רקע
יצחק ליבוש פרץ
ציונות
יצחק ליבוש פרץ
תרגום: שמשון מלצר (מיידיש)
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: יידיש

מכתבים ומאמרים לרוב, כעצים שביער, מתאריכים שונים, מכל תפוצות ישראל, ורק העובדות מתפזרות כחול, אינן נבדקות זו בזו ואינן מחזיקות זו בזו, ומוחי מתייבש בי מרוב מחשבה: מה הוא החוט שאשחיל עליו את הפנינים? יושב אני ומהרהר, והשמורות יורדות ונופלות לי על עיני העיפות, אני מתנמנם נרדם, ובא אלי החלום ברוב ענין, והוא מלעיג על מקום ועל זמן, והוא מקשר את הקרוב עם הרחוק, ועם הרחוק⁻ביותר… ואני נישׂא בחלומי מעל להרים וגבעות, מעל לימים, לשבועות ולחדשים…

הנה אני נמצא בבּאַזל בקוֹנגרס, נתכנסה שם סנהדרין מארבע פינות העולם, ורק היהודון מעבר לסמבּטיוֹן חסר שם, ומתנהל שם וכּוּח, שקלא⁻וטריא גדול: ציונות מהי? ומתוַכּחים ומתנצחים, ומדבּרים בכל מיני לשונות, בכל מיני העוָיות ותנועות, עד שהכּול נמנים וגומרים: “הציונות שואפת לרכוש מקלט בטוח על⁻ידי משפט גלוי לעם ישׂראל בארץ⁻ישראל”… ואני שואל את עצמי: האם יהיה מישהו מתנגד לרעיון הזה? ואני משיב לעצמי: המון מתנגדים יהיו! ראשית, כל אותם הבריות שאינם יכולים לסבול רעיונות חדשים כלל. ואף לא רעיונות ישנים שלבשו צורה חדשה… ואף אותם, שלא יניחו “לדחוק את הקיץ”, ובפרט – בלי רמז בזוהר, או ב“רזיאל המלאך”, ומתך התחרות ביהודים הטובים והקדושים, שנטלו על עצמם זה מזמן את הקבלנות להביא את המשיח ולשחרר את כנסת⁻ישׂראל מן ה“והוא רחום” הארוך…

מהם יהיו נרעדים מפחד. הללו הם אותם יהודים, שהמלים “העם היהודי” מעלות עליהם זיעה של אמה!

מרחוק יעמדו אולי גם כל אותם שאינם רוצים לתלות את כל העסקים היהודיים, בדומה לוח⁻תלישה יומי, על⁻גבי מסמר שבקיר.

– כמה צריך לעלות טשאַרטעֶר? – שומע אני בינתים נשמה סוחרית שואלת.

– 25 מיליונים רוּבּל! – משיב בן⁻בית ציוני.

– אוי! – נבהל הלה.

– לא לפי כוחו של עם עני הוא! – משיב הבן⁻בית הציוני.

– אין לך עם שהוא עני! – משיב הבן⁻בית – –

מהיכי תיתי, מהרהר אני. מבלי לשים לב לאידיאלים הגבוהים ביותר, שאפשר שהיו לו לבשׂר⁻ודם חוטא, יש לו לעם היהודי הזכות לרצות כל מה שרוצים ויש להם לעמים אחרים. וכל זמן שכל העמים יש להם ארצותיהם שלהם, המיוחדים להם ומוּתמחים בגבולותיהם, רשאית גם כנסת ישראל להתאַווֹת לבית משלה, למקלט בטוח על⁻ידי משפט גלוי… את 40 הקוֹפּיקות שלי לשקל ואת כמה הרוּבּלים לקניית אַקציה בוַדאי שלא אקמץ… ואני חוזר ומשנן לי: מקלט בטוח על⁻ידי משפט גלוי… אך מישהו מן השכנים שלי קם ולוחש לי אל אזני: “חכּה, אין הדברים פשוטים כפי שהם נאמרים! כאן, בחוץ⁻לארץ, יש לו לגרמני הכוח והדעה; הגרמני הוא בטבעו פשטן, פיו ולבו שוים… אך המתן נא לי רק עד שנגיע הביתה!… הרי זו סוגיה עמוקה, פלפול חריף ופרד”ס מסובך וחטיבה של השׂכלה ואָקוֹנוֹניק"א… כבר תראה! "

אני מבקש להתבונן ולראות מי הוא הדובר בי, להקשיב יפה יותר לנאמר, אך הרוח כבר נושׂאת אותי מעל להר ועמק לק"ק מינסק, גם שם לאסיפה ציונית, אבל בלא אשכנזים…

* * *

* * *

הקהל הגדול אינו ישן, אבל נמנם הוא מנמנם, עין פתוחה וגלויה לא תמצאו שם גם במחיר מיליון… מישהו מחייך כמו מתוך חלום, בוַדאי הוא רואה בחלומו בּאַנק מלא ובו 25 מיליונים שלימים; שני מנַשך את שׂפתיו, אפשר חבל לו שיינתן כסף רב כל⁻כך במחיר טשאַרטעֶר של נייר… ועל הבימה עומד אחד עם עינים מאירות והוא מדבּר: – הציונות באה אל העם והיא דורשת כסף! הציונות רוצה רק לקחת, אבל מה היא נותנת?

ואני סובר, שיש לי תשובה ברורה על השאלה הזאת: הציונות רוצה לתת ארץ, את ארץ⁻ישׂראל רוצה היא ליתן… היא רוצה להשׂיג אדמה בשביל העם, אדמה בשביל לחרוש, לזרוע ולקצור… אך הנואם כנראה יודע יותר טוב.

– הציונות צריכה – אומר הוא – לתחיל תיכף ומיד לתת, וכאן, במקום הזה!

ובשמה של הציונות הוא שופע ומשפיע כמתוך החבית מתנות יקרות בשביל העם: אַרטעֶלים, חברות, רוָחים, כל מה שלבכם מבקש, וקהל הנאספים, כשהוא שומע את דבר המַתּנות, הריהו מתעורר במקצת משנתו ונשמעות קריאות: מעט מדי, מעט מדי!

אחד רוצה עוד: קתדראוֹת בשביל מלמדים, ושני רוצה – אוניברסיטה בשווייץ, או בארץ⁻ישראל, שלישי רוצה שיטה ללימוד עברית⁻בעברית – ומתעורר קול צעקה: תרבות! תרבות!

ותרבות כפולה!…

וזה שנושׂא אותי מסביר לי: הציונות אינה, לאמיתו של דבר, אלא תרנגולת. אבל לאחר שתצמחנה לה כנפים של זהב, במחיר 25 מיליונים, היא תהפוך ותהיה לנשר ותרחיק עוּף גם ללבנון אל הר⁻הבית… לפי שעה היא ישוּבה במקום אחד, וכל אדם בא ומניח תחתיה ביצה אחרת, שתהא דוגרת עליה… ביצי תרצות, ביצים כלכליות, ביצים של עברית⁻בעברית… ומה יכולה היא לעשׂות, התרנגולת המסכנה? היא דוגרת…

– וכל הביצים יש בהן חיוּת?

– לא… הרבה מהן ביצים עקרות הן – – –

והוא נושׂא אותי הלאה, הלאה…

* * *

* * *

והרוח תופס אותי שוב ונושׂאני לראדוֹם… אחד סטוּדעֶנט ירד לכאן, סטוּדעֶנט צעיר, דם וחלב, והוא נושׂא נאום, לפני קהל קטן, אך מובחר…

ציונות – מכריז הוא ואומר – אינה 25 מיליונים, אנו נעלים יותר מכפי שנוכל לרדת ולחטט בכיסיהם של אחרים, להוציא מהם את הפרוֹטרוֹט.. ציונות אינה טשאַרטעֶר – פּוֹליטיקה אנו מניחים לאחרים, ל“יהודים האשכנזים”, שאינם בקיאים בחיינו, שלבם המצונן אינו לוהט באש⁻הלהבה הרוסית⁻ הפולנית⁻היהודית שלנו! ציונות איננה לפי שעה גם ארץ⁻ישׂראל, שכן אם יתנו לנו כהיום הזה את ארץ⁻ישראל, הנוכל לקבל אותה? היש לנו עם חפשי ומתוּרבּת? היכול עמנו לעבוד? ציונות היא – תרבות… תרבות… ושוב תרבות…

– הידד!

אני פוצה פי להשתתף בצעקות⁻ההידד, אך הרוח כבר תפסתני וכבר הוא נושׂא אותי הלאה…

היכן אני נמצא?

נדמה לי, בקוֹבנה, בעירם של בחורי⁻ישיבה, מוסר’ניקים ושאר כל הדברים הטובים, באסיפה של “שלום⁻ציון”, ואפשר גם בבּוֹבּרוֹיסק, באסיפה של “שער⁻ציון”!

מכונסים כאן מאות מאות אנשים, ואנשים בפה מלא, יהודים אמיתיים, יהודי המזרח… יהודים בעלי⁻כרסין ובעלי⁻תריסין, עם זקנים אפורים ועם זקנים לבנים, יהודים בעלי גבּינים ארוכים, פנים זועפות – ואפילו יהודים עשירים!

– הס, הס! התקנות!

וקוראים את התקנות – – –

היות ורוצים למסור לנו כהיום הזה את ארץ⁻ישׂראל, ולהרשות לנו לקיים בריש גלי את כל המצווֹת התלויות בארץ; ואילו גם כבר היה בית⁻מקדש עומד על מכונו, ומזבח על כנו, ואילו גם כבר היו עגלות וכבשׂים מוכנים ועומדים לשחיטה, עדיין אין אנו מוּכנים, בעווֹנותינו הרבים מאֵין הקהל יודע, כיצד קרבנות קרבים לגבוה, ואיזה קרבן יש להקריב ובאיזה זמן, ואין הקהל בקיא בזמנים שהכוהנים נכנסין לאכול בתרומתם, וכיצד נוהגים בסוטה… לא יהיה דיין ושופט מן הערכאות שלהם, ולא ספר⁻חוקים, ושום אדם מישׂראל לא יהא יודע לפסוק על⁻פי דין⁻תורה… יהיו שׂדות וכרמים, ואת דיני היוֹבל והשביעית לא יהיו יודעים, על כן תיקנו ויסדנו חברת⁻ש“ס בשביל בעלי⁻בתים, ו”חברה ללימוּד חומש עם רש“י” בשביל המון העם… כהיום הזה, שבת בראשית, היתה ההתחלה, והסיום יהיה, אם ירצה השם, על הר⁻הבית – – –

– אמן! אמן!

וגם אני רוצה לפצות פה ולצעוק עמהם, יהא “הידד”, יהא “אמן”, אך הרוח אין לו כנראה שהוּת, בציצית ראשי הוא סוחב אותי, על⁻פני הר ועל⁻פני עמק, על פני דרכים אבלות ועזובות – – –

הס! קול תופים וקול חצוצרה! מאחורי הר מתגלה דגל… ועליו אותיות⁻זהב גדולות: דגל מחנה יהודה! התוף מתופף, החצוצרה מחצצרת, ואחרי הדגל מהלך מחנה גבּוֹרים: מגן⁻דוד על כל חזה, חטמיהם מגיעים עד לפיותיהם, מתחת לרגליהם תרעד האדמה… על חודי⁻הכידונים מרעיד החזיז – – –

– להיכן מהלכים אתם, הגבּוֹרים? לכבוש את ארץ⁻ישראל? חסר כסף לקנותה?

– לכבוש את הקהילות! – משיבים הגבורים, ועוברים הלאה בסך… ונעלמים בתוך תימרות אבק⁻זהב…

ואני מתחנן לפני הרוח הנושׂאני: הריני מוַתר לך על הגבּוֹרים, ההולכים לכבוש את הקהילות; על המתנות, שמבקשים ליתן לי בגלוּת; ואני מאחל לך על חברת הש"ס עם התרבות גם יחד, אך הראני נא את העובדים השקטים, את האנשים השקטים והצנועים באמת, שיש בהם הכוח לשאת ולסבול את כל עומס העבודה הגדולה והשקטה, אלה שאינם מתופפים, שאינם מחצצרים, שאינם נואמים, שאינם מתוַכּחים על כל מיני איזמים קשים⁻לביטוי וקשים⁻להבנה, – הראה לי אותם העוסקים באיסוּף פרוטה לפרוטה, באיסוף פרוטות העניים לקרן⁻הקיימת לישׂראל, לבּאַנק הלאומי, ויהיו ציונים או לא⁻ציונים.

אך אין הוא נשמע לי, ועוד הוא מתכעס עלי, ומוריד אותי בליל⁻חורף קר ואפל אי⁻שם בשוּקה של עיר גדולה…

באמצעיתו של השוק הניח מישהו, כנראה מתך רחמנות, קצת עצים והבעיר אותם.

והקהל מן הבתים הסמוכים מסביב יוצא מן הבתים ורץ להתחמם – – –

מהם מביאים עמהם תפוחי⁻אדמה לצלותם, ומהם מתלוננים, משום מה מי שנותן אש אינו נותן גם תפוחי⁻אדמה… אחרים מחממים את ידיהם כנגד האש וקוראים קריאת⁻שמע של ערבית, עוד אחרים אומרים תהילים לאור המדורה… אחד משׂכיל מושבע קורא את “דעת אלוהים” לבּרנפלד, אחד סטוּדעֶנט משנן שיעורו בחימיה, אחרים עומדים ומתנועעים סתם… ויש מספרים1 לעצמם ספּוּרי מעשׂיות…

והעצים בוערים, וסופם יכלו בבעירה…

ואחד קורא לחברו: בּרל, לך הבא קצת עצים, שמרל, לך הבא מעט עצים, יוסל – משהו עצים… אך אין בהם כמעט מי שהולך ומביא…

מתחממים, מתפללים, לומדים תורה, מספרים ספורי⁻מעשׂיות, צולים אפילו תפוחי⁻אדמה, מתנועעים כך⁻סתם, ועצים אין איש מהם רוצה להביא…



  1. “מסרים” במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות