(הרהורים לאחד במאי 1927)    🔗

א    🔗

לכשנתבּוֹנן בחיים הרוחניים והציבוּריים של אירופּה בימים אלה – נכּיר עד מה גבר והחמיר אותו המשבר הפּנימי שהתחיל כבר לפני ארבע-חמש שנים. את מצב הרוּח השׂוֹרר באירופּה, ביחוּד אצל הנוער, אצל הדור שגדל בשנות המלחמה ואחריה, אפשר לכנות בשם עיפוּת ציבורית. נדמה כאילו כל המוּשגים אשר בשעתם, לפני המלחמה, הקסימוּ את הדור – נתרוקנוּ ואינם מושכים יותר. כמעט שאין עתה בכל אירופּה אף חוּג אחד האומר: “דמוקרטיה” בלי צל של ספקנוּת או אירוֹניה, באמוּנה בהירה שכאן היא הדרך. חבר הלאוּמים וכל סביבתוֹ שקע ברשמיוּת ממשלתית אשר אינה עשוּיה לעורר אמוּנה יותר מאשר נאוּמים על כוס יין בבּאנקטים הדיפּלומאטיים. התנועה הסוציאליסטית הפכה בעיני רבים למכשיר-הגנה על המכונה המקצועית של מעמד הפּועלים ולכלי משחק פּרלמנטרי. ואם עוד לפני שנים מספּר היו אי-אלה מן האינטלקטוּאליים ושׂדרות ידוּעות מהמוני הפּועלים רואים את הגאוּלה בתנוּעה הקומוּניסטית, הרי גם היא נעזבת כיום, לאחר שהכזיבה את התקוות שתלוּ בה, וגרמה לעולם מפּח נפש. במלחמת שחרור העמים באירוֹפּה כבתה האש – ולא רק משוּם שהרבּה עמים, שאך אתמול היו שרוּיים בשעבּוּד, קנו להם כיום קיוּם מדיני עצמאי, אלא משוּם שהרוח כאילו פרחה מתוך התנועה הלאומית כשם שפּרחה מתוך כל הציבוריות האירופּית – השעבּוּד הלאוּמי קיים עדיין במידה מרוּבה אפילו באירופּה שלאחר המלחמה, וּבכל זאת “הענין אינו מושך יותר”. יש רושם כאילו כל צעיר וצעיר בשמעוֹ את הדיבור על שלום העמים, על דמוֹקראטיה וחופש אזרחי, על שחרור מן הניצול הסוציאלי והשעבּוּד הלאוּמי, שואל קודם כל את עצמו: למה לי כל זה? ואינו מוצא תשוּבה, כי התשוּבה אינה בהוכחות ובנימוּקים שׂכליים, התשובה האמיתית היא בלב, והלב שותק ואינו עונה. כאילו נפסק הקשר החי בין הסיסמאות ובין הנשמה – ואין עתה בכל אירופּה אף סיסמה אחת שעלייה אפשר יהיה להגיד: כאן, סביב נקוּדה זאת, מתרכּז המרץ הציבוּרי של הדור החדש. הסיסמאות שאתמול היה כוחן רב לעורר התמסרוּת עד כדי חירוּף נפש מתגוֹללוֹת כיום, כגופים מתים, ברחובות וכל עובר ושב דורך עליהן ברגליו. יש לשער שגם עתה ישנן באירופּה קבוּצות צעירים אשר אין להן סיפוּק בחיי יום-יום, הלומדים, העובדים, העמלים למצוא מוֹצא לאצול אור חדש על הציבוּריוּת האירוֹפּית. ואוּלם היצירה הנסתרת הזאת ההולכת וּמצטבּרת ודאי בחשאי, באיזו פינה חבוּיה, טרם נתנה אותות, טרם נסתמנו אפילו קויה הכלליים. על פּני אירופּה רואים אך עיפוּת מן הציבוריוּת, מציבוריוּת כל-שהיא. כל אחד לפינתו – כל אחד משתדל לספּק את צמאון נפשו באמצעיו הוא, באמצעי כל פרט ופרט.

במסגרת העיפותּ הכללית הזאת הולכת ונעשית התאַמצוּת לחפּשׂ תרוּפה – ביחוּד מצד הדור הקשיש, אותו דור שנכנס לתקוּפת המלחמה כבר כמבוּגר, הזוכר כמה התלהבוּת ואש אמתית חש הוא באותן הסיסמאות אשר כיום אין להן מהלכים בבוּרסה הרוּחנית. הדור הזה מחפּשׂ את הביאור לכשלון הציבורי הגדול. קיימת כבר שורה ארוכה של ביאוּרים – ביניהם אחד הראוי לתשׂוּמת לב מיוּחדת, באשר יש בו מן האמת ואולם גם מן הטעוּת, וגם סכנה לא מעטה כרוּכה בו.

הבּיאוּר הזה אומר, שבקפאון הרוחני אשמות הסיסמאות מלפני המלחמה. הסיסמאות הללו סבלו מכלליוּת, מהפשטה – הן דיברו על דברים גדולים ורחבים יותר מדי, כגון חידוּש האדם, חידוּש החברה, המהפּכה. הסיסמאות הללו אינן ניתנות להגשמה דוקא משוּם שהן נשׂגבות מדי. בעצם הצגתן יש משוּם ראציונליזם פּשטני החושב, כי די למצוא את הסיסמה היפה וּלגלות את היופי שבה כדי שתהיה ניתנת להגשמה. לאמיתו של דבר הרי הדברים הנעלים ביותר נעשים לא משום שרוצים בהגשמתם ושואפים אליהם כאל מטרה. כשם שלמען אשר יופיעו שירים יפים או תמוּנות בנות ערך לא די להגיד: הבה וניצור ספרות ממדרגה גבוהה או אמנוּת נעלה, כך לא די להגיד: הבה ונבנה חברה חדשה. הדברים הנעלים ביותר – באמנות, במדע, במחשבה הפילוסופית – נוצרים לא מתוך שרוצים במחשבה תחילה ליצור אותם, אלא כתוצאה צדדית לכאורה, של מעשינו הקטנים. חברה אנושית חדשה תוצר לא מתוך רצון מנוסח של קבוּצה אנשים ולא מתוך מרד נגד המציאות ושבירתה, אלא מתוך מעשים ופעוּלות הרבה יותר פשוּטות וצנוּעות, מתוך דברים קטנים, מתוך השתדלוּת פּשוּטה לחיות חיים ישרים והגוּנים, מתוך קבלת המציאוּת והסתגלוּת אליה. התנועה הציבורית שלפני המלחמה לא רצתה להבין זאת ועבדה בסיסמאות רמות ועל-ידי כך הבטיחה דברים שלא היה ביכלתה לקיים, היא שכחה את החיים הבלתי-אמצעיים, חיי יום-יום – אשר הם המעבּדה האמתית של בן-האדם החי, היא היתה מופשטת ומשוּם כך לא אמתית. היא היתה כוזבת משוּם שהסתפּקה בסיסמאות יפות, וכיון שאלה נאמרו – בעתונות, בספרים, באספות, מעל במות הפּרלמנטים – ראו האנשים החיים את עצמם פּטורים מן הדאגה לבנות את חייהם הפּרטיים באופן ישר והוגן לסיסמאות הנעלות. ועתה עלינו לשכוח כל גדולות ומוּפשטות, להסיר מעל דרכנו את הסיסמאות הגדולות המפריעות לתיקוּן חיי יום-יום ולדאוג קודם כל וביחוד לאלה. כך בערך אומר הביאור הזה של הכשלון הציבוּרי הגדול של אירופּה בימינו.

ב    🔗

הקפּאון הרוֹחני האירופּי אינו תופעה חדשה לגמרי, אשר אין למצוא כדומה לה בתקוּפות אחרות. המרץ הציבורי – בניגוּד למרץ הפּרטי – אינו יונק ממעין בלתי פוסק העובד בהתמדה שנים על שנים. היחיד, העוקב את המטרה אשר הציע לעצמו בחייו הפּרטיים – פּרנסה, עבודה אמנוּתית, מדעית, גם ציבורית – יכול לעבוד במרץ בלתי נחלש כל ימי חייו. לגבּי החברה בכללה – שאני. להתאַמצוּת הקולקטיבית ישנם גבוּלות בזמן. יתכן שהדבר עומד בקשר עם מה שבמדע קוראים “פּסיכולוגיה של המונים”. בכל אופן, בחיי התנועות אנו רואים תמיד גאוּת ושפל, חילוּף משברים. במשך שנים כאילוּ הצטבּר המרץ הקוֹלקטיבי והקו הציבוּרי עולה – עד ההתפּרצוּת, העשוּיה להתגלות בפריחת התרבוּת או במהפּכה או גם במלחמה. את הפּאראלֶליוּת הידוּעה בין המהפּכה והמלחמה – חוּץ ממה שיש לעתים בין שתי התופעות קשר סיבתי ישר – יש לבאר במידה ידוּעה במקור משוּתף של שתי הקאטאסטרוֹפוֹת האלה: הצטבּרוּת המרץ הקוֹלקטיבי המחפּשׂ לו מוֹצא. ואחרי ההתפּרצוּת הזאת בא תור של ה“עיפות”. במאה התשע-עשרה חי העם הרוסי חיים ציבוּריים אינטנסיביים ביותר, ואפשר לא העם הרוסי, אלא אותו החלק הקטן שבּוֹ, שחי בכלל את חיי הציבור. ובתולדות הציבוריוּת הרוּסית בולטת התופעה הזאת, של גאוּת ושפל, בבהירוּת יתירה. קיסרות אלכּסנדר הראשון וקיסרוּת ניקוֹלאי הראשון, תקוּפת התיקוּנים, מלחמת “נארוֹדניה ווֹליה” וקיסרות אלכּסנדר השלישי, תקוּפת המהפּכה הראשונה וה“עיפות” של שנות 1907 – 1914, שנות המלחמה העולמית, המהפּכה הגדולה עד בערך 1920 והתקוּפה הנוכחית, כל אלה הנם סימני התופעה הזאת. ולאו דוקא רוסיה. אירופּה כוּלה ראתה לא פעם תקוּפת ריאקציה פּולטית, סוציאלית, רוחנית דומות מאד למשבר הנוכחי. ובהיקפה הגדול נתגלתה הריאקציה ביחוד לפני מאה שנה, אחרי המאורעות הדומים לאלה שעברו על דורנו. המרץ הקולקטיבי שהצטבּר באירופּה במשך מאות השנים, מתקוּפת הרנסאנס, מצא את ביטויו במהפּכה הצרפתית ובמלחמה אשר היתה בשעתה, לפי מידותיה של אירופּה מאז, לא פחות מקיפה, לא פחות מזעזעת ומטמטמת מאשר המלחמה העולמית בימינו. ואחרי ההתפּרצוּת באה “העיפוּת”. “הברית הקדושה” באה במקום ברית הרפּוּבליקות העממיות אשר עליהן חלמה המהפּכה הצרפתית. לא “שלטון השׂכל” של התקוּפה הקודמת אלא “תחית האבטוריטטה” אשר פּירושה צמצוּם המטרות והסתלקוּת מן הכללי והמוּפשט, מסמלת את מהלך הרוח השׂוֹרר בציבוריות האירוֹפּית של אז. חייב אדם להכיר את מקומו הצנוּע וּלהסתפק במציאוּת אשר הוא נתוּן בה, עם תיקוּנים קטנים, אותם התיקוּנים אשר הגשמתם תלוּיה בפעוּלה הבלתי אמצעית שלו. השאיפה לבקר את התקוּפה הסוערת הקודמת, הויתוּר על “המילים הגדולות” שלה. הבריחה מכל ציבוּריוּת לחיים האינדיבידוּאַליים של הפּרט או לחיי הדמיון (רומאנטיקה) ויחד עם זה הרגשת העולם מתוך מרה שחורה עד לידי יאוש, מציינים את התקוּפה ההיא. בכל התסיסה הזאת היו אֶלמנטים יקרים מאד אשר העשירו את התרבוּת האירופּית – הרומאנטיקה נתנה לנו ספרות נעלה, הבריחה לעבר גרמה הרבה ליצירת המדע ההיסטורי המודרני, ובמידה ידועה גם לתחית הלאומיוּת, וּבכל זאת במגמות הציבוריות העיקריות שלה, במגמות של דה-מיסטר, היא לא האריכה ימים. אלה היו פרי השפל הציבּורי, פרי העיפוּת, ובאותו רגע שהתחדשו כוחות החברה – מתוך הפּרוצס החבוּי אשר אינו ניתן להמשש ביד – נעזבו ונשכחו, והמאה התשע-עשרה היתה למעשה לא מאה של “תחית האבטוריטטה” אלא של הריסתה, המאה העשירה ביותר ברעיון השחרור.

אלה המציעים לוַתר על רעיונות רחבים וגדולים שוכחים את אשר התקוּפות הקודמות של אירופּה העיפה מלמדות אותנו למדי: מן הכּוֹסף לגאולה מתפּרנסת הרוּח האנושית ואין לה מזון אחר. וכשם שבן-האדם לא יחדל לחפּש את הגאוּלה האחרונה מעבר לציבוריוּת, מעבר לחיי החברה, כך הוא לא יוַתר על הגאולה אשר התגשמוּתה נתוּנה בידי הקולקטיב האנושי. ברגעי החוּלשה הוא יכול להתרחק מחיפוּש זה – ובהכרח ישוב. צרת אירופּה ברגע הנוכחי – היא בזה שלגאולה הזאת, לגאולה בגבוּלות החברה האנושית, אין רואים דרך – ואולם בהשליה ובטעוּת חיים אלה החושבים שלפיכך יש להטיף לויתוּר עליה. הויתוּר הזה עצמו הוא פרי החוּלשה ואינו יכול להיות אמצעי להתגבּר עליה. אם הצעיר האירוֹפּי בימינו הנהו חסר מזון רוחני, הרי זה לא משוּם שהוא אינו יודע איך לסדר באופן ישר והגוּן את חייו הפּרטיים וחיי חוּג חבריו המצוּמצם הקרוב לו, אלא משום שאבדה ממנו האמונה ליצירת האדם החדש והחברה החדשה. הלא את אלה הוא מחפּשׂ, ומתוך העדרם הוא בורח לחיי זלזוּל בציבוריות, למטריאַליזם העלוב של יום-יום. על הבריחה הזאת אין לבכות ואין לשמוח. אותו צעיר יחנק מחר שוּב בתוך “המטרות הבלתי אמצעיות” ויחפּש שוּב, כמו שעשו זאת אביו ואבי אביו, את הגאוּלה. כאן היא טעותם של המצמצמים: הם בונים על תופעה בת חלוֹף, הם ממהרים להסתגל לרוח השפל השׂוֹררת כיום באירופּה.

בזה הטעוּת ובזה גם הסכנה, סכנה הבולטת ביותר בתנועות כמו התנועה הארצישראלית, אשר בעצם היא כוּלה מרד נגד המציאוּת, כוּלה מחאה נגד הפּעוּלות הבלתי אמצעיות והתיקוּנים הנתוּנים בידי היחיד. לכשתרצה אפילו כולה “אבסטרקציה”. אם התנועה הזאת תוַתר על “הסיסמאות הגדולות” “המוּפשטות” כביכול, שלה, כגון “שחרוּר הלאום”, או חידוּש החברה העברית, אזי נשקפת לה סכנה כפוּלה: היא תעמוד ולא תזוּז מן המקום היום משוּם שאין לה מה לעשות במציאות העברית של הגולה, והיא תישאר בודדת ועזוּבה מחר, כאשר יהיה מחדש כוח ציבורי, כאשר יתעורר הלב הצעיר ויחפּשׂ שוּב גאולה, כשם שחיפּשׂ אותה אתמול, ויחפּשׂ אותה בסיסמאות גדולות המבטיחות את הגאולה. בזה הטעות ובזה הסכנה של “צמצוּם המטרות”. ואולם אין זאת אומרת שהתורה הזאת אינה רואה שוּם דבר נכון במה שנעשה באירופּה בעקבות המלחמה והמהפּכות.

ג    🔗

בחיי אירופּה של עשרות השנים האחרונות היה שקר. הוא היה מתכּסה באיצטלאות שונות במשך זמן רב ובא לידי גילוי בעשר השנים האחרונות, בשעת הנסיון. ונכון: בין הצוּרות השונות אשר השקר לבשן היו גם הסיסמאות הגדולות ואולם לא משוּם שהן היו גדולות ורחבות ונעלות יותר מדי אלא משוּם שהן לא עמדו בקשר ישר עם המציאות היום-יומית של כל אחד המודה בהן. במוּבן זה הן היו מוּפשטות ובאַבּסטראקציה הזאת היתה חוּלשתן. השקר הזה אשר בחוסר ההתאַמצוּת לתת תוכן חי לסיסמה התנקם בזמן המלחמה ואחריה. הכזיבו: הדמוקראט המשתחוה לפני העריץ, ולא שלטון העם, הפּוֹליטיקאי העושה את פּעולתו “מקצוע” – ולא חיפוּש צורות לביטוּי הרצון הקולקטיבי, אנשי השלום המעמידים את עצמם לשירוּת המלחמה – ולא שלום אמת של העמים, הסוציאליסט הרודף אחרי כבוד או שלטון או בצע – ולא שאיפה לצדק הסוציאלי, הקומוּניסט המגן על עצמו בעזרת הרג’ים האכזרי – ולא המרד של סבל הדורות, הקוֹרוּפּציה הציבורית – ולא הציבוּריוּת. הדור שנכנס למלחמה כדוֹר מבוּגר לא עמד בנסיון, הוא הרשה לעשות פּלסתר את כל אשר הטיף במשך שנים רבות. הדור הזה היה לרמאי – והצעיר שגדל בזמן המלחמה ואחריה עומד אובד-עצות. כיום נדמה לו, לצעיר הזה, שאין לו אֵמוֹן, ומשוּם כך אין לו ענין, באידיאַלים של הדור שקדם לו והוּא הולך בדרכים אחרות, בדרכים המחוּסרות אידיאַלים של הדור שקדם לו והוא הולך בדרכים אחרות, בדרכים המחוסרות אידיאלים בכלל. לאמיתו של דבר אין לו אֵמוּן בדור, באנשים אשר השקר התגבר בחייהם על הנאמנות לסיסמאות הגדולות.

ובשקר הזה יש ללחום. בשקר אשר בחיים הפּרטיים ובשקר אשר בחיים הציבוּריים. וביחוד שתי תנועות אשר בהן אנו קשוּרים מחוּיבות לכך כדי שתצאנה מחוּדשות מתקוּפת השפל – התנועה הארצישראלית והתנועה הסוציאליסטית הבין-לאומית. שתיהן סובלות מן האויר הקר סביבן, מחולשת האֵמוּן, מעזיבה ומבגידה. שתיהן לא תצאנה בשלום מן הרפיון הנוכחי אם תוַתרנה על הסיסמאות הגדולות שלהן בגלל הגאולה שבּהן – אם תוַתרנה על שחרור האוּמה העברית ועל שחרור החברה האנושית.

ואוּלם אותה הפּעוּלה הבלתי-אמצעית, אותה הפּעוּלה הישרה של כל פּרט וּפרט, אשר אותה רוצים לעשות מטרה לעצמה, אותה ההגשמה הישרה בחיי הפּרט צריכה להיות אמצעי לשמירת המטרות הגדולות וחידושן. את המוּפשט שבפוליטיקה, בציבוריות, יש למלא תוכן חי של פעולה – ואז התנועה הגדולה יוצאת מן המופשט שבה ונעשית קונקרטית, השקר נעלם ממנה והיא נעשית אמתית.

בזה יש צורך לשתי התנוּעות גם יחד – לא במהפּכה החיצונית אשר אינה משנה דבר ביחסים הפּנימיים בין אדם לחברו, לא בהכרזות מוּפשטות אשר אינן משנות דבר בחיי המכריזים, ואולם גם לא בפעוּלות נבדלות אשר אינן קשוּרות אחת לשניה ברעיון הגדול – אלא בפעוּלה הרצוּפה, הקונקרטית, המתמדת, המשמשת בהכּרה ברורה למטרה הגדולה.

“דבר” כ“ז ניסן תרפ”ז (29.4.1927)