למה נכחיש? מעמד הפועלים העולמי איננו פוֹגש את אחד במאי זה בהרגשת בּטחון. לא לו היו נצחונות בשנה שעברה. ממשלת הפועלים באנגליה היתה נאלצת להתפּטר, נוכח המשבּר הכספי, אשר גורמים מלאכוּתיים וגורמים טבעיים הצטרפוּ בו יחד והיווּ נטל ללא נשׂוֹא. הבחירות, שנערכו בסיסמאות מדוּמות ואף כוזבות, התנהלוּ לשם מטרה אחת, אף השׂיגוּ אותה: דחיקת רגל הפועל לא רק מהשתתפוּת בשלטון, אלא גם מהשפּעה ניכרת עליו. נחשול הפורעניות באירוֹפה המרכּזית עלה וגבר. רק בקושי ובמחיר התגבּרוּת נפשית ומעמדית וקרבּנוֹת עצוּמים מנעו פועלי גרמניה את עלית היטלר לנשׂיאוּת הרפּוּבּליקה, אך לא עלה בידם למנוע את העוּבדה שממשלת פרוּסיה, אשר מאָז מהפּכת 1918 עומד סוציאליסט בראשה, מתיצבת עתה לפני הפארלמנט, שאין בו רוב בעדה. וינה האדומה, מבצר הסוציאליזם הבונה, יצאָה הפעם בשלום מבחינת הבחירות ואולם הנסיון שעמדה בו חמוּר היה, ונפגם אותו הבטחון, שהיה לנו לפני שנה ושנתיים, ביסודותיה האיתנים. אין סימנים להחלשת הדיקטאטוּרות המדכּאוֹת – באַנאטוליה, ביוגוסלאביה, בהונגאריה בפולין. יש לפקפק אם בחירות צרפת יכניסוּ רוח חדשה לתוך המדיניות השמרנית של “בּאנקיר אירוֹפּה”. קרן אור יחידה – הרפּוּבּליקה בספרד, אשר חגגה בימים אלה את שנת קיוּמה. היא קיימת קודם כל בזכוּת תנועת הפּועלים הסוציאליסטית, – אלא שהשנה הזאת עברה על המדינה החדשה בהרפּתקאות קשות, אשר טרם נסתיימו. בסס"ר, אשר רבים מוּכנים לראות בה – הן כה רב הרצון להאמין – “התחלת הגאולה”, אם גם ניכרים סימנים של מאמץ הבנין, הרי אין סימן כלשהוּ לשינּי המשטר, והוא נשאר, כשם שהיה, משטר העריצוּת, המדכּאָה כל מחשבה חפשית וכל פּעוּלה חפשית גם של העובד הרוּסי. מעמד הפועלים מעבר לאוקינוס טרם יצא, למרוֹת כּמוּתוֹ, למרות הארגוּן האיתן של חלקיו “העליונים” ולמרות המשבּר הכלכלי הכבד, לפעוּלה מדינית עצמית, טרם השתחרר מאפוטרופּסוּתה של הרכוּשנוּת, על צוּרותיה השונות. ובה במידה שהפועל נדחה מעל הבימה המדינית, בכל ארץ וארץ, בה במידה עולה וגוברת סכּנת טבח חדש.

זהוּ הרקע הפּוֹליטי. על אחת כמה וכמה חמור הרקע הכלכלי. מאָה מיליון נפש, בערך, ללא עבודה וללא לחם. מאה מיליון נפש, בערך, נידוֹנים למחסור, לבטלה, לגורל של סיוּע. הם הוּצאוּ מחיי המשק. מיוּתרים המה, מחוסרי תפקיד יוצר. ולא רק זאת: משוללי סיכוּיים ומשוללי תקוָה, מתגלגלים המיליונים האלה בכל החוּצות של כל הבירוֹת המפוארות, ובכל השטאבּ העצוּם של אנשי המדיניוּת, הכספים והכּלכּלה, העומד לשירוּת המשטר הרכוּשני, אין אף אחד אשר יכול להגיד לצבא העצום הזה, מתי וכיצד ימצאו חזרה את דרכם לעבודה. ובססס"ר מקום שם, כידוּע “אין חוֹסר עבודה”, הגיע דלדוּל העובד למדרגה, אשר כפשׂע בינו ובין גורל מחוסר העבודה.

אין פּלא, אם מבוכה עמוקה השתלטה בנפש רבּים. יש והאמוּנה הסוציאליסטית נחלשת ונפגמת. והן התמוּנה המחרידה שהעולם מציג לפנינו באחד במאי זה, איננה כי אם הוֹכחה חוֹתכת, מכרעת, ללא ערעוּר, לאמת הסוֹציאליסטית דוקא.

אמרנוּ תמיד שהמשק, אשר יסוֹדוֹ – הנאַת הטובה של בעל הרכוּש הפרטי, ומהוּתוֹ – התחרוּת כל אחד ואחד בזוּלתוֹ, נושׂא בקרבּוֹ ניגוּדים העתידים להרסוֹ. כלום יש עתה מישהוּ, בכל העולם, אשר יגן על מלחמה זו של “הכּל בּכּל”, בתור עקרון משקי? נאלמוּ הקולות – ומה מרוּבים היו לא רק בדורות שעברו אלא רק לפני שנים מעטות – אשר היללוּ את המלחמה הזאת כמקור יחיד ליצירה וכדרך יחידה לפריחת האנוֹשיוּת. עכשיו אין דאגת השולטים נתוּנה עוד להציל את “יסוד הציביליזאציה” הזה, אלא להצלת הניצול, מתוך הכרח הויתוּר על ההתחרות החפשית. אמרנו תמיד שלא בפרט זה או אחר תלוי הקולר, אלא ששיטת הכספים עצמה של המשק הרכוּשני המפותח, החייץ הזה בין היוצר ובין אפשרוּת היצירה, הגלגול הזה של אפשרוּת היצירה בכוח תלוש ומוּפשט, כשהוא לעצמו, קרוע ממקורות היצירה בממשיוּתם, הם-הם המביאים, המוכרחים להביא לא רק לקלקוּל ציבוּרי, לחזיונות מגוּנים, לספסרות ולזיוף, אלא גם להתנגשות המזעזעת של היסודות השונים אשר למשטר הרכוּשני. אכן מקאטאסטרופה בווֹל-סטריט דרך מפלת הבאנקים והואלוּטות ועד זיופי החשבונות והשטרות והמטבעות של שליט הפינאנסים הבין-לאומי, מלך הגפרוּרים¹ – תמוּנה אחת היא של פּשיטת רגל ורקבוֹן. אמרנוּ תמיד שהמשק המפוּתח מוּכרח לעבור גבוּלות ארץ וארץ והוא מהווה חידה אחת של כמה וכמה ארצות הקשוּרות בּיניהן – הראיה הזאת היתה יסוד אוֹבּיֶקטיבי לאינטרנאציונאליזם שלנו. איש אינו כוֹפר כיום באמת הזאת שנעשׂתה מוסכמת, אלא שאת פּתרון הפּרוֹבּלמה מחפּשׂים שליטי העולם לא באחדוּת ולא בהסכם כללי, כחזון הסוציאליזם, אלא בהתאמצוּת כל אחד ואחד להשתלט על זוּלתו. מכאן חוסר האונים של כל הפּגישות והועידות וההתיעצוּיות הללו, אשר כל גליון של עתון מבשׂר לנוּ עליהן, והן כוּלן מעלות חרס, באשר אויבים יושבים סביב השולחנות הללו ורק בקושי הם מכסים ב“נימוּס בין לאומי” על תאוַת השלטון האוכלת אותם. אמרנו תמיד – העולם הרכוּשני הוא ביסוֹדוֹ עולם מחוּלק למעמדות, והוא קיים על מלחמת בעל הרכוּש במחוסר הרכוּש – כלוּם יכולה להיות אילוּסטראציה קולעת יותר למלחמה הזאת מאשר המיליונים הללו של מחוּסרי לחם ומחוּסרי גג ומחוּסרי לבוּש בה בשעה שמכשירי היצירה, אשר הרכוּש השתלט עליהם, מסוּגלים ליצוֹר לחם ודירות ולבוּש למספּר אנשים כפוּל ומכופל? והן גם זאת אמרנו: הכיבוּשים הנעלים ביותר של הרוח האנוֹשית – כיבוש המדע – מוכרחים להפוך לרועץ לחברה, אשר לא הרוח, אלא הממון שולט בה. טרם ראה העולם מאמץ היצירה הטכנית במידה של השנים האחרונות דוקא. אלא שהעולם נחנק משכלוּלי הטכניקה. התאמצוּת האָדם להשתלט על החומר המת הביאּה לידי השתלטות החומר המת עליו, על האּדם. הדברים הגיעו לידי כך, שכל כיבוּש חדש, כל אַמצאָה ותגלית חדשה, מביאים בכנפיהם בּשׂורה רעה, בשׂוֹרות רעב ומות לעובד.

כתב האשמה, אשר הסוציאליזם חיבּר – מיום עלותו על הבימה – נגד המשטר הרכוּשני התאמת במילוּאוֹ. יתר על כן: המציאוּת עברה על דמיון המתנגדים הנמרצים ביותר של שלטון הממון.

ומה היא הבּשׂוֹרה החדשה אשר הכוחות העולים כיום הזה מביאים לעולם? מה היא האמת החדשה אשר הם נושׂאים אותה בכנפיהם? צירוף זה של הפּראוּת הישנה-הנושנה, של העריצוּת והכפיה, עם כמה רעיונות מסוּלפים ומסורסים של אותו הסוציאליזם (הכרח זה שיש להם ל“שחורים” לשאול את נשקם מתוך האַרסנאל הסוציאליסטי, עדוּת נוספות היא לאמת הסוציאליסטית), שימוש זה באהבת מולדת ובמסירוּת ללאום לשם גירוּי אינסטינקטים של רישעה ושפלוּת, אפשר יש בכוחם להשתלט, בשעה מטורפת זאת, על מחנה המוטעים והמסונוָרים והנבוכים, אך אין בכוחם לזעזע במה שהוא את יסודות הסוציאליזם הבין-לאומי. אין עמם אידיאָה עליונה, ולא כוחות יצירה, ולא פוֹריוּת חדשה. ואין לך עדוּת חותכת יותר לדלוּת ולעניוּת של מנצחי היום הזה מאשר שׂנאַת ישראל בתורת הציר המרכּזי של הטפתם, תכניתם ופעולתם.

לעומת אויב כזה נתאַמתה עוד נבוּאָה אחת של הסוציאליזם, זאת אשר בעיני רבים היתה למפוקפקת ביותר, אף בעיני אלה אשר היו מסכימים לניתוּח המשקי והסוציאלי של הסוציאליזם ואולם חרדוּ לחירוּת הרוח ולחופש הפרט. נדמה היה, כי הישׂגים חברתיים אלה הנם כה בטוּחים וכה איתנים במשטר הקיים, במשטר ההון הפרטי, ובמשטר ההון הציבוּרי נשקפת להם סכנה חמוּרה. לעומת הספקות האלה אמרנו: יבוא יום שהעובד, זה השקוּע היום במלאכה גסה, ודאגתו הראשונה היא לפת לחם, ותנאי חייו אין בהם כל מאומה לגילוי חוש היופי ולפיתוח סגוּלות השׂכל ויצירת הרוח, זה העובד יהיה למגן עיקרי, אוּלי למגן יחיד, של התרבּוּת האנוֹשית בפני נחשול הבּארבאריוּת החדשה. כי ביום הדין, מוּל סכּנת הטמיון, יפשוט המשטר הרכוּשני את כל האיצטלות המפוֹארות שלו וייכנס לקרב האחרון בעד קיוּמו ערום מכל קישוּט, ולא ידע גבול מידה ושוּם עקרון לא יהיה קדוש לו. עתה, כשיום דין זה הולך ומתקרב, הולך ונקרע העולם לשני מחנות: המחנה האחד, מחנה הרכוּש והניצול, הוא גם מחנה הזלזוּל בערכים תרבוּתיים. המחנה השני, הוא מחנה העבודה ושחרור העובד, בו גם מאמץ לשמור על כיבוּשי הרוח האנושי והמצפון האנוֹשי. והמחנות שבאמצע, בתוכם גם אלה אשר את כיבוּשי הרוח דוקא חרתוּ על דגליהם והם-הם שטענוּ, בתוקף כיבוּשי רוח אלה, נגד “שלטון הפועל”, הולכים ונעלמים מעל הבימה, או שהם מחוסרי אונים לעמוד כנגד הנחשול הבּארבּארי או שהם נכנעים ומצטרפים למנצחי היום הזה ומעמידים את עצמם, על כל הפראזיוֹלוֹגיה הרוחנית שלהם, לשירוּת אויבי התרבּוּת.

נתאמת, איפוא, ובמידה כזאת, במידה מפליאה ממש, הניתוּח הסוציאליסטי, בכל פּרטיו ופרטיו. אך מה קרה? בשעה שהמשטר הרכוּשני נתגלה לעיני כל כמחוסר סגוּלות היצירה, נתון להתמוֹטטוּת ללא תקוָה, מתוך ניגוּדיו הפּנימיים, בשעה זו טרם מוּכן “קרבננו”, הוא מעמד הפועלים, לקבּל את הירוּשה, טרם מוּכן לקבּל על עצמוֹ את האחריוּת לחברה כוּלה. הן זהוּ המצב, ונסיון שוא יהיה מצדנוּ להתעלם ממנו, ודוקא ביום זה, ביום חג העבודה, אשר עליו להיות יום אמת, איננוּ בני חוֹרין להסתיר מעצמנוּ את האמת.

את נצחון מפלגת פּועלים אחת על עובדי העיר ועובדי הכפר כולם – זה החזיון הרוּסי באוקטובר 1917 – אפשר היה לבאר בתנאים מיוחדים של מלחמת העולם, ברצון כביר של צבא מיואָש לשׂים קץ, בכל מחיר, לשפיכת דמים שאין לה שחר. את נצחון הפּלוּגות המזוינות, אשר בית מלכוּת וכבירי התעשיה והבּאנקים עמדו לימינם, על העם השלו והבלתי מזוּין – זה החזיון האיטלקי באוקטובר 1922 – אפשר היה לבאר בכפית הכוח הפיסי. יותר קשה לבאֵר את נצחון הריאַקציה בפולין, בהונגאריה, ביוּגוֹסלאביה ולאין ערוך קשה יותר להבין את אפס היד של מעמד הפועלים בארצות הברית, את כשלון ממשלת הפועלים באנגליה, את תגבּוֹרת הריאַקציה בוינה, את המיליונים המרוּבים של בוחרי היטלר. כל עוד מעמד הפועלים, על כיבוּשיו הוא ועל כיבוּשי המשטר הדמוֹקראטי, עמד לפני סכנת כפיה בלבד, היה הניתוּח פּשוּט ופשוּטה ההוראָה: זיוּן כנגד זיוּן. שוּצבּוּנד באוסטריה, רייכסבּאנר בגרמניה. עתה ברור שאָנוּ עומדים לפני חזיון אחר מורכב ומכאיב הרבה יותר: לפני כיבוּש ההמונים על-ידי המחנה השחור. ברי: שוּצבּוּנד ורייכסבּאנר, הנועדים למנוע שלטון העם, מהיכנע מפּני כפיה, אינם אמצעים מספיקים לעמידה נגד החזיון הזה, כי אותו שלטון העם, אותה הדמוקראטיה, אשר מעמד הפועלים לחם וילחם בעדה, ממיתה את עצמה, מסגירה את עצמה בידי אויביה. וכל עוד איננוּ מוֹדים בזה שהכיבוש הזה הוא תוצאת כוח האויב, ונובע מאידיאה אשר האויב נושאה או מערכים אשר עליהם הוא מגן, אנו מוכרחים לבוא לידי מסקנה שמקור ההופעה בחולשתנו אנו, בחוּלשת מעמד הפועלים. החברה האנוֹשית הולכת ומתמוטטת ביסודותיה. היא טעונה קבוּרה. גוּפה, נגוּע-רקבון, מרעיל את האויר. אי אפשר לנשוֹם. ואם יורש אמת אין – בּאים במקוֹמוֹ יורשי שקר, מתעתעים, שודדי דרך וזייפנים. הם מעמידים את הקאנדידאטורה שלהם לשולטי-החברה, מתוך העזה ההולכת וגדולה בה במידה אשר יודעים ומרגישים שאינם אלא שודדים וזייפנים.

האמנם דבר מה לקוּי היה בכל פעולת הסוציאליזם הבין-לאומי, בכל מהלך מחשבתו, בכל החינוּך אשר נתן להמונים במשך עשׂרות בשנים מאז התכוֹנן, בהכרה ברוּרה, להיות יורש המשטר הרכוּשני, מאָז קיבל על עצמו להקים חברה חדשה במקום חברת ניצול ועושק? ואם כן הוא, הרי זה דבר מה יסודי במאד-מאד, דבר מה המשותף לחלקים המכריעים של התנועה הסוציאליסטית, דבר-מה העובר את הגבוּלות של כיווּנים חולפים ותכסיסי השעה. שאם לא כן, אותו הגורל, ביסוֹדו, מחוּץ לצוּרות הנקבעות על-ידי האופי הכללי של כל ארץ וארץ, לא היה מנת חלקם של העובדים ברוּסיה ובאיטליה, בפּוֹלין וּבהונגאריה, באַנגליה ובצרפת, בגרמניה ובאוסטריה.

יחד עם העמידה הנמרצה והתקיפה בפני הנחשול השחור, יחד עם הסתגלוּת מהירה לסיטוּאציה הקאטאסטרוֹפאלית, תצטרך המחשבה הסוציאליסטית להיפנות לבירוּר השאלה הזאת – בכל העוז, ובכל האמיתיוּת הנפשית, היאים לתנועה גדולה בשעה חמוּרה. וּברי למפרע: הליבוּן הזה רק אז יהא בו להגביר את כוח העובד אם יתנהל בנאמנוּת ליסודות התנוּעה, בנאמנוּת להבטחה הגדולה אשר בה התחייבה התנוּעה הסוציאליסטית: להקים חברה אשר אינה יודעת אלמוּת, כפייה, עריצוּת. להקים חברה, אשר ניצוּל הזולת מגורש מגבוּלותיה וכל אחד מתקיים על עבודתו. להקים חברה המבטיחה לכל אחד את לחם חוּקו ואפשרוּת לגלות את כל כוחות היצירה אשר חננו הטבע. להקים חברה, אשר אינה יודעת הבדל ומחיצה בין עובדי העיר ועובדי הכפר, עובדי הגוּף ועובדי הרוּח, וכיבוּשי התרבוּת האנוֹשית והמחשבה האנוֹשית הם קנין משוּתף של הכלל ושל כל אחד ואחד. להקים חברה, אשר תרים מאַשפּתות כל מדוּכא ומוּשפל, בין שמקור הדכוּי וההשפּלה הוא ביחסי הרכוּש וּבין שהוּא בעמדת המינים או בגזע ובלאום. להקים חברה, אשר כבוד האדם ויצירתו הם יסוד יסודותיה. קביעה מחוּדשת של היסודות האלה, אשר בלעדיהם אין התנוּעה הסוציאַליסטית קיימת או אינה ראוּיה לשמה, צורך השעה היא, הנחה מוּקדמת לכל בירוּר אמתי. כי מתוך התמוטטות החברה הרכוּשנית, אשר אנו עדים לה, התמוטטוּת כה מהירה וכה קאטאסטרוֹפאלית, מתוך התביעה הנמרצת, העולה מן המחנה, ביחוּד ממחנה הנוער: “אֵי הדרך? הבוּ דרך!”, ישנה סכנה שישכחו היסודות האלה, שבלעדיהם התנוּעה הסוציאַליסטית איננה קיימת או איננה ראוּיה לשמה.

ויש לראות גם זאת: אותנו, הסוציאליסטים בציונוּת, מצאה שעת המבוּכה הזאת במצב אחר במקצת מאשר חלקים אחרים של התנוּעה הסוציאליסטית. לא משוּם שאנו עובדים ב“פינה נידחת” – הן לנו הפּינה הזאת עולם וּמלוֹאוֹ. ולא משוּם שהחברה, אשר בתוכה אנו חיים, רחוקה עדיין מרחק עצוּם ממידת ההתפּתחוּת של הקאפּיטאליזם העילאי אשר אתו מתגלים כל הניגוּדים של המשטר הרכוּשני, ואיוולת היתה זאת מצדנו אילו נסינו להעתיק את הפּרוֹבּלמות של המשק האנגלי, האמריקאי, הרוּסי, הגרמני, על פּתרונותיהן, אל המשק שלנו ואל המשק המקיף אותנו. וּבכל זאת לא משוּם כך קלה לנו יותר השעה הזאת, כי הן בהיותנו בתוך משק פּרימיטיבי הרגשנו את עצמנו תמיד שוּתפים לתנועת העבודה הבין-לאוּמית, ואחריוּת באידיאָה היתה קיימת בשבילנו במלואה גם ללא אחריוּת בלתי אמצעית בפעוּלת השעה והמקום.

אם קלה לנו שעת מבוכה זאת מאשר לשאר חלקי התנוּעה הסוציאליסטית, הרי זאת באשר בתוקף מהוּת מפעלנו ותנועתנו המיוחדים מנוסים אנו בפורעניות הגורל יותר מהפועל הגרמני והאיטלקי, מן העובד האנגלי והרוּסי. את הניצול והשעבוּד על-ידי ההון ידענו כמוהם. אלא שידענו גם דברים אחרים, אשר סגוּרים ומסוגרים היו עד עתה לפני עמים אלה, והם עמים בני חורין, עומדים ברשוּת עצמם. הדמוּת הזאת של פּורע הקם לכבוש ולהרוס את ביתך וקנינך ויצירתך, ומחניק אותך, ורומס אותך ברגל זדון, הדמוּת הזאת המהוה קאטאסטרופה נפשית לעובד האיטלקי והגרמני, מלוה אותנו מימים ימימה ולא השתחררנו ממנה גם על אדמת המולדת. הגלוּת, אשר הסוציאליסט הרוּסי והסוציאליסט האיטלקי טעמוּ עתה את טעמה (ומי יערוב כיום הזה שהסוציאליסט הגרמני איננו נידון להצטרף אף הוּא למחנה הזה?), מה היא לעוּמת גלוּתנו אנו? “הכיצד? אותו מחנה עובדים, אשר לשמו אני עמל ולמענו אני בונה, אשר למען גאולתו אני מבשׂר את האמת שלי, אמת כה פשוּטה ומוּבנת, ויחד עם זאת כה נעלה ואנושית, אותו מחנה העובדים עוזב אותי ונותן יד לאויבי בנפש, אשר הוא גם אויבו? היתכן עיוֹרון כזה, התיתכן זרוּת כזאת?” – כך ישאל את עצמו סוֹציאליסט איטלקי וסוציאליסט גרמני וסוציאליסט אנגלי וסוציאליסט פּולני, וּברגע הראשון של האַכזבה המרה לא ידע תנחוּמים, ואוּלי גם ישתלט היאוּש על נפשו. מה קרובים ומה מוּכּרים לנו גם התמהון והאכזבה האלה, גם העצב והיאוש האלה, מה מוכרים. הלא זוהי אחת התחנות שלנו בדרך, תחנה אשר כל אחד מאתנו אנוס לעבור אותה. הן למדנו להיות בודדים עם האמת שלנו, למדנו להיות במיעוּט מוּל ההמון המתנכּר, ויחד עם זאת למדנו להרגיש את עצמנו, על אף מעמד זה “מוּל ההמון”, על אף ההתנכּרוּת הזאת, לב אחד וּבשׂר אחד עם העולם האנושי הזה. ולא רק זאת. צרכים חיוּניים באת לספק, עוול צורב, הצועק שמימה, באת לתקן. וגם יצרת דבר מה. וגם רכשת לך כוח גדול. סוף סוף התחילו מכירים בך וּמבטיחים לעמוד לימינך. כוח פּלוני רוחש ידידוּת, כוח אלמוני מעוּנין, כוח פּלמוני התחייב לשמור אמוּנים. כלוּם אין מפעלך מוּבטח לך? כלוּם אין אתה יכול לשקוט במפעלך ולסמוך על ה“התפתחוּת הטבעית” של הענינים? ואמנם שקט אתה – עד בוא יום הדין, והתמוֹטט העולם שבנית לך. רגע קט והוא עומד ליפּוֹל, עוד מעט וכוּלו הוּכּה לרסיסים. והוּטל עליך להתחיל מחדש, וּבינתים פסה בלבך האמוּנה בעזרת כוח פלוני ובהכרת כוח אלמוני ובאמוּנים של כּוֹח פּלמוֹני. ואֵי הכוחות האחרים אשר עליהם תוּכל להשען? אין מוצא. והן אתה יודע, יודע בכל חוּשיך, בבטחון גמוּר, שיש ויש מוצא אלא שהוא טרם נתגלָה לפניך. ואתה נשאר על משמרך, אתה ממשיך בעבודתך, בלי אותו חשבון מתימתי מדוּיק שהיה קודם בידך, מבלי לתבוע אותו מעצמך ומזוּלתך, מתוך אמוּנה שלמה שבוא יבוא, שבעקב המשך עבודתך יבוא, שמתוך נאמנוּתך לדרכך אתה, בזכוּת הנאמנוּת יתחזק ויקוּם בנינך העומד ליפוֹל. את החכמה העליונה הזאת, חכמת החוּשים והאמוּנה, חכמת הנאמנוּת (גם כשהשעה אינה טובה לביסוּס ראציונַלי שלם ומפורט של הנצחון העתיד לבוא), את התפיסה הטראגית הזאת של פּרוצס השחרור הפּנימי אשר הסוציאליסט האירופּי והאמריקאי עוד חייבים לרכוש לעצמם כעת, בנסיונם הכבד – את זאת, כהרבה דברים אחרים, למדנו מתוך מפעלנו המיוחד.

משום כך יש אולי לנו יתרון בשעת תבוּסה זאת. כי גורלנו הקשה לימד אותנו לעבוד לאחר התבוּסה וליצור מתוך המבוּכה. למדנו, ועוד עלינו ללמוד, להתכּוֹנן לזריחת השמש כשליל שחור עוטף אותנו.

“דבר”, כ“ג ניסן תרצ”ב (29.4.1932)