רקע
יצחק ליבוש פרץ
"הליכה אל העם"
יצחק ליבוש פרץ
תרגום: שמשון מלצר (מיידיש)
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: יידיש

"הנה ימים באים – נבּא מי שנבּא – ועזב הצדיק הקדוש את החדר, או את המערה, שישב שם בהתבודדות, שעשׂה בה “תיקוּן” לעצמו, למען נשמתו שלו, ויבקש למזג אותה עם נשמת העולם, – עם אלוהים!

"והחוזה⁻בכוכבים, המביט בעינים קרות מבעד לזגוגיות קרות אל רקיע⁻השמים הבהיר⁻הקריר ותועה בין עולמות זרים, ואולי שכוּחים ובלתי⁻קיימים, יעזוב את המגדל הגבוה שבראש ההר הגבוה ויברח מפני השמים הקרים…

"והגאה והמעוּדן, שברח מזיעת⁻האדם, שהתגונן בפני נשימת⁻האדם וריח⁻האדם ונסק אל הקוֹמה השישית, ומזכר ההר והעמק, הנהר והיער שראה לפני עידן ועידנים, רקם “הלכי⁻רוח” שיריים, יתחיל להתגעגע על ההמולה האנושית הגסה שבשוק…

"וכל אותם שעזבו את ההמון – ירגישו עצמם פתאום חולים, עניים, עזובים ונידחים, כמצורעים שמחוץ למחנה, והם ירדו ממרומיהם ויתחננו: הושיטו לנו יד; אנו נופלים!

“וברעד מתוך קור שבנשמה יהיו מתקנאים במוכרת⁻התפוחים בשוּק, היושבת על סיר⁻הגחלים, ובשומר⁻הלילה המלבּה את האש במקטרתו, ומן הגיצים מתלהבים באודם פניו המרודמים… ובדייג המפליג על⁻פני הנהר בלילה האפל, הצולה את בולבוסיו הגנובים במדורה שהעלה מקוצי השֹדה…”

כך נבּא מי שנבּא, והנבואה מתחילה להתקיים… הולכים אל תוך העם! ומוכרחים ללכת!

חלק יש להם מצפון לא טוב, כי משך זמן רב מדי דבּרו בשם העם ואת פי העם לא שאָלו, ואת דעתו לא יָדעו. אחרים מרגישים עצמם כעלים שנידחו ברוח, והם מבקשים מנוחה לעצמם ורוצים להיצמד אל הקבוע⁻ועומד, אל החזק, שאינו צף ונישׂא בחלל⁻האויר!

הרבנים הווארשאים אינם ממתינים עוד עד שיבואו לשאול אותם שאלות בענייני “טמא וטהור”, והם כותבים ומדפיסים “מודעות” בדבר הלכות⁻מקווה בלשון⁻אמא… בלשון “צאינה וראינה”…

והם מוציאים את הדינים הקדושים מנרתיקיהם הישנים בלשון⁻הקודש, העומדים גאים וקדושים בארונות⁻העץ העתיקים והמתולעים בבית⁻המדרש, בקלויז…הם תולשים את שבע החתימות ואת שבעת החותמות, שבהם נעלו את הדינים בפני ההמון הפשוט, ומניחים להם לצאת בכותנת⁻הבד הגסה, האחת והיחידה, אל הרחוב ואל השוק… ונערים נושׂאים ומוכרים אותם בקוֹפּיקה אחת, ומחלקים לנשים עניות בחינם, והנשים מבינות דינים, כמו “תחינות”, כמו “צאינה וראינה”, כמו “יהי רצון” שתורגם ליידיש…

ורופאים באים ודואגים לבריאותם של עניי העם. ד“ר בּיכוֹבסקי וד”ר גוֹטליבּ מתרגמים מפּוֹלנית את עבודתו של ד“ר בּאלוֹבסקי על האבעבועות: מה זה אבעבועות? מה צריך לעשׂוֹת, כדי להישמר מאבעבועות? וד”ר חאלים מדפיס, והנערים שוּב נושׂאים ומוכרים ברחובות… וחבל רק, שהרופאים יודעים יידיש פחות מן הרבּנים, כותבים בלי דקדוק, מדפּיסים בלי הגהה, והקהל הפשוט מבין הלכות⁻מקווה יותר טוב משהוא מבין הלכות אבעבועות…

ואחרון⁻אחרון חביב – הד“ר בעֶרדיטשעֶבסקי… מיכה יוסף ד”ר בעֶרדיטשעֶבסקי, ניטשעֶ היהודי, הכמה ליופי ולגבורה, הקם בוקר אחד השכּם ורוצה בבת⁻אחת להחליף את כל המטבעות המוסריים העתיקים, השחוקים, במטבעות חדשים, בולטים ובעלי משקל מלא, הפילוסוֹף האריסטוֹקראט שלנו, הבר⁻כוכבא שלנו וריש⁻בריוני שלנו, הכל⁻מה⁻שתרצו שלנו, יורד אף הוא לפתע⁻פתאום לשוקה של עיר, מודפס באותיות גדולות ומנוקדות, בנייר עבה וגרוע, מעוטף במטלית צהובה מכוערת, ומספר להמון⁻העם הפשוט והגס: “מעשׂה באחד נפּח, שסימם את אשתו”, כדי “שיקחו מזה מוסר”.

אומרים כי ד“ר בעֶרדיטשעֶבסקי הוא אדם מפולג וקרוע. אני אומר: שלם לחלוטין! הוא כתב דבר פסיכוֹלוגי טוב. אך כיוָן שאמר לעצמו, יש הכרח לרדת אל השוק, כתב את ספּור⁻המעשׂה בלשון⁻השוק של בּאַלטה, כפי שהיה מסוּפּר שם. ובלשון⁻השוק הזאת מדבּר ד”ר בעֶרדיטשעֶבסקי לא רק בשם הנפּח, אלא אפילו כמדבר⁻בעדו… עד כדי כך נכנס כל⁻כולו בנשמתו של הנפּח מבּאלטה! אילו הייתי אני אשתו של ד"ר בעֶרדיטשעֶבסקי, הייתי מפחדת מעט…

אבל לא זה העניין…

יש לי קרובה, לאה מוכרת⁻הדגים. לא “לאה מוכרת⁻הדגים” הידועה, האשה הצעירה מווילנה, אלא לאה מוכרת⁻דגים סתם, או יותר נכון: מי שהיתה מוכרת⁻דגים, משום שגירשו אותה משוּק⁻הדגים שבשער⁻הברזל והכניסוה בחנויות הקמורות החדשות, ולא היה לה ללאה, כמו לנשים עניות אחרות, במה לשלם בעד המקום החדש היקר ונשארה בלי שום מקום.

מלאה היה בוקע ועולה ריח של דגים עד למרחק של מיל. אף כהיום הזה לא נשתנה הדבר לטובה – היא נושׂאת למכירה שמן ונפט… ולבושה מין אדרת ישנה⁻נושנה, קרועה ובלויה…

משך זמן מרובה לא יכלה לאה לעקור עצמה ממקומה שליד שער הברזל. היא הוסיפה לשבת, אך בלי דגים. בעינים מזוגגות ומשוקעות בחוריהן ובפנים קפוּאות היתה מביטה על החוּרבּן, מלווה בצער כל אבן שעוקרים, כל מוט⁻ברזל שמסלקים מן הגדר הנהרסת… וכשעדרו את האדמה בשביל לנטוע שׂדרה, ישבה היא וקיללה!

"העצים מותר להם לעמוד ברחוב… העשׂב מותר לו לצמוח… ולי אסור! "

וכל העולם היה אשם.

"הרבנים – למען כלל⁻ישׂראל עובדים הם… לכו אל המאגיסטראט ובקשו רחמים! – – אך מה זה נוגע להם? "

"וכל⁻כך הרבה אינטעֶליגעֶנטים, עורכי⁻דין, דוֹקטוֹרים – מדבּרים בכל הלשונות, ולמען יהודיה עניה אין הדבּוּר בפיהם! "

על סופרים היתה כועסת – אש⁻להבה.

"בשביל כל דבר יש להם דיוֹ ועט, רק בשבילנו לא! "

“כתוב לי בבקשה, – מתנפלת היא עלי, – כתוב להם, נותנים לכל חי לחיות, – עכברים, חתולים, כלבים, מפני מה לי לא? ואם אסור לי לחיות, שיבוא עם העגלה בבוקר השכם קוטל⁻הכלבים, ויקח אותי ויוליכני למקום שמוליכים כל הפגרים…”

כהיום הזה לאה מוכרת⁻הדגים היא אדם חדש לגמרי.

ראשית, פנתה עורף לשוק⁻הדגים והיא נושׂאת ומוכרת שמן ונפט… אף זו פרנסה בעלת ריח, אם⁻כי אחר; ושנית, היא רואה בחוש, שיש לה דואגים!

הרבנים הווארשאיים אומרים לה: שמעי, לאה מוכרת⁻הדגים! עכשיו את זקנה, אבל לפנים היית צעירה, ובעודך צעירה – מי יודע? אולי לא דקדקת במשהו, לא השגחת במשהו – תקני עכשיו, סיפרי ימים…

ופנאי יש לה, והרי היא עושׂה כן ומחיה את נפשה – הסירה כתם מעל הנשמה.

והדוֹקטוֹרים מוצאים חן בעיניה גם הם… הלשון רעה במקצת (הרבנים כותבים יידיש טובה יותר), מעט משונה. אבל נכדים יש לה, ומפני אבעבועות היא חרדה; משהו נודע לה מן החוברת!

כנגד זה על בעֶרדיטשעֶבסקי היא כועסת!

ספרון קטן כל⁻כך, מכוער כל⁻כך, נייר⁻אריזה פשוט, ולוקחים בעדו חמש קוֹפּיקוֹת שלי, טבולות בדם! מוסר⁻השׂכל, אומר הוא, שאוציא לי. ומוּסר⁻השׂכל בעד חמש קוֹפּיקוֹת יכולה אני לקנות? בבת⁻אחת רוצה הוא להתעשר…

לשוא מנסה אני לשכנע אותה, כי ד“ר בּעֶרדיטשעֶבסקי אינני אץ להעשיר, וכי בודאי יד המו”ל באמצע…

– מוֹ“ל⁻שמוֹ”ל, העיקר שהוציא ממני במרמה חמש קוֹפּיקות!

1902


המלצות קוראים
תגיות