רקע
אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: פרומקין; תרס"ט

מעֻבד ממקורות שונים ונמסר בתור רשמי מסע


 

א. גבול הגליל העליון. העיר צפת.

שטח הגליל העליון לא נודע לנו בדיוק1. גבולו מתחיל מכפר חנניה ולמעלה, כמו שאמרו חכמינו במשנה (שביעית פ“ט מ”ב): מכפר חנניה ולמעלה כל שאינו מגדל שקמין – גליל עליון. אבל מזה אין ראיה, שכך היה הגבול גם בימים שהיתה הארץ חלוקה לשבטים, רק זאת אנו יודעים מכתבי הקדש, כי גבול שבט נפתלי היה עובר מי־מרום אל הצפון, והגבורים משבט דן כבשו את הירדן, ולכן כשרצו לכלל את כל ארץ ישראל מצפון עד דרום היו אומרים: מדן ועד באר שבע (מלכים ה').

הגליל העליון מצוין ברוב הרים וגבעות זקופים, וביניהם בקעות עמוקות והכל באופן פראי. בימי קדם היו על ההרים מזבחות ומבצרים, כמו הכנענים כך גם הערים הקדמוֹנים היו בוחרים את ראשי ההרים הגבוהים לעשותם למקום מקדש. ואולי מפני שמשם נראה יותר גדולתה של היצירה ומתוך זה באים להכיר יותר את גדולתו של היוצר. ויש נותנים לזה טעמים אחרים, אבל גם הם אינם אלא השערות בעלמא.

המבצרים היו נבנים ביחוד על ההרים הזקופים, שקשה היה לאויב לטפס ולעלות עליהם. עוד בספר יהושע נמנו בחלקו של נפתלי שש עשרה ערים בצרות, אעפ"י שבכלל לא היו לו יותר מתשע עשרה עיר. גם יוסיפון בימי המרד נגד הרומאים לפני חרבן הבית השני, השתדל לבצר מקומות רבים, והמבצר היותר חזק היה בעיר צפת.

שני דרכים מובילים מבקעת גינוסר, הוא אֶל־רוּבר, אל ארץ הרמה (האָכלאַנד) ובשניהם קשה העליה מאד, כי ההרים זקופים ואבני נגף מונחות למכשול. הדרך האחד יוצא ועולה תיכף מאחורי כאַן־מניה, באותו הדרך, שסללו מלפנים הרומאים צפונה. משם הולכים ובאים עד כאַן־גוּבּ־יוּסף,שלפי הגדת הערבים הוא המקום ששם השליכו את יוסף אל הבור. הערבים מראים גם את הבור, אבל אין לאגדה זו רגלים.

הדרך השני מוביל תחת הרמות העומדות על גבול הבקעה ממערב, ועובר את עיי החרבות אַבו־שושא, ששם אבנים מסתתות אחדות מעידות כי היתה מלפנים במקום ההוא איזוֹ עיר, ששמה בלתי ידוע לנו. סמוך לה יש טחנה שמימי אֶל־רבדיה החזקים מגלגלים אותה. בעוד איזה דקים הננו באים עד נחל־אל־עמוד, שמשפיע הרבה מים אל הכנרת.

קשה מאד לעלות משם על ההר, אך יפי הטבע הנראה משם משלם שכר טוב לעמל הנוסע. ביחוד יפה המחזה בחלק העליון הנקרא בשם נחל לימון. שם הסלעים עומדים כחומות בצורות המתנשאות מן 180–300 מתר. לפעמים הם מתנשאים מעצם המים, עד שאין מקום שם לרגל הסוס או החמור לעבור. ובסלעים מערות לאין מספר, שאי אפשר להגיע עדיהן. אפשר שהיו המערות מקשרות יחד על ידי מבואות נסתרים, מרעש הארץ נתבלבלו שכבות האבנים ונאבדו המבואות הנסתרים שנחצבו שם מראש. עכשיו מקננות שם רק צפרים, אבל מלפנים היו נחבאים שם נרדפים ונמלטים, או היו מעונות לרוצחים ונזירים. מצאנו כי בימי קדם היו בוחרים את נקיקי הסלעים למשכנות מבטחים. כמו שנאמר: איתן מושבך ושים בסלע קנך (במדבר כ“ד, כ”א) ועובדיה הנביא אומר על אדום: זְדון לִבְּךָ הִשִׁיאֶךָ שׁכְנִי בְּחַגְוֵי סֶלעַ מְרוֹם שִׁבְתּוֹ אוֹמֵר בְּלִבוֹ מִי יוֹרִידֵנִי אָרֶץ (עובדי' א‘, ג’).

ביוסיפון נזכר מקום אחד שנקרא עַכְּבַּרָה, ובו השתמש להקים שם מבצר. גם עיר שלֵמָה היתה שם, שחוצותיה ובתיה היו כלם חצובים בסלע, לַבִּירִינְט אמתי של מבואוֹת וחדרים עוברים בכל ההר הזקוף.

העיר צפת לא נזכרה בתנ"ך2, ביוסיפון נזכרה איזו עיר בשם “ציף” (Seph) לא רחוק מעכברה, יַמְנִית ומִירוֹת. ויש אומרים שכונתו על צפת. ואולם בימי המשנה והתלמוד נודעה העיר הזאת לתהלה, כי בה יסד התנא ר' יוסי את ישיבתו.

שעות רבות טפסנו על ההר והגענו עד צפת בערב. הרבה יגעו רגלינוּ בהתנגפן באבני נגף וצורי מכשול, מסביב מדבר שממה. הסלעים הערומים נראים כשלדים אֲכוּלֵי רקבון ומלאי חגוים וחורים רק לעתים רחוקות פגשנו שם רועה עם עדר קטן של עזים.

צפת נמצאה במערב ההר בגובה 850 מתר משטח הים התיכון. ובנויה מצפון לדרום. ומרחוק נראות שורות הבתים כמו מדרגות זו על גב זו. מהגגות רואים את ים הכנרת, ובראש השנה עולים על הגגות ואומרים “תשליך” נגד מי ים הכנרת, ובל"ג בעמר רואים משם את ההדלקה, שעושים ביום ההוא במירון. רוח ההרים המנשב שם מחיה נפשות והאדמה פוריה מאד, כי העננים והטל מרוים אותה תמיד במדה מספקת.


 

ב. קורות העיר צפת

הרשימות ההסתריות שנשארו מימים קדומים ע“ד העיר צפת הן מועטות מאד ורק מימי הבינים אנו מוצאים איזו ידיעות והם הן מקטעות. המלכים הנוצרים שבירושלם בצרו את צפת למען תוכל לעמד נגד המושלים שהיו נכונים להתנפל עליהם מצפון וממזרח. אחרי המלחמה על יד קרן חתין שם צלח־אל־דין מצור על צפת ויכבשנה. אך אחרי כריתת ברית שלום באה עוד הפעם לידי הנוצרים ובני ההיכל (טעמפעלריטטר), שהיו להם זכיות קדומות על המקום הזה, עשו את צפת, הבצורה ביד הטבע למבצר חזק מאד ע”י חומות גבוהות. הבישוף בענעדיקט הניח את אבן הפנה למבצר זה וגם נתן נדבה חבית מלאה דינרי זהב וכסף להוצאת הבנין. אולם השלטן של מצרים הכריח (בשנת 1226לספירת הנוצרים) את הנצורים להמסר בידו וכשני אלפים איש הכריע לטבח, והוא עשה את צפת למרכז ממשלתו, כי משם נתן חתיתו על סוריה וגם הביא שׁמה אנשים מדמשק וצוה לבנות שם שני בתי מסגד. מהזמן ההוא עלה ערכה של צפת ותהי לעיר תהלה. בתי המדרש, המרחצאות והשוקים שבה היו נודעים לתהלה במאה הראשונה לאלף הששי.

בשנת רפ"ב היו בצפת כשלש מאות בעלי בתים ולהם ג' בתי כנסיות והעיר היתה מלאה כל טוב והיהודים היו סוחרים בכל מיני סחורות וגם בעלי מלאכה ושכירי יום היו משתכרים היטב. ומעת שהתישב בה הרב ר' יוסף סרגוסי נהרו שם רבים, כי היה הרב הזה אהוב וחביב בעיני כל יודעי שמו. ואמרו עליו “שהיה משים שלום בין אדם לחברו, בין איש לאשתו ואפילו בין הגויים”. הוא הפיץ את דעת התורה הנגלית וגם את חכמת הקבלה בארץ ישראל.

בימים ההם היתה תסיסה גדולה בקרב ישראל. הגעגועים לחיים חפשיים התחזקו בקרב בחירי האומה ועברו כל גבול, כי מלאה סאת היסורין ולא היה עוד כח לסבול. הגרוש מספרד, חבלי האינקויזיציא, הנדודים והטלטולים, כל האסונות הגדולים שמצאו את עמנו בימי התקופה ההיא או קרוב אליה, הביא אותם לידי תקות הגאולה ודרישת סוד ה' במדה מרובה מאד. ומהרה היתה צפת למרכז חכמים גדולים וקדושים שהשפיעו על כל עם ישראל השפעה עצומה.

אז עלה לארצנו הקדושה וישב זמן קצר בצפת הגר צדק הקדוש ר' שלמה מולכו, שהיה מאנוסי ספרד. הצעיר הנלבב והנאוה הזה שהיה מקובל גדול ודרשן נפלא בכל מקום בואו עשה רשם כביר מאד וגם גדולי העמים השתוממו עליו. כידוע, מסר ר' שלמה את נפשו בעד קדושת השם ונשרף חיים על מוקדי האינקויזיציא.

ובשנת רצ"ד (בקרוב) התישב בצפת הרב הגדול ר' יעקב בירב. הוא חשב מחשבה גדולה לחדש את ענין הסמיכה, שהיו הרבנים, מנהיגיה הרוחניים של עם עם ישראל, קשורים יחד ומאֻחדים על ידי זה, שכלם יקבלו סמיכה לרבנות רק מסוג חכמי ארץ ישראל. לתכלית זו אמר ר' יעקב ליסד בארץ ישראל מעין סנהדרין מגדולי החכמים, שכל ישראל ישמעו אליהם אבל לא עלתה בידו להוציא את מחשבתו הגדולה לפעולה מסבות שונות.

קרוב לזמן ההוא התישב בצפת רבנו הגדול ר' יוסף ב"ר אפרים קארו בעל “שלחן ערוך”, שממנו מתפרנסים כל בית ישראל מאז ועד היום הזה, ואפשר לומר שלא היה ספר מקבל באומה (מלבד ס' התנ"ך) כמו הספר שלחן ערוך של ר' יוסף קארו, כי אלה שלא זכו להבין דברי משנה ותלמוד למדו אם מעט או הרבה מתוך הספר “שלחן ערוך”.

ר' יוסף קארו ידע על פה ששה סדרי משנה והיה חוזר עליהם תמיד ובגלל זאת זכה לרוח הקדש והיה שומע קול מדבר אליו, מוכיחו ומדריכו ומגלה לו רזי תורה. הוא התודע עם ר' שלמה מולכו, וכל כך היה גדול העלם הצעיר הזה בעיניו, עד כי בקש לעצמו למות כמוהו מות קדושים. הוא – ר' יוסף – וחברו הגדול ר' יוסף מטראני (המבי"ט) קבלו שניהם סמיכה להוראה מידי ר' יעקב בירב.

ביחוד הגדיל את תפארת הישוב וקדושת העיר צפת הרב ר' יצחק לוריא, (האר"י) ותלמידו ר' חיים ויטאל, שגלו נתיבות חדשות בחכמת הקבלה.

ר' יצחק לוריא נולד בירושלם (ה“א רצ”ד ומת בש' של"ב בקרוב) בהיותו ילד מתו עליו הוריו והורד מצרימה ושם נתחנך בבית דודו ר' מרדכי פרנסיס, שהיה עשיר גדול ולמד תורה מפי הרב ר' דוד בן זמרה (הרדב"ז). בימיו נתגלה ספר “הזהר” ור' יצחק הגה בו בכל לב. הוא היה מתבודד על יד הנילוס ולא היה בא אל ביתו אלא מערב שבת לערב שבת. ובשנת תכ"ט עלה לארץ ישראל וישב בצפת. שם מצא חבורה גדולה של חכמים בנגלה ובנסתר. ר' יוסף קארו, ר' שלמה אלקבץ, ר' משה קורדיבירו (בעל הפרדס) ותלמידו ר' אליהו די וידאש (בעל “ראשית חכמה”) הדרשן הדגול ר' משה אלשיך ועוד. מצב היהודים היה אז טוב מאד בצפת וטבריה, כי דון יוסף הנשיא מנקסיס שהיה שר וגדול בהיכל השלטן הגין על אחיו וחשב מחשבות לעשות מעין ממשלה מיוחדת לעם היהודים, ותמך בנדבותיו את תלמידי החכמים שישבו ועסקו בתורה ועבודה.

ר' יצחק לוריא הלך גם בצפת בדרכו המיוחדת. משונה היתה שיטתו בחכמת הקבלה משיטת שאר חכמים שעסקו בה וגם במנהגיו היה שונה מהם. הוא ותלמידו ר' חיים ויטאל היו מתבודדים במקומות הרחוקים מבני אדם והשתטחו על קברות הצדיקים וביחוד על קבר איש הרזים התנא האלהי ר' שמעון בן יוחאי.

בכל ערב שבת היו יוצאים השדה לקבל את השבת. מחזות הטבע הנפלאים,שקיעת החמה הנהדרת בצבעיה העדינים והמרבים התאימו למהלך נפשותיהם של גדולי רוח אלה, שזכו לגלוי אלהות בשפע רב ועצום כמעט כנביאים הקדושים. שם על מרומי ההר נתרחב חוג מבטם ואזנם הקשיבה שירת יה של מלאכי השלום, היורדים ממרום לברך את בני ישראל מקדשי השבת.

בתקופה הגדולה הזאת היתה העיר צפת מלאה שירה אלהית, שרפֿי קדש וכרובי שחק היו מרחפים על פני ההרים והגיאיות, וחכמים גדולים וקדושים היו נזונים מזיו השכינה, טובעים בים של זהר ועדן עולמים. הנסתר והנגלה שבתורה התלכדו אצלם יחד, להפרות את המחשבה העברית ולהעלותה למקורה העליון, להזיל טל של תחיה על העצמות היבשות.

כנסת ישראל עודנה מצפה וממתינה ליום שיקום חוקר גדול נאזר בחכמה כללית וברוח דעת עליונה, לגלות את הבארות אשר חפרו קדושי אל בתקופה ההיא, את הבארות הסתומות ברמזים וחידות עמוקות, ומי מרפא ישאבו משם לשבורי לב.


 

ג. רעש הארץ.

בכ“ד טבת שנת ה' אלפים תקצ”ז בא אסון נורא על יושבי צפת, כי אז רגזה הארץ ותרעש. כקולות יריה מאלפי כלי תותח נשמע מבטן האדמה. ונחלי אש התפרצו מקרבה וישטפו על פני ים הכנרת וירוממו גליו עד מרום שמים. ובעבר הירדן בארץ הבשן ירקה הארץ עמודי אש ותמרות עשן עד לב השמים, ונדמה כמו מבול אש יורד משמים ארצה.

מהרעש הה נזוקו כמה מקומות בארץ ישראל, אך מכלם סבלה יותר העיר צפת, כי מהרעש נפלו כמעט כל בתיה ויושביהם נמעכו בין האבנים, ויש שירדו חיים אל בטן האדמה, אשר נבקעה תחתם, ויאבדו מתוך הקהל.

בתי היהודים היו רובם בעלי שתי קומות. הרעה נגעה בגרי הקומה העליונה, כי נפצה כרגע, וחרבות החדרים העליונים סגרו את פתחי הקומה התחתונה ולא נתנו ליושביה להמלט החוצה, ואחרי רגעים אחדים התערערה לפעמים גם הקומה התחתונה ותהי גם היא למעי מפלה.

משפחה אחת עשירה ויקרה נקברה בביתה כליל. לא נשאר ממנה רק נערה אחת שהיתה בעת הרעש בקומה התחתונה, שלא נהרסה כלה. אולם היא לא יכלה לצאת וגועה שם אחרי איזה זמן ברעב. וכעבור ימים אחדים מצאוה שוכבת מתה לבושה תכריכים, ספרים קדושים סביב לה, ומנורה דולקת מראשותיה. היא ידעה כי רגעי חייה ספורים, והכינה את נפשה לקראת המות, ובעצמה תפרה לה תכריכים.

כשהגיעה השמועה לבארות שבסוריא, מהרו נוצרים אחדים לבוא צפתה, וביניהם רופא, לחבש את הנפצעים ולכלכל את הרעבים.

*

בכלל אין רעש הארץ מצוי כל כך בארץ ישראל, אבל פעמים אחדות הסב נזק גדול, והנביאים שראוהו בעיניהם או ששמעו מפי אבותיהם תארו את החזיון הנוֹרא הזה בדברים מטילים אימת ה' ויראתו. “ותגעש ותרעש הארץ, מוסדות השמים ירגזו ויתגעשו, כי חרה לו”.3

רעש אחד היה לפי הנראה בימי אליהו “רוח גדולה מפרק הרים ומשבר סלעים…. ואחר הרוח רעש”. והשני בימי עזיהו. הרעש הזה היה גדול מאד, ועליו ספר זכריה הנביא כעבור שלש מאות שנה, כמו על אסון גדול שעקבותיו נודעו זמן רב אחריו. השלישי – בימי יוסיפוס פלויוס. הרביעי בשנת 1100 אחר חרבן הבית. החמישי בשנת 1132. אז היה רעש גדול שהחריב הרבה ערים, ומהם עכו ושכם. הששי בשנת 1689 אחר חרבן ב“ש, שאז נהרסו ונפלו העמודים הגדולים שבעיר בעל־בק. והרבה אלפים איש נהרגו בנחל בֵּקַעַ שׁבלבנון. השביעי בשנת 1764 (אחרי חב"ש) והגדול מכלם, זה שספרנו למעלה בשנת תקצ”ז 1767, ואולם העיר ירושלם נשארה שלמה ולא נזוקה בכל הרעשים האלה.4


 

ד. מירון, הלולא דרשב"י.

השמש עמדה כבר במרומי השמים כשהגעתי עד מירון, הוא כפר קטן של ערבים. במקום הזה שהוא שלו ושוקט כל ימות השנה, עכשו נשמע קול שאון של קהל גדול הנאסף הנה.

מחר ל"ג בעמר, יום הלולא דרבי שמעון בן יוחאי שמצא לו קבר במירון. בערב יום הזה יערכו לכבוד נשמתו “הדלקה” על קברו. לחג הזה נאספים לא רק היהודים מהעירות שמסביב, אלא גם מארצות רחוקות: מפרס, מארוקו, וגם מארץ כינא. מדרוני ההר כלם מכוסים בני אדם. פה עגלונים שהביאו בכל שעה אורחים חדשים, ושם ערבים שומרי הסוסים, סוחרים שהביאו כל מיני מזון ומשקה למכירה. באים גם הרבה אנשים סקרנים סתם, הרוצים לראות במחזה המלבב הזה, ומהם גם כאלה שבעת מבוכה בודקים ומנקים את כיסי חבריהם. אנשים אמידים הביאו עמהם אהלים ויפרסו אותם ויחנו על ההר, כעין מחנה של אנשי צבא.

בעמל רב הצלחתי לעבור דרך ההמון הצפוף עד שהגעתי עד מערת רשב"י – בנין בעל שתי קומות וגגו שטוח, ובאיזה מקומות מתנשאות עליו כפות לבנות. הכתל המערבי של הבנין הזה חצוב ומסתת מסלע ההר ממש. הבית נבנה סביב חצר מרבעת, ובקומה הראשונה בית תפלה ועוד חדרים אחדים הרוסים לחצאין. הקומה השניה, שיש לה מצד החצר גזוזטרא, חלוקה לקטוניות, קטוניות, וכל אחת פתחה פתוח לגזוזטרא. אך לא בפעם אחת אפשר היה לראות את דמות הבנין כלו, יען כי מראשו ועד רגלו היה מכסה באנשים על כל המדרגות ועל הגג. במקום אחד שהגג שם שטוח נאספו גדולי העיר, הקאימאקאם של צפת ועוד פקידים שונים ופקיד המושבות העבריות, הקונסולים והמוכתרים, וביניהם, כמו שנהוג בארצות קדם, גם דלת עם הארץ שהתערבו בלי כל פחד בשיחות של הגדולים והתקיפים.

שמעתי קול קורא אלי מעל הגג, ונכנסתי אל תוך החצר. בשער ישבו שני חילים, שהפקדו לשמר שלא יכנס שמה איש מלבד היהודים. בקשתי לגשת אל המדרגות ולעלות על הגג אל האנשים שקראוני, אך מצאתי כי דרכי גדור לפני. אחרי שצעדתי בעמל רב צעדים אחדים בתוך ים של אנשים צפופים, ולאזני נשמע קול שאון של מנגנים וכלי זמר ומזמרים בפה, פתאם נדחפתי אל תוך סביבה של ספרדים, והנה תקעו לתוך ידי דגל ומשכוני אחריהם. למרות רצוני התחלתי לרקוד עם הדגל, והמשוררים רקדו סביבי וימחאו כף ויקראו:

אשריך בן יוחאי,

בשמן קדש נמשחת!


ספרדי אחד גבה הקומה ואדום כסרטן (לפי הנראה היה כבר מלא וגדוש) מלא לי כוס גדולה של מי פירות מבקבוק ענק, ואנכי הייתי אנוס להריקנה כלה. ואז, אחרי שעשיתי את חובתי, מסרו הדגל שבידי לאיש אחר, ולי נתנה הרשות לשום דרכי הלאה.

אולם בצאתי מן המחנה הזה נמשכתי בזרם אנשים אחר ונדחקתי לתוך מסדרון אפל. נלחץ מכל צדדי, נשאתי באויר ונמשכתי עם הזרם החי. והנה נראה איזה פתח שממנו יצא אור. זה היה פתחו של בית המדרש של רשב“י. אך הלחץ פה היה נורא מאד. לפי הנראה בית המדרש היה כבר מלא מפה לפה, ואי אפשר היה לצעד גם צעד אחד. אף המחנה ההולך אחרינו לא חדל מדחק הלאה, ואנחנו נדחקנו אל תוך בית המדרש. אולם בבואי מצאתי עוד גדר חוסם לפני. הגבאים עם השמשים עמדו ודחפו אותנו לאחור ולא נתנו להכנס. ורק הודות למלבושי האירופיים נתנו לי לבד להכנס, ואני באתי עד המקום שהדחק לא היה כל כך גדול. שם דלקו הרבה מנורות של שמן והפיצו עשן ואד עב. על הבימה עמדו ספרדים אחדים ראשי קהלת הספרדים ודברו על אודות עניניהם, כי קבר רשב”י נמצא תחת רשות קהלת הספרדים בצפת, והוא לוקחת שכר בעד ההדלקות ושכר הדירות לימי החג.

נכנסתי אל המקום היותר קדוש שבבית המדרש ההוא – לחדר צדדי, שמשם נשמעו יללות איומות… על יד הקיר עומד שם ארונו של רשב"י, גבהו כמתר אחד. מסביב כמו נדבקו אליו נשים וזקנים שבאו שמה להתפלל. כל אחד החזיק נר בידו וקרא תהלים. ואחרים בקשו על פה בשפת אמם את הצדיק שיתפלל בעדם. קבר הצדיק מכסה כלו בטפות של חלב, הנוטפות מהנרות, עד שלא נראה דמות האבן המכסה את הקבר.

כשיצאתי משם, והנה דלתות השער נפתחו, ולנגדי בא אל תוך החצר המון חוגג. ספרדי אחד שלם עכשו את נדרו, אשר נדר בשעה שהיתה אשתו חולה מסכנה – להכניס ספר תורה לבית מדרשו של רשב“י. בראש המחנה רקדו ספרדים, ואחריהם הלכו מנגנים הלוך ונגן בכל כלי שיר, ואחר כך בתוך נושאי הדגלים נשאו את ספר התורה במכסה יפה, שעליו תלויים עדיים יקרים. ועל יד הספר נשאו על כפים וזרקו למעלה את המנדב המאֻשר שהחזיק בידו בקבוק אודיקולון וזלף על פני הסובבים אותו. וכל המחנה יחד שרו שירים לכבוד רשב”י.

עליתי על הגזוזטרא ובאתי אל תוך החדרים הקטנים, ומצאתי בכל חדר ישובות חבורות של אנשים שותים ומפטירין.

כשעליתי על הגג חשך היום. שם ישבתי בין בני המושבות ראש פנה ויסוד המעלה ואחדים מצעירי צפת, אחד מהצעירים היה שר המשקים וחברו היה חותך קשואים חמוצים, וה“עולם” שתה והפטיר.

פתאם הואר החשך שמסביב באור גדול. והעם כלו הריע בתרועת שמחה.

הסבתי את עיני וארא, והנה על הגג של קבר רשב"י הדליקו מדורה. התחילה ההדלקה. המדליק משלם בעד זה כסף וכל המרבה לשלם לו נתנה הזכות להדליק ראשונה. ואולם בפעם הזאת יצא איזה סכסוך: איזה רב מרוסיא קנה את הזכות לשמונה עשרה שנה, וכל שנה הוא מכבד בזה את הישר בעיניו, אך בשנה זו בא מארץ רחוקה ספרדי אחד, שנדר נדר להיות ראשון להדלקה, בבטחו כי בזכות ההדלקה יזכה לבנים, ומה גדול היה צערו כשנודע לו, כי הזכות כבר מכורה לאחר. הספרדי החרוץ לא נח ולא שקט וישלח כמה תלגרמות אל הרב החוכר, עד שנאות לו הרב ומחל על זכותו.

הלכתי על הגג עד שהגעתי אל מקום ההדלקה – עמוד שפל שבראשו כדמות קערה רחבה, ושם שפכו שמן והדליקו. מכל עברים קרבו אנשים, איש וכלי שמן בידו וירק ממנו על האש. השמן זרם מלמעלה והאש בתבנית נחשים שרפים זחלה למטה על הקירות והעמוד ועל שטח הגג.

ואולם לא בשמן בלבד הסתפקו המדליקים אלא האירו שמה גם מגבעות, תרבושים, מטפחות, ואחדים מרב התפעלות השליכו שמה גם טבעות זהב ומרגליות. הנה באה ספרדיה אחת עשירה ובידה שמלת משי יקרה מרקמה בזהב והשליכה את השמלה אל תוך המדורה. האש רגע נסתרה, כמו חסה על השמלה היקרה, אבל לאחר רגע שבה ותלחך את השמלה ותאכלנה כלה. מן הצד עמדה שורה של נשים זקנות שבידיהן טשי, כד קשואים חמוצים, ביצים, ונתנו חנם לכל דורש. סביב האש עמדה כת חסידים ושרו “בר יוחאי אשריך”. רקדו ומחאו כף.

הבטתי מתחת אל תוך החצר וארא כי שם השמחה רבתה עד בלי מצרים. איזה ספרדי עשיר נכנס אל תוך המזנון וישק על חשבונו את העם יין שרף. והשתיה היתה רבה מאד, ובכל זאת נוכחתי לתמהוני כי אין רושם של שכרות על השותים. כלם שמחים כמעט רוים אך אין אחד שכור. ומלבב היה לראות איך היהודים החרדים אֲרֻכֵּי הפאות ולבושי קפוטות ארכות, רבם מיושבי צפת וטבריה, רקדו באופן מצוין רקודים קשים. ספרדי אחד עמד על מקום אחד ואליו יצאו חליפות אחד, אחד מתוך העגול שמסביב לו ויערכו עמו מלחמה במקלות, והראו בזה את כשרונים באבחת חרב (Fechten), כמנהג הערבים בכל חגיגה של שמחה, וכלם קראו בקול:

רֻדוּ אִילַיְנַא, יַא שַׁבַּבּ!

לֵילַתּ אִישַעְלָה סַעְדְנַא.5


ובמקום אחר רקד איזה חסיד בכשרון נפלא מחול ערבי ונשא כמו ברוח, וכל הסובבים שרו:

אין אדיר כאלהינו,

אין ברוך כמשה,

אין גדול כתורה,

ושוחריה ישראל!


וכאשר יעף המרקד הזה נכנס תחתו יהודי זקן יפה עם פאות יפות, זקנו מגדל ולבן כשלג, על ראשו מגבעת מעור “צובל” ועל גוו בגד ארך מאַטלס מבהיק וחגורה רחבה על מתניו, ועל רגליו גרבים לבנים ונעלים קלים – סמל הטהרה הגופנית והרוחנית – והתחיל לזמר:

אשריכם, אשריכם, ישראל!

כי בכם בחר אל.


וזקן נשא את רגליו וירקד במעגל בסדר יפה ומהודר. המנגנים השמיעוּ קול זמר חזק, והזקן לקול התוף הניע בידיו ורגליו תנועות יפות ומדודות לפי הטקט ולפי חקי המחול היותר שלמים.

ופתאם והנה בידו – לא ידעתי מהיכן באה – חרב, והוא התחיל לעשות נפלאות כאחד ממאחיזי העינים היותר מומחים.

"מי ידמה לכם, מי ישוה לכם, מי יערך לכם, עמי ישראל!

זמר הזקן בהתפעלות עזה וכלם קראו:

אין ערוך לכם, אין דומה לכם, אין שוה לכם בני ישראל!

עז וגבורת נצח, שאינה חתה מפני כל, נשמעה לי מתוך זמירת הזקן.

הגע בעצמך: עם נרדף ומגדף, נרמס בכל רגל חזיר, מטרה לחצי שנאה ובערות, זה אלפים שנה, והוא עודנו קורא בהכרה שלמה של ערכו הנשא: “מי ידמה לך ישראל!”.

על ידי עמד אחד מפקידי הקולוניזציא ובשאט נפש דבר על אדות חג ההדלקה, שלפי דעתו אין בזה מאומה מלבד פנטיזמוס והוללות, אך בי התעוררו אז רגשות אחרות לגמרי. בהביטי מעל הגג אל רבבות ה“שטריימליך” של האשכנזים, תרבושי הספרדים, מצנפות הבבלים, בהתבונני אל ההמון הגדול הצוהל, שנתאסף מארבע כנפות הארץ, שמחה עזה לבשתני, נוכחתי כי למרות שנוי השפות והמנהגים והגלות הארכה – ישראל נשארו כמקדם “גוי אחד” וכל הגדרים והמכשולים לא הצליחו להבדיל בין יהודי ליהודי הבדלה גמורה, ועוד יש ביניהם אחוה והכרה, שהם בני אב אחד, אברים של גוף אחד חי. ועל ידי זה התחזקה האמונה בלבי בנצחיות עם ישראל ובאפשרות גאולתו.

כבר עברה חצות הלילה. הרכיבה בת שתים עשרה שעה ושאון הערב הוגיעוני מאד. בקשתי עצה בלבי אנה להניח את ראשי. האהלים של הפלחים היו מלאי אדם ויחד עם זה הם מזוהמים ומלאים רמשים, ולא אביתי מאד לתת את בשרי לברות להם, ועל כן התרחקתי משאון החוגגים ואשכב על הדשא על יד אבן גדולה, וכרגע ישנתי שֵנה חזקה.

כשהקיצותי כבר עמדה השמש במרומים. הלכתי וארחץ מן המעין המפכה מן ההר, והלכתי לראות את קבר ר' יוחנן הסנדלר הקרוב לקבר רשב“י. וּמשם הלכתי לקבר הלל הזקן ושלשים וששה תלמידיו. מערה זו חצובה בסלע ובשלשה קירותיה חצובים כוכים מרבעים, ששם ארונות המתים. כוכים כאלה יש שם שבעה, והארונות שבהם עודם שלמים. כל ארון חצוב מאבן אחת ועליו מכסה מלוח אבן. חלקי המים שבאויר כשהם נוגעים בסלע הם מתקררים ונהפכים מיד לנוזלים, ששוטפים על פני המערה. מחזה כזה ראיתי בהר הקרוב למירון, במקום הנקרא “כסא של אליהו”, והוא שתי אבנים חצובות יפה, כל אחת מהן מעט יותר משלשה מתרים בארך ומתר וחצי ברחב ומעט יותר ממתר בגובה. אבנים מונחות צפופות זו לזו, ובתָוֶך נחקקה בכל אבן כתבנית עֲרֵבָה, וע”כ יש שם מקום פנוי מכסה מכל צדדים, ורק מצד אחד יש שני חורים, ששם יכול איש אחד להכנס בדוחק. על שולי האבנים ההן מבפנים יש תמיד מים גם כן מסבה המבוארה למעלה.

כששבתי אל קבר רשב"י מצאתי ששמחה שם עוד גדלה מאתמול. גם החם הגדול וגם העדר השֵנה לא מעטו את השמחה. הצעירים שבאו רוכבים עשו התחרות במרוץ הסוסים.

אל ההדלקה נוספה עוד שמחת “ההחלקה” – תספרת של ילדים בני שלש, שמביאים אותם שמה ושם גוזזים את שערותיהם. האבות נושאים על שכמם את ילדיהם המלבשים בגדי צבעונין, ולפעמים גם בעטרה על ראשם, אל חצר קבר רשב“י, ושם יסבו אותם הנאספים במעגל, והם רוקדים עם ילדיהם בתוך, ובהפסקה יכבדו ההורים את העם ביי”ש ומגדנות.


 

ה. פקיעין ושפרעם.

ביום ההוא עזבתי את מירון בטרם שפסקה שמחת ההדלקה, היא נמשכת שני ימים ויותר, ולחסידים ואנשי מעשה שבוע שלם ואולי עוד יותר.

נסענו לצד דרומית מערבית ממירון. ככל אשר הוספתי להכנס אל תוך ארץ ההרים הזאת, כך הוספתי להתענג בהודה ותפארתה. בשמחת לב הקשבתי אל שקיקת המעינות, ובחבה הבטתי אל הצמחים הירוקים הרוים השונים. שם אין כל סימן של שממות מדבר, להפך, בכל מקום אתה רואה את עקבות כח הצמיחה הרבה שבו, והידים העובדות מתברכות בעד עמלן ברכה מרֻבה. מלבד איזה מדרונות ובקעות אחדות, שהם מכסים ביערי זיתים – השאר עוד ממתין ומצפה לידים חרוצות, שיעבדוהו ויתברכו בו.

מגמתי היתה לראות את הכפר פקיעין (עכשיו קורים לו בְּקיעִין), עמי יחד נסעו אחדים מאחינו אכרי הכפר ההוא, שהיו גם כן במירון. הם היו לבושים במלבושי הפלחים: על רגליהם נעלים עשוים מעור הגמל, בלי גרבים, ועל גופם כתנת ארוכה, על מתניהם חגורה ומלמעלה אדרת – עַבַּיָה – ועל ראשם תרבושים עבים, ואפשר היה מאד לחשב אותם לערבים.

האכרים חלקו לי כבוד רב הנהוג אצל הערבים: לא נתנו לי לעלות ולרדת מן החמור בלי עזרה. חפצו מאד להוליך את חמורי ברסן, באמרם כי הדרך חלקלקה ואפשר לי להִנזֵק, אחדים מהצעירים הלכו רגלי, אעפ"י שהיו להם חמורים, מפני שלדעתם, להעדר כבוד יחשב לי, אם גם הם ירכבו על חמורים עמי יחדו. כך הערבים תמיד נוהגין כבוד בתקיפים המושלים בהם, או בכלל במי שחפצים ביקרו.

אחרי נסיעה של ארבע שעות וחצי, ברדתנו מהר גבוה אל בקעה עמוקה הגענו עד הכפר פקיעין, ונתארחתי אצל המוּכתר6 העברי. מהר נאספו אל ביתו רבים מבני הכפר שבקשו לראות אותי. כמו אצל שאר הפלחים, כך אצל המוכתר לא היה שלחן או כסא וכל דבר מכלי בית. בארך הכותל הקדום פרשו מחצלת גדולה, ותחת שטיחים הניחו עליה שמיכות ומצעות וכרים קשים להסב עליהם.

כשישבתי הוסיפו כלם לעמד לאות כבוד מיוחד, ועלי היה לבקשם לשבת, ואולם הם לא רצו עד שאמרתי להם, שאם הם לא ישבו אז גם אנכי אעמד. הנשים היו בחדר השני, ורק כאשר היו צריכים להביא אכל אז נכנסה הבת הצעירה של בעל הבית – טפוס של ערביה הררית שזופה יעלת חן, ורשמי פניה ישרים ויפים, רגליה יחפות, לבושה מכנסים וכתנת מבד כחול, ולבבה חשוף כלו. כי כך הוא שם מנהג המקום.

אחרי שסעדתי את לבי בביצים וחלב הלכתי לראות את הכפר. בו יושבים דרוזים, ורק שמנה עשרה משפחות יש שם מהיהודים שהן סך הכל צ"ט נפשות.7 ויש להם מוכתר מיוחד ומשלמים מס ביחוד.

בתי היהודים עשוים מאבן ואינם מסֻידים, ועל פי הרב גם חלונות אין להם, ועושים רושם מעציב. בפנה אחת בבית נעשה גָב, ששם מסיקין להכין תבשיל, ומלמעלה עשוי כעין כובע עם מעשנה מפחי ברזל, שדרך שם יוצא העשן.

נכנסתי אל בית המדרש שלהם שנבנה בשנת תרל"ג (עד הזמן ההוא לא היה להם בית מדרש כלל), ואחר כך הלכתי הלכתי לראות את גניהם המועטים.

מצב הפלחים העברים הללו שפל ומדכא מאד. גם אלה היודעים את חיי הפלחים הערבים שנזונים כל השנה בבצל ובעלי ירקות ורק בהוספה מועטת של שבלים מלקטות בשדה אחרים בגנבה או בנדבה, ויושבים בסכות מענפי עץ בקיץ ובחרף, שאין להם כל צרך בעצי הסקה ובבגדים חמים, ומעולם לא שמו נעל על רגלם, – גם מצב הפלחים ההם יותר טוב ממצב האכרים העברים שבכפר פקיעין. מושג קל אפשר לנו לקנות על דבר ענים מזה, כי רק לשנים יש 160 דונם אדמה, לשאר יש כעשרים וכעשרה, ויש גם כאלה שאין להם רק כחמשה – ששה דונמים, ולאחדים אין אדמה כלל, מלבד עצי זית אחדים, ואחד יש שכל נכסיו – חמור אחד.

כמו במלבושיהם, כך בדרכי חייהם, ידמו היהודים שבכפר פקיעין הגברים והנשים אל שכניהם הערבים. האכר היהודי הפקיעי דומה לפלח הגליל בכל: בהלוכו, בתנועותיו ובמנגינותיו. וגם בלכת האכרה היהודיה יחד עם שכנתה הדרוזיה או הנוצרית ועל ראשה סל גדול שׁל ירקות, יכבד עליך מאד להכיר ביניהן מי היא אחותך העבריה.

כששאלתי אותן מתי התישבו בכפר הזה, לא יכלו לתת לי תשובה, ורק הזקנים אמרו שגם הם נולדו בכפר הזה.

מלפנים ישבו בעיר הזאת ר' יהושע בן חנניה, ור' יוסי דמן פקיעין, אז היתה פקיעין לא כפר, אלא עיר, שנחרבה אחר כך. מתי נתישבו בה היהודים הספרדים לא נודע. הראשון שמזכיר את ישוב היהודים בפקיעין הוא ר' שמחה ב“ר יהושע בספרו “אהבת ציון”. ר' שמחה זה בא לארץ הגליל בראשית שנת תקכ”ה, ולפי דבריו, היו אז שם כחמשים משפחות מאחינו בני ישראל עובדי אדמה, שנקראו בשם פלחים. אחר כך נסו גם אחדים מהאשכנזים להתישב שם, והיו להם כבר בתים וגם בית מדרש לבד. ואולם מהתלאות העצומות שבאו על ארץ הגליל לפני שמונים שנה: שוד וחמס הדרוזים, רעש הארץ ומגפה, אז נחרב הישוב של היהודים האשכנזים כלו: מהם מתו ונהרגו, ומהם ברחו, ואולם הישוב הקדום של הספרדים נשאר לפליטה.

לפני שבעים שנה שבה ארץ ישראל לחסות תחת ממשלת תוגרמה. והנוגשים תבעו מהיהודים הפלחים שבפקיעין מס הרבה שלא היה בכחם לשלם, ואז נאנסו אחדים לעקר דירתם מהכפר ולמכר את שדותיהם ובתיהם לגוים שכניהם או לעזבם הפקר, והם התאחזו בערים ששם יש ליהודים קהלות. ומהעת ההיא הלך הישוב בפקיעין הלך וחסור. ורק אחרי איזה זמן התעוררו אחדים ויטו את לב נדיב אחד, סיר רפאל הלוי מבארות (שבסוריא), לתמוך בידי המושב האמלל הזה, והנדיב הזה הואיל להושיב שם עוד משפחות אחדות מהיהודים שעלו מפרס, ובשנת תרל"ג בנה להם בית מדרש חדש, וגם קנה את הגן והמערה ששם נקבר ר' יוסי דמן פקיעין. וכך נשארו על מקומם אלה היהודים, שנתקשרו לארצנו אהבה טבעית, מבלי שים לב לכל התלאות הנוראות שמצאו אותם!

בפקיעין יש מערה שבה התחבא ר' שמעון בן יוחאי שתים עשרה שנה מפני הרומאים, ועל ידה יש יער של חרובין ומעין טוב.

עוד ישוב קדום קטן יש ליהודים בשְפְרְעָם8 (בערבית שיף־עמר) ששם מלפנים ישבו הסנהדרין כשגלו מאושא. לפי המסורה התחיל שם הישוב בהשתדלות ר' חיים אבולעפיא, מיסד הישוב בטבריה. ויש שם כארבעים וחמש נפש.

מפקיעין שבתי עוד הפעם למירון בבקר. האיש שלוה אותי השיג בכפר ביצים וחמאה, אעפ"י שהדחק היה שם עוד גדול, סעדנו את לבנו והלכנו אל כפר בירים, שנמצא בצפונית מערבית של מירון, שׁם נמצאה חורבה מצינה, שארית בית כנסת גדול, ארכו מלפנים ארבעה עשר מתר ורחבן שמונה עשר, בצד המזרח עוד יש שלשה שערים. הקירות העבים כשתי רגל חצובים יפה מאבנים גדולות. פני הבית באמצע מצטיינים בקומתם ונעשו באמנות יתרה, וממעל קשת מקשטה בציורים מפֻתָּחִים.

משם היו נכנסין לטרקלין, שרב עמודיו עכשיו הרוסים.

עוד נמצא שריד של בית כנסת אחר קטן מזה בצפונית מזרחית של הכפר, בשדה. כל הבנין, מלבד המבוא (פּורטַל) הראשי כמעט נמחה מן הארץ. ורק על המבוא הנשאר נמצאים קשוטים יפים ופתוחי אבן, ועל המשקוף יש כתבת בעברית: “שלום יהיה למקום הזה ולכל מקומות של ישראל. יוסי הלוי בן לוי עשה את המשקוף הזה. ברכה תהיה במעשי ידיו”. הסופר הצרפתי רֶנַן חושב כי בית הכנסת הזה נבנה במאה השניה אחרי לדת הנוצרי.

קרוב לזה נמצאים קברות הגבור ברק והנביא עובדיה. עוד במאה השלש עשרה נזכר שם המקום של קבריהם.

על יד צפת אפשר עוד לראות בקעות, שעליהן צומחות חטים דלות ורזות. ההרים שמסביב הם מאבני שיד שאינן מצמיחות כלום או מצמיחות צמח דל, אך ככל שמרחיקים ללכת מצפת לראש־פנה אבני השיד הולכות וכלות, ותחתיהן האדמה מערבת חמר ואחר כך באה אדמה שחורה.

בבואנו אל תוך הבקעה הצרה הלכנו וירדנו. אות הוא שההר הולך וכלה ועוד מעט נגיע עד חֵט – כך קוראים הערבים לככר הירדן העליון, שהוא מקוה למי־מרום, ואמנם אחרי שעה ורבע מצאתנו מצפת הדרך נטתה וההרים כמו פתאם התרחקו זה מזה, ולפנינו נגלתה בקעת חט.9 מההר שנמצאתי עליו נראתה לי כל הסביבה היפה בבהירות רבה, כמו היא חקוקה על כפי.

לפני ברגלי ההר נמשך במרחק רב גדר אבנים רחבה, החוסמת בעד הכרמים של ראש־פנה, ואחריה משתרעת בקעת חט, העשויה גלים, גלים, כלה פוריה, ובתוכה מרבעים בעלי גונים שונים. כך נדמו מרחוק המקומות הנחרשים שבבקעה זו. מצד דרומית מזרחית נשקפת תכלת ים הכנרת, ומצפונית מזרחית מי מרום, ובין הכנרת ומי מרום רצועה שחורה – יְצוּעַ הירדן.

למזרח מעבר לירדן נראו הרי הגלן הרמים שפיותיהם מעידים, כי היו לפנים מוריקי אש. ושם מרחוק כלפי צפון החרמון, שבמקמטי כתפיו רצועות שלג עוברות ומתנוצצות כגידי כסף.

כאשר שננתי את מבטי, ראיתי על שפת דרומית מערבית של מי מרום קבוצה של בתים לבנים – זהו יסוד המעלה. אנכי הייתי שוהה מעט בחפץ לב במקום היפה ההוא ליהנות מיפי המראה שלנגד עיני, אך צריך הייתי למהר, כי עוד מעט באה השבת. מהרי צפת נמשכו כבר צללים ארכים, ארכים על פני כל הבקעה.

בעוד רבע שעה הגעתי עד ראש פנה ומסרתי את עצמי לרשותו של בעל האכסניא “ירדן”.


 

ו. ראש־פנה וראשית התיסדותה.

ראש פנה היא מושבה יפה מאד בנויה לרגל הר כנען, וברוכה במי מעינות, ועל כן היא תמיד טובלת בירק עצים ודשאים גם בחרף וגם בימות הקיץ. בשנת תרל"ו התחברו בעיר צפת שש עשרה משפחה לקנות יחד אדמה. אז אפשר היה לקנות את האדמה בזול, ובמחיר שלשת אלפים ושלשים פרנק קנו שלשת אלפים דונם. ויסדו את המושבה ראש פנה; ואולם מעט היה הכסף בכיסי המתישבים הראשונים, ולא השיגה ידם לקנות בהמות וכלי עבודה. וסוף סוף נאנסו לעזב את המושבה, וכמעט שאבדו זכותם על הקרקע.

ואולם בזמן ההוא נתיסדה אגודה ברומיניא בעיר מונישתי לקנות אדמה בא"י ולהתישב שם, ושלחו שמה ציר את ר' דוד שוב, והוא קנה את האדמה מיד הצפתים. והרומינים ושלשה מגולי רוסיא באו והתישבו שם, ויקראו למושבה “ראש פנה”.

שטח אדמתה 42 אלף דונם, מלבד אדמת המושבה הקטנה “מחנים” שנספחה גם כן לראש פנה. האדמה טובה לזריעה וגם לנטיעה. שם מצמיחים עצי תות ועוסקים בגדול תולעת המשי. המושבה עשירה מאד במים, כי מעין גדול מפכה מן ההר למעלה משטח המושבה, וע"כ בנקל הביאו את המים בצנורות לכל בית ובית של אכרי המושבה.

הרבה מאד סבלו האכרים במושבה זו. בעצם השנה שבה נוסדה המושבה נהפך חגם לחגא.

בשני לחדש טבת תרמ"ב הכינו האכרים את עצמם לחג את חנכת המושבה ויערכו שלחנות ברחב, וכלם ישבו שמחים, וביקשו להסיר את המגופה מעל פי החבית של יין, והנה רץ בא נבהל וחִוֵר ויקרא: ישראל הרג ערבי אחד.

– מי? מאיזו סבה? למה?

והרץ ספר את כל המאורע: על יד בית אחד עמדו בנאים ערביים, ויהודי אחד, ישראל שמו, בנו של אחד האכרים עמד על גבם, באותה שעה באה מצפת כלה, ואיזו איש ירה לכבודה באויר, כמנהג הערבים.

– מדוע אינך יורה אתה? שאל ערבי אחד את ישראל, הלא יש לך אקדח?

– איני רוצה, אמר העברי.

– הראני נא את האקדח שלך, בקש הערבי,

ישראל התחיל להוציא את האקדח מכיסו, פתאם נשמעה יריה, והערבי הסקרן נפל מת, הכדור מחץ את ראשו…

היהודי נשאר כנציב אבן. הערבים העוסקים בבנין עזבו את מלאכתם ויברחו.

השיך של הכפר ג’אוני עלה על סוסו וירץ צפתה להגיד לפקידי הרשות. אחרי הרץ הבא לספר לבני המושבה ע"ד הרצח בא גם ישראל בעצמו ויקרא: אחים! אני הרגתי איש, מה נעשה?

– נוס מהר! הֵחָבֵא! קראו כלם.

– אנה אנוס? אנה אברח? – קרא האמלל. – אין לי מקום לנוס, עשו עמי מה שאתם רוצים, קרא ישראל ביאוש.

– ברח, ברח! קראו כלם. אם לא ימצאו אותך, אז לא יעשו לנו רעה.

– מה אתם מדברים? קרא יהודי אחד שבא מצפת בתור אורח אל החגיגה והוא ידע לדבר ערבית ומנהגי הערבים. – היודעים אתם את ערך הדבר הזה של רצח, דם? מהרו ונוסו מזה כלכם. מהרה יבואו גואלי הדם ויעשו עמכם כלה.

הערבים מהכפר ג’ואנה יעצו ליהודים למסר את הרוצח בידי גואלי הדם, אך היהודים לא רצו. ואולם הרוצח בעצמו לא הסתתר. אלא הלך וישב לו על יד הנרצח. מהרה נראו על ההר ערבים רצים אל המושבה ובידיהם כלי זיין והם מקללים בקללות נוראות. האכרים היהודים נסו והתחבאו איש במקום שמצא, הערבים עברו על גוית הנרצח ולא ראו את הרוצח היושב על ידו.

בעת ההיא באו מצפת חמשה חילים. גם הקונסול הצרפתי, יעקב חי, לבש את בגדי השרד שלו וימהר גם הוא עם שלשת אחיו ושני הקאַואַסים (המשרתים העומדים לפניו מטעם הממשלה התרכית) לבא לראש פנה להגן על אחיו בשעת הסכנה.

בעת ההיא קרבו אל ג’אונה בקרדמות, ברובים, בפגיונות, במקלות, וכלם קראו בקול גדול: – יהודי הרג את אחד המושלמים!

כשראו את הקונסול הצרפתי רוכב במרוצה יחד עם בני לויתו, השליכו אליו אבנים, אך הם נטו הצדה ויסעו בדרך אחרת.

והחילים באו אל ישראל הרוצח ויסבו אותו, ואת כלי זינם הטו כלפי הרודפים גואלי הדם, והתרו בהם, שאם יאמר מי שיהיה להתנפל על הרוצח, הם החילים, יירו בו. האזהרה הנמרצה הזאת פעלה על הערבים, וייראו מגשת, ובאותו זמן קרב גם הקונסול יעקב חי עם בני לויתו.

כשראו אכרי המושבה שיש להם מגינים, יצאו מחוריהם ויתאספו ברחב. החילים מהרו להוביל את הנרצח יחד עם הרוצח. את הנרצח שמו על חמור ועל ידו העמידו אסור את הרוצח ומסביב הקיפום וימהרו לשוב העירה. כשנפגשו החילים עם ההמון, בקשו הערבים להתנפל על הרוצח, אך החילים עמדו בפניהם ולא נתנום לגשת, ורק מרחוק השליכו אליו הערבים אבנים, ויצעקו קול אחד: מסרו בידינו את היהודי הלז ונמיתהו בעד הדם ששפֿך!… בחרף נפש הגינו החילים על הרוצח האסור.

והרוצח הלך בבלי דעת וכמעט בלי כל רגש, ומסביב קללוהו קללות נמרצות וזרקו בו אבנים. הוא לא התחנן ולא הגין על עצמו. דומם הלך אחרי החמור הנושא את המת:

פתאם זרקו בו שתי אבנים גדולות, אחת בראשו ואחת בגבו, והוא נזדעזע, נתעלף ויפל.

– אתם הרגתם את היהודי! קראו החילים בחימה, וישימו גם אותו על חמור.

– בא הקץ, קראו אחדים – מת היהודי!

וההמון רוה נקמה ונפתע מהמות הבא כל כך פתאם, נשתתק, וילך דומם אחרי התהלוכה המעציבה הזאת.

אולם כשקרבו אל העיר ראו, כי עוד ישראל חי, ויתחילו לסקלו עוד הפעם באבנים, אך אחד מהחילים כמעט גהר עליו ובגופו הגין עליו.

עודנו חי הביאו את “הרוצח” העירה, השיבו את נפשו והושיבוהו בבית האסורים, וההמון נתפזר וילך איש לביתו.

הרבה עשה אז הקונסול יעקב חי לטובת אחיו. הוא חזק את ידי האכרים וישב עמהם במושבה ימים אחדים לשמר עליהם מידי הערבים.

שפיכות דמים הוא עון חמור מאד בעיני הערבים. הדמים לפי דעתם צועקים לנקמה. אחת היא להם אם נהרג בזדון או בשגגה “שופך דם האדם דמו ישפך”. אמנם ביפו ובירושלם נחלשה מדת הנקמה אצל הערבים, אבל בתוך הארץ, וביחוד אצל השבטים הנודדים, מדת הנקמה חזקה עדין מאד. משפחת המומת חייבת להנקם מהרוצח, וגם אם יעבר זמן רב, פחד הנקמה לא יחלף, אם לא נמצא הרוצח, ינקמו בקרוביו או באכרי כפרו. אם קרובי המומת אינם יכולים בעצמם לגאל את הדם, ובאו לעזרתם כל בני שבטם, וע“כ לפעמים ה”דם" מביא לידי מלחמות נוראות בין שבטי הבדוים, והם מכלים זה את זה.

הממשלה התרכית אמנם משתדלת לבער את המנהג הרע הזה, אבל אין בכחה לעצר בעד המנהג המקבל. בשעה שהערבי מבקש לקיים מצות הנקמה, אז לא יחשב לאיזו תוצאות יביא מעשהו זה. אז הוא חיה טורפת.

אולם יש תרופה למכה זו, והוא הכֹפר: משלמים לקרובי ההרוג כששת אלפים פרנק והם עושים שלום עם הנרצח. וגם בדבר הרצח הזה סוף סוף נתפשרו ע"י מתנת כסף. ישראל היה אנוס בכל זאת לעזב את הגליל, כי גם אחרי עשית השלום לא היה בטוח מנקמה. ורק אכרי הכפר לא היו שרוים עוד בפחד. ואבי הנרצח שהיה שרוי בצער גדול על מות בנו יחידו ולא אבה להתנחם, עכשו כשקבל את הכסף, קנה לו אשה צעירה והלך למכּה להתפלל, שיתן לו אללה זרע אחר, אך בטרם הגיע שמה נפחה נפשו וימת בדרך…

הרבנים והממונים מצפת עזרו אז לאכרי ראש פנה למצוא כסף הפדיון, שגם שר הצבא היהודי מאנגליא גולדשמיד, הידוע בחבתו לציון, נתן לזה את נדבתו מאה פונד שטרלינג. אבל המושבה נשארה בעניה ולחצה, עד שבא הברון א. רוטשילד (בשנת תרמ"ג) לעזר להם, אפס הרבה מאד סבלו מפקידי הברון, כי הם רצו למשל באכרים האמללים ולהשפילם ולשלל מהם כבוד אדם. סוף סוף, אחרי הרפתקאות רבות, זכתה המושבה לעמד ברשות עצמה, והיא עכשו מושבה גדולה ונכבדה.


 

ז. מי מרום, יסוד המעלה, קדש, אבל.

מראש פנה הלכתי אל מי־מרום.

צורת האגם הזה כמו משֻלָש, שחוּדו נוטה כלפי דרום. ארכו בערך פרסה אחת ורחבו שלש רביעיוֹת הפרסה. גבוה משטח ים התיכון כשני מתר. ועמקו משנים עד חמשה מתרים.

האגם הזה נקרא ים דסֶמַכָּא, הוא נקרא מי־מרום, יען שהוא גבוה מהירדן ומכל שכן מים המלח. וים דסמכא – מפני שיש בו דגים (להפך מים המלח שאין בו דגים. בערבית קורין לדגים סמק.) והערבים קורין לאגם זה בחר־אל חול (אולי מן השם חול בן אם. בראשית י' כ"ג) ואצל אחדים נשתבש השם הזה וקראו לו ים החוילה. יוסיפון קורא לו סימכוניטיס. כידוע על ידה נלחם יהושע עם מלכי הכנעני שנתאספו יחד להלחם בו, וה' נתן אותם בידו.

ברוכה היא הבקעה שבה נמצא האגם מי־מרום, הממציא את מימיו לירדן בטרם הפגשו בים כנרת. מעין גן העדן היא בקעה זו ואין ערוך ליופיה. ארכה כעשרים וחמשה קילומתר ורחבה עשרה ומגיעה עד החרמון. בה עוברים מעינות רבים, שפה ושם מתחברים לנחלים שנראים כרצועות עוברות על פני הבקעה הירוקה. האדמה היא פוריה שם מאד, שתי פעמים בשנה זורעים בה והיא נותנת שכר טוב לעובדיה. כעשרים כפרים יש על פני הבקעה, את אהליהם יושבי הכפר עושים מקנה וסוף הגדלים הרבה מאד במקומות ההם, ונקל מאד להסיע את האהלים הקלים הללו ממקום למקום, אך אחרי שהחמר הזה נוח להשרף, על כן לפעמים במשך דקים אחדים יהיו שם כמה כפרים למאכלת־אש.

אין מקום שנמצאים בו עופות המים במספר כל כך מרבה, כמו בבקעה זו. פה ישנם עופות מכל המינים הנמצאים בסוריה. אך קשה לצודם, כי יש להם פה משכנות מבטחים שיד הציד לא תשיגם. ולפי הנראה הם יודעים ומכירים כי פה הם בטוחים גם מפני כדורי מות, כי גם לא יגיעו אליהם, אלא לעתים רחוקות. מכל ענפי העצים הקרובים נשמע קול צפצופם של מחנה כבד של צפרים, ועל הפרחים הרבים הצומחים תכופים ועולים מתוך הרקבון בצבעיהם השונים, מתנפלות עדות דבורים לאין מספר, ועוד כמה מיני זבובים ויתושים ושאר שרצי העוף, וכלם משמיעים קול זמזום עצום.

הרוצה לעמוד על אופיו של מחזה הטבע הנראה שם, צריך לראותו לא רק בקיץ אלא גם בחרף, ולא רק בזמן שהסערה מסיעה את העננים השחורים המכסים את פני ההרים, אלא בזמן שהלבנה והכוכבים שולחים את קרניהם העדינים מהשמים הזכים על פני בקעה זו.

מהקנים הצומחים פה במספר עצום עושים שטיחים המוצאים להם קונים בכל קצות ארץ ישראל. ואם היינו חיים בימי פרעה, כי אז היה אפשר להרויח הרבה גם מהפפירוס שבו היו משתמשין אז לכתיבה. ומי יודע אולי יבוא יום ויתחילו עוד הפעם להשתמש בפפירוס. אכן הכנת הניר בזמן הזה שונה מזה שהיו מכינים בזמן הקדום, אבל לע"ע, גם בארצות היותר נאורות עוד לא נפתרה לגמרי השאלה איזו חומר יותר מוכשר לכתב עליו.

על יד מרום מצד דרומית מערבית נמצאה המושבה יסוד המעלה. אנשי מזיריטש שברוסיא יסדוה בשנת תרמ"ג.

תלאות רבות מצאו את המתישבים בה. בימים ההם אסרה הממשלה התרכית על אחינו להכנס לארץ ישראל. ובעמל רב הצליחו מיסדי המושבה לעלות על החוף ולבוא לארץ אחזתם. ואולם בתים לא היו להם, כי עוד לא השיגו אז רשיון לבנין בתים (כידוע, בתרכיה ובפרט בא"י מחמירה הממשלה מאד, ומי שרצה לבנות בית היה צריך להשיג רוכסיה – רשיון – מעיר הבירה.) ועל כן נאנסו לשבת יחדו ברפת גדול, ונוסף לזה קרה להם אסון משונה: צעיר אחד שעלה עמהם היה חולה במחלת הנפילה, ולפני יום הכפורים תרמ"ה תקפה עליו מחלתו וימצאוהו שחוט בחוץ, ויוליכוהו לראש פנה לקברו, אולם אנשי ראש פנה יראו מתת קבר למת כזה, וישיבו אנשי יסוד המעלה את המת למושבתם. בתוך כך נודע הדבר לממשלה ותשם את הקולוניסטים בכלא, ורק אחרי שהוציאו הוצאות רבות יצאו לחפשי, אבל נקיים מנכסיהם.

אולם הברון בנימין רוטשילד חמל עליהם ויחש לעזרתם, גם חובבי ציון שברוסיא החזיקו בהם.

עכשו המושבה מוצאה את לחמה ברוח, וכאשר ייבשו את הבצות הסמוכות לה, אז תחשב להמושבה היותר עשירה, כי דשנה שם האדמה מאד ומעינות רבים משקים אותה.

* * *

קרוב ליסוד־המעלה נמצא המקום החשוב הנקרא גם עכשו בשמו העתיק קדש בגליל, ששמה אסף ברק את חילו כעשרת אלפים איש. מלך הכנענים שבקדש נזכר ביהושע (י“ב כ”ב) בין ל"א מלכים שכבש.

העיר הזאת שנחשבה על נחלת נפתלי היתה אחת מששת ערי המקלט ששמה ינוס רוצח מכה רעהו בשגגה. (דברים י“ט, א’–י”ג) בזה עשה המחוקק האלהי גבול למדת הנקמה, שלא תהא מסורה בידי כל אחד ואחד, כמו שהוא נהוג עכשו אצל הערבים אלא ביד בית־דין. השופטים היו צריכים לחקר ולדרש אם נעשה הרצח בזדון או בשגגה, והיה נהרג או גולה. הנקמה העורת והאכזריה, המהרסת ומחרבת נפסקה, ותחתיה בא המשפט, שעליו העולם עומד.

מעבר הירדן ימה היו שלשת הערים האלה לערי מקלט: חברון, שכם וקדש. ומעבר הירדן מזרחה היו בצר בדרום, רמות בגלעד וגולן בבשן.

קדש נחשב אחד מהמקומות שנפלו בראשונה בידי מלכות אשור. תגלת פלאסר הגלה את ישראל מהמקום ההוא (מלכים ב' ט“ו, כ”ט).

המקום ההוא הוא יפה מאד, הגבעה ששפועה המזרחי מכסה בחורבות, מתנשאה מרמת־מישור (האָכעבענע) והיא כמו מדרגה ראשונה, שממנה מתחיל ההר להתרומם מעמק הירדן מי־ מרום, ועליה צומחים אלים ואלונים וקבצות של עצי זית. קרוב לה יוצא מעין שמספיק מים לעיר. על ידו עומדים ארונות שנחצבו מתחילה לקבורת מתים, ועכשיו ממלאים בהם מים. יש שם ארונות כפולים שנעשו יחד עם הגולל – המכסה שעל הארון – בידי אמנים נפלאים, קברים כאלה אינם מצוים תחת חרבות ארץ ישראל, אפשר מאד שאז היו משתמשים בהם לרוב. אך במשך הזמן כלו ואינם. אחדים מהם עומדים על בסיסים גדולים, כמו שנעשו לכתחילה שיתפלאו וישתוממו עליהם העוברים, לפני איזה שנים חפרו ומצאו ארון אחד בקרקע, שפיתוחיו נשתמרו יותר מפיתוחי הארונות הגלוים. הציור המפתח הוא כליל פרחים אחוז בידי גברים ערומים, ובכל קרן זוית תבנית אשה עם כנפים ושלמות מעופפות. גויות האנשים שבורות ומחוקות במקומות רבים, אך הזרועות והרגלים נשארו בשלמותן. בכלל אנו רואים בזה ציור פלסטי מצוין. בשביל גופות המתים היה משמש הבנין החרב. מדתו עשרה מתרים מרבעים, ונמצאים בו אחד עשר כוכים, שנעשו מאבני שיד בידי אמן, ומלמעלה כפה הנתמכת על עמודים. כל אלה מעידים על רגש הדאגה שהיה בלב הקרובים או האוהבים של המתים לפאר את קבריהם ובית עולמם ברוח הגוים עובדי האלילים, בני הקולטורה היונית והרומאית.

רוב החרבות שאנו מוצאים פה קרוב לודאי, כי מוצאם מימי שלטון הרומאים, אך אפשר מאד שאחדים כבר היו גם בימי ממשלת ישראל, ונבנו ע“י הגוים שהיו יושבים בא”י, או ע"י היהודים שהיו מחקים את מעשי הגוים. מלבד הארונות נמצאים גם עמודים עם ראשים קורינתיים וכדומה מיוחדים במינם, וקרוב לשער, כי במקום ההוא היה היכל השמש, שהיה עוד קים במאה השניה לספירת הנוצרים.

על שפת הירדן מדרום יש כפר שנקרא בשם אביל, שבו יושבים עכשו נוצרים. השם אביל מזכיר את השם אבל בית המעכה, מלפנים התבצר שם שבע בן בכרי, שרצה למרד במלך דוד, וביד אשה חכמה נכרת ראשו.


 

ח. פמיס.

אחרי הליכה ארכה על פני ההר המלא סלעים מצאתי משיבת נפש ביער הזיתים על יד מבוע מים קרים של הכפר בניס. הנקרא בלשון חכמינו פמיס, ושם נחתי מנוחה נעימה. אל כל המקום שהעין פונה נשקפים עצים ופרחים שונים. ובאמת איך אפשר, שתחת שמים כחולים כאלה ועל אדמה דשנה כזאת, המרוה במים רבים, יחסרו צמחים אדירים.

עברתי על פני גשר המוקף גפנים ועוד צמחים שונים והגעתי עד שער העיר. אחרי עברי בתים אחדים והנה נחל נחפז שוטף ועובר. רצפת הרחוב הרסוקה והאבנים הגדולות המפזרות מעידות, כי במזרח אנו, בארץ שבה היו הרבה זריזים להרוס ומעטים מאד שוקדים לבנות…

עוד מעט והגעתי אל גנת אגוז ואל קבוצי עצי זית שבצפון העיר.

קל מאד לשגות ולחשב כי במקום היפה והנהדר הזה יושבים אנשים מאֻשרים, אבל באמת לא כך הוא! רבים פה משוקעים בעניות נוראה. כל הגגות השטוחות שעל הביתים נעשו כעין עליות או סכות, ששם דרים לפעמים דירות עראי או ישנים שם, כי שם האויר יותר קר מאשר בתוך הבתים שמתחת. גם שם יותר טוב להסתר מפני העקרבים הרבים הנמצאים בתוך החרבות הקרובות.

לא רחוק מהעיר לצד צפונית – מזרחית מתרומם סלע מאֻנך של אבן שיד, גבוה שלשים מתר, ולרגלו פתוחה מערה גדולה. אי אפשר לדעת כמה היתה גדלה מלפנים, כי הסלעים התפוצצו לרגלי רעידת הארץ וימלאו חלק גדול מהחלל של המערה באבנים. על קירות המערה חקוקות תמונות אלילים, ומשם נובע המעין בניס, שמימיו הזכים והצלולים ישטפו ויתאחדו עם מי הנחלים דן וחשבני והיו לנהר אחד – הירדן.

הנחל דן היוצא ממערב למעין בניס מגבעה נחמדה, שעליה היתה בנויה מלפנים העיר ליש, שנכבשה על ידי בני דן.

יוסיפון כותב על דבר המקום ההוא כדברים האלה:

בהר יש מערה יפה מאד שמתחתיה יש בקיע עמוק המלא מים עומדים. ממעל לה מתנשא הר גבוה עד לשמים. ומתחת המערה יוצאים מעינות הירדן. הורדוס פאר את המקום ההוא בהיכל יפה מאבנים לבנות והקדישו לשם הקיסר.

אם נכונים היו דבריו אלה (שנכפלו אות באות גם בספרו מלחמות היהודים 3, 21 I ) או לא, אבל עכשו ברור כי אין צורת המקום דומה למה שתאר אותו יוסיפון. קירות האבן שהיו מלפנים למערה נדחו ובית המעינות היה למפלה, אך קרוב להם נשארו מצבות אחדות מעשה ידי אמנים. נקיעים (Nischen) יש שם שמכסיהם נחקקו באבן וצורת אדם להם. הכתבות שעליהם הם ביונית, אך כל כך נמחקו האותיות עד שאי אפשר לקראן, ורק זאת אפשר להבין כי הנקיעים נעשו בשביל להציג שם אלילים. לפי הנראה, האלילים הוצגו שם בעת אשר ההליניות משלה בישראל. ואולי כל המקום ההוא הוקדש אז לאליל “פּן” Pan, בימי הרומאים. ועל כן נקרא גם פניאס שהוא הוא בניס ופמיס.

מקום מוכן לפורעניות היה המקום ההוא עוד מימי פסל מיכה ועגל הזהב שעמד בדן. בימי יוסיפון עלתה העיר כפורחת, היא גדלה גם בשטחה וגם ביפיה, ושמה היה כפול לכבוד קיסר רומא ולכבוד המושל הורדוס פיליפוס – “קסריה־פיליפיה”. וע"י כפילת השם נבדלה מקסריה הישנה שעל שפת הים. בימי התקופה ההיא נעשתה התעלה להולכת המים העירה, וחורבות התעלה נשארו עוד היום.

תכונת הורדוס פיליפוס היה שונה לטובה מתכונת שני אחיו ארכילאוס והורדוס אנטיפס. הוא היה בעל מזג רך ושם לבו לטובת עבדיו והמקום שישב בו. בלכתו למסעיו היה לוקח את שופטיו עמו, שישפטו תיכף את העם בכל מקום שיובא המשפט אליו ולא ידחו את המשפט לארך ימים.10 וזהו דבר כל כך לא רגיל אצל מושלי המזרח, עד שבאמת היה ראוי לשבח בעד זה.

אחרי מותו נספח המקום והעיר אל חילת סוריה, אך קליגולה נתן אותה במתנה לאגריפוס הראשון. אחרי מותו (בשנת עשרים ושש לפני חרבן הבית) היתה לאחזת הרומאים, ואחרי כן היתה לזמן קצר נחלה לאגריפס השני, והיה מזמין שם את טיטוס המנצח את היהודים ואת אחותו ביריניקה אהובת טיטוּס. אחרי שנכבשה יודפת נתן אספסינוס ללגיונותיו לנוח שם עשרים יום, וינפש שם יחד עם טיטוס בנו מחום הקיץ, ושם הביא קרבן לאלילו על הנצחון שנחל. שלש שנים אחרי כן בא טיטוס שמה אחרי לכדו את ירושלם וערך שם מחזות. הוא סחב שמה הרבה משבויי היהודים, ובאכזריות נוראה המית אותם ביסורים קשים. אחדים נתן לטרף לאריות ונמרים, ואחרים היו נאנסים להרג זה את זה, לבדח בזה את דעת המנצחים.11

בעיר הזאת הותכו מטבעות, ואלה שנמצאות עכשיו במוזיאונים הן מימי אוגוסט עד הליוֹגבל. על אחדות יש צורת האליל פּן, ויש שעליהן חקוקים חלילי הפן או צורת ההיכל שלו. ויש שתחת שם קסריה חקוק עליהן שם נירוניה. והן בודאי מעשי ידי אגריפס מהכרת טובה לנירון קיסר.

במאה הרביעית והחמישית ישבו שם בישופים נוצרים, אך כשבאה תחת ממשלת הערבים אנו מוצאין קוראין לה את השם פניס, או בניס.


 

ט. מבצר סֻבֶּבֶּה, דן, מתולה.

כשעה מפניס נמצאת החורבה הגדולה של המבצר סובבה, 450 מתר גבהו משטח הים. הוא המבצר היותר חזק במזרח, וכמעט נשאר בשלמותו. ארכו 440 מתר, ובשני קצותיו רחבו 110 מתר, אך באמצע הוא צר מזה. החומות באיזה מקומות גבוהות גם עכשו שלשים מתר. אל המבצר הזה אפשר לגשת רק ממזרח אך לא משלש הרוחות האחרות, בקצה המזרח נמצא מגדל ועל ידו תעלה עמוקה.

כשאנו מתבוננים בבנין הזה, אז אפשר להבין את דברי יוסיפון ועוד כמה סופרים עתיקים, כי אחרי שנכבש איזה מבצר, היו הנצורים ממהרים להמלט אל המגדל, ואמנם המגדל היה כמו מבצר בתוך מבצר, והפנימי יותר חזק מהחיצוני, ועוד היה אפשר זמן רב להחסות שם מפני האויב.

ידיעותנו על דבר הבנין הזה אינן קדומות מימי מסעי הצלב. הקיסר בלדואין השני מירושלים כבש אותו בשנת 1129 לספירת הנוצרים. אולם כעבור שלשים ושש שנה היה הערבי נורידין למושל המקום, ועמל הנוצרים שעמלו להשיב את המקום להם לא הצליח. המגדלים נבנו באופן מצין; הקשתות החדות שבהן מעידות, כי הן מימי מסעי הצלב. אולם מצד מערב יש אבנים גדולות ומהוקצעות כל כך יפה ודומות אל אותן האבנים שבמגדל פיזיאל בירושלם. אמנם דבר רגיל הוא, שלוקחים חמר מאיזה בנין עתיק לצרכי בנין חדש.

אין ספק כי המקום ההוא היה חשוב מאד, כי שם הדרך מובילה מדמשק לצור וצידון, וע"כ היו מושלי הארץ צריכים לשום לב למקום ההוא ביחוד.

החומות הגבוהות והמגדלים הבצורים המה עדים, כי תמיד היה המקום הזה לשדה מלחמה. הכנענים, הפֿיניקיים, היו משתדלים בכל כחם להגן על עצמם נגד הארמים והאשורים והבבלים, וההר הגבוה הזה והמבצר היו מסוגלים מאד להגנה ולעצור בעד החיל הזר הבא להתפרץ אל תוך הארץ. ואח"כ היו הריגות נוראות בין עובדי הצלב ובין חצי הירח. עכשו יושבים שם אכרים שקטים ועובדים את האדמה. ורק כשגדוד שודדים מבקשים להתנפל יבוא צבא תרכיה לשבת איזה זמן במבצר ולבער אחרי השודדים.

פַנַרַמָה נפלאה תראה לעין ממרומי המבצר ההוא. לא רק עמק הירדן ומי מרום, לא רק רכסי הרי המערב יחד עם חורבות אל־חונין וקלע־אֶד־שכיף שעל יד ליתני, שכל אלה הם יחד תמונה נהדרה, רבת גונים, אלא שגם העבר המזרחי של הירדן וכל הריו נראים כמו קרובים אלינו מאד.

הארץ ההיא היא ארץ הבשן שמלפנים משל בה עוג, האחרון שבענקים. אחרי כן ישבו שם משפחות מנשה “ששים עיר עם חומות בצורות דלתים ובריח, מלבד ערי הפרזות”. בשביל עשר הארץ ההיא ורב פריה היתה לתמונה מוחשית ולמשל לעשירות נפרזה, והנביא עמוס מוכיח: שמעו נא פרות הבשן העושקות דלים הרוצצות אביונים האומרות לאדוניהן הביאה ונשתה (עמוס ד' א'). גם אלוני בשן זכו לשם, והצורים היו לוקחים מהם לבנין ספינות (יחזקאל כ"ז ז'). בימי הרומאים היתה בשן למקום מקדשם, וחורבותיה הן היותר יפות בארץ המזרח. אבל מכל היופי והעשר ההוא לא נשאר עכשו מאומה. העמים שירשו את הארץ לא ידעו טוב טעם, ולא דאגו לשמר מה שכבשו. ובכל זאת עוד נשאר זכר מהיערות הגדולים שהיו שם מלפנים. לפעמים אפשר לפגש אלונים עתיקים. מסבבה לצד מזרח אפשר לראות אלונים נאדרים שנחשבים ליער נכבד הפורש צל עב. וזהו מפני שתחתיהם נקברו משלמים על כן לא יעלה הכורת עליהם.

מסבבה אפשר לראות גם את הרמה הווּלקנית ג’בל חש, רמת המישור של ג’ולן, והמקום המשתרע על שטח גדול ונקרא בשם חורן. במקומות אחדים שם האדמה פוריה מאד. ובמקומות אחרים מדבר שממה. שם נמצאים הרבה לועי הרי שרפה שכבר נכבו. החמר הווּלקני הזה עבר את יצוע הירדן גם לעברו המערבי. בין מי מרום ובין הכנרת האדמה היא מבזלט שחור, שהוא חמר ווּלקני, ועוד במקומות רבים בגליל העליון והתחתון.

––––––––

קרוב לסבבה לצד הצפוני של בקעת אַרד־אֶל־חוּל יש גבעה, שתכניתה כעגול ארוך מכסה בהרבה צמחים, תשע מאות מתר ארכה (מצפון לדרום) ושבע מאות וחמשים רחבה (ממזרח למערב), ועשרים וחמשה גבהה. מראשה אפשר לראות היטב את הבקעה ארד־אל־חול, המכוסה בשיחי אוֹליאַנדר. בראש הגבעה נמצא קבר של אחד קדוש של המחמדים תחת צל אלון ענקי. המקום הזה נקרא תּל־אֵל־קאַדי.

במקום הזה היתה העיר העתיקה דן, שנקראה מלפנים ליש, (שופטים י"ח ז') או לשם (יהושע י“ט מ”ז). היא עיר הגבול שבצפון ארץ ישראל, גבול נפתלי.

לפי הנראה היתה העיר קשורה עם צידון בעניני מסחר, אעפ“י שהיתה רחוקה משם. בימי שפט השופטים נכבשה ע”י בני דן, שנלחצו מהאמורים שבנחלתם שנתן להם יהושע, והיו צריכים לבקש להם אחזת נחלה. (שופטים י"ח). כמנהג המלחמות בימים ההם שרפו המנצחים את העיר, לאחר כך חזרו ובנו ואתה ויקראו לה כשם דן אביהם,12 ושם העמידו את פסל מיכה שהתקים עד ימי שאול, ואחר שנתחלק המלוכה העמיד שם ירבעם את עגל הזהב. (מ“ב י' כ”ט).

עיר זו שהיתה מבראשונה זרה לרוח ישראל וקרובה בנימוסיה אל עמי הנכר, נלכדה ראשונה בידי האויבים שהתנפלו על ארץ ישראל מצד צפון (ירמיה ד' ט“ו; ח' ט”ז), וגם מהצד הסטרטגי13 היה המקום חשוב, כי הוא נמצא על הדרך העתיקה והרחבה, המוליכה מדמשק לצידון דרך בניס. מתחילה לכד אותה בן הדד הראשון (מ“א, ט”ו, כ'), אך מהרה באה עוד הפּעם בידי היהודים (מ“ב י' כ”ט, עמוס ח' י"ד). ולפי הנראה, עוד הרבה לפני גלות עשרת השבטים נכבשה העיר ולא שבה עוד לידי ישראל, וע“כ לא בא זכרה בתנ”ך מימי מלכות ירבעם השני והלאה.

אין ספק כי מקומה של העיר דן הוא בתל אל קדי, כך מעידים דברי הכתוב (שופטים י“ח כ”ח) “והיא בעמק אשר לבית רחוב”, לא בעמק ממש, אלא סמוך לו, או שהיה חלק העיר גם בעמק, במקום שהאדמה נותנת יבול הרבה (שם פסוק ט'), וגם לדברי יוסיפון (קדמוניות 3 V) היא לא רחוקה מהלבנון על יד המעין הנקרא ירדן הקטן ממערב לבניס.

השם תל־אל־קדי הא באמת תרגומו של דן (קאדי־שופט). אבל אין לחשוב שהערבים קראו לו תל־אל־קאדי בשביל שרצו לתרגם את השם העתיק, – רצון כזה זר הוא לתכונת הערבים, אלא שנקרא תל אל קדי מטעם אחר, ורק במקרה התאים השם החדש לשם העתיק.

בין תל־אל־קדי ובין אבל בית מעכה נמצאה עכשו המושבה מתולה.

הסביבה של המושבה הזאת יפה עד להפליא. ראש החרמון הלבן הוא נדמה קרוב כל כך, עד שאפשר להשיגו ביד, וגידים לבנים – השלגים, עוברים על פני חגוי מצחו, הם בקעי ההר וחגוי סלעיו. וברגלי ההר עשרות מעינות זכים נוזלים ומתחברים וזורמים יחד ברעש.

לא רחוק משם ישנה ברכה עגולה כגלגל, והערבים קוראים לה “ברכת נביא מוּסה” (כלומר: ברכת הנביא משה.) מרחוק נראים הררים בעלי ראשים חדים. בכל הר וגבעה נקשרה אצל הערבים אגדה ע“ד איזה נביא, ע”ד איזה קדוש או ע"ד איזו אהבה. להערבי כל העולם מלא אהבת בשרים. גם מי־מרום קשורים בעבותות אהבה עם הכנרת, והירדן הוא השדכן המזווגם.

המושבה נוסדה בשנת תרמ“ו. והרבה סבלו המתישבים מהדרוזים הסמוכים, שהיו מתנפלים עליהם. ורק אחרי השתדלות רבה עלתה ליהודים לכרת עם שכניהם ברית שלום. ה' יזכנו לראות בא”י הרבה, הרבה מושבות פורחות של אחב"י, עובדי ה' ואדמת קדשו.


 

י. הירדן.

הירדן הוא הנהר היותר גדול בא“י, וכמעט היחיד שראוי לשם נהר. מחשיבותו נקראה הבקעה שהוא שוטף ועובר בה בשם “ארץ הירדן” (תהלים מ"ב ז'). ואמנם מצוין הוא הנהר הזה לא לבד מנהרות א”י, אלא גם מכל הנהרות שבעולם. הוא עובר ושוטף כמעט בקו ישר, קו מרידיני, בתוך הבקעה, שנמשכת בקו מקביל (פאַראַלעל) לעמת שפת הים התיכון, ומחלקת את ארץ ישראל לשני חלקים, חלק המזרחי או עבר הירדן וחלק המערבי.

שתי שלישיות מאֹרך הירדן הוא נמוך משטח הים התיכון (בדיוק 8, 141 קילומתר), ובמקום שהוא נופל אל תוך ים המלח הוא נמוך משטח הים 394 מתר, ושטח ים המלח בעצמו נמוך משטח הים התיכון 435 מתר, והוא המקום היות נמוך בכל כדור הארץ.

בלשון הכתוב נקראה הבקעה שמים כנרת עד ים אילת בשם ערבה (דברים א' א' ז‘, ב’ ח'), עכשו רק החלק הדרומי שמים המלח והלאה נקרא בשם ערבה, אבל חלק הצפון נקרא ככר הירדן ובערבית אֶל־גוֹר (כלומר: עמק.)

הירדן הוא הגבול בין שבטי המזרח והמערב, כי אמנם על פי תכונתו הירדן הוא מפריד ומגביל, כי איננו כשאר נהרות שדרכם לחבר ולקשר את הארצות שהם עוברים בהן, כי אי אפשר להשתמש כלל בירדן לתכלית זו, מפני שאין אניות יכולות לעבר בו, מרוצתו המהירה של זרם הירדן, מפלי המים, כל אלה מפריעים בעד המהלך אניות, ונוסף לזה יש מקומות רבים שהמים אינם עמוקים כלל, או שהם סובבים כגלגל, וגם הרבה צורי מכשול וגבעות חול נמצאים בו.

שפת הירדן איננה נמוכה תמיד, יש שזרם הנהר סגור בין הרי סלעים גבוהים כתשע מאות מתר לרם. וההרים זקופים וקרחיים, ואי אפשר להתישב עליהם, וגם בבקעת הירדן, גם במקום שהיא שפלה, קשה להתישב, מפני שהיא סגורה בין הרים רמים, ואין הרוח המקרר והמטהר את האויר שולט בה, וע“כ החום גדול שם מנשוא ברב עתותי השנה, (מדת החום עולה על % 35 בצֵל ויותר). וע”כ גם הבקעה לא היתה מיושבת הרבה בכל הזמנים. גם עיר אחת לא נבנתה על שפת הירדן. כל הערים הקרובות אל הירדן נבנו לא בבקעה, אלא על ההרים הרמים, (כמו סכות, צרתן וגלגל) וגם יריחו היתה רחוקה מהנהר.

עד המאה האחרונה לא שמו התירים לב לחקר את מהלך הירדן, מפני קושי הדרך ללכת לארך הנהר. ורק בשנת תקס“ו גלה התיר הגרמני זֶטְצֶן את מקורות הירדן, ובשנת תרי”ב מצאו התירים רובינזון ושמידט את שלשת הנחלים בַנִיַס, לֶדַן וחַשְבַּנִי, המשתתפים ביצירת הירדן. האנגלים מור וביק Moor et Beke מדדו בשנת תקצ“ז את גבה מי הירדן, וכעבור שנה מדד רוסיגר את שטח ים המלח. השר וילסון, ע”י חשבון טריגונומטריה, מצא את המדה של ירידת המים בירדן כלו. ואחר כך באו עוד תירים חוקרים שעברו לארך הנהר והודיעו לעולם את טבעו.

הירדן יוצא משלושה מעינות, המעין החזק הצפוני נוטה מעט לצפון מהכפר חשביה שעל רגל המערבית של החרמון (520 מתר גבוה משטח הים), והוא הולך וגדול ועובר את הבקעה העמוקה ואדי־את־תים, ומשם הוא נחפז אל בקעת ארד־אל־חול. מעין זה שמו חשׂבּני, באמצע הדרך יפגש בתל־אל־קאדי, ושם ילוה אליו המעין השני (גבהו 154 מחר), שיוסיפון קורא לו הירדן הקטן, ועכשיו קוראים לו אֶל־לדן. המעין הזה שייוצא מצד מערב של תל אל קאדי הוא היותר גדול בכל הסביבה, ואולי היותר חזק שבכל העולם. אין מקום יותר עשיר בשפעת מים כמו המקום הזה, ששם החרמון פותח את בית גנזיו, אוצר מימיו שאינם פוסקים לעולם.

מי השלג הנמס במרומי החרמון יורדים תמיד אל תוך הבקעים ובאים אל תוך האגנות שתחת הארץ, ומשם יוצאים ומפכים עוד הפעם והיו למעינות ונחלים.

כעבור דרך ארבעים דק מתל אל קאדי נמצא המעין השלישי הוא בניס (בעל־גד). המעין הזה יורד בחזקה למי־מרום ונופל במפלי מים גדולים וסואנים מאד, בחלקו העליון הוא נופל בכל קילומתר 40 מתר, וגם בחלקו התחתון תגיע נפילתו עד 28 מתר14 רחבו הוא כמו החצי מנהר לדן וכפלים מחשבני, ומשניהם הוא מצוין בזה, כי מימי לדן וחשבני עכורים ושל בניס זכים.

לדרום למי מרום יש דרך עתיקה בין מצרים וארצות פרת.

המעבר שעל פני הירדן הוא על גשר “בנות יעקב” הבנוי על שלש קשתות מאבני בזלת שחור. כמהלך רבע שעה משם נמצאה חורבת מצודה שבנה בלדואין הרביעי להגן על הדרך, שהיה לו ערך סטרטגי גדול בימי הבינים.

משם והלאה מתחילה ירידת המים קפץ וירד, במקום שההרים, ממערב הר צפת וממזרח ג’ולן, נפגשים יחד ומתקרבים זה לזה כל כך עד שאינם מניחים לירדן אלא חריץ צר, שם מימי הירדן מתגעשים, שוקקים והומים ומעלים קצף גדול, וככה יעברו בהמולה דרך שתי שעות עד צאתם לרחבה בעמק אל־בטיחה, למעלה מים הכנרת. משם ילך לו הנהר בשקט ובטחה, מתפתל הנה והנה ועובר לו עד הגיעו לכנרת.

בזה מסתיים הירדן העליון. אמצעיתו וסופו הולך מכנרת עד ים המלח בארך 8, 105 קילומתר. במה דברים אמורים אם נחשב הליכתו בקו ישר, אולם אחרי שהנהר אינו עובר בקו ישר, אלא הולך ומתפתל, על כן יהיה ארך דרכו כפול שלשה.

לא באמצע הבקעה הולך לו הירדן אלא מצדד לצד מזרח, ואולם שתי גדות הבקעה נגבלות בקוים ישרים מן הצפון אל הדרום ואינן מתפתלות עם נפתולי הירדן. ועל כן ככר זו שמשפת הירדן עד רגלי ההרים הוא כמו מדרגה המתנשאה משטח המים משנים עשר עד ארבעים וששה מתר.

לשוא מדמים אחדים את הירדן אל הנילוס, המשקה את הארץ בעליתו. באביב החרמון מתחיל לשלוח את זרמי פלגיו מהשלג ההולך ונמס, אז העמקים הרבים, שבקיץ הם יבשים, מתמלאים עכשו מים “והירדן מלא על כל גדותיו בימי קציר” (יהושע ג' ט"ו.)15 אך זהו רק במקומות אחדים, במקום שהבקעה היא צרה ונמוכה, אבל אל המדרגות העליונות של הרמות לא יעלו המים לעולם. האגמים העליונים ששטחם רק עד גובה 3, 0 מתר הם משמשים בתור ריגולטורים למי הירדן. רק בעמקים אחדים של הירדן מתרוממים המים מעל למדה זו, אך הרוב של מי הגשמים יספגו אל קרבם פיות אבני השיד הענקיות, שחרבו בחרבוני הקיץ. ומטעם זה הצמחים רבים רק במדרגה הנמוכה, הסמוכה לשפת הירדן, שם יש אלות ואלונים ושאר מיני אילנות שביניהם משכנות לחזירי יער ושאר חיות הבר, והוא הנקרא בשם “גאון הירדן” (ירמיה מ“ט י”ט), ושם היו מלפנים גם אריות. אך המדרגה הגבוהה של הבקעה (גור) שם המים אינם מגיעים, וע"כ הוא שמם, ובצד הדרום ביחוד. רק המקומות שהם רוים מים מידי הטבע או שהושקו בדרך מלאכותית, שם הצמיחה רבה, כמו שהיה אצל יריחו בסוף ימי הבית השני.

מי הירדן היוצאים מהכנרת הם זכים ושקופים, אך מהרה הם נעשים עכוּרים, כי הם מתערבים עם החמר שבקרקעיתו, אך בכל זאת שותים מהם וטעמם לא רע. תיכף בצאתו מהכנרת יש עליו גשר חרב שעוברים עליו. ואולם גם מלבד הגשר יש שם מקומות רבים שאפשר לעבר את הירדן במים. מעט הלאה משם מקבל הירדן הוספה את הנחל ירמוך (הוזכר בתלמוד), שעליו יש גשר קרוב לכניסתו אל תוך הירדן. הגשר נקרא בשם “ג’שור־אל־מג’מיה” מעשה ידי הסרצינים, שהיו שם בימי הבינים. ואעפ"י שכבר נתקלקל, עוד מוסיפים להשתמש בו. פה, לפי הנראה, עבר נעמן בשובו משומרון לדמשק (מ“ב ה, י”ז). פה ברחו צבאות אשור תחת פקדת בן חדד (שם ז' ט"ו). פה עבר יהודה המכבי בשובו מגלעד (חשמונאים א‘, ה’ י"ז), ואפשר מאד שגם דוד המלך עבר שם בלכתו להלחם עם ארם. כשאנו יורדים הלאה בדרך הירדן אנו באים עד המקום ששם מתחבר אליו נחל יבק. שם אנו מגיעים לגשר עתיק ג’שיר דמיה שנשאר מימי הרומים, אולם עכשו הוא רחוק מהנהר כמאה צעדים, כי הנהר החליף את יצועו. דרך ישנה מובילה פה משכם לרמות גלעד (אש־שלט). פה הוא המקום שעצרו בני אפרים את הגלעדים וישחטום אל מעברות הירדן (שופטים י"ב ה').

מדרום של ג’שיר דמיה מתקרבים ההרים אל הירדן ועושים את הבקעה צרה מאד. סעיף גדול ענקי “קרן־סרטבה” יוצא מהר שומרון ממערב למזרח אל תוך הבקעה (379 מתר משטח הים 736 משטח הירדן). שם היו בזמן המשנה משיאין משואות לבשר את קדוש החדש. קרוב לשם היו נעשים דפוסים להתיך כלי הנחשת לבית המקדש בזמן שלמה. החמר של הירדן כשר מאד לדבר הזה.

מקרן סרטבה ואילך הוא הירדן התחתון, שארכו 34 קילומתר, פה תכונת הבקעה משתנית הרבה. האדמה נעשית יותר ויותר חרבה, אך במקומות אחדים שיש מעינות מועטים, שם נראים אוֹאַזים קטנים. נפתולי הירדן מרובים עודם מכסים משני עבריהם בצמחי המים ועצים, אך לא כל כך גדולים ורבים כמו בצפון. הזרם גם פה חזק, אבל ככל שהנהר הולך ומתרחב (מדרום קרן סרטבה 36 מתר ועל יד ים המלח 79 מתר) כך מתמעטת מהירות הזרם. עמקו גם כן פוחת והולך, ובמקום שהוא נכנס אל תוך ים המלח שם עמקו רק 9, 0 מתר. ההרים הולכים ומתרחקים משם והלאה, ובקעת הירדן מתרחבת והולכת. החצי המערבי שהוא היותר גדול נקרא “שדה יריחו” (יהושע ד' י"ג; ה' י'), והחצי המזרחי, שהוא יותר קטן נקרא “שדה מואב” (במדבר כ"ב א').

שני דרכים יש מיריחו שמשתמשין בהם לעבור לעבר הירדן. הצפונית – לרמות גלעד והדרומית – לחשבון.

קרוב ליריחו עברו בני ישראל את הירדן בחרבה (יהושע ג'), דרך שם נסו היהודים מפני הפלשתים לעבר הירדן (שמואל ע' י"ג ד' ). פה העבירו בני בנימין את דוד המלך בשובו ממלחמת אבשלום (ש“ב י”ט). פה לפי הנראה, עבר גם אליהו עם אלישע (מ"ב ב'). פה הציף אלישע את הברזל (שם ו'). פה עבר יונתן החשמונאי עם חילו מפני בכחידס. (חשמונאים ע' ט').

זהו חשבון הירידה של זרם הירדן: ארך הירדן הוא 189,2 קילומתר, וסופו נמוך מראשיתו סך הכל 914 מתר. נמצא 4,8 מתר לכל קילומ‘. מהמקור הצפוני של הירדן (520 גבה האגם) עד מי מרום ארך הירדן 44.5 קילומתר. שם הירידה 11,6 מתר לכל קילומ’. מן מי מרום עד הכנרת (186 מתר) ארך הירדן 18,55 קילומ' וירידת המים הוא 11,37 מתר לכל קילומ‘. וסופו מכנרת עד ים המלח ארכו 105,7 קילומ’, וירידת המים 1,79 מתר לכל קילומ'.

לעמת זה הנהר וייכסיל יורד רק 1,04 מתר לכל קילומ'; הנהר פרת 0,66 מתר והדונאַי 0,28 מתר לכל קילומתר.

מזה אנו רואים כמה חזקה היא מרצת המים בירדן, אבל כל הכח הזה אובד חנם, עד שתשוב הארץ לתחיה וחכמים ימצאו תחבלות להשתמש בזרם הירדן לתועלת בני האדם.



  1. בספר יוסיפון הוא אמנם מוגבל בדיוק (מלחמות היהודים ספר ג' סעיף א–ג), אך המקומות שצין יוסיפון בתור גבולים אינם ידועים לנו בברור. כידוע ספריו של יוסיפון נשארו רק בשפות לועזיות, ועל כן שמות המקומות נשתבשו וקשה לדעת מהם מקורם העברי או הארמי.  ↩

  2. העיר צפת שנזכרה ביהושע (א' י"ז) היתה בגבול שבט שמעון וצפת של עכו היא בגבול נפתלי, וי“א שנקראה צפת מפני שהיא צופיה מראש ההר. בתפלת ”שמונה עשרה" פונים בצפת אל הדרום מפני שירושלם נמצאה בדרומה של צפת.  ↩

  3. שמואל ב כ"ב.  ↩

  4. לפי דברי האונגליון היה רעש עוד שתי פעמים בימי יש"ו הנוצרי, אבל בלי ספק אין זה רק בדותא בעלמא, שבה בקשו תלמידיו להגדיל את כבוד מורם.  ↩

  5. ענו אתנוּ עולי ימים, ליל ההדלקה אשרנו!  ↩

  6. זקן המושבה.  ↩

  7. המספר הזה היה בשנת תרנ"ט.  ↩

  8. שפרעם רחוקה מחיפה כשלש שעות.  ↩

  9. י"א שמשום כך קוראים לה חט, מפני ששם צומחות חטים הרבה.  ↩

  10. קדמוניות 6, 4. XVIII  ↩

  11. מלחמות 1, 2. VII.  ↩

  12. מה שכתוב בבראשית י“ד י”ד “וירדף עד דן”, אין זה אלא על שם העתיד וכפירש“י ז”ל.  ↩

  13. סטרטגי – הנוגע לעניני מלחמה וחזוק המצב של הצבא.  ↩

  14. שתי שעות מבניס לדרומית מזרחית נמצא בתוך מקום ווּלקני אגם אחד בודד שמימיו דלוחים ועכורים ובתוכו רבאות צפרדעים ועלוקות שעכשו קוראים לו “ברכת אל רם” ומלפנים פיאלה (ע"ש דמותו העגוּל כטס), האגם הזה אין לו מוצא ולא כניסה. יוסיפון חשב אותו למקור למעין בניס, אבל אין לזה כל ראיה. האגדה, שהטטררך פיליפּוס ירה בו חץ ואח"כ נמצא החץ בנהר בניס, אינה אלא בדותא בעלמא.  ↩

  15. כמו שאמרנו, האיקלים בככר הירדן כמו באזור החם, ובימי האביב כבר התבואה מתבשלת כל צרכה.  ↩

המלצות קוראים
תגיות