הפרוֹבּלֶמה הלאומית בין פועלי צ’כיה / משה בילינסון

א

משנוֹת ה-70 של המאָה שעברה חָדרה לחוּגי הסוציאליסטים הצ’כים – בטרם היות מפלגה סוציאליסטית מאוּחדת – ההכּרה, שלמלחמת הפועלים הפּוליטית, למלחמה הסוציאליסטית בקרב כּל עם ועם ישנם גוָנים, המחַייבים יצירת מפלגות סוציאלסטיות לא מתוך אַמַת מדה טריטוֹריאלית-גיאוֹגראפית, אלא מתוך אַמַת-מדה לאומית. תנועת ההתחדשוּת הצ’כית שהתחילה באמצע המאָה הקודמת לא יכלה לבלי להשפּיע גם על תנוּעת העבודה, וכאשר התאַחדו הזרמים והחוּגים הסוציאליסטיים השונים של צ’כיה, ב-1887, למפלגה אחת, היתה המפלגה הזאת צ’כית, כלומר, חדוּרה מגמה לאוּמית. ואם כי היא נכנסה כעבור שנה – כּאשר התאַחדוּ גם הזרמים הגרמנים לארגוּן אחד – למפלגה האוסטרית הכללית, בכל זאת שמרה על אפיה הצ’כי גם באופן עבודתה וגם בצוּרה הארגונית. היה לה ועד פּוֹעל, היתה לה ועדת בקוֹרת והיה לה גם עתון משלָה. ובאותה התקוּפה שׂררה בכל החוּגים הסוציאליסטיים, גם הגרמנים וגם הצ’כים, הדעה שהאַבטונומיה הלאומית הזאת יש לה מקום ויש לה הצדקה אך בשטח הפּוֹליטי ואין לה מקום ואין לה הצדקה בשטח המקצועי, מתוך המלחמה המעמדית הכלכלית. הן כאן הדבר הוא כה פּשוּט וכה מוּבן: הפועלים לוחמים על שׂכר עבודה גבוה יותר, על תנאי עבודה טובים יותר. כלוּם אין הפועלים הצ’כים והפועלים הגרמנים יכולים לנַהל יחד את המלחמה הברוּרה הזאת, להיות יחד באותה האגוּדה? וכך בא הדבר שהמפלגה הסוציאליסטית האוֹסטרית היתה בנוּיה על יסוד של אבטוֹנוֹמיה לאומית והארגוּן המקצועי היה אחד ומאוּחד.

עוברות שנים של עבודה משותפת כזאת ולאט-לאט מתבּרר ששגיאָה היתה בתפיסה. מתבּרר ש“הלאומיוּת” אינה מוּגבּלת בשטח הדרישות הפוליטיות – הן באוסטריה המוֹנַרכיסטית, הקאתוֹלית והפיאוֹדאלית למחצה, כל הפעולה הסוציאליסטית נדלית בדרישות. מתברר ש“הלאומיוּת” הנה קוֹמפּלכּס הרבּה יותר מורכּב ורב-גוַני, וכי הוּא מלוה את כל חיי הפועל, את כל צעדיו בכל מלחמתוֹ, הן הפּוֹליטית והן הכּלכּלית. לכן מתבּרר כי מלבד כל הקוֹמפּלכּס התרבּוּתי שבמוּשׂג “ענינים לאומיים” ישנוֹ באוֹסטריה גם משק ושהמשק הזה יכול להיות משק גרמני ומשק צ’כי. מתברר שהקו המבדיל את החברה איננו אך מעמדי בלבד – כאן פּועל צ’כי וגרמני, שם בּוּרגני צ’כי וגרמני, אלא ישנו עוד קו אחד – משק גרמני, שהפּועל הגרמני והבּוּרגני כאילו מעוּנינים שניהם יחד בשמירתו ונוטים לזלזל במשק הצ’כי, אשר הפועל הצ’כי והבּוּרגני הצ’כי כאילוּ מעונינים שניהם יחד בשמירתו. מתבּרר שאי אפשר להבדיל בין הפּוֹליטיקה והכלכּלה וששתים אלה חטיבה אחת הן. מכל הנסיון הזה הסיקוּ הצ’כים את המסקנות, ובשנת 1896, כ-10 שנים אחרי יצירת המפלגה המאוּחדת, דרשו למנוֹת מַזכּיר צ’כי על יד הועדה המקצועית המרכּזית שבוינא. הדרישה הצנוּעה הזאת נדחתה על ידי רוב האגוּדות המקצועיות, כלומר על ידי הגרמנים. ומן הרגע הזה החלה מלחמה קשה בקרב תנוּעת העבודה האוֹסטרית. חלק דרש את ההכּרה העקבית של העקרון הלאומי, בכל גילוּייו בקרב חיי הפועל, וחלק שני, הלוחם על שלטונו, שלטון האומה בעלת המדינה, התעטף באיצטלה של סיסמת האיחוּד המעמדי: הן החלק השליט הגרמני כבר מילא את חובתו הסוציאליסטית והכניס את דרישת האַבטוֹנוֹמיה הלאומית לתכנית המפלגה, ולמה באים עתה הצ’כים, ה“שוֹביניסטים” הללו, ורוצים להכניס פירוד בין פועל לפועל בעבודת יום-יום? הצ’כים לא נכנעו לפסק-הדין ויסדו בשנת 1887, בפראג, את המועצה המקצועית משלהם, החלו בארגוֹן מקצועי מוֹבדל. ומשנה לשנה היו באים לועידה האוסטרית ולועידות בין-לאומיות בדרישת ההכּרה. ונענוּ תמיד בשלילה.

בּסוף אוֹקטוֹבּר 1905 התכּנסה בוינא ועידת המפלגה הסוציאליסטית שיש לה חשיבוּת בלתי רגילה בתולדות המפלגה ובתולדות אוסטריה כוּלה. באמצע הועידה באה הידיעה על נצחון המהפּכה הרוּסית. את המַניפֶסט האוֹקטוֹבּרי קראו מעל הבּמה. דורנו הצעיר, שנולד בתקוּפת המהפּכות, לא יבין את ההתרגשוּת ההיא, ששרה אָז באוּלם. הועידה כוּלה היתה חדוּרה הרגשה, כי לא ייתכן שהפּועלים האוסטרים ישארו אחורנית, שהם ימשיכו את חיי העבדות הפּוליטית בשעה שאפילוּ רוּסיה הצארית מוּכרחה לתת לפועליה זכוּת בחירה. המפלגה הכריזה על המלחמה בעד זכוּת בּחירה כּללית. למחרת היום ראו ברחובות וינא דמוֹנסטראציה ענקית של פּועלים – רק ימי המהפּכה של שנת 1918 ראו שנית הפגנה כזאת. במשך שנתים ריכּזה המפלגה את כל כוחותיה במלחמה הזאת. וּבשנת 1907 השׂיגה את מטרתה. וכאן אירע דבר אשר בודאי לא פיללו לו אנשי הועידה “ההירוֹאית” ההיא. בו ברגע שהוּשׂגָה המטרה המשוּתפת ולפּרלמנט האוסטרי נכנסו לא באי-כוח מעמדות בעלי פריבילגיה, אלא העם עצמו, בו ברגע הוברר, כי עם אוסטרי איננו כלל במציאוּת, כי מוּשׂג מופשט הוּא, הקיים אך במשׂרדים. לאמתוֹ של דבר חיים שמונה עמים באוסטריה זאת ולכל אחד שאיפות משלוֹ, דרישות משלוֹ, לפעמים גם דרכים משלוֹ. לבּחירות לפּרלמנט הלכוּ עדיין כל הסוציאליסטים ברשימה אחת, בראשית העבודה השתדלוּ עדיין לשמור על איחוּד הפראקציה הסוציאלית, ואולם כעבוֹר שנה אחת כבר הצביעו הסוציאליסטים הגרמנים לחוּד והפולנים לחוּד והצ’כים לחוּד, ולעיתים קרובות מאד הסוציאליסטים הצ’כים עם הבּורגנים הצ’כים וכדומה. בינתים הולכת ומתגבּרת ההתבּדלות המקצועית – הצ’כים הצליחו בפעוּלתם הארגוּנית, רוב הפועלים הצ’כים נכנסוּ לאגוּדות הצ’כיות. כאשר הוּעמדו שוב בועידה הסוציאליסטית הבין לאומית, שהיתה בקוֹפּנהאגן בשנת 1910, השאלה הזאת והחלטת “האיחוּד המוחלט” קיבלה רוב עצוּם (220 קול נגד 5 – כה גדול היה הקסם של הסיסמה המדוּמה!), היתה זאת הטיפּה האחרונה אשר מילאה את הכוס. באותה שנה העלוּ הצ’כים את ההתבּדלוּת המקצועית לדרישה פוֹרמאלית של המפלגה הסוציאלסטית, מה שהביא ליצירת המפלגה הסוציאליסטית השניה בצ’כיה, המכירה ב“איחוּד המקצועי המוחלט” ושרוב חבריה הם גרמנים. בשנת 1912 נכנסה המפלגה החדשה הזאת למפלגה האוסטרית והסוציאליסטים הצ’כיים נשארו מחוץ לארגון בין-לאומי. בעצם, נשבר בשנה הזאת האינטרנציונל באירופּה התיכונה. אל הבחירות לפרלמנט שהיו באותה השנה הלכו הגרמנים והצ’כים ברשימות נפרדות. הועידה הסוציאליסטית ההיא משנת 1905, היתה האחרונה שבה ישבו יחד הפועלים הגרמנים והצ’כים. מאָז הלכוּ אלה ואלה בדרכים שונות, שלא רק פילגוּ ביניהם, אלא העמידו אותם כלוחמים איש נגד רעהוּ.

בזמן המלחמה היה רוב המפלגה האוסטרית (למעשה מפלגת הסוציאליסטים הגרמנים באוסטריה) בעד ה“אידיאָה האוסטרית”, ועד הימים האחרונים של המלחמה התנגדה בכל כוחותיה לפירוּק המוֹנַרכיה. הסוציאליסטים הצ’כים השתדלוּ לשמור על ה“נייטראליוּת” ואולם נטוּ ברוּבּם לתמוך בשחרור לאומי. חלק מהם עזב אפילו את המפלגה ויצר מפלגה חדשה – המפלגה הסוציאליסטית הלאומית.וכאשר בּאָה שעת הנצחון למַסַריק ולבֶּנֶש, ועל חוּרבות אוסטריה קמה מדינה חדשה, נתחלפו התפקידים. הצ’כים עלו לשלטון ואִתּם יחד עלו לכסא השלטון, הפּוליטי והממשי, הסוציאליסטים הצ’כים. הגרמנים, ההונגארים, הפּוֹלנים, הרוּתנים נעשׂוּ למיעוּטים מדוּכּאים ואִתם יחד הסוציאליסטים של העמים האלה. על איחוּד הפועלים אי אפשר היה לחשוב ואפילו לחלום. דרישות הגרמנים – סיפוח גלילות המדינה, אשר רוב גרמני להם, לגרמניה – לא נשמעו והממשלה, הצ’כית הסוציאליסטית דיכאה בנשק ביד כל נסיון של התקוּממות. השלטון עבר לקוֹאַליציה הצ’כית, אשר גם לסוציאליסטים “מַרכּסיסטים” וגם ל“לאוּמיים” היה חלק בה. היחסים בין הפועלים של האוּמות השונות הלכו והתחדדו. הועידות הסוציאליסטיות הבין לאומית (בהאמבּוּרג בשנת 1923 וּבמַרסל ב-1925) היו לבמת התנגשוּיות חריפות, ביחוּד בין הצ’כים והגרמנים. את סיסמת הקוֹאַליציה הצ’כית ביטא אחד המיניסטרים שלה: “יש לנוּ הרשוּת לשלוֹט במדינה כּכה, כאילוּ לא היוּ בה לאומים אחרים מלבד הצ’כים”. אמנם, ראש המדינה, מַסַריק, הכיר מן הרגע הראשון ש“פּרוֹבּלמת המיעוט הגרמני היא הפּרוֹבּלמה הרצינית ביותר של צ’כוֹסלוֹבקיה”, ואולם הפּוליטיקה היום-יומית אינה מתנהלת על ידוֹ וּבה אין מרגישים כלל את הכּרת הרצינוּת הזאת. הגיאוֹגרפיה של הבּחירות קיפחה את זכוּת הגרמנים במוסדות המחוֹקקים. החוּקים הפּנימיים של המוסדות הללו (בפּרלמנט ביחוד) הגבּילו את פּעולת המיעוּט. באופן שיטתי נהרס החינוּך הגרמני והוּקטן ב-25 אחוז. בכל האמצעים השתדלו להקטין את מספּר הפּקידים והפועלים הממשלתיים הגרמנים והתנקשוּ בזכוּת השׂפה הגרמנית. התיקוּן הקרקעי התגשם מתוך נזק רב ואי צדק בולט כלפי הגרמנים – מספּרם עלה על 3 מיליון (25 אחוּז) והם קיבלו רק 2 אחוּזים מן האדמה המחוּלקת. האכרים הזעירים הגרמנים נשארו ללא אדמה וּבעלי האחוּזות ומנהלי הבּנקים הצ’כים קיבּלו אדמות דים. אותה התמוּנה, ואוּלי בצוּרות חריפות עוד יותר, שציינה את אוסטריה המונארכיסטית בפּוֹליטיקה הלאומית שלה, חזרה בצ’כיה, בעזרת הסוציאליסטים.

הפּוליטיקה הזאת הובילה את המיעוּטים לאופּוזיציה קיצונית לעתים, לא רק נגד השיטה הזאת, אלא גם נגד המדינה. בּאוֹפּוֹזיציה נמצאוּ כל מפלגוֹת המיעוטים ללא הבדל מעמד וביחוּד הצטיינוּ במלחמה נגד הממשלה הצ’כית הקוֹאַליציוֹנית – הגרמנים הבּוּרגנים. בין אלה היו גם כּאלה שחשבו ש“בּגידה” בצ’כיה היא החובה הלאומית של הגרמנים“. הסוציאליסטים הגרמנים לחמו בעד זכוּת הגרמנית, בּעד עמדת הפּוֹעל הגרמני במשק הגרמני, בעד בית-ספר גרמני, ואוֹלם להם היוּ עוד דברים אחרים, וגם הם חשוּבים למדי, הלא היא המלחמה בעד הטבת המצב של הפּועל, ומשוּם כך לא קיבלה האופּוזיציה אופי קיצוני ואַנטי-מדיני. אדרבּא, בועידת הסוציאליסטים הגרמנים שהיתה בשנת 1921 וגם בּזאת של שנת 1923 בא לידי ביטוּי הרצון לפעוּלה משוּתפת עם הסוציאליסטים הצ’כים לשם הגנה משוּתפת על עניני מעמד הפּועלים. ואולם הרצון הזה נשאר ללא הד, כל זמן שהתקיימה ממשלת ה”קוֹאַליציה הלאומית", כּלוֹמר עד שנת 1926, כּאשר חל שינוּי ראדיקאלי בכל הפּוֹליטיקה הפּנימית של צ’כיה.

ב

באביב 1926 העלו האַגררים הצ’כים את שאלת מכס התוצרת החקלאית בּכל חריפוּתה, דבר אשר הסוֹציאליסטים מכּל הגוָנים ראוּ בוֹ התנקשוּת קשה בעניני המוני העובדים. היות והאַגררים היו זקוּקים לתמיכת הסוציאליסטים הנוֹצרים, הסכּימוּ להעביר בפּרלמנט גם את החוֹק בּדבר הגדלת מַשׂכּוֹרת הכּמרים. יחד עם זה הכריזוּ המפלגוֹת הבּוּרגניוֹת, שהחוֹק הקיים עוד מימי המהפּכה בדבר הבּיטוּח הסוֹציאלי מעיק יותר מדי על התעשׂיה ויש לתקן אוֹתוֹ – לטוֹבת בּעלי התעשׂיה ומתוך נזק לפועלים. הסוציאליסטים מצדם ראו מחובתם לצאת בדרישה הישנה שלהם – הקטנת זמן העבודה בצבא. ב“קוֹאליציה הלאומית” השולטת בּמדינה נתהווּ סדקים רציניים. הממשלה הוּכרחה להתפּטר וּבמקוֹמה באה “ממשלת הפּקידים” – יצוּר בּינַיִם – עד הבּחירוֹת הקרוֹבוֹת, וּמן הבּחירוֹת אי אפשר היה להמנע, משוּם שהרוב של המפלגות הצ’כיות, כוּלן יחד, על האופּוזיציה של המיעוּטים והקומוּניסטים, היה רק בעשרים קול, ובלי הסוציאל-דמוקראטים והסוציאליסטים הלאומיים, אשר גם הם התנגדו למכס אַגררי, אי אפשר היה לסדר ממשלה בּת קיוּם. הבּחירוֹת התקיימוּ בנובמבר 1926 ואם גם הנחילוּ מפּלה ידוּעה לימין הצ’כי (לדמוֹקראטים הלאוּמיים אשר בראשם עמד קראמארז') לא שינוּ יחסי הכּוֹחוֹת בּין הצ’כים בּכללם ובין האוֹפּוֹזיציה הפּרינציפיוֹנית. משוּם כּך סברוּ הסוֹציאליסטים הצ’כים, שהבּוּרגנים הצ’כים יצטרכוּ לוַתר על דרישוֹתיהם ותקוּם מחדש ה“קוֹאַליציה הלאוּמית”. וכאן אירע דבר בלתי צפוּי: נוצרה חלוּקה חדשה של המפלגוֹת. הבּוּרגנים הצ’כים אשר הצטיינוּ כל הזמן בּפּוֹליטיקה של דכּוּי כלפי המיעוּטים הלאומיים והטיפוּ בלי הרף ל“חזית הלאומית” בּניגוּד למעמדיוּת הפּוֹעלים, התאַחדוּ עכשיו עם הבּוּרגנים הגרמנים וההונגארים, עם אוֹתם הגרמנים עצמם אשר תפסו גם הם עד אז עמדה לאוּמית קיצונית, הצביעו באופן פּרינציפּיוני נגד כל ממשלה ודרשו לשנות מעיקרה את כל הקונסטיטוציה הצ’כית. על בּסיס המכס החקלאי התאחדוּ האגררים הצ’כים והגרמנים, על בּסיס המַשׂכּוֹרת לכּמרים התאחדוּ הקלריקאלים הצ’כים והגרמנים, וּבפעם הראשוֹנה קמה בצ’כיה לא ממשלה לאומית, אלא ממשלה מעמדית בּת שני לאומים. מחוּץ לממשלה נשארוּ הימין הצ’כי הקיצוֹני, הקוֹמוּניסטים, הסוֹציאל-דמוֹקראטים הצ’כיים, הסוֹציאליסטים הלאומיים הצ’כיים (מפלגה אשר לה היה שייך גם המיניסטר לעניני חוּץ, בּנש, שהוכרח מטעם מפלגתוֹ לוַתר על המאנדאט הפּרלמנטארי, והוא ישב בממשלה בתור “מוּמחה”), הסוֹציאליסטים הגרמנים, שתי קבוּצות גרמניות לאומיות קיצוניות, הסלוֹבאקים הקלריקאלים. כעבור זמן מה נכנסו הסלוֹבאקים לממשלה, אחרי שנתקבּלו דרישוֹתיהם על האַבטוֹנוֹמיה המקוֹמית. כּעבוֹר זמן מה נתגלתה מגמת “העבוֹדה המשוֻּתפת” עם הממשלה גם אצל הגרמנים הלאומיים הקיצוֹניים. כּעבוֹר עוד זמן נכנסוּ לממשלה גם בּאי כוח הדמוֹקראטים הלאומיים הצ’כים, הימין הקיצוני והשוֹביניסטי אשר תקף זה שנים את מַסָריק ואת בּנש בעד “בגיתם הלאומית”, על רצוֹנוֹ לחיות בּשלום עם הגרמנים, וגם הימין – המנהל את מלחמתוֹ נגד הסוֹציאליסטים הצ’כים בּגלל “בין-לאומיוּתם” – נכנס לממשלה יחד עם הגרמנים. החזית היתה שלמה.

הקוֹאַליציה החדשה המעמדית הנהיגה את המכס האַגררי. בזמן הויכוּח היה נסיוֹן של אוֹפּוֹזיציה וסַבּוֹטאז' ואי-אלה צירים נמסרו לדין – הגרמנים הבּוּרגנים אשר עוד לפני זמן קצר חשבוּ את התכסיס הפּרלמנטארי הזה לתכסיס היחידי האפשרי, הצבּיעו הפעם בעד מסירת אנשי הסַבּוֹטאז' לדין. כאשר העלוּ הסוֹציאליסטים הגרמנים את “שאלת השׂפוֹת”, כּלוֹמַר, שאלת דיכּוּי הגרמנית, הצבּיעו הגרמנים הבּוּרגנים בעד הסרת השאלה מסדר היום. הממשלה חקקה גם חוֹק חדש, המזיק לתוֹשבים העניים, בדבר בּיטוּל “הגנת השכנים” – הגרמנים הלכוּ יד ביד עם הצ’כים הבּוּרגנים. כאשר המיניסטר, אשר אינו שולט בשׂפה הצ’כית, ניסה להרצות גרמנית, הכריח אוֹתוֹ הרוב שלוֹ לוַתר על רשוּת הדיבּוּר. הממשלה המשיכה בשיטה הישנה נגד בית הספר הגרמני: בתקציב הוקצבו לו 3 אחוּזים בּמקוֹם 25 אחוּזים אשר מגיעים לו לפי מספּר האוכלוסין הגרמנים. הממשלה הכניסה חוֹק חדש בדבר אַבטוֹנוֹמיה מקומית – הארץ נחלקה לארבּעה גלילים והחלוּקה היא כּוּלה לרעת הגרמנים, אשר לא יהיה להם רוב אף בגליל אחד: המיניסטרים הגרמנים מסכּימים לחוק זה וּמפלגוֹתיהם מצבּיעוֹת בּעדוֹ. כּידוּע, מכוּונת הפּוֹליטיקה החיצונית של צ’כיה נגד איחוּד אוֹסטריה עם גרמניה – בני בריתם הגרמנים של הצ’כים השוֹביניסטים אין להם מה להגיד נגד הכּיווּן הזה והם מקבּלים אותו בשלמוּתו. הממשלה החדשה היא קלריקאלית וריאקציוֹנית ואוּלם מלבד זה היא גם מנהלת פּוֹליטיקה של דכּוּי נגד המיעוּטים, ובכל זאת מסכּימים הבּוּרגנים הגרמנים לכל זה, משלימים עם הדכּוּי ומאפשרים לממשלה להתקיים – משוּם שהיא יודעת להגן על עניניהם המעמדיים. לא נשאר זכר למלחמה במדינה הצ’כית, לא נשאר זכר מכּל הסיסמאות הגרמניות המהפכניוֹת.

הסוֹציאל-דמוֹקראטים הצ’כים הבינוּ מהר, כי ההופעה שלפניהם איננה זמנית, וכי היא מחייבת, איפוא, בדיקת התכסיס מחדש. כּבר בסתיו שנת 1926, החליטו לשנוֹת את כל התנהגוּתם. הם דחוּ יחד עם הסוציאליסטים הגרמנים את הצעת הקוֹמוּניסטים על יצירת חזית אוֹפּוֹזיציונית מאוּחדת, משוּם שלא ראוּ כּל אפשרוּת של עבודה משוּתפת, כּשתפיסת הפּעוּלה הפּרלמנטרית שוֹנה ביסוֹדה והיחס לדמוֹקראטיה ולדיקטאטוּרה אחר הוא. אולם הם החליטוּ לעבוד לשם הקמת חזית סוֹציאליסטית מאוּחדת אשר תכלול בּתוֹכה את הצ’כים ואת כל המיעוּטים – הפּולנים, ההונגארים, הרותינים וביחוּד הגרמנים. הסוֹציאליסטים הגרמנים הצטרפוּ להחלטה הזאת. הצד הממשי הראשון בּדרך האיחוּד נעשה גם הפּעם – כּמו בפעולת הפירוּד, על-ידי המעוּנינים בּיוֹתר, הלא הן האגוּדות המקצוֹעיוֹת. בפבּרוּאַר שנת 1927 היה בפּראג הכינוס המשוּתף של האיגוּד הצ’כי (350 אלף מאוּרגנים) והאיגוּד הגרמני (210 אלף) אשר פּנה לכל החברים בכרוּז משוּתף ובחר בּמרכּז משוּתף – האגוּדוֹת עדיין נשארוּ, כמוּבן, מוּבדלות, כּל לאום לחוּד. איש מהם לא חשב לשוּב לאוֹתוֹ המצב אשר ממנוּ וּבגללוֹ יצא הפירוּד. ההחלטות של הסוֹציאליסטים נתקבּלוּ על-ידי הועדים המרכּזיים והיוּ זקוּקוֹת לאישוּר הועידוֹת. ועידת הסוֹציאליסטים הצ’כים התכּנסה באפריל שנת 1926. בועידה הזאת שרר הרצון למלחמה תקיפה נגד הריאַקציה המתגבּרת ולהקמת איחוּד פּוֹליטי של כּל מעמד הפּוֹעלים ללא פּירוּד לאומי. הועד המרכּזי של המפלגה קיבל פקוּדה להתחיל בּמשׂא-ומתן. ועידת הסוֹציאליסטים הגרמנים התכּנסה כעבוֹר חודש ימים. גם בה התבּטאָה השאיפה ליצירת “קשר אמיץ עם המפלגה-האחות הצ’כית”. בנאוּם הפּתיחה הכריז צ’אֶך, מנהיג הסוֹציאליסטים הגרמנים, ש“תפקיד הכבוד של הועידה הוּא – להכין את הכּינוּס המהיר של כל הפּועלים שבצ’כיה”. בא-כוח הצ’כים דיבר בנאוּם הברכה שלו על ה"עתיד הקרוב, אשר בּו נחדש את המלחמה המשוּתפת שלנוּ כּבשנים קדמוֹניות. תחי המפלגה הסוֹציאליסטית הגרמנית בצ’כיה! " והועידה ענתה לוֹ בקריאָה: “תחי המפלגה הצ’כית”. כּשאחד הגרמנים אמר: “אַל נבוֹא בטענוֹת איש נגד רעהוּ. נעזוב אותן לאלה שיכתבוּ את ההיסטוֹריה הסוֹציאליסטית. הנני אוֹמר בגלוּי, שעלינוּ להבין את התנהגוּת הפּוֹעלים הצ’כים אחרי המהפּכה וּבתקוּפה הראשוֹנה של בּנין המדינה הצ’כית” – נתקבּלוּ דבריו במחיאות כּפּים מאת כל הועידה. בּבחירוֹת לעיריות שהיוּ בצ’כיה באוקטוֹבּר שנת 1927 בפעם הראשונה בּתוֹלדות צ’כיה, הלכוּ כבר הסוֹציאליסטים הגרמנים לא ברשימה גרמנית-לאומית, אלא בברית עם הסוֹציאליסטים הצ’כיים.

בועידה המשוּתפת של כל מפלגות צ’כיה שהיתה ב-28 – 29 לינואר הגיעה עבודת ההכנה לאיחוּד הצ’כים והגרמנים לסופה. הועידה הזאת לא היתה צריכה ליצור מפלגה אחת ומאוּחדת. איש מהמשתתפים לא חשב על ביטוּל המפלגות הלאוּמיות. המטרה היתה לשׂים קץ למלחמת שתי המפלגות האחיות, להקים קוֹאוֹרדינאציה של הפּעוּלה וליצור אורגנים משוּתפים לשם פּעוּלה וּמלחמה משוּתפת. בועידה השתתפו יותר מ-450 צירים, שהם באי-כוח יותר ממיליון קולות (בבחירות הקודמות קיבלו הסוציאליסטים הגרמנים 400 אלף קול והצ’כים 600 אלף קול). בכוָנה לא עוררו בועידה שוּם שאלות פּרינציפּיוניות וגם שאלת האיחוּד לא עמדה על סדר היום, כי הדבר היה כבר מוּחלט בועידות המפלגתיות שקדמוּ לועידה המשותפת, וכאן אמרו לגשת מיד לעצם הענין – לעבודה משוּתפת. סעיפי סדר-היום נגעו בשאלות אַקטוּאַליות ביותר של חיי הפּועלים – חוּקי הגנה, ביטוּח סוציאלי, מלחמה בריאקציה הפּוליטית. לכל סעיף וסעיף היו שני מרצים: אחד צ’כי ואחד גרמני. בועידה דיבּרוּ צ’כית וגרמנית, ודוקא הצ’כים השתדלו לדבּר גרמנית ולהיפך. למרות כל ההתאמצוּת לעשות את הדבר לפשוּט ביותר, כאילוּ מוּבן מאליו, נשׂאה הועידה אופי חגיגי. פרידריך אַדלר שהיה נוכח בה בתור בא-כוח האינטרנציונל הסוציאליסטי, קרא ליום הזה, “יום הכבוד של מעמד הפּועלים בצ’כיה”. ביום הזה יכלוּ לסדר בפעם הראשונה את האַזכּרה המשוּתפת למנהיג הסוציאליסטים של אוסטריה-הוּנגריה ויקטור אַדלר. בהחלטה הפּוליטית שנתקבּלה פּה אחד נאמר, שכל המפלגות הסוציאליסטיות מכירות במדינה אשר בה קשוּר הגורל המשוּתף של כל העמים הגרים בה. המפלגות תעשׂינה כל מה שיש ביכלתן כדי להביא לידי הסכם-אמת את הלאומים, לבנות יחד את המדינה, אשר היא לפי רוב תושביה מדינת פועלים, לרפּוּבּליקה צודקת מבחינה הפּוליטית, הכלכלית, הלאוּמית והתרבּוּתית. כל המפלגה החליטו לנהל את המלחמה בעד הרפּוּבּליקה הזאת בכוחות משוּתפים ובחרו במרכז משוּתף.

בהתחלת פברואר התאספו צירי הפרלמנט וצירי הסֶנַט – הסוציאליסטים הצ’כים והגרמנים – ובחרו בהתאם להחלטות הועידה במרכזים משוּתפים, אשר עליהם לנהל את כל הפּעוּלה הפּרלמנטרית הסוציאליסטית.

אכן, בשנים האחרונות עברה על הציבוּריוּת ועל המדיניוּת הצ’כית התפּתחוּת מיוּחדת במינה ורבּת תוצאות לארץ כוּלה. הריאַקציה הצ’כית והריאַקציה הגרמנית גילוּ את אי-יכלתן וגם את אי-רצונן להיות ב"כ הענינים הלאוּמיים וּלהגן על קניני העם; המפלגות הבּוּרגניות ויתרוּ בנזיד רוָחים מעמדיים על כבוד האוּמה ותרבּוּתה, ואלה אשר הכריזו אתמול, שמלחמה בגרמנים היא המצוה הראשונה לכל פּטריוֹט צ’כי, התאחדו עם אלה אשר הכריזו אתמול שבגידה בצ’כיה הנה המצוה הראשונה של הפּטריוט הגרמני. וּבאותה השנה עצמה הולך מעמד הפּועלים בצ’כיה וּמוצא את איחוּדו. ריב האחים, בן עשרים שנה, הולך וּמסתיים. באטיות, בישוּב דעת, מתוך התחשבוּת עם נסיון העבר ועם צרכי ההווה, כתוצאה מכשלונות ומפּלות, הולך וּמתרפּא הפּצע אשר אכל בגוף מעמד הפּועלים, אשר החליש את כוחותיו ואיפשר את נצחון הריאַקציה.

בכל ההתפּתחוּת הזאת ישנו הגיון פּנימי רב. מתחילה – איחוּד בתור ציווּי מלמעלה, בתור דוגמה של תורה מוּפשטת, בלי ההכּרה של ההבדלים הקיימים בין שני הלאוּמים, בלי התחשבוּת עם הצרכים המיוּחדים של שני העמים. האיחוּד המוּפשט הזה, אשר תכנוֹ ויסודו היו בשלטון הגרמני, לא האריך ימים. בו ברגע שנגמרה המלחמה על המטרה הבלתי אמצעית, על הדמוֹקרטיזציה של זכוּת הבחירה, התפּורר המחנה, והסבּה האחרונה לכך היתה: אי רצוֹנם של הסוציאליסטים הגרמנים לוַתר על עמדת-שלטון אשר היתה מבוססת על כוח הדיכוּי של המוֹנרכיה ההאבּסבּוּרגית. אחרי המלחמה התעמק הפּירוּד הזה עוד יותר על-ידי השאיפה הצ’כית לבנות את המדינה החדשה על יסודות, שהיו נראים להם מוּצקים ביותר. – וגם היסודות האלה – תוכם דיכוּי וסופם אכזבה. איחוּד המפלגה כסיסמה שם, ואיחוּד המדינה כסיסמה כאן, וּשני האיחוּדים בנוּיים על דיכוּי. הגרמנים שילמוּ בעד הפּוליטיקה הזאת בחוּרבן המוֹנרכיה, הצ’כים שילמו במפּלות פּנימיות, בנצחון הבּוּרגנוּת הריאַקציונות והקלריקלית על מעמד הפּועלים. כל אחד משני חלקי הועידה הסוציאליסטית המשוּתפת, היה – בזמנם ובמקומם, – גם מדכּא וגם מדוּכּא, טעם את טעם השלטון ואת טעם השעבּוּד כאחד. ידע גם מפּלות וגם נצחונות. ואם הם באו עתה לרעיון האיחוד, הרי עשו זאת בעינים פקוּחות, לא משוּם שכך מצוה התורה ולא משוּם שכך איזה אורגן בין-לאוּמי העומד מלמעלה מעל לשני המחנות, אלא משוּם שכך דורשים החיים, כל הדורשים הענינים החיוּניים הסוציאליים והלאוּמיים של מעמד הפוּעלים. ורעיון האיחוּד שלהם אחר הוא בתוכו מרעיון האיחוּד ההוּא שלא עמד בנסיון לפני עשרים שנה ויותר, כי אין בו שום ויתור משני הצדדים על הפרצוּף הלאוּמי של מחנה זה או מחנה אחר. בשעה שהבּוּרגנוּת הגרמנית ויתרה על לאוּמיוּתה לקח על עצמו דוקא הפועל הגרמני את הגנת עניני האוּמה. בשעה שהבּוּרגנוּת הצ’כית ממשיכה בשיטת דיכוּי המיעוּטים הלאוּמיים הגרים בצ’כיה, מאַחד דוקא הפּועל הצ’כי סביבו את כל המיעוּטים הללוּ וּמכיר בזכוּיותיהם. האיחוּד הזה, אשר עדיין אינו שלם, אשר הצעדים לקראתו נעשים מתוך זהירוּת רבה, בלי הכרזות והבטחות אשר אי אפשר לעמוד בהן, האיחוּד הזה אשר הוא לא ראשית ההתפתחוּת אלא פרי נסיון וחיים, הוא הבטוּח. כי צדק בו וגילוּי לב, אמת סוציאלית ואמת לאוּמית כאחד; כי ישנה גרמניה וקיימת המסגרת המדינית, אשר בה ניתנה האפשרוּת השלמה להתפּתחוּת העם שבּוּ קשוּרים הפּועלים הגרמנים בצ’כיה; וישנה צ’כיה, ישנה מסגרת מדינית אשר בה יש אפשרוּת שלמה להתפּתחוּת העם אשר הפּועלים הצ’כיים הנם חלק בלתי נפרד ממנוּ. ואחרי שיש גם גרמניה וגם צ’כיה, – ודוקא מפּני שישנן ואחרי שישנן, – אפשרית חזית מאוּחדת לאוּמית בין הפּועלים הצ’כים ובין הפּועלים הגרמנים.

כל זמן שהצ’כים היו המיעוּט המדוּכּא באוסטריה, היתה חובת הפּועל הצ’כי לעמוד במערכה הלאוּמית ולהלחם על שחרוּר עמו – ויסוד החובה הזאת היה לא בהכּרה הלאוּמית בלבד אלא אף בצרכי הפּועל, כי אם חמוּר הוא וּמר גורל השׂכיר – שבעתים מר גורל השׂכיר אשר לעמו אין מדינה עצמית. רק יצירת המדינה הצ’כית וּבנין בטוח של יסודותיה נותנים עתה לפועל הצ’כי את האפשרוּת להתמסר כוּלו לחזית המעמדית. ואילו לא היתה קיימת גרמניה, אילו לא היתה קמה לאיתנה אחרי המפּלה הגדולה במלחמה, אילו מצבה – בתוך המדינה – היה מסוּכן היה מוּכרח הפועל הגרמני להתמסר לשחרוּר הלאוּמי ולא היה יכול לקבל את היד הצ’כית. בודאי, גם עתה מצב המיעוּט הגרמני בצ’כיה אינו נורמלי ולא רק משוּם שמתוך דאגה לבנין הבטוח של מדינתם עברו הצ’כים את גבוּל הצדק אלא משוּם שהוא נפרד מן המולדת. ואולם לעם הגרמני, בתור כלל, בתור לאום, ישנה מולדת, ומשוּם כך פנוּי הוא הכוח של הפּועל הגרמני, גם מחוּץ לגרמניה, ליצירת חיי צדק סוציאלי. כל עוד רעוּעים ומתמוטטים חיי הלאום, כל עוד הם משוללים יסוד מדיני, מוּכרח הפּועל, הרבה יותר מחלקים אחרים של האוּמה, לדאוג ליסוד המדיני הזה. ואם הדאגה הזאת עלוּלה להתנגש עם דאגתו הסוציאלית – צפוּיה סכנה לכל התאחדוּת בין לאוּמית. בהבטחת חיי הלאום מוּנח התנאי המוּקדם להתאחדוּת בין לאוּמית אמתית של הפּועלים.

ג

באותם הימים עצמם, כשהאספסוּף הצ’כי בפראג התנפּל על הקולנוע הגרמני – דרך אגב גם על התיאַטרון הגרמני הקיים בפראג שנים אין ספורות – ועלוני הרחוב הצ’כים התחילו בהתקפה פּראית על “הרוּח הגרמנית” החודרת כאילו מחדש לצ’כיה (ודרך אגב גם על היהודים: “נושׂאי הגרמניות בארץ הסלאבית”) – באותם הימים עצמם התכּנסו באותה פראג שתי ועידות פועלים: ועידת האגוּדות המקצועיות וועידת המפלגה הסוציאל-דמוֹקראטית הצ’כית. בועידה המקצועית השתתפוּ בפעם הראשונה – לא רק מאָז יצירת המדינה הצ’כוֹסלוֹבאקית, אלא מאז הפירוּד הלאומי בתוך פּועלי אוֹסטריה הישנה – האגוּדות הגרמניות. כניסתן לארגון המקצועי הארצי יצָאה לפּועל לפני שלוש שנים, אוּלם זאת היתה הועידה הראשונה שבה ישבו יחד, בתור חברי אותו הארגוּן, הפּועלים והפּקידים הצ’כים והגרמנים. המיניסטר-הסוֹציאליסט, ולו תיק של עבודה סוציאלית, אשר דיבּר בועידה, היה מנהיג הפועלים הגרמנים, ד"ר צ’אֶך. רק הודות לאיחוּד הזה הופיע הפועל המאורגן כּכוֹח גדול, אולם עוד מעט כּכוֹח מכריע, בחיי המדינה. מספּר הפּועלים המאוּרגנים בהסתדרוּת המקצועית הארצית הגיע למעלה מחצי מיליון.

אותו ד"ר צ’אֶך ויחד אתוֹ סגן הנשיא של בית הנבחרים הופיעו בתור באי-כוח המפלגה הסוציאליסטית הגרמנית, בועידת הסוציאליסטים הצ’כים. בדין-וחשבון אשר מרכֹז המפלגה מסר לועידה מסוֹפר, כיצד התנתה בשעתה המפלגה הצ’כית, שהוזמנה לאחר הבחירות ב-1929, להשתתף בממשלה, תנאי אולטימאטיבי, אשר אמנם נתקבֹל, על הכנסת הסוציאליסטים הגרמנים לממשלה. “עשׂינוּ זאת מתוך ענינים חיוניים של הפּועלים ומתוך עניני הפּוֹליטיקה הממלכתית והבין-לאומית”.

ברחוב שרר עדיין פּחד או זדון. ברחוב צועקים עוד על “סכּנה למולדת” הנובעת מקולנוע ומהצגה, ברחוב נשמעות עוד הקריאות המפחידות: “בּוז לגרמנים” ו“הכה ביהודים”. ברחוב מתנפּצות עוד שמשות. בבית חרושת, בשדה, במשׂרד, אם לא שלום מלא שורר, הרי על כל פנים נעשוּ צעדים מכריעים ונועזים לקראת השלום הזה. בודאי: לא בין לילה בּשל הפֻרי היקר. זמן ממוֻשך, עבודה כבֻירה, עבודת חינוך והסברה, עוז רוח היוּ נחוצים להגשמת הצעדים האלה. אוּלם נעשו ורעש הרחוב לא יוּכל לעכב את התפתחוּת יחסי השלום בין העובד הצ’כי והעובד הגרמני, באשר יחסי שלום אלה מצוּוים על ידי “ענינים חיוניים של הפועלים ועניני הפּוֹליטיקה הממלכתית והבין לאומית”.

וכיצד הוּשׂג הדבר? שמא על ידי ויתוּרים, טשטוּש הגבולות, קוֹסמוֹפּוֹליטיוּת שלמה? לא ולא. הפועלים הצ’כים נשארו נאמנים לעם הצ’כי והפועלים הגרמנים ממשיכים להרגיש עצמם כבני האומה הגרמנית. אין התמזגוּת ארגונית שלמה, ישנן אגודות מקצועיות צ’כיות וישנן אגוּדות גרמניות. ישנה מפלגה סוציאליסטית צ’כית וישנה מפלגה גרמנית. כּל אחד – הפּועל הצ’כי והפועל הגרמני – מסתדר בביתו לפי טעמו ולפי עניניו, והארגון המשותף כולל לא את התאים, הלאומיים בהכרח, אלא את המרכּזים, אשר מחוץ לארגון המשותף הזה נשארים גם הם מובדלים. לא התמזגוּת, אלא שני ארגוּנים העובדים יד בּיד בעינינים משותפים. בּיסוֹד הארגון הזה מוּנחת ההכרה – והיא העקר – שאין עם אחד כופה על העם השני צוּרות חיים, תרבות וכו'. ההכרה הזאת לא ניתנה לפועלי צ’כוֹסלוֹבקיה כמתנת שמים. הם הגיעו אליה אחרי נפתולים קשים, אחרי אכזבות מרות. מלחמת העולם שיברה את החלום הכוזב של הגרמנים להיות עם “שולט” על הצ’כים בפראג. גורל המדינה הצ’כוֹסלוֹבקית לאחר המלחמה הולך וסותר את החלום הכוזב של הצ’כים להיות עם “שליט” בפראג “שלהם”. וכשבָּשלה ההכרה הזאת בקרב שני המחנות גם יחד – לא לפני זה – נמצאה צוּרת הארגוּן “המקביל” ואופשרה עבודה משותפת.

ביחסים בּין עמים שונים, וביחסים בּין העובדים של עמים שונים על אחת כּמה וכמה, אין תועלת ואין בּרכה בהסתרת המציאוּת, בטשטוּש הפּרוֹבּלמה לאמתה, בכניעה לפני כל דרישת החזק. “ההכרה האוסטרית” או “ההכרה הצ’כוֹסלוֹבקית” – מוּשגים מקבילים ל“הכרה הפלשתינאית” אשר אותה מטיפים לנו מעל דפי “ניר איסט” ומעל כמה בימות בארצנו – לא היה בכוחה לפתור את שאלת היחסים בּין הפּועלים הצ’כים והגרמנים, באשר לא היוּ לה, להכּרה הזאת, בנוסחתה האוֹסטרית או הצ’כוֹסלוֹבקית כאחת, יסודות נפשיים ויסודות מציאוּת. אוסטריה היתה מרובת עממים וצ’כוֹסלוֹבקיה הנה מרוּבת עמים וכל עם ועם מן העמים האלה שאף, בהכרח, לחיות את חייו הוּא. טוב עשוּ הפּועלים הצ’כים שלא קיבּלו את תורת “ההכרה האוֹסטרית” לפני המלחמה, כשאוֹסטריה היתה חזקה, וטוב עשוּ הפּועלים הגרמנים שהתנגדו ל“הכרה הצ’כוֹסלוֹבקית” לאחר המלחמה, כשצ’כוֹסלוֹבקיה השׂכּרה מנצחונה.

ברית הפּועלים הולכת ומתגשמת על יסוד ההכרה הצ’כית וההכרה הגרמנית, לאחר שהגרמנים נוכחו שהעם הצ’כי הוא כוח, אשר אין לסלקוֹ ואין לזלזל בו, והצ’כים נוכחו באותו דבר עצמו כלפּי העם הגרמני.

“דבר” י“ג - ט”ז אדר תרפ“ח, כ”ד תשרי תרצ"א (16.10.1930 5–8.3.1928 )

לשאלות הפוליטיקה הקולוניאלית / משה בילינסון

הצרכים הסוציאליסטים ללחום בעד יציאת-קוֹלוֹניות סתם מבלי להביא בחשבּוֹן את התוצאות הכרוּכוֹת בה?

הסינגוריה שמלמדים על הפּוֹליטיקה הקוֹלוֹניאלית עומדת על פי רוב על שנים:

א) גדישת הסאַה במדינות הציביליזאציה – כלומר: עודף האוכלוסין וכוחות היצירה המבקשים מקום למשלח-ידם.

ב) התפקיד הציביליזאטוֹרי המוּטל על אוּמות תרבּוּתיות יותר ביחס אל אוּמות העומדות על מדרגת תרבּוּת נמוּכה.

אמנם, גלוּי ומפורסם הוא, שבשביל האימפּריאליזם שני הנימוּקים הללו גם יחד רק תוֹאנה וכסוּת עינים הם לשם ניצוּלם של בני המקום. אך אין להסיק מכאן מסקנה נמהרת שהנימוּקים הללוּ אינם נכונים מעיקרם, אילוּ היתה הפּוֹליטיקה הקוֹלוֹניאלית לא בידי האימפּריאליסטים, אלא בידי הסוֹציאליסטים – והפכה אָז התרמית הזאת של השפּעת עמי התרבּוּת על אנשי המקום לאמת אנוֹשית גדולה. כל סיסמה – תרבּוּת, יצירה, אחדוּת העמים – נעשות פלסתר על-ידי האימפּריאליזם והרכוּשנוּת – ו“מצוַת עשׂה” של הסוציאליזם היא לא לבטלן, אלא, אדרבא, להחזיר להן את עמדתן ולשפוך עליהן את אורן האמיתי.

הפּוֹליטיקה הסוציאליסטית אינה אנגלית, איטלקית, צרפתית – אך אין היא גם פּוֹליטיקה של ילדי הקוֹלוֹניות – בין לאומית היא. אם יש סכּנה לצקת בּשוֹגג מים על-ידי הקאפיטאליזם פּן ואוּלי יהיה בזה משום סעד לפּוֹליטיקה שלוֹ, הרי מאידך גיסא יש גם סכנה בענית-אָמן דוֹגמתית אחרי בני המקום, שכן יש בזה משוּם יציקת שמן על מדורת השוֹביניזם והריאַקציה שבקרבם – שהם אולי פראיים והפקריים יותר מן הפּוֹליטיקה האימפּריאליסטית, הנתוּנה בכל-זאת תחת בקרתם התמידית ולחצם של המוני פועלים מאוּרגנים – דבר שאינו בנמצא לפי שעה לחלוּטין ברוב הקוֹלוניוֹת.

אָסוּר בתכלית האיסוּר הוא הניצוּל של בני המקום, אך מנקוּדת-ראות בין-לאומית אָסוּר גם להכריח את הגרמנים והאיטלקים להיחנק במיצר הגבוּלות של מדינותיהם, בעת אשר בּאַסיה ובאפריקה משׂתרעים מרחבים של עושר טבעי מוּזנחים ושוֹממים, מפּני שבּני המקום אין בּכוֹחם לעבדם ולהפיק מהם את כּל אשר יש להפיק. אילוּ היו הגרמנים והאיטלקים בּאים אל הקוֹלוֹניות לא לשם ניצוּל, אלא לשם יישוּב הארצות הללו, לשם יצירה ועמל – כי אז ראוּיה היתה ביאָתם לשבח וברכה מבחינה בין-לאומית. כי זה ההבדל אשר בין הפּוֹליטיקה האימפּריאליסטית והסוֹציאליסטית, שהראשונה קוֹלוֹניאלית היא, והשניה קוֹלוֹניזאציונית.

אסוּרים הם מעשי הכפיה והאוֹנס כּלפי בני המקום, אך אָסוּר גם לעמוד מרחוק ולראות בחיבוּק-ידים בערוֹך עם תקיף שחיטה והרג בחלש ממנוּ, בבלוע חלק אחד של האוּמה את משנהוּ.

אסוּרה בתכלית האיסוּר היא ההתערבוּת בּעניניהם הפּנימיים של העמים בין שהם בני תרבּוּת ובין שאינם בּני תרבּוּת,

– אך ורק בשעה שהתערבוּת זו נובעת מתוך סוֹלידאריוּת בין-לאומית ורצון לעמוד לעזרת החלש – הרי היא “מצוַת עשׂה” שאין אנו פטוּרים ממנה. ודוקא חיבוּק הידים ואי-ההתערבוּת עוול היא. – בּפּוֹליטיקה הסוֹציאליסטית אין לעשות את ההתערבוּת ואי-ההתערבוּת דוֹגמה.

הפּוֹליטיקה הבין-לאומית של הסוציאליסטים אינה רשאית לפתור את השאלות הקוֹלוֹניאליות בסתם-כּפירה. בקנה-המידה שהיא מוֹדדת בו את השאלות המסובכוֹת באירוֹפּה – מידת הסוֹלידאריוּת הבין-לאומית, מידת ההתפּתחוּת המאכּסימאלית של הכוחות והניצוּל המינימאליים – באותה מידה גופא עליה לָמוֹד גם את הפּוֹליטיקה הקוּלוֹניאלית.

“דבר, כ”ח תמוז תרפ"ח (20.7.1925)

א. הקונגרס בבריסל

במשך ששה ימים, מ-9 ועד 14 בפברואר 1927 ישב בבריסל הקונגרס הראשון במינו, – בו השתתפוּ אנשים שונים בגזע, דת וצבע עור, שונים גם בהשקפותיהם הפּוֹליטיות והסוציאליות ומאוּחדים רק בדבר אחד – במלחמה נגד הדכוּי של העמים ה“קוֹלוֹניאליים” ונגד האימפּריאליזם העולמי. תולדות הקונגרס הזה סתוּמות במקצת ובאופן רשמי לא ידוּע אפילו מי אִרגן אותו. ורק מתוך רמזים – הרבּה תשבּחות והוֹדיוֹת כלפי המפלגה הקוֹמוּניסטית ורוּסיה הסוֹביֶטית והעדרם המוּחלט של באי-כוח עמי רוּסיה (גם כאלה כמו הגרוּזינים אשר גלוי וידוע שלט ברצונם הטוב הם נמצאים בקרב הברית הסוֹביֶטית) – רק מתוך הרמזים האלה יש לשער, שאם לא רוּסיה והקוֹמאינטרן אִרגנוּ ישרות את הקונגרס, הרי בכל אופן יד להם בדבר. יד זו הטביעה חותמה על הקונגרס בהרבה דברים.

בקונגרס השתתפוּ 174 חברים, אשר לפי הודעוֹתיהם הם הנם באי-כוח של 8 מיליוני המאוּרגנים, ביחוּד הפועלים, ומהם עולים 3,000,000 בחלקן של האגוּדות המקצועיות המכּסיקאיות. ליתר העמים, אשר מספּרם הכללי מגיע למיליארדים, נשארים, איפוא, 5,000,000, ויש לפקפק, אם גם המספּר הזה הוֹלם את המציאוּת. הרי בחשבון הזה נכנסים, למשל, גם "הפועלים היהוּדים והערבים של “ארץ-ישראל”, אשר בשמם דיבּר יהוּדי אחד, שמחה נגד “הפֶאוֹדאליוּת התוּרכּית, הבּוּרגנוּת היהוּדית והדכוי הצבאי האנגלי”. יש לחשוב שלא מדעת כל הפוּעלים היהוּדים והערבים נעשה הדבר ולפי הצדק היה צריך לנכּוֹת אותם מן החשבון. אין שוּם אפשרוּת לבקר, אם גם חשבון העמים האחרים אין יסודו אלא סטאטיסטיקה דומה לזו של ארץ-ישראל.

מבּמת הקונגרס דיברוּ אנשי מצרים, הוֹדוֹ, סין, קוֹריה, מארוֹקוֹ, תוּניס, אַלג’יר, אמריקה התיכונה, אמריקה הדרומית, מכּסיקה. הוֹדוּ ההולאנדית, סֶנֶגליה, אַפריקה הדרומית, ריף, פּרס, גואדילוּפה. הנאומים הללו מחו בחריפוּת רבה נגד האימפּריאליזם של אנגליה, יאפּאן, הוֹלאנד, ארצות הברית וכו'. ואולם דיברו גם באי-כוח העמים ה“שולטים” – יאפֹאני, אמריקאי, צרפתי, הולאנדי, איטלקי, ואנגלים במספר ניכר. אלה הכריזו על עצמם על פי רוב, שהם מדבּרים בשמם הפּרטי ומאחוֹרי גבּם אינם עומדים המונים מאוּרגנים – יוצאים מן הכלל במוּבן זה היו רק הקוֹמוּניסטים הגרמנים ובאי-כוח המפלגה האנגלית הבלתי-תלוּיה: אלה דיברוּ בשם מפלגותיהם. לפועלים האירוֹפּיים והאמריקאיים, על כל הסתדרוּיותיהם ומפלגותיהם, היתה, איפוא, ביאת-כוח מוּגבלת מאד. לעומת זאת נוכחו בבריסל אירופּאים לא מעטים הידועים היטב בעולם הספרוּת הפּוֹליטית וגם בזרמים פּוֹליטיים צדדיים במקצת. העתונאי הגרמני, הידוּע גם לפועלי ארץ-ישראל, הוּליצ’ר, המשורר אֶרנסט טולר, הסופר הצרפתי בּארבּיס, הסוציאליסט הגרמני הבלתי מפלגתי לֶדֶבּור, ההולאנדי פימֶן (נשיא ההסתדרות הבין-לאומית של פועלי ההובלה), הקומוניסט האנגלי פּוליט מתנוּעת המיעוט של הטרייד-יוּניוֹנים, ואנשי המפלגה הבלתי-תלוּיה (בּרוקווי, דיביס, וילקינסון).

תוכן הנאומים – תיאור המצב במושבות אַסיה, אפריקה ואמריקה ומחאה נמרצת נגד הפּוֹליטיקה האימפּריאליסטית של העמים השולטים. במרכז התענינוּתוֹ של הקונגרס עמדה, כמובן, סין, ולעניני המזרח הרחוק הקדישו רוב עבודתן גם ועדות הקונגרס. התיעצוּיות מיוחדות התקיימו בין אנשי הודוּ וסין (בשאלת השימוּש בצבא הוֹדי בסין) ובין האנגלים הסינים וההוֹדים (בשאלת המלחמה המשותפת נגד התערבוּת אנגליה בסין) – וההתיעצוּיות הללוּ נסתיימו גם בהכרזות משוּתפות. ואולם גם סבל העמים המדוּכאים האחרים מצא לו ביטוי בנאומי-הקונגרס. הנואמים גילוּ תמונה מזעזעת של עוֹני, פראוּת, סבל, רעב, דיכוי סוציאלי ולאומי, אשר בהם נתונים העמים ה“קוֹלוֹניאליים” ושל ניצוּל אכזרי, שאיפה לבצע חוֹסר דאגה תרבּוּתית וסוֹציאלית של “השולטים”. “שקר הדבר שהעבדוּת נתבּטלה – אמר הכּוּשי מסנגליה –היא קיימת בכל קלונה וּבכל אכזריוּתה – אך בצוּרות מוֹדרניות”. משתתפי הקונגרס הביאוּ אתם חומר תיאורי ומספּרי כה רב, שאין אפשרוּת אפילוּ לסכּם אותו. יהיה הגורל הפּוֹליטי של הקונגרס הזה אשר יהיה, הוא לא ישמש עטרת כּבוֹד ל“עמים השולטים”. ואם כי עצם הדברים ידוּעים גם קודם, ואם כי דברי הנואמים לא הצטיינו באוֹבּיֶקטיביוּת יתירה, אך עצם ריכוּז הדברים כפי שניתנו בבריסל – נואם אחרי נואם עולה על הבימה ומגולל את מגילת “כיבוש התרבוּת” של עמו, אשר הוא כיבוּש של דם ודמעות – אי-אפשר שלא יזעזע.

התוצאה המעשית של הקונגרס היא שוּרה של החלטות ויסוד של אגוּדה עולמית נגד האימפּריאליזם ובעד החירוּת הלאומית". מקום מושבו של הועד הפועל של האגודה החדשה יהיה בפּאריס. תשעה חברים נבחרו לועד זה – אחד אחד מהוֹדוּ, בין, אפריקה, הוֹדוּ ההוֹלאנדית, אנגליה, גרמניה (הקוֹמוּניסט מינצנבּרג),בּלגיה, אמריקה הדרומית, הולאנד (פימן). גם בהחלטות כמו בנאומים יש, כמוּבן, מחאה עזה נגד הדיכוּי וקריאָה נמרצת למלחמה. ואולם מפליא לא מעט – לעומת הטון החריף הזה – העדר כל קונקרטיוּת באמצעי המלחמה, אשר בהם רוצה האגוּדה לאחוז להגשמת החלטותיה. מה מוּטל לעשות על כל מתנגדי האימפּריאליזם ואויבי העבדוּת גם בזמנים כתיקוּנם וגם בימים יוצאים מן הכלל, כאשר, כמו דוקא ברגע הזה בסין ובאמריקה הצפונית, נשפך דם משני הצדדים במלחמה גלוּיה? – לבירוּר השאלה הזאת הוּקדש רוב הויכוחים מבלי שתינתן עליה תשוּבה ברוּרה ומסוּימה.

שני זרמים אפשר היה להבדיל בקונגרס: זרם אחד, מיעוט קטן מאד של צירים בודדים, כגון הגרמני לדבּור, דרש אמצעים הירוֹאיים: חרם על הסחורות האימפּריאליסטיות, התקוּממות, אי-השתתפוּת; במקרה של מלחמה – סירוב מוחלט ללכת לצבא, התקוֹממוּת, שביתה כללית, ואולם הרוב המוחלט של חברי הקונגרס לא תמך בהצעות הללו והיו גם מקרים כאשר נדמה היה, שהקונגרס מחוּלק לשני חלקים מתנגדים זה לזה: כה קשים היו לפעמים הויכוּחים וההתנגשוּיות בין המיעוט והנשיאוּת (בעיקר ההולאנדי פימן). התמוּנה היתה, כנראה, דומה לזו של הקונגרסים הסוציאליסטיים מלפני המלחמה, כאשר הרוב היה מתנגד לבודדים אנטי-מיליטאריסטיים קיצוניים, כגון הצרפתי הֶרוֶה (גם עתה במחנה של הקיצוניים, אולם של הקיצוניים הלאוּמיים והאימפּריאליסטיים). בה במידה שגדלו המשקל הציבוּרי של הנואם והאחריוּת המוּטלת עליו, היה מתרחק מהצעות קיצוניות. ואותה הופעה אפשר היה לראות הפּעם בבריסל. לדבּור, העומד מחוּץ לכל הסתדרות וּמפלגה, בא בהצעת השביתה הכללית. ופימן, אשר הנהוּ נשׂיא ההסתדרות הבין-לאומית של פועלי ההובלה, או אנשי המפלגה הבלתי תלוּיה האנגלית וגם באי-כוח העמים המדוכאים עצמם, ברוּבם הגדול, היו זהירים הרבּה יותר – אם לא בנאומים, אבל בהצעות. גם הם דיברו חריפות נגד האימפריאליזם, גם הם יצאו נגד האינטרנאציונל הסוציאליסטי ונגד התנועה המקצועית, ביחוּד באנגליה, ודיברו בבוּז על מקדונלד וּואנדרוֶלדה. ואולם כאשר באה השעה לסיים ולהביא הצעות קוֹנקרטיוֹת הסתפּקו ב“תעמוּלה” ו“אספות”. יתר על כן: הם היוּ מוכרחים להודות בפה מלא, שדוקא מפלגת העבודה האנגלית, אשר זה עתה היתה “בוֹגדת”, עשתה ועושה מה שיש באפשרוּתה וביכלתה לעשות וממלאה את חובתה. האנגליה ויליקינסון מן השׂמאל שבמפלגה הבלתי תלוּיה השמיעה אפילו תורה אשר גם צ’מבּרלן היה לחתום עליה. ומקדולנד, כידוּע, סירב לעשות זאת: “ברגע שיש לפנינו סכסוּכים אמיתיים, לא מדוּמים, אי-אפשר לדרוש מאלפים מעטים של האנגלים בסין שיגנוּ על עצמם בכוחותיהם הם, נגד מאות מיליוני סינים – ויש הכרח לבוא לעזרתם”. ופימן מסיים את הויכוח וההצעות במלים אלו: "מצבם של העמים המדוכאים הוא נורא. ביחוּד מסוּכן עתה המצב בסין. ואולם בנוגע לעזרת הפועלים האירוֹפּיים לפועלים הסיניים, יש להגיד שהיא מוכרחה להסתפּק בתעמוּלה ובפעולה מוסרית. לא צריך להתעסק בבּלוֹפים. תפקיד מנהיגי הפועלים האירוֹפּיים הנו כיום חיזוּק הארגון והגברת רגש הסוֹלידאריוּת בין הפועלים הלבנים והפועלים “הצבעוניים”. רוב גדול ממשתתפי הקונגרס הצטרף לפימן ולאנגלים וזרם לדבּור לא מצא לו ביטוי בהחלטות הקונגרס.

הניגוּד הזה בין הטוֹן החמוּר של הנאומים וההחלטות החלשות בּערך מחליש בּהרבּה את רושם הקונגרס. קודם נזכרו כבר הקונגרסים הסוציאליסטיים מלפני המלחמה. גם הם ידעו את הטוֹן החריף הזה – ועתה, אחרי נסיון המלחמה, הסתלקוּ ממנו. ויש לחשוֹב, שלא משום שאי-צדק, הנעשה יום-יום כלפי העמים הקוֹלוֹניאליים על-ידי העמים השולטים. מכאיב להם פחות, אלא משום שהם למדו שאין יושר בטוֹן חריף, בשעה שהמעשים אינם חריפים, ושאין בּצע באוֹנאָה עצמית ובאונאת הזולת: המלה אינה צריכה להיות עודפת על הפּעוּלה. הקונגרס בבריסל עדיין לא ידע זאת – אי-ידיעה זאת אינה מעידה על הכוח האמתי שם אותם באי-כוח העמים המדוּכאים, שהתאספוּ בבירת בּלגיה. ויש לחשוב שהם יצטרכוּ ללמוד את סוד-הפּעוּלה הזה טרם יגיעו לנצחון. גם הם יוָכחו שאם רב סבלם, לאין תיאור, אם חטא ופשע נעשים ביחס אליהם, הרי בכל זאת לא כה פשוּטים הסבכים הכובלים את חירותם ולא כה קטנים המעצורים לתנועותיהם. אין לראות את כל הפתרון במלחמה נגד אלמות העמים השולטים, משום שלא באלמוּת זאת בלבד סוד “השלטון” באירופּה.

ובכל זאת לא רק הסבל הרב בא לידי ביטוי בקונגרס הזה, אלא גם תגבוֹרת הכוח. הכוח הזה כיום אינו הולם עדיין את כל התפקיד העצום של תחית מיליארדי עבדים. הכוח הזה מחפּשׂ לו כיום בני-ברית כאלה אשר ינתנו לו אבן תחת לחם ואכזבה תחת נצחון. ואולם הוא הולך וגדל – הכוח הזה. לפני 23 שנים, בתקופת המלחמה הרוּסית-יאפאנית, היו בקונגרס הסוציאליסטי האַמסטרדאמי שני בני-מזרח. בּבּריסל הם היו יותר ממאה. הצעד קדימה, צעד לא קטן כלל וּכלל, נעשה.

ב. הועידה האנטי-אימפריאליסטית בפראנקפורט

מ – 21 עד 28 ביוּלי 1929 ישבה בפראנקפוּרט על נהר מיין הועידה השניה של “הליגה נגד האימפּריאליזם”. ועידתה הראשונה התקיימה, כידוּע, בשנת 1927 בבריסל. רב ההבדל שבין שני כינוּסים אלה. הועידה הבריסלית היתה מייסדת. מפלגות, זרמים שונים וגם אישים בּוֹדדים בּאוּ אליה. מאַרגניה היו אָז הקוֹמוּניסטים. הציר הקומוּניסטי הגרמני מינצנבּרג הנהו מתחילת בּרייתה ועד היום הזה מזכיר הליגה. ואולם בבריסל נעשה נסיון של הארגוּן “הבלתי מפלגתי”, מסוּגה של “העזרה האדוּמה” או של “איחוּד מקצועי”. ומשום כך התאמצוּ לבלי לתת לועידה אופי קומוּניסטי גלוּי וּבולט. השתדלו למשוך גם את הפּאציפיסטים, גם את תנוּעת העבודה “הרפוֹרמיסטית”, ביחוּד את הארגוּן המקצועי האַמסטרדאמי, וגם אנשים “ראדיקאליים” סתם. הנסיון הזה עלה בתוֹהוּ. במשך השנתים האחרונות הלכה והתרחבה התהוֹם שבין האינטרנאציונאל הסוציאליסטי והמקצועי מצד אחד ובין הקוֹמאינטרן והפרוֹפאינטרן מן הצד השני. שינוּיים רבים חלוּ במצב הבין-לאוּמי, בּיחוּד בּארצות המזרח – בּפרס, באפגאניסטאן, בעיקר בסין, אשר תנוּעתה הלאוּמית-המהפּכנית היתה לתפארת ועידת בריסל ומאז גילתה פרצוּף אחר לגמרי. האינטרנאציונל הסוציאליסטי והמקצועי אסרו על חבריהם את ההשתתפוּת בליגה (יוצאת מן הכלל: מפלגת העבודה האנגלית הבלתי-תלוּיה – א. ל. פ.), ומאידך גיסא, הוציא הקומאינטרן, דוקא בחדשים האחרונים, עקב המצב הפּנימי ברוּסיה (ליקבידאציה של השׂמאל, מלחמה מאוּמצת בימין) ועקב מפּלתו במזרח, סיסמאות חדשות: “אַקטיביזם פּוֹליטי” (נסיון של “החזרת” המהפּכה העולמית באחד באבגוּסט, בכוח התקוממוּת מזוּינת) והדגשת המוֹמנט המעמדי בתנועה לאוּמית כללית (הד הסיסמה החדשה הזאת הגיע גם לארץ-ישראל והשתקף ב“אוֹריֶנטאציה” חדשה, אנטי-אֶפֶנדית, כביכול, של פ. ק. פ.), כל המוֹמנטים האלה שינו את פרצוף הליגה ונתנו כיווּן אחד לועידה השניה.

מאות רבות של צירים באו לפראנקפורט. מכל ארצות תבל, ביחוּד מארצות קולוניאליות: הוֹדוּ, יאבה, קוֹריאה, סוּריה, פּרס, ערב, עיראק, א"י, מארוֹקוֹ, אַלג’יר, תוּניס, מצרים, אפריקה, מכּסיקוֹ, קוּבּה, פוֹרטוֹ-ריקה, האִיטי, אַרגנטינה, בּוֹלביה, קולוּמבּיה, ונצוּאֶלה ועוד. כּוּשים רבים. רבּת מספּר ביחוּד היתה המשלחת ההודית. כמוּבן, גם אנשי אירוֹפּה, קוֹמוּניסטים מכל הארצות, חברי המפלגה הבלתי תלוּיה האנגלית (בראשם הפעם לא לנסבּוּרי אשר היה בבריסל ואולם התפּטר מזמן מלהיות חבר הליגה, אלא מכּסטוֹן), הפּאציפיסטים הראדיקאליים או הנוטים לקוֹמוּניזם, ביחוּד מגרמניה – הלר, הוליצ’ר, אַלפוֹנס פאקה, גוֹלדשמידט, אֶדוֹ פימן (מאינטרנאציונאל פּועלי ההובלה), האיטלקי מיליולי, מי שהיה ציר קאתולי ועבר, אחרי המהפּכה הפאשיסטית, למחנה האכרים הראדיקאליים, הקרובים לקוֹמוּניסטים, לאומיים אירלאנדיים, לאומיים פלמיים מבּלגיה, פאן נולי – הגמון קאתולי שהיה ראש ממשלת אַלבּאניה לפני מהפּכת זוגו, מילניצ’אנסקי בשם האגוּדות המקצועיות הרוּסית.

הסיסמה השולטת בועידה היתה: מלחמה, מלחמה ממש, עד חרמה באירוֹפּה ובאמריקה “הלבנה”, שחרוּר שלם ללא כל תנאי של כל העמים הקוֹלוֹניאליים, התנגדוּת לתנועה לאומית “כללית”, הדגשת הקשר שבין המהפּכה הסוציאלית והשחרור הלאומי. כל אלה – למשל, באי-כוח של “המשרד האַנטי-מיליטאריסטי” או ציר שבדיה או אַלפוֹנס פאקה – אשר הזהירוּ את הועידה מפּני הקריאָה הבלתי פוסקת הזאת “מלחמה, מלחמה”, או העירו על כך שמסוּכן לפלג את התנוּעות “הכלליות” לפי הקו המעמדי (סין מלמדת!) או דיברו על ההכרח לחפּשׂ דרכי הבנה ושלום בין העמים או רצו להכניס לתנועה האנטי-אימפּריאליסטית גם תוכן חיוּני, לא רק “מלחמה נגד”, אלא גם “מלחמה בעד”, או נאחזו בשיטת גאנדי ואף כפרוּ ברשות הצירים ההוֹדים לדבּר דברי המלחמה שלהם בשם כל עמי הוֹדוּ – כל אלה נשארו במיעוט קטן והועידה לא הטתה להם אוזן. מלחמה, מלחמה, ויהי מה. מלבד זה: אך ידיד אחד ישנו בכל העולם לעמים המדוכּאים, הלא הוא ברית המועצות הרוּסית. זהו ידיד נאמן, אשר תמיד עזר לתנוּעות השחרור ונתן לעמים הקטנים את כל מה שהיה נחוץ להם. אמנם תכסיס רוּסיה לא תמיד היה נכון, כי היה זמן והיא תמכה בתנוּעה הלאומית הכללית וסייעה ליצירת המדינות הבוּרגניות ואולם הזמן הזה עבר, רוּסיה הכירה בשגיאותיה ועתה אפשר לסמוך עליה, כי אין לפניה אלא שחרור האנוֹשיוּת. לעומת הידיד היחידי הזה של העמים המדוּכאים מרובים אויביהם ועליהם נמנים לא רק ממשלות ארצות הברית, בּלגיה, צרפת והוֹלאנד, אלא גם האינטרנאציונאל המקצועי האַמסטרדאמי, האינטרנאציונאל הסוציאליסטי וביחוד מפלגת העבודה הבריטית, על אף אגפה השׂמאלי עם מַכּסטוֹן בראש. אדרבה: הועידה המעיטה הפּעם בתיאור המצב האיום של העמים הקוֹלוֹניאליים, היא המעיטה באשמות נגד הממשלות האימפּריאליסטיות ולעומת זאת רבּה התלוּנה נגד הממשלה האַנגלית הנוכחית. הרוסי מילניצ’אנסקי הוציא את הסיסמה: “אין לנוּ אויב מסוכן יותר מממשלת הפועלים, כביכול, שבאנגליה”. השאר הצטרפו אליו כמעט פּה אחד. סאקלאטבאלה ההודי (מי שהיה הציר הקומוּניסטי היחיד בפרלמנט האנגלי) הכניס בכתב-ההאשמה שלו גם את “המפלגה הבלתי תלוּיה”, באשר אף אנשיה אינם אלא סוכני האימפּריאליזם". ברוח זו דיברו צירי פרס, מצרים (אשר הודיעו בשׂפה מוּחלטת שאין ולא יהיה שלום בין ארצם ובין ממשלת הבוֹגדים בפרוֹלטאריון, היא ממשלת מקדונלד), הוֹדוּ, הקוֹמוּניסטים האנגלים (“המסוכנים ביותר בין אויבינו הם הסוציאליסטים השּׂמאליים מסוּגו של מאכּסטון”), הקומוּניסטים הסיניים (“הלאה מפלגת העבודה האנגלית הבוגדת, הלאה מאכּסטון, סוכן האימפּריאליזם!”) וכו'. אף איש אירי נמצא בועידה אשר הודיע חגיגית שאירלאנד משוּעבדת כשם שלא היתה מימי קדם, וההאשמה נופלת כולה על מפלגת העבודה האנגלית הבוֹגדת. מצבו של מאכּסטוֹן, אשר למרות הגידוּפים המרוּבים האלה היה נושׂא לכבוד מיוחד, נבחר לנשיאוּת וניהל הרבּה ישיבות, לא היה קל ביותר והוא חשב לו לאפשר לצאת מן המיצר על-ידי הכרזות אשר למעשה הן מצטרפות לסיסמאות האיבה לארגוּן הפּועל האנגלי. על הגנת מקדונלד וממשלתו ויתר לחלוּטין. לא קימץ בתהילות לרוּסיה בכלל ובהבעת האהדה הגמוּרה אליה בסכסוּכה האחרון עם סין (הסכסוך הזה היה בכלל “מסמר” הועידה"). על-ידי התנהגוּתוֹ המשוּנה הזאת (הלא מאכּסטוֹן זה אינוֹ אך חבר במפלגה אחת עם מקדונלד “הבוגד”, אלא הוא גם ציר הפּרלמנט האנגלי, ובו הוא מצביא בעד ממשלת אנגליה “הבוגדת”) הציל את מצבו בועידה ורבּוֹת היו מחיאוֹת הכפּים שנפלו בחלקו. לא ברור כיצד יצדיק עתה את התנהגוּתוֹ באַנגליה, ויש גם לפקפק מאד עד כמה יינצל אף הוּא מגורל אלה “האנגלים התמימים” שקדמו לו בדרכו הנוכחית (פֶּרסיל, קוק, לנסבּוּרי ותריסים אחרים) אשר נכנעו, כמוּהו עתה, ללא כל כבוד אישי, ללא כל כבוד למיליוני פּועלים אנגלים, מפּני הטרוֹר המילוּלי הקומוּניסטי, ובכל זאת נעשו גם הם “בוגדים”, בו ברגע שניסו לשמור, שמירה כל שהיא, על עצמאוּת מחשבתם.

גם לארץ-ישראל הקצתה הועידה תשׂוּמת-לב וזמן מה. בא-כוח עיראק הכריז את הצהרת בּאלפוּר למעשה צביעות פּוֹליטית ותיאר את המצב הפּוֹליטי והכלכלי בארץ בצבעים שחורים למדי. ציר פועלי ציון שׂמאל הסתגל לרוּחה של הועידה ובמקום לבאר את פּרוֹבּלמת הארץ ופרוֹבּלמת העם היהוּדי, מצא לו לחובה לצאת נגד הבוּרגנוּת, הערבית והיהוּדית כאחת, ולהציג כמטרת מפלגתו “ארץ-ישׂראל חפשית מכיבוּש אנגלי” – ותו לא: טעם אחר להגירת הפועלים היהודים לארץ-ישראל איננו. ואת המטרה הזאת יש להשׂיג, לפי דעתו, אך על-ידי איחוּד ההמונים הערבים והיהודים. לא עזרה לציר פּועלי ציון שׂמאל התעלמוּת זו מן האמת הארץ-ישׂראלית, “סוֹדיוּת” זו כלפי מטרות תנועת העבודה הארצישראלית, התלבּשות זו באִצטלה לא שלו. לא עזרו גם החריפוּת ואף העוז אשר בהם ניסה להגן על עמדתו כנגד מתנגדיו המרוּבים, החל מן הערבים ועד הקומוּניסטים היהודים שהתגלגלוּ גם הם לועידה (ובניהם פרצופים ידוּעים לארץ-ישראל). הם ניסוּ אפילו לפסוֹל אותו מצירוּתוֹ, ולבלי לתת לו לדבּר. המשלחת הערבית הציעה החלטה חריפה נגד התנוּעה הציונית – על כל חלקיה וזרמיה – באשר הנה אך מכשיר האימפריאליזם הבריטי. המשלחות הצרפתית והגרמנית תמכו בהצעה הערבית, ולא הוֹעילו הודעות ציר פועלי ציון שׂמאל וגם לא הודעת יושב ראש הישיבה, סאקלאטבּאלה, אשר רצה למסור את הפרובּלמה הארץ-ישראלית לעיוּן הועד הפּועל של הליגה ובינתיים “להרשות” בטוּב לבו, את הכניסה לארץ לאלה היהוּדים אשר הנם “ידידי הערבים” ובאים ארצה במטרה לעזור להם בשחרורם (הכוָנה היא כנראה, לחברי פ. ק. פ.). הליגה קיבלה את החלטת המשלחת הערבית האומרת: בהיות שהציונוּת תומכת באימפּריאליזם הבריטי נגד העם הערבי, בהיות שרעיון הבית הלאומי ליהוּדים אינו אלא אמתלא להכנסת הפועל האירופאי לארץ-ישראל למען יהווה אריסטוֹקראטיה פועלית נגד הפועל הערבי המנוּצל, הרי הציוֹנוּת הנה הופעה מסוּכנת, ביחוּד משום שהיא לובשת מסווה הוּמאניוּת ומפתחת בארץ את הסוציאליזם הרפוֹרמיסטי של האינטרנאציונאל השני – וזוהי הסיבה מדוּע הציונוּת נהנית מתמיכה פעילה של סוציאל-דמוֹקראטים מסוּגם של מקדונלד, ואנדרולדה, בּלוּם, המשתתפים בועדים למען ארץ-ישראל העובדת.

הכרוז שהוצא על-ידי הועידה “לכל העמים המדוכאים ולפועלי כל העולם ולאכריו” קורא למלחמה באימפּריאליזם ומציין שפירוּשה גם “המלחמה ללא רחמים נגד סוכני האימפּריאליזם בקרב תנוּעת הפועלים, נגד הסוציאל-דמוֹקראטיה הבין-לאוּמית, נגד האינטרנאציונאל האמסטרדאמי ונגד המחוּצפים ביותר שביניהם – הלא הן מפלגת העבודה הבריטית והסתדרות הפועלים האמריקאית. אין להבדיל את המפלגות הסוציאליסטיות השׂמאליות מן הסוציאל-דמוקראטיה הרשמית”. אחד מן התפקידים היסודיים של התנוּעה העולמית נגד האימפריאליזם הוא ביצירת ברית אמיצה בין העמים הקוֹלוֹניאליים המדוּכאים והפועלים המהפּכניים בארצות קוֹלוֹניאליות ובין פועלי רוסיה ואכריה. בלי מילוי התפקיד הזה הנצחון איננו אפשרי". ומשוּם כך – וזהו סיום הכרוז: “מלחמה ללא רחמים נגד הסוציאל-אימפּריאליסטים, נגד הסוציאל-דמוקראטיה הבין-לאומית, נגד מפלגת העבודה הבריטית והסתדרות הפועלים האמריקאית, וגלוי פרצופם בתור משרתי הבוּרגנוּת האימפּריאליסטית”.

סך הכל של הועידה הזאת: התנוּעה אשר התימרה לפני שנתיים להיות בלתי תלוּיה ולהציג לפניה אך מטרה אחת, הלא היא שחרור העמים המדוּכאים על-ידי האימפּריאליזם העולמי, התנועה הזאת היתה למכשיר משועבד של הפוליטיקה החיצונית והפּנימית של שליטי רוסיה ומהם קיבלה את כל כיווּנה ואת כל סיסמאותיה. תכסיס אחד לכל ארץ, לכל עם, בכל שעה, והוא: מלחמה ממש. מלחמה בארגוּן הפועל, פירוד המעמד מתוכו, מלחמה בתנועה הלאומית “הכללית” ופירוד בתוכה. את כל הסבל של העמים הקוֹלוֹניאליים יש להעמיד ברשוּתם של סטאלין וחבריו. מה שיהיה נצרך לאלה, זאת יהיו חייבים לעשות העמים המרוּבים, אשר אנשיהם התאספו בפראנקפוּרט. למטרת הפּוֹליטיקה הרוּסית יאַרגנו “פּוּטשים”, התקוֹממיוּת, הפגנות מזוּינות, חרמות כלכליים, יעוֹררוּ מהוּמות סוציאליות מחוּסרות טעם ותקוות נצחון, דם רבבות יישפך, תחָנק תנועת התחיה האמיתית בקרב כל עם ועם, תידחה כל עבודת היצירה הכלכלית, התרבוּתית והרוחנית. כזה הוא היום צו רוּסיה. ואך מעטים מאד פקפקוּ בפרראנקפוּרט, אם זאת היא הדרך, אם אין צורך לבדוֹק ולבחוֹן, אם כל פּרוֹבּלמה ופּרוֹבּלמה אינה נתוּנה לניתוח מיוּחד, אם באמת אָסור כל נסיון לפתוֹר שאלות קוֹלוֹניאליות בדרך אחרת מלבד התקוֹממוּת ומלחמה. וגם הדוגמה אשר היתה צריכה לעורר ספקות קשים בלב הצירים, הלא היא דוגמת סין – לשוא היתה.

לפני שנתיים, בריסל, ישבו הסינים על כסא הכבוד של הועידה. תפארת הליגה היו וגאוָתה, המשלחת הגדולה ביותר, והם כרתוּ ברית נצח עם עמים אחרים, ביחוּד עם אנשי הוֹדוּ, ונשבעוּ אמוּנים לברית המועצות הרוּסית. שליחה של סין ביקש מן הועידה דירקטיבות למלחמה נגד האויב המשותף. וּבכל העתונוּת הקוֹמוּניסטית הכריזוּ למחרת: הקץ בא לאימפּריאליזם במזרח הרחוק, דגל הסוֹביֶטים מתנוֹפף על פני סין העצוּמה. סין זאת – בפירוש, היא ולא אחרת: בין הלאומית, סין של קומאינטאנג – חשוּבה היום כאויב בנפש. ואיש לא שאל: מדוּע, מה קרה, מי אשם? ותכסיס רוסיה בשאלה הקוֹלוֹניאלית אינו מתחיל בבריסל. אפשר ללכת עוד כמה צעדים אחוֹרנית: פרס, אַפגניסטאן, תוּרכּיה. מה קרה שם? מה הוא נצחון התכסיס הרוּסי בארצות האלה? מה שם גורל התנוּעה הלאומית והאיש העובד? ולוּ היתה ועידת פראנקפוּרט נמשכת עוד כמה ימים, אזי היו הצירים, אשר קיבלו החלטת התמיכה הנלהבת בהפגנת אחד באבגוּסט, יכולים לראות במו עיניהם מה אַפסי הוא ההד אשר התכסיס הקוֹמוּניסטי עורר בין פועלי כל העולם ואכריו.

שגיאה עצוּמה תהיה זאת אם נרצה לבאר את העיוָרוֹן הפּוֹליטי שהוכתה ועידת פראנקפוּרט כמעט על כל ציריה בהשפעה הישרה של הקוֹמאינטרן, אם נרצה לראות בכל האנשים האלה אך “סוכני מוסקבה בודאי היו כאלה בועידה ובמספר לא קטן, והם-הם אשר נתנוּ לה את כיווּנה. היו בה גם אנשים מסוּגוֹ של מאכסטון או חובבי “אכזוטיקה מהפכנית” מסוּגו של הוליצ’ר. ואולם הרוב המכריע היו אנשים אחרים, אנשים המצטיינים ביחוּד בתמימוּת פּוֹליטית, באשר לא עברו אותה התפּתחוּת הארוכה של המהפּכה ו”ההפגנה המזוּינת" ומלחמת יום-יום וארגוּן של הפועל ושל העמים המדוכאים באירוֹפּה. כל הלקח של מאָה שנים ויותר של אירוֹפּה “הזקנה”, ויחד עם הלקח הזה ההכרה העמוקה ההולכת ומשתררת בלב הפועל ובלב העמים המשוּעבדים, ההכרה האומרת שעיקר השחרוּר הוא ביצירה, בארגוּן, בעוֹשר התרבּוּת, בחינוּך פּנימי, ושהמלחמה ממש, המהפּכה ממש אינן “הדרך הרחבה” וה“דרך היחידה” בכל שעה ולכל עם ולכל ארץ, ובעקבותיהן של המהפכות והמלחמות דם וחורבּן ועל כן חובה למנוע בעדן עד כמה שאפשר – כל הלקח הזה וכל ההכרה הזאת זרים הם לעמים הללו, שאך עתה התעוררו משינה ארוּכה, אנשים המתימרים להיות מצילי העמים המדוכאים, והם אינם מוסרים להם את פּרי נסיון אירוֹפּה, אלא משתמשים לרע בחוסר נסיון העמים הללו, חוֹטאים חטא גדול כלפּיהם, ואולם הערכה אחרת יש להעריך את צירי העמים האלה בעצמם: לא תמימוּת פּוֹליטית בלבד מדבּרת מתוך גרוֹנם, כשהם קוראים למלחמת הדם ולמהפּכת הדם, אלא גם סבל ללא נשׂוֹא של מיליוני אחיהם.

בועידת פראנקפוּרט מסוּפּר בין שאָר הדברים: להיות כּוּשי פּירוּשוֹ בארצות הברית לא רק שייכוּת לגזע ידוּע, אלא גם שייכוּת לשכבה סוציאלית משוללת זכוּיות פּוֹליטיוֹת, כלכליות וחברתיות. הכּוּשי הוא אך מכשיר העבודה ותו לא. החוק היסודי של ארצות הברית המבטיח שיווּי זכוּיות לכוּלם אינו אלא נייר לגבי הכוּשים. בקוגאטה (אפריקה המערבית שבידי צרפת) משתמשים בכּוּשים ביחוּד לבנין רכבות: 87 אחוזים של הפועלים הכוּשים הנכנסים לעבודה הזאת אינם יוצאים ממנה חיים; שׂכר עבודתם הוא 1 – 2 פראנק ליום. בהאִיטי אָסוּר לכוּשים להיכנס למשׂרדי הממשלה. בבנין הרכבות בקוֹנגוֹ, והיא בת 400 קילומטרים, מצאוּ את מוֹתם 80 אלף “נייטיבס”. בהודוּ ההוֹלאנדית צריכים האכרים למסור מחצית היבוּל בתור דמי חכירה; כל התושבים משוללים זכוּיות אזרחיות כל שהן; שעות העבודה הן 12 ושׂכר העבודה ½2 גרוש ליום. בהוֹדוּ הבריטית מחצית התושבים טרם אכלוּ, אפילו פעם אחת בחייהם, לשׂוֹבע; רמת החיים של האנדים הנה נמוּכה משל בּהמות באירוֹפּה. את התיאור הזה אפשר להמשיך ויש להצטער שהועידה המעיטה בו וריכזה את מרצה במלחמה במקדונלד ושאר “הבוגדים”.

בתיאוּר הזה יש גם הגזמה. אירוֹפּה כשהיא באָה לארצות קוֹלוֹניאליות מביאה אִתה לא סבל וחוּרבן בלבד. היא גם יוצרת. מאידך גיסא: לא את כל הסבל והחורבן של העובדים והעמלים בארצות הקוֹלוֹניאליוֹת יש לזקוף על חשבון אירוֹפּה – הרבּה מן הסבל הזה מצאָה שם בבוֹאָה והוּא נתוּן במדרגת התפּתחוּת חברתית וכלכּלית של הארצות האלה. אדרבה: יש לפניהם סיכוּיים-מה ומלמדת אותם ראשית ההכרה האנוֹשית. כל זה ידוע לנו, הקשוּרים בארץ מזרחית, אשר בועידת פראנקפוּרט הכניסו אותה ללא פקפוּקים רבים לסוּג הארצות המדוּכאות על-ידי האימפּריאליזם הבריטי. ואולם אם ננַכּה את כל אלה, נשאר חשבון אירופּה ארוך מאד, חשבון סבל ודם, חשבון אָיוֹם של רעב, ניצוּל ודיכּוי. ושגיאָה עצוּמה, שגיאָה שאין לה כפּרה אנוֹשית ופוֹליטית, תהיה זאת אם עמי אירוֹפּה, פועליה ומפלגותיה הסוציאליסטיות אשר שלטון להם או השפּעה על השלטון, יראוּ את כל החטא שנעשה לעמים מדוּכאים על-ידי הפּוליטיקאנים מקרמל – ואת סבל הדורות לא יראו, את הצעקה הנוראה הזאת לא ישמעו, מן הדם הזה יעלימוּ עין, ובאשמתם הכבדה שלהם, באשמת עמי אירוֹפּה לא יכירו.

“דבר”, כ“ח אדר א' תרפ”ז, י“ד אלול תרפ”ט (19.9.1929, 1.3.1927)

א

אַנג’ליקה בּאלאבּנוֹב נוֹלדה במשפּחה של סוֹחר יהוּדי אמיד, ברוּסיה, בצ’רניגוֹב. בעוֹדה נערה כמעט, בּשנת 1897, נסעה לחוץ-לארץ, לשוייצריה – וכבר אז החליטה בלבּה להקדיש את כל כוחותיה לדבר המהפּכה הסוֹציאליסטית. באוניברסטאות של אירוֹפּה המערבית אין היא מחפּשׂת אלא נשק למלחמת הפּועל. בשוייצריה היא מתחילה גם את פּעוּלתה הסוֹציאליסטית. מצד אחד היא מצטרפת ל“בּרית הסוֹציאל-דמוֹקראטים הרוּסים” (פּלֶכאנוֹב, אכּסלרוֹד, זאסוליץ‘, אחר כך מארטוב, לנין וכו’) ומצד שני היא עובדת בקרב המהגרים האיטלקים שבשוייצריה. ענף זה של עבודתה שוֹבה אותה יותר ויותר, והיא עוברת לאיטליה ונכנסת למפלגה האיטלקית, בה היא מצטרפת לאגף השׂמאלי, הרדיקאלי, אשר בשנת 1912, בועידת רג’יו-אֶמיליה, ניצח את ה“רפוֹרמיסטים”. יחד עם סיראטי, לאצארי, מוּסוליני ואחרים היא נכנסת לועד הפּועל של המפלגה, וכאשר נבחר מוּסוליני לעורך העתון המרכזי “אבאנטי” היא נכנסת, לפי דרישתו, למערכת. המפלגה האיטלקית בוחרת בה כבא-כוחה במשרד הבין-לאומי של האינטרנציונל השני. בדרך זו היא באה במגע ישר עם רוב הסוציאליסטים הגדולים של התקוּפה עם פּרוֹץ המלחמה היא עומדת מן הרגע הראשון בּמחנה המתנגדים לה והדורשים התנגדוּת אַקטיבית מכּל נאמני הרעיון. וכשלא נתמלאה דרישה זו, הריהי בין מייסדי התנוּעה הצימרוַלדית, המזכּירה של כּל הועידות ושל משרד ההסתדרות. יתכן שיש לדבר זה סיבות טכניות יותר מ____ ¹אישית – בּאלאבּאנוב מחוננה בכשרון-עבודה ובכשרון-שׂפות בלתי שכיחים. היא שולטת ברוב לשונות אירופּה. אם כה ואם כה, היא הנה החבר היחיד של התנוּעה הצימרוַלדית, אשר השתתף בכל ועידותיה הבין-לאומיות, בכל הישיבות של הועד הפועל שלה.היא ממשיכה עוד זמן את עבודתה באיטליה (בינתים בא הקרע עם מוּסיליני) ואחרי ועידת קינטאל היא עוברת לסטוֹקהוֹלם, בתור מנהלת המשׂרד הבין-לאוּמי הצימרוַלדי. שם היא מנהלת מוּ"מ תמידי עם כל קבוצת “השׂמאליים”, מוציאָה את הביולטין השביעי. בפרוֹץ המהפּכה הרוּסית היא מבקרת את רוּסיה, בסתיו היא שבה לסטוֹקהוֹלם ומאַרגנת שם את הועידה השלישית של “השׂמאליים”. בּהיוֹתה בפטרוֹגראד היא נכנסת למפלגה הקטנה – העומדת באֶמצע בין הבוֹלשביקים והמנשביקים הבין-לאוּמיים – שנוסדה אז על ידי טרוצקי ולונאצ’רסקי, אולם מסטוֹקהוֹלם היא מודיעה למפלגת הבּוֹלשיביקים על הצטרפוּתה אליהם. אחרי מהפּכת אוקטוֹבּר היא עובדת עם ווֹרוֹבסקי בצירוּת הסוֹביטית הראשונה, באותה סטוֹקהוֹלם, מבקרת בשוייצריה, כדי לבוא במגע עם המפלגה הקרובה אליה ביותר, המפלגה האיטלקית. משוייצריה מגרשים אותה ובשנת 1918 היא חוזרת לרוּסיה. עובדת שם במשׂרד הצימרוַלדי, ואחר כך משתתפת בכל פּעוּלות המפלגה, עוזרת לראקובסקי, בהיותו שליט אוּקראינה. במוסקבה, במארס שנת 1919, היא משתתפת בועידה הבין-לאומית אשר ממנה יצא האינטרנציונאל השלישי. על יסוּדוֹ היא מספּרת: "ההצעה להפוך את הועידה לאספה מייסדת של אינטרנציונל חדש נדחתה על ידי הכּל. והנה לפתע הופיע באולם חבר אוֹסטרי, שהיה כבר קודם ברוּסיה ונעשה קומוּניסט – פּועל-דפוּס, ישר, עם יחס רציני למהפּכה ונוטה להתלהבוּת במידה רבּה מאד. עוד טרם ניער מבּגדיו את אבק נסיעתו הארוּכה והמסובכת, סיפּר בנאוּם חוצב להבות על התלהבוּת השוררת בקרב המוני אירוֹפּה כלפי המהפּכה הרוּסית, על מצב הרוּח והתסיסה שם. הנאוּם נסתיים בדרישה לייסד מיד אינטרנציונל חדש. הוא הפך את הרוב. האינטרנציונל השלישי נוסד². מיד הודיעה בּ. בשם ההסתדרות הצימרוַלדית (אף על פי שלא היה לה יפוּי-כח לכך) שההסתדרות חדלה להתקיים ומפלגותיה נכנסות לקוֹמאינטרן.

בבּאלאבּאנוֹב בחרו למזכירה של הקוֹמאינטרן. יחד אתה עבד ווֹרוֹבסקי. לא עבר זמן רב והתחילה אכזבה קשה מהסידוּרים הפּנימיים ומשיטות העבודה הפּוליטית בקוֹמאינטרן ובמפלגה הקומוּניסטית בכלל. האכזבה הגיעה למדרגה כזאת, שבשנת 1920 היא ראתה את עצמה נאלצה לעזוב את רוּסיה. בחוץ-לארץ עבדה ביחוּד בשביל המפלגה האיטלקית, ואולם לא הסתירה גם את יחסה החדש למנהגי הקוֹמאינטרן ולמנהיגיו. בשנת 1924 הוציאָה אותה המפלגה הקוֹמוּניסטית הרוּסית משוּרוֹתיה. יחד עם רבּים כּאלה, בוֹדדים וּקבוּצות, היא משתתפת בּיסוּד ההסתדרוּת החדשה – “המשׂרד הבין לאומי של המפלגות הסוציאליסטיות המהפּכניות” – אשר גם בּה היא עובדת בתור מזכּירה. היא מתייחסת עתה בשלילה לשני האינטרנציונלים גם יחד. “שני האינטרנציונלים, היא כוֹתבת, הכזיבו באופן נורא את אמונם של ההמונים המהפּכניים וצפיתם. אלה הנשארים בשרותיהם. עושים זאת או מתוך יאוּש או מתוך אוֹפּוֹרטוּניזם. כל אחד משני האינטרנציונלים, שהיו צריכים להוֹביל את ההמונים דרך הסוֹציאליזם לנצחון, חי מן השגיאות ומן העבירות של השני. החלק הגדול של הפועלים עומד, מאוּכזב ורפה כוח, מחוץ למפלגות. בין שתי הקבוּצות המפרידות את מעמד הפועלים אין מנצחים ואין מנוּצחים. המנוּצח, המחוּסר כוח בגלל ריב האחים, הנוֹ מעמד הפועלים בלבד”. אם היתה להסתדרות החדשה חשיבוּת ידוּעה בשנות הבירור, הרי בה במידה שהבירור הזה הולך ומתקדם והפועלים ומפלגותיהם מצטרפים או לאינטרנציונאל הסוֹציאליסטי או לקוֹמוּניסטי, יצירת בּיניִם זאת הולכת ומאבּדת את ערכּה.

זכרונות ורשמים של אדם כּזה, אשר עמד בּמרכּז, אם גם לא בעמדה המרכּזית של התנוּעה הסוֹציאליסטית והקוֹמוּניסטית בּמשך חצי יובל שנים, אשר ראה כמה דברים וכמה אישים והיתה לו האפשרות להסתכּל מקרוב למאורעות בין-לאומיים חשוּבים מאד, הנם בהכרח מקוֹר עשיר ללימוּד התנוּעה ולהבנתה. הספר הזה איננוּ דברי ימיה של התנוּעה, איננוּ אוֹסף של תעוּדות, אלא רשמים חפשיים של אדם, בּעל סגוּלות מוסריוֹת בלתי רגילות. בּ. חושבת את עצמה למארכּסיסטית טהורה, לתלמידה נאמנה של המאטריאליזם ההיסטורי. לי נדמה שטעוּת בּידה. אין בספרה שוּם דבר המעיד על ניתוח סוציוֹלוֹגי רציני של המאורעות, אין שום נסיון לבאר אותם כתוצאת ההתנגשוּת של כוחות ציבוריים. ישנוֹ סיפּוּר המעשה והערכת האנשים שנעשתה על-ידי אדם, אשר דבר אחד יקר לו על הכל: אמת ויושר. כל הגישה של בּ. לשאלות סוֹציאליות, לפּרוֹבּלמוֹת הסוציאליזם, לתפקיד מעמד הפּועלים, לכוחות המניעים אותו במלחמתו – אין להם שוּם שייכוּת לתורת המארכּסיזם, מצדוֹ הכלכלי והפילוֹסוֹפי ישנו רק פּאתּוֹס סוֹציאליסטי, אותה ההרגשה הבלתי אמצעית של צדק סוֹציאלי, אשר בודאי היתה חזקה מאד גם אצל מארכּס ותלמידיו, ואולם הם עצמם השתדלו לעברה ולהחליפה ב“מדע” – ללא מידה. נדמה לה שהיא תלמידה של מארכּס, קאוטסקי, פּלכאנוֹב, לנין. לאמתוֹ של דבר, פּרצוּפה המוסרי, כפי שהתבּטאָה בספרה, מתאים הרבה יותר לזרם אחר בסוֹציאליזם – לזרם של ז’וֹרס, קרוֹפּוֹטקין, בּרנשטיין, וביחוּד של “העממיים” הרוּסים. לא איש מדע, לא סוֹציוֹלוג בּעל הגיון קר, לא איש מלחמת המעמדות משתקף בספר זה, אלא בן-אָדם בּעל לב מלא רחמים, אהבה, מוּסר כּליות. בּ. עצמה היא פרי טיפוּסי של התקוּפה הידוּעה בסוֹציאליזם האירוֹפּי, הרוּסי ביחוּד – ומשוּם כך פּרצוּפה הוא מענין אוּלי לא פחוֹת מהאנשים והמאורעות אשר עליהם היא מספּרת.

מנעוּריה לא היה לה חלום אחר מאשר “לעמוֹד לשירוּתם של אלה אשר החברה שללה מהם את הכּל”. מרגע שגמלה בקרבּה ההחלטה הזאת היתה מאוּשרת, כי “רכשה ערכים אידיאליים עצוּמים”, ולא היה לה בחייה דבר אחר. כאשר בּיקשוּה לכתוב את הביוֹגראפיה שלה, ענתה: “בחיי אירע מאורע גדול ומכריע אחד, הלא הוא בשעה שהשׂגתי לי את הפּריבילגיה לעבור מעמדה של בעלת פּריבילגיה, אשר בה נולדתי, לשוּרוֹת מעמד הפּועלים הלוחם”. היא העמידה לה כמטרה עליוֹנה “לחיוֹת תמיד לפי הצדק. לא אקבּל לעולם דבר מה שמקוֹרוֹ באי-צדק”. והיא עצמה מודה ש“התכּוּננה הרבה יותר לבית האסוּרים ולמות, מאשר לחיים ולפעוּלה סוֹציאליסטית קוֹנקרטית”. היא בוֹחרת לה את העבודה בין המהגרים האיטלקים רק משוּם שהם נראים לה “המוּשפּלים” האוּמללים, המנוּצלים והזקוּקים לעזרה יותר מכּל שאר הפועלים, מלבד העם הרוּסי“. היא עובדת ביחוּד באמצעי ההרגשה, ולא באמצעי ההגיון, ומשוּם כך היא כותבת ונואמת כּמעט תמיד בּשביל “המתחילים, הזקוּקים עדיין לזיזה חזקה, כדי להכּנס לשבילי המחשבה הסוציאליסטית”. כאשר פּגשה בפעם הראשונה את מוֹסוּליני עוד בשוייצריה, הוא משך אותה משום ש”הדלוּת שהיה שרוּי בה וחוֹסר הכּשרון להסתדר עוֹררוּ בה את הרצון להיות לו לעזרה". כאשר באה לרוּסיה ושם קיבּלוּה בכבוֹד רב, והיו מוכנים לתת גם לה, כמו לשאר “הוֶטֶראנים”, כל מיני פריבילגיות חמריות, לא רצתה לקבּלן. מאכלה היה רע משל הפּועל והחייל. ובכל זאת נהנתה בעל כרחה מדברים אשר לא היו לאחרים – חדר טוב, בּגדים חמים, אבטוֹמוֹביל – ודבר זה גרם לה “יסוּרים תמידיים”. בסביבתה אָמרוּ לה שהיא “מגזימה”, שאין חיים כאלה “קולעים אל המטרה”, אוּלם היא עומדת על שלה.

גם כיום, אחרי האכזבות המרוּבּוֹת, החיים הנם בשבילה “מילוּי חובה בלבד”, והחובה הזאת הנה עזרה לעם האיטלקי, כדי להקל עליו את משׂא הצלב שלוֹ. היא עובדת כל ימי חייה בלי הרף, בלי הפסקה, בלי מנוּחה. מעולם לא היה לה מזכּיר או עוזר. מעולם לא קיבלה חופש ואינה מבינה למה הוא נחוּץ. “לנוח? ממה? מתוכן חיי? לעתים תכוּפות במשך חדשים רצוּפים לא היתה לָנה שני לילות במקום אחד. ועידות, ישיבות, התיעצוּיוֹת, כּתיבת מאמרים, נאוּמים. בּהיוֹתה צנוּעה מאֹד חששה תמיד מפּני משׂרוֹת גבוהות יותר מדי, מפּני עמדות בּוֹלטוֹת יותר מדי. היא אינה יודעת שוּם פּשרוֹת – לא רק האויב הוא אויב גמוּר ומוחלט לה, אלא גם המתנגד דינוֹ כאוֹיב. “הרגשת הכבוד וההבדלה הפּרוֹלטארית” מפותחת אצלה מאד. דוקא משוּם כך, לא מתוך חשבּוֹן פּוליטי, היתה תמיד “שׂמאלית”, לא רצתה בשום מגע עם העולם הבורגני. התנגדה תמיד לא רק ל”שלום בּית" פּוֹליטי, אלא גם לכך, שיתנוּ לעתונאים בוּרגניים להכנס לועידות סוציאליסטיות. מעולם לא נתנה אינטרביוּ לעתונוּת הבורגנית. “הראדיקאלי ביותר” ו“הטוב ביותר” הנם, לדידה, היינו הך. אחרי הפירוּד במחנה הסוֹציאליסטי היה לה “יחס של איבה לסוציאליסטי הרוב” וכשפּגשה במישהוּ מהם, לא היתה מחזירה לוֹ שלום. רק הצדק, רק האמת יקרה לה, ואת השקר אינה סובלת. “בפרוֹץ המלחמה היה השקר שהשתלט בכל מקום – הדבר הנורא ומשפּיל ביותר שהיה בנפשי. חיפוֹשׂ האמת והשאיפה אליו היו בשבילי תמיד צוֹרך נפשי, הדבר המכריע במחשבה ובפּעולה”. מפני השקר עזבה את הקוֹמאינטרן.

תמיד היא שרוּיה בהרגשת אשמה כלפי הפועלים, תמיד נדמה לה, שהיא קבּלה מהם ומתנוּעתם יותר משנתנה להם. לעולם אשם " האינטליגנט" ולעולם לא אשם הפועל. “אותנו, את האינטליגנטים, מקיף ההמון המהפּכני בכליל-תפארת מיוּחד. הם, בני בלי שם, החיים בשפל, נושׂאים אותנו על שכמם, מרימים אותנו, יוצרים בשבילנו, בזיעת אַפּם, אויר ושמש… " חוש הבקוֹרת חסר לה, כנראה, לגמרי. העם הרוסי אינו בעיניה אלא “עם גדול וטראגי”, ותו לא. רוּסיה היא בשבילה “הארץ הקדושה והאומללה” בלבד. ואילו העם האיטלקי מצוּין, לדבריה, ב”כשרון תפיסה מפליא, באידיאליזם עדין". והוא הדין לגבי האנשים. את בּבּל ואת ז’וֹרס היא מתארת כּצדיקים גמוּרים, והיא עושה זאת בביטויים, אשר אינם אומרים הרבּה (“גדלם היה בזה שהם עבדו לפי ציווּי מצפונם והתמזגוּ לגמרי, למרות אישיוּתם הבוֹלטת, עם התנוּעה ההמונית”). היא מספּרת גם דברים, אשר כל מי שהכיר, בחיים או מתוך ספרוּת, את מנהיגי התנוּעה, יחייך להם. לא רק על בּבּל ועל ז’וֹרס, אלא גם על לנין היא אומרת: “היה מתקבּל רושם מוחלט, שהם לא היו חושבים את עצמם גם בלבּם פּנימה גדולים מזולתם”. על פּלכאנוֹב, המפורסם בּיהירוּתוֹ וחריפוּתוֹ, היא מספּרת שהוא “ידע ללמד מבּלי ליצוֹר את ההרגשה שהנוֹ מלמד, ידע לעלות על הגובה שלו מבּלי ליצור את ההרגשה של גדלוֹ”. יחסה ללנין הוא יחס של הערצה ללא גבוּל – גם אחרי הקרע עם הקוֹמאינטרן שהכריחוּה לעזבוֹ. ובו בזמן אין לה צבעים שחורים למדי, כדי לתאר את אויביה בנפש, את “אנשי השקר” – מוסיליני, זינוֹביֶב.

בשביל רוֹמאן מחיי התנועה המהפּכנית הרוּסית, לא של עתה, כשהרבּה דברים נראים בּצביוֹן אחר ובצוּרה אחרת, אלא לפני המלחמה, ב“תקוּפה החמימה” – אי אפשר היה למצוא גיבּוֹרה טוֹבה יותר מהאשה היהוּדיה הזאת. לא כדי לתאר את הטיפוּס “המארכּסיסטי”, כמוּבן, אלא את הטיפוס של “הצעירה המהפּכנית הרוּסית”. רגש החובה, חיפּוּש האמת, כּנוּת אסקטית, מצפּוּן אשר מעולם לא ידע שקט, רחמים ללא גבול, “צלב” אשר צריך להקל לאחרים לשׂאתוֹ, התכּוֹננוּת לא לחיים, אלא למות ולבית-האסוּרים ובו בזמן אי-סבלנוּת, חוֹסר חוּש בּקרתי, חוֹסר יכולת להבין את האחרים, גישה “אישית” להיסטוֹריה, אם אפשר להגיד כך, כלוֹמר אי-הבנת הכוחות הציבוּריים העומדים מאחורי האנשים והנטיה לזקוף את הכּל – המפלגה והנצחון – על חשבּוֹן סגולותיהם של אישים.

כל זאת צריך כמוּבן, להביא בחשבּוֹן בהערכת ספרה והחומר הנמצא בו. אי-אפשר להטיל ספק כל שהוּא בכנוּתה. כל דבריה אמת. נאמנוּתה עומדת לה גם שלא לכתוב דברים שאינה יודעת אותם. ואולם לשוא נחפּשׂ בספר את ההאָרה המקיפה ואת הביאוּר המספיק למאורעות הקשים אשר זעזעוּ במשך עשׂר השנים האחרונות את תנוּעת הפּועלים ואת העולם כּוּלוֹ.

ב

בשעה שבּאָה בּאלאבּאנוֹב לאיטליה לא היתה אוּלי באירוֹפּה עוד ארץ שבּה תהא השפעת הסוֹציאליזם כה מרוּבה. עוד לא נשתתקוּ בארץ הדי תנוּעת השחרוּר. עוד היתה אחדוּת האוּמה קיימת בשלמוּתה. עוד לא היה הבדל סוֹציאלי בוֹלט בּין הבוּרגני הזעיר, הפועל, בּעל המלאכה, האכּר, החנוָני. התעשׂיה לא היתה מפוּתחת בּיוֹתר. הקוֹרוּפציה הבוּרסאית לא הכּתה עדין שרשים. ולסוֹציאליזם היה אוֹפי רוֹמאנטי במקצת: אופי של אהבה לאדם הסובל, בזרם הימני; ואופי של התקוֹממוּת דמים אחת, שאחריה מתחילים מיד ימוֹת המשיח ממש, בזרם השׂמאלי. “הלב” של דה-אמיצ’יס היה לא רק ספר הקריאה האהוּב ביותר על הנוֹער, אלא גם סמל התקוּפה. למפלגה הסוֹציאליסטית היו חברים רבּים בּין אנשי האומנוּיות החפשיות. הסטודנטים היו כמעט כוּלם בּשורוּתיה. אֶנריקוֹ פירי ואנטוֹני לאבריאוֹלה, סוֹציאליסטים קיצוֹניים, כיהנו כפרופסורים באוניברסיטה של רומא והפכו את קתדראותיהם לבמוֹת להפצת תוֹרת מארכּס. כּל החברה האיטלקית היתה חדוּרה רוּח דמוֹקראטית ואַנטי-קלריקאלית. המאסוֹניוּת פּרחה. לא היה באיטליה נוֹשׂא פּוֹפּולארי יותר מהתנוּעה המהפּכנית הרוּסית. וכשעמד הצאר ניקוֹלאי לבקר את המדינה, היוּ מוּכרחים לאַרגן את הבּיקוּר הזה בסתר וּבזריזוּת. על אדמת איטליה לא שהה הצאר כי אם יום אחד – מפּחד הפגנת האיבה. גם בּאלאבּאנוֹב מזכּירה בספרה את האתַמוֹספֶרה הזאת המיוּחדת במינה ששׂררה באיטליה לפני היוֹת הפאשיזם. “לפני המלחמה ותיכף אחריה היתה למעמד הפועלים בּאיטליה השפּעה עצוּמה, היתה לו הסתדרוּת חזקה, הרגשות החופש והשויון היו נפוצות מאד, הסוֹציאליזם היה פּוֹפּולארי גם בּצבא… היתה מפלגה והיתה הסתדרוּת מקצועית. הופיעוּ יותר מ-200 עתוֹנים סוֹציאליסטיים, היוּ עיריות סוציאליסטיות מרוּבות, מורים סוציאליסטיים, נוער סוציאליסטי נלהב ומלא הכרה…” היום בּמקוֹם כּל אלה הרס וחוּרבן. כּאן קרה אסון. ומכיון שאנו נמצאים בּשטח של החברה האנוֹשית בּלבד, הרי שלא בידי שמים קרה האסון, כי אם אך ורק בּידי אָדם. מישהוּ, משהוּ צריכים להיות אחראים לכך. הן אין לך דבר שאין לו סיבּה.

למן הרגע הראשון לבוֹאָה לאיטליה הצטרפה בּאלאבּאנוֹב לאגף השׂמאלי של המפלגה. היא מתייחסת משוּם כּך בקרירוּת ובמקצת גם בּזלזוּל לימין שבּסוֹציאליזם האיטלקי. אי-אפשר לה למצוא חטאים גדולים באיש כטוּראי וּמשוּם כך היא מהפּכת את מעלותיו לחטאים. “שׂנאתו את הדמַגוֹגיה, שויון נפש לדעת הקהל, זלזוּל בּפּוֹפּולאריוּת – כל יתרונותיו אלה היוּ לו לרועץ”. הדברים הללו, סתוּמים בּמקצת, נשארים בספר ללא ביאוּר, אולם היא כותבת בּכל זאת: “שוּם מנהיג אחר לא גרם למעמד הפּועלים נזק כה רב כמו טוּראטי”. נניח שהדבר הוא כך, ואולם בּאלאבּאנוֹב עצמה מציינת, שלרפורמיזם האיטלקי לא היתה חשיבוּת רבּה במפלגה – “הוא היה יותר משבּר של האינטלקטוּאַליים מאשר של התנועה הסוֹציאליסטית בכללה”. ומלבד זה: בשנת 1911 התאַרגן השׂמאל שבּמפלגה לפראקציה מיוּחדת, בּשנת 1912 כּבש את השלטון וגירש מן המפלגה חלק מן הרפוֹרמיסטים (בּיסוֹלאטי וחבריו). הועד הפועל, העתון, כל ההסתדרוּת היו בידוֹ. בּפרוץ המלחמה התנגד לה לא רק השׂמאל בלבד, אלא כל המפלגה על כּל זרמיה – דוגמה יחידה בכל אירוֹפּה – ונשארה בעמדתה השלילית הזאת עד הרגע האחרון. כּל המפלגה היתה צימרוַלדית. וּבכן, אי-אפשר להגיד – ובאלאבּאנוֹב אינה מנסה להגיד כזאת – ש“הרפוֹרמיטים” גרמו במידה זאת או אחרת, לחוּרבן. ואכן – מי ומה?

לבּאלאבּאנוֹב יש תשוּבה אחת: מוּסוֹליני, “חדל האישים”. לו מוּקדשים הרבה דפּים. ובאלה מסוּפר איך הוא, עורך “אבנטי”, התחיל, חדשים מעטים אחרי פרוֹץ המלחמה באירוֹפּה, לפקפק בעמדת המפלגה הסוֹציאליסטית. איטליה היתה קשוּרה בחוֹזים מפוֹרשים עם גרמניה ואוֹסטריה (“הברית המשולשת”) ואולם היא סירבה להצטרף אליהן. תומכיה העיקריים של הממשלה בנידון זה היו הסוֹציאליסטים. אז, בּחדשים הראשונים של המלחמה, היה הרוב המכריע של האיטלקים “נייטראליסטים”. כי השׂנאָה, בת מאות בּשנים לאוֹסטריה היתה חזקה יותר מכּל החוֹזים הדיפּלוֹמַטיים וגם ההתנגדוּת למלחמה בתור שכּזאת סייעה ל“נייטראליסטים”. ואוּלם, כּעבוֹר זמן קצר נתגלעה המחלוקת האמתית. עד מהרה התארגנוּ אנשים – עסקנים ציבוּריים, אנשי עסק, נוער רב וכו' – אשר אמרו: “נכון שלאיטליה אין שוּם טעם להלחם לצד אוֹסטריה ואוּלם יש טעם להלחם לצד צרפת ואנגליה”. המחלוקת הפּנימית הזאת נמשכה מאוֹקטובר-נוֹבמבּר שנת 1814, כאשר הוּברר שאיטליה לא תלך עם אוֹסטריה, עד חודש מאי 1915, כש“הרחוב” כאילו הכריח את הממשלה ואת הפּרלמנט להצטרף למדינות ההסכּם. ומוסוליני היה מן הסוציאליסטים המעטים – ובין המנהיגים היה הוּא היחידי – שהיה נייטראלי כלפי המלחמה לצדה של אוֹסטריה והתחיל לפקפק בעמדה זאת כלפי המלחמה לצדן של צרפת ואנגליה. זמן מה לא ידעוּ חבריו מאוּמה על הפקפּוּקים האלה, עד אשר קראוּ פתאוֹם בעתוֹנוּת הבוּרגנית, כי “ישנוֹ מנהיג סוציאליסטי הסוֹבר, כי המפלגה הסוֹציאליסטית היתה מסכּימה למלחמה נגד אוֹסטריה”. אחרי ימים מספּר הופיע ב“אבנטי” מאמר ברוח כּזאת. תיכף נקרא הועד הפועל של המפלגה לישיבה. בּאלאבּאנוֹב ומוסוליני נסעו יחד לישיבה הזאת, שנתקיימה בבּוֹלוֹניה. וברכּבת אמרה בּ.: “כאשר כותבים דברים כּאלה, אז או שהולכים לבית משוּגעים או שמסיקים את המסקנות והולכים לחזית. במפלגה אין מקום לדברים האלה”. ומוסוליני, כשם שסיפר לעתונאי הבורגני שכּל המפלגה תסכּים למלחמה נגד אוֹסטריה, כך עונה גם עתה לבּאלאבּאנוֹב: “כל הועד הפועל יהיה תמים דעה אתי”. ואולם הצדק היה עם בּ. בועד הפועל לא נמצא איש שתמך במוסוליני. “לא ראיתי מעולם, מספּרת בּ, בּן אדם היוֹשב כה קוֹדר, כה סגוּר בתוך עצמו, כה משתמט מלהפּגש במבט של כּל אחד מאתנו – כמוסוליני באותה הישיבה. הוא ישב בעינים מוּרדוֹת, מבּלי להגיד מלה, מבּלי נסיון כלשהוּ להגן על עמדתוֹ, בלי תנועה אחת”. בּרוּר היה שאנשים זרים זה לזה מסוּבים פּה אל שולחן אחד. וכשהלכה כל החברה לבית האוֹכל, ישב כבר מוסוליני לחוּד, בּוֹדד. באותה הישיבה הודיע על עזיבתו את מערכת “אבנטי”. אחרי שבוע ימים הוציאוּ אותו מן המפלגה. בּעצם לא היה כבר שוּם צוֹרך בּכך.

ולפני הדברים האלה מספּרת בּ. איך עמד מוּסוליני בראש השׂמאל שבמפלגה, באיזה תוקף דרש הוּא לגרש את הרפורמיסטים, איך בזמן המלחמה בטריפּוֹלי לא רצה להסתפּק “בהתנגדוּת פּאסיבית” ודרש “לפוצץ את מסילות-הברזל כדי למנוע בעד הטראנספּורט הצבאי”. ב. היתה יכולה להוסיף גם את הסיפוּר על “השבוּע האדום” בפלך רומניה, שאירגן מוּסוליני, שהיה מעין “רפּטיציה” של המהפּכה הסוציאליסטית, בסגנון של התקוממוּת האכרים מימי הבּינים. על-ידי עמדה קיצונית כזאת “רכש לו במפלגה הסוציאליסטית עמדות יותר גבוהות, אחריוּת יותר ויותר גדולה, פּרסוּם רב מאד”.

רשימת הזכוּיות הללו אינה מונעת בעדה לתאר את מוּסוליני-האדם בצבעים שחורים. היא מכה אותו: “בוגד” ואומרת שיש לה הרשוּת לכך, משוּם שאם “האמין בדבר מה, הרי זה אך בסוציאליזם המהפּכני”. ואוּלם הוא היה “מוּשפּע בנקל”, “חלש לאין קץ, מוג לב, איש אשר לעולם לא עשה צעד על דעת עצמו, מעולם לא קיבל על עצמו אחריוּת למשהוּ, מעולם לא הלך נגד הזרם”. אמנם עשה מה שעשה לא בגלל כסף – את הכסף לא העריך – וכאשר בחרוּ בו לעורך העתון המרכזי וקבעו לו 150 לירות איטלקיות לחודש לא רצה לקבלן, כי משׂכּוֹרת זאת נראתה לו גבוהה יותר מדי. הוא בגד איפוא מתוך “נקמה-שׂנאה” בלבד והצליח, משוּם שהשלטונות לא לחמו נגדו והניחוּ לו לעשות כטוב בעיניו.

כל התמוּנה הזאת מתנגדת גם לעוּבדות הידוּעות למדי מתולדות הפאשיזם וגם לסיפור בּאלאבּאנוֹב עצמה. ההוכחה היחידה לחוּלשת מוּסוליני היא בזה, שהוּא דרש את כניסת בּאלאבּאנוֹב למערכת “אבנטי” התיעץ תמיד אתה וּמעולם לא עשה דבר מה בלי הסכמתה. לא נכון שרק למוּסוליני היו השלטונות נותנים את חופש הפּעוּלה – מאותו חופש נהנוּ גם הסוציאליסטים (כיבוּש בתי-החרושת בסתיו שנת 1920). לא נכון, שמוּסוליני לא ידע מעולם ללכת נגד הזרם: כבר יציאתו מהמפלגה הסוציאליסטית והצטרפוּתו ל“אנשי המלחמה”, בשעה שאיטליה היתה עדין ניטראלית ולמלחמה התנגדו כוחות ציבוּריים עצוּמים, – לא רק הסוציאליסטים כי אם גם מפלגת ג’יוליטי אשר לה רוב בפרלמנט – מעידה על אומץ רוח. בשנים הראשונות אחרי המלחמה היה כמעט בודד, עם קבוּצת תלמידים דלת-מספּר וקלת-משקל. הוא נכשל בבחירות. אחר כך עבר לפּרלמנט, ואתו סיעה של שלשים ציר בין 500 חברי הפּרלמנט. ידע לרדת לרחוב, למלחמת ממש, עם קומץ מצער של אנשים, וכל איטליה צחקה בזמן הראשון ל“דון קישוטיות” זו. לא מוּבן מאַין נבע הצורך בנקמה וּמאַין נובעת שנאתו לסוציאליזם, אם כבש את המפלגה ועלה בתוכה לגדולה. עתה מתרעמת בּאלאבּאנוב על כך: ש“הבּורגנוּת מסרה את גורלה בידי איש האבנטוּרוֹת”, ואוּלם לה, שהשתדלה ועבדה לכך של“איש האבנטוּרות” הזה ימסור מעמד הפּועלים את גורלו, אין הטענה הזאת הולמת כלל.

יתכן, גם אם נלך בעקבות הספר הזה בלבד – כי את סיבות בגידת מוּסוליני צריך לחפּשׂ במקום אחר – בקלות ההשפּעה עליו וב“עיניו מלאות האֶכּסטאזה החולנית”, אשר הפליאו את בּאלאבּאנוב משעת הפּגישה הראשונה. יתכן, שאת ספר-היוחסין של החוּלצות השחורות צריך לחפּשׂ דוקא ב“שבוּע האדום”. לא לשוא היו רבים מאלה שמחאוּ אז כף למוּסוליני – טוראטי “המזיק” לא עשה כזאת וגם לא בחר בו לעורך ה“אבנטי”, – כל מיני סינדיקאליסטים, אַנַרכיסטים, אנשי “הפּעוּלה הישרה”, אחר כך בשוּרות הראשונות של התנוּעה הפאשיסטית. יתכן כי מוּסוליני לא “בגד” כלל אלא נשאר אותו האיש, בעל אותן הסגוּלות הנפשיות, נאמן לאותה הבנת הפּעולה הציבוּרית, שמתוכה אמר פּעם לבּ. בעברם על-יד הגן הציבּורי: “על אחד העצים האלה נתלה פּעם את טוראטי ורפורמיסטים אחרים”. ואז לא ענתה לו בּ. שדברי אָון בפיו, שאין לתאר כי העורך האחראי של העתון הסוציאליסטי ידבּר כך על חבריו הישרים במפלגה, לא ענתה לו כזאת וגם לא הרעישה עולמות, כי אם המשיכה לעבוד אתו יחד, בעמדות כה אחראיות, עם אָדם אשר סגולות נפשיות של תלין בו והבנה פּוֹליטית מתאימה לכך.

ואוּלם לא זה חשוּב. “בגידה” או “אֶכּסטאזה חולנית”, “נקמה” או רצון לשלוט ולהרוס, לא זה העיקר, משוּם שבין כך ובין כך התשובה הזאת: “מוּסוליני” – אין בה כדי להניח את הדעת, אין בה כדי לבאר את האסון האיטלקי. מתוך התנהגוּת של איש אחד אין להבין את ההפיכה הזאת של הארץ הדמוקרטית, החפשית, הסוציאליסטית למחצה – לארץ החוּרבן הציבוּרי. איפה צריך לחפּשׂ את הביאוּרים המספּיקים – אם בחינוּך ההוא אשר דוקא האגף הקיצוני שבמפלגה הסוציאליסטית נתן להמונים, או בחיצוניוּתה ובשטחיוּת של “הרוּח הדמוֹקראטית והסוציאליסטית” ששׂררה במדינה, מבלי שחייבה את מישהוּ לדבר מה רציני ומכריע בחייו, אם דוקא בעמדה השלילית הקיצונית בזמן המלחמה, אם בשגיאוּת שאחרי המלחמה, כשהמפלגה הסוציאליסטית היתה כמעט השלטת במדינה, אם בסיבות אחרות המוּנחות מחוּץ למעמד הפּועלים והמפלגה הסוציאליסטית, בהתפּתחוּת המשק האיטלקי, הדיפרנציאַציה המעמדית, הפּוליטיקה העולמית אחרי המלחמה, ירושת המלחמה עם כל הגסוּת שבה – כל זה היא שאלה אחרת לגמרי. ברוּר רק שלא באישיוּתו של מוּסוליני בלבד כרוּך הגורם המכריע של האסון ומי שמשתדל לבאר בעזרתה את החוּרבן וּמסתפּק בכך, הרי הוא שולל מאת תנוּעת העבודה כל אפשרות ללמוד ולקחת מוּסר מאחד הפּרקים המרים ביותר ואוּלם גם המחכּימים ביותר של דברי ימיה.

ג

בהתאסף בשנת 1912, בבּאזל, הקונגרס הסוציאליסטי האחרון שלפני המלחמה, והוּא מוּקדש כוּלו ל“מלחמה במלחמה”, היתה – לפי עדות בּאלאבּאנוֹב – “הכרת החוּלשה הכללית ואי-ההתכּוֹננוּת משוּתפת לכוּלם”. כאשר התכּנס המשרד הסוציאליסטי הבין-לאוּמי לישיבתו האחרונה שלפני המלחמה, ב-27 ביוּלי שנת 1914, בבּריסל, “לא בא מעולם לידי ביטוּי כה בולט וכה טראגי חוסר האונים של האינטרנאציונאל כמו אז”. אך מעטים מבּין הנאספים – ז’ורס, רוֹזה לוּכּסמבּוּרג – נתנו לעצמם חשבון על הצפוי למעמד הפּועלים. כאשר באה השמוּעה על האוּלטימַטוּם הרוּסי, לא רצה איש להאמין בו ופחות מכוּלם האמינוּ בו הרוּסים עצמם. לישיבה היה אופי נורמלי בהחלט. הדינים והחשבונות מהארצות היו חורים וחלשים ולא היה בהם “אף ניצוץ של אמוּנה בכוח ההתנגדות של מעמד הפּועלים”. כשהזכיר מישהוּ את הסיסמה שנתקבלה על-ידי שוּרת הקונגרסים הסוציאליסטים – הלא היא השביתה הכללית – הביטוּ עליו בהשתוממוּת רבה ועברו לסדר היום. רק האנגלים היו מסכימים לה – אולי מפּני שהם היו בטוּחים במאה אחוז כי אנגליה לא תתערב במלחמה. כה תמימים היו הסוציאליסטים בישיבה הזאת, שקבעוּ את פּאריס למקום הועידה הקרובה, בספּטמבּר של אותה השנה, ולז’ורס וּללוּכּסמבּוּרג ניתנה הפּקוּדה לעבּד את ההצעה המפורטת לכנסיה. אחרי הועידה הלכו הצירים לראות “דברים מענינים” – ז’ורס הלך למוזיאון, האיטלקים והשוייצים נסעו לאַנטורפּן. בשקט עזבו את בלגיה מבלי לדעת ולחוש שהם נוסעים ברכבת האחרונה. למחרת היום נפל ז’ורס חלל. ומלחמת העולם הביאה לא רק חוּרבן והרס לא יתואר לאירופּה, אלא שיברה גם, בימיה הראשונים – את אַחדוּת מעמד הפּועלים הסוציאליסטי ואת מכשירה וביטוּיה, את האינטרנציונל השני.

חודש ימים אחרי התחלת המלחמה נסעה בּאלאבּאנוֹב, בפקוּדת המפלגה האיטלקית, אל הגבול האיטלקי-השויצי להתראות עם בא-כוח המפלגה השויצית, עורך העתון הסוציאליסטי בּבּרן, רוֹבּרט גרים. מטרת הפּגישה: דרישה משוּתפת לכנס את המשׂרד הסוציאליסטי הבין-לאוּמי. הדרישה הזאת לא נתמלאה – האינטרנציונל השני בתור גוף שלם, השומע לפקוּדה אחת, לא היה קיים כבר. לא עזרו גם הנסיונות של אחרים: של הסוציאליסט ההולנדי טרולסטרֶה של הסוציאליסטים האמריקאיים, אשר קראו לועידה הסוציאליסטית בואשינגטון ואיש לא בא אליה, של המפלגות הסקאנדינאביות. המפלגות הסוציאליסטיות של מדינות המלחמה לא יכלוּ כבר לשבת על-יד שוּלחן אחד. במרס שנת 1915, כלומר כחצי שנה אחרי פרוֹץ המלחמה, הצליחה קלארה צֶטקין לקרוא בּבֶּרן ועידת נשים בין-לאוּמית. הועידה הזאת היתה הראשונה שבּה ישבו צירות אוּמות לוחמות, אחת על יד השניה. ואולם הד לועידה זאת אשר הרכבה היה מקרי, לא היה.

בספּטמבּר של אותה השנה היתה בכפר צינרואלד על יד בּרן, הועידה הסוציאליסטית הבין-לאוּמית הראשונה. האינצייאַטיבה לקריאתה יצאה מן המפלגה האיטלקית; הרוח החיה של הועידה היה רובּרט גרים. מלבד האיטלקים ו“הנייטראליים” השתתפוּ בועידה הסוציאל-דמוקרטים (לנין זינוֹבייב, מארטוב, אכּסלרוד) והסוציאל-רבוֹלוּציונרים (צ’רנוב) הרוּסים, הגרמנים (לדבּוּר והופמן), הצרפתים, האנגלים, הבּולגרים וכו'. הועידה הוציאה כרוּז: “מלחמה במלחמה”, אשר טרוצקי, ראקובסקי, מודיליאני וגרים חיבּרוּ אותו. נבחר משׂרד בין-לאוּמי, המוּרכב מגרים, נין (שויצריה), מורגארי ובּאלאבּאנוֹב (איטליה). בועידה עוד לא נקבע שום תכסיס כלפּי המלחמה – הסתפּקוּ רק בפסק-דין נגדה, נגד האשמים בה, נגד הסוציאליסטים התומכים בה. “התנוּעה הצימרואלדית, היה לה בראשיתה – אומרת בּאלאבּאנוֹב – אוֹפי אַגיטאטוֹרי תעמוּלתי”. “הקבוּצה הקטנה של אנשים, אשר הוּטלוּ עליה דיבּה וחרם, הוציאה את דגל הסוֹלידריוּת הפּרולטרית מידי האינטרנציונל שהיה לפנים כוח חזק. הקבוּצה הזאת הרימה את הדגל לא מעל לחגיגות שלום, ולבתי הפּועלים וּבתי המפלגה הנהנים מן השלום, אלא מעל לחללי מעמד הפּועלים, מעל האינטרנציונל שגָוַע באי-כבוד, מעל לחוּרבן של ערך אשר אין תמוּרה לו: על חוּרבן האמוּנה באינטרנציונל הפּעיל של הפּועלים”.

המשרד הצימרואלדי התחיל בעבודתו בשויצריה, וּבמקצת בהשפּעתו – או יותר נכון בהשפּעת העוּבדה, שהנה נמצאו בכל זאת אנשים היודעים לצאת “נגד הזרם” – התעוררוּ כוחות המתנגדים למלחמה גם בקרב המפלגות הגדולות. מאוסטריה בא בדצמבּר שנת 1915 הכרוּז הידוּע של פרידריך אַדלר. חל שנוּי ב“מרכז” הגרמני – ליבּקנכט לא היה כבר יחידי שסרב להצבּיע בעד תקציב המלחמה. אליו הצטרפה קבוּצת הוּגוֹ האזה ו“הזקנים”, קאוּטסקי ובּרנשטין, בתוכה. באופּוזיציה הצרפתית נכנסו, מלבד הסינדיקאליסטים שהיו בצימרואלד, גם צירי הפראקציה הסוציאליסטית. מאקדונלד הלך לבית האסוּרים. וכאשר התאספה הועידה השניה באַפּריל שנת 1916, שוב בשוייץ, בכפר קינטאל, הצטרפוּ אליה 31 מפלגות וארגוּנים, בין אלה מפלגות שלמות של איטליה, אנגליה, רומניה, רוּסיה, פּולין, פּוֹרטוּגל, סרבּיה. מגרמניה נוכחוּ באי-כוח המפלגה הס“ד הבלתי-תלוּיה ו”הסוציאליסטים הבין לאוּמיים“. מצרפת באו שלושה צירי הפּרלמנט. השתתפוּ ב”כ ה“בּוּנד”, וב"כ המפלגות הסוציאליסטיות של הארצות הנייטראליות. הכרוז שהוּצא על-ידי הועידה, לא הסתפּק כבר בסיסמה כללית “מלחמה במלחמה”, אלא דרש מכל הסוציאליסטים בפרלמנטים להצביע נגד תקציבי המלחמה.

בפרוֹץ המהפּכה הרוּסית הופיע כרוּז חדש, אשר דרש מאת כל מעמד הפּועלים הגנה על המהפּכה ונסתיים בנבואה: “או שהמהפּכה תמית את המלחמה או המלחמה תמית את המהפּכה”. כדי להיות קרוב למדינת המהפּכה עבר המשׂרד הצימרואלדי לסטוקהולם, ואחרי שבוּעוֹת מספּר נסעוּ גם בּאלאבּאנוֹב וגם גרים לרוּסיה ואתם יחד עבר המשרד. ברוּסיה קיבלוּ אותם הסוציאליסטים וגם הממשלה בכבוד רב. קרנסקי העמיד לרשוּתם את אחד מארמוני הצאר ואת מרכבות הצאר. ואוּלם מן הרגע הראשון, עוד טרם באה הרכבת לתחנת פּטרוגראד, תפסו אנשי צימרואלד עמדה אויבת לממשלה הזמנית ולסוציאליסטים שנכנסו לתוכה. לצ’רנוב אמרה בּ. במקום שלום: “כה מהר מצימרואלד לכסא המינסטר? " עם אחרים, אפילו עם צ’רטלי, שעבר לכסא המינסטר לא מן הכפר השוייצי, אלא ישר מהקאטוֹרגה הצארית, אחרי אשר עבד בה עבודת פּרך כּעשר שנים, לא רצתה להפּגש. חברי המשרד באו במגע רק עם הבּוֹלשביקים ועם הקרובים אליהם – עם טרוצקי, לונאצ’ארסקי, הס”ר “השמאליים”. באותה תקופה קיבל הסוֹביֶט הפּטרוֹגראדי, אשר רוב חבריו היו מבני מפלגות “הסוציאליסטים המיניסטרים”, את הנוּסחה הידועה “בלי מנצחים וּמנוּצחים, בלי אַנֶקסיוֹת וקונטריבּוציות”, וגם הממשלה הזמנית קיבלה אותה, אחרי שמיליוּקוֹב הוּכרח לעזוב את תיק המינסטריון לעניני חוּץ. הסוביט פּנה לכל המפלגות הסוציאליסטיות בעולם בהזמנה לבוא לועידה בין-לאומית, כדי לדון על הפסקת המלחמה. אנשי צימרואלד התיעצו בפטרוגראד על ההזמנה הזאת, ורוב המתיעצים – ביחוד לנין, טרוצקי, קאמֶנייב – היו נגד הועידה הזאת, באשר ראו בה “התכּוֹננוּת למשׂא וּמתן בין הדיפּלומאטים”, אשר יתכן שתביא לגמר המלחמה. באותם הימים קרה לקבוּצת צימרואלד דבר לא נעים מאד. אחד מאנשיה העיקריים, הרוח החיה של הועידות, ראש המשׂרד, איש אשר הממשלה הרוּסית קיבלה אותו כאורח מכוּבד, נתפּס במשׂא-ומתן עם השטאבּ הגרמני. מטרת המשׂא-ומתן היתה השלום הספּראטי בין רוּסיה וגרמניה, כדי להקל על גרמניה את נצחונה על צרפת. זמן מה לא רצו אנשי צימרואלד להאמין, שנכון הוא הדבר ואו בכל העסק הזה אך “אינטריגה של המיניסטרים הסוציאליסטים”. לבסוף הוּכרחוּ להודות שאמנם כן, לא לשם “השלום הכּללי הסוציאליסטי” אלא לשם השטאבּ הגרמני עבד גרים – מה שלא הפריע לראקובסקי, אחרי שכל התעוּדות היו כבר לפניו, ללכת לאספה ולמחות נגד גירושו של גרים מרוסיה על-ידי “הסוציאליסטים הבוגדים” ובּאלאבּאנוֹב רושמת את הדבר בשלוָה וּבשויון נפש.

משטוקהולם שלח גרים את התפּטרוּתו מהמשרד. הקשרים הבין-לאּומיים של המשרד היו בסכנה. באותם הימים נתגלה כבר השפּעתה הרבּה של מהפּכת פבּרוּאַר על הפּועלים בכל אירופּה ועל הסוציאליסטים בפרט. בּ. מיהרה לשטוקהולם ואירגנה שם התיעצוּת רחבה, שבּה השתתפו מגרמניה לדבּוּר, האזה, אוסקר כהן, לואיזה ציץ, קאוּטסקי, בּרנשטין ואחרים, מהרוּסים – באי-כוח הבּוֹלשביקים וּמשלחת הסוביטים שיצאה לחוץ-לארץ לאַרגן את ועידת הסוציאליסטים. כמו בפטרוגראד כך גם כאן, התנגדוּ הבּוֹלשביקים להשתתפוּת בועידה, קאוּטסקי וברנשטין היו בעדה. את קבלת ההחלטה דחו עד מועצת המפלגות הצימרואלדיות. ואוּלם כאשר התאספה המועצה בראשית ספּטמבּר היו הענינים ברוּסיה כבר במצב כזה, שלא היה בכוח הממשלה והמפלגות לקבל על עצמן את האיניציאַטיבה לועידה בין-לאוּמית ולפעוּלת השלום בכלל: המהפּכה הבּוֹלשביסטית כבר דפקה בדלת. לא עניני השלום הבין-לאוּמי אלא עניני רוּסיה עמדו במרכז הועידה, אשר הרוב בה היה על צדם של הבּוֹלשביקים. הועידה הוציאה כרוּז נגד המפלגות הסוציאליסטיות הגדולות של מדינות המלחמה. הכרוּז קרא לשביתה כללית לתמיכת הזרם הבּוּלשביסטי במהפּכה הרוסית. הד לכרוּז הזה כבר לא היה. ביום יסוּד האינטרנציונל הקומוּניסטי בוּטל המשרד הצימרואלדי.

לתנועת הצימרואלדית לא היתה השפּעה מעשית על מהלך המלחמה והשלום. הסיסמאות שלה לא נתמלאו. ברית השלום נכרתה על יסודות אחרים לגמרי. הגורם אשר השפּיע באופן מכריע על מהלך המלחמה ואחר כך על כל התקוּפה שלאחר המלחמה – ואת התקוּפה הזאת עוד לא גמרנו גם כיום, תשע שנים אחרי גמר המלחמה – היתה המהפּכה הרוּסית, ואולם היא התחילה והתפּתחה מתוך שרשים אחרים לגמרי, מחוּץ לכל השפּעת צימרואלד. גם במוּבן האידיאולוגי לא השאירה צימרואלד עקבות ניכּרים בתנוּעת הפּועלים. אנשים שישבו יחד בכפרים השוייציים נמצאים עתה במחנות שונים ולוחמים איש ברעהו לא פחות מאשר לחמו אז במלחמה ותומכיה. ואילו היה חוזר עכשיו שוּב אותו האסון שהתחולל באבגוּסט 1914, לא היתה תנוּעת הפּועלים יכולה ללמוד מצימרואלד כלוּם – משוּם שמעולם לא היתה צימרואלד חטיבה אחת, מעולם לא היתה בתנועה הזאת אַחדוּת הדעות, ההשקפות והתכסיסים.

ביחס למלחמה לא נתחלקה תנוּעת הפּועלים לפי הקו המסוּים של ההשקפות הסוציאליסטיות הכלליות – שׂמאליים, ראדיקאליים מצד אחד, וימניים, רפוֹרמיסטיים מן הצד השני.הראדיקאלים ביותר, מוּסוליני, והצרפתי הרוה – נהפכו ל“אנשי המלחמה” מהטיפּוּס הגרוּע ביותר. סינדיקאליסטים ואַנארכיסטים רבּים הלכו בעקבותיהם, הראדיקאלים פּלֶכנוֹב, האנגלי היינדמן, הצרפתי גֶד (אשר נלחם תמיד נגד הרפורמיסט ז’ורס) נעשו ל“מגיני המולדת”. גם קרופּוֹטקין היה במחנה הזה. וּבאותו הזמן היו המתוּנים כמו מקדונלד, קייד הרדי, בּרנשטין במחנה צימרואלד ויחד אתם הראדיקאל קאוּטסקי, השמאליים לנין, ליבּקנכט, לוּכּסמבּוּרג, ראקובסקי וכו'. המפלגה האיטלקית היתה על כל זרמיה – מסראטי ועד טוּראטי – בין מתנגדי המלחמה בכל התנאים. העוּבדה הזאת גרמה לכך שצימרואלד לא תחזיק מעמד אחרי המלחמה והיא שהשפּיעה גם על התכסיסים בזמן המלחמה, כי גם בהערכותיהם את המלחמה היו שונים האנשים האלה איש מרעהו תכלית שינוּי.

היה בין הצימרואלדים חלק אחד – סוציאליסטים איטלקיים ביחוד – אשר באמת וּבתמים בכל כוח נפשם, דנוּ את המלחמה לכף חובה, לכל גילוּייה, לכל צוּרותיה. בשבילם היתה המלחמה – כל מלחמה – “נסיון של שוד אימפּריאליסטי”. הם לא רצו להבדיל בין אשמים פּחות ואשמים יותר. “בין הממשלות – כותבת בּ. – לא היו ולא היו יכולות להיות חפות מפּשע”. בלגיה עמדה בשבילם על מדרגה אחת עם רוּסיה וגרמניה, וואנדרולדה אשר יצא להגן על מולדתו היה פושע לא פחות מוילהלם שציוה להרעיש את בריסל. והם דרשו משוּם כך תכסיס אחד – התנגדוּת אַקטיבית למלחמה – מכל הסוציאַליסטים, בלי התחשבוּת כל שהיא עם המצב האסטרטגי, עם הסכנה למולדת, כי עצם המוּשג “מולדת” לא היה קיים בשבילם. ומי שדאג לה היה או “חולה בפּטריוֹטיוּת” או “בוגד”. ישארו-נא הגרמנים בבריסל, יבואוּ-נא הם לפאריס והאוסטרים לרומא, לסוציאליסטים אסור לחשוש לדברים כאלה. החלק הזה של אנשי צימרואלד התנגד רק לדבר אחד – למלחמה, ורצה רק בדבר אחד – בשלום, ויהא זה באיזה מחיר שהוא.

והיה חלק שני – רוב הגרמנים, ביחוּד קאוּטסקי וּבּרנשטין – אשר בשבילם המלחמה היא הופעה לא כל כך פשוּטה והם מכירים בהרבה מסיבותיה. הם סוברים שישנן מלחמות שונות ושבכל מלחמה ישנם אשמים פּחות ואשמים יותר, ושלא כל שלום הנהוּ מטרה לסוציאליסט, כי אם שלום של צדק. בעיניהם לא ישב הפּועל הבּלגי המגן על ארצו על ספסל הנאשמים, כאשר ישבו עליו שׂרי הצבא שתקפו את בּלגיה. אחדים מהם האמינו בראשית המלחמה בצדקתה של גרמניה ואז הצטרפו ל“שלום בית”, וכעבור חדשים מספּר, כאשר נפקחו עיניהם לראות שרימוּ אותם, עזבוּהוּ. ואולם לפני כך לא עשוּ זאת. וכאשר הצטרפו לצימרואלד לא רצוּ בשלום באיזה מחיר שהוא – גם במחיר של כיבוּש פאריס על-ידי הגרמנים ורומא על-ידי האוסטרים – אלא דרשו שישיב הגוזל את הגזלה.

והיה עוד חלק שלישי בין אנשי צימרואלד – כמעט כל הרוּסים. לנין הקדיש את רוב פּעוּלתו לפולמוס עם אנשי ה“שלום באיזה מחיר שהוא”, אשר הוא קרא אותם “כלי קודש, אנשי ההון הסנטימנטליים והטפּשים” ו“פּאציפיסטים” (מה שהיה שם גנאי בפיו). ואולם מטעמים אחרים מאשר הגרמנים. את לנין ענין אך דבר אחד: ניצוּל המלחמה למטרת המהפּכה. ומשוּם כך הסיסמה שלו היתה לא “הפסקת המלחמה” ולא “שלום צדק” (את כל האירוֹניה שלו שפך לנין על “השלום הדמוֹקרטי בלי מנצחים ומנוּצחים”), אלא “הפיכת מלחמת העמים למלחמת המעמדות”. קרובה ללבו היתה ביחוּד המהפּכה ברוּסיה, וּבהיוֹת שהוא לאמתו של דבר לא האמין בה, ולא האמין בכוחות העם הרוּסי עצמו, רצה ב“זעזוּע” מבחוּץ, במפּלת רוּסיה במלחמה. למעשה רצה בנצחון גרמניה. וּקרובים לעמדתו זאת – אם כי לא בחריפוּת כזאת ולא בגלוּי לב כזה – היוּ הרוּסים האחרים: מארטוב המנשביק, צ’רנוב הס“ר. אצל אלה נשתנתה העמדה כאשר באה המהפּכה שלהם, זאת של פבּרוּאַר, ומשוּם כך הם היו בתקוּפת קרנסקי לא בעד “מפּלת רוּסיה” אלא בעד “שלום צדק” ואותו ניסוּ להשיג על-ידי הועידה הבין-לאוּמית אשר לנין וחבריו התנגדו לה משוּם שהמהפּכה שלהם עדין לא באה וּמפּלת רוּסיה היתה עדיין נחוּצה להם. הם הפריעו לממשלה הזמנית בשאיפותיה לשלום, כי פחדוּ מפּני השלום, פּחדו פּן לא יספּיקו לנצל את המלחמה לשם המהפּכה. והתור שלהם לרצות ב”שלום הצדק" בא אחרי מהפּכת אוקטובּר. ואולם אז הפריע כבר השטאבּ הגרמני.,המהפּכה לא המיתה את המלחמה" – למהפּכה נוספה בּריסק-דליטא, ואת המלחמה גמרו החיילים האמריקאיים, הרעב הגרמני ו“הלאוּמים הנדכּאים” שבאוסטריה.

והיה בין אנשי צימרואלד עוד חלק רביעי – אי אלה מסוציאליסטי שויצריה הגרמנית, עם גרים וגרויליך בראשם. אלה היו עם גרמניה ורצוּ בנצחונה – לא מטעמי לנין אלא פשוּט מתוך נאמנוּת פּטריוטית לגרמניה, והתנוּעה הצימרואלדית היתה בעיניהם מכשיר להחליש את כוח מתנגדי גרמניה, גרויליך גילה זאת עוד בראשית המלחמה כשבא לאיטליה והיה לו העוז והתמימוּת להציע לסוציאליסטים האיטלקים “מיליון” לעזרת הפּעוּלה הפּאציפיסטית שלהם, ולא הסתיר אפילו, שהכסף הזה כסף ממשלת גרמניה הוא. בּ. מספּרת איך גירשו אותו האיטלקים, ואולם גרים, שהיה זהיר יותר, נשאר והפסיד את משׂחקוֹ רק בקיץ שנת 1917, ב“פּטרוגראד האדוּמה”.

התנוּעה כה רבת-הגונים, שחלקיה כה שונים זה מזה בתפיסת המלחמה והשלום ובהערכת התכסיסים הסוציאליסטיים הכלליים, לא יכלה לבוא כגמול לכשלון הגדול של האינטרנציונל. וגם הפּאתוס הטהור של ליבּקנכט לוּכּסמבּוּרג, פרידריך אַדלר, ושל אי אלה מהסוציאליסטים האיטלקים, לא היה יכול לעמוד לה. במסגרת האיוּמה של הקטסטרופה העולמית נשארה התנועה הצימרואלדית אך אֶפּיזוֹדה – משוּם ששימשה למטרות צדדיות, למטרות גרמניה, למטרות המהפּכה הרוּסית, ולא למטרה אשר לשמה נוסדה: להקמת הסוֹלידריוּת של הפּועלים מחדש.

ד

כשהגיעה הרכבת אשר בה ישבה בּאלאבּאנוֹב לתחנת פּטרוגראד בקיץ שנת 1917, החליטה בּאלאבּאנוֹב: “הצדק עם לנין ולא עם אחרים”. וּבלב שלם, בכל הפּאתוס המהפּכני שנעשה לה לטבע, הצטרפה בּאלאבּאנוֹב לתנוּעה הבּוֹלשביסטית ועזרה לה בכל כוחותיה במשך שתי השנים שהיתה בחוּץ-לארץ. וכאשר שבה שנית לרוּסיה, היתה לא רק חברה למפלגה, כי אם אחת הראשונים בשכבה השולטת – המזכירה העיקרית של הקומאינטרן. על רוּסיה גוּפא בשנים הקשות הללו, מאז מהפּכת אוקטובּר ועד התפּתחוּת ה“נאֶפּ”, היא מספּרת מעט מאד. במשׂרדים המרוּבים אשר היא עבדה בהם או ביקרה אותם לא היה לה כל מגע ישר וּמתמיד עם המוני העם. היא עצמה יודעת זאת. “מוּבן מאליו שאי אפשר להגיד, שאלה שהיו בזמן ההוא במוסקבה, בתור חברי המפלגה המנהלת, ידעו את חיי רוּסיה, ביחוּד את החיים הפּנימיים של ההמונים”. דבר אחד ידעה כמוּבן גם היא, יודעת אוּלי יותר טוב מאשר רוב חבריה: את העול החמרי המחריד אשר המהפּכה הבולשביסטית מעמיסה על ההמונים, את העוני והדלוּת אשר היא הביאה. ואולם הדלוּת כשהיא לעצמה אינה מפחידה ואינה מכשילה. המפחידה והמכשילה הנה העוּבדה שמעוֹני זה לא כּולם סבלו במידה שוה. אילוּ היה כך, היה המצב ברוּסיה עצוּב ואוּלם גם “נעלה”, כי “אין בעולם דבר נעלה יותר מיסוּרים ודלוּת לשם מטרה נשׂגבה”. ברוּסיה לא היה כך. “האנשים אשר הכריזו את המטרה לגדולה ודרשו בשמה קרבנות לא קיבלו עליהם את האַחריוּת ליסוּרים של אחרים, ולא נשׂאו אותם בעצמם”. מידת העוֹל לא היתה שוה ו“העם הנושא בעוֹל היסוּרים מסוּגל לשׂאת הכל, והוּא שוכח הרבה אם לא את הכל, ואולם לעולם לא ישכח את אי-השויון, בו לקוּ אלה אשר חרתוּ על דגלם את השויון הגמוּר. בה במידה שהמלחמה בעד האידיאל מטילה על ההמונים יסוּרים גדולים יותר, באותה המידה הולכת וגדלה מידת ההתרגשוּת של ההמונים נגד אי-השויון”. הדבר הזה נתגלה באופן בולט מאד בכל פּעם, והמגע היחידי של בּאלאבּאנוֹב עם ההמונים היה – כדרך כל אנשי התעמוּלה הקומוּניסטית ברוּסיה – מעל במת הנואם. היא מספּרת על ועידת הנשים הראשונה שהיתה במוסקבה, ההתלהבוּת הרבּה אשר בה שרוּ הנשים את האינטרנציונאל, על “הסבלנוּת ללא גבוּל” אשר בה הן שמעו את “הנוֹאמים והנואמות הרשמיים”, ואוּלם “בו ברגע שהנאוּמים הללוּ נגמרו, התחילו הצירוֹת לדבּר על הדבר האחד אשר עינה אותן, אשר עצר בעד התענינוּתן בכל דבר אחר: על לחם, על רעב, על אי-שויון בחלוּקת צרכי האוכל. קודם כל היתה השאלה הבוערת הזאת זקוּקה לתשוּבה, והנאוּם על שויון וחופש אשר הן שמעו לפני רגע בהתענינוּת ובהתלהבוּת כה עצוּמה, נעשה חוור לעוּמת אי-השויון הקוֹנקרטי שבחיים. הנימוּק הידוּע על ה”תכליתיוּת" שבאי-שויון זה, באשר “צריך לתת לגדולים את האפשרות ללחום בעד המהפּכה” לא היה בכוחו להשקיט את הרוחות. כזאת היתה האַתמוֹספרה במוסקבה, ולא רק בקרב הנשים, שיסוּרי ילדיהן היה עלוּלים אוּלי להעביר אותן על דעת הצדק – בכל מקום היה כך: “באספות, ברחוב, בחוּגים קומוּניסטים אינטימיים, תמיד ובכל מקום דיבּרוּ על הצרכים החמריים. פת לחם וחתיכת סוּכּר נעשו לשאיפה הבולעת הכל – גם בשביל אלה אשר העמידו את כל חייהם לשרוּת האידיאַל”. באספות הפּוּמביות שמעו את הגדולים מתוך “רגש השעבּוּד, מתוך אמוּנה באַבטוֹריטטה, מתוך פּחד מפּני הממשלה” – ואולם, כשהופיעו במקומם פּוֹעלים פּשוּטים, “שאין שמם הולך לפניהם”, צעקו להם פּה אחד: “כל זה מצוּין, ואוּלם אנו רוצים בלחם, סַפּרוּ לנו דבר-מה על לחם”.

בתוך האויר הזה, הממית כל התלהבוּת מהפּכנית, עבדו אנשי הממשלה את עבודתם במשׂרדיהם. על אנשיה העיקריים של המהפּכה יודעת בּ. לספּר עוד פּחות מאשר על רוּסיה. היא נמנעה בכוָנה לספּר על לנין. רגש הכבוד אשר היא רחשה ורוחשת אליו אינו נותן לה להצטרף לכל אלה המנצלים את שמו כדי לקשט את עצמם. השימוּש לרע בשמו של לנין הנפוץ ברוּסיה, הרצון לעשותו לבן-אֵלים, לצדיק גמוּר, לחכם מוּחלט, מפריע בעדה מלספּר עליו את האמת האנושית: לכך, לפי דעתה, עוד טרם הגיע הזמן. ואוּלם, ברור שיחסה ללנין הוא יחס של הערצה וכבוּד גמור. בין “האֵלים הקטנים” היא מבליטה לטובה רק את ווֹרוֹבסקי, שהיה חברה במזכירוּת ונהרג אחר-כך בשויצריה, בהיותו ציר רוּסיה ברומא. הוא היה “איש משׂכּיל ואינטלקטוּאַלי שלא כרגיל”. בהשענה על לנין היא מספּרת על “רדיפת הכבוד” של טרוצקי, ואולם היא מוסיפה גם, שהוא שייך לאלה המהפּכנים “שהמהפּכה עשתה אותם לטובים יותר ועמוּקים יותר”. כעבור זמן ידוּע שינה גם לנין את יחסו לטרוצקי לטובה – “אוּלי, מפרשת בּ. משוּם שהיה יכול לעשות השוָאות”. ואולם למרות היותו “טוב יותר ועמוק יותר” יכול היה טרוצקי, לפי עדוּת בּ. “להשתתף באינטריגות, ולהיות מחוּסר-אומץ כדי להגן על דעתו לפני השליטים ולשׂחות נגד הזרם. בזה הפסיד טרוצקי את החלק הגדול ביותר של זכוּיותיו העצוּמות כלפּי המהפּכה הרוּסית והעולמית”. בּ. משתוממת גם שטרוצקי וראקובסקי, המנשביקים לשעבר, יכלו להשתתף ברדיפות האכזריות נגד חבריהם ותלמידיהם, וההשתתפוּת הזאת באה כדי “לזכות בפּוֹפּוּלאריוּת, במחיאַת כפּים של ההמון על חשבון החברים המנוּצחים”. ואוּלם לא “הקטנות” הללוּ וגם לא אי-השויון הכלכלי הכריחו את בּ. לעזוב את הקומאינטרן. שיטות עבודתו הן שפּקחוּ עיניה לראות, כי בתוך “מלכוּת השקר” היא נמצאת.

ימים מספּר אחרי הבּחרה למזכירוּת הקומאינטרן נודע לבּ. שזינובייב נתמנה על-ידי הועד המרכזי של המפלגה הרוּסית לנשיא הועד הפּועל של הקוֹמאינטרן. תחילה לא עשתה עליה הידיעה הזאת שוּם רושם. אמנם כבר בימים הראשונים לעבודה המשוּתפת הפליאו אותה אי אלה “קטנות”. בפרוטוקול של הישיבה אשר היא השתתפה בה קראה ביום המחרת: “הוּחלט להרחיק את פּלוני” – והחלטה זאת לא נתקבּלה. היא שאלה לפשר דבר וקיבּלה תשוּבה, שנפלטה שגיאה: פּלוני ביקש בעצמו שישחררו אותו מן העבודה. וּפלוני זה היה “המשׂכּיל, המסוּר, הזקן ביותר” שבּין חברי המפלגה, אוּלם הוא נמצא באופּוזיציה לזינובייב. כעבור זמן קצר קראה בּאלאבּאנוֹב בספר הפּרוטוקולים ונשתוממה עוד יותר: “החברה בּאלאבּאנוֹב מקבלת חופש לשם נסיעה לאוּקריאנה”. הפּעם היא כבר לא שאלה ביאוּרים – ברוּר היה לה שאי-הבנה נפלה כאן, ונשארה על מקומה. באותה הישיבה הראשונה של הועד הפּועל של הקומאינטרן הזכיר זינובייב איזה מספּר שלא כנכון ובּ. תיקנה אותו. הוא חזר על אותו המספּר והיא תיקנה שוּב. וקיבּלה ממנוּ פתקה בזו הלשון: "לשם מה אַת עומדת על שלך? לשם מה? פּשוּט למען האמת. פּשוּט – יותר מדי פּשוּט בשביל זינובייב. אז טרם הבינה בּ. את הענין, עתה היא מבינה ששיטה היתה כאן. באותה הישיבה הפליא אותה המרץ אשר השקיע זינובייב בשאלות האנשים – מי ומי צריך לעשות עבודה פּלונית או אלמונית. הדבר היה קצת מוּזר לה, אולם היא לא יחסה לזה חשיבוּת יתרה, עד אשר נוכחה, כי סביבה יושבים “אֶלמנטים בלתי-ידוּעים, ממדרגה שלישית, אשר לא היתה להם שוּם שייכוּת לתנוּעה הבין-לאוּמית, ברנשים בּוּרים החרדים מפּני הרשוּת”. בישיבות דיבּרוּ אך על השאלות האדַמיניסטרטיביות. ההחלטות הפּוליטיות נודעו לה – למזכירת הקומאינטרן – רק מן העתונוּת.

כעבור זמן מה הוּבררה לה גם “הטעוּת” על חוּפשתה ונסיעתה לאוּקראינה. זינובייב הודיע, שיש צורך לשלוח לאוּקראינה איזו אישיוּת מפורסמת, ורק בּאלאבּאנוֹב מתאימה לכך. היא אינה רוצה, היא שואפת להשאר ב“לב המהפּכה”, במוסקבה; אולם אחרי שזינובייב כתב פּתקאות על ימין ועל שמאל, החליט הועד המרכזי בחיוּב וגם לנין הצטרף לדרישה הזאת. בּ. נכנעה מתוך משמעת. אחרי כיבוּש אוּקראינה על-ידי “הלבנים” שבה בּ. למוסקבה ומצאה במזכירוּת תמוּנה חדשה: ישנו “ועד מצוּמצם” המחליט על הכל, מבלי לשאול את המזכירה. עוד לא הספּיקה בּ. למצוא את עצמה בתנאים החדשים, והיא כבר קיבּלה הודעה, שהועד המרכזי החליט כי מצב בריאוּתה ברע הוא, ועליה לנסוע לבית-הבראה. היא לא ביקשה את החסד הזה ואינה רוצה בו – היא איננה חולה ואיננה זקנה והיא מסרבת בהחלט ונשארת במוסקבה. בעוד שבוּעות מספּר מקבל הועד המרכזי החלטה חדשה: על בּ. לנסוע לתּוּרכּסטאן. – “המזרח, המהפּכה, האימפּריאַליזם האנגלי, הדבר חשוּב מאד, נחוּץ איש בעל שם מפורסם”. ובּ. מודיעה שהיא אינה מסוּגלה לעבודה במזרח, שכל חייה עמדה בקשרים עם אנשי אירופּה המערבית, ושמלבד זה, כּאן טעוּת: אין לה פּרסוּם עולמי. פּרסוּם כזה ישנוֹ רק לשני אנשים, הלא הם לנין וטרוצקי. מה!? רק שנים ולא שלשה? והשני הוא טרוצקי ולא זינובייב? בּ. איננה נוסעת יותר לתּוּרּכּסטאן – היא מקבלת הודעה, שהיא איננה יותר מזכירה בקומאינטרן.

ואולם כל אלה היו אך “קטנות” ולא הספּיקו לפקוח את עיני בּ. – עד שבּאו לרוּסיה באי-כוח המפלגה האיטלקית, היקרה לה. היא עמדה אתם בקשרים כל הזמן, היא עבדה שנים רבות באיטליה, היא היתה ידועה לאיטלקים – ואותה ביקשו “לטפּל” בהם. “הטיפּול” היה צריך להיות בהנהלה שיחות פּרטיות וחשאיות עם “השׂמאליים” שבמשלחת, כדי להביא על-ידי כל מיני אינטריגות וקוֹמבּינציות לפירוּק המפלגה הסוציאליסטית באיטליה, להוציא ממנה את “הימניים” – טוראטי וחבריו. בּאלאבּאנוֹב מסתלקת מן התפקיד הזה. זינובייב כועס, צועק, מאיים – וּמוצא אחרים יותר טובים. בפרטיוּת מספּרת בּ. על רשת האינטריגות, על דיבות השקר וּמעשי תרמית בכסף, אשר בהם סובבו את המשלחת האיטלקית. את המטרה השׂיגו – כעבור זמן מה אחרי ששבה המשלחת הביתה היו באיטליה, במקום מפלגה סוציאליסטית אחת, שלוש: “מפלגת האַחדוּת”, המפלגה הסוציאליסטית המכּסימליסטית, המפלגה הקומוּניסטית. אילו היה מוּסוליני “ג’נטלמן” היה צריך לשלוח לזינובייב טלגרמה של תודה. "המפלגה הסוציאַליסטית האיטלקית היתה הקרבן הראשון, בסגנון הרחב, על מזבח הפּוליטיקה הפאטאלית של איבוּד-לדעת, אשר הנהלת הקומאינטרן נוהגת בה.

על מה מבוססת הפּוליטיקה הזאת? על בחירת עובדים מנהלים מן החומר האנושי הגרוע ביותר, על הרחקת כל אדם אשר איניציאַטיבה לו ומסירות אמיתית למפעל ואומץ לב, על העלאַת אנשים שאינם אלא “דקוֹראציה” בלבד, על נתינת משׂרות של כבוד, על קנוּניות ועל כנוּפיות המכריזות על כל אחד שאינו רצוּי ל“משפּחה” כעל “בוגד” ו“סוציאל-דמוקראט”, על פּקוּדוֹת ועל הכנעה אִלמת שאין לה שום שייכוּת למשמעת מהפּכנית, על “נאמנים” השולטים, בשם מוסקבה האדוּמה, על כל הארצות מבלי לשאול את פּיהן ונגד רצונן, על בוּז ללא גבוּל להמונים שאינם אלא “מכשיר עיור” בידי “המנהיגים”, על שקרים, על דיבות, על כסף ועוד פּעם על כסף, ושוּב פעם על כסף. “החוּרבן הפּנימי המשתקף בפּרטצס ההתפּוררוּת של כל המפלגות הקומוּניסטיות, מראה באופן בולט למדי, לאָן מביא חוסר כל התחשבוּת בבחירות האמצעים. אי-אפשר לעורר פּעולת ההמונים אם מביטים על ההמונים כעל מכשיר אשר מפעילים אותו על-ידי אמצעים טפלים ובאמצעוּת סוכנים הקשוּרים בנותן-לחמם רק על יסוד האינטרסים הפּרטיים, על שיתוּף חטאים, וּבמקרה הטוב ביותר על הפּחד מפּני האבטוריטטה… המעמד אשר תעוּדתו ההיסטורית היא להפוך את היחסים החברתיים, אינו יכול להעלות, מרצונו הטוב, את השקר לאמצעי של מלחמה”.

מה לעשות עתה, אחרי אשר נפקחו העינים? ללחום נגד השיטה הזאת בתוך רוּסיה עצמה? “מגוּחך ומחוּסר כל תקוה”. לדבּר אין נותנים, גם לתקן את השקרים הגסים ביותר ואת הדיבות הבולטות ביותר אי אפשר. אפשר היה אמנם לשבת בבית-הבראה או באיזה משרד, “תחת הגנת הצבא האדום, מעוּטרת מחמאות וכבוד” – ואוּלם רגש האחריות הפּוליטית והמוּסרית אינו מרשה לה זאת, אינו מרשה להשתתף, ויהיה זה רק מתוך שתיקה, במעשי פשע נגד תנועת הפּועלים. ב. מתרחקת מכל פּעולת המפלגה והקומאינטרן, היא אינה מקבלת גם עבודות תרגוּם (אחרי שהוּברר לה איך מסרסים גם את תרגוּמיה). אחרי השתדלוּת רבּה עלה בידה לעזוב את רוּסיה בשנת 1920. בהתלהבוּת עצוּמה דרכוּ רגליה על אדמת המהפּכה. בכל כוחותיה, בלב שלם באמוּנה מוּחלטת, התמסרה היא למפעל הקומוּניסטי. ובצאתה מרוסיה היא כותבת: “כאשר עזבתי, בהיותי עוד צעירה מאד, את הפּריבילגיות ואת הסביבה אשר בהן נולדתי, כדי להלחם על השקפותי המהפּכניות, הייתי מאוּשרת. מאוּשרת פּי שנים הנני עתה, כשאני יוצאת בפעם השניה למלחמה בעד אותן ההשקפות”. בחוץ-לארץ היא עומדת לימין המפלגה האיטלקית, וגם אינה מעלימה, שלפי דעתה “ההנהלה הנוכחית של הקומאינטרן הנה פאטאלית לתנועה מהפּכנית של כל העולם”. שנתים בערך אחרי שעזבה את רוּסיה הודיעו לה מן הצירוּת הרוּסית בוינה שהועד המרכזי שואל לבריאותה ושולח לה כסף לבית-הבראה. הכסף נשלח כמוּבן חזרה. המפלגה הקומוּניסטית הרוּסית הוציאה את בּאלאבּאנוֹב משוּרותיה.

בשני דברים – באי-השויון הכלכלי השׂורר בין שני המחנות, מחנה הגנרלים של המהפּכה וּמחנה החיילים של המהפּכה, וּבשיטה הפּוליטית של שקר – כרוּכות, לפי הכּרתה של בּאלאבּאנוֹב הסכנות הגדולות של המהפּכה הרוּסית. “השיטה המאוּסה הזאת של שרירוּת לב, עבדוּת ודמגוֹגיה גרמה לאידיאולוגיה המהפּכנית הרבה יותר נזק מאשר יכלה לגרום לה הברית העצוּמה ביותר של כל שונאי הפּועלים בכל העולם”. השיטה הזאת מחלישה את האמונה במהפּכה, היא שוללת מהפּועלים את הרשות המוּסרית למחות נגד הדיכוּי בארצות הקפּיטליסטיות. עתה ישנם בעולם מיליוני אנשים, וביניהם אנשים ישרים ומהפּכנים, היודעים שחיי אדם, חיי המהפּכני הישר, וכבודו – נעשו ברוּסיה למשׂחק אלם לשרירוּת לב השולטים. אלה. הדברים המכריחים כל איש ישר ובעל רגש הצדק לברוח מן הקומאינטרן כשם שברחה היא וּכשם שברח ממנוּ הפּועל האוסטרי אשר גרם לפי סיפּורה, ליסוד הקומאינטרן, אלה הדברים המפריעים למהפּכה הרוּסית להיות מגדל אור למהפּכה העולמית, וּמחייבים את מעמד הפּועלים לחפּש עתה דרכים חדשות – לא זאת של האינטרנציונל הסוציאליסטי ולא זאת של הקומאינטרן, כי אין בהן לא ברכה ולא הצלה.

ואולם בו בזמן שּבאלאבּאנוֹב יודעת כבר כ “המהפּכה אינה יכולה להתגשם על-ידי “עבדים”, כי “החינוּך באמצעוּת הפּעוּלה” של ההמונים הנו הדרך היחידי למהפּכה, כי הועד המרכזי הבּוֹלשביסטי, השליט כרגע על רוּסיה ועל הקומוּניסטים בחוּץ-לארץ, מחנך גם שם וגם כאן את התכוּנות המכועורות ביותר – “רגשי הכנעה, ריגוּל, קוֹרוּפּציה, התרפּסות, בו בזמן שהיא יודעת את כל זה, אין היא נוגעת ביסודות המהפּכה הבולשביסטית ועיקרי התורה הקומוּניסטית. היא עומדת וחוזרת כמה פעמים: “הבּקוֹרת על אישים אחדים ועל מוסדות ויהיו הם כרגע מכריעים לגורל הארץ, אין לה כל שייכוּת למהפּכה הרוּסית”, ועוד: “לא על תוצאות שאין להמנע מהן בדיקטאטוּרה המעמדית מדוּבר כאן, אלא על חטאים וסירוּסים הנעשים בדיקטאטוּרה”, ועוד: “הטרור הפּוליטי היה בבחינת הכרח”. יסודות המהפּכה הבּוֹלשביסטית נשארים בעינם, אלא מה? אשמים אנשים בודדים המשתמשים לרע בטרור וּבדיקטאטוּרה, אשמים “הבינונים” באשר הם מגשימים בלי הבנה, בלי הכּרת האחריוּת, בלי רגש אנושי את סיסמאותיהם של הגדולים. צדק לנין בדרשוֹ את שלטון הטרור וצדק גם אז כשדרש להנהיג את ה”נאֶפּ” – את הכל קילקלוּ ה“קארייריסטים העלובים”, “הנבזים” מטיפּוּסוֹ של זינובייב, “המנצלים את המהפּכה לטובת עצמם”. האנשים הקטנים והרעים הללוּ השתמשו ב“שם הגדול” של לנין ובאבטוריטטה שלו, “כדי להקל על עצמם את מלאכת השלטון”. אחד הסכּים בלב קשה, “לאכול יותר טוב, לשם המהפּכה” – וּמאות עשוּ זאת בלב קל מאד, לשמוֹ ולתיאבון. אחד נאחז בשלטון כדי להגשים רעיון נעלה, ומאות-מאות נאחזו בו כדי ליהנות מן השלטון כמטרה עצמית. ואלה המאות והמאות הרגו את המהפּכה. מה נתן להם את האפשרוּת לכך? על איזו קרקע הם צמחו? על השאלות האלה נותנת ב+. אותה התשוּבה שנתנה להקמת משטר הדיכוּי הפאשיסטי באיטליה. שם אשם מוּסוליני, כאן אשמים זינוֹבייב והדומים לו, ואפילו המוֹטיבים דומים: קנאה, נקמה, שׂנאה.

ודאי אין לזלזל בערכּם של אישים ובתפקיד תכוּנותיהם במאורעות ההיסטורים, אולם גם מי שיקבל את כל תיאוּרה של בּ. כאמת גמוּרה, ובאמיתות התיאוּר אין להטיל כל ספק, לא רק מפּני שאיש אמת כתב את הספר אלא גם מפּני שתעודות רבות ועדים אחרים ללא מספּר מאַשרים את אמיתוּתו – גם הוא לא יקבל כל כך בנקל את תיאוּרה. סברה זו, כי כל אשמת הכשלון הקשה של ההתאַמצוּת המהפּכנית הכּבּירה ברוּסיה תלוּיה בזינובייב וכל אשמת השלטון הריאַקציוני באיטליה תלוּיה רק במוּסוליני לא תניח את הדעת.

ה

ספרה של בּאלאבּאנוֹב נותן רק תיאוּר של אישים ומאורעות בתקוּפה האחרונה של התנועה הסוציאליסטית האירופּאית, אולם אין היא נותנת כל ביאוּר מספּיק למאורעות עצמם, להשתלשלוּת הטראגית שהביאה לידי כשלון האינטרנציונל באבגוּסט שנת 1914, לנצחון הפאשיזם באיטליה, לכשלון הקומאינטרן, לפירוּד מעמד הפּועלים. מן הספר הזה אפשר ללמוד רק מה קרה, אולם אי אפשר ללמוד ממנו מדוּע קרה. למרות כל מה שעבר על בּאלאבּאנוֹב, למרות כל הנסיון העשיר והמר הזה של השנים האחרונות, נשארה נאמנה להשקפות אשר הביאה אִתה בהכּנסה לחיים הציבוּריים. היה חוּרבן באיטליה – ואוּלם המפלגה הסוציאליסטית אינה אשמה במאוּמה. כשל האינטרנציונל השני עם פּרוֹץ המלחמה – ואוּלם תורת מארכּס, אשר ממנוּ כאילו שאַב האינטרנציונל הזה את שיטות מלחמתו ואת תכסיסיו, קיימת ועומדת. המהפּכה הבּוֹלשביסטית הכזיבה ולא נתנה את אשר קיווּ ממנה גבּוֹריה – ואוּלם את קויה העיקריים, את הדיקטאטוּרה ואת הטרור, עלינו לקבּל. לא יתכן שנסתפּק תמיד וּבכל מקום בביאוּר הפּרימיטיבי שאינו אומר כלוּם – “בגידה”, “חוסר נאמנוּת”, לא יתכן שנסתפּק בכך, משוּם ש“הבגידה האוניברסלית” הזאת, של האנשים ושל ההמונים (בפרוֹץ המלחמה, למשל) אינה כבר בגידה, במוּבן הפּשוּט של המלה, אלא הופעה סוציאלית הדורשת גם היא ניתוּח וביאוּר. וּמלבד הפּרימיטביות של הביאוּרים יש עוד דבר אחד: כיצד קרה שבּאלאבּאנוֹב הנאמנה, נשאָרה עתה בודדה בתנוּעת הפּועלים, כיצד קרה שאין לה מקום לא באינטרנציונל הסוציאַליסטי ולא בקומאינטרן ושגם הקבוּצה הקטנה שהיתה אִתה לפני 4 – 5 שנים, הולכת וּמתפּזרת? כלוּם נטרפה דעתם של כל הפּועלים, של כל המיליונים הללוּ, על ארגוּניהם, על מפלגותיהם, על עתוניהם על אנשיהם הגדולים?

לברר את ההופעה הזאת, הופעת ּבאלאבּאנוֹב, הסוציאליסט הישר, הנאמן, המסוּר, המחונן בסגוּלות מוּסריות בלתי רגילות, האוהב את האמת, והוא אינו יודע לתת את הביאוּר המספּיק למה שאירע בתנוּעת הפּועלים והוא עומד בודד ואומר, כי מה שקרה – רע הוא, רע מאד, וכי בכל זאת יסודות התנועה, העיקרים הסוציאַליסטיים אשר מלפני המלחמה, נכונים הם וצודקים – את התופעה הזאת אפשר לברר רק מתוך הנחה אחת: פּגם היה בתוך יסודות התנוּעה עצמם; ּבאלאבּאנוֹב שהיא “נאמנה” יותר מדי ואָפיה אופי של בעל הרגשה המחוּסר חוּש בקרתי, אינה מסוּגלה להודות שהעיקרים הסוציאליסטיים עצמם, אשר הם שימשוּ לקו לתנוּעת הפּועלים בזמנה ואשר אִתם יצאה היא, לפני שלושים שנה, לשוּרות מעמד הפּועלים, הם הם הטעוּנים בדיקה חדשה. נכון, שלכאורה אין בּ. יחידה בנאמנוּתה המוּפרזת, נכון, שגם הסוציאליסטים וגם הקומוּניסטים אומרים ברוּבם, שהם רק ממשיכים את הקו הסוציאַליסטי שמלפני המלחמה, שאין הם אלא תלמידיו הנאמנים של מארכּס. כך אומרים גם קאוּטסקי וגם סטאלין – ומאמרים וּספרים ללא מספּר נכתבו בויכוּח על שאלה בלתי חשוּבה זאת: מי הוא הנאמן? ואוּלם בו בזמן שהרבה סוציאַליסטים וקומוּניסטים אומרים זאת ועושים דברים אחרים לגמרי, חושבת בּ. – שוּב בהתאם לאופי – מה שהיא אומרת ורוצה לעשות מה שחושבת. אחרים למדו ושינוּ את כל הפּוליטיקה שלהם – ובודאי חטא לא יכוּפר הם חוטאים בזה שאין הם מודים בשינוּי הזה בפה מלא. אולם בּ. לא למדה כלוּם, וּמשוּם כך היא נשארה מצבה לתקוּפה שעברה.

כאשר פרצה המלחמה דרשה בּאלאבּאנוֹב ורבים אתה נאמנוּת להחלטותיהם של הקונגרסים – התנגדוּת נמרצת למלחמה, שביתה כללית, סירוּב ללכת לצבא וכו'. הדרישה לא נשמעה משוּם צד. המונים, גם אלה שעבדו עשרות שנים בנאמנוּת לסוציאַליזם, הלכו למלחמה וסוציאַליסטים בראשם. והקומוּניסטים? בזמן המלחמה לא רצוּ גם הם בהפסקתה, וכאשר הגיעו עצמם למלכוּת, רצוּ במלחמה, “במלחמה מהפּכנית”. ואם לנין מנע את טרוצקי מהכריז מלחמה, עשה זאת לא משוּם שהתנגד לכך אלא משוּם שהבין שגנרל הוֹפמַן חזק ממנוּ. וּבשעה שנדמה לו, כי פּילסוּדסקי הנהוּ יותר חלש ממנוּ הכריז את המלחמה הרוּסית-פּולנית. וכאשר היה צורך לו בשביל התעשיה הרוּסית בנפט של גרוּזיה, הלך וכבש את הארץ החפשית הזאת בכוח בזרוע. כל זה סימן הוא, שהדבר אינו פשוּט כל כך, ושמלבד המעמד המנוּצל, אשר כל חלקיו בעולם קשוּרים בקשר הסולידריוּת, וכי מלבד המעמד המנצל, ישנן בחברה האנושית עוד קטיגוריות אחרות, אשר אי אפשר להעלים עין מהן, הלא הם הלאום, המולדת, הגנתה, עניני הממלכה בתור כלל. הקטיגוריות הללוּ יוצרות קוֹמפּלכּס של הרגשות וענינים העלוּל, בסיטואַציה ידוּעה, לניות יותר חזק מן הקוֹמפּלכּס המעמדי – וקוֹמפּלכסּ זה לא היה קיים לגבּי הסוציאליסטים שלפני המלחמה, לא בדקו אותו, לא חקרוהו ולא עיינו בו ולא התחשבו אתו. עתה, כשהולך ונבנה האינטרנציונל הסוציאַליסטי על יסודות חדשים, וללאום ניתן בתוכו מקום לא פחות מאשר למעמד, עתה, כשרוסיה הקומוּניסטית איננה רסס“ר אלא ססס”ר, ברית המדינות הלאומיות, כמעט שאי אפשר להבין את המלחמות שהיו בקרב הסוציאַליזם האירופּי מסביב לעיקר הלאוּמי – המלחמה הזאת של הגרמנים באוסטריה נגד הפּולנים, האוּקראינים והיהוּדים, את הבוּז ל“פּאטריוֹטיוּת”, לאהבה לעם. מי שדאג אז לאומה שלו, היה סוציאליסט רע, לא נחשב לסוציאליסט כלל. ולא רק לפועלי-ציון היתה סגוּרה הכניסה לאינטרנציונל – אלה היו בבחינת “תלמידי האנטישמים” – אלא גם ה“בּוּנד”, גם הפּולנים, כל הלאוּמים הקטנים היו בבחינת חשוּדים. ולא הבינו אז כלל, שלמעשה תורה זוֹ של “האַנטי-פּאטריוטיות” הביאה למעשה לידי דיכוּי הקטנים והחלשים וּלהגברת יד העריצים והגדולים; לא הבינו אז, כי למעשה עובד לנין לטובת בית רומאנוב וּויקטור אֹדלר – לטובת בית האבּסבּוּרג.

כשקיבּלוּ הקונגרסים הסוציאליסטיים את החלטותיהם נגד המלחמה, עשוּ זאת לא משום שהבינו את פּרוֹבּלמת הלאומים, התעמקו בה והעריכו אותה ובאוּ לידי מסקנה שאין המלחמה אמצעי לפתרונה, אלא משוּם שהפּרוֹבּלמה כשהיא לעצמה לא היתה בשבילם בנמצא. וכשנתגלתה בכל מוראה, נתגלתה גם יחד אתה כל קלות הדעת האיוּמה של הסוציאַליסטים מאז, כל אי התכּוֹננוּתם להתנגשוּת העולמית. כאן ולא בבגידת פּלוני או אלמוני צריך לחפּשׂ את כשלונו של האינטרנציונל באבגוּסט שנת 1914.

בפּרוֹבּלמה הלאוּמית קשוּרה גם פּרוֹבלמת המדינה. האם נכון הוא שהמדינה תמיד רעה, שבה צריך להלחם בכל האמצעים, שכדאי להרוס אותה, אם על-ידי כך נשקפת האפשרות להעלות על כסא השלטון את מעמד הפּועלים? האם נכון הוא שהמעמד הזה, בו ברגע שיתפּוס את השלטון, יוּטל עליו לדאוג רק לעצמו, ודאגות אחרות, דאגות המדינה, דאגות כלל התושבים, לא תהיינה קיימות בשבילו? הסוציאליסט מאז היה עונה על השאלות הללו, בפשטוּת ובתמימוּת: כן, נכון. כיום לא יענה איש כּכה. כיום נלחם הסוציאליסט הגרמני והאוסטרי על נפש האכר, והקומוּניסט הרוסי מקריב לשם האכר את כל הפּרינציפּים, גם הסוציאליסטיים וגם הקומוּניסטיים, את כל התורה, גם את זו של מארכּס, וגם את זו של לנין, ונשתנה גם היחס למדינה בתור צוּרת חיים של האומה. היא קיימת ויש בה גם הרבה דברים חיוּביים ואִתה צריך להתחשב. עד כמה לקוּיה היתה תפיסת הסוציאליזם שמלפני המלחמה, רואים על-פּי דוּגמת רוּסיה. לפני עשרים שנה – בזמן המלחמה שבּין רוּסיה ויאפּאן, היה זה סימן לכשרוּת סוציאליסטית, ולא רק סוציאליסטית, אלא גם דמוקראטית וליבּראלית, ליחל למפּלת רוּסיה: המשטר הקיים צריך ליפּול ולוּ גם תהרס המדינה. עתה, אחרי המהפּכה הבּוֹלשביקית, ראינו שאת החכמה הזאת יודעים השחורים לא פחות משיודעים אותה הסוציאליסטים. לשם מפּלת המשטר הקומוּניסטי תמכו השחורים בפולין, והיו מוּכנים לתמוך בכל אויב רוּסיה חיצוני. אולם שוּם סוציאליסט, לא רוּסי ולא “צדדי”, אין לו יותר חלק בתפיסה הזאת, והאינטרנציונל הסוציאליסטי אשר כל לבו לגרוּזיה הנכבּשה, מזהיר וחוזר וּמזהיר את הסוציאליסטים הגרוּזינים לבל יפּלוּ ברשת האינטריגות האימפּריאַליסטיות נגד רוּסיה. שוּם סוציאַליסט לא היה מסכים עתה לקשרים ההם שהיו בשעתם לא רק ללנין אלא גם לצ’רנוב עם השטאבּ הגרמני. כי בשביל הסוציאַליסט קיימת המדינה והוּא מחוּיב לדאוג לשלימוּתה. גם הקומוּניסטים מתקרבים לתפיסה הזאת – אמנם – על פי נוּסחם המיוּחד – רק במקום שהם השליטים בו.

תוך כדי שינוי תפיסת היחסים שבין מעמד ולאום וּבין מעמד הפּועלים והמדינה כוּלה, הולכים וּמשתנים גם המוּשׂגים על אופן המהפּכה ועל שיטות החזקת השלטון. לפני המלחמה היו המוּשׂגים הללו בלתי ברוּרים בהרבה פרטים והדרכים אשר בהן הלכו הקומוּניסטים, הטיפו להן גם רבים מן הסוציאַליסטים. המהפּכה הפּתאומית, ההתקוממוּת המזוּינת, המהפּכת בין לילה את העולם הישן וּבונה במשך תקוּפה קצרה בערך את העולם החדש, עולם של צדק סוציאלי ותכליתיוּת כלכלית, דיקטאטוּרה מעמדית (ומי שאומר דיאקטאוטרה", אומר בהכרח גם “טרור”) בתור שיטת שלטון. מוּשׂגים אלו היו נפוצים מאד בין הסוציאליסטים שלפני המלחמה. בעיני רבים נראתה הדמוקרטיה – “למשׂחק הבּוּרגנוּת” אחרי שכרטיס הבוחר לא עשׂה פלאים ועברה תקוּפה קצרה של פרלמנטריוּת נפרזת. בתור שכזאת לא העריכו אותה, ביחוד באירופּה המערבית ובאמריקה. המעבר לסוציאליזם לא היה נראה כדבר הזקוּק לפעוּלות דור או דורות, וחינוּך ההמונים לסוציאַליזם לא עמד במרכז התעמוּלה. במרכז עמדה המלחמה במעצורים החיצוניים. היה הבטחון שלהקמת המשטר הסוציאליסטי מפריעה לא מידת ההכרעה הציבורית והתרבּותית של ההמונים כאשר יפריעו גורמים חיצוניים – דרגת ההתפּתחוּת הכלכלית והרצון הרע של השליטים. הווּלגאריזציה של המטריאליזם ההיסטורי – הבטחון שההתפּתחוּת הכלכלית הגבוהה קשוּרה בהכרח עם הגבּרת סולידאריוּת ההמונים והתחדדוּת הניגוּדים המעמדיים, הגבּירה בהרבה את התפיסה החיצונית הזאת. החשדנוּת של הסוציאליזם לתנועה המקצועית, לקואופּרציה ובכלל לכל יצירה פוֹזיטיבית וקוֹנקרטית בקרב החברה הנוכחית, היתה תוצאה מתפיסה זאת. עתה הצטרכו הסוציאליסטים ללמוד מחדש את כל הדברים הללו, אשר אפשר לכלול אותם במוּשׂג אחד: “תורת המעבר מן הקאפֹיטליזם לסוציאליזם”. מצד אחד הנסיון העצוּם של ארצות הברית, הנסיון אשר כמעט טרם החלו ללמוד הימנו ואולם הוא כבר מערער בעצם קיומוּ את יסודות התפיסה הסוציאליסטית שמלפני המלחמה: התפּתחוּת כלכלית עצוּמה ותנוּעה סוציאַליסטית כמעט אפסית. מן הצד השני – הנסיון העצום של רוּסיה: התקוממוּת בכוח, תפיסת השלטון, דיקטאטוּרה של המעמד, הכל כמו שכתוּב בספרים וּבחוברות שלפני המלחמה, וּבכל זאת נסיגה עצוּמה לאחור, ויחד עם זה התנונוּת של שיטות השלטון בשרירוּת לב, אכזריות וגסוּת. מן הצד השלישי – הנסיון של אירופּה המערבית אשר שם היו הסוציאליסטים על יד ההגה של השלטון או השפיעוּ עליו (גרמניה, אוסטריה, איטליה, אנגליה), ולא שינוּ את המשטר. מכל זה אי אפשר להעלים עין, את כל זה אי אפשר לבאר בכשלון באנשים בלבד. את התפיסה עצמה של מעבר פתאומי ממשטר אחד למשטר שני – יהיה זה על-ידי רוב בפרלמנט או על-ידי התקוממוּת ודיקטאטוּרה של המיעוט – יש לבחון מחדש. עכשיו נעשה הדבר בכל המחנה, גם הסוציאליסטי וגם הקומוּניסטי. גם הקומוּניסט, מצדדה של הדיקטאטוּרה, ינמק עתה את תפיסת השלטון לא באותו אופן “מדעי” – פּשוּט, פּשוט יותר מדי, כמו שעשו זאת לפני המלחמה קאוּטסקי ותלמידיו, אלא יגיד, שהדיקטאטוּרה נחוּצה לו כדי לחנך את ההמונים, כלומר, הוא יגיד אותו הדבר אשר אומרים אותו עתה הסוציאליסטים (חינוך ההמונים בתור הפּרוֹבּלמה הסוציאליסטית המרכזית), אלא שהוּא מצדד בשיטת חינוּך ישנה, עם השוט ביד, והסוציאַליסט מאמין יותר בחינוּך ההמונים על-ידי פיתוּח הכּרה עצמית ופעוּלת עצמית.

שינוּי התפיסה מתבּטא גם בדברים יותר קטנים ואוּלם לא פחות אָפינים. אין כבר כיום בתנועת הפּועלים, על כל זרמיה, אותה היהירות המעמדית אשר בתוצאותיה הוכרחוּ להלחם קשה גם ברוּסיה (שם קוראים לה קומצ’באנסטבוֹ³) עולם העבר איננוּ כבר חטיבה אחת, רעה בהחלט, אשר אין ממנוּ מה לקחת ומה ללמוד. להיפך – מחפּשׂים שרשים בּוֹ. “המדע הבורגני”, “האמנוּת הבוּרגנית”, “הדת הבוּרגנית” אינם כבר מוּשׂגים כּה ברוּרים ומקיפים, כּאשר היוּ לפני המלחמה. היחס החדש ללאום עוֹשׂה כבר לבלתי אפשרי את הביטוּל הגמוּר של “התרבּוּת אשר לפני המהפּכה”. משתחררים יותר ויותר מ“מוסר הוֹטנטוֹטים”, כלומר מהוראת היתר לעצמם לאחוֹז באותן השיטוֹת אשר אותן מוקיעים אצל אחרים. הוּברר כּבר בבהירוּת הדרוּשה, שלבחירת האמצעים ישנה השפּעה גדולה, לעתים השפעה מכרעת, על המטרה הסופית. האדם, הכרתו, השתכללוּתו, נעשה למטרה עצמית ואישיוּתוֹ קדושה, בין שהוא פּועל ובין שאינו פועל, בין הוא “מהפּכני” ובין שאינו “מהפּכני”.

בּאלאבּאנוֹב כותבת בּסיוּם ספרה: “דוקא מאורעות השנים האחרונות חיזקוּ בי את הדעה, שישנה רק דרך יחידה המוֹבילה לסוֹציאליזם, הלא היא דרך האמת”. מלים צודקות ונכונות מאד, ואוּלם בּ. חושבת את המלה “אמת” במוּבן הצר – לא להגיד שקר. יש צוֹרך להרחיב מאוד את המוּשׂג הזה של אמת ואָז נצא לדרך המלך. וקודם כּל יש צוֹרך להודות, לשם האמת, שהכשלוֹן הגדול שהיה למעמד הפועלים בּמשך 10–15 השנים האחרונות, סיבּוֹתיו ושרשיו כרוּכים, בּהרבּה בחינות, בּתפיסה הסוֹציאליסטית שלפני המלחמה, אשר בחלקיה הגדולים עברה לנחלה לקוֹמוּניסטים.

הסוֹציאליזם שמלפני המלחמה היה עשיר בּהרבּה תכוּנות יקרות מאד, היה בו מאכּסימאליזם מוּסרי, אי-השלמה עם הרע, צפיה לשנוּי ראדיקאלי של החברה, פאתוס מהפּכני, התמסרוּת נפשית, תביעה חמוּרה כלפי הפּרט, על כּל זה יש לשמור שמירה מעוּלה. בלי כל זה אין תנוּעה המונית מחדשת. ואולם יחד עם זה יש לבחוֹן מחדש את היסודות האידיאוֹלוֹגיים של התנוּעה ואין להחזיק בקרנוֹת המזבּח, אם נשבּר המזבּח על-ידי החיים. לא יִתכן שהנסיון הזה, נסיון כּה עשיר וכה מר, יעבור על התנוּעה ללא רושם. אנוּ חיים בּתקוּפה אפוּרה של הריאַקציה ושל הירידה ומשוּם כך אין העין מבחינה את הבנין החדש ההולך ונבנה על ידי ההתאמצוּת הסוֹציאליסטית. אך הקוֹנטוּרוֹת שלוֹ הולכות ומסתמנות קמעה-קמעה. והתקוּפה הזאת הנה לא רק אפוּרה, אלא גם כּאילו מחוּסרת כּבוֹד ותרבּוּת. מעמד הפועלים נחלק לשני מחנות הלוחמים אחד בּשני וכל הולך ושב מרשה לו בטמטוּם-לב לזרוק אבנים בתנועה הסוציאליסטית ולהכריז עליה כעל מתה. אולם כך היה תמיד – בתקוּפות האפורות הללו. ובכל זאת צמחוּ מהן מחשבה ופעוּלה אמיצוֹת, דוקא הריאַקציה היתה תמיד מחנכת את הדור המחדש. והדור הזה, העתיד לבוא, יחדש בכוח המחשבה והפּעוּלה שלו, את האמת הסוציאליסטית, את האמת הנצחית של אי-השלמה עם ניצוּל האדם על ידי האדם.

“דבר, י”ט טבת – יא שבט תרפ"ח (2.2.1928 – 12.1)

מיד אחרי המלחמה, במשך שנוֹת המהפּכה, תחת הרושם של חורבּן התרבּוּת האירופּית, הרבוּ לדבר על המשבר בדמוקראטיה. המחשבה הבולשבית, שהלכה בדרכים המתנגדות לדמוקראטיוּת, שימשה מופת ומורה דרך, וּבהרבה ארצות ניסוּ לחקוֹתה. בכלל נגמרו הנסיונות הללו בלי הצלחה ורק בשתי ארצות נתגשמוּ העיקרים של שלטוֹן המוּעט: בּאיטליה ובספרד, ובניגוּד לתכנה של המהפּכה הבוֹלשבית. מקץ שנת 1924 היוּ קיימוֹת בּאירוֹפה שלוש ארצות שעמדוּ תחת שלטון של דיקטאטוּרה גלוּיה או בלתי גלוּיה.

ויהיה היחס אל הדיקטאטוּרה המדינית איזה שיהיה, אם שׂמחה לאיד בּחוּרבּנה או השתתפוּת בצער; הדיקטאטוּרה בהצלחתה החלקית נשארת אחת ההופעות הפּסיכולוגיות האדירות ביותר של השנים האחרונות. כל הדם שהיא שפכה וכל הזוהמה שהיא העלתה, היו הכרחיים לפי חוקיו הפּנימיים של השלטון הבלתי מוּגבּל – מפּני שהיא נוֹלדה מתוך יאוּש ומתוך רגש של חוֹסר סבלנוּת, של דוחקי קץ. הכוחות הרוּחניים שנמתחוּ יותר מדי במשך ימי המלחמה, התקווֹת המוּגזמות – שמתוך ההגזמה שבּהן נשארו מעל – אשר היוּ קשוּרות עם המלחמה, גוֹדל האסון והקרבנות, הצטבּרוּתה של אֶנרגיה המהפּכנית, וּמאידך גיסא – וגם את זה הולידה המלחמה – הזלזוּל בחיי אָדם, והכבוד לכוח האגרוף, גרמוּ להפחתת ערכּה של ההתפּתחוּת הטבעית, הסוֹציאלית והמדינית, שדרכה לפעמים במעקלים ובאִטיוּת יתרה. היה סבל רב והיתה תקוה רבה, נשמעו הרבה הבטחות, נחרבו ערכים רוחניים וחמריים רבּים – ואחרי שאנשי הקרב שבוּ הביתה, האם לא טבעי היה לנסות ליצור משטר חדש על חרבות העולם הישן, משטר יפה יותר וטוב יותר? ואם ההמונים הפאסיביים מתנגדים לכך והם רוצים להקים את העולם הישן על כיעוּרוֹ הקודם, האין לעשות זאת למורת רצונם של ההמונים האלה, אף בכוח הזרוֹע כשיש צורך בכך? הלא לא לחנם למדו במשך יותר מארבּע שנים להשתמש אך ורק בכוח הזרוע. האידיאוֹלוֹגיה בדבר שלטון המיעוּט שנוֹצרה בדרך כזאת התקוֹממה נגד הלך מחשבותיה של הדמוֹקראטיה, ואָמרה, כי הנסיון של המאה התשע-עשרה הוכיח ששלטון העם אינו מוביל אל המטרה.

לעומת זאת יש לציין, כי הדיקטאטוּרה נחלה את הצלחתה הזמנית דוקא בארצות כאלה, אשר חינוכם המדיני היה ירוד וגם מדרגת תרבּוּתן היתה נמוּכה ואשר כמעט לא טעמו מטעם הדמוֹקראטיה או נהנוּ ממנה באופן יחסי רק מעט מזעיר, וכמעט בבטחה אפשר לקבוע את מדרגת התרבּוּת ומדרגת החינוך הדמוֹקראטי של העמים לפי מידת ההצלחה או אי-ההצלחה של הדיקטאטוּרה בתוֹכן.

אולם בציוּן העוּבדות הללו בלבד לא נאמר הכל בדבר האידיאוֹלוֹגיה של הדיקטאטוּרה. וצריך להודות, שאף על פּי שהגשמתה של הדיקטאטוּרה הצליחה רק במדינות שתרבוּתן עניה, ושחינוכן הפּוֹליטי רפֶה, הרי בכל זאת מצאָה האידיאָה מצדדים אף בחוגים ידועּים של העמים התרבוּתיים. וזה מסתבר רק בליקוּיים שהיוּ בדמוֹקראטיה של המאה התשע-עשרה. אין אנו מדבּרים כאן על הליקוּיים המצוּיים בעצם החוּקה המדינית, שגם הם מרוּבים למדי, ושהביאוּ את הפּרלמנטריים לידי התנַונוּת ידוּעה, כי אם על הליקוּיים האידיאוֹלוֹגיים בּלבד. הדמוֹקראטיה של המאָה התשע-עשרה דגלה בשני רעיונות, שבעצם אין ביניהם שוּם דבר משוּתף – הסוברניוּת של העם וצדקתוֹ המוּחלטת. ראשית חשבוּ – וזה בלי ספק היה ויהיה נכון – כי לעם ישנה הזכוּת לשלוֹט בגורל עצמו, כי כל צעד קדימה כלפי חוץ צריך להיות תוצאָה של התקדמוּתו הפּנימית, התקדמוּת של המחשַבה ושל הרוּח, שאם לאו אין כל יסוד לצעד הנעשה ואין הוא מביא לידי תוצאות בנות קיימא; ומזה הסיקוּ, כי הקידמה הסוֹציאלית והמדינית תּתּכן רק אז, כּשכּוֹח הכּרתוֹ והתגלוּת רצונו החפשי של העם ישמשוּ לה בסיס. אולם הרעיון השני היה, כי הצדק הוא תמיד על צד רוּבּוֹ של העם, וכי העם אינו תועה לעולם ואם רק נותנים לו את החופש, הרי הוא מוצא תמיד את הדרך הנכוֹנה. בדעה הזאת יש מן האמוּנה המיסטית בּחכמתוֹ האינסטינקטיבית של העם ובטוּבו, אמוּנה אשר אמנם בימי המלחמה נגד האַבּסוֹלוּטיזם היתה מוּבנת, אבל קשה לדוֹרנו להחזיק בה.

אנחנו ראינו, כי המון העם יכול להיות קל-אמוּנה, פוסח על שתי הסעפּים, אכזרי, בלתי צודק, שואף נקמה ועמוּס משפּטים קדוּמים. ראינוּ זאת ביחסוֹ של המון העם אל המלחמה, ראינוּ זאת בּזמן המהפּכות. אנחנוּ היהוּדים, ראינו זאת בּיחסם של עמים רבּים ודוקא המוני העם אלינו. מי שזוכר, מה נקל היה להתעוֹת בּשוא את כּל העמים בּימי המלחמה, מה כבדה משוּגָתם – במוּבן זה או אחר – אחרי המלחמה, זה אינו יכול להודות בעיקר הזה של חכמת העם בּלי היסוּס הלב; ומי שמעלה בזכרונו את האַכזריוּת ללא גבוּל ואת יצר ההרס של המוני העם בימי המלחמה וביחוּד בּימי מלחמת האזרחים, עם כל הפּרעות נגד היהוּדים ולא יהוּדים, זה לא יאמין בּטוּבוֹ של העם.

המאה התשע-עשרה האמינה בחכמה הזאת ובטוב הזה. והתוצאה מן האמוּנה הזאת היתה, כי עבודת החינוּך הוּפנתה לא אל הפּרט, כי אם אל הכּלל כוּלו, ועוד יותר מזה, הפּרט דוּכּא בשביל הכלל; כי ויתרוּ על הרצון להיות מנהיגי העם ולהראות לו את הדרך, כי אם בטחוּ בעם עצמו. המדינה הדמוֹקראטית לא שימשה יותר אמצעי – לשפּר את חיי בני האדם ויחסיהם, לעשותם טהורים יותר ולהשכּין בּהם צדק יותר – כי אם עשׂוּה תכלית לעצמה וראוּ בה את המטרה הסוֹפית של המלחמה המדינית. הסיסמה היתה: “חירוּת לעם” – ולא היה ענין מיוּחד בּזה מה יעשה העם בחירוּתו. זה הטביע על הדמוקראטיה של המאה התשע-עשרה אופי של פּאסיביוּת ורשלנוּת; ואחרי שנתמלאוּ דרישותיה העיקריות של הדמוֹקראטיה ברוב הארצות של אירוֹפּה המערבית, נתגלתה ריקנוּתה. כיום יקרה, ולעתים קרובות, שלעם ישנוֹ החופש ואין הוּא יודע כיצד להשתמש בּו. מהפּכת פבּרוּאַר בּרוּסיה והמהפּכה הגרמנית הושברו על ידי כך.

אבל תמיד נמצא מיעוּט בּעם אשר ידע מה מוּטל עליו לעשות, אותו המיעוּט שהוּא הנהוּ נוֹשאָה האמתי של ההתחדשוּת האנוֹשית, הלאומית והחברתית והוא הוא הנלחם בּשוּרוֹת הראשונות בעד התחדשוּת והמביא את הקרבנּוֹת הכי גדולים, ושאחריו הולך העם. ולמרות כל האמוּנה בדמוֹקראטיות של המאה התשע-עשרה לא שינה הפּרוֹצס ההיסטורי את מהלכוֹ אף במאָה הזאת: המוּעט הרבוֹלוּציוֹני פילס את הנתיב בשביל המון העם שנהר אחריו.

ומכאן יצא הניגוּד אשר שימש יסוד לרעיון הדיקטאטורה. המצבים החיצוניים סייעוּ להגשמת הרעיון. חוּלשתו היתה בזה שהוא לא ניסה כלל למצוא איזה פתרון לפּרוֹבּלמה זאת, כי אם פשוּט דילג עליה. על-ידי המהפּכה המדוּמה שבעצם אינה יותר מאשר שיבה אל המשטר הקודם, שהיא גם כן ריאַקציה, ניסוּ לחזור אל אותו המשטר אשר בו היתה האנושיוּת לפני המהפּכה הצרפתית –לשלטון המיעוּט. למעשה לא היה מעולם האַבּסוֹלוּטיזם שלטון של יחיד בלבד, כי אם שלטון של מיעוּט, אשר בא-כוחו היה אותו היחיד; וכך נעשה שלטונו של לנין או של מוּסוליני לשלטון של מיעוּט בעל זכוּיות יתרות, בדיוּק כמו שהיה השלטון האַבּסוֹלוּטי במאות השנים שעברו.

מן ההכרח היה שהנסיון לא יצליח, מפּני שהוּא פגע בזכוּיות ורגשות שנעשוּ קדושים בשביל האנושיוּת התרבּוּתית של זמננו – כגון ערכּוֹ של האָדם, חופש המחשבה והדיבּוּר; מפני שהוא “דילג” על הפּרוֹבּלמה העיקרית של זמננו, על הפּרוֹבּלמה של חינוך הפּרט לחיים סוֹציאליים מסוּדרים, לחיי צדק – במידה עוד יותר גסה מאשר הדמוֹקראטיה הפורמאלית. אל החינוך הזה אפשר להגיע רק מתוך חופש גמוּר – למרות השגיאות והאיטיוּת ההכרחיות בזמן הראשון. על ידי נסיונות הדיקטאטוּרה לא קירבוּ את הפּתרון לשאלת יחסי-הגומלין שבין המיעוּט הפּעיל והיודע את מטרתו ובין המון העם הפּאסיבי. אולם בכוחו של רעיון הדיקטאטוּרה היה להשפּיע על הדמוֹקראטיה הפוֹרמאלית שתבדוק מחדש את יסודותיה.

ואכן, החלה כבר הבדיקה. התחילו להכיר, כי חירוּתוֹ של העם אינה עדיין ערוּבה מספּיקה שתבטיח את טוֹהר חייו וצדקתם – אוּלם חירוּת זו היא הנחה ראשונה לכך שהחיים יוּכלוּ להיות טובים ביום מן הימים. באו לידי הכרת חשיבוּתוֹ ההיסטורית והמכרעת של המיעוּט הרבולוּציוני, אולם מתנגדים לזכוּתו של המיעוּט שיאכוֹף את רצונו על המוני העם בכוח, ואין חושבים עוד כי העם חכם תמיד, אבל ידוּע שגם המיעוּט המהפּכני אינו יכול לשאוב את כוחותיו מחוץ לאותו העם ומשוּם כך יכול המיעוּט לנצח, רק אם הוּא נשאר קשוּר בקשר חי עם העם והוּא מבּיע את צרכיו האמתיים, והמיעוּט נידון לכליה, אם דרישותיו הן פרי הדמַיון הדילטאנטי של אנשי רוּח תלוּשים. עתה יודעים, כי העם צריך להיות מוּנהג, אבל לא נאנס; ויודעים גם, כי ההנהגה הזאת תוּכל להוֹליך אל המטרה לא על ידי מלים, כי אם על ידי דוּגמה חיה.

הלך-המחשבות הזה נעשה מוּבן יותר, כּשהננו מנסים להשתמש בו ביחס לרעיון הארת-ישראלי ולמציאוּת היהוּדית. אנוּ חושבים, כי הרעיון הארץ-ישראלי מתאים לצרכי העם היהודי ולכן אנו מבּיטים על התנועה הציונות כעל תנוּעה דמוקראטית באמת, בלי הבדל, אם הרעיון הציוני הקיף את רוּבו של העם או לא. אנוּ מניחים, שכּיום רק מיעוּטו של העם הנם ציונים; אילוּ היינוּ “דמוקראטים פוֹרמאליים” היה זה צריך להכריח אותנו לרכוֹש תחילה את רוּבּוֹ של העם לפני שנעבוֹר לאיזו פעוּלה שהיא. אוּלם מכיון שאין אנו “דמוֹקראטים פורמאליים”, אנוּ עושים את שני הדברים בּעת וּבעוֹנה אחת. כּאשר דיבּרוּ הרצל או ויצמן בּשם העם היהודי, הם לא היוּ מיופי כוח באופן רשמי, מאת הרוב, והדמוֹקראטיה הפוֹרמאלית היתה, איפוא, אוסרת עליהם לדבּר בשם העם; אולם הם עשוּ את פּעוּלתם בּתור דמוֹקראטים לפי מוּבנה האמתי של המלה הזאת, מכּיון שהם הרגישו את עצמם כנושׂאי דברה של המסורת הכי חזקה של היהדוּת ושל תקוָה היחידה. המיעוּט הציוני היה עושה משגה, אילו ניסה – אני מניח לרגע אחד שהיתה יכולת ממשית לכך – להעביר את היהוּדים בּעל כרחם לארץ-ישראל; אבל הוא משמש חלוּץ רבוֹלוּציוֹני ההולך לפני העם ומושך אותו אחריו, על ידי זה שהוּא בעצמו הלך לארץ-ישראל והתחיל בּבנין הארץ.

לא יארכו הימים והדיקטאטורה תחלוף כליל מן השטח המדיני והסוציאלי. אולם הדיקטאטורה בתור אידיאולוגיה עוד תחזיק מעמד זמן מה והיא תנוצח רק בשעה שה“דמוקרטיה הפורמלית” תתפתח ותהיה לדמוקראטיה אמתית. הסוברניות תהיה בידי העם, אבל החיים האמתיים יפכו בזרמם בכוחו של המיעוט המלא איניציאטיבה והידוע את המטרה אשר לפניו. בשביל הדמוֹקראטיה הזאת לא תהיה חירוּתו של העם תכלית לעצמה, כי אם צוּרה שאין לנגוע בה – ומתעוּדתוֹ של החלוּץ הרבוּלוֹציוֹני יהיה למלא את הצוּרה הזאת בתוכן עבודתו, אשר יעשה אותה אמנם לא באמצעי כפיה, אבל גם לא מתוך כּניעה להמוני העם.

“קונטרס” ר“ב, כ' טבת תרפ”ח

בסוף מאי 1926 נתועד באַמשטרדאם קונגרס בין לאוּמי של הנוער הסוציאליסטי. וגם בועידה זוֹ באוּ לידי גלוּי, ובמידה הרבּה יותר גדולה מאשר בועידותיהם של “הבאים בּימים”, הזרמים השונים המתגוששים כּיום בּמחנה הסוֹציאליזם. הנוֹער, העֵר לא רק לפּוֹליטיקה הסוֹציאליסטית, אלא גם לפרובלמות העיוניות של הסוציאליזם, אשר יחסו לסוציאליזם מצטיין בבלתי-אמצעיות ודרישותיו ממנו מרוּבות משל ותיקי “המעשׂיים”, נוֹער זה לא ייעף מבּקש דרכים ולא יבלוֹם עצמו כל כך במתיחת הבקוֹרת. האמת היא, כי העתוֹנוּת הסוֹציאליסטית הרשמית הקדישה לועידה זוֹ מקום לא רב ביותר, הרבּה פחות ממה שראוּי לה, אך גם הרמזים המבצבצים מתוך הדינים והחשבונות דים להאיר לנוּ את הדמוּת הכללית של הועידה.

בעיקר התגוששוּ שם בינהם שני זרמים. האחד “מַרכּסיסטי-אוֹרתּוֹדוכּסלַי”, מעמדי פּרולטארי, – באי-כוחו היו בעיקר בני אוסטריה, במקצת בני אנגליה, ואִתּם היה גם בּא-כוח “הבחרוּת הסוֹציאליסטית” בארץ-ישראל, הח' לוֹקר. ואת הזרם השני כינוּ מתנגדיו בשם “רוֹנַטי-תרבּוּתי”. חוֹשבני, כי באי-כוחו של זרם זה מוּכנים לקבּל את הכנוּי הה ברצינוּת גמוּרה. באי-כוחו הם בני בלגיה, הולאנד, גרמניה.

חילוּקי הדעות בעיקר בשלושה סעיפים.

ראשית – בּנוֹגע ליחס אל הקוֹמוּניזם והפאשיזם. שני הזרמים הסכּימוּ, כי יש הכרח להלחם בּזה ובזה. ואולם “האוֹרתּוֹדוֹכּסַלים” דרשוּ לנהוֹג זהירוּת בקוֹמוּניסטים, שהם בּחינת “אחים שתעוּ מן הדרך”, תחת אשר “הרוֹמַנטיקים” מאנוּ לשׂים בּיניהם כל פדוּת פּרינציפּיוֹנית.

הפּלוּגתה השניה נתגלעה בשאלת העבודה התרבוּתית. “האוֹרתוֹדוֹכּסַלים” דרשוּ לתת לה צביוֹן פּרוֹלטארי ומעמדי על טהרתוֹ, וה“רוֹמַנטיקים” שאפו להרחיב כּכל האפשר את עבודת התרבוּת, ופקפקוּ בכלל, אם יש טעם וענין לתנוּעה הסוֹציאליסטית להדגיש כּאן בּדגש חזק את הצביון המעמדי, והציעוּ לסַלק מהפּעוּלה בקרב הנוֹער את “האחריוּת המעמדית” והסוֹלידריוּת המעמדית, – וּבמקוֹמן לקבוע את “האחריוּת על כּל החברה” ו“הסוֹלידריוּת הכלל-אנושית”.

והמחלוֹקת השלישית פּרצה בשל הפסוּק “הערך היחסי של הרוָחה החמרית”, אשר הרוֹמַנטיקים רצו להכניסוֹ לתכנית של אינטרנציונל הנוער הסוֹציאליסטי. כנגד זה מחאוּ “אוֹרתּוֹדוֹכּסַלים”, ונימוּקם עמם: “זה מטשטש את היעוּדים המעמדיים של החינוּך הסוֹציאליסטי”.

איך נגמרה הועידה – לא זה חשוּב. נמצאוּ, כמוּבן, הנוסחאות המתאימות, שאלה ואלה יכלו לקבּלן. אך חשוּבה המחלוֹקת. כּי היא מעידה על המחשבה הסוֹציאליסטית שהיא התוֹססת בּדוֹר הבא, שאינו רוצה לקבּל את נסיוֹנוֹ של הדור ההולך כּהלכה מסינַי.

מה מבטיח הסוֹציאליזם, ומה הוּא עלוּל לתת לפּוֹעל ולכל הנלוים אל המלחמה הסוציאליסטית? שנים הרבה סברו, ויש מחזיקים בסברה זו גם היום, כי סוציאליזם פּירוּשו – סידוּר התוצרת והתצרוכת במבנה ראציונאלי של כלכלת החברה. מוּסכּם היה שהחברה הבּוּרגנית, האינדוּאַליסטית אינה עלוּלה לכונן את המשק, כי כל אחד עובד על דעת עצמו ולטובת עצמו ואין הוא יודע מה נעשה אצל משנהו, אין הוא יודע מתי וצרכי מי עליו לספּק; הוא ממלא וגודש את השוק בסחורותיו יתר על המידה הנדרשת – ואז בּא המשבּר. והסוֹציאליזם נוֹעד לגאוֹל את החברה מאַנארכיה משקית זו. סוּמנוּ גם הדרכים אל ההגשמה של הסוציאליזם. יש יום והחברה הרכוּשנית תשגה מאד – וככל אשר תגדל התוצרת כן יגדלו שיעוּרי “המשבּרים” – וקאטאסטרוֹפה כלכלית עתידה להתפּרץ, אשר תמגר את החברה הבוּרגנית. ועל משואותיה תיכוֹן החברה הסוציאליסטית, משק מרוּכז ומוּתאָם. וסוֹציאליזם הוּא משק תועלתי ומכוּוָן.

תוֹרה זו עוּבּדה לפני חמשים שנה ומיום קביעתה חלף ונשתנה הרבּה במרוּצת הזמן. בּינתים נתבּרר, כּי הכלכלה הבוּרגנית אינה מוּכרחה להיות אינדיבידואַלית דוקא. נתבּרר כי הבוּרגני בעל העסק יכול גם, אם יש לו הכשרונות הדרושים לכך. להתקשר עם חבריו ועם הצרכנים. הקפּיטאליזם הראָה במשך יובל-שנים זה גמישוּת רבּה וכוח הסתגלוּת וגם המשבּרים שלו הלכוּ הלוֹך ורפּה. (הוֹצא מזה המשבּרים של שנות המלחמה ושל הימים שלאחר המלחמה, שצביונם אחר הוא). וּמלבד זאת קרה כבר בּימי המלחמה למשל – שגם התוצרת הקפּיטאליסטית וגם התצרוכת שלה, היו מרוּכזות על פּי תכנית אחת וּמכוּונת ברצון אחד והמכוֹנה המשקית נעה בלא הפסק ובלא עיכוּב – וכל זה לא הביא לידי סוֹציאליזם, ולפי צביונו וכיווּנוֹ גם לא היה יכול להביא אליו. ראטנוֹי, אף על פי שאיש לא חשב אוֹתוֹ לסוֹציאליסט (ואף לא הוא עצמו) – חלם על המשכת הארגון הזה גם לאחר ימי המלחמה. ארגוּן המשק וסידוּרוֹ הראציוֹנאלי הנהוּ ודאי חלק מטבעוֹ ואָפיוֹ של המשק הסוציאליסטי, שבּלעדיו לא יתואר. אך לא זו בלבד קוֹבעת את מהוּתוֹ.

ואוּלי פירוּשו של סוציאליזם – חיי רוָחה לפועלים? במשך עשרות השנים האחרונות מנסרת הנטיה בחוגים הנבונים שבהם – נטיה שבּאָה, כמובן, תחת לחץ תנוּעת הפועלים, לחלק את הרוָחים עם העובדים. יש בתי חרושת, אשר הפועלים מקבּלים שם מלבד שׂכר עבודתם, גם אחוּזים מן הריוַח. יש בתי חרושת שנתארגנו בצוּרת חברת מניות והפועלים שם הם בּעלי המניות. טנדנציות מסוּג זה היו תמיד ללויד ג’ורג' ומעט גם אצל בּוֹלדוין. מבעלי החרושת הגדולים מצטיינים בזה קרוּפּ בגרמניה וּפוֹרד באמריקה. ואין זה מן הנמנע כי טנדנציות כאלו תשתררנה בתוך החברה הרכוּשנית. בעלי העסק יתחלקו עם הפועל, ורַוחתם של העובדים תתרבּה. יתכן שסדרי החיים של רבים מהפּועלים יגיעו בתוך המשק של הרכוּש הפּרטי לידי מדרגה גבוהה כזו, שמבחינת טוֹבת-הנאָתוֹ של הפּועל לא יהיה לו כדאי כלל לחולל מהפכות סוֹציאליות, כדי לכבוש גם את “העוֹדף” הנוֹתר של הבעלים. יש גם דרכים אחרות להיטיב את חיי הפועל, לתת לוֹ חיי רוָחה – חלק גדול מפוּעלי אמריקה חי בכי טוב: יש להם אוטו (אמנם באמריקה אין זה מן המוֹתרוֹת כלל), יש בּתּים, כּסף בבאנקים. ועל ידי חיי רוָחה זו לא נתקרבו אל הסוציאליזם כלל. הם השׂיגוּ זאת על נקלה: הם באו בברית כלכלית עם בעלי הרכוּש לשם ניצוּל משוּתף של חלקים אחרים בקרב פּועלי המקום. מתנוּעת פּועלים זו באה בעיקר גזירת השערים הנעוּלים באמריקה – מחשש התחרוּת של הפּועל “הירוק” והזול.

ובכן, הסוציאליזם כּוֹלל בּתוֹכוֹ את רווחתו של הפּועל, אך אין זה מן הנמנעוּת, כי הקפּיטאליזם יביא לפועל העסוּק בּמשקוֹ רוָחה רבּה גם בּלעדי הסוציאליזם. אדרבּה, יש מקרים שרוָחה זו באה באמצעים שהם ההפך הגמוּר מן הסוֹציאליזם.

הסוציאליזם הוא הרבּה יותר מארגוּן תוֹעלתי של המשק בּלבד וסיפוּק לטובת הנאתם של הפּועלים. הסוֹציאליזם – הוּא השחרור. פּירוּשוֹ – שימת קץ לניצוּל אָדם את חברוֹ, אם גדול ואם קטן הוא הניצוּל, אם רב ואם מעט הוא “העוֹדף” הנשאר לבעלים; הכרה חדשה של הזכוּת והחוֹבה המוּטלת על האָדם; רגש הכבוֹד לעבודה; חיי ישרים בּעמל, דרך הפתוּחה לפני כל, התפּתחוּתה המכּסימלית של התרבוּת, קץ לאוֹנס כלשהוּ, חירוּת המחשבה, עקירת השקר משרשוֹ, השקר האוכל בכל פּה את החברה על שרשיה – כל שקר שהוא: כמעמדי, כמיני, כגזעי וכדתי; פּירוּשוֹ ראש זקוּף – גם לך החושב כמוני וגם לך החושב אחרת. הכשרת הלבבות וחידוּש חינוּכו של האָדם למען ישׂנא את הממון והשׂררה. ואם יש הכרח בעוני, יהא זה העוֹני הגא! סוציאליזם – פּירוּשו שלום, אמת ואיש לרעהוּ אח.

רק אם זהוּ הסוֹציאליזם, רק אם הוּא נוֹשׂא בכנפיו עולם חדש הנבדל מן הישן בּיסוֹדוֹֹ, רק אָז עלוּל הוּא לשנות את פּני החברה, רק אז יש לו יעוּד גדול באמת. ולשם הגשמתו עליו לא רק להתגבר על המכשלה החמרית, לא רק לעמוד בּפני הבּערוּת ורדיפת הבצע של המעמדוֹת השליטים, לא רק ללמוֹד את הנהלת המשק. מלבד כּל זה עליו עוד להיות קנאי ועשוּי לבלי חת, עליו לשׂאת את דגלוֹ ברמה בלי פשרוֹת.

הפשרוֹת של הסוֹציאליזם, שהן הרות תוֹצאות מכריעות, אין פּירוּשן כּריתת הסכּמים פּרלמנטאריים, סידור קוֹמבינאציות מיניסטריוֹת ונסיגה לאָחוֹר בשעות משׂא-ומתן עם נותני-העבודה. אמנם, בחלקים ידוּעים של התנועה הסוֹציאליסטית מרחיקים לכת בּזה, אך הפּשרות הללו אינן כּל-כּך מסוּכנוֹת, מפּני שאינן אלא פרי חשבּוֹן פּוֹליטי בלבד ואין בּהן משוּם הסתלקוּת פּרינציפּיוֹנית מן החדש, המובטח על-ידי הסוֹציאליזם. אך ישנן פּשרוֹת מסוּג אחר, פּשרות לגבּי הרע והשקר אשר בּחברה הזאת, לגבי אותם הדברים, שהסוֹציאליזם מחוּיב לקדש עליהם מלחמה, אשר אסור לו להשלים עמם, אם הוא רוצה בנצחון, בנצחון יעוּדוֹ האמתי ולא זה העשׂוּי פלסתר.

בּועידת הנוער הסוֹציאליסטי באמסטרדאם הגנוּ אחדים בּחום-לב על הדעה המבדילה בין פאשיזם ובוֹלשביזם. כמובן – יש הבדל, ואין צורך בהוכחות. אך לא זה העיקר. העיקר הוּא היחס השוֹנה הצריך, כביכול, להיות מצד הסוֹציאליזם אל שתי שיטות ההנהגה הדומות זו לזו – פאשיזם ובּולשביזם. אין הסוציאליסטים יכולים ואינם צריכים לשׂים פדוּת כּלל בנידון זה. כי אין לנוּ איפה ואיפה. מה שפּסוּל ואָסוּר כפאשיזם פּסוּל ואָסוּר כבּוֹלשביזם. אם גם לסוֹציאליזם איפה ואיפה, אם הסוֹציאליזם מתייחס לעלבון ולמעשי אוֹנס הנעשים על-ידי מפלגת פּוֹעלים שניצחה, אחרת מאשר הוא מתייחס לעלבון ולמעשי אונס הנעשים על-ידי הבוּרגנוּת המושלת, הרי אין כל חדש ואין כל שינוי מהוּתי בסוֹציאליזם.

הבולשביזם היא הפּשרנות בתנוּעת הפּועלים. אין פּשרנוּת זאת מתבּטאת במש-וּמתן שהדיפּלומטיה הסוביֶטית מנהלת עם הדיפּלוֹמַטיוֹת של המדינות הרכוּשניוֹת ובהסכּמים שהיא כּוֹרתת אתן. לא בזה שהיא עכשיו נאלצת לקוֹמם את המשטר הרכוּשני. כל זה חוּליה בתוך יתר הקוֹמבּינַציות הפּוֹליטיות הנהוּגות גם בקרב הסוֹציאליסטים. הפשרנוּת של הבוֹלשביזם היא בהשלמתוֹ עם כל תכסיסי השלטוֹן של העוֹלם הישן; בּזה שירש לו את כל אלה וגם הוסיף עליהם נופך לא קטן משלוֹ. ועל-ידי כך ויתר הבוֹלשביזם על היעוֹד האמתי של הסוציאליזם. ובו הסכנה האמתית לתנוֹעת הפועלים: כי גם בקרב הסוציאליסטים ישנם כאלה, והם לא מעטים, המוכנים להשלים עם הבוֹלשת מפּני ששמה הוּסר ל“צ’קה של ממשלת פועלים ואכרים”, עם שׂררה מעמדית, מפּני ששׂררה זו מתגשמת לשם מעמד הפועלים (אם גם לא על-ידי מעמד הפועלים עצמו), עם צמצוּמה ומיעוּט דמוּתה של התרבּוּת, מפּני שצמצוּם זה נתקדש בשם “פּרוֹלטקוּלט”, עם מעשי כפיה ואונס, עם מעשי עריצוּת והתעללוּת בחירוּת המחשבה – מפני שמעל לראשי האנסים והמתעללים מתנופף דגל אדום. ואם הסוֹציאליזם לא ימצא בקרבּו די גבוּרה ואוֹמץ מוּחלט לומר: "הדגל האדום הזה חוּלל. הדגל האדום שלנוּ – אחר הוא " – יתעה אז מן הדרך-דרכו, לבלתי שוּב אליה לעולם.

וכדאי להוציא טעות מלבבות: היחס השלילי בהחלט אל הבּוֹלשיביזם אינו קובע עוד את אופני המלחמה בו. שאלת נפילתו של שלטון הבוֹלשביזם בּרוּסיה, שאלת הכוחות אשר יביאוּהוּ לידי מפּלה, שאלת יורשיו ושאלת עתידם של העמים היוֹשבים בּרוּסיה, לאחר שתבוֹא חליפתה של הממשלה הזאת, בכוח זעזוּע מהפּכני חדש – כּל אלה הן שאלות לחוּד, שאלות של חשבּוֹן פּוֹליטי. כשלעצמי הריני חוֹשב, כּי לוּ אפשר היה שלא יהיה צוֹרך בּזעזוּע זה והשלטון הבולשביסטי יחליף את צוּרתוֹ ומהוּתוֹ מתוך תוֹכוֹ, היה זה אוֹשר גדול לרוּסיה ולעולם כּוּלוֹ. אך דוקא מפּני שזה רצוּי, חלילה לנו להחליש את האופּוזיציה העיוּנית והמחשבתית של הסוציאליסטים נגד הרג’ים של עכשיו ונגד תכסיסיו ושיטתו. דוקא מפּני שאנו מסתלקים ממלחמת זיוּן, מבית ומבחוּץ, כנגד השלטון הבולשיביסטי – חלילה לנוּ לפרוק את הזיין היחידי שיש בידינו: את האוֹפּוֹזיציה הסוציאליסטית הרוחנית.

שאָר שתי השאלות שהיוּ למחלוקת בועידת אַמסטרדאם – הרי אלה בעצם, שתים שהן אחת. הדגשת המלחמה המעמדית ורַוְחָתוֹ של הפּועל כמטרה בפני עצמה, הרי זה היינו הך, כשם שאחת היא ההדגשה של הסולידאריות הכל-אנושית וחידוּש חינוּכוֹ של האדם כמטרה בפני עצמה. צריך לציין כי כל הויכוח הוא ענין של ניוּאַנסים. גם “המַרכּסיסט” אינו שולל, כמובן, את חידוש חינוּכוֹ של האדם, כשם שגם “הרוֹמַנטיקן” איננו שולל את מלחמת המעמדות. כל הענין הוּא דבר שבּרגש, אך גם זה אין לזלזל בו, כי הוא המסמן את כיווּנוֹ של הסוציאליזם – הוא הטוֹן העוֹשה את המוסיקה. המכריז על הרוָחה החמרית כעל מטרתו העיקרית והסופית של הפועל בּמלחמתו – הרי זה מוֹביל אותנו או אל הקוֹמוּניזם החמרי והאוּטוֹפּי (“עשוק את המעשקה!”) או אל הגוֹמפּרסיזם באמריקה הבלתי אוּטוֹפּי כלל (חלוּקת הרוָחים בּין הבעלים והפועלים בּעלי הזכוּיות היתרות). אם כּה ואם כּה – דרך זאת שוללת את הסוֹציאליזם. ואשר למלחמת המעמדות – הרי גם “הרומאנטיקים” יודעים את מציאוּתה, אך לדידם אין היא אלא דבר שבהכרח, אמצעי להתגבּרוּת על חלוּקת העולם למעמדות, ואָסוּר לו לסוציאליזם שישכּח את זה, אם הוּא רוצה שהפּרוֹלטריוֹן, לכשיגיע לשלטון, ינצלהו לא לשם שׂררתוֹ המעמדית, אלא לשם ביטוּל המעמדוֹת, לשם יצירת חברת עובדים אחת. ודוקא מפּני זה וּלשם זה, יש הכרח בחינוּכוֹ של הפועל, לא רק ברוּח האחריוּת המעמדית בּלבד, כי אם ברוח האחריוּת בפני החברה האנושית כּוּלה.

“הרוֹמַנטיקן” – זהוּ חזיון שלאחרי המלחמה. במשך הרבּה עשׂרוֹת שנים היתה תנוּעת הפועלים מתחנכת על-פּי נוסחאות קבוּעות ומסוּימות. מבחינה מדעית הופרכוּ הנוסחאות הללוּ זה כבר – אך עוד נשתמר בהן חן הקדוּמים. ועליהן חל חלק מן האַחריוּת – לא כוּלה, רק חלק ממנה – על מה שאירע לתנוּעה הסוציאליסטית בימי המלחמה ולאחריה. לא ברוסיה – אין מביאין ראיה מרוסיה, בּרוסיה לא היתה מעולם תנועת פועלים סוֹציאליסטית המוֹנית. בּרוּסיה נטל חבר קוֹשרים את השׂררה של המהפכה האכרית.

לא כן במערב אירוֹפּה. שם היתה תנועה סוֹציאליסטית חזקה ורבּת המוֹן שנתפּתחה במשך עשׂרוֹת בשנים. רוב מנינה היה מוּשפע מאד מקסם הנוּסחאות המקוּבלות. ולמרות חריפוּתן והמהפּכניוּת החיצונית שלהן לא עמדה התנוּעה בנסיון בימי המלחמה. ולאחרי המלחמה – השליך האדם העיף את יהבוֹ על הסוֹציאליזם שבא לידי שלטון כמעט בכל מקום – באורח רשמי בגרמניה אוֹסטריה, צ’כיה, אנגליה, וּבאורח לא רשמי באיטליה ובצרפת. ושוּב לא עמד בּנסיוֹן.

צירוּף העוּבדוֹת הללו צריך היה להכריח את הסוציאליסטים החוֹששים כל-כך מפּני כל טשטוּש שהוּא, ואינם מַרפים מן הנוסחאות הקודמות וּמביטים מלמעלה למַטה על “הרומַנטיקים התרבּוּתיים” – להגוֹת קצת בּדבר ולהרהר.

אוּלי דוקא זרם תרבּוּתי חסר היה לסוֹציאליזם העיקרי כל-כּך, המעמדי כל-כך של סוף המאה הי"ט וראשית העשרים? אוּלי ברוֹמַנטיזם הזה כלוּלה מהוּתה האמתית של המהפכה? ואוּלי הסוֹציאליזם האמתי, זה המבטיח גאוּלה לעולם – יצמח מן הסינתזה של הסוֹציאליזם המעמדי והאנוֹשי, של המלחמה על פת לחם ועל חירוּת האדם?

“דבר” כ“ז תמוז תרפ”ו (9.7.1926)

(הרהורים לאחד במאי 1927)

א

לכשנתבּוֹנן בחיים הרוחניים והציבוּריים של אירופּה בימים אלה – נכּיר עד מה גבר והחמיר אותו המשבר הפּנימי שהתחיל כבר לפני ארבע-חמש שנים. את מצב הרוּח השׂוֹרר באירופּה, ביחוּד אצל הנוער, אצל הדור שגדל בשנות המלחמה ואחריה, אפשר לכנות בשם עיפוּת ציבורית. נדמה כאילו כל המוּשגים אשר בשעתם, לפני המלחמה, הקסימוּ את הדור – נתרוקנוּ ואינם מושכים יותר. כמעט שאין עתה בכל אירופּה אף חוּג אחד האומר: “דמוקרטיה” בלי צל של ספקנוּת או אירוֹניה, באמוּנה בהירה שכאן היא הדרך. חבר הלאוּמים וכל סביבתוֹ שקע ברשמיוּת ממשלתית אשר אינה עשוּיה לעורר אמוּנה יותר מאשר נאוּמים על כוס יין בבּאנקטים הדיפּלומאטיים. התנועה הסוציאליסטית הפכה בעיני רבים למכשיר-הגנה על המכונה המקצועית של מעמד הפּועלים ולכלי משחק פּרלמנטרי. ואם עוד לפני שנים מספּר היו אי-אלה מן האינטלקטוּאליים ושׂדרות ידוּעות מהמוני הפּועלים רואים את הגאוּלה בתנוּעה הקומוּניסטית, הרי גם היא נעזבת כיום, לאחר שהכזיבה את התקוות שתלוּ בה, וגרמה לעולם מפּח נפש. במלחמת שחרור העמים באירוֹפּה כבתה האש – ולא רק משוּם שהרבּה עמים, שאך אתמול היו שרוּיים בשעבּוּד, קנו להם כיום קיוּם מדיני עצמאי, אלא משוּם שהרוח כאילו פרחה מתוך התנועה הלאומית כשם שפּרחה מתוך כל הציבוריות האירופּית – השעבּוּד הלאוּמי קיים עדיין במידה מרוּבה אפילו באירופּה שלאחר המלחמה, וּבכל זאת “הענין אינו מושך יותר”. יש רושם כאילו כל צעיר וצעיר בשמעוֹ את הדיבור על שלום העמים, על דמוֹקראטיה וחופש אזרחי, על שחרור מן הניצול הסוציאלי והשעבּוּד הלאוּמי, שואל קודם כל את עצמו: למה לי כל זה? ואינו מוצא תשוּבה, כי התשוּבה אינה בהוכחות ובנימוּקים שׂכליים, התשובה האמיתית היא בלב, והלב שותק ואינו עונה. כאילו נפסק הקשר החי בין הסיסמאות ובין הנשמה – ואין עתה בכל אירופּה אף סיסמה אחת שעלייה אפשר יהיה להגיד: כאן, סביב נקוּדה זאת, מתרכּז המרץ הציבוּרי של הדור החדש. הסיסמאות שאתמול היה כוחן רב לעורר התמסרוּת עד כדי חירוּף נפש מתגוֹללוֹת כיום, כגופים מתים, ברחובות וכל עובר ושב דורך עליהן ברגליו. יש לשער שגם עתה ישנן באירופּה קבוּצות צעירים אשר אין להן סיפוּק בחיי יום-יום, הלומדים, העובדים, העמלים למצוא מוֹצא לאצול אור חדש על הציבוּריוּת האירוֹפּית. ואוּלם היצירה הנסתרת הזאת ההולכת וּמצטבּרת ודאי בחשאי, באיזו פינה חבוּיה, טרם נתנה אותות, טרם נסתמנו אפילו קויה הכלליים. על פּני אירופּה רואים אך עיפוּת מן הציבוריוּת, מציבוריוּת כל-שהיא. כל אחד לפינתו – כל אחד משתדל לספּק את צמאון נפשו באמצעיו הוא, באמצעי כל פרט ופרט.

במסגרת העיפותּ הכללית הזאת הולכת ונעשית התאַמצוּת לחפּשׂ תרוּפה – ביחוּד מצד הדור הקשיש, אותו דור שנכנס לתקוּפת המלחמה כבר כמבוּגר, הזוכר כמה התלהבוּת ואש אמתית חש הוא באותן הסיסמאות אשר כיום אין להן מהלכים בבוּרסה הרוּחנית. הדור הזה מחפּשׂ את הביאור לכשלון הציבורי הגדול. קיימת כבר שורה ארוכה של ביאוּרים – ביניהם אחד הראוי לתשׂוּמת לב מיוּחדת, באשר יש בו מן האמת ואולם גם מן הטעוּת, וגם סכנה לא מעטה כרוּכה בו.

הבּיאוּר הזה אומר, שבקפאון הרוחני אשמות הסיסמאות מלפני המלחמה. הסיסמאות הללו סבלו מכלליוּת, מהפשטה – הן דיברו על דברים גדולים ורחבים יותר מדי, כגון חידוּש האדם, חידוּש החברה, המהפּכה. הסיסמאות הללו אינן ניתנות להגשמה דוקא משוּם שהן נשׂגבות מדי. בעצם הצגתן יש משוּם ראציונליזם פּשטני החושב, כי די למצוא את הסיסמה היפה וּלגלות את היופי שבה כדי שתהיה ניתנת להגשמה. לאמיתו של דבר הרי הדברים הנעלים ביותר נעשים לא משום שרוצים בהגשמתם ושואפים אליהם כאל מטרה. כשם שלמען אשר יופיעו שירים יפים או תמוּנות בנות ערך לא די להגיד: הבה וניצור ספרות ממדרגה גבוהה או אמנוּת נעלה, כך לא די להגיד: הבה ונבנה חברה חדשה. הדברים הנעלים ביותר – באמנות, במדע, במחשבה הפילוסופית – נוצרים לא מתוך שרוצים במחשבה תחילה ליצור אותם, אלא כתוצאה צדדית לכאורה, של מעשינו הקטנים. חברה אנושית חדשה תוצר לא מתוך רצון מנוסח של קבוּצה אנשים ולא מתוך מרד נגד המציאות ושבירתה, אלא מתוך מעשים ופעוּלות הרבה יותר פשוּטות וצנוּעות, מתוך דברים קטנים, מתוך השתדלוּת פּשוּטה לחיות חיים ישרים והגוּנים, מתוך קבלת המציאוּת והסתגלוּת אליה. התנועה הציבורית שלפני המלחמה לא רצתה להבין זאת ועבדה בסיסמאות רמות ועל-ידי כך הבטיחה דברים שלא היה ביכלתה לקיים, היא שכחה את החיים הבלתי-אמצעיים, חיי יום-יום – אשר הם המעבּדה האמתית של בן-האדם החי, היא היתה מופשטת ומשוּם כך לא אמתית. היא היתה כוזבת משוּם שהסתפּקה בסיסמאות יפות, וכיון שאלה נאמרו – בעתונות, בספרים, באספות, מעל במות הפּרלמנטים – ראו האנשים החיים את עצמם פּטורים מן הדאגה לבנות את חייהם הפּרטיים באופן ישר והוגן לסיסמאות הנעלות. ועתה עלינו לשכוח כל גדולות ומוּפשטות, להסיר מעל דרכנו את הסיסמאות הגדולות המפריעות לתיקוּן חיי יום-יום ולדאוג קודם כל וביחוד לאלה. כך בערך אומר הביאור הזה של הכשלון הציבוּרי הגדול של אירופּה בימינו.

ב

הקפּאון הרוֹחני האירופּי אינו תופעה חדשה לגמרי, אשר אין למצוא כדומה לה בתקוּפות אחרות. המרץ הציבורי – בניגוּד למרץ הפּרטי – אינו יונק ממעין בלתי פוסק העובד בהתמדה שנים על שנים. היחיד, העוקב את המטרה אשר הציע לעצמו בחייו הפּרטיים – פּרנסה, עבודה אמנוּתית, מדעית, גם ציבורית – יכול לעבוד במרץ בלתי נחלש כל ימי חייו. לגבּי החברה בכללה – שאני. להתאַמצוּת הקולקטיבית ישנם גבוּלות בזמן. יתכן שהדבר עומד בקשר עם מה שבמדע קוראים “פּסיכולוגיה של המונים”. בכל אופן, בחיי התנועות אנו רואים תמיד גאוּת ושפל, חילוּף משברים. במשך שנים כאילוּ הצטבּר המרץ הקוֹלקטיבי והקו הציבוּרי עולה – עד ההתפּרצוּת, העשוּיה להתגלות בפריחת התרבוּת או במהפּכה או גם במלחמה. את הפּאראלֶליוּת הידוּעה בין המהפּכה והמלחמה – חוּץ ממה שיש לעתים בין שתי התופעות קשר סיבתי ישר – יש לבאר במידה ידוּעה במקור משוּתף של שתי הקאטאסטרוֹפוֹת האלה: הצטבּרוּת המרץ הקוֹלקטיבי המחפּשׂ לו מוֹצא. ואחרי ההתפּרצוּת הזאת בא תור של ה“עיפות”. במאה התשע-עשרה חי העם הרוסי חיים ציבוּריים אינטנסיביים ביותר, ואפשר לא העם הרוסי, אלא אותו החלק הקטן שבּוֹ, שחי בכלל את חיי הציבור. ובתולדות הציבוריוּת הרוּסית בולטת התופעה הזאת, של גאוּת ושפל, בבהירוּת יתירה. קיסרות אלכּסנדר הראשון וקיסרוּת ניקוֹלאי הראשון, תקוּפת התיקוּנים, מלחמת “נארוֹדניה ווֹליה” וקיסרות אלכּסנדר השלישי, תקוּפת המהפּכה הראשונה וה“עיפות” של שנות 1907 – 1914, שנות המלחמה העולמית, המהפּכה הגדולה עד בערך 1920 והתקוּפה הנוכחית, כל אלה הנם סימני התופעה הזאת. ולאו דוקא רוסיה. אירופּה כוּלה ראתה לא פעם תקוּפת ריאקציה פּולטית, סוציאלית, רוחנית דומות מאד למשבר הנוכחי. ובהיקפה הגדול נתגלתה הריאקציה ביחוד לפני מאה שנה, אחרי המאורעות הדומים לאלה שעברו על דורנו. המרץ הקולקטיבי שהצטבּר באירופּה במשך מאות השנים, מתקוּפת הרנסאנס, מצא את ביטויו במהפּכה הצרפתית ובמלחמה אשר היתה בשעתה, לפי מידותיה של אירופּה מאז, לא פחות מקיפה, לא פחות מזעזעת ומטמטמת מאשר המלחמה העולמית בימינו. ואחרי ההתפּרצוּת באה “העיפוּת”. “הברית הקדושה” באה במקום ברית הרפּוּבליקות העממיות אשר עליהן חלמה המהפּכה הצרפתית. לא “שלטון השׂכל” של התקוּפה הקודמת אלא “תחית האבטוריטטה” אשר פּירושה צמצוּם המטרות והסתלקוּת מן הכללי והמוּפשט, מסמלת את מהלך הרוח השׂוֹרר בציבוריות האירוֹפּית של אז. חייב אדם להכיר את מקומו הצנוּע וּלהסתפק במציאוּת אשר הוא נתוּן בה, עם תיקוּנים קטנים, אותם התיקוּנים אשר הגשמתם תלוּיה בפעוּלה הבלתי אמצעית שלו. השאיפה לבקר את התקוּפה הסוערת הקודמת, הויתוּר על “המילים הגדולות” שלה. הבריחה מכל ציבוּריוּת לחיים האינדיבידוּאַליים של הפּרט או לחיי הדמיון (רומאנטיקה) ויחד עם זה הרגשת העולם מתוך מרה שחורה עד לידי יאוש, מציינים את התקוּפה ההיא. בכל התסיסה הזאת היו אֶלמנטים יקרים מאד אשר העשירו את התרבוּת האירופּית – הרומאנטיקה נתנה לנו ספרות נעלה, הבריחה לעבר גרמה הרבה ליצירת המדע ההיסטורי המודרני, ובמידה ידועה גם לתחית הלאומיוּת, וּבכל זאת במגמות הציבוריות העיקריות שלה, במגמות של דה-מיסטר, היא לא האריכה ימים. אלה היו פרי השפל הציבּורי, פרי העיפוּת, ובאותו רגע שהתחדשו כוחות החברה – מתוך הפּרוצס החבוּי אשר אינו ניתן להמשש ביד – נעזבו ונשכחו, והמאה התשע-עשרה היתה למעשה לא מאה של “תחית האבטוריטטה” אלא של הריסתה, המאה העשירה ביותר ברעיון השחרור.

אלה המציעים לוַתר על רעיונות רחבים וגדולים שוכחים את אשר התקוּפות הקודמות של אירופּה העיפה מלמדות אותנו למדי: מן הכּוֹסף לגאולה מתפּרנסת הרוּח האנושית ואין לה מזון אחר. וכשם שבן-האדם לא יחדל לחפּש את הגאוּלה האחרונה מעבר לציבוריוּת, מעבר לחיי החברה, כך הוא לא יוַתר על הגאולה אשר התגשמוּתה נתוּנה בידי הקולקטיב האנושי. ברגעי החוּלשה הוא יכול להתרחק מחיפוּש זה – ובהכרח ישוב. צרת אירופּה ברגע הנוכחי – היא בזה שלגאולה הזאת, לגאולה בגבוּלות החברה האנושית, אין רואים דרך – ואולם בהשליה ובטעוּת חיים אלה החושבים שלפיכך יש להטיף לויתוּר עליה. הויתוּר הזה עצמו הוא פרי החוּלשה ואינו יכול להיות אמצעי להתגבּר עליה. אם הצעיר האירוֹפּי בימינו הנהו חסר מזון רוחני, הרי זה לא משוּם שהוא אינו יודע איך לסדר באופן ישר והגוּן את חייו הפּרטיים וחיי חוּג חבריו המצוּמצם הקרוב לו, אלא משום שאבדה ממנו האמונה ליצירת האדם החדש והחברה החדשה. הלא את אלה הוא מחפּשׂ, ומתוך העדרם הוא בורח לחיי זלזוּל בציבוריות, למטריאַליזם העלוב של יום-יום. על הבריחה הזאת אין לבכות ואין לשמוח. אותו צעיר יחנק מחר שוּב בתוך “המטרות הבלתי אמצעיות” ויחפּש שוּב, כמו שעשו זאת אביו ואבי אביו, את הגאוּלה. כאן היא טעותם של המצמצמים: הם בונים על תופעה בת חלוֹף, הם ממהרים להסתגל לרוח השפל השׂוֹררת כיום באירופּה.

בזה הטעוּת ובזה גם הסכנה, סכנה הבולטת ביותר בתנועות כמו התנועה הארצישראלית, אשר בעצם היא כוּלה מרד נגד המציאוּת, כוּלה מחאה נגד הפּעוּלות הבלתי אמצעיות והתיקוּנים הנתוּנים בידי היחיד. לכשתרצה אפילו כולה “אבסטרקציה”. אם התנועה הזאת תוַתר על “הסיסמאות הגדולות” “המוּפשטות” כביכול, שלה, כגון “שחרוּר הלאום”, או חידוּש החברה העברית, אזי נשקפת לה סכנה כפוּלה: היא תעמוד ולא תזוּז מן המקום היום משוּם שאין לה מה לעשות במציאות העברית של הגולה, והיא תישאר בודדת ועזוּבה מחר, כאשר יהיה מחדש כוח ציבורי, כאשר יתעורר הלב הצעיר ויחפּשׂ שוּב גאולה, כשם שחיפּשׂ אותה אתמול, ויחפּשׂ אותה בסיסמאות גדולות המבטיחות את הגאולה. בזה הטעות ובזה הסכנה של “צמצוּם המטרות”. ואולם אין זאת אומרת שהתורה הזאת אינה רואה שוּם דבר נכון במה שנעשה באירופּה בעקבות המלחמה והמהפּכות.

ג

בחיי אירופּה של עשרות השנים האחרונות היה שקר. הוא היה מתכּסה באיצטלאות שונות במשך זמן רב ובא לידי גילוי בעשר השנים האחרונות, בשעת הנסיון. ונכון: בין הצוּרות השונות אשר השקר לבשן היו גם הסיסמאות הגדולות ואולם לא משוּם שהן היו גדולות ורחבות ונעלות יותר מדי אלא משוּם שהן לא עמדו בקשר ישר עם המציאות היום-יומית של כל אחד המודה בהן. במוּבן זה הן היו מוּפשטות ובאַבּסטראקציה הזאת היתה חוּלשתן. השקר הזה אשר בחוסר ההתאַמצוּת לתת תוכן חי לסיסמה התנקם בזמן המלחמה ואחריה. הכזיבו: הדמוקראט המשתחוה לפני העריץ, ולא שלטון העם, הפּוֹליטיקאי העושה את פּעולתו “מקצוע” – ולא חיפוּש צורות לביטוּי הרצון הקולקטיבי, אנשי השלום המעמידים את עצמם לשירוּת המלחמה – ולא שלום אמת של העמים, הסוציאליסט הרודף אחרי כבוד או שלטון או בצע – ולא שאיפה לצדק הסוציאלי, הקומוּניסט המגן על עצמו בעזרת הרג’ים האכזרי – ולא המרד של סבל הדורות, הקוֹרוּפּציה הציבורית – ולא הציבוּריוּת. הדור שנכנס למלחמה כדוֹר מבוּגר לא עמד בנסיון, הוא הרשה לעשות פּלסתר את כל אשר הטיף במשך שנים רבות. הדור הזה היה לרמאי – והצעיר שגדל בזמן המלחמה ואחריה עומד אובד-עצות. כיום נדמה לו, לצעיר הזה, שאין לו אֵמוֹן, ומשוּם כך אין לו ענין, באידיאַלים של הדור שקדם לו והוּא הולך בדרכים אחרות, בדרכים המחוּסרות אידיאַלים של הדור שקדם לו והוא הולך בדרכים אחרות, בדרכים המחוסרות אידיאלים בכלל. לאמיתו של דבר אין לו אֵמוּן בדור, באנשים אשר השקר התגבר בחייהם על הנאמנות לסיסמאות הגדולות.

ובשקר הזה יש ללחום. בשקר אשר בחיים הפּרטיים ובשקר אשר בחיים הציבוּריים. וביחוד שתי תנועות אשר בהן אנו קשוּרים מחוּיבות לכך כדי שתצאנה מחוּדשות מתקוּפת השפל – התנועה הארצישראלית והתנועה הסוציאליסטית הבין-לאומית. שתיהן סובלות מן האויר הקר סביבן, מחולשת האֵמוּן, מעזיבה ומבגידה. שתיהן לא תצאנה בשלום מן הרפיון הנוכחי אם תוַתרנה על הסיסמאות הגדולות שלהן בגלל הגאולה שבּהן – אם תוַתרנה על שחרור האוּמה העברית ועל שחרור החברה האנושית.

ואוּלם אותה הפּעוּלה הבלתי-אמצעית, אותה הפּעוּלה הישרה של כל פּרט וּפרט, אשר אותה רוצים לעשות מטרה לעצמה, אותה ההגשמה הישרה בחיי הפּרט צריכה להיות אמצעי לשמירת המטרות הגדולות וחידושן. את המוּפשט שבפוליטיקה, בציבוריות, יש למלא תוכן חי של פעולה – ואז התנועה הגדולה יוצאת מן המופשט שבה ונעשית קונקרטית, השקר נעלם ממנה והיא נעשית אמתית.

בזה יש צורך לשתי התנוּעות גם יחד – לא במהפּכה החיצונית אשר אינה משנה דבר ביחסים הפּנימיים בין אדם לחברו, לא בהכרזות מוּפשטות אשר אינן משנות דבר בחיי המכריזים, ואולם גם לא בפעוּלות נבדלות אשר אינן קשוּרות אחת לשניה ברעיון הגדול – אלא בפעוּלה הרצוּפה, הקונקרטית, המתמדת, המשמשת בהכּרה ברורה למטרה הגדולה.

“דבר” כ“ז ניסן תרפ”ז (29.4.1927)

למה נכחיש? מעמד הפועלים העולמי איננו פוֹגש את אחד במאי זה בהרגשת בּטחון. לא לו היו נצחונות בשנה שעברה. ממשלת הפועלים באנגליה היתה נאלצת להתפּטר, נוכח המשבּר הכספי, אשר גורמים מלאכוּתיים וגורמים טבעיים הצטרפוּ בו יחד והיווּ נטל ללא נשׂוֹא. הבחירות, שנערכו בסיסמאות מדוּמות ואף כוזבות, התנהלוּ לשם מטרה אחת, אף השׂיגוּ אותה: דחיקת רגל הפועל לא רק מהשתתפוּת בשלטון, אלא גם מהשפּעה ניכרת עליו. נחשול הפורעניות באירוֹפה המרכּזית עלה וגבר. רק בקושי ובמחיר התגבּרוּת נפשית ומעמדית וקרבּנוֹת עצוּמים מנעו פועלי גרמניה את עלית היטלר לנשׂיאוּת הרפּוּבּליקה, אך לא עלה בידם למנוע את העוּבדה שממשלת פרוּסיה, אשר מאָז מהפּכת 1918 עומד סוציאליסט בראשה, מתיצבת עתה לפני הפארלמנט, שאין בו רוב בעדה. וינה האדומה, מבצר הסוציאליזם הבונה, יצאָה הפעם בשלום מבחינת הבחירות ואולם הנסיון שעמדה בו חמוּר היה, ונפגם אותו הבטחון, שהיה לנו לפני שנה ושנתיים, ביסודותיה האיתנים. אין סימנים להחלשת הדיקטאטוּרות המדכּאוֹת – באַנאטוליה, ביוגוסלאביה, בהונגאריה בפולין. יש לפקפק אם בחירות צרפת יכניסוּ רוח חדשה לתוך המדיניות השמרנית של “בּאנקיר אירוֹפּה”. קרן אור יחידה – הרפּוּבּליקה בספרד, אשר חגגה בימים אלה את שנת קיוּמה. היא קיימת קודם כל בזכוּת תנועת הפּועלים הסוציאליסטית, – אלא שהשנה הזאת עברה על המדינה החדשה בהרפּתקאות קשות, אשר טרם נסתיימו. בסס"ר, אשר רבים מוּכנים לראות בה – הן כה רב הרצון להאמין – “התחלת הגאולה”, אם גם ניכרים סימנים של מאמץ הבנין, הרי אין סימן כלשהוּ לשינּי המשטר, והוא נשאר, כשם שהיה, משטר העריצוּת, המדכּאָה כל מחשבה חפשית וכל פּעוּלה חפשית גם של העובד הרוּסי. מעמד הפועלים מעבר לאוקינוס טרם יצא, למרוֹת כּמוּתוֹ, למרות הארגוּן האיתן של חלקיו “העליונים” ולמרות המשבּר הכלכלי הכבד, לפעוּלה מדינית עצמית, טרם השתחרר מאפוטרופּסוּתה של הרכוּשנוּת, על צוּרותיה השונות. ובה במידה שהפועל נדחה מעל הבימה המדינית, בכל ארץ וארץ, בה במידה עולה וגוברת סכּנת טבח חדש.

זהוּ הרקע הפּוֹליטי. על אחת כמה וכמה חמור הרקע הכלכלי. מאָה מיליון נפש, בערך, ללא עבודה וללא לחם. מאה מיליון נפש, בערך, נידוֹנים למחסור, לבטלה, לגורל של סיוּע. הם הוּצאוּ מחיי המשק. מיוּתרים המה, מחוסרי תפקיד יוצר. ולא רק זאת: משוללי סיכוּיים ומשוללי תקוָה, מתגלגלים המיליונים האלה בכל החוּצות של כל הבירוֹת המפוארות, ובכל השטאבּ העצוּם של אנשי המדיניוּת, הכספים והכּלכּלה, העומד לשירוּת המשטר הרכוּשני, אין אף אחד אשר יכול להגיד לצבא העצום הזה, מתי וכיצד ימצאו חזרה את דרכם לעבודה. ובססס"ר מקום שם, כידוּע “אין חוֹסר עבודה”, הגיע דלדוּל העובד למדרגה, אשר כפשׂע בינו ובין גורל מחוסר העבודה.

אין פּלא, אם מבוכה עמוקה השתלטה בנפש רבּים. יש והאמוּנה הסוציאליסטית נחלשת ונפגמת. והן התמוּנה המחרידה שהעולם מציג לפנינו באחד במאי זה, איננה כי אם הוֹכחה חוֹתכת, מכרעת, ללא ערעוּר, לאמת הסוֹציאליסטית דוקא.

אמרנוּ תמיד שהמשק, אשר יסוֹדוֹ – הנאַת הטובה של בעל הרכוּש הפרטי, ומהוּתוֹ – התחרוּת כל אחד ואחד בזוּלתוֹ, נושׂא בקרבּוֹ ניגוּדים העתידים להרסוֹ. כלום יש עתה מישהוּ, בכל העולם, אשר יגן על מלחמה זו של “הכּל בּכּל”, בתור עקרון משקי? נאלמוּ הקולות – ומה מרוּבים היו לא רק בדורות שעברו אלא רק לפני שנים מעטות – אשר היללוּ את המלחמה הזאת כמקור יחיד ליצירה וכדרך יחידה לפריחת האנוֹשיוּת. עכשיו אין דאגת השולטים נתוּנה עוד להציל את “יסוד הציביליזאציה” הזה, אלא להצלת הניצול, מתוך הכרח הויתוּר על ההתחרות החפשית. אמרנו תמיד שלא בפרט זה או אחר תלוי הקולר, אלא ששיטת הכספים עצמה של המשק הרכוּשני המפותח, החייץ הזה בין היוצר ובין אפשרוּת היצירה, הגלגול הזה של אפשרוּת היצירה בכוח תלוש ומוּפשט, כשהוא לעצמו, קרוע ממקורות היצירה בממשיוּתם, הם-הם המביאים, המוכרחים להביא לא רק לקלקוּל ציבוּרי, לחזיונות מגוּנים, לספסרות ולזיוף, אלא גם להתנגשות המזעזעת של היסודות השונים אשר למשטר הרכוּשני. אכן מקאטאסטרופה בווֹל-סטריט דרך מפלת הבאנקים והואלוּטות ועד זיופי החשבונות והשטרות והמטבעות של שליט הפינאנסים הבין-לאומי, מלך הגפרוּרים¹ – תמוּנה אחת היא של פּשיטת רגל ורקבוֹן. אמרנוּ תמיד שהמשק המפוּתח מוּכרח לעבור גבוּלות ארץ וארץ והוא מהווה חידה אחת של כמה וכמה ארצות הקשוּרות בּיניהן – הראיה הזאת היתה יסוד אוֹבּיֶקטיבי לאינטרנאציונאליזם שלנו. איש אינו כוֹפר כיום באמת הזאת שנעשׂתה מוסכמת, אלא שאת פּתרון הפּרוֹבּלמה מחפּשׂים שליטי העולם לא באחדוּת ולא בהסכם כללי, כחזון הסוציאליזם, אלא בהתאמצוּת כל אחד ואחד להשתלט על זוּלתו. מכאן חוסר האונים של כל הפּגישות והועידות וההתיעצוּיות הללו, אשר כל גליון של עתון מבשׂר לנוּ עליהן, והן כוּלן מעלות חרס, באשר אויבים יושבים סביב השולחנות הללו ורק בקושי הם מכסים ב“נימוּס בין לאומי” על תאוַת השלטון האוכלת אותם. אמרנו תמיד – העולם הרכוּשני הוא ביסוֹדוֹ עולם מחוּלק למעמדות, והוא קיים על מלחמת בעל הרכוּש במחוסר הרכוּש – כלוּם יכולה להיות אילוּסטראציה קולעת יותר למלחמה הזאת מאשר המיליונים הללו של מחוּסרי לחם ומחוּסרי גג ומחוּסרי לבוּש בה בשעה שמכשירי היצירה, אשר הרכוּש השתלט עליהם, מסוּגלים ליצוֹר לחם ודירות ולבוּש למספּר אנשים כפוּל ומכופל? והן גם זאת אמרנו: הכיבוּשים הנעלים ביותר של הרוח האנוֹשית – כיבוש המדע – מוכרחים להפוך לרועץ לחברה, אשר לא הרוח, אלא הממון שולט בה. טרם ראה העולם מאמץ היצירה הטכנית במידה של השנים האחרונות דוקא. אלא שהעולם נחנק משכלוּלי הטכניקה. התאמצוּת האָדם להשתלט על החומר המת הביאּה לידי השתלטות החומר המת עליו, על האּדם. הדברים הגיעו לידי כך, שכל כיבוּש חדש, כל אַמצאָה ותגלית חדשה, מביאים בכנפיהם בּשׂורה רעה, בשׂוֹרות רעב ומות לעובד.

כתב האשמה, אשר הסוציאליזם חיבּר – מיום עלותו על הבימה – נגד המשטר הרכוּשני התאמת במילוּאוֹ. יתר על כן: המציאוּת עברה על דמיון המתנגדים הנמרצים ביותר של שלטון הממון.

ומה היא הבּשׂוֹרה החדשה אשר הכוחות העולים כיום הזה מביאים לעולם? מה היא האמת החדשה אשר הם נושׂאים אותה בכנפיהם? צירוף זה של הפּראוּת הישנה-הנושנה, של העריצוּת והכפיה, עם כמה רעיונות מסוּלפים ומסורסים של אותו הסוציאליזם (הכרח זה שיש להם ל“שחורים” לשאול את נשקם מתוך האַרסנאל הסוציאליסטי, עדוּת נוספות היא לאמת הסוציאליסטית), שימוש זה באהבת מולדת ובמסירוּת ללאום לשם גירוּי אינסטינקטים של רישעה ושפלוּת, אפשר יש בכוחם להשתלט, בשעה מטורפת זאת, על מחנה המוטעים והמסונוָרים והנבוכים, אך אין בכוחם לזעזע במה שהוא את יסודות הסוציאליזם הבין-לאומי. אין עמם אידיאָה עליונה, ולא כוחות יצירה, ולא פוֹריוּת חדשה. ואין לך עדוּת חותכת יותר לדלוּת ולעניוּת של מנצחי היום הזה מאשר שׂנאַת ישראל בתורת הציר המרכּזי של הטפתם, תכניתם ופעולתם.

לעומת אויב כזה נתאַמתה עוד נבוּאָה אחת של הסוציאליזם, זאת אשר בעיני רבים היתה למפוקפקת ביותר, אף בעיני אלה אשר היו מסכימים לניתוּח המשקי והסוציאלי של הסוציאליזם ואולם חרדוּ לחירוּת הרוח ולחופש הפרט. נדמה היה, כי הישׂגים חברתיים אלה הנם כה בטוּחים וכה איתנים במשטר הקיים, במשטר ההון הפרטי, ובמשטר ההון הציבוּרי נשקפת להם סכנה חמוּרה. לעומת הספקות האלה אמרנו: יבוא יום שהעובד, זה השקוּע היום במלאכה גסה, ודאגתו הראשונה היא לפת לחם, ותנאי חייו אין בהם כל מאומה לגילוי חוש היופי ולפיתוח סגוּלות השׂכל ויצירת הרוח, זה העובד יהיה למגן עיקרי, אוּלי למגן יחיד, של התרבּוּת האנוֹשית בפני נחשול הבּארבאריוּת החדשה. כי ביום הדין, מוּל סכּנת הטמיון, יפשוט המשטר הרכוּשני את כל האיצטלות המפוֹארות שלו וייכנס לקרב האחרון בעד קיוּמו ערום מכל קישוּט, ולא ידע גבול מידה ושוּם עקרון לא יהיה קדוש לו. עתה, כשיום דין זה הולך ומתקרב, הולך ונקרע העולם לשני מחנות: המחנה האחד, מחנה הרכוּש והניצול, הוא גם מחנה הזלזוּל בערכים תרבוּתיים. המחנה השני, הוא מחנה העבודה ושחרור העובד, בו גם מאמץ לשמור על כיבוּשי הרוח האנושי והמצפון האנוֹשי. והמחנות שבאמצע, בתוכם גם אלה אשר את כיבוּשי הרוח דוקא חרתוּ על דגליהם והם-הם שטענוּ, בתוקף כיבוּשי רוח אלה, נגד “שלטון הפועל”, הולכים ונעלמים מעל הבימה, או שהם מחוסרי אונים לעמוד כנגד הנחשול הבּארבּארי או שהם נכנעים ומצטרפים למנצחי היום הזה ומעמידים את עצמם, על כל הפראזיוֹלוֹגיה הרוחנית שלהם, לשירוּת אויבי התרבּוּת.

נתאמת, איפוא, ובמידה כזאת, במידה מפליאה ממש, הניתוּח הסוציאליסטי, בכל פּרטיו ופרטיו. אך מה קרה? בשעה שהמשטר הרכוּשני נתגלה לעיני כל כמחוסר סגוּלות היצירה, נתון להתמוֹטטוּת ללא תקוָה, מתוך ניגוּדיו הפּנימיים, בשעה זו טרם מוּכן “קרבננו”, הוא מעמד הפועלים, לקבּל את הירוּשה, טרם מוּכן לקבּל על עצמוֹ את האחריוּת לחברה כוּלה. הן זהוּ המצב, ונסיון שוא יהיה מצדנוּ להתעלם ממנו, ודוקא ביום זה, ביום חג העבודה, אשר עליו להיות יום אמת, איננוּ בני חוֹרין להסתיר מעצמנוּ את האמת.

את נצחון מפלגת פּועלים אחת על עובדי העיר ועובדי הכפר כולם – זה החזיון הרוּסי באוקטובר 1917 – אפשר היה לבאר בתנאים מיוחדים של מלחמת העולם, ברצון כביר של צבא מיואָש לשׂים קץ, בכל מחיר, לשפיכת דמים שאין לה שחר. את נצחון הפּלוּגות המזוינות, אשר בית מלכוּת וכבירי התעשיה והבּאנקים עמדו לימינם, על העם השלו והבלתי מזוּין – זה החזיון האיטלקי באוקטובר 1922 – אפשר היה לבאר בכפית הכוח הפיסי. יותר קשה לבאֵר את נצחון הריאַקציה בפולין, בהונגאריה, ביוּגוֹסלאביה ולאין ערוך קשה יותר להבין את אפס היד של מעמד הפועלים בארצות הברית, את כשלון ממשלת הפועלים באנגליה, את תגבּוֹרת הריאַקציה בוינה, את המיליונים המרוּבים של בוחרי היטלר. כל עוד מעמד הפועלים, על כיבוּשיו הוא ועל כיבוּשי המשטר הדמוֹקראטי, עמד לפני סכנת כפיה בלבד, היה הניתוּח פּשוּט ופשוּטה ההוראָה: זיוּן כנגד זיוּן. שוּצבּוּנד באוסטריה, רייכסבּאנר בגרמניה. עתה ברור שאָנוּ עומדים לפני חזיון אחר מורכב ומכאיב הרבה יותר: לפני כיבוּש ההמונים על-ידי המחנה השחור. ברי: שוּצבּוּנד ורייכסבּאנר, הנועדים למנוע שלטון העם, מהיכנע מפּני כפיה, אינם אמצעים מספיקים לעמידה נגד החזיון הזה, כי אותו שלטון העם, אותה הדמוקראטיה, אשר מעמד הפועלים לחם וילחם בעדה, ממיתה את עצמה, מסגירה את עצמה בידי אויביה. וכל עוד איננוּ מוֹדים בזה שהכיבוש הזה הוא תוצאת כוח האויב, ונובע מאידיאה אשר האויב נושאה או מערכים אשר עליהם הוא מגן, אנו מוכרחים לבוא לידי מסקנה שמקור ההופעה בחולשתנו אנו, בחוּלשת מעמד הפועלים. החברה האנוֹשית הולכת ומתמוטטת ביסודותיה. היא טעונה קבוּרה. גוּפה, נגוּע-רקבון, מרעיל את האויר. אי אפשר לנשוֹם. ואם יורש אמת אין – בּאים במקוֹמוֹ יורשי שקר, מתעתעים, שודדי דרך וזייפנים. הם מעמידים את הקאנדידאטורה שלהם לשולטי-החברה, מתוך העזה ההולכת וגדולה בה במידה אשר יודעים ומרגישים שאינם אלא שודדים וזייפנים.

האמנם דבר מה לקוּי היה בכל פעולת הסוציאליזם הבין-לאומי, בכל מהלך מחשבתו, בכל החינוּך אשר נתן להמונים במשך עשׂרות בשנים מאז התכוֹנן, בהכרה ברוּרה, להיות יורש המשטר הרכוּשני, מאָז קיבל על עצמו להקים חברה חדשה במקום חברת ניצול ועושק? ואם כן הוא, הרי זה דבר מה יסודי במאד-מאד, דבר מה המשותף לחלקים המכריעים של התנועה הסוציאליסטית, דבר-מה העובר את הגבוּלות של כיווּנים חולפים ותכסיסי השעה. שאם לא כן, אותו הגורל, ביסוֹדו, מחוּץ לצוּרות הנקבעות על-ידי האופי הכללי של כל ארץ וארץ, לא היה מנת חלקם של העובדים ברוּסיה ובאיטליה, בפּוֹלין וּבהונגאריה, באַנגליה ובצרפת, בגרמניה ובאוסטריה.

יחד עם העמידה הנמרצה והתקיפה בפני הנחשול השחור, יחד עם הסתגלוּת מהירה לסיטוּאציה הקאטאסטרוֹפאלית, תצטרך המחשבה הסוציאליסטית להיפנות לבירוּר השאלה הזאת – בכל העוז, ובכל האמיתיוּת הנפשית, היאים לתנועה גדולה בשעה חמוּרה. וּברי למפרע: הליבוּן הזה רק אז יהא בו להגביר את כוח העובד אם יתנהל בנאמנוּת ליסודות התנוּעה, בנאמנוּת להבטחה הגדולה אשר בה התחייבה התנוּעה הסוציאליסטית: להקים חברה אשר אינה יודעת אלמוּת, כפייה, עריצוּת. להקים חברה, אשר ניצוּל הזולת מגורש מגבוּלותיה וכל אחד מתקיים על עבודתו. להקים חברה המבטיחה לכל אחד את לחם חוּקו ואפשרוּת לגלות את כל כוחות היצירה אשר חננו הטבע. להקים חברה, אשר אינה יודעת הבדל ומחיצה בין עובדי העיר ועובדי הכפר, עובדי הגוּף ועובדי הרוּח, וכיבוּשי התרבוּת האנוֹשית והמחשבה האנוֹשית הם קנין משוּתף של הכלל ושל כל אחד ואחד. להקים חברה, אשר תרים מאַשפּתות כל מדוּכא ומוּשפל, בין שמקור הדכוּי וההשפּלה הוא ביחסי הרכוּש וּבין שהוּא בעמדת המינים או בגזע ובלאום. להקים חברה, אשר כבוד האדם ויצירתו הם יסוד יסודותיה. קביעה מחוּדשת של היסודות האלה, אשר בלעדיהם אין התנוּעה הסוציאַליסטית קיימת או אינה ראוּיה לשמה, צורך השעה היא, הנחה מוּקדמת לכל בירוּר אמתי. כי מתוך התמוטטות החברה הרכוּשנית, אשר אנו עדים לה, התמוטטוּת כה מהירה וכה קאטאסטרוֹפאלית, מתוך התביעה הנמרצת, העולה מן המחנה, ביחוּד ממחנה הנוער: “אֵי הדרך? הבוּ דרך!”, ישנה סכנה שישכחו היסודות האלה, שבלעדיהם התנוּעה הסוציאַליסטית איננה קיימת או איננה ראוּיה לשמה.

ויש לראות גם זאת: אותנו, הסוציאליסטים בציונוּת, מצאה שעת המבוּכה הזאת במצב אחר במקצת מאשר חלקים אחרים של התנוּעה הסוציאליסטית. לא משוּם שאנו עובדים ב“פינה נידחת” – הן לנו הפּינה הזאת עולם וּמלוֹאוֹ. ולא משוּם שהחברה, אשר בתוכה אנו חיים, רחוקה עדיין מרחק עצוּם ממידת ההתפּתחוּת של הקאפּיטאליזם העילאי אשר אתו מתגלים כל הניגוּדים של המשטר הרכוּשני, ואיוולת היתה זאת מצדנו אילו נסינו להעתיק את הפּרוֹבּלמות של המשק האנגלי, האמריקאי, הרוּסי, הגרמני, על פּתרונותיהן, אל המשק שלנו ואל המשק המקיף אותנו. וּבכל זאת לא משוּם כך קלה לנו יותר השעה הזאת, כי הן בהיותנו בתוך משק פּרימיטיבי הרגשנו את עצמנו תמיד שוּתפים לתנועת העבודה הבין-לאוּמית, ואחריוּת באידיאָה היתה קיימת בשבילנו במלואה גם ללא אחריוּת בלתי אמצעית בפעוּלת השעה והמקום.

אם קלה לנו שעת מבוכה זאת מאשר לשאר חלקי התנוּעה הסוציאליסטית, הרי זאת באשר בתוקף מהוּת מפעלנו ותנועתנו המיוחדים מנוסים אנו בפורעניות הגורל יותר מהפועל הגרמני והאיטלקי, מן העובד האנגלי והרוּסי. את הניצול והשעבוּד על-ידי ההון ידענו כמוהם. אלא שידענו גם דברים אחרים, אשר סגוּרים ומסוגרים היו עד עתה לפני עמים אלה, והם עמים בני חורין, עומדים ברשוּת עצמם. הדמוּת הזאת של פּורע הקם לכבוש ולהרוס את ביתך וקנינך ויצירתך, ומחניק אותך, ורומס אותך ברגל זדון, הדמוּת הזאת המהוה קאטאסטרופה נפשית לעובד האיטלקי והגרמני, מלוה אותנו מימים ימימה ולא השתחררנו ממנה גם על אדמת המולדת. הגלוּת, אשר הסוציאליסט הרוּסי והסוציאליסט האיטלקי טעמוּ עתה את טעמה (ומי יערוב כיום הזה שהסוציאליסט הגרמני איננו נידון להצטרף אף הוּא למחנה הזה?), מה היא לעוּמת גלוּתנו אנו? “הכיצד? אותו מחנה עובדים, אשר לשמו אני עמל ולמענו אני בונה, אשר למען גאולתו אני מבשׂר את האמת שלי, אמת כה פשוּטה ומוּבנת, ויחד עם זאת כה נעלה ואנושית, אותו מחנה העובדים עוזב אותי ונותן יד לאויבי בנפש, אשר הוא גם אויבו? היתכן עיוֹרון כזה, התיתכן זרוּת כזאת?” – כך ישאל את עצמו סוֹציאליסט איטלקי וסוציאליסט גרמני וסוציאליסט אנגלי וסוציאליסט פּולני, וּברגע הראשון של האַכזבה המרה לא ידע תנחוּמים, ואוּלי גם ישתלט היאוּש על נפשו. מה קרובים ומה מוּכּרים לנו גם התמהון והאכזבה האלה, גם העצב והיאוש האלה, מה מוכרים. הלא זוהי אחת התחנות שלנו בדרך, תחנה אשר כל אחד מאתנו אנוס לעבור אותה. הן למדנו להיות בודדים עם האמת שלנו, למדנו להיות במיעוּט מוּל ההמון המתנכּר, ויחד עם זאת למדנו להרגיש את עצמנו, על אף מעמד זה “מוּל ההמון”, על אף ההתנכּרוּת הזאת, לב אחד וּבשׂר אחד עם העולם האנושי הזה. ולא רק זאת. צרכים חיוּניים באת לספק, עוול צורב, הצועק שמימה, באת לתקן. וגם יצרת דבר מה. וגם רכשת לך כוח גדול. סוף סוף התחילו מכירים בך וּמבטיחים לעמוד לימינך. כוח פּלוני רוחש ידידוּת, כוח אלמוני מעוּנין, כוח פּלמוני התחייב לשמור אמוּנים. כלוּם אין מפעלך מוּבטח לך? כלוּם אין אתה יכול לשקוט במפעלך ולסמוך על ה“התפתחוּת הטבעית” של הענינים? ואמנם שקט אתה – עד בוא יום הדין, והתמוֹטט העולם שבנית לך. רגע קט והוא עומד ליפּוֹל, עוד מעט וכוּלו הוּכּה לרסיסים. והוּטל עליך להתחיל מחדש, וּבינתים פסה בלבך האמוּנה בעזרת כוח פלוני ובהכרת כוח אלמוני ובאמוּנים של כּוֹח פּלמוֹני. ואֵי הכוחות האחרים אשר עליהם תוּכל להשען? אין מוצא. והן אתה יודע, יודע בכל חוּשיך, בבטחון גמוּר, שיש ויש מוצא אלא שהוא טרם נתגלָה לפניך. ואתה נשאר על משמרך, אתה ממשיך בעבודתך, בלי אותו חשבון מתימתי מדוּיק שהיה קודם בידך, מבלי לתבוע אותו מעצמך ומזוּלתך, מתוך אמוּנה שלמה שבוא יבוא, שבעקב המשך עבודתך יבוא, שמתוך נאמנוּתך לדרכך אתה, בזכוּת הנאמנוּת יתחזק ויקוּם בנינך העומד ליפוֹל. את החכמה העליונה הזאת, חכמת החוּשים והאמוּנה, חכמת הנאמנוּת (גם כשהשעה אינה טובה לביסוּס ראציונַלי שלם ומפורט של הנצחון העתיד לבוא), את התפיסה הטראגית הזאת של פּרוצס השחרור הפּנימי אשר הסוציאליסט האירופּי והאמריקאי עוד חייבים לרכוש לעצמם כעת, בנסיונם הכבד – את זאת, כהרבה דברים אחרים, למדנו מתוך מפעלנו המיוחד.

משום כך יש אולי לנו יתרון בשעת תבוּסה זאת. כי גורלנו הקשה לימד אותנו לעבוד לאחר התבוּסה וליצור מתוך המבוּכה. למדנו, ועוד עלינו ללמוד, להתכּוֹנן לזריחת השמש כשליל שחור עוטף אותנו.

“דבר”, כ“ג ניסן תרצ”ב (29.4.1932)