רקע
מנחם קפליוק
בין גריזים למוריה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

 

א

רבות טרחה ונתיגעה קהילת השומרונים בחולונאה, שמקור מחצבתה ומרכזה הוא אדמת הר־גריזים הוא בית־אל, “מבחר היבשת”, “שער השמים” ותאָרים כיוצא בהם, עד שעלה בידה להביא משם כהן, שישמש חזן ומורה־הוראה לבני־הקהילה וכן מלמד לילדיהם. עד שפילגו אומות־העולם את ארץ כנען לשתיים, היה קיים ועומד קשר הדוק בין שומרוני השפלה, שראשית הגירתם, טיפין־טיפין, משכם הקדושה (שכן היא שרויה בתחומי הר־גריזים), בסוף המאה שעברה ביפו, לבין כוהני־עדתם בהר־גריזים. מחמת המציק והדוחק שנפל בחלקם גברה הגירתם של ה“שומרים”, כפי שמכנים עצמם השומרונים מהיותם לפי אמונתם “שומרי־דת־אל־על־אמת”, ונוצרה קהילה קטנה רחוקה מ“ההר הטוב” שאת עוצמת קדושתו והדר־תפארתו מעלים בימי שמחה ואבל.

משגדל מיספרם היו מתרכזים והולכים בשכונות הגובלות עם תל־אביב, אך מכל מקומות מגוריהם ויהיו היכן שיהיו נמתחו חוטי־קשר איתנים, גלויים וסמויים, עם מקור הקדושה. בשלוש רגָלים היו עולים לרגל אל הר־הברכה שבאחד מהם, הוא חג־המצות, נהגו לעלות לשם בנעריהם ובזקניהם נשים וטף, כדי להשתתף בזבח־הפסח במקום הקדוש שבו עמד המשכּן מימות יהושע בן־נון ועד כהונת עלי הכוהן, שבימיו נגנז המשכן ואלוהי־ישראל הסיר את פניו מבניו ה“שומרים”. בירחי החול היה סר מפרק לפרק אל מישכּנות השומרונים שבעיר־החוף כוהן מכוהני “בחיר־ההרים”, ואז נתאפשר לאלה שנעקרו ממקור־הקדושה להפריש לו תרומות ומעשרות מכל אשר ייאכל, כפי שנצטוו בתורת משה. ובני־הקהילה היו מביאים לפני הכוהן כל דבר סתום בהתנהגותו של אדם אם בעניינים שבין אדם למקום ואם בין אדם לחברו, והכוהן היה מפרש ומסביר, מתיר ואוסר, פוסל ומכשיר – הכול באשר לכול. משנותקו בתוקף החלוקה שני חלקי העם הקטן שמרבבותיו ואלפיו שרדו כארבע־מאות נפש בסך־הכול, החלו החולונאים שורפים, מאין כוהן הסר לגבולם, את הכבד, הקיבה והלחיים של כל בהמה שחוטה וכן גם את ראשית הבצק־החלה, האסורים בהנאה להדיוטות, לפי פסוקים מפורשים בתורת משה.

ירחים על ירחים חלפו והמלכות ההאשימית שמעבר לירדן, אשר בתוקף הנסיבות שכם וסביבותיה נפלו לה לנחלה, לא נזדרזה להיענות לבקשה לשלוח כוהן תלמיד־חכם לעדה לחולנאה הישראלית. הבקשה עברה רשויות רבות של הצבא ושל המינהל האזרחי וכל רשות האריכה בדיוניה, חקרה ודרשה אם לא צפוי נזק שהוא לענייני המלכות מהשליח המבוקש אל ארץ האוייב. לאחר השתדלויות מן החוץ והתערבות הממונים על קיום הסעיפים של הסכמי שביתת־הנשק, שמי שמחוייב לקיימם מקיים רק את הרצוי או הנראה כרצוי לו – הוסכם לתת רשות לחמואל בן־יפונה הכוהן לעבור הוא ובני ביתו לחולונאה ולשמש בה שליח־צבור ומורה־ההוראה לבני־העדה ומלמד לתינוקות־של־בית־רבן את דת ישראל ותורתו לפי מורשת שומרון.

לא קלה היתה עקירתו של חמואל הכוהן מביתו ב“מבחר היבשת, מ”הר ה' ייראה", הוא הר־גריזים. תמים עם אלוהיו ומעון־קודשו בהר־הברכה הטיל על עצמו חמואל חומרות רבות ולא יצא מעודו מתחומי שכם. את פרנסתו מצא בהעתקת כתבי־יד של תורה ופירושיה, תפילות ופיוטים ולימוד תינוקות־של־בית־רבן קריאה וכתיבה בלשון וכתב קדומים של ישראל והקנאת תורה ומצוות. את שעות הפנאי הקדיש לעיון בכתבי־יד כתובים עירוב לשון־הקודש וארמית של שומרון, כתבי־יד הקשים לפיענוח והכתובים בכתב הישראלי הקדמון, הכתב שבו נכתבו שני לוחות־הברית, אשר שומרי דבר־האל לא המירוהו בכתב האשורי המרובע. הוצאות ביתו מעטות היו, כי משפחתו קטנה, אשה וילד אחד בלבד, עובדיה שמו. אלא שמחמת הכורח נקרא שמו בחיי יום־יום עבדאללה, כדרך שקורין כל ישראלי בן־שומרון בשכם בשם משמות ישמעאל.

קשה היתה עקירת הכוהן ממעונו בשיפולי גריזים, שכן איש ממשפחתו וממשפחות שאר הכוהנים אינם זזים מתחומי־הקודש. גם באסיפת־הכוהנים שנתכנסה כדי לבחור מקִרבּם שליח לדבר־מצווה, נתגלעה מחלוקת קשה סביב העניין. נמצאו טוענים ששאלו: האין זה חטא־בל־יכופר שאחד מכוהני־העדה יהגר אל מחוץ לשכם? אחד מחמיר, הכוהן נאג’י הישיש, הנושא על כתפיו עולן של תשעים שנה חסר אחת, שדיבר נרגשות נגד עזיבת קהילת־מעט של נאמני תורת משה, הזכיר כי פורצי־גדר היגרו לפני למעלה מיובל שנים מתחומי־הקודש אל שפלת־פלשת, אל יפו. “כמה היה אז מיספרנו? – רטן הישיש – כמאה־ושישים נפש בלבד. באו בני־משפחת־המהגרים והפחיתו מיספרנו בעשר נפשות. ועבירה גוררת עבירה. שניים מבניו של אותו נוטש נשאו נשים שלא מבנותינו אלא מבנות בני־יהודה, אשר הפרו ברית־משה־ויהושע והמירו את הר־הברכה־והקדושה בהר־היבוסי. האם ניתן־יד לפריצת־גדר שנייה וחמורה יותר, שכוהן מזרע פנחס בן־אליעזר בן־אהרון הכוהן יטוֹש את מקום הקדוּשה?”

קולו הצרוד והנרגש בודד היה. תומכים לא נמצאו לו. הכוהן הגדול שהכול נשתתקו מחמת יראת־הכבוד כשקם ממקומו, היסה את הדובר, בהעלותו־על־נס את המעשה של אותה משפחה שהכניסה אשה מבנות־היהודים אל צל־כנפי־עדת־בני־ה“שומרים” נאמני־התורה, ולא עוד אלא זו שנישאה לבן־העדה שימשה בחייה מופת לשאר בנות־העדה, שכן הקפידה בשמירת המצוות. “ודאי הבהב ניצוץ מנשמות הכוהנים אבות־אבותיה של זו, נוחה־עדן. שבשעתם, לפני שהפרו ברית, שמרו על תורת־אל ככתבה וכלשונה כמונו עד היום. היבהב הניצוץ ובער בה עם שובה למקור־מחצבתה ויהי ללהבה.”

נאג’י הישיש ניסה להשיב משהו לכוהן הגדול, אך הנאספים היסוהו ברוגזה. “לא פריצת־גדר, מרנן ורבנן, היתה אז, חס וחלילה, – הוסיף הכוהן הגדול – כי אם מאת ה' היה הדבר, כדי ששומרי דבר־האל כהלכתו יתקעו יתד גם מחוץ לתחומי שכם וגריזים. האם לא היו קיימות לפני מאתים־שלוש־מאות שנה קהילות משלנו בעזה והרחק משם בדמשק ואפילו בקאירו של מצרים? אז היה מיספרנו רב לעומת מיספרנו כיום – כמה אלפים ששרדו מהרבבות שהושמדו בחרב ובשמד של הישמעאלים. ועכשיו מה מיספרנו? פחות מחמש־מאות נפש. מה טוב שיש לנו עוד קהילה אחת ויחידה בארץ כנען שבניה שומרים, השבח לאל־בורא־עולם, את שבתותיהם וחגיהם וכל שאר המצוות באין־מחריד, כפי שניתנו מפי־הגבורה לאדון־הנביאים. והיכן? במדינת־ישראל. הרי מאת האלוהים היה הדבר להשיב שבות בני־יהודה שאחינו הם, ואשר כוננו להם מימשל, ולא עוד אלא שהכוח והעוז בידם להגן עלינו המעטים והחלשים.”

“ודווקא כאן טמונה הסכנה – רטן בקול מאומץ־מוגבר נאג’י הישיש – דווקא קירבה זו היא שגורמת דאגה רבה. תבינו, מורי ורבותי, כי אין סכנה כיום, שמי שהוא מאיתנו ימיר דתו בדת־מוחמד. הלא רק על־ידי שמד שבאונס הועברו רבבות מבני־עמנו אל דת־ישמעאל. אבל כיום צפויה לנו הסכנה מאלה שהיו בעבר הרחוק־רחוק עצם מעצמנו ובשר מבשרנו… והסכנה גדולה כיום שבעתיים כשהשלטון בידיהם.”

“אם כך הרי היא הנותנת שעלינו לשגר מקרבנו כוהן תלמיד־חכם שיורם דעת וידריכם לבל יסורו ימינה או שמאלה מדברי תורת־משה־אמת למען לא ייכשלו וילכו, חלילה וחס, בדרכיהם של אחינו שסטו והם תועי־דרך,” קם ואמר עמרם הכוהן המיועד לרשת את מקומו של הכוהן הגדול בבוא השעה.

משניגשו לבחור את השליח הציע עצמו לשליחות הכוהן ראדי הוא רצון, אולם הכוהן הגדול הסב את פני־הדברים, כי חמואל הכוהן הוא המתאים לכך, שהעברית, שהיא לשונה של המדינה שלשם נוסע השליח, שגורה על־פיו, ומשפחתו קטנה והוא שיטוש את שכם למשך שנים למען השליחות החשובה.

חמואל ניסה להביע התנגדות למשימה שהוטלה עליו, אולם רוב הנקהלים צידדו במועמדותו, והכוהן הגדול שההכרעה בידו בירך את השליח, שההשגחה העליונה תאיר פניה אליו ויצליח להפיץ את דבר־האלוהים בקרב בני־העדה בחולונאה.

לילה לפני הנסיעה עלה חמואל הכהן אל “מבחר היבשת”־גריזים וערך תפילת־פרידה, שבסופה תחנונים לכול־יכול שיחיש ה“תַהַב”, היא תקופת השיבה לתפארת־הקדומים, שבה עתיד להתגלות המשכּן מימי יהושע והשופטים שנגנז, ואז יכירו כל בני־יהודה בקדושתו ולא יהיו נכספים להקמת בית־המקדש בעיר היבוס, והוא חמואל יחזור לכאן וישמש כאחד מפרחי־הכוהנים בבית־אל.

כמה ימים לפני צאתו לישראל, שבהם היה ממתין לניירות ממחלקת־ההגירה ברבת־עמון, שלח איגרת באמצעות הצלב־האדום לידידו היהודי, שהיה משמש במשך שנים מורה לילדי־השומרונים בשכם, עד לאותם ימים שבהם נתחוללו מאורעות קשים ושוב לא יכול להישאר בעיר המרדנית. המכתב, שהיה כתוב בלשון־הקודש, פתח בעזרת־השם ובתאריך שתלמידי־חכמים שומרונים פותחים בהם את איגרותיהם: “ישתבח האלוהים, אין אלוהים אלא אחד. כ”ב לחודש השביעי ו' שפ“ז (6387) לבריאת־עולם, ג' תק”צב (3599) לבואם של בני־ישראל לארץ כנען."

"לכ' ידידי הנכבד המורם־מעם יחזקהו האל וינצרהו, אמן כן יהי רצון.

הנני להודיעך, כי עומד אני לבוא בקרוב ובעזרת־השם לגבולכם, כדי להורות־תורה לתינוקות בבית־רבן של בני־עדתנו ולהיות יד־עזר להם בשמירת חוקי־האל ותורתו שניתנה למשה נביאנו עליו־השלום על הר־סיני. מה יגל ליבי לראותך, לאחר שלא חזינו איש את רעהו פנים־אל־פנים זה ימים ושנים. אני תקווה כי מצוא אמצאך במצב הכי טוב, כה יתן האלוהים וכה יוסיף, אמן ואמן.

ידידך הנאמן

חמואל בן־יפונה הכוהן."


 

ב

כבן אחת־עשרה היה עבדאללה זבדאוי הוא עובדיה בן־חמואל כשיצא עם הוריו משכם לחולונאה. גבהן שלא לפי גילו, דל־בשר וגרום, שלסתותיו ועצמות־כתפיו וגבו בולטים ביותר לעין. בניגוד חריף לפניו הדלים והחיוורים נצנצו מבעד לדוֹק של עצבות המתוח על עיניו החומות־כהות מבטים ערים־עזים וחדים, שהעידו על בינה והעזה.

בהיותו כבן־ארבע לימדוֹ אביו את האלף־בית וראשית־הקריאה. ומשהיה רץ בה לימדהו קריאה בתורה מסוף ספר דברים המתחיל בפסוק בפרשת “האזינו” “כי בשם ה' אקרא הבו גודל לאלוהינו”, עד סיום הפרשה. לאחר ששינן חזור ושנן את הפרקים האחרים בחומש, מאלה השגורים ביותר על פיות בני־העדה בשמחה ובאבל, אשר פיסקאות מהם משובצות במיסגרות התלויות על קירות מעונותיהם של בני־העדה, חזר חמואל ולימד אותו את ספר “בראשית”. ומשהיו פרשיות הספר שגורות על פיו, ערכה המשפחה חגיגה לכבוד סיום ספר ראשון מחמשת־חומשי־התורה. תפיסתו מהירה היתה “כחץ מקשת”, כפי שהעיד אביו מורו. ואשר לשקידה הרי זו היתה גדולה מזו, שהתפיסה והכשרון הוא מתנת־הבורא, היה חמואל אומר, ואילו השקידה והחריצות הם כמו יראת־שמיים בידי הנברא עצמו: ברצותו שוקד על לימודו וברצותו מבלה־עיתותיו בהבלים. וכך במלאת לעובדיה שש שנים גמר את כל חמשת־ספרי־התורה, שכרגיל גם המוכשרים בילדים מגיעים לכך בהיותם בני־שמונה. עקב סיומו נעשה הילד בן־מצווה ובני־משפחת חמואל וכל בני לוי הכוהנים ובראשם הכוהן הגדול חגגו חגיגה־רבה את הכנסתו של עובדיה בעול־מצוות עד שעה מאוחרת בלילה.

למחרת היום, שבו חל ראש־חודש, השכים הקטן וחש ל“כינשה”, הוא בית־הכנסת, לקיים מצוות תפילת צַפַר, היא תפילת־שחרית, כאחד בוגר. מיום זה ואילך היה מקפיד בן־המצווה בתפילות־בוקר־וערב. אהבה יתירה אהב את התפילה וביחוד של שבת־ומועד. דיקדק לבוא ל“כינשה” בשבתות וחגים והיה מאזין לזימרת תפילות “מוסף של חג”. קול ערב היה לו ומישאלת אימו תמאם, היא תמימה, שהיתה כמוסה בליבה היתה, כי בנה ישמש ביום־מן־הימים חזן או משורר בעדה. עובדיה לא היה מחמיץ חגיגות ברית־מילה, אירוסין וחתונות וכיוצא בהן כדי להאזין לרינת הש"ץ והכוהנים, וכך היה לומד מהם פיוטים רבים שהיה מזמרם בינו לבין עצמו.

חמואל לימד את בנו גם כתב אשורי ולשון עברית מתוך ספרים חיצוניים ותוך כדי לימוד היה אומר לעובדיה: “בני! היהודים אחינו הם ואם גם נטשו את מקום הקודש הר־גריזים “בית אל” כשכבש מלכם דויד את עיר היבוס הרי אלוהינו – אלוהיהם, נביאנו משה שלום ה' עליו, הוא נביאם ותורתנו היא גם תורתם ואם כי הוסיפו וגרעו ושינו בה במקומות רבים ועשו בה כבתוך שלהם ופירשוה בפירושים שאנו הנאמנים לכתוב דוחים אותם.”

* * * * *

עצבות כבדה, שצער וגעגועים משולבים בה, תקפו את הנער משנעלמו מעיניו אחרוני בתי שכונתו וגם הר־הברכה העומד במלוא ירקותו ורחבותו נגוז ונמוג.

הנער בן האחת־עשרה למוּד־הסבל, שהוא מנת חלקו של כל אחד ממאתיים־ועשרים הנפשות של העדה הנשפלת, הנתונה בתוך צבת לוחצת של רדיפות וחשדות – נזכר בזאטוטי השכנים ותעלוליהם. וכי מעט אבנים יִדוּ בו בהתרחקו אפילו כמה פסיעות מהשכונה? אבן אחת הותירה צלקת בצדו השמאלי, אך מכל הפגיעות והביזויים חרותה בלבו ההתגרות הבלתי־פוסקת של מועין חמדאן, בריון השכונה הסמוכה, בו וביתר הילדים השומרונים, שהיה מזעיק תכופות את בני־חבורתו כדי שיצעקו כולם קול אחד כמו במקהלה בפני עובדיה וחבריו: “עאבדין אלעג’ל”, כלומר: עובדי־העגל. ואחד מחבורת מועין, בחור מגודל, תלמיד בי“ס דתי־מוסלמי בעיר, שהיה ידוע כבקי בקוראן ומפורסם כ”חאפז" – “שומר הקוראן בלבו”, כלומר יודעוֹ על פה, היה פוסק את הפסוק מפרשת “המחיצה” שבספר הקדוש, המספר על מעשה־העגל כדי להתגרות ולהקניט את ילדי השומרונים. מועין היה מטעים כל מלה ומלה שבפסוק בקולי־קולות וּמצביע על עובדיה כשהוא מעווה פניו בהעוויות משונות: “…וכך השליך השומרוני את כלי הכסף והזהב ויוציא להם עגל בעל גוף ולו קול גועה. ויאמרו: אכן זה אלוהיכם ואלוהי משה.”

את אלה שהוא עוזב מאחוריו הוא מכיר יפה, די והותר, אך מה טיבו של העם אשר לארצו הוא נוסע? שם הארץ הוא “ישראל” שנזכר במאות פסוקים בתורת משה, הרי גם הוא וגם אביו ואימו וכל בני־השכונה בני־ישראל הם, אך אנו, נזכר מה שאמר לו סבא כשהוא עובדיה סיים את ספר דברים, “שומרים”, אנו שומרי־דבר־האל־על־אמת, נאמנים לתורה כפי שניתנה על הר־סיני ודבקים במעון־קודשו הר־הברכה גריזים בית־אל ושער השמיים להם. הללו שלארצם הוא הולך סטו ונטשו את מבחר היבשת, גבעת עלמה (עולם) ובחרו לעצמם מקום אחר – את הר היבוס שקראו לו “ירושלים”, שם שאינו נזכר אף פעם בתורת משה. על מה ובשל מה זנחו מקדש ה' כוננו ידיו? וכי הר היבוס יפה יותר מהר־גריזים? לא, לא ייתכן בשום־פנים־ואופן. אין כגריזים ליופי ולהדר ולקדושה.

בזכרונו עלו סיפורי סבא שלו על דויד מלכם של בני־יהודה ועל יחוסו הלא טהור, שכן סבתא שלו היתה רות המואביה, והלא בתורה, בספר דברים כתוב: “לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'?” הוא זכר את סיפור אוריה החתִּי ואת צוואת דויד לבנו שלמה המלך לבנות את “בית המכתש”, שהוא כינוי־גנאי לבית־המקדש בירושלים.

סבא סיפר לו כי מלך גדול וחכם היה שלמה, שהרחיב את גבולות ארץ כנען, אשר ה' הבטיח לתיתה לנחלה לבני אברהם יצחק ויעקב. אם חכם היה, שאל עובדיה בלבו, מדוע הירבה לשאת נשים? והרי כתוב בתורת משה: “ולא ירבה לו נשים”. ועוד שמע מפי סבו, כי בעצם שמה של ירושלים היא גפנה, וזהו שמה בכל הספרים שנכתבו בידי חכמי־העדה סופריה ופייטניה לדורותיהם, משום שהמלך שלמה שנמשך אחרי היין ציווה על העם להרבות בנטיעת כרמי־הגפן, עד־כד־כך שלא היה מקום פנוי בסביבת הבירה שלא שתלו בו גפנים. ומשהחלו הכרמים לתת את פריים דרכו את הענבים ביקבים רבים שציווה המלך לחצוב והוא ואנשי־חצרו ובני־משפחתו היו עורכים משתאות וסובאים יין.

ומתוך שהירהר במלך שלמה נזכר בסיפור שסיפר לו הכוהן אב־חסדה על העושק שהיה שלמה עושק את העם, שהיה מכביד עליו בעול מס עבודת הכפיה. מידה יתירה מעושק זה נטלו שבטי אפרים ומנשה אשר לא נטשו את בית־אל, הר־גריזים ולא הלכו אחרי הר היבוס וגפנה העיר ולא הכירו ב“בית המכתש” שהוקם שם. המלך שם את צווארם של שני השבטים בעול מס־עבודה כפליים מכל השבטים – חודשיים מדי שנה בשנתו בעוד ששאר השבטים היו חייבים רק בחודש אחד.

רבים מבני־העדה, שעה ששוחחו על מלחמת הישראלים בישמעאלים, היו שמחים על נצחונותיהם של הראשונים על האחרונים. זכר עובדיה דברי אביו שדיבר על היהודים כעל אחים, שעתידים לחזור לאמונה הקדומה, אמונת תורת־משה־אמת ללא תוספות ונוסחים ופירושים מסולפים עם בוא ה“תהב” – ימות־המשיח, שבו יתגלה המישכּן אשר נגנז בימי עלי הכהן, כאשר הסיר אלוהי־ישראל את פניו מעמו. באחרית הימים יתגלה לא רק המישכן, שנדד עם בני־ישראל ארבעים שנה והוצב עם הכניסה לארץ על הר־גריזים, אלא גם יתגלו כליו כמו צינצנת־המן, מטה־אהרון ובגדי השרד של הכוהן הגדול מבני־אהרון, אחי אדון הנביאים, על האפוד והחושן, דבר לא ייעדר.

תוך עייפות ודמיונות מקוטעים ומשובשים על עתידו במדינה הקרובה־הרחוקה שאליה הוא נוסע, נרדם עובדיה במיושב מרחק כמה פרסאות דרומה לשכם.


 

ג

לאחר הכשרה קצרה על־ידי מורה מוסמך מבני־העדה בחולונאה הוכנס עובדיה לכתה ו' של בית־הספר הממלכתי הכללי בשכונה סמוכה למושב השומרונים. תחילה היה מתרועע עם בני־גילו מהעדה, תלמידי כיתתו, אך מאחר שלאלה היו גם חברים טובים מבני־יהודה, כפי שאביו היה מכנה את היהודים, החל משתלב קימעה־קימעה בתוך החבורה ובהדרגה התמזג בה. לא עבר זמן ונסתלקו ממנו הביישנות והמעצורים כלפי הילדים הזרים לו בחולונאה. כעבור שלוש שנים סיים את בית־הספר בהצטיינות שהיתה לשם־דבר במישכנות שומרוני חולונאה.

עובדיה, ראשון התלמידים בבית־הספר־התיכון, שלמד בו בזכות מילגה שהוענקה לו, שמו הוסב בפי חבריו התלמידים לעובד שנתקצר לעודי, מחמת חיבה שרחשו לו. הוא הצטיין במיוחד בידיעת הלשון העברית ובתנך. את הנבואות שחזו הנביאים על שומרון היה בולע בהתרגשות של אהבה יתירה והיה משנן בשקידה רבה, בין דברי־תוכחה ובין דברי־נחמה. שמח על הנחמות לשומרון ודאב על חזונות קשים שחזו למלכיה ושריה. לעומת זאת פירפר ליבו בשמחה כשלמד דברי חזות קשה של הנביאים על ירושלים. נזכר בסיפורים ואגדות מפי זקנים על גפנה, שבני יהודה והנלווים עליהם החזיקו בה וקידשוה תחת הר־גריזים־בית־אל מאז כניסת בני ישראל לכנען ובמשך כמה דורות – עד שקם המלך, נצר המואביה, שכבש את הר היבוס. ובנו שלמה כונן עליו את בית־המקדש, אשר כוהנים זקנים אדוקים מבני־העדה בשכם מכנים אותה “בית מכתש” ואת ירושלים הקדושה לבני־יהודה – גפנה הכתושה. עובדיה הוקסם מפרקי נביאים אחרונים וכמעט שכח שאין אלה אלא ספרים חיצוניים כי הקדושה שרוייה רק בין דפי חמשת־חומשי־תורת־משה, תורת־ישראל ואין בילתה. אם התקשה תלמיד בפסוק מסובך או במלה סתומה, הרי ידע שיש לפנות לעובד הזבדי ומובטח לו שהוא יסייעו ויתיר את המוקשה והמסובך.

ותיקים מבני־העדה בחולונאה עוררו את חמואל הכוהן, שיקפיד להשגיח על בנו, שיעדיף להתרועע עם הנערים החופשים מבני־יהודה ויתרחק מבניהם של שומרי־דת אדוקים שבהם, שרובם קנאים וצרי־עין ומעליבים את השומרים־תורת־משה־על־אמת. נימוקים שנתנו המזהירים וסיפורים שלהם על יחסי יהודים אדוקים לשומרונים שיכנעוהו כי נכונים דבריהם ויש לתת את הדעת עליהם. סיפר לו אחד ממשכילי העדה, מעשה והוזמן לאיגוד־פועלים גדול המפיץ תרבות בין חבריו להרצות בפני שוחרי־דעת על מהות השומרונים. לאחר שהירצה מה שהירצה קם אחד שהוזמן להרצות על חורבן ירושלים בידי מלך בבל. אך לפני שפתח בהרצאתו הקדים דברי־תוכחה נגד המרצה הקודם וטען בהתרגשות נגד כלל דבריו וסיים כי מוטב היה אילו שמר על דיעותיו בליבו… אותו מרצה מורה ותיק היה במכללה הנמנה עם האדוקים הקוראים לעדת שומרון הישראלית בשם הגנאי “כותים”, שפיתם אסורה ויינם יין־נסך ומייחסים להם דברים שלא היו ולא נבראו.

משהחלו תוכפים ביקוריהם של נערים שלא מבני־העדה אצל עובדיה נתגנבו חששות בליבו של חמואל הכוהן שמא ישכח בנו תורת אבותיו ויהא נוטה אחרי הרוב. עלה על ליבו זכר הכוהן נאג’י הישיש במסיבת הכוהנים עת נתאספו לבחור בכוהן שליח לחולנאה שאמר: אין מקום כארץ כנען שיש לחשוש כל כך לטמיעת בני־עדתנו כמו בארצם של בני־יהודה דווקא, משום הקירבה שבינינו וביניהם.

יום אחד קם חמואל ותלה מעל מיטת בנו כמה פסוקים משירת “האזינו”, כתובים בכתב השומרוני העתיק, “יערוף כמטר לקחי, תזל כטל אמרתי”, “הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט, אל אמונה ואין עוול, צדיק וישר הוא”. כעבור כמה ימים הבחין חמואל, כי ליד הפסוקים שתלה מתנוססת מיסגרת ובה משובצים אותם פסוקים עצמם, אך בכתב אשורי מרובע, יפה ומעוטר, מעשי ידי בנו. הכוהן נשתהה אצל הכתוב. נהנה מכתיבה תמה של בנו, אך לא ראה את התוספת בעין יפה. רגע נתעורר בו רצון לסלק את פסוקי הכתב האשורי וגם לקחת דברים עם בנו על קדושת האות השומרית העתיקה שבה נחרתו שני לוחות־הברית לעומת החולין של הכתב האשורי ומשום כך אינו דין שיהיו דרים זה ליד זה כשווי־זכות, אך לבסוף משך ידו מזה.


 

ד

כשתעודת־הגמר בהצטיינות מהתיכון בידו נתקבל עובדיה לאוניברסיטה למקצועות המקרא ובלשנות עברית וארמית והלשונות האחרות הכלולות במקצוע זה. תחילה סבור היה שילמד בירושלים, אך הוריו ביקשוהו שילמד באוניברסיטת תל־אביב, כדי שיהא סמוך על שולחנם ולא יגור רחוק מהם בנכר. ידע עובדיה שבליבו של אביו כמוסה התנגדות שירש מאבות אבותיו שיהא בנו לומר בירושלים, עיר שהאחים החורגים קידשוה לאחר שזנחו את המקום הנבחר שבו נתארע חלומו־חזונו של יעקוב על הסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ומלאכים עולים ויורדים וסופו שהמקום נהפך לבית־אל ומבחר־היבשת.

עובדיה שמח על האפשרות שניתנה בידו לוותר על ירושלים, מאחר שאותם מקצועות קיימים גם במיכללה של תל־אביב. גמר אומר להיאבק עם אביו ולהסביר לו, כי אמונתו איתנה ועמוקת־שורשים ואין מגוריו במקום זה או אחר עשויים להזיזו מעיקרי־אמונתו. ביקש לומר לאביו: כמו לעת מגורינו בשיפולי הר־גריזים כן בכל מקום אחר שאהיה נמצא בו, אני אומר: משה אמת ותורתו אמת, כפי שנשמרה על־ידי שומרי־דבר־אל. לא המקום הוא הקובע, אלא האמונה שבלב. ויכוח זה לא נתקיים לשמחתו.

משהבחין עובדיה בפעם הראשונה בלאה שישבה באולם־ההרצאות בסמוך לו, עלתה לפניו דמותה של לאה מספר “בראשית”, כפי שנצטיירה לו בדמיונו שעה שהיה חוזר על אותן פרשיות הספר שמדובר בה.

לאה, אחת מארבע האימהות, עשוקה היתה; לא זו בלבד שאביה לבן הטיל אותה לחיקו של יעקוב בדרכי־מירמה בלי שידעה על־כך, עד לאותו ליל־הנישואין שבה ציווה עליה במפגיע לשכּב בחשכת אוהלו של יעקוב, אלא שהיתה שנואה עליו גם כשבטנה היה מבורך בילדים, שמהם יצאו כמחצית שבטי־ישראל. ומחמת שבחי לאה שעובדיה היה הופך והופך בהם היה בא לידי גנותה של רחל יפת־המראה. לאה היתה הבכירה ולה היתה הזכות להינשא ראשונה, אבל רחל בקסמיה דחתה את אחותה לקרן־זווית. לא אחת נקפוֹ ליבו על הרהוריו נגד רחל, שהרי כשלושת רבעים מבני־עדתו מתייחסים על שבטי אפרים ומנשה. מאידך מצא צידוק להרהוריו בפסוק: “וירא ה' כי שנואה לאה וייפתח את רחמה, ורחל היתה עקרה”. לשון עונש נוקט הכתוב כלפי רחל – הירהר – לא כשורה נהגה. היא הצעירה ושומה היה עליה להתנגד להשיאה ראשונה ליעקוב לפני הבכירה. ומעשה הדודאים? וכי אין זה מוכיח שרחל בקסמיה היתה גוזלת לילות שהיו מגיעות ללאה, לפי משפט התורה הקובע שאין לקפח בענייני עונה את האחת על חשבון השנייה? כה רבים הלילות עד בלי די שהיתה עם יעקוב עד שעשתה מסחר עם אחותה הבכירה בדודאים שהביא לה ראובן מן השדה. זכות מיוחדת עמדה לה ללאה בעיני עובדיה: מבנה לוי יצאו הכוהנים. ראשי־העדה ומדריכיה מאז בוא ישראל לארץ כנען ועד היום הזה. הכוהנים הם כיום רבע מבני־השומרים. גם משפחתו משפחת הזבדי מבני לוי היא.

ביישן והססן היה עובדיה בחברת נשים והיה נבוך ומתבלבל במחיצתן ככל שנתגבר כוח־משיכתן של הנערות, שאיתן היה מעורב באולמי־ההרצאות ובספריה וכל מקום אחר בקאמפוס, כן נתגברו בו ההססנות והמעצורים שגרמו לו בושת־פנים בפני הסטודנטים, שהתנהגותם החופשית עם הבנות עוררה בו קנאה. נסיונות שעשה בתיכון למצוא חברה עלו בתוהו. בשבתו עם תלמידה היה נבוך עד כדי אי־יכולת לקשור שיחה עימה. לא אחת קרה שהנערה פתחה עימו בשיחה, אבל הוא לא ידע כיצד לטוות את חוט השיחה, שזו זרקה אליו. והרי נאה הוא וחינני: קומתו תמירה, עיניו החומות־כהות פיקחות וחיוך נבון ומצודד לו. אך מה ישווה כל זאת אם הוא נשאר דומם כמו קופא, ומשהוא מצליח לאחר מאמץ לפתוח את פיו, יוצאים דבריו מקוטעים ומגומגמים. סוף דבר, שאי־נוחות ההופכת לשיעמום יורדת על השניים וסופם שכל אחד מהם הולך לו לדרכו מיצר ומאוכזב.

נדמה היה לו לעובדיה, כי עצם השם לאה הפיח בו אומץ והעזה וקירב אותו אליה. בקירבתה חש עצמו בטוח ומאושש יותר וההיסוסים והמעצורים הלכו ופחתו ככל שהירבה להזדמן איתה. יותר ויותר לבשה את דמותה של לאה הקדמונית, יצירת־רוחו ונערצתו.

לאה, היושבת על הספסל בקירבתו, שערה זהוב ופניה צחות, תנועותיה חינניות בשעת שיחה ועיניה בוהקות בשובבות מבדחת ומקסימה כאחד. בטרם הכיר את לאה שעל ספסל־הלימודים היתה לאה המקראית בעיני־רוחו דמות כהה־שחומה. לימים כאשר הכיר את לאה זו ראה בחזיונו את לאה בת לבן בדמותה הבהירה של לאה, בתו של שרגא זינגמן (שם שהוחלף בזימרוני), עולה מירכּתי הצפון, מאחת מערי פינלנד.

יום אחד, כשישבו עובדיה ולאה בפינה מבודדת בחצר־האוניברסיטה שעה שהחמה נטתה לשקוע, הניח עובדיה את ידו על כתפה של לאה. היא נלחצה אליו והוא קירב את שפתיו אל לחייה ונשק לה קלות.

“מה ליקוק זה שליקקת, עובד?” אמרה מסמיקה, וצוחקת חשאית. הידק עובדיה ימינו סביב צווארה, משך אותה אליו, הצמיד שפתיו בשפתיה וטבע בהן נשיקה ארוכה.

“קיימתי עכשיו מצווה מן התורה: ‘וישק יעקוב לרחל’ – היתל – לא עשה זאת אבינו יעקוב אלא כמצוּוֶה מפי הגבורה.”

“ואתה הרי נשקת ללאה ולא לרחל?” סנטה בו בלטפה את שער־ראשו השחור השופע ואצבעותיה, שהלכו והשתזרוּ בקווצות שערו, רטטו בכמיהה עזה אליו.

ברוח קלה וחדווה גואה השיב:

“אילו נשקתי לרחל צריך הייתי לתת קולי בבכי, שכן נאמר אחרי נשיקת יעקוב לרחל ‘וישא קולו ויבךְ’. התדעי מדוע נשקתי ללאה דווקא?”

אסף ראשה בידיו, הסתכל ממושכות לתוך עיניה שנוצצו מחמת ריגוש עז ואמר כשהוא מחייך: “כי ‘ועיני לאה רכות’.”

רצתה לומר משהו, אך הוא שם את כף־ידו על פיה ואמר: “אף לא דיבור וחצי־דיבור, כי לא גמרתי דברי: לא רכות כפירוש המקובל: עיניים שראייתן לקוייה ועששות, אלא עיניים מלאות רכוּת ועדינוּת, תפארת שבתפארת, כעיניך את, לאתי. כך פירש אחד מחכמי עדתנו, בקי ורגיל, שתירגם את התורה לארמית־שומרונית, שהיתה לשון דיבור בפינו במשך דורות עד שהכיבוש הערבי־מוסלמי עקר אותה מפיותינו ונעשינו דוברי ערבית.”

דמדומי בין־השמשות התאפללו וכבו בזה אחר זה. הבניינים הלבנים רבי־הקומות נבלעו בתוך חשכת־הצללים שפשטה מסביב. לאה ידעה שעובד דבֵק בעדתו והסתגלותו לסביבה שבה הוא חי אינה פוגעת בדבֵקותו זו. במשך חודשי היכרותם נתעוררה לא אחת בליבה שאיפה לשמוע מפיו על בני־עדתו ודתם, אך משהו עצר בעדה. זוהי הפעם הראשונה שהעלה דבר־מה הנוגע מפורשות לעדתו.

“ספר לי, עודי, על עדתך. כמעט שאיני יודעת דבר אודותיה. ספר, ספר, עודי,” הפצירה בו.

הוא ראה אותה עורגת כולה עליו ולא רצה דווקא עכשיו לנגוע בעניין המחלוקת הקשה הנטושה זה למעלה משלושת אלפים שנה שבין בני־יהודה – עמה של לאה, ובין בני־שומרון – עמו הוא. “לא עכשיו, לאתי,” אמר בנעימה עצובה. “זהו סיכסוך עתיק־יומין בין בני עם ואמונה אחת על קדושת המקום שבו בחר אלוהי ישראל לשכן את שמו עליו. הסיכסוך קיים מימות דויד ושלמה והחריף עם שיבת־בבל ובית־שני. כפי שידוע לך, הספרות היהודית המאוחרת, המישנה והתלמוד וכן הספרות הרבנית עיוותו את דמותנו, לעתים עד להחריד, שכן ייחסו לנו דברים ומעשים שאין להם כל שחר, שמטרתם להשחיר פנינו ולהטיל ספק במוצאנו מזרע אברהם יצחק ויעקב ולהציבנו ככותים – כעובדי־אלילים, כגון אותה בדייה, שאנו ‘עובדי יונה’ השמורה בהר־גריזים ולא עובדי האל האחד, החי וקיים לעד. למעשה, אנו היחידים בעם ישראל שדבקנו בארץ הזאת במשך שלושת־אלפים־ושש־מאות שנה. עם רב היינו ולחמנו כאריות על קיומנו ברומאים ובשאר הכובשים. לא יצאנו לגולה ושמרנו על מקום מקדשנו. השמדות ומסעות שמד קיצצו בנו, ברבבותינו, עד שהיינו למתי־מעט, אך על אף כל העינויים והרדיפות נשארנו נאמנים לכובשי כנען ולא זזנו מכאן. שימי־נא־לב, לאה, אין אצלנו כלל מניין שנים לחורבן, אלא מניין למושב בני־ישראל בארץ כנען. במניין זה פותח אבי, כשאר כוהנים ותלמידי חכמים בעדה, את אגרותיו. כך מציינים מחברים משלנו את הזמן שבו כתבו את ספריהם וחיבוריהם, וכמוהם – מעתיקי כתבי־היד. חיבת־ארץ עזה שבה נתברכנו אין לה אח ודוגמה, ואינה אלא בשל הר־גריזים שהוא בדמנו.”

הוא נשתתק לרגע ואחר הוסיף: "היודעת את? לפני כשישים־וחמש שנה ירד מיספרנו והגיע עד למאה־ושישים נפש בלבד, והכול היו מכריזים בקול: ‘בא הקץ על השומרונים, על הכותים הללו’. ונמצא גם משורר עברי אשר בשירו ‘אחרון’ חזה שומרוני אחרון על פני אדמות. האזיני נא, חביבונת שלי, לחרוזים משירו, שכולו השתתפות בצער ותוגה:

בֵּין הַסְלָעִים הִנוֹ תּוֹעֶה וְלַמֶרְחָק סוֹקֵר…

שָׁם הַר עֵיבָל, שָׁם הַר גְרִיזִים קִבְרֵי אָבוֹת שָׁמָה…

נֶשֶׁר גֵאֶה חָפְשִׁי יִצְרַח וְלִתְהוֹם יַמְרִיא –

לֹא יִרְאֶנוּ עוֹד שֹׁמְרוֹנִי, כְּבָר הַאַחֲרוֹן גוֹסֵס

– – – – – – – – – – – – – – – –

עַל הֶהָרִים עִם הַשַׁחַר שִׁירַת רוֹעִים תֵּצֵא

לֹא שֹׁמְרוֹנִי יִשְׁמָעֶנָה: כְּבָר הַקֶבֶר כָּרוּי…

וְלֹא יִגְנֹב עוֹד הֵד הָרִים צְלִילֵי שִׁירַת שֹֹׁמְרוֹן,

וְלֹא יָדַע אִישׁ לְעוֹלָם אֵיךְ שֹׁמְרוֹנִי שׂוֹחֵק,

וְלֹא יֵדַע אִישׁ לְעוֹלָם, אֵיךְ שֹׁמְרוֹנִי אוֹהֵב,

אֵיךְ שֹׁמְרוֹנִי מוֹרֵט חַרְבּוֹ, אֵיךְ שֹׁמְרוֹנִי בּוֹכֶה.

הִנֵה תּוֹעֶה בֵּין הַצוּרִים, הִנוֹ נִתְקָל בָּמוֹ

הוּא הָאַחֲרוֹן, קִמְטֵי מִצְחוֹ סוֹד הַמָוֶת שׁוֹמְרִים.

“שומעת את? ‘ולא ידע איש מעולם איך שומרוני אוהב, איך שומרוני מורט חרבו’. את, לאה חביבה שלי, יודעת כיצד שומרוני אוהב ועוד תדעי; ובצה”ל יודעים כיצד השומרוני, כגון אני, יודע למרוט חרב, לא הסיף שהמשורר דויד שמעוני נתכוון לו בשירו שכתב לפני כשבעים שנה, אלא חרבות ימינו. שכן אנו, השבח לאל, הננו ממיטב הקלעים בצבא ישראל. אני, למשל, צלף הקולע, כמו שאומרים, אל השׂערה ולא יחטיא. לא, לא אינני ‘משוויץ’ חלילה, שאלי בחוּרים ביחידתי ויגידו לך כיצד עובדיה הזבדי מפליא לקלוע."


 

ה

ככל שעברו הימים היתה לאה כרוכה יותר ויותר אחרי עובד ובד בבד גדלה והלכה הערצתה היתירה לבקיאותו בספרי המקרא ובלשון עברית וארמית וספרותן. ניסוחיו הקולעים בקול גברי בוטח – כמה נעמו לאוזניה שלא ידעו שָׂבעה.

לא אחת ניעור בליבה רצון לשמוע את הסברו ובכוונה שאלה אותו לפשר דבר מסובך בחקר־המקרא, שכבר היה מחוור לה, כדי לשמוע כיצד גוני קולו משתנים מן הנמרץ אל הרך הפייסני אשר באוזניה נשמעו כלחן ערב.

“לכי אל השומרוני והוא יסביר לך הכול. תצאי ממנו ‘מבסוטה’,” שמעה פעם אחת מישהו אומר לסטודנטית, שפנתה אליו בשאלה בלשנית. גאווה נתעוררה בה כי אל עובד שלה פונים ולא אל אחר. הוא הידען והבר־סמכא בבעיות לימודיות מסובכות. אולם נתקפה מורת־רוח מסויימת על הכינוי “שומרוני”. מעולם לא נתנה דעתה על שומרוניותו של עובד. במה שונה עובדיה הזבדי מכל השאר? אם הוא שונה הרי השינוי הוא רק לטובה. לעתים רחוקות היה מתעורר ביניהם משהו הדומה לוויכוח היסטורי־תיאולוגי על גריזים ומוריה וכמעט תמיד במכוון, ביזמתו של עובד, כדי ליצור הזדמנות להסביר לה את עיקרי אמונת בני־עדתו.

יום אחד הזמינה אותו לאה לביתה ומאז ביקורו הראשון היה סר לשם לעתים מזומנות. הוריה היו סבורים שהבחור, שהיה נאה בעיניהם, הוא יליד אחת מארצות המזרח. כאשר ביקוריו תכפו והלכו נוכח אביה ר' שרגא, כי הקשרים בין השניים אינם על דרך־ההלצה, כפי שהפליט פעם בשיחה עם אשתו, שהיתה משתדלת לקרב את הבחור אם בסבר פנים ואם בכיבוד שהיתה מגישה לו. שרגא ניסה להשיג מבתו פרטים על עובד, ובראש בראשונה יליד איזו ארץ הוא הבחור המיועד, כנראה, לבתו יחידתו. לאה מצידה הירבּתה לתמרן כדי להימנע מלתת תשובה ברורה על שאלת אביה. והגיע היום ששוב לא היה בידה להמשיך בתימרוני התחמקות שלא להשיב ברורות היכן עמדה ערשו של עובד, היכן גדל וחונך. החליטה לומר להוריה דברים כהוויתם. נתעורר בה פתאום יצר הסקרנות לקראת עימות עם אביה. שרגא זימרוני היה יהודי דתי מפולין, שעקר ממנה בשנות השלושים מחמת המציק והיגר לפינלנד. שם ביסס לעצמו מעמד יפה. לימים עזב את “ארץ הגויים וההתבוללות”, כפי שכינה את המדינה שההצלחה האירה לו פנים בה. עם גמר מלחמת־העולם השנייה עלה עם משפחתו לארץ־ישראל.

וכך קרה שיום אחד, כשפתח ר' שרגא בשיחה עם בתו ובעקיפין שאל על מוצאו של עובד ידיה, השיבה קצרות: “עובד נולד בשכם”.

הרי כבר אלפי שנים שיהודים אינם בנמצא בשכם – חלפה מחשבה במוחו של ר' שרגא ובעקבותיה תקף אותו תימהון: “מה, מה? האם שמעו אוזני כהלכה את שם מקום הולדתו? היכן נולד, היכן? באיזו עיר?” שאל בקוצר רוח.

הפעם לא חזרה לאה על שם העיר אלא השיבה: “עובד נולד בסביבת הר־גריזים, הר הברכה.”

ר' שרגא נתן עיניו בלאה וסינן מבין שיניו: “כלומר, עובד הוא שומרוני,” והוסיף בנימת השתוממות ואירוניה: “פירוש הדבר, שהוא מן הכותים? הבחור – כותי? אמרי זאת במו־פיך ויגל אביך ותשמח הורתך!”

“הוא ישראלי מבני אברהם יצחק ויעקוב, בן לעדה שלא נטשה את ארץ־ישראל מאז כיבושה בימות יהושוע בן־נון ועד היום, משך שלושת־אלפים־ושש־מאות שנה. כל המתמצא בדברי־ימי־ישראל יודע, כי שומרונים וכותים אינם היינו הך, כותי הוא שם גנאי לעדה הישראלית הדבֵקה במולדתנו במקום הקודש שלה הר־גריזים. והעיקר, עובד הוא בן נאמן לעם ישראל וחייל מצטיין בצבא־ישראל בדרגת סגן־מישנה, אם ינעם לך לשמוע זאת.”

“מהיכן בקיאות זו שלך בתורת הכותים, בתי היקרה? נראה שכבר הספקת ללמוד את תורתם על רגל אחת,” אמר שרגא בנימה עוקצנית. “ומי הם צרי יהודה ובנימין וסנבלט בראשם, שהניחו מיכשולים על דרך ביצור חומות ירושלים החרבה והקמת בית־המקדש על תילו עם שיבת הגולה מבבל לציון?”

“אבא,” השיבה בתקיפות, “ודאי עיינת פעם בספר עזרא ב'. דווקא שם כתוב במפורש שאלה המכונים ‘צרי יהודה ובנימין’ ביקשו להשתתף בהקמת ההיכל, אלא שהללו שעמדו בראש שבי־גולת־בבל דחו אותם בשתי ידיים. הקנאות, אבא, היא שגרמה לכך. לי נדמה, כי המאורע ההיסטורי של שיבת־ציון בימי־כורש היה עשוי לחולל מיפנה בקרב רבבות ואולי מאות־אלפי השומרונים לקראת איחודם עם כלל־ישראל, אולם המנהיגים דאז עשו הכול כדי להחמיץ הזדמנות נדירה זו. הלא אלה ואלה – מעריצי מוריה בירושלים ומעריצי הר־גריזים בשומרון – מנת חלקם אחת היתה וסבלו מתיגרת ידם של אוייבים וכובשים כמו אשור ובבל, והקמת הריסות ארץ־המולדת עשויה היתה לקרבם זה לזה. אך לא אכנס אתך לוויכוח על נושאים שאינם מחוורים לי כל־צורכם. לכשלעצמי אינני מייחסת חשיבות יתירה לחילוקי־דיעות בין עדה ישראלית זו לאחרת; מה שחשוב בעיני הוא שעובד הזבדי הוא בחור טוב ונבון ואנו ידידים. בעצם, אבא, מה רע ומזיק בדבר, שנמצאת עדה ישראלית קטנטונת הנאמנה לכל תג מחמשת חומשי־תורה ומעריצה לאין־גבול את אדון הנביאים משה רבנו ודבֵקה עד היום במסורת על קדושת הר־גריזים, הר הברכה, כפי שהוא נקרא בתורה? אבל בעניינים שעוררת עכשיו תוכל לשמוע מפיו של עובד דברים שאולי יבהירו לך כמה סתומות, כיוון שהוא בן־בית גם במקורות העתיקים שלנו וגם במקורותיה של עדתו הוא.”

צילצול עז של טלפון הפסיק את השיחה הנרגשת. בטרם נטל זימרוני את השפופרת בידו, שנראתה כרועדת מהתרגשות, אמר ללאה בנימת אזהרה: “עוד נחזור לעניין מצער זה. לא סיימנו, אנו רק מתחילים בו.”

לאה היתה שקטה ורגועה. היא עצמה תמהה על כך: מנין לי שקט זה ומנוחה זו למראה הר המכשולים, שרק אפס קצהו צץ לפניך עכשיו? מה מקור שלוותֵך זו?


 

ו

משגונב לאוזניו של חמואל דבר קשרי בנו עם לאה היהודיה היה ליבו מייסרו בחששות כבדים, אם הוא, בן־בנם של כוהנים וגיבורים לוחמים בימי המרידות הגדולות של בני־עמו ה“שומרים” נגד אדריאנוס קיסר רומא והקיסרים הביזנטיים העריצים, גיבורים, שמסרו נפשם על קדושת־השם ועל קדושת־המקום אשר האל בחר בו לשכן שם את שכינתו – אם הוא ראוי להיות יוצא חלציהם של אלה הנעלים והקדושים. עצם המחשבה כי בנו לא ישׂא אשה מבנות־העדה החרידתהו. הייתכן הדבר? הרי בנו מקפיד במצוות ושומר קלה כחמורה – כיצד יעשה כדבר הזה? ככל שניסה לגרש מחשבה טורדנית זו חזרה ונטפלה ולא נתנה לו מנוח.

בינתיים החל עובד לנצל הזדמנויות שנקרו לו כדי ללמד את לאה עיקרי האמונה הישראלית ואורחותיה כפי שנשתמרו בעדתו מקדמונים. כעבור תקופת זמן להיכרותם ולאחר שנוכח שהיא כרוכה אחריו היה מרמז לה לעתים, כי תנאי בל־יעבור להקמתם בית בישראל היא הסתפחותה, בבוא היום, לעדה וקיום מצוותיה ככתוב בתורת משה, ולא יתיר וללא חסיר. היא היתה שומעת ואינה אומרת דבר.

יום אחד, לאחד שעובד העלה בשיחה איתה במפורש את עניין הסתפחותה לעדת שומרי־דבר־אל, אמרה: “הרי אפשר שלאחר נישואינו יישאר כל אחד באמונתו. למה לי לחולל קרע ולהינתק מאבי ואמי? וכי אין אנו כולנו, בני־יהודה, אנשי מוריה ובני אפרים ומנשה הדבקים בגריזים, עם אחד? שים־נא־לב, אין אני דורשת ממך לעזוב אמונתך ואל נא תתבע זאת אתה ממני.”

“אכן צדקת, לאה יקרה, כי שנינו, גם את וגם אני מזרע ישראל, אולם לא ייתכן בית חצוי בעדת־שומרון, שהבעל ילך באורחות אמונתם של אבות־אבותיו ואשתו תנהג לפי אמונתה היא. אמנם עם אחד אנחנו אבל אמונותינו שלכאורה קרובות הן – כמה רחוקות הן! השומרונים נלחמו לא פחות – אם לא יותר – מהיהודים על קיום אמונתם בתקופות החשוכות של רומא, ביזנטיון ועוד. שומרי־דבר־אל נלחמו כאריות ונפלו באלפיהם במלחמתם נגד שוללי חירותם ששאפו להטמיעם. היו ימים ששומרונים ויהודים, על אף המחלוקת הדתית שביניהם, נלחמו שכם אחד נגד קיסרי רומא שזממו להטמיעם ולכלות את שניהם כאחד. בני־יהודה מונים ברחבי־העולם שנים־עשר מיליון נפש ולנו ארבע־מאות־ושלושים בסך־הכל… תביני, לא ייתכן שאני, אחד מארבע־מאות־ושלושים הנפש ששרדו מהשמדות, אהיה פורץ גדר ואבצע פריצה שלא היתה כמוה בעדתנו.”

לאה, שיחסה לדת היה מצוות־אנשים־מלומדה, פרי החינוך בבית־הספר ובית־ההורים, לא התלהבה לשמוע על עיקרי אמונת עדתו, אך למראה עובד הנלהב ניאותה להאזין לו, אף שחשה שהפעם יארכו דבריו.

“דבר, דבר, עודי, כאוות נפשך ופקח עיני בּוּרה שכמותי. אדרבה, פתח פיך ויאירו לי דבריך,” אמרה מתבדחת כשהיא מושכת קלות בבלורית ראשו.

פתח עובד ואמר: “עיקר המחלוקת בינינו, בני־יוסף, שמוצאנו מאפרים ומנשה, פרט לכוהנים שהם משבט לוי, ובין בני־יהודה, הוא נוסח ספר תורת־משה, תורה תמה וברורה, שעליה הורגנו במשך כל הדורות. ידוע לך בוודאי, שאין אנו מכירים בקדושתו של שום ספר מספרי התנ”ך, פרט לחמשת־חומשי תורה ולפי הנוסח הקדמון שבידינו, הכתוב גם היום בכתב הישראלי העתיק, שבו כתב משה אדון־הנביאים את עשרת הדברות על שני־לוחות־הברית, כתב־קודש שלא הומר בכתב האשורי המרובע בימי עזרא־ונחמיה. ספר תורה אחד לנו ולכם, אך הרבה נוסחאות של החומש, שאת למדת בו בבית־ספרך, מנוגדות לנוסח שלנו הקדמון, האותנטי. אנסה לסבּר את אוזנך באמצעות עניין חשוב אחד והוא: מהו המקום שבו בחר אלוהי־ישראל לשכן את שמו שם, שהיא מחלוקת ראשית בינינו וביניכם, ומכאן אפשר להיווכח, כפי שתראי, עד כמה נוסח שלנו נכון ואמיתי. ובכן, המקום שבחר אלוהים למקום הקדושה הוא הר־גריזים, שעליו עמד המשכן, “מקדש אל” שבשירת הים, שנדד עם אבותינו, שלך ושלי, ארבעים שנה במדבר ועמד על תילו בהר־גריזים מיום כניסת בני־ישראל לארץ, שהיא “תקופת הרצון”, “רחותה” בלשוננו הארמית, שארכה עד ימי עלי הכוהן. בימיו החלה תקופת ה“פנותה”, מלשון “פנה”, כיוון שאלוהים היפנה את פניו מאיתנו, המישכּן וכליו נגנזו, אבל עתידים הם, לפי אמונתנו להתגלות בתקופת ה“תהב” (היא ה“שיבה”) הטובה, באחרית־הימים. אמנם המישכן נגנז ונעלם, אבל קדושת ההר הטוב גריזים־בית־אל קיימת ועומדת מאז לן שם יעקוב אבינו בדרך בריחתו מפני עֵשׂו אחיו וחלם שם את חלומו הידוע. זכורים לך ודאי ציווּייו של אלוהים ליעקוב בשובו מארם־נהריים לארץ כנען: ‘קום עלה בית־אל ועשה שם מזבח’, וכו'. ואמנם כך עשה. ובכן איפוא קדושת גריזים־בית־אל קיימת מאז ועד היום הזה."

לאחר אתנחתא קצרה הוסיף: “פסוקים מפורשים על קביעת הר־גריזים כמקום הקדוש לבני־ישראל תמצאי במקומות רבים בתנ”ך ובספר ‘דברים’ עשרים־ושניים פסוקים, מפרק י“ב ואילך, ובהם מצוּוים בני־ישראל להביא את העולות והשלמים וכל יתר הקרבנות וכן את התרומות והמעשרות ‘אל מקום אשר בחר ה’ אלוהיכם מכל שבטיכם לשים את שמו שם' או ‘בחר לשכן את שמו שם’. בני־יהודה אשר המירו את גריזים בהר יבוס, שעליו בנו את ירושלים והקימו שם את בית־המקדש, עשו תיקון קטן: בכל הפסוקים הללו, כל מקום שכתוב בו “בחר” – ובכולם כתוב כך – הוסיפו יו”ד ויצא ‘יבחר’, לשון עתיד…

מכיוון שבימי משה רבנו לא היתה ירושלים קיימת ומשום־כך גם אינה נזכרת בתורה חוללו מצדדי ירושלים בידיים את שינוי הנוסח, שמטרתו מדינית־דתית ובא להתעות את העם וללמדו, כי המקום הקדוש לא נקבע עדיין באופן מוחלט בימי משה ויהושוע, אלא עתיד להיקבע. התיקון נעשה בתקופת שיבת־ציון, בימי עזרא הסופר. הוא וחבריו שאפו באמצעות הפיכת ‘בחר’ לשון עבר ל’יבחר' לשון עתיד לכפות את המרכז הדתי ירושלים ובית־המקדש אשר בה על כל שבטי ישראל. מאז הפילוג בתקופת רחבעם בן־שלמה היו רוב השבטים במלכות ישראל מקיימים את כל המצוות של הקרבת קרבנות והבאת תרומות ומעשרות בהר־גריזים שמאז שיבת־בבל נקרא גם בארמית ‘טורא טבא’, כלומר, ההר הטוב והיו עולים לרגל אליו וביחוד השומרונים שגריזים־בית־אל היה בגבולם. בני־עדתנו, לאה שלי, הודרכו מקדמונים ועד היום הזה בידי הכוהנים הגדולים שנחשבו כמלכים ונשיאים בעדתנו והופקדו על שמירת המקום הזה בתורת יוצאי חלציהם של אהרון הכוהן, פנחס ועוזיאל, שלום ה' עליהם.

“ודאי תשאלי, איפה כתוב במפורש שהר־גריזים דווקא, הוא המקום אשר אלוהי ישראל בחר לשכן את שמו שם? ובכן, דבר זה מפורש בעשרת הדיברות, לפי הנוסח האותנטי שלנו. אראה לך את הדיבר כפי שניתן מסיני ואנסה להוכיח שגריזים היה בגוף עשרת הדיברות שלכם היהודים, עד שהופיעה ירושלים על במת ההיסטוריה. אז הוצא דיבּר זה ממקומו והועבר למקום אחר בספר ‘דברים’ בשינוי מהותי וחשוב אחד שחל בו, כפי שתשמעי. ובכן, לאָתי, הטי אוזן לעניין חשוב זה.”

לאה שישבה כל הזמן והאזינה בשקט ובאדישות־מה נתעוררה ונתקרבה אליו כאשר פתח את הדף של עשרת הדיברות בחומש שבו מצויים במקביל שני הנוסחים, היהודי והשומרוני. היא היטתה ראשה לעבר החומש ועקבה בעיניה אחרי קריאת עובד שהצביע על דיברת “לא תחמוד אשת רעך” וכו' וכו' שבו מסתיימים עשרת הדיברות, כפי שלמדה בבית־ספרה. אחרי דיבר זה שהוא, התשיעי לפי מניין בני־שומרון, קרא עובד בנוסח השומרוני לאמור: “‘והיה כי יביאך ה’ אלוהיך אל ארץ הכנעני אשר אתה בא שמה לרשתה והקימות לך אבנים גדולות ושדת אותם בשיד וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת. והיה בעברכם את הירדן תקימו את האבנים האלה אשר אנוכי מצווה אתכם היום בהר־גריזים ובנית שם מזבח לה' אלוהיך מזבח אבנים. לא תניף עליהם ברזל, אבנים שלמות תבנה את מזבח ה' אלוהיך, והעלית עליו עולות לה' אלוהיך וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלוהיך. ההר ההוא בעבר הירדן אחרי דרך מבוא־השמש בארץ הכנעני היושב בערבה מול הגלגל אצל אלון מורה מול שכם'. המתקנים מבני־יהודה שעקרו את הדיבר העשירי ממקומו העבירוהו לאחר ‘עריכה’ למקום אחר.”

תמהה לאה על שהושפעה פתאום מעירנוּתו של עובד הנובעת מהתלהבותו של מאמין, המתאמץ להוכיח את אמיתו. כבר נזדמן לה פעם להיות נוכחת בשעת ויכוח שלו עם סטודנט דתי על יהדות ושומרונות, אבל אז היה עובד ענייני וקר, ללא כל התרגשות בקולו וללא התלהבות יתירה. נראה, שלא אמונתו הדתית מלהיבה אותו, אלא אני הוא הגורם לכך – הירהרה תוך קורת־רוח.

“להיכן הועברה פיסקה זו, שלפי בני־עדתך היה הדיבר העשירי גם בספר התורה שלנו עד תקופת עזרא ונחמיה?” שאלה לאה.

“הפיסקה, שאינה מצוייה בנוסח התורה שלכם גם בעשרת הדיברות בספר ‘שמות’, הועברה לפרק כ”ז של ספר ‘דברים’ בתחילת הפרק."

משרצה לקרוא אמרה לו: “עובדי! עייפת, תן ואקרא אני.”

נטלה הספר מידו וקראה: “והיה ביום אשר תעברו את הירדן, אל הארץ אשר ה' אלוהיך נותן לך, והקימות לך אבנים גדולות ושדת אותם בשיד וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת בעברך, למען אשר תבוא אל הארץ, אשר ה' אלוהיך נותן לך, ארץ זבת חלב ודבש, כאשר דיבר ה' אלוהי אבותיך לך. והיה בעברכם את הירדן, הקימו את האבנים האלה, אשר אנוכי מצווה אתכם היום בהר עיבל. ושדת אותם בשיד, ובנית שם מזבח לה' אלוהיך, מזבח אבנים, לא תניף עליהם ברזל, אבנים שלמות תבנה את מזבח ה' אלוהיך, והעלית עליו עולות לה' אלוהיך וזבחת שלמים ואכלת שם, ושמחת לפני ה' אלוהיך, וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת, באר היטב.”

היא הרימה אליו עיניים עורגות ואמרה: “עכשיו, עודי חבוב, צמאה אני, ממש צמאה, לשמוע את הוכחותיך, כי פיסקה זו בפרק כ”ז ב’דברים' היתה חלק מעשרת הדיברות גם בנוסח היהודי. כיצד, עודי חבובי?"

“את שואלת כיצד? הנה כי כן: כל דיבר הוא או ציווי של ‘עשה’ או ‘לא תעשה’. הדיברות המתחילים אחרי הפתיחה הקצרה ‘אנוכי ה’ אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים הם: ‘לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני; לא תשׂא את שם אלוהיך לשוא; לא תגנוב; לא תרצח; לא תנאף; לא תענה ברעך עד שקר; לא תחמוד אשת רעך וכל אשר לו וכו’, שבעה דיברות שכולם ‘לא תעשה’ ואחריהם שלושה שהם מצוות ‘עשה’: שמירת־השבת, כיבוד־אב־ואם וקיום המצוות התלויות במקום שבו בחר ה' לשכן את שמו שם והוא הר־גריזים. זהו הנוסח המקורי של הדיברות מפי הגבורה כפי שניתנו מסיני ונשמרו על ידינו עד יומנו זה. לאחר שחוללו את ה”תיקונים" והוּצאה הפיסקה המדברת בקדושת הר־גריזים והמצוות התלויות בו, נמצא דיבר אחד חסר מעשרת הדיברות. מה עשו? עמדו וקבעו את הפתיחה ‘אנוכי ה’ אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים' כדיבּר, שגם בתוכנוֹ וגם בצורתו אינו לא מצוות ‘עשה’ ולא מצוות ‘לא תעשה’. פתיחה זו שישנה גם בנוסח שלנו היא של הקדוש־ברוך־הוא המזכיר לעומדי הר־סיני את גאולת ישראל משיעבוד מצרים שהתרחש זמן קצר קודם מתן־תורה, כלומר, לפני מתן עשרת־הדיברות מפיו. דומני, שהפיכת הפתיחה לדיבר החסר הוא מעשה שקוף למדי ואין כאן מקום לוויכוח. בשעת קריאת הפיסקה בפרק כ“ז, יקירתי, הבחנת בוודאי שבמקום הציווי להקים את המזבח בהר־גריזים, כתוב בנוסח היהודי בהר עיבל, שהוא הר הקללה, ושוב אני אומר לך, לאתי, שהסילוף שנעשה כאן שקוף למדי והגורם לו ול’תיקונים' האחרים, גלוי ביותר: להשכיח את גריזים, מקדש ה', כפי שהוא מכונה בשירת הים, עד כדי המרתו בהר־עיבל, שהוא הר־הקללה לפי נוסח שלנו ושלכם.”

כך ובדומה לכך השמיע בהתלהבות גוברת והולכת, כאילו המחלוקת על הר גריזים וירושלים פרצה אך תמול שלשום. לאה אף פעם לא ראתהו כה חוצב־להבות של אמונה עזה בלתי מתפשרת. אותה שעה היה עובד דומה בעיניה כאחד המדבר בשם עם המונה לפחות מאות אלפים ולא כבן לעדה המונה קצת למעלה מארבע־מאות נפש, כמעט כמיספר הנפשות המאכלסות את שני הבניינים רבי־הקומות שממול בית אביה… אך האם אמונה בתורה, בין תורת־קודש או תורת־חולין, תלויה במיספר המאמינים בה? ולעצם העניין: מה לה ולמחלוקת של העבר הרחוק־רחוק על זהותו של המרכז הדתי לישראל בארץ. מחלוקת מדינית־דתית זו, נכון יותר: ארכיאולוגית – שערכה פחת וירד עוד לפני למעלה מאלפיים ומאתיים שנה, מה לה, בעצם, ולמחלוקת תיאולוגית, החשובה כיום רק לקומץ של חוקרי קדמוניות ישראל? אבל עובד שקוע בה כולו בלב ונפש, הוא דבר בהר־גריזים ובכל המשתמע ממנו, ואילו היא דבקה בו, בעודי. אין בכוחה לתאר לעצמה חיים בלעדיו.


 

ז

יום אחד הביא עובד את לאה אל בית דודו. היתה זו פעם שנייה שביקרה בבית זה. הבחינה לאה שעקרת־הבית, שמקומה בשעה זו במטבח, יושבת בקרן־זווית באפס־מעשה. לידה ישבו שתי בנותיה התאומות כבנות חמש־עשרה – שש־עשרה, בחיבוק־ידיים גם הן. נתעוררה פליאה בלב לאה כשראתה את הבת הבכירה של דוד עובד, נשואה ואם לילדים קטנים שהתגוררה בקצה השכונה, מטפלת כאן במשק הבית: מבשלת, שוטפת רצפות, מדיחה כלים, בו בזמן, ששלוש הנשים – האם ובנותיה – אינן זזות ממקומן. שאלה את עובד: “מה פשר הדבר שדודתך ובנותיה יושבות בטלות וזו, שילדים קטנים בביתה, עמלה וטורחת כאן?” השיב לה: “השלוש – האם ובנותיה – אורח־נשים להן ובכל אשר יגעו – ייטמא. אסור להן לבוא במגע כלשהו עם גברים כגדול כקטן ועם כל חפץ ודברי־אוכל עד עבור ימי־נידתן, שבעה ימים, ועד שלא יטבלו במים־חיים טומאתן בן. משום כך באה בתיה בת דודתי לכאן כדי לבשל ולעשות עבודות הנחוצות למשפחה.”

לאה נכנסה למטבח ומצאה את בתיה עושה את מלאכת־הבית והיה נדמה לה שעוֹשָה מה שעושה מתוך כפייה ומורת־רוח. לא נתקררה דעתה של לאה מדברי הסבר של עובד, שזוהי בעצם עזרה הדדית שכל בנות־העדה חשות להגיש מרצונן ואפילו תוך שמחה שכן עזרה זו היא בגדר מצווה. שאלה את בתיה: “מה ראית לעזוב את ביתך וילדייך ולבוא לכאן כדי לעמול ולטרוח?” השיבה לה: “זהו לפי דין־תורת־משה שאבותינו שומרים אלפי שנים את חוקותיה ומשפטיה הקדושים. כך נהגו בביתו של משה אדון־הנביאים וכך גם במעון אחותו מרים הנביאה, עליה השלום, שהיא מגינן של נשי השומרונים. בצר לי אני פונה תחילה בתפילה אליה, שזכותה תעמוד לי. כיצד נפר אנו מצווה של טומאה וטהרה, שזוהי מצווה המיוחדת לנו הנשים ואפילו אם קיומה גורמת קשיים? אנו בנות־ישראל ה’שומרות' עם טהור אנחנו ואנו מקיימות את המצווה מאהבה. כשאני טמאה באות אחיותי או בנות־משפחה אחרות והן עושות במקומי את עבודת־הבית כמו שאני עושה זאת כעת. מבינה את, כל אשה עוזרת לרעותה.”

ואף־על־פי שפניה של הדוברת לא העידו, כי ברצון רב היא עוזבת את ביתה וילדיה פעמיים ביום כדי לטרוח כאן שעות ולשוב לביתה עייפה וסחוטה, ניענעה לאה בראשה כמקבלת דבריה. לרגע חלף לעיניה מראה שהיא עצמה יושבת שרויה בטומאתה במשך שבוע ויותר ובנות משפחת עובד סובבות בביתה וטורחות, והיא האסורה במגע מנודה ועובד נזהר שלא לעבור לידה מחשש מגע – ורוחה נעכרה עליה.

דוממה, וכמי שהדיבור ניטל ממנה, יצאה עם עובד מבית דודו. הוא גם לא ניסה להפסיק את שתיקתה הכבדה, כי מצא שאין השעה כשרה לכך. שקע במחשבות כשהוא רוקם לעצמו ריקמת דברים כיצד להסביר לה עניין חשוב ומסובך זה של טומאה וטהרה. נתעורר בו רצון להניח דעתה ולומר לה, כי אפשר והכוהן הגדול, שהוא הסמכות העליונה בעדה ואתו חבר כוהנים תלמידי־חכמים ייוועדו ביום מן הימים כדי לטכס עצה ולשנות משהו מהמינהגים הקשורים במצווה זו, כדי להקל מחומרת קיומה, שיש בה משום קושי ועלבון לאשה, אבל מיד דחה רעיון זה. תורת “שומרי־דבר־אל־על־אמת” שניתנה בסיני היא שלימוּת אחת כמו נדבכי קיר בבית העומד בבניינו: טול אבן אחת מאבני־היסוד והכל יידרדר וייהרס. מוטב שלאה תפתח בדברים ואז יידע מה לומר לה.

כפעם בפעם ניתק את עצמו מהרהוריו שדבקו בו בעיקשות ושח עם לאה על עניינים של־מה־בכך, אך היא ענתה לו באדישות, רק כדי לצאת ידי־חובה.

ובעודו מהרהר ומיצר הבריק במוחו עניין מתולדות עדתו שיש בו מעין גזירה שווה למה שמעסיק אותו ואינו מרפה ממנו. מדוע, בעצם, אי־אפשר לשנות דבר, והרי כבר שינו בעניין הנוגע לטומאה וטהרה. במשך דורות היו בני־עדתו מקיימים את מצוות “הפרה האדומה” לכל פרטיה ודקדוקיה ככתוב בספר “במדבר” פרק י"ט, שהיו מביאים פרה אדומה תמימה אשר לא עלה עליה כל עול, שחטוה ושרפוה מחוץ למחנה ואחר־כך אספו את אפרה למשמרת בתוך כלי מלא מים חיים, ובמים הללו, “מי החטאת”, היו מזים בצרור־אזוב על כל איש טמא למת ביום השלישי וביום השביעי לטומאתו (וכן כל הכלים שנגע בהם) וטהר. כך נהגו כל הדורות מימות משה ויהושע, עד שנתגברו הגזירות תחת שלטונה של מלכות־ישמעאל. היו אנשי הרשות טוענים שהפרה האדומה הוא עניין של עבודה זרה שאין לסובלו. ומכיוון שנגזרה הגזירה שוב לא היה יכול הישראלי־השומרוני להיטמא למת מאין אפר החטאת. מחמת הכורח מסרו את קבורת המתים לישמעאלים והם היו מטהרים את המת ונושאים אותו ומטפלים בקבורתו. כך נמשך הדבר כשלוש־מאות – ארבע־מאות שנה. אך משנתרבו וגברו גזירות־השמד והרדיפות נגד שומרי־דת־אל הרי לא זו בלבד שהקברנים הישמעאלים היו דורשים שכר בעד הקבורה שאין לעמוד בו, אלא החלו להתעלל בגופות הנפטרים ששבו אי־אפשר לראות ולעבור על־כך בשתיקה. יום אחד קם הכוהן הגדול וכינס את מועצתו מבני חבר־הכוהנים תלמידי־החכמים ונמנו וגמרו שיהיו בני־שומרון עצמם קוברים את מתיהם והמטפלים בקבורה יטהרו עצמם במים חיים בלבד. הכוהן הגדול אמר למועצתו כך: “נראה הדבר, כי רצונו של אלוהי־ישראל, שהסתיר פניו מאתנו, הוא שאנו עצמנו נהא קוברים את מתינו ולהיטהר במה שיש בידינו, במים חיים מהמעיינות המפכים בשולי הר־גריזים הקדוש.” ומאז נגולה החרפה שיהיו נכרים המבזים ומתעללים בנו בין חיים ובין מתים, קוברים את נפטרינו היקרים. ואם אפשר לשנות בעניין זה מדוע לא יוכלו לתקן בעניין המקשה על האשה, שמדי חודש־בחודשו היא מנודה ונעלבת ועול הטיפול במשפחה יוטל על עקרות־הבית, בנות־משפחה או שכנות.

זכר יפה שהחומרה לגבי האשה אינה מצטמצמת רק אחת לחודש בהיות לה “אורח כנשים”. הרי לאחר הלידה טומאתה בה במשך ארבעים יום אם ילדה זכר וכפליים ימים אם ילדה בת.

לנגד עיניו ניצבו כמו חי מחזות של ישיבת יולדות על “דמי טהרן” ארבעים או שמונים יום, הכל לפי הנולד. זוכר הוא יפה מימי ילדותו כיצד אימו ונשי שכנים היו יושבות, כמו דוגרות, בימי נידתן בחלק של חדר שהוּעד להן ולא זזו אל מחוץ לאותו שטח המוקצה להן, כי כל יציאה ומגע עם הזולת עשויה לטמא. כן נזכר כיצד ילדים היו מבשרים לחבריהם בצעקה עליזה: “אומי מצאמדה”, כלומר: “אמי צמודה (למקומה)”…

ועוד זכר מקרים, שתינוקות שמתו סמוך להולדתם – היולדת נשארת “צמודה” עד תום ימי־טומאתה, שמיספרם מותנה, כאמור, במינו של הנולד (שאיננו עוד). אחר־כך שמע מפי אחד הכוהנים, שאם הפילה האשה ובמקרה זה לא ברור מהו מינו של הנפל, פוסקים לחומרה: “היצמדות למשך שמונים יום”.

נזכר, כי בשכם היו היולדות מקבלות את ימי־בידודן כשהן נכנעות ושקטות, כדרך כלל, אך לא כך כל היולדות השומרוניות בחולנאה. כאן ראה נשים, בין יולדות ובין המסייעות להן, מתמרמרות ומוחות, אמנם בקרבן פנימה או בחשאי, מחמת יראה מפני הבעל ומשפחתו והזקנות משכם שעברו לגור כאן. סוף־סוף אין חולונאה כמו שכם. בהרהרו בדבר זה המטרידו מאוד, זכר מה שקרה לפני זמן, שמורה אחת ותלמידה שסיימה בית־ספר־תיכון, שתיהן מבנות־העדה בחולונאה, חיוו דעתן בפני ידידותיהן מבנות־יהודה, שיש צורך להקל מחומרתם של דיני טומאה וטהרה הנוגעים לאשה, דברים שהגיעו לפומבי ועוררו מורת־רוח בקרב העדה ובמיוחד בין הגברים.

בצאתם מן הבית רצתה לאה לומר לו משהו על מחזה שלוש המנודות־הטמאות שישבו באפס־מעשה, בעוד שהטהורה שעזבה את ביתה בקצה השכונה עמלה וטרחה, כדי לסיים מלאכתה בהקדם ולשוב אל ילדיה המשוטטים ללא־השגחה, אבל לא מצאה את המלים הקולעות מתוך שפע הדברים שנדחקו לצאת מפיה. אפשר שתשמע מפיו של עובד אותן תשובות ששמעה זה עכשיו מפי האשה הטהורה שסיעה לטמאות, אלא שתהיינה אמורות בלשון מהוקצעת ובהוכחות שכוח־שיכנוע שבהן מפוקפק. ואם ההוכחות שלו יהיו חלשות־רופפות, וידה תהיה על העליונה – האם יהיה ערך של ממש לכך? עדה, אשר במשך אלפי שנים הורגה על שמירת חוקותיה ומשפטיה של התורה ככתבה ולשונה על אף הרדיפות האיומות ומסעות־ההשמדה, כיצד יהין מישהו מהשריד שנשאר לפליטה לערער אפילו על קוצו־של־יו’ד של הכתובים של עדה זו, שאבות־אבותיה מסרו את נפשם עליהם? מי היא שתבוא לערער על כך?

ידעה לאה יפה, שהביקור בבית דודו של עובד לא נעשה באקראי, אלא בא כדי להדגים לה הלכה־למעשה כיצד יהיה עליה לנהוג כאשה נשואה בתוך העדה כדי להשתלב בה, ולהיות שומרונית כדת־וכדין. הרהור שעלה ממעמקיה לחש לה, שלא נוסח ראשונים של תורת משה ללא שינוי תג עומד לפניה למיבחן, אלא עד כמה קשורה היא בנפשה ומאודה בעובד, והשאלה העומדת לפניה – אם תוכל להסתגל במשך השנים שתחיה במחיצתו למצוות טומאה וטהרה, חוקים דוחים, קשים־משפילים, שנוסחו לפני אלפי שנים, שלא חל בהם כל תיקון או פירוש לקולא, מצוות שהן בעדת “שומרי־תורת־אל־על־אמת” בבחינת “ייהרג ואל יעבור”.

וכך נפרדו בצאתם מבית הדוד, כשכל אחד נושא בחובו נטל של הרהורים וספקות. משנפרד עובד מלאה נתלוותה לו על דרכו דמותה התוהה תהיית עצב ומרירות והתלבטות למראה האשה ושתי בנותיה הטמאות וכל הכרוך בכך. עד עכשיו היה מאמין באמונה שלמה, ללא כל סייג שהוא, בכל המצוות, החוקים והמשפטים של תורת־משה. הכל היה מובן מאליו, ברור וטבעי, כמו אור היום, כמו האוויר שהוא נושם. והנה, האשה הראשונה שנקרתה על דרכו, מאלצת אותו לחפש דרכים ונוסחאות כיצד להסביר, או נכון יותר, ללמד סניגוריה על מצוות יסוד בתורת־משה כמו טומאה וטהרה. החלו צצות במוחו מחשבות על שינויים ותיקונים במצוות שהקפידו בהן נשי השומרונים מאז כניסת בני־ישראל לארץ כנען בימי יהושוע ועד היום.


 

ח

שרגא זימרוני גמר־אומר להיוועד עם חמואל הכוהן ולבקשו שיניא את בנו מהמשך הקשרים עם בתו. לחמואל נודע דבר זה מפי בנו, כי לאה גילתה את אוזנו על כך.

חמואל, שמלכתחילה הביט בעין רעה על קשרי בנו עם לאה, שינה דעתו לאחר שעובדיה דיבר עימו רבות על כך ושיכנע אותו, כי עתידה בת־יהודה זו להיות שומרוניה נאמנה ככל בנות־העדה ושמור תשמור על מצוות תורת־משה לפי מסורת העדה, ובמיוחד את המצוות הנוגעות לה כאשה.

חמואל התכונן לוויכוח עם אבי הבת ובכל שעה פנוייה הגה בספרים הכתובים בכתב רעץ שבחדרו: חמשת־חומשי־תורה עם פירושיהם של גדולי המפרשים ברוח הקודש ובמתנת חכמה שהואצלה עליהם ממרומים שאינם פילפול ועיקום־הכתובים, כדרך שעושים המפרשים מבני־יהודה.

בהופכו בכתבי־היד ליטף בחיבה את אחד מהם, הכתוב על נייר עבה ומשובח ומכורך כריכה אדומה, שלפי התאריך שצויין בדפו האחרון תם זמן כתיבתו לפני למעלה ממאה־וחמישים שנה, ובאותיותיו המאירות־עין נראה כאילו לא עבר זמן רב מיום שנכתב. זהו ספר פולמוסי עבה עם יהודים רבניים ועם יהודים קראים. אמנם הדברים הכתובים בו ידועים לו יפה ושגורים על פיו, אך לפני הפגישה עם מר זימרוני ראה לנחוץ לעיין בו פה ושם. הוא הציץ גם בספרים הכתובים בכתב האשורי המרובע, היוצאים חוצץ נגד עיקרי אמונת השומרונים, וביחוד במסכת כותים, ספר המלא איבה והשמצות על בני־עדתו – כדי לדעת מה להשיב.

אך בעוד זימרוני וחמואל מתכוננים לפגישה נתקשרו שמי־הארץ בעננים כבדים של ערב מלחמה.

“שוב נאספים האמורי, הפריזי, החתי והגרגשי – כל עמי כנען ומזימתם – כלייה,” אמר חמואל בליבו, ובהסיחו את דעתו מענין הפגישה והוויכוח עם שרגא זימרוני. “שוב הם שואפים להוציא אותו חלק מארץ כנען, שהוא כיום ארצם של בני־יהודה, שאם גם סטו מדרכי תורת־משה, אחינו הם. ויום יבוא ויכירו באמת שאנו שומרים עליה באחת ובתום לבב ועל מקום הקודש גריזים, בית אל, מבחר היבשת, מעון אלוהי קדם קדמתה.”

יום אחד לאחר שהציץ חמואל הכוהן בעתון וראה את הכותרות הראשיות על ריכוזי הצבא בסיני ועל חסימת מיצרי טיראן עמד בתפילה כשפניו מול “מבחר היבשת”. תחילה אמר את תפילת החובה הנאמרת בוקר וערב: “האמנתי בך יהוה ובמשה בן עמרם עבדך ובתורה הקדושה ובהר־גריזים בית־אל וביום נקם ושילם.” אחר כך לחש בעמידה תפילה שחיבר השכם בבוקר, לאחר שהאזין לחדשות הקודרות של הרדיו, בלשון עברית־ארמית, לשון־קודש של עם שומרון.

“אלוהינו ואלוהי אבותינו אברהם יצחק ויעקוב, אלוהי אהרון ופינחס בנו, אשר זכיתי בחסדך הגדול להיות אחד מיוצאי חלציו – הושיעה נא את עמך! כי הנה נאסף שוב פרעה עם חילו הכבד ובני־בריתו בני־אדם מצפון ועמון ומואב ממזרח כדי לכבוש את ארץ כנען אשר נתת אותה לנחלה לבניך. הפר מזימתם וסכל עצתם, עמוד לימין בניך, זרע אבותינו הטהורים והקדושים, שאם הפרו ברית וסטו במעט או בהרבה מדברי תורתך כפי שניתנו על־ידי משה עבדך, הרי בניך הם ועתידים הם לחזור בתשובה. כי בידם מסרת את עשיית המעשה הגדול של אתחלתה דגאולה. עמוד לימינם והיה איתם תמיד ויקויים בהם מקרא שכתוב ‘אחד ירדוף אלף ושנים – רבבה’, והנחל לנו את הר־הברכה הר־גריזים השבוי בידי נכרים למען נוכל לקיים את מצוותיך הנכוחות שאין קיומן קיום בלעדיו, אמן ואמן,”

יום אחד בשעת בוקר מוקדמת כשעובד נגש אל אביו והראה לו את צו־הגיוס, נתן לו חמואל את נוסח התפילה שכתב על נייר משובח, שעליו היה כותב כרגיל תפילות ודברי הטפה לבני־העדה. “בני! הבה ונעמוד יחד בתפילה ותהא־נא התפילה נאמרת בכוונה גדולה ובאמונה רבה.”

לאחר שסיימו תפילתם אמר לבנו דברי עידוד לפני צאתו למחנה. עובד נפרד מאביו שנשקו על מצחו והוא פורש כפיו על ראש העלם ולוחש ברכת הכוהנים: “יברכך ה' וישמרך, יאיר ה' פניו אליך וישם לך שלום.” אימו שעיניה היו אדומות וצבות מרוב דמעות חיבקה אותו ומגרונה פרץ בכי קולני דק. עובד אמר לה דברי הרגעה, כי אלוהי ישראל יושיע גם הפעם ויציל את ישראל מידי אויביו והוא, עובדיה בנם, יחזור במהרה, כמו כל היוצאים לקרב, בריא ושלם ועטור נצחון.


 

ט

עובד יצא מן הבית בלב כבד מלוּוה יללות בכי של אמו וקרובות משפחה על הבן־יחיד של חמואל הכוהן היוצא אל שדה־הקטל. הגברים ניסו להסות את הנשים הבוכות ופצחו ברינת פסוקים מעודדים משירת “האזינו”. הוא זכר כיצד חזר אשתקד, בראשית עונת הקיץ, ממש כמו עכשיו, ממילואים, שבהם הועלה לדרגת סגן־מישנה.

אתמול נפרד מלאה בגן־העצמאות, המקום המיועד לפגישות, כי זה חודשים אחדים שאביה אסר עליה לקיים קשר כלשהו איתו, מאותו יום שנודע לשרגא זימרוני, כי “הבחור הנאה” הוא “מן הכותים”.

מהבית לקח איתו עובד צרור קטן ובו חמשת־חומשי־התורה בכתב שומרוני זעיר, סידור־תפילות בכתב־ידו של חמואל אביו וספר קטן של נביאים וכתובים בכתב האשורי המרובע, שהיה הוגה בו בשעות הפנאי.

בדרך ליחידתו, יחידת חיל־רגלים, התנוסס לעיניו הפסוק של נבואת ישעיהו ועמוס: “ולא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה.” כמה יפה, כמה נשגבה היא הנבואה המבטיחה מניעת רצח אדם בידי חברו וסוף לנחלי הדמים. אך נבואה זו נוגדת את השאיפה ליום נקם ושילם באחרית־הימים, שהוא ובני־עדתו אומרים בתפילת “האמנתי” בוקר וערב. מלחמות תחדלנה מן הארץ רק אחרי הנקם והשילם מאלה שהשמידו והעבירו על דתם בעל כורחם אלפים ורבבות, נקמה מאלה שהיו מתעללים במתים מבני־עמו, שנאלצו למסור קבורתם בידיהם של נכרים. כמה מעשי־השפלה ראה בימי ילדותו, כיצד התקלסו נערים משלהם בזקנים מכובדים שבעדה. והמקום הנבחר הר־גריזים שבוי בידי נכרים… הרי גם בחגיגת קרבן־הפסח על ההר לא כל בני־העדה החיים בחולונאה יכולים לקיים מצווה יקרה וחשובה זו, כי מלכות ישמעאל מוחקת מרשימת המותרים לבוא כל מי שלא נראה בעיניה. הנה הוא עצמו מיום שנתגייס לשרות־חובה בצה“ל נפסל ומאז נאלץ לעשות חגו חול, שאין חג־הפסח כהלכתו בלא השתתפות בזבח הפסח על גריזים. וההר בידיהם והם הם ה”פוסקים" מי הוא הזכאי לעלות לרגל. “כל זכורך” כתוב, דווקא על הזכרים הם גוזרים.

עכשיו הוא צועד עם הגדוד, שאליו הוא משתייך, לעבר העיר שכם. הדרך פנוייה ואין כל סימן לחייל נכרי. הנה נתגלתה לעיניו פיסגת גריזים, מבהיקה בירקותה הרעננה, משמחת עין ונפש כרגיל בעונה זו של חודש אייר. בהתקרב הגדוד אל מבואות־העיר הזדקרו לעיני החיילים מיגדלי המיסגדים שהגבוה והיפה שבהם הוא מיסגד חג' בילאל, ירא־שמיים עתיר־נכסים וחשוך־בנים, שהקים את בית־היראה המרווח והנאה בתרומתו הנדיבה ונקרא על שמו. עובדיה החדיר מבטו למרחק שמא יוכל לראות בית ממישכנות בני־עדתו, אבל מעונותיהם קטנים ורחוקים מטווח־ראייתו.

טורי הגדוד נכנסו למבואות־העיר ללא התנגדות כלשהי. אך מה זאת? מה קרה? אלפי התושבים שנצטופפו ברחובות העיר הריעו תרועות־שמחה לכובשים. אוזני עובד הבחינו בתשואות הסואנות שבקעו מתוך גושי ההמון: “יחי צבא עיראק המהולל! ברוכים הבאים, אחים מצילים!” מתוך גוש אחר של מתקהלים נשמעו קריאות: “יחי צבא אלג’יריה הגיבור, יחי, יחי!” כל המתרחש מסביב נראה היה כמחזה־תעתועים. אך זוהי המציאות; העיניים רואות את המתרחש והאוזניים שומעות את הקולות ותרועות השמחה שאינם פוסקים. הגדוד הישראלי קיבל את התשואות בתמיהה מהולה בחשד.

אכן אירעה כאן טעות בלתי־רגילה, עלה על דעתו של עובד, אך מה מקורה של טעות זו? לאחר זמן נתברר, שבהגיע הידיעה לתושבים כי צבא צועד לשכם, פשטה שמועה בכל קצות־העיר, כי צבא עיראקי החונה בעבר־הירדן ברשות המלכות הירדנית חש להיכנס לשכם כדי להגן עליה. שמועה אחרת אמרה: “לא כי! דומים עיראקים לירדנים. אלה כמו אלה יושבים בחיבוק־ידיים ומסגירים באפס־מעשה את העיר לידי האוייב הישראלי. רק אלג’יריה שלחמה בגבורה נגד הכובשים הצרפתים היא ששלחה דחופות מצבאה לעזרת שכם, עיר המרד והאש.”

בבת־אחת פסקו התשואות וקריאות “ברוכים הבאים”. עוד הוא אחוז תדהמה למראה המתרחש נשמעה קריאה קולנית מתרה מצד קבוצת צעירים “יהוד” “איסראיל”, נורו כמה יריות, ולפי פקודת המג"ד נורה מטח־יריות באוויר.

חלק מההמון נס מנוסת־בהלה, והשאר החל להתרוצץ אנה ואנה במבוכה. בתוך המנוסה וההתרוצצות נראה אגא נימר, ארכן וגרום־אברים, בעליהן של כמה מיסבָּנות בעיר ועתיר נכסי־קרקע בסביבה, כשהוא מפלס לו דרך בתוך ההמון לעבר טורי הצבא, ידיו מורמות למעלה והוא צועק רמות בכל כוחו בעברית צחה: “היכן כבוד המפקד? דבר חשוב לי אליו.” ומשהביאוהו לפני המפקד אמר: “אדוני המפקד! פנינו, פני אנשי העיר ונכבדיה, לשלום! אין אף חייל ירדני בעיר ובסביבה, לא חייל ולא שוטר, כי כולם ברחו כאיש אחד. העיר נעזבה ממגיניה. כמה שובבים מן ה’שבאב' חמומי מוח ירו באוויר, אבל כולנו בנערינו ובזקנינו נשינו וטפנו מוסרים את העיר לצבא ישראל. אני אומר לכם מה שאמרתי בשם ראשי העיר.”

עובד הסתכל בפני נימר ותלבושתו המטורזנת. נזכר כי אביו אגא סוליימאן שלח את בנו לפני שנים אל מקווה־ישראל להשתלם שם בחקלאות חדישה.

“דבר אל הקהל שילכו כל איש לביתו וּלבַל ייצאו מפתח־בתיהם אלא לאחר פקודה,” השיב לו המפקד.

“אקרא לראש־העירייה שלנו, כי אני רק חבר בה,” השיב אגא נימר, שהיה לבוש חליפה בהירה וראשו צנוף בכופייה לבנה, שכריכי “עגאל” מוכסף מקיפים אותה.

ראש־העירייה הצהבהב, שדמות דיוקנו ותנועות פניו וידיו היו ללא סימני היכר מובהקים של בן־ערב (ודאי מזרע תורכּמנים ואולי כּורדים – הירהר עובד), ניגש למפקד, קד קידה קלה וקיבל לידו את הרמקול, שבאמצעותו ביקש קצרות ונמרצות מאת הקהל להתפזר וללכת איש איש לביתו ושכל רע לא יאונה להם.

הכיכר הגדולה הנקראת “כיכר־השעון”, שבה נתרכז עיקרו של ההמון, נתפנתה כולה כהרף־עין. ההמולה פסקה, הרחובות נתרוקנו ודממה הושלכה בעיר.

פלוגת חילים חזרה על פתחי־בתיהם של חשודים והחרימה נשק. כמה מהם נעצרו לחקירה. לפי הוראת המפקד הכריז עובד, היחיד בגדוד שנולד בשכם, ברמקול על עוצר־לילה וקרא פקודה מטעם המימשל החדש בעיר למסור את כל הנשק שבידי התושבים, החל משעה תשע בבוקר בבניין־המשטרה, שזה עשרים וארבע שעות שנתרוקן מקציניו ושוטריו ההאשימיים ודגל כחול־לבן מתנוסס עליו.

הוא ביקש רשות מהמפקד לבקר בשכונת בני־עדתו השומרונים בשיפולי הר־גריזים.

“צר לי מאוד על שנאלץ אני לדחות לעת־עתה את בקשתך לבקר בשכונה, שבה נולדת ועברו עליך ימי־ילדותך, כי עדיין מורגש אי־שקט בכמה מקומות וללא משימה מחייבת לא רצוי להלך בהם.”

המפקד טפח בחיבה על שכמו והוסיף: “עובד בן־חמואל הזבדי, אין כל סיבה לדאגה בלבך, משום שבני־העדה שלך הם בסדר גמור. פלוגת חיילים הנושאת עימה מאכל ומשקה ובראש ובראשונה בטחון נשלחה לשכונת־הולדתך מיד עם כניסת כוח החלוץ שלנו העירה.”

פרש לקרן־זווית כשהוא עומד דום מול הר־הקדושה ומילמל תפילת הודייה על שזכה לראות במו־עיניו כיצד נתקיים הפסוק בשירת היום: “תפול עליהם אימתה ופחד”, ועל הר־גריזים שיצא היום מרשות הנכרים. אחר־כך לחש תפילה, שלימדוהו בימי־ילדותו המוקדמים ושאהב לאומרה בכל הזדמנות: “מי כמוך כאלוהים, שמך מיירא את העולם. ומה זאת כנגד עצם גבורתך הגדולה עד עולם. אין אלוהים אלא אחד, לא נביא כמשה ולא ספר כתורה הקדושה. ולא השתחווייה אלא לה' לפני הר־גריזים, בית־אל, הנבחר, הקדוש, מיטב היבשת.”

שמחתו היתה עזה, ליבו פעם בו בחוזקה והיה נתון כמו בשיכּרון. לרגעים לא תפס דיבורים רגילים שהופנו אליו. בתשואות וקריאות “אהלאן וסהלאן” ו“יחי” של ההמונים הנכרים בעיר גריזים, שבהן קיבלו את פני החיילים הישראלים ובמשא־והמתן הדרמטי הקצר של הסגרת העיר לידי צבא־ההגנה־לישראל, ראה אות לראשית בוא ה“תהב”, היא תקופת הגאולה לעם שומרון, שבו יארע הנס של התגַלוּת המישכּן וכליו, כמו מטה אהרון וצנצנת המן, שנגנזו בימי עלי הכוהן שהפר ברית.

את לילו הראשון בעיר גריזים, השם שבו כינה את שכם לאחר כיבושה, לן בחדרו של מפקד משטרת־העיר, שלפי שמו החרות בטבלת הנחושת הקבועה בדלת הכניסה לדירתו, הוא בנו של שיך שבט בדווי מפורסם בקיר־מואב שבדרום עבר־הירדן, מהנאמנים למלך ולממשלתו. מיטת הזוג, גדולה ורחבה, מרופדת במיזרוני גומי משובחים וסדינים לבנים ומגוהצים למשעי. משמע שלפני בריחת המפקד ומשפחתו עוד הספיקו להחליף המצע אך לא הם, המפקד ורעייתו, שוכבים עליהם, אלא אני בנו של חמואל הכוהן, השומרוני הבזוי, עובד העגל, שלפי הלכה שלהם דינו כדין עובד־אלילים, שאין מאסלמים אותו אלא אם יתנצר או יתייהד תחילה ולוּ ליום אחד בלבד, ורק אז אפשר להכניסו תחת כנפי האיסלאם. זהו הדין לגבי כפיית האיסלאם על השומרוני.

אם בחדר־השינה היה הכול כשורה כאילו שום מאורע לא התחולל, הרי לא כך היה הדבר בשני החדרים האחרים של משפחת מפקד־המשטרה. כאן היו רהיטים מוזזים ללא־סדר, כלים וחפצים מגובבים, ארונות פתוחים שמהם חטפו בעלי־הבית מהנחוץ ביותר והשאר היה הפוך ומהופך. על אחד הקירות היתה תלוייה תמונה גדולה של המשפחה: המפקד המשופם שפניו השחומים והרזים מביעים גברוּת ושביעות־רצון ולידו אשתו, בדווית חיננית שדמות דיוקנה דומה לבעלה, ודאי בני־דוד הם כדרך רוב הזוגות בשבט, ולידם שני ילדיהם הנראים כבני שמונה ועשר. מראה שני הקטנים והתמימות התינוקית הנשקפת מעיניהם נגעו ללבו. אלה הצאן מה חטאו?

מיטת־הזוג היתה לבנה ורכה אבל שרצה פישפשים שעקצוהו ללא רחמים. במיטת־העץ, עץ סקנדינבי משוח בששר וצבוע צבעים ססגוניים ובמזרון, שאין נוהגים כנראה לאווררו, קיננו המוני שרצים קטנים אדומים ואכזרים. נתעורר כמה פעמים משנתו, ניערם מעל גופו, אבל משנרדם שבו והסתערו עליו. מחמת עייפות שכב ער.

זכרונות מימי ילדותו בשכם באו עליו בהמון. זכר את אגא נימר כאחד הנערים השקטים והרציניים בעיר. ואף שהתייחס לאנשי השכונה השומרונית לא בכבוד־יתר הרי היה מונע, לפחות, השתוללות פירחחים. משנזדמן למקום שבו היו הפירחחים מיידים אבנים ומפריחים גידופים וחרפות ושמות גנאי כלפי ילדי השומרונים ואבות אבותיהם, מיד היה משתיק אותם אם בדברי כיבושין או בכוח הזרוע, שכן היה מזעיק את בני־חבורתו שלו, שהיו מגרשים את המשתוללים מתחומי השכונה.

מן החוץ נסתננו הדים עמומים של יריות בודדות רחוקות, ספק נורו כדי להרתיע מפיר־עוצר, ספק נורו מחמת שיעמום שנפל על חיילים עייפים המשוטטים בעיר נכרייה ואפילה של סוף חודש. ירד מן המיטה ויצא אל המירפסת. בבת־אחת השתפכו קולותיהם של המואזינים ממיגדלי־המיסגדים הרבים שבעיר, המזכירים לקהל המאמינים כי שעת תפילת־לילה הגיעה וכי “עדיפה תפילה משינה”.

זירת מחשבותיו עברה מכאן אל בית אבא ואמא בחולונאה ואל לאה. לאה ניצבה לפניו כשהיא מישירה לעומתו את ראשה, (“היפה בראשים”, כפי שהיה לוחש וחוזר ולוחש על אוזנה כשאצבעותיו נשתזרו בשפע שערה הצהבהב־כהה והחלק) ומסתכלת בו ממושכות בעיניה החומות, הבורקות עירנות ומפיקות בינה. נתעורר בו רצון עז שלא ידע כמוהו שהיא תימצא עכשיו במחיצתו בבית זה, בעיר זו ובדממה עמוקה ויקרה זו. ואז אולי היה בכוחו לסלק מחיצות שנוצרו בחודשים האחרונים בינה לבינו, לברר וללבן דברים עיקשים ונפתלים שנצטברו, שאף מלה לא נאמרה לא מפיו ולא מפיה כדי לנסות לסלקם ולהפוך העקוב למישור.

בתחושת דכדוך המסכסכת דעתו עליו, זכר את יחסי־ההסתייגות של לאה כלפיו מאז ראתה בבית דודו את הנשים ה“טמאות” – הדודה ובנותיה התאומות, כשהן יושבות מבודדות כמנודות. הוא היה משוכנע, כי לאה שלו, שעליה לא יוכל לוותר, לא תסכים לעולם לקבל עול מצווה מקפחת ומעליבה זו החוזרת מדי חודש בחודשו עד תקופת הבלות. ודאי עיינה בספר “ויקרא” וראתה לתדהמתה, כי אם תלד בן לא תהיה טהורה במשך ארבעים יום ואם בת – במשך שמונים יום. כן, היא מוסיפה לאהוב אותי, אבל לידי קשר של קיימא לא נגיע.

“מה זאת אהבה?” פיזם לעצמו מילים ולחן ספוג געגועים, שלמד מפי חבריו היהודים ערב התגייסותו לצבא. המשורר שואל ואני עובדיה בן חמואל משיב: אהבה שאינה עושה פרי סופה שאינה מתקיימת, היא נובלת ונמוגה ללא השאר כל עקבות אחריה. אהבה כזאת דומה לברקן שבני־ערב יכנוהו “חרול־מתהדר עָקר”, על שום פרח שלו, אדום וגדול, המתלהט עם ראשיתו של קיץ בראש גבעולו המחורל, גבעול המתנשא בגובהו מעל כל צמחי־הבר בשדה, אך לא עובר יום ופרח קוסם זה מחוויר פתאום ונובל והופך למעין נוצות דקיקות שדופות המתעופפות ברוח, אשר אם תיגע בהן יד־אדם ייהפכו לאבק פורח המלכלך את האצבעות הנוגעות בו ומדיף ריח רע. אהבה סתם לא נתקיימה אצל הקדמונים מבני שם ועבר. כל מקום שאנו מוצאים בתורת משה אהבה, הרי סופה היא ברוח הפסוק: “על כן יעזוב איש את אביו ואמו ודבק באשתו והיה משניהם בשר אחד”. כך לפי נוסח בני־שומרון, שלא תיקנו ולא סילפו ופירוש “והיה משניהם בשר אחד” – ילד הנולד להם. ואילו לפי נוסח בני יהודה: “על כן יעזוב איש את אביו ואמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד”, שאינו מתקבל על הלב. הייתכן שהתורה הקדושה תרמז על הזדווגות איש ואשה? אהבה ללא הקמת משפחה אין שמה אהבה, אלא אהבים ועגבים, שאין להם שחר ויש בהם רק חטאי־זנונים.

הוא שב לחדר־השינה, גישש באפלה עד שמצא את המיטה, שכב בה בלי לפשוט את בגדיו ונרדם. בחלומו שמע את עצמו שואל ומשיב: “מי שיחרר היום את גריזים, ההר הטוב, מבחר היבשת, גבעת עלמה, כלומר, הָרוֹ של עולם שהוא גם שער השמיים, המקום הנבחר, – מי בעצם, שיחרר אותו, אם לא אלה המעלים את ירושלים על ראש שמחתם, שלפי אמונתנו הם חטאו והרשיעו בהמירם את מבחר הקודש בהר יבוס? הכוהן הגדול וחכמי העדה אומרים, כי הגאולה תבוא על ידי משיח בן־יוסף, ואילו בוני ירושלים מאמינים שמשיח בן־יוסף, משיח שקר הוא! היכן ההוכחה שאנו צדקנו ולא הם? לאה אַיֵךְ? האם תתגברי על איבת אביך לי, ככותי, שלדידו לחמי מגועל וייני יין נסך כמו זה של עכּו”ם? מדוע לא יקיים אביך את הכתוב ב“בראשית”: “נקרא לנערה ונשאלה את פיה?” ואם ישאלך, האם תאמרי “הן?” האם תיאוֹתי לקבל על עצמך חומרות, שלא מחשבות שלך ולא הרגשות שלך עשויות למצוא להן צידוק?

רצה להסיח דעתו מהירהורי כפירה שנתעוררו בו, אך לאה ניצבה לפניו מרחוק, מישירה מבטה אליו ואומרת בקול שליו אך נמרץ: “עבוּדי! אמץ יפה את מחשבותיך בעניין המענה אותך ולַבֵּן אותו. אל לך לחזור בך מבירור הבעיות הכרוכות בו, שאם תחדל מלנסות לפתור אותן, אם בכה ואם בכה, סופן שיסתעפו ויערמו ערימות מכשולים ואבני־נגף.”

העלה בזכרונו את ראשית היכרות שלו עם לאה וטענותיה כי עדתו היא שריד מוזר ודעותיו של קומץ זה עבר חלף זמנן. ובאמת מה, בעצם, הן שאיפותיו ומטרותיו של שריד זעיר זה?

ואולי צדקה לאה ואנו בני־עדת־שומרון נשארנו עומדים אחורנית ופיגרנו מרחק רב מאוד מההתפתחות וההתקדמות ההיסטורית? עם ישראל גדל והתפתח אחרי תקופת יהושוע והשופטים, ועם בוא תקופת המלכות הרחיב גבולו ושינה גם את מקום הקודש לפי הצורך המדיני החדש, שבדומה לו אנו מוצאים גם בעמים הקרובים והרחוקים. הכל משתנה ואותו דבר גם לגבי מקום־הפולחן, האם זה גורע מקדושתו? אדרבה, במקום מישכן־יריעות – מקדש מפואר. זהו בעצם כבוד רב לקדושה והידורה. וכיום מה קדוש וחשוב יותר – ירושלים עם המוני בני אברהם יצחק ויעקוב, אבותינו, או גריזים עם קומץ מאמיניו? הלא כולנו צאצאיהם של יוצאי מצרים שעמדו על הר סיני ודווקא בני־יהודה הם שחזרו לאחר אלפיים שנה לארץ היעודה לפי תורת משה, הקימוה משיממותיה והצליחו להקים בה כוח; לולא הם ספק אם היה נשאר מעדתנו שם וזכר, וּודאי שבני־ישמעאל היו מקצצים בנו עד כלה ואפילו רק על ידי שמד בלבד. ומה ערך שאנו מתהללים, כי מעולם לא עזבנו את ארץ כנען מימות יהושוע, מה, למשל, פעלנו בה? אנו רק נחרבנו והושמדנו וכפרינו באיזור גריזים נמחו בזה אחר זה ואת תושביהם העבירו על דתם.

הוא נתחלחל ממחשבות הכפירה שלא הרפו ממנו, תפס שער־ראשו ומשכו בכוח, כמתכוון לעקור הירהורים מלאי חטא ועוון, שאדם חייב עליהם כרת בידי שמיים. נטל ידיו ועמד בתפילה מול ההר שכה קרוב הוא אליו בגופו וכה רחוק ממנו ברוחו. הוא טפח על חזהו טפיחות על חטא שחטא בלזות מחשבה על קודש־הקודשים, שרבבות מאבותיו מסרו את נפשם עליו בתקופת הדמים של מלכי רומא וקיסרי ביזנטיה ונלחמו בחרוּף־נפש נגד קלגסיהם של מלכי עכּו"ם וקיסרי דת ישו.

כשהוא מתייסר ומנסה להיחלץ מרשת הירהורי החטא תקפתו עייפות ונרדם. בחלומו ראה שוב את לאה, מושכת ומפתה. הוא רוצה להתקרב אליה, אך היא דוחה אותו מעליה. ואומרת: “עובד! בוא ונעלה ירושלימה ונשתטח ליד שריד מקדשנו, הכותל המערבי, ונעלוז עם העליזים. עוּדי חביב שלי! עזוב את בני עדתך הזעירה והבלוייה והיספח עלינו, כי בעצם הלא בני עם אחד אנחנו.”

נתעורר כולו שטוף־זיעה, טעם חמצמץ בפיו וידיו ורגליו רופפות וכאילו אינן נשמעות לו. שוב הזה כי שוכב הוא על מיטתו בחולונאה. שמע תרועת החצוצרה והלך למיסדר. אחר נטל ידיו וכשפרש לקרן־זווית להתפלל תפילת שחרית נאלמו שפתיו, הוא שכח את נוסח התפילה… כל כמה שהתאמץ לא עלה הדבר בידו.

בחדר הסמוך עמד מניין של חיילים שומרי־מצוות, עטורים בתפילין ועטופים טליתות והעובר לפני התיבה קרא בקול רם ובניגון ברכות שמונה עשרה: “ולירושלים עירך ברחמים תשוב, ותשכון בתוכה כאשר דברת, ובנה אותה בקרוב בימינו, בנין עולם, וכסא דוד עבדך מהרה בתוכה תכוֹן, ברוך אתה ה' בונה ירושלים.”

דימה, כי השטן מושך אותו שיעמוד גם הוא בתפילה עימם ויבקש על בניין ירושלים, זו שכולה נמצאת כבר זה יומיים בידי צבא־ישראל. הוא ברח החוצה הרחק מעבר לחומת בניין־המשטרה לבל ישמע את קולו של העובר לפני התיבה. אטם אוזנו, אבל מילות־התפילה חזרו ונשמעו לו יפה.

לאחר התפילה נתעגלו המתפללים ונצטרפו אליהם חיילים אחרים שלא עמדו בתפילה ורקדו ריקוד נלהב, כשהם פוצחים בשירת “לשנה הבאה בירושלים הבנוייה”. מי זוכר את הר־גריזים, את המישכן וכליו שעמד על הר זה? עלו בליבו פסוקים רבים שירושלים נזכרת בהם במקרא, לימוד ראשי שלו באוניברסיטה. חזר על אחדים מהם בלחן שהשאיל מתפילות בני־עדתו ובהתלהבות רבה.

הוציא את ספר־התפילה מתרמילו וקרא בשבחי גריזים, אך המילים יצאו מפיו רופפות ומטושטשות. תקפה אותו אדישות גמורה לכתוב בו. סגר את ה“סידור”, פתח אותו שוב וקרא פסוקים מעשה־מוכני מתפילה הנאמרת באחת משלוש רגלים. “הר גריזים יאמר: ‘אני בעל הקדושה’ וכל העם אלי יפנה – – הר גריזים יאמר בלשונו: אמר בגללי משה נביאנו על הים בעוצמה: פעלת יהוה, מקדש אדוני כוננו ידיך – – – אני בעל הקרבנות והנדרים והנדבות ועלי יעלו עולות ותרבינה עלי השמחות – – – פארי רב ויוקרתי רבה ועלי המלאכים יורדים יומם ולילה ובכל המועדים. שוכני גפנה (ירושלים) נלאים, ושוכני אני נפלאים, ובעלי החכמה יחושו בהבדל שבין החושך והאור. אורותי – מכבוד השם ואורת גפנה מהזהב והכסף אשר יתנו לה. – – – עלי יזבחו זבחי צדק, ובקרוב תראו המשכן עלי ניצב בימיכם, וברוב רחמיו ירבה מספרכם ותבוא שעת הרצון.”

החזיר את ה“סידור” לתרמילו פתח בספר ישעיהו וקרא בפרק “נחמו נחמו עמי יאמר אלוהיכם דברו על לב ירושלים”. שמע את לאה קוראת יחד אתו וקולה מלטף ומושך.


 

י

ימים אחדים התענה עובד. תיאבונו סר ממנו, פניו רזו, עיניו שקעו בחוריהן והתהלך קודר ומדוכא. כאילו אדם אחר הוא ולא זה העירני, המעורב עם הבריות, ששיחה שלו קולחת ולעתים חריפה ושנונה. הדיבור כמו ההליכה כבדו עליו.

געגועיו אל לאה גברו והלכו. הכול בו התגעגע, כל אבר שבו. היא מילאה את יישותו ודומה דחקה זכר אב ואם, קרובים וידידים. היה מיצר ואומר לנפשו: “אי לך, רשע! לא איכפת לך גם החשובה שבעשרת הדיברות, שכל הדיוט נוצר אותה. אבי מולידי נשכח ממני ואמי הורתי כאילו אינה קיימת ורק אחת, זוהי לאה בת ציון וירושלים, היא הממלאת את עולמי… אכן נענשתי קשה על חולשת אמונתי ומחשבות כפירה שלי.”

הירהורי התשובה וההתייסרות העצמית, כל ההתלבטויות בין מורשת־אבות ובין המציאות הקיימת ששבתה את לבו לא הועילו. לאה היא מרכז המציאות וכל מה שקשור בה הוא האמת, אמת פנימית עמוקה שאין לעקרה מקרבו. הוא ימצא דרך אליך. אין מנוס מכך: זכר פסוק ממגילת רות ואמרו כמתנגן: “באשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין.”

בביקורו האחרון במירפאת היחידה המליץ הרופא על שיחרורו למשך חודש.


 

יא

רק לפני שבוע ימים הוא עבר איזור זה יחד עם יחידתו והוא מלא תקווה והתלהבות לקראת חוויות פגישתו עם הר הברכה והקדושה ועכשיו הוא חוזר באותה דרך עצמה וליבו בל עמו. נסתלקו ממנו כל רגש, כל חווייה ותחושה שהן של יראת הכבוד וקדושה כלפי המקום, שבמחיצתו ישב שבעה ימים תמימים. לאה היא הקדוּשה, היא שער השמיים, היא מיקדשו, מעון־קודשו, חזה שלה היא גבעת עלמה וחמוקי גופה הם המקום המובחר.

הוא דחה מעליו, בכל כוח הרצון שעוד נשאר בו, את המחשבה הקודרת על מה שעלול לקרות להוריו כשבנם יחידם יעזבֵם בגוף וברוח וידבק בלאה בתו של שרגא זימרוני. ומשחזרו ההירהורים על בית אבא ואמא והציקו לו העמיד מולם דמותה של לאה, מושכת ומגרה שהופיעה בלילות הנדודים שלו בשכם, כשהיא מחכה לתשובה ברורה מפיו. ומשהעלה את דמות דיוקנה הקורן באהבתה אליו, חזר על מה שאמר לה בחזיונות הלילה: “עמך – עמי ואלוהיך – אלוהי”, ובהקיץ הוסיף: “אבא שלי הטוב, אמא שלי יקרה! אינני ממיר לא עם ולא דת, כי עם אחד אנו בני אפרים ומנשה ולוי עם בני יהודה, ואלוהי ישראל הוא אלוהי כולנו.”

במרחק מה מחולונאה החליט לסור לרגע קט אל ביתה של לאה והוא במדי חייל. נתלווה לכך גם רצון כמוס שבני־ביתה של לאה שלו יראו אותו במדיו כלוחם במערכות־ישראל. עמד לבקש מהנהג להורידו באחד מרחובות תל־אביב הסמוכים לבית שרגא זימרוני, אך ברגע האחרון חזר בו והחליט להיראות קודם לפני אמא ואבא, לשהות שם שעה קלה בתואנה, שעליו לסדר משהו דחוף ובינתיים למצוא דרך להיפגש עם לאה. המשאית שהסיעה עשרות חיילים המשיכה ונעמדה במבוא לשכונת מגוריו.

בעומדו על מפתן דלת ביתו הבחין בלאה, היושבת על כיסא ליד שולחן־כתיבה שלו… הוא נסוג אחורנית כנרתע, שסבור היה כי הוזה הזיות הוא כאותן הזיות ותעתועי־לילה שפקדוהו לילה־לילה בהיותו בצבא בשכם. אך בו ברגע רצה לאה לקראתו, ניגשה אליו והוציאתו דרך המיסדרון אל החצר, חיבקה אותו, נשקה את עיניו השקועות עמוק, אימצה אותו אל ליבה, ואמרה: שלך אני, עבודי שלי, תמיד שלך."

החזיקה בידו של עובד התוהה כמתועתע ומבולבל והובילה אותו אל החדר, שמזוודה שלה המלאה בגדים וחפצים הכרחיים, עמדה שם זה יומיים…

המלצות קוראים
תגיות