רקע
נחום סוקולוב
מטיפוסי בית-המדרש

מטיפוסי בית-המדרש / נחום סוקולוב


בבית המדרש של מגידי תהלים, בין מנחה למעריב, יש מה “לזמר ולהגיד”.

עניים לאין מספר, בלי צל קורה על ראשיהם, בלי עצים או פחמי אבן להסקה, בלי מזונות – אלה הם ענינים משעממים. מהיכי תיתי? מאי קמשמע לן? פשיטא!

אבל חדשות יש ויש. אין אנו חסרים מכתבי עתים. הפרוספקטים של העתונים ירדו בתקופה זו על ראשי עם קודש, כגשמי סתיו. עולם הפוך! אפילו גבירים נעשים מו"לים.

ויאקילי מתפרץ הנה והנה, כאווז אמותה. יאקילי הוא הפוליטיקן הגדול בבית המדרש של מגידי תהלים, בין מנחה למעריב.

אח! אח! מאורע דליזור. כהן, אלזסי, וממפלגת המוחים כנד אשכנז, ויגרשוהו מצרפת.

יאקילי הוא לץ מסוכן מאד. קומב – יחנוק בלעו את הכומר הזה. הגלח יתקע בגרונו. זה בשר קשה.

והדייטש עשה לו דייסה;עיסה יפה לש לעצמו דייטש פתי! ההירירים 1 מרדו! ואתם חושבים באמת, כי המורדים הללו הם פראים, ההירירים! אסור! הם צרפתים מתחפשים. התבינו מעשה? זה “צרור מכוער לגמרי”.

השטן הוביל אותם – הוא מוסיף לאמר בסגנון הטפה – לאפריקה דרומית מערבית. גם זה חשק! טוב טוב היה להם לוא נשברו ידיהם ורגליהם עד שהלכו שמה. עתה הנה עסק!

בבית המדרש שתי כיתות עומדות זו כנגד זו;בעד האשכנזים;בעד ההירירים. מי יודע אם ההירירים מעשרת השבטים?

מסיחין גם בדז’או (טשמברלין). יאקילי כועס על ההשתדלות שטשמברלין עושה בנסעו ובדרשו בערים שונות למשוך את העם אחריו.

מילא, חזן בא לעיר ויסלסל בגרונו “נעריצך”ל, “נשתבח”ל, או מגיד בא לעיר, וידרוש דרשה, ויתופף בידיו וירקע ברגליו, אז לא יחפוץ ההמון לעזבו. “עמך” מתעקש: הוא צריך להישאר פה.

מה יש לו לחזן ההוא? כלי לחיכה! חכה שנונה להעלות בה דגים טפשים! דבר שנון-הלשון הוא עניין פחות, מלאכת הפטפוטיא להחליק לשון ולהסתגל לטעם חיך השומעים. רפש!

ויאקילי מוסיף ללמד את הע:

טשמברלין איננו רוצה שגם אחר יעסוק בישוב. גם להם דחוקה הפרנסה, והנה אדוני-דייטש בא. שלום עליכם! מי הזמינך לסעודה? השמעתם, כי יוסיפו עוד שוחט אחד כשהשוחטים הישנים, העומדים על משמרתם, גוועים ברעב?

וירוחם מגין. חיבה יש לו לאנגלים, בשביל שהם מעשרת השבטים. הוא אומר: אם כן הדין עמהם!

הדין עמהם, הדין עמהם – שנה אחריו יאקילי בהעווייה ובכעס. אבל ידיהם של השוחטים הישנים רועדות, על כן באים שוחטים חדשים!

יאקילי הוא אינש דעלמא.

יש שם בבית המדרש מוסר’ניק אחד. גו ארוך וצנום, הילוך משונה וגב עקום. רגליו נגררות, כמהלך בתוך שנתו. מפיו נזרקות לפעמים מלים עם כוונות. מסביב לו עומדים בעלי כוונות וקומטים מצחותיהם, ושפתיהם דובבות אחריו.

ויאקילי מתלוצץ: יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה אי אי אי! ועוד הפעם יסוד ושורש העבודה אי אי אי!

והוא, הלץ, אומר לאותו מוסר’ניק, בכלביות: אל תהא כזנב הלטאה!

ומפני שהוא יודע פולנית קמעא, הוא אומר לו Hulaj duszo!! (התענגי נפש!) – אל תהא שוטה שרוי בצער! השלך את הכוונות ועכל היטב! מפני שכל זה הוא מבני המעיים.

ואין כיאקילי חוש לדברים קטנים. הכל – חברה תהלים – הוא אומר – תלויה בקהילה, וקהילה תלויה בכלל ישראל, ומה שייך לאמור: כלל ישראל הוא אדון לעצמו? נעץ קנה בים ועומד באמצע? מין בן-יחיד, או חד בדרא, כאדם הראשון, קודם שנבראה הפלונית שלו? אף הוא שוב תלוי בכלל העולם. על כן צריך לדעת מה נעשה בעולם. אפילו חבר של חברה תהלים צריך לעינים מקיפות את כלל העולם, ובלאו הכי לא יצליח לעשות שום דבר מועיל. אפשר שאשב בעצמי ואייבש את מוחי לחקור בשכלי לבדי מה לעשות כל מה שיש לעשות בעולם? בטלנים אני צריך גם לראות מה עושה העולם. ארבע רגלים לסוס. ועם כל שה לפעמים האו נכשל, אמרי אנשי. צריך להסתכל.

יהודי-זוטר חי, עליז, מהיר החושים, מין שונא בטלנות שלא ראיתי כמוהו, שונא – אבל לא, לא רק שונא אך גם מרגיש בחילת הנפש לכל הדברים הקטנונים, הננסיים, לכל הדיחוקים הגמדיים, ואוהב רת הריווח, את רוחב-האופק, את העולם. וגם את כל ההשערות הרחוקות ע"ד העלום – זה צביונו של יאקילי.

בבית מדרש קטן של מגידי תהלים, בקרן זווית צרה, בין מנחה למעריב, פורש יאקילי, ממש נשר, כנפים רחבות על פני העולם.

טעפוס של יאקילי לימדני הרבה.

על ידו נתבארה לי הכוונה הסתומה של הפיוט “ברח דודי”. נתקשיתי תמיד בפיוט זה. מה הוא ההוד של הבריחה? ויש במה להתפאר?

זו היא מחאה כנגד הצוק, הצפיפיות, הצמצום. זה הוא החשק שמיצרי התחומים יסתלקו, שהרגלים תתנועענה, שהדם ימהר לרוץ בעורקים.

בימים האלה יאקילי הוא מרא דעלמא כוליה. הפוליטיקה היא כל כך רחבה! פשוט, מחיה! קוריאה, יפן 2, הירירים.

ירוחם קבל מכתב מבנו, מפורט ארתור, שהוא עושה משם נסיעה לסן-פרנצ’יסקו.

יאקילי הוא בקי ב“לאנדקארט” – בעל פה. פשוט, כיהודי יודע “אשרי”. זכרון כּבוד סיד. בעניני כוונותיו של המוס’רניק איננו “מר בר רב אשי” גדול, אבל במקצוע זה הוא מאושש, כצור איתן.

בימים אלה דרש על דבר אמריקה. צריך לדעת שהוא אמריקאי נלהב.

עתידה אמריקה שתנצח את אירופה – חרפות ובושות! ועתיד האוקיינוס השקט לנצח את האוקיינוס האטלאנטי ולהפוך עליונים למטה ותחתונים למעלה.

אנחנו נהיה לקבצנים, והם לגבירים מפורסמים. אנחנו נהיה לייחסנים נשכחים כמי הערביאים והמצריים. המקומות האלה יהיו לחרבה, ומה שעתיד להיבנות, ייבנה שם, במקומות החדשים, היפים, הנפלאים.

והוא מוסיף לאמר בהתלהבות ובקול רם:

הרי זה כמו שוק הגרז’יבוב! 3 כמה פרקמטיא, כמה עשירות היו! ומה נשאר הים? בצדדים עוד נשאר, אבל באמצע – גן, ולצדו משקים את הסוסים, וגיסי מתעצם ועומד על דעתו לפתוח דווקא פה חנות גדולה. הך ראשך בכותל! אבל פה עבר הזמן!

הים התיכון היה במשך אלפי שנים מרכז המסחר והעשירות והכוח. אבל בא זמן משך הדורות ונשתנה הדבר. העולם “משך את עצמו” למקום אחר. בא הומבולדט וגילה את אמריקה, ונעתק מרכז העולם מהים התיכון לאוקיינוס האטלאנטי.

למה יה כן, מוסר’ניק? אבל כשם שאין אני יודע את החד גדיא, כן אין אני יודע למה ואיך.

די כי כן היה, ומה שהיה הוא יותר אמיתי מכל הכוונות שלך.

ועתה – הוא מוסיף – לאמר – עובר העניין אל הים השקט. הוא יהיה מה שהיה התיכון לפנים, והאטלאנטי אחריו.

והוא מוסיף לדרוש: –

ה“גנבים” חופרים עד גמור את תעלת פאנאמה. זה הוא מעין מעשה, שאין לכם שום השגה ממנו, מלמדים! תעלת סואץ העשירה את האנגלים, פאנאמה עתידה להעתיק את כל העשירות לאמריקה.

הוא פתח את כף ידו האחת, ובכפו השניה החליק עליה, ויאמר: אחרי פאנאמה אין עוד כלום.

ע"י פאנאמה יהיה האוקיינוס השקט מולך בכיפה!

ויפתח את שתי כפות ידיו וישרטט עליהן באצבעותי, כאדריכל עושה תבנית בנין. ראו כל הקרקעות הגדולים, שלא היו עוד לגרוגרת דר' צדוק, אלא עומדים בעשירותם הכבושה מהם, וגם אינם מרובים באוכלוסין, חוץ מאפריקה, הם מתפשטים מסביב לאוקיינוס השקט. ראו! אמריקא הצפונית, אמריקה הדרומית, אוסטראליה, סיביר ועוד. כמה מסוגלות עוד הארצות האלה ליישוב, לפאי פלאים! כסבורים אתם, שאמריקה כבר נתמלאה? מלמדים! “קהילות” אחדות נתמלאו שם, אבל אמריקה! עוד לא התחילה להתיישב. עוד שלושה וחצי מיליארד נפש אדם יכולים להתיישב באמריקה. ומה מספר כל בני האדם (בנאמנות, אין אני יודע, אבל יאקילי יודע) אך מיליארד וחצי.

ואוסטרליה? רבותי, באוסטרליה יש סך הכל ארבעה מליון נפשות. אפשר להושיב שם עוד איזה מניינים.

וסיביר? רבותי, סיביר איננה כלל סיביר. ריבונו של עולם, פיסת סיביר לו תנתן לנו: כמה יש בה זהב, עצי יער אדמה טובה לחרישה ולזריעה! אוצרות! וכל זה הוא סמוך לים השקט.

בכל המקומות ההם, באלאסקה, בקאנאדה, במערב הרחוק של כנסיות הברית, באוסטראליה, בזיילאנד חדש ובסיביר יתיישבו מליונים בני אדם, ויצאו פרנסה בריווח.


והפוליטיק בנוגע לחינא אתם מבנים? מה אתם בינים? גם שם יתיישבו.

אני מציף סילון של צונן על ראש יאקילי. ואומר לו: איחרת המועד! חינא כבר נתמלאה;אבל הוא שקדן ומתמיד בסטאטיסטיקה, וזוכר יותר ממני.

– מה חינה – הוא צועק. צפיפות הישוב בחינה היא החצי מצרפת, וגם בצרפת עוד אין הצפיפות מספקת. לוא יהיו יושבי חינה צפופים כיושבי יאפאן אז יש שם עוד מקום בעד 1,200,000,000 נפש, כלומר כמעט למספר כל האדם. ואפשר להגדיל את צפיפות היושב חינה, יען כי העושר הטבעי של הארץ ההיא הנהו גדול מאד. שטחי הפחמים והברזל במדינות שינסי ושאנסי (אף את אלה יודע יאקילי!) הם הדולים שבעולם;ראכם חמש מאות ורחבם מאה קילומטר, ולפי דעת המבינים יש בהם אנטרציט י סיפוק לכל העולם במשך אלפיים שנה, ו“הגנבים” האנגלים יפרצו במסילת הברזל שלהם, שכבר קיבלו הורמנא לבנינה, באותן המדינות, והניחו את היד על העשירות-של-קורח ההיא, מחפורות הפחמים והברזל, ובנו גם מסילות אחרות והברזל יהיה גם לבנין מכונות, וכשיתחילו לעשות שם סחורות מנופקטור – יומא טבא לרבנן!

ופני יאקילי מכל-העולם היו כפני-להבים, ויוסף לתאר את תמונות חופי הים התיכון, המתפשטים מסינגאפורי לוולאדיבוסטוק עם ארצות סיביר, חינה, אוסטרליה ועוד.

וממול המקומות האלה, ממשר כרחוב מול רחוב הפרנצ’יסקאנים – חופי אמריקה מן אלאסקה עד פאטאגוניה, קאנאדה, כנסיות הברית, אמריקה הדרומית ועוד.

שתי שורות יפות – האין זאת?

ובכל שורה, לכל הפחות שני מיליארד בני אדם, סך הכל ארבעה מיליארד. ישוב נאה!

ויאקילי שכח, שהוא דר בחצר צר ומצומצם ד' על ד'.

הוא קולט את העדן והנועם מדמיון המרחב. שני מזחים מזה ומזה, ובאמצע האוקיינוס השקט, כמו שהיה הים התיכון לפנים.

ועוד הפעם שם יאקילי את עיניו על ארץ דמיונו. גדות הים התיכון הן מבורכות במחצבים יקרים, אוצרות באסטראליה, באיי פיליפוס ביאפן, בקוריאה, בחינה, ובארצות אמריקה מן אלסקה עד פאטאגוניה.

הנה האוקיינוס השקט הוא כספיר משובץ בזהב וכסף.

ומה יהיה לאירופה?

החברה תהלים נזדעזעה, אירופה יורדת מטה מטה. איזה גבורות בעולם, כלומר הגבורות הראשיות? רוסיה ואמריקה! והנה הן מעמידות את הפנים שלהן משני עברי האוקיינוס השקט.

בנך זה ירוחם, שנסע מפורט ארטור לסן פראנצ’יסקו, יודע את דרך העתיד.

אנחנו ואמריקה נעמוד אלה מול אלה כוורשא ופראגא משני עברי האוקיינוס השקט.

ומה יהיה האטלנטיק? אמת המים! אפשר שנלך אליו לתשליך.

ואמריקה-גנב, כמו מתיר לכל העולם להפליג באניות על פני הים השקט, אבל אמריקה תופסת את פאנאמה.

יאקילי סגר את אגרופו לרמז כ“האוחז ביד” היא הטובה שבתפילות. זמן מערב הגיע. חושד אני את יאקילי, כי בכל עת התפילה לא היתה נשמתו כלל בעולמות עליונים, אלא היתה מרחפת בין פורט-ארטור ובין סאן-פראנצ’יסקו.

כמעט שגמרתי לאמר את הקדיש שבשבילו באתי, והאגודה שבה ותתקבץ מסביב ליאקילי.

ואם יודעים אתם מה אמריקא? זה הוא עולם חדש לגמרי. רע-אמריקא;לא יודעי חן ולא אנשי טעם. תגרנות, תגרנות ותגרנות! כן נראה לכאורה.


ברייה נפלאה! כאילו אנחנו רוצים, אלא אין יכולים כמוהם. לא אנו למעלה, כי אם הם, והא ראיה, לא הם באים אלינו, אלא אנחנו הולכים אליהם. כל מה שיהיה יותר חדש, כל מה שעתיד לבוא, תחילה יבוא שם. אפילו חברת תהילים אמריקה היא עתה כפי שעתידה חברה תהילים להיות פה בעוד זמן רב. מוסר’ניק! טוב הדבר או לא? נעניתי לך, כי לא טוב. אבל היש לך עצות כנגד זה? מי שולח למי? השולחים אנו רובלים לשם, או הם שולחים דולארים לכאן? אפשר שנצא משוקא דגלדאי ונעבור לתוך שוקא דרבנן? טוב הדבר! אבל הדולארים! אם הם לא ישלחו את הדולארים – מהיכן יתפרנסו רבנן?

ואני אומר לכם, שעתידה אמריקה לקנות את כולנו. התחילו לקנות כלי חפץ, דברים עתיקים שאין להם שם. אחר כך באו ויקנו פרופיסורים, ריקטורים, דירקטורים מן המובחר שיש לנו. אפילו רבנים כבר קנו. ואם יהי להם צורך – יבואו. וכשיבואו, וצרור הדולארים בידם, יקנו אפילו את הריש גלותא מבבל.

הגם אלה חייטים, גם אלה רצענים שיש לנו פה? אמריקה! לכו וראיתם מה חייטים, מה רצענים;איזה כלים, איזו מיני המצאות, והכל מתחדש שם,וברגע שהוא מתחדש, מתחילים לשמש בו, בכל דבר הם קודמים לנו, והננו מהלכים תמיד אחריהם.

כל מה שיש להם לקחו ממנו, ועתה אין להם מה לקחת. עתה חזר הדין – ואנו צריכים לקחת מאתם.

אני קטונתי בעיני לנוכח יאקילי. איש שנושאי מחשבותיו לא אפילו ארצות, אלא חלקי תבל ופה בבית המדרש למגידי תהלים, בין מנחה למעריב.

היכן למדת את ה“לאנדקארט”? שאלתיו.

למדתי, פשיטא, לא מתוך קערות, אלא מתוך ספרים – השיבני בהקפדה. ודרך אגב סח לי סיפור זכרון אחד מזכרונות ימי נעוריו.

הוא רצה להיות רב בעיר קטנה במדינה זו. סמיכה היתה לו, אלא צריך היה גם להיבחן מאת מורי בית המדרש שהיה פה ולקבל מבם “קונסינס” 4. כך היה הדין אז.

הימים היו ימי נצנוץ האפיקורסות, והאפיקורסים התענגו להקניט את היראים. בין המורים הבוחנים אז בבית המדרש ההוא היה אחד שמנהגו היה לדקור את הבאים להיבחן שהם “פאנאטיקים” וכדומה.

הוא בא אז, ומורה הגיאוגרפיה החל לנסותו.

איזהו הים הגדול הנזכר בתורה? שאלהו הגיאוגרף מבית המדרש, בכוונה לעורר ויכוח.

יאקילי ידע היטב, וישבהו: הים הגדול הוא נקרא היום בשם הים התיכון. אבל מדוע קראה לו התורה “הים הגדול”? האמנם הוא הגדול בכל הימים?

גם זאת ידע וישב כהלכה:

– לא! יש ימים גדולים הרבה יותר כמו וכו', אלא ביחס לארץ ישראל, מפני שיש בה ימים קטנים, נקרא זה בשם “הגדול”.

– והגיאוגראף המתאפקרס מצא את התואנה.

– ראו – אמר לחבריו המורים שעמדו אאז שם – עד היכן מגיע ה“פאנאטיזם”. הלא טוב להודות בלי תירוצים כי משה רבנו, אף על פי שהוציא את היהודים ממצרים והיה מחוקק, לא ידע שיש ימים גדולים יותר! רק בגלל ה“פאנאטיזם” מתעקש זה להוכיח, כי משה רבנו ידע, אלא שכיוון ביחוד אל ארץ ישראל!

אז פנה יאקילי גם הוא אל המורים, ויאמר אליהם:

הלא שמעתם את אשר אמר האדון? הוא אמר כי יכול היה משה רבנו להוציא את היהודים ממצרים ולהיות מחוקק – בלי דעת הגיאוגרפיה, ואני – רוצה להיות רב בעיר קטנה שיש בה פחות משפחות יהודים בעלי עגלות, ואתם מעמידים אותי על המבחן בגיאוגרפיה!

ובכן מימי נעוריו היה זה מין רקליו 5 זעיר אנפין. אמנם לקתידרה לא זכה, אבל בין מנחה למעריב הוא מרצה את בקיאותו.

ולא רק לקתידרה, כי גם לרבנות לא זכה. יש בו זרם חיים יותר מכדי הצורך למרנן ורבנן.

ניסיתי דבר אליו.

– ההתלהבות הזאת – אמרתי – שאתה מתלהב לזכר גדולות ועתידות ועמים רחוקים וים גדול שמשני עבריו משגשג ישוב כביר – הלא איננה משכיחה מלבך את פרוסת הלחם שאתה אוכל ואת המקום שאתה מניח עליו את ראשך בלילה לישון ולהינפש מעמל היום.

תשובתו היתה אנחה קלה. כנראה, בצאתנו מבית המדרש לא הלך אל האוקיינוס השקט.

הוספתי לאמר:

כן גם אין מרה שחורה צריכה לנפול עלינו בנוגע לעתידות עמנו. התבל, המסחר, חרושת המעשה, הנסיעות, האוקיינוס השקט – כל אלה הם יומא-דשוקא גדול. ליום השוק באים מכל עבר, כמו לתיבת-נוח זמנית;עשירות, גבורה, תנועה, הוד כל עולמים. אפשר שנבוא גם אנחנו ולא רק אפשר, אלא גם צריכים אנו לבוא, ואם לא ינונו לבוא נכבוש לנו המקום בכוח, ואם כוח אגרוף לא יספיק לנו וצירפנו אל האגרוף את המוח. לא נעמוד כנר נקפא, בשעה שהכל מתחרים ורצים. אדרבא נפיל עצמנו לתוך כבשן התחרות הזאת, נפיל עצמנו מזורזים, לוהטים, חזקים וגאים, יהודונים חיים ורעננים!

עיניו הבריקו שביבי אש בדברי. הרגשתי, כי אצבעי נגעה במיתר החיים והעולמיות שבלב הזקן הצעיר הזה.

אך הוספתי לאמר:

ואולם ליום השוק באים ממקומות שונים. בך יש יתרון החיים, כמחאה כנגד הבטלנות, והיתרון הזה מתאר לך את כל הדברים בתנועה, בגוונים שונים, עקודים נקודים וברודים, מראה מנומר, כתבנית אסיפה או יום הילולא, אבל אין אתה יודע, כי התנועה הזאת באה מתוך מנוחה. אנשים יוצאים מתוך מקום שיש להם, מתוך מעמד ומוסד, להגדיל את נטישות ישובם. לכל אחד מאלה הבאים ליום השוק יש ביתו שלו, אשר בו הוא חי את כל חייו ביישוב העולם ובדרך ארץ, וכשהוא מוצא מעצור ומועקה מפני חוסר המקום שם הוא הולך ומבצר לו מקום להלאה.

גם אנחנו נלך עם האמריקאנים לאיי פיליפוס ועם האירופים לחינה!

אמת – אמרתי לו – דהננו עומדים לנוכח מהפיכות היסטוריות עצומות מאד;אולי לא היה עוד דור מלא וגדוש במהפיכות כדורנו. אמריקה מתחרה באירופה, אירופה באסיה, האויינוס השקט בולע את האטלאנטי, ובפנימיות הארצות ניגודים מדיניים, צבוריים, תרבותיים אידיאליים, דתיים בכל הגוונים ובכל המדרגות, ואין יודע מי ינצח, ובודאי ינצח מי שיש בו יתר חיים, כוח שקדנות.

אבל אל נהי שועבדים לבולמוס של דמיונות ולפולמוס של כיבוש. לנו יש מלאך מלווה – אנא נלך מרוחו ואנה מפניו נברח? יש חוק שהולך ומתקיים בכל פעם שעמנו בא. הננו הולכים, תמיד עם החלוצים, ואחר כך דוחקים אותנו לאחור, ויש אנו אומרים: לא נהיה אלא אורח (והלא מצווה היא, כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה חוץ מצא) – אבל גם בהכנסת אורחים אין אנו מובטחים. הלא עם הרומאים באנו הלום, אז בעת אשר נעתקה “נקודת הכובד” מן הים התיכון אל האטלאנטי. ויאקילי מן הדור ההוא רשאי היה לתלות את כל תקוות חברה תהילים גם כן בדרך חריזת כלל ופרטה במחרזה אחת בעתידות האוקיינוס האטלאנטי! אמרתי כי אשחטהו בדוגמא זו, אבל הוא עשה את צווארו כעמוד של שיש.

היסטוריה לא אהבתי מעודי – אמר לי – נפקא מיניה גדולה מתי נולד הריב“ש 6 ! רציתי לדעת, מה הורה הריב”ש ומה לי לעשות, אבל מתי נולד – זה הוא בעיני דבר מיותר לגמרי. גם בעת אשר הכינותי עצמי לבחינה אז בידיעות החיצוניות, כמידה שחיבבתי את הגיאוגרפיא תיעבתי את הרשימות ההיסטוריות. לאנדסקארט – זה דבר שיש בו ממש. נמצא מקום כזה, אפשר לנסוע שמה, לעמוד עליו, למששו, להשתמש בו לצורך בני האדם, ואי אפשר לבדות דבר כזה מלב. למשל, סמבטיון. אם תוכיח הלאנדקארט שאין סמבטיון, עוד רשאים להתגלגל מצד אל צד ולאמר, שהוא נמצא באותם עמקי אפריקה, אשר שמה עוד לא הגיעו התיירים, אבל אם נסול מסילות ברזל גם שם, ולא יישאר עוד מקום נעלם, וסמבטיון לא יימצא – יעמדו נא כל חסידי מזרח ומערב ואמרו, כי יש סמבטיון! יש? הראוהו נא אותנו! עם הגיאוגרפיה אין “כתבות”. אבל עם ההיסטוריה – כל מה שהפה יכול לדבר! הם יאמרו לכם כך וכך היה המעשה לפני מאה שנה, ואין אתם יכולים להכחישו בשום אופן. זה הוא דבר של בטלנים! על כן לעולם אין אני מסתייע בהיסטוריה. היכן אני יודע הבאו עם הרומאים, ואיך באו, ואיזה סיבות היו? יודע אני להיכן שטף הישוב נוטה עתה, מפני שאני רואה.

הקלסתר המיוחד של בעל חיים ושונא היסטוריה זה היה כה מצויין ומוזר, ובאותה שעה גם מושך את הלב, עד כי בחרתי להתחקות עליו מהתווכח בפולמוס של טענות ללא הועיל.

מחאה כנגד העם ההיסטורי, שכולו עבר, כולו זכרון: זכר לחורבן, זכר ליציאת מצרים, זכר לטל, וזכרון ונסיון מכל המאורעות.

ויהודי קטן בית המדרש פורק בתוך לבו ומעל לבו את כל הדברים שברוח, ונעשה קנאישל החיים.

חפצתי לקרוא לפוליציה, ולבקש לחבר פרוטוקול. ליצנות! אבל כה היה הרושם בלבי, כאילו צריך לעשות דבר מה כנגד דבר-לא-מורגל כזה.

אך כשנתיישבה עלי דעתי, ואחל לחדש בקרב רוחי זכרון “נפשות רבות וחסרונן” זכרון מיני פרצופים מיוחדים, שאין ביד כל חרש לצור כתבניתם, ושהעמיקו לפתח את פיתוחיהם החדים על פני לוח לבי – ואזכור כי יש יהודים כאלה.

ויש פוליטיקה כזאת של בית המדרש לחברה תהילים, בין מנחה למעריב. צדיק ה' בכל דרכיו. וזאת לדעת, כי אין יאקילי ציוני, ולא שונא ולא טיריטוריאלי, ולא אנטי-טיריטוריאלי.

מפני הגדרים אלה אנו שוכחים כי יש עוד בלי עין הרע מיני יהודים שונים וגם עמהם אנו צריכים לחשב.

אנחנו סופרי העתים הננו לקויים בכמה מומים. כשיונקתנו מן החיים תחדל, הננו מתייבשים בתוך מלים ומושגים ידועים. אנחנו העובדים במערכת מכתבי העתים לקויים בעוד מגרעת אחת: מאמרים אשר לא ייטבו בעינינו הננו מפטמים בהם את הסל;אנחנו אנשי מפלגה, עלולים הננו שיקהה בנו חוש ההתבוננות הראויה לדברים שמחוץ להם.

ואם לקה אדם שלוש אלה – עד כמה הוא עלול להיעשות צדדי ומוגבל!

טוב לסור לפעמים, בין מנחה למעריב, לבית המדרש של חברה תהילים.

אדם נכנס שמה ויוצא, ופיליטון בידו, רחוק מכל התחכמות, בלי היתול, בלי עקימת הכתובים – דברים כמו שהם.


  1. בני אפריקה הדרומית–מזרחית שהתמרדו ב–1904 בגרמניה, שהיתה אז בעלת אותה מושבה.  ↩

  2. מלחמת רוסיה–יפן ב–1904.  ↩

  3. רחוב בוורשה.  ↩

  4. אישור.  ↩

  5. גיאוגרף נודע במאה הי"ט.  ↩

  6. ר' יצחק בר ששת.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47914 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!