אמי זקנתי היתה אומרת “אין איידעם און אַ טשאלענט קאן מאן ניט וייסען ווי וועלין גיראטהין”¹

יודע אדם את בר בטנו, יודעת אשה תבשיל שבת שהיא מטמינה מיום ו', אבל אם יעלה הזיווג יפה – זה הוא בידי שמים…

ואם יש רשות להוסיף על מה שאמרה אם, הרי אני מוסיף: חלקת אדמה… לחכירה, בשביל קדמוניות.

היודעים אתם איך עושים זאת? חושבים אתם, כי אלה הם מילי דשמיא? לא! מעט בטלנות מעט עסק, מעט מן המעט – תורה לשמה.

לי יש ידיד, שהוא מחותן לאיש אחד, שיש לו שאר בשר – חוקר קדמוניות, במחילה מכבודכם! רציתי לאמור: חופר קדמוניות. כשתראוהו, לא תאמינו שיש לו ענין עם קדמוניות. הוא איננו מתבונן אל בתולה יתירה מבת שלושים, ובכן הוא – דווקא שונא קדמוניות! ואפודות הוא לובש תמיד, נבדלות מהנוסח, שלא בדרא דאונא, “ריין פערזענליך”, כמו שאומר פטר אלטנברג – במלה אחת: כולו מן “המהלך החדש”, וזקנו Henri IV.

וחלומו של חוקר קדמוניות צעיר זה היה: לשאת לאשה בת קאממערציענראטה עשיר אחד, ובתנאי שהקאממערציענראטה יהיה זקן מופלג, והבת תהיה יחידה. אבל למען קיים את החלום הזה, היה עליו “לעשות דבר מה”, איזה גילוי גדול, שירעיש עולמות. באופן אחר לא רצה אבא…

אני פגשתי בדרך – אל תגלה זאת לבריות! – באיזה “טינגל-טאנגל” פשוט וגם לא קדמון. הוא “ירד” אז “מצרימה”. מראה חזהו הגבוה בצד אחד משך את עיני בתור חידוש בניתוח הגוף. והוא ביאר לי: להשיג רשיון מאת הממשלה לבנות את האהלים ולהחל לחפור – ובשביל זה אדם צריך לפרוטקציה, וחופר הקדמוניות שלי “קבל פרוטקציה” – אלוהים אדירים יודעים איך עלתה בידו! – מן האפיפיור ומן הוויזיר הגדול ומן המיקאדא ומקיסר חינא, ומכל מי שתרצו. ובכן היה הדבר הראשון בטוח: הרשיון לחפירה יינתן.

הוא אמר לי אז, כי כבר גדלה התחרות יותר מדי בייחוד במצרים! בבבל, במואב ודאי גם באל-עריש – עוד אפשר לעשות דבר, אבל במצרים כבר צפופים בתי מלאכתם של חוקרי הקדמוניות כהחנויות הקטנות בברדיטשב, חנות אצל חנות. אבל הוא לא ירא מפני התחרות. יתוש אחד היה מנקר במוחו בדבר התנאי מס' 2. הוא היה מתיירא, שמא לא ימצא דבר. לפי השערתו, קרוב היה לוודאי, כי במקום ההוא, ששם היתה חורבה, צריך להימצא דבר מה. “דאס זינד וונדערבאר רעעלע אויסזיכטען” היה אומר – אבל אפשרי שאחרי פקחו את הגל ימצא אדמה, ומתחתיה אדמה, ועוד אדמה, עד שיגיע למים התחתונים. גם זה יקרה לפעמים. הרי זה ממש, כמו שהיתה אמי הזקנה אומרת: “מע קען ניט וויססען וויא עס וועט גיראטהין”. אדם צריך להשתדל בדבר רשיון לבנות אהלים, לעשות את התעלות ואת הצינורות – ומה יהיה אח"כ, האלוהים יודעים זאת!

בכל רגע היה שולח פתוחה² מצוירת אל בת הקאממערציענראטה. היא רצתה לדעת ע"ד כל פסיעה ופסיעה, עד שיגיע למטרתו. הכל היה תלוי בזה, ואם יעשה שם גילוי גדול.

ואז נפרדנו. הוא גז חיש ויעט אל השלל. אחרי שתים או שלוש שנים, חקרתי לדעת מפי ידידי ומחותני ו“כל המשפחה” – מה היתה אחרית המסע ההוא, ונודע לי, כי חוקר הקדמוניות נשא למזל טוב את בת הקאממערציענראטה. למותר היה להם לספר עוד, כי הוא “מצא את הימים במדבר”. אך בעלי שיחה ביארו לי את הדבר לכל פרטיו. חוקר דנן השיג רשיון לחפירה, וגם חפר ומצא פכים קטנים. בקרב החבורה היה מומחה לפכים קטנים, מדורו של רעמסס הז', אם כן היה זה נתח שמן למומחה ההוא, ולא לו. חוקרנו היה אז קרוב ליאוש. אך הוא הוסיף להשתדל, וישג רשיון חדש לחפירה במקום אחר. המזומנים כלו מן הכיס, אך בת הקאממערציענראטה לוותה כסף ושלחה לו, והוא חפר, בהתלהבות, בעקשנות, בכוח האהבה. היו ימים אשר אז הרהר בלבו: או אמצא דבר גדול, או – פיף-פיף! נקב וירד עד התהום – אין דבר! למטה מן התהום אין דבר! ולוירא שלו שולחת אליו תלגרמות אחרי תלגרמות: מאריץ: חזק! מאריץ, חפור!

היא היתה עלמה עזה. היא לא מצאה מנוח שם;בביתה חפרה עמו יחד – במחשבה. ולא לריק! בא היום, באה הבשורה: מצאתי דבר גדול!

ולא “דבר”, אך גו חנוט מצא חופר קדמוניות דנן, גו ממש בתוך ארון עם צעצועים, גו מצרי – “צאצקע”, כמו שאומרים בלשון אנגליא

אז החלה תקופת ההוד. אבל אין תקופת הוד בלי עקיצות ונשיכות. בעלי התחרות, וגם אחדים מן החברים, החלו לרנן: גם זה דבר גדול! גבעול-תבן מצא בעפריים! גוויות חנוטות כאלה מוכרים כמעט באטליז, במשקל!

פלוגתא דרבוותי היתה: אם זה הוא מצרי פשוט, או מצרי ממין המעולה. כיוון שנמצא בארון, וכיון שיש בארון צעצועים, ובצעצועים סימנים מצוים רק על ארונות הגדולים – מוכח כי בר מינן זה לא היה אחד מקטלי קני באגמא, אלא אדם חשוב, טפסר, גובה מסים, ואולי גם ראש קהל, ר"ל בנקיר, כי רק אנשים כאלה יכולים להרשות לעצמם את העונג להיקבר בארונות ובצעצועים כאלה. אבל חזר הדין: כיוון שנמצא הארון בעומק גדול כל כך, ולא בתוך חומה, ולא ארונות רבים מסביב לו, זה אות, כי לא גברא רבה הי בר נש זה! והוא בעצמו שותק ואיננו מודיע דבר על אודות תולדותיו, גם אם תכתשהו במכתש.

מובן, כי במקום שיש פנים לכאן ולכאן, דן כל אדם לפי צרכו, וחופר קדמוניוות דנן צריך היה, שהגו החנוט יהיה גו אדם גדול. כל עתידותיו היו תלויות בפגר הזה! זאת מלחמת החיים! פה אין היתולים… ובכן החל להוכיח, כי הוא פרעה, ולא פרעה’לי קטן, אלא פרעה קדמון לקדמונים. הוא היה סוחר פיקח – חופר הקדמוניות דנן! הוא אמר בלבו: אם אחל להוכיח כי זה שר, אז יחלו הקדמונים האחרים להפשיט מעליו את אדרתו ולהורידו למדרגת עבד עבדים (יודע אני את הכלבים!), טוב איפוא כי אחל אני בפרעה גדול, ואז – גם כשיורידוהו, יורידוהו למדרגת שר.

וכסבורים אתם שבעולם המדע יש לגנוב את דעת הבריות בדברים ריקים כאלה? וחושבים אתם שאין בחינות וביקורת ואותות ומופתים ומשא ומתן? חס ושלום! כל דבר צריך לשבע ושבעים חקירות, אבל חופר דנן היה בקי לצרף את האותיות. כיוון שמצא, שוב לא הניח גו חנוט זה מידו, השווה את הצעצועים של ארון זה לצעצועי ארונות של מלכי בית פרעה. הם לא היו דומים לגמרי, אבל איזה תגין היו דומים. ואף בתגים כאלה תלויים גופי הלכות, וסגנון הציורים גם הוא סימן לדבר, והוא דמה מעט אל הסגנון של ציורי ארונות פרעה. סוף דבר… הוא נשא ברינה אלומותיו, הכריז, כתב, פלפל, פרסם, כי מצא מציאה גדולה, וגם סתם גירעון גדול בסדר הדורות השל קדמוניות מצרים, ויהי למנצח צעיר, ולוירא נישאה לו כדין וכדת. אבא הוכרח להסכים!

ואני זכיתי לקבל גם מכתב קריאה אל האירושין. חי פרעה!

המצרי החנוט לא ידע כלל, שיהיה למזווג זיווגין אחרי אלפי שנים. והגיחוך הגדול במקרה זה הוא, כי שנה אחת אחרי החתונה, הוציא פרופיסור אגיפתולוג חד בדרא ספר-עב-כחזיר, ובו הוכיח, כי המצרי החנוט ההוא, שמצא חופרנו, היה עבד כנעני, ודרך אגב הקים פרופיסור זה שיטה חדשה שלו, שגדולי מצרים היו נוהגים לקבור את עבדיהם האהובים בארונות עם צעצועים, אלא שקברו אותם עמוק עמוק. מנהג יפה!

ובכן, הלכו חמורו של טרפון דנן, אבל בתו היחידה של הקאממערציענראטה כבר היתה אשתו, והנדוניא היתה בכיסו, ונולד להם למזל טוב בן זכר, ואני יעצתי לו, כי יקראהו, לאות הכרת תודה, בשם פרעה.

אכן במצב כזה מצחק לשיטות חדשות בדבר קדמוניות מצרים. כמדומה לי, כי מי שהיה חופר קדמוניות הוא כעת שותף בית באנק. ובכן עלה ה“טשאלינט” יפה.

ב

אך העושים באמת דבר מה לחקירת הקדמונים החנוטים אינם מקבלים נדוניא, ולכתחילה אינם חופרים בשביל עיניה היפות של לוירא.

הלא יודעים אתם מה היתה לו לאגיפתולוג האמתי ברוּגש שמצא מלך מבית פרעה, ואולי “אותו הבחור בעצמו”, – את רעמסס השני? גם ברוגש העמיד “טשאלינט”, פתח בורות, שיחין ומערות, חפר, נקב וירד – וכדאי היה לטרוח ולחפור!

מקום החפירה היה סמוך לתחנה קטנה של מסילת הברזל, ששם נוסעים לקאהירא. ברוגש בא שמח, והפגר בידו. הוא הגלימהו, העטיפהו, כרך אותו, ויעשהו חבילה וישא את החבילה בידו. לעבדו ההולך אחריו מסר את תרמילו עם חפציו, אך חבילה זו לא הוציא מידו רגע, ואולם בעברו בחצר המסילה וברצותו לצאת ולשבת בעגלה, עצרוהו המשמשים שם: לא, אדון! חבילה זו חייב אתה למסור לבאַגַז'.

לא אוכל למסור לבאגאז' – השיב ברוגש – יען כי זה הוא דבר, שאין אני יכול להזיז ידי ממנו.

אחד השוטרים שלח ידו להוציא את החבילה מתחת זרועודו של ברוגש, וברוגש כעס ויצעק: אני צריך לקחת חבילה זו עמי – השמעתם?

וראש הפקידים ניגש ואמר: בשום אופן לא אתן לך רשות לקחת את החפץ הזה לתוך העגלה! עפ"י החוק אתה חייב למסרו לבאגאז'!

אז צרח ברוגש בקול: יקחוכם מאה אלפים שדים, אותכם ואת חוקיכם! היודעים אתם מי מונח בקופסה זו? פרעה מלך מצרים! האמנם תכופו אותי למסור לבאגאז' את פרעה מלך מצרים?

הפקידים והשוטרים נסוגו אחור בדרך ארץ, וראש הפקידים צחק ויאמר: אם לא ימחו הנוסעים שישבו עמך בעגלה, טול וצא עם החבילה!

בדרך זו הובא פרעה מלך מצרים לעיר מלכותו. וברוגש לא עשה עסק גדול בפרעה האמיתי הזה. אם תראו את ברוגש בשוק, “לא תתנו בעדו ג' גדולים” – אם יבוא למשל ביום טוב ורצה להיכנס לבית הכנסת לנאורים, לא יתנוהו לבוא, מפני שאין קנה חלול בראשו, וגם פניו דומים לפני יהודי – בעל קומה כפופה, לא משמני העורף ועבי הכרס, ענוותן ומעמיק במחשבות – זה מראה האגיפתולוגיא האמיתית!

כי זה הלא תהיה איוולת, אם יאמר אדם למשל: שאין אגיפתולוגיא אמיתית, או שאין אסיריולוגיא אמיתית, בשביל ש“שאר-בשר” של מחותנו של ידידי חפר בגלל נדוניא.

חפצתי אך לאמר, כי החכמה האמתית היא ענוותנית. ראיתי בלונדון באסיפה אחת את הקאפיטאן קונדר (Conder) ראש חברת תרי ארץ ישראל. הידעתם טיפוס של שר אלף שכבר כלו שנות עבודתו, והוא מתהלך על משענתו, והולך לשתות קעפיר, וחותם על תעודות שהקעפיר הוא מבריא, או… מתרפא בהומיאופאטיא? כן מראה קונדר. אם תדברו עמו, לא תשערו, כי אדם זה כתב כשלושים ספרים על אודות העתיקות אשר מצא. ולא שמעתי שיזמינו את קונדר לסעודה בהיכל המלך.

או אולי יודעים אתם את הפרופיסור הלוי בפאריז, היושב בארמונות? אדם זה תר ומתאר עם שלם, תרבות נפלאה, תרבות הפאפלאשים;והארמונות שלו – חדר ד' על ד' במכפלה הרביעית, ודרכו לשכוח תמיד אם כבר אכל את סעודת הצהרים, או עוד לא אכל, והוא מכריע תמיד, שבוודאי כבר אכל. ולא שמעתי עד היום, שיזמין נשיא הרפובליק את צפנת פענח זה לבוא אליו לראמבוי, או לקומפיען, לצוד אתו צייד.

ואעפ“י שאני, חציי מקצת-לץ וחציי הדיוט לגבי פגרים חנוטים, ואין לי עסק עם החרטומים, ומן ההירוגליפין יודע אני לא יותר ממה שנורדוי יודע, לפי דברי עצמו, עברית, בכל זאת עוד נשארה מכבר לקותא בטבעי: שהנני מוקיר רבנן ומפני החכמה האמיתית הרי אני עובר ובטל, אני ומילי דבדיחותא שלי! ומי יודע אם לא הייתי “חוטף שיריים” מקערתם של ברוגש, של קלירמאן-גאנו, של יוליוס אפפערט – לו נזדמנתי עמהם. לאדמורי”ם כאלה הרי אני עבד נרצע וחסיד נלהב.

אך מה אעשה, ודיליטש מעורר בקרבי הרהורים אחרים! דיליטש הקרוא לסעודתו של ווילהלם ולסעודתו של בילאָה, דיליטש שמציירים אותו על פתוחות³, דיליטש שעושים בו אונטרוויו שבע פעמים ביום, דיליטש הבבלי, שמחברתו נמכרת עתה יותר גם מזו של פרענזען (הראשון למספר הקוראים באשכנז) – דיליטש זה הוא חשוד קצת בעיני. כשרון הדברנות שלו נראה לי מעט ככשרון סוכן-נוסע;תאוות הפירסום שלו כ“הגאלדענע 110” בברלין או כניידיטש לנו, או כ“המים אורסוס” במדינתנו, וכל מנהגו מנהג אגיטטור, ובטוב שבאפנים: מטיף נודד, מהמין הגרוע.

אף הוא העמיד “טשולינט”, וגם הוא לא ידע מראש, אם יעלה יפה. כיברת ארץ היתה לו ולבני לווייתו, שם, בבבל, ויחתור וייקב וינקר, ויוצא משם לוחות ושברי לוחות, מעוך כתות ונתוק, והרבה פסילים ואלילים. שבר יד ושבר רגל, ביבליותיקה שלמה חקוקה על לבינים, כי תחת כל עמוד של ספר לבינה אחת, וספר שלם – נדבך של לבינים, זו מונחת על זו, אף מכתבי אוהבים היו כותבים על לבינה, והאוהב היה שולח אל אהובתו לבינה, שיש בה כדי להמית, וגם “קוויטליך” אל האדמורי"ם בודאי היו כותבים על לבינים.

תארו נא בנפשכם, לכמה לבינים הייתי צריך בכל יום ויום, לוא נשארה המסורת ההיא, ולא זזנו ממנה? בתי משרפות הלבינים של גראנצאוו – לא היו מספיקים לי. לכתיבת פיליטון כזה הייתי צריך לתוכן-לבינים לא פחות, מאשר צריכים הבונים לגמור את “הבית הנאמן”⁴ בירושלים.

חבל על שלא נשאר מנהג הכתיבה על לבינים ועל אבנים – בשביל ויכוחים. שערו נא בנפשכם, כי ישליכו לאיש מאמר-וויכוח כזה לראשו.

אך חברינו אז, הפיליטוניסטים מבבל, לא היו כותבים בסגנון, אשר בו אנו כותבים עתה, מפורש ובאר היטב. רבי ספר לי, כי ה“מגן אברהם” השתמש בסגנון קצר מאד (ובשביל זה זכה לפירוש “מחצית השקל” שהוא ההיפך מקיצורו), יען כי ר' אבילי היה עני מדוכא, והיה כותב על פסי נייר, הנופלים כנסורת מתחת סכינו של כורך הספרים. הוי, כמה עוניתי ע"י רבי, בשביל שלא היה לו לר' אבילי נייר די צרכו!

וכמה מתענים חוקרי הקדמוניות למצוא את אשר “איזה בבלי חשב בלבו”, ואת אשר רמז בתמונות, שקצתן מטשטשות, וקצתן קטועות. למשל פיליטון שלם, בשם “האביב”, כתבו הבבלים ההם בסימן אחד: ציירו את צפור-הדרור. אבל יש שצפור הדרור היא דומה מעט לאווז, ואז אולי התכוונו לכתוב “סטירא” כנגד “החברה קדישא” בקורטשיוו.

והדבר תלוי גם בטבע: במקום שהיה חומר קשה נמצא, היו מאריכים, ובמקום שהיה ביוקר, היו מקצרים. ומזלו של דיליטש גרם, שבמקום שהוא חפר, היה החומר מצוי.

או אולי הלך הערום הזה למקום שהחומר מצוי, בשערו, כי שם ודאי כתבו הרבה. הן על חותם-התכנית (Wappenschild) שלו יש גם ליטא, ויש בו מעט מפיקחות הגזע.

איך שיהיה – מצא הרבה מאד. וגם קרא את הדברים, וימצא בהם סיפורי מעשי בראשית, המבול, גם חוקים שונים, גם עקבות הזמן שאז נכתבו הדברים, קודם למתן תורה, ויש בהם דוגמא גדולה לדברי התורה.

ובכן – “הלכה הגוברניא לכתוב”. עולמות רעשו, אשכנז נזדעזעה, וגם ה“איזראעליטים” באשכנז נבוכו.

ג

באמת, גם אם דומים הדברים שמצא דיליטש אל דברי כתבי הקודש, הרי הדמיון הזה כדמיון קוף אל בן אדם.

אבל אין אני בטוח כלל, כי אמנם זה הוא נוסח הדברים, וכך הגירסא, וכך המשמעות, וכך התרגום. הא לכם נאד נפוח בעד כל אלה!

ואחרי אשר נועזתי בנפשי ואכתוב זאת אריח על גבי לבינה, הנני מתיירא לצאת החוצה, פן יפגשני ידידי ד“ר קטינא, ובלעני, כאשר בלע הדג את יונה. ליהוי ידוע לכם, כי ידידי ד”ר קטינא הוא דייקן נורא.

למען השם! – יצעק ד“ר קטינא – הלא אתה מדבר “כתשב”ר-גוי”! כלום אתה יודע שיש אוניברסיטאות, ויש פקולטיטין, ויש אלפי חוקרים;מה אני אומר: אלפי חוקרים? יש רבבות חוקרים, שבודקים איש את דברי רעהו! יש קומיסיות לבקורת! נותנים את הדברים למקרא בעת אחת לכמה חכמים, ואחר-כך, כשכולם מכוונים לנוסח אחד, מקבלים את הנוסח, ואם לאו – אין מקבלים. מצלמים את הכתובות, ושולחים אותן לאוניברסיטאות שונות. גם כבר יש מילונים! אסיריולוגיה איננה שיחה בטלה, כי אם תורה שלמה. אין אמונה, אין המנהג לאמור: כך אמר גדול זה או משנהו, ובשביל כן בוודאי נכון הדבר, מפני שאין גדול טועה;או כך הורה זקן, שכבר הלך עולמו חמש מאות שנה, ועל כן אין משיבין את הארי אחר מותו, וחובה להפוך בדבר למען הוציא מתוך הפלפול, שהדין היה עמו, אף על פי שהפלפול הזה הוא בדוחק גדול. לא ייעשה כן במקומנו! יש רק בקורת חפשית, ואין מקבלים דבר בקבלה, ואין סומכים על איש, אך דנים עפ"י מה שהעיניים רואות, וכיוון שאומרים, כי כן הוא הנוסח, הרי זו וכו‘, וכו’.

כן – אני יודע זאת מראש! – יצעק ד"ר קטינא המאמין באוניברסיטאות והדייקן בנוסחאות. הוא ישרוף אותי בהבל פיו, ואני לא אחפוץ לפגשו, וכשאראהו מרחוק, אעבור אל הצד שכנגדו בצידי הרחובות.

כי אמנם יודע אני שיש פאקולטיטין ומילונים ותחבולות-בחינה וקומיסיות וכו‘, וכו’. אבל יודע אני עוד כמה וכמה דברים, שאין רבנו תם (מן ההגדה) זה יודע.

יודע אני למשל, שהמלומדים לא מבני עמנו, לומדים עברית ולשון המשנה והתלמוד, במיטודה מעולה שבמיטודות, בשעה שעוד יש בעולם צאצאי בעלי התורה והמשנה והתלמוד, ובכל זאת כשהם מגיעים לאיזו הגדה שבתלמוד, ואין צריך לומר לאיזה הלכה, הנקל להם למצוא כי “פרה פרחה מעל לגג והטילה ביצים”. הם מגששים במקצוע זה לימין ולשמאל, כמי שנכנס לבית האופל.

מלומד זה יושב וה“טייטעל” בימינו והמילון בשמאלו וספר התלמוד לפניו, והוא סוקר סקירה לימין וסקירה לשמאל: מרגלא – מרגלא – מה זה מרגלא? סקירה למילון: מרגלית, פערלע, ובכן – מרגלא, פערלע, – בפומיה, בפומיה – מה זה בפומיה? בפומיה – אין זיינעם מונדע. “איינע פערלע אין זיינעם מונדע”.

גם לעניין זה יש אוניברסיטאות ופקולטיטין, ובכל זאת לוא ייאספו כל התרגומים המשובשים שיתרגמו ה“למדנים” הזרים את התלמוד, הלא נוכל להסיק בהם תנורים למאות, במשך כמה וכמה תקופות חורף.

היודעים אתם את המעשה הנאה, איך בייש ר' אברהם יעקב שטרן ז"ל את חיאריני-פה⁵ בישיבת החברה הפולנית של החכמים Towarzystwo Przyjaciol Nauk?

קרויזהאאר כתב זה מקרוב מונוגראפיה ארוכה ע"ד חברה זו, ובה הביא גם הרבה אנקדוטות, ולא הביא את המעשה הזה;מעשה שהיה וחתנו של שטרן הר' חיים זליג סלונימסקי היה מספר אותו לי ולמכריו פעמים רבות, כי זה קרה “אנאא כך וכך”.

נודע כי ר' אברהם יעקב מהרובשוב היה מהנדס ויודע שפת פולין, והחכם המדיני הפולני סטאשיץ היה מחבב אותו, ואף קיבלהו לחברת החכמים והאצילים ההם, והוא היה בא שמה באדרתו הארוכה ובחגורו ובכובעו השעיר – בזקנו ובפאותיו, ויושב בין ההדסים.

והיה שם גוי שהמראה הזה הכעיסהו מאד. שם האיש היה חיאריני. הוא היה שונא ישראל, וזרק פעם בפעם טיפה מרה אל ר' אברהם יעקב, והיה מפטפט תמיד מימרא מן התלמוד, מילין דרבנן, אשר צד ציד, כמו שנוהגים עתה להוציא לשוק ממה שכותבים העברים בעברית, פתגם מקרב מאמר, ידיעה נפרדת, טלאי על גבי טלאי – לשיטנה וללעג.

וחיאריני התחשב אז כאחד הבקיאים בספרות היהודים, זה בר-סמכא! והוא לא היה זרזיר-מתנים של מגידי החדשות, הוא היה מחבר! הוא חיבר גם מילון עברי-פולני! קנצי למלין: הוא היה… “חיה גדולה”.

ור' אברהם יעקב היה איש מעמיק וטרוד בעניניו;ובתחילה לא היה שם את לבו אל כרכוריו. אחר כך החל להשיבו אף הוא דברי חידודין, אבל הוא ראה כי באלה לא יוסר חיאריני, וצריך לסתום את פיו פעם אחת, ולא יוסיף.

ואז עשה ר' אברהם יעקב את התכסיס הזה.

הלך אצל מלמד חשוב בעיר, ויבחר משם בחור’יל פיקח ולא פחדן, שיודע לקרוא את השיעור בנעימה ובסלסולים, ויזמינהו להיות נכון שם בקרבת בית הישיבות של Towarzystwo Przyjaciół Nauk הלא ידעתם את המקום ששם הגימנזיום הראשונה, מאחורי מצבת קופרניק?

אתם, יושבי עירנו, הלא תזכרו עוד את הבניין בתבניתו הראשונה ואת שטחו התחתון עם החלונות הגבוהים. שם היו אולמי הישיבות. לפני החלונות התהלך הנער, וכרך מסכת בבא מציעא נכיון בידו, ושטרן גילה את אוזן השוערים לתת את הנער להיכנס, בהינתן אות.

החברים נאספו באולם, ועוד הפעם זקוקין דנור נפקו מפומיה דחיאריני. החברים ישבו מסביב לשלחן. חיאריני המליט מפיו מלים מן התלמוד להתקלס ושטרן התכוון וירם את קולו, ויאמר: לא נכון הדבר, אדוני!

איך תאמר “לא נכון הדבר” – קרא חיאריני – וכן אמנם כתוב?

מאין אתה יודע, כי כן כתוב?

אני יודע, כי כן קראתי.

אם כן קורא אתה ספר התלמוד?

וחיאריני העווה את לשונו ויאמר: הנני קורא יום יום את ההבלים אשר בו!

טוב הדבר – קרא שטרן – ועתה אציע לפניך לקרוא עמוד בתלמוד, במקום אשר תבחר.

עוד רגע והבחור הקטן הובא הביתה, ומסכת בבא מציעא נפתחה לפני חיאריני. והנה חשכו הרואות בארובות!

ושטרן עמד על גבו, ויאמר: אחת היא, עמוד זה, או עמוד אחר, במקום אשר תבחר!

כל הנאספים היטו את ראשיהם, וישאו את עיניהם אל מקום מערכות המלחמה.

וחיאריני החל לגמגם בלשונו, ויאמר: בדרך זה לא ייתכן! אם אכין את עצמי, אקרא. לקרוא בהיסח הדעת ולתרגם תיכף – אין אדם בארץ אשר יכשר לזה.

ושטרן אמר: האמנם כן הוא? אנכי בעצמי לא אורה נפלאות, ולא אוכיח לדעת, כי אני אכשר לזה. יענקילי! קרא ותרגם אתה בקול רם! איזה עמוד שאפתח במקרה!

ובאולם הגדול צלצל קול ניגונו של הבחור הקטן בהרעימו את ה“משנה” ובסלסולו את ה“גמרא” וה“רש’י” בפרק “אילו מציאות”, כפעמון של כסף.

האדונים צחקו. ר' אברהם יעקב אמר: אני חפצתי אך להראות, כי בטרם ישפוט אדם על דבר התלמוד, חובתו על כל פנים לדעת לקרוא בו.

ד

מה גמגם חיאריני – לא נודע. במשך שבועות אחדים חדל לבוא אל הישיבות “מחמת מחלה”. אח“כ היה קובע את מקומו הרחק מן המקום שעליו היה ר' אברהם יעקב יושב, ויחדל להעלות את התלמוד על שפתיו. ההגדה אומרת, כי הוא לא האריך ימים אח”כ.

ומסופק אני, אם למדנותו של דיליטש, במה שחקוק על הלבנים הבבליות, היא גדולה אף כלמדנותו של חיאריני במה שכתוב בתלמוד בבלי… אם לימוד, שהאומה אשר חוללה אותו עודנה קיימת, ולא נפסק החוט שלה, כה רופף וכה מפוקפק הוא בין אלה שלא נתחנכו בו, מה גם לימוד עתיק, הררים תלויים בשערה, שיירי צורות מוזרות, וליקוטי רמזים!

אתם “שלושת המומחים” (הצילוני! כי הנני נופל לתוך ענין דרייפוס!) שאחזתם בכל התחבולות המדעיות ותמדו במחוגות ותסרקו במיקרוסקופין את ה“בורדירו” שנכתב בלשונכם ובכתבכם בימינו, וכל “האפאראט” המדעי שלכם לא הצילכם מן הטעות, אמרו נא: איזו וודאות תוכל להיות בקריאת נסוח בבלי חקוק על גבי לבינה, זה אלפי שנים!

ואתפ פירקאוויטש ושפירא, שהטעיתם עולם מלא, אוניברסיטאות וביבליוטיקות וקומיסיות, עלו נ כאוב מארץ, והגידו, כמה יש לסמוך על החוקרים האדירים! ואם לאו דווקא החוקרים האדירים נקל להטעות כילדים? בקריאות כאלה שקורא דידליטש מעל הלבינים, מלה אחת שלא כהלכה משנה את כל הכוונה! הוא מצא את מספר השנים, שאז “נכתבו” הדברים? “אֶלף’ילי” אחד פחות או יותר – הגם זאת מילתא רברבא?

עד כאן בדבר הקריאה ומדרגת הוודאות שיש בה. אלמלא לא מצאנו אלא ספק זה דיינו. אבל יש עוד “תרתי לריעותא”, עוד שני דברים מעוררי חשד.

האחד הוא, כי נכדו של היהודי הליטאי שהניח זרע בלייפציג הנהו מה שקורים באשכנזית “שטרעבער” בעולם המדע. כיו גדולים ממנו, אשר גילו נצורות, וישבו בתענית, והוא קרוא לסעודת מלכים. היו עוד אחרים, אשר לא ישבו בתענית, אבל גם חצי כבודו של דיליטש לא נחלו. כנראה, יותר שהוא חוקר קדמוניות הוא איש עיתי, מקורב לכל הריפורטירים. כל הימים שאני קורא במכתבי העתים דיליטש, דילטיש, עד שאין סוף, הנני זוכר את האגיפתולוג הצעיר, שנשא בזכות הפגר המסופק את בת הקאממערציענראטה. אמנם דיליטש לא ישא את בת הקאממערציענראטה, ולא יהיה לשותף בבנק, אבל כניסתו למקומות הגבוהים עם “בבל” שלו, סעודותיו תמיד בחברת high-life, חיבוריו הנמכרים כהספורים ע“ד דרייפוס בזמנם, נסיעותיו כאחת ה”פרימאדונות" להשמיע פרקים, סגנונו, סגנון של פרוספקטים – כל אלה מחלישים בקרבנו את הבטחון בעומק העיון, בקרירות הרוח, במתינות הדין ובדיוק הדברים.

והפגם שני, רבותי, הוא – כי בנו של החסיד הנוצרי פראנץ דיליטש הנהו באמת לקוי במה שקוראים אנטישמיות, ולדידי זו היא אנטישמיות מן המין הפחות שבפחותים והמסוכן שבמסוכנים. אני לא אגוז את שער ראשי, אם יאמרו, למשל, כי אברהמ’לי פאָק איננו אדם הגון, מפני שהוא מלווה לאיכרים בריבית גבוהה, או אם ימצאו בנו מומים אלה או אלה – לא אתייאש.

אבל יש מין אחר של אנטישמיות: אלהי היהודים הוא אכזר, איום, אפוטרופוס של עם אחד, מושבע ועומד להגן על שבט אחד;“ספר הברית הישנה” הוא ספר של חוקים קשים וברברים וכו' וכו' עיין וואלטר, עיין דיהרינג, ועוד.

זוכר אני, כי הסופר הפולני אלכסנדר סווינטוחובסקי כיבדני פעמים אחדות ב“פראבדא” במיני מתיקה כאלה. אלכסנדר סווינטוחובסקי הוא מבחירי החפשים ומנושאי דגל ההשכלה בספרות הפולנית – אבל כך הן דעותיו בנוגע לעצם היהודים.

וזוכר אני כשכתבתי אז בלע"ז דברים ברורים, כעסו כמה יהודונים עלי. סווינטוחובדסקי! היתכן לדבר אליו כך? והוא כה ליברלי! והוא היה מתנגד לפרעות!

היהודונים האלה, גם כשיירקו הליברלים בפניהם, יאמרו הם, כי אך גשמים ירדו על פניהם.

פניהם של ישראל – תורה ונביאים, קולטורא קדמוניה שלהם, זו נחלת הוריהם, התגשמות עצמותם, סמל משא נפשם, דוגמת נטיית רוחם, ואם פוגמים את אלה, עוקרים את העיקר.

והנה מטפס דיליטש ועולה לנשוך את התורה ואת הנביאים. הוא לא ימיט את מצבות הענק האלה;הוא נושך בשיניו את השיש של הבסיס. שיש קשה, אדוננו הפרופסור! וכמה שיניים כבר נשרו, בנשכן אותו! ואם יעמוד איש, למשל אצל מגדל אייפל בפאריז, ונשך בשיניו את הברזל באחת הזוויות – היפול המגדל? ואם ינסה איש לנשוך בשיניו את הפירמידות – התפולנה?

לא זו השאלה, אבל – רבניות ורבותים! אם בכוונה כזאת ירד דיליטש למערות בבל, העוד נוכל לסמוך עליו?

הרי זה כרוהלינג לגבי התלמוד. המעט שהוא בּוּר ועם הארץ, אלא הוא גם משוחד ע“י מטרתו. הוא ימצא תמיד את אשר הוא חפץ למצוא. הוא קבלן, פאדריאדשיק בלע”ז, שהתחייב להמציא אבנים, או תבן, וכיוצא בזה. עזבו נא כל תקוה… לאמת – אתם הנכנסים… למקצוע זה!

הכועסים אתם עלי, קוראות וקוראים, שעשיתי דרשה שלמה לשבת הגדול ע"י דיליטש? לא בי האשם, כי אם באלה המענים אותי, זה כמה חדשים, פשוט “אין נותנים לי לחיות” – כל גליון של מכתב עתי לישראל, לוא יהיה שמו: “יוד' פרעססע”, או “יודענטהום”, או “איזראעליט” זה, או “איזראעליט” אחר, בשבעים לשון, בשבע ועשרים ומאה מדינה – דיליטש ודיליטש!

כבר חדלתי לקרוא, ורק סטאטיסטיק עשיתי לי: מאה ושבעים מאמרים ראשיים, מאה ושבעים פיליטונים, מאה תשעים ושבעה סתם מאמרים

רבונו של עולם! מי שלא נטרפה עליו דעתו, כביצים המטורפות בקערה, אחרי כלותו לקרוא את על המאמרים האלה, בטוח אני כי לא יצא מדעתו לעולם.

כתבו עשרה מאמרות – החשיתי;כרכרו הפיליטונים – ואני הס;ואמרתי אני בלבי: אכתוב לכם פעם אחת אחת, עד שתבלינה שפתותיכם מלאמר די!

ר' ליזר יאשינאווקער היה אומר: אין דרכי לשלם לשיעורים, כי אם דך-הכל. נר א‘, ב’ נרות, מוסיף והולך עד ח‘;וב“ספירה”. יום אחד לעומר, שני ימים, שלשה ימים וכו’. אני אינני נוהג כן;אני מחכה עד הסוף, כמה מגיע לך? ח' נרות. הרי אני מדליק! ובערב שבועות אני גומר את חשבון ספירת העומר.

כן עישתי גם אני: לא טיף-טיף, כי אם סך הכל! דיליטש זה היה מונח עלי כפלח הריחיים, בא מועד לפטרו, והנני נודר, כי לא אשוב לדבר בו, גם אם ימצא, כי זה תתק"ט אלפים שנה לפני בריאת העולם חקקו הבבלים על לבינים אף… הכשר לתה.

ה

תוך כדי דבור הנני מתיר לעצמי את הנדר, ומוסיף עוד “עיקר שכחתי” אך לא בנוגע אל דיליטש, כי אם בנוגע מרנן ורבותי, “בני אמונתנו” האיזראעליטים אשר במערב וכו'.

הנני מרגיש צער בעלי חיים עמוק למראה יסורי הנפש של יהודי ה“יודענטהום”, שאין להם בעולמם אלא זכרון היהדות העתיקה וזכויותיה, ותייר בא ומקעקע את הבירה כולה!

למען היפטר מן היסורים האלה כעט ולהבא – יש עצה אחת: חייב יהודי להיות בן-עמו, ואז כל הרוחות שבעולם אינן מזיזות אותו ממקומו. כמה פעמים התלוצצנו אנחנו בעצמנו באותו מין ציונים, שהם תולים במה שמודיע הדואר האחרון מקונסטנטינופול. ואתם נופלים מהם: אתם תלויים בגירסא האחרונה של חופר קדמוניות ובלבינה האחרונה שימצא בבבל! לא נכונה גירסת דיליטש – יש לכם זכות הקיום;נכונה – ואתם נופלים…

לא כך היא השקפת עם חי. אל תחשדונו, שהננו מזלזלים בחקירת הקדמוניות! מצא תייר עוד סימן לדבר שהיתה לנו תקופת הוד בימי קדם. מצא איזה חנוט, איזו כתובת – מהיכי תיתי! הננו שומעים זאת כשמוע דברים עתיקים וחשובים מחמת עתיקותם. לא מצא, או מצא אותו ההפך – אנחנו לא כל כך פוסקים מהיות עברים, כמו שלא יפסוק האשכנזי או הצרפתי מהיות מה שהוא, אם מצא חוקר קדמוניות, כי ההוּנני פומפידיקיל היה מלמדו של הרומי ציצרו.

בלשון בני אדם פשוטים נאמר לכם: “לאלף כפרות” אנו צריכים להסכמתכם, בדבר קורותינו, או בדבר גזענו. הרי אנו עומדים וקיימים, לא במעבה האדמה, כי אם על הארץ הזאת ולעין השמש. רבותינו חופרי הקדמוניות! אין אתם עושים ניתוח בגוף המת, אך כשיילאק אתם חותכים ליטרא בשר מגוף חי! אם תעלו בפלפוליכם, כי הזמזומים, למשל, הם עם לא היה, אך מוצאם היה מן החיתים, או כי הבבליים עשו כזאת וכזאת – איש מן הזמזומים ואיש מן הבבליים לא יקום למחות כנגדכם. על חשבונם יכולים אתם לספר כי “יש יריד בשמים”, אבל אנחנו – יש גזע, אין גזע, מידת הגלגלת שלנו היא זו או אחרת, נמצאה כתובת זו במואב וכתובת אחרת במצרים – הוי, בטלנים, עזבו את מואב ואת מצרים, ובואו לחצר אחת ברחוב פראנצישקאנער בעירנו, וראיתם שם… יהודים אחרים.

בואו בליל הסדר, וראיתם את היהודים אצל הסדר, ממצרים ועד הנה – זאת היא “היסטוריא”!

התעמולה ברקק / נחום סוקולוב

לונדון בסוף הסתיו. האויר אפור על גבי אפור, ערפל מרתפי. קדרות נכאה, אבל חסונה; התחילו מנשבות רוחות מן הים, מפאת אירלאנדיה, מן השרוול מפאת צרפת, סלקא דעתך לומר: חאמסין של צפון, קריר, עגום, ממושך; והעונה, כמו להכעיס, עונת האספורטים, כל יום תמרוניו מרובים משל חברו, מתחבטים, מתאבקים, רצים, רוכבים, שטים, שוחים, מעופפים, מפליגים בספינות מפרש, מחלחלים בסירות דוגה כקליפי-אגוזים, קמברידז' נגד אוקספורד; וואלאזשין ואיישישוק מתנצחות, תלמידי בית שמאי ובית הלל, בעלי תריסין, יוצאים לקניגיא, אלה ביד אלה ברגל, ברכב ובסוסים, ב“הוקי” שהוא משחק כדור מקלות, וב“פולו” הדומה לו, אלא שהמשחקים בו רוכבים על סוסים; ב“טניס”, שמשחק הכדורים בו הוא כמו בכרמלית, בחצר סגורה, לא רשות הרבים ולא רשות היחיד; ב“גולף”, שמתפשט על שטחים גדולים, מרובי התחומין והתנועה באויר – שיש לו ש"ס ופוסקים ותנאים ואמוראים שלו – באלפור, הגאון בפוליטיקה, היה במדרגה גבוהה עוד יותר, כמעט בבחינת “תנא ופליג” בגולף – גבורי כוח קולעים אל… הגומה, ולא יחטיאו; ומה גם הפוטבול, כדורגל, שבעלי האספורט קיבלוהו מאנגליה, ומסרוהו לאמריקה, אמריקה – לאפריקה הדרומית, ואפריקה הדרומית – ביחוד ליהודים, עד שנעשה למנהג ישראל בין הגבירים, וחזר הדין ללונדון, המטרופולין של אספורטים, המרכז הרוחני של הנענועים וההצלפות, הריצה והזריקה, וכל הסחרחורת המטורפת של המשחקים בקוביות הללו – לא ממש, אלא דרך הגרלה ואסמכתא, הנחת מעות “על קרן הצבי” של רגלי סוס ורגלי אדם, ספסרות אספורטית, שרבבות בני כרך מזדעזעים בה בהתרגשות שכובשת את כל חושיהם, בחמדת ממון, ובבולמוס נצחון, ובתחבולות מיוחדות, שהגיעו כמעט לידי מקצוע מדעי, ובלשון מיוחדת, אשר מונחיה ובטוייה כבר עולים לאלפים, ועדיין הם הולכים ומתרבים ומסתעפים, עד כי מי שאיננו עוסק במקצוע זה בשמעו את השקלא וטריא, לא רק בין המומחים המוסמכים, אך גם בין טפליא, במדע זה, בלשון אספורטאית זו, בין באנגלית בין בצרפתית (אמנם הלשון העיקרית של האספורט היא אנגלית, ובהרבה מדינות שמעתי, שמבטאים את המלים ככתבן, כמי שמגרס חצץ בשיניו) – הרי הוא כשומע את לשון המקובלים וראשי התיבות, – והדברים האלה הם הממלאים את תוכן רוב העתונים.

וכשאתה יוצא לחוץ, ועיניך פוגעות בכל קרן זווית ועל יד כל בית של פומבי, פובליקהויז, שפתרונו בית משקה, במודעות העתונים ואותיותיהן כעוג מלך הבשן, שמודיעות את מאורעות היום החשובים ביותר, כמו, למשל, זריקת פצצות על היכלו של קיסר חבש, תמצא בצידה עוד הודעה באותו שיעור קומה של האותיות את המלים המסורתיות: “דז’ון נגד ויקטור”, ואתה זקוק לשאול את התינוק – וכל תינוק בלונדון הוא זקן ורגיל בתורה זו – מי אלה דז’ון-ויקטור? ומה ביניהם בנידון זריקת כדורים או זריקת עצמם? במה הם מתחרים זה בזה? ומה “כל העולם” מתערב בתחרותם ומגריל ומפייס עליהם ותאב לדעת כל נענוע מנענועיהם? הרי זה “חלק הארי” בחיי בני אדם, ובשיעור גס גם בני ישראל – בארץ זו, ו“מציון” זו יוצאת “תורה” זו של אספורט לכל הארצות; וכבר נוצר וקם לנגד עינינו, נוסף על האינטרנציונלה הזהבית היהודית, מן ערפד, שצוררי היהודים מבעיתים בו את הפתאים, ועל האינטרנציונלה האדומה, המפלצת שאיננה נותנת להרכושנים לישון במנוחה, – אינטרנציונלה חדשה שכולה כוח ותנועה, מהירות וקפיצה שכבשה את כל ההתעניינות שבעולם, את כל מרץ הנוער, את כל תמימותה ואי אמצעיותה של הילדות, את כל הפומביות את כל מעשי הלהטים שבה – האינטרנציונלה של האספורט.

מעשה וה“טיימס” היסס קצת בנידון זה, היה מביא ידיעות אבל במידה ובמשורה. הקהל דרש יותר, אבל העתון עמד על דעתו (והוא יכול לעמוד על דעתו: זקן העתונים, מבצר המודעות, תכלית שלימות המוכניית, המלה האחרונה של סידור ההפצה וההעברה לסוחר), התחיל עושה הנחות, ואולם הקהל הוא יותר תקיף מהאיסטניסים והעתונאים, ויוסף לדרוש, והתאספו “בעלי המניות” וראו “פס ידא די כתבא” – פשר מלתא להחויה, והבינו שאין עצה ונימנו וגמרו להקדיש שנים שלושה עמודים ענקיים בכל יום לאספורט, – אלה השנים שלשה עמודים, שאני כסדר, בעם הארציותי לגבי אספורט, אינני קורא, וששותפי לקריאה בולעם לתאבון.

אבל ביום אחד קראתי אף אני אספורט שנגע אלי, “היכי תמצא?” – הראו לי! מה חידוש? הדודנים (הטייטונים) באים! היה פולמוס קטן בדבר, פולמוס נוסח אנגליה, כבוש, עצור, לא על ידי צנזורים, אלא על ידי כוח מעצור פנימי, ע“י זהירות, שמירת יסוד וטקט; היו אך רמזים קצרים, כתובים באותה המתינות הנוחה והפיקחית, שבעינינו, בני היבשה, היא נראית כצביעות. אולם אין עצה ואין תחבולה, שום התמרמרות מחוץ או מפנים, לא תועיל. כך דרכה של אומה זו, כך נימוסיה וטעמה. אילו היה ענין שכזה בארץ אחרת, אז תוך כדי דיבור נעשה ל”פרובלימה“, והיתה נופלת כפצצה להעתונאים, והעתונאים היו תופסים בה, והיו חוצבים להבות אש, והיו המפלגות זוכות בה, ודורשות עליה תילי תילין של הליכותיהן, והיה העם מתפלג למחנות, והמחנות לסיעות, סיעה סיעה ונואמיה, והקהל אשר מחוץ היה נמשך אף הוא לתוך התבערה של ויכוחים, ואפילו הפיקחים שבהם היו מתחילים להאמין אף הם, שהשאלה “עומדת ברומו של עולם”, שהיא “לוהטת” שהיא “דוויה”, וע”י משא ומתן זה היתה נעשית “דוויה” באמת, – לא העובדה בעצמה אלא מה שמסביב לה: הגוזמות וההסברות, השמועות וההשערות, מה ששמע ריפורטר פלוני מאת מיניסטר אלמוני, ושיחה שהיתה לקוריספונדנט “שלנו” (דוקא “שלנו” ולא “שלכם”, תיפח רוחכם!) עם החד בדרא, אליבא דידן.

הרי גם זה אספורט, פולמוס הבולמוס; אבל לאנגליה, מנוענעת האיברים, מעומלת השרירים, שהכל בגופה נע-זע, מיטען ומתפרק בלי הפוגות; מקום שהגופות מתמודדים ומתכווצים, וכל החושים טרודים בעבודה אחת, אי-פוסקת, של התחרות והשתלמות, במקום שם, בעברך ברכבת, ובהציצך בעד אשנב קרונך, כמעט לא תראה אפר ( Lawn ) שאין העם מתעמלים עליו, וכמעט לא נחל או גבא מים, שלא יהיו רוחצים ושוחים בו, בין בימות החמה ובין בימות הגשמים; לאנגליה זו שכורת תאוות עימול האברים ומהירות תנועותיהם, בכוונים וצירופים, שאין להם סוף; לאנגליה זו, אין כשרון ואין תיאבון, ואין שום נטייה טבעית לאספורט של אמצעות סברתיות ויכוחיות, קשירת נימא בנימא וחבל בחבל, יצירת פרובלימות והתרפקות עליהן, בקיצור: התגוששות דמוחין. לאושרה או לאסונה – החוש הזה נעדר ממנה.

צריך לדעת את הרגע האספורטי הזה ולהרגיש באווירה מיוחדת זו, לא כאורח נוטה ללון אלא מתוך ישיבת קבע והסתכלות עמוקה, למען הימלט מן התמהון, מדוע הרשו לחבורת הדודנים לבוא לקחת חלק במשחק הכדרגל, ויתר על כן, מדוע לא צמח ממאורע זה, קודם שאירע, איזו איבעיה מרעשת עולם? כך היא דרכה של אנגליה. אפילו המחאות שלה, אפילו ה“דיילי הירלד” שלה, מכלומר, מרדני, דרסני, מהרס – כולו סימפוניה של הסכמות עם יראת שמים ויראת חטא.

אני הייתי מזועזע עצבים, שנתי נדדה (כוונתי: אנשים שכמותי). אבל הם? ה“גזלנים הקרים”? לא איכפת להם! יבואו דודנים – מה זה מעלה מה זה מוריד?

זוהי הלא-איכפתיות של עם פלדה: לא התעורר, לא “כי ימוך אחיך” (שתרגמו החסידים: ווען דיין ברודער וועט זיך מוחי’ען), לא ברובלימה ולא שיטה קבועה (השיטה היא, שלא תהא שיטה), אלא – נראה מה שנמצא לנכון לעשות. אינני סניגור לעם הזה ואינני קטיגור. אין אנו עומדים לפני בית דין; ואין שום עם “ציית-דינא” בענינים כאלה. אינני אלא קובע את ציור הדבר כהווייתו. אם כך ראוי להיות או לא ראוי להיות – ישפוט בית הדין של מעלה. אבל כך הוא.

ב

כך הוא עד נקודה אחת: עד מלחמה; כשמלחמה בארץ, אז הכל מתהפך: עליונים למטה ותחתונים למעלה. אז צומחות פרובלימות ככמיהין ופטריות; ושקר? להחוק “מדבר שקר תרחק” יש “מוראטוריום”, בשעת חירום; ו“הראשון לחודש אפריל” כיומא אריכתא דמיא – השקר הוא אחד מכלי הנשק של המלחמה, וכמו שכל כלי הזיין קונים שלימות, והפצצות וה“גזים” של אשתקד כבר נהפכו השנה לבובות של תינוקות ולעיפושים בעלמא, ככה גם כלי נשק זה, שקוראים לו “שקר”. הוא משתחז ומשתלם. אנו ראינו זאת במלחמה בחבש – שני הצדדים מנצחים בכל יום – אם תהיה מלחמה באנגליה או צרפת, יהיה אותו הדבר, רק הרגע האחרון יברר את האמת.

ברם, כשאין מלחמה, יש “בריקפסט” ו“לנטש” ו“פייף אוקלוק” ו“דינר” – וחסל. כן, יש עוד אספורט, וזה העיקר, ואין כאן פוליטיקה. אספורט בינלאומי. יבואו “החתי והאמורי והחוי והיבוסי והגרגשי”! הדודנים רוצים לבוא להשתתף? יקחם אופן! יבואו! הרי יש תערוכת אפנות של סין עכשיו בלונדון! סין היא, מכלומר, ידידה, ויאפאן צוררת, אבל הלא יודעים אנו שבפוליטיקה הידיד של אתמול הוא שונא היום – וחילופו. לפני איזה שנים היתה כאן תערוכה של איטליה. אז היתה איטליה ידידה, עכשיו היא… מי יחשב חשבונות כאלה? ובכן יבואו! בבקשה!

היה איזה צפצוף של מחאה, אבל הקול נשמע “כאוב מארץ”, אי אלו מאמרים באיזה עתונים – לא נקראו ולא תורגמו – מי זוכר אותם עוד? לא איכפת! “עד כאן אומרים בשבת הגדול” באנגליה. דבר אחר אצל הדודנים.

שם יש פוליטיקה חדה ועמוקה: התקרבות לאנגליה, ויהי מה! צו מוחלט; גזירה שאין להרהר אחריה. כך גזר ה“פירער”! – אבל כיצד אדם נכנס, מתחנף, מתגנב, מתברג, לתוך אנגליה? על ידי זהב? הברית החדשה אומרת, ש“גמל טעון זהב יכול לעבור אפילו בדרך פי מחט”. אבל לדודנים אין זהב, כי אם חובות; ומה שהם יכולים לסחוט עוד מדם התמצית של עצמם הם משקיעים בכלי זיין. יש רק פתח אחד להיכנס לאנגליה: האספורט הבינלאומי. והדודנים המלומדים מאד, אבל הגולמיים בפוליטיקה הדקה, סידרו, “שאלה ותשובה” בנוסח זה. שאלה: “האם ממשלת אנגליה תתנגד לביאת פלוגה של ספורטסמנים שלנו?” – תשובה (מלכתחילה הכרחית!): “הממשלה לא תתנגד, כי איננה חושבת את הדבר הזה לדבר מדינאי”. ובכן, בואו! ירד הארבה! ראשית הפלוגה בעצמה, וחוץ מזה כעשרת אלפים סיירים, שבאו לראות בנצחון גיבוריהם.

נקריתי להיות סמוך לשם. עשו עלי רושם של שיות שתעו מעדרם ושסודרו כאן מחדש. דרך הרחובות באוטובוסים ובאובטומובילים היו נהוגים כצאן, אלה בני אדם לשעבר… מי יודע, אם לא נמצאו בהם מאותם מאחיהם שהשליכו פצצות על לונדון מהציפילינים? מה תעתע אותם ומה הוליכם שולל לשוב ולבוא הנה? הלעשות “תעמולה” ברפש זה של חוצות, או ברפש של האיצטדיון? כי הנה הבוקר גשם ניתך. אהבתי את הגשם הזה: גשם נדבות! הממונים על כך גזרו שהמשחק לא יידחה. הזכירו נימוקים טכניים והבליעו בנעימה את הדבר שבגו שלא להאריך את ישיבת הדודנים למעלה מן התכנית הקבועה. בצהרים פסק הגשם, והרקיע טהר מעט.

אינני הולך לאספורטים, אבל לאספורט זה הלכתי, אולי לרגל תקווה סמויה, מעבר למפתן הכרה, שתהיה שם איזו הפגנה. עמדתי בשובל ארוך של המון הנכנסים. התכוונתי למצוא מקום לא רחוק מפלוגת הדודנים. עמדו שם איש על עמדתו, איש על כליו ותליו, דרוכי מתניים ומחכים לקץ הפלאות. הרימו את ידיהם “זכר לחורבן”, כמנהג המקום שבאו משם. התחילו לצחוק. תמהון כללי. הדודנים צחקו לפי הנוסח האנגלי. זה היה אפייני להם. אין כמוהם מתחללים ומסתגלים ומחזיקים בהשיטה המנוולת “תעלא בעידניה סגיד ליה”. התחכמו לעשות חנופה; והדבר עשה רושם רע, טעמו כשמן קיק… להיפך! דודנים צריכים היו לצחוק באופן דודני. דבר זה היה מעורר סקרנות!

הכדורגל מועט, נישא ברוח, הרצים בוססים בטיט, המשחק הולך כסדר, החוקים נשמרים, המשגיחים האנגלים מדקדקים על המשחק ההגון ( fair play ); וגם הפלוגה הדודנית מפליגה לדקדק. “מצוות שהחזיקו בהן כותיים, מדקדקין בהן יותר מישראל”. אומרים שקיבלו פקודה מתא המנהיג להסביר פנים. אותה בת הצחוק המסלסלת את שפמיהם של הדודנים, היא רשמית, יש לה ריח בולבסין עם כרוב חמוץ חמוץ; מאחוריה מתלבטת איזו בעיטת רגל, אף אדיבות זו נתווספה על השממון.

שממון. אנשים תלושים משרשיהם. אין כאן לא אריים אף לא-אריים, “צבוט בלחייך למען תיאדמנה”. ה“פאלקישר ביאובכטר” כתב מאמר חנף בנוסח “את אחי אנכי מבקש”. כוונתו על האנגלו-סאקסים. גם זה ענין תיאוריטי גיניאולוגי, שלא היה ולא נברא, ושדייטש-שוטה למד מתוך ספרים, כמו שלמד את האריים. אין אנגלו-סאקסים, ואין “ראסה אנגלית”, ואין ראסה בריטית, יש רק אנגליה; “רבותי וגבירותי” – אי ללא כיבוש, חשוק משטר ברזל דורות, חברה ומדינה; אולי תנסה לנגוע בהאנדרטה של היהודי בנימין ד’ישראלי, העומדת על המגרש בין כנסיית ווסטמיניסטר ובית הנבחרים – ה“בוב” (השוטר) הסמוך יאחז בערפך ויולכך אל תחנת המשטרה; אולי תעיז לחלל את קדושת התנ“ך, ותעשה כוונים לפולחן הדרואידים, אז אף בלי חכות ל”בוב", כל אדם מן השוק, כהן או הדיוט, בורגני או פועל, יטפח על כתפך דרך חיבה, ויאמר לך: אחא יקירא דעתך כנראה איננה שפויה, לך לבית המשוגעים!

בין כך וכך הוכו בני הפלוגה, ועשרת אלפים מבני עמם שבאו לראות את נצחונם ראו בקלקלתם. כדאי היה לשכור אניות מיוחדות, להיסגף בכל עינויי מחלת הים, בלילות הסער והחושך, ולהתרוצץ כ“עדר בתוך הדברו” בקרונות מיוחדים, כהוביל את הבקר, להיחקר ולהיבדק על הגבולות, כדי לבוא הנה, לראות בסקירה אחת את בירת האוייב בערפל – אבל בהדר עשרה ובתפארת מחסניה, ואת המפלה ברפש האצטדיון, ששמה שלחו אותם משם לעשות “תעמולה”! זחלו עייפים, קרועי נפש, פגומים, “חוזק” ממש, חוכא ואיטלולה של חרפה, ומתוך מידת הרחמים אמרו האנגלים: “אין רע! יפה שיחקתם! לא חשבנו כלל שננצח! רצינו רק לבוא במגע!” זוהי החדווה שבהכרח, סבר הפנים היפות למשחק רע.

במשך ימים אחדים “פיטמה” אנגליה את “העגלים האלה לעבודה זרה”! מי פיטם אותם בחמאה (שכלתה מן השוק אצלם), בביצים, בנקניקים – במנות יפות, שאינם מקבלים בגן עדן שלהם במשך שנה שלמה? מי הלעיטם עגבניות ותפוזים של ארץ ישראל? מי השקה אותם את התה הריחני, השחור כדיו? ומי נתן להם את קטורת הסיגריות הטובות, אשר זה עשרים שנה תמו מארצם? כל זה בא מן התמחוי של היהודי לייונס.! על שולחנותיו של זה היו ה“חתנים” הדודנים סמוכים; כשיוודע הדבר ב“גת”, הלא יפסלו אותם לאספורטים ולתמרונים?

לאחר מעשה יש שאני מהרהר, שה“גזלנים הקרים” הללו, האנגלים, אולי אינם טפשים כל כך בטומטמות משטר עצביהם ובאי איכפתיותם; על כל פנים, בפעם הזאת השכילו לראות מראש, שההתקפה האספורטאית של הדודנים “לכבוש את המלכה עמי בבית”, לנצח את האנגלים בפוטבול בלונדון, היתה אבעבועת סבון, שפקעה במפץ. לא, אפילו בלי שום מפץ – הכנסת אורחים, “בובים” מלפניהם, “בובים” מאחוריהם, כדי שלא יפגינו לא הם כנגד אחרים, ולא כנגדם; – “בחורים נאים ( nice fellows ) מתי הם נוסעים מכאן?” שאל אנגלי אחד; – “מחר!” – השיב השני בבת צחוק של ערמומית של שפתיו.

ככה אנו באין ברירה, מנחמים את עצמנו. ואעפי“כ, בביקורים תכופים, אף כאלה, עם כל ה”חוזק" והכשלון והאכזבה של האורחים ויבבת החתול, שליוותה אותם בדרך שובם והאכלת טריפות (מנקודת הראות של שולחן ערוך נאצי) ממטבחם של יהודים – אין אנו רוצים כלל וכלל. לא הפלוגה עצמה, היא כבר שקלה למטרפסה, ועתידה, אם היא רוצה בכך, לספוג מכות חדשות; אלא אלפי האורחים ה“סיירים”, החבויים בתוך “סוס של טרוייא” הלזה, הם משלחת שניתנה להיסבל פעם אחת, ולא הרבה פעמים; בפעם זאת התעמולה ברפש נשתקעה בתוך הרפש והערפל. חדירה זו של הדודנים הנאצים, במסוה של אספורט, ובאמתלא של “הלא אך משחק אני” ובפתחון פה של " fair play " הוא תכסיס חסר חן, גס ודובי ביותר, מכדי יכולת הטעאת אפילו עם פשטן, סבלן, רחב לב ובוטח בעצמו, כהעם האנגלי. צלב הקרס לא יכבוש את הצלב הפשוט של אנגליה האיוונגלית; הבדותא האריית לא תבלבל את מוחותיהם של הבריטיים, אשר אם ישנם צאצאי אריים בעולם, הם הם טהורי הגזע, זקופי הקומה, אנשי המלחמה, והאספורט ביותר. ובכל זאת מיליונים מהם מתיחסים בגאון אל עשרת שבטי ישראל. יכולים גם האנגלים לשטום פורתא את היהודים, פטור בלא כלום אי אפשר; יכולים להעמיד בעלי דמיון כמוסליי; אבל ללמוד הלכות “סבתות אריות”, ולירד לחייהם של אזרחים בשל דתם או בשל דמם, הרי זה חוכא ואיטלולה, שגעון וחמס אף בעיני ה“מקשים למות” מהמשמרים הקיצונים בנוסח ה“מורנינג פוסט”, האדוקה בנושנות. לא זו הדרך ולא זאת העיר…

לונדון י“ד כסלו, תרצ”ו

מטיפוסי בית-המדרש / נחום סוקולוב

בבית המדרש של מגידי תהלים, בין מנחה למעריב, יש מה “לזמר ולהגיד”.

עניים לאין מספר, בלי צל קורה על ראשיהם, בלי עצים או פחמי אבן להסקה, בלי מזונות – אלה הם ענינים משעממים. מהיכי תיתי? מאי קמשמע לן? פשיטא!

אבל חדשות יש ויש. אין אנו חסרים מכתבי עתים. הפרוספקטים של העתונים ירדו בתקופה זו על ראשי עם קודש, כגשמי סתיו. עולם הפוך! אפילו גבירים נעשים מו"לים.

ויאקילי מתפרץ הנה והנה, כאווז אמותה. יאקילי הוא הפוליטיקן הגדול בבית המדרש של מגידי תהלים, בין מנחה למעריב.

אח! אח! מאורע דליזור. כהן, אלזסי, וממפלגת המוחים כנד אשכנז, ויגרשוהו מצרפת.

יאקילי הוא לץ מסוכן מאד. קומב – יחנוק בלעו את הכומר הזה. הגלח יתקע בגרונו. זה בשר קשה.

והדייטש עשה לו דייסה;עיסה יפה לש לעצמו דייטש פתי! ההירירים ¹ מרדו! ואתם חושבים באמת, כי המורדים הללו הם פראים, ההירירים! אסור! הם צרפתים מתחפשים. התבינו מעשה? זה “צרור מכוער לגמרי”.

השטן הוביל אותם – הוא מוסיף לאמר בסגנון הטפה – לאפריקה דרומית מערבית. גם זה חשק! טוב טוב היה להם לוא נשברו ידיהם ורגליהם עד שהלכו שמה. עתה הנה עסק!

בבית המדרש שתי כיתות עומדות זו כנגד זו;בעד האשכנזים;בעד ההירירים. מי יודע אם ההירירים מעשרת השבטים?

מסיחין גם בדז’או (טשמברלין). יאקילי כועס על ההשתדלות שטשמברלין עושה בנסעו ובדרשו בערים שונות למשוך את העם אחריו.

מילא, חזן בא לעיר ויסלסל בגרונו “נעריצך”ל, “נשתבח”ל, או מגיד בא לעיר, וידרוש דרשה, ויתופף בידיו וירקע ברגליו, אז לא יחפוץ ההמון לעזבו. “עמך” מתעקש: הוא צריך להישאר פה.

מה יש לו לחזן ההוא? כלי לחיכה! חכה שנונה להעלות בה דגים טפשים! דבר שנון-הלשון הוא עניין פחות, מלאכת הפטפוטיא להחליק לשון ולהסתגל לטעם חיך השומעים. רפש!

ויאקילי מוסיף ללמד את הע:

טשמברלין איננו רוצה שגם אחר יעסוק בישוב. גם להם דחוקה הפרנסה, והנה אדוני-דייטש בא. שלום עליכם! מי הזמינך לסעודה? השמעתם, כי יוסיפו עוד שוחט אחד כשהשוחטים הישנים, העומדים על משמרתם, גוועים ברעב?

וירוחם מגין. חיבה יש לו לאנגלים, בשביל שהם מעשרת השבטים. הוא אומר: אם כן הדין עמהם!

הדין עמהם, הדין עמהם – שנה אחריו יאקילי בהעווייה ובכעס. אבל ידיהם של השוחטים הישנים רועדות, על כן באים שוחטים חדשים!

יאקילי הוא אינש דעלמא.

יש שם בבית המדרש מוסר’ניק אחד. גו ארוך וצנום, הילוך משונה וגב עקום. רגליו נגררות, כמהלך בתוך שנתו. מפיו נזרקות לפעמים מלים עם כוונות. מסביב לו עומדים בעלי כוונות וקומטים מצחותיהם, ושפתיהם דובבות אחריו.

ויאקילי מתלוצץ: יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה אי אי אי! ועוד הפעם יסוד ושורש העבודה אי אי אי!

והוא, הלץ, אומר לאותו מוסר’ניק, בכלביות: אל תהא כזנב הלטאה!

ומפני שהוא יודע פולנית קמעא, הוא אומר לו Hulaj duszo!! (התענגי נפש!) – אל תהא שוטה שרוי בצער! השלך את הכוונות ועכל היטב! מפני שכל זה הוא מבני המעיים.

ואין כיאקילי חוש לדברים קטנים. הכל – חברה תהלים – הוא אומר – תלויה בקהילה, וקהילה תלויה בכלל ישראל, ומה שייך לאמור: כלל ישראל הוא אדון לעצמו? נעץ קנה בים ועומד באמצע? מין בן-יחיד, או חד בדרא, כאדם הראשון, קודם שנבראה הפלונית שלו? אף הוא שוב תלוי בכלל העולם. על כן צריך לדעת מה נעשה בעולם. אפילו חבר של חברה תהלים צריך לעינים מקיפות את כלל העולם, ובלאו הכי לא יצליח לעשות שום דבר מועיל. אפשר שאשב בעצמי ואייבש את מוחי לחקור בשכלי לבדי מה לעשות כל מה שיש לעשות בעולם? בטלנים אני צריך גם לראות מה עושה העולם. ארבע רגלים לסוס. ועם כל שה לפעמים האו נכשל, אמרי אנשי. צריך להסתכל.

יהודי-זוטר חי, עליז, מהיר החושים, מין שונא בטלנות שלא ראיתי כמוהו, שונא – אבל לא, לא רק שונא אך גם מרגיש בחילת הנפש לכל הדברים הקטנונים, הננסיים, לכל הדיחוקים הגמדיים, ואוהב רת הריווח, את רוחב-האופק, את העולם. וגם את כל ההשערות הרחוקות ע"ד העלום – זה צביונו של יאקילי.

בבית מדרש קטן של מגידי תהלים, בקרן זווית צרה, בין מנחה למעריב, פורש יאקילי, ממש נשר, כנפים רחבות על פני העולם.

טעפוס של יאקילי לימדני הרבה.

על ידו נתבארה לי הכוונה הסתומה של הפיוט “ברח דודי”. נתקשיתי תמיד בפיוט זה. מה הוא ההוד של הבריחה? ויש במה להתפאר?

זו היא מחאה כנגד הצוק, הצפיפיות, הצמצום. זה הוא החשק שמיצרי התחומים יסתלקו, שהרגלים תתנועענה, שהדם ימהר לרוץ בעורקים.

בימים האלה יאקילי הוא מרא דעלמא כוליה. הפוליטיקה היא כל כך רחבה! פשוט, מחיה! קוריאה, יפן ², הירירים.

ירוחם קבל מכתב מבנו, מפורט ארתור, שהוא עושה משם נסיעה לסן-פרנצ’יסקו.

יאקילי הוא בקי ב“לאנדקארט” – בעל פה. פשוט, כיהודי יודע “אשרי”. זכרון כּבוד סיד. בעניני כוונותיו של המוס’רניק איננו “מר בר רב אשי” גדול, אבל במקצוע זה הוא מאושש, כצור איתן.

בימים אלה דרש על דבר אמריקה. צריך לדעת שהוא אמריקאי נלהב.

עתידה אמריקה שתנצח את אירופה – חרפות ובושות! ועתיד האוקיינוס השקט לנצח את האוקיינוס האטלאנטי ולהפוך עליונים למטה ותחתונים למעלה.

אנחנו נהיה לקבצנים, והם לגבירים מפורסמים. אנחנו נהיה לייחסנים נשכחים כמי הערביאים והמצריים. המקומות האלה יהיו לחרבה, ומה שעתיד להיבנות, ייבנה שם, במקומות החדשים, היפים, הנפלאים.

והוא מוסיף לאמר בהתלהבות ובקול רם:

הרי זה כמו שוק הגרז’יבוב! ³ כמה פרקמטיא, כמה עשירות היו! ומה נשאר הים? בצדדים עוד נשאר, אבל באמצע – גן, ולצדו משקים את הסוסים, וגיסי מתעצם ועומד על דעתו לפתוח דווקא פה חנות גדולה. הך ראשך בכותל! אבל פה עבר הזמן!

הים התיכון היה במשך אלפי שנים מרכז המסחר והעשירות והכוח. אבל בא זמן משך הדורות ונשתנה הדבר. העולם “משך את עצמו” למקום אחר. בא הומבולדט וגילה את אמריקה, ונעתק מרכז העולם מהים התיכון לאוקיינוס האטלאנטי.

למה יה כן, מוסר’ניק? אבל כשם שאין אני יודע את החד גדיא, כן אין אני יודע למה ואיך.

די כי כן היה, ומה שהיה הוא יותר אמיתי מכל הכוונות שלך.

ועתה – הוא מוסיף – לאמר – עובר העניין אל הים השקט. הוא יהיה מה שהיה התיכון לפנים, והאטלאנטי אחריו.

והוא מוסיף לדרוש: –

ה“גנבים” חופרים עד גמור את תעלת פאנאמה. זה הוא מעין מעשה, שאין לכם שום השגה ממנו, מלמדים! תעלת סואץ העשירה את האנגלים, פאנאמה עתידה להעתיק את כל העשירות לאמריקה.

הוא פתח את כף ידו האחת, ובכפו השניה החליק עליה, ויאמר: אחרי פאנאמה אין עוד כלום.

ע"י פאנאמה יהיה האוקיינוס השקט מולך בכיפה!

ויפתח את שתי כפות ידיו וישרטט עליהן באצבעותי, כאדריכל עושה תבנית בנין. ראו כל הקרקעות הגדולים, שלא היו עוד לגרוגרת דר' צדוק, אלא עומדים בעשירותם הכבושה מהם, וגם אינם מרובים באוכלוסין, חוץ מאפריקה, הם מתפשטים מסביב לאוקיינוס השקט. ראו! אמריקא הצפונית, אמריקה הדרומית, אוסטראליה, סיביר ועוד. כמה מסוגלות עוד הארצות האלה ליישוב, לפאי פלאים! כסבורים אתם, שאמריקה כבר נתמלאה? מלמדים! “קהילות” אחדות נתמלאו שם, אבל אמריקה! עוד לא התחילה להתיישב. עוד שלושה וחצי מיליארד נפש אדם יכולים להתיישב באמריקה. ומה מספר כל בני האדם (בנאמנות, אין אני יודע, אבל יאקילי יודע) אך מיליארד וחצי.

ואוסטרליה? רבותי, באוסטרליה יש סך הכל ארבעה מליון נפשות. אפשר להושיב שם עוד איזה מניינים.

וסיביר? רבותי, סיביר איננה כלל סיביר. ריבונו של עולם, פיסת סיביר לו תנתן לנו: כמה יש בה זהב, עצי יער אדמה טובה לחרישה ולזריעה! אוצרות! וכל זה הוא סמוך לים השקט.

בכל המקומות ההם, באלאסקה, בקאנאדה, במערב הרחוק של כנסיות הברית, באוסטראליה, בזיילאנד חדש ובסיביר יתיישבו מליונים בני אדם, ויצאו פרנסה בריווח.

והפוליטיק בנוגע לחינא אתם מבנים? מה אתם בינים? גם שם יתיישבו.

אני מציף סילון של צונן על ראש יאקילי. ואומר לו: איחרת המועד! חינא כבר נתמלאה;אבל הוא שקדן ומתמיד בסטאטיסטיקה, וזוכר יותר ממני.

– מה חינה – הוא צועק. צפיפות הישוב בחינה היא החצי מצרפת, וגם בצרפת עוד אין הצפיפות מספקת. לוא יהיו יושבי חינה צפופים כיושבי יאפאן אז יש שם עוד מקום בעד 1,200,000,000 נפש, כלומר כמעט למספר כל האדם. ואפשר להגדיל את צפיפות היושב חינה, יען כי העושר הטבעי של הארץ ההיא הנהו גדול מאד. שטחי הפחמים והברזל במדינות שינסי ושאנסי (אף את אלה יודע יאקילי!) הם הדולים שבעולם;ראכם חמש מאות ורחבם מאה קילומטר, ולפי דעת המבינים יש בהם אנטרציט י סיפוק לכל העולם במשך אלפיים שנה, ו“הגנבים” האנגלים יפרצו במסילת הברזל שלהם, שכבר קיבלו הורמנא לבנינה, באותן המדינות, והניחו את היד על העשירות-של-קורח ההיא, מחפורות הפחמים והברזל, ובנו גם מסילות אחרות והברזל יהיה גם לבנין מכונות, וכשיתחילו לעשות שם סחורות מנופקטור – יומא טבא לרבנן!

ופני יאקילי מכל-העולם היו כפני-להבים, ויוסף לתאר את תמונות חופי הים התיכון, המתפשטים מסינגאפורי לוולאדיבוסטוק עם ארצות סיביר, חינה, אוסטרליה ועוד.

וממול המקומות האלה, ממשר כרחוב מול רחוב הפרנצ’יסקאנים – חופי אמריקה מן אלאסקה עד פאטאגוניה, קאנאדה, כנסיות הברית, אמריקה הדרומית ועוד.

שתי שורות יפות – האין זאת?

ובכל שורה, לכל הפחות שני מיליארד בני אדם, סך הכל ארבעה מיליארד. ישוב נאה!

ויאקילי שכח, שהוא דר בחצר צר ומצומצם ד' על ד'.

הוא קולט את העדן והנועם מדמיון המרחב. שני מזחים מזה ומזה, ובאמצע האוקיינוס השקט, כמו שהיה הים התיכון לפנים.

ועוד הפעם שם יאקילי את עיניו על ארץ דמיונו. גדות הים התיכון הן מבורכות במחצבים יקרים, אוצרות באסטראליה, באיי פיליפוס ביאפן, בקוריאה, בחינה, ובארצות אמריקה מן אלסקה עד פאטאגוניה.

הנה האוקיינוס השקט הוא כספיר משובץ בזהב וכסף.

ומה יהיה לאירופה?

החברה תהלים נזדעזעה, אירופה יורדת מטה מטה. איזה גבורות בעולם, כלומר הגבורות הראשיות? רוסיה ואמריקה! והנה הן מעמידות את הפנים שלהן משני עברי האוקיינוס השקט.

בנך זה ירוחם, שנסע מפורט ארטור לסן פראנצ’יסקו, יודע את דרך העתיד.

אנחנו ואמריקה נעמוד אלה מול אלה כוורשא ופראגא משני עברי האוקיינוס השקט.

ומה יהיה האטלנטיק? אמת המים! אפשר שנלך אליו לתשליך.

ואמריקה-גנב, כמו מתיר לכל העולם להפליג באניות על פני הים השקט, אבל אמריקה תופסת את פאנאמה.

יאקילי סגר את אגרופו לרמז כ“האוחז ביד” היא הטובה שבתפילות. זמן מערב הגיע. חושד אני את יאקילי, כי בכל עת התפילה לא היתה נשמתו כלל בעולמות עליונים, אלא היתה מרחפת בין פורט-ארטור ובין סאן-פראנצ’יסקו.

כמעט שגמרתי לאמר את הקדיש שבשבילו באתי, והאגודה שבה ותתקבץ מסביב ליאקילי.

ואם יודעים אתם מה אמריקא? זה הוא עולם חדש לגמרי. רע-אמריקא;לא יודעי חן ולא אנשי טעם. תגרנות, תגרנות ותגרנות! כן נראה לכאורה.

ברייה נפלאה! כאילו אנחנו רוצים, אלא אין יכולים כמוהם. לא אנו למעלה, כי אם הם, והא ראיה, לא הם באים אלינו, אלא אנחנו הולכים אליהם. כל מה שיהיה יותר חדש, כל מה שעתיד לבוא, תחילה יבוא שם. אפילו חברת תהילים אמריקה היא עתה כפי שעתידה חברה תהילים להיות פה בעוד זמן רב. מוסר’ניק! טוב הדבר או לא? נעניתי לך, כי לא טוב. אבל היש לך עצות כנגד זה? מי שולח למי? השולחים אנו רובלים לשם, או הם שולחים דולארים לכאן? אפשר שנצא משוקא דגלדאי ונעבור לתוך שוקא דרבנן? טוב הדבר! אבל הדולארים! אם הם לא ישלחו את הדולארים – מהיכן יתפרנסו רבנן?

ואני אומר לכם, שעתידה אמריקה לקנות את כולנו. התחילו לקנות כלי חפץ, דברים עתיקים שאין להם שם. אחר כך באו ויקנו פרופיסורים, ריקטורים, דירקטורים מן המובחר שיש לנו. אפילו רבנים כבר קנו. ואם יהי להם צורך – יבואו. וכשיבואו, וצרור הדולארים בידם, יקנו אפילו את הריש גלותא מבבל.

הגם אלה חייטים, גם אלה רצענים שיש לנו פה? אמריקה! לכו וראיתם מה חייטים, מה רצענים;איזה כלים, איזו מיני המצאות, והכל מתחדש שם,וברגע שהוא מתחדש, מתחילים לשמש בו, בכל דבר הם קודמים לנו, והננו מהלכים תמיד אחריהם.

כל מה שיש להם לקחו ממנו, ועתה אין להם מה לקחת. עתה חזר הדין – ואנו צריכים לקחת מאתם.

אני קטונתי בעיני לנוכח יאקילי. איש שנושאי מחשבותיו לא אפילו ארצות, אלא חלקי תבל ופה בבית המדרש למגידי תהלים, בין מנחה למעריב.

היכן למדת את ה“לאנדקארט”? שאלתיו.

למדתי, פשיטא, לא מתוך קערות, אלא מתוך ספרים – השיבני בהקפדה. ודרך אגב סח לי סיפור זכרון אחד מזכרונות ימי נעוריו.

הוא רצה להיות רב בעיר קטנה במדינה זו. סמיכה היתה לו, אלא צריך היה גם להיבחן מאת מורי בית המדרש שהיה פה ולקבל מבם “קונסינס” ⁴. כך היה הדין אז.

הימים היו ימי נצנוץ האפיקורסות, והאפיקורסים התענגו להקניט את היראים. בין המורים הבוחנים אז בבית המדרש ההוא היה אחד שמנהגו היה לדקור את הבאים להיבחן שהם “פאנאטיקים” וכדומה.

הוא בא אז, ומורה הגיאוגרפיה החל לנסותו.

איזהו הים הגדול הנזכר בתורה? שאלהו הגיאוגרף מבית המדרש, בכוונה לעורר ויכוח.

יאקילי ידע היטב, וישבהו: הים הגדול הוא נקרא היום בשם הים התיכון. אבל מדוע קראה לו התורה “הים הגדול”? האמנם הוא הגדול בכל הימים?

גם זאת ידע וישב כהלכה:

– לא! יש ימים גדולים הרבה יותר כמו וכו', אלא ביחס לארץ ישראל, מפני שיש בה ימים קטנים, נקרא זה בשם “הגדול”.

– והגיאוגראף המתאפקרס מצא את התואנה.

– ראו – אמר לחבריו המורים שעמדו אאז שם – עד היכן מגיע ה“פאנאטיזם”. הלא טוב להודות בלי תירוצים כי משה רבנו, אף על פי שהוציא את היהודים ממצרים והיה מחוקק, לא ידע שיש ימים גדולים יותר! רק בגלל ה“פאנאטיזם” מתעקש זה להוכיח, כי משה רבנו ידע, אלא שכיוון ביחוד אל ארץ ישראל!

אז פנה יאקילי גם הוא אל המורים, ויאמר אליהם:

הלא שמעתם את אשר אמר האדון? הוא אמר כי יכול היה משה רבנו להוציא את היהודים ממצרים ולהיות מחוקק – בלי דעת הגיאוגרפיה, ואני – רוצה להיות רב בעיר קטנה שיש בה פחות משפחות יהודים בעלי עגלות, ואתם מעמידים אותי על המבחן בגיאוגרפיה!

ובכן מימי נעוריו היה זה מין רקליו ⁵ זעיר אנפין. אמנם לקתידרה לא זכה, אבל בין מנחה למעריב הוא מרצה את בקיאותו.

ולא רק לקתידרה, כי גם לרבנות לא זכה. יש בו זרם חיים יותר מכדי הצורך למרנן ורבנן.

ניסיתי דבר אליו.

– ההתלהבות הזאת – אמרתי – שאתה מתלהב לזכר גדולות ועתידות ועמים רחוקים וים גדול שמשני עבריו משגשג ישוב כביר – הלא איננה משכיחה מלבך את פרוסת הלחם שאתה אוכל ואת המקום שאתה מניח עליו את ראשך בלילה לישון ולהינפש מעמל היום.

תשובתו היתה אנחה קלה. כנראה, בצאתנו מבית המדרש לא הלך אל האוקיינוס השקט.

הוספתי לאמר:

כן גם אין מרה שחורה צריכה לנפול עלינו בנוגע לעתידות עמנו. התבל, המסחר, חרושת המעשה, הנסיעות, האוקיינוס השקט – כל אלה הם יומא-דשוקא גדול. ליום השוק באים מכל עבר, כמו לתיבת-נוח זמנית;עשירות, גבורה, תנועה, הוד כל עולמים. אפשר שנבוא גם אנחנו ולא רק אפשר, אלא גם צריכים אנו לבוא, ואם לא ינונו לבוא נכבוש לנו המקום בכוח, ואם כוח אגרוף לא יספיק לנו וצירפנו אל האגרוף את המוח. לא נעמוד כנר נקפא, בשעה שהכל מתחרים ורצים. אדרבא נפיל עצמנו לתוך כבשן התחרות הזאת, נפיל עצמנו מזורזים, לוהטים, חזקים וגאים, יהודונים חיים ורעננים!

עיניו הבריקו שביבי אש בדברי. הרגשתי, כי אצבעי נגעה במיתר החיים והעולמיות שבלב הזקן הצעיר הזה.

אך הוספתי לאמר:

ואולם ליום השוק באים ממקומות שונים. בך יש יתרון החיים, כמחאה כנגד הבטלנות, והיתרון הזה מתאר לך את כל הדברים בתנועה, בגוונים שונים, עקודים נקודים וברודים, מראה מנומר, כתבנית אסיפה או יום הילולא, אבל אין אתה יודע, כי התנועה הזאת באה מתוך מנוחה. אנשים יוצאים מתוך מקום שיש להם, מתוך מעמד ומוסד, להגדיל את נטישות ישובם. לכל אחד מאלה הבאים ליום השוק יש ביתו שלו, אשר בו הוא חי את כל חייו ביישוב העולם ובדרך ארץ, וכשהוא מוצא מעצור ומועקה מפני חוסר המקום שם הוא הולך ומבצר לו מקום להלאה.

גם אנחנו נלך עם האמריקאנים לאיי פיליפוס ועם האירופים לחינה!

אמת – אמרתי לו – דהננו עומדים לנוכח מהפיכות היסטוריות עצומות מאד;אולי לא היה עוד דור מלא וגדוש במהפיכות כדורנו. אמריקה מתחרה באירופה, אירופה באסיה, האויינוס השקט בולע את האטלאנטי, ובפנימיות הארצות ניגודים מדיניים, צבוריים, תרבותיים אידיאליים, דתיים בכל הגוונים ובכל המדרגות, ואין יודע מי ינצח, ובודאי ינצח מי שיש בו יתר חיים, כוח שקדנות.

אבל אל נהי שועבדים לבולמוס של דמיונות ולפולמוס של כיבוש. לנו יש מלאך מלווה – אנא נלך מרוחו ואנה מפניו נברח? יש חוק שהולך ומתקיים בכל פעם שעמנו בא. הננו הולכים, תמיד עם החלוצים, ואחר כך דוחקים אותנו לאחור, ויש אנו אומרים: לא נהיה אלא אורח (והלא מצווה היא, כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה חוץ מצא) – אבל גם בהכנסת אורחים אין אנו מובטחים. הלא עם הרומאים באנו הלום, אז בעת אשר נעתקה “נקודת הכובד” מן הים התיכון אל האטלאנטי. ויאקילי מן הדור ההוא רשאי היה לתלות את כל תקוות חברה תהילים גם כן בדרך חריזת כלל ופרטה במחרזה אחת בעתידות האוקיינוס האטלאנטי! אמרתי כי אשחטהו בדוגמא זו, אבל הוא עשה את צווארו כעמוד של שיש.

היסטוריה לא אהבתי מעודי – אמר לי – נפקא מיניה גדולה מתי נולד הריב“ש ⁶ ! רציתי לדעת, מה הורה הריב”ש ומה לי לעשות, אבל מתי נולד – זה הוא בעיני דבר מיותר לגמרי. גם בעת אשר הכינותי עצמי לבחינה אז בידיעות החיצוניות, כמידה שחיבבתי את הגיאוגרפיא תיעבתי את הרשימות ההיסטוריות. לאנדסקארט – זה דבר שיש בו ממש. נמצא מקום כזה, אפשר לנסוע שמה, לעמוד עליו, למששו, להשתמש בו לצורך בני האדם, ואי אפשר לבדות דבר כזה מלב. למשל, סמבטיון. אם תוכיח הלאנדקארט שאין סמבטיון, עוד רשאים להתגלגל מצד אל צד ולאמר, שהוא נמצא באותם עמקי אפריקה, אשר שמה עוד לא הגיעו התיירים, אבל אם נסול מסילות ברזל גם שם, ולא יישאר עוד מקום נעלם, וסמבטיון לא יימצא – יעמדו נא כל חסידי מזרח ומערב ואמרו, כי יש סמבטיון! יש? הראוהו נא אותנו! עם הגיאוגרפיה אין “כתבות”. אבל עם ההיסטוריה – כל מה שהפה יכול לדבר! הם יאמרו לכם כך וכך היה המעשה לפני מאה שנה, ואין אתם יכולים להכחישו בשום אופן. זה הוא דבר של בטלנים! על כן לעולם אין אני מסתייע בהיסטוריה. היכן אני יודע הבאו עם הרומאים, ואיך באו, ואיזה סיבות היו? יודע אני להיכן שטף הישוב נוטה עתה, מפני שאני רואה.

הקלסתר המיוחד של בעל חיים ושונא היסטוריה זה היה כה מצויין ומוזר, ובאותה שעה גם מושך את הלב, עד כי בחרתי להתחקות עליו מהתווכח בפולמוס של טענות ללא הועיל.

מחאה כנגד העם ההיסטורי, שכולו עבר, כולו זכרון: זכר לחורבן, זכר ליציאת מצרים, זכר לטל, וזכרון ונסיון מכל המאורעות.

ויהודי קטן בית המדרש פורק בתוך לבו ומעל לבו את כל הדברים שברוח, ונעשה קנאישל החיים.

חפצתי לקרוא לפוליציה, ולבקש לחבר פרוטוקול. ליצנות! אבל כה היה הרושם בלבי, כאילו צריך לעשות דבר מה כנגד דבר-לא-מורגל כזה.

אך כשנתיישבה עלי דעתי, ואחל לחדש בקרב רוחי זכרון “נפשות רבות וחסרונן” זכרון מיני פרצופים מיוחדים, שאין ביד כל חרש לצור כתבניתם, ושהעמיקו לפתח את פיתוחיהם החדים על פני לוח לבי – ואזכור כי יש יהודים כאלה.

ויש פוליטיקה כזאת של בית המדרש לחברה תהילים, בין מנחה למעריב. צדיק ה' בכל דרכיו. וזאת לדעת, כי אין יאקילי ציוני, ולא שונא ולא טיריטוריאלי, ולא אנטי-טיריטוריאלי.

מפני הגדרים אלה אנו שוכחים כי יש עוד בלי עין הרע מיני יהודים שונים וגם עמהם אנו צריכים לחשב.

אנחנו סופרי העתים הננו לקויים בכמה מומים. כשיונקתנו מן החיים תחדל, הננו מתייבשים בתוך מלים ומושגים ידועים. אנחנו העובדים במערכת מכתבי העתים לקויים בעוד מגרעת אחת: מאמרים אשר לא ייטבו בעינינו הננו מפטמים בהם את הסל;אנחנו אנשי מפלגה, עלולים הננו שיקהה בנו חוש ההתבוננות הראויה לדברים שמחוץ להם.

ואם לקה אדם שלוש אלה – עד כמה הוא עלול להיעשות צדדי ומוגבל!

טוב לסור לפעמים, בין מנחה למעריב, לבית המדרש של חברה תהילים.

אדם נכנס שמה ויוצא, ופיליטון בידו, רחוק מכל התחכמות, בלי היתול, בלי עקימת הכתובים – דברים כמו שהם.

(שיחת חולין)

…ולא אוכל לשכוח זכרון סיפור קטן אשר קראתי זה ימים רבים, ועתה גם את שם מחברו לא אזכור עוד, אך את תוכו אני זוכר היום: מורה לחכמת הטבע מטיף את לקחו באזני נער קטן, והנער מקשיב ומשכיל על דבר.

אחרי אשר ידענו – אומר המורה – את משפט המשקל אשר לגופים שונים, ואחרי אשר למדנו כי האוויר מתפשט ומשקלו יקל ע"י פעולת החום, ושישנם אֵדים שונים, הקלים במשקלם מן האוויר, הלא נקל לנו להבין מדוע פורח באוויר המגדל, אשר מילאנו אותו אויר חם, או אד קל מן האויר, כמו, למשל, המימן!

הבינותי – ענה הנער, ועיניו הנוצצות מעידות בו, כי אמת בפיו, ואז החל המורה לספר לתלמידו גם דברים אחדים מקורות המגדל הפורח באוויר, שהיה בתחילתו אך משחק ילדים, ועתה מייחלים ומצפים לשכלולו ולסידורו בכליון עיניים מצביאי הלגיונות, הסוחרים, ומי יודע – אם לא גם מעבירי המכס.

זה יותר ממאה שנה בנו האחים מונטופליר את המגדל הראשון נייר ובד, ויבעירו תחת החור קש וצמר למען החם את האויר בתוך המגדל, ויתנשא המגדל ויעף, וגם השמועה על אדותיו עפה ותעבור בכל ארץ צרפת, ויקם הפרופיסור לחכמת הטבע בפאריז ושמו שארלס וייבן גם הוא מגדל וימלאהו מימן, ומשפט המימן הוא, כי משקלו קל מאוד כאשר ידעת, וקל הוא מן האוויר, ויעלו שארלס ורעהו רוברט במגדל, והוא כבר היה מצופה שכבה עשויה מתכת, מעשה רשת, וסל קשרו תחתיו לשבת בו, ויהיו הם הראשונים אשר עלו למרום במגדל.

והנער קרא ברגש: האח גיבורים אנשי שם!

והמורה הוסיף לספר: הם היו הראשונים בין בני אדם, כי בעלי החיים, מקדימים ועוברים לפנינו כמעט בכל המצאה חדשה. רוב הסמים והשיקויים אשר יתנו לנו הרופא, מילאו לראשונה בטן כלבים ושפנים, הם כלבי הבחינה ושפני הבחינה שהם עושים בהם את הנסיונות.

ועתה הוסיפה ושמע: שני המגדלים הראשונים עפו ריקים – מגדל ורוח אין כל! לתוך השלישי הובא כבש, שהיה בדרך הזה בעל כרחו לנשיא היום. מה הרה והגה הכבש, מה הרגיש בהתנשאו מעל הארץ, בעופו למרום ובפגשו נשרים על דרכו, בעלי כנפיים “לא תואר ולא הדר להם” אשר לא הסכין במו – לא נוכל לדעת, יען כי הכבש לא כתב את ספר זכרונותיו… אל המגדל הרביעי כבר באו בני אדם, אך המגדל ההוא היה קשור עוד בחבל אל האדמה, ולא יכול להתנשא יתר משבעים רגל. ורק אחרי בחינות ונסיונות רבים עלו שארלס ורוברט רעהו במגדל החמישי.

והמון רב היה במעמד ההוא, ויתפלאו וישתוממו ויקיפו את המגדל בהחלו להתנשא ולעוף, ויהי כאשר שבו הנוסעים וירדו ארצה בשלום בלי פגע, ויתנפלו עליהם המונים המונים ויקרעו את בגדיהם ויחטפו מהם קרעים קרעים למזכרת עולמים!"

מראה נהדר!

כן יעשה המון העם תמיד בהיגלות לעיניו הרוח פתאום – אך לעיניו! לוא ישבו שארלס ורוברט תחתיהם ויכתבו כתוב אך ספר “על אודות היכולת לעוף באויר” היו מתחייבים בנפשם! החרם החרימום, סקול סקלום, שרוף שרפום כמורדים במלכות שדי. כי הלא מלכות שדי בעיני המון העם היא תמיד אך איוולתם הקשורה בלבם, ואיך קמים אנשים עזי נפש לשנות סדרי בראשית! הלא עד היום (הוסיף המורה) מאמינים בני ההמון הרחוקים ממסילת הברזל והיודעים אותה אך מפי השמועה, כי תחת האפנים יש שדים אסורים באזיקים אל העגלות, ועל כן אין צורך עוד בסוסים.

וסוחרי הסוסים, וגם גונבי הסוסים מתקפצים על מסילת הברזל, ואם אינם מוציאים חרמות כנגדה, אין זאת אך בגלל אשר הם עושים דבר רע מזה, הם מניחים אבנים וקורות על אדני המסילה למען תעמודנה המרכבות בעברן.

אך להתנשא למרום נעים מאד לגבר – ואלה דברי שארלס אשר כתב בספר זכרונות ביום ההוא:

הננו נכונים למסע המגדל המלא משא ומשקלות נע ונד ורועד, והתשוקה עצורה כאש בנו לעזוב את שטח הארץ, אנו ממהרים להריק את הכל, ולאט לאט אנו מתנשאים לעיני המון רב, המקיף אותנו בדממה, מתפלא ומשתומם.

אל מה אדמה את העונג הממלא עתה את לבי? אין זה עונג. כי אם אושר! בנפול המשאות ארצה, נופל עמהם ארצה גם צרור צרותינו~ בהתרומם המגדל יינתקו המוסרות הקושרות אותנו אל החיים העמלים, אל הקנאה, אל הנקמה, אל הזדון ואל השפלות! הננו נשגבים ונעלים מעל לכל הרדיפות!

ועל מה נרדף שארלס? – שואל הנער בקול מפיק יגון.

והמורה משיב: על הרחיבוֹ את גבול הדעת לאושר האדם! האין די בזה להבאיש את ריחו בעיני העם? אך נשובה נא אל זכרונותיו:

הננו מתנשאים ועולים! עוד קול המולה דקה עולה אלינו מן האדמה… הנה ניתק החבל אשר קשר אותנו אל הארץ, אך עוד רואים אנחנו את אלפי הראשים הצפופים ואת העיניים הנשואות אלינו למרום… מעל לראשינו שמים טהורים בתכלית הטוהר; מסביב – מרחבי יה, מרחבי אין קץ, ושוכניהם – להקות בעלי כנף עפים לקראתנו, כאילו חפצים הם לברכנו לשלום ולשוחח עמנו.

מאושרים אנחנו! קראתי לרוברט, ונעופף את הדגלים הקטנים אשר לקחנו אתנו, לתת לעומדים מטה אות כי שלום לנו. אחרי כן נשמע רעם כלי תותח, הוא האות הניתן לנו מלמטה, כי נעלם המגדל מעיניהם, כי חדלו לראות אותנו. טוב מאד! האח מה טוב!

מדוע כה טוב?

כה חשב שארלס בהימלטו מן האדמה…

הלנצח? הלא ישוב אליה!

– בלי ספק; עוד לא נוכל לראות חיים במרומי הרוח; שם לא נוכל למלא אף חלק קטן מצרכי הגוף! גורל האדם הוא לעלות ולרדת! והירידה, בני, נוראה מאד.

נוראה?

וגם מסוכנת! המגדל היורד כמו מתנקם הוא בכעסו על אלה שהעלוהו חינם, ועל כן יטלטלם, יצנפם צנפה, ישליכם, יקלעם כמו בכף הקלע, ויכה בהם על כל תלמי שדי, על כל בנין ועץ, יטביע במים, וגם במדמנה…

ובני ההמון, בני האספסוף, ברדת המגדל בנאות שדי, רודפים אחריו להשיגו, לקרעו ולגנוב את קרעיו – בלואי סחבות, ואת חבליו ואת כליו… הלא הם אדוני השדה מתהום עד רקיע, וכל הנופל על ארצם שלהם, קניינם הוא, אשר המטיר להם האלהים משמים.

חיש קל נופל המגדל על צידו הקרוע, ו“החסידים ואנשי מעשה” שבין ההמון מתעללים בנוסעיו. הבו הבה את “הציפרים העפות”, את “המהרסים והמעפילים”; הבו נא את “האדון לבן הפנים הזה, בעל המצח הגבוה” – ונעשה בהם מעט שפטים.

ונאסף כל שיכור וכל בער, כל מצורע וכל מוכה שחין, לשלוח את ידיהם המזוהמות אל הנוסעים שנפלו בתחומם במגדלם הקרוע.

והנער התמים מוסיף ושואל: מדוע?

מדוע? – משיב המורה – יען כי דרכו על אדמתם. אדמתנו היא, שמינו הם והאלהים אשר בשמים הם אלהינו. כן גזרו זקני הכפר, כן יקום וכן יהיה.

ובכל זאת – כלה המורה את דבריו – הולכת ההמצאה ומשתלמת. עוד מעט ויירש המגדל את מקום האניות ומסילות הברזל, כאשר ירשו האניות ומסילות הברזל את מקום העגלות והקרונות.

מי יתן! קרא הנער ברגש.

גם מעבירי המכס מחכים לו בכליון עינים.

*

מדוע עלה הסיפור הזה על לבי, ודבר מה העלה אותו בזכרוני?

רעיון תחיית הלאום העברי! תחיית הלאום העברי הנאור, בעצם תומו, כמשפטו, במאור אשר בתורתו, זה רעיון משא נפשנו, זה חותם תכניתנו, זה רוח אפינו.

עוד הוא פורח, כמגדלים הראשונים שפרחו באויר, עוד זה מקרוב היה הרעיון הזה אך משחק ילדים, ואין יודע מתי יגיע היום, ויכולנו לשמש בו לצרכי כל הגוף וכל הנפש.

עד היום עושים אנחנו בחינות ונסיונות… עד היום עולים מגדלים ריקים. יתנשאו למרום ויאבדו דרך… יש שאנו מעלים אחד הכבשים… גיבור בעל כרחו… וכפעם בפעם רואים אנחנו מגדל יורד, מתגלגל באשפה, נופל לתוך הבור, לתוך הנהר, לתוך מי מדמנה.

או יש אשר נשב בו, והוא עולה ויורד, נוגע ואינו נוגע באדמה, כי אין בו כוח עוד לעוף היטב ולשים עבים רכובו ולצחק לכל אשר ממטה, ויש אשר הוא נופל בתחום הכפר המרובה באוכלסין, ואז – הוי אלהים אדירים, מה תגדל הרינה במחנה, זבח גדול, משתה שמנים, סעודת גן עדן! נער פיסח אחד רץ ויחטף את אחד הכלים, והוא צועק ומבשר: הנה קסמים, כשפים! ונער משנהו רוקק על החכמים אשר במגדל, מאחוריהם, וצועק, כי הם באו לגנוב פירות מן הגן הקרוב.

ובין יושבי הכפר ישנם אנשים שונים, אוהבי ישנות ואוהבי חדשות והצד השווה שבהם, שהם צוררים לכל איש אשר ירד בגבולם ונגע באשר להם, והיה הקול היוצא מפי אוהבי הישנות קול נאצה וזדון, לאמור: אלה אשר נפלו פה או אשר יאמרו לעבור דרך פה, הם שואפי חדשות, ועל כן בואו ונסקלם, והקול היוצא מפי אוהבי החדשות הוא להיפך: אלה העוברים דרך פה הם נסוגים אל ישן נושן, בואו ונסקלם.

ומהומה בכפר.

ושארלס ורוברט, או קראו למו כאשר תקראו, אינם חשים כאב מרקיקת הנער אשר מאחוריהם, הרוקק בשם אלה מבני הכפר האוהבים נושנות, ולא מחטיפת הנער, בשם אוהבי החדשות, שחוטף דבר מה מן המגדל, וקורא ומבשר כי אלה הם תרפים וכשפים של בעלי הנושנות, או מאלה המדברים “מוסר”, שהכפר הוא להם, ולא לזולתם.

קשה לחוש כאב מדברים וממעשים כאלה.

אך הם חשים בלבם הרגשה אחרת, והיא: התגברות התאווה לעלות. לא טוב היה המגדל הזה ואם כן יש לעשות בו תיקון זה ותיקון אחר.

הרבה מגדלים יפלו – אך כולם הכנות אל המגדל השלם, אשר לא יפול.

יודע אני אך אחד שהאמין באמונה שלמה בביאת המשיח. הוא היה הרבי, שמספרים עליו, שהחזיק באורוותו סוס חגור ומוכן בכל רגע, והיה מפטמו בצימוקים ובשקדים, למען רכוב עליו לקראת המלך המשיח.

מדוע היתה אך האמונה ההיא אמונה שלמה, קוראי הפיקח? בוא ואלחש לך: בשביל שהרבי ההוא, “זכותו יגן עלינו”, היה מוציא מכיסו פרוטות או דינרים! דבר שאדם מוציא כסף בשבילו, אנו יכולים להאמין לו שהוא מאמין בו. אין אדם עשוי להוציא ממונו לריק.

ועוד אחת: כל עושה דבר זר כזה, חזקה שהבריות יצחקו עליו. הוא מקבל עליו גם את היסורין של בדחנות, שתתעלל בו – מכלל שהוא מאמין בדבר שהוא עושה!

איך שיהיה – הוא עושה דבר מה, ולוא גם יפטם סוס בצימוקים ובשקדים. הלא מגוחך הדבר – האין זאת? ואני אומר לכם: לתמימות ההיא אולי אנוד, אבל לא אתלוצץ בה, ואין צריך לומר שלא אכעס עליה.

ובבחינה ידועה, אחת היא לי מה אדם עושה. הרב מגריידיץ¹, למשל, היה חושב, כי טוב לעשות הכנות להעמיד מזבח. הוא כתב וגם הדפיס ספר. הוא טרח, ובודאי הוציא גם סך מועט מכיסו, וגם קיבל על עצמו את הליצנות שהתלוצצו בו. הוא האמין!

יש ציונים שונים. היו “ציונים”, שסוסיהם היו מוכנים להם; היו “ציונים” של מזבח. כל מי שעושה דבר מה לפי דרכו, מוחזק שהיה מאמין.

סתם ביטוי שפתים, “לא לי ולא לך” – כמו שאומרים הבריות – רק אמירת איזה נוסח שגור בלי הנעת אצבע, איננה מוכיחה כלל שאדם מאמין באיזה דבר.

טרייטל החסיד, מכירי מאז, היה שמח תמיד כשהיה מגיע אל אני מאמין בביאת המשיח וכו'². הוא הרגיש כי בעוד רגע יוכל לגמא את כוס יין שרף. כלתה התפילה!

זה הוא הטוב שבעיקרים – היה יובנַל החסידי ההוא אומר בשינונו הקוצקי.

פשוט כפשוטו – “משיח” היה לו: נוסח שאומרים בסוף התפילה, ולפעמים באמצעיתה.

כמה “טרייטילים” כאלה איכא בשוקא!

ואם הם באים אלינו בטענה, שאנו כופרים בביאת הגואל – בכל פינוק נפשנו ובכל רגש הנימוס ודרך הארץ שבנו, ישיאנו יצרנו לירוק בפניהם ואחרי רגע נשוב נינחם: אינם ראויים גם לירוק בפניהם!

קשה להגיד מה זאת: בערות, או עזות; או שגעון.

הוי רוח אפנו, משיח ה' – הבט נא אל הקוזקים שלך!

עָקר מעליל על המטופל בבנים שהוא הולך ערירי; עצל הולך אל נמלה ומוכיח אותה; מרמוטא הולך לעורר את מי שכל שנתו נים ולא נים!

טרייטיל – וד"ר הרצל. הקלייזיל ששם היה יין שרוף שמור ומוכן אחרי אמירת הנוסח – והקונגרס הציוני, למי מאלה יש יחס יותר קרוב אל האמונה השלמה בביאת הגואל? פשיטא שטרייטיל הוא “המאמין”, ואנחנו “הכופרים”.

דכירנא כד הוינא טליא, היה המשא והמתן הידוע של הרב מגריידיץ, של הרצ“ה קלישר. אז שאלתי את טרייטיל מה דעתו. והוא היה מסלק את כל הנ”ל דרך קצרה: רצ"ה קלישר – אומרים שהוא יהודי כשר, קצת בר אוריין, לפי הערך – באשכנז. אבל איזה בר-סמכא הוא לנו?

והרב מטשעחינאוו – שאלתיו, יען כי ידעתיו, שהוא היה באמת צדיק וחכם, והוא היה נוטה אחרי דעותיו של רצ"ה קלישר.

לא גרסינן – השיבני בחטף.

והרב מגריידיץ?

אגב דאתי לידן סיפר לי, כי הוא ביקר את הרב מגריידיץ.

ואיך הוא בעיניך? רב, או רבי? האמנם הוא רבי בעיר אשכנזית?

אספר לך הכל, ענני טרייטיל – העולם צועק גריידיץ גריידיץ, והתאוויתי לדעת מה שם. ידוע לך, שאין אני מן הכת ההיא, אבל נסעתי שמה פעם אחת, סתם כדי לראות.

ומה ראית?

ראיתי – מה שלא חיכיתי לראות. רב זקן, ובאמת ירא שמים, בפאותי ובזקני, ירא שמים ממש. דבר פלא! לבוש כאחד הרבנים, ויש לו בית המדרש, והוא עומד ומתפלל שם ומאריך בתפילה, ועולם נוסע אליו, ואחר כך “נוהג שולחן”. הייתי שם גם אצל השולחן. זקן – ובגדיו לבנים, כנראה ירא שמים מאד.

אבל האומנם הוא “רבי” הוספתי לשאול.

רבי, לא רבי – גמגם אחרי – הוא ירא שמים מאד.

ומה היה אצל השולחן?

מה היה צריך להיות אצל השולחן – השיבני בשאלה, כנהוג – הכל כמו בינינו. אמר “תורה”, שמעתי… איזה מילי מעליותי… אכלו דגים… כעיגול… בשר… שתו “לחיים” וכו'.

ומה היה אח"כ?

אח"כ! הכל היה, אפילו שיריים חטפו… גם אני חטפתי… אבל רק דגים… “פארט פרייסען”. סוף סוף פרוסיא!

ואם לא סמך ר' טרייטיל גם על הכשרות בגריידיץ, איך יכול לסמוך על אמונת המשיח של הרב הזקן והתמים ההוא?

האם יוכל טרייטיל לחשוב אותנו למאמינים בביאת הגואל? “אני מאמין” שלו ו“משיח” שלו ו“כוס יין” שרף שלו – באמת אינם דומים לאמונתנו אנו.

מעשה בחוכר אחד.

סתם חוכר, ארינדר בלע"ז, בוּר ועם הארץ. אבל הוא רוצה לבשם את סעודתו ולייפות את משפחתו בבן תורה ומשיא בתו לבחור עני ולמדן וסומכו על שולחנו.

והאברך היה יושב בחדרו ושונה בקול רם ובניגון בסוגיית “הילך”. ובחדר הסמוך היה החוכר יושב ו“שואב נחת”.

כמאה פעמים היה האברך חוזר על משנתו והיה מסלסל את הפתגם: “טוען הילך ופטור”.

ובמקרה היה אז לחוכר ההוא ריב עם חוכר אחד ממכיריו, ועתידים היו לעמוד לדין לפני הרב. וישמור החוכר את הדבר בלבו, שעליו לטעון “הילך”, והוא פטור, ויקבע במוחו הסתום כמסמרות את שלוש המלים: “אני טוען הילך”.

וכשבאו אל הרב וכשכלה בעל דינו את טענתו, עמד החוכר שלנו ויאמר בניגון חתנו: אני טוען הילך!

והרב חשב, כי הוא פושט ידו לשלם במזומנים ומחכה רגע, אך בראותו, אי אין צלצול כסף ואין פישוט יד, הביט אליו בתמהון, כשואל: ומה להלאה?

והוא שנה וישלש עוד הפעם: אני טוען הילך, ואני פטור. אני יודע כי כן הוא הדין!

כן הטרייטלים מאמינים בביאת הגואל, הם טוענים הילך והם פטורים. ולא עוד, אלא שהם מתאזרים למלחמה כ“קוזקים של משיח”. – ואמרו לנו כי במקוואות (!) ובבתי מדרשות מדביקים הם כרוזים שמכתבי העתים העברים עוקרים את עיקר אמונת המשיח. הקוזקים ממש, על כל פנים הם גיבורים, נכנסים במקום סכנה, יוצאים גלויים. מין קוזקים אלה זוחלים ורומשים בסתר, ואין להם אף אותו המועט שבמועט של גבורה לחתום את שמותיהם על דבריהם. קוזקים שלנו!

הם יורו לנו מה תורה, מה דת, מה יהדות ומה ביאת הגואל! היצילו האווזים האלה את הקפיטול – את ציון!

חברה יפה!

וכשיבוא המלך המשיח “לקבץ נדחי ישראל” (כדברי הרמב"ם), “וילחם מלחמות ה'” וכו' הלא יעשה את ה“טרייטילים” האלה לפמליא שלו, לייסד בהם מדינה וממלכה ולקיים את דברי הכתוב “כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים”, “להקים שמו מישראל ולהעלות מושיעים בהר ציון” – האין זאת?

הלא כתב הרמב“ם י”ג עיקרים, וה“טרייטילים” מחזיקים בקרנות המזבח הזה. האין הם ה“אפקורסים”? האין הם “לועגים לדברי חכמים”?

ואני בטוח: לוא ראה הרמב"ם, לוא שמע את “החברה היפה” הזאת מעיזה בנפשה לקרוא בשמו לשוא, כי עתה לא אבה גם להסתכל בה. בשאט נפש היה הופך לה עורף!

ולוא ראתה החברה הזאת את הרמב"ם, לא כמו שהיא מציירת אותו בדמיונו הנבער, כי אם כמו שהיה באמת בחכמת אדם נאור, בדמות איש נימוס, עומד במרום ההשכלה ודרך הארץ שבזמנו, איש אשר לא יכול להבין את לשונה והרבה ממנהגיה ומתנועותיה, הלא קראה אחריו מלא! הרצה רצתה לקבלו לרב אף בעיר קטנה שבקטנות? האם לא היתה אומרת שאין לו כלל “יודישקייט”?

אין אנו צריכים להשערות: הטרייטלים שבדורו כן העלילו וכן החליטו, ודאי הדביקו גם כרוזים במקוואות ובבתי מדרש שהיו בזמנם.

אין אף עיקר אחד בי"ג עיקרים שאדם יוצא בו ידי חובתו באמירה בעלמא. גם את עוף הפאפאגיי יכולים ללמד לבטא: אני מאמין באמונה שלמה וכו'.

אומנות גדולה אתם עושים, יגיעה אתם יגיעים, חידוש אתם מחדשים? האם דבר קשה הוא “להאמין”, או לאמר “אני מאמין”? דבר קשה הוא להבין, מפני שההבנה דורשת לימוד ועבודה ולא כל מוח סובל ולא כל איש מתמיד בלימודיו; דבר קשה הוא לעשות, כי היצר הרע אומר: אל תעשה, אל תתן, ואדם צריך להילחם ביצרו כדי לעשות וכדי לתת!

אדם בעל דעת, אשר למד וחקר והיו לו ספקות והיה מייגע את מוחו עד שבא לכל הכרה ברורה – ראוי לבטוח בו שדעתו דעת. להאמין סתם – יכולים גם הנשים והתינוקות. האין אנו יכולים להאמין? האנו חסרים כשרון זה, אומנות זו, הכנה זו? מונופולין יש לכם, ל“פאטנט” מיוחד זכיתם, “פאטנט” על המצאה נפלאה זו, מיוחדת לכם? ה“גינירלאגנטים” אתם לאמונה בביאת הגואל, עם פרוביזיה מיוחדת בעד סוכנותכם?

להאמין כמוכם יכולנו מכבר ויכולים אנו גם עתה, אפילו בשעה שאנו ישינים. אין זאת דורשת לנו רגע אחד של עבודה, ולא הוצאת פרוטה אחת. לכתוב לכבוד המשיח “פתקי-אווילים”³ בעילום שם – יוכל גם חרש שוטה וקטן.

אך להאמין כמונו אין אתם יכולים. “תת לא אוכל”, “הבן לא אוכל”! זו היא בחינה גבוהה מ“אמונתכם” הפטפטנית כגבוה השמים מן הארץ.

לנו אותו העיקר של הרמב"ם הוא ככל העיקרים האחרים. האם העיקרים האחרים דיים בהיאמרם? הלא חובה לעשות מעשים בשבילם! כן גם העיקר הזה. חובה לקרב את הגאולה. חובה לא רק להאמין. כי גם להבין, להבין ולעשות את הגאולה!

ולא רק את הגאולה מן “הגלות” בדרך הטבע ובדרך נס, כי גם את הגאולה מן ה“טרייטלים” ומכרוזי המקוואות.

למקווה גדולה אנו צריכים, מכילה יותר מארבעים סאה, לרחוץ את צואת הגיטו מעל עמנו האומלל.

זה מכבר קראתי ב“הקלאדעראדאטש”, בעוד היה שנון מאד, עצות למפורסמים שונים באשכנז, לתקופת ימי הרחצה, אנה על איש ואיש מהם לנסוע.

לשטקר יעץ ה“קלאדעראדאטש” בקצור: בדן בדן!

זה היה רמז על זוהמתו, שצריכה רחיצה.

כן, כן רחצו, היזכו, בטרם תהינו לגשת אל “משיח” ולהגן על “י”ג עיקרים" של הרמב"ם, אשר כתב את “היד החזקה” ואת “מורה הנבוכים”.

אנשים אחים אנחנו, ואין לבנו הולך כעת אחרי ריבי המפלגות. הננו חפצים לחבר, ככל האפשר, את התיאודורים ואת הטרייטלים – לענין לאומי שווה לכל נפש. אבל אם ישתובבו הטרייטלים – אנוסים נהיה לזרוק להם פעם בפעם קורט של חלתית, שיתעטשו ממנו…

לא אימסר עלמא בידי דטפשאי!

עבר זמן החרמות ושלטון התעתועים, ואם יכולנו לבלות את האינקוויזיציה של טורקבימדו, הלא נבלה את האינקוויזיציה שר' טרייטיל אומר להתקין בקרבנו.

(מוקדש לתיאודר הרצל)

תחת שמי תכלת זכים ושקופים, בהירים ומפיקים עליצות חיים, בנויה עיר על גבי עיר, רבוּדוֹת זו על זו כשדרות רבצי המחצבים.

בעומק האדמה עיר קדמונים; ממעל לה קרתא רבתא מהדורות שקוראים להם בהיסטוריה: ימי הביניים; אבל גם זו כבר היא ברובה קבורה ומכוסה. עליה בנויה עיר חדשה עם בולבארים רחבים, ובתים של חמש ושש קומות.

ואין הערים האלה, המונחות זו על גב זו, בנויות בעמק שווה, על שטח ישר, כי אם על כמה וכמה גבנונים. משום שיגרא דלישנא תפסו בני האדם את המספר החביב שבעה, אבל לא דייקו.

משתסתכל לעיר זו מלמעלה, כעוף הפורח אתה רואה עליות וירידות, מקומות גבוהים ומקומות עמוקים. והיה בעיניך הקרקע כים, והגבעות המתנשאות עליו כמו איים גבוהים, בולטים מתוך מישור המים.

והגבנונים אינם שווים בשרטוטי צורותיהם, כמו שורה של אנשי צבא לבושים מידה אחת, אבל תבנית כל אחד היא שונה מתבנית חברו. זה מתחדד ועולה כמגדל הצופים, וזה רובץ ברחבה כבעל בית קבוע שאין להזיזו ממקומו. זה מתעגל ככיפה ודומה לגיגית, וזה עשוי תבנית נד, כמו ניצב למשמרת.

ועל הגבנונים ממעלה ועל כתפותיהם לצדדים, ובבקעות שבין גבעה לגבעה משתרעת העיר של שלשום, של אתמול ושל היום, כלומר של שלוש תקופות ראשיות.

וכל תקופה פתחה את פיתוחיה העמוקים על קלסתר העיר, ויש ששארית התקופה הקדמוניה משמשת בערבוביא עם, למשל, הטרמווי האיליקטרי, ובין פצים לחברו תחוב חוק מימי הביניים.

ואין זו ערבוביא היולית, אלא מצטרף יחד להרמוניה ע"י שני מנצחים על מקהלה זו: הטבע וההיסטוריה.

היופי הנופל שם, כטל מן השמים, הוא מכריע ומזווג, מפשר ומחבר את השינויים. ההיסטוריה הרוקמת שם, מלוא האוויר, אורגת מכל החוטים האלה מסכת אחת. והמסכת הזאת נקראה בשם רומי!

לא רבים הם המקומות על כדור הארץ, ששם ההיסטוריה ממלאה את החלל, ואתה שואף אותה אל קרבך, ואתה ממשש אותה בידיך. כמובן, עומדת ירושלים שלנו במדרגה ראשונה, באחת המדרגות הסמוכות לה עומדת רומי.

כל הידיעות על אודות העיר הזאת – נשיאים ורוח, אותיות מתות כתובות על לוח. כל הלימודים שלומדים בעל פה ומקשקשים כזוג שבענבל – הם למדנות עשויה.

לדוכתא פלן צריך אדם ללכת, למען ירגיש את התוך שבו.

כי יש לכל המקומות הגדולים והעתיקים מעין עצמיות מיוחדת, שאי אפשר למצוא מלה שתבטא ותביע אותה כראוי, איזו פנימיות שאין לה תפיסה בעולם המציאות.

הרי אני תינוק של בית רבן לגבי חקירת רומי. חפירות לא חפרתי, וקורטוב לאטיין שלי – כמה שתעלה החולדה על זנבה. אבל זוכר אני, כי בפעם הראשונה, בבואי בשערי העיר ההיא הייתי כולי כתיבת חלילים! הכל המה הכל ניגן בי.

אל תחשבו זאת לגוזמה: שיכור הייתי מהתרגשות.

אז דר עמי בבית המלון פרופיסור אשכנזי, בקי בקריאת כתובות-קעקע עתיקות, כמו שאני קורא “אשרי”. פיקחותי המעשית יעצה לי “להתחכך אצלו וללקט ממנו איזה דבר”, אבל לא יכולתי לעמוד במחיצתו.

הוא היה בריא כראם ואוכל לתיאבון את המאקארוני – אותו פרופיסור. ושיכר שתה, בלי עין הרע, כמדבר צמא לאיזה אגלי מים, ובין לגימא ללגימא היה מרצה לפני פרקים ארוכים מקדמוניות רומי.

לא מיבשותכם ולא מבקיאותכם פרופיסורים!

בשפתיים מכווצות ובעינים שקועות עברתי תחת קשת הנצחון של טיטוס. כל מיתרי לבי גנחו, כמקהלות מנגני קינות מהרבה דורות.

איזה “שני בשני” הוא הטיבטוני הבריא הזה עם טיטוס – ואנכי! והקולוסיאום? הן לו – הוא שם בלי עניין, מושג בלי תוכן. רצוני לאמר: אין לו יחס נפשי, יחס חיובי, ממשי אל הדבר הקדמון הזה – ואנכי!

הוי כי אטיל מום בקדושים. גם סינקיביטש, צייר מסולסל, יכול אך לטעון טעם קלסתר; בגזעו, בדמו, בקורות אבותיו אין כל צירוף לא אל פולמוס של אספסינוס, ולא אל גזירות אדרינוס.

ליהודי מרגיש אין ימי שבתו ברומי מראה, כי אם ימי חיים, ימים שבהם הוא זקוק למלחמת רעיונות וזכרונות וחיים פנימיים.

אתה זוכר, מאיסטרו חנוך גליצנשטיין, את ירידתנו לעומק הכוכין, למרתפות הקברים משנות אלף, לתוך הקטאטקומבין של יהודים!

איטלקית צעירה, שחמתית, קיבלה את הכרטיס, ותפתח לנו את המנעול. היא דרה בשכונת הכוכין ההן – אבל למי יש יחס נפשי אל המעמקים ההם, לה או לנו?

ואומר אני, כי גם בקטאטקומבין של הנוצרים הקדמונים, הנני מרגיש יותר מהם.

רבותי! משפחה אחת היינו. פירוד פנימי היה בינינו לרגל חילוק דעות דתיות, אבל גם לגבי חוץ גם לגבי פנים היינו אומה אחת.

ומי יוכל להרגיש את הכוח, את היסורין, את רוך הלב, את חכלילות השמחה של קידוש השם ואת תכלת חלום הגעגועים אל האמת ואל השלמות? מי יוכל להרגיש את וילון הרוחניות הפרוש במעטה שקוף על כל היקום, את חן הצער ואת ליבנת הבדולח של אותן הנפשות החיוורות שהלכו למות בשמחה, הלך וקרוא את המקראות שלנו עלה והמרא למרום כסנוניות צחורות, ושירות ספר התהילים בפיהן?

הם היו “עצם מעצמנו ובשר מבשרנו”. אנחנו יכולים להשתתף ברגשותיהם.

על כן אנו שומעים גם את קורותינו בקטאטקומבות הנוצריות, היסטוריה שלנו היא ואזני שואבות את כל משק כנפיה על כל צעד.

לבי פיתני לאמור אל מר סמית הדק והכחוש, ש“הצטמק וטוב לו” בתלבושת של דואופניי, ועמד לצידי בקאטאקומבות הנוצריות ההן, ויסתכל בהן בזכוכית שבעינו האחת: מר סמית, מה לך אצל קטאקומבות של המומתים על קידוש השם? כלך לך אצל מושבות בהודו ומכור אופיום בחינא!

כי במחילת כבודו של ג’נטלמן זה, גם אם יחוסו גדול כיחוס סאליסבורי, כי עתה היו אבותיו לפני אלף שנים פרשים וליסטים מזויינים ביערות סקוטיא, לא היו בין שיני אריות של הזירה, והאש של נירון לא להטה אותם.

אתה זוכר את טיולנו ב“חצר” (ברומי קוראים לגיטו: “חצר”). אתה ש"ץ וחצי מלמד, מר פיציפאני!

ודרך רחובות עקומים ומסורסים, עולים ויורדים, הייתי מהלך בכל פעם שהייתי ברומי – אל מגרש גדול אחד. הרחובות נכנסות אליו, כנחלים המשתפכים אל הים, כולן צרות ומלאות חיים ותנועה, תנועה מנומרת ומגוונת המלפפת את כל ערי איטליה.

אבל במגרש הזה תנועת המסחר, החנוונות, התגרנות של השוק, המלאכות של רחוב, העשויות בפומבי, יחד עם הילדים המרקדים והמתגוללים, השבעים והרעבים עם הלאצארונים הבטלים שאינם עושים דבר, כי אם מביטים אל הרקיע וניהנים קורת רוח, ויחד עם הקבצנים ובעלי המומים ועם מקהלות הנוגנים של הרחוב ועם להקות ארחות עולי רגל עם סמליהם ודגליהם וניגוניהם ועם המכריזים על סחורותיהם ועל הערמונים הצלויים ועל כל הסמפוניה-של-רחוב זה, פוסקת.

הטראמוואים הרבים עומדים מלכת, בריחוק מקום, כמו בדרך ארץ, לבלי לבלבל את שלוות הטבור הזה; המרכבות הדוהרות עם רכביהן הערומים, העליזים, הגנבים המוכשרים לגנוב את הלובן שבעיניך, ופטפטנים – עד כי בהיפתח מקור הדיבור שלהם אי אפשר למצוא פקק לסתמו או להמעיט את שפעת הסילון השפוך, ובקיאים בקדמוניות – עד כי כל אחד יכול היה להתמנות בגמנזיום כמורה עתיקות רומי – על כל אלה שפוכה פה איזו יראת הרוממות, איזו תרבות שקטה, איזה דרך ארץ מיוחד.

ודומה כאילו ישבנו אצל שולחן בהמון ובלא סדרים, ועל השולחן שיירי גלומי קטורת, ופסולת של נייר ואפר ועקבות משקים וצלוחיות נשברות, אבל בעלת הבית באה ותסר את כל אלה, ותקרא אותנו לסדר, ותפרוש על השולחן מפה לבנה.

המפה הלבנה הזאת נקראה בשם: מגרש ס“ט פטרוס, שם עומד בית הכניסה של ס”ט פטרוס.

בית הכניסה הזה הוא לקאתולים שבכל העולם כבית המקדש המרכזי, כמקום שריית שכינתם הראשית, כחמה מאירה לכל העולם, כמקום הנבחר שממנו יוצאת ההשפעה וממנו היניקה לכל המדינות והעמים בני ברית רומית קאתולית.

בית הכניסה הזה הוא בתוך בניין – תמצית ההמצאות הגאוניות של אדירי האדריכלות משנות מאות, ובתור ארנקי דמלאכת מחשבת הוא מוזיאום של מוזיאות, ענקי, תל תלפיות, מלא אוצרות, כיס מלא נטפים.

הציירים אראלי היופי, ארזי לבנון האמנות, אשר לזכר שמם יאחזנו רטט של התפעלות; החוטבים והפסלים שהפליאו לעשות צורות, אשר למראה החיים הנוצצים בהם כזיקוקין די נור, אדם נופל כמעט על פניו מהתעלפות על נצחון ההכשר והסגולה שברוח ושביד לחולל פעלים כאלה. ה

האמנים אשר אם בדרך נס תימצא איזו תמונה קטנה ממעשי ידיהם יזדעזע עולם כולו, וכל המוזיאונים יתעוררו להתחרות לזכות בתכשיט מעולה כזה.

הם היו פה ציירי הקירות והרצפה!

ואני היהודי הקטן, עומד ותוהה ומסתכל במה שנתהווה מן הדבר הנפלא והמסוגל לנשמות עמים רבים, שהובא מארץ ישראל לרומי זו, לרומי של עובדי האלילים מכבר, לרומי של הקיסרים, של הגייסות, של הליגיונות ושל הפולמוסין, שפסעו על ראשי כל עמי תבל.

ואיך ניצח הדבר הנפלא שהובא מארץ ישראל וע"י ארץ ישראל את כוח הכובש ואת כוח התאוות, את הברזל של חרבות ואת הברזל של פילוסופי סטואַ.

ואני מסתכל בזה בלי זעם, בלי קנאת דת, אלא במחשבות, במחשבות, במחשבות.

ואין אני רואה את עצמי כלל זר לגבי כל הדברים האלה. להיפך, אני מרגיש את עצמי יותר קרוב להם מן מר. סמית, בן בנם של האנגלו סאקסים, המכודן, הקפוא, שאין לו יחוסים היסטוריים אל כל הדברים האלה.

והיחוסים ההיסטוריים שלי הם מלאים טרגדיות נמשכות, נמשכות כנחלים.

הוי, הטיבּר הזה, וגם החומות האלה, לוא יהיה להן פה, ויכלו לספר הרבה מאוד על אודות רציחות, טביחות, שריפות, עינויים, רדיפות, גזירות, יסורים, שאין הדמיון יכול לשער.

אבל הנני מסתכל בכל אלה בלי ניצוץ שבניצוץ מתאוות איזו שנאה קטנה אלא להיפך: בגאווה, בכבוד, בהכרה ברורה, כי יש לי צד קירבה עם כל אלה ויש לנו ענינים חשובים, משותפים ומתנגדים, בונים וסותרים. יש לנו מחשבות שכבר נסדרו, ושעומדים להסתדר עוד.

ואנו חפצים שיסתדרו ביושר ובאמת.

ומפה למעלה, מן הצד לבית הכניסה עולים במסילה, בין שדרות עצים, והמקום הולך ומגביה עד לגובה הר.

ולצידי המסילה, ולשני עבריה, וממולה – בנינים ובנינים, עתיקים וחדשים, ארמון על גב ארמון. קודש וחול, בתי כניסה קטנים ומיוחדים, ובתי אוצר, ששם ייאצר וייחסן ההוד של דורות, סך הכל של חכמת דור דור וחכמיו, של מלאכת מחשבת, דור דור ואמניו.

הוואטיקאן!

רפאל מימין ומיכאל (אנג’לא) משמאל מושכים אותי לכאן ולכאן, ובית עקד הספרים עם אוצרותיו, עתיקותיו וכתבי ידו…

וארמון לפנים מן הארמון, ובלשכה לפנים מן הלשכה יושב איש, והוא נזיר אחיו, והמאמינים אומרים, שהוא יושב על כסא פטרוס. וכל צבאותיו לא יעמדו אף בפני גדוד קטן של פרוסיה, וכנגד הציים האדירים אשר בים איננו יכול להעמיד אף סירת דוגה קטנה.

אבל האיש הזה מושל ממשלה מיוחדת לו על אלפי רבבות מאמינים.

והיו דורות שממשלה זו היתה מרגיזה כל ארצות תבל. והיו דורות שממשלה זו התמוטטה, ויש אומרים שהיא רפת כוח עתה, ויש אחרים אומרים שהיא חזקה מאד – אבל אין איש יכול להכחיש, כי זאת ממשלה רוחנית גדולה.

ובעמדי בלוגג’יא של רפאל אצל החלון, מראים לי איש זקן, עטוף לבנים, ועבד הולך אחריו, והוא מטייל בגן הוואטיקאן.

ובני הכנופיא של טוריסטים וגם מר סמית נזקפים על בהונות רגליהם לראות את האיש ההוא.

אך גבעה אחת הוא הוואטיקאן, ואולם נשקפת היא על פני תבל.

ואני יורד מן הגבעה ההיא, ועובר בין חיל השומרים לראש האפיפיור הלבושים בגדי צבעונים אדומים, ויוצא ממדינה זו, ועובר לאיטליה החדשה.

ונקודת צמצום הכוח של איטליה החדשה, איטליה של קבור וגאריבאלדי ויקטור עמנואל הוא בנין אחר בשוק אחר, בנין של חומות צהובות שחומות כקסרקטין, בנין המבטא לנו, כי הוא מקום הכוח והממשלה.

הקבירינאל!

פה נותנים שיווי זכויות, פה ממנים יהודים לשרי מלחמה ולשרי אוצרות פה נעצו חרב לאחד את כל איטליה בגבורה, ופה – כמו שאומרים המאמינים – עשקו את נחלת האפיפיור.

והנני מסתכל גם אל הבנין הזה במחשבות רבות.

האנשים יצאו מדעתם – היו בעלי בתים ברומי ובניאפול ובפלורנץ – כי כיצד יתאחדו הטוסקאנים עם הלומבארדים, הצפונים עם יושבי הדרום בהיותם קרועים ושסועים ושונאים איש את אחיו יותר משהם שונאים אומות אחרות, ולשונות ומבטאים רבים ביניהם עד כי אין הוויניציאני מבין את דברי הניאפוליטאני?

וכיצד יתאחדו, ואין דת אחת מחברתם, ורבים הפוקרים ביניהם?

כיצד ייסדו עיר הבירה ברומי, ורומי היא קדושה ואין לנגוע בה, וברומי יש ממשלה מיוחדת, וגם הממשלות האחרות לא תתינה רשות בשום אופן שבעולם? וכיצד וכיצד וכיצד?

ואני עומד ומסתכל אל החומות הצהובות. הנה הן עומדות ומשיבות לכל שואל כיצד?

ובמקומות שהתהלכתי אני כטייל ובעל מחשבות, התהלך יהודי אחד, לא טייל, לא מכנופיא של קוק, לא אמן שהשיג פרס רומי, ולא חוקר קדמוניות.

איש אחד אשר חידש תנועה מדינית בקרב היהודים במהדורה חדשה ונוספה.

איש אשר עוד לפני שבע שנים, כאשר החל להשמיע את דבריו, אמרו רבים: צריך להתפלל לעצירת צחוק.

ושערי הקבירינאל נפתחים, והאיש הזה נכנס.

והוא עומד ומרצה לפני המלך, שמלכות אבי אביו נתגדלה ונתחדשה מתוך תנועה לאומית… דבר תנועה לאומית כל כך שונה ממנה.

אדם מקרב עם דל ועלוב עומד לפני מושל עם נאור ומאושר, ומרצה לפניו פרק מן התלאה, המוטה, הצרות והבזיון, ופרק מן הישועה והגאולה האפשרית.

אדם שאין שמו רשום באלמנך הגוטהאעי – ה“תיקון ליל שבועות” של אצילות העולם – ושאין שמין אותו בבתי הבירזא; אדם אשר אם יש לו איזה אות כבוד מאת הפאדישאח הוא טומנו ומניחו בקופסה לבל תשלט בו עין. ואם יש לו איזה זהובים – הוא זריז להוציאם למטרה אחת, שהיתה לתוכן חייו.

והוא בא מאת עם שהוא כעץ מט לנפול, שהגדיים קופצים עליו, מאת עם שכל בעל ידיים מלוכלכות מקנח בו את ידיו.

בא מתוך חלל מלא עצב ומרירות, מתוך בני אדם מתענים, ומתחלקים למנינים, ומכרסמים זה את זה בתיאבון של זאבים ובערמה של שועלים.

והכוח שיש לו, והנימוס שבתקפו בא? והשליחות שבידו? אגודות בחרו בו! איזו אגודות ומה יש להן? כמה עולה הקרדיט שלהן אצל קרופ? באיזו הצטרפות של ממשלות הן נכנסות?

“פיקלהויבע” פרוסית אחת תסערן כמוץ, ועשיר אחד יכול לקנות את כל רכושן.

והגבורה שיש להן בקרב אומתן? הגביר איקילי, דמתקריא יאן פימפרנוטר, יורק ג' פעמים בכל פעם שהוא מזכיר את הדבר המכוער הזה. המפונק פימפרנוטר, מרגיש תיעוב והכרח הקאה.

יודילי מוכה שחין – הוא אומר בגאווה, בכעס ובצער – רוצה לייסד לו מדינה! שוכח הוא, שהוא הוא בעצמו “יודילי מוכה שחין”, אשר השחין שעל ראשו איננו נותן לקרני אור וחופש לחדור לתוך קליפת ארנקי קשה של מוחו הסתום.

איזה דוקטר’ל מווינה מטריד את המוחות בדבר שאין אדם מן הישוב יכול לטפל בו.

והוא, פאן יאן פימפרנוטר, מצייר בדמיונו, כי עבדו בא ומרצה:

אדון אחד מחכה במסדרון, ומבקש שאדוני רב החסד יואיל לקבלהו.

והעבד מוסר לו כרטיס. על הכרטיס כתוב שמו של אותו דוקטר’ל.

אמור לו, שאין אני פנוי לקבלו.

אבל יש איזה אגודות – הוא מוסיף לאמר בלבו אחרי אשר סילק את הנדחק להיכנס – ומי ומי הם? ארחי ופרחי! מי יבוא עמהם בדברים? איזו חשיבות יש להם בעולם?

ובכוח ארחי ופרחי אלה אדם בא לרומי, ונכנס אל ויקטור עמנואל השני. וזוכר אני, כי בפאריז מנו את הרגעים בכרונומטר: חמשה רגעים סח עם ולאדק, עשרה רגעים עם קומב, ועם דילקאסה – אולי כחצי שעה.

ובין כתלי הקבירינאל נשמעה, במשך שעות, הרצאה ארוכה מאת האדם ההוא.

הרצאה ומשא ומתן בין האדם ההוא ובין מושל – איטליה.

הד הבכיה העולמית; האנחה שלנו, הנבלעת ברעש העולם וחייו, גניחת הנפשות הצמוקות והחיוורות נשמעה בחלל מלא הוד וזיו, כותלי הקבירינאל.

ועיני מלוות את האדם ההוא מעבר לגבעת הפינטשו, דרך הקורסו ועל פני הגשר מטה מטה, עד מגרש ס"ט פטרוס, ומשם מעלה עד הוואטיקאן.

ויהודי הולך ומשנה את אושפיזו מאיטליה הרשמית אל סביבות כסא פטרוס.

עוד מעט, ושני אנשים עומדים זה מול זה; האיש שבו מתגשם הכח הרוחני של העולם הקאתולי, והאיש הבא מאת עם דל חלכה.

מאה שני חיים של ריקנות בעד רגע עשיר, מלא, רב התוכן כזה!

הרגע הוא כה יפה, עד כי כל התיאורים שאתאר וכל הקווים שאשרטט, מתיירא אני שמא יפגמו, שמא יגשימו ויעכבו את הדבר הדק ביפיו והיפה בדקותו.

וירא אני שמא יאמר האומר: הלך דוקטר’ל לבקש את הגלח הראשי, שיתן לנו את ארץ ישראל.

או יאמר: הלך איש מווינה, ויבקש רעיון, ונתנו לו, ועמד וביקש, ומפני סבר פנים יפות לא דחו את בקשתו תיכף.

זאת תהיה פנטסיה של בורסקי; מדרגת-השגה של בעל עגלה וחידוד הפיקחות של ריש דוכנא.

לא איש עמד לפני איש, אלא מסורת בפני מסורת, שאיפה בפני המון שאיפות אחרות, יכול אני לאמר: עולם בפני עולם.

בוא וראה: שתדלנים הלכו אל האעפיפיור, או חפצו ללכת זה כמה. בוא וראה מה בין בני לבין חמי!

מונטיפיורי ז"ל הלך אל פיוס התשיעי לגאול את מורטארא ¹. אבל עד פיוס התשיעי לא בא. הוא שיחר את פני איש סודו.

ועוד זה מקרוב קראתם זכרונות פלמטרי אחד. הדבר היה בימי טיסאע איסלאר. המשפחה הגדולה, המיליארדירית, משפחת רוטשילד, אינה שוכחת את חובותיה להורים ולעם אשר ממנו יצאה. היא חפצה לעשות דבר; היא, המשפחה שכבר יש לה כתרים, יחוסים של כמה דורות עם אצילי עולם, היא שכבר יש לה רוזנים ופרתמים שהתחתנו בה; האוחזת בימינה את הרסן ובשמאלה את השוט על הבירזאות וההלוואות של ממשלות, כאשר רצתה להציע דבר לפני האפיפיור, בחרה לזה את הציר האנגלי בווינה שידבר עם הנונציוס אשר בווינה למען יציע לפני מזכיר הכנסיה ברומי, למען יציע לפני כבוד ליאון השלושה עשר.

ואחד מן השלשלת הזאת לא קיים את דברו, וקרובה ההשערה,כי ליאון השלושה עשר אף לא שיער מה דרשו ממנו, ואל מה התפללה המשפחה הגדולה ההיא.

ופה אדם בא, והולך מן הקבירינאל אל הוואטיקאן, ועומד ומרצה את דבריו, לא בעד הערפל, לא דרך מחיצות.

וכותלי הוואטיקאן שומעים את המלה החדשה ומזדעזעים מתמהון.

כי כבר שמעו הכתלים ההם דברים רבים, אך מלה כזאת לא שמעו עוד.

והמלה כה פשוטה, עד כי חידה היא מדוע לא נשמעה עד היו.

ומסביב עולות תפילות בכל הלשונות בקאפילות של ס"ט פטרוס, היעודות לעמים שונים.

ותמרות ענן הקטורת מתאבכות ורוצעות, כלוליונים, את האויר.

ונרות דונג עבים בוערים, ונוגה דם תולע משתפך על התמונות.

ומוקדי מזבח זורחים בדבירים הכהים.

וכתרי קרני ההוד של תמונות הקדושים, על מצחם נהרה, על ראשם שפריר איקונין, לוהטות בחביון סוד, בנגוהות באפלה.

ולפידי המערכה יעשנו ילהטו, ולאון נראות מצבות השיש כגלילי שן צחר.

וזמירות עצובות נוזלות מעדנים, קול גילה ורנן, שיר ומצלתיים, והעוגבים יהמו נפלאות כשרפים מרננים ברוח, כמלאכי שלום כינור יעירו.

ופעמונים מצלצלים, והמונים כורעים על ברכיהם, ולבבות אלפים דופקים בתפילה, ונפשות תנשאינה בעוז ואמן לאל בו ישגבו.

ובין אולי החצר, מחנות חרדים ידדון ברגש, כגלים, והשני של אדרות היקר אשר לחשמנים נשקף מתוך צבע רקמתיים של חיל השומרים לראש.

ונשואים הלבבות והעינים אל הלשכה הסגורה, שם ינווה ממלא מקום פטרוס על אדמות.

ומסביב ללשכה ההיא מתהלכים אט, כמפחדים להפריע את הדומיה.

ופלמטרים צירי הממשלות, צועדים בזהירות, ועל פניהם סוד כבשונו של עולם המדינות מזדווג עם סוד לחש האמונה וביטול היש.

ובסביבה הזאת עומד איש חייל, לבוש בגדי חול שחורים.

ושתי עיניים חולמות, עמוקות, גדולות, נוטות ישר אל אדיר הכהנים – ונפגשות עם שתי עיניים טובות ורגילות לברך.

והפה, הנודע לכולנו, יביע, איך אל ארצו ואל קינו שואף עם קדמון ואומלל.

והוא מביע את הצפון בנפשו המרה: נפש עם קדמון ואומלל.

כן ניצב וכן מדבר איש החייל.

ועיני מלוות אותו בצאתו ובשובו.

חשכת הליל את פני רומי הליטה.

לא נשמע עוד קול הפעמונים; לא נשמעה הברת החוטם של הכוהנים המנהמים; לא נשמע דבר, זולת ההימנון שהכוכבים שרים אל האין סוף.

הכל ישן. הנהר העתיק רובץ כגולם אי-נוע בין גדות האבנים. מרחוק מתפשטים ערפלים, ועל הקריה העולה והיורדת, על כידוני המגדלים ועל כיפות הגגות יורדת הדומיה, המתוקה כתרדימת עייף.

והאיש הבודד יצעד בלילה. היכלות וטירות עזב אחריו, ונגוהות אפלה נדו גם נעו.

הוא הלך לנוח, אך מעיניו השינה נודדת.

רפאים מתי עולם קמו מעפר, קהל גדול מאד, אימים ריבותיים!

אלה אשר הלכו בראש גולים, וישאו את המנורה אשר הסגירם שוד משדי בידי אויב.

ואשר נסעו עם ידידיה מאלכסאנדריה אל קאליגולא – לבאר דבר אמת.

ואשר נסעו אל אדריאנוס מירושלים החרבה להוביל את היללה אשכר ללעג מנצח.

ואשר נלחמו כנמרים בקצף מסביב לביתר, ויובלו ככבשים בחרצובות הלום.

ואשר רוטשו ואשר נרמסו ואשר נמשלו לטיט חוצות ואשר נפזרו בארץ צלמוות ואין מקבץ.

ומנבכי עמקים, מן הקאטאקומבות, קמו הנגידים המתייוונים, שהמירו כבודם בקלון זר, ויערימו ויתכסו בשמות נכר ובשפת נכר, ותחבולות לא הועילו – כי עוד היום מערות היהודים יקראו לקבריהם.

ומעמקי מצולת הטיבר עלו הנטבעים עם כלי השיר מירושלים.

וכלי השיר מירושלים השמיעו קול נורא מאד.

ומעפר קמו עצמות יבשות, עצמות שליחי הקהילות מימי הביניים, ניעורו מזבול חשכתם!

והנאלמים בשינת המוותה פתחו את פיהם, וישיחו ויתרועעו עם האדם הבודד, וקולם כילל רוח סער בין עצים חשופים ואבלים על חצר מוות.

ושלדים גדולים תוקעים אליו את כפיהם: אחינו אתה, אחינו אתה!

וכרוב חן מנחם ירד ויסתר בכנפיו את הצללים. ושמורות עיני האדם הבודד סגרו, אך לבו ער, והוא חוזה חזון תשובת בנים לגבולם.

הוי מי יתן בוקר!