ב“הפרדס” כרך שלישי שאל הסופר הנכבד מר רבניצקי, מדי עברו בסקירה שטחית על פני שיריו של אד“ם הכהן שיצאו בווילנא בשנה העברה במהדורא חדשה: “במה זכה אד”ם הכהן לכל הכבוד שנתנו לו בני דורו בהביטם עליו כעל אבי המשוררים ונזרם?”

כמדומה לי שאפשר לתרץ את תמיהתו של מר רבניצקי. אך כדי להבין הדבר כראוי עלינו לזכור בקצרה סדר השתלשלותו של שיר ההגיון בספרותנו החדשה.

המתחיל בדבר היה רמח“ל לוצטו. הוא היה משורר רב הכשרון, בעל הרגשה חדה ועמוקה. הוא ידע לבטא בדברים קצרים את הרהורי הלב היותר טמונים ומכוסים והוא ידע גם לתת קצב וגבול לבת שירתו לבל תשתפך יותר מדי ולא תקבל צורת פרוזה חרוזה. ומה שנפלא עוד יותר הוא, כי אצל לוצטו אנו מוצאים גם איזו דמות של שיר עלילה, אות הוא כי קשה היה לו להמשורר לצמצם את עצמו בחוגו הצר של שיר ההגיון. אבל דא עקא, כי היה לוצטו בן דורו מכף רגלו ועד קדקדו, בן הדור ההוא שהביט מלמעלה למטה על עניני חול והחיים הפשוטים. לוצטו היה מקובל ורומנטיק עד הקצה האחרון וישיר על הגבוה והנאצל וביחוד על הנסתר והנעלם, וממילא אין כל פלא בדבר כי היתה לשירת מלאכים זו השפעה מועטה על הספרות והחיים, שעפרוריתם וגשמיותם קודמת לכל דבר. חיי האדם, אמר טורגֵינֶב, דבר גס המה; עיקרם – הענינים הפשוטים והצרכים החולפים שהאדם טובע בהם כל ימיו. והספרות, שכל עיקרה אינה באה אלא כדי לצרף וללבן את המעשים שבחיים, אי אפשר לה שתתקים ושיראה פעלה אלא א”כ לא תעמוד גם היא ממעל להחיים הסובבים ומקיפים אותה, ואותם התביעות, הענינים והצרכים הממלאים עולמו של האדם צריכים למלא את חללה גם היא. אבל לוצטו עוד טרם הרגיש בהאמת הזאת, לכן שר תמיד על התרוממות הרוח המחלטת והתפשטות הגשמיות, על נעמם והדרם של הנסתר והנאצל, ולכן אי אפשר היה לשיריו שיתפסו מקום גדול בספרות ושיתקימו לדורות. אחרי לוצטו זרחה שמשו של ויזל, והוא צָעד צעד לפנים בדרך התקרבות אל החיים. רנה“ו גם הוא עוד טרם השכיל לעשות את חיי העוה”ז וצרכיהם הפשוטים ליתד לתלות עליו את שיריו והגיוני לבו; מוזתו גם היא אסטנסית היתה ותתהלך במרומים וכל עסקיה אינם אלא בעניני הדת והאמונה, כמו לו היו הענינים הללו לבדם יסודי החיים וצרכיהם היחידים. אבל רנה"ו כבר ירד ירידה אחת שהיא עליה גדולה. הוא לא היה לו עסק בכל סתום ונעלם וידבר רק על הדת ועניניה הגלוים, שיש להם סוף סוף השפעה גדולה ורבת הערך על החיים וצרכיהם, ומה גם בדורו של המשורר.

כנורו של לוצטו היה תלוי למעלה מן החיים, כנורו של ויזל נגע רק בחיים הדתים בלבד, והנה בא אחריהם אד“ם הכהן ויכונן את שירתו אל מול פני החיים הגשמים ממש. הוא הסיר את מסוה הקדושה והפרישות מעל פני השירה העברית, הסיר מעליה את בגדי נזירותה ויוציאה מן הקודש אל החול. עד כמה היתה תפיסתו של אד”ם הכהן בחיים עמוקה וחודרת נראה להלן, אבל בזה חפץ אני להגיד רק כי הוא היה משוררנו הראשון שנגע בחיים ממש; הוא ידע כי האדם קשור בטבורו אל האדמה, אשר עליה הוא חי, וממנה לא יקרע לעולם, אף אם יעמוד על בהונות רגליו ויכון את לבו כל היום רק אל הדברים העומדים למעלה ממחיצתו; הוא ידע כי

גַּם חַיָּיו אֵלֶּה (של האדם) אַךְ מִפְעָלִים הֵמָּה

וִיחוּשֵׁם תָּמִיד כִּי יִגְּעוּ בּוֹ סֶלָה…

………….

לָכֵן יָחוּשׁ כּל אֶל חַיִים נוֹגֵעַ…

(שש"ק מחב' ב', בשירו “הדעת והמות”.)

וישיר האד“ם על החיים והמות, על רעת החיים וטובם, על העוני והעושר על ההוד והיופי שבחיים ובטבע ועל הנמוך והמכוער שבהם וכו'. ובשיריו אלה הכתובים בשפתו החיה הוריד אד”ם הכהן טל של תחיה על שדה ספרותנו השירית.

אמרתי: “בשפתו החיה”, משום שבשירתו החיה גם את השפה ויברא לה ניב שפתים חדש. אותם הענינים מעולם החיים והמציאות שהיו לנושאי שירי אד“ם, כמו מחזות הטבע, שליטת האדם באדם לרע לו, העוני והעושר, לפרקים גם האהבה ומנעמיה, וביחוד המות והכליון שתופסים את המקום היותר גדול בשירי המשורר, – כל הענינים הללו, שעורק החיים דופק בהם, לא יכלו בשום אופן להצטמצם בשפתם המצומצמת וסגנונם המליצי של אחיו המשוררים שקדמו לו. הם, לפי תוכן שיריהם ומהותם, היו צריכים למליצה רמה ומצלצלת ולפרַזות כוללות וימצאו אותן על נקל, והוא, בהיות עניני החיים הממשים נושאי שיריו וחוגו ממילא רחב משלהם, היה צריך לשפה אחרת לגמרי; הוא היה צריך לבטוים יותר מדויקים ומכונים אל הנושא, לצבעים יותר בהירים ונכונים, ויברא המשורר בעל כרחו את השפה שהיתה דרושה לו ויעשׁרנה עושר רב. אד”ם הכהן היה, כידוע, חכם מצוין בחקרי לשוננו, וידיעותיו הרחבות במקצוע הזה עמדו לו לצאת כמנצח מן המלחמה הכבדה שנלחם עם צמצומה של הלשון ומגרעותיה; הוא לא עסק במלאכת “הרחבת השפה”, כ"א עסק בהרחבת המושגים והשפה נתרחבה על ידו ממילא.

ונוסף על זה ידע אד“ם הכהן לבטא את מחשבות לב בני דורו ההגונות, לקרוא בשם את האידיאלים שפרחו באויר בימיו ונתגשמו בחיים לאחר זמן. הימים ההם היו ימי-ההתעוררות הראשונים לבני עמנו בארצנו. העם, וביחוד חכמיו וגדוליו שעמדו בראש תנועת החיים, הרגישו אז מעין התגברות הכחות, אבל לא ידעו עוד איך ועל מה אפשר וראוי להוציא את הכחות הללו. חכמי הדור ההוא עסקו עפ”י רוב בדקדוק, ביאורי מקראות, חקירות תיאולוגיות וכדומה מן הדברים, שהיה להם רק ערך מוגבל ביחס לזרם התחיה הכללית שפרץ אח“כ בעוד ימים מועטים בקרב העם ברב כח ועוז, ובעבודתם זאת השקיעו חכמי הדור ההוא את ראשם ורבם. במקצוע הזה עבד גם אד”ם הכהן בתור מדקדק ומבאר מצוין. אבל בתור משורר וחוזה חזיונות היו לו מושגים יותר רחבים ומלאים. הוא היה אחד מן הראשונים שקרא בשיריו בשמה הראוי לה לאותה ההתעוררות החדשה, לאותם הצרכים החדשים שזרמו בכח אל תוך אהלי יעקב בארצנו, הוא קרא בשם את “הדעת” ויבין כי אותה העם מבקש. קשה למצוא בשירי אד"ם הכהן אף שיר אחד גדול שלא ידובר בו על הדעת ורוממות ערכה, כי הביט המשורר על הדעת והתבונה כעל יסודי החיים, כעל המלח המעמיד את החיים, וחיים שאין בהם דעת ותבונה כאין וכאפס המה בעיניו:

כִּי דַעַת אֵל הִיא בִיצוּרָיו כֻּלָּמוֹ

וּבְדַעְתּוֹ זוּ גַּם חַיֵיהֶם נִקְשָׁרוּ

וּלְפִי רֹב וּמְעַט זוּ הַדַּעַת בָּמוֹ

גַּם חַיֵּיהֶם בָּם יִגְאוּ אוֹ יִצְעָרוּ…

וַאֲשֶׁר דַּעְתָּם כֵּהָהּ לֹא נִרְאוּ חַיֵּימוֹ

וּבֵין הַחַיִּים לֹא הֵם יִתְחַשָּׁבוּ

וַאֲשֶׁר דַעְתָּם בָּרָה חַיִּים נִרְאֵמוֹ

וּבְמִדַּת הַדַּעַת חַיִּים יִשְׁאָבוּ…"

(בשירו הנ"ל)

מן השורות הללו נודף אמנם ריח פלוסופיה ואין בהן רוח שירה אמתית, אבל בהן הלא נראה, כי היתה הדעת בעיני השורר יסוד החיים, תחלתם וסופם, וכי גדלה אמונת המשורר באידיאלו זה עד מאד. וכשם שהיה המשורר אוהב את הדעת אהבה גלויה בכל נפשו ובכל מאדו כך היה נוטר שנאה כבושה לכל אותם הדברים שפגעו באידיאלו וחסמו את הדרך בפניו. הריני אומר “שנאה כבושה”, משום שלפי מצב הדברים בימים ההם, אי אפשר היה, כידוע, לצאת אז המערכה בשנאה גלויה נגד מתנגדי ההתפתחות והתחיה ולקרוא לכל דבר בשמו הראוי לו. ויהי המשורר מוכרח לבחור בדרך אחרת שאינה מסוכנה כל כך: לרומם ולחבב את הדעת בדברים ברורים ולכבוש מעט או הרבה בלבו את השנאה למחרפיה ובוזיה. אבל לא לחנם יאמר הפתגם “שאי אפשר לטמון את המרצע בשק”. “מורדי האור” בימים ההם הרגישו תכף כי אד"ם הכהן הוא אויבם ומתקוממם היותר מסוכן, ולכן נשרש בקרב לבם כי “בעריל מיכיילישקער” הוא אפקורס ומין גמור וישאר הדבר זכרון לדורות.

ובאמת מסוכן היה אד“ם הכהן ל”הצד שכנגד" הרבה יותר משאר חבריו שקשרו אתו יחד מלחמה לשמה של הדעת והתפתחותה בקרב העם, כי עד שהיו הם פועלים על הכח החושב שבקוראי דבריהם, היה הוא, בתור משורר, מעורר בכח את רגשות-הלב הנוחים להתפעל ולהתלקח קל מהרה. וספרו “אמת ואמונה” המקדש כולו למלחמת האור והחושך – כמו שהיו רגילים לאמר בימים ההם – אמנם כתוב כלו ברב כח ועוז, בסגנון נמרץ ומלא הוד, ואפשר היה להרעיש את הלבבות על ידו.

אמנם אמת הדבר, כי כשאנו מתבוננים היטב אל הרבה משירי אד“ם הכהן המדברים גבהה גבהה על הדעת ואילותה, כחה וגבורתה, אז נראה כי עוד טרם ידע המשורר לברר לעצמו, ומה גם לאחרים, באיזה דרכים הדעת נקנית, וגם לא ידע לתת צביון ידוע וסמנים מיוחדים לאותה ההתפתחות שהיה רוצה לזכות בה את ישראל. הננו רואים את המשורר והוא עודנו מחזיק בתומתו בכל כחו בהדעה המפורסמת, כי הדעת והאמונה אחיות תואמות ולא שתי נשים צוררות אשה לרעותה הנה, והחכמה והאמונה דרות אצלו בכפיפה אחת, ולא יראה ביניהן שום סתירה בולטת. מיכ”ל, שהתרחק מאביו רק כימי דור אחד, כבר קורא הוא מנהמת לבו:

הוֹי עַזָּה מִמָּוֶת חָכְמָה הַזְּעוּמָה

מַה-טּוֹב בּוֹאֵךְ, פָּנַיִךְ כִּי זָרָחוּ!

וּבְגִשְׁתֵּךְ עָדֵינוּ הוֹי אַתְּ אֲיֻמָּה

כֵּן תִּקְוָה וֶאֱמוּנָה מִמֵּךְ יִבְרָחוּ!…

(שירי בת ציון צד 22)

והאב, אד"ם הכהן, עוד טרם יכיר את האמת הזאת… אבל עלינו לזכור כי לפי מדת השכלתו והתפתחותו של המשורר עצמו, שהיה מן הראשונים שנפקחו עיניהם לראות אור, אי אפשר היה לו לראות את הדבר באספקלריא המאירה, להציב את גבולות הדעת והחכמה ולסמן את מצריהן כראוי.

דַים, כמדומה לי, הדברים האמורים עד כה לתת תשובה מספקת לשאלתו של ה' רבניצקי הנזכרת בראשית דברי. בני דורו של אד"ם הכהן מצאו בשיריו: ענינים ונושאים חדשים לקוחים מעולם המציאות, שלא היתה השירה מטפלת בהם עד אז; שפה ברורה ומדויקה, נעימה ויפה, שנבראה לעיניהם, ולכל לראש מצאו בשירי משוררם התגשמות חזון לכם במלים ברורות, ובהמשך לבם אחר כל הדברים האלה טעו לחשוב, כי זוהי השירה האמתית שאין למעלה הימנה, ויתנו בראש משוררם נזר אבי המשוררים.

ואולם זהו בנוגע לאבותינו, שהחדוש עוֵר את עיניהם יותר מדאי, אבל אנחנו היום חובתנו להוציא משפט צדק ולהגיד דבר אמת, כי אמנם לא היה אד“ם הכהן משורר מצוין, ורוח השירה האמתית לא תרבה לפעם בשיריו. עיקר הדבר שאנו רגילים לצין בהמשורר האמתי היא דקות ההרגשה ועומקה. המשורר האמתי חונן מאת הטבע במערכת עצבים דקה ומעונגה ולב מתפעל, ובשעה שאיזה מחזה או רעיון עוברים לפני עיני רוחו ובשרו של משורר כזה הוא מרגיש איזו עקיצה חודרת בכל בתי נפשו, איזה זרם רגשות כבירים המשתפך אל תוך נפשו פנימה, והיה אם כחו בפיו ואונו בעטו, יתפרצו החוצה כל נדנודי לבו והתפעלות נפשו. וזהו מה שאנו קוראים השתפכות הנפש ורוח השירה, כלומר הרגשה שוטפת ומעמקת וסקירה חודרת אל תוך פנימיותו של דבר. והעיקרים הללו יחסרו עפ”י רוב בשירי אד“ם. הוא נוגע בחיים, אבל רק נוגע ותו לא, הוא לא יחדור אל תוך פנימיות הדברים כי אם ירחף וירפרף עליהם ואין בידו להניע בחזקה גם את לב הקורא, אות הוא כי לב המשורר אינו מלא הרגשה קבועה ורותחת, כ”א רק איזה התרגשות עראית ועוברת. נקח נא, למשל, את שירי אד“ם על הדר הטבע והאהבה, שני דברים גדולים שכלם אומרים שירה ושנפש המשורר האמתי תחגור ממסגרותיה לקראתם. ומה אנו רואים אצל אד”ם הכהן? אין אנו מוצאים פה את גוָניו המרובים של הטבע המשתתפים כלם יחד להרמוניה אחת נפלאה, אין אנו רואים פה את ההתרפקות על ההוד הנצחי והמנוחה העולמית שבטבע, המביאה לידי מנוחת הנפש וגבורתה, אבל אנו רואים איזו הכנעה יתרה, נמיכת הרוח הנשמעת כעין יראה לגשת אל הקודש. המשורר האמתי כביר כח, בהתרפקו על הדר הטבע, רוחו לא יכנע בקרבו, ונהפוך הוא, כי נפשו תלבש עוז ובחום לבו בקרבו יאמר:

אָז אִתִּי אַרְזֵי-אֵל יִקְּדוּ לֶאֱלֹהַּ

צִפֳּרִים שָׁרִים אִתִּי יִתְפַּלָּלוּ

וּבְנֵי-אֱלֹהִים, כָּל צִבְאוֹת גָּבֹהַּ

אִתִּי יִבְעָיוּן, מִשַּׁדַּי יִשְׁאָלוּ!…

(מיכ"ל בשירו “התפלה”).

ואדם הכהן, בראותו את פני הטבע, יכוף כאגמון את ראשו והוא מתפלסף ואומר:

וַאֲנִי, אֱנוֹשׁ נִבְזֶה, עַד כֹּה דוֹמַמְתִּי

וּלְנֶגְדִּי אֶת אֵלִי עַד כֹּה לֹא שַׂמְתִּי…

………….

וַאֲנִי מָה אָנִי? – נִבְעַר וּקְצַר דַּעַת

מָה אוּכַל הַגֵּד בַּל אֶתֵּן מִגְרַעַת?…

(שש"ק א', בשירו “לבקר רנה”).

שם, בשירו של הבן, אנו רואים רגש חי, תפארת שבגבורה, ופה, בשירו של האב, אנו רואים איזו התרגשות נמוכה, זחילה על העפר, ובין הרגשה להתרגשות – מרחק רב. כדבר הזה אנו רואים גם בשירי אד“ם המעטים על אהבה. לא את נעם האהבה ומרירותה, לא את תוקף הרגש ו”רתיחת הדם" נמצא פה, כ“א עוד הפעם התפלספות ותו לא. בחרוזים מהוקצעים ומעובדים כראוי ילמדנו אד”ם הכהן להציב את גבולות האהבה, וכמה משטחיות ההרגשה וההבנה יש בזה, להציב גבול ולתת קצב ומדה להאהבה, שכל עיקרה אינה אלא התפרצות חוץ לגדר ופסיעה גסה על פני כל הגבולות המסומנים בידי אדם!

שטחיות הרגשת המשורר תתן לנו את המפתח היותר נאמן גם לשיריו ע“ד רעת החיים. המשורר לא ירד לעומק הרע שבחיים, ולא ירגיש את כל הסתירות והפרצים שבחיים שאי אפשר לגדור אותם על נקל, “בגזרת עירין פתגמין”, ולכן רק ישורר על הרעה ולפעמים גם יתרגז עליה, אבל לעולם לא תשתפך נפשו עליה, והקורא מרגיש ויודע מראשית אחרית, כי סוף סוף, אחרי כל התלונות וההתאוננות, ישלים המשורר עם החיים, עם כל הרע והמגונה שבהם, – כמו שכן המשורר עושה באמת ככל שיריו ממין הזה – אות הוא כי רעות החיים תגענה רק עד לבו ולא אל לבו ממש. והא ראיה, כי רוח שירה אמתית תפעם את המשורר ויגון נורא ילחוץ את לבו רק בדברו על המות ומוראיו הגדולים, הוא המות אשר הֵמר להמשורר עד מאד כל ימי חייו, ואותו, ורק אותו, ירגיש המשורר בכל עזוז רגשותיו וחום נפשו. פה לא ידע המשורר פשרה ושלום, פה אנו רואים את הברקים והרעמים המחרידים את נפשו עד היסוד. בדבר אד”ם הכהן על עניני החיים, טובם ורעתם, הרי הוא מרבה שיחה יותר מדי, צבעיו חלשים ואינם בולטים כראוי; ובדברו על המות והכליון, המה הדברים שנכוה בהם המשורר כל ימיו והרעו לו עד מאד, אם כי גם פה יאהב להרבות שיחה, אבל פה כבר נכרים עקבות מצבוע של אמן גדל הכשרון שיודע להבליט את הציור בשרטוטים אחדים מדויקים, המשאירים רושם עמוק בלב הקורא. המשורר יזכיר ברטט את הלילה בו מתה בתו האהובה ומנהמת לבו יקרא בכאב אנוש:

הַלַּיְלָה הַהוּא לֹא עָמַד בַּפֶּרֶץ–

לִקְלָלָה וּלְאָלָה יֻקַּח בָּאָרֶץ,

הוּא יָחֳרַם לָאֵל לַהֲרוֹס בּוֹ מַעֲשֵׂהוּ;

בּוֹ כָּל צִבְאוֹת מָרוֹם בִּתְהוֹם יִשְׁקָעוּ,

בּוֹ יִפְּלוּ עִם אֶרֶץ וּבוֹ יִגְוָעוּ,

יִפְּלוּ וִיאוֹרְרוּהוּ – גַּם אֵל יִקְּבֵהוּ.

………….

לַיְלָה נָהִיתִי – בוֹ יִנְהוּ כֻּלָּמוֹ

אַךְ הָרַעַשׁ הַזֶּה הוּא אַחְרוֹן לָמוֹ

אַחְרָיו – דּוּמִיָּה, אֵין הֹוָה אֵין נֶהִי…

(שש"ק, א', בשירו “מספד מר”.)

השורות הללו יפות וכבירות כח הן, שורות כמו אלה רבות הנה בשירי אד“ם הכהן ע”ד המות ומוראיו; אבל השורות המועטות הללו מראות לנו כמו כן, כי קטן וצר היה חוג מבטו, כי בהנקודה הקטנה של אסונו הפרטי התכנסו והתכוצו בעיניו כל אסונות החיים הכללים ואלפי שבריהם. הנה שירו הגדול “החמלה”, שיש בו הרבה מקומות יפים וטובים הטבועים בחותמה של רוח השירה האמתית. בשיר הזה, כידוע, ידובר רק על הרע, הנמוך והמגונה שבחיים, או בדברים יותר נכונים. המשורר, כנראה, חפץ לדבר בשירו זה על הרע, הנמוך והמגונה שבחיים, אבל חפצו זה לא נתקיים בידו כלל. כי באמת לא את מצוקות החיים ומרירותם אנו רואים בשיר הזה, כי אם עוד הפעם מצוקות מות ומיני מיתות משונות, שלהם, כאמור, היו משועבדים כל חושי המשורר ורגשותיו. והאם לא קטנות המוחין וצמצום הרגש הוא הדבר לראות את סמל הרע רק במות, המתיחס אל הרע שבחיים עצמם כ“מציצת הזבוב הקטן אל מימי ים אוקינוס הגדול”?

ומה שממעט עוד את דמותו של אד“ם הכהן בתור משורר עברי הוא, כי בכל שיריו אין אנו מוצאים כמעט אף דמעה אחת רותחת, אנחה אחת כבדה לצרות עמו האמלל וענויו המרובים בהוה ובעבר. האומה ומכאוביה, חורבנה ושפלותה, תופסים את המקום היותר קטן ומצומצם בשירי המשורר. גם הדבר הזה יוכיח לנו, כי לא העמיק האד”ם לראות ולהתבונן כראוי אל הגרעין הפנימי שבמציאות הדברים. בימיו של המשורר לא רע היה, בערך, מצבם החומרי של בני עמנו בארצנו. מרביתם היו “משופעים” בפרנסה, והגדולים השפיעו מטובם על הקטנים ויתפרנסו עמהם גם אחיהם העניים, וממילא מובן כי האיש שראה את מצב הדברים מצדם החצוני והשטחי לא מצא מקום להתאונן הרבה ולהתאנח במרירות. אבל די היה גם אז מבט אחד יותר חודר ומעמיק, בשביל לראות את כל החשך והאפלה הנשקפים מבעד להברק החצוני. היהודי היה אז אמנם “משופע בפרנסה” (בטויָם האהוב של אבותינו התמימים), אבל “הפרנסה” הזאת היתה כל כך רופפה בידם ותלויה באויר עד שהיתה נושאת גם אז בקרבה את כל סמני הכליון והירידה שהיו עתידים לבוא עליה בעוד ימים מועטים. לכמה רוחות שאינן מצויות היו צריכים בני עמנו גם בימים ההם כדי לקים את פרנסתם בידם, ומה מעט הוא מספר הרוחות המצויות שהיו צריכים להם כדי שתרגז הארץ תחתם ומקור פרנסתם ייבש ויחרב ביום אחד? בני ישראל חיו בימים ההם חיי עושר והרחבה במדה ידועה, אבל מה רב הוא המחיר ששלמו בעד חייהם אלה! התמעטות הדמות, נמיכת הרוח, שפלות והכנעה, כריעה על ברכים ונשיקת השבט – אלה המה התנאים שבלעדיהם אי אפשר היה בימים ההם לאחינו להתקים בחצר פלוני האציל ובבית מלונו של אלמוני השוע המשוגע. הימים “הטובים” ההם הורישו לנו רגש העבדות ושפלות הרוח, שעד עתה אנו נלחמים בהם בכל כחנו ועוד טרם הוברר הדבר אם נהיה המנצחים או המנוצחים. ואת כל המכוער, הנמוך והמגונה שבחיים כאלה, שהיו מכוסים מלמעלה בשכבה דקה של טל מתנוצץ, לא ראה ולא הרגיש אד"ם הכהן, המשורר העברי! אמנם אמת הדבר, כי לא הוא בלבד, כי אם גם כל חכמי דורו לא ראו ולא הרגישו כל זאת, אבל מאת משורר הלא רשאים אנחנו לדרוש כי ייטיב לראות מאחרים, והרגשתו צריכה להיות אוגרת גם באותן הפגימות שאינן בולטות לעיני אחרים…

אבגד האדרעי.