דרישה אל המתים / יוסף זליגר

א    🔗

טבע כל אדם לכבד את קרוביו אחרי מותם יותר מבחייהם. אף חולה או אסיר או מתיסר בענויים אחרים, אין לבנו נותננו לדון אותם כחוט השערה; כי רגש החמלה מושך אחריו גם רגש מחילה וותור ולא פעם נהפך רגש החמלה לאהבה.

כך הדבר בחי, שעודנו אתנו ומגרעותיו עוד הולכות ונמשכות, ועל אחת כמה וכמה במת, שכל מומיו כבר עברו אתו ואינם. כבבית דין של מעלה כן גם בבית דין של מטה מיתה מכפרת על הכל; והפתגם השגור בפי עמנו “אחרי מות קדושים אמר” הנהו לשוח מהנסיון ונוהג בכל העמים. המעלות אשר היו לאדם נראות אחרי מותו במשקופים מגדילים וחסרונותיו נדחים ונשכחים. ואם היה באמת איש גדול בחייו, נעשית בזכרוננו תמונתו אחרי מותו נעלה ונשגבת.

אין לנו סבה להתאונן על המדה הזאת, כשהיא לעצמה. כי כל המדות, אשר הטביע בנו אלהי הרוחות, גם המדה הזאת, של כבוד המתים, מכֻונת לתכלית טובה כי כל התרבויות בנויות עליה. כי רק אם הבנים מכבדים את אבותיהם אחרי מותם, הם שומרים את ה סגֻלות הרוחניות, אשר הנחילום, ומוסיפים עליהן. ולולא כן, היה כל דור זונח את אשר נעשה מכבר ובונה את הכל מחדש. ברור איפֹא, כי החבה למורשת אבות היא היסוד לבנין כל התרבות. ואם אמנם המספדים והקינות ותולדות הגדולים יוצאים בעבור זה, אף שלא מדעת, חסרים מעט במדת האמת, ההפסד יוצא בשכר; כי בכל דבר המוסר קודם לאמת וטוב לנו לשגות ולהשתלם על ידי זה מלראות נכוחה ולרדת על ידי זה באהבת הטוב והצדק. וזאת היא חובת המבקר להתגבר על רגש כבוד המתים, במקום שהוא משחד אותו, ולקרֹע את הצעיף הנפרש על הנפשות, שהוא חוקר בהן אחרי לכתן מהעולם הזה, ולחדֹר אל האמת הטהורה בלי משֹא פנים.

אבל יש רעה גדולה מזאת, כי באלילות של כל העמים לוקח כבוד המתים חלק בראש. רגש הכבוד הנהו דק מאד, שאין לו שום יסוד בחושים כי אם בלב האדם. ואיש, אשר לא הכין את לבו ללטֹש ולזכך את רגשתיו ולהבדיל בין אחד לחברו, הוא מחליף בנקל כבוד אדם בכבוד האלהים; וקרובו החשוב לו, ומכל שכן אם היו בו יתרונות של חכמה או של צדק, נהפך לו אחרי מותו לאליל. לכן כל העמים בונים היכלות ומקימים מצבו ופסלים לגדוליהםאחרי מותם והולכים על קבריהם להתפלל להם. ויש חוקרים קדמוניות הסוברים, כי כל הדת איננה כי אם תולדת הרגש של כבוד המתים. בזה הנם מפריזים על המדה; אבל אמת היא, כי אלילים רבים, אשר מכבדים אותם הגוים בכל הזמנים, אינם כי אם בני אדם, אשר התעלו אחרי מותם לגבורים וקדושים. הדרישה אל המתים היתה תמיד והנה גם עתה המרכז של העבודה הדתית לכל הגוים ובכללם אף הנוצרים והמחמדים, אשר קבלו מישראל האמונה באל אחד. הנוצרים מעמידים בן אדם ויולדתו בשורה אחת עם בורא שמים וארץ ועקר קדֻשת בית תפלה בא להם מהקברות אשר בסביבו ובתוכו. במאות הראשונות לאמונתם לא בנו בית תפלה כי אם במקום שהיה שם קבר של איש, אשר מסר את נפשו על נוצריותו, למען העמיד מזבח על קברו. אחרי כן התירו להם להשתמש גם בקבר של סתם כֹמר נכבד אצלם לבנות עליו את המזבח. ועד היום אין בונים במה כי אם על קבר. גם אצל המחמדים הקברים קדושים ודבקין ומעֹרים במסגדים. ואין צריכים לאמר, כי כן היה אצל כל העמים הקדמונים וביחוד במצרים, אשר התפללו אל המלכים ואל יתר הגדולים אחרי מותם ויבנו להם צריפים ¹ והיכלות.

ואצלנו לא פשתה האולת הרבה בימי קדם. אמנם הנביאים מוכיחים עליה וישעיה הנביא לועג למתפללים אל המתים בעד החיים. אבל אין הנביאים מרבים לדבר על זה, שכנראה הרגישו תמיד בישראל, כי הדרישה אל המתים היא רק מולדת חוץ. וכל עוד שאיזו טפשות הנעשית בבית יעקב נושאת את חותם הזרות עליה, איננה מתאזרחת ומשתרשת בהמונים רבים. לדבר הזה הואילו הרבה דיני טֻמאה וטהרה; כי איך אפשר לקרא למת קשוד, אם הנוגע בו טמא שבעה ימים ולא יוכל לבא אל המקדש ולאכֹל קֹדש, עד אשר יטבל ויתחטא. ואיך אפשר לכהן לעשות עבודת אלוהים על הקבר, אם אסור לו לקרב אל המתים כל ימי חייו? ואיך אפשר לבנות בית כנסת על קבר אם הקבר מטמא באהל? בימי הנביאים והתנאים והאמוראים לא הלכו מעולם להתפלל על קברות הצדיקים, אף אם ידעו את מקומותיהם. אחד הטעמים, שלא חפץ יעקב אבינו להקבר במצרים, היה שלא יתפללו המצרים על קברו כמו כל קברות גדולי מצרים ויעשוהו אלוה; ומהטעם הזה נעלם מקום קבורת משה רבנו ע“ה. ואף על פי שידעו אבותינו את מקום קבורת האבות במערת המכפלה ומקום קבורת רחל אמנו בבית לחם, לא קראו למקומות האלה קדושים ולא הלכו להתפלל שמה ומכל שכן שלא קבעו שם בתי מדרשות. רק מאמרים אחדים נמצאים בספרות חז”ל, כי פלוני השתטח על קברו של פלוני, אבל אין שום זכר מתפלה. כי בוַדי הנהו מנהג יפה וכשר ללכת אל קברי הורים ומורים לכבדם ולזכֹר אותם ואת חכמתם ואת מעשיהם במקום אשר נקברו עצמותיהם, זהו כבוד האדם; ואך המתפלל אליהם, אף אם היו האמת צדיקים, הנהו עובד עבודה זרה. וגם התרוץ, שאין מתפללים אליהם להושיענו ישר, כי אם להיות לנו מליצים טובים, איננו מועיל כלום כי אם תפילה למליצים – אלילות, והרמב“ם ז”ל עשה מזה עקר חמישי של שלשה עשר עקריו. ובכל מקום, אשר נמצאה תפילה למליצים כמו “מכניסי רחמים”, “מדת הרחמים עלינו התגלגלי” וכדומה, אינן כי אם מליצות, כאשר גלו כבר הקדמונים את דעתם בזה, וחלילה לנו לקחת את הדברים כפשוטם.

רק אחרי אשר חדלו דיני טֻמאה וטהרה, החלו גם אחינו להשתטח על הקברות ולהתפלל עליהם, אף על פי שחז"ל נזהרו בזה לאסֹר דברי תורה ותפלה אצל המתים בתוך ד' אמות ועל הקברות משום “לועג לרש”. למה נתפלל אל המתים ולא אל ד' אלהים חיים?

ב    🔗

ממאמר רבא (סוטה ל"ד:). שכָלב נשתטח על קברי אבות, ומהאגדה, שרחל מבקשת רחמים על בניה, אין להוכיח כלום, כי ראשית בל נשכח שמאגדה, האומרת איזה דבר על זמן קדמון, אין להביא ראיה על הזמן ההוא, כי אם על זמן בעל המאמר. ועכ“פ בכל תנ”ך נזכר הדבר רק לרעה בתור אחד מדרכי ע“ז. ובזמן האמוראים, אשר כבר הֻתרה קצת הרצועה, בשביל שלא נהגו עוד דיני טֻמאה וטהרה, גם כן לא מצאנו איזה דין או מנהג קבוע ללכת על קברי המתים. והעקר הוא, שלא הלכו להתפלל שמה וגם אסרו להתפלל וללמֹד תורה על הקברות ואצל המתים משום “לועג לרש”. ומה שחושבים, שכל דבר, שהוא משום כבודו של מת מֻתר, זה נאמר בדברי תורה, שמשתמשים בהם להזכיר את זכות המת בפניו “ואין אומרים בפני המת אלא דבריו של מת”, אבל בתפילה, אין זה כבודו להתפלל אליו ולעשותו מתוֵך ומליץ בין אדם לבין הקב”ה. דבר שהצטער עליו יעקב אבינו ע“ה ונשמר ממנו, כנ”ל, ולכן נמצא בכָלב שנשתטח על קברי האבות וכדומה, לא ח“ו להתפלל אליהם, כי אם לדבק נפש בנפש ולעורר את הלב ע”י חבת הקֹדש וגעגועי בנים וזכרונות נשגבים.

וכן מתוס' (ב“ק ט”ז: בד"ה “שהושיבו ישיבה”) ראיה נצחת, שגם בצדיק גמור כחזקיה מלך יהודה אסור ללמד על קברו. דומה לזה בתוס' (יבמות ס“א. ד”ה “ממגע ומשא”) שגם צדיקים מטמאים. ולא עוד, אלא שרק הנטיה הזאת להקדיש את הצדיקים אחר מותם ולעשותם לאלילים הוא יסוד לטֻמאת מתים. ובשביל שבני אדם עלולים יותר לעבֹד לצדיקים מאשר לבינונים, לכן בדין הוא, שטֻמאת מתים על כל סניפיה ופרטיה תהיה חמורה בצדיקים יותר מבסתם בני אדם וכבר הביע את הדעה הזאת התנא ריב"ז (ידים פ“ד מ”ו): “לפי חבתן היא טומאתן.”

בקרקה עומדים דחוקים וצפופים אלפי ישראל הבאים מערי פולן לבית הקברות הקטן, לא רק אצל קבר הרמ“א ז”ל, שהמקום הזה איננו מכיל את הקהל הגדול, כי אם בכל בית הקברות, וקוראים תהילים וזֹהר ועוד דברים כנגד הדין המפֹרש שאסור לעסֹק בדברי תורה אצל הקברות. בכל זאת נזהרו שם שלא לאמר הקדיש הראשון אחרי סתימת הגולל אצל הקבר כי אם ב“אֹהל” חוץ לבית הקברות. מלפני דרשו בכל ל“ג בעֹמר דרשה לכבוד הרמ”א ז“ל בבית הכנסת שלו ולא על הקבר, אע”פ שיש מקום להתיר הספד לכבודו.

המנהג הזה להפפֹך את בית הקברות לבית תפילה, הנהו חדש בשנים האחרונות. בתענית(ט“ז (:לא נאמר, שיוצאים לבית הקברות לבקש את המתים שיבקשו עלינו רחמים, כי אם יוצאים כדי “שיבקשו עלינו המתים רחמים”, מבלי לדרֹש זאת מהם. זאת איננה כי אם מליצה כמו “מכניסי רחמים” וכדומה, כמו שהעיר על זה ר' ישראל מברונא בתשובותיו. וכן הדבור, אשר שם רבא בפי כָלב “אבותי בקשו עלי רחמים” הוא כמו “שמים וארץ בקשו עלי רחמים”, (ע“ז י”ז.) וע' שם בתוספות (ד"ה “עד שאנו מבקשים עליך רחמים”), שכתבו” “לא השיבו לו כך, אלא היה אומר בלבו, שכך יוכלו להשיב”.

אלא מעת שהתחילו בני אדם להרגיש במה שאומרים על הקברות תפלה ממש, ולא עוד אלא שמתפללים שם בכונה והנשים – בדמעות יותר מבבית הכנסת ופונים ישר אל המתים בתקוה, שהם יושיעום מצרתם, ראוי לבטל המנהג הזה כליל. הלא אף באסורים אחרים שמו חז“ל את עיניהם תמיד לגזֹר גזרות ולעשות משמרת למשמרת, שלֹא לבֹא לידי עברה. ועל אחת כמה וכמה באסור “לא יהיה לך אלוהים אחרים”, אשר נאמר בדבור אחד עם “אנכי”, “וכל המודה בע”ז, כאלו כופר בכל התורה כלה”, שיש להתרחק מאד מאד מכל דבר שיש בו משמץ חשש דבר הדומה לע“ז. ומה שחושבים שמֻתרלאדם לבקש את חברו להתפלל עליו, ומביאים ראיה מענין “מי שיש לו חולה בתוך ביתו, ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים”, זה נאמר בחי, שאין האדם נוטה לטשטש את הגבולים בין כבוד אדם וכבוד אלהים באדם, שהוא רואה אותו ושומע את קולו; לא כן במת שהאדם רואה אותו רק בדמיונו ונקל לו להעלות אותו למדרגה גבוהה ולציר לו ציורים ממנו הדומים לציורי אלוהות. ולכן אצל כל העמים מהפכים לאלילים רק את המתים ולא את החיים, הנה גם אצלנו בעת אשר חי הרצל, התוכחו בפניו והעמידו למנין כנגדו אף הציונים האדוקים מאד – והיום, כל המהרהר אחריו, שטעה באיזה דבר, כבר יצא מכלל הציונות והנהו “מתבולל”, שמֻתר לקרעו כדג. כי זאת היא הנטיה של ההמון לעשות איש גדול, שאיננו עוד בעולם, לחצי אלוה. אמת שחכמי פולן האחרוניםנדחקים לישב מנהגי ההמון, אף במקום שאינם ישרים וחלקים על פי התורה והתלמוד. הם הולכים בזה בעקבות הרמ”א ז“ל, אשר מתוך אהבה כבירה ליראל הלאים את ההלכה, כאב האוהב את בנו בכל חסרונותיו, כענין שנאמר “כי נער ישראל ואהבהו”, ולכן גם בעל הב”ח ז“ל תלמיד תלמידו, מצדד בזכות המנהג ללכת על הקברות (יו“ד סוף רי”ז). אבל הוא איננו כותב שם, שיבקש אדם את המתים להתפלל עליו, אלא “להתפלל לפניו ית' על כל צרה, שלא תבא בזכות אבותיו הנקברים פה”. ומכל מקום, לו ידע באיזה אופן יתפתח המנהג הזה, בוַדי היה צועק עד לב השמים; כי הלא הוא היה רב בקרקה ועד לפני עשרים שנה לא התפללו בל”ג בעמר על קבר הרמ“א, ולו התפלל ר' יואל סירקישז”ל על קבר רבו זקנו הרמ“א, לא היו עושין אחרים; ולמה נולד המנהג הזה אתמול? ומה גדולה היא הבערות והטפשות של בני אדם הכותבים כתב בקשה ומניחים אותו על קבר הרמ”א בתקוה, כי יקום מקברו ויקרא את הכתבים האלה.

ואם נדחק להתיר עוד מעט ועוד מעט, בשביל שכבר התפשט ובשביל ש“מנהג ישראל תורה הוא”, מה ישאר עוד מגוף תורת משה, אשר אמרה “לא יהיה בך… ודורש אל מתים, כי תועבת ה' כל עשה אלה”. הלא אף במצרים לא היתה דרישה אל המתים כעורה מזו.

ובאמת איננו כלל מנהג ישראל, כי הקטֹלים נוסעים להשתטח על קבר סטניסלב הרבה דורות, בטרם נהגו יהודים לנסֹע לקבר הרמ“א, ואף כמה דורות, עוד בטרם נולד הרמ”א. ואם יחול פעם ז' מַי בל“ג בעֹמר ורבבות גוים ויהודים באים מפולן לקרקה לדרֹש אל המתים, לא יוכלו היהודים להתפאר, כי הם המורים והגוים התלמידים, כמו שלמדנו אותם להתפלל לד' ולתת צדקה וכדומה, כי בדבר הזה אנחנו התלמידים.הם לומדים ממנו טובות ואנחנו לומדים מהם טפשות. אי אפשר לחשות בדבר כזה, שהוא חותך בגוף אמונתנו ומשפיל אותה. ואע”פ שהמנהג לפקֹד קברי הורים ומורים הנהו מכלל מצות כבוד אבואם ומצות “והדרת פני זקן”, אין לאמר על הקברות שום תפילה, מלבד “מלא”, שהיא תפילה על המת; ויש חסידים ואנשי מעשה מחמירים, שלא לאמר אף את התפלה הזאת על הקברים כי אם עומדים וחושבים במעשי הגדולים לחיות אחריהם.