו בלוקסור, נעשה מעין דת חדשה לעמי אירופה. דוד הנצחי נלחם בגלית הנצחי ודוקא גלית היה הנופל. האפס היה די חזק, אמנם בלי שריון ובלי כובע נחושת, “כי לא נסה באלה”. עם פעוט וחלש התפתל והתלבט בין רגלי האומות והכה על ימין ועל שמאל בכדור-הראש שלו. ושום כדור-רגל מצדם לא היה מחליש את כחו ולא היה מכריעו. הוא היה מוחץ בו, פוגע ורומס – ושוב התרוממו החלשים ומחצו באופן מכאיב. הוא, עם-דוד, היה זורק אבן אל מצח גלית והיה מפיל את הענק. כמה דרוש לנצחון על המוח הרופף של גלית? יש לו הכל, לבעל-גוף זה: שריון, חנית, שרירים, רק שם, בתוך כדור-הראש שלו, מקולקלת המכונה קצת והיא נפגעת על נקלה.

משחק זה של בעלי-המוח לא היה מובן לבני אומות-העולם מימות אפיון היוני עד היום. הם ראו לפניהם עם משונה, שבחר לו התגוששות-אתליטים מוזרה של “קל-וחומר”, “גזרה שוה”, “אם תאמר” – “ויש לישב”.

ולהם היה הכל מיושב באופן קל ונוח. “על חרבך תחיה” – זהו כל כך פשוט וקל, מובן ופופולרי, עד שאין צורך בבאורים נוספים. למה יושב עם זה של בחורי-ישיבה ובטלנים ומרחף בעולם שאינו שלו? הם לא תפסו את כל הענין של כדור-הראש. הם גם אינם תופסים אותו כיום, אחרי שהמדע והחכמה והשירה פרצו את כל השערים וכבשו להם מקום בספרויות העולם. הם מביטים בצרות-עין על כל נצחון של הרוח היהודי, כופרים בכל כבושי רוחנו ויורשים לאט לאט את כל המבצרים שלנו. אפילו להר סיני הם רצים לקבל אותה התורה, שברחו מפני הדר-זיוה מאימת הרעמים והברקים ביום ההוא. רק את כדור-הרגל שלנו הם מבינים. דבר זה הם תופסים על נקלה. הם מביטים בסקרנות והשתוממות על הקבוצה היהודית המראה גם כח. אין לעת עתה כל פחד, אם יש קבוצת גבורים יהודים. אין סכנה בדבר, אף אם יקבלו חמשה נגד אפס. אפס נגד חמשה בכדור-ראש הוא יותר מסוכן.

לו יהי כן. בדור זה שחדל לשחק בכדור-ראש והתחיל להראות נפלאות בכדור-רגל – גם נצחון כזה הוא נצחון לאומי. לנו נותנים השחקנים הצעירים כבוד, אף על פי שבודאי לא חלמו חכמי התלמוד והפוסקים, הרמב"ם ור' יהודה הלוי, כי יבא יום והמוח היהודי יכנס אל הרגל.

איני בקיא במשחק הזה, שהעמידו בימים אלה על הפרק. אני מודה ומתודה, שהנני “עם הארץ” גמור בענין זה ולא הייתי יכול להיות אפילו שומר השער והייתי מפקיר את הכדור לכל ארבע הרוחות. מה לעשות? בלילות הארוכים ב“חדר”, בישיבה בסלובודקה ועל יד התנור החם בבית המדרש לא למדתי את החכמה הזאת. גם אביי ורבא ור' יוחנן וריש לקיש לא למדונו כלום במקצוע זה. הם ספרו לי על ענינים אחרים לגמרי. המחלוקות של בית שמאי ובית הלל ורב ושמואל היתה גם היא בשל דברים רחוקים מאלה. זהו אמנם לקוי גדול מאד. החנוך שלנו בגולה היה בעל גון אחד. עוד הרומאים אויבינו השניא עלינו את הגוף ואנחנו נתַנו תמיד את משפט הבכורה לנשמה. חשבנו בתמימותנו, כי יש ערך לחנוך הנשמה וכי רק בכחה של זו הצלחנו במלחמה כנגד גלית העולמי. אנחנו קראנו גם לאגודה – או להסתדרות – שלנו “מכבי” על שמם של אותם המכבים, שאמנם נלחמו בחרב ובחנית, אבל בשמו של הרוח.

אבל טוב שהדור החדש שלנו, כל אלה ה“מכבי” ו“הכח”, ירשו מהמכבים הקדמונים את הצד השני, הגופני, שהיה פגום בנו, אלה שעמדו “על דרכי מיר, איישישוק וולוזין”. מתי היה לנו פנאי לחשוב על הגוף, כשים התלמוד כל כך רחב ידים ואין השוחה בו יוכל להגיע לעולם עד קצו ותמיד צריך לגמור איזה דבר ולמצוא את

ה“ויש לישב בדוחק”? כל כך הרבה מהרש“א ומהר”ם שיף חמורים וכל כך הרבה סוגיות קשות. עד שנדמה היה לנו, כי מבלי זה מה טעם יש לחיים ואיך נחיה ונמשיך את קיומנו, אם יחסר תירוץ מספיק לאיזו קושיא? אבל הדור הזה יש לו די תירוצים. הכל מתורץ אצלו. שאלות אחרות מטרידות אותו ולא אלו שהטרידו את נפשותינו. אין בכך כלום אם איזה “ואם תאמר” של התוספות ישאר בלי תשובה. אבל תחת זאת אינו רוצה להשאיר ב“צריך עיון” את הקפיצה והריצה וכדור-הרגל. זה מוכרח להתישב ולא בדוחק, לפי כל ההלכות. הנוער שלנו שם בזה את כל כח הרכוז של התפיסה והמחשבה, שיש באופי היהודי. ובודאי יהיה “הכח” לא הראשון ולא האחרון. גם על שדה זה הצטיין, כמו שהצטיין בכדור-הראש. יהיו לנו גם גאונים של כדור-רגל, כמו שיש לנו גאונים בפילוסופיה ובאמנות ובתורת היחסות. אין אנחנו יכולים לעשות דבר למחצה, בדרך-אגב, איך שהוא. הרגל היהודית תהיה גם היא כמוח היהודי.

הגבורה החדשה של הנוער, הגב המיושר, ההרמוניה שבין הגוף ובין הנפש נותנים לנו תקוה. אין אני מתחרטים על אשר שאבנו ממעינות העבר, על אשר היינו עוד האחרונים של בעלי הגבים הכפופים על גבי הגמרא. הרבה שירה וזוהר יש בתקופה ההיא, של נכתבו עדיין על ספר גם אחרי פיארברג וביאליק. אבל תמיד היינו מודים, כי זוהי קצוניות לצד אחד. הגעגועים של “המתמיד” אל שירת הצפרים ואל הרחוב ואל היער היו מעין הגעגועים אל עולם גדול ורחב מלא אור ואויר שנִּטלו ממנו. זו היתה טרגדיה נפשית עמוקה. מלחמת-יצר זו היתה פסולה וטריפה, אבל היא היתה בנו. ספרי-המינים שנשרו מחיקנו היו גם הם משרים עלינו שכינות אחרות. הגמרא קשרה אותנו ואנחנו הרגשנו, כי בין הכתלים האלו נולדים וצומחים הכל: רעיונות, מחשבות, הרגשות, רק לא רוח גבורה כובשת ופועלת. מבית-המדרש יצאו רק ה“קדושים” ולא הגבורים, אלו הקדושים שמסרו נפשם על קדושת ה o' ניני ר' חנניה בן תרדיון ורבי עקיבא, שסרקו את בשרם במסרקות של ברזל והניחו ספוגין של צמר על לבם, כדי להמשיך את ענוייהם. זהו גודל, זהו יופי פנימי ונפשי, אבל אין זו הגבורה במעוררת, הקוראת למהפכה, לחיים חדשים, כשיש רק “קדושים” יש עם קדוש. אבל לא עם גבור, והגבורה נחוצה למלוי השלמות של האומה.

ואולם, כמו בכל דבר, עלינו להתרחק מן הקצוות. לא טבעי, כמובן, היה הדבר, שכדור-הראש תפס אצלנו את כל החלל ולא השאיר מקום להרגשות אחרות. אין מתחייבים בנפש, אם אומרים: מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה. אבל גם לא טבעי הוא, אם העיר והכפר, הילד והגדול, גיל בית-הספר וכל הגילים מטפלים ב“נולים” ורואים הם את חזות הכל. כשאתה קורא את הכתבות הארוכות על-דבר הנצחונות בריצה וקפיצה ובכדור-רגל של הקבוצות השונות במושבות ואין אתה קורא כתבות על ענינים אחרים, היוצאים מתוך תחום-שבת זה, יש שמתעוררות בלב מחשבות נוגות. הרדמה לקחה מאתנו את העבודה, כדור-הרגל – את עתות המנוחה, ומה נשאר בשביל אותה הירושה הגדולה, שהעברנוה דרך כל המדורות? האנגלים יכולים להרשות לעצמם את העונג הזה: הם אינם מזניחים שום דבר, בין קפיצה ובין ריצה הם כובשים ארצות, כותבים ספרים, מחברים חזיונות, יוצרים יצירות של נצח. ואנחנו מה יש לנו עוד, זולתי אותה החולשה הישנה לתרבות מקורית לאומית, לאותם הספרים שבין גויליהם מצאנו את סוד הקיום? כדור-הראש נפגם בשנות המלחמה, כשרונותינו הולכים ודלים וחדשים אין נראים במספר מספיק מבין האפקים של המחר – וכלום תבוא הרגל ותירש את כל המוח, רק היא?

מתוך מלחמת-מגן וכבוד נוצר החנוך הגופני בגולה – הוא מקדש את שמנו ברבים, מרים גם את האגרוף היהודי, אגרוף מול אגרוף, – ולו נאוה תהילה. אבל אל נא ישאיר אצלנו, כמנהגנו, את ההפרזה ואת הקיצוניות ואת החקוי ואל יתלהבו יותר מדי הנלהבים גם עד כה. אנחנו צריכים ומחוייבים לשמור את שווי-המשקל בין המוח ובין הכח, כי לכך נוצרנו. על הרמוניה זו חלמנו גם באותם הימים, שהיינו כלואים בשלשלות העבר, כשהיינו עמוסי הירושה הגדולה של הדורות והשאיפה לעתיד הגדול של העם בארצנו. אבל אל יכבוש הכח את הרוח ואל נא יקח את מקומו, כשם שערטילאית היא הנשמה מחוץ לגוף, כך אין הגוף שלנו יכול להתקיים כשהוא נטול-נשמה…

---

קברי אבות

מאת

שמואל טשרנוביץ

קברי אבות / שמואל צ’רנוביץ

לזכרו של היחודי והמלומד הצנוע ר' שמואל רפאלי ז"ל.

אנו עומדים ע"י הארונות הקטנים המפוזרים בחצר בית העתיקות, אותם הארונות, שמלקטי עצמות אבותיהם בימים קדומים טרחו בהם לפארם ולקשטם בציצים ופרחים, אולי בדמות הציצים שבגן המלך שלמה, ובאוֹתיות כה יפות, אשוריות-צידוניות – ולבנו הולם בקרבנו. ואני בטוח שזו היתה דפיקת לב בקצב אחד שלי ושל היהודים האשכנזים מהדור הישן, המשפחה הפרסית ושני התימנים עם נשיהם ובניהם מגדול ועד קטן, שעמדו גם הם על-ידי והשתתפו בשיחה הכללית על התגלית החדשה.

וקנא קנאתי רגע באותה האשה הכבודה מרת שלומציון ברת ליעזר ובאותו האיש אלעזר בר שמעון, שנקברו במעלה הר הזיתים באותה המערה ובאותם החדרים המוזרים הנחצבים בסלע ההרים, לא הרחק מכפר השלח, מנגד לעיר דוד אשר בעפל. הנה אנחנו עומדים על-יד קברם כעבור אלפים שנה– ומדוע יחרד הלב וירטט מה היו לנו שלומציון זו ואלעזר זה? אין לנו סמנים מובהקים, כי על פי סדר הדורות הם אבותינו בקו ישר. לא ידוע גם מי היתה שלומציון זו, אולי אחת מ“פרות הבשן” שהנביא הרבה כל כך ללעוג להן; אולי היה אלעזר זה יהודי פשוט, או כהן המחזר על הגרנות, או מקבל מתנות כהונה, או אציל המסלסל בשערו, שאלו הייתי שם הייתי נמנה על מתנגדיו המדיניים. ובכל זאת אני מרגיש, שיש שייכות ישרה ביני ובין השמות האלו החקוקים בסלע הארון; שיש איזה חוט מתוח ביני וביניהם.

גם בפראג היהודית עמדתי על קברי אבות, על יד מצבות מהר“ל מפראג והגבאי המפואר מוהר”ר מייזל, שעל שמו נקרא רחוב הגיטו, וגם בוילנא עמדתי ע“י אהל הגר”א והעץ המפורסם של הגרף פוטוצקי, גר-הצדק, שהאגדה העממית שלנו עטרה לו עטרות תהלה. אבל שם זכרתי רק אותם, כמו שהם, את האישים הגדולים ואת מעשיהם ופעולותיהם, העליתי בזכרוני את התקופה שחיו ופעלו בה ואת יצירותיהם החשובות בשעתן. ואולם כל גן המצבות הזה, כל האלעזרים והשמעונים והיעקובים, שתנצ“בום וחקקו שמותיהם לזכרון באיזו ממאת השנים שהיא, לא אמרו ללבי כלום, אם אין אני חוקר קדמוניות. מה לי ולאיזה יהודי שחי לפני אלף שנה? יהודים חיו ומתו – יהי שמם לברכה. גם עכשיו חיים יהודים ומתים, ואף אנחנו נמות, ומי יבכה למת באיזו עירה נדחת בגולה? איזה לב יחרד לזכרוננו כעבור חמשת אלפים שנה, אם לא יחרב בינתים העולם על ידי ה”אהבה" הגדולה של האדם לאדם? ואם יחרשו, או יחצבו באבן באיזו וילנא, או ורשה או קובנה, או בריסק-דליטא, או ושינגטון, או יוהניסבורג וימצאו בתקופה ההיא בית-קברות עתיק יומין של יהודים – יבואו אולי חוקרי קדמוניות ויחטטו וינקרו ויגלו את הזמן, אבל מה תאמר תגלית זו ללב כל יהודי? האם תעבור רעדה בנפשו, כשם שהיא מזדעזעת, בהגלות איזה קבר עתיק בירושלים? והרי גם שם נארגו ונארגים חיים יהודיים, לאומיים, נוצרים ערכין, שאין את רצוננו להמעיט את דמותם אף במלא שערה, ומדוע יגדל הערך של איזה קבר בירושלים מלפני החרבן מערכה של תגלית במקום אחר לאחר החרבן?

בין זה לזה יש רק הבדל קטן. פה נחצב הקבר בימי קיומו של הר הבית, בית המקדש, העומד מנגד להר הזה, – ולא מסגד עומר, – בימי החוסן הממלכתי של העם העברי, כשהיה גם הוא לפרקים חולש על גויים ולפעמים גם חלוש, אבל הספינה שנטרפה בים, בין גלי העמים אשר הקיפו את הארץ הנפלאה הזאת, שהיתה קיימת בנסים בין אויבים מסביב, הספינה הזו היתה שלו, של העם. הוא ידע את כל פרציה וסדקיה. ושם הוא יושב באיזו סירה שאולה, מלאה חורים וסדקים, ואין לו, בשעת סערה, יכולת למצוא פנה שוקטה שלו.

זהו אמנם זכרון של העבר. אבל במקום של העבר מקבלת גם הגלות צורה אחרת ופנים אחרים. אפילו היהודים בתקופת הירידה של גדליה בן אחיקם פה היתה להם הרגשה אחרת מזו שחשו גולי בבל ומצרים. וזהו הרז של הויתנו פה. בדרכי ההגיון אנחנו יכולים למצא פרכא: מה לנו, יהודים בני הדור החדש, שבאו הנה לא לבכות כתנים על ענות שבותנו, כי אם ליצור חיים חדשים, ולאותו העבר הרחוק הנשכח? אנחנו הקימונו את העיר החדשה תל-אביב על משואות עיר פלשתים, בלי זכר רב לעבר שלנו, ודוקא ירושלים מפגרת. זהו אמנם כן. אין פה סתירה בין ההוה ובין העבר. אנחנו יוצרים עובדות של היום, אנחנו כובשים ויוצרים, בלי שים לב אל היחס הישר שבין קברי האבות ובין בתי החיים, ואולם אנחנו ממשיכים את החיים והיצירה על היסוד ועל הבסיס של העבר. אין זה מדרכי ההגיון, אבל ההגיון אולי לא היה כדאי ליהודים שחיו והתקיימו באיזה אופן שהוא בסביבה תרבותית, הקימו דורות, המשיכו את שלשלת התורה והחכמה, קלקלו או תקנו עד כמה שאפשר את העמים שישבו בתוכם, וסוף סוף יצאו בעלי-מום לא גרועים מכל העמים – אולי לא היה כדאי להם לכתת רגליהם ולעבור ארחות ימים, להחליף את עשו בישמעאל ולהתחיל מחדש פה מה שכבר שכחו שם, לשמוח על כל באר שנחפרה, על חשמל כי יהל, על שק קמח מתוצרת הארץ, על בית שנבנה ועל רפת שהוקמה ועל פרה שהמליטה. כל אלו הדברים היו שם חזיונות של יום יום, כבושים שחדלו להתריע עליהם. הרי כילדים אנחנו באמת, השמחים על כל מתנה שנותנת לנו הבריאה, שנותן לנו המרץ, על כל מה שאנו זורעים ונוטעים בדם ובזעה. אין זאת כי אם תוצאה ותולדה של הרגש, שגם בו יש מה שהוא, שאין אנו מעריכים אותו כראוי.

מי רשם בספר הזכרון מה שבנינו אנחנו כלנו בפטרוגרד, במוסקבה, בקיוב, בברלין, בפריס, בלונדון ובניו-יורק? זה לא נכנס אפילו בחשבון שלנו. כמה תל-אביבים, בתי-הכרם ונורדיות והדר-הכרמלים ונוה-שאננים אנו מקימים יום יום בכל ארצות התבל? ומי יודע מכל אלו הבתים והשכונות? מי מתענין בהם? וכל בנין שמקימים פה על הטרשים ועל הסלעים, או בין החולות, מיד זה מתרשם בעולם בתור יציר כפיו של העם הקם לתחיה. זה היה עוד לפני הצהרת בלפור ולפני מלחמת העולם והתקוות שעוררו השנים הראשונות שלאחריה. גם אז כתב עוד לילינבלום כמעט פואימות על העזים והרחלים והרפתים של באר- טוביה. וכל זה משום מה? משום שאנו בונים באותו המקום, שבנו אותו אלעזר ואתה שלומציון, הסבתא של כלנו. וכל רמז המוכיח על הויתנו פה, על עברנו – מחזק ומבצר את עמדתנו. יש איזו הרמוניה בין החיים ובין המתים, בין אלעזר בן שמעון ובינינו. הוא היה פה אזרח, ואנחנו רוצים להיות כמוהו. אצלו היה דבר טבעי להשקיף בכל יום ממרומי הר הזיתים על יפעת עיר דוד, על בית המקדש, ואצלנו יש הרצון לראות את המחזות שראה הוא. עלינו מרפרפות כנפי המות הלבנות, ומעוררות לא תוגה אלא תקוה. העבר הנהדר מלבישנו גאות. יש פה הגשר בין האתמול ובין המחר דרך היום. במקום שדרכה רגלנו אתמול בבטחה הולכות גם היום הרגלים מעדנות.

וזהו אסוננו, שבתוך מהומת הבנין ודאגות יום יום אנחנו שוכחים את העקר: לשם מה ובשביל מה באנו הנה ומהו הכח שמשך את לבנו במשך שנים “לבוא ולהסתופף בחצרות בית אלהים”. אמנם כלנו שואפים לכך, שתהיה ארץ-ישראל לא ארץ של קדושה ומצוה בלבד, כי אם ארץ ככל הארצות, עם מעלותיה וחסרונותיה. כלנו רוצים בכל לב, שלא יבואו הנה היהודים בטענות כרמון, כשם שאינם קובלים על מכסיקה זו, הפולטת אתם, או על ארגנטינה, המספיקה להם ירחי-רעב יותר מארץ-ישראל. אבל אם יבוא הנה יהודים סתם כאל ארץ סתם ולא כאל ארץ-ישראל אין טעם בחייהם פה ומעולם לא יוכלו להקלט בארץ. בלי הזכרון, בלי הרוח והרגש של אדמת אבות – אין לנו פה מקום. במתנות טריטוריאליות במקום אחר, במקום שאין אף זכר היסטורי אחד המקשר את היהודי של היום ליהודי של אתמול, לא נוכל להקים אפילו אוהל לאומי בצורה שיש לנו גם עכשיו בא"י. באפריקה הדרומית או בגלבסטון, לא יתענו היהודים אפילו יום אחד, אם גם תתנו להם אבטונומיה רחבה, ואלמלי התחילה שמה הגירה היו בורחים משם למחרתו, כשם שברחו היהודים החקלאים ממושבותיו של הברון הירש בארגנטינה. ולשם פתיחת חנוית ובתי-מסחר מסוגים שונים, כשרים ופסולים, בבואינוס-איירוס – לא היה כדאי להרחיק נדוד, ונסו נא להזיז ממקומם את בני גדרה, יבנאל, בית-גן, ראשון ופתח תקוה בשנים הרעות ביותר, בשנות שדפון של השדה והכיס! נסו נא להגיד לאנשים שאחרי שהתענו במלחמת החיים הקשה כארבעים שנה והעלו בידם חרס: לכו והיו חנונים, או צאו מן הארץ – הם לא פסקו עד היום להאמין, כי רק באדמה ובחקלאות תשועת הארץ הבנויה והיהדות המתחדשת.

יש אמנם יהודים הבורחים מן הארץ, בין מתוך הכרה ובין מתוך קלות-דעת, מתוך חשבונות שוא, או מתוך שעשו את א“י קפנדריה לארץ אחרת, אבל אני בטוח בזה שהימים הקצרים ששהו פה הספיקו להכניס את ה”רעל" של הארץ במעמקי נפשם, והם שוב ישובו מרוב געגועים. הם ישימו מצור כעבור שנה או שנתים על המשרדים הציוניים במרכזי הגולה, כשם שהם שמים עכשו מצור על משרדי המלאכות האמריקניים, או ההונולוליים. לברוח מפני ה' תרשישה לא יכול היה גם יונה הנביא. הדגה הבולעת – פולטת שוב אל היבשה.

וקברי האבות הם הם שמשלימים את החלומות שנשאנו בלבנו. אנחנו התהלכנו בעולם הגדול אלפים שנה, כשלמה זה שאשמדאי זרקהו לקצות שמים, וצעקה מפינו: “אני שלמה מלך הייתי בירושלים”. בידינו היתה הוכחה נאמנה, מעין שטר חוב כתוב וחתום בספר הספרים, הצהרה רשמית, שלא קבלה אשור מאת חבר הלאוּמים ושגם סנחריב ונבוכדראצר וטיטוס התקוממו לנגדה. המלים: “ונתתי את הארץ לזרעך” הדריכונו מנוחה. אלמלא כן אולי היינו מתפשרים עם הגלות ולא היינו בונים באויר מגדלי-דמיון ומדינות-רוח. בעזרת הזכרונות האלו דחפנו את גלגלי ההסטוריה לפנים, דחינו את התקופות, שלחנו את התקוות לפנינו ועברנו בשלום את כל המדורות.

ואחד הגורמים לזה הן דוקא המלים החצובות על גבי הארונות. זוהי האילוסטרציה החיה לתביעה הגדולה שיש לנו על הארץ הזאת. אנחנו מטיילים בסביבות ירושלים ונתקלים על כל צעד בזכרון, בעדויות, בסמנים מובהקים. מי טרח ועשה את התעלות שעל יד השלח? היכן עמד כאן השליח המיוחד של מלך אשור, ודבר אל העם אשר על החומה, אפילו רבשקה זה – הוא יותר קרוב לנו ומשמש עדות יותר נאמנה ל“מסלת שדה כובס” שלנו מהערביות הצעירות הכובסות בתוך מעין השלח כיום הזה.

הפרובלימה של קברים קדושים מובנת לכל העמים. על המדוכה שלה ישבו ראשי הכנסיות, נהלו מלחמת דמים, עלו הנה נוסעי הצלב והתבצרו ונלחמו, באו התורכים וכבשו, וגם במלחמה העולמית תפסה בגלל זה ארץ-ישראל לא את המקום האחרון. אין בזה משום דתיות בלבד – זהו גם ענין מדיני חשׁוב. שאלת השלטון על מקומות הקברים העתיקים שמשה כמעט מפגע לאשור הממונות. ורק אנחנו, היורשים הודאיים של קברי האבות, נשארנו ערומים ומבוישים ותלושים מן העבר הגדול. את ספר-הספרים לקחו מאתנו ועשאוהו ל“ברית עתיקה” וספחו לה את הברית החדשה.

גם את שלשלת היחוסין שלנו לקחו לעצמם: הם, כידוע, גם מזרע מלכות בית דוד, גם מעשרת השבטים, גם מבני ישראל. וגם את קברינו שדדו ממנו. למערת-המכפלה יש רשות לכל ערביה להכנס ורק לא ליהודים; באשל אברהם אשר באלוני ממרא יושבת אשה נכריה ושומרת על הרכוש של לנין; בכותל המערבי מרשים לנו להתפלל בעמידה ואסור לנו להעמיד שם אף ספסלים – בכל זה יש שיטה ברורה. זוהי שאיפה לערער את העמודים של הויתנו בארץ. הקברות קדושים הם, אבל קדושים שלהם ולא שלנו. נביא אחד נתַנו להם ברצון, ואת השאר לקחו הם בעצמם ושדדום וקדשום והפכום ל“נֶבִּים”.

ואולי נבין גם אנחנו מה שמבינים האחרים, כי יש ערך מדיני חשוב לכל תגלית, לכל זכרון המאשר את קיומנו פה בארץ? אולי נבין גם זאת, כי המצבות על הר הזיתים לא הונחו בשביל בתי הערבים אשר בכפרים הסמוכים לכפר השלח וכי זוהי טרחה יתרה לחוקרים העתידים ללכת לקרוא את הכתבות מתוך כתלי הבית הערביים? אולי נבין, כי בית קברות עברי לא נוסד להיות מקום מרעה לעזים ולכבשים ולרועיהם וחליליהם?

ואולם מי שם אצלנו לב לעולם הבא ולעולם העבר, אם יש כל כך הרבה מה לעשות בעולם הזה?…

---

מירון

מאת

שמואל טשרנוביץ

יחידי הייתי רוצה לרדת מעל ההר התלול של צפת הצופיה על כל הסביבה הנהדרת ולכתת את רגלי בעליות ובמורדות של הדרך הקשה ורבת המכשולים, המובילה למירון, ולראות את הכפר הזה בבדידותו ואת הקבר הדומם בלי מאות ואלפי האנשים הצובאים עליו. כי אין אני יכול לצייר לעצמי את הדרך הזאת בלי זבובי-האנשים העולים ויורדים, הולכים ורוכבים, מפזזים ומכרכרים, כדוד לפני ארון הברית, ואת הדומם שבמירון בבדידות של קבר השקוע בדומית-מות מל“ג לעומר עד ל”ג לעומר.

אמנם, “בר-יוחאי, אשריך”. בחייו לא חלם על חיי נצח כאלה, על זכרון מתוך חגיגה עממית כבמירון בל"ג לעומר. בבית מדרשו, ששרידיו נשקפים מתוך החרבות אשר לרגלי העצמון הנפלא בשיבתו, לא היה קהל מעריצים כל-כך רבים, כמו בבית-קברו כעבור דורות אחרי מותו. ואיש אינו יודע, במה זכה האיש הזה לחיי-נצח כאלו, לנזר אגדי נפלא, המאיר ומבהיק את פרצופו הרבה יותר מספר הזהר עצמו שבזכותו נתגלה. מדוע בחר העם בו ויקדשהו ולא בבן-דורו ורבו הגדול, רבי עקיבא, שסבל ונענה ומת ביסורים קשים מות קדוש וגבור והוריש לתלמידיו, ובתוכם גם לבר-יוחאי, את השאיפה הגדולה והקדושה לחרות? על שאלה זו אין אתה מוצא תשובה באותן עשרים וארבע השעות, שאתה שוהה בין הבוכים והשמחים. אתה מתלבט בין המוני המתפללים ושופכים שיחם ומנשקים את האבנים הקרות ובין עגולי המרקדים רקודי-הנשמה ואין אתה יודע, היכן נשמתו של הצדיק מרפרפת והיכן היא מוצאת את תקונה: בתפילות של המשתטחים על הציון, או ברקודים לשם חגיגת ההלולא. כיצד מצא העם את הצדיק ואיך התפתחה אמונה זו? ומהי הנשמה החיה ומפרפרת בתוך ההמונים האלו? מאין מוצאה?

יכול הייתי, כמובן, לענות על השאלות האלו באותן התשובות הקרות והמצננות, ילידות השכל וה“הגיון”, שרגילים בהן אצלנו בארץ ישראל. דוקא לארצנו, ארץ המזרח, מקום שלטון הדמיון והרגש, הבאנו אנחנו את החשבון הקר ואת ההתול ביחס לכל ענין היוצא מגדר הרגיל, שיש בו זכר לרומנטיקה. יש לנו תמיד מן המוכן איזה בטוי, או פתגם מעליב או מבטל, ובזה אנו גומרים את כל החשבונות:

– מה? מירון? הרי זו עבודת אלילים גמורה. דורשים אל המתים. “נבי מוסה” במהדורה עברית…

וגומר.

לא כך היינו כלנו מתיחסים אל היהודים מגישי-הפתקאות והמתפללים והמדליקים נרות על קבריהם של המהר“ל מפראג, הגר”א מווילנא, ר' נחמן מברצלב, ר’לוי יצחק מברדיצ’ב. הבינונו את האנשים האלו ואת רוחם ואמונתם והתיחסנו אליהם ברגש כבוד ידוע. ומה גם לחזיון עממי שאין דוגמתו, כלחגיגה אשר במירון, הנהפכת לחג עממי ממדרגה ראשונה, הספוג געגועים ונארג בחוטי-אהבה והערצה לגבור החגיגה.

אנו מזלזלים יותר מדי בכחם של הרבים, של ההמונים, רק בשביל שהמונים אלו אינם הולכים בדרכים אלו שהתוינו להם; רק בשביל שהם מקדישים מה שקדוש להם. אצל בני אומות אחרות תמיד היחידים הולכים בזה אחר הרבים. הם אינם מחויבים להאמין במה שמאמין העם, אך נושא זה, הערצת העם לגבור זה או אחר מהתולדה, משמש להם מקור לחקירה, להבנה. הם מתעמקים בסבות הערצה והקדשה זו ומתאמצים להבין, במה היה כחו של זה גדול למשוך אחריו את ההמונים בחייו ובמותו. ואם בארץ ישראל, שהיא כלה אדמת קברים, הזרועה ציונים על כל מדרך כף רגל, במקום שיש קבר רחל, קבר דוד, הכותל המערבי, קבר רבי שמעון הצדיק, קברות הסנהדרין ועוד מקומות כאלה, יש רק קבר אחד שבכחו לשלוט באופן כזה על לבות ההמונים לא רק בארץ ישראל, כי גם בשאר הארצות. הלא דבר הוא.

אין אני אומר לפתור בזה את השאלה, אבל היסוד הדתי שיש במירון אינו נוטל הימנו כלל את יסודו הלאומי. האגדה עטרה עטרת קדושה את שני גדולי תלמידיו של רבי עקיבא, את רבי מאיר ורבי שמעון בר- יוחאי, היוצרים של שני המרכזים בטבריה ובמירון, לא בשביל גדולתם של אלו בתורה בלבד. אין לנו שום ראיה מן התלמוד, כי שני אלה נבדלו בהרבה מחבריהם ר' יוסי בן חלפתא, ר' יוחנן הסנדלר, ר' אליעזר בן שׁמוע, ר' נחמיה ור’יהודה ברבי אלעאי, אבל יש לנו ראיות, כי שני האנשים האלו היו נאמנים לרבי עקיבא רבם לא רק עד כדי ללכת לשמוע תורה מפיו בבית-האסורים, כמו שעשה בר-יוחאי, כי אם גם במלחמתם לחרות עמם. אהבתו של רבי מאיר לארץ ישראל ידועה מפתגמו הנמרץ: “כל מי שהוא קבוע בארץ ישראל ומדבר בלשון הקדש מובטח לו שהוא בן עולם הבא”. אבל מלחמתו של בר-יוחאי נגד הרומאים, שכל מה שעשו “לא עשו אלא לטובת עצמם”, הכריחתו להעלם מן העולם ולהסתתר במערה עד מותו של אדרינוס. ובזה מצאה האגדה מקום לרקום את כל אגדות המסתורין על המעונה הגדול, שכל מקום שנתן בו עיניו מיד נשרף, או נעשה גל של עצמות.

ויש חשיבות מיוחדת גם לאותה ההערצה הדתית ביחס לקדושים ולמקומות הקדושה שיש בארץ ישראל. זהו, אולי, המקור של כל שאיפתנו הנעלמת. בכל אחד מאתנו יש במעמקי נשמתו משהו מגעגועיו של רבי יהודה הלוי, מתפילותיו של רבי שלמה בן גבירול ומן הסדור עתיק היומין אשר “ומפני חטאינו” שלו נשתרש בלבנו. הכתל המערבי מזיל דמעה גם מעינינו ובתשעה באב אף אנו מתלכדים עם מקונני הקינות ובוכים אתם יחד. וכלום לא כתל זה ולא קברים אלו היו הגורמים הראשונים שהעירו את בני העליה להניח את היסוד לישוב בארץ ישראל?

אין אנו צריכים לקפח שכרם של אלו, שגורמים אלו שמשו להם יסוד לבנין. אמנם החיים החדשים הלכו בדרך אחרת, ואשרינו שׁבא שנוי במהלך זה ושכל עבודתנו מכונת אל החיים ולא אל המתים, אל הציונים שהעמדנו בזעת אפינו ולא אל ציוני הקברים. אבל אל נא נבוז גם לאלה, שבין יקר החיים הם יודעים גם את יקר דשכבי, המעריצים ומקדישים גם את הזכרונות, אשר הם שהחזיקו במשך הדורות הרבים את הקשר שבינינו ובין הארץ.

אל נא נחקור במה שמופלא ממנו. כך רצה ההמון, את זה רצה להעריץ ולהקדיש ולא את האחר. ואם לשם בר-יוחאי מכתת יהודי בוכרי את רגליו ירחים שלמים עד בואו לארץ ויהודי פרסי או בבלי מקריב כל אשר לו כדי להשתטח על הקבר הזה – הניחו לו. על פי פקודה, החל מהיום לא תבראו חגיגה כזו. נסו רבים לערוך חגיגות חדשות ולא עלה בידם באופן מסודר מה שיוצא במירון באופן פתאומי, על פי חוש ההמונים. ובשום חג שתערכו מעכשו לא תביאו לידי התלכדות הרמונית את יהודי בבל ובוכרה, פרס ומדי, יהודי העיר העתיקה בירושלים ובית-אלפא אשר בעמק. אם תשמחו אתם לא ישמחו הם.

אי-אפשר לו ליהודי החדש ליצור חגיגת עם כזו, כי חסר לו מה שיש ליהודי הדתי: שירת האמונה וסוד הקדושה. אפשר לשאת נאומים טובים או גרועים, מעודדים או מישנים, יכולים גם לרקוד “רונדו” ולשיר “אל יבנה הגליל”, אך יותר מדי מרקדים הרוקדים החדשים בטון, במדה, במשקל, ויותר מדי יש חוקים ברקודינו. אולי לא יחפוץ היודע נגן לערוך את התוים של “בר יוחאי, נמשחת – אשריך!”, אולי מונוטוני הוא הזמר יותר מדי ואיננו לפי חוקי הזמרה, אבל יש בשירה זו בלי תוים, בלי חוקים קצובים, הרבה יותר ממה שיש בשירה אחרת: יש בה געגועים, הערצה, לבביות, אהבת נפש. ואנחנו, החדשים, איננו יכולים להכנע, להעריץ ולהקדיש. כשרון זה חסר לנו. אין לנו אמונה תמימה. ובלי אמונה ובלי קדושה אין חג טבעי. שום חג עשוי שלנו לא יגיע למדרגת קדוש רגיל בליל שבת של יהודי מהדור הישן. שׁום יום מנוחה שלנו לא יקבל צורה של שבת בעירה קטנה. החג – זוהי מנוחת הנפש העליונה, מעין נשמה יתרה השולטת באדם, אך כשחסרה נשמה זו, אז יותר נכון: כשהנשמה שישנה גם היא יתירה היא, או מתורגמת לשפת החול והמציאות, אין גם שׁכינת חג.

לא את האלילות עלינו, איפוא, לבקש בחגיגות מעין אלו, כי אם את היסוד העממי, את האמונה המסָרתית, שאינה יודעת חשבונות. ובחגים כאלו עלינו להשתמש, להכניס אליהם גם מן היסודות הלאומיים, לעשות את המקום למקום-כנוס של כל החי והתוסס בארץ ישראל, שיבוא שמה בל"ג לעומר גם היהודים מן הדור הישן וימצאו שם את אשר הם מבקשים שיבואו שם היהודים מן החדשים וימצאו שם את השכחה הדרושה להם מעצבם ומיגונם ומקשי יומם.

והאמינו: הרבה היו נותנים המרודים אשר בתוכנו בעד שעה אחת של קורת-רוח כזו, כשהצרות והדאגות נשארות מעבר לחומה וכשהיהודים, שהם כל-כך רחוקים זה מזה, כבארץ-ישראל, מתקרבים ומתאחדים ומתלהבים תחת הרושם של ההתלהבות הקדושה, הפורשת כעין חופת-שלום על כל הנמצאים בתוך העגול.

---

שתילים

מאת

שמואל טשרנוביץ

פה, בארץ מזרח שמש, במקום שטל השמים ממלא לפעמים מה שיחסירו משמני הארץ, יש ממעל לנו ובתוכנו שני עולמות, שהעולם השלישי – הוא העולם השפל שאנו שרויים בו – הוא טפל להם: עולם המזלות אשר ממעל ועולם הילדים אשר מתחת.

אין לנו זמן להתבונן הרבה אל שני העולמות האלה, הרחוקים והחביבים. יותר מדי נסחפים אנו אחרי זרמי החיים והמולת ימי המעשה. המציאות היא אכזריה פה כמו בכל מקום ואינה יודעת חמלה. הסמבטיון של החיים אינו נח אפילו בשבתות. אבל באותם הרגעים המעטים, שהיופי המיוחד אשר לעולמות האלה מקסים גם את לב עבד העבדים של חיי המציאות – הוא הולך שבי אחריהם. כשהוא ניתק לרגע מהבלי עולמו העכור והוא נושא עיניו אל כוכבי אל לאין מספר, אל השמים הטהורים והלבנבנים מזוהר, אל הירח המטייל לאטו, כ“שמש” הדולק אחרי הדלקת נרות חנוכה, מיד הוא נשקט ונרגע וכל רוגז עצביו כלא היה. יש בו בעולם ההוא איזה דבר המרגיע, כשירת-ערש, אם היא נשנית ומשולשת באזני התינוק יום יום. כל המתחלף ומשתנה מעורר גלים חדשים בתוך הנפש ואינו נותן לה לעמוד ולהשקט, אבל הקבוע והמתמיד משקיט את המית הלב. שם הכל כה שלו ושקט, שגם הלב והעצבים נכנעים לפני שלוה נצחית זו. וכזה הוא גם הרגש הממלא את הלב בחמשה עשר בשבט, שהוא לעולם הילדים כליל שבועות לשמים: הוא נפתח ונגלה ואורו מבהיק מסוף החיים ועד סופם. הנפש היבשה מתרככת, הנשמה הנעדרת ליח מתעוררת, הפנים העגומים ביותר מצטחקים.

הם הולכים בשורות שורות בבטחון כזה, כאלו שם, במרחקים, מחכה להם אותו הפתרון שהם בקשו אותו כל-כך. הכל ברור, הכל מחוור להם. מה אנו ומה ספקותינו לעומת אותו הודאי אשר בתוך השורות הנמשכות בלי סוף ובלי גבול? מה הוא השמא שלנו לעומת הברי שלהם? מה אנחנו כולנו לעומתם? אנחנו – נרות שכבו, נשמות פורחות, התלוית בשערת החיים. ושם – גץ שהודלק, כוכב שנולד ושר את שירתו, טהרה שיש לה דמות הגוף, זוהר שאין שקיעה לו.

אנחנו מבוקר עד ערב באנו. כמעט שחדלנו להאמין, שגם לנו היתה ילדות. שירתנו יתומה היתה. כזקנים נולדנו. מלאי פחדים עמדנו לפני סוד הבריאה. נורא היה לא רק מה שצפוי לנו בערפלי ההוה, כי אם גם מה שצפוי בחיק העתיד שמעבר לחיים. אל זועם בשמים, השומר כל צעד ונקה לא ינקה. הכוכבים כשליחי-אל, שומרים אותך ומשגיחים עליך בעין פקוחה, שלא תכשל. אין מנוס ואין מסתר, אין חופש לפעולה ולמחשבה. והם מציצים בלי פחד בפני הבריאה. אין סוד. הכל גלוי לפניהם. השמים שלהם והארץ שלהם. השמש לא שאולה היא, לא זרה, והיא מאירה ומחממת גם יחד.

אנחנו התהלכנו על אדמה זרה, שאבניה פצעונו. החנקנו בתוכנו את הצחוק המתפרץ, את העליזות הילדותית החורגת ממסגרותיה. מסביב לנו עינים נעוצות, עיני-זעם, עיני-זר, שבחושנו הפנימי הרגשנו בו. היער הזר והשדה – לא שלנו. גם זמרת הצפרים נשמעה באזנינו כזמרה שאולה. לא ידענו, מהי מולדת. היא היתה עטופה בגוילי הספר ורחוקה, רחוקה. את עינינו היינו עוצמים למען עבור לרגעים במחשבה אל המולדת של יעקב,אל עיר דוד, אל ימי מקדש וכהן. אל תקופת החשמונאים, אל חרבן הבית. הלאה מזה לא היתה דרך. נפסק החוט, כבה הנר ומתחילה התקופה הארוכה של הגלות הנצחית, שאין לה סוף ואין לה גבול, אין לה פדות ואין אחרית. ונוראה היתה המחשבה, כי ככה יהיה תמיד, תמיד. כי המולדת תהיה לעולם אך נחלת העבר, והעתיד מכוסה ערפל.

והם, הילדים, טובלים בים הזוהר של המולדת עד צואר. הם רואים מה שאנו אין אנו רואים. הם אינם ממררים את חייהם באותן השאלות המכבידות על לבנו. אין להם ספקות ופקפוקים, מלחמות ומריבות, שאלות תמידיות על דבר העתיד: באילו דרכים נלך, באילו לבנים נבנה, אם הכל יתגשם באותה הצורה הרצויה לנו, אם טובה העליה או רעה, אם לונדון נוטה לנו חסד, או ג’יניבה פוסקת הלכות. הכל ברור. מי יקח את הארץ מאתם, אם היא שלהם ברוח ובמחשבה ובמעשה? מי יעיז לנגוע בשלהם, בשמי-התכלת שעל ראשם, בשמש הזורחת תמיד, בכוכבים שלהם, שנולדו יחד אתם, בירח המאיר המלוה אותם תמיד, ברחובות אלו ששם הם מבלים את ימיהם, בבית-הספר הממלא את לבם גאון? הכל: ההורים, המורים, החברים, הם נצחיים כשמים וכארץ. הם מולדת. גם הספרים הכתובים בלשון זו, שבה נכתב אותו הספר ששמש לנו במקום מולדת, גם הם משמשים התחלה להמשך הנפלא הזה. אולי גם על השלוה שבנפשם יכתב ספר-ספרים ויהיה למקרא לבני הנעורים של הדורות הבאים.

אנחנו מבוקר עד ערב באנו. הערב כה ארוך, והשחר כה רחוק. אנו מחכים ללילה ללא כוכב, ליל-מחשכים. האתמול שקע בתהום הנשיה, היום אפור והמחר מעורפל. והם עם כוכבי-בוקר קמו והיום עוד גדול לפניהם.

האתמול – בספרים הנקראים, ובספרים אלו, ספרי-הנוער, הכל כל-כך טוב והסוף כל-כך יפה. המכשולים ואבני-הנגף שבחיים לא נבראו אלא לשם הסוף הנחמד. הגיהנום לא נבראה אלא להיות מעבר אל גן- העדן. בלי מכשולים חי רק המת. והחיים הם מלאים מכשול ושמר נפשו ירחק מהם. והיום, ההוה, הוא מלא קסמים, קסמי-המציאות. מי זה יאמר, שבירושלים החרבה והבנויה, בסביבותיה, בתל-אביב החדשה והמזהירה, במושבות הפורחות והמלבלבות, בחיפה המעוטרת בהדר הכרמל ובנועם הים הכחול, אין קסם? והעתיד – אל אלים! מי זה יכפור בעתיד להוה כזה, שהולך ונמשך בוקר, בוקר? מי זה יעיז להפריע אף רגע את הבטחון הזה בעתיד, שאפקיו נראים קרובים, קרובים?

והיום גדול. ספרים, אנשים, שמים, הרים, ים, הורים, מורים, חופש, חברים, טיולים אל “מרחקים”, יהודה, גליל, שומרון, ים המלח. תמיד שמש, תמיד רקיע בהיר, תמיד כוכבים נחמדים, המבריקים באור מיוחד, תמיד הלמות בנין, געגועים לאניות הבאות ובשורת הגאולה בתוכן. ומי זה יעיז להטיל טפה מרה אל שמחת חיים זו?

ולמראה הרגלים ההולכות מעדנות והעינים הנוצצות והפנים הצוחקות; למראה השורות האלו המלבינות ומזהירות עם אור השמש, מתעורר הרצון בלב להשליך בבת אחת מעל הכתפים עשרות שנים אחדות למען היות כמוהם. ללכת ככה. לצעוד ככה בבטחה, בתקוה, באמונה. לא לשאול: “לאן?” ואלמלא נפתחו השמים גם הם, כאשר נפתח עולם זה, ואלמלא היית יכול לבקש מאתם איזה דבר שימלא מיד, כי אז לא היית מבקש לא אושר ולא עושר, כי אם רק את הילדות, רק להיות כמוהם רגע אחד. כי כאן הכל. להם האושר והשלוה, להם המולדת לא בהבנותה, כי אם בצורתה הקבועה, האחרונה.

ורגש של צער מתעורר בלבך על עצמך: למה גדלנוּ ככה ולמה קטֹנּו ככה? למה לנו למרר את החים, שהם כה נעימים וטובים? למה אנו נלחמים ומתאבקים, מחטטים ומנקרים, מורידים דמעות מהבקר עד הערב, זועמים ורבים? למה הם הספקות והפקפוקים? מדוע אין אנו לוקחים רק לרגע את ה“ברי” הזה אשר בתוך השורות האלו ותולים אותו כקמע על צוארינו? מדוע לא נהיה רגע כילדים?…

---

ירושלים

מאת

שמואל טשרנוביץ

על חומותיך, ירושלים, הפקדתי

שומרים, כל היום וכל הלילה,

תמיד לא יחשו" (ישעיה ס"ב).

הבה נתיחד עם כל העולים להשתחוות אליה, עם נשמת ירושלים. תהיה גם בעינינו, היושבים בה, כחדשה. תופיע אלינו מתוך ענני העבר, מלאה זוהר וחן-השיבה, ירושלים של מעלה, עם נשמתה היתרה, נשמת השבת והחג.

נשוב ונהיה, כאשר היינו בימים ההם, ימי קדומים. רק רגע נהיה כעולים בימים ההם, כש“הכל היו חייבין בראיה”, “חוץ מעבדים שאינם משוחררים”. החגיגה הנפשית, הפנימית, היתה תמיד רק לאלו שהשתחררו מכל השפעה זרה, אשר שעבדה את חרותם, קצצה את כנפי דמיונם והעמידה אותם בתוך תוכם של חיי החול והמציאות.

גם אז היו עולים לא לירושלים אכולת הקנאה והשנאה, מלחמת האחים ומריבות המפלגות. העולים לא היו לא פרושים, לא צדוקים, לא ביתוסים, כי אם רק יהודים הדורשים לאלהים. כאלו הושם חיץ והעמד קיר בין העיר ובין הר הבית, בין החול ובין הקודש. אותם ההמונים שצבאו על הר הבית וספגו לתוכם את אויר הקדושה, של האלהים השוכן בציון, נשאו יחד עם אש הקרבן אל על וראו מחזות אלהים.

הראיה, העליה ירושלימה, היתה ליהודי הקדום חובת-הנשמה. כל “העיירות שבמעמד” היו מתרוקנות. כל החי והבריא – חוץ מ“החיגר והסומא, החולה והזקן ומי שאינו יכול לעלות ברגליו” – היה זורם ונוהר אל העיר הקדושה. לא היתה שום נטיה שלא לשמה, רק עליה לשם עליה. “מפני מה אין חמי טבריא בירושלים? כדי שלא יהיו עולי רגלים אומרים: אלמלי לא עלינו אלא לרחוץ בחמי טבריא דיינו, ונמצא עליה שלא לשמה”.

אז היינו “שרים ועולים”. הישיר גם בנו עתה הלב? התהיה לנו גם כיום שמחת העליה?

אין מקדש. אין מרכז לאומה בבירה העתיקה. ויש אשר נראה לנו, כאילו באה תקופה של שנוי מרכז. ירושלים נזונה מזהרו של ההיקף, משכינת חופי הים והעמק. לבה דופק מהלמות הבנין הנשמעת מרחוק. היא עצמה כאילו עומדת מחוץ לשטח היצירה. רק פה ושם איים קטנים בה בתוך השממה. היא מפגרת. רק מעטות בה נקודות האורה החדשות, סימני התחיה. בחומותיה עוד רבו הפרצים.

ומהו הכח הפנימי הדוחף אותנו לעלות אליה? מהו הדבר אשר ימנע אותנו מליצור מרכזים חדשים? מפני מה נראה לנו תמיד, כי יצירת מרכז אחר תהיה לנו כעין בית-אל בימי ירבעם, מעין שניות, שאין הנפש היהודית סובלתה? מדוע אין אנו יכולים להשתחרר מההיפנוזה של ירושלים העתיקה – זו הקוסמת, הרודפת אחרינו ומדריכה את מנוחתנו?

אולי זוהי זכותו של האור הגנוז אשר בתוכה, של קרני העבר אשר על פניה הבלים, שמהן אורה שופעת על מרחקי אופקי התקוה. אין אנו רואים ואין אנו רוצים לראות את קמטי הרוגז של ירושלים הישנה והמחודשת, את עיניה הזועפות, את גבותיה המורדות. אנו רואים, ורוצים לראות, רק את צעיף החלום העוטף אותה, את בת הצחוק הקורנת על לחייה.

לא ירושלים המדברת, כי אם זו האלמת, ששכחה את לשונה, מכוונת את פניה אלינו. אבן מקיר תזעק, סלע מהר. תחית המתים לפנינו. כאילו לא מקום משכן למתים הם קברי האבות. רק אגדה אכזרית היתה יכולה להפוך את הר ציון להר הזיתים. ירושלים הדוממה מזכירה לנו את חלומות העבר, את זכרונות הילדות, כאילו היו הללו זכרונות הילדות שלנו ולא של האומה כולה. נדמה לנו כי אם רק רגע נעצום את עינינו, יתגלו שוב לפנינו ראשי ההרים הזרועים אנשים, עולי ברגל, כבימי אגריפס המלך. שוב “ששים רבוא”.

יִוָצְרו החיים בכל מקום שהוא, בכל מרחבי הארץ. תארוג לה מסכת ההוה את החלום הנפלא של תחית העם. ירנן העמק ויקום לתחיה שדה הגבורים אשר על יד הגלבוע והר תבור. יפרחו שדות הגליל ויזהירו בהדר הירק, קמטי הרריו. ילבלבו עצי יהודה ויתנו את ריחם המבושם. אבל תמיד ישאר הריח המיוחד אשר לירושלים, היופי של פרחי אל-מות אשר על קבריה. פה אנו מציבים גבול אלמנה בכל אבן אשר אנו משחררים מגלי העפר, בכל קיר אשר אנו מעמידים במקום אשר בו חיתה ופרכסה נשמה עברית בעבר הרחוק. כל אחד מאתנו הוא, כביכול, גלגולו של אותו העברי בלתי הנודע, אשר נאסף במלחמה ואשר חלק מנשמתו, או ניצוצות ממנה, העברו לדורות הבאים.

ויש אשר מדי עברכם בחוצות ירושלים העתיקה והחדשה, בעלותכם אל אחד ההרים, או ברדתכם אל אחד העמקים, ובהגלות לנגד עיניכם המראה הנהדר על ההרים מופזי השמש ולכודי המשחק, משחק הצללים, – נדמה לכם, כי רק אתמול היה הדבר, כי לא קרה דבר בינתים, כי לא היו סבלי הדורות, לא היו חבלי-הגלות, כי היתה רק תרדמת אימים. ואז אתם לובשים עוז והולכים שפי, גם הסמטאות הצרות והעקלקלות אשר על יד הכותל העגום, העד הנצחי של תפארת העם, לא יעכרו את רוחכם. הוא, הכתל, כאִלו מתמתח בכל רוחב חזהו, באבניו הכבדות והרחבות, כאִלו הוא מתאמץ להתרומם שוב יותר ויותר, להשתחרר מכבלי האבנים החדשות אשר שמו עליו למוּעקה ולשחרר מתוך מעבה האדמה את שורותיו הקבורות.

ואז חי, חי הכל סביבותיכם. אתם מדברים אל המתים, והם אליכם. הם מדברים בשפה מובנה של חיים גדולים וחפשים, שאך זה עתה חלמתם עליהם. ואתם רואים את אותות התחיה גם בשמי ירושלים, שמי התכלת העמוקה, וגם בארץ השוממה, ונסו מנפשותיכם הצללים ושבה האורה.

הנה הוא חזון התחיה אשר בשערי ירושלים!

_________

ויהיו נא ימי העליה לרגל – ימי עליה גם לנפשותינו, אנחנו, אכולי הגלות, שבויי החולין של החיים ואסירי השעבוד. נהיה פעם אחת בני חורין. תתלכד נשמת השבת שלנו עם נשמת העבר הגדול, החי בתוך העיר הזאת, הראשית והאחרית של עם-דוד, רק החופרים והחוקרים ימצאו פה את עקבות היבוסי – על השטח חי ויחיה תמיד דוד מלך ישראל. נִטַּהר לכבוד החג, נשאף מלוא הריאה את האויר הטהור של העיר הזאת האורירית הקלה, הזכה, ויכנס גלגולם של בני הדורות הקודמים אל נפשנו ויהיה לנו ל“דבוק” נצחי, אשר לא יתן לנו מנוחה עד אשר נשוב ונחדש את ירושלים שלנו.

עברו בחוצות ירושלים והסבו עין ממראה החול שלה, מכל הכרוך בהר-הצופים המרגיז ובבתי-אונגרן המכאיבים. אל תשימו לב אל החלאה אשר בסמטותיה, לא אל חלאת הרחוב ולא אל חלאת הנשמות. אל תביטו אל ירושלים של מטה, אשר יש שאתם רוצים לעמוד ממנה כמטחוי קשת, כי אם הרימו עין אל השכינה המציצה מכל נקרות הצורים ונקיקי הסלעים, והתיחדו עם העיר הקדושה.

_________

הבה נתיחד, יחד עם כל העולים להשתחוות אליה, עם נשמת ירושלים. תהיה גם בעינינו, היושבים בה, כחדשה. תופיע אלינו מתוך ענני העבר מלאה זוהר וחן-השיבה ירושלים של מעלה, עם נשמתה היתירה, נשמת השבת והחג.

הַדּוֹר

מאת

שמואל טשרנוביץ

---

הכלל והפרט בספרותנו

מאת

שמואל טשרנוביץ

I

הלוך הלכנו למצוא שדה מרעה והנה אין לנו מה לרעות. בקשנו צורה לתוכן, תיק לאבנים היקרות, התקוטטנו ובאנו בריב על דבר הלשונות, שספרותנו היפה, צריכה להכתב בהן, חפשנו מרחב לכשרונותינו הרעננים – והנה יצאה בת קול ואמרה: חדלו! אל תרגזו! כשרונותינו אינם כשרונות, ספרותנו היא ספרות של ננסים, ספרות משועממת, של בריות מצורעות, העומדות מחוץ למחנה.

אלו יצאו הדברים מפי איש, שאיננו רגיל בספרותנו החג\דשה! אבל אלו הדברים נאמרו על ידי בעל מחשבות, מבקר שקרא ושנה בספרותנו החדשה, שגדל וטפח אותה, שתמך ועודדה והחזיק בה!

הספרות שלנו לפנים, אומר ה' בעל מחשבות, עסקה וטפלה בכנסת ישראל, ב“כלל הישראלי”, הכלל – זהו חומר חשוב ליצירה, בתור מושג נעלה, חומר " אשר גם אמן ממדרגה שניה יוכל לברוא על ידו יצירות אמנותיות חשובות". לא כן ספרותנו עכשיו, העוסקת ביהודים, באישיות הפרטית של היהודי. “ואותה האישיות ממין זה, שבה מטפלים הנומברגים, השופמנים והאנכי’ם, אינה ראויה בשום אופן להיות חומר ליצירה אמנותית מחמת גמדותה”. “אלמלי צירו סופרינו את גבוריהם באותו הצחוק ההתולי של גוגול, צ’יחוב ומופסן, אפשר שהיה לתמונותיהם איזה ערך אמנותי: אבל עכשו, בשעה שהם מתארים אותם בתמימות כזו של צייר העומד בקומה אחת עם הגבורים הקטנים שלהם – אז מעוררות בנו יצירותיהם רק גועל נפש אמנותי”. "מתוך גבוריהם של אלו נושבת דלות רוחנית נוראה, אין להם שום התקשרות אל העברי . “גבוריהם של אלו נראים בעינינו כמצורעים, שהגורל הקשה גרש אותם מחוץ למחנה”.

ומכאן:

“מיום שחדל הכלל העברי להיות הגבור הראשי בספרות העברית, והסופרים העברים התחילו לטפל יותר בפרט ובנשמת הפרט, באישיות המובדלת שביהודי, נעשתה ספרותנו משעממת קצת. דוקא אותו המקצוע, שעורר בספרויות אחרות ליצירת אמנות חדשה ויצירות חדשות, גרם לזה, שספרותנו הנוכחית עומדת מחוץ למחנה”.

אמנם נכון הדבר, שלפנים עסקה ספרותנו ב“כלל” היהודי ועכשיו – בפרט: נכון הוא גם זה, שהכלל הוא תמיד חומר חשוב ליצירה, והאישיות יכולה לשמש חומר רק בה במדה, שהיא ממלאת את כל דרישות האמנות. אבל הרי אין מזה אמור, שבמספרים היהודים צריכם ללכת ולנוע על העבר, לעורר בתוך נפשם מצב רוח, שלא חיו בו, שזכרוהו, שמעוהו איש מפי איש, - ולא לעסוק בעניני ההוה, המכאיב, הדוקר, התובע, ההוה, שהם חשים ומרגישים אותו בכל כח יצירתם, בכל דכדוכי נפשם ועומק נשמתם?

דומני, שהמהלך הנוכחי, או הזרם החדש, איננו עומד בנגוד למהלך הקודם. הוא הנהו רק המשך לו. אין לחשוב, שאין לגבוריהם של המספרים החדשים שלנו “שום התקשרות עם העבר העברי”. גם הטפוסים האישיים הפרטיים, אלו האנשים הקטנטנים, המבכים את הגלות של שכינתם הפנימית, המתאוננים תמיד על גורלם: אלה היצורים, שאינם מסוגלים ואינם מוכשרים אפילו לאהוב כהוגן – גם אלו חוט מתוח מנשמתם עד סוף כל הדורות הקדומים. הם קשורים וסבוקים כפתילה בשלהבת באותו העבר ששמש חומר ליצירותיהם של שלום עליכם ואברמוביץ.

אם יצאה צורתו של האדם-היהודי החדש פגומה, אם יצאה נשמתו לקויה, אם ככה הצטלמה צורתו גם בספרות הספורית – לא במספרים האשם. הם, הסופרים הריאליים, אין להם אלא מה שעיניהם רואות. דור של אנשים בריאים יוצר גם ספרות של גבורים, ודור של חולי נפש ולקויי-נשמה – בהכרח שיצטלמו גם בתוך הספרות צלמוני-אדם כאלו.

פני הספרות כפני הדור.

II

לא חשיבות החומר עוררה את אברמוביץ, את שלום עליכם ואת יתר סופרי “כנסת ישראל” לקחת את ה“כלל” לחומר היצירה, אלא אפסיותה של האישיות היהודית. אם ננסית היא האישיות היהודית עכשיו – היתה בימים ההם אפס גמור. הננס הרי גם הוא יצור חי, מרגיש במדה ידועה, שואף בעל רצון רפה או חזק, אבל יש לו “אני” ידוע. בעוד שבימים ההם לא הובלטה לגמרי האישיות היהודית. היהדות כלה היתה כחטיבה אחת, קבצנסק היתה לגלופסק ושתיהן ליהופיץ ומזיפובקה: ראובן היה דומה לשמעון ושניהם – ללוי. היהודי הפרטי היה לו – כמבטאו של ר' מנדלי – פספורט, ו“אף על פי כן לא ידעת את צורתו”. “יהודים” לא היו בעולם, - היתה יהדות אחת אריכתא, שנמשכה מקבצנסק עד נהר סמבטיון, הרי החשך והיהודים האדומים. אי-אפשר היה להוציא מתוך השרשרת את החוליה הקטנה, את היהודי הפרטי, מבלי נגוע בכל השרשרת. “סושה-סוסי-מושה-יוסי” והרשלי, פישקה וה“ממזר האדום”, ר' אלטר ור' מנדלי עצמו, מנחם מנדיל וטוביה החולב, חיה-טריינה ושיינה-שיינדל, – אלו הן בעקרן בריות כלליות, סימבוליות, שעצמותה הפרטית של כל אחת מהן היתה פגומה, מטושטשה ואי ברורה לא לה ולא לאחרים. זה היה פקח וזה טפש, זה חכם וזה שוטה, זה עשיר וזה עני, זה חצוף וזה ענו, אבל בכל פקח היתה “פקחות יהודית”, בכל שוטה – “טפשות יהודית” – “והוא לא היה הוא” בעל עצמיות מיוחדת, אישית, פרטית. היהודי חשב מה שחשבו אחרים בסביבתו, חי על פי צו. מנדלי עצמו מלגלג במקומות רבים לשבלוניות, השוררת ברחוב היהודים. “הראיתם מימיכם עם שלם אוכל בכל ערב שבת לוקשין וצימס, ובשבת הוא גורס דיסא ואוכל חמין”? הדיסא זהו הסמל של היהדות בעלת הצורה הקבועה מששת ימי בראשית, היהדות שאין לה כל תמורה ושנוי, החנוטה והקפואה, בלי תנועה ובלי כל רוח חיים.

ולפיכך לא יכלו סופרי הדור ההוא להתיחס אל יצוריהם – במדה שהובלטו ביצירותיהם – בלי בת צחוק. בריות עלובות אלו, שנפשט מעליהם מלבושם הכללי, נשארו ערומות ומגוחכות, נשמות ערטילאות, שאין להן בעולמן כלום, מלבד הירושה וסבל הירושה.

ו“כלל ישראל” כזה, שהפרט בו הוא אפס: כלל הבנוי והמרכב מפרטים כאלו – איננו יכול להיות אידיאל לספרות, חומר קבוע ליצירות בנות נצח.

ואמנם הספרות שלנו בתקופה הקדומה הטעימה וחזרה והטעימה, שהחיים אינם צריכים להיות כך. זו היתה מחאה נגד “כלל ישראל” זה, המבטל את ישותו של היהודי, מחאה נגד ההתאבנות, נגד החנוטיות, נגד היהדות הטרדיציונית, הכובשת את האישיות הישראלית ומתעמרת בה, המסירה מעל האדם את צלמו, ועושה אותו לעבד כפות אל הסביבה. ספרות זו התכונה לעודד ולהחיות את האישיות היהודית, לשחררה מכבליה.

לא לחנם לעג ר' מנדלי ל“סוסה” ל“כנסת ישראל” זו,הנותנת את גבה לרכיבה. הוא ידע היטב, כי האדם הפרטי המשוחרר לא ירכיב אלוף לראשו את יענקוץ-יענקל-יעקב-ר' ריעקב ואת יתר “הבריות היפות” ממין זה. כך לגלג גם שלום עליכם בזכרו את מנחם מנדיל שלו. כלם התכונו לעורר לתחיה את ה“אני” היהודי.

אברמוביץ ושלום עליכם וחבריהם היו, איפוא, מבשרי התקופה החדשה, תקופת שחרור האישיות היהודית. בתוך הספרות של “כלל ישראל” ממין זה היו מונחים הגרעינים של הספרות האינדיבידואלית החדשה. מחאתם של הסופרים נגד היהדות ובעד היהודים הצטרפה למחאה החשאית, שהיתה תוססת בקרב לבות בני האומה – והתחיל הפרוצס של הריבולוציה הפנימית, ההתקוממות של היחיד נגד הרבים, שנתבטא ומצא לו הד גם בספרותנו.

III

יפים ועזים, מלאים הוד ושירה, נראים לנו עכשו “אהלי יעקב” בצורתם הקדושה והקדומה. היהדות הקודמת – חוט של חסד וחן מתוח עליה. אנחנו, ילדי החול, מתגעגעים אל רוח השבת, רוח החגיגה, אל התמימות, הילדותיות, שבתקופה ההיא, הרחוקה כל כך והקרובה כל כך, שהרי לנו אין כבר מצב רוח של חג ויש רק מוצאי שבת ממושך עד אין סוף, רק “המבדיל” בחי נרות של שבת.

ואולם אם לא ממרחק נביט, אם נשוב מעט ונחדש את זכרונה של הסביבה ההיא בלבנו הרי נודה על האמת, שהיו רגעים שחיים אלו ששמו מועקה עלינו, כי יש וראינו את עצמנו כמתחת הר כגיגית, שרצינו להשתחרר מעול הסביבה המחניקה הזאת.שאפנו לצאת לאור ולמרחב, להשתחרר, שברנו את הכבלים, נתקנו את החבלים – אבל מטרתנו לא הושגה. העולמות הרחוקים, החדשים, שהבהיקו מרחוק בפני חמה – הועבו בגשתנו אליהם. העולמות הישנים חרבו, וחדשים לא נבנו תחתיהם. האישיות היהודית יצאה משוחררת, אבל יחד עם זאת קצוצה ורצוצה, כשהיא חציה שפחה וחציה בת חורין, כשהיא מלאה סתירות ונגודים פנימיים, כשהיא מגששת ומחפשת דרכים.

היינו לננסים בעל כרחנו. מהעבר ירשנו את הננסיות, מאותו העבר, שאליו קוראים המבקרים את יוצרינו. הרינו חללי הסביבה, אותם החללים, שלאסונם נתלשו מהסביבה נישנה, מבלי מצוא אחרת נאה הימנה.

כלנו מצטינים, כיצחק טויבקוף (של נומברג), ב“גויה כפופה ודלה, בחורת פנים, בקוצר רוח, במוח מלא מהומות ושאיפות ומחשבות אי-ברורות”. "הגויות הכפופות והדלות שלנו לא יכלו לנתק את המיתרים, לא יכלו לחתוך את קשר הגרדי ונשארו תלויות באויר, כשטבוריהן מחוברים אל הסביבה הישנה וידיהן שלוחות אל הסביבה החדשה, שאין איש יודע איה מקומה.

וכי אין הטרגדיה הפנימית של הבריות האלו חומר ליצירה? האם אין בננסים האלו יותר תוכן מאשר יש בטפוסים אחרים? הרי הם הנם “בשר לתותחים”, הקרבנות של תקופת המעבר, של המעבר מדור לדור, מה“כלל” לה“פרט”. הם בעצמם “בריות עלובות ועניות, שאין להן בעולמן שום דבר, שיהיו קשורים אליו באמת”. בני אדם אלו נראים להם “כל מעשיהם, כל שנות נדודיהם, כשלשלת ארוכה של חקרנות, התפלספות ועקמומיות, כדבר אי-טבעי המעורר רק גועל-נפש וצחוק” (נומברג: “מכתבים”: “טויבקוף”) – ואפשר שהם מכינים ומפנים דרך בעד הדור העתיד. הם מוכרחים לעבור דרך מדורי גיהנום של ההוה, לפי שאין קפיצות בחיים, לפי שאחרי חרבן עולמות דרושה עת רבה עד בנין עולמות חד/שים, ובין עולמות לעולמות נשאר מצב של תהו ובהו.

ותהו ובהו זה מצא לו הד בספרותנו החדשה, והיה מוכרח למצוא לו הד, אלמלא כן לא היתה ספרותנו בבואת החיים. אין בה אלא מה שיש בחיים עצמם. אין היא מקוננת על צרת הרבים – היא מבליטה את צרת היחיד, הרוצה להשתחרר מכבליו ואינו יכול, הרוצה לחיות ואינו יכול.

אין הנשים האלה יודעים “איך לחיות בלי אל” ואל אין להם. “היש אלהים או אין”? שואלים “חיים ווילטרמן” ושטיין ב“גבריאל” של אנכי, וזוהי להם שאלת חיים. “הם רואים לפניהם מציאות גדולה ורחבה, איומה, מרה וחשוכה, המחניקה את נשמתם. הם צריכים לדעת מה הם החיים? מה הם אנשים? הם אנשים, שעולם מלא חרב בלבם, והאל שלהם נשבר”.

ככה המה האנשים החיים וככה המה גם הגבורים. הם מרגישים “את החופש הפראי הפרוש על פני התולדה, החופש הזה צוד צדם וימשכם אחריו”. "הם האמינו, כי באש לבם שרוף ישרפו את העולם המצוי ואת החיים ההווים, וישימו בחיקם את עמנו האמלל – והנה אין להם כח לברא (“הינוקא”, אנכי).

חוסר כח היצירה – זהו הסוד של הננסות בחיינו. ואם הם מצורעים, הרינו כלנו מצורעים: אם הם מחוץ למחנה, עומדים גם אנחנו מחוץ למחנה, שהרי עצם מעצמנו הם ובשר מבשרנו. כלנו הננו מחוסרי נתיב ומחוסרי כח..

אין אנשים מחוסרי כח יכולים להיות “גבורים” במלוא המובן. אין הם יכולים לקרוא מתוך אופק פתוח כמתוך הכתב. גם הם תועים כמונו, אבל בראותנו את צורתם על הבד הרינו מזדעזעים, עושים חשבון הנפש, ומשתדלים להשלים ולשכלל את אישיותנו.

מן העבר אנו הולכים דרך ההוה אל העתיד. העבר קרא אותנו להשתחרר מתוך כבלי “הכלל” לבלי היות רק יהדותיים בלבד, כי אם גם יהודים: ההוה שם בנאד הספרותי את דמעות החללים, העוברים מתקופה לתקופה, וקורא אותה להשלים ולשכלל את האישיות הפרטית של היהודי בעתיד. ואם נמצאו צבעים – לו יהיו כהים, ערפליים, בינונים – לתאר ולצייר בהם את האישיות היהודית בתקופתה הקשה ביותר, בתקופת התהוותה, בשעת חבלי לידתה, כשהיא עדיין מעומעמת, אי ברורה וערפלית – על אחת כמה וכמה שימצאו צבעים ואמנים ויוצרים לצייר את האישיות הגדולה, השלמה, כשיבוא תור הזהב שלה, כשיזקפו הננסים את קומתם…

ווילנה, תרס"ח

---

אגדת־העבר

מאת

שמואל טשרנוביץ

I

עברנו מתקופה לתקופה:

מהערצת העבר – לחלול העבר: ומחלול העבר שבנו עוד הפעם אל ההערצה…

בחיים קשה עדיין לתפוס את רשומיו של השנוי. הוא ממשמש ובא, מתחיל מלפף אותנו, אבל טרם קראנו בשם את מעמד-הנפש החדש שלפננו. הרינו נלחמים, מתאבקים עם מלאך-האתמול המסית ומדיח אותנו מעל היום: הרינו מגרשים מעל פנינו לפרקים את זבובי הקבר, קברי-האבות. איננו רוצים עדיין להכנע למרותם.

אולם בספרות, שבה מוצאים בטוי כל נדנוד, כל זעזוע חדש של בן-הדור, כל התמורות וכל החליפות המתהוות בנפש היחיד והצבור, - בה מצטלם המהלך החדש, כשם שהצטלם המהלך של הדור הקודם בספרות של הדור ההוא.

חלול והערצה, הערצה וחלול!…

הספרות של העבר הקרוב היא כולה קטיגוריה לחיי היהודים הטראדיציוניים, לחיי הסביבה היהודית. כאסירים בכלוב חרגו היהודים הצעירים מחרצובותיהם והתאמצו להוציא את רגלם מתוך הסד ההיסטורי. מתועבים היו עליהם אותם חיי-הספר, שהנשמה פרחה מתוכם, אותם החיים הכהים, המשועממים, אותן ארבע האמות המחניקות, שאין בהן אור ואויר, המשוללות תשוקות ומאויים, צפיות ותקוות לעתיד בהיר בעולם הזה.

כתבי י.ל. גורדון בשירה ובפרוזה – הם לגלוג והתול, המגיעים לפרקים עד לידי קריקטורה, לחיי הערים הנכחדות, עם בריותיהן הפעוטות, ה“נשמות הקטנות והמאויים המוגבלים”, אלה ה“רבי-שרינצלים”, שלבם לכיסם ולכוסם וללחוך-פינכה. כך הן גם “בריותיו היפות” של רבי מנדלי מוכר-ספרים וגבוריו ב“קליין מענשעלע” וטאקסע". ובני הסביבה, שבה התחנך וגדל יוסף היתום (“התועה בדרכי החיים”), האם אין אלו טפוסים שליליים בהחלט, שאין הם יכולים לעורר בלבנו כלום, מלבד רגש של תעוב?

ובשעה שאלה המקטרגים טרם הספיקו להכנס אל הפאנתיאון ההיסטורי: בשעה שספריהם טרם נגנזו בתוך אוצר-העבר והם מספקים עדיין חמר לקריאה בפנות הנדחות לצעירי הדור, – בשעה זו צומחת ועולה הספרות החדשה, הסניגורית, היוצרת את האילוסיה של האתמול על חשבון החול של היום. היא באה ומפיצה קרני-הוד על העבר והקרנים הללו זורחות ומפיצות אורה על כל צד!…

II

העיירה היהודית!

טעונים צקלון וצידה לדרך עזבנו את העיירה היהודית, ובלבות מלאים שמחה השקפנו בפעם האחרונה על כפת-המגדל, הנשקפת מרחוק, ומלמלנו:

• לא נוסיף לראותה עוד.

שם, בערים הגדולות, הרחוקות, הרחבות, שם יש די-מרחב לנפש, שם – נדמה לנו – תצמחנה הכנפים, שנקצצו בעיירות היהודיות.

הערים והעיירות העלובות!

לחרפה ולשמצה נתנו אותן סופרי הדור הקודם. אוי להן למאפליה, אשדות, שכולה, קבציאל, קקלין, גלופסק, כתרילובקה, זרקישוק! אוי להן ואוי לצורתן שקבלו בספורי בני הדור החולף!

“לא תואר ולא מראה היה להעיר מאפליה, כי בתיה בתי-עץ מגואלים, ברחובותיה צפו מי-מדמנה גם בחרבוני-קיץ ויהיו מי-ברכים, אך בימי הגשמים עד צואר יחצה העובר בחוץ” (“התועה בדרכי החיים”, 102).

“העיר קקלון עיר קטנה מאד, כשלשים בתים, אשר לא תואר ולא מראה להם, יעמדו כשני עדרי-צאן, אחד מול אחד, החצי מעבר מזה והחצי מהעבר השני” (שם 66).

ו“לא תואר ולא מראה” בלבד לא יספיק עוד לסמולנסקין. הרפש נעשה לו עוד לסמל של היהודים.

“אחרי אשר השמעתי, כי רוב יושבי העיר שכולה מבני ישראל המה, אחשוב לי למותר להגיד עוד, כי לא תואר ולא הדר לה וכי רפש וטיט היון, המעלים צחנה ובאשה באף כל עובר בכל רחובותיה, כי כל קורא ישער זאת בנפשו”, (שם, ח"ב, 7).

גם באשדות הגדולה והיפה מפריש סמולנסקין לרעה את רחוב היהודים.

“היהודים אשר הסכינו לשכון בערפל, בדומן ובאשפתות, היהודים אשר הסכינו לשאוף רוח-קטב וימאסו ברוח טהור לטהר גויתם ונפשם, היהודים אשר יעמלו בכל עוז להנחיל לבניהם אחריהם את העבטיט והדומן, אשר נחלו מאבותיהם, אלה היהודים יבחרו להם רחובות צרים ואפלים לשבת שם”.

ואתו הרפש ואותה החלאה נראים לחוזי-הספרות בכל מקום: ברחוב בבית, בבית-המדרש, בשוק, בחיי היחיד והצבור. בכל מקום הם פוגשים יהודים מזוהמים, מלוי-בריבית, צבועים וחנפים, “בעלי –שם” מקבלי-פדיון וצדיקים ובעלי-מופת נוכלים, מלשינים, שכורים, בערים, - ואין אף פנת אורה אחת בתוך המחשכים.רק רפש, רק חלאה. רק את זאת ראו. רק קטיגוריה ולא סניגוריה.

ויש אשר הרגישו גם הם, כי מגדישים הם את הסאה, ויש אשר הרגישו גם בנפשם צורך-פנימי להצטדק ולהוכיח, כי אחרת לא יכלו:

“לא עלילת-שקר שמתי לעמי, רק את אשר ראו עיני, את אשר שמעו אזני, אותה הגדתי לכם היום. לא אבקש להשליך שקוצים על עם זה מקרבו יצאתי ואשר בו כל מעיני ובאהבתו אשגה כל עוד נשמתי תחייני, רק להזהר מפני כל שקץ וטומאה ולשים לדראון את התולעים הנמבזים, אשר אחרי כל ירוק ידרשו לקטוף שרשיו מתחת, מגמתי. סורו, סורו, מעל אלה אנשי-עול, המושכים אחריהם המון אדם בחבלי-מרמה!”…

ואני מאמין לסמולנסקין ולכל חבריו הלוחמים. אני מאמין בכונתם הטובה. בעמדם בתוך ההוה הזה, שנהפך לנו לעבר, - וההוה מעוור לפרקים עיני פקחים – לא יכלו לראות אחרת, לא יכלו למצוא בתוך חיי היהודים את אשר מצאנו אנחנו, בני הדור הזה, המשקיפים על הדור החולף מתוך האספקלריה ההיסטורית. אין לנו אותן השנאה והקנאה, אין לנו אותה השאיפה לנצח ולגרש את ה“רוחות” הטרדיציוניות מתוך רחוב-היהודים. לפנינו הכל שוים, אין לנו לא חייבים ולא זכאים, אלא אנשים ורגשות, חיים מלאים תכן – יהיה התכן איזה שיהיה, - חיים מלאים במדה ידועה הוד ויופי.

להם היה ההוה, ולנו אגדת העבר!…

III

מזל-טוב לך, מאפליה, ואת גם את, שכולה, שישי ושמחי, כי בא התור גם לכן!

מתוך מכמני-העבר, מתוך ערפלי המרחק הרב, אתן נשקפות אלינו, הצחורות, הטהורות, היפות, הטבועות בלובן, בזוהר!

כמדומה, שלא נשתנתה צורתכן. אותם הרחבות הצרים, שלוליותיהם, “החזירים הסרוחים בפשוט רגלים בתוך הטיט הירקרק ומתנמנמים בבטחון ומפהקים פיהוק של חזירים מתוך נומה, אותם בתי-העץ הנמוכים, נשות-החיל עם הפוזמקאות ומכשיריהן על גבי המעקות של אותם הבתים” (“בגבולות ליטא”, קצנלסון).

כמדומה, שאותה ליטא לא הספיקה להשתנות ולקבל גוונים אחרים, שהרי טבע המקום גורם לכך, כי ליטא היא – כלה צחיחה, כלה צחיחה אין לה פרי-תפארת:

שאר ירקות היא מצמיחה,

קשואים וחזרת:

כלה עניה, כלה דחקות,

לא זהב ולא מטמונים!

– – – – – – – –

בלי טל תחיה ובלי לח,

ארץ אין לה פרחים!" (שם).

אבל נוסף עליה דבר אחד, שלא הרגישו בו הראשונים: זוהר החמה.

שם, בעיירה, הרחבה, הגדולה, הפתוחה, יש כר נרחב להחמה.

“ונמה העיר הקטנה ושותק הרחוב הארוך, שאין שום איש יודע עוד פה דבר מאשרו הגדול ההולך וקרב, מהשמש הגדולה העולה אלינו מן התהום הנעלמה, וגם אין זאת. כי רבים הצדיקים בעיירה זו, אחרי ששמש גדולה מופיעה בשמיה” (שם, 15).

ולא זאת בלבד. עולה היא העיירה על הכרך בזה, ששם, "בכרכים, החמה מופיעה בשמים, ופה בעיירה, “רב הוא הזוהר שהיא מזריעה על הארץ, מהזוהר שהיא מפיצה על השמים. קוי-אורה תועים בשוק, בעצלות, לאט לאט, כאזרחים בלתי קרואים”. (אש, “בעיירה”, 117).

הכרך מאפיל כענן על זוהר-החמה: הבתים הגבוהים, החומות המכפליות, המעפילות למרום, - כל אלה הם הגורמים ללקוי-החמה. ופה, בתוך המרחביה, בין שדרות הבתים הנמוכים, נדמה לנו, כאילו דוחקים הבתים הללו את-עצמם בצניעות ומתקטנים ומתכווצים, בכדי שלא יפסעו על ראש החמה. יותר אור! יותר אור!

העירה עלתה לגדולה, מ“רפש וטיט” ומה“לא תואר ולא הדר” של סמולנסקין היא מקבלת צורה חדשה: "מסביב לעיר ובתוך העיר הטבעו הבתים הבימים, ימים של אילנות מלבלבים. הגנות כבשו את העיר אל תוכם וזו נראית ביניהם כקדרת-פרחים " (“בעיירה”, 123).

“רפש וטיט” – ו“קדרת-פרחים!”

ובני-האדם הם כולם טהורים, כולם אהובים וברורים. השנאה, הקנאה, המלשינות, כאילו נעלמו רגע כבוא האחדות הלאומית, רגש-האחוה, להשוות קטן וגדול. מה נעימה ומה מקסימה היא האידיליה של רחוב-היהודים!

“ועדת אלהים כולם שוים, זקן וילד, כולם נשמה אחת, בנין אחד, אל אחד להם, בבית-תפלה אחד מתפללים הם. התפלה היא אחת. אלפי קולות יוצאים מלב אחד. העם מתלכד והיה לאחד”. “וגם האלהים אחד הוא. בתוך העדה הוא משכין שכינתו. הוא מתבולל ביהודים ונעשה לחלק מהכלל, לפתילה בתוך המנורה הכללית. השכינה וכנסת-ישראל חד הוא!” (שם 101).

וכי לא תתפרץ מלבבם, למראה האידיליה הזאת, קריאת: “מה טובו אוהליך יעקב?”

ולא רגש של התמרמרות ולא חמה וכעס מעוררים בלבבנו גם אותם השרידים, שאנו רואים אותם בנוולותם. אין אנו שולחים בהם את חצי-זעמנו בסגנון המבטל של

"הוי גבורים לשמור חטין

ואנשי חיל לפסול גטין,

מפיחי-קריה עקב שוחט

ובעד חזן יגרו מדון!"

– – – – – – – –

“שובי, בת-שירי, שובי המדברה!” (יל"ג).

לא. אנו זוכרים אותם מרחוק ולבנו יהמה רחמים עליהם. גם יוצר הקבציאלים עצמו מתמלא רחמים עליהם, כשהוא זוכר את צערם ועצבונם.

“נתמלאתי רחמים ורחשי-קדש ואבקש לבכות, לחבק את בן-עוני זה, את אנשי מקומי המעונים ואת כל אחי בני-עמי המדוכאים ולנשק את כולם מנשיקות-פי. נסתכלתי פעם בילד תמים זה ופעם בהקבציאלים מרי-נפש ושבעי-רוגז, נענים ושפלים ורצוצים, והייתי משוגע ממראה עיני. אי שמים! צעק לבי אל ה', כמה מעונים הם היהודים!” (מנדלי מו"ס).

הם נעשים חביבים עלינו כמו שהם, ביסוריהם, בענוייהם, בצרות נפשם, גם ברקבנותם. כי חביב עלינו העבר וכל אשר בו, גם הטוב וגם הרע, גם פריחתו, גם רקבונו, כי שלנו הוא.

"וכמאז באופל מתוחים

קורי-ארג העכביש,

מלאי פגרי זבובים נפוחים

שם בזוית המערבית…

לא שוניתם מקדמתכם,

ישן נושן, אין חדשה:

קחוני, אחי, אל חברתכם!

יחדו נרקב עד נבאשה!" (ביאליק).

ואין עוד עוז בלב המשורר לקרוא בקול גדול: “שובי, בת-שירי, שובי המדברה!” להפך. מן העולם הגדול כמדבר אנו “מעופפים” –

"אל הרחובות הנדלחים,

אל הבתים שפלי-קומה,

אשר דמות הקברים למו.

אל בית-הקברות, אל הישן,

זכרונותי שם נחבאים, עמוק שמה קבורים המה!" (רייזין).

ומבין החומות של הערים הגדולות אנו שבים אל העירה, אשר “לא תואר ולא הדר לה”, לא מהמית החמלה התוקפת אותנו למראה היהודים העלובים אשר בתוך העירות, כי-אם מרוב חמלתנו… לעצמנו, מחפצנו למלא את הריקניות הלב ולמצוא שם את אשר לשוא בקשנו פה.

“הן היו שעות, שהייתי גלמוד ככה בעיר הגדולה, בין החומות, והן באותן השעות היתה עיר-גמדים קטנה ושם אנשים קרובים כל-כך וזרועות חמות כל-כך, הנכונות לחבקני בכל זמן ועידן, ועל לבי לא עלה!” (“בגבולות ליטא”, 22).

כי עיר הגמדין היא שלנו, ועיר-הענקים – של אחרים!… בלעדי עיר-הננסים, נעשים החיים בעיר-הענקים יותר קשים ומכבידים על נשמותינו.

במרחביה, מחוץ לחומת הגיטו, הרחק מעירתו, חי לו היהודי הצעיר, נבלע בתוך השאון-העולמי, מושם ראשו ורובו בתוך החומות, מלא תשוקות ומאויים אחרים, מוקדש לאידיאלים אחרים, לשאיפות זרות.

ויש אשר לפתע פתאם ירגיש מועקה בנפשו, צר לו באותו המרחב, נחנק הוא משפעת אורה ואויר. הוא נתלש מן הסביבה, שבה חי והסכין לה, הוא נפל בפח כדגה זו, והוצא מן המים אל המרחב, שלא בשבילו נוצר. ויש אשר יחפוץ התלוש וישתוקק לשוב למלכות-השמים, שהחליפה במלכות-הארץ השוממה.

"מה רב, הוי, מה רב השממון

בארץ הריקה, הרחבה!"

רב, הוי, מה רב השממון גם בחיים המלאים חולין, בלי כל קודש. רב השממון ביום-חול ארוך, בלי שבת-שבתון לגוף ולנשמה: והנשמה גם היא פשוטה, רגילה, נשמה של יום-יום, בלי נשמה יתרה. השבתות של האחרים, ה“יום-טוב” של הזרים, שהוא חוגג אותם לפרקים, בהמצאו תחת השפעת הסביבה, אינם ממלאים את בתי-נפשו באותם הרגשות הפנימיים, באותה השלוה, שמלאה את הבית-היהודי בערבי-שבתות.

ובצר לו, ליהודי החדש, כשנפשו הומה לאל-חי, לאמונה, לעמו, זוכר הוא בזכרון-קודש את העבר הקרוב, ששר לו את שירת-העריסה, ונדמה לו, כי שם, בתוך המחשכים, נמצאה אותה השלמות הנפשית החסרה לו, אותם רגשות השבת,שהוא נכסף אליהם.

ומה עורגת נפשו אל העבר המעולף בצעיף האגדה!…

וכל-כך חזק הוא הרוח הגנוז במכמני-העבר: כל-כך מאיר הוא האור הטבעי הגנוז באותה החטיבה ההיסטורית, עד כי גם היהודים החדשים, שפרשו מן העבר הישראלי, או שלא היה זה להם מעולם, - התחילו לחזור אליו.

לא אל המציאות היהודית, לא אל ההוה היהודי באים, או שבים וחוזרים, כל אלה מבני הדור הצעיר, שהיו מעבר לגבול, שטעמו מפרי החיים אשר מחוץ לתחומנו, שחיו בתקוות אחרות ובמשאלות אחרות, אי-יהודיות.

לא. אין בכחה של המציאות המרה היהודית למשוך אחריה נפשות. “גרי-אריות” בלבד לא יוכלו להחזיק מעמד בתוך החיים. הנסים והנמלטים מן הפחד – ימצאו להם פח אחר. לא בכל עת מאסף הגשם את הצאן אל העדר. יש אשר בהתגבר הרוח והשמים יתכסו בעבים וקדרות יעטופו והרעמים ירעמו וגשמי-זעף ירדו, - יתעו הצאן ויתפזרו כל אחת לעברה ולא יתכנסו. ובקול תרועת הרועים לא ישמעו.לא אחרי המציאות הלכו איפוא.

הם נמשכו בלי משים אחרי אגדת-העבר הלאומי, אותה האגדה הנרקמת בסתר דמיונם של היותר רחוקים מהמצויר, רחוק מקום וזמן.

ויש אשר גם אגדת-העתיד תשעשע לפני עיני רוחם והם יראו את הגאולה הלאומית באה מאיזה מקום שהוא ולבבם ירחב וירהב…

אגדת-העבר ואגדת-העתיד – הן איפה שני הגורמים הנותנים לפי-שעה תוכן ליהודי-ההוה.

לפי שעה…

עד שתעלה ותגיע השעה, שיהא בה גם ההוה מקושט בפרחי-הששון של אגדת-העבר…

תרס"ו

---

נפש נידחת

מאת

שמואל טשרנוביץ

(אברהם-אורי בן צבי קובנר)

I

ברשימה קטנה, כרוניקאית, בנקרולוג קצר ויבש, שנדפס על-יד רשימת מרוץ סוסים, בשרו בעתונים הרוסיים את הבשורה, כי מת הז’ורנליסטן הרוסי ארקדי גריגוריביץ קובנר, זה “האיש האנרגי, שמלבד שלא הלך בדרך היהודית המתבודדת, כי אם נכנס לעת זקנתו גם בברית הנוצרים, קבל משרה ממלכתית ונשא לו אשה רוסית” – המקסימום של משאלות המומרים הנפשיים.

ניקרולוג זה – היה כל שכרו של קובנר בעולם חדש זה, המלא קסמים והוד, “בספרות החיה” שרק שם ראו היהודים מסוג זה אור בהיר: באותו העולם ובאותה הספרות, שבגללם עזב קובנר את עמו ואת ספרותו לנצח, ולא נחה דעתו, עד שקבל לעת זקנתו את הדת הנוצרית. זה היה כל שכרו של האיש, שעבד עבודה ספרותית רצופה בעשרה עתונים ובשלשה ירחונים רוסיים במשך ארבעים ושלש שנים!

נבלעה טפה קטנה בתוך הים הגדול. בין מאות הז’ורנליסטים, החיים חיי רגע ונושאים על גבם את דעת הקהל, אלה הנעלמים, הרואים ואינם נראים, בעזרת טבעת המופת אשר על אצבעם, המחוללים סערות בצלוחית של מים, הצועקים ואינם נענים, התוקעים לתוך הדות, המתרגזים ומתרגשים למראית עין, מניחים אריח על-גבי לבנה, מבלי שמרגיש איש בבנינם, - בתוך עדת הנמלים האלה זחל גם איזה יהודי, התערב בתוך המקהלה והשמיע לפרקים גם את קולו הצרוד, - ומי ינוד לו? מי יתאבל על מותו? מי ידעהו בחייו ומי יודעו במותו?

רק פעם אחת נתכבד קובנר בפרסום:

נפל עליו חשד של מעילה בממון הצבור, נידון והגלה לסיביר. אז זכרוהו העתונים וה“נאו וורימיה” הדגיש בעונג ניוחד:

• “קובנר היהודי, מי שהיה סופר עברי…”.

וכשעשה קובנר את הצעד האחרון, ועבר באופן פורמאלי דרך הגשר אל העבר ההוא, “שכולו טוב” – נשכח עונו של ארקאדי גריגוריביץ והוא הוסיף למשוך בקרון של הז’ורנליסטיקה הרוסית, עד אשר באה העת לאחרים לרשת את מקומו.

**

הגלגול הראשון של ארקדי גריגוריביץ, – אברהם אורי בן צבי קובנר איש ווילנה – היה יותר מוצלח.

אז, בתקופה, שהשם הנדפס בלבד היה מאורע, בתקופה, שכל קוריספונדינטן, המודיע על דבר שריפה בעירו, נכנס לחוג הסופרים, בשעה, שהסופרים המוסמכים נתכבדו בכבוד אלהים – טבעי היה הדבר, שהמחברת של א. א. קובנר הטילה סערה ועוררה למהפכה ברחוב היהודים.

צעיר לימים, כבן עשרים שנה, שאיש לא ראהו ולא ידעהו, יוצא להלחם בכל האבטוריטטים הגדולים, מלגלג לזרמים המקובלים והמוסמכים, נלחם בעברית כנגד בעלי הלשון, שהשתדלו רק ליפות את הלשון ולצחצחה, מבלי לדאוג לתוכן – האם אין זו יוהרא, הראויה לפולסין דנורא?

גוטלובר בעצמו “אוזר את חלציו” ב“אגרת צער בעלי חיים” “להשיב דברים נכוחים לשועלים הקטנים המחבלים את כרם ספרותנו, הלא הוא עז פנים שבדור, אשר בעזותו ובפחזותו הנמרצה לקח לו קרנים לנגח ולשון לנבח ויוציא עתק מפיו וידבר סרה על גדולי סופרינו מזמן העבר וההוה במכתב הפלסתר שלו, שקרא בשם “חקר דבר” וכולה וכולה” (זהו רק החלק הראשון של שער המחברת).

ושלום יעקב אברמוביץ יצא ב“המליץ” (תרכ"ו 4–2 ) כנגד המחבר ההולך בעקבות טורגניוב, צ’ירנישובסקי ופיסרוב, ויוסף יהודה לרנר יוצא להגן על קובנר ומתריס כלפי גוטלובר ואומר לו בפניו: “במשך הארבעים שנה, שאתה עובד את הליטרטורה העברית, הרית תהו וילדת רוח”. וארז מדפיס את כתבי-הפלסתר של קובנר בצורת “השקפה קטנה על מצב היהודים בליטא ובפולין” (המליץ תרכ"ו) עם תשובות ערוכות מאת העורך בכל גליון וגליון.

באחת – אך קסם היה על שפתי קובנר: במחברת קטנה וצנומה עורר את תשומת לב הצבור העברי והקים ראשונה את האופוזיציה הצעירה נגד האבטוריטטים הזקנים.

מהר רכש לו קובנר קהל חסידים. וגוטלובר לא על קובנר בלבד שפך את חמתו, כי אם על כל הצעירים יצא קצפו, על הצעירים המבטלים את האבטוריטטים, הכופרים במדעים ומפירים את קדושת הנשואין, בכדי לקיים את תורת הניהיליזמוס. קובנר הוא לו “כבה-נר” ו“לקו-נער” חסר-בינה, המוליך תועים בדרך המלאה חתחתים.

וגוטלובר הזקן, העובד ארבעים שנה “על שדה הליטרטורה העברית” חרד ונבהל מאימת המפגיע, העומד ודורש: “סופרי העברים ישירו שירים בלי כל רעיון ודמיון טוב, ידברו על העצים ועל האבנים: המה יכתבו למען תאות כבודם, למען הראות גדלם ותפארתם בעיני הסופרים האחרים הבוערים כמוהם, ולא למען להביא תועלת העם”.

הוא מלגלג לתארים, שחכמי ישראל מכבדים בהם זה את זה" “בחנו וראו להעתיק את תארי גוטלובר לשפה חיה אם לא תשתוממו: “איש כלבבי, עז כלביא, אשר במאמרו חוצב להבי ובדברו מעריב ערבי ומסדר כוכבי, ברצונו בורא יום ולילה בקרבי, כי רוח חיים באופני מלצתו ולכל אשר יחפץ יטנו באהבתו, ואין נסתר מחמתו, ה”ה המליץ הנחמד והנעים, תאוה לעינים ולרוח החכם השלם, מוהר”א צוויפעל".

ואברהם אורי קובנר ידע את נפש הקוראים. בהקדמתו למחברת כבר נבא:

“מראש אראה את הסער הגדול, אשר יתחולל על ראשי בצאת מחברתי הקטנה הזאת לאור. מעבר מזה סוררי אור תרדפני ומעבר מזה קנאת המשכילים תאכלני: אולם לב טהור חנן לי ד', אשר לא ישא פני קול, ואך, אך מתי מספר (אשר, ת"ל, ישנם בתוכנו), אנשי אמת יהיו עמדי-אז ממי אפחד?”

**

אולם האמנם לב טהור חנן לו ד'?

שלום יעקב אברמוביץ בשעתו פקפק בדבר, אם ההודעה הצעקנית הזאת יצאה מקרב ולב ואם יש לה יסוד. ולפקפוק הזה יש אמנם סמוכין. אני קורא את כל הספרות הפולמוסית של הימים ההם. בוחן ובודק בין השטין ומרגיש, כי כל הסער, שהקים קובנר בספרות העברית בא לא רק מפני חדושו, לא רק מפני שלא הסכינו לסגנון ספרותי בטוח זה, סגנון של אדם המכיר בערכו, בעל אומץ, המגלה את האמת בלי משוא פנים, המוריד אלילים מכסאם ומנפצם אל סלע הבקורת: לא ולא. אנכי רואה בכל המלחמה כנגדו מלחמת קיומה של הספרות העברית כנגד אויבה בנפש. בחושה הטבעי לשה הספרות, כי האיש הזה בא להרוס לא על מנת לבנות, אלא על מנת להרוס. ההריסה בעצמה היתה לו כמטרה.

הוא נכנס אל הספרות העברית לא באהבה, אלא באיבה. הוא נכנס לפני-ולפנים של הספרות על מנת לפוצצה מתוכה, בכח המלה הנדפסה, בכח ההשפעה שתהיה לדבריו על צעירי הדור, הבולעים בצמאון כל מלה חיה, מלה חדשה. הוא נכנס בלא לב טהור, בלי כונה להיטיב את הספרות הזאת, אך להרע ולהזיק לה. פצעיו היו פצעי-אויב ולא פצעי-אוהב. כל זה בולט מתוך כל שורה. מתוך כל פראזה, אפילו מהלצותיו המכוונות כלפי מיצקון האומלל, וביחוד מתוך כתבי-הפלסתר שלו שנשלח להגינירל-גוברנטור בקיוב:

"אל ידמו סופרינו, כי יבראו המה ליטרטורה חיה בשפת עבר לדורות עולמים, כי היה לא תהיה: אך יראו על ידי שפת עבר רק שפה במדוברת, להבעיר חשק העברי לחכמה ולמדעים, אשר ימצאו בשפות החיות, ואשר רק שם יוכלו לשבר צמאונם לחכמה ולדעת.

“האנשים הגדולים באמת, אשר היה לאל ידם לעשות רבות לתועלת העברים, השחיתו את הזמן היקר מכל יקר בשפת עבר, בנו עליה שיח שוא ותפל, ובחלומם הכוזב הזה שגו כל ימי היותם עלי אדמות, ויחשבו בלבם, כי רבות עשו לטובת העם”.

“שפת עבר בימים האחרונים – הרעה מאד לעשות לעבריים, אם גם הביאה תועלת לא מעטה. לא נוכל לכחד תחת לשוננו, כי יש אתנו כשרונות טובים, אשר יכלו להתחרות עם כל גדולי וחכמי אירופה, אולם על מה אבדו הכשרונות האלה? על שירים מי”א תנועות. על השערות ופלפןלים של הבל בספורי התנ“ך, מחזורים, קדמונית, וכדומה, על חקר מלים ועוד. כך לא נוכל לשים עון על ראש הסופרים העברים, כי נרדמים המה במלאכתם, להיפך, יציפו עלינו מבול ספרים: אולם אלו עבדו רבים וכן שלמים על שדה ליטרטורה אחרת, כי עתה אין קץ לתועלת, אשר הביאו למין האנושי בכלל ולעם העברים בפרט”.

"ואם כן לא בצדק יתלוננו האבטודידקטים על הצעירים, כי האחרונים נסוגו אחור מליטרטורה עברית. הניחו להם, לצעירים, כי ילכו בדרכם אשר בחרו למו, ותראו, כי ברבות הימים יביאו הרבה יותר תועלת לעצמם ולהכלל מהאבטודידקטים ".

זקני הסופרים שבדור חשו בעמקי לבבם, כי לפניהם התיצב מיסיונר של ההשכלה הרוסית, שרצה לקעקע את בירת הספרות העברית ולמשוך את הצעירים אחריו. ועיניהם ראו, כי “ברבות הימים” הביאו, אמנם, הנדחים “הרבה יותר תועלת לעצמם”, - לעצמם, אבל לא להכלל. גם להם, כמו לקובנר מורם, היו הלשונות היהודיות, ביחוד שפת עבר, “כבית חיצון, אשר דרכו יבואו העברים אל היכלי השפות החיות, שאך שם יראו אור בהיר” (“חקר דבר”, 56).

ובוני הספרות העברית, אלה המליצים העצובים, שפגעו בהם בליסטרותיו השנונות של קובנר, מורה החצים החרוץ: אלה המשכילים למחצה, אבל היהודים הטובים, שעמדו עדיין על מפתן היהדות הישנה ושהיו קשורים אליה בלבם – חתו ונבהלו בראותם את האויב הפנימי, הבא לחתור חתירה תחת השפה העברית וספרותה מבית וגם מחוץ, הבא להורות לצעירים דרך מסוכנה, דרך המובילה לטמיעה הגמורה.

הם ידעו היטב, כי “הליטרטורה העברית, הנכתבת רק בשפת המדינה” מביאה… לליטרטורה כללית בשפת המדינה, ולכן נלחמו מלחמת תנופה בריפורמטור המסוכן, שהביא מן החוץ רפואות תעלה “לעם העברים”, סגולות ישנות, שכבר נסו רבים להשתמש בהן, ונכשלו.

הם ידעו והרגישו בכל חושיהם הפנימיים, כי “עם העברים” אינו רשאי לקנות לו חירות גופנית במחיר של עבדות פנימית, למכור את הנפש בעד הגוף: הם הרגישו באופן אינסטינקטיבי, כי שאלת יצירת ספרות עברית לעברים היא שאלת קיום האומה – ולא שגו.

העתיד היה להם. קובנר בעצמו הביא מופת חותך לאמתות שטתם.

בעל ה“חקר דבר” כנגד הכותבים עברית לעברים, בעל “צרור פרחים” כנגד הכותבים על היהדות והיהודים בלשון היהודים, בעל ה“השקפה הקטנה על מצב העברים בליטה ובפולין”, הלוחם נגד החנוך העברי הלאומי – עשה את כל הצעדים, ששאף אליהם, מלא את כל מאוייו. הוא “שבר את צמאונו לחכמה ודעת” ב“שפות החיות”: הוא לא “השחית את הזמן היקר מכל יקר בשפת עבר”, כי אם הקדיש ארבעים ושלש שנה ל“שדה ליטרטורה אחרת” – ומהי התועלת שהביא לה“מין האנושי בכלל ולעם העברים בפרט”?

האם בזה שנתוסף חבר חדש לכנסיה הפרבוסלבית? האם בזה, שבעט בעם העברים ונעשה בן-חורין? או אולי ביצירותיו הספרותיות הבינוניות, שבטלו ברוב היצירות ממין זה, שאיש איננו מבכה את העדרן, ואיננו שמח עליהן בשעה שהן נוצרות? או אולי רכש לו קובנר “עולם הבא”, זכרון נצח בספרות הרוסית?

והרי גם בזכות של קורספונדנציות בעתון עברי במשך ארבעים ושלש שנה רצופות היה נספד אצלנו באופן יותר נלבב, משנספד בספרות הרוסית שהיה לה עבד נאמן עד יומו האחרון!

כי הגידו מה שתגידו: אפשר שאין אנו יכולים לכבד את סופרינו בחייהם, אבל במותם – הלואי שיהיה לסופרינו כבוד בחייהם כמו במותם!

**

זבובים נופלים!

אברהם אורי בן צבי קובנר היה גם הוא אחד הזבובים, שבמשך אחרי אור הנר, ובגשתו אל האש – נחרכו כנפיו ונפל, רבים היו הזבובים האלה בשנות הששים. הם נחנקו בתוך הסביבה הצרה והחשכה של קנאות לצביעות מצד אחד, ושל בטלנות ילידת בית המדרש הישן מצד אחר. ואותה הסביבה הרחבה והיפה אשר מחוץ, אותה הסביבה המגוהצה שהתחילה זה עכשיו ללבוש בגדי אירופה ולקבל קלסתר פנים יפים – משכה את לבם. אבל גם שם לא מצאו את אשר בקשו. אין המנוחה הפנימית והאושר הנפשי נקנים בשכר בגידה. וקובנר גם הוא הציץ ונפגע כרבים מחבריו.

לעוף לא היה בכחו, כי כבר נחרכו כנפיו – ואז התחיל לזחול. הוא זחל על גחונו, התרפס, הלך מדחי אל דחי, השתמש באותן המדות המגונות הגלותיות שבשבילן ברח מעמו, והיה לעבד-עבדים, עבד לעצמו ולאחרים.

הוא קבל לעת זקנותו את אמונת הנוצרים – והאמינו: אברהם אורי בן צבי קובנר בעל ה“חקר דבר”, שהכחיש בכל האבטוריטטים שבעולם עוד בהיותו בן עשרים שנה, שלא האמין בשום אמונה – הוא ודאי לא חזר בתשובה באחרית ימיו, ולא מתוך אמונה עבר לדת החדשה.

אבל אורי קובנר עשה סחורה באלהים, כשם שעשה מסחר בנפשו ובכשרונו הספרותי.

**

הידע, ההרגיש אורי צבי קובנר, שכתב עברית יפה והשתתף ביצירת תקופה בספרות העברית, בכל אותם הימים הארוכים שנדח מאתנו, את הנעשה מסביב לחוג הזה שעזב?

פפירנא המנוח ספר, שבהפגשו פעם עם קובנר התודה הסופר לפניו, כי איננו יודע לקרוא את מחברתו “חקר דבר” – במדה כזו שכח את הלשון העברית, שהגה וכתב וחשב בה, אבל ה“נאוו. וור.”, המוסר את פרטי תולדותיו, יודע להעיד, כי “מצב היהודים הסב למנוח מכאובים רבים”.

אות הוא, שלא נתק לגמרי מעל עמו, שנפש נדחת זו אף היא, אחרי הבגידה, רק נכרתה מעמיה, אבל בנימים דקות היתה עוד קשורה אל העם הסובל.

ויהיו ענוייו הנפשיים ויסורי חייו הנוראים כפרתו על החטא הגדול שחטא לעמו ולספרותו!

תרס"ט

---

הזמיר ברחוב היהודים: ר' יואל לֶוֶנשטֵין

מאת

שמואל טשרנוביץ

הוא לא היה אחד הגאונים אשר בארץ, עם גדולי התורה לא נמנה, הרים לא עקר בפלפולו, פילים לא העלה בקופא דמחטא, ספרים לא חבר, שאלות ותשובות ופסקי הלכה לא ערך ─ והלא רק את אלה זוכר העם, רק לאלה הוא מציב ציונים בדרך ההיסטוריה ומעמיד להם מצבות זכרון.

גם חסיד לא היה, לא אחד מל"ו הצדיקים המגִנים על הדור, לא “נסתר” שנתגלה והבריק לפתע פתאם כאור הגנוז, שרק לאלה נותן העם כבוד אלהים ומשתחוה לפניהם בחרדת קדש.

הוא היה רק משורר נעים, חזן העובר לפני התבה, ומה לו לעם ולמיטיבי נגן? את שירותיהם ומנגינותיהם הוא שומע בעונג, אך את אֵשל הנצח איננו שותל על קברם.

ומי הוא שפתח לפני האיש הזה את שערי הנצח, את היכל האגדה? מי ענד עטרות לראשו? במה היה כח השפעתו גדול? במה הקסים את הלבבות? במה זכה, כי יעורר שם “הבעל-הבית’ל הווילנאי” רטט פנימי, חרדת קדש וגעגועים כמוסים?

איש מצעירי הדור לא יתרץ את הקושיות האלו. על שערי האתמול הונחו שבעה חותמות, מהעת שבה חדלו הבנים להכיר את הוריהם, וההורים – את אבותיהם הם. כל דור ודור הוא חדש, כאלו זה עתה נותר, כאלו מצור נחצב, כל צעיר הוא בן יומו, מלאך הנברא לשם שיר של יום.

מה לפנים אין מביטים עוד, ומה לאחור אין שואלים. הפתיל הנמתח מראשית הדורות עד אחריתם נפסק; ואי זה, איפוא, יזכור וידע, כי לפני עשרות בשנים חי בבירת ליטא איזה מזמר צעיר, שכבד את ה' בגרונו?

אבל שאלו את רחוב היהודים ויגדכם. בו אין נעלם. הוא סופג וקולט לתוכו את הכל ופולט אך מעט. בחללו נשמרים הרבה זכרונות קדומים, שכבר פרחו מן הלב. ברחוב תמצאו עוד שרידים מהדור הישן הזוכרים הרבה יותר מה שהיה, מאשר יודעים מה שיש.

והרחוב יודע לספר הרבה, הוא רוקם אגדה על זמיר אחד, שחי ברחוב היהודים, זמיר רענן ויפה, שנקטף בלא עת.

* * *

לא בהיכלי חמד ולא בארמנות תפארה, לא בשדות בכרמים, לא ביערות, ולא בחלל האויר החפשי שר הזמיר את שירתו. הדלות היתה הורתו, והאסון גדלהו. בתוך סביבה צרה ומחניקה, בתוך רחובות צפופים ומעוקלים, מוגדרים בגדרי עולם, בלי אור, בלי אויר, נגלה פתאם זמיר יפה-מראה ומיטיב-נגן. אי הדרך בא הלום? אין איש יודע. יודעים רק זאת, כי מיום בואו התחילו חיים חדשים בתוך הסביבה העלובה. מן המרתף ומן העליה, מתוך חדרי עוני וממעון הדלות בקעו ועלו מנגינות משיבות נפש. שמעו הנדחים והמעונים, שמעו ותמהו, ונשאו עיניהם באהבה רבה אל הזמיר הקטן הנשקף להם כקו אור בתוך מחשכיהם.

והם האזינו והקשיבו רב קשב והכירו את הקולות המחרידים והמזעזעים את מיתרי לבם. האם לא שלהם הוא הזמיר? האם לא את שירתם הוא שר? האם לא ממקור ישראל שאב את תורת הלב ושיחת הנשמה?

לא על הדר הטבע ויפעת הבריאה שר הזמיר, – מה לרחוב היהודים ולטבע? – לא על השדות העטופים בר, לא על החיים במרומים, במקום שאין קנאה ותחרות, מלחמה בין התקיף והחלש, בין האדונים והעבדים – איהו המרחב החפשי במציאות היהדות? הוא שר או קונן על היונה שגלתה מקנה, על האומה המדוכאת והמסובלת ביסורים, הנתונים בצרה ובשביה, על היופי של מעלה שהועם, על האור הנדעך, על הליל הארוך הנמשך בלי קץ ובלי תוחלת…

שר ויקונן… ויתיפח וייליל, והנפש היהודית שמעה והתמוגגה, הכירה בשירה זו את פרצופה, את סמלה, הכירה את עצמה ותבך גם היא הרבה בכי.

ויש אשר התפתל קולו בנעימות על העתיד הבהיר, המובטח להעם המובחר. ומפיו התמלטו הבטחות זעזועי תקוה, טפות תנחומין המעריפות על הלב המעונה, ולב העם רחב ורהב והנפש העגומה התחילה לקוות ימים יותר טובים.

והעם שמע את שירת הזמיר שלו, המופיע אחת בשנים רבות, הקשיב והאזין, והתאבל יחד עם אבל משוררו והתנחם יחד אתו על שירת הגאולה.

– לא נוצרו עדיין תוי הזמרה – היו אומרים יהודי וילנה – שיקלטו את שירותו של ר' יואל-דוד. לא נוצר המוסיקאי שיוכל לרשום בספר לזכרון את ההדים הנפלאים, הד שירת הלויים בבית המקדש. צריך היה לשמוע את “הבעל הבית’ל”, את נדנודי קולו, את סלסולי גרונו, למען דעת, כי זה היה יצור גאוני שאין דוגמתו, כשרון בחסד אלהים שאין דומה לו בכל הדורות.

* * *

הזמיר ברחוב היהודים –

זהו השם ליציר האגדה הזה; זהו השם המתאים ביותר לתכונתו, לתולדות חייו הטרגיים.

כלוא היה הזמיר בכלוב צר ואפל, ברחוב היהודים, מרחב לא היה לו, אך לדמיונו נִתן חופש, שם התחיל להתפתח ולהשתלם. מתוך הכלוב הצר השקיף אל עולם האלהים הגדול ובגעגועים כמוסים שר את שירתו. השאיפה לחרות הרחיבה את מעופו והגדילה את כנפיו.

אך הנה נפתחו מסגרות הכלוב, ודבור נִתן לו. העולם הגדול והרחב, שגם אפס קצהו לא ראה, נגלה לפניו פתאום בכל הדרו, עולם אחר, חדש, זר. הדי קולו החפשים, הפראים, הטבעיים והמלאים הוד, בלי סיָגים ובלי חֻקים קבועים, המתפרצים למרחב כרצון יוצרם וכדמיונו הלוהט – גֻּדרו בגדרם, סֻיְּגו בסיָגים וחותם הושם עליהם. לפני עיני הזמיר הניחו ספר מלא ותוים ומורים עמדו על גביו והורוהו את תורת הזמרה.

וכנפי הזמיר נגדעוּ. נדַמה בת שירתו, גרונו חדל להוציא את הקולות הנעימים ותוגה עמוקה שכנה בלבו, יגון קודר כסה את פניו, יגון, שהצעידהו למדחפות.

בתוך המרחב הגדול הרגיש מועקה. נִתן לו כלוב חדש תחת הכלוב הישן החביב, הקרוב. למעוף דמיונו הציבו גבולים. הלב המתפרץ, הנפש המשתפכת לפני אלהים חי, המתפשטת מכבלי הסביבה ודואה למרום, – נצטמצמה והושמה בכבלי המנוסח והמקובל.

ופעם אחת – מספרת האגדה – עמד יואל-דוד על במת התיאטרון הגדול בורשה ושר את שירותיו – באזני הקהל רב מגדולי העם הפולני, מזמרים ומזמרות, מנגנים ומנגנות, שרים ופקידים, רבי המלוכה. כבוד גדול הנחילו לו וזרי פרחים בלי מספר המטירו עליו. אך קר היה ליואל-דוד בסביבה זו, זר היה להם, והם – לו. בשויון נפש הביט מעל הבמה על הקהל הזר, הרחוק, ולבו כאב עליו. לא זהו העם, שלמענו נוצרו שירותיו. הוא התגעגע לבני עמו, המבינים את שפת הלב שלו.

וברחובות העיר הגדולה תעה ממחרת היום עד בוא הלילה לבקש את אחיו, את עצמו. החשיך. פתאם עלתה והגיעה לאזניו שיר ישנה, חביבה, שירת “לכה דודי”. אז נכנס לבית התפלה, במקום שהיהודים עמדו וקבלו את השבת, ולתמהון הנאספים עלה הצעיר הזר על הבמה, וכעבור רגע שמעו המתפללים תפלות כאלה, שאבותיהם ואבות אבותיהם לא שמעו דוגמתן מימיהם. זו היתה שירת הלב הכואב, המלא געגועים עזים, שירת האיש המבקש את אלהיו.

וזו היתה שירת הזמיר האחרונה.

ברדתו מעל הבמה לא היה עוד יואל דוד בעל הדעה הצלולה. נפשו של הזמיר נקלעה בין שני העולמות, בין העולם החדש והישן, ומיתרי הכנור פקעו.

* * *

ועוד מספרת האגדה:

“כל באיה לא ישובון”. הזמיר נלכד בפח. ריבה אחת מגדולי העם הפולני שמה עיניה הקוסמות ביהודי הצעיר, ברוך האלהים, ותלכדהו בחרמה. הלב שבי אחרי בת הגויים, התמוגג למשמע המנגינות הנפלאות שהשמיע הפסנתר תחת השפעת אצבעותיה היפות, ויואל דוד חניך רחוב היהודים, היה כרוך אחרי בת אצילי פולין.

“כל באיה לא ישובון”. הרשת נטמנה לרגלו. הוא לא הרגיש, כי הוא הולך ומתרחק מעל עמו, ולאט לאט התחיל יואל דוד להבלע בתוך הסביבה החדשה, לשכוח את המקובל בסביבתו, ופעם הגיע הדבר לידי כך שנגן על הפסנתר בליל השבת.

ואולי היה עוד מרחיק לרדת מטה, אלמלא בא המקרה התמידי, המזכיר ליהודי את מוצאו, והזכיר גם ליואל דוד את מקומו.

איזה צעיר גא מאצילי העם הפולני, נכנס לבית אהובתו, בשעה שנמצא יואל-דוד בביתה. ובהכנסו ובראותו את היהודי בחדרה, שאל בתמהון:

– מי הוא היהודי הלזה?

– איזה יהודאי וילנאי – ענתה הריבה בלעג.

והנפש הרכה של יואל-דוד חשה את הדקירה. הוא מהר לצאת מחדר אהובתו, בלי הפרד מאתה, ולא שב עוד אליה ואל הסביבה החדשה.

אך גם לסביבתו הישנה לא היה יכול לשוב. משם נעקר והֵנה לא בא, הכלוב הישן נהרס, ובחדש – צר היה לו.

והנשמה הגדולה תעתה בין החרבות השוממות, תעתה ובקשה מנוח – ולא מצאה…

* * *

ורחוב היהודים קבל את הזמיר חרוך הכנפים ברחמים ובחמלה ולטפהו כאם את בן-יחידה.

שבתה שמחה מהרחוב. חדל עונג. נדַמו המנגינות במרתפים ובעליות, ונשמעו שיחות ונרקמו אגדות וספורים על דבר גורלו של הזמיר האומלל.

מה היה לזמיר הרך? איה בת שירתו? –

ובשבתות ובמועדים לא מהר עוד העם לבית הכנסת הגדול ולא צפה עוד ברטט לקול הנעים היוצא מפי חביבו.

והזמיר מטַיֵּל ברחובות היהודים בעינים תועות ומבקש ומחפש דבר מה ואיננו יודע מה, והוא כאלו מתאמץ לזכור נשכחות, לזכור את אשר היה.

ויש אשר בינה תבוא בלבו לרגע, ויש אשר נשמתו תתעורר מתרדמתה ותתגעגע אחרי האתמול הנשכח.

אז ילהט הדמיון העז והרוח הכביר יתנשא אל על, ומפי הזמיר יתמלטו קולות אלהים, המשתפכים ומתפשטים לאורך ולרוחב ברחוב היהודים.

והקהל היהודי שומע, ונפשו עליו תשתפך, ובבכי ובדמעות יתיפח על הזמיר האומלל המתאונן על גורלו. זוכר הקהל ויודע, כי לא רבים הם הרגעים האלה, כי במהרה ידם הזמיר ובת קולו לא תשמע עוד. וצר לו על עצמו, על שניטל ממנו נוחם בעתות בצרה, על אשר פרח הזמיר, והכלוב נשאר ריק…

* * *

והזמיר אינו יוצא עוד מרחוב היהודים.

אך גם איננו בא אליו.

אין עוד המלחמה הפנימית בין העולם הרחב והצר, בין החדש והישן, אין ההתאבקות בין הקדש והחול, – הזמירים שמים להם קן מראשית היותם מחוץ לרחוב היהודים, ושם הם שׁרים את שירתם על השדות הזרים, על הטבע הזר, על הבריאה הזרה, על ההיכלות הרמים והנשאים הרחוקים מאתם.

ולרחוב היהודים אין זמיר, והכלוב ריק, אין בו מאום!…

ורק פה ושם נשמעים כמו ממרחק צלילים והדים דקים וענוגים, הבוקעים מן המרתפים והעליות ברחוב היהודים, – זהו העם הזוכר ומזכיר בגעגועים את שירת הזמיר שלו, את שירת “הבעל הבית’ל” הוילנאי!…

---

לשעה ולדורות

מאת

שמואל טשרנוביץ

כעין נבואה נזרקה מפיו של יהודה ליב גורדון באותו היום שבו ערך את הטורים הטרגיים בשירו הידוע: “למי אני עמל?”. מה נורא הוא הרעיון למשורר המדבר אל העם והאומר להשפיע עליו מרוחו, כי אלה יהיו קוראיו האחרונים וכי ספריו יעברו אל נחלת ההיסטוריה בעודם בעלומיהם.

ואולם רק מחציתה של הנבואה נתקיימה. קוראי עברית לא היו האחרונים. הדחיפה שנתנו גורדון וחבריו לספרות ולעתונות העברית הביאה אותנו עד הלום, עד עשרות אלפים קוראי עברית, מספר שלא היה ידוע בימים ההם. אך קוראיו של גורדון אולי היו באמת האחרונים, או הם הולכים וכלים.

הנה רק כעשרים שׁנה מלאו למותו של המשורר והאיש רב-הפעלים, שהיה משכמו ומעלה גבוה מהרבה בני דורו, האיש, שעמד בראשה של תנועה, שהשמיע תמיד את המלה הראשונה בכל שאלה, שבחציו השנונים רכש לו גם אוהבים גם שונאים – ובכל זאת האם לא יֵרָאה לכם על-פי ההספדים הצנומים שנערכו, על-פי המקום הצנוע שהקדישה לו העתונות שלנו, כי נשכח המשורר מן הלב? האם אין אתם רואים על-פי המקום הצר שתופס המשורר בחנוך המודֶרני, כי לולא חמלו יוצרי הכריסטומטיות על המשורר הקלסי, שהעשיר את הסגנון העברי ואת החומר הלשוני, לא היו רבים מלומדי עברית בימינו יודעים גם את שמו של המשורר הגדול?

וזהו, כאמור, רק אחרי עשרים שנה, אחי תקופה קצרה, שגם רבים מאתנו, הבינונים, העומדים על גבול הצעירות, זוכרים עוד אותה ואת האנשים שחיו ופעלו בה!

ולא זאת בלבד, אלא שאני רואה ומרגיש, כי היחס הכללי אל המשורר גורדון נשתנה תכלית שנוי. ובעוד שבימים הראשונים אחרי מותו, כשיצא בריינין בלמוד קטיגוריה על רוח השירה של גורדון, נחשב הדבר כמעט לחלול הקודש ולחלול כבוד המת וכל ספרותנו נזדעזעה, – נשתרשה הדעה הזאת עכשיו ונתקבלה על כל הלבבות כמעט, עד שהמספידים מוצאים לנחוץ להצטדק ולמצוא לכל הפחות צד אחד של זכות להמשורר ולהתיר לו לעמוד במחיצתם של המשוררים.

ואני שׁואל את נפשי:

מי הוא שהסיר את עטרת הנצח מעל ראש המשורר של “אהבת דוד ומיכל”, “בין שני אריות” ו“במצולות ים”? מי הוא שהוציאהו מהיכל האמנות, אשר שם מקומו, והכניסהו רק אל היכל ההיסטוריה של מלחמת ההשכלה?

והנה מנקודת הראות האוביקטיבית, ההיסטורית, יכולים אנו להשיב, אחרי התבוננות קלה אל היצירות שיצר יל"ג:

– המשורר עצמו.

שאיפות הנצח היו לנגד עיניו, שאיפות-העתיד, אך לא עתידו הוא ולא הנצח של עולמו הוא. המשורר-הלוחם לא חשב ולא חלם על-דבר בצור מקום לעצמו בגן-עדן של הנצח האמנותי. הוא כתת את עטיו לחרבות, הסיר את נזר-השׁירה ויפוצצהו ויקרב אותו לקרבן בשביל העם.

למה לו יופי? למה לו אמנות – אם העם לקוי מכל עבריו ומלא פגימות ופגעים?

“כשהייתי נער – אומר יל”ג בהקדמתו לקובץ שיריו –, בחור רואה חזיונות הייתי ככל בני גילי ובני אמונתי אומר דברי-זמר שאינם מעלין ולא מורידין (השרטוט שלי); וכשבאתי באנשים ונפקחו עיני לראות את בית ישראל, כי מגרעות לו סביב, העפלתי לעלות בהר ישראל ולגשת אל הערפל אשר בו הָחתלנו ואז חלף רוח אחר, רוח נכאה, וינשב בכנורי, ויצאו לי השירים בני התקופה השניה".

ודברי-הזמר שהם עקר העקרים, יסוד היסודות לכל המשוררים, דברי-הזמר שגם עסק בהם ורכש לו בזכותם תואר של משורר – היו עתה בעיניו לדברים “שאינם מעלין ולא מורידין”, כי כל אלו הצורות, התמונות, החזיונות, או שירי-העלילה. הם כאין וכאפס לעומת ים-התלאות והצרות הרוחניות והשפלות הנפשית שמצא בעמו.

"הֶרְאוּנִי אֶת עַמִּי בְּעֶצֶם שִׁפְלוּתוֹ

וּפְצָעָיו הָרַבִּים עַד לִבְלִי חֵקֶר;

הֶרְאוּנִי הָרִשְעָה וּמְקוֹר דַּלּוּתוֹ –

מְאַשְּׁרָיו הַמַּתְעִים וּמוֹרֵי הַשֶּׁקֶר;

וַיֵּצֵא לִבִּי וַתִּשָׁפֵךְ מְרֵרָתִי,

וַיְהִי לְאֵבֶל כִּנּוֹרִי וּלְקִינָה – שִירָתִי".

ומאז נכנסה הפוליטיקה אל שירתו. הטנדנציה היתה טבועה על כל יצירותיו והצורה השירית שמשה רק אמצעי לזריקת הבליסטראות אל מחנה השונאים.

והשונאים היו מרובים. הימים היו ימי תקוות פורחות לכל העם הרוסי ולכל העמים השוכנים בתוכם. זה היה בשׁנות הששים, שנות התקונים, שהיו לבני רוסיה כ“תקופת האביב” לפני מתן המניפסט האוקטוברי.

וגורדון גם הוא היה לבו מלא על כל גדותיו תקוות מזהירות. בשׁירו “הקיצה עמי!” הוא מביע את השקפתו זו בכל מלואה:

"אֶרֶץ עֵדֶן זֹאת הֵן לְךָ תִּפָּתַח

בָּנֶיהָ – “אָחִינוּ” לְךָ יִקְרְאוּן עָתָּה,

עַד מָתַי תִּהְיֶה קִרְבָּם כָּאוֹרֵחַ?

לָמָּה מִנֶּגֶד לָהֶם תֵּלֶךְ אָתָּה?"

"אֶל אוֹצַר הַמְּדִינָה תָּבִיא חֵילֶךָ

וּבִנְכָסֶיהָ קַח חֵלֶק וָזֶבֶד.

הֱיֵה אָדָם בְּצֵאתֶךָ וִיהוּדִי - בְּאָהֳלֶךָ,

אָח לִבְנֵי אַרְצְךָ וּלְמַלְכְּךָ – עָבֶד"

(תרכ"ג).

רק מכשול אחד יש על דרך זו: היהודים אינם אנשים מן הישוב, ההשכלה רחוקה מלבם ומבלעדיה אין לקבלם אל המשפחה האנושית.

מאז הקדיש את כשרונו למלחמת ההשכלה, וביחוד למלחמה עם הרבנות הרוחנית, העומדת כאבן נגף על דרך ההתקדמות וההשכלה. רבנות זו רקֵבה היא, לדעתו, משרשה, שיטתה החשֻׁכָּה הולכת ונמשכת מראש כל הדורות. תמיד מלאה בחיי האומה תפקיד של מחנכת רוחנית מקלקלת.

גם בשירו “בין שני אריות”, שהוא כלו שיר-עלילה, לא יכול היה להתאפק מבלי הכניס עקיצות ללב הרבנים:

"כַּמָּה מֵאוֹת שָׁנִים מוֹרִים אִשְּׁרוּךָ,

כּוֹנְנוּ בָתֵּי-מִדְרָשׁ – וּמָה הוֹרוּךָ?

הוֹרוּךָ לִשְׁמוֹר רוּחַ, לַחֲרוֹשׁ אֶבֶן,

לַחֲשׂוֹף מַיִם בִּכְבָרָה, לָדוּש תֶּבֶן;

הוֹרוּךָ, הָהּ, לַהֲלוֹךְ נֶגֶד הַחַיִּים,

הִסָּגֵר בָּדָד בִּגְדָרִים וּבְחוֹמוֹת,

לִהְיוֹת מֵת בָּאָרֶץ, חַי בַּשָּׁמַיִם –

וּבְהָקִיץ לַחֲלוֹם וּלְדַבֵּר בַּחֲלוֹמוֹת"…

או:

"בַּעֲלִיַּת בֶּן גּוּרְיוֹן נוֹעֲדוּ וָבָאוּ,

הַעַל צָרְכֵי הַמְּלוּכָה שָׂמוּ עֵינָם?

שָׁם חֶרֶב בַּיָּד הֲלָכוֹת קָבָעוּ;

“אֵין קוֹרִין… אֵין פּוֹלִין… אֵין שׁוֹתִין יֵינָם”.

והשיטה הזאת הביאה אותנו למצב, שעליו שפך המשורר מררתו ב“קוצו של יוד”, ב“שומרת יבם”, ועוד; הביאה לידי שלטונם של “הגבורים לשמור חטין ואנשי חיל לפסול גטין”, זה השלטון, שהפריע בעד הכנסת האורה של ההשכלה לבתי ישראל.

והמשורר-הלוחם חשב את עצמו למלאך ההשכלה, לאחד מיוצר המאורות. בגאוה פנימית הוא כותב בשירו “בצאתי מטעלז”:

שֵׁשׁ שָׁנִים בַּחשֶׁך יְצוּעִי רָפָדְתִּי,

לָשׂוּם לָעֲטַלֵּפִים עֵינַיִם, לָאוֹר קִנָּם:

לָשׁוֹן וָסֵפֶר לִבְנֵיהֶם לִמָּדְתִּי,

זִכִּיתִי לִבָּם, אֹרַח עוֹלָם לַהֲבִינָם" – –

"בֵּית-סֵפֶר לִנְעָרוֹת לָמוֹ יִסָּדְתִּי:

אִמּוֹת טוֹבוֹת וּנְשֵי חַיִל לַהֲכִינָם".

"וּבְכֵן שֵׁשׁ שָׁנִים אֶת אַחַי עָבָדְתִּי.

עַתָּה אֵצֵא אֵין כֶּסֶף, אַךְ לֹא חִנָּם.

לֹא לְתֹהוּ וָהֶבֶל כֹּחִי אִבָּדְתִּי,

עוֹד יֵרָאֶה פָעֳלִי עַל נֶכְדָּם, עַל נִינָם".

(תרל"ג).

זו היתה איפוא העבודה לדורות שפעל המשורר. הרגע משך אותו אחריו בגליו הסוערים. מלחמת-התקונים ומלחמת ההשכלה קראו אותו לצאת אל המערכה, והאם היה יכול ברגע ההוא לחשוב על דבר עבודת אמנות לדורות?

והמשורר לא בא על שכרו לא רק אחרי מותו, כי אם גם בחייו. הוא ראה עוד בעיניו את פרי עבודתו הסיזיפית, הוא נוכח כי גם זה הוא

"לוּחַ מָלֵא אֲבַעְבֻּעוֹת

פּוֹרְחוֹת וּבוֹקְעוֹת כְּקֶצֶף עַל מָיִם"

(בירח בלילה).

ו“מכל חלומותיו לא נשאר מאומה”. ואם בשנת תרל“ג היה בטוח, כי בבית-הספר לבנות שיסד בטעלז עשה מעשה כביר, פעולה שתרָאה גם “על נכדם ועל נינם” – – היה אנוס להודות בשנת תרמ”ה, כי נכזבה תקותו זו:

"אָמַרְתִּי: הַהַשְׂכָּלָה הַצֵּל תַּצִּילֵנוּ,

אִם נַשְׂכִּיל אָז נַצְלִיחַ, ייִטַב גּוֹרָלֵנוּ.

אֶזְכּוֹר שִׂמְחַת גִּילִי בִּרְאוֹתִי בָעֵינָיִם

כִּי פָרְצָה הַהַשְׂכָּלָה בָּתֵּינוּ כַּמָּיִם.

וּבְרָכָה זאֹת, הָהּ, לִקְלָלָה לָנוּ יַהֲפֹכוּ,

כּוֹס זָהָב מָזַגְנוּ עַל פָּנֵינוּ יִשְׁפֹּכוּ".

ושירי-השׁעה, פרי עבודתו של המשורר מתרכ“ג עד תרמ”ה, עברו אפוא אל נחלת ההיסטוריה עוד בחייו. הם לא יכלו לחיות עוד, אחרי שנכרתה הפתילה המדליקה את נשמתם. הרוח המחיה אותם היתה ההשכלה, ומכיון שבגדה אלילה זו, או נשברה, מה הם כל הבנינים שהוקמו עליה?

אשרי איפוא המשורר, שהוא נולד וחי ברגע של שלוה לאומית, או שנשמתו יכולה לעשות לה כנפים בכל עת, להחלץ מרשמי הסביבה ולרפרף מעל פני החיים של יום יום ולהבלע בים בנצח של היצירה, להגות בחזיונות הרוח, שנוצרו בדמיונו של המשורר. ואוי לו למשורר שנשמתו אחוזה ודבוקה בצבת העשויה של החיים, שאינו יכול למוש אף לרגע מעל הסביבה, ובהולדו בתקופת-מלחמה הוא עוזב את העט ולוקח את החרב בידו ומתיצב במערכה יחד עם כל הקהל.

אוי לו – כי שני עולמות הוא מחריב בחייו ובפעולתו. יש אשר עבודתו מביאה לידי תוצאות לא נעימות, לידי חורבן עולמות במקום בנין, – ואת עולם-היצירה שלו הוא מחריב, ותחת עטרת-הנצח הוא עונד לראשו זרי-קיקיון, אשר כרגע הם נובלים וכלים…

---

מן ה"וואלגה" אל ה"גנילופיאטקה": היהודים בספרות הרוסית

מאת

שמואל טשרנוביץ

לא קרה, לכאורה, כל מאורע, היוצא מגדר הרגיל.

העכביש רבץ במנוחה שאננה וארג את קוריו, אם התחפש בצדיה, או נרדם באמת, – זוהי פלוגתה היסטורית. אבל הזבובים התמימים חשבוהו לבלתי מסוכן להם והסתבכו בקוריו, ויש שנדמה להם, כי גם הם היו לאורגי-קורים, ולאט לאט “התעכבשו” הזבובים הקטנּים והיו – בעיניהם, כמובן – לעכבישים גמורים, ופתאם התנער העכביש מתרדמתו והכריז: אני הוא האדון – ואתם השבויים!

זהו המשל, והנמשל הוטעם והוברר והובלט במסבה עליזה של “הבוהימה” הספרותית הרוסית בביתו של הארטיסטן “הרוסי” חודוטוב על-ידי המבקר אראבאז’ין, המספר צ’יריקוב ועוד רבים מחבריו, במעמדם של האורחים הכבודים שלום אש ועוד אחדים מן הסופרים היהודים הצעירים, שחלק מהם כבר נתאזרחו בספרות הרוסית החדשה.

היהודים – אמרו להם בלי שום מליצות – עלו כזבובים על הספרות הרוסית ויבאישוה. הם המיתו את ה“ז’אנר” בטרם שיצאה נשמתו, קלקלו את הבנת החיים הרוסיים והרכיבו בספרות את היסודות היהודיים. ובאותה שעה, שמבקרים ממינו של צ’וקובסקי העלו על נס דוקא את הסופרים העברים המקוריים, שאין להם אלא מה שעיניהם רואות בחיים הלאומיים, והללו את כל המסתגלים לרוחות הזרות – באו אלה בחמה שפוכה כלפי המבליטים ביצירותיהם את נשמתם המקורית, היהודית. כשהרחיקו הסופרים מיצירותיהם את “היסוד הלאומי” – לא התלוננו עליהם. אדרבה, הם נתנו להם יד. ממרום שבתם אמנם ירדו לפרקים לקלקל את “הז’אנר” שלנו, ובמקום ה“גויים” של יושקוביץ, אייזמן, טאן ועוד, נתנו לנו את “היהודים” של צ’יריקוב. ואולם אלו היו חלופין כדרך התגרנים. כל אחד רמה את חברו, והמסחר נעשה. הסוחר יודע למפרע, כי חברו מרמה אותו, אלא שהוא מתחפש למאמין, בכדי שיאמין גם חברו בו ולא ברמאותו. אם לא הכירו היהודים את פרצופם של “יהודי” הסופרים הרוסים – לא הכירו את פני “הגויים” של היהודים – ושני הצדדים זכו במקחם.

אבל כשהיהודים מניפים את הדגל הלאומי ממהרים הרוסים להקים את הנס הלאומי שלהם – והרי יודעים אנו את פירושו של הדגל הזה. הדגל היהודי לא יזיק לדגלם. בתנופת יד אחת הם יכולים לזרוק את הנטל הזה מעל גבם, להפטר מן היהודים בספרות הרוסית – אין זה עבודה לשנים ולדורות. זוהי עבודה קלה.

בזאת אנו בטוחים, אלה, שעלו לדוכן בקדושה ובטהרה, אל “ארון-הקודש” של הספרות הרוסית – ירדו מבלי להשמיע את ברכתם. העם המבורך מרד בכהניו. זוהי מעין שביתה של המבורכים. צ’יריקוב לא יחבר עוד דרמות מחיי היהודים – ועל דא לא קא בכינא! – אלא יעסוק דוקא בדרמות מחיי הרוסים, יערבב בה פלפלין של הז’נאר הרוסי, בכדי להכעיס את גורנפלד היהודי, והיהודים לא יסתבכו עוד בין רגליו. ומר אראבאז’ין יוסף להחזיק בהשקפותיו הדמוקרטיות על שאלות-היהודים"…

והכל על מקומו יבוא בשלום.

וכל אותו המאורע –, למרות אי נעימותו, למרות הכאב, שמעוררות בנו ההתראות בנוסח זה של אראבאז’ין –, הוא סוף סוף לקח טוב להסופרים היהודים שלנו, אותם הסופרים, שזכו להתחמם לאורה של הספרות הרוסית.

ולא לחנם עשה המאורע הזה רושם יותר עמוק על אחד המשתתפים בו, על “החסיד” וואלינסקי-פליקסיר.

בבעיטה זו של צ’יריקוב ואראבאז’ין היה פליקסיר הנפגע הראשי. הוא בכל עבודתו הספרותית – הנהו אחד הזבובים היותר טפוסיים, שנדבק בספרות הרוסית על כרחה. הוא, היהודי הז’יטומירי, נכנס אל הספרות הרוסית לא בתור סופר-עוזר או יוצר, אלא בפריטינזיות. הוא רצה דוקא להרוס את הבנינים, שבנו הרוסים הקדמונים, ולהכניס ערכים חדשים, להרכיב זמורת-זר בתוך הספרות הזרה. בילינסקי, צ’רנישיבסקי, דוברוליוב ופיסריב הם “מהרסי-האיסתטיקה” בתוך הספרות הרוסית, ופליקסיר הז’יטומירי הוא בונה האסתטיקה הרוּסית ויוצרה. מלבד “ממלכת-הקאראמזבים”, מלבד “הגיון המשוגע”, דוסטויבסקי, שהוא, פליקסיר, הוא חסידו, אין הוא מוצא כלום בספרות הרוסית. אותה ההתמרמרות, שהתעוררה בראשית שנות התשעים כנגד ה“ז’יד המהרס” נשתתקה, ופליקסר היה יכול להקדיש את עתותיו לחקירות על הנוצריות ועל הקדושה ואל האידיאליות הפילוסופית, אך סוף סוף הרי מוכרח הוא הצד המגוחך של “עבודה זרה” זו – להתגלות, בבוא המקרה לכך. העקיצה צריכה להזרק. היא מתפרצת מאליה. ההתמרמרות כנגד היהודי בעל הפריטינזיות הרי אינה יכולה לשכוך, ובבוא השעה המוכשרת – האמת נאמרת.

יהי פליקסיר ראש הפילוסופים בדורנו, יהיה הוא אסטטיקן שבאסטיטיקים – בכל זאת, אפשר לבטוח במיכיילובסקי, שהוא הבין את רוחו של פיסריב ואת שאיפותיו של בילינסקי יותר מעשרים פליקסירים יחדו. וגם נבכי-הנפש של דוסטויבסקי גלויים יותר למבקר הרוסי מלפליקסיר. מבקר שלנו יבין יותר את שלום עליכם ואת פרץ ואת אש, משיבינו אותם פיטר פלסקי וקורניי טשוקובסקי, אפילו אם יתרגמו להם וויטר וניגר לא רק את ה“מאנאט-שריפטן” בלבד. פליקסיר יבין את דוסטויבסקי על-ידי פלפול של בחור ישיבה, הוא עלה בחקירתו את המסקנות המוסריות היוצאות מתוך תורתו של קאראמזוב, בעוד שהמבקר הרוסי קרוב בקרבת נפש לקאראמזוב, הוא הנהו עצם מעצמו ובשר מבשרו!

בלבנו מתעורר כאב, ובלבם של הרוסים גחוך, מה שבראש הבקורת התיאטרלית עומד קוגיל. הוא מגין על טהרתו של “בוריס גודונוב” בפני התיאטרונים הרוסים “מחללי הקדש”, שאינם שומרים את הטפוס בטהרתו ההיסטורית-לאומית – (הרוסית, כמובן!)

והאם אין זו קומדיה, שהסופרים היהודים-רוסים הם גבוריה הראשים? דוד אייזמן מוסיף נופך להפורנוגרפיה הרוסית, ומצייר טפוס של כהן רוסי שכור ועושה מעשה זמרי, כהן שלא ראהו בעיניו, שאיננו יודע את חייו ואיננו מבין את רוחו, באופן שאתה מרגיש, כי זוהי בדיחה גסה ומזויפת. פירילמאן – דימוב יושב על האבנַים ומפסל פסילים לא יהודיים, “שעינים להם ולא יראו, אזנים להם ולא ישמעו”; טאן – בוגורוז איננו יכול לחסום פיו ולא להזכיר את הווֹלגה אפילו רגע אחד. בפוליטיקה צריך הוא לעמוד דוקא בראש “אגודת-אכרים”, ובספרות לצייר ציורים מן הווֹלגה, אף-על-פי, שהגנילופיאטקה קרובה לו יותר. שלום אש יוצר לו אסתר’קה לכתחילה בשביל קוֹמיסרז’יבסקאיא, באופן, שגם ה“נ. וורימיה” נותן לו שבח ושוכח את חשבונותיו הישנים, כשהוא מגיע אל “היהודי החביב, המשתחוה בנעימות”. בשבה הרת המיסטיקה, – הוא יוצר בשביל השוק הרוסי לכתחילה את “הלוחם באלהים”, שאפשוביץ הוא כותב להם ובשבילם, ולא לנו. את שפתו היפה והנמלצה קלקל – בכדי שיבינוהו ה“גויים”. וגם בזה לא הועיל. הרוסים רואים תרגום מקולקל ומזדעזעים. וה“רוסיה” וה“נ. וורימיה”, בורינין וסירומיאטניקוב עומדים וצועקים: אוי ואבוי! השפה הרוסית נשחתת. שלום אש נהפך להקלאסיקן שלנו!

ועכשיו בא גם צ’יריקוב וקורא:

– שובו אל הגנילופיאטקה! הניחו את הווֹלגה לנו!…

* * *

התחרות זו, שבין הוולגה והגנילופיאטקה, היא התחרות בין שני כחות שונים, שאינם שוים זה לזה. זוהי מלחמה בין היום והלילה, השמש – וארובת העשן… הוולגה – זהו אחד הנהרות הגדולים ביותר בכל כדור הארץ, והגנילופיאטקה: נהר קטן בפלכי ווֹלין וקיוב. מדת הנהרות אינה אומרת, כמובן, כלום, כשהיא לעצמה, אבל המדה זהו הסמל של העושר הפנימי הצפון בנהר זה, ה“אם” של רוסיה הגדולה.

זרם הוולגה יש לו כח מושך יותר גדול – זהו מובן מאליו. הספרות הוולגית מתפרנסת ומזינה, נותנת כבוד והון; וגנילופיאטקה – אוי ואבוי לה ולמזונותיה ופרנסתה. כל זה ידוע, אבל יש בגנילופיאטקה, מה שאין בוולגה – זו היא שלנו וזו – לא שלנו. וחבל, שצ’יריקוב צריך לבוא ולהזכיר לנו את מציאותה של הגנילופיאטקה שלנו.

אפילו ב“שעה טובה”, כשהיתה הליביראליות שורה על כך העצים והאבנים, וכשהיו ה“יסודות לאומיים” של צ’יריקוב בטלים ומטושטשים, עד כדי שלא להבדיל בין יהודי ויוני, – גם אז לא חדל סופר רוסי זה אף רגע אחד להיות רוסי-לאומי מטבעו. באותה השעה עסק, למשל, יושקוביץ שלנו, בתפירת דרמות מחיי היהודים על פי המודה של התורה הסוציאל-דימוקרטית: הפועלים יצאו מזוקקים ומצורפים וטהורים כזוהר הרקיע, והעשירים – מוארים באשה של גיהינום. היושקביצים וחבריהם “יצאו מעורם”, התפשטו מגשמיותם והסתגלו, בכדי להשכיח את עצמיותם. הם זייפו את חיי היהודים וזייפו את חיי הרוסים בשאיפתם להיות רוסים ביותר מהרוסים עצמם, – וסוף סוף נכשלו. כרכוריהם לא הועילו. הם לא חשבו אף רגע ה“דגל הלאומי” היהודי – ואחרים העלוהו בכל זאת בחשבונם. הם דרשו תגים בספורי דוסטויבסקי, התעמקו בהפסיכולוגיה של האכר הרוסיּ – ולבסוף מאשימים אותם בהנפת דגל היהודים!

ואילו היה הכל כשורה, אלו היה לסופרינו אותו הרגש הטבעי, שיש לכל סופר לאומי; רגש החבה לקנינינו העצמיים, לצרכינו הלאומיים, רגש האחריות על החובות הלאומיים, – לא היו באים עד דכא. אילו היו נאמנים ללאומיותם, אילו היו מצלמים את חיי היהודים כמו שהם, בלי הארה ובלי כונה כלפי חוץ, היו הדרמות והציורים של מספרינו רבי הכשרון מובנים גם לרוסים, כמו שהם, בלי כל נחיצות של פירושים, כמו שמובנות יצירותיהם של הסופרים הסקאנדינאביים הגדולים לכל בני אירופה, אף על פי, שהיצירות האלו עוסקות בענינים לאומיים ובציורים מתוך החיים הלאומיים. הספרות היהודית היתה יונקת אז מתוך לשדה היא והיתה מיניקה גם את הספרויות האחדות, ככל ספרות לאומית.

ועכשיו – מקלקלים הם גם את עצמם, גם את ספרותנו, גם את הספרות הרוסית. מאתנו נלקחו הכשרונות, ושמה הם למשא. עמלם הוא עמל שוא, ועבודתם עבודה – סיזיפית.

---

שני מנדלים

מאת

שמואל טשרנוביץ

שני מנדלים בקרבי (ספר הקבצנים).

בין הערבים עם שקיעת החמה והשראת שכינתה האחרונה על ראשי האילנות, אוהב הייתי להתבודד עם ר' מנדלי, באותו הקיץ שבו נמצא בפודברובזה הסמוכה לוילנה, באחד החורשות הרחוקים ממשכן בני האדם, שהפריעו את דממת העיר בשאון הכרך, – ולהקשיב לאמרי המשורר השב-הצעיר על הדרת הטבע.

מקורביו של ר' מנדלי כבר עמדו “על ר' מנדלי שבעל-פה”, שהיה עולה לפרקים על ר' מנדלי שבכתב. לראות ציָר כזה בשעת יצירתו החיה, המפעפעת ועולה מתוך נקבי הלב הגדול והרגש, החי והנלהב, – זה היה מעין עונג של שתוף במעשי בראשית ומעשי יצירה. כים סוער, שגל ירדוף גל, היה שוטף דבורו, מתיז ניצוצות, בורא וצר יופי אחרי יופי, ציור אחרי ציור, העומדים חיים לפניך.

ובאותה שעה יש שהייתי שוכח, כי לפני עומד זקן קרוב לגבורות, חסון, אמיץ, בעל קומה זקופה ועינים צעירות, מלא רוח עלומים, הירש’לי או שלמה’לי מכֻסים מסוה של זקן בשערות כסף. נדמה היה לי לפרקים, כי נמצא אני בחברתו של עלם בעל רגש, נאחז בחבלי הקסמים של הבריאה הנהדרה, של חורשת-הקיץ בשעת פריחתה.

יודע היה ר' מנדלי את נשמת היער, מקשיב לשיחת צפרים וללחש דשאים, ומתוך הדומיה השאננה הגיעה לאזניו שירת הבריאה החרישית. הוא ידע על פה את “פרק השירה” של הטבע אשר מסביב.

הוא היה, אולי, היחידי בין סופרי הדור, שלא צִיֵר את הירח ואת השמש ואת הדשאים ואת היער ואת כל מראות הטבע על-פי פסוקים מן המוכן: הוא ראה לא רק את קבציאל וכסלון כי גם את אשר מסביב לה. בעירה מצא גם אור וגם צללים, בעוד שבשדה היה הכל מלא אורה ולא נגואל בבצות העיירה.

אין אתה יודע מעולם, מדי קראך את יצירותיו, מי מהם גבוריו הראשיים החשובים ביותר: בני קבציאל וכסלון, הסבורים “כתולעת זו בתוך החזרת, שאין כקבציאל עיר חמד טובה בכל העולם”, או יצורי-האל שאין הקבציאלים והכסלונים משגיחים בהם ואינם מרגישים במציאותם. מנדלי יודע את נשמתם של היצורים האלה, מדבר בעדם, מבאר ומפרש את החבוי והטמון בנפשם פנימה. ויש שנראה לנו, כי ליזר-יענקל, ר' אלטר, פישקא החגר, הגבנת, שמואלצ’יק הסמרטוטר, אינם אלא מסגרת לאותה התמונה אשר מסביב להם; כי הגבורים הראשיים בספוריו הם: הפרות, הסוסים, העורבים המתפללים עטופים בטלית קטנה, החטה הצהֻבה כעין הזהב, הכֻּסמת הצחה והאדֻמה, השִׁיפון, הזמיר ו“המשׁוררים המסַיעים לחזן מפֻרסם זה ומרננים בקול”, הצפרדעים שבאגמים, הזבובים, הסנוניות, הפרות וכל היצורים שהם קרובים כל-כך ללבו של הצַּיר.

וכשהיה מנדלי האחד, הקשור ומחֻבר בטבורו אל קבציאל, מתמרמר על קטנות-המוחין, על הזהמה והתעוב אשר בתוך הבצה הקבציאלית, – היה מנדלי השׁני יוצא אל המרחב, אל השדה במקום שמים ושדה, עגלים ובני-בקר, רועים ועדריהם, ושם היה מוצא מנוחה לנפשו. הוא היה מקשיב להמית לבם, אזנו היתה בוחנת וקולטת את הצלילים הדקים, את אושת האילנות, משק הכנפים, נענועי השבלים, געית הפרות, צהלת הסוסים וזמרת הצפרים, ושיחות אלה היו מובנות לו וקרובות לנפשו. “לשון-סוסית”, היתה לפרקים יותר תמימה ויותר טהורה מלשון ערומה זו של בני אדם.

פה, בשעת יצירותיו אלה, כשהוא נעשה צַיר לבריותיו של הקדוש ברוך הוא, שאין בהם מכעורי החיים ולא מיסורים הבאים מתוך התחכמות יתרה ומרידת האדם ביצרו, יכול היה מנדלי להיות אמן לשם אמנות בלבד. מה שהעורב היה עטוף טלית קטנה, הזמיר היה חזן מפֻרסם, הצפּור המצַיצת – בת-קול מנהמת כיונה זה היה מובן. הן כל אלה היו קבצי-אלים וכסלונים, חלק מן הסביבה, עצם מעצמם. גבורי קבציאל מתפללים על-פי דרכם, וגבורי השדה אשר מחוצה לה– על פי נוסחם הם, שם קורא החזן ופה – הזמיר. אבל הציור היה יוצא שלם ומשֻכלל, מהֻקצע מכל עבריו.

ואולם בשובו מן השדה אל העיירה השואנת וההומיה, אל השוק, אל החנונים, אל חבר הבטלנים, אל התגרנים, שאין באמת בינם ובין הירשילי הקטן ולא כלום, המחליפים “מסמר ישן ועקום בכפתור של נחשת”, או “באגוז נקוב שמשמיע קול חליל”; אל “הבריות היפות”, ההדיוטות הקופצים בראש, הקבצנים, המאמינים, שקבציאל היא “מקום הישוב וטבור הארץ – ומחוצה לה מדבר שממה, מקום תנים וחיות רעות ובני אדם ובעלי צורה ועם סגולה אינם אלא בקבציאל לבד”. – התקומם הצייר ומרד בצורות החיים הקפואות וערך מלחמה כנגדן. שם לא היה יכול להיות צייר לשם ציור, אמן לשם אמנות, שם היה דיין, מוכיח, מטיף מוסר בציורים ומשלים, במליצה וחידות.

אבל גם שם, בכסלון ובקבציאל, היתה בו שניות זו, שלטו שני המנדלים בקרבו. מנדלי אחד ראה לנגד עיניו תמיד את בן-המלך העטוף אדרת-פורפריאה של העבר היפה, בן-מלך אסור בכבלים. ומנדלי השני ראה את הגלגול של בן המלך, את הכלב חמקוסם, את החול של היהודי, את הנשמה הדלה, הרחוקה מן הנשמה היתרה מרחק רב.

לפרקים –היה סח לי מנדלי – כשאני מסתכל אל הרחוב היהודי ממרחק ורואה אותו בצערו וביסוריו, בעניותו ודלותו, במלחמתו הקשה על קיומו, ואת השכינה השׁרויה עליו, למרות כל אשר מסביב לו – מעי יהמו לו ורחם ארחמנו. אז אני מתפלל: הוי, אלמלי היו כל ראשי בני ישראל מתחברים לראש אחד, כי אז הייתי מחבק ומנשק את הראש הזה בחום נפש ובאהבת-עולמים.

ויש שאני מתבונן אל חיי היהודים הפנימיים, אל המדות המגונות שדבקו בהם, אל הזוהמה אשר בתוך בצתם, אל השנאה והתחרות, אל הכעור והנוול, של “הבריות היפות” מכל המינים, אז יש אשר רגש של תעוב תוקפני ואני אומר: מי יעשה לי מכל הראשים האלה ראש אחד וכתולעת ארמסנו עד אשר לא יהיה זכר לו.

מנדלי אחד יודע לאהוב עד כדי כלות הנפש, עד כדי שגעון, כישראליק ב“סוסה”, ומנדלי שני יודע לתעב כב“טקסה” וביתר הספורים, ש“הבריות היפות” ממלאים בהם את התפקיד הראשי, כי יש חזיונות בחיי האומה, בייחוד בעבר הקרוב, המשמשים לא רק לנו, בני הדור הזה, חומר לרומנטיקה, לגעגועים, כי אם השפיעו גם על בני הדור הקודם וקנו את לבבם לאהבה. התום, הצניעות, חיי-המשפחה, האמונה הטהורה והמסורה, החגים והמועדים, היה בהם הרבה מן היופי הפרימיטיבי, שהצייר לא היה יכול לעבור עליו בלי תשומת-לב. אבל בשעת תסיסת ההשכלה, בתקופת המעבר, בדמדומי העבר והשחר של ההוה, כשחיי היהודים הישנים התחילו להתערער והחקוי לצורות החיים החדשות הכניס לעולמנו רק את הקליפה בלי תוכן – היו חזיונות צבוריים כאלה, שאינם מעודדים גם בלבנו ברגע זה געגועים, ומכל שכן בימים ההם, כשהצייר עמד בעצמו בקרבת החיים ההם ונלחם להריסת צורתם.

* * *

מי גדל ממי: מנדלי המתעב והמהרס, או מנדלי האוהב והמרחם?

די להעיף עין על היצירות הגדולות שנשׁארו לנו לזכרון, די לקרוא בין השטין של “הסוסה”, “בעמק הבכא”, “ספר הקבצנים” ו“חיי רבי שלמה”, כדי לענות על השאלה הזאת.

ה“סוסה” – אמר לי רבי מנדלי פעם אחת בווילנה – זהו כוס הדמעות שלי, ולכן אל נא תפשפשו במעשיה ואל תחפשו בה פגימות אמנותיות. אם יש בה פגם – הריהו פרי הבכי, כי אין בוכים על-פי תוי נגינה".

זהו סוד היצירה שלו. בבכי העצור – זהו הקו התיכוני העובר כחוט השני דרך יצירותיו. זהו הרגש המפעפע של אהבה ומסירות לעם האובד בעניו, בתוך תנאי חיים משונים, שאין דוגמתם בשום אומה ולשון, תנאי חיים, שהם הם הגורמים לקלקולים המוסריים והרוחניים, העושים פגימות בנפש האומה, פגימות המעוררות לפרקים רגש של תעוב. רבי מנדלי הוא, כמבטאו, הדיפוטט של העם בעולם היצירה. הוא מתנה בתמונות וציורים את כל הכאב, את כל המחאה וההתמרמרות שנצברו בלבנו.

רבי מנדלי מייסר לפרקים, אבל ל“סבא” הכל מותר. הסבא עושה זאת מתוך אהבה, מתוך רצון להיטיב. הוא שוטם את “הבריות היפות” ששרצו ברחוב היהודים, את ה“יענקוצים” המוכתרים בשם “ר' יעקב”, מפני שהוא חובב את רחוב היהודים ורוצה בטהרתו. הן מי כמוהו יודע את האורה השופעת מרחוב היהודים, את השבת שבנשמת היהודי בן החיל, את הנשמה היתרה שבו?

“לבי לבי עליך, עמי, רחם ארחמך, עמי, עם עני ואביון!”

והלב הכואב והדואב הזה לא היה יכול להיות צייר ולדום. הוא יסר מתוך רחמים, צחק מתוך בכי, בכה מתוך צחוק, הכה גלים, חשף את הפצעים, חטט במכה והראה על התקלה, כאב וכאוהב אשר את אשר יאהב יוכיח.

שני מנדלים אלה – זהו סמל השׁניות והקרעים שבנשמת היהודי בן הגלות, הרואה את עצמו מצד אחד כבן מלך נדח, שירושתו וכתרו אבדוּ לו, ומצד אחר את התנאים הנוראים שנוולו את הודו, שכפפו את קומתו ועשוהו כאסקופה הנדרסת, השָּׁח עד לעפר ומלקט עצמו מתחת לשלחן זרים.

מנדלי הצייר נתן את הבטוי הנכון לנשמה רצוצה זו, העמידה לפנינו בכל זיוה והדרה ובכל כעורה ונוולותה, ובהשקיפנו אל הראי הזה יתעורר חפץ בלבנו לשוב לשניות זו, לגרש את הגלגול של נשמת הכלב, להזקיף את הקומה השחוחה להחזיר לבן המלך את אדרתו האבודה.

---

הכופר הלאֻמי (ישעיהו דומשביצקי-ברשדצקי)

מאת

שמואל טשרנוביץ

דומם ישבתי בבית המלון הוילנאי “קונטיננט” בחדרו שׁל רעי הנאמן ברשדסקי, באחד מלילות החרף האחרון לחייו. דבר זה היה לפני נסעו מווילנה לאוטבוצק על-פי מצות הרופאים. שנינו ידענו והרגשנו, כי זהו אולי, ראיוננו האחרון. כי באוטבוצק לא תעלה ארוכה למחלתו, מחלת שחפת הגרון במדרגתה האחרונה. והרגשה זו היא שיצרה בתוך החדר, המלא אורה, חשכה פנימית מעיקה ומכבידה.שנינו החרשנו. תשוקת הדבור נטלה ממנו. לבוא לברשדסקי בנחמות שוא לא יכלתי, כי ידעתי שלא הוא האיש שיתפתה להאמין בדברים הנאמרים מן השפה ולחוץ. והוא היה עצוב-רוח ומדֻכא: קשה היתה עליו הפרידה מאת חברים ורעים, שבלו יחד אתו שש שנים רצופות. עננה שכנה על פניו היפים. בעיניו הבהירות והלוהטות באש קדחתנית נראו ניצוצות מזהירים, שאלמלא היה זה ברשדסקי התקיף בדעתו, הייתי אומר, שאלו הן דמעות נוצצות.

כמו בכל חייו ובאפיו היתה גם בהתכוננותו למות אתה השניות, שהטביעה עליו את חותמה. הוא ידע והבין, שהו הולך למות, אך באותה העקשות, שבה מצטיינים תמיד ההולכים למות, אחז בשתי ידיו בשבלת למען הציל את נפשו. הוא דבר על מותו כעל דבר רגיל, באותו שויון-הנפש, שרק הוא, בעל ההגיון הקר, היה מסֻגל לו. ובאותה שעה עצמה נלחם בעמקי לבו עם המות ומחה כנגד הגורל, המקפח את חייו בעודו באבו. מצד אחד תעב את החיים, שהם כל-כך ארֻכים ומשעממים, מלאים ספקות ופקפוקים, מלחמות ויאושים. בשלשים ושש השנים שעברו עליו כבר שתה מצה אתכוס החיים עם כל ששונם ויגונם, ירד אל התהום שבחיים אלה, דלה ממעמקיהם גם פנינים גם רפש. טעם את טעמם של ההוללות והתענוגים והשממון אשר בהם יחד – ומנוחה לעצמו לא מצא. הוא הזדקן בלא עת כקהלת, וסוף-כל-סוף בא לידי החלטת יאוש, שאין אמת, אין אהבה ואין טוב מחלט בחיים. ואף-על-פי-כן אהב את החיים אהבה טבעית, אהבת רגש. כנגד השכל הקר, חש את הקסמים אשר בחיים, את היופי, את התקוות, הדמיונות והחלומות, שלא היו רחוקים גם מלבו המלא חקירות והגיונות של ברזל עשת. על פי הגיונו כבר חתך את גזר-דינו והוציא משפט, שטו למות, מלחיות חיים “מטולאים”, על-פי ה“שלחן ערוך” של הרופא, עם צנצנות ובקבוקים של סמי מרפא וחֻקי שמירת הבריאות, או להיות אסיר לפאת מטה ומֻטל למעצבה בבית-חולים, לירוק דם ולראות בכל רגע בחזון את מלאך המות. והרגש של תשוקת-החיים הכריח אותו בכל זאת לקבל את מרותם של הרופאים ולהמשיך את החיים העלובים האלה.

“אין חפץ לחיות וכח אין למות” – מלמל בתוגה והפסיק לרגע את הומיה הכבדה. “מכל חיי לא נשאר לי אלא זה” – ובדברו הראה לי על תכריך של כתבים, שהיה מונח על השלחן, הוא היומן שלו, שרשם בו יום יום את קורותיו, מחשבותיו וכל אשר עבר עליו.

הוא דחה ת בקשתי: לתת לי לזכרון את היומן שלו.

“את ספרי זה – אמר בהתול מר כדרכו, כתבתי רק בשביל עצמי. וכשאני לא אהיה – הספר למה הוא?”

ובשויון רוח מעֻשה ובכאב פנימי הוציא מתוך הספר עלה אחרי עלה וקרע אותו לקרעים קטנים. אחר – העלה אש על האח ושרף את השרידים האחרונים.

לא נסיתי להתנגד ולמחות. ידעתי את ברשדסקי ואת מריו וקשיות ערפו. אבל גם הבינותי את רוחו. לא נעים לאדם בר-דעת להרגיש, שאחרי מותו יבואו אנשים זרים ויחטטו בנשמתו.

ואולם אין בידי היוצרים והאמנים להכחיד את שארית רוחם ולהעלים את קמטי נשמתם ואת הסוד הצפון בחייהם. בחייהם ולאחר מותם מוציאים המבקרים מגנזי הספרים את סודות-הנשמה ומפרשים את התעלומות אשר בנפשם.

ואם נכונים הם הדברים, שכל מספר הוא ראשית כל אינדיוידואלי והוא כותב על פי רוב את תולדות עצמו; אם אמת נכון הדבר, שאלמלא נִתן חרט וכשרון לכל אדם לספר את קורות חייו בכל פרטים, כי אז היה נערך הספור הנפלא ביותר בספרות העולם – הרי ברשדסקי אבטוביוגרף מאין כמוהו. הוא היה אחד המעטים, שהיו יכולים לחטט בנבכי נפשם ולצַיר את צורתה של המלחמה הפנימית אשר בלבבם. כשרון זה דומה לכשרונו של הצַיר האמן, המוריש לדור את תמונת עצמו. להיות בעת ובעונה אחת גם המצַיר וגם המצֻיר, גם הסמל לציור וגם האמן. לנתח באזמל קר את מעמקי לב עצמו, להיות אוביקטיבי, כדי שלא לזַיף ולא להעלים אפילו תו אחד ושרטוט קל, לשפוט את עצמו בלי משא פנים, לדלות מנבכי הנשמה גם את הטוב גם את הרע ולראות גם את קלקולי עצמו, כמסתכל מן החוץ – לזה דרוש כשרון מיֻחד במינו.

וכל גדולתו של ברשדסקי כלולה בזה, שהוא העלה את עצמו לגולגתא, עשה נתוח בעצמו ובנשמתו וצִיֵר באמנות מיֻחדת את התכונות השליליות ביותר של נפשו הוא.

**

חדש היה אדמוביץ בשעת הופעתו בספרות העברית. “באין מטרה” היה לא רק רומן חדש, מאורע ספרותי יוצא מגדר הרגיל, אלא גם חזון צבורי חשוב, כהופעתם של ה“דת והחיים” ו“עשרה מאמרות” של ברדיצ’בסקי, שהכו גלים בספרות העברית ועוררו מחשבות חדשות בתוך מחנה הצעירים. אבל בה בשעה ש“הדת והחיים” בספרות, כלילינבלום בחיים, יצרו כמעט תקופה שלמה והביאו מהפכה גמורה בנפשות הדור הצעיר, בה בשעה שהפרובלימה האנושית בתוך היהדות, שהעמדה באופן החריף ביותר על ידי ברדיצ’בסקי יצרה ספרות שלמה ומלאת תכן, -לא נשארו מ“באין מטרה” אלא רסיסים ושברים, הדים קלים ובועות קלות.

וכל כך למה?

משום שהקריאה למלחמה בלבד אינה מספיקה, כשאין עמה מטרות נשגבות, אידיאות מסֻימות, שבשבילן הֻכרזה המלחמה. ההריסה לשם הריסה אינה יכולה לעורר את החושים הנרדמים ואת התאמצות הכחות לשם עבודה מתוך מסירות-נפש, מתוך הקדשה והערצה. לשם מלחמה באמונה ישנה דרושה איזו אמונה שהיא, אחרת, חדשה. בלי מקדש בנוי ברעיון, מקדש חדש, אי אפשר לקרוא להריסת המקדשים והמזבחות הישנים.

לילינבלום וחבריו היו יכולים להקים בית-מדרש, לגדל תלמידים, השותים בצמא את דבריהם. שהרי מלחמתם היתה מלחמת הריסה לשם בנין, בשמם של אידיאלים ורעיונות חדשים. הם האמינו באפשרותה של תחית החיים הרוחניים הפנימיים על משואות היסודות השונים, באפשרות של סינתיזה חדשה. שמואל של ברודס וחבריו כרעו נפלו אמנם תחת כֹּבד משאם, לא יכלו לעמוד בפני המציאות, שהכזיבה את תקותם. במהרה נוכחו לדעת, שגל זה של אגוזים, מכיון שאתה נוטל אחד מהם – כלם מדרדרים ומתגוללים זה אחרי זה: שאין פשרות בין הדת ובין החיים, ואולם כשנואשו מתקותם זו נגשו אל הבנין מצד אחר: הרומנטיקה הלאמית באה במקומה של הרומנטיקה הדתית.

הם היו בלי ספק מסוגם של המשכילים הרומנטיקים.אפילו לילינבלום, שהתפקרותו הראשונה באה בהשפעתה של אסכולת הניהיליסטים, אפילו הוא שנמשך בראשונה אחרי תורת המרקסיסטים, הכופרת בתפקידם של האידיאלים בהסטוריה ושגם בחבת-ציון בקש – שלא כאחד העם ו“בני משה” – את התועלת החמרית, – אפילו הוא לא נשתחרר מהשפעתה של אותה הרומנטיקה הישנה-החדשה. משכילים אלה היו באמת אותם חולמי הגיטו עצמם, שהמירו רעיון ברעיון, חלום בחלום, אמונה באמונה. הם היו בניהם של המשכילים הראשונים, שחלמו על ה“השכלה בת השמים” מתוך אהבה ואמון, מתוך דמיון והתלהבות, וראו בה חזות הכל.

מטפוס זה היה בזמן מאֻחר גם ברדיצ’בסקי. מה שהיתה לאלה ההשכלה, היה לו – הרגש האנושי.

הוא זרק אל הרחוב היהודי, המלא עבדי הספר והכתב, – הישן או החדש אחת היא! – את הדבור: צאו אל החיים! צאו וראו את עולמו של הקדוש ברוך הוא בכל זיוו והדרו, אמרו“מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה!” ואל תתיראו שמא תתחַיבו בנפשכם!

לא-כן ברשדסקי-אדמוביץ, גם הוא היה גלגול וניצוץ מנשמתם של המשכילים הראשונים, – אולי המשכיל האחרון בספרות, השירה היתומה של ההשכלה. אבל הוא היה מן הדור השני להשכלה, שהיה מֻשפע לא מן הספרות הגרמנית הרומנטית אלא מן הספרות הרוסית הראציונליסטית. לא במקרה היו הספרים הראשונים שקרא ברשדסקי ברוסית, – לדברי כותב התולדה שלו¹ אלו של טורגניוב. הטפוס השלילי שיצר טורגניוב בצורת באזארוב הוא, – אולי לא הרגיש בזה ברשדצקי עצמו – השפיע על יצירותיו. באזארוב היה המצע של אדמוביץ-ספירשטיין, טפוסיו של ברשדצקי ירשו מאת הגבורים הרוסים באזארוב ואחר כך מארק וואלחוב של גונצ’ארוב, את השקפתם על החיים, את התנגדותם להאידיאליות, את ההתפלספות והחקירות, את הגימנסטיקה השכלית התמידה, את היכולת לטהר את כל השרצים ואת כל הזהמה שבחיים בק"ן טעמים, את ההתאמצות להיות תמיד מקורי ולשחות כנגד הזרם. אלא שבעוד שבאזארוב ומארק וואלחוב הרוסים מתנהגים בחיים כמו בדבור-פה, מתירים לעצמם את האסור לאחרים גם במעשה, בלי כל מוסר כליות, – אין אדמוביץ היהודי, כחברו הקרוב ספירשטיין, יכולים בשום אופן להנתק בפועל מעל עמדתם הישנה.

הניהיליזמוס הרוסי, כשהוא נבלע במוחו של היהודי, יוכל להשפיע עליו השפעה חיצונית, לכבוש לעצמו מקום רק בתוך תאי המחשבה. אבל אין בכחו להרעיל את הדם, להבלע בתוך חושיו ולהכניע אליו את הרגש. הוא מספיק בכחו רק להגדיל את הקרע הפנימי בנפשו, להעמיק את המלחמה הפנימית. הוא נעשה תלוש, תלוי באויר, בין השקפותיו הרחוקות זו מזו כרחוק מזרח ממערב. יעקב ועשו מתאבקים ומתרוצצים בלבו. פעם יגבר זה ופעם האחר, אבל המנוחה לא נִתנה לו.

במצב הוא הוא נמצא ביחוסו אל הסביבה היהודית ואל הרעיונות המזינים את סביבתו היהודית, שמימי התקופה הראשונה של ההשכלה עד ברשדסקי בא בה שנוי עצום ובולט.

אמנם פה ושם מתעוררת עוד בסביבה מלחמת הדת והחיים: יש עוד פה ושם אנשים, המחזיקים בשתי ידיהם בקרנות המזבח ואומרים להחזיר את הגלגל אחורנית (איזראילסון ב“נגד הזרם”). אבל לא זה המקום להשכין בו את הרציונליות, כבר עברה תקופה זו. החיים עצמם נלחמים בהשפעת הדת, ואדמוביץ וספירשטיין לא יחדשו בזה כלום. במקום הכפירה מתוך הכרח באה הפקרות סתם, שגם דעתם של הספירשטיינים אינה נוחה הימנה. תחת זאת באה אמונה חדשה: בתחית הלאום בארצו, בתחית תרבותו הלאֻמית. וכאן מתגלה אדמוביץ – וספירשטיין הבבואה שלו – בכל כח כפירתו, בכל הוכחותיו ההגיוניות והמשכילות הרציונלית שלו, הם מתאמצים לסתור את כל הענינים, להמית בלעג שפתים את החלומות היפים והדמיונות הנהדרים. אבל באותה שעה אין הם יכולים להעמיד על האמת לא רק את האחרים, אלא גם את עצמם. הם מלאים פקפוקים וספקות כרמון, מנצחים, לכאורה, בדבר שפתים, אך בינם לבין עצמם אין הם בטוחים באמתתם.

ככה הוא גם אדמוביץ ב“באין מטרה”.

בבת צחוק על שפתיו הוא מתהלך בתוך הסביבה של האינטליגנציה העברית ה“משכילית” ובכל מקום בואו הוא מטיל ארס, הוא מצנן את הדמיונות הנלהבים ולעגו ממית את התקוות הגדולות. אם מאמינם מכריו, שהלשון העברית קמה לתחיה, והם מתאספים ומיסדים אגֻדות לדבור העברי, – בא אדמוביץ ומדבר עברית נגד הלשון העברית ומוכיח שאין עתיד לדבור העברי בארצות הגלות;

באים יהודים אחרים ומוציאים מדבריו את המסקנה ההגיונית: אם אין תקומה להלשון הלאומית בגולה – הבה נעקור מתוך הגולה את מרכז-החיים ונעבור לארץ-אבות – בא אדמוביץ ומוכיח שזהו חלום וכי עתידים היהודים להשאר בגלותם. באים צעירים אחרים ואומרים: הואיל ועתידנו בארצות הגולה – הבה נסתגל להסביבה הגלותית ונלך בדרכי האנטי-לאמיים, – מפסיקם אדמוביץ ואומר: לא זה הדרך! באחת: בכל מקום הוא המלעיג, המפקפק, המכריח להרהר. ובני-האדם, כשהם שומעים את הדברים הקרים של אדמוביץ, מתיצבים רגע כנדהמים, כועסים על הכופר הסותר את כל בניניהם ורוצים לבטל את דבריו; אבל סוף סוף מתחילים הדברים לנקר בלב, לזעזע את נימי-המחשבה והם פועלים את פעֻלתם: המאמינים מתחילים להתיחס אל אמונתם בבקרת הראויה.

לכאורה נדמה כאילו נהנה אדמוביץ מהריסתו וכי סתירתו באה לכתחלה אך לשם סתירה. אבל לאמתו של דבר אינו כן. אדמוביץ אינו שולל מתוך קלות-דעת או ציניסמוס. השקפתו הפסימיסטית, השלילית, על החיים יצרה טרגדיה נצחית בנפשו. זוהי הטרגדיה של היהודי החדש, שיצא מן העולם הישן ולא נכנס אל העולם החדש. אחד אחד נפץ את האלילים החדשים והרס את המזבחות, שהקימו בני הדור הצעיר. בימי היתר במות“, – הוא נפצם והרסם בלי רחם, כמתוך רגש של נקם; אבל אוי לו לאדם, שנפץ את אֱלִילו ואֵל חדש לא מצא לו. אוי לו לבודד, שהוא זר לסביבתו וקשור בסביבה זו, לבודד, היודע מה שהוא שונא ואינו יודע מה שהוא אוהב!”…

“אפיי הארור! – מתאונן אדמוביץ – כמה כעס ומכאובים השביע אותי, כמה צרה ויגון גרם לאחרים! כמה פעמים נקוטותי בפני עליו. כמה פעמים החלטתי ונסיתי לשנותו, להשתנות בעצמי – אך לשוא! הדבר הזה, נראה למעלה מכחי, ואני נשארתי כאשר הייתי: נפש שבורה, רצוצה ורעועה, משולל אושר ומנוחה בעצמי, אף גם מפגע ואבן נגף פעם בפעם לאושר אחרים ומנוחתם”(“באין מטרה”, 206).

מקנא אני בברוכוביץ, טורינסקי ודומיהם – אומר הוא במקום אחר(שם, עמ' 211–212), הם רגש אנוכיותם ממלא את כל נפשם ואיננו משאיר מקום לתביעות אחרות. הם בטוחים בישרת אורח-חיים כזו. ועוד יותר טוב: הם אינם חושבים כלל מחשבות כאלה ונפשם שלֵוה בקרבם. גם להם גם לי אין שאיפות אחרות יותר נאצלות, אך הם אינם מרגישים כלל את החסר להם ומסתפקים במה שיש בידם, תחת אשר אני אינני מסתפק כלל באורח-חיי הנוכחי ומרגיש בכל חושי את החסר לי… עוד יותר אני מתקנא בוילינסקי ואייזנשטאדט, אשר כל אחד מהם מאמין באידיאותיו לפי שטתו וכל אחד רואה מנקודת-השקפתו איזו תעודה לחיים בכלל ובפרט".

והוא מקנא בהם, מפני ש“מאושרים הם האנשים , המחוננים בסגולה יקרה כזאת; מאושרים הם גם האנשים המשוללים אותה ובלתי-מרגישים בחסרונה; אך אוי ואבוי לאיש, העומד בתוך הקצוות האלה, המרגיש מצד אחד את מחסורו, ומצד אחר אין ידו משגת למלא את החסר”!…

ואדמוביץ הלועג לכל האידיאלים, הרואה בהם רק “פרי הונאה עצמית פשוטה, אשר יצרה דמיון האדם בעצמו, למען מלא את ריקניותם והעדרם של החיים”. – אותו אדמוביץ מבקש בעצמו איזה אידיאל ונכסף ומתגעגע אליו בכאב ובקנאה מסֻתרה:

בלב נשבר וברוח נכאה התודה (אדמוביץ) על יסוריו המוסריים, התאונן על היאוש המר הממלא את רוחו והתמרמר על הקרה הנוראה, השולטת בנפשו. הוא הודה, כי לעגו התמידי לחלומות בעלי-הרוח ומשאות-נפשם, לעגו זה ממרר את נפשו מאד, כי באותה שעה שהוא לועג לחלומות האלה – קנאה גדולה מתעוררת בקרבו למאֻשרים האלה, המסֻגלים לחלום ולהשלות נפשם (ב"מ עמ' 44).

ובנגוד-הפנימי הזה, שהיה מתגלה רק לפרקים רחוקים, היתה כלולה הטרגיקה הפנימית של הכופר הלאֻמי.

אבל אמן גדול היה אדמוביץ להסתיר את מחשבותיו מעין זר. רגעי-הודוי והתגלות- הלב היו מועטים מאד בחייו, בהמצאו בחברת מכריו“השתמט בכונה משיחות כאלה, הנוגעות בחייו הפרטיים, ובעתים הרחוקות, אשר נסבה השיחה על הענין הזה למרות חפצו, היו משפטיו כלליים, ודבריו היו בקצת כֹּבד ראש ובקצת לצון, עד כי אי-אפשר היה להכיר, כמה מן האמת וכמה מן ההלצה בהם”ואיש לא ידע את הנעשה בתוך נפשו. כזר ומוזר היה הכופר בתוך קהל המאמינים, כאלו היה בן עולם אחר, תועה בעולם כ“אליעזר” של אנדריוב, שהו מוכשר לראות את נגעי העולם הזה במקום שאחרים אינם רואים אותם. וכשהשיגוהו גלי-החיים בין המצרים, וכשהרגיש את קרבת-המבול, – רצה גם אדמוביץ לבנות לו “תבה” להנצל בה, או למצוא לו “אֲרָרַט” לנוח שם – אך לשוא; הוא נשאר “בלי מטרה”…..

**

ובעוד שבכפירה הלאומית יהודי הוא אדמוביץ ונבדל מן הניהיליסטים האחרים בסתירה הפנימית שבנפש, ויש בו הרבה קוים כלליים, אנושיים, כשהוא מגיע לשאלת המוסר והמדות. במקצוע זה הוא כמעט כלו זמורת-זר. כל החדושים שהוא מחדש וכל המשפטים שהוא חורץ זרים הם לרוח היהדות והיהודים.

גם בספרות הרוסית היה באזארוב למשל ולשנינה. השקפותיו היו כל כך שונות מן הדעות המקובלות בקרב הצבור עד שהרבה חשדו את טורגיניוב, שרצה לתת בדמות באזארוב ציור קריקטורי לניהיליסמוס הרוסי; וזמן מרובה לא היה טורגיניוב יכול לטהר את עצמו מחשד זה. אמנם, אדם המדבר על האהבה כעל פרוצס פיזיולוגי רגיל, כעל שאיפה בהמית להזדווגות, ומנתח את העינים השחורות על פי האנטומיה. – אדם כזה בתוך סביבה רומנטית כזו ששלטה בימים ההם נראה היה כמוכה-סהר או כאיש שאינן מן הישוב. ואם חולל באזארוב רעש כל-כך גדול בקרב בני העם הרוסי, שהרבה מהם כבר קיימו במעשה – אמנם, רק בחשאי – מה שהטיף באזארוב בעיון, – מה הפלא, אם גדל השאון, שעורר ברשדסקי על-ידי אדמוביץ שלו, שהופיע בסביבה היהודית, שהיא ספוגה צניעות וטֹהר חיי משפחה, שאין בה לא פילגשים ולא אהובות רשמיות ושהצניעות בה היא בה תכן החיים והספרות?

אדמוביץ בא אל הספרות, שהיתה יודעת רק את ה“אהבה בת-השמים”, והתחיל לדבר על האשה בלשון של בני אדם פשוטה, בלי כחל ובלי פרכוס, הוא היה קר ככפור והגיוני עד אין סוף. הוא התפלסף גם ברגעי השכרון החזק ביותר. מעולם לא אבד את בינתו. הוא קרא כל דבר בשמו. הוא לא נגש לדבר אל האשה במליצות יפות על האהבה בת-השמים, אלא באר לה את מטרתו בדברים פשוטים; או היה משחק עם הנשים את משחק החתול והעכבר. יתר על כן: לפעמים היה מתעלל בקרבנותיו או בלשונו: “רומס בקרירות-רוח גמורה את הנפש, אשר הביאה רוע מזלה לעמוד לשטן על דרכו באופן זה או אחר” (ב"מ עמ' 146).כך נהג עם מרים שולבוים, אשה צעירה וחפשית במנהגיה, שבעלה היה באמריקה.

הוא (אדמוביץ) פעל עליה פעולה עזה בשיחותיו, אשר היו מלאות את הרעל המסוכן של פריצת-מוסר, המומתק בדבר-שפתים נעים ומלבב. לו היו רק שחוק כל הדברים האלה, אשר השמיע באזניה, ברובם לא האמין גם בעצמו, אך על נפש האשה החשֻׁכה וקצרת הדעת פעל הרעל המהול בדבריו פעולה מהרסת ומחבלת. הוא הוכיח בעובדות רבות מן החיים, כי הצניעות היא רק מלה ריקה לאיים את השוטים בה, והפריצות – מעשה יום יום יום בכל מפלגות החברה, ביחוד בהנאורות שבהן. גם הטענה הזאת היתה לו רק כאחד האמצעים להשיג חפצו, מבלי אשר האמין בה בעצמו. אך היא ראתה בזאת אמת מוחלטת וסוף-סוף הסכינה עם הדעה, כי רוב הנשים בוגדות, או, מסוגלות לבגוד, בהזדמן להן מקרה מוכשר…. (ב"מ עמ' 46)

וציניסמוס כזה הוא טבעי לאדם כאדמוביץ. אדם בלי יסודות מוסריים מוצקים, אדם, שהוא שובר את אלילי אבותיו. בתור ריאקציה, בתור מחאה נגד היהדות, שהיא רחוקה מן החיים וכלה מוסרית, הוא בא בהפקרות ופריצות גדר, שאינן חתות מפני כל. ההשקפות החדשות של הריאליסמוס הרוסי נתמזגו עם הרגשות הריבולוציוניים של היהודי הבורח מפני אלהיו – ומהתמזגות זו נוצר השטן אדמוביץ.

אבל גם במקצוע זה לא נמלט הניהיליסטן מלהיות יהודי. גם בזה לא זכה שתהא שלמות בנפשו. הוא לקוי בכל. הוא מחוסר ודאות. תמיד ממלאים רגשות-נוחם את לבו. הוא אינו טועם טעם חטא כאיש החפץ חיים בלי שיבקש חשבונות רבים. ברגע נפילתה של ראיסה ליכטנשטיין,

“למראה פניה השלוים והמפיקים תמימות והתמכרות לו – התעוררו בקרבו רגשות נוחם על העול, אשר הוא עומד לעשות. הוא חשב את העול הזה ככפול, כי העלמה הזאת, החבוקה בזרועותיו, משוללת ברגעים האלה את ההכרה הברורה ונמצאת במצב יותר קרוב לשינה מאשר ליקיצה. הוא הבין, כי נצחון זה לא יהיה נצחון, רק גניבה פשוטה, עושק מכוער…. רחמיו התעוררו עליה, שהשיבו אל לבו, כמה תעונה הנפש הזאת אחרי-כן. כאשר תשוב אליה ההכרה הברורה להבינה את מפלתה” (ב"מ עמ' 95) – אמנם, הוא אינו כובש את יצרו, החיה שבו מנצחת; אף הוא מעונה תמיד ומלא חרטה, דואג ומצטער על חרבן העולמות הישנים ועל העדר המקדשים המוסריים והלאומיים בנפשו הכואבת….

**

את רשמי הכפירה הלאומית אנו מוצאים גם ברומאן השני של ברשדסקי, “נגד הזרם”, שנכתב לפני “באין מטרה” ויצא אחריו. ברומאן זה עדיין לא נתבשל טפוסו של אדמוביץ, אבל כבר אפשר למצוא בו את השפיר שממנו התרקם אדמוביץ זה. שפיר זה הלא – ספירשטיין.

גם ספירשטיין של “נגד הזרם”, כאדמוביץ של “באין מטרה”, לא היה צעיר קל דעת, שבחר לו את דרך ההפקרות והיה מתרחק מקדשי עמו ואמונותיו, מפני שרצה להיות “צפור-דרור”, כאותם האפיקורסים-הדתיים, שהכפירה וההפקרות היו להם שמות נרדפים. הצעירים ממינו של ספירשטיין אינם אלא בני- אדם, שהשכל התגבר בהם על הרגש.

המאמין אדוק באמונתו מתוך רגש, יותר משהוא אדוק מתוך הכרה. הוא מרגיש בלבו צֹרך להאמין, ועל כן הוא מאמין. הוא“בורא לו אלים בצלמו כדמותו” על פי נטיות-לבבו. בעוד שהכופר מסוּגו של ספירשטיין או שהוא מחוסר-רגש או שאינו נותן לרגש לשלוט בנפשו אפילו רגע, שמא יאנסהו להאמין בדבר שהוא נגד שכלו.

דבר זה מביו גם ספירשטיין עצמו. גם הוא כהלאֻמיים מתנגדיו, רוצה איפה, להאמין, אבל – אינו יכול.

הוא מודה, שאין זו מעלה יתרה להיות“מתון וצונן בכל השאלות”, הוא מבין, כי “המצב הרע משגשג את התקוה, כי האיש הנתון בצרה גדולה איננו מסוגל לחקור בדיוק את יתר צפיותיו: היסודיות הן אם אין? רגש שמירת-עצמו הטבעי ממריץ את האיש הזה להתעודד גם בתקוה רפויה, אם אין אחרת טובה ממנה, כי מבלי הכרה הוא מרגיש את הסכנה הגדולה, הכרוכה בעקב נפילת-הלב ורפיון-הידים של היאוש הגמור”… (נגד הזרם עמ' 118) ואף על פי כן לא נכנע גם לפני ההוכחות הנמרצות ביותר ולא האמין.

הוא, הכופר הלאומי, מודה כמעט בכל נימוקי מתנגדיו הלאומיים, מודה בהנחותיהם, ביסודות תורתם. השנאה לישראל – זהו דבר גלוי, קיים ומתמיד. אין הוא רואה את אחריתה. גם הוא שואל כמוהם את השאלה הנצחית:

“מה יש לעשות עתה, בעוד השנאה הלאומית הוה וגם מתגברת היא במדה ידועה?…התגברות השנאה, אמת, רק ריאקציה זמנית פשוטה היא, אשר חוללה סבות ארעיות וחולפות, ובאופן כזה אפשר להחליט בבטחה, כי אחרי זמן ידוע ישונה מצב הדברים הנוכחי בהחלט; אולם הנוחם הזה אפשרי רק מנקודת-הראות המופשטה. בקנה המדה ההסטורי של הזמן אין תקופת מאה שנה ויותר נחשבת לארוכה מאד, אבל בקנה-המדה של זמן חיי האדם הקצרים גם יובל שנים אחד הוא זמן ארוך מנשוא; ומה יעשה האדם הפרטי החי ומבקש לחיות עתה, עד בוא תור הזהב המקווה!” (נגד הזרם עמ' 121).

את השאלה הוא שואל ואת התשובה אני משיב. הוא מודה להלאומיים, שהטמיעה אינה הדרך הנכונה לפתרון שאלת היהודים; הוא מודה שהיהודי "איננו יכול לבטל את עצמותו הלאומית,

הגזעית או גם הדתית, כל עוד שהמושגים האלה הווים; הוא איננו יכול ואיננו רשאי לוותר על זכויותיו האנושיות האלה, כי וותור כזה שפלות-רוח ובטול-עצמו בזויים הם“…זהו ברור ומוחלט אצלו. – ו”בכל זאת אין דעתו נוחה מהלאומיים והפלשתינאיים..רואה מוצא אחר, ובכל זאת איננו יכול להכיר, כי המוצא הזה הוא הנכון והראוי"…

והוא אינו מתגבר לעולם על הנגודים והסתירות הפנימיים הללו. הוא אינו מאמין, ולעולם לא יאמין, בשום דבר שיש בו צד שלילי איזשהו (ובמה אין צד שלילי?). השכל וההגיון הקר מצננים כל שאיפה נלהבת וכל תשוקה חמה לחיים חדשים ולתקוה חדשה. ההגיון הקר שולט בכל מכמני נפשו של הכופר, בכל יצוריו ובכל חושיו. זהו ההגיון הקר של פיסארוב ותלמידיו, ההגיון של “הנעל הפשוט העולה על שכספיר”. ולא לשאלות הלאומיות בלבד הוא מתיחס כך, אלא אף לשאר הדברים הנאצלים, להטבע ולכל היצורים. כי ספירשטיין-אדמוביץ אינו יכול להתפשט רגע מגשמיותו, אינו יכול לחוש בנועם הטבע ובהדרו. הוא דומה לתוכן הבא אל הצייר בשעה שהוא מצייר בצבעים נפלאים את יפי השמים הכחולים ומבאר לצייר שהוא טועה בדבר: השמים – אינם

אלא חלל ריק, שאין בהם כלום מלבד אויר וכי אין צבעם צבע תכלת כלל. את האדם בעל-הרגש מלבב היער כיצור אחד שלם, כחלק נחמד של הבריאה היפה, והוא, הכופר, בעל ההגיון והחשבון הקר, נזכר, בשעה שהוא מסתכל ביער, בסוחר הגס, הקונה את אלוני היער ומעבירם ברפסודות, או באכר המוביל את עצי היער למכירה. כל חמדת השירה נהפכת בידו לפרוזה גסה.

ספירשטיין ורעיו הולכים לשוח. היום נטה לערוב. מראה “שקיעת-החמה”: שפולי הרקיע המאדמים, קרעי העבים, שקבלו תמונות שונות והם מגוונים בשפעת צבעים – כל המראה הנפלא הזה פעל את פעולתו , כנראה, במדה שוה על כל האנשים האלה, השונים בתכונת נפשם, שנות-חייהם ומצב-רוחם… דומה, שאת כולם תקף רגש אחד, רגש שיש בו מעין חרדת-קדש, עלית-נשמה, תוגה שלוה וגעגועים בלתי ברורים.. ורק אדם אחד יש בקרבתם, שהטבע אינו לוקח אל לבו. זקנים וצעירים, אנשי-מעשה ואנשי-רוח נמשכים בלי משים אחרי הקסם של מחזה-הטבע, ורק הוא, הכופר, נמצא כאבל בין חתנים, רק הוא מצנן את בעלי-הרגש, הבאים להלל את חיי יושבי הכפרים, ומפסיק את דבריהם בטענותיו הקרות ככפור:

"אמנם, כן אנחנו, השבעים והמפונקים, בבטלנותנו הגמורה, מציירים בדמיוננו את חיי העבודה הקשים, שאין אנו רואים אותם אפילו מן הצד, אלא מגבוה, ממרום, ממעוף-צפור. את המציאות ההוה יחד עם כל תנאיה הקשים ופרטיה בלתי המלבבים אין אנו רואים ואיננו מכירים, בהיותנו רחוקים יותר מדי מהם, ומה שאנו מדמים לראות דבר זה אינו במציאות כלל. האמינו, אדוני, כי האכר העובד עבודת- פרך ורוחץ תמיד בזעת אפיו, אינו חש ואיננו מסוגל גם לחוש את כל הנעימות והחמודות האלה, שאנו, הטיילים הבטלים, מוצאים בסביבתו; ואם הוא, לפחות, הודות להרגלו מנוער בעבודת-פרך וחיי-מחסור, עודנו יכול נשוא את רוע מצבו, – הנה אחד מאחינו העירוניים לא היה מסוגל לחיות בתנאים כאלה גם פרק זמן קצר מאד… טוב למשורר לשיר על הקסם הנפלא שבאחת החרבות, בשעה שהוא יושב בנוה טוב ומתוק; אולם נסו והושיבוהו בחורבתו, המלאה שירה וקסם- היופי, ושמעתם את השירה החדשה, אשר יחל לשיר אז (נ"ה עמ' 105ׂ).

כך מדבר ההגיון הקר מחוסר-החמלה! האמת המרה של המציאות באה ומקצצת את כנפי-הדמיון ושופכת בלי חמלה את נטפי-התנחומין מכוסו של האדם. החיים החשֻׁכִּים והעצובים נשארים בליקוי-אורה, בלי כל תקוה – אותה ה“תקוה מחיים”…

“ומה חפץ בחיים שוממים ונוגים כאלה! – שאל את עצמו אדמוביץ – האם לא טוב טוב הוא לשום להם קץ פעם אחת?…” אבל גם לזאת לא מצא “די כח-רצון בנפשו. לא רק לחיות כראוי, אך גם למות כהוגן אי-אפשר באין מטרה!”…

וצורתו של האינטיליגנט היהודי האומלל הזה, שיצר ברשדסקי, היתה לנגד בני-דורו. הם ראו את הפרספקטיבה המעציבה של היהודי מחוסר-הבסיס והתחילו לבקש להם אלהים, איזה אלהים שהוא, ובלבד שלא להיות משוללי אמונה קדושה, מחוסרי מטרה.

וכך הולידה השלילה את החיוב.

ומי יודע, אם לא יצרו גבוריו של ברשדסקי קהל חדש של מאמינים באותן התורות, שכפרו בהן הכופרים הלאומיים?

**

ברשדסקי קרע לפני מותו את ספרו היומי. הוא לא רצה למות, מתוך הכרה, שאחר פטירתו יחדרו בני-אדם אל סתרי-לבבו ויגלו את הפירוש והנעלם של בת-הצחוק האירונית, שרחפה כל ימיו על שפתיו, – בת הצחוק המבטלת, הכופרת, הסותרת והמהרסת.

אבל מטרתו לא הושגה.

יצירותיו שהיו לקנין אוצרנו הרוחני, מגלות את הסוד, פותרות אותה החידה הסתומה, שלא היו לה פתרונים בחייו של היוצר, שהתהלך כזר ומוזר בין אחיו. יצירותיו הן הבאורים הנכונים ביותר ללב בזה, שהיה לנו כספר-החתום. בהן אנו רואים, כי בת-צחוק זו באה לא מתוך קלות-ראש, אלא מתוך כאב. זה לא היה לעג מר לנו, לחלומותינו ולתקוותינו. – כך לעג הכופר הלאומי לעצמו.

כי קשים החיים בלי תקוה, בלי מטרה ו“אין חפץ בחיים שוממים ונוגים”. “לא רק לחיות, אך גם למות כהוגן אי-אפשר בלי מטרה”!…

---

"מסביב לנקודה" (י.ח. ברנר)

מאת

שמואל טשרנוביץ

לא כבני ביל"ו מתי המספר, הידועים לכל בשמותיהם ותולדותיהם, שכל פעולותיהם ומעשיהם הם נגד העם לעיניו, היו אותם עשרות האנשים, שנפלו חללים באותה העיר, ששמשה לבני הגולה סמל של אידיליה שאננה, נעלמים היו ולא נודעים, מעולפים בפסבדונים של “חלוצים”, זה השם הסתמי, הנותן צביון כללי להמון הצעירים מרובי-הגונים בעלי הרוחות הסוערים, העינים החולמות, השואפים והמקוים, המיואשים והמרוגזים, המרגישים ותוססים, בעלי הדם הרותח והלב הר הגעש, המריק תמיד אש-פלדות.

והנה בא יוסף חיים ברנר והוצא גם הוא “בידי רוצח זר ובלתי ידוע מן הגלגל המשונה הסובב בנו” וצרף להמון נעלם זה את מיתתו הטרגית וגלה את הפסבדונים הטמון.

בחייו וגם במותו היה האיש הנפלא הזה אותו השליח, שהביע באופן הנמרץ והבולט ביותר את כל החי והתוסס בלבות הצעירים בני הדור החדש, חולמי הגאולה, מבקשי הדרכים, המלאים ספקות, פקפוקים והרהורים, המחפשים נתיבות ואמונות, הכופרים ומאמינים, הבונים וסותרים, היוצרים ומחריבים, ואינם מוצאים מעולם מנוחה בנפשם. הוא היה פרוטוטפוס של אותו הגבור החולני המצויר בספרותנו היפה, שעליו עמלו כל היוצרים מברנר עצמו עד ברדיצ’בסקי, שופמן, נומברג, גנסין וכל אותה החבורה הצעירה, המנקרת ומטפלת במעמקי הנפש של “הגבורים” החלשים, בעלי הכנפים, שאין להם יכולת לעוף ולהתרומם אל אותו הגובה, שאליו שואפת נשמתם.

הוא, כמוהם, יצא “מעמק עכור” לבקש את נקודת-החיים, נקודת המשען של היהודי החדש בן הדור, אשר נולד בין השמשות, ברגע שקיעתה של היהדות העתיקה ולפני זריחתה של היהדות החדשה, שפרצופה לא הוברר עדין ואורה לא נגלה מבעד הערפל. במרחקים עוד מתאדם המערב ומוסיף לוית-חן לרקיע התכלת ורשפי-השמש הגועת מבריקים ומחרידים את הלב. געגועים כמוסים מתעוררים לאותו היופי ההולך ונגוז וחרדה תוקפת את הלב: מי יודע אם תזהיר שמש המחר באותו האור המבריק ואם לא יכהה אורה על ידי עננים לא-צפויים, שיעלו על שמיה?

לא יפים היו החיים ברגע שהרימו המורדים את נס המרד נגדם. היה בהם הרבה מן הכעור, מן השפלות המדוכאת, הצבעים היו תמיד כהים, בעלי גון אחד, – אלה היו חיים בלי תקוה, בלי שביב-אור למחוסרי-אמונה. אבל היתה בחיים האלה איזו שלמות ציורית, היה להם צבע, היתה איזו אידיליה נחמדה, שקט, שאננות, בטחון, יופי נעלם; היה בנין שלם. היתה חורבה–אבל אפשר היה למצוא בה פנה חבויה ולחסות בה, וכשהונפה החרב על החורבה וכשחרדה והתנועעה ואבניה וקורותיה התחילו לנפול ולהתערער–נעה היד ונרתעה לאחוריה: נתעוררו רגשות רחמים ונתכווץ הלב למראה הסוכה הנופלת.

זה היה פתרונה של אותה המלחמה הפנימית, של אותם הקרעים בנפשות הצעירים, שברנר הצליח בספוריו וברשימותיו לציירם. זו היתה נשמה של יונה פצועה, שהתלבטה ביסוריה, שפרפרה ולא מצאה מנוחה. האתמול שהשאיר נתיב בחיים ובספרות העתיקה, אתמול זה רדף אחריהם כצל ולא הרפה מהם, כלם היו עבדי העבר, כלם היו כפופים לו ונשמעים בעל כרחם למצוותיו. ויש אשר נהפכה קללתם לברכה והפה שפתח בארור גמר בברוך.

רק ברנר לבדו נשאר בשדה המלחמה. רק הוא לבדו היה מורד וכופר עד היום האחרון בכל אותה נחלת העבר, בכל גדלות הירושה שלנו. “בהנאה חריפה ותאותנית–היה אומר–הייתי מוחק מן הסדור של העבר, בן הדור את ה”אתה בחרתנו" בכל צורה שהיא. עד היום הייתי עושה זאת: מגרד ומוחק את הפסוקים הלאומיים המזוייפים עד לבלי השאיר זכר, כי הגאוה הלאומית הריקה וההתפארות היהדותית מחוסרת-התוכן לא תרפא את השבר והמליצות הלאומיות המזויפות לא תועילנה כלום".

ובכן אין האתמול. אבד. אבל “האמנם הבל המה כל השעבודים, המכאובים והיסורים האיומים, שבהם רומשים כתולעים כל הבריות והיצורים, כקטן כגדול?” למה ולשם מה הם פרפורי-האומה, אם אין לה עבר ולא עתיד? למה מתענה האומה ומתענים יחידיה, אם אין לה אמונה ותקוה לימים יותר טובים ולשאיפות יותר רוממות! מי יערוב לנו, שהמחר הנכסף יתן את התשובה על כל הספקות והפקפוקים, ההתלבטויות וההרהורים, המתעוררים בלב בשעת בנין וסתירה?

הדרך בשבילו היתה ברורה, הכוס מזוגה, האחרונה, היחידה, הגואלת, ועלי לשתותה. ושם–“שם נשיר שיר חדש”. אבל השירה נפסקה באמצע. התמונה היא תמיד יפה ומבריקה, כשהיא נראית אך מרחוק ובשלל צבעים מזהיר ומקסים. אבל בגשת האדם בעינים פקוחות אל התמונה המגוללת לפניו, כשהוא אוחז בידו את הבד ומתבונן מקרוב אל הציור המצויר–הוא רואה לפניו אך צבעים מגובבים בעלי גונים שונים והתמונה הכללית אובדת את יפיה. ואולי היה משה המאושר באדם, אם זכה רק לראות מרחוק את הארץ הנכספה ואליה לא בא, ואולי היה יהושע

האומלל, על אשר עלה לארץ ונכנס והגיע אליה וראה אותה בחיי-החול של בנינה, בתקופת התוהו שלה, ברגעים של מלחמה כבדה וממושכה על כל צעד ושעל.

והטרגדיה של השאיפה הנמלאת מלאה תמיד בנטפי רעל את “הכוס המזוגה” של יוסף חיים ברנר. המטרה נראתה לו מרחוק ככוכב מזהיר מלא צבעים נהדרים. אך בגשתו אליה, בדברו על האדמה הקדושה בלב מלא “אהבת האומה וענויי האהבה הזאת, שאינם קלים כלל מענויי האהבה האחרת של איזה וירטר”, ב“אש-האמת ובכוסף החופש העממי”–התנגפו רגליו באבני-הנגף של המציאות המרה. ו“המציאות–מתאונן ברנר, ב”מכאן ומכאן“–היא כנראה תמיד קשה גם מן הדמיון השחור ביותר. אני, למשל, תארתי לי קושי, דחקות, אבל לא יכולתי לבלי לחלום על מרחבים חפשיים, אשר לא ישמע בהם קול נוגשי מלחמה עם הטבע–כן, כן, אבל לא התנגשויות עם האדם הזר… ומה מצאתי? ואף גם זאת: למרות אשר כמעט הכל ידעתי מראש, כשבאתי וראיתי, נדמה לי, שעוד לא הכל ראיתי, ושיאושי, לפיכך, פתאומי הוא ונחפז יותר מדי. ביחוד יאושי בנוגע לעצמי מקורו בחוסר כל סבלנות אצלי, וזה גופא הגביר עוד יותר את יאושיו. הגיע, כמדומה, הדבר לידי כך, שאני חשבתי לי לחטא מה שאני יושב בארץ, למעשה כזב מצידי, לתרמית ורמיה; אסור לי להחזיק בעצמי על-ידי ישיבתי זו הארורה את האילוזיה הנוראה של חלום התחיה”.

“האילוזיה הנוראה”–האם אין זה אסון לאדם, אם האילוזיה הרופאת כל בשר ורוח, המקילה לאדם את דרכו בחיים, נעשית נוראה, מתגלה בצבעיה הנכונים, מקבלת את הצורה הנזעמה של המציאות הארורה, המשחירה את צבעי-הקשת של הדמיון ועונדת את זר החוחים תחת זר-הדפנים? והאם לא אומלל הוא האיש, אם חלום התחיה מתפזר על-ידי פכחות ההרגשה והערות ואם האדם מקיץ מאותה התרדמה הנעימה, המרוקמת משפעת חלומות נהדרים?

זה היה הרז של העצבות שהיתה שרויה תמיד על פניו; זה היה הסוד שלן בין עיניו הכהות, שהיה שפוך על פניו הקודרים. זה היה הגורם לכך, שבת-צחוק אחת לא האירה את פניו מעולם.

כאילו נבא לבו הגדול של יוסף חיים ברנר, כי מן “הכוס המזוגה” ישתה הוא את התרעלה, כי הוא יסתובב כל ימי חייו “מסביב לנקודה” ולא ימצא עדיין את הנקודה הנכונה, נקודת-המשען לחיי האומה, זו האומה, שאהבה “בענויי אהבה” נוראים וששאף לראות בבנינה ותקומתה.

“היה היה איש ואיננו עוד –”קינת חייו באמצע נפסקה" – ואולי יבואו אחריו כל אלה הצעירים התוססים, המלאים ספקות ומחפשי הדברים וימצאו את הנקודה ההיא, שברנר חפש בכל ימיו ולא מצא.

---

בעל-הכנפיים

מאת

שמואל טשרנוביץ

(ליום-הרצל)

הוא שגה, בעל הכנפיים. הוא נפל בשגגה לא אל הקן שלו. מהיכן אצלנו כנפיים כאלו, מעוף כזה? בין קוראי תהלים ותפלות “ולירושלים עירך”, בין חולמי חלומות ישנים, עתיקים, שכאלו מעולם אחר באו– “מדינת היהודים”? גם אלו שנגשו עד השער לא ידעו איך לפתוח אותו. הֶס ופינסקר דפקו בשערים הסגורים ולא העיזו לצעוד מעבר לחדר-הכתיבה. הם יצרו ספרות, משה הס ראה אך בחזון את ירושלים הבנויה, את נצחונה על רומי המנצחת, ופינסקר גמר את הדף האחרון של המחברת והתחיל לכתוב את הדפים של…הועד לתמיכת פועלים ובעלי מלאכה “בסוריה ופלשתינא”. הוא הרים ראש והנמיך גב, שאף לגדולות והסתפק ב“יום קטנות”. והרצל אף פעם לא הוריד כנף.

צדקו, כמובן, הם, “הרוסים” המנוסים: אחד העם, לילינבלום וחובבי-ציון. הם יודעים וידעו מאז את האדריסה של ציון, והרצל גם את זו לא ידע. “ציון או ארץ אחרת?” ציון היתה בעיניו זו היכולה ליצור שוב את העם ואת המדינה. זה לא היה דבר שבהגיון, אבל הנשר יודע את כל הדרכים אשר בשמים ובמרחב, מלבד את דרכי ההגיון. ההגיון מצמצם תמיד ומעכב. ואם אתם רוצים אין הגיון בכל אותו הענין של הקמת האומה משפלותה. היה פעם אחת מקרה, שההגיון יכל היה להציל אותה מכל מה שעבר עליה אחר כך " בלכת השבויים, שבויי ירושלים אחרי מרכבת הקלון ברומי, שסויים ובזויים, מֻרדפים ומנֻצחים – היו צריכים כלם, כלם, עד אחד, להכנס אל הזירה ולהיות טרף לשני החיות הטורפות, וחסל. ואם דבר זה לא קרה אז ואם נשאר לאומה זכר ואחרית– עליה לעשות קפיצה נחשונית, או לנצח או לנפול. ובזה רצה הרצל. הוא עשה מעשה שמשון: ללפות את עמודי התוך ולנסות אך הפעם את הגורל, אולי ינצח. ואני חושב שברגע זה של חיי שמשון היה הרבה יותר מן הגבורה, מאשר ברגע שבו שסע את הארי, או זרק את לחי החמור בפלשתים.

ואין תימה, אם הדרך אל לב העם מצא הוא, בעל הכנפים. ולא האברכים בעלי ההגיון עם ח“י הפרוטות לטובת ישוב ארץ ישראל. הם גיסו סביבם את הרומנטיקים, המשכילים, השואפים והחולמים, והוא–משך אחריו את ההמונים. עניים היו המונים אלו, " קבצנים וחולמים”. אבל אלו הם ממליכי המלכים, מחוללי המהפכות הגדולות ומניעי גלגלי ההיסטוריה. היושבים “בחלונות הגבוהים” יכולים רק לשבת בבתי-מחוקקים ולחוות דעה ולשפוט ולחשוב ולפסוק הלכות, ואילו אלו, ההמון, חוש עִור יש להם וכח צפון בהם, שאין לכל מצילי הרוח יחד. ודוקא הם, הנמוכים, בני המרתף, ילדי הרחוב, חולמי הגטו, אוהבים את הגדלות, את המרחב, את הרום, את מעוף הנשר. הם הלכו אחרי הרצל, כשם שהלכו האיטלקים אחרי גריבלדי המשחרר, או כאשר הלכו היונים אחרי בירון. הם ראו לפניהם בחזון את המדינה, שהיתה חיה מעבר לסף הכרתם. הרצל היה בעיניהם לא עתונאי, לא יהודי וינאי הכותב פיליטונים וספורים קטנים–הוא היה היוצר של הספור הנאה ביותר בחיי האֻמה.

המדינה עדיין לא היתה, כבטויו של הרצל, “מדינת היהודים בדרך”: פרלמנט נודד, משכן מדיני בתוך מדבר החיים, משא ומתן בין מושל בלי ממשלה ובין מושלי ממלכות, אבל הם, ההמונים, כבר שמו את הנזר על ראשו של האיש בעל הזקן השחור והעינים הנפלאות ומשחו אותו למלך, למלך הטרגי ביותר בין מלכי אומות העולם: בלי עם ובלי ארץ. יהודים פשוטים בירושלים שבליטא, וילנא העתיקה, רתמו עצמם במרכבתו ורצו לפניו וקראו לו: “יחי המלך!” זה היה כל כך פשוט ומובן. הן הוא יוצר להם את המדינה, ולמה לא ימשחו הם את המלך בה?

זהו המכסימליזם העממי, שאנחנו איננו תופסים אותו. והוא היה בא-כחם האמתי ולא אנחנו. הוא לא רצה בקולוניזציה פעוטה, הוא לא רצה בקונגרס פעוט–הנשר איננו יכול לזחול מעולם, המרחב מושך אותו והכנפים מתרוממות מאליהן. זה לא היה ענין של פרינציפיון, הוא אינו רוצה ואינו יכול להסכים ל“התגנב”, לחדור לתֻרכיה בהחבא, כי אם דוקא “במשפט גלוי” לעיני כל העמים, ביד רמה. כך יצא גם משה ממצרים. היה לו פנאי לחכות. פרעה הזמין את העם בחצות הלילה, היתה אפשרות לברוח בשלשת ימי אפלה, והוא דוקא “ביד רמה”.

---

אינני שולל כלום מזכותם של הראשונים, שהרצל לא ידעם. אלמלא הם היה הרצל מוצא חלל ריק, היתה מתגוללת איזו מחברת משֻנה בשם “מדינת היהודים” בארונות הספרים, ולא יותר. הם יצרו קטעי-עם, הוציאו את האהבה הישנה לארץ העתיקה לאויר העולם, הביאוה לידי גלוי. היו גם החלומות, העמוסים אמנם. כותבי ההסטוריה של חבת-ציון יודעים לספר הרבה על חלומות שקננו בלבבות בסתר. אבל הם, הראשונים, הרכינו ראש כלפי המציאות וידעו לרדת מהרמה של השאיפות הגדולות. והוא אף פעם לא עשה זאת.

ופעם נסיתי לנחש את שעור קומתו של הרצל בשאלה אחת: מה היה אלמלא היה מופיע הוא? ואז הבינותי אותו ואת מפעליו.

נציר בנפשנו שלא היה הרצל, לא היה הקונגרס הציוני יציר כפו, לא היתה ההסתדרות הציונית שיצר, לא היו המוסדות והקשרים המדיניים. חבת ציון רחוקה היתה ממדיניות, כרחוק אודיסה מלונדון, והתאמצה תמיד להיות ניטרלית יכל המשא-ומתן שלה עם הכחות המדיניים לא הרחיק ללכת מראיון עם הקיימיקם ביפו והפחה בירושלים. ונניח שבמצב כזה, בלי תנועת הציונות המדינית, התפרצה המלחמה. באיזה אופן היינו אנחנו מחוסרי הקשרים, התלושים– גם עם החלום אשר בלבנו– מעיזים להגיש את משפטנו אל חבר העמים? מי היה מבין אותנו? מי היה שם לב לאותה הקבוצה הקטנה, השואפת וחולמת, שאין לה יד ושם, שאין לה יחס ישר אל הממלכות אשר בשמן לא קראנו?

והוא הכשיר את הדרך. היה לאדם זה חוש מדיני, שלא היתה דוגמתו אצל איש ממחננו. הוא לא ידע את קֹצר השגתנו, את תורת הצמצום שלנו– וזו היתה מעלתו. הוא בא מעולם אחר זר, רחוק, והביא משם קנה-מדה מן המוכן. היכל בורבון היה לו למורה, ופריס– למופת. הוא הבין גם אותנו בתור אֻמה חיה, הוא ראה גם את מדינת היהודים העתידה, הוא הרגיש אותה באופן מוחשי. הוא חתר אל המטרה הזאת: לעשות אותנו לעם, לעורר את שאלתנו בפני העמים.

הוא לא היה נביא. איני חושב, שראה את המלחמה העולמית בשעה שהוציא את השעון ומנה את שעת הגסיסה של תֻרכּיה. לא היו נביאים אנשי מדינה יותר מנֻסים ממנו. אבל הרצל היה עדיף מנביא. תפקידו של הנביא הוא קל מאד: הוא יושב בחדר משכיתו וסוקר משם על מהלך דברי הימים. הוא איננו מסייע למהלך הגלגלים כי אם שומע את דפיקתם, אותה הדפיקה הנדפקת על-ידי אחרים. אבל הרצל הכשיר בעצמו ובידיו את הבאות. הוא הכניס את הציונות בכח רצונו העז ומסירותו ואמונתו אל ספר הדורות והכריח את גדולי המדינה להקשיב אל דפיקת הלב של האֻמה הנודדת בפרלמנט הנודד, בזיליה נעשתה בית-המחוקקים של אֻמה חיה, וההסתדרות הציונית– כח חשוב, שבשעת צרה מתחשבים אתו. והצהרת בלפור וסן-רמו כבר מצאו כתובת מוכנה שנרשמה על-ידי הרצל, “לכבוד האדון היהודי”, כמו שאהב להתלוצץ מנדלי מוכר ספרים, ואותה האדריסה לא היתה נמצאת מעולם ברחוב היהודים באודיסה, מקום מגוריו של הועד לחובבי ציון, שם היו היהודים אבל לא היה “האדון היהודי”.

---

וטוב שיש לנו פעם בשנה יום הרצל. טוב שאנו יכולים יום אחד להפסיק את מרוצתנו ולעמוד רגע ולחשוב על הדחיפה הראשונה שבכחה אנו הולכים. הן לפרקים שוכחים אנו גם את זאת, כי הרצל קרָאָנו. הן לפרקים נראה לנו שלא ילדי הנשר אנו, כי אם ילדי העגור. אנו שוכחים את השבילים שהוליכונו בהם. עשבים עלו שם מאין דורך בהם.

האם המציאות היא המקצצת את כנפינו, או אנו בעצמנו חסרי-אונים לעוף?

דק עוד פעם הייתי רוצה לראות את תנועתנו בין העננים. כבימי הרצל. רק שוב קונגרס ולא בית-מדרש במוצאי שבת באספה לשם בחירת גבאים. צריך היה גם היום שיהיה בינינו איש כהרצל, שלבו יהיה סמבטיון נצחי, שלא יחדל אף רגע להתגעש, שידע להתקצף, שיזכיר לנו בכל רגע: – פרשו כנף!

כי אם למדנו ללכת – לעוף שכחנו. איננו יכולים להנתק מעל האדמה, מעל המציאות. כבונצה השתקן של פרץ אנו חולמים על “לחם לבן וחמאה”, על תקציב “בטוח” של התישבות חקלאית במספר של…חמש מאות איש בשנה, של עליה “המונית” עד כדי אלף איש בחודש. ההשגות שלנו נצטמצמו והתכּוצו עד כדי כך, שהתחלנו ללכת בצדי דרכים, שהפכנו את המינימום למכסימום.

במשך עשרים השנה שלאחר הרצל גדלנו בלי ספק, התפתחנו והבראנו, אבל בטוח אני שהיינו מרחיקים עוד יותר ללכת אלמלי היו לנו אותם האֳפָקים הרחבים, אלמלי היו לנו ההשגות ההרצליות. ואנחנו כאלו שׁקטנו אחרי הנצחונות. אנו רושמים " ז' להצהרת בלפור", כהאוקטבריסטים ברוסיה שמצאו ספוק במניפסט האוקטברי של ניקולי השני ולא דרשו יותר. הצהרת בלפור היתה צריכה ויכולה להיות לנו אך התחלה לזה שיבוא אחר כך.

וטוב, כאמור, שיש יום הרצל המזכירנו מה רצינו להיות. אולי נזכור גם מה שאנחנו צריכים להיות.

---

אחד "הראשונים"

מאת

שמואל טשרנוביץ

הגורל לעג לנו:

תנועת החרות שלנו, שאיפת הגאולה, שבמרכזה עמדו תמיד, לפי המסורה, הגואלים, הגבורים, המשיחים, היחידים הענקים, ההולכים בראש העם– מפסיקה את שורת חיי היחידים המנהיגים באמצע ומשאירה את הספינה בלי קברניטים.

הרצל, שפירא, לילינבלום, ווֹלפסוֹן וצ’לינוב–שורה ארוכה יותר מדי בחצר-המות הלאומי שלנו במשך שנים מספר. הבמה הציונית מתיתמת. שוב אין אתם רואים עליה את האריות שבחבורה: אחד אחד הם נשמטים והולכים. נפקדים האנשים, שאין אנו יכולים לצייר את מציאותה של התנועה בלעדם, האנשים שכאו נבלעו בתנועה עד שנעשו שם נרדף לה, הסמל שלה.

בחייהם הם המפקדים, המצביאים, המנהיגים, הנושאים את האחריות, הערבים בעד כל צעד ושעל, בעד כל תקלה ומכשול. יש שהם מעוררים נגוד, רנון, התמרמרות, הם נושאים לבדם את טרחנו וריבנו. אנו מגישים אליהם תביעות, מלאים תרעומות כרמון. אך במותם מתפזרים העננים ומתוכם נשקפת נשמתם הזכה והצלולה, מסירותם הנאמנה והלב הגדול והמלא אהבה ואמון ומסירות, הלב החלל, הכואב והדואב.

הם– ה“ראשונים”, בעלי-הסמכא, הפוסקים הלכות ומפקדים ומצוים. אנחנו, ה“אחרונים”, את מימיהם אנו שותים. אנו מוצאים הכל מן המוכן: תורה שלמה, עבודה מוכנה, מסלה סלולה, רעיונות מבוגרים. אנחנו קוטפים את הפרי הנושר מן האילן. אבל אלה, הראשונים, כמה יגיעות יגעו וכמה טורח טרחו עד שעלתה בידם לזרוע זרע, להטיל גרעינים, להשריש את הגזע בארץ!

ויחיאל צ’לינוב היה אחד מן ה“ראשונים” הללו, שלא הניח כמותו לפי שעה בין ה“אחרונים”. עם שחר התנועה הלאומית עלה על הבמה ולא ירד מעליה עד יום מותו. הוא מת כשליח צבור נאמן בעברו לפני התבה. יחד עם התנועה עבר גם הוא את כל גלגוליה: מביל"ו, החבורה הקטנה של החוזים והחולמים, עד ההסתדרות הציונית העולמית הגדולה; מאיסור הכניסה ובטולו עד פרסום הדקלרציה האנגלית על דבר מתן בית-לאומי ליהודים בארץ-אבות.

ואולי זה אשרם של היחידים הגדולים, שהם נפרדים מן העולם על הר-העברים, בתקופת המעבר והזוהר של התנועה, כשהארץ נשקפת להם מרחוק. מי יודע, אם אין זה שכרם בעולם הזה, אם לא טוב להם למות ברגע, שבו חותרת הספינה להגיע אל החוף, מלראות את ימי החול של עבודת היצירה, מלראות את האידיאל בהתגשמותו, כשיחסרו בו, אולי אותו היופי ואותה השלמות, שהם שאפו להם כל-כך!…

---

---

הביוגרפיה של יחיאל צ’לינוב דומה בכללה כמעט לביוגרפיה של כל ה“ראשונים” בין החובבים והציונים הגדולים. אותם המניעים, אותם הגורמים, אותו החנוך ואותה הסביבה הביאו אותם אל המחנה הלאומי והעמידום בראשו ¹.

הד“ר יחיאל בן זאב צ’לינוב ביום השני לחג הסכות תרכ”ד (1863) בקרמנצ’וג פלך פולטבה להורים חשובים בעדתם. אבי אביו ר' שלמה מוסינזון משקלוב היה אחד מעמודי התוך של החסידות בסביבה המתנגדית, יהודי בעל רגש, שהשפיע, כנראה, על כל בני משפחתו והשפעתו היתה מרובה גם על יחיאל הקטן, שלמד תנ“ך ותלמוד עד שנת הי”ג לחייו בבית זקנו ותחת השגחתו. באותם הימים הספיק יחיאל לרכוש לו גם את ראשית דעת הלשון הרוסית, כי זקנו, למרות חסידותו, הריח את ריח ההשכלה, בבקרו לעתים תכופות את עמי חוץ לארץ, לרגל עסקיו, ולכן לא כהה בנכדו השואף להשכלה כללית. אך כעבור יחיאל (בשנת 1877) למוסקבה וכשהביע חפצו להכנס אל הגימנסיה התנגדו הוריו לחפצו ורק אחרי שהבטיח להם שלא יכתוב ביום השבת הסכימו להכניסו אל המחלקה הששית של הגימנסיה.

יחיאל הצעיר לקח תורה מפי אחד המורים הסוציאליסטים ודבר זה השפיע על התלמיד ועל מהלך רוחו. צ’לינוב נמשך אחרי ברק זהרה של התנועה הזאת והיה לעממי (נארודניק) נלהב. כרוב חבריו הצעירים בימים ההם חלם על דבר השכנת מלכות הצדק על הארץ והתרחק יותר ויותר מעל בני עמו. אך שכרונו זה לא נמשך ימים רבים. הפוגרומים של שנות השמונים היו לו כרעם ביום בהיר. יחיאל בעל הרגש נרתע לאחוריו. מהפכה התחוללה בנפשו. הוא החל לחשוב מחשבות, להתבונן אל דרכיו. כל בניני הרוח שבנה נהרסו ביום אחד. וכשבא למוסקבה שלוחם של הבילו“יים החרקובים, פאלייעס, נכנס צ’לינוב אל חבורת ביל”ו המוסקבית והיה לה לראש. צ’לינוב רצה לנסוע לארץ ישראל בין ששת חברי המלאכות ששלחה החבורה לתור את הארץ, אך הוריו מנעו בעדו כי יראו מפני סכנת הדרכים.

ומאז נסתמנה דרכו. הוא לא נגרר עוד אחרי איש, לא היה בין הבינונים בתנועה, כי אם המיסד והעסקן, רוח החיה. הוא ואוסישקין, התאומים, עמדו במרכז העבודה החובבית במוסקבה. בשנת 1884– וצ’לינוב כבר היה תלמיד האוניברסיטה– יסד אגודה של אינטיליגנטים צעירים לעבודת הישוב וביום העשרים לאוקטובר שבאותה השנה הונח היסוד לאגודת "בני ציון ", העריסה של הרבה מטובי חובבי ציון (הרב מזא“ה, אוסישקין, טמקין, אידלסון, מאריק, מ”מ דוליצקי, י. ליבונטין, יצחק ניידיץ ואחרים). ואחרי צאתו של אוסישקין ממוסקבה נתמנה צ’לינוב למזכיר של חובבי ציון.

בשנת 1894 נסע יחיאל צ’לינוב לשם מטרה מדעית לוינה ושם התודע לגדולי תנועת החובבים באירופה המערבית: ד“ר שנירר, קוקש, קרימיניצקי ואחרים. בהיותו בפעם השניה בוינה, כעבור שנתים, הגיעה לידו המחברת של “איזה” ד”ר הרצל בשם: “מדינת היהודים”. אך ככל הציונים המזרחיים, התיחס גם הוא באי-אימון ובפקפוק אל הרעיו המוזר והאוטופיה של הרצל החולם, וכבוא הד"ר שנירר למוסקבה, כעבור שנה, להזמין את צ’לינוב אל הקונגרס הראשון– מאן צ’לינוב להשתתף בו.

קשה היה לחובבים הצנועים, שהסכינו לעבוד בחשאי בלי קולי-קולות, לאט לאט, לראות את שאיפת לבם הטמירה יוצאת החוצה ברעש וברעם, בהכרזות ודקלרציות. רכות יותר מדי היו הנטיעות, שנטעו בארץ בעמל ויגיעה רבה, וגדולה יותר מדי הרוח שאינה מצויה, שהיתה עלולה לשים לאל את כל עמלם. הם זכרו עוד את גזירת הכניסה. וחשו, שהממשלה התורכית, אחרי ראותה את האופי הפוליטי של התנועה, תשים מכשולים חדשים על דרך הישוב, ואולם הסערה שהטיל הקונגרס הראשון אל תוך הקהל העברי הכריחה את צ’לינוב, כאת יתר חבריו, לשנות את השקפתם על התנועה הציונית; ולפני הקונגרס השני נסע צ’לינוב לורשה, אל אספתם המוקדמת של ציוני רוסיה, ומשם אל הקונגרס.

במלחמה החשאית והגלויה, שהתלקחה בקונגרס השני בין החובבים ובין המדיניים הטהורים, לקח צ’לינוב חלק בנאומיו ובהשפעתו שהשפיע על הצירים בכלל. הציונים מאחרי הקונגרס הראשון אמרו להתחיל דף חדש בהיסטוריה, לסלול נתיבה חדשה ולמחוק את הכתב הישן. ה“התגנבות” וה“קולוניזציה הפעוטה” היו למלים של גנאי. וצ’לינוב הביע את דעת חבריו, באמרו: לא עבודה מהירה, סואנת, עבודה קדחתנית, נחוצה לנו, לא עבודה לשנים אחדות, לזמן קצר, דורשת תנועתנו. עבודה כזו ומרץ כזה היו דרושים לנו, אילו היינו מנהלים מלחמה מוחלטה, הפותרת מיד את שאלתנו, אם עלינו היה מוטל למות או לנצח. אך לא כן עניננו. למות אין אנו יכולים ולנצח אנו צריכים לא בכח גס. לנו דרושה עבודה בעלת תכנית ידועה, עבודה מסובכה, אך לא מהירה, ממושכה אך אורגנית, עבודה לשנים רבות…" ²

בין השקפה זו, הרואה בציונות תנועה היסטורית ובין השקפת הציונות הקטסטרופלית, האומרת: “או הכל או לא כלום”, או " עכשיו או לא כלום"– הר גבוה. וצ’לינוב היה היחידי בין החובבים, שהבין, כי הפרוגרמה הבזילאית “ביחוד אחרי הפרושים שנתן לו הועד הוינאי”, אמנם לא תוכל

“לשמש בסיס להתאחדות”, אבל " דרושים וותורים מצד זה ומצד זה" ³. ובהרצאתו מטעם הקומיסיה הפלשתינאית התאמץ להמציא את הסינתיזה הדרושה לשם האחדות. הקונגרס קבל את ההחלטות של האספה המוקדמת לציוני רוסיה ביחס לעבודת הישוב, או העבודה הריאלית, היא ההשקפה, שקנתה לה אחר כך זכות אזרח בעבודה הציונית.

צ’לינוב נכנס מן הקונגרס השני והלאה למרכז התנועה, בתור חבר הועד הפועל, ועבודתו זו השפיעה עליו במדה מרובה. האסכולה המדינית של הרצל הספיקה להניח את חותמה על צ’לינוב בעל הרגש החי והנלהב. החולם שבו התנער מתרדמת העבודה המעשית ורוחו נשאהו לגדולות. בימי הקונגרס החמשי ולאחריו מדבר צ’לינוב בהתלהבות על הראיון של הרצל לפני השולטן ומופיע לפנינו בתור מאמין אדוק בהצלחת המדיניות. “אינני רוצה להעלים, שיש רגעים, שבהם קוי-תקוה זורחים לנגד עיני ומחממים את נפשי. אפשר מאד, שאנחנו בימינו עוד נזכה לראות את ראשית התגשמותן של התקוות הללו” ⁴.

הרעיון המדיני הביא את צ’לינוב, המתנגד ל“עבודה מהירה”, לשנות את דעתו על כמה וכמה מן העקרים שהיו מקובלים על לבו. הוא נטה אחרי הצעתו של טריטש בדבר ספוח על-אריש לגבולות עבודת הציונות. “על-אריש זהו מקום שאנו יכולים וצריכים לקבלו. הציונות הפוליטית תוכל לגשת אל העבודה הרחבה בתכנית ידועה על יסודות משפטיים”. " אנו מוכרחים לעשות זאת. צרות העם גדולות כל-כך, עד שאסור לנו לעזוב את העם בעיניו ולהשתעשע בתקופות רחוקות". “והרי לא רק את הרוח באנו להציל, כי אם גם את הגוף, היהודים חשובים בעינינו כהיהדות, ואם יכולה היהדות לחכות– היכולים לחכות היהודים?” ⁵

“היכולים לחכות גם היהודים?”– דברים אלו נאמרו גם על-ידי הרצל, אחרי שבקר את רוסיה וראה עין בעין את צרת היהודים ואת ענוייהם בגלגוליהם החדשים– הפוגרומים מימות קישינוב ואילך. ואולם אם להרצל היה הפתרון ברור: צריך לתת ליהודים עזרה מהירה, ולו תהא בצורת אוגנדה–גדלו פקפוקיו של צ’לינוב, ומלחמה עזה התחוללה בנפשו, מלחמה, המבצבצת מבין השיטין של מחברותיו “ציון ואוגנדה”. ברגע הראשון הבריק לו מתוך הצעתה של ממשלת אנגליה נצחון מוסרי גדול של התנועה הציונית, ואפשרות של הצלת היהודים, שאינם “יכולים לחכות”, אבל מאידך גיסא לא היה יכול האיש, שעמד על משמרתו באמונה משנות השמונים ואילך בתור חובב-ציון נאמן, להפרד מאותו הרעיון שהשתרש בלבבו, מהארץ משאת נפשו. וסוף-כל-סוף נצחו “התקוות הרחוקות” ולא העזרה המהירה: צ’לינוב התיצב בראשם של “בעלי הלאו” ושל “ציוני ציון” שלאחרי הקונגרס האוגנדי.

ואלם צ’לינוב לא הרחיק ללכת בהתנגדותו לאוגנדיים, כיתר חבריו. הוא, שצרת היהודים העיקה כל-כך על לבבו, הבין את רוחם של המפקפקים והנחשלים בשאֵלה זו, דן אותם לכף זכות והתאמץ, ער כמה שאפשר, שׁלא להעמיק את התהום בין שני המחנות, שנעשו מאז אויבים זה לזה.

ולא רק בשאלת אוגנדה היה צ’לינוב נוח ומתון ורחוק מן הקנאות: המתינות היתה כמעט תפקידו התמידי בתוך מחנה הציונים. הוא היה מתאמץ תמיד לפשר בין הנגודים ולישר את ההדורים.

רבים ראו בזה חולשה ידועה, התלויה במזגו הרך. הם ראו בן אדם שבת-צחוק של רצון מוכנה אצלו בכל שעה בשביל כל אדם. ואולם כל הסוקר עכשיו מתוך סקירה היסטורית את תולדות התנועה הציונית המדינית מבין, שתפקיד זה הביא לתנועה, במומנטים ידועים, הצלה מוחשית.

הקרע בין המזרח ובין המערב, בין החובבים ובין הציונים המדיניים, – אותו הקרע שהתגלה עוד בקונגרס הראשון, נתאחה קצת אך למראית עין בימי פריחתה של הציונות המדינית. אולם בחלום של הקונגרסים היה מרחף תמיד צלו של קרע זה והיה מעמיד בסכנה את שלמותה של האורגניזציה הציונית, שלמות, שבה היה תלוי עתידה של הממלכה הרוחנית שהוכרה על-ידי ההתאחדות היהודית העולמית לשם הרעיון הנצחי והמיוחד. הקנאות שהיתה לאבן-מכשול על דרך זו הביאה לפרקים בקצוניותה את ההתפלגות בתוך המחנה. הביאה, למשל, את האוגנדים עד הטיריטוריאליות, והעמידה חיץ בין ציוני רוסיה ובין ציוני המערב. בקרב הציונים ברוסיה שלטה אותה הריאקציה הטבעית, שבאה אחרי ירידתה של הדיפלומטיה הציונית, אחרי שהגיע הרצל “עד הקיר” באין מוצא.ריאקציה זו השליטה בחוגים ידועים את הנטיה הקיצונית לעבודת-ההוה, הרואה רק את צרכי השעה ומסיחה דעתה מחיי עולם של התנועה. הוא שמר על שווי המשקל של התנועה, הזהיר את ציוני רוסיה, שעבודת ההוה לא תהא להם מטרה בפני עצמה ושלא יתרחקו מגבולותיה של הפרוגרמה הבזילאית. עבודת ההוה צריכה להיות, לדבריו, רק כעין עבודת-מלואים לשם הכשרת הדור לגאולה, אבל אף לרגע אסור להסיח דעת מן השאיפה המדינית הרחוקה-קרובה. והשקפתו זו נצחה על ידי הסינתיזה שבין הציונות המדינית והישובית ועבודת ההוה. סינתיזה זו היא שעמדה למחנה הציוני בשעת דחקו והצילה את ההסתדרות מסכנת ההתפלגות, שהיתה צפויה לה לעתים קרובות.

ואין פלא, אם בגלל תפקידו זה היה צ’לינוב אהוב וחביב על כל המחנה הציוני, אפילו באותם הימים ש“הרוסים” היו בעיני ה“אשכנזים” כאויבים, ביחוד אחרי אספת חרקוב, שהיתה מעין מרידה כנגד שלטונו היחיד של הרצל. הציונים המערביים לא יכלו אז להזכיר בשויון-נפש את שמו של אוסישקין, ראש המתקוממים, אבל תמיד התיחסו בסבלנות ובכבוד לצ’לינוב. הם היו יודעים, שצ’לינוב ימצא תמיד את הנעימה המפשרת, את הטון שאיננו מכאיב, את הצד השוה שבין הצדדים. ואף לאחר כך, כשבא הקונגרס העשירי בבזיליה (1910) וחולל את המהפכה בהנהגת התנועה: בטל את שׁלטון היחידי של ווֹלפסון והקים את ההנהגה הקוליגיאלית– לא חדלה השפעתו של צ’לינוב גם על מתנגדיו. והתמנותו לנשיא ההסתדרות הציונית השני, יחד עם הפרופיסור ווארבורג, היתה טבעית ומובנה ומתאימה אל מהלך-רוחם של הבוחרים.

וצ’לינוב נשאר נאמן לעצמו גם בתור מנהיג ונשיא. “השררה” לא העבירה אותו על נטיותיו ולא גדלה בלבו נטיה לדיקטטורה ולשלטון-יחיד. הוא ראה בשררתו רק עבדות, חובה כלפי הצבור. עול כבד הטיל על עצמו, אחריות גדולה. הוא לא היה שוכח אף רגע, שהוא קברניטה של הספינה, שהוא עתיד ליתן דין וחשבון לפני הקהל הציוני על מעשי ההנהגה, אחריות זו היתה תמיד לנגד עיניו והכשירתו לסכן את נפשו לשם העבודה, למרות מצב בריאותו הרופף היה הולך ושב בשנים האחרונות לאנגליה כדי להכשיר את הקרקע למתן הדקלירציה האנגלית ההיסטורית.

בשעה נורמלת לתנועה, בימים הראשונים של יצירתה והתפתחותה כשהיה צורך לקבץ את הפזורים, לצרף אבן לאבן, לבינה ללבינה, לסדרן לאחד ולחבר את האבק העממי לחטיבה אחת, אולי לא היה בעל אופי רך כצ’לינוב מסוגל לעמוד על משמרת זו. אז היתה דרושה יד חזקה, משמעת אמיצה ותקיפה, עקשנות ידועה והלך-רוח של דיקטטור; אבל בשעת מהומה זו, בשעה קשה כשעת המלחמה, שרוחו של המנהיג היה מכוון יותר כלפי חוץ מלכלפי פנים וכשהסירה הציונית היתה צריכה לעבור בזהירות דרך הנחשולים וצורי-המכשול השונים, – אולי היה צ’לינוב האיש המוכשר ביותר לתפקיד רב-אחריות זה.

ותפקיד קשה הוטל על המנהיג. התנועה נמצאה בין שתי להבות. שני המחנות הציוניים נפרדו בחוזק היד. ציוני המזרח וציוני המערב נמצאו, על ידי סבך המאורעות העולמיים, בקשרי מלחמה, ועם זה נבדל כל המחנה על-ידי “אורינטציות” שונות. הללו נשארו נאמנים להאורינטציה התורכית, קצתם מתוך חשש לחורבן כבושינו הקודמים ועמדותינו בארץ ישראל מתוך השקפתם הכללית על עתידות המלחמה. והללו, כז’בוטינסקי וחבריו, תלו את גורלה של התנועה בנצחונה של אנגליה, מפני שרק היא עלולה להעמיד את הפרובלימה הציונית בכל רחבה. ובשעה זו התאמץ צ’לינוב, שבלבו היה נוטה להאורינטציה האנגלית, לשמור את אפיה הנייטרלי של התנועה.

תפקיד זה היה קשה ומסובך מאד בשביל המנהיג, שהוטל עליו להכשיר את דעת הקהל בארצות הברית העומדות כנגד הממלכות המרכזיות; ואולם צ’לינוב מלא תפקיד זה באופן מצוין. האסכולה הפוליטית של הרצל, שהיה תלמידה המובהק, השפיעה עליו הרבה ועשתה אותו מנהיג זהיר ומתון הבוחן ובודק את כל דבריו ומעשיו ועושה מה שעושה מתוך זהירות והכרת אחריות. לשטה זו נשאר נאמן גם בועידה הציונית הפטרוגרדית ואף הפוזיציה הסוערת של האקטיביסטים לא הזיזה אותו ממקומו. נאומו בחלקו הפוליטי היה מתון ולויאלי כל-כך, עד שעתוני גרמניה הרשמיים הביאו ממנו ראיה, שאין הציונים מתנקשים בשלמותה המדינית של תורכיה ואינם שואפים להתבדלות גמורה.

זו לא היתה פשרנות, כמו שהוכיחו האקטיביסטים בועידה, זו היתה זהירות של מנהיג היודע ומכיר את חובתו.

ההסטוריה תדע להעריך את עבודתו של צ’לינוב, אותה העבודה הצנועה, החשאית והנמרצה במשך של שנות המלחמה, עבודה של ימי עמל ולילות נדודים, של מחשבות רצוצות ולב כואב. את הדין וחשבון שלא הספיק למסור לנו מעל במת הקונגרס ימסרו לנו החיים בעצמם, אחרי שיתגלו תוצאותיה של עבודה זו, שנעשתה מתוך חבה ומסירות-נפש שאין דוגמתה, מתוך הכרת החובה והאחריות הגדולה כלפי העם והארץ, הכרה, שהיתה חיה ופועלת בלבו הגדול של אחד מבחירי “הראשונים” בתנועה הלאומית החדשה.

---

לוחם וחולם: יחיאל מיכל היילפרין

מאת

שמואל טשרנוביץ

בבית החולים בצפת מת חולה ועזוב אחד האנשים, ששמו לא נודע בקהל רב, ושגם המעטים שידעוהו מזכירים אותו בלעג מסותר, ולכל היותר: בהבעת רגשות רחמים על תועה הדרך שנטה ממסלת החיים לבלי שוב.

כי כך דרכם של בני אדם. הם הסכינו לראות בקרבתם רק אנשים בעלי מדה אחת, בעלי קומה רוחנית אחת, בעלי פרצוף אחד, בני אדם הדומים זה לזה בנטיותיהם, שאיפותיהם, הרגליהם, ואידיאליהם; אנשים החיים במדה, בשקל ובמשורה, בלי יתרון ובלי גרעון, ככל הכתוב בספר החיים. וכל היוצא מגדר הרגיל והמקובל, כל המרשה לעצמו לנטות מהנתיב הכללי, ללכת בדרכיו הוא, מבלי שים לב למה שיאמרו הבריות, – הריהו בחזקת אדם שאינו מן הישוב שאין לו תקנה.

היהודי הבינוני יבין על נקלה את נפש האיש, המקריב רק משהו לשם האידיאה הלאומית, המאסף ומשלם שקלים, רוכש מניות, מוכר תוים של הקהק"ל, מנהל תעמולה ציונית, נוסע לקונגרסים, או מקדיש כסף וזמן למפלגות אחרות ולצרכים כלליים אחרים, – אם אך "נורמלי הוא האיש ואינו מגיע במסירת נפשו לרעיונו עד כדי שכחה עצמית והקרבת עניני חייו הפרטיים. אבל במה נחשב בעיניהם האיש יחיאל מיכל היילפרין, שהקדיש הון של כמה עשרות אלפי רובלים לרכישת מושבה בארץ ישראל (“נס ציונה”) ואבד את כל הכסף הזה במשך שנים אחדות וחזר לרוסיה ועבד כפועל פשוט עבודת יום, ועלה שוב לארץ ישראל ואבד את יתר ממונו לטובת הכלל ובחר לחיות חיי שומר ושואב מים, מחיות חיי עשירים – מה נחשב בעיניהם האיש הזה, אם לא כבן אדם מחוסר דעת ומשולל כשרון-חיים?

באמת המדה של המעשיות אין למוד כמובן, את מיכל היילפרין. איש מעשה לא היה. אלו היה איש מעשה היה שוקל את שקלו ומשלם תשלומי חבר עשרות בשנים והיה נחשב לבעל בית ולציוני חשוב והיה נוחל גם כבוד וגדולה ושם טוב, ובודאי שלא היה מגיע בסוף ימיו למעלת שומר של הגימנסיה העברית בתל אביב.

אבל שוקלים יש הרבה, ויחיאל-מיכלים רק מתי מספר, אך בודדים. וטפוסים כאלה ראויים להרשם לזכרון, כשרידי דור האידיאליות, תקופת החלומות וימי המלחמות. אלו הם גלגולים מדורות קדומים, נשמות תועות שאין להן תקון, המבקשות ומחפשות את הדרכים בחשכת ההוה והמציאות.

תועות הן לפרקים הנשמות האלה בכתובת. הן באות אלינו תחת לבוא לסביבה אחרת, לסביבה של עם החי חיים טבעיים, חיי ממלכה. בשעת צרה לעם מסודר, בהראות אויב בשערי הארץ נאזרים הבנים הנאמנים גבורה, ועוזבים את כל חמודיהם, ומפקירים את הונם ורכושם ומתיצבים במערכות הלוחמים לטובת העם וארץ המולדת. ולא משוגעים יקראו להם, אך חובבי העם, ושמת הוא לתפארת ולתהלה בפי כל בני העם בכל הדורות.

אולם אם בנים נאמנים כאלה נולדים לעם שאין לו כל, לא מדינה ולא ממלכה, לא צי ולא גדודים לוחמים, אלא אורבים עצומים מכל צד, אם רוחם ישאף אל על, אם הם רואים בחזון את העם היהודי עולה שוב לכסא וחולמים על עתידותיו הגדולים, עתידות של עם החי בארצו חיים חפשיים; אם אין זה להם רק אידיאה בלבד, כי אם חלק מחייהם, משאת נפש שאין לפניה דבר ואין אחריה כלום, – מביטים עליהם במנוד ראש ובגחוך כעל אנשים חסרי-דעה.

* * *

את היילפרין החולם פגשתי בפעם הראשונה בוילנה בשנת תרס"א.

במחנה הפועלים היהודים התחילה אז תסיסה עצומה, ה“בונד” עשה חיל ברחוב היהודים ומשך אחריו נפשות. כנגדו יצאו “פועלי ציון” ממינסק והפיצו את הבליל הלאומי-הסוציאלי בין המוני היהודים.

באחד הלילות האפלים, כשגם עיני הדיה של המרגלים והסוכנים אינן יכולות להבדיל בין “אדם ישר” ובין “פועל”, התגנבנו חרש אל אחד המרתפים, מקום משכן לאחד הפועלים לדון על עניני היום. “פועלי ציון” נמצאו בין המצרים, לפני “דע מה שתשיב” לבונד. בסוציאליות היתה ידם של אלה על העליונה תמיד, לפי ששטת “פועלי ציון” אז היתה מלאה, לכאורה, סתירות ונגודים מנקודת-ראות הסוציאליות הטהורה, המכחישה את הלאומיות. התוכחו ודנו, אלו בכה ואלו בכה, והדברים היו יגעים. כל הנאספים היו עיפים. הנאומים נמשכו רק בכח האינרציה. פתאום קם ממקומו יהודי גבה קומה בעל שערות צהובות וארוכות ומסולסלות היורדות על ערפו, בעל עינים בוערות כלפידים ופנים מפיקים חן, והתחיל לדבר.

זו לא היתה תיאוריה. זו היתה פנטסיה שאין כמוה ליופי, אגדת קסם, שירת העתיד. זו היתה שירה של עם קטן ודל המעפיל לעלות על הרי יהודה, לכבוש את ארץ אבותיו אחרי שגורש ממנה זה שנות אלפים. הוא יבוא ויכבוש, ישפיע מרוחו על המדינה מחוסרת התרבות ורוח ישראל ישכון בארץ, וגדודי החיל היהודי ישמרו על הארץ, וחכמים יבואו אליהם מכל קצוי הארץ, ומציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים. וכל העמים הנוצרים יכנעו מפני היהודים מורי העולם והאנושיות תהיה מלאה רוח היהדות.

וכעין קסם היה על שפתיו. איש מאתנו לא פקפק עוד ולא שאל: איזו הדרך הנכונה? הדרך נמצאה. יבואו כל בעלי התיאוריה שבעולם ויביאו ראיה מכל הספרים הגדולים, כי אין ציון פותרת את שאלת היהודים – ואנחנו לא נאמין עוד. הרגש נצח. הציונות לא רק מותרת, כי אם גם נחוצה, אפשרית וקרובה להתגשם.

ומלאים עוז ובטחון וגבורה יצאו מן המרתף לפנות בוקר. והאיש הנפלא הנושא בחובו את החלום הגדול, חלום הגאולה, הפיח בנו רוח חיים ותקוה לימים טובים ולעתיד בהיר.

* * *

ושוב ראיתי את היילפרן הלוחם כעבור שנים אחדות, אחרי הפוגרום הקישינובי.

הרוחות היו סוערים. נדַמו המריבות והקטטות בין המפלגות. גדול היה הכאב. כל אחד היה מדוכא ורצוץ ויאוש מר השתרר ברחוב היהודים. כשיות אובדות ונדחות תעו הצעירים בלי דרך. המחאה הכמוסה, ההתמרמרות העזה, מצאו להן בטוי בתנועת השחרור, אך הכל הרגישו, כי זוהי תרופת שוא, כי אין עצה ואין תחבולה נגד הגרזן, כי דרושים שנוי ערכין ומהפכה שלמה בחיינו המרים.

אז נאספו באחד האולמים מאות אחדות צעירים ממפלגות שונות. והיילפרין נשא משא. הוא הביע את כל הכאב אשר בלבו היהודי החם, חשף את כל הפצעים, את כח נגעי נפשנו. ובכֹה בכה כילד תמים, בכה וקונן והוציא דמעות מעיני הקהל הנאסף וקרע את הלב לגזרים. אך לא על הקרבנות הוריד דמעה. אך אשר נפלו היהודים חללים כצאן המובלים לטבח, בלי מחאה, בלי התקוממות. לפני “משא נימירוב” של ביאליק היתה זו התוכחה העזה הראשונה, ששמעה אזני. זו היתה מחאה נמרצה נגד הפאסיביות של העם היהודי, הנושא וסובל בדומיה, נגד בן המלך שנהפך לכלב מעורף, ירידת הכבוד הלאומי והגאון היהודי. “הלאה העבדות! הלאה הפחדנות! הלאה המנוסה וההסתתרות במרתפים ובנקיקים!”

ויחד עם הקריאה: “זכרו את החרפה!” השבע השביע את הצעירים להרים ברמה את דגל היהדות ולצאת למלחמה עצומה באויב הנורא הבא לקראתנו.

ומוקסמים עמדנו אז וחכינו וצפינו לנושא הדגל שילך לפנינו. ולא פקפקנו עוד מי הוא נושא הדגל הראוי לכך: יחיאל מיכל היילפרין כאלו נוצר להיות מפקד הגדוד!

 *  *  *

ויחיאל מיכל הרים את הדגל שוב בארץ אבות.

דגל ומלחמה, גבורה ואומץ, דמיון עז ומשאת נפש נלהבה – בתוך האטמוספרה הצנועה והשלוה של הישוב!

ואיש ריב ואיש מדון היה יחיאל מיכל כל הימים. דרכי הישוב לא ישרו בעיניו. לא לזאת נשא את נפשו. לא ישוב אלא כבוש חדש של ארץ כנען, כבוש לכל פרטיו לדקדוקיו, בחרב ובחנית, בגדודים ובחילות מזוינים רוכבים על סוסים ערביים; גווארדיה יהודית צריכה להוסד להגן על יושבי הארץ. קוזקים, חיילים תמידיים; מצודות ומושבות בצורות; שומרים בלילות מזוינים באקדוחים, שומרים על הגבולים; אף צי יהודי דרוש להכין לעת מצוא, על מה לא חלם עוד יחיאל מיכל?

“משוגע איש הרוח”! התנחמו היהודים השקטים, בימים שבהם לא חדל יחיאל מיכל להרגיזם ממנוחתם.

רק בין הצעירים והפועלים, שהוא היה אביהם ומגינם, מצא היילפרין תלמידים מקשיבים. בדמו התוסס והחי, ברוחו הלוהט, השואף תמיד לעבודה ולמלחמה, נסך עליהם רוח גבורה, ועורר אותם ללכת אחריו בקומה זקופה, הוא היה אצבע הצרדה של היהדות ארץ-הישראלית המקשקשת וקוראת לפעולה ולעבודה.

השנים האחרונות לחייו היו שנות גאולה לרוחו של היילפרין הלוחם. – כר נרחב נפתח לפניו למלחמה, יש לו גם ארץ מולדת, גם צי, גם גבורי חיל. הן זכתה תורכיה החפשית, תורכיה שפתחה את שערי ארצה לפני היהודים, שיבואו בני הארץ לעזרתה!

והיילפרין לובש כובע ישועות, מכריז כרוז לכל הצעירים היהודים, מתיצב בראש בריגאדה יהודית ללכת לקושטה לעזרת התורכים-הצעירים, ואלה האחרונים מביטים ברגשות השתוממות והערצה על גבור החיל ומכתירים אותו בתואר “קפיטן”. והיילפרין נהפך לפטריוט תורכי נלהב, הוא יוצא אל הרחוב ודורש על הצורך ליסד צי תורכי חדש, והוא מרים את נדבתו הראשונה את זוג סנדליו – ונאומו מתקבל בתרועה, והערבים והתורכים קונים את סנדליו במחיר רב ומקדישים את הסכום לטובת הצי. וכשהעלתה אוסטריה את חמתה של תורכיה וחרם הוכרז על סחורותיה יצא היילפרין אל ככר השוק ואסף סביבו קהל רב ולעיניהם קרע מעל ראשו את הכפה האדומה, מעשה ידי אוסטריה, ורמסה ברגליו לעיני העם.

* * *

מכל החולמים הפלשתינאים והציונים היה יחיאל היילפרין מן היחידים שנשאר נאמן לעצמו, אותה הדמות המצוירת במחשבתם של טובי האידיאליסטים בתקופת ביל"ו והציונים הראשונים: דמות מדינה יהודית חיתה עד יומו האחרון במוחו ובדמיונו של היילפרין.

וניצוץ של גבורה ומלחמה, ניצוץ מורשת קדומים, היה בוער בלב הגדול והחם הזה, הבוער ואיננו אוכל. ואולם אך הערבים והתורכים ילידי הארץ, היודעים את הגבורה לא מתוך הספר, היו מבינים להעריך את נשמתו של “השייך היהודי”, אבל ליהודים קשה להבין את גודל ערכו של האיש הזה, אחד הטפוסים המצוינים ביותר שבין החולמים.

כי הוא נולד לפני זמנו, או לאחר זמנו, אלו היה האיש הנפלא הזה בימי הגבור המושיע בר-כוכבא – היה נמנה בין מאתים אלף קצוצי האצבע, או היה רוכב על סוסו ועוקר ארז מן הלבנון, והיה נכתב באסטרטיה של הגבור. אך מה היה יכול לעשות בתקופתנו לוחם כזה ברוח הגבורה המפעם בקרבו?

הוא היה… שומר בלילות על בית הגמנסיה העברית!

ובכל לילה ולילה, כשתרדמה נופלת על כל הסביבה, היה נושא היילפרין את עיניו אל שמי התכלת העמוקים, הפרושים על ראשו, ומדי התבוננו אל מסלת הכוכבים היה נותן מרחב לחלומותיו הגדולים על העם הנגאל ועל הארץ הנכבשת…

---

כבלי הדורות: מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

מאת

שמואל טשרנוביץ

בקרן-זוית צנועה ישב לו המשורר במשך שנים רבות, שנות חייו האחרונות, וארג את מטוה האגדה, אגדת הקסמים של העם, ילידת העבר הרחוק והקרוב. האולימפוס העממי – הר הספרים – היה פתוח לנגד עיניו ובין סלעיו בדק וחפש ומצא גרגרי-חול, אבני חן, פנינים, ואת כלם קבץ בחבה רבה, חרז במחרוזת והקים בנין ענקי של המיתוס הלאומי, וכמעין נובע היה לו העבר, אוצר בלום של ציורים, רעיונות השקפות-עולם שממנו ניזונו יצירותיו, וכל אשר מסביב לעולם הזה היה זר לו; החיים, הטבע, יפי העולם, הבלי-הלידה של התקופה החדשה, התנועות הצבוריות – לא הם שמשו חמר ליצירותיו. הם כאלו עמדו מחוץ לגבולות ההשפעה על הייצר.

ואולם היו ימים שהאיש הזה לא עמד בתוך העוגה שלו מחוץ להחיים, או ממעל להם. היו ימים שהוא שאף להיות השליט עליהם, שהתפרץ ברעם וברעש אל רחובנו בשאיפה לפרוץ גדרים, לשנות ערכין למרוד כנגד כל העבר שחדר לעולמנו והכה בו שרשים עמוקים המפריעים בעד גדולם של החיים האנושיים. הוא הכריז מלחמה על כל ההון שלנו, הוא המשיל את המסורה של יוצרי הספרות העברית החדשה, של ארטר, בריידס, לילינבלום, סמולנסקין, מנדלי, שלום עליכם ופייאֶרברג - להכניס על ידי בקורת חריפה אל חיינו את כל החסר בהם: את אהבת הטבע, את הבנת היופי שבחיים, ולהלחם באותה הנזירות השלטת בנו, החולמת על ממלכת רוח, הרואה בעבים ואינה מרגישה את הקרקע שמתחת רגלינו.

הספר – זה היה האויב. שלטון הספר לא נתן לחיים מרחב, לא נתן לקוי האור של שמש ההרים לחדור את המבואות האפלים, נשמתנו המתלבטת ונתינה בין הגוילים כבלים הושמו עליה ומרחב אין לה.

התזכרי?

“התקבצו הנה כל אנשי מזרח ומערב וראו טרגדיה נוראה של עם גווע בעשרו, בעושר רוחניותו מצד זה, ועניו מצד אחר. בואו וראו אנשים שאסרו לעצמם להסתכל בטבע, באילנות הנאים, בנירים הנאים, אין לנו טבע, אין לנו עולם, אין לנו חיים, אבדנו אותנו בעצמנו, - אין לנו כלום!”

והחיים נסתלקו ממנו רק “באשמת הספרים ורוחות הספרים, שבהם נצררו נשמותינו משנות דור ודור” והשפיעו על כל מהלך החיים, אותם הספרים עצמם שממנה ינקה אחרי כן יצירתו של מיכה יוסף ושהשפיעו גם על נשמתם של החסידים. – אלה המורדים בחלק מן העבר ויוצרי חיים חדשים, שברדיצ’בסקי רואה בהם “חיים מלאים הוד נורא, הוד עולם שכלו אור מתחדש, מתחדש וגולל את האופל המבדיל בינו ובין נשמתו, גולל ומאיר, ומהגלילה ישמע הד שירה עילאה, שירת קודש”.

והאם הבדיל ברדיצ’בסקי המוכיח לטובה את הסודות בתוכחתו? האם מציב המשורר גבולים בין חלקה של היהדות לחלקה האחר? לא. בכל הוא מוצא לא-חיים כי אם בית-קברות עתיק. “כל אשר בנו וכל אשר מסביב לנו כמצבות לנגד עינינו והכל יראה בתכריכי מתים לא יחיו”.

והוא האחרון שבסופרי תקופת ההשכלה הממשיך את המסורה, שנפנף בדגל שהורם עוד בראשית התקופה החדשה – היה איש ריב ואיש מדון לרביו וחבריו. הוא הרים דגל שנפל מידיהם. “דרך התשובה” אחרי “חטאת נעורים” באמת נכתב רק על-ידי לילינבלום, אבל הוא היה מעין ודוי של כל חבורת המורדים, כלם היו בין המעפילים לעלות אל ההר, לברוח מן הסביבה המורעלה בארס הספרים וליצור שם חיים חדשים. אולם בעלותם ובהשקיפם מראש ההר על הדרך אשר משם באו – נראתה להם בקעת העצמות שמשם עלו, כל כך נהדרה מרחוק ומלאה קסם-תום עד כי קללתם נהפכה בפיהם לברכה וקינתם – לשירה.

כלם נגשו אל החומה בחימה שפוכה לנפצה ולשברה, אך כשנעו הקירות והפרצים נראו בה – נרתעו לאחוריהם והגרזן נפל מידם. כלם נלחמו עם החיים כל עוד שעמדו בתוכם וראו אותם בנוולותם, אך במדה שהתרחקו מאתם נראו להם, כל אדם המשקיף על התמונה מרחוק, כשהם מזהירים בזהר מיוחד מלא חן, מבלי ראות את גבוב הצבעים והכתמים

ההיתה בזה מעין הכנעה לפני הוד השקיעה והגסיסה של העולם הישן, שדורות כל-כך רבים עמלו בו, שקורותיו חרדו ונעו לקול המנפצים? ההיה בזה מעין רגש של סליחה ורחמים שמרגיש האדם בעמדו על יד מטתו של אויבו הגוסס ונופל חלל? ואולם ברור הוא, כי תחלתה של הספרות העברית אינה נעוצה בסופה, כי אחרי סערת המלחמה נשמע קול דממה דקה וידי הלוחמים רפו.

הנה כי כן רב הדרך מן ה“פריזיון” וה“טקסה” ואפילו מ“ספר הקבצנים” ו“עמק הבכא” עד “חיי שלמה” שהם מציירים לנו כמעט אידיליה של חיי העברי. אם נשוה אותם אל הטפוסים של “הבריות היפות” המתוארים על-ידי מנדלי, ביצירותיו הקודמות, שהיו ברובן לא יצירות לשם אמנות, אלא לשם תוכחה. פתח גם שלום עליכם בהתול מר ועוקץ, המשיב לאל את החיים השוממים והמגוחכים של המנחם-מנדלים ושאר בעלי החלומות, הבונים מסלות בשמים ומעמידים סלם אל הכוכבים – וגמר, כדבריו, ב“שיר השירים של נשמתו”, בספרו “חיי אדם”, שהוא כעין שירי תהלה, להדודים והדודות ולכל אותם החיים הנארגים באותה העירה, שרק רשומיה נשארו ושבן הדור הבא ימצאה אך בספרים ובציורי העבר. וכלום אין אנו מרגישים את המעבר של י. ל. פרץ, שהתחיל ב“שטריימל” ובציורי-מסע, במלחמה נמרצה נגד המסורה ונושאיה, נגד הרבנים והרביים, החסידים והחסידות וגמר במחרוזת האגדות “מפי העם”, אלו הניצוצות של קדושה ותום, של טהרה ואמונה, המעוררים רגשות קנאה אל האנשים ההם, שגבול לא היה לאשרם הפנימי?

ולילינבלום? הרי הוא חטט בפצעי נפשו ברבים, שם, ב“חטאת נעורים”, הרגשתם את המשטמה אל אותה הספרות העתיקה, שהפכה את כל ההוגים בה ל“מתי עולם”, “ספרות שהיא בעצמה מתה ואין בכחו של שום טל של תחיה להחיות את המת”. ולאחר כך, “דרך תשובה”, שרף את כל הגשרים ויצא למלחמה נגד בלבול הדעות והמושגים", נגד דורשי התקונים בחיי האומה והודה בנחיצות להמשיך את הפתילה ולהוסיף אך שמן.

והנה פייאֶרברג: בימי עמדתו בתוך הסביבה, המבדילה ומפרישה אותו מכל העולם הזה, מן הטבע אשר מסביב, מן השמים הנשקפים לו מתוך החלונות הפתוחים בבית-המדרש הישן, מריחות האביב המתגנבים דרך הסדקים והאשנבים, מזמרת הצפרים, - הוא רואה אז לפניו רק ארונות מלאים “ספרים עבים”, המזכירים לו “עבודת עבד שגזר עליו אדונו לעדור תחת הגפן, לעדור ולשוב לעדור ולעדור” – ובן המלך המקולל נסגר בין החרבות ומשדד את ד' אמותיו, קורא והוגה באותו הספר, שהוא כלו דואג “לכלות מהרה את הדבר הנורא הנקרא חיים”. ואחר כך, בצאתו למרחב, הוא רואה “עתידות גדולים להספר, כי בהתפתח עמנו יתפתח גם הספר עמו”.

ומה קרה לברדיצ’בסקי עצמו, איש הריב ואיש המדון לכל חבריו ורעיו? הוא נלחם בעוז ובגבורה ובמרץ רב בכל העבר ובנחלת אבות – ובהלחמו נלכד סוף סוף בשחיתותיהם, ומתוך מלחמה בא לא רק לידי שלום, כי אם גם לידי הערצה חשאית של העולם ההוא, שהוא הולך ושוקע, הולך ונבלע בתהום הנשיה ונעשה חומר לחקירות היסטוריות.

* * *

האם היה אפוא בספרותנו “מוקדם ומאוחר”, - כמבטאו של ברדיצ’בסקי במלחמתו עם אחד העם, לילינבלום ופיירבאֶרג, שנטו מן הדרך הכבושה והלכו ב“דרך תשובה? " האם היה זה מעבר פשוט מנוער לזקנה, מהתפרצות הדם הרותח עד הזדקנות ו”דעה מיושבת?" האם השתנו ההשקפות והדעות של הספרים הלוחמים עד שנהפכו לחולמים?

לא ולא. שום איש אינו יכול לציין את הזמן והשנה והמקום, שבהם התחילה תסיסה זו או אחרת, שבהם הסתמן המהלך החדש, אפילו “דרך תשובה” לא יוכל לשמש גבול, אפילו בו דברים שלא נפלטו תחלה במאמר זה של לילינבלום או אחר. זו היתה התרוצצות תמידה, מלחמה ממושכת בין “נחלת אבות” ובין נחלת העתיד. כל אלו שעריסתם עמדה על המפתן שבין שני העולמות, בין תקופה לתקופה, היו בלבם שני רגשות, היתה בתוכם מלחמה מתמידה ובלתי-פוסקת בין היופי שבישן ובין הנאה שבחדש. אתם מוצאים אצל מנדלי, אפילו בספרי התוכחה שלו, יחד עם השנאה לחיי האופל, גם אהבה, גם הרגשת-היופי שיש בעיירה הנדחה. ואתם מוצאים אצל פייאֶרברג יחד עם המחאה נגד ההתאבנות, גם עמודים מלאים פיוט של אותם ימי הילדות והנוער של העם, שלכאורה אין ילדות לו.

כבלי הדורות הכבידו על רגלי האסירים ולא נתנו להם חרות גמורה, ויש אשר גם חביבים היו עליהם יסורי המאסר. לפרקים מרגיש גם הכלוא בבית-הסוהר כאב וצער, כשבאה השעה להפרד מאותם ארבעה הכתלים שבתוכם חי, חלם והגה, ראה את קטעי השמים, שמע את זמרת הצפור שהיתה מקדמת פניו בברכה יום יום. יש טעם החופש, אבל גדולים הם גם ההרגל, החיים המשותפים, המסורה, כל מה שנבלע בתוך הדם והמוח: בית-המדרש, ה“חדר”, ה“ישיבה”, כל סביבת הבית, בית ההורים, הספורים והאגדות. וכל אלו הדברים, המעוררים בהם גועל ומרידה, כשהם נמצאים בתוך סביבה זו, מקבלים צורה אחרת, כשהם מתרחקים ממנה ומצטיירים בדמיונם בכל זיום והדרם.

בחושו האמנותי הרגיש בזה ברדיצ’בסקי עצמו, ובאותה תקופה עצמה, שבה הופיע בספריו “נמושות”, “על אם הדרך” ויתר ספרי התוכחה – שם בפי גבורו מיכאל (בספור “מחנים”) דברים הנותנים לנו תמונה בהירה ממצב הרוח של אלו האמללים, שנולדו בתקופת המעבר.

הכל היה, לכאורה, מוכן בשביל מיכאל. כל העולם הזה עם כל תענוגותיו, והוא נתרחק מעירתו, מבית הוריו, ששם נלחם עם הקנאים החשכים, שרדפוהו ושטמוהו על “מינותו”. הוא נמצא לבדו בחוץ לארץ, מעבר לגבול – זה האידיאל של הצעירים בעבר, - בלב אירופה הנאורה, ללמוד חכמה ומדעים, הרחק מכל קרוביו ומיודעיו, במקום שאין מכירים אותו וחפש גמור ניתן לו. “ספרים עברים אינו קורא עוד, כמנהגו תמיד, ואת תפליו וסדורו שכח במתכון באיזה מקום, למען יהיה נקי מכל נכסי היהדות ובדרכיה לא ילך עוד”.

ובכל זאת איננו יכול להשתחרר מן העבר ולצאת לחרות, כאלו היה נרצע באזנו, כעבד, ואיננו יכול לזוז ממקומו, איזה כח נסתר ונעלם מושך ודחף אותו לאחור – אל עמו ואל חיי עמו.

“מאומה לא נשאר אתו מעמו – ובן הוא לעמו. מחו נתרוקן מנחלת אבות ולבו עודנו נעוץ בקברות אבותיו”.

“את הדורות מראש אינו קורא עוד, אינו חפץ לדעת עוד דור ודור ודורשיו, דור דור וסופריו, שהראם הקב”ה לאדם הראשון, אבל בסתר לבו מרגיש הוא, שעוד נר הדורות דולק בו לפעמים".

המקרה היה לכאורה, בעזרתו, הוא צריך לעשות כפיה על עצמו ולקרוע את כל היחוסים עם עמו. “לשרוף את כל הגשרים” לבל ימשכו עוד אחריו את לבבו. הוא אהב בת אל נכר, אהב אהבה עזה, טהורה ותמימה, וגם היא – במה היא אשמה, כי נולדה בלי חופה וקדושין, כי נולדה לא לאחד מבני עמו, אם היא כל כך טהורה ותמימה, כל כך יפה ועלובה בחִנה?

“ובמלחמותיו עם הקנאים בארץ מולדתו כבר חשב לשאת אשה נוצרית כדי להכעיסם. בנגודיו הפנימיים שהוא מתנגד עתה להחברה ויסורי המוסר שלה עלה על לבו הרעיון להתקשר בבת אל נכר, שנולדה לא בקדושין, לשעשועי רוח, אדרבא. יפסיק את כל החבלים בפעם אחת ויהיה בן חורים גמור, יעזוב את הדור האחרון /שעודנו שייך לו ויהיה לאדם חדש בן דור ראשון”.

ואולם כל אלו היו מחשבות פורחות שלא נתקימו, די היה למקרה אחד, שעורר בו דוקא את “יסורי המוסר”, שהוא מתנגד להם, להקיצו מתרדמת האהבה ולברוח, כיונה בן אמתי, מפני האלוה הפנימי, אֵל האבות, שהדריכהו מנוחה.

וכך קרה גם לאלימלך בן יונה בספורו “עורבא פרח” גם הוא היה אסור נצחי, שהתהלך בעולם בכבלי הדורות אשר על רגליו. הוא התהלך תפוס במחשבתו ושאיפותיו “להקל את משא נפשו הכבד עליו שבא לו מנחלת אבות הקדושה ולחדש את נעורי בן האדם שבו באשר הוא אדם”. ויש אשר נדמה לו, כי כבר קפץ בקפיצה אחת על כל הדורות של אבותיו ונשמתו כבר פנויה לגמרי לעולם אחר ולמחשבות אחרות – אך כל זה היה רק דמיון כזב. הוא עזב, לכאורה, את הספרים הבלים ההם וקרא ושנה ספרים חדשים, שבהם מצוירים חיים שיש בהם ממש, חיי החיים, הוא לקח לו אותם לדוגמא ושאל את נפשו כמה פעמים: “מדוע לא אראה חיים כמו שהם מתוארים בספרים ההם? מדוע לא אחיה חיים כאלה אף פעם אחת?” ואולם הוא לא היה יכול לקחת מן החיים כלום. אפילו האהבה, זה הרגש שהיה חי בלבו – לא היה רגש כמו שהוא מצויר בּספרים ההם.

והוא מתמלא חימה על הספרים ונושאי הספרים הבלים והוא רוצה לשכוח אותם, “להשליך חרצובותם מנפשו ולעירם לחרות”, כי רק הם אשמים על אשר לא יוכל למצוא את האהבה אשר הוא מבקש, הם, “אבותי עם כל מהלך מחשבותיהם וספריהם, חיי כל הדורות שלנו, חיי השקר אשר דכאו רוחנו ויכופו את קומתנו”. ואולם זה היה כעם אין-אונים – אי-אפשר לו לאדם להתפשט מעורו ולהיות לאחר. ירושת האבות רודפת אחריו, נר הדורות יוכל רק להבהב, הפתילה יורדת לפעמים, אבל אינה כבה לעולם.

* * *

במותו של מיכה יוסף ברדיצ’בסקי ירד לקבר אחד מאחרוני התקופה הגדולה ההיא, תקופת הלוחמים, שגמרו בכריתת ברית שלום. והנה באה תקופה חדשה, אנשים חדשים. העבר נבלע בתהום הנשיה ושמש עוד לפרקים אך חומר ליצירה. צרת היחיד תפסה בספרות האמנותית את מקומה של צרת הרבים. אין עוד בנפש היוצרים הצעירים מיסורי היוצרים של התקופה ההיא, זה – אשרם. אבל האם האושר זהו אושר גם לספרות?

איני יודע, אולי, יש ביסורים אלו יופי שאין כמוהו בשלוה הפנימית של יורשיהם. אולי רק מתוך צער ויסורים ומתוך אהבה וחמלה אל הדור העובר, שהם עצם מעצמיו ובשר מבשרו, יכולים היו לברוא יצירות בנות-נצח להקים מגרגרים קטנים בנינים נהדרים של השחרה העממית והמיתוס הלאומי. ואם אמנם טוב להם, לחדשים, שלא סבלו את ענויי הכור המצרף של המלחמה הפנימית וההתרוצצות הנפשית, מי יודע, אם ימצאו בחיינו אלה, אחרי שיהיו לעבר, חומר לשירה וליופי, לגעגועים ולאהבה. כשם שמצאו אלו הסופרים והיוצרים בני התקופה הגדולה והאמללה גם יחד?

תרפ"ב.

---

בַּנֹּעַר: רבי שמואל יעקב רבינוביץ

מאת

שמואל טשרנוביץ

יסלח לי הצל הגדול, רבי וחברי ר' שמואל יעקב רבינוביץ, אם ישמש לי מותו גורם לעורר בזכרוני גלי-גלים של חיים, של תקופה שלמה ומלאה זוהר עולמים, שמלאה בחיים תפקיד חשוב; תקופה הקוראת מעוררת, מלוה את האדם, בשמש הדופק על תריסי חלונותיו: " לבית-הכנסת לכו!" – הן זהו הרז של אותם הגעגועים הכמוסים אל הנוער הנעלם, שאורו נדעך ונגוז.

כן, אל אותו הנוער. אני משמיע מינות זו בנגוד אל הסיסמא של “היכן נעורי?”, שחיים נחמן ביאליק, הכרוך ביותר אחרי שמש בית-הכנסת, נעשה לה לפה. מקובל הוא בעולמנו, ש“נעורים” הם רק משחקים ושעשועים, התעמלות, זמרה ורקודים. ועל יסודות אלה באים אנשים ומעמידים את כל אשיות הבנין של החנוך החדש בדורנו ומתפארים ומשתבחים במעשיהם אלה. כאלו גלו עולם חדש, אבל גם לנו היו נעורים, לנו, חניכי החדר והישיבה, כלנו ספוגי הנעורים היפים, המלאים זיו ואורה. חברים-תלמידים, פרצופים ואנשים, טיולים בין ההרים, חזיונות ודמיונות, אגדות חיות, לילות נדודי-שינה בסביבה מלאת צללים, צללי העבר, גבורי ההלכה והאגדה, שהופיעו לפנינו כבני אדם חיים עת מחשבותיהם ורעיונותיהם והרגשותיהם, עם הפלוגתות והאבעיות, החריפות והחדודים, שהיו חודרים אל לבנו והיו עושים תלמים בנשמתנו. היו מתרשמים ומצטלמים בה, מתדבקים בה לעולמי-עולמים. והאם אין אלו נעורים, הנותנים בכל ימי החיים חומר לדמיון, מפרנסים את הנשמה ונותנים לה מזון רוחני לנצח נצחים? האם אין זה מעין שממנו אנו שואבים תמיד?

ותקופת-קובנה היתה לי תקופת נוער כזו, בית-המדרש החדש, ישיבת “כנסת בית יצחק” בסלובודקה וזמן קצר ישיבת ה“מוסריים”, היו לי עריסת הילדות והנוער. קרעים לא היו עוד בנפש והנשמה שבנה בשלוה בלי פרפורים ובלי זעזועים. הכל היה ברור ומחוור, זולתי אי-אלו מקומות קשים להבנה במהרש“א ובמהר”ם שיף וב“קצות החושן”. אמנם הפרושים של כולל סלוצ’בסקי התהלכו להם בהרחבה על פני בית-המדרש והביטו מלמעלה למטה עלינו, הפרחחים, שהשמענו קול זמרה, כאילו היו אומרים: “איסתרא בלגינא קיש קיש קריא” – הם קמטו את מצחם, כזקנים, מלמלו בלחש, הרבו לחשוב ולהגות ברצינות, בעוד שאנו שאפנו בזמרתנו לחדור אל הסודות והכוונות הצפונים במקומות הסתומים, אבל דרכנו נראתה לנו כדרך האמת.

ואולם מן הרחוב עלו ריחות חדשים, זמירות חדשות ונסו לחדור דרך תריסי החלונות הרמים של בית המדרש, להתפרץ אל סביבת התנאים והאמוראים. פומבדיתא ונהרדעא כאלו עמדו מן הצד מבוישות ונסוגו אחור מפני המית החיים החדשים וזרמיהם.

התעוררו אי-אלו פקפוקים וספיקות. חריפות המלחמה בעד ההשכלה של תקופת סמולנסקין כבר עברה. “הדת והחיים” של ברוידס נתישן קצת ולילינבלום ומלחמת-התקונים בדת כבר היו לנחלת העבר. אבל אי-אלו נתיבות השאירו. הבנינים הישנים נסדקו ונפרצו וגדרים רבים נשמרו בכחם של הזרמים החדשים. אחד-העם, הציונות המדינית, הקונגרסים הראשונים, תבעו תביעות, עוררו חבה חדשה וישנה לארץ קדימה, דרשו התאמה בין הרגשות חדשות וישנות, בין השקפות עתיקות והגיונות מודרניים. איך להשלים בין שני העולמות? ועל הישיבה וסביבותיה התקדרו עננים.

כסא ר' יצחק אלחנן עבר לאחרי מותו לכנופיה של קרדינלים, שהקיפה את כל הסביבה באדים מחניקים, שלקחה לה את השם של המת הגדול בחכירה לעשות בו את להטיהם, ואם התערערו עמודי הבנין של המסורה בקרב הבחורים של הימים ההם. אם נבעה פרץ באותה החומה הבצורה, - הם הם שגרמו לזה, הם, הבריות האלו הכילו בתוכם את כל הכעור והשפל שבעולם ההוא, את הקנאות החשכה, את האינטריגות השפלות והטיול כתמים שחורים על אותה התורה, שבשמה הם דוגלים.

ובלבות דופקים היינו מחכים ל“המליץ” – זה הגשר בין עולמנו אנו ובין העולם החדש, - שבו התלקחה המלחמה. ש. רוזנפלד ב“מכתביו מערי השדה” גלה אז את הצפון במעמקי אותה הסיעה, שאברהם יעקב סלוצקי הכתירה בשם “הלשכה השחורה”, וקבוצת רבנים באה בלשון המשכילים ובסגנונם להשתתף במלחמת מצוה זו. בפעם הראשונה דברו הרבנים בלשון בני אדם. ראשי המדברים היו: מצד הסיעה הרב וייל צירלסון מפרילוקי, במאמריו “קוץ שבקץ”; הרב פרייל, שנקטף בלא עת, רב בעל רגש כביר, המלא ספיקות כרמון, המאמין ואינו מאמין, שהתגעגע אל היופי והזוהר של התנועה הלאומית, אך כבלי הדורות חסמו בעדו את הדרך; “אחד הרבנים המרגישים”, שדרכו בסופה וסערה, - וקול דממה דקה של רבי שמואל יעקב רבינוביץ, אבל קול הנאמר בעוז, בהגיון בריא, ברגש חם, בסגנון בהיר ועז, בהכרת האמת שבלב ובהבנת המציאות.

מאמריו של הרב רבינוביץ מאליקסוט, שהיו כל-כך קרובים ללבנו, שקראו אותנו, עוררו וחזקו את עמדתה של הקבוצה הקטנה, שפנתה עורף לסיעת “הלשכה השחורה”, שהביאו אותנו לידי מרידה ובעיטה גם ב“ישיבת” המוסריים וגם ב“ישיבת” “כנסת בית יצחק”, זו שמנהלי “הלשכה” עמדו בראשה, עוררונו ללכת ולהתודע אל הלוחם האמיץ, שלא העלים את שמו, שגלה את הנעשה מאחורי הפרגוד באותה קובנה, אשר בימים ההם נעשתה קן של רגול וחפוש וחטוט ובדיקה אחרי כל צעדו של רב, שנפל ברשתה של הציונות.

ביתו של הרב, בית רעוע ודל, עמד בסביבה נהדרה, באליקסוט זו, השוכנת לרגלי הרים גבנונים, על חוף הנימן הנהדר ונראית מרחוק בשלל צבעיה ככפר שוייצי השוכן בין ההרים והנחלים. אבל הבית בחיצוניותו ופנימיותו היה כנגוד ליפי הסביבה, זה היה משכן דלים, או אוהל בעל חדר אחד, שהכל בו. גם חדר-האוכל, גם חדר-המשכב, גם המטבח. ורק יריעה צנועה וקטנה פרושה ומחייצת בין המטות ובין החדר. ובין גלי ספרים אל שלחן קטן ישב רבי שמואל יעקב והגה בתורה. הקסימו אותי הפנין המזהירים בזוהר פנימי, העינים השחורות ומביעות טוב לב, המלאות חן עלומים ופקחות נפשית, אופן-דבורי הנאה של אדם מודרני ונמוס של תלמיד חכם זה, שהתגולל בעירה פעוטה, בסביבה של דלות חנינא-בן-דוסאית.

שיחתנו נמשכה שעות אחדות, בכל העת דבר הוא, כאלו התורה לפנינו, או התודה לפני עצמו. הוא היה מלא התמרמרות על הרבנים המקרבים את קץ שלטונם בחיינו על-ידי פרישותם מן החיים ושחייתם נגד הזרם. אם גם נניח, שהלאומיות מתנגדת אל הדת – אין הדת רשאית להתנגד אל הלאומיות, מפני שהדת היא הלאומיות עצמה. אותו היהודי הקשור בעבותות אל האמונה הגדולה והכבירה ואל מורשת אבות אינו יכול להתקומם נגד הרוח העברי, החודר אל הנשמה היהודית מכל העברים ומופיע לפניה בצורות שונות ובגלויים שונים. זהו סוד הקיום של האומה לפני ירידתה באה עליתה ולנשמה התועה בא תקון. אין להכחיש את העובדה הקיימת, כי עמודי האמונה מתרופפים, כי שכינת העבר סרה מעל משכננו, ובמה נעצור את הזרם? במלחמה לא נפעול כלום. בכפיה לא נחדש את האמונה שנתרופפה בלב הצעירים. ולפי שאין התורה מתקיימת אלא בזכות ישראל – דרוש למצוא תרופה להחזיק את הדור הצעיר בתוך גבולותינו. כל עוד שהאברים מדולדלים ותלויים בגוף האומה – היה אומר הבעש"ט – עוד יש להם תקוה, אבל אחרי התָּלשם מעל הגוף אין להם תקומה עוד, ובכן תהיה הלאומיות הכלי המחזיק ברכה – ישָׁאר הניצוץ בנשמתם, ואז יש תקוה כי ברבות הימים ישובו עוד אלינו, בגבור בנפשם ההשפעה של היהדות המקורית. אחרי שיגלו את המאור שבה, והיא היא שתחזיר אותם למיטב ומתוך שלא לשמה יבוא לשמה.

כאלו וכאלו היו הדברים, לפי הרשות בזכרוני – וחדשים היו לנו בחורי-ה“ישיבה” המעירים. שתינו אותם בצמא, ובכל עתות הפנאי כשגברו הספיקות והפקפוקים, הלכנו לשמוע תורה מפי הרב מאליקסוט בארנו לפניו את הרהורינו, התוכחנו, התפלפלנו לפרקים בדברי-תורה ומצאנו בו תמיד לב ער, המבין את הנפש הצעירה, הכמהה ומבקשת בצמאון דרכים ופתרונות לשאלות הלב ותביעות הנפש.

ואני הלכתי אחרי הרב – נקשרה נפשי בנפשו, הלכתי אחריו אל כל אשר הלך הוא – ובהמשך העבודה המשותפת והחביבה לשנינו נטַּשטשו הגבולין ביני, צעיר בן רבנים ומתכונן לרבנות, שיצא מעולם זה לבקש עולמות אחרים ובינו, הרב החרד באמת. מחיצה עשינו לנו, עולם אחד היה משותף לנו, עולם של עבודה בעד העם ותחיתו בארצו, ועולם אחד היה לכל אחד לבדו! הוא מצא את עולמו באותה ערמת הספרים, המכובדים מרוב ימים ואני ישבתי על גלי-הספרים החדשים, וסוף סוף היינו שנינו עבדים להנייר והכתב והספר, נשתנה רק התוכן – אבל הצורה נשארה. הוא היה משועבד למסורה שלו, לאוטוריטטים שלו, ואני – לשלי.

ואולם בגבולות העולם המשותף שלנו לא היה הבדל ביני ובינו. שם היה גם הוא אך צעיר מלא התלהבות, אמונה כבירה בעתידה של העבודה הגדולה, שקדן בכל מפעל, מעורר, מזרז, שמח על כל אגודה שנוסדה באיזו עיר, על כל שקל שנתוסף ומניה שנמכרה. שום נגוד. שום סתירה בין רב ובין הציוני לא היה. בבוקר ישב והגה בתפלה ובתורה. ערך שאלות ותשובות וחבר ספרי-פלפול, ובערב היינו נאספים בלשכה לדון בשאלות אורגניזאציוניות שונות, והוא היה עורך את ההקדמה הכללית, " ההתעוררות", למכתבים החוזרים אל האגודות, או היה מקשיב אל הנוסח שנסחתי אני.

וכל-כך רגיל הייתי לראותו צעיר מלא שאיפות והתלהבות, עד כי השתוממתי לראותו בקונגרס העשירי בבזיליה עם סימני ליאות על פניו. הוא התאונן לפני על אנגליה היבשה והעכורה, כשמיה, שאין בה מקום לאותה הרחבות, לאותה האש הבוערת בלבבות, לאותה התנועה החיה והמקיפה שבה נרדם האדם בחיק החיים הממשיים, הריאליים, שאין בה מקום למעוף הדמיון ולהדר החלום.

ותמיד, כשאני רואה לפני אנשים, המדברים בשם האמונה ונלחמים בכל זרם לאומי, שאינו נמצא באותו השטח שהם עומדים עליו, רוצה הייתי להחיות לפניהם את הטפוס הזה של הרב והיהודי הגדול, ואז אולי היו משיגים את היופי של הנפש הרחבה, היכולה לא רק להרגיש. כי אם כם להבין את ההרגשות של האחרים, ולנחש עתידות ולראות מראש, כי כל הפרפורים והשחיות נגד הזרמים יכולים אך לקלקל את היחוסים שבין האנשים העומדים על סף של שני דורות, להרחיק ולא לקרב, לקצץ ולא לנטוע, להרים ולא לבנות.

---

מן האחרונים: יעקב בן ישעיהו מזא"ה

מאת

שמואל טשרנוביץ

בתקופת המלחמה ושנים שלאחריה עבר רוב “המזרח” של חיינו אל מערב החיים, אל השקיעה. והדלת של הפנתיאון שלנו, של הספרות והעתונות, התחילה נפתחת בשקט ובצניעות, בלי רעש ובלי זעזועים, התרגלנו למות. ההולכים מן החיים נפטרים כמעט בלי לויה, כבימי הדבר והמגפה. אין מספיקים לשוב מבית-החיים – ושוב נשמע משק כנפי המות, המות חדל להיות מאורע. הנה עוצמים את עיני האחד – והנה חברו מחכה לתורו, החרב אוכלת על ימין ועל שמאל. וכמו במתכוון בוחר לעצמו מלאך המות את הטובים שבחבורה.

ואולם מרגיש אני חובה בנפשי לרשום שרטוטים אחדים לתכונתו של יעקב בן ישעיהו מזא"ה ולא לפטור גם אותו בלי לויה. מיתתו הפתיעה והדהימה אותי. אמרתי לו פעם בבטחה שהוא יספיד את כלנו. ראשית, משום שלא היה עוד ספדן כמותו שיצליח בכשרונו הגדול לתפוס את עיקר תכונתו של המת, לרכז את כל החיוב שבו ולתת הערכה נכונה לאישיותו; ושנית, משום שאיני יכול לצייר לעצמי את יעקב בן ישעיהו בין המתים הדוממים. בשתי עיניו הגדולות והלוהטות היה הרבה יותר מן החיים משאפשר לקבוע בדברים. לפטור אותו בלי לויה – זאת אומרת להיות כפויי טובה לאדם שלא השאיר זכרונות רבים בספר ושפעולותיו היו הרבה יותר חשובות לדורו, משאפשר לצמצמן בתחומים של ספר כתוב ונדפס, העומד לזכרון בבית הספרים.

זוהי באמת טרגדיה של אדם, אותה הטרגדיה של השחקן בעל הכשרון הגדול המזעזע לבבות בעמידתו על הבמה, היוצר, אולי תקופה בחייו – ובמותו הכל נשכח, סופר, שליצירותיו אין ערך רב ביותר, קונה לו חלק לעולם הבא. ואדם הכותב דפים שלמים בהיסטוריה של עם בחריצות, בכשרון, בפעולות ובמעשים – צולל כאבן במים אדירים, ובכל ישוב כשהיה. בספרי האינציקלופדיה ירשמו כותבי הביוגרפיות על מזא“ה: הוא נולד במוהליב. הצטיין בדרשתו בשעת המשפט של בייליס בקיוב, כתב מאמר ב”המליץ“, היה אחד המיסדים של “בני-ציון” וחבר ל”תרבות" במוסקבה. אבל בזה לא ציינתם את הנפש הגדולה של מזא“ה ואת התקופה ואת הדור. הוא היה הרבה יותר מזה. הוא כתב ספר יותר חשוב משאפשר להדפיס בירושלים-ברלין. הוא כתב ספר חיים. הוא מלא את העולם השוקע תוכן עשיר, השתתף ביצירותיו, ספרי הזכרונות שלו נותנים רק מוּשג כהה, צל-הצללים מעולמו הנפשי העשיר, כי מה יודע האדם לספר על עצמו, אם איננו יכול לראות את עצמו בתוך המסגרת, שבה רואים אותו אחרים ואם הוא כל כך צנוע כמזא”ה?

מזא"ה סיים תקופה. הוא היה האחרון בין הרבנים מטעם הממשלה שהוסיף טעם לחוסר-הטעם זה וחייב את הצירה הזאת, שהיתה בעיקרה שלילית. כונתה של הממשלה בשעת היצירה של הטפוס הזה היתה: להשליט על היהודים אנשים שירחיקום בעל כרחם מהעולם העתיק, עולם האמנות והדעות הקדומות והתרבות העתיקה. רוסיפיקציה זו בצורת השכלה, עד כמה שקבלה את דמותה בתקופת הגרף אוברוב, כונתה היתה: להטמיע את היהודים בקרב עם הארץ. הרב היה צריך להיות שליחה של הממשלה, המסייע והעוזר לה. במלחמה החזקה של היהדות המסָרתית בימים ההם בהשכלה היתה, משום כך, חוץ הקנאות, גם חוש הקיום, הרגשת סכנה של הרוסיפיקציה, סכנת הטמיעה התרבותית. הנצנים הראשונים של נטיעות ההשכלה הראו, שליהודים ההם היה חוש בריא. נובחוביץ בעל “שועת בת יהודה”, משפחת פרץ מבית ר' יהושע צייטלין, הסופר קובנר, שעברו מהשכלה לשמד, היו יכולים להטיל אימה על יהודי הגיתו. גם ההשכלה הרוסית, כהשכלת תקופת מנדלסון בדור השני, ימי הנריטה, הרץ ופרידלנדר, היתה עלולה ליצור תנועת המרה, אלמלא באה תקופת השמונים – הפרעות – ונתנה מגמה אחרת לכל התנועה, ואלמלא היה קם האויב הפנימי מתוך החדר – רבנים מטעם כרבי יעקב בן ישעיהו, שהם הם שהכשילו את התנועה הזאת, חתרו תחתיה והרסו את מגדליה.

מזא“ה התרומם בין המשכילים כעמוד אש מתוך גלי העשן שך חרבות העולם העתיק והצית שוב את האור הדועך. הוא היה אחד מאלה שעצר בעד המגפה. הגורל בחר בשבילו מקום במוסקבה העיר, שבה התרכזו יהודים בעלי “יחס”: ניני החיילים של תקופת ניקולאי הראשון, אנשים בורים על פי רוב בעניני היהדות, מיוחסים שבין הסוחרים הגדולים בעלי “גילדה”. אנשים בעלי אמנות חפשית: רופאים, אינג’ינרים, עורכי-הדין וכו'. גם אלו קבלו השכלה רוסית, והיו מוטמעים לגמרי או למחצה בתוך התרבות העשירה שבלעה אותם. היהודים התרבותיים במובן העברי, הגרים הגרורים יוצאי התחום, היו מתחבאים בפנתם בלי זכות ישיבה, חיו חיי כלבים במאורות, והשפעה ניכרת לא היתה להם על החיים. ומזא”ה היה מוכרח ליצור בסביבה זו, לחבר עצם לעצם, לברוא קהלה עברית, לשפוך עליה מרוחו ול“יהד” אנשים שעמדו על סף הטמיעה, והוא עשה זאת בכחו המיוחד, בכשרונו הברור, הגאוני, שלפניו אולי לא היה ואחריו לא יהיה כמותו ברוסיה והכשיר את הדור לקבלת פני שכינת היהדות. הוא למד אותם לא רק להבין את היהדות, כי אם גם להרגישה. אם אפשר לעורר רגש נרדם היה הוא המעורר. והוא יהיה מסוגל להיות המעורר, מפני שהיה בעצמו איש-הרגש, איש-ההתלהבות והאמונה, בעל רגש לאומי של כל מאת האחוזים.

הוא לא היה חרד, אבל היה בעל אמונה יותר נלהבה אולי מאמונתו של חבר ל“אגודת ישראל”. הוא האמין בגדולת היהדות, בתכנה הנפלא. נאום ההגנה ההסטורי שלו במשפט בייליס יותר משהיה מכוון כלפי פרנייטיס וכלפי השופטים היה מכוון כלפי היהודים, זה היה דין וחשבון נפשי של יהודי נלהב, שהיהדות היא לו דת קודש.

בימיו רבו במוסקבה הגרים והגיורות מחסידי אומות העולם, שהיו באים לחדרו, שהיה מלא רזין וסודות של לבבות נשברים ורצוצים. היו בו במדת-מה תכונות של מיסיונר ליהדות, מיסיונר המאמין ומלהיב. הוא היה אב גם לבנים נדחים והיה שומע ומקשיב לודויים של אלו, שעזבו את היהדות מתוך אונס ורדיפות ומתוך חולשה, ואלה שלא יכלו לעמוד בפני הגלים החזקים – היו שבים ליהדות, מתחילה בספר, בחדרו של מזא“ה ואחרי כן גם בגלוי. כי מזא”ה ידע למחוץ אץ הלב, לפלח אותו, לזעזע את הרגשות ולהכות גלים בנפש, הוא הדליק גם ניצוצות אש בתוך לבבות של “גרים” והראה להם את המאור שביהדות.

והוא תפס בצדק את המקום המרכזי בתוך החיים היהודיים ברוסיה, גם בימים שפטרבורג היתה בירת המדינה. הרב אייזנשטדט החזיר במדה ידועה לבירה הראשונה את העטרה הפגומה של הרבנות הפטרבורגית בימי דרבקין, אבל במוסקבה היתה הבירה העיקרית, מפני שבה ישב מזא"ה. הוא היה לרב לא רק “מטעם” – חייו ופעולתו הסמיכוהו לרבנות האמתית במובנה הטוב ביותר שבתקופתה הקודמת.

הוא היה לצנינים בעיני הממשלה הצארית. באותם הימים של רגול וחתירה, כשבקשו וחפשו “קרמולה” ו“ריבולוציה” בכל מקום, לא נרתע מזא“ה לאחוריו ובדרשותיו בבית הכנסת היה הוא היחידי שהעיז אפילו הצורר סרגיוס אלכסנדרוביץ לנגוע בו, כשם שלא פגעו בו סוף סוף גם פרחי הקומוניסטים היהודים בימי ממשלת הבולשביקים, אף על פי שלטשו את עיניהם עליו ואף על פי שלא חשש מזא”ה לקרוא בקול גדול ולהתמרמר ולמחות כנגד הרדיפה הפראית, שהכריזו על התרבות העברית והלשון העברית.

מובן, שלא חסרו למזא"ה אותם ענויי הנפש שיש לכל בני אדם מסוג זה, הנמצאים תמיד בין הפטיש והסדן. להיות באופן רשמי פקיד הממשלה ובאותה שעה להתנגד לפעולותיה ולהתחכם להלחם בה על יחסה המעליב ליהודים – זהו תפקיד נורא.

תפקיד משנה זה הובלט ביחוד מימי המלחמה. כל האומר, שהיהודים היו בוגדים במולדת הרוסית – אינו אלא משקר ומוציא דבה במזיד. היהודים היו חובבי מולדתם, אבל שונאי ממשלתה הרשעה. כמו ששנאוה גם המפלגות הרוסיות הטהורות, החל מהק“דאים וכלה בסוציאליסטים. גם הרבה מקרב הרוסים היו קרועי-נפש, ומלחמתם הפנימית היתה קשה. הם הבינו, שנצחונה של ממשלת ניקולאי יהיה נצחון החושך. תגבורת הריאקציה, אבל מצד אחר הרי היו רוסים, חובבי מולדתם, וממשלה היתה אמנם אסונם, אבל אסון האומה, ואין פלא, אם גם היהודים מטפוסו של מזא”ה הלכו בדרך זו: שאפו לחרותה של רוסיה ולמפלתה של הממשלה העוינת ורודפת אותם, ופה באים צָו לצו, פקודה אחרי פקודה לברך ולהלל ולשבח את ה“מושל היחיד” מציל המולדת. וברמזים גלויים דרשו מאת מזא"ה להתפלל לעטרת נצחונו של ניקולאי השני ולהרמת דגלו על שערי “צארגראד” (קושטא).

ראיתי את החרדה אשר חרד. הוא צייר לי פעם בשובו מפגישתו עם ניקולאי, בתמונה בהירה את מעמדו בשעת הפגישה. אני הייתי מוכרח להיות לרגע ניקולאי. עמדתי נשען על יד ארון הספרים הגדול והוא עמד ממולי ובקולו העז חזר על נאומו הפטריוטי. אבל תוך כדי דבור הרגיע אותי בעיני המצחקות, כי יעלו עשבים בלחייו של ניקולאי ואת שערי צרגרד לא יראה. ואז שפך לפני את מרי נפשו על אשר הוא אנוס על-פי הדבור לפגוש את העריץ הזה והאדם הננס נעדר-הכשרון המושל בגאות רוסיה ומכוון את כל תנועותיה. התפקיד המוזר הזה הכביד עליו. הוא התפלל לשחרור מכבליו, לעבודה חפשית. בלתי קשורה, לטובת האומה. הוא לא היה יכול לעשות שקר בנפשו ולהשתחוות לאלילים אשר רצה במפלתם. אבל מצד אחר הבין את הערך והחשיבות הגדולה של עמדתו הצבורית הזאת ושמר על מקומו ולא עזבהו עד הרגע האחרון.

כולנו נמלטנו מרוסיה בימי המהפכה. המדינה התרוקנה. שורות הלוחמים לקיומה של היהדות בארץ הגדולה והרחבה הזאת הלכו והתמעטו. יצאו רבנים, סופרים, עתונאים, עסקנים, מלאו את כל ארצות הגולה ונבלעו בין הרבים בארץ ישראל ולא נכר מקומם שם. חלם על ארץ ישראל גם מזא“ה, אבל הוא ידע כל הימים, כי זה יהיה אך חלום. הוא באר לי פעם, בימי הסבל הקשה שסבלנו במוסקבה, כי הוא חושב לבגידה לעזוב את קהלתו ולהפקירה ולהציל את נפשו. אם הם בגיהנום – אהיה עמהם. מה רשות יש לי לעזוב את אחי ולמצוא מקלט לנפשי בארץ משאת נפשי?” והוא אמנם יצר את הגיהנום לנפשו. שנותיו האחרונות היו שנות צרה, עוני, רעב, רדיפות. הקומוניסטים היהודים רבו אתו ומררו את חייו, אבל לא הכניעוהו. הוא קטן-הקומה, היה משכמו ומעלה גבוה מהם. הוא היה ענק הרוח, שגם הננסים הבוגדים האלה, עוכרי עמם, לא יכלו לו. הוא נלחם והגין על קניני הרוח הלאומיים שלנו. נלחם כנגד הרדיפות הגסות על התרבות, על הלשון העברית, עד אשר הכריעוהו החיים ולקחו ממנו בראשונה את מאור עיניו ואחר כך – גם את נפשו.

ואולם נפש זו צרורה בצרור חיינו. בהיסטוריה של היהדות הרוסית, רבת הסבל והענויים, יתפוס את מקומו הראוי האדם הנפלא, השמש הנאמן של היהדות הצרופה, היהודי בעל הלב, הנפש, הרגש והרוח, יעקב בן ישעיהו מזא"ה.

---

אחד העם באגרותיו

מאת

שמואל טשרנוביץ

I

לא נענה אחד העם לבקשת חבריו לכתוב את תולדות עצמו. לא הגיעה עוד השעה, לדבריו, “לספר את חייו ולדון אותו בתור אדם לפני כל הקהל”. והרבה מהפרטים הנוגעים לחייו הם אמנם גם כעת כספר החתום. הרי לפתע פתאום הופיע לפני הקהל, בהיותו כבר במבחר שנותיו. הופיע בתור אדם השלם, בכל שעור קומתו, וקנה לו שם כמעט במאמר אחד. אבל אם תולדותיו של אדם גדול הרי הן מעשיו – הנה אחד העם לפנינו כמו שהוא בששת כרכי אגרותיו. זהו ספר תולדות האדם.

ספרות שלמה נוצרה בכל הלשונות על אחד העם ועל שיטתו. פירושים וכוונות שונות הכניסו סופרים וחכמים אל הדמות המוסרית הזאת, שלותה את תנועתנו הלאומית ככוכב-לואי. ויש שאחד העם אינו מכיר את עצמו בהסברת מפרשיו, שתמצאו אותם בקרב כל החוגים, אפילו בתוך חוג המדינאים האנגלים, שהם ודאי אחד-העמים יותר מאחד-העם עצמו. הררים התלויים בשערה נתלו במשך הזמן על התורה הרוחנית. ואולם הפירוש הנכון והנפלא ביותר ל“על פרשת דרכים”, וביחוד לאיש שעמד במשך דור שלם על אם הדרך נתן בכרכים הללו.

אחד העם נתן באגרותיו את עצמו. את כלו. אם במאמר, שהוא נכתב מלכתחלה בשביל הקהל מתאמץ הסופר להיות יותר ממה שהוא, להתעלות, להגביר את שכינתו, להעלות את הקודש שבו על החול ולהוציא מנבכי נשמתו בהתאמצות ובכוונות מכוון דברים שיש בהם משום יצירה, – הרי אין האגרת אלא צלום ארעי של הדבר המתמיד והחי בנפש האדם. כאן בא לידי בטוי הרגש בטהרתו, כמו שהוא, באופן בלתי אמצעי. לפני ידידים ורעים האדם מסיר מעל פניו את המסוה ומגלה לתומו את מסתרי לבב וחושף את מצפונותיו.

ואלמלי היה אפשר הדבר, כי ספר ההרגשות והמחשבה הלאומית, המכונה “על פרשת דרכים”, ישכח מן הלב, ובידינו היו נשארים רק ששת הכרכים הללו של האגרות – היינו יכולים שוב להקים את הדמות הרוחנית של אחד-העם על-פי תכנית הבנין הזה. ועוד יתרון אחד לספר הזה: שם לפנינו אחד העם החושב, הסופר, המורה הרוחני, ופה מופיעה לפנינו בפעם הראשונה גם האישיות של אחד העם, האישיות המוצקה, המוסרי הטהורה. מעל דפי הכרכים האלה נעשים מובנים לנו הרבה חזיונות, שלא ידענו להם פתרון: הרז של ההשפעה שהיתה לאיש הזה על בני דורו. באיזה אופן התיצב “האדם החדש” הזה באודיסה במרכזה של תנועת חבת ציון, איך וכיצד נעשה יוצרה ומנהיגה של אגודת הסתרים “בני משה”, כמעט “רבי” של קהל מעריצים וחסידים.

על הדברים האלה עבר הספר “על פרשת דרכים” בשתיקה. ואת הדפים האלה מגלים לנו כרכי האגרות.

בפעם הראשונה בתולדותיה של ספרותנו החדשה הופיעה בה האישיות המוסרית, השלימה, הנפש בלתי-הפגומה. הסופר, האדם והמאמין הגדול והמטיף לתחיה, וביחוד האדם השלם. מוטב שלא נציץ אל אחורי הפרגוד של הספרות העברית בתקופתה הראשונה, וביחוד אל אחורי המסך של הסופרים העברים בתור אישים. שיירי הדור ההוא לא הרבו לדבר על החיים של הסופרים, על יחוסיהם בין אדם לחברו והבליעו את הדברים האלה בנעימה. לילינבלום היה היחידי, שהיה אדם טהור בתור אישיות. אבל המחלוקת בין “המליץ” ובין “הצפירה”, בין “היום” ובין “הבוקר אור”, טפוסים אישיים כמו גוטלובר, סלונימסקי, צדרבוים, גורדון, קונסטנטין שפירא, קובנר, ברוידס – לא הוסיפו חן מיוחד לסופר בעיני הקורא, שהיה בולע כל מלה נדפסה “בעודה בכפו”. ואחד העם היה כמעט הראשון שהיה בהיר כסגנונו, טהור כמחשבותיו ומסור בכל לב לדעותיו ולמחשבותיו. תורתו היתה תורת-חיים, ראשית כל לו לעצמו. הוא חי בה. הוא התיחס לכתיבה כאל דבר שבקדושה. הא היה בעיני עצמו “ככהן גדול העובד עבודה בקודש הקדשים” וכל ימיו עמל לעבוד במקדשו זה בקדושה ובטהרה". ולפיכך היה גם היחס של קוראיו אליו יחס מיוחד, שאין דוגמתו. הם האמינו בו, מפני שהוא האמין בעצמו בדרישותיו. הם העריצוהו, כשם שהוא האמין בעצמו בדרישותיו. הם העריצוהו, כשם שהוא העריץ את האמונות והדעות שהיו קנין נפשו.

לא היתה זאת, כמובן, לא צניעות ולא ענוה, אם לא חשב את עצמו אחד העם בימים הראשונים לסופר, כי אם ל“אורח ארעי” בהיכל הספרות. שהרי ספרותו לא היתה בשבילו מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי לדבר-מה יותר גדול מזה. כעבור תקופה בא לידי אכזבה, כשראה שהגיעה “עת אסוף” של פרי העבודה. “באמונה עבדנו, אמונה בכחנו ואמונה בעמנו… אז לא חשבנו, כי פרי כל העבודה, אחר חמש עשרה שנה, יהיו אך ספרים אחדים” (כרך ג' צד 200). ומשום כך לא היה יכול לעשות את הספרות קרדום לחפור בה, לבל תעשה היא אותו קרדום לחפור בו. “אם אגש לעבודה ספרותית לא בחירות גמורה, אלא בהכרה, שמחויב אני לעבוד עבודה זו לשם קבלת פרס – אז שכינה מסתלקת ממני ואינני מוכשר לעבוד עבודתי בהתרוממות הרוח והרחבת הדעת” (כרך ג' 244).

ואולם הוא נקרא לעלות לדוכן. במקצת מאונס, מפני ההכרח של החיים ובמקצת מפני קול אלהים שקרא לו. הוא רצה ליצור מעין או מושב בתוך המדבר חסר-הירק, חסר-הטעם ומלא ה“בטלנות”, בתוך ים המלים וזרם ה“מאמריסטיקה” שמלא אז את עמודי העתונים. הוא חלם על הצורך “לחנך את הטעם הטוב של הקוראים עברית עד שלא ימצאו עוד נחת באותם המאמרים נעדרי הטעם וחסרי הנמוס שהם בולעים עתה בחשק נמרץ”. (כרך א' צד 165).

וכאן התחילה הטרגדיה הנפשית של אחד העם העורך, כלפי פנים היה ככהן שחלל את מקדשו. הרי לפרקים היה יושב לכתוב לא מפני שהרגיש בנפשו את הצורך, כי אם גם מפני הנחיצות לתת תוכן לחוברת. וכלפי הסופרים וכלפי עצמו הרגיש לפעמים, כי נהפך “לסוחר בדברים שבקדושה, ואי אפשר לו לשמור על קדשיו”. “הנני עוסק בקריאת מאמרים המלאים הבל, הנני מתקן ומכין לדפוס דברים, שלפנים לא הייתי בעצמי מסכים כלל שראויים הם לראות אור”. (כרך א' צד 44).

ומסביב אין עזרה, או בלשונו: “ואדם אין”. הוא חשב שיעלה בידו לרכז סביבו את כל ניצוצות המחשבה, את כל מבחר הכשרונות שיש בספרות, ולעשות את “השלח” למרכז המחשבה והיצירה. והנה כלם התרחקו כל אחד לבצעו. “פניתי לדובנוב ויענני: טרוד אני בכתיבת ההיסטוריא; פניתי אל עפשטיין ויענני: טרוד אני בעסקי הועד; פניתי אליך (לרבניצקי) ותענני: טרוד אתה בהוצאת “פרדס”. וקנטור מבטיח ואינו מקיים, ושפ”ר – כנ"ל, ועהרנפרייז, ורבים, רבים. והוא בעל הטעם הטוב, מוכרח “למלאות את “השלח” בפרזות של אחרים וגם לבלות זמן לתקונן” (כרך א' 165). ולפרקים יש אשר מחשבה מרה באה בלבו, אם לא יותר טוב ומועיל גם לו וגם לספרות, לו היה פושט נבלה בשוק בשעת פרנסתו ובשעות הפנויות היה כותב בעצמו איזה דבר לפי טעמו ורוחו, בעוד אשר עתה הוא מבלה כל שעותיו וכחותיו בקריאת “מאמרים” שאינם שוים כלום, או בתקון מעשי אחרים, שעל הרוב “אינם ראוים לכך מצד עצמם”. “והדוקטורים והמלומדים אשר חשבתי כי יעמדו לימיני הם או עמי-ארץ שאינם יכולים, או ספציאליסטים יבשים שאינם רוצים להשתתף במפעל כזה הנועד לתועלת העם ולא למציאת קברים ישנים בשביל החכמים” (כרך א' צד 11).

הפרצוף של הסופרים, גדולי הספרות בדור ההוא, מתגלה באגרותיו של אחד העם, – ואת האמת צריך להגיד שהם נראים בעינינו כחגבים. הוא מטיל מום ברבים מהם ומביע להם את יחסו אליהם בפשטות הישרה שלו. הוא לומד מפי עצמו על אחרים ורוצה לראות בהם מה שהוא דורש מעצמו. האמת שלו ביחס הפרטי אליהם ואל אופן עבודתם – היא מרה. אבל דוקא אלה התיחסו אליו באמון ובמסירות. “אויבו” ברדיצ’בסקי הקשיב לדבריו כתלמיד נאמן. הוא התיחס בבקורת חריפה גם לכמה מטובי המשוררים והסופרים, שקנו להם עכשיו פרסום. לאחד המשוררים – על אשר עשה לו קרנים לנגח בהן את אלהי ישראל, ולשני – על דעותיו הנפסדות במובן הלאומי, שרוח השירה הנסוכה עליהן מוסיפה עוד על סכנתן והפסדן, כמיני מתיקה שמערבים בסם המות לזבובים" (כרך ב' 262).

אמת זו ואי-משא-פנים לגדולים ולסופרים מפורסמים, שהורגלו ליחס אחר מצד המולי"ם והעורכים, עוררו נגדו את הצבור הזה, צבור הסופרים, כי עורך קשה היה אחד העם, העובד את עבודתו מתוך הרגשת אחריות. “מלבד התקונים הספרותיים הכלליים, תקון הלשון והסגנון על פי חוקי ההגיון והדקדוק, שרבים מסופרינו אינם שמים להם לב, אני משתדל להרחיק כל “בטלנות” ולהג הרבה חסר טעם, כל דברי נרגנות וחשבונות פרטיים בין איש לרעהו, דברי התפארות והפרזות ותהלות ותשבחות לעצמו או לאחרים”. (כרך ב' צד 99). נוסף לזה רבו ענויי נפשו על-ידי המשא ומתן המיגע עם “אחיאסף”.

פרשת “אחיאסף” זו היא הפרשה העגומה ביותר בחיי אחד העם. בשלשת הכרכים הראשונים בולטים יסורי הנפש של המנהיג הרוחני, שנפל לידי “תגרני” אחיאסף, שערבבו חול בקדש וקדש בחול, שמים וארץ יחד. אמנם אין להאשימם בכל. הם אחזו בשבולת למען הציל את ההוצאה הטובעת, עשו קפיצות פתאומיות, עברו מספרי מדע לחוברות פובליציסטיות, נסו ליסד שבועון ז’רגוני, אחר כך – שבועון עברי, אמרו לתפוס את לב הקהל ואת הקהל עצמו מכל עבריו, אבל יחד עם זאת רמסו את הנפש אשר באחד העם ופצעו את לבו עד היסוד. הוא היה המנהל הרוחני האחראי של “אחיאסף”, והם עשו מעשים שלא ברצונו ובלי ידיעתו, מעשים שהם למרות רוחו. הוציאו בדפוס דברים שהוא לא יכול להסכים לתכנם. את התקציב של “השלח” קמצו וחזרו וקמצו, ולא זאת בלבד אלא שהתחילו גם להיות לו כנושה, דרשו ממנו כתיבת מאמרים, ולבסוף גם התחילו דורשים מאתו, שישנה את מהלך “השלח”, כדי שיתאים לרוח “העם”.

וכאן “מרד” אחד העם. הוא התקומם נגד האינקויזיציה הזאת, “בשעה שאוכח, כי הצדק אתכם, כי טובתו החמרית של “השלח” דורשת להקריב לה קרבן את צורתו הרוחנית של אחד העם, אז מקוה אני לאלהי הרוחות, כי תקום בי רוח לרדת מעל הבמה שלם בנפשי ולא אחטא לעמי ולאלהי. אם לא יוכל “השלח” להתקיים זולתי בנשאו פנים למפלגה זו או אחרת ובהכחידו את האמת מפני טעמים כאלה – ילך לאבדון, ואין לי חפץ בקיומו”.

“אחיאסף” קרב את “הקץ”, הביא את אחד העם לידי החלטה גמורה לצאת מ“היכל” הספרות המחולל. הוא מחפש לו דרכים להמלט מן המהפכה. “בודאי ידעת את הסכסוכים והשערוריות שבוורשא עתה בין המולי”ם – כותב הוא למרדכי בן הלל – ובודאי תבין מדעתך, מה גדול גועל נפשי לכל המראות האלה. הלואי שהייתי גורף ביבין ולא היה לי עסק עם הצד המעשי של עניני ספרותנו עתה“. (כרך ג' עמוד 40). ושוב: שאלת הלחם אמנם שאלה קשה היא, אבל עוד יותר קשה לסבול, שידים גסות ימשמשו בעבודתי שאני נותן נפשי עליה, כמו שממשמשים סחורה בחנות” (שם 45).

ובאותה שעה נמצאה לו הצעת בית וויסוצקי להכנס לבית מסחרם בתור נושא משרה. הוא הסכים מיד, בלי חשוב הרבה, להצעה זו, “שנעשתה בדרך כבוד הרבה יותר ממה שנוהג בי “אחיאסף”. הרגש הראשון היתה שאיפת רוח ברוָחה. אבן מעמסה נגולה מעל לבו. הנני גם אני מעתה “אדם פשוט” העוסק בספרות שלא על מנת לקבל פרס, כמו שהייתי לפנים, ולא אהיה עוד ל”משא" על “חובבי ספרותנו”, שלא יצטרכו עוד לחתום על “השלח” או על “אוצר היהדות”, בשביל להמציא פרנסה לאחד העם. ברוך המקום, שפטרני מטובתם של ישראל", הוא מסיים באירוניה מרה. (כרך ג' 85).

הוא מנסה גם לחלום על תקופה חדשה שבאה בחייו, תקופה של שחרור ורשות עצמית. “לא אוסיף עוד לבזבז כחי בקריאת הבלים ולמנות מספר להעמודים שכתבתי, בשביל לדעת אם תספיק לי כל עבודתי לפרנסת ביתי בצמצום. עתה אקרא מה שלבי חפץ ו”כלל ישראל" לא יוכל לבוא בטענות עלי שאיני מכין לו מזונו לפי רצונו".

ואולם לא כך היה הדבר. במעמקי לבבו תססה ההרגשה, כי מעבר זה מ“השלח” לבית מסחרו של וויסוצקי, הוא אבוד לדעת של קניני רוח ומחשבה, מעבר לתהום של חיים אחרים וענינים אחרים, הבולעים את הסופר והאדם גם יחד. ופעם אחת התפרצה מקרב לבו אנחה קשה על הקפיצה הזאת, שהיתה קפיצת מות בשביל הספרות:

“לא הגדתי לכם אף אחת ממאה מכל אשר בלבי, ואולי לא אחת מאלף מכל אשר ירגיש הסופר דברי ימינו בעתיד – אם, כאשר נקוה, יש לעמנו עתיד יותר מזהיר – בבואו לספר לקוראיו, כי בדורנו זה, שכל כך הרבה להתפאר ב”תחיתו“, הוכרח אחד מראשי הסופרים הלאומיים, שעמד שש שנים בראש מכה”ע היחידי שהיה ראוי לשם “ספרות”, לפשוט מעליו חלוקא דרבנן ולהיות פקיד בבית-מסחר, בשביל להנצל מלחם של בזיון ושנוררות". (כרך ג' צד 90).

II

הבריחה מהיכל הספרות היתה בשביל אחד-העם מעין בריחת יונה תרשישה. זה היה צעד שנעשה בכונה, לשם שמים. הוא העריך יותר מדי את הספרות. היא היתה בעיניו עבודת-קדש, ואת הסופר חשב – ל“כהן גדול העובד עבודה בקדש הקדשים”, ומעולם לא השלים עם המצב שנוצר בחייו, כי הוא, הסופר על-פי דחיפה נפשית, על-פי קול האלהים אשר בלבו, תלוי בספרות בחייו הפרטיים. הוא לא רצה לעשות את הספרות קרדום ולקבל את שכרו אפילו בצורת “שכר בטלה”, כשם שהיו נוהגים לפנים הרבנים הגדולים המשמשים בקודש. הוא חלם, כאשר יחלמו גם סופרים אחרים התלויים בטעם, כי אם תהיינה לו ידים חפשיות, אם לא יהיה קשור אל המערכת והעריכה, ואם יעסוק בתורה בעתותיו הפנויות ומקור לפרנסתו ימצא לו במקום אחר כאשר היו נוהגים חכמים רבים – תשרה עליו השכינה. אז לא יצטרך לבזבז את כחותיו על עריכת מעשה ידי אחרים, על משא ומתן טורד עם “אחיאסף” או לוותר לפרקים על עיקרים לשם הצלת “השלח” מכליון, ולעסוק בענינים פובליציסטיים, שיש להם ערך רק לשעה.

ובימים הראשונים, אחרי עזבו את “השלח”, הרגיש את עצמו אמנם כצפור דרור. כעין מעמסה נגולה מעל לבו. כמעט שהיה מלא שמחה על אשר עזב את המערכה, אחרי עשרים וארבע שנים של מלחמות “על שדה הפובליציסטיקה”. הוא מקוה להקדיש מעכשיו את שארית ימיו לעבודה ספרותית עיונית שיבחר לעצמו. הוא חולם עוד על “אוצר היהדות”, על מפעלים ספרותיים שונים,¹

ואולם ירידה זו מעל במת הספרות היתה טעות חייו של אחד העם. אין עבודה שתתן ספוק מוחלט לאדם, אפילו עבודות שיש בהן משום יצירה, מכיון ששאלת הלחם תלויה בהן. ולכן יש אשר מפני מצוקת החיים ומפני החולין שמעורבים בקודש באים אנשי הרוח לכלל טעות, שאפשר להבדיל בין שני עולמות ולחלק את הנשמה בין אהורמיז ובין אחרימון. אין מקום לחול ולשבת בבת אחת. כל עולם בולע את האדם כולו, עד בלי השאיר שריד. אם הסופר חי יום יום, שעה שעה, בסביבת ספרים וסופרים, בתוך מחשבות ורעיונות על הספר, אז גם אם הוא קשור לספרותו בטבורו, בצרכי חייו, הוא יונק מן הספר והספרות תמיד ונמצא תדיר תחת השפעתם. ואם הוא אנוס לפרקים גם לכתוב לא לפי הצווי הנפשי, כי אם מתוך הצורך החמרי, יש שמתוך שלא לשמה הוא בא לשמה. הוא יושב על-יד שלחן הכתיבה לפעמים שלא בכונה, אבל השכינה חומלת עליו ושורה על יצירותיו, ואין זה מן הנמנע, שבדרך זו תוצר יצירה גדולה ורבת-ערך, שנותנת לסופר את עטרת הנצח. אבל כיון שהסופר נכנס לגמרי לעולם זר לו והוא יונק כל יום מן החולין – לא נשאר מקום בנפשו לתרומה, החולין מכריעים אותו.

זהו הרגש שתוקף אותנו למקרא התעודה האנושית הזאת, תעודת אחד העם הסופר בכרכי אגרותיו. לא פסקה עבודתו הצבורית הגדולה, פעולתו הלאומית, אבל פסקו מעינותיו הספרותיים. בזמן הראשון לא ידע עוד בשביל מה ולמה נסתלקה השכינה הימנו, בשביל מה איננו מרגיש בקרבו “לא כח ולא רצון למלאות משלחתו בספרותנו”. המצב הזה מדאיב את נפשו עד מאד. הוא רוצה עוד להרגיע את נפשו: אולי סרה מעלי “תאות המלחמה בשוק החיים”, כדי שיתבודד עם נפשו ויוכל לגשת לאותה העבודה הספרותית החשובה, שהוא מהרהר בה תמיד. אבל גם לזה דרוש קודם כל זמן פנוי ומנוחת הנפש", ושני אלה חסרים לו².

לאט לאט מתבהר לו המצב. הוא מכיר את הסבה הנכונה. הוא קורא לזה בשם הנכון: הוא משוה את עצמו “לאילן שנעקר משרשו” ונטוע בקרקע שאינה שלו. משבר פנימי זה דורש זמן ידוע עד עברו “ועד שיעבור כלה אין השכינה שורה ואין מקום לעבודה ספרותית ראויה לשמה”.³

והוא מרוגז, כשחבריו קוראים אותו לעלות לדוכן, דורשים מאתו השתתפות, להופיע על הבמה, בשעה שאין הוא מרגיש בעצמו את היכלת הרוחנית להשתחרר מסביבתו החלונית ולהכנס לעזרה. במרירות הוא עונה לש. בן-ציון, הדורש ממנו עזרת-סופר בשביל “העומר”: “לו הייתי מנגן בכנור ונפצעו אצבעותי, היו בודאי הכל מודים, שאי-אפשר לי לנגן עד שירפאו הפצעים. עכשיו, ש”אצבעותי" הפצועות טמונות ברוחי פנימה ואינן נראות לעין, אינכם מאמינים לדברי וחושבים אתם, שאין הדבר תלוי אלא ברצוני⁴.

בימים הראשונים אחרי שהשתחרר מעולו של “השלח”, כשהיה נמצא עוד באודיסה, אפילו בדרך, ברוסיה, וסביבו ידידיו וחבריו, לא היה מורגש עדיין אותו הקרע שבלבו. על-פי הרגל היו עוד הסופרים פונים אליו בענינים שונים, היו נמלכים בו, היו שולחים אליו דברים לבקורת; הציונים היו מסיחים לפניו את דאגות לבבם והוא היה מנהלם בעצתו הנכונה. ואולם משעבר באופן מוחלט ללונדון – כאלו נפסקו חוטי-הזהב והתחילו להתרקם חיים אחרים, רחוקים וזרים כל-כך. בעת הראשונה הרגיש עצמו כאלו טבע בים הגדול. העבודה לא היתה אמנם מרובה, אך עניני המסחר דרשו שישב בסיטי כל היום, מן הבוקר עד הערב, ומי שלא ראה את ה“סיטי” בימות החול, לא ראה מימיו שאון החיים, שאון המבלבל את הדעת ומטמטם את הלב“. ובערב, “אחרי נסיעה ארוכה על הארץ ומתחת הארץ”, הוא שב הביתה עיף וחלש הדעת, עד שאיננו מוכשר לשום עבודה עיונית, ו”אפילו כתיבת מכתבים עבודה היא לי עתה"⁵.

בכאב ובאירוניה מרה מצייר אחד העם עצמו באחד ממכתביו לבן-עמי את ה“ספרות” שהוא עוסק בה בלונדון. "כותב אני את המכתב הזה בחדר עבודתי שבבית-המסחר, מוקף פנקסים וניירות אשר תכנם אינו “ספרותי” כלל וכלל, ואומר אני לנפשי, אם אולי יבוא יום ויזכור הקהל שלנו, כי כך וכך שנים עברו לעבודתי הספרותית והלאומית ויחפוץ לעשות לי “יום טוב” ולהביא לי “ברכה” – אז אמשכהו אל החדר הזה ואראה לו באצבע על הפנקסים והגליונות הללו ואומר לו: “בא וראה, זוהי הספרות אשר לה אני צריך להקדיש מיטב זמני ולה אני חייב תודה על שיש ביכלתי לתת לפחות את הנותר לעניני עמנו וספרותנו במנוחת נפש, בלי דאגות פעוטות, המדכאות את הרוח ומשפילות ערך האדם בעיני עצמו. ולולא היא, לא היו חיי תלויים בחסדיך הנאמנים, קהל נכבד, מי יודע אם נותרה בי עוד “נשמה” כיום הזה ואם לא הייתי זה כבר “הושענא” חבוטה, אסקופפה הנדרסת”…⁶

מתוך פרספקטיבה היסטורית היתה בהשקפה זו, למרות מרירות החיים ואמת המציאות שבה, שגיאה. אם בקרדום של הספרות ניתן לפעמים ראשה של השכינה, הרי אין ספק, שמ“ספרות” זו של “הסיטי” ודאי שיוצאת השכינה וידיה על ראשה. גם על “הנותר” אין ה“סיטי” מיותרת. הדאגות הגדולות של בית-המסחר בולעות את כל האדם, בעוד שהדאגות הפשוטות ההכרחיות, יש שמשאירות לסופר פנת-סתר שבה אינן נוגעות. ואם במשך עשרים וארבע שעות של היום מוקדש רוב הזמן לתורה ולעבודה ולא ל“פנקסים ולניירות” – נותרת הנשמה למרות הכל וישנה לפעמים גם מנוחת הנפש הדרושה. אלמלי היה אחד העם מקדיש את עצמו במשך שבע עשרה שנה אלה, שהיה עובד בבית-המסחר של וויסוצקי, לספרות, מה גדול היה הרכוש שהיה מתוסף למרות הכל לספרותנו!

ויום אחרי יום, שנה אחרי שנה, הרגיש אחד העם את בדידותו ותלישותו, “במדבר הגדול והנורא הזה, שיש בו שבע מאות רבוא נפש ולא נפש אחת קרובה ללבו; יום אחרי יום חש בנפשו את הצורך להמצא בקרב רעים המבינים לרוחו. הוא הבין רק כאן, בלונדון הגדולה לא לאלהים, את הערך הנפשי שיש לשרידים היחידים, העבריים, אשר עברית ידברו. הדבור העברי בשביל בני לונדון בימים ההם היה מעין ארץ ישראל שלהם. והוא, אחד העם, שהתנגד לדבור העברי בצורתו שקבל בערים הנכחדות שבגולה, התחיל משתתף גם הוא בחבורות אלה. מדבר אליהם עברית, ו”הקולות האלה חביבים עליו כל-כך בלונדון, עד שאיננו מוצא עוז בנפשו להשיב בלשון אחרת". ולא ההכרח הביאני לזה, כי אם הרצון. כשיושב אתה בתוך גל זה של עצמות יבשות, אי-אפשר שלא יתעורר בך רצון לעשות דבר-מה “להכעיס”⁷.

ובכל זאת לא נכנע אחד העם והוסיף לשבת “במדבר הגדול והנורא”. ככל האנשים בעלי תקיפות מוסרית, החיים על העיקרים שיצרו להם, לא זז מעמדתו. מה שקבע בתור כלל לאחרים – קיים קודם כל ביחס לנפשו. פעם אחת, באביב עבודתו ב“השלח”, כשהודיע לו הסופר י.א. לובצקי, כי החליט “לעשות הספרות העברית אומנותו”, הוכיח אותו אחד העם ואמר לו: “בעלי כשרון מעטים מאד בין סופרינו, ואם אלה המעטים יעשו את הספרות רק קרדום לחפור בה ויעבדוה עבודה גסה” (בטוי שהשתמש בו לובצקי) – מה יש לנו לקוות עוד?"⁸. ואותם הדברים אמר גם לעצמו וקיים בכל ימי חייו. “אני אוחז כל ימי באותו הכלל הקדמוני: “פשוט נבלתא בשוקא ואל תצטרך לבריות”. ולא אך ישיבת ארץ ישראל אני מביא קרבן לכלל זה, כי אם גם את כחותי הרוחניים, ההולכים וכלים בקרבי כעת. אבל יאבד הכל ולא אטיל עצמי על הצבור, או על נדיבים יחידים”⁹.

צריך לדעת את מצבה של הספרות העברית בעת ההיא (ובמדה ידועה גם עכשיו בגולה, במקום שהלשון העברית היא רק לשון החג, השבת, ולא לשון היום, החול), כדי להבין, עד כמה היתה סולדת נפשו של אחד העם, הנפש היפה, בכל אותה “התחיה” ותרועות התחיה שבאו להשקיט את הריקנות שבלב ושבמעשים. אופיים מאד בנידון זה הם מכתביו על תקופת האספה הקולטורית בברלין (1909), על פעולות הועד המרכזי שנבחר לשם הפצת התרבות העברית, על הועדה התרבותית שנבחרה בקונגרס הציוני כדי לצאת ידי חובה ושגם הוא היה אחד מחבריה. הוא, ש“תחית הרוח” היתה לו עיקר העיקרים של עבודתנו הלאומית, לא היה יכול לראות בשויון-נפש את היחס “המיצינאטי” – אם אפשר להשתמש בבטוי זה – של “החובבים” אל עניני התרבות ואל הספרות. החותם העברי של “המליץ”, “הצפירה”, “הצופה”, או “הזמן”, אף הוא כאלו נדבה היה נותן לספרות, ומכל שכן – אם חתם על “השלח” לא היה בזה משום צורך פנימי, אלא משום נדבה או חובה טרדנית. את סקרנותו, את רצונו לדעת מה שנעשה בעולם, היה הקורא העברי מספיק בעתונים הרוסיים, הפולניים או הגרמניים. עליהם היה חותם לשמם, ועל העברים – בתור מיצינאט, בבחינת נדבת-חובה. ולחיות על הספרות בימים שגם “אחיאסף” היה חי על נדבות והחתימה על הירחונים היה בה מן ה“פרונומורנטיות” של ה“מחברים” בימי ההשכלה – זה היה לא לפי רוחו של אחד העם שנלחם תמיד לבדו על חרות מחשבתו, שהלך תמיד בשבילו המיוחד נגד הזרם, למרות שהקהל התרחק לפעמים ממנו ומירחונו בגלל זאת, מתוך קנאות מפלגתית.

המוצא הטוב ביותר מן המצב הזה יכול להיות: להנצל מן הגולה של ה“סיטי”, לעזוב את לונדון וללכת לארץ ישראל. בימים הקשים ביותר, כשרבו ענוייו ויסורי-נפשו לרגל המצב הכללי של העם והארץ, בימי המלחמות והריבולוציות, הגזירות והשמדות, היתה תפלתו האחת של אחד העם: “רבונו של עולם, אם גזירה היא מלפניך, שאענה כל ימי ממראה עיני ומהרהורי לבי – יהיו נא המראות מראות ארץ ישראל, ההרהורים הרהורי ארץ ישראל והיסורים יסורי א”י, כי ביסורי א“י יש מעין יסורים של אהבה, אבל יסורי הגלות כמה הם גסים ועוקצים באכזריות ואין בהם כלום מהתרוממות הרוח ועדנות הלב”. וחלום נשא בלבו: “מי יתנני עתה באחת הפנות הנשכחות על מרום הכרמל, הרחק מכל המונו של ההמון הסוער לחלום חלומות גדולים, מזהירים, כבשנים הטובות שכבר עברו”¹⁰.

קצה נפשו בחיי הגלות וכל הסביבה היתה שנואה עליו אבל גם בזה היתה עליו יד “הכלל הקדמוני” הנזכר להכריעהו. פעמים הָעמד בנסיון: בפעם הראשונה, אחרי אחד מבקוריו בארץ ישראל, הציע לפניו מאירסון בשם יק“א, לקבל עליו משרת מנהל יק”א בארץ ישראל, והוא דחה את ההצעה, ואחד הנמוקים העיקריים לדחוי זה היה, שהוא איננו יכול להשתעבד לרצונם של אחרים בענינים הנוגעים לצרכי העם ולאידיאל הלאומי שלנו. והנה בפעם השניה, בשעת מועקה מוסרית זו הציע לפניו גרזובסקי בשמו של נשיא ההסתדרות הציונית וולפסון, לקבל עליו משרה ציונית אחראית בארץ ישראל, וגם בזה עמד לו הכלל של “פשוט נבלתא” לשטן בדרך. הוא לא רצה להיות משועבד גם לרצונה של ההסתדרות הציונית הרשמית, שלא הסכים לכמה וכמה מדרכיה. אז נשארה לו התקוה היחידה, שעליה הוא מדבר במכתבו לדובנוב: לסדר את עבודתו אצל הפירמה וויסוצקי באופן שיוכל לקבוע דירתו בארץ-ישראל, אך נראה הדבר, שהפירמה לא הסכימה לכך¹¹. ואחד העם היה מוכרח להשאר ב“סיטי” ולהמשיך את “ספרות” הפנקסים והחשבונות, ובלבד שלא להזקק לחסדיו של הקהל העברי.

בהפסקות ידועות היה מופיע בעתונים מזמן לזמן בעניני השעה. כשנפסקה העתונות העברית בראשית ימי המלחמה היה מדפיס לפעמים מאמרים ב“רוסית” ב“וואסחוד”. הוא התכונן גם להוציא מחקרים עיוניים, שהראשון מהם על דבר הרמב“ם (“שלטון השכל”) הופיע ב”השלח“. כשנסגר “השלח” הציע לפני “אחיאסף” להוציא מחברות מיוחדות לשם מחקריו. אולם כעבור זמן מועט פרש מהעתונות והספרות. ה”סיטי" עשה את שלו, והחיים – את שלהם. כי בינתיים באו לעולם וליהדות ימים נוראים, דם ואש. חרב איש ברעהו. היהדות היתה שותתת דם. פרעות וטביחות. נדמה היה, כי הכל מתפורר, כי כל הערכין המוסריים שיצרו בני האדם הולכים ושוקעים בתהומות. ואחד העם נשתתק. נדמה היה לו, כי לא עת דברים היא. וכשנגעתי ב“הצפירה” בשאלת שתיקת סופרינו בשעה קשה זו – בקש את אחי (“רב צעיר”) במכתבו אליו¹² להודיע לי לעת מצוא, (עם רוסיה לא היה אז חבור-פּוסתה) ש“אלו היה הדבר תלוי בי, הייתי סוגר ביום אחד כל בתי המערכת של העתונים היהודיים בכל לשון. שהרי מה שצריך היה להגיד אין נותנים לנו להגיד (לא רק ברוסיה, כי אם גם בשאר ארצות), ומה שנותנים להגיד – חרפה היא להגיד בעת כזאת. אבל ירידתנו המוסרית כבר הגיעה למדרגה כזו, שאין אנו מרגישים את החרפה הזאת, ואין אנו מבינים שאם אי-אפשר לדבר בלשון בני אדם, מוטב לשתוק מלהשמיע קול בעלמא”. כדברים האלה בערך ענה גם להד“ר גליקסון על הזמנתו להשתתף בשבועון “החיים” בפטרוגרד. “דוקא בעת הזאת, יותר מבעתים הקודמות, אני חושב, שלא לפי כבודנו הוא לדבר ב”לחש”, ברמזים, ע“ד השאלות הגדולות שזרמו עלינו בזעף כזה…” “ובכן נולדת השאלה: אם אפשר בעת הזאת לדבר על מה שהלב חפץ לדבר ואיך שהוא חפץ לדבר. ואם זה אי אפשר, הנה אני לעצמי בוחר יותר בשתיקה”¹³.

וכשפנה אליו ברקוביץ בבקשה: לתת לו איזה דבר ספרותי בשביל הירחון “מקלט”, שנגש להוצאתו בניו-יורק, ענה לו: “עתה, בשעת חרבן העולם וירידת האדם עד הדיוטה התחתונה, צורך השעה הוא, שאיזה אל ירעים בקולו נפלאות וידבר לאדם בלשון שלא שמע עוד מעולם. והנני מרגיש בעצמי, שאלו יצאתי עתה לרשות הרבים והרימותי קולי החלש, הייתי שומע קול השטן עונה לעומתי בצחוק פרוע, והייתי כובש פני בקרקע מבושה”¹⁴.

בין כה וכה ו“רחוב היסורים” של אחד העם, שהתחיל בחרבן היחיד (ב“סיטי”) ונגמר בחרבן העולם, הביא לידי שקיעת עבודתו הספרותית הקבועה. אולם תחת זאת לא נפסקו אף רגע גם בתקופה זו עבודתו הלאומית הצנועה ותפקידו החשוב שמלא מאחורי הפרגוד בכל המאורעות החשובים של התנועה הציונית, כפי שנראה בפרקים הבאים.

III

ששת הכרכים של ה“אגרות” היו כעין מלואים, או יותר נכון, פירוש ובאור למלחמה הממושכה, שהתנהלה במשך כל התקופה הציונית בין ה“מדיניים” ובין ה“רוחניים”, ואולי יתאים הדבר יותר למציאות אם נגיד: בין הרצל ובין אחד העם, אלה שני המנהיגים של התנועה החובבית-הציונית, מנקודת השקפה היסטורית היתה מלחמה זו כטל לתנועה הלאומית. היא הפרתה את המחשבה הציונית, העמיקה אותה, יצרה כמה וכמה גופי תורה, סיעות, מפלגות, – כל הפובליציסטיקה של תקופה זו חדורה ומלאה הדים של התאבקות זו בין החדש ובין הישן, בין שאיפת החופש בצורתה החדשה ובין הגעגועים לתחית העם ורוחו על אדמת אבותיו בצורה שמצאה בטוי בתורתו של אחד העם. ואולם באותם הימים גרמה מלחמה זו הרבה צער ועגמת נפש לאחד העם, שהרגיש את עצמו “כמעט יחידי בשדה מוקף מכל עברים אויבים קנאים”¹⁵.

הרצל היה כוכב עולה, שהעֵם את זוהר כוכבו של אחד העם. באותה שנת תרנ"ז, שבה הבהיק אורה של התנועה הציונית המדינית, בשנת הקונגרס הבזילאי הראשון, כבה אורם של “בני משה”, שגם גלוים ברבים לא הועיל לרפואה מחורבנם הפנימי. התנועה הציונית החדשה, הבהירה, שבאה ברעם וברעש, היתה כזרם חזק, שגליה שטפו כל אשר מצאו בדרכם. היא היתה הִפוכה של אגודת “בני משה”, שראתה את דרכיה בהליכה “לאט לאט, צעד אחרי צעד”, ושהשם “השלח” (“מי השלח ההולכים לאט”) היה לה לסמל. הציוניות שאפה לכל, בבת אחת, אמרתה היתה: הכל, או לא כלום, או “מדינת היהודים” או גם לא התישבות. היא התיחסה בשלילה אל הנסיונות הישוביים של חובבי-ציון, אל “ההתנגדות”, אל נסיונותיו של הברון רוטשילד והעמידה את הכל על הפעולה המדינית.

אחרי הזרם הכללי נמשכו גם הרבה מתלמידיו של אחד העם ואפילו מבחירי “בני משׁה”. אבל אחד העם, ואתו יחידי סגולה, התיצבו מן הרגע הראשון במערכת המלחמה בציונות המערבית. הם ראו לפניהם “פרוצס חדש”, שלא ידעו “לאן יובילנו”. בשבילם ולנפשם לא גלה ולא חדש הרצל כלום. את חלום מדינת היהודים נשאו בלבם מאז, עוד מלפני פינסקר. בתקוות המדיניות, בהשפעות על “חצרות מלכים”, במשא-ובמתן עם שרים, עם השולטן התורכי, שידעו מעבודתם הישובית את מחירי סדריו והבטחותיו, – לא האמינו. הקונגרס הציוני הראשון המקרי לא יכול להיות בעיניהם ראשית של מפעל מדיני, והרעש שהוקם מסביב לו היה עלול עוד, לדעתם, לקלקל את היחסים עם השלטונות התורכיים ולהפסיק את עבודת ההתישבות בארץ ישראל, שעליהם הקריבו החובבים את נפשם ומאודם במשך עשרות בשנים.

בעצם הדבר לא היו נגודים של סתירה בין שאיפתו של הרצל ובין “אחרית הימים” של אחד העם, אבל היה הבדל עמוק בדרכים ואמצעים. זה, בן המערב, בא באמת-מדה ובמושגים של איש אירופי, בא ליצור תנועה לאומית במתכונתה הכללית, כפי שהיא מקובלת בכל העולם: קונגרס מדיני, הכרזות גלויות, שיח ושיג עם גדולי המדינות, ראיונות, דיפלומטיה; וזה, בן המזרח, בא בכחם של אידיאלים עתיקים, של שאיפה שימיה כימי העם, לזרוע על תלמי הלבבות ולהכשירם להבנת התחיה, ליצור מתחלה את העם ואחר כך את הארץ. לאחד-העם היו שני אידיאלים: אחד קרוב: עבודת הישוב כיום בארץ ישראל, המשמשת אמצעי “להשיב לעמנו את אחדותו, את הקשר ההיסטורי עם העבר הגדול, ההולך ורופף”, והשני רחוק: “שבזמן מן הזמנים ירבה מספר בני ישראל בארץ ישראל, וגם התנאים המדיניים ישתנו ודור חדש יקום לנו שם, אשר ירגיש בכל לבו, מה היא הארץ לעמנו ומה עמנו לקולטורה האנושית בכלל, ואז לא נצטרך ל”דיפלומטים" מווינא שיבואו לקנות ארץ ישראל מידי התוגר, כי מקרב עמנו בארצנו יקומו אז אנשים, אשר ידעו איך להשתמש בשעת הכושר לשחרר את עמם ואת ארצם"¹⁶.

שחרור העם והארץ היה איפוא האידיאל של אחד העם. אבל הציונים החדשים שמקרוב באו, אשר עד אתמול לא שמעו את שמעו של עורך “השלח” באודיסה, תפסו רק את המושגים השטחיים של השיטה הרוחנית ויצרו להם מעין מפלצת. אחד העם היה בעיניהם נושא רעיון של איזה “מרכז רוחני”, שיוצר בארץ ישראל, מעין “ישיבה” של מעלה, שבטלנים ישבו בה ויהנו מזיו השכינה, – ולעומתה: רעיון של יצירת מדינה יהודית בארץ ישראל. ומי מהם עדיף? אחרי טעות זו נגררו גם רבים אחרים, כפי שנראה ממכתביו של אחד העם לד“ר ש. ברנפלד ולד”ר אהרנפרייז.

באגרותיו של אחד העם אתם מוצאים מעין משנה-תורה, אחד העם מתאמץ לבאר את עיקרי תורתו ולהסיר את הסיגים ששמו בה מתנגדיו. “האמת היא – כותב א”ה – כי מלה אחת בלבלה את המושגים. אמרתי תמיד, כי התנועה הציונית היא תנועה “רוחנית”, ומזה דנו אחרים, שאיני רוצה כלל לראות את הצד המעשי שבדבר, והכל, מן המתישבים עד הקולטורא שעתידה להברא על ידם, הכל צריך להיות רק רוחניות שברוחניות. אבל באמת קראתי את הציוניות בשם תנועה רוחנית על שום סופה ותכליתה, כלומר, שאין בכחה לבער מן העולם את “הצרה היהודית” החמרית, אחרי כי לא יוכל העם לעקור דירתו לא“י, ומטרת התנועה היא איפוא רק זו: לברוא לעמנו מרכז לאומי, שפעולתו על בני הגולה תהיה רוחנית בלבד, כלומר שירומם את רוחם ויחזק אחדותם ויתן תוכן נאות לחייהם הלאומיים, אבל הדבר מובן, כי מרכז לאומי אינו יכול להתקיים ולברוא תנאי התפתחות חדשים, אם יהיה כלו רק רוחני, אם לא יהיו בו כל אותן המפלגות, מן עובדי אדמה ואומנים עד האינטיליגנטים היותר רוחניים, שכלם יחד הם אברים מוכרחים בגוף האומה”¹⁷. גם לו היה האידיאל של כבוש ושל חרות מדינית. “מי שיכבוש את הארץ על ידי עבודה קולטורית, גשמית ורוחנית, הוא יהיה אדון לה באחרית הימים”¹⁸, אפילו העבודה הלאומית בגולה אף היא “יש לה טעם ויסוד אך כעליה על ביתנו הלאומי בארץ ישראל. ואלמלא תקותנו לבנות לנו בית זה היתה כל העבודה בגולה אך עבודה סיזיפית, שלא תוכל להספיק צרכינו הלאומיים ולא תוכל לשמור רוחנו הלאומי במצב בריא”¹⁹.

התנגדותו של אחד העם לציונות ההרצלית לא יכלה איפוא להיות התנגדות לעצם הרעיון, שאחד העם החזיק בו לפני הרצל, אלא לדרכים ולכוונים של התנועה החדשה. עצם התנועה נעשתה יותר ויותר חשובה בעיניו במשך הזמן. וכששלח אחד ממשוררינו שיר קטן התולי ביחס לתנועה הציונית, העיר לו: “למרות התנגדותי לדרכי הציונים איני מוצא לאפשר להתל בקלות ראש כזו בתנועה הקדושה לאלפי בני ישראל”²⁰. גם את הרצל בתור איש פרטי כבד מאד והיה זהיר מנגוע בו, ולפי דבריו “חייו ומעשיו של האיש הזה יש בהם מעין ספור דמיוני”²¹. אולם, כשבאה התנועה הציונית או מנהיגיה וכפרו בעיקרי הרוח של האומה, ראה אחד העם צורך לעצמו לצאת למלחמה שערה.

שני מומנטים גדולים כאלה קרו בחיי התנועה הציונית, שעוררו את אחד העם להכריז מלחמה על הרצל: פרסומה של “אלטניילנד” והקונגרס הששי, שקבל את הצעת הרצל בדבר אוגנדה. ב“אלטניילנד” ראה אחד העם “כריעה והשתחויה ארוכה לפני הגוים”, ציונות שהיא בעצם שאיפה לשחרור, ושבכל זאת היא “יכולה לדור בכפיפה עם שפלות רוחנו הרגילה”; ובאוגנדה ראה אחד העם מעין הכשרה קודמת מצד כל התנועה הציונית המדינית. “האידיאל הציוני היה לענין מדיני בלבד. לאט לאט אבד האידיאל המוסרי, וציון היתה לכם רק תשובה לשאלת היהודים. קויתם להנצל מן הגלות ביסוד מדינה, והמדינה, כמובן, היתה עדיין ציון, מפני שלא חפצתם להודות לעצמכם, כי המדינה היא העיקר לכם, אבל אם כן, הלא צריך שתוסד המדינה במהרה בקרוב, כי הגלות נעשית קשה ביותר, וכשל כח הסבל”. “התנועה ה”ציונית" איננה עוד בעולם. יש תנועה מדינית. אשר מעתה תתרכז בעיקרה בבקשת ארץ לישוב היהודים האומללים"²².

הרצל ואחד העם היו בימים ההם, לכאורה, שני אנשים, הרחוקים זה מזה לא רק כרחוק מזרח ממערב, כי אם גם לפי העמדה שתפסו. הרצל עמד על הבמה היהודית בתור מנהיג של האומה, שרבבות אנשים האמינו בו ונמשכו אחריו בעורון, ואחד העם רק עורך של ירחון בעיר רוסית, שרובם של ציוני המערב לא ידעו אפילו לקרוא את שמו כהלכה. הלשון העברית לא היתה עדיין גם לחובה רשמית על חוגי הציונים. ולירחון עברי לא יכלה להיות חשיבות גדולה בעיני הציונים החדשים. ובכל זאת הטילו מאמריו של אחד העם מהומה, לפי שדוקא בין החוזרים בתשובה, בין הציונים החדשים ששבו אל התנועה הלאומית על ידי הציונות ההרצלית, גדל כבודו של אחד העם. כשהחלו לחפש את המקורות של התנועה הלאומית עמדו על יד מעין זה של המחשבה הלאומית והתחילו לשאוב ממנו. ומשום כך מצאה הציונות הרשמית לנכון בכל פעם לצאת למלחמה ולהחליש את השפעתו. וכששלח ה' ווינץ, עורך ה“אוסט אונד וועסט”, את תרגום מאמרו של אחד העם על “אלטניילנד” להרצל–שלחהו הרצל לנורדוי בדרישה: “לשים קץ” לאחד העם. אז פרסם נורדוי את מאמרו המפורסם. אבל מה שמעציב בכל ה“אפופיה” הזאת הוא לא אותו מאמר שטחי, שבו “המית” נורדוי את אחד העם, כי אם אותה הדרך החדשה של ה“בקורת” שנתקבלה מאז בחוגי הציונים. בתשובה על מאמר של אחד העם היו מתקבלות בעתונים מחאות בחותמות הנשיאים והמזכירים של האגודות, עם התנפלות ולפעמים גם חרופים, וזו היתה “הראיה המפורשת” כנגד הוכחותיו של אחד העם. שיטה חדשה זו של בטול דעות יסודיות על-ידי קריאות וצעקות-בטול וחתימות של פלוני בן פלוני – גרמה רב צער לאחד העם ואת צערו זה הביע לידידיו הקרובים בכמה וכמה מאגרותיו,

* *

מי נצח במלחמה היסודית הזאת שבין הציונות המדינית ובין²³ הציונות הרוחנית?

אחד העם עצמו התחיל לחשוב כעבור תקופה, כי החיים הכריחו את מתנגדיו להודות לעצמם בלבם, שדעותיו נצחו את דעותיהם והם משתדלים בכל כח להאפיל על העובדה הזאת בהתנפלותם עליו²⁴. וכשרצה לעשות סכום ליום הזכרון של הקונגרס הראשון, אחרי הנצחונות הגדולים שנחלה הציונות המדינית העיר: “הנצחונות המדיניים אשר נחלה הציונות בשנים האחרונות עדים הם על אמתות ההשקפה, כי לא “טשרטר” ולא “דיקלרציה” (או איזה שם אחר אשר תקראו לאותם הנצחונות של נייר) לא יביאו לנו את ה”גאולה“, כל זמן שאין לה יסוד עמוק ברוח העם”²⁵, אולם נכון יהיה אם נגיד, שהשנים והעבודה קרבו את שני הזרמים, – שיצאו באמת מפלג אחד –, זה לזה. בקונגרס הבזילאי העשירי, שבו נחלה נצחון הציונות המעשית, התחילה מזיגת הזרמים והתלכדותם. ואם כי מעולם לא שקל אחד העם את שקלו ולא הרשה לבחור בו לציר אל הקונגרס הציוני וכשהיה בא לקונגרס, בא רק כאורח – הורגש בכל זאת מעין שלום זמני במחנה, ואחד העם נחשב על הציונים. הוא נלחם לא רק יחד אתם, כי אם בראשם, בתקופת המלחמה עם “עזרה” הגרמנית; הוא לקח לעצמו את רשות הדבור גם בשאלות אורגניזציוניות פנימיות, היה משפיע על המנהיגים הציוניים מרוסיה בדבר שמירת התקנות של הבנק ברוח לאומי, וכדומה. המלחמה הפנימית פסקה. ואחד העם בעצמו מבאר את “התקרבותו” להסתדרות הציונית בזה, “שבמובן המוסרי היה תמיד קרוב לה, אף כי התנגד לדרכיה, ובמובן הפורמלי איננו רואה שום תועלת בדבר להכנס בתור חבר ולקבל עליו איזו עבודה רשמית”²⁶.

הגבולים נטשטשו. הציונות המדינית והרוחנית התמזגו והיו לגוף אחד. הציונות ההרצלית, שלא ידעה “קולטורה מהי?” תפסה את הערך הרב, שיש לתחית התרבות והלשון של האומה בשביל תנועת התחיה, ודבר זה הביא אחר כך לידי הכרת הלשון העברית בתור לשון רשמית של ההסתדרות הציונית, ואחר כך, – גם של ארץ ישראל. ואחד העם ראה בעיניו בלונדון, בימים הגדולים, עד כמה חשובה גם ה“דיפלומטיה”, שלא החשיבה קודם לכן, ולא עוד אלא שמזלו גרם לו, שעם צלצול הכרזת בלפור, השתתף בעבודה דיפלומטית זו השתתפות אקטיבית כפי שנראה בפרק הבא.

בראשית שנות המלחמה היתה ההסתדרות הציונית במצב של הרס גמור. עם כניסתה של גרמניה למלחמת העולם נגד ממלכות הברית ועם הכרזת החרם על גרמניה ותושביה מצד החלק השני של העולם הנאור, שעמד אתה בקשר מלחמה, ניתק הקשר עם המרכז הציוני, שהקונגרס הציוני בווינא בחר בו. האגודות הציוניות, שבשעת שלום לא היו ביניהן גבולות ארציים ושמשו מעין ממלכה פנימית בין-לאומית בשביל הציונים, – נעשו “אויבות” זו לזו, בהתאם לגבולות שהפרידו ביניהם. לא היתה שום אפשרות של משא-ומתן. כל יחס עם בן ארץ אחרת היה נחשב לבגידה. המכתבים היו נקראים על ידי הבקורת הצבאית החמורה, ואם יש שפרץ לו דרך מכתב כל שהוא היה נכתב במליצות חידות, באופן שלפרקים היה גם המקבל צריך לשבת ולהזיע וללמוד את פירושו של הכתוב. הציונות עצמה היתה אסורה לבוא בקהל, מפני שהיתה כרוכה ברעיון נועז, שהיה עלול לקלקל את היחסים בין היהודים בארץ ישראל ובין השלטונות התורכיים, שהביטו בעיני זעם על הציונים. המנהיגים הציוניים התפּזרו לכל רוח: מי ברוסיה, מי בקופנהגן, מי באמריקה ומי בגרמניה. בבירת העולם, בלונדון, נמצאו בתחלת המלחמה רק אחד העם, ד"ר ווייצמן, בוריס גולדברג, ז’בוטינסקי וטרומפלדור. רק לאחר כך הצטרפו אליהם נחום סוקולוב ויחיאל צ’לינוב, שני המנהיגים הנבחרים. ווייצמן ואחד העם לא היו נבחרי הקונגרס, אבל גלי הזמן והמסבות הפוליטיות הטילו עליהם את האחריות לעמוד על המשמר בשעה קשה זו.

אחד העם הרגיש, “כי הגיעה שעה היסטורית גדולה ליהדות ולארץ ישראל וכי צריך לעשות איזה דבר”. הוא האמין, או הרגיש, כי שנויים גדולים לטובה יבואו בעניננו הלאומי. זהו חלומי בהקיץ, והנני משתדל לעורר בלבי כל אותן התקוות, שבשעה זו אפשר לחשבן בגבול האפשרות"²⁷.

בתוך הגולה הציונית הרוסית בלונדון נלחמו אז שני זרמים. הזרם האחד של ז’בוטינסקי-טרומפלדור חלם על יצירת לגיון עברי, שישתתף באופן רשמי בשם עם ישראל במלחמה לצד הקוליציה. כנגד הזרם הזה נלחמו רבים, שראו סכנה גדולה לקיום הישוב בארץ ישראל, אם הציונים יצאו בגלוי למלחמה בתורכיה, השליטה בארץ. למתנגדים אלה הצטרף תחלה גם ד"ר ווייצמן, רק לאחר כך ראה צורך לתמוך ברעיון הגדוד, בראותו בזה חשיבות מדינית ביחס לאנגליה. אחד העם עצמו לא התנגד לעצם הרעיון, אלא שחשב, כי הלגיון היהודי “צריך שתהיה לו תכונה כללית, שילחם בכל מקום שהוא נחוץ, ולא רק במקום אחד מוגבל”. בזה לא היה שום יסוד דימונסטרטיבי ביחס לתורכיה, “המחלוקת שבינינו – הוא כותב ליוסף טרומפלדור – היא, אם כן בזה, שעם היותי בלתי מתנגד לעצם המפעל, אינני רואה בו בכל זאת אותה החשיבות הגדולה שאתה מיחס לו, לפי הכרתי הפנימית, מציאות לגיון עברי יהיה לה ערך קטן מאד בפתרון שאלת ארץ ישראל”²⁸.

בראש הזרם השני עמדו אחד העם, ד"ר ווייצמן ונחום סוקולוב. הם חשבו לנכון להכנס במשא-ומתן דיפלומטי עם ממשלת אנגליה. בכח לא יוכלו היהודים להכריע. כחותיהם מפוזרים ומפורדים בין מחנות וגדודים של ארצות שונות, מבלי שתבלט השתתפותם בתור יהודים. ההכרעה יכולה לבוא רק על ידי התאמת האינטרסים של העם העברי עם עניני העם האנגלי. שאלת חלוקתה של תורכיה, שצפו לה מדינות ההסכמה במשך תקופות עמדה על הפרק וחכתה לפתרון. וארץ ישראל העמדה במרכז של שאלת המזרח, היא נכנסה לחוג הענינים של אנגליה וצרפת. שתי הממלכות התחרו זו בזו בקבלת ההשפעה והחסות על ארץ-ישראל. צריך היה אך למצוא נתיבות לאנגליה, לברר את החשיבות שיש ביצירת מקלט לאומי לעם ישראל בארץ ישראל בחסותה של בריטניה – והמפתח לארץ ישראל ימצא.

בלפור היה הראשון שהתחיל אתו ד"ר ווייצמן את השיחה המדינית. אחד העם תמך בו ומצא כי בלפור הוא הוא האיש אשר נועד לּתעודה הגדולה. אמנם הוא לא עמד בראש הממשלה, שהיתה אז ליברלית, בנשיאותו של לויד ג’ורג', אבל אחד העם, במכתבו לווייצמן, מביע את אמונתו, כי “כשתגיע השעה יהיה ערך יותר גדול לעזרתו של בלפור מהתנגדותם של כל המנהיגים”, “ובפרט שלפי מצב הרוחות עתה במדינה זו, אפשר מאד שלאחרי המלחמה יעבור השלטון לידי הקונסרבטורים ובלפור יהיה בראש הממשלה”²⁹. ובכלל צריך, לדעתו, “להשתמש בכל מקרה נאות בשביל לרכוש לנו את הסימפטיות והעזר של האנשים בעלי ההשפעה. זהו הדבר היחידי שאנו יכולים לעשות עתה. פרופוגנדה פומבית לטובת השקפותינו על עתידה של ארץ ישראל – זהו עדיין דבר שיש בו סכנה. עוד רחוק פתרון השאלה, מה יהיה גורלה של תורכיה”.

הצעותיו של אחד העם לווייצמן בדבר תכנית הדרישות המדיניות שלנו מאת ממשלת אנגליה הן צנועות מאד, אבל יש בהן גם משום חזיון לעתיד. עלינו להסתפק, לדעתו, בדרישת “קולוניזציא חפשית ובעבודה קולטורית, מבלי להסתיר אמנם את תקותנו, כי בעתיד, כשהעבודה הכפולה הזאת תתפתח במדה הדרושה, נשיג בארץ ישראל חיים אבטונומיים תחת דגלה של אנגליה”³⁰.

ועוד בימים הראשונים של המשא והמתן הוברר, שהרבה יותר קל למצוא לשון משותפת עם בלפור ועם המדינאים האנגליים האחרים, מאשר להקים חזית יהודית משותפת והיהודים האלה, מנהלי המשא והמתן, היו סוף כל סוף זרים באנגליה, רק ד“ר ווייצמן לבדו נחשב לאזרח ותפס מקום באנגליה, אבל מוצאו רוסי. ולשם השפעה על החוגים המדיניים נחוצה היתה עזרה מצד היהודים האנגליים האמתיים, שהם יצטרפו לדרישה, כדי להראות, שהעם העברי מאוחד בשאיפתו. אחד העם, אמנם, תכן את רוחם של היהודים האלה עוד לפני הנסיונות שנעשו לבוא אתם בקשר. הוא נבא מראש, שהם “יצאו במחאה נגד כל רמז לאופיו הלאומי של הענין ולתקוותינו לעתיד ויחפצו להשפיל הכל למדרגת מפעל פילנטרופי לעזרתם של איזו אלפים יהודים”. ואמנם כך היה. לוסיין ווֹלף, מנהיג היהדות האנגלית בימים ההם, וחבריו התקוממו נגד העקרים הלאומיים שהכניסו אחד העם וד”ר ווייצמן אל התזכיר. ולא רק בשיחותיהם הפרטיות התנגדו לציונים, כי אם גם הוציאו את המלחמה הפנימית לרשות הרבים, אל העתונות הכללית, ובזה החלישו את ההתקפה הצנועה של הציונים. אחד העם וד"ר ווייצמן החליטו: להפסיק את המשא ומתן עם הסיעה הזאת, מפני “אבוד זמן וכח לבטלה”, אבל מפני דרישתו של הברון אדמונד רוטשילד סדרו אתם פגישה חדשה, אבל גם זו לא הביאה תועלת. ומה שעשה לוסיין ווֹלף באנגליה – “החרה החזיק” אחריו יוסף ריינק בפאריס והם פרשו את רשתם גם, מעבר לים, כפי שמוכח מתוך מכתבו של אחד העם ללואיס בריינדס³¹.

אפשר מאד, שאלמלי היו באות הדרישות של הציונים לממשלת אנגליה רק מתוך תביעה מוסרית בלבד, היו החתירות הללו של המתבוללים מביאות פרי, שהרי סוף סוף הם הם היהודים הפטריוטים, הנאמנים לאנגליה שמתחשבים אתם בחוגים המדיניים. אבל כך היה רצון המקרה, שהשאיפות הציוניות התאימו לצורך המדיני של אנגליה, והשיחות הפוליטיות התחדשו וקבלו צורה יותר רצינית.

ממשלת אנגליה יסדה ועד מיוחד לבירור שאלת המזרח, שבראשו עמד המנוח סייקס. ראש הועד קרא את ראשי הציונים למועצה. בה השתתפו “הרוסים” אחד העם, ד“ר ווייצמן ונחום סוקולוב, וה”אנגלים": הרברט סמואל, לורד רוטשילד וג’מס רוטשילד. הציונים בארו לסייקס את שאיפותיהם, כנראה ברוחן של הדרישות הצנועות, שעליהן דבר אחד העם. היתה ההצעה שאחרי כבוש ארץ ישראל תנתן ליהודים אפשרות “לפתח את העסק שם באופן רצוי לשני הצדדים”, כמבטאו של אחד העם במכתבו בלשון-חידות. ראש הועד מצא, שהדרישות הן אפשריות, למרות המכשולים הרבים, אבל ישנו מכשול אחד גדול מכולם: צרפת חולמת על ספוח ארץ ישראל, יחד עם סוריה. ומשום כך תתנגד גם לאנגליה וגם לציונות, מפני שההגשמה הציונית קשורה עם נטיתה של ממשלת בריטניה. הוא רמז לציונים, כי מהראוי להשתמש בכח השפעתם על ממשלת צרפת, שתסכים אף היא מצדה לבית לאומי ליהודים³² בחסותה של אנגליה.

דרכי הדיפלומטיה הציונית נסמנו מאז. ד"ר ווייצמן וסוקולוב התחילו במשא ומתן מוצלח עם ממשלת צרפת. המכשולים הוסרו. צרפת הסכימה למסור את המנדט הבריטי בתנאי של הקמת מקלט לאומי ליהודים והוכשרה הדרך בפני פרסומה של הכרזת בלפור.

הועד המדיני הציוני, שנוסד אז בלונדון והשתתף בו אחד העם בקביעות, המשיך את פעולתו בתוך אטמוספירה מדינית רצויה. נקשרו קשרים עם גדולי המדינות. נתחברו תזכירים על-ידי אחד העם, ווייצמן, סיימון ואחרים. הכינו גם נוסחה בשביל הכרזה, שממשלת אנגליה צריכה לחתום עליה. אולם אחד העם חשב, שיותר רצוי יהיה, אם לא יתנו הציונים שום נוסחה לממשלה, אלא יראו “מה שיכתבו על דעת עצמם, היינו מוכשרים יותר להכין על-פי זה מה אנו יכולים לקוות מהם”³³. והדבר, אמנם, נגמר באופן זה. הנוסחאות הציוניות, שתוקנו על ידי סייקס ואחרים, לא התקבלו ובלפור חתם על נוסח שלו.

במשך שלש השנים שנמשכה עבודה דיפלומטית זו נמשך אחד העם אחרי עבודה זו, מבלי משים, והתמכר אליה בכל נפשו. והוא, שהיה מתנגדו המדיני של הרצל והדיפלומטיה, נעשה איש-סודם של המדינאים היהודיים ומשתתף בפעולתם ואחד ממניעי המכונה הדיפלומטית. הוא עצמו מתפלא על כך ולועג, במכתבו לאוסישקין: “האם אין זו אירוניא של המזל, שלעת זקנתי התחלתי להשתתף בדיפלומטיא הציונית? אבל המאורעות השתלבו כך שאי-אפשר היה להיות אחרית”³⁴.

אחד העם האמין בכחה המוסרי של ההכרזה. “סוף סוף הודו אומות העולם במציאות עם ישראל ובזכותו ההיסטורית לבנות ביתו בארץ אבותיו”. לפי דעתו עלינו “להשתמש במה שניתן לנו ולעשות מה שאפשר, ומאורעות העולם יראו לנו את הדרך לעתיד”³⁵. הוא גם האמין אמונה רבה בגודל התעודה שהוטלה בימים ההם על ועד הצירים הראשון שנשלח לארץ ישראל בנשיאותו של ד“ר ווייצמן, תעודה, “אשר באופן מלואה תלוי הרבה כל מהלך עניננו בעתיד”. הוא בוטח בד”ר ווייצמן. ובאחד המכתבים לגברת ווייצמן, ששלחה לו בשם בעלה הצעה של מכתב לבלפור, הוא מביע את יחסו לנוסח זה בבטויים אלו: “במשך אלפים שנות גלותנו זה הוא, כמדומה לי, המקרה הראשון, שיהודי כותב ב”טון" כזה לשר החיצון של ממשלה אדירה על הענינים הלאומיים של היהודים"³⁶.

ואולם גם בשעת האמונות והתקוות הנפרזות נשאר אחד העם נאמן לעצמו. הוא היה, כמו תמיד, בעל העינים הפקוחות, הרואה מה שיש ואיננו רוכב על במתי הדמיון. הוא נלחם בעתונות האמריקנית, אשר לשם סנסציה או פרופוגנדה היא מלהיבה את העם באמונות כוזבות, כי “עוד מעט – עוד ימים או שבועות או ירחים מספר – וארץ ישראל תהיה “שלנו”, מדינה יהודית כהלכה, וכל מאות אלפי היהודים הנעקרים ממקומם בשעת חרום זו יוכלו ללכת למדינתם ולמצוא מנוחה תחת דגלם הלאומי, ונראה הדבר, כאילו אין איש דואג כלל לסכנה העצומה, כן להמוני העולים וכן לעבודתנו הלאומית בארץ ישראל, הכרוכה בפרופוגנדה כזו, שמוחקת מן ה”אני מאמין" שלנו את העיקר הגדול: “אעפ”י שיתמהמה אחכה לו", הוא מאמין, “שהללו שהיכולת בידם ימלאו את הבטחתם ויתנו לנו את האפשרות לבסס ולסדר את עבודתנו בארץ ישראל על יסודות לאומיים בטוחים, ובכל זאת עוד שנים לעשרות תעבורנה עד שנוכל לדרוש צדק, שתהא ארץ ישראל “מדינה יהודית” ממשׁ, כלומר עד שנהיה אנחנו רוב התושבים בארץ. במשך זמן המעבר הזה – התכונות הנפשיות שביותר נחוצות לנו הן: התמדה וסבלנות. בעינים גלויות ובדעת מיושבת צריכים נהיה לטפס ולעלות על ההר הגדול ביותר אשר לפנינו, לטפס ולעלות בצעדים נכונים ומדודים היטב מראש, בהתמדה שאינה פוסקת ובסבלנות שאינה מונה ימים ושנים. רק בחלום אפשר לראות הר כשערה ולהגיע בטיסה אחת עד שמי השמים, אבל בחלומות לא יבנה עם ולא תברא ארץ נושבת”.

כזו היתה הפרוגנוזה של אחד העם בימי החלומות הגדולים והתקוות הנפרזות, עם התחלת העליה השלישית.